חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 266
תל אביב, יום חמישי, י"ח באב תשס"ז, 3 באוגוסט 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ניצחון הדמגוגיה בנושא הסיוע לניצולי השואה.
ס. נידח: על הרומאן "אנחנו שאוהבות כל-כך" מאת מרסלה סראנו.
נעמן כהן: הצנזורה של עיתון "הארץ".
ד"ר גיא בכור: א. הצגה בגבול הצפון. צבא לבנון – אז והיום. זיכרונות עם פוטנציאל חיובי. ב. חדשות רעות למחנה המתון במזרח התיכון: ארצות הברית הפקירה אותנו מול איראן. ג. הזמן השאול, ותוכנית השלבים של תנועת חמאס.
רון וייס: יצא המרצע מן השק של ד"ר גיא בכור. // יוסי גמזו: תְּאֵנָה אַחַת...
אהוד בן עזר: ארבע מדינות פלסטין. // דוד מלמד: ואכלת ושבעת.
אורי פז / אהוד בן עזר על האנציקלופדיה החילונית "זמן יהודי חדש".
אורי הייטנר: א. יגאל אלון וסיפוח הגולן. ב. מעבר לגדר.
אגר' ישראל ויסלר: תעלת הימים ההם // משה גרנות: לא בכול אשמים הגברים.
עטרה בארי / פוצ'ו / אליהו הכהן: "על כל פאטריה וסטרומה / שוב נקומה..."
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"א. הרוקח של תרופת השלשול שגילתה את החמור האבוד.
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק שישי, מסע פיוס עם אשתי באי פאפוס. // הפינה של ההוא מחלם.
עם מותו של הבמאי השוודי אינגמר ברגמן, בגיל 89, חולפים לנגד עינינו כמה מסרטיו האלמותיים שהיו חלק חשוב בהתפתחות הנפשית והאמנותית שלנו ושל בני-דורנו, והשפיעו עלינו בתמונותיהם הבלתי נשכחות, כמו קריאת רומאנים של גדולי הספרות העולמית: "תותי בר", "החותם השביעי", "מעיין הבתולים" "פרסונה", ועוד, סרטים שהיו חלק מהביוגראפיה הרוחנית ומההתבגרות שלנו.
אהוד בן עזר
ניצחון הדמגוגיה בנושא הסיוע ל"ניצולי השואה"
מתברר שאין שום מאגר נתונים מוסמך לגבי מיהם "ניצולי השואה" אשר בשמם רועשת כל הארץ התקשורתית, ואשר שחקני תיאטרון היסטריים, כמו שמואל וילוז'ני, מחרפים ומגדפים בשמם ב"קול ישראל" [צהרי 31.7] את המדינה ואת הצבא וחוזים את קיצה של ישראל!
האם מדובר בשישים עד שבעים אלף "ניצולי שואה" שהם ישראלים "ותיקים" (שעלו בעיקר אחרי 1945)? – או שהמיספר הכולל הוא מאה ושלושים אלף ישראלים, שכמחציתם הם "עולים חדשים" מרוסיה, יהודים קשישים, שמצבם לא מי יודע מה, אך האם ואיך אפשר להוכיח בביטחון מי מהם הוא דור ראשון לשואה, שחי תחת הכיבוש הגרמני?
האם כל מי שעלה מרוסיה והוא בן למעלה משישים וחמש – הוא דור ראשון לשואה? והאם כל היתר שעלו הם דור שני? כי אז יש לנו אולי טוענים לַזְכוּת חצי מיליון ויותר ניצולי שואה נוספים. שלא לדבר על כך שאם הם זכאים לפיצוי, ללא הקריטריונים המחמירים הנהוגים כלפי אזרחי ישראל ה"וותיקים" (שעלו אחרי 1945) – כי אז יש עוד מאות אלפי ישראלים שזכותם לתבוע את הקצבה ללא קשר למצבם הבריאותי או הסוציאלי אלא מכוח הביוגראפיה בלבד.
אבל השקר הגדול ביותר נישא כיום בראש חוצות התקשורת ולאיש אין אומץ לתקוע סיכה בבלון המנופח!
כי מיום שהחלו להגיע ארצה פליטי השואה ונמלטיה, מראשית שנות הארבעים, פליטים מארצות אירופה שהיו תחת הכיבוש הנאצי וההשמדה או גם ממדינות שהיו בברית עם הגרמנים, דוגמת רומניה ובולגריה – אנחנו כאן בארץ, ולא רק אנחנו – היינו מודעים לנס הגדול של החיוניות הבלתי-רגילה של הניצולים, להתעקשותם להספיק להגשים את מה ששללו מהם המלחמה והשמדת קרוביהם היקרים ביותר.
כך בארץ, וגם מחוצה לה. דוגמת המיליונר יוסלה רוזנזאפט או יוסקה בוכמן. גָרדו את מרבית המשפחות היהודיות של יוצאי אירופה, שטרם היו כאן ב-1945 – ותגלו את ניצולי השואה בכל אתר ואתר וגם בצמרת של עשירי הארץ ומנהיגיה. שבח וייס, למשל, הוא ניצול שואה, וגם הרב הראשי לשעבר ישראל לאו, ואני מניח שגם סמי עופר בן ה-85, יליד רומניה, הוא והוריו ניצולי שואה.
זה שקר לומר שכֹּל או רוב "ניצולי השואה", בהם אלה המקבלים שילומים או כל צורת תשלום אחרת בעקבות השואה – הם כיום בישראל האנשים שהם כמעט חסרי כל, שאין להם כסף לתרופות ולמזון! – זה השקר בהתגלמותו הדמגוגית התקשורתית הישראלית ההיסטרית והנוטפת שינאה עצמית!
אל נכון יש בארץ יותר משבעים אלף וגם יותר ממאה ושלושים אלף אנשים, רובם זקנים אבל חלקם גם צעירים יותר – שהם עניים, שאין להם כסף לתרופות חיוניות ולמזון ראוי, ושתמיד אפשר למצוא מתוכם שניים או שלושה שיתראיינו בקול בוכים בטלוויזיה או ברדיו וירעידו את לב השחקן המתחסד שמואל וילוז'ני –
אבל ייתכן מאוד שרוב הישראלים שמצויים במצב הירוד והעני הזה, דווקא הם אינם ניצולי השואה, והם אינם זכאים לסיוע מכוח הביוגראפיה השואתית שלהם – אלא מכוח היותם אזרחי ישראל – הראויים לכל סעד שבאפשר!
אני מניח שאם ירחיבו את ההגדרה של "ניצולי השואה", ובייחוד לגבי הדור השני, אזיי בתי אב ובתי סב רבים בכפר שמריהו, בסביון, ובהרצליה פיתוח, יקבלו גם הם את השמונים או המאה ושישים שקל לחודש. כי ממה נפשך – אם הקטגוריה של "ניצול שואה" חלה בהגדרה הרחבה ביותר, אזיי אין ספק שהסכומים מגיעים לכולם, כמו העקרון של תשלומי הביטוח הלאומי. אבל לעלות למען עשירים אלה על הבריקדות? להציג כחסרי כול אנשים מהמשפחות המבוססות בישראל?
ואם הקטגוריה של "ניצול שואה" חלה רק על כשישים אלף אלה שהוכרו על ידי ממשלת ישראל כזכאים, אז מה אתם מדברים בשם כולם? מדוע אתם קוראים להם בשם הכוללני "ניצולי השואה" ומדברים בשם אירגונים של "ניצולי השואה"? בבקשה! – סייגו אותם כ"ניצולי שואה נזקקים לסיוע" מסיבות אלה ואחרות – ומהממשלה אכן תדרשו בכל תוקף לטפל בהם!
אני חוזר ואומר – שרידי יהדות אירופה שהחלו נקלטים בארץ ישראל החל משלהי מלחמת העולם השנייה, כלומר לפני יותר משישים שנה, ניחנו לא רק בזיכרונות נוראים (שהכריעו את חלקם ולא איפשרו להם להתאושש, והרי הם נזקקים לטיפול נפשי ותרופתי מאז ועד היום, ובייחוד כך דמויותיהם בספרות ובתיאטרון) – אלא רובם הוכיחו כוח חיים וחיוניות בלתי רגילים, מעוררי הערצה (והיו שאמרו אז – דווקא משום שרבים מהם היו הצעירים והחזקים, ששרדו!) – ולבוא ולעשות אותם היום למסכנים, לעניים, למקופחים, לעוד הוכחה לכך שהמדינה לא שווה כלום והיא הגרועה שבעולם ביחסה ל"ניצולי השואה" – זה, תסלחו לי, שקר וכזב! זוהי יריקה בפני ההיסטוריה המפוארת של מדינת ישראל שהיתה למדינתם של כל פליטי השואה שחפצו בה ובנו בה את ביתם! – נסו לדבר על כך עם הבולגרים של יפו, למשל, ויזרקו אתכם מכל המדרגות!
תהום פעורה בין המעגל הגדול של טועני ה"מגיע לי!" לבין המצומצם של "אני זקוק ל..."!
תנו לכל האזרחים שמצבם קשה, גם לאלה מביניהם שהם "ניצולי שואה" – את אשר מגיע להם ואפילו הרבה יותר, במסגרת סיוע פרטני נדיב ויעיל, אבל אל תהלכו עלינו אימים בשם הכללי של "ניצולי השואה", שמצבם ומצב משפחותיהם לא שונה בהרבה, לטוב ולרע, ממצב משפחותיהם של היהודים שחיו בארץ-ישראל לפני 1945, וטוב שכך!
עוד מעט יגידו לנו שאולמרט וממשלת ישראל אשמים גם בשואה!
ס. נידח
"אנחנו שאוהבות כל-כך" מאת מרסלה סראנו
מספרדית: מרב רוזנבלום, ליברוס, 2004, פתח-תקווה
על גב הספר נכתב כי בקיץ 1990 יוצאות ארבע נשים צ'יליאניות באמצע חייהן לחופשה על שפת אגם, הרחק ממשפחותיהן ומחיי היומיום שלהן, והן מספרות זו לזו ללא עכבות את סיפוריהן האישיים ואת אלה של החוגים החברתיים, הפוליטיים והמקצועיים שבתוכם הן סובבות.
עוד נכתב שהרומאן זכה בשנת 1994 בפרס על שם האחות חואנה אינס דה לה קרוס, פרס המוענק לרומן הלטינו-אמריקאי הטוב ביותר שכתבה אישה.
ניסיתי לקרוא את הספר, ניסיתי וניסיתי וניסיתי, אך טקסט משעמם שכזה כבר מזמן לא ראיתי. כנראה שהאשם הוא בי. אני רגיל לקרוא רומאנים שבנויים מסצינות, ויש לי מעין הסכם לא-כתוב עם הסופר שהוא לא ממשיך לכתוב את ספרו אם אין לו סצינה חדשה לקדם באמצעותה את העלילה, וסצינה פירושה שמשהו מתחרש בזמן. קורה משהו. הספר לא מתקדם על ריק. כל מכסת מילים שהסופר החרוץ התחייב לייצר כל בוקר בטרם הוא מתפנה למעריציו וליחצ"ניו.
אבל יש כנראה, ולא רק אצלנו, אופנה של פטפטת, לפיה יש לקורא מעין הסכם לא-כתוב עם הסופר לפיו הסופר ממשיך לכתוב גם כאשר אין לו סצינה חדשה לתארה, או גם כאשר שום דבר לא מתקדם בזמן העלילה, אלא הסופר מוסר דוחו"ת כלליים על הנפשות הפועלות, מעין סיפור על הסיפור מבלי לכתוב את הסיפור האמיתי. פלסף. כמו דיווח על סרט שראית.
אני מצטער. זה לא בשבילי. יש בעולם מאות אלפי סופרים אבל מעט מאוד מְסַפְּרים אשר סיפוריהם וספריהם מעוררים סקרנות לקרוא אותם. בשביס-זינגר אמר פעם שהילד הוא הקורא האמיתי האחרון בתקופה המודרנית, מאחר שהוא לא מושפע מביקורות, מאסכולות ומדעת הקהל. נסה לכתוב לילד סיפור ללא סיפור. הוא לא יקרא אותו ולא יסכים שתקרא (תקריא) לו את סיפורך.
אברכי ישיבות בתקופת "בין הזמנים":
די לכם לאונן מעודף יצרים, להפרות נשותיכם עד בלי גבול, להתנדנד עם גמרותיכם המשעממות על הסטנדר, לזרוק אבנים בשבתות, להתבטל בלי שום עבודה יצרנית, לעשן סיגריות, לשבֶת על הברזלים במדרכה מול הישיבה, ולדפוק בבינוניות שלכם את חמישה אחוז הגאונים שרק הם היו אמורים ללמוד וליהרג באוהלה של תורה בטרם עולם הישיבות בישראל היטמטם בגלל ההשתמטות מצה"ל –
צאו לחיק הטבע, טיילו בארץ שאינכם מכירים, בקרו במאה ה-21 שאינכם מכירים, התנסו בתנאי חיים קשים בעולם החיצוני, שעליהם אינכם יודעים דבר – כי אתם בורים ועמי ארצות בכל הקשור לחיים שמחוץ לישיבות –
ורק היזהרו מן השמש ואל תתייבשו ואל תיפלו מסלעים גבוהים כי אפילו בעזרת השם ובסיוע כל כלי שכלכם המוגבלים – חוקי שמירת הגוף וכבידת הגוף עדיין חלים עליכם, כן, אפילו מאוננים אינם יכולים להיחלץ עם שוּט בעננים ואפילו הקב"ה לא יצילכם מכל צרה אלא מתנדבים של יחידות חילוץ וטייסי מסוקים שרובם חילוניים ימ"ש!
נעמן כהן
הצנזורה של עיתון "הארץ"
הנה נוסח המכתב שנשלח על ידי נעמן כהן לעיתון:
האסתטיקה האתית של דרוויש
"אם אין תקווה – צריך להמציא אותה בכוח," אומר המשורר מחמוד דרוויש ("האסתטיקה של הייאוש", בראיון עם דליה קרפל, "מוסף הארץ" מיום 12.7.07).
בראיון מסתיר דרוויש מהי תקוותו לכוח אותה הביע בשירו המפורסם:
"השאהיד מלמד אותי: 'אין יופי מחוץ לחירותי'!
תסתלקו!תמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו!
צאו מהיבשה, מהים, מהכול!"
"האסתטיקה של היאוש" בנוסח הניאו-נאצי של דרוויש, גורסת ניקיון אסתטי לא רק מיהודים, אלא גם מקבריהם. לכן יש לומר לדרוויש במילותיו שלו: "צא מארצנו! (את מתיך נתיר לך להשאיר).
והנה הנוסח שהודפס, ("מוסף הארץ" 19.7.07):
ניקיון אסתטי
"אם אין תקווה – צריך להמציא אותה בכוח," אומר המשורר מחמוד דרוויש. בראיון מסתיר דרוויש מהי תקוותו לכוח, שאותה הביע בשירו המפורסם: "תסתלקו! תמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו! / צאו מהיבשה, מהים, מהכול!"
"האסתטיקה של הייאוש" בנוסח של דרוויש גורסת ניקיון אסתטי לא רק מיהודים, אלא גם מקבריהם. לכן יש לומר לדרוויש במילותיו שלו: "צא מארצנו!" (את מתיך נתיר לך להשאיר).
[עד כאן פורסם].
מה נמחק ע"י הצנזור [של "הארץ"]:
נמחקה השורה: "השאהיד מלמד אותי: 'אין יופי מחוץ לחירותי!'"
ונמחק המושג "ניאו-נאצי" מהמשפט "'האסתטיקה של הייאוש' בנוסח הניאו-נאצי של דרוויש..."
וד"ל.
אהוד: מה אתה מתלונן, נעמן? הרי פלא הוא שעורכים אלה, מלקקי עכוזו של דרוויש, נתנו לך בכלל להגיב בקורט של ביקורת על תשדיר השירות שהכינו ליקיר נפשם והשקפת עולמם לקראת ביקורו המתוקשר בחיפה. כגובה שנאת ישראל כן רוחב הכיסוי התקשורתי שהמשורר המאחל לנו להסתלק מכאן – זוכה בו.
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. הצגה בגבול הצפון. צבא לבנון – אז והיום. זיכרונות עם פוטנציאל חיובי.
כל בוקר היה ההמנון הלאומי מעיר את החיילים המסכנים של צבא לבנון, שמיד לאחר מכן החלו לרוץ ולהתאמן בהמולה רבה. היבטתי בהם והבנתי את אסונה של המדינה. אתמול קיבלה ממשלת לבנון תוכנית שאפתנית לפרוס את הצבא לאורך הגבול עם סוריה – ניעת הברחת הנשק לחיזבאללה. מה זה אומר?
המולת מחנה האימונים של צבא לבנון היתה מעירה אותי כל בוקר בחמש ושלושים בדיוק. מפקדת צבא לבנון היתה משמיעה ברמקול אדיר וצורמני את ההמנון הלאומי (הקשיבו לו [באתר של ד"ר גיא בכור], כך זה נשמע בדיוק. האתר ממנו לקחתי את ההמנון הוא האתר של גנראל עאון, זה מהמאמר על שבויינו אתמול. ההמנון מזכיר לדעתי את האופרה אאידה, לשיפוטכם). 888
השנה היא שנת 1982, ואני כתב צעיר של גלי צה"ל בביירות, לשם הייתי מגיע לשבוע כל חודש. כיוון שלגלי צה"ל לא היה בסיס קבוע בביירות, הפקענו לעצמנו חדר בארמון של נסיכה סעודית, שנמצא בשכונת יארזה, בהרים, בדיוק מעל לבסיס האימונים המרכזי של צבא לבנון. הנסיכה נמלטה לעומק העיר ביירות, עם כניסת צה"ל לאיזור מגוריה, ועל הבית השתלט צה"ל. הסיפור על הנסיכה הוא סיפור מרתק, ובעתיד אספרו. לאחוזה ההררית והיפה היתה טראסה עם נוף פנוראמי לעבר הים ושכונות ביירות, ומן הצד השני נוף פנוראמי ליערות ההר. אחד החדרים היה סולריום מקסים, שכולו פסיפסים, ובמרכזו מיזרקה קטנה.
כל בוקר היה ההמנון הלאומי מעורר את החיילים המסכנים של צבא לבנון, שמיד לאחר מכן החלו לרוץ ולהתאמן בהמולה רבה. בכניסה לבסיס האימונים הזה נמצא פסל גדול של האמיר הדרוזי המהולל פח'ר א-דין (1572-1635), כשהוא רוכב על סוסו במלוא תפארתו. הצטלמתי ליד הפסל, שכבר אינו קיים עוד, שכן הוא הופצץ. בתמונה למטה [באתר של ד"ר גיא בכור] נראים חיילים סורים בדיוק במקום בו הצטלמתי, למרגלות הפסל.
הייתי מביט בחיילים הלבנונים המתאמנים, בעיצומה של מלחמת האזרחים, והבנתי את הטרגדיה של המדינה.
צבא לבנון, נדמה לי כעשר חטיבות אז, היה עדתי כמו יתר המדינה. במילים אחרות, היתה חטיבה דרוזית שמוקמה באיזורים הדרוזים, חטיבה מרונית באיזורים המרונים, חטיבה סונית וכך הלאה. החיילים המתאמנים במחנה יארזה היו תמיד מאותה עדה. כלומר היה מסלול הכשרה דרוזי, מארוני וכך הלאה. כאשר פרצה מלחמת האזרחים באפריל 1975 – קרס הצבא. כל חטיבה הצטרפה אל העדה שלה, וכך לא נשאר עוד צבא. ההשתייכות העדתית גברה על זו הממלכתית. זה היה סופה של המדינה.
בהסכמי טאיף, שסיימו את מלחמת האזרחים ב-1989, הוחלט לשנות את הרכב הצבא. כל חטיבה הוקמה מבני כל העדות, וכל חטיבה משנה כל 3-4 שנים את מיקומה הגיאוגרפי, כך שלא תהיה עוד נאמנות עדתית או גיאוגראפית. לראשונה פגשו דרוזים נוצרים, סונים ובני יתר העדות. השיטה הזו עובדת. אגב, זו הסיבה המרכזית מדוע התנגדו הלבנונים לשילוב צד"ל בצבאם, שכן הוא היה עדתי וגיאוגרפי, וחששם היה שבכך ימוטט את ההישג הגדול של סיום מלחמתה אזרחים.
צבא לבנון, לראשונה מאז שנות השישים, התפרס בעקבות המלחמה האחרונה בדרום לבנון, ויש לו תיאום מצויין עם יוניפי"ל ואיתנו. 15,000 חיילים לבנונים, בני כל העדות, שעשו טירונות יחד, לא לחוד. זה טוב. הצבא הזה עובד בדרום לבנון היטב, וזה מאוד מדאיג את חיזבאללה. הוא מפריד כיום באופן מלא בין חיזבאללה לבין הגבול שלנו.
צבא לבנון נלחם מעל חודשיים בכוחות האסלאמיים הפרו-סוריים במחנה הפליטים הפלסטיני נאהר אלבארד בצפון המדינה הקטנה. קשה לו, אך הוא אינו מוותר. הוא לקראת הכרעה, וזה מחזק מאוד את הביטחון העצמי שלו. הלבנונים גילו שהם יכולים. זה טוב. אגב, בגלל שיטת הרוטאציה, חיילים שנלחמו בנאהר אלבארד יוזזו אחר כך לדרום, וחוזר חלילה, דבר שמבטיח שהחיילים הלוחמים יגיעו גם לדרום.
אתמול [29.7] קיבלה ממשלת לבנון תוכנית חדשה, לפריסת צבא לבנון לאורך הגבולות של המדינה עם סוריה, למניעת הברחות נשק. בשיתוף פעולה הדוק עם צבא גרמניה (גם הדנים עוזרים) נקנה ציוד חדשני לביקורת גבולות, ויש כוונה לפרוס אלפי חיילים לאורך הגבול. זה טוב. זה אומר שהזרימה החופשית של נשק לחיזבאללה או לכל גורם אחר תיבלם. אולי לא תיעצר במאה אחוזים, אך לראשונה אי פעם יהיה קו גבול ברור בין סוריה ללבנון, וכזכור סוריה אינה מכירה בריבונות הלבנונית באמת עד היום. זה טוב.
החיילים הללו ייקראו "כוח משימה מיוחד", והם יורכבו מחיילי הצבא הלבנוני, המוח'אבראת, המודיעין וכוחות לבטחון הפנים. לראשונה משקיע צבא לבנון הרבה מאוד עבודת מודיעין כדי לעקוב אחר נתיבי הברחת הנשק (והסמים). מאז ימי הגנראל זאהי בוסתאני, מפקד המודיעין המהולל של צבא לבנון בשנות השישים, לא הקדיש הצבא הזה עבודה רצינית למודיעין. זה משתנה עכשיו.
איני משלה את עצמי שצבא לבנון יעשה את העבודה בשבילנו. הוא עושה את זה בשביל עצמו. אך לראשונה יש זהות אינטרסים ברורה בין ישראל לממשלת לבנון, כשם שיש זהות כזו בינינו לבין צבא ירדן. גם שם עושה הצבא הירדני מאמץ גדול לשמירת הגבולות. עלינו לראות זאת כהתפתחות חשובה וטובה. האם זה יחזיק מעמד? קשה לִצְפּוֹת מדינה כמו לבנון. אך אלו תהליכים חיוביים, שחשוב שהעולם יחזק. לנו אסור באיסור חמור להתערב במצב. כל "סיוע" שלנו לממשלת לבנון או לצבא לבנון – רק יחלישו אותם, ויציגו אותם כמשתפי פעולה. ועל זה היו אומרים ביארזה: וזאת הנחייה בפקודה!
30.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. חדשות רעות למחנה המתון במזרח התיכון: ארצות הברית הפקירה אותנו מול איראן.
ניתוח מעמיק של סל המתנות שמביאה לכאן שרת החוץ קונדוליסה רייס מביא למסקנה רעה מאוד למזרח התיכון, ומשמחת לציר האנטי אמריקני באיזור. כך קורה שמזכירת מדינה נוראה חוברת לנשיא חובבן, ואללה יוסתור מהתוצאה.
שרת החוץ האמריקנית, קונדוליסה רייס, אולי הגרועה במאה השנים האחרונות בתפקיד הזה, מגיעה למזרח התיכון עם סל מלא מתנות מדאיגות. לכאורה המצב של המדינות הפרו-מערביות, ובראשן ישראל, במזרח התיכון – ישתפר מעכשיו. ישראל תקבל 30 מליארד דולר כסיוע אמריקני למשך עשר שנים כדי לקנות ציוד צבאי אמריקני; מצרים תקבל 13 מליארד תוך עשר שנים, גם כאן כסיוע צבאי; ושש מדינות המיפרץ הערביות, GCC, דהיינו סעודיה, קטר, כווית, בחרין, עומאן ואיחוד נסיכויות המיפרץ – 20 מליארד באופן כולל.
המסר שהושמע בפי ד"ר רייס: להתגבר על האיום מצד אלקאעדה, חיזבאללה השיעי, סוריה ואיראן (חמאס לא נזכר בפיה משום מה). אז למה המבט החמוץ של מנהיגי האיזור? כי הם כבר מתחילים להבין את גודל הקטסטרופה.
הערכתי היא כי כל הסוכריות הללו נועדו להמתיק בשורה אחת פשוטה ונוראה: ארצות הברית אינה מתכוונת לתקוף צבאית את איראן, ומה שהיא אומרת כרגע לבעלות בריתה באיזור: אנחנו ניתן לכן נשק, ולא נשכח לעודד אתכן. בהצלחה מול איראן, ותהיו בריאים. אותה גישה שעמדה מאחורי הרפיון האמריקני במלחמת לבנון השנייה. הם הסתפקו בעידוד ובעצות. לא מעבר לכך.
אין אפשרות אחרת להסביר את פרץ הנדיבות הזה, שנועד ליצור חגורה צבאית במזרח התיכון כמו גם חגורה דיפלומטית, עם ועידת מדינות האיזור, הצפוייה בסתיו. אלא שזו חגורה תוצרת המזרח התיכון, והיא תצטרך להספיק מול איראן והתחמשותה הקונוונציונלית והגרעינית. למרבית התדהמה, אפילו נחישות דיפלומטית לא רואים כיום מצד ארצות הברית נגד איראן. בריטניה, צרפת וגרמניה נחושות ממנה בכל הנוגע להחרפת הסנקציות כלפי איראן. ארצות הברית של בוש כאילו איבדה עניין. מכאן אנו גם מבינים שאין כלל נחישות גם בנושא ועידת השלום המתוכננת, יש עבודה בעצלתיים, בפיהוק, בשלט רחוק. כך לא עובדים! לפחות חצי שנה התרוצץ פה שר החוץ ג'יימס בייקר בשנת 1991, לפני ועידת מדריד. פה איים, שם לחץ, פה מרח ושם הידק. אך לבסוף יצאה ועידה מוצלחת, שהניעה תהליך.
אלו חדשות רעות למזרח התיכון, כלומר שהקו הרך של השרה קונדוליסה רייס ניצח את הקו הקשוח של סגן הנשיא צ'ייני. כיוון שארצות הברית לא מעוניינת להפקיר את בנות בריתה, היא מרפדת את נטישתה אותן בסוכריות למיניהן.
אך זו נטישה.
אנחנו נקבל ציוד ותחמושת (אמריקניים, כמובן). זה המקסימום. הייתר – עלינו ועל צה"ל.
ארצות הברית שואפת להימלט מן האיזור הזה ככל שביכולתה, לאחר כישלונה המהדהד בעיראק, ולאחר כישלונה הנורא בהכנסת הדמוקרטיה לאיזור, והחלשת המשטרים עד כדי איום בהפלתם. לפני שארצות הברית התערבה בעיראק זה היה איזור יציב הרבה יותר.
אלא שגם באיראן יתחילו להפנים את הנטישה האמריקנית הזו, ובהתאם לכך תגבר החוצפה האיראנית, ההעזה וההתרסה. משמעות הדבר הגברת עוצמת הטרור האיראני בלבנון, בשטחים, בעיראק ומאיראן עצמה. ארצות הברית נכנסה שוב לסחרור מזרח תיכוני נוסף, שעוד ימיט אסון על האיזור כולו.
כגודל הציפיות ממשטר הנפל של בוש, כך גם האכזבה והכעס.
מה ניתן לעשות עכשיו, בדקה התשעים?
הסכמה לקבלת הכסף היא הסכמה לנטישה האמריקנית מול איראן.
1.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. הזמן השאול, ותוכנית השלבים של תנועת חמאס.
תנועת חמאס בלמה ויצבה את המצב ברצועת עזה. עכשיו מתכוננים אנשיה לקרב שעוד יבוא גם על יו"ש. לא חבל על הניסיונות הישראליים מעוררי הרחמים מול אבו מאזן, כאשר גורל יו"ש כבר נחרץ? האם לא נלמד לעולם שלא מהמרים על הכוחות הנסוגים במרחב הערבי?
מי שסבור שתנועת חמאס תסתפק בהישג שלה ברצועת עזה, ובכך היא נטשה את יו"ש לשליטת פתח, טועה. זו שאלה של זמן עד שגם יו"ש תיפול בידי חמאס, ועל ישראל להבין זאת. מנהיגות פתח היא זמנית, אינה פופולארית על אוכלוסיית יו"ש, וחבל על ההשקעות שישראל תבצע שם עכשיו. למשל הרעיון ההזוי, שהפלסטינים טוענים שישראל מוכנה לקבל אותו, להעביר ליו"ש כעשרים אלף פלסטינים מעיראק. זו הוכחה שבפתח חיים עדיין מ"הבעייה הפלסטינית" האנטי-ישראלית, ולא ממש אכפת להם מהפלסטינים בשטחים. הרי אותם אלפים רק יוסיפו לאבטלה, למצוקה וליאוש שכבר קיימים ביו"ש.
פתח חי על זמן שאול, ובהתאם לכך היכולת שלו להעביר רעיונות מדיניים כלשהם. חמאס כבר פועלת במסגרת של תוכנית שלבים, להשתלט בסופו של דבר על העולם הפלסטיני כולו. כמה אירוני, אך את הרעיון ל"תוכנית שלבית" למד החמאס דווקא מערפאת. להשתמש בטכניקות של הפתח – נגד הפתח. הרי תוכנית השלבים משנת 1974 קבעה כי:
"הארגון לשחרור פלסטין ינקוט בכל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, לשחרור טריטוריה פלסטינית, ולהקמת רשות לאומית לוחמת למען העם, על כל כל חלק מטריטוריה פלסטינית שישוחר."
צחוק הגורל. אז היה זה פתח נגד ישראל. היום זהו חמאס נגד פתח. אותן מילים, מטרה הפוכה.
שלב ראשון – הושג כמעט באופן מלא. רצועת עזה כולה של חמאס. נכון שהמצב הכלכלי נורא, אך למי אכפת בדיוק? הנצח האסלאמי חשוב יותר, והאזרחים צריכים להקריב. השבוע הקים חמאס מנגנון ביטחוני נוסף, מודיעיני, בשטחי הרצועה. תפקידו להביא לחשיפת הנוטים לטובת פתח שעוד נישארו ברצועה, ועשיית דין בהם. האנשים הללו מחוסלים ללא משפט, באמצע הרחוב. אתמול נתגלתה גופתו של פעיל פתח, לאחר שנורה בפתח ביתו ברפיח. אלמונים גררו אותו לרחוב, ופשוט חיסלו אותו. במקביל פועל המנגנון השחור של משרד הפנים החמאסי להשלטת חמאס לנצח ברצועה. תפקיד "מנגנון הביטחון הפנימי" החדש, לתאם בין עזה ליו"ש, לקראת המעבר לשלבים הבאים. בכירי חמאס מודים כי יו"ש לנגד עיניהם.
שלב שני – חיזוק פעילי חמאס ביו"ש והקרב על התודעה. אתמול ערך מי שהיה שר החוץ של חמאס, מחמוד א-זהאר, מסיבת עיתונאים בעזה, במסגרת הקרב על התודעה. הוא חשף שורה ארוכה של מסמכים, המוכיחים לדעתו את השחיתות של פתח. למשל, הוא הראה מכתב ששיגר בסאם אבו שריף, מיועצי ערפאת, אל יאסר ערפאת, ובו הוא מזהיר אותו שרוצים להרעיל אותו, והוא קרא לו לשמור על עירנות גבוהה באוכל ובשתייה. א-זהאר נתן להבין כי האזהרה היתה מפני פלסטינים, לא מישראל. החמאס הרי טוען כי מוחמד דחלאן עמד מאחורי הרעלת ערפאת. עוד הוא הראה מסמכים המוכיחים כיצד ארגון פתח העביר מאות אלפי דולרים מכספי הרשות לכיסוי חובות של בכיר בבטחון של הרשות, לאחר שהסתבך בחובות.
חמאס גם השתלט על שלוש תחנות רדיו, שהיו שייכות בעבר לפתח, לאחר שהצוות שלהן ברח לרמאללה. גם באמצעות התחנות הללו מנסים להשתלט על התודעה.
אתמול [31.7] עצרו פעילי חמאס משאית גדולה, שהגיעה מישראל, ובה שלושת היומונים הפלסטיניים, שהגיעו מיו"ש לעזה. היומונים אלאיאם, אלקודס ואלחיאת אלג'דידה. המפיצים נעצרו, נחקרו לכמה שעות ושוחרור. זו היתה אזהרה מסגנון חמאסי מוכר. ואכן בכירי חמאס הודיעו אתמול כי אם העיתונים מיו"ש "לא יפסיקו את הסתה נגד חמאס," תיאסר הפצת העיתונים הללו לגמרי בעזה.
אם היו נערכות היום בחירות חופשיות ביו"ש, חמאס היה מקבל שם רוב גורף. עד כדי כך שנואים אנשי הרשות של אבו מאזן – חייבים לזכור זאת, כאשר נערכים לשיחות עם אבו מאזן.
נכון לעכשיו עובדים במשרד החינוך בעזה במרץ על שינוי מוחלט של התכנים הנלמדים בבתי הספר. התכנים יהיו אסלאמיים וחמאסיים. זהו הקרב על תודעת העתיד.
השלב השלישי עוד לא הגיע, אך הוא מתקרב. אז תשתלט חמאס גם על השטח ביו"ש, ולצורך כך מתכוננים פעילי השטח הרבים מאוד של הארגון. בפתח, למרות הטענות של אבו מאזן, יש דמורליזציה מוחלטת, הטחת האשמות ופיצול רב. מה המשמעות, למשל, שעשרות פעילי פתח "נטשו את הטרור", בלשוננו? בריחה מהעימות המתקרב עם חמאס. הרמת ידיים. חמאס יודע את זה. כמו שלא נלחמו אנשי פתח במערכת עזה, ופשוט ברחו כל עוד נפשם שם, כך עלול לקרות גם ביו"ש. ברור היום מי אקטיבי ויוזם, ומי רק סופר נזקים. מי נלהב ולא מוותר, ומי מוריד את הנשק. מי רואה את העתיד כשלו, ומי חי בעבר.
ולאן יברחו אז פעילי פתח? לתוך ישראל? במציאות של היום, אני כבר לא אתפלא על דבר.
1.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
רון וייס: יצא המרצע מן השק של ד"ר גיא בכור
סופר נידח שלום,
עתה מתברר שמאחורי הניתוחים המלומדים של ד"ר גיא בכור מסתתרת עמדתו היסודית, שלא רצוי להגיע לשלום עם הפלסטינים ולכן עדיף מבחינתו שהחמאס ישלוט גם בגדה. מבחינתו השלטון של אבו-מאזן וסלאם פייאד שוחרי השלום זה מתכון לאסון מאחר שזה יחייב את ישראל לוותר על הגדה ולסלק את המתנחלים שהם יקירי נפשו.
אני משתתף בצערו ואני מציע לכל אלה הקוראים את מאמריו לזכור שכל ניתוחיו ופרשנויותיו נובעים מהתנגדותו להסדר קבע של שלום עם הנהגה פלסטינית, שמתונה ממנה לא תימצא בעתיד.
רון וייס
רמת-גן
סופר נידח משיב: אם תקרא בעיון את ניתוחיו המלומדים של ד"ר גיא בכור באתר שלו או בגיליונותינו תראה שאחת מהנחות היסוד שלו היא שאין אפשרות להשיג שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין אלא רק להמשיך ב"ניהול הסכסוך". זו אינה השקפה אידיאולוגית אלא מסקנה אמיצה והנחת פעולה מקריאה נכונה של המציאות המזרח-תיכונית שבה אנו חיים.
בשום מקום לא קראתי אצלו שהמתנחלים הם יקירי נפשו ומצד שני גם לא שעקירתם תביא שלום.
אני מסכים לניתוחיו המלומדים של ד"ר גיא בכור וזאת לא מפני שאינני רוצה בשלום אלא שלצערי אינני מאמין באפשרות של שלום עם הפלסטינים. אבל חלק מן העיוות הפוליטי בישראל נעוץ בכך שכל מי שמנתח את המציאות כהווייתה ומגיע למסקנות דומות לאלה, נחשב מיד ל"ימני" ולבעל דיעה מוטה מבחינה אידאולוגית.
וכמובן, רק הסהרוריים מן השמאל – הם מנתחי המציאות כהווייתה. רק הם – שום גישה אידאולוגית אינה מעוורת את עיניהם, וגשמי ברכה הם רואים גם כאשר משתינים עליהם.
עוד על דואֶל
בגיליון האחרון (265) הציע הרצל חקק שנאמר דואל בצירה. אני שמח להצעה זו, כי זה תואם בעיקרון את מה שהצעתי אני. כי כתבתי בדיוק שבצירוף דו+אל ללא גרשיים, הדואר האלקטרוני ייקרא דואֶל (בסגול), כמו כושר, בוסר, חומר.
מכאן יתקבל הפועל דאל שממנו ניתן יהיה לגזור את שמות הפעילויות והפועלים בנושא למיניהם.
כך ייקרא שולח הדואר – דואֵל (בצירה) ושולחת הדואר – דואֶלֶת (בשני סגול) והפעילות בבנין קל – דאלתי, אדאל וכו'
משה ברק
גבת
יוסי גמזו
תְּאֵנָה אַחַת...
תְּאֵנָה אַחַת בֵּין שְֹפָתַי לִשְֹפָתַיִךְ
בְּוַאדִי לָמוּן עוֹשָֹה לִי
יוֹתֵר אַהֲבַת צִיּוֹן בִּפְנוֹכוֹ מִכָּל
הַמִּצְעָדִים הַצְּבָאִיִּים, שִירֵי הַלֶּכֶת
וְהַתֻּפִּים הָרוֹעֲמִים
בַּכִּכָּרוֹת.
וְאֶת "הַתִּקְוָה", כַּזָּכוּר, חִבֵּר הַהִיפִּי
הַבַּרְדָּקִיסְט נַפְתּוּלי-הֶרְץ וְלֹא עַסְקַן-
סוֹכְנוּת-מִטַּעַם, מַה שֶנּוֹתֵן בָּהּ אֶת כָּל טַעַם
הַשְּנַאפְּס הַפְרַאיֶרִי
שֶל זֶה שֶאֵין לוֹ גַג.
וַאֲנִי פַּחְדָן אֲנִי: אֲנָשִים, סִסְמָאוֹת, אָקוֹרְדִים
בְּמַקְסִימוּם ווֹלְיוּם אֶצְלִי הֵם חֵרְשוּת אַלִּימָה. בְּגוּף
רִאשוֹן רַבִּים אַתָּה אַף פַּעַם לֹא שוֹמֵעַ
אֲפִלּוּ קוֹל צִפּוֹר אַחַת
בַּהֲמוּלָה.
וְעַכְשָיו כְּבָר מֻתָּר לְגַלּוֹת: מֵעוֹלָם לֹא תָפַסְתִּי מַה זֶּה
6,000.000. תָּמִיד הָיִיתִי בּוּר גָּמוּר
בְּמָתֶמָטִיקָה, אֲבָל
שַרְווּל-פַּסִּים אֶחָד מִדַּכַאוּ
עוֹשֶֹה בִּי יָד וָשֵם שָלֵם
בְּלִי יָד,
בְּלִי שֵם.
עַכְשָיו תָּבִינִי
לָמָּה לֵב זֶה לֹא קוֹמְפְּיוּטֶר,
לָמָּה הַשִּיר סַרְבַן-גִּיּוּס, אֵיךְ זֶה קוֹרֶה
שֶאִם הוּא לֹא אוֹמֵר פָּשוּט מְאֹד מוֹלֶדֶת
זֶה רַק מִפְּנֵי
שֶשּוּם מְאֹד
אֵינוֹ פָּשוּט.
(נדפּס בּ"הליקון", גליון 42)
תחזקנה ידי יוסי גמזו על גבעת האהבה
מילת "תחזקנה" ליוסי גמזו על "גבעת האהבה" [גיליון 265] שלו. היו שעלו אל השקמים בלילה, לצרכים של לילה, והיו ששיחקו שם "מחבואים" לצרכים של יום. אצל אלה כן אלה הנוסטלגיה חוגגת...
פרופ' דן סואן
אהוד בן עזר
ארבע מדינות פלסטין
ארץ-ישראל של הצהרת בלפור ושל ראשית המנדאט הבריטי כללה גם את עבר-הירדן המזרחי. "הבית הלאומי" ליהודים, שהובטח בהצהרה, חל על כולה. ואולם הבריטים מצאו סידור-עבודה לאמיר עבדאללה ולאחיו, לאחר שאביהם גורש מחג'אז, והמליכו את עבדאללה על "עבר-הירדן", כך היה שמה של ירדן בראשית אמירותו. מאז נותרה המפה של שתי גדות לירדן רק במסכת סמליה וסיסמאותיה של תנועת בית"ר ושל מפלגת "חרות", עד שאפילו הם זנחו אותה כמעט כליל דווקא במערכת הבחירות האחרונה לפני מלחמת יוני 67'. האמירה שירדן היא פלסטין נחשבת כיום כאיוולת פוליטית וכפגיעה בשכנתנו הטובה ביותר, ובייחוד לאחר השלום שנכרת עם ממלכת ירדן.
ואולם בשתי דרכים היתה ירדן מדינת פלסטין הראשונה, והיא עודנה כזו:
הדרך אחת, שמכל מדינות ערב היא קלטה את המיספר הרב ביותר של פליטים פלסטיניים, שהם כיום יותר ממחצית אזרחיה (ויש אומרים: 80%), והלוואי שכל מדינות ערב היו נוהגות כך בפליטי פלסטין שברחו אליהן לאחר שהן הכריזו מלחמה על ישראל בשנת 1948 ונכשלו בניסיונן להשמיד אותה.
והדרך השנייה, ירדן היתה פלסטין גם מבחינה זו שסיפחה את הגדה המערבית בשנים 1967-1948, כמעט ללא פוצה פה ומצפצף, והיתה ממשיכה להחזיק בה לולא נואל חוסיין להתקיפנו במלחמת יוני 67'. אבל נקל לשער איזה גינוי עולמי היה קם אילו כתוצאות מלחמת 48' היתה ישראל מספחת לעצמה חלקים, אפילו ריקים לגמרי, בעבר הירדן המזרחי, מעבר לגבול המנדאטורי, אבל עדיין בתחום שאליו התכוונה הצהרת בלפור.
מדינת פלסטין השנייה היתה זו שהלכה ונוצרה באוטונומיה הפלסטינית בראשות ערפאת, וגם לאחר מותו. זו היתה מדינה-בדרך שניהלה מלחמת התשה נגד ישראל, ששברה את תקוות הסכמי אוסלו לשלום בדרך של משא-ומתן בלבד ולא באינתיפאדה מזויינת. אם ערפאת לא נרצח ולא הוקע בשעתו כבוגד על ידי בני-עמו, לאחר שהסכים לתהליך אוסלו – היה זה רק מפני שאמר להם, בגלוי וברמז: "בינתיים נקבל מה שנקבל, ועל השאר נילחם עד אשר ירושלים תהיה בירתנו ואתם תשובו לבתיכם בישראל שבתוך הקו הירוק."
ואולם מי שסבר כי "מדינה" או "רשות" זו תספק את מנגנוני הנקם וההרס של שכנינו הפלסטינים, התבדה, כי לנגד עינינו המשתאות היא נחצתה עתה לשתיים:
מדינת פלסטין השנייה, או הגדה המערבית, זו שהיתה עד 1967 חלק מירדן, ומיוני 2007 היא ממשיכה כביכול את מה שהיתה ה"רשות" בראשות ארגון פתח, ונחשבת משום-מה למתונה יותר, למרות שמרבית פיגועי האינתיפאדה הקטלניים באזרחים ישראלים יצאו ויוצאים ממנה, ולמרות העובדה שרוב תושביה הצביעו עבור החמאס, ולמרות העובדה שכל הקיום של ממשלתה הוא על כרעי תרנגולת, ובחסדו של צה"ל, שמבצע בתחומה פעולות שיטור וסיכול ללא הרף.
מדינת פלסטין השלישית היא עתה רצועת עזה, שהיתה עד 1967 בשליטת המצרים, ומיוני 2007 היא בשליטת החמאס ובעקיפין גם בשליטת איראן, אל-קאעידה ועוד ארגוני טרור השואפים להשמידנו.
ואילו מדינת פלסטין הרביעית (שעד לפני כחודש-חודשיים היתה השלישית!) היא חלומם של רבים מקרב ערביי ישראל, המכנים עצמם כבר כיום כמעט רק בשם פלסטינים. הם תובעים שישראל תחדל להיות מדינה יהודית ותיעשה למדינת כל אזרחיה. הם מקווים שכך יקרה בעזרת הריבוי הטבעי הערבי בישראל, ואולי גם התגשמות החלום הרטוב הפלסטיני על זכות השיבה ("השלום הצודק"), שבו תאבד ישראל את הרוב היהודי ותהפוך גם היא למדינה פלסטינית. לדברי פרופ' אדוארד סעיד, הבעייה היחידה שאין לו תשובה עליה לגבי מדינה שכזו היא מי יבטיח את שלומם וביטחונם של היהודים אזרחי ישראל שיחיו תחת שלטון פלסטיני-ערבי.
אפשר להרגיע אותו. לא תהיה בעייה כזו. אם יתממש החיזיון המצמרר שאותו מקדמים לאחרונה כמה וכמה אירגונים פלסטינים-במהותם המופעלים על ידי ערבים אזרחי ישראל – אזיי את חלקנו יפנו האמריקאים באוניות כמו את פליטי מוסה-דאג הארמנים, וחלקנו לא יזכה לראות את היום ההוא, מטעמים מובנים.
בשעתו שמעתי הרצאה מפרופסור גרמני, ממקימי השוק המשותף, שאמר כי ההישג העיקרי של האיחוד האירופי לא היה בתחום הכלכלה, אלא בכך שהיקנה לכל המדינות החברות בו, ובעיקר לגרמניה ולצרפת, את הידיעה שאין שום דרך לאחור, שבהווה ובעתיד אין לפתור במלחמה שום סכסוכים וניגודי אינטרסים, יהיו אשר יהיו.
תקווה שכזו סיפק לנו בתחילה הסכם אוסלו. ידענו אמנם שיש בו הרבה פרצות, אבל חשבנו שברור כי מעתה אין שום דרך ממנו לאחור, וכי שוב לא תפרוץ מלחמה כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
היו הרבה סימני תקווה. אפילו עצם קיומו של הקזינו ביריחו שיקף בשעתו את הגישה הפרגמאטית; משקיעים באזור מתוך ידיעה שאין נסיגה מהשלום. והיו התוכניות של סטף ורטהיימר לפארק תעשייתי משותף על גבול הרצועה, והיו ביקורים מאורגנים של ישראלים בקסבה של שכם, והיתה התחלה של בניית בתי מלון לתיירים ברצועה, והיו הרבה מיזמים משותפים, על קו הגבול העתידי, כדי לספק עבודה לפלשתינאים וללכת קדימה לשלום של שיתוף אינטרסים הדוק, שאין ממנו דרך חזרה.
חלפו שנים לא רבות, הגענו לספטמבר-אוקטובר 2000, והתברר שהשלום, שהשיא של שיתוף הפעולה הפלשתיני-ישראלי – כבר נמצא זה שנים אחדות מאחורינו. ערפאת לא התכוון אפילו יום אחד לשלום אמת. דרושים היו לו רק זמן ומסכת שקרים כדי לחזור לכאן ולהתכונן לסיבוב הבא. כשהיה קרוב להסדר אופטימאלי, שלף את זכות השיבה וריסק את מחנה השלום הישראלי. הוא רימה את כל תומכי הסדר אוסלו ושבר אותו ללא תקומה, וממשיכי דרכו אינם שונים ממנו וחלקם אף גרועים יותר אף כי נעדרי אותה השפעה שהיתה לו.
מה לעשות? זוהי מלחמה. אי-אפשר לעשות שלום. אפילו שביתת-נשק או הסכם הפסקת-אש מסוכנים, כי אחרי אוסלו, והאינתיפאדה השנייה, ומלחמת לבנון השנייה והמלחמה הנמשכת מול הקסאמים של רצועת עזה – אנחנו יודעים בדיוק לשם מה הפסקות-האש תנוצלנה – כדי להכין נגדנו כלי השמדה משוכללים ורבים יותר.
דוד מלמד
ואכלת ושבעת (רשימה מן העתיד)
בקיץ נסעתי לארצות-הברית. הגעתי בשעת-לילה מאוחרת לביתה של אובססיה, חברתי הטובה בניו-יורק. הייתי הרוגה מהטיסה הארוכה, וגם מתה מרעב. במטוס לא היה לי תיאבון ולא אכלתי שום-דבר. עכשיו חיפשתי רק משהו לאכול. אובססיה המסכנה שכבה לרוע-מזלה במיטה עם שפעת. "תרגישי כמו בבית," – אמרה לי – "המקרר מלא אוכל. קחי מה שבא לך. תאכלי בלי חשבון."
פתחתי את המקרר. הוא היה מלא צנצנות עם כדורי-ויטמינים. לא היה שם אף מאכל אחד.
"אני לא רואה שום אוכל," – אמרתי בתמימות – "אין לך איזשהו אוכל רגיל, סתם לחם או משהו כזה?"
"יש, ועוד איך," – הזדעקה אובססיה – "תסתכלי במדף השני מלמטה מצד שמאל. יש שם לחמים מכל הסוגים."
הסתכלתי טוב-טוב וראיתי רק צנצנות.
"להזיז את הצנצנות?" – שאלתי.
"לא," – ענתה אובססיה – "הצנצנות זה הלחמים. את רואה צנצנת שכתוב עליה ?BD326 זה לחם שחור עם חמאה וזעתר. משהו-משהו. ועל-ידה יש צנצנת אפורה, BD327. זה לחם שיפון דיאטטי. מה את אוהבת יותר?"
"אובסי," – אמרתי בתחינה – "אני רוצה סתם אוכל, לא חשוב מה. רק לא כדורים."
"אה," – התעוררה אובססיה – "את מתכוונת למה שהיינו אוכלים פעם בימי טיכו אצל ההורים?"
"כן," – עניתי בפסקנות – "בדיוק אוכל כזה אני רוצה."
"הו," – נאנחה אובססיה כאילו נתקלה באדם הקדמון – "אין לי ענתיקות כאלה. מי אוכל היום דברים כאלה? את יודעת שבכדור אחד יש את כל מה שאת צריכה מוויטמין E, למשל? ואם לא תקחי כדור כזה תצטרכי לאכול חצי-קילו תרד כל יום בשביל לקבל אותה כמות?"
בלית ברירה שאלתי את אובססיה איפה יש משהו שפתוח בלילה: מכולת, מינימרקט, מסעדה, לא חשוב מה. רק משהו שיש שם אוכל.
"יש לא-רחוק מכאן, בכיכר מצד ימין, מכונה של אוכל טבעוני," - ניסתה אובססיה לעזור – "את מכניסה מטבע של דולר ויוצא לך כדור נגד רעב. הכדור הזה סותם אותך לעשר שעות. אני לוקחת אותו כל פעם בערב יום-כיפור."
"תגידי," – אמרתי לאובססיה בייאוש – "אם את לוקחת רק כדורים, מה את עושה עם השיניים? את הרי לא משתמשת בהן. הן לא ינשרו לך יום אחד?"
"מה פתאום?" – הסבירה אובססיה לאדם הקדמון – "הצחקת אותי. בשביל זה יש את .TH34 זה כדור שמחזק את השיניים, מלבין אותן ומונע אבן."
"או.קיי. אובסי," – אמרתי – "אשתה כוס-תה ואלך לישון. התה אצלך רגיל או בכדור?"
"רגיל," – ששה אובססיה – "תרגישי כמו תה ששתית אצל סבתא שלך."
הכנתי לעצמי כוס-תה והלכתי לישון. בלילה חלמתי שאני מחבקת ומנשקת חצי-פיתה ריקה.
מתוך: "העגלה החילונית" מאת אורי פז
על האנציקלופדיה החילונית "זמן יהודי חדש"
פורסם בשינויים במוסף "יומן" של מקור ראשון, 27.7.07, י"ב באב תשס"ז
הסופר אהוד בן עזר, שלא השתתף בכתיבת האנציקלופדיה, תמה איך אפשר לעשות אנציקלופדיה על מגמה רעיונית או זרם רעיוני שעצם הגדרתו שנויה במחלוקת.
"אני מתייחס ליהדות, לדת ולעם, רק בגישה פלורליסטית, זו שאינה מבדילה בין קודש לחול, או בין ישראל לגולה או בין העברית לשפות אחרות שבהן חיו וכתבו יהודים. מתוך גישה זו אפשר לכתוב אנציקלופדיות ולקסיקונים פלורליסטיים, שבהם יהיה גם כל מה שקשור למה שקרוי 'יהדות חילונית' ו'יהדות חילונית-הומניסטית'; אך לא בנפרד. האם העלייה הראשונה, למשל, שייכת ליהדות החילונית או ליהדות הדתית? והאם א"ד גורדון, ברנר ועגנון היו חילונים או דתיים? ומה על פנחס שדה?
"היותי יהודי חילוני היא רק מרכיב אחד בזהות שלי, לצד היותי עברי, ישראלי, ציוני וגם מוסרי, שזה לא תמיד הומניסטי – כי כשאומרים היום בישראל 'גישה הומניסטית' זה מיד מתקשר לפרו-פלשתיניות ואנטי-ישראליות, ובקהל היהדות החילונית-ההומניסטית המזויפת הזאת כבודי לא ייחד; אידיוטיזם מוסרי אינו הומניזם," אומר בן עזר.
לקריאת כל הכתבה של אורי פז, לחץ: http://www.notes.co.il/uripaz/34863.asp
אורי הייטנר
א. יגאל אלון וסיפוח הגולן
(תגובה לאמיר אורן – "ושוב ויתרתי. אלא מה", "הארץ", 27.7.07)
במאמרו מצביע אורן על תפקידו המכריע של יגאל אלון בהחלטה לכבוש את הגולן במלחמת ששת הימים, אולם מוסיף משום מה את ההערה "אך לא כדי לספח את הגולן."
הערה זו אינה עומדת במבחן העובדות. כפי שמציין אורן, אלון עמד מאחורי הקמת היישוב הראשון בגולן (קיבוץ מרום גולן). יש לציין שאלון היה מעורב מאוד גם בהקמת היישובים הבאים אחריו. כאיש התיישבות במלוא הווייתו, אין לחשוד באלון שהוא הקים יישובים שלא על מנת שיהיו יישובי קבע שבעקבותם יבוא גם סיפוח מדיני. מסיבה זו התנגד להקמת יישובים באזורים מאוכלסים בפלשתינאים, שהוא תמך בנסיגה מהם.
ואכן, ב-1.8.68, כאשר בגולן היו כבר תשעה יישובים והיאחזויות נח"ל, כתב אלון מכתב לראש הממשלה אשכול, בו תבע במפגיע לספח את הגולן למדינת ישראל.
"הגיעה העת, לדעתי," כתב אלון, "להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על כל שטחי הרמה. ברמת הגולן קיימים כבר 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות. 4 היאחזויות ויישובים נוספים יקומו בתקופה הקרובה ביותר... האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה שעתידים להתיישב, זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי."
בהמשך מכתבו הוא מעמיק בתיאור המצב המדיני ומבהיר מדוע בשלו התנאים לצעד זה, ומבקש לקיים דיון בנושא זה בהקדם "בכל מעמד והרכב שתמצא לנכון."
עמדה זו אינה מפתיעה, לנוכח גישתו הערכית והעקרונית של אלון לנושא ההתיישבות. בישיבת מועצת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה בקונייטרה בנובמבר 1967 הסביר אלון את חשיבות ההתיישבות: "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים."
בנאום זה אמר דברים מפורשים באשר לעתיד הגולן: "רמת הגולן, שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן. "
זו היתה עמדתו העקבית של אלון עד יומו האחרון. למרבה הצער, אלון נפטר בטרם עת ב-1980 ולא זכה לראות במימוש חזונו להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, כשנה וחצי אחרי מותו. אין ספק שהוא היה תומך בחוק ומצביע בעדו.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
ב. מעבר לגדר
החגיגה התקשורתית בעקבות ההסכמה בין השר פרידמן והרב עמר, לפיה יתאפשרו נישואין אזרחיים בין "חסרי דת" בישראל, מוזרה ותמוהה. לא זו בלבד שאין כאן כל מהפיכה וכל תמורה, יש כאן נסיגה. זו הצעה רעה ומזיקה.
די היה במילת הקסם "נישואין אזרחיים" כדי לעורר את החגיגה הזו. אולם מבחינת הרבנות אין כאן כל פשרה, שהרי לדידם אין המדובר ביהודים, ומה אכפת להם כיצד יתחתנו "גויים" אלה, ובלבד שיתחתנו בינם לבין עצמם.
לכאורה, יש כאן פתרון מסויים המאפשר לזוגות מסויימים להינשא בארץ. למעשה, בבעייה המרכזית הדורשת פתרון, בעיית ההכרה ביהדותם של העולים מחבר העמים, לא זו בלבד שאין בהצעה הזו כל פתרון – זו הצעה מעליבה שמחמירה את המצב.
במשך שבעים שנות קיומה של בריה"מ, שלט בה שלטון טוטליטרי שגזר גזירות שמד נגד היהדות, ויישם אותן באכזריות וביעילות. כל זיקה ליהדות היתה אסורה בתכלית האיסור וכל מי שביטא זיקה כזו – בלימוד השפה העברית, התרבות היהודית, הדת היהודית, בהפצת ספרות עברית, בהתארגנות יהודית כלשהי וחמור מכך – בהתארגנות ציונית כלשהי, הסתכן בנפשו. כל חינוך יהודי היה בלתי אפשרי. הגזירות הללו נכפו בידי מעצמת על גדולה וחזקה, בעלת מנגנוני חושך יעילים כמו הק.ג.ב. והנ.ק.וו.ד. ומנגנוני מלשינות כמו הייבסקציה. במשך שבעים שנה, נחשפו היהודים לחינוך אינדוקטרינרי ולשטיפת מוח תקשורתית שאף היא ניסתה למחוק כל זכר ליהדות.
שלושה דורות של יהודים חיו באימה הזאת. במציאות כזו, כל תוצאה זולת מחיקה היהדות בבריה"מ מנוגדת לכל הסיכויים. והנה, כעבור 70 שנה, חלה התעוררות יהודית וציונית, שבאה לידי ביטוי בעליה ההמונית לישראל. מן הראוי היה שנתייחס ליהודים הללו במלוא ההערכה וההערצה, ולא לחפש בנרות את כשרות נישואי סבתותיהם. אילו היתה לנו היום מנהיגות יהודית רוחנית ראויה לשמה, בעלת שאר הרוח והפרספקטיבה ההיסטורית להכיר בגודל השעה ובגודל האתגר, שיש לה אומץ ויצירתיות לקבל החלטות בלתי שגרתיות, היא היתה מוצאת את הדרך להכרה קולקטיבית ביהדותם של כל העולים מחבר העמים. למרבה הצער, המנהיגות הרבנית היום מאופיינת בראש קטן, בפחד לקבל החלטות, במבט ימינה ושמאלה, מפחד שמא לא יראו מחמירים דיים לעומת שכניהם. וכך, הממסד הרבני בורח מן האתגר הגדול הזה, אל הדרך הקלה של דחיית יהדותם של מי שאינם "כשרים" על פי הראייה הפשטנית של ההלכה, תוך התעלמות מן הנסיבות המיוחדות של הגולה הסובייטית.
בהיעדר מנהיגות המסוגלת לקבל את ההחלטה המתבקשת להכיר ביהדותם, ניתן היה לצפות לפחות למסע של עידוד הגיור, בדרך המקלה ביותר, מתוך הכרה במציאות היהודית בת זמננו, בה יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, וללא ניסיון לכפות על המתגיירים אורח חיים השונה מאורח חייהם של מרבית היהודים. אך הממסד הרבני בוחר בדרך של החמרה. הממסד הרבני רוקן מתוכן את פשרת נאמן, שהעניקה לאורתודוכסים מונופול על בית הדין לגיור, אך איפשרה לזרמים האחרים לערוך את התהליך והלימוד עד בית הדין. החרדים הלא-ציונים שהשתלטו על הרבנות הראשית, בוחרים בדרך המקשה ביותר, הקיצונית ביותר, המעליבה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם פוסלים לא רק את בתי המדרש של הזרמים שאינם אורתודוכסיים, אלא אפילו את הרב דרוקמן, מחשובי הרבנים הציונים שדרכו בגיור היא כבית הלל.
במצב שנוצר, מה הפלא שהעולים ה"לא יהודים" לכאורה, אפילו אינם מנסים להתגייר? אולם רובם הגדול מגדירים עצמם כיהודים, מזדהים עם יהדותם, מזדהים עם מדינת ישראל ועם הציונות, משרתים בצה"ל מתוך נכונות מלאה למסירות נפש למען העם היהודי ומדינת היהודים, משתלבים בציבור היהודי, בשפה העברית, בתרבות היהודית, ולמעשה – מתגיירים מבחינה סוציולוגית, כהגדרתו של פרופ' אשר כהן.
הבעיה מתחילה כאשר הם נתקלים במימסד הרבני, בבואם להינשא או, להבדיל, לקבור את יקיריהם. מדינת ישראל כמדינה ציונית חייבת לעשות מעשה כדי לפתור את הבעיה הזאת, שהיא חרפה לאומית.
במקום זאת, שר המשפטים מתהדר ב"הישגו הגדול", כאשר למעשה החריף והנציח את הבעייה, באמירה רשמית שאין המדובר ביהודים, ולכן מותר להם מה שבמדינת ישראל נאסר על יהודים. למעשה, נאמר לאותם אנשים שמותר להם להתחתן רק עם שכמותם, עם "חסרי דת" כמוהם. בהסכמה זו, מדינת ישראל מודיעה להם רשמית שהם מעבר לגדר. וכיוון שמילת הקסם "נישואים אזרחיים" היא כביכול ויתור של הרב עמר, בתמורה הורחבו סמכויות הרבנות בנושא הגיור, ובכך הבעיה מחריפה עוד יותר.
האם ישראל היא באמת מדינה ציונית?
אגר' ישראל ויסלר
תעלת הימים ההם
למקרא כתבתו המעניינת של ברוך תירוש על תעלת הימים [גיליון 265] נזכרתי במה שסיפר לי בן דודי שרגא ארד מירושלים, וחשבתי שכדאי לספר זאת גם לאחרים:
בשנת 1956 הוא עבד במכון פוטוגרמטריה שהיה יחיד מסוג אז במזרח התיכון, ועסק במיפוי טופוגרפי לצרכי תיכנון פרויקטים. אותה שנה הוא התבקש למפות תוואי שבו תעבור תעלת מים ממפרץ הקישון בואכה ים המלח, כאשר בסביבות קיבוץ גשר יתוכנן המפל שיפיק אנרגיה.
במקביל לעבודת המיוי עשה תה"ל קיוחים במסלול המיועד, כדי לבדוק את טיב הקרקע אשר בה יחפרו את התעלה. אחרי חודשים אחדים של עבודה, כאשר צוות המיפוי הגיע לסביבות עפולה, קיבל בן דודי הוראה להפסיק את העבודה ולחזור עם כל הציוד למשרדי ההנהלה. כאשר בדק ובירר מדוע הופסקה העבודה, נאמר לו שעל סמך נתוני הביניים שהתקבלו מתה"ל, הגיעו בממשלה למסקנה שחציבת התעלה תמשך עשר שנים ומאחר שהיתה אז הערכה שתוך עשור תהיה לנו אנרגיה אטומית, יהיה חבל להשקיע משאבים בתעלה.
בינתיים עברו כחמישה עשורים, והיום אין לנו לא זה ולא זה, מה שמלמד ש"ההוא מחלם" שלנו הוא לא היחיד בארץ.
משה גרנות
ייתכן (לא ממש בטוח...) שלא בכול אשמים הגברים
כתבת האופנה של ה"וואשינגטון פוסט" חיוותה דעתה השלילית על מחשופה של הילרי קלינטון, כאשר זו נאמה בסנאט. הבה נקרא שוב את המשפט הראשון: זאת היתה אישה מומחית לאופנה שעיקמה את אפה המעודן לנוכח המחשוף של הסנאטורית והמועמדת לנשיאות ארצות הברית. זה לא היה גבר, ממש לא! אבל, כמובן, הגברים אשמים: אן לואיס, היועצת של קלינטון, ראתה בדברים האלה התייחסות סקסיסטית, ושולמית אלוני שלנו מיהרה לציין ש"מועמד גבר לא היה זוכה לסיקור דומה..." (ידיעות אחרונות, 24 שעות, 30.7.2007, ע' 13).
כפתור ופרח! האם ראה מישהו מעודו דיפלומט גבר עם מחשוף? הרי כל הדיפלומטים הגברים חנוטים בחליפות ובעניבות בחורף ובקיץ, וחוץ מהפנים וכפות הידיים לא נחשף מגופם מאומה. אז איך חשבה שולמית אלוני, ברוב חכמתה, שיכלו להגיד דבר כזה על מדינאי גבר?!
ועוד דבר, שהפמיניסטיות יעלו אותי על המוקד, זה לא יעזור – אינני יכול להתייחס ברצינות תהומית לאינטליגנציה של אישה שהחזה, הבטן והירכיים שלה חשופים, שיערה צבוע כתום רמזור, ועל ציפורניה הולוגרמות זוהרות. אמת – המחשוף של הילרי לא היה מנקר עיניים, אבל אני בהחלט חושב שאילו היא היתה מכבדת את הסנאט, הייתה מיטיבה לעשות אילו ויתרה על המחשוף כשהיא נושאת נאום במליאה שלו.
גבר לא היה מעז להעיר את ההערה כזאת למועמדת המכובדת, אבל גם כאשר עושה זאת אישה – גם אז הגברים אשמים. כמה כיף שיש קולב עליו ניתן לתלות את כל הכישלונות – אנחנו מושלמות, ואיננו צריכות לתקן דבר, ואם משהו צולע ומקרטע – ברוך השם, יש את מי להאשים. אולי הגיעה העת להפסיק לנופף בקיפוח, ולהתחיל להביט נכוחה אל המציאות? אולי הגיעה השעה להפסיק להתנהג כמו טעונות טיפוח שהכול נסלח להן?
עטרה בארי / פוצ'ו / אליהו הכהן
"על כל פאטריה וסטרומה / שוב נקומה..."
סיפרה עטרה בארי: (אחרי שנראתה בסרט על הטיול בנגב, כשהיא הולכת בשבילי קיבוץ דורות מעשנת סיגריה ואת האפר מנערת בעדינות לתוך מאפרה שהיא נושאת בידה השנייה).
"אני אף פעם לא זורקת את האפר החוצה, גם אם אני הולכת ברחוב. לפני בערך 30 שנה הייתי עם בעלי בחו"ל וטיילנו בחוצות העיר וינה שאותות מלחמת העולם עוד נראו בה. לא הבנתי מדוע אנשים מסתכלים עליי. עד שניגש אליי גבר צעיר עם מצלמה. אמר לי שהוא עיתונאי ושאל אותי אם אני מרשה לו לצלם אותי עם המאפרה כדי שאשמש דוגמה לתושבי העיר.
"אמרתי: 'בשום אופן לא.'
"כי לא רציתי לעשות שום מחווה לאותה ארץ רצחנית.."
וכך הפסדנו תמונה שבטח היינו מדפיסים אותה גם בעלון הלמדווניקים.
(אגב, עטרה, למי שלא יודע, היתה "עולה חדשה" כשהגיעה אלינו [לגימנסיה הרצליה], וכשהיינו שרים בהתלהבות: "על כל פאטריה וסטרומה / שוב נקומה..." לא חשבנו לרגע כי היא נמנית על אותם מאות מעפילים שהצטופפו על סיפון האונייה ב-25.11.1940, כשהאונייה פוצצה בנמל חיפה ו-216 ניצולי השואה, ניספו על חופי הארץ הנכספת).
מתוך: "הלמדווניקים", עלון מחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה, יולי 2007.
לאודי,
הידיעה ששימשה לנו תירוץ לשלוח מכתב עם איחולי החלמה לאליהו הכהן מופיעה בעמ' 11 [לעיל]. שאלנוהו מיהו כותב השיר "אם הופלנו", והתשובה המלאה לא איחרה להגיע עם הבטחה שהוא עומד לעמוד על רגליו בקרוב. והנה המכתב במלואו.
פוצ'ו
25.7.07
שלום רב לך, פוצ'ו,
תודה לך על מילותיך החמות. אני מתאושש והולך, אמנם מאושפז עדיין אך לא ירחק היום שבו אשוב ואעמוד על רגליי.
השיר שהתעניינת בו, "אם הופלנו", נכתב בשנת 1942, לאחר טביעת האונייה "סטרומה". המחבר הוא יעקב אורלנד, והמלחין – מנשקה בהרב.
השיר פותח במילים:
"אם הופלנו לא נבהלנו
על כל פאטריה וסטרומה
שוב נקומה."
תודה לך על איחוליך. חפץ חיים אני ואעשה הכל להשתקם עד מהרה.
בהוקרה רבה
אליהו הכהן
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו עוד פרקים נוספים
פרק ל"א. הרוקח של תרופת השלשול שגילתה את החמור האבוד.
עוד משחר ילדותי בבגדאד נהג אבי ז"ל לשלחני לבתי המרקחת להביא מרשמים ותרופות שונות. הוא הכיר אישית כמעט את כל הרוקחים, ומדי הזדקקותו לאיזה מרשם, היה מטיל עליי את המשימה. עשיתי זאת בשמחה, הן בגלל העניין לראות מיני מקומות ובעלי מקצוע העושים במלאכתם, והן מפני שהדבר הביא לי רווח צדדי כלשהו, בצורת תוספת קטנה למחיר ששילמתי (אז לא היו חשבוניות),
הייתי מוסר לרוקח את פתק המרשם, שבו היתה מפורטת רשימת החומרים אותם יש לערבב ולמהול, כל אחד לפי מידתו וכיו"ב. ואחרי עיון קל בזה, תמיד נאמר לי ללכת ולחזור מחר או אחר הצהריים. ורק במקרים שהתעקשתי לומר שזה דחוף ואין באפשרותי לחזור אחר כך, היה הרוקח מסכים שאחכה עד שיסיים את מלאכתו. הוא היה נעלם מאחורי הווילון של ה-LABORATORY שלו, מערבב את האבקות ומוהל וממיס, ואף שהכול היה כבר מוכן למסירה אחרי דקות מעטות, חייבו אותו כללי המשחק שלו לתת לי להמתין וליצור הרושם שפעולת ההכנה נמשכת זמן רב. אחרת איך יצדיק את המחיר הגבוה כל כך שהוא גובה עבור בקבוק התרופה?
מיותר לומר שעלותם של החומרים היתה כאפס לעומת המחיר שנגבה, שעל כן ייאמר "מחירי בית מרקחת".
ועם הזמן, כאמור, רבו בתי החרושת שסיפקו תרופות מוכנות, והדוקטורים החלו רושמים שם אחד במקום רשימה ארוכה, וכל עבודתו של הרוקח נצטמצמה כמעט למכירה בלבד. ומיותר לומר שמאז ומתמיד נחשב בית המרקחת לעסק שהוא מכרה זהב.
לא תמיד היו בתי המרקחת חייבים ברישיון ממשלתי וברישיון עסק עירוני, ועוד. בימים ההם זה די חפף את העסק של מוכרי העשבים והתבלינים למיניהם. כל מי שחש בבטנו פנה ל עַטָּאר", הוא מוכר התבלינים, שטח את תלונתו, וזה סיפק לו עלים אלה או אחרים עם הוראות כיצד להרתיח וכמה לרכז ואיך לשתות. ואם כבר יש עסק שעובד, הוא גם סיפק עלוקות רפואיות שהיו הידעונים ואלה שעסקו בריפוי מדביקים לגבו או רגלו של החולה. העלוקות מצצו את הדם, התנפחו עד להתפקע ונפלו להן. מה שנקרא "הקזה". וכן גם משחות למיניהן, מיני משלשלים ושיקויים לחיזוק הגוף או הנפש. והגבולות בין המקצועות רוקחות ורפואה לא היו כל כך חדים, ועל כן אותו רוקח ומוכר תרופות ועשבים שלח את ידו גם במתן עצות רפואיות. ועד היום הזה מצויים אנשים שמתעצלים לפנות לרופא, ומחפשים דרך קיצור. ועל כן הם שואלים הישר את הרוקח מה יש לו להציע נגד כאב זה או אחר. ויש אומרים שבגלל התאווה למכור, ימהר רוקחנו המכובד וימכור משהו לדורש, ולא יַפנה אותו לרופא.
וסיפור המחסנים בבתי המרקחת, כאמור, היה מקובל גם בבגדאד. והשימוש בו למילוי הזיות אופקיות היווה נושא לבדיחות רבות אמנם, אך היה בסיפורים הללו הרבה מן האמת.
בעולם הישן, הקפיטליסטי, השכלה עשתה רושם. ואדם בעל תעודה של רוקח או רופא או עורך דין קיבל הרבה קרדיט ונחשב לבעל מעמד ונתנו לו כבוד.
וזאת בניגוד למה שהיה נהוג בימי גולדה מאיר שכאשר רצתה להשמיץ מישהו קראה לו "אינטליגנט". שכן, בעולם הבולשביקי בו היא גדלה [דומני שגולדה גדלה בארה"ב, ומעולם לא היתה מפא"י בולשביקית! – אב"ע] ואותו טיפחה – שררה שנאה וקנאה כלפי האינטליגנציה. את המהפכה הבולשביקית חוללו המוני הפועלים, כך הם יאמרו לך. למרות שמי שהגה את עיקרי הדברים היו כמובן האינטליגנטים והאינטלקטואלים. ודבר זה קיים מקדמת דנא. ומספרים שרבי עקיבא שהיה רועה צאן ואנאלפבית עד גיל ארבעים, ורק אז הלך ללמוד תורה ועלה בסולם והגיע להיות מנהיג רוחני דגול, מספרים עליו שאמר "כאשר הייתי 'עם הארץ' אמרתי לעצמי, מי ייתן לי תלמיד חכם ואשָכֵנוּ כחמור..."
וכך הסתכל העם אז ביראת כבוד והערכה על בעלי התארים וההשכלה, כמו גם על העשירים. והנה הרוקח הינו גם בעל השכלה ותואר וגם לעשיר ייחשב. מעטים יכולים להתחרות בהכנסתו של הרוקח, המוכר דבר ברווח של מאות ולעתים אף באלפים של אחוזים. לבריאות, אני מפרגן לו. ויש לזכור גם שבבגדאד, בחור צעיר בן 22 שנים למשל, יכול כבר להיות רוקח מוסמך, יקום ויפתח לו עסק, ותוך זמן קצר יתפרסם, ישגשג ויהיה מן המבוקשים. כך שבאופן כללי הוא תופס לו מקום טוב באמצע.
והבנות, כמובן שיסתכלו בהערצה על כגון זה, ובמיוחד אם הוא קצת סימפטי וחייכן ומקבל את פניהן בסבר פנים יפות לפני שהוא מקבל מהן את המחירים הגבוהים שהוא שת על תמרוקיהן. וכל הרקע נוח ומתאים לפיתויים: מבלי שום צורך להסתובב בחוץ עם סכנת גילוי, יכולה אותה ריבה חשוקה ונענית לעשות צעד וחצי בבית המרקחת, והנה היא כבר חבויה באותו מחסן עליו דברנו. ואם תכוון היטב את הזמן ויהיה זה ממש לפני הפסקת הצהריים, כי אז ינעל רוקחנו החביב את דלת העסק מבפנים ויסתגר לו במחסן הקסום עם ריבת החמודות, והכיף עד השמיים.
ובל נשכח שכל ענייני בואה ולכתה יכולים להתרחש בהיחבא לאור היום ובלי שום חשש. וזה כיצד? בעזרת הגלימה השחורה ורעלת הפנים, שבהן נהגו הנשים במזרח להתעטף, מחמת הצניעות. וכך להסתובב רואות ואינן נראות, נכבדות כלפי חוץ ופורקות עול ומוסכמות בתוך תחפושתן. וכך היא יכולה לבוא לאן שליבה חפץ, מבלי שאיש יזהה אותה, לעשות ככל העולה על רוחה, ולסגת בשלווה ובשקט. כנאמר בספר משלי "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון." כותב השורות הללו מדגיש שאין הוא חושב שמעשיה הם פועל אוון. מה שראוי לגינוי בכל פה הם הצביעות והמוסר הכפול של החברה בימים ההם, הן המזרחית והן המערבית.
וכאמור הרבה סיפורים סופרו ולחשושים נלחשו על מעללי הרוקחים ומחסניהם.
ובאופן פרדוקסאלי ממש, ומבלי משים, דרש משרד הבריאות מן הרוקחים את עניין קיומו של המחסן בבית המרקחת. כנראה שבעת כתיבת התקנה בנדון, איש לא שם לב שהנה הוא נותן צ'ופָר אמיתי ומתוק ל"אינטליגנט" הרוקח.
ועוד אני נזכר שבבגדאד, שם חיתה קהילה גדולה מאוד של יהודים, לא היו כידוע שירותי רפואה מסודרים כבימינו אנו, ולא היה קיים ביטוח רפואי כלשהו. על הנזקק היה לפנות לרופא פרטי. והעניים מניִין יביאו?
אִירגנה הקהילה שירותי רפואה מסובסדים לאלה אשר ידם לא השיגה לשלם. והם לא היו מעטים. אבי ז"ל, שהיה מעורה בכל הנעשה בקהילה ובשירותיה, גם תמך במוסדות הרפואה הסיעודיים הללו, וכך גם היתה לו השפעה בהם. ואלה הנצרכים, שהיו פונים לאבא בבקשת עזרה בעת מצוקת בריאות כלשהי, היו מקבלים ממנו פתקה מופנית לאחראי על שירותי הבריאות הללו בבקשה שיושיט סיועו למוכ"ז. היא אותה פתקה שנקראה במקומותינו "אָ צֵעטֵל", וראה דברי ימי מפא"י. ומי שניהל בפועל את המרפאות הללו היה איש עסקן ומפורסם שנקרא "עִזרָא מְנַשֶה". ואם הזכיר מישהו את שמו של עזרא מנשה, משמע שהוא נצרך סעד.
שלט עזרא הנ"ל ביד רמה במרפאות, שבהן עבדו רופאים שונים בהתנדבות כל אחד במשך שעות אחדות בשבוע, וכן שלט על בית המרקחת שהיה צמוד להן.
ומפי אבא שמעתי, ספק בצחוק ספק ברצינות, שבבית המרקחת הזה חילקו תמיד את אותה התרופה, ולא חשוב מה היה כתוב במרשמו של הרופא השולח. ולפי הסיפור, בעונת החורף היה מכין הרוקח חבית מלאה סירופ נגד שיעול ומוזג ממנו לבקבוקים, מדביק עליהם תוויות ומחלקם לחולים, כאמור. ובעונת הקיץ היה מכין חבית של סירופ ("שִרְבַּט") שהכיל חומר משלשל. וזה, על אף שרוב המחלות בקיץ היו מחלות מעיים, דיזנטריה ודומיה, שעיקר התלונות בהן היו על שלשול... בכל זאת חילק לכולם את השרבט הזה. שכן אותו הרוקח הושפע כנראה מקריאת "התופת" מאת הסופר האיטלקי בן המאה-האחת עשרה דנטֶה אָלִיגיֵירי, כחלק מהספר הגדול "הקומדיה האלוהית". ושם יש פרק שנקרא PURGATORIUM, פרוזדור, כלומר מקום הכנה, היטהרות, כלומר היטהרות הנפש בעולם הזה לפני ההליכה לעולם הבא. ובשפת הרפואה פורגטיבה זה חומר משלשל. נראה שאותו הרוקח האמין שאיש לא ישיג את הבראתו מבלי לעבור קודם היטהרות, ועל כן חילק לכולם חומר משלשל. והלא בסך הכול זה היה בשביל העניים. הוא שנאמר, עני חשוב כמת.
ועוד סיפר לי אבא על אותו רוקח, שהיות ותמיד הוא נראה לבוש בחלוק לבן, הרי שנחשב לאיש חכם בעיני הבריות. והיו באים אליו לבקש עצה בכל מיני מצבים. יום אחד פנה אליו חַמָּר (בעל חמור) ובכה בפניו והתלונן שאיבד את חמורו ולא ידע היכן ימצאהו. שמע רוקחנו את הסיפור, הרהר מעט וחכך בדעתו מה עצה ייתן, ואחר, ניגש לחבית השרבט המשלשל (זה היה בעונת הקיץ), מילא בקבוק אחד ומסרו לחַמָר עם הוראות לשתות מן התרופה ארבע פעמים ביום.
היקשה בעל החמור לרוקח, והלא איני חולה חס וחלילה ורק חמורי הוא שאבד. מה לי ולתרופה?
הרצין הרוקח וענה שמה שהוא מקבל היא-היא התרופה בעזרתה ימצא את חמורו.
מנה ראשונה של השרבט נטל החַמָר מיד. ואחרי זמן לא רב קירקרו בני מעיו ובא לו לשלשל. וכמו בארצנו הקדושה, גם בבגדאד אין כל כך הרבה בתי כיסא ציבוריים. ומה יעשה החַמָר כאשר עוית אוחזת בבטנו?
פנה לכאן ולכאן עד שמצא חורבה מוסתרת על ידי חצי קיר. ואיך שהוא רץ לשם לעשות את מעשהו הדחוף, מצא את חמורו בחורבה כשהוא יושב בשלווה ובמנוחה, נסתר מאין רואה, ומענג את עצמו באכילת קליפות עסיסיות של אבטיח שמישהו השליך לחורבה אל מעבר לקיר.
אמר החַמָר לחבריו, "וָואלָלה איזה חכם זה הרוקח, אלוהים ישמור עליו, לכל דבר יש לו עצה מועילה!"
המשך יבוא כאשר יגיעו אלינו פרקים נוספים
הגסות היא חלק בלתי נפרד מבן עזר
ומ"חדשות בן עזר"
לאהוד,
שלום לך,
הבטחת שלא תהיינה גסויות והפעם [גיליון 265] – זה בלתי נסבל. שים לב ושמור על הרמה המתאימה ל"פתח-תקוואים" שכמונו...
הדברים הקשורים במוזיקה – יפים, תודה.
צפירה יונתן
לצפירה שלום,
מעולם לא הבטחתי לך גן של ללא גסויות. מה שאינני מוכן לפרסם הם דברי השמצה ולשון הרע, אבל "גסויות" – אדרבא ואדרבא, אבל בתנאי שיש להן ערך ספרותי ואהבת חיים או חוש אירוני מושחז.
ואם כתבתי שח"כ אחמד טיבי יכול לנשק לנו בתחת, זה ממש ביטוי עדין לעומת הגסות הגזענית שבה הוא טוען שאין לנו היהודים זכות בארץ ישראל.
לכן "חדשות בן עזר" והגסויות של בן עזר וחבריו אינם ניתנים להפרדה, ובזה ייחודם.
אהוד
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שישי
מסע פיוס עם אשתי באי פאפוס
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
כדי לפייס בין כוכבא לביני שלח אותנו וולפה לאי הקיקלאדי פארוס כשהוא טופח במלוא כף-ידו הקצרה על אחוריה של בתו הסוררת וממלא את כיסיה בדולרים מקומטים מדיפים ריח עישון, לא סיגריות אלא פאסטראמה. גרנו ב"הוטל ארטמיס" בפאריקיה, שהיא "עיר הבירה" של פארוס. היינו אורחים ראשונים שם לאחר תום תקופת האבל בת החודש על מות בעל המלון אריסטוטלס זורגאס.
עלינו וטיילנו בסימטאות הצרות של הכפר הציורי לפקאס, בהרים שבמרומי האי. בתים לבנים, דלתותיהם וחלונותיהם צבועים בכחול-ים עמוק, מוקפים שיחי בוגונוויליה, יסמין, וגפנים עתיקות שגזעיהן הזדקרו מבין המרצפות למטה, ונופן סכך על המרפסות העליונות. האי כולו טבל בלבן וכחול, לבן וכחול, כצבעי הדגל היווני. הדרך ללפקאס היתה רצופה מחצבות שיש. כמעט כל דבר באי היה בנוי מאבני שיש – גדרות הטיראסות, גדרות הבתים, אריחי המדרכות, אפילו החצץ בערימת אספלאט המונחת לתיקון הכביש ניראה לבן כעשוי שיש. השיש היה כאן החומר הזול והנפוץ ביותר. ההרים הלבנים וסלעיהם המנופצים, לצד הכביש, ניראו גם הם עשויים רק שיש.
האלמנה אירלנה זורגאס ובתה הצעירה הממושקפת מרי-לו (בינינו כינינו אותה ננה מושקורי), פניה בהירות ושמנמנות, שתיהן לבושות שחורים – טיפלו בנו נהדר והעניקו לנו הרגשה ביתית. האלמנה, פניה צעירות-עדיין ומשרות נעימות אך ידיה היו כמי שעבדה כל ימיה בעבודות-בית קשות. היא מילאה את רוב התפקידים במלון, מהגשת ארוחת-הבוקר, הרישום בדלפק הקבלה, ועד לניקיון היומי בחדרנו.
עצי האבקליפטוס – כך ביוונית – העירו אותנו מדי בוקר ברחש רוח שבאה מהים הסמוך ומאוושת בעליהם הריחניים. ארוחת-הבוקר הוגשה על הבלקון הצופה לים. כל אחד מאיתנו קיבל על גבי מגש ספל קפה, שקית סוכר, קוס מיץ תפוחי-זהב, פרוסת לחם טרי, ביסקוויט, צנים, קוביית חמאה וקופסית ריבה.
"מה אתה כבר מעקם את האף?" התלקחה כוכבא. אני לא אמרתי מילה. "בלי לטבול לחם כפרי שחור בצנצנת השמן-זית המגעילה שבה אתה משרה רצועות פלפל ירוק חריף במלח, ובלי עשרים זיתים דפוקים – אתה לא יכול להתחיל בוקר?"
בבקרים שהרוח היתה חזקה מדי, כך קורה לעיתים באיים הקיקלאדים – הניחה האלמנה את מגשיה בטרקלין לואי ה-14 שרוהט בהשראת בעלה המנוח. כסאות עץ גבוהי משענת, מרופדים בקטיפה זהובה, סביב שולחן עגול מהודר. כדי לשמור על הריהוט היקר כוסה השולחן ביריעה עגולה ועבה של ספוג, עליה הודק ציפוי של יריעת פלסטיק שקופה, עליה מפת קטיפה זהובה, עגולה גם היא, ומפית תחרה, ולקראת הארוחה הוסרו שתיהן מהשולחן ובמקומן נפרשה מפת-בד בצבע קרם-בהיר, ועליה מערכת כלים יקרה וכבדה.
*
לחוף קולימוביטרס הגענו בסירה שיצאה מהנמל הקטן של העיירה נאוסה, בצד השני של האי, וחצתה את המפרץ. החוף היה כולו צוקים נמוכים, אפורים, משוייפי מים ורוח, צורתם מעוגלת ומבין הצוקים נשפכים לים מפרצי חול בהיר שעליו שרועים זוגות ושלישיות ערומים, משתזפים ומדי פעם יורדים לשחות בים.
התיישבנו ליד חבורה של בנות אמריקאיות צעירות שחשפו את שדיהן. לפי פיטפוטן הצורמני, אחוריהן הרחבים ושדיהן הרופסים – הן היו יהודיות. כוכבא לא היתה מרוצה מקירבתן היכנאית, כך אמרה, אולי גם קינאה בכמויות של שדיהן לעומת רזונם-שלה, ומצאה לנו מקום חדש על החול הנעים, ליד זוג מבוגר שישב ערום כביום היוולדו. "כאן לפחות לא מפליצות," לחשה לי, קיבלה אומץ, התפשטה לי מיד תוך כדי ישיבה, והשתרעה ערומה לגמרי על החול.
כעסתי עליה על שהתרחקה מהבנות, אבל אלה, למרבה סקרנותי, כלל לא חשבו להתפשט הלאה, רק שיזפו את שדיהן הרכים אשר בגיל כה צעיר כבר היו בשלים מדי, לטעמי.
התפשטתי ונכנסתי ערומה למים בנעלי-ים ובמשקפי-שחייה. היתה זו הרגשה נפלאה כשמדי פעם איזה דג מדגדג לך בזין או מעביר לך סנפיר על הביצים. לא מפני שאני שרמוטה אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.
כאשר יצאתי מצאתי שתי אמריקאיות צעירות שרועות ליד כוכבא, ששפעת שערה השחור כיסתה פיטמה אחת בחזה השטוח. המקום ניראה להן כניראה בטוח בזכותה. תחילה היססו, אחר כך התפשטו לגמרי, שוכבות זו ליד זו, האחת משתזפת והשנייה קוראת ספר-כיס. ישבתי על החול וכאשר אחת האמריקאיות עמדה מולי יכולתי ממש לראות את החריץ והסדק, וכשהתכופפה לפרוש מגבת על החול בלטו שפתי ערוותה מאחור כלוע הר-געש הפוך, ומהחלל שביניהן יכולתי כאילו לראות אותה מבפנים עד שקדיה. שתיהן היו שזופות לגמרי. היפות ביותר על החוף. שכבתי על צידי, ערומה, המכשיר שלי מידלדל, כוכבא לידי, ומרחק שתי פסיעות מאיתנו האמריקאית היפה שוכבת על צידה, ראשה פונה אלינו, ושיער ערוותה הגלוייה מבצבץ בשובבות מבין ירכיה. היתה הרגשה של חופש גמור, אך ללא גירוי מיידי, אולי בגלל השמש, הים והחול היתה איזו הרגשה של פומביות וחופש, והערצת הגוף.
עברתי לשכב על הבטן, מנסה לשזף את התחת. אחר-כך חזרתי לים והתרחקתי קצת בין המפרצונים. סביבי שחו בחורות אחדות, חלקן בחזה חשוף, חלקן ערומות לגמרי. אישה אחת נשקפה לעיניי כשצללתי במים, מוקפת ענן דגיגים סביב לגופה הלבן ולכתם ערוותה. נידמה לי שהיתה מבוגרת ממני. עברתי מתחתיה במשקפי הצלילה שלי, סורקת אותה בעיניי. המשחק מצא חן בעיניה כי די מהר הסתובבה ושחתה מולי והפעם פטמותיה כמעט נגעו בי. באחת מהן היה מקובע עגיל שניראה כפה פעור של דג. בהתרגשותי חרדתי פן הדגיגים יעברו ממנה אליי כדי לבלוע את טיפות הזרע המתפשטות במים, אם אפלוט. עלה בדעתי שבחופי העירום ניזונים הדגים מבליעת זרע-אדם אך בטרם נוצרים מהם סירנות הם מוצאים עצמם רוחשים על הגריל.
האישה עם העגיל בקצה השד הסתובבה וקרבה אליי בשלישית. צללתי תחתיה וליטפתי את פטמותיה וערוותה ברפרוף קל. חשבתי לברוח מבושה אך היא לא נעלמה מהזירה. הסלעים הסתירו אותנו מהיושבים על החוף, ואני התמכרתי למשחק ההדדי. הפעם האטה מאוד את שחייתה וממש נצמדתי אליה ונשקתי בפה מלא מים את שדה ותפסתי במלוא כף-ידי את ערוותה. היא לא הרחיקה הרבה ומיד שבה ושחתה מולי. בצלילה הפעם כבר החליקה אצבעי למבוא ערייתה, החלק החיצוני של הנרתיק, אך האוויר אזל בריאותיי והייתי מוכרחה לצוף למעלה. פעמיים-שלוש חזרנו על הריקוד המיימי הצמוד, כשאני צוללת תחת שדיה וירכיה. בפעם האחרונה לקחתי הרבה אוויר לריאותיי והצלחתי שתפרפר לי סביב האצבע ותפרכס כנשגלת במים בטרם עליתי מצלילתי. כאשר היא התרחקה ממני, הייתי גאה שהצלחתי לגרום לה סיפוק בלי לתרום מזרעי לדגים.
יצאתי מהים במפרצון מרוחק קצת ממקום-ישיבתה של כוכבא. התחלתי לחזור לעברה ברגל. השביל התפתל במקביל לחוף, בין סלעים גבוהים שיצרו מקומות-מיסתור מוצלים. בהתקדמי נתקלתי בריח נקניק מתובל שום, כומו ממפעל הבשר של וולפה.
אני רגישה מאוד לריחות ומסוגלת לזהותם ממרחק וגם לאחר שנים רבות, בייחוד בבשרים. סאלאמי, פאסטראמי, פפרוני, קראקובסקה, שום, קוס (קרוב-משפחה של שום, ויש טוענים שניחוח דג לו), פלפל שחור, פלפל אנגלי, עלי דפנה, פאפריקה, זיתים, רוזמרין, דבש, ריח בשר מעושן בעשן עץ טבעי, ריח בשר מבושל בסגנון תנור-בישול ביתי, גריל, רוסטביף, כבש, בוליביף, צ'וריזוס בסגנון ארגנטיני ואפילו קארבוהידראטים. טוב, אולי אני מגזימה קצת, ניסיון ומומחיות רכשתי בעצם רק בשנים מאוחרות יותר, מה שעזר לי מאוד לבשל את המרחומה, לשעבר-אשתי.
המשכתי לרחרח בעקבות הנקניק, נדף בחגווי הסלע גם ריח בירה – וכומו תמונת גורגונה בעלת זרועות רבות שמתנועעות לכל עבר – התגלו לעיניי שתי צעירות ערומות צהובות-שיער שוכבות בחול על צידן זו מול זו בתנוחת מספריים צמודה. ירכיהן שלובות אלה באלה והערוות מתחככות בכוח בעוד כף-רגל אחת של כל אחת מתנופפת באוויר מול פני רעותה והרגל השנייה מתחפרת בחול.
לא ידעתי שקיימת תנוחה שבה נשים חודרות זו לזו בדגדגניהן ובתנועות מישגל קצביות, שהן מזיינות כגבר, בועלות, נבעלות. רגע צחקו המתחככות, רגע נאנחו בחמדה חסרת-בושה תחת השמש היוונית – זו לזו: "שנל! שנל!" – וזו לזו: "שנל! שנל!" – ופוקיק קטן ועוד אחד מתנפצים ביניהן כשתי פומפות הנלחצות זו מזו ונסוגות בנשיקת אוויר לחה.
אני רציתי לרדת לצידן על ארבע, לתפוס בשפתיי ולעטוף בלשוני את אצבעות כף-רגלה השמנמנה של אחת מהן, שהתרוצצו באוויר, ולמצוץ אותן. ולמצוץ. יפה היא היתה ועדינה כל-כך. פניה התעוותו לעיניי ברשת קמטים דקים בכאב האביונה המתוק ששתיהן גרמו ביחד זו לזו. ושוב פוק. ועוד פוק. ופוק. והן צוחקות!
אני חושבת שרק לאחר שגמרו, הבחינו בי. המתחככות ניתקו בציחקוק של מבוכה ירכיים מירכיים. שוב נשמע קול שקשוק לח, לא של גלי הים. לא של הבירה בפחית. על מרבד החול הבוהק נפרשו שני זרים צהבהבים של ערוותיהן, הפיות העמוקים נפערו באדום עז, כפצע, רוטטים עדיין. ושני דגדגנים ורודים הידלדלו, נוטפי עסיס החיכוך כחוטם מנוזל.
עלה באוויר אפילו ריח קל של זיעת שותי בירה.
השתיים התיישבו ונתגלתה סביבן עירבוביה של סנדלים, תרמילים, חולצות, תחתונים, בגדי-ים, מכנסי ג'ינס, בקבוקי מים, פחיות בירה סגורות, פתוחות, חצאי באגט כפרי גדול – הלחם של פאפוס, נקניק סאלאמי טירול עבה כומו זין של פר, חלקו פרוס.
המתעלסות נתקפו רעב והחלו לכרסם פרוסות נקניק ובצעי באגט ולשתות בירה שהשמיעה קול שקשוק בפחית. עמדתי מולן בנעלי-השחייה, בזיקפה ובמשקפי-השחייה ההדוקות למצחי כתפילין-של-ראש. מרוב התרגשות נשתלתי במקומי. רגליי שותקו. השתיים נופפו בבאגט ובנקניק הטירולי, ובערוות נוטפות הזמינו אותי לבוא לסעודה. הן היו כבר קצת שתויות:
"אנלורה!"
"בירג'יט!"
אנלורה זזה לאברי בציחקוק שנשמע קצת אופראי ולא מתאים לחול ולסלעים בחיק הטבע. היה לה קול גרמני עבה, כגבר. חיפשתי לראות אם יש לה פיקה בגרון, אולי היא הוא שהחליף את מינו ובראו לו פוסי חירורגי במקום הזין. אנלורה גררה את אחוריה המוצקים על החול הזהוב, תפסה ומשכה בשלי כומו בידית, מבקשת לגרור את האורח הביישן לסעודה.
"וולן זי אססן?" שאלה בירג'יט בסגירת ירכיים, כי ראתה שעיניי נעוצות שם.
"מיט ביר?" אנלורה עבת-הקול הידקה אחיזתה בזרג כמוזגת מברז בירה.
"אונד מיינע שוואנץ, פרוילין?" נמלט מפי משפט, למרות שאני לא דוברת גרמנית, רגע לפני שהועמדתי להשפריץ מאצבעותיה של אנאלורה על הסאלאמי הטירולי שלהן – ונחלצתי ממנה במבוכה, מחפה בכף-ידי הנרגשת על הידית הזקורה כדי שלא אפחיד מטיילות בשביל.
לאחר פסיעות אחדות באו מולי שתי בחורות חשופות-חזה. עצרתי, התכופפתי, הרמתי אבן חדה ועשיתי עצמי כחורטת שמי בסלע כדי שלא תבחנה בתזקורת המשדרת חוצפה, בניגוד לביישנותי הטבעית.
מהכיוון הנגדי בא בחור. לעזאזל, מה לעשות? המשכתי לחרוט על הסלע את שמי, את התאריך, והשמות אנלורה ובירג'יט, והכל בעברית. אתה הקורא, אם תגיע לחוף קולימוביטרס, חפש את מילותיי בסלע ותדע בדיוק היכן ראיתי את אנלורה ובירג'יט עושות מספריים פוסי-פוסי.
סיפרתי לכוכבא על השתיים.
"מספריים!? השתגעת? לא יכול להיות, אתה סתם מפנטז! – ועוד מתאר לי את הדגדגנים שלהן כומו שתי נקניקיות קוקטייל קטנות," ליגלגה עליי.
"מעושנות!" החזרתי לה.
"אתה שוב רעב? מה קורה לך עם ריח הנקניק? אפשר לחשוב שבשביל בשרים התחתנת איתי! בוא, תאכל קצת ענבים."
התקרבתי ונשקתי לה על הלחי שסטרתי לה. "די, מספיק, תפסיק!" – ענבי פארוס צמחו כענבי-יין, ללא השקאה. אליקנט או מוסקאט ירוק-סגול גדול ועגול, וגם ראיתי מהם דומים לענבי דבוקי ירוקים, כל עינב ארוך כתמר, ואולי מזן הגפן הידוע בשם תמר ביירותי. "די, מספיק לפנטז!"
"אם את לא מאמינה את יכולה ללכת לשם ולראות את הכתובת שחרטתי בסלע! ובכלל, אם מתחשק לי, אז מה? – אסור כבר לפנטז?"
כוכבא תפסה אותי בביצים לעיני כל החוף ואמרה בחצי-צחוק: "אתה, ממני, צריך רשות גם בשביל לפנטז!"
"תודה לאל כאן אני לא צריך," אמרתי לה, "כאן כל הקוסים בחוץ, גם שלך! אני רואה שהוא כבר יותר מיצים מהענבים שלך וגם הנקניקיה הקטנה שלך כבר מרימה ראש לח!"
כל אותו זמן זוג גברים, אחד רזה אחד אתלט, צהובי-שיער ושזופים במידה שווה בכל חלקי גופם, שכב בינינו לבין קו-המים והסתכל בכוכבא ובי במבט מעולף-למחצה מחום השמש. החזה השטוח שלה מצא חן בעיניהם. שערה השחור. תווי פניה המתגרות בכל הסובב אותה. עיני הדבש החום-זהב התאוותניות. הם התחרמנו עליה כאילו היתה בחור עדין ויפה. אולי גם התגרו מהדגדגן שלה שבאמת לפעמים היתה תוקעת לי אותו בתחת כומו גבר. קינאו בי שיש לי במיטה חצי-זכר. רוב הגברים בחוף היו ערלים, די מצחיק, הקצה, כומו נקניקיות קוקטייל קטנות עם שפיץ.
לרזה היה קטן כזה ואילו לאתלט מכשיר גדול, ודווקא נימול מאוד. תולעתו הערלה של הרזה השתלשלה על ירכו הצהובה, השזופה, וכל עצמותיו נתבלטו מבעד לגופו השקוף. כוכבא לחשה לי שאולי הוא חולה. אז עוד לא ידענו את המילה איידס. האתלט ירד לים כשהוא מנדנד מאחוריו שק ביצים שעיר על רקע כחול-המים שנשקף מבין רגליו. הורגש שהרזה משתדל למשוך תשומת-לב למכשירו הערל והמיניאטורי. הוא עגב במבט ובנענוע על הצעירה האמריקאית היפה שישבה לצידנו, אך חדל מכך מיד לאחר שהאתלט שלו עלה מהים ושכב מאחוריו כשהוא גוהר עליו, כמעט מחבק אותו.
האבר הנימול של האתלט היה משהו. אפילו כוכבא אמרה שקשה לה לתאר איך הוא מצליח להכניס אותו לתחת של הרזה. "מזכיר לי את הסיפור על אחד שאהובו אכל פיסטוקים ופצע לו את הזין!" הצחיקה אותי.
"במקום להעריץ ולטפח את התחת, כוכי, וכי על מי אנחנו יושבים אם לא עליו? – אנחנו מתייחסים אליו בגסות כאילו הוא המקום של הקקה ולא שתי גבעות בשר מוצקות, חלקות, לפעמים יפות יותר משדיים, והן האחרונות להזדקן," אמרתי. "מצד שני יש לנו בטן, מקום המעיים, מחסן ההפרשות, אבל אליה אנחנו מתייחסים בכבוד, בחורות שמות עגילים בקורקבן ולא מתביישות ללכת חשוף כאילו הבטן היא האבר הכי חשוב ונחמד ונקי ולא סתם שק של עור מלא קקה. כל אחד מאיתנו מסתובב עם תעשיית הצואה שלו מלפנים, לא מאחור. תראי, בין כל שני אנשים שמדברים, שמתחבקים, יש שניים-שלושה קילו קקה, אבל מדחיקים. רק קרקורי הבטן וההפלצות מזכירים לנו שפי-הטבעת הוא פתח המנהרה ולא תחנת הרכבת. המגע הכי טהור הוא גב-אל-גב!"
"אם תמשיך להתפלסף ככה, שמוקי, אתה מסתכן שזאת תהיה התרומה היחידה שלך לתולדות האנושות ובסוף רק בזכותה יזכרו אותך. אני הלא יודעת שאתה טיפוס עכוזני, ובטח גם רעב, וצריך להתפנות כי לא היתה לך יציאה מהבוקר. תלך קצת רחוק יותר, מאחורי הסלעים, ואל תשכח לקחת איתך טישו."
"מה המילה הזאת, עכוזני?"
"אנאלי. ככה היתה מדברת המורה שלי לבלט בירושלים: 'תפסיק להיות לי עכוזני ותתחיל לרקוד כמו גבר!' – אתה הבנת? אל תשכח לקחת טישו, ואל תפליץ כאן כי שומעים, ואל תגיד לי יותר מילים שאחר-כך אני לא יכולה לשכוח, כי כל בטן שאראה, ייתקע לי שמלאה חרא, ואל תשכח, שמוקי, שיצאת מהבטן ולא מהתחת!"
ככה הרצתה לי קונטרה ואכלנו ענבים פארוסאיים וקרקרס שהבאנו מהבית. למפרצון הגיע בחור שחומחום, ניראה צפון-אפריקאי. לבש שכבות רבות. זרק את תרמילו לחול. פרש מגבת והתחיל להתפשט במרץ, כעושה הצגת חשפנות. כך ניצב ערום באברו הנימול-למחצה, חום וגדול מאוד, שעבר מילה מוסלמית בגיל העשרה וניראה כמינארט כפוף קצת. באמת היה לו תחת לתפארת, שרירי ורזה כומו פסל יווני. בואו הישרה אווירה לא נעימה. הוא נאנח. התנשם. הסתכל סביב. הסתובב בחוסר-מנוחה על מקומו כדי למשוך תשומת לב, לגרות, אולי להציע עצמו כזונה-ממין-זכר, כג'יגולו. כל הוויתו שידרה תחת או זין להשכיר. הוא עינטז לעומת האתלט, היטה את גופו בכפיפות אחדות, כמתעמל, פער בפומבי את פי-טבעתו הכהה וגרם לשינוי-של-ממש באתלט שבעקבותיו בן-הזוג הרזה נעלב והגיב בקול נרגז, קם, ולתדהמתנו התקרב לבחור הצפון-אפריקאי והשתין לאברו.
*
התמלאנו גועל. לדעתי האתלט שפלט הושפע מהפטמות הזקורות בחזה השטוח של כוכבא. גם אני התרוממתי זקורה. בקושי התלבשתי. חזרנו בסירה לנאוסה ומשם באוטובוס לפאריקיה. בדרך למלון לא היתה חנות שכוכבא לא ביקרה בה. היא לא הפסיקה לקנות גם כדי לשגע אותי בכובד המזוודות. מצאה חפצים, מפות, כיסויי-מיטה וכלים לדירה החדשה ברמת-גן.
בחנות תכשיטים צפופה עמדה לפניי בתור צעירה שזופה, בלונדית, מלאת אברים, בשמלה לבנה דקה על גוף עירום, בקושי התאפקתי שלא להתיז במכנסיי כאשר זזה לאחור מדי פעם וחיככה בי את הסדק שלה. כוכבא חשה במצוקתי ונדחקה לעמוד לפניי.
כשהחשיך ירדנו לאכול בטברנה "קתרינה" הקרובה לחוף. מעבר לשמשת הזכוכית של מיטבחה ניצב דוכן ארוך של פלטות-חימום ועליהן סירים גדולים ותבניות שאפשר לראות בהם שלל תבשילים ולבחור מהם. מוסאקה, מרק ירקות, תרד, בשר מבושל בכמה נוסחים, עגבניות ממולאות אורז, חצילים ממולאים בשר וגבינה, מרק דגים. חגגנו שם צהריים וערב עם סלט יווני, סופלאקי עוף עם צ'יפס ואורז ברוטב, בירה, גביעי אוזו, קלאמארי, טסאזיקי, יוגורט בדבש, קרם קרמל, לחם לבן טרי, פרוס מבאגט עבה, מחסלים שתי מנות לחם בארוחה אחת וכוכבא ממש מאביסה אותי ולוחשת: "שהגוף שלך ייצר יותר זרע!" – אני חושבת שאת חוכמת החיים הזו אבא שלה נטע בה, כשבאוזניי מהדהדים גם הדברים שאמר לי: "שתכניס אותה להריון, שמעת? שלא תעזו לחזור מבלי שהיא תהיה מעוברת! כשיהיה ילד יצאו לה הזבובים מהראש!"
בלילה, ב"ארטמיס", בקומה מתחתנו ישנות בכותנות-לילה שחורות האלמנה והיתומה ננה מושקורי זורגאס, מגורה ממראה שדיהן של הגרמניות, בהשוואה לחזה השטוח של כוכבא שכל מה שיש לה הן הפטמות, באתי עליה פעמיים והיא נאנקה והשתוללה ואמרה שהיא יודעת שלא בה אני רוצה אלא בשתי הלסביות, אפילו מרי-לו שם צרפתי היתומה השמנה מעמידה לי ושלא אותה אני מזיין את אלא הבחורות הערומות שגירו אותי על החוף ולכן אני עוצם עיניים ומדבר אל עצמי אבל לה לא איכפת ושאקח עוד ועוד מציצה והיא רוצה ממני ילד, יותר טוב ילדה אפילו ילדתיים תאומות תהיה להן הצורה של שתי החיות הגרמניות היפהפיות שראיתי מזדווגות בקוסים ערומים. היא אמרה מילים חריפות עוד יותר כדי לגרות אותי כי ככל שהשפריץ יהיה גדול יותר כך יש לה יותר סיכוי שהיא תיכנס להריון. ככה אולי אמר לה גם כן אבא שלה שהבין הרבה בהרבעה של פרות מפרים נבחרים כדי להגיע לבשר עגלים באיכות מעולה.
"אנחנו כמו זוג יונים," המתה לי, "כל היום אנחנו יונים!"
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
"המחצבה" בטלוויזיה
ביום שישי האחרון, 27.7.07, שודר בשעות הצהריים ברשת הכבלים "יס" הסרט "המחצבה" (1990) בבימויו של רוני ניניו על פי תסריט של עירא דביר שנעשה מהרומאן "המחצבה" (1963) של אהוד בן עזר.
למרבה הצער אין מודיעים מראש לנוגעים בדבר את מועדי השידורים החוזרים של הסרט וכך נמנע מאיתנו להודיע על כך בעוד מועד במכתב העיתי. יש אומרים כי איכותו של הסרט הולכת ומשתבחת במשך השנים, אבל עם הופעתו כינוהו המבקרים "סרט טורקי" והמליצו לקהל הצופים שלא ללכת לראותו, מה שאכן קרה והסרט נחל כישלון קופתי, מה עוד ששום כלי תקשורת לא ניאות לערוך ראיון עם הסופר עצמו או כתבה על הסרט. בשעתו היה הסופר מקבל תמלוגים כלשהם מאקו"ם כל אימת שהסרט שודר בטלוויזיה. כיום גם זה לא.
כאשר המנוח פרופ' גרשון שקד ערך סידרה בטלוויזיה החינוכית על הספרות העברית, "לשון המראות" היה שמה, הוקדש פרק שלם לרומאנים שעוסקים בעלייה לישראל. והנה, למרות שקלטת הסרט "המחצבה" היתה בידי מפיקי הסידרה, אין לסרט ואין לספר "המחצבה" כל זכר בפרק הזה בסדרה, ובחרו לביים קטעים מ"המעברה" של שמעון בלס וגם להתייחס ליצירותיו של יהושע קנז בהקשר זה של העלייה.
בשעתו נמצא הרומאן "המחצבה" ברשימת הספרים לקריאה בתוכנית הספרות של בתי הספר התיכוניים, אך משהתברר כי המחבר אינו בן עָזָר בשני קמצים אלא בשני סגולים, כלומר שאינו מעדות המזרח – הוצא הספר, ובצדק, מן הרשימה מפני שהתברר שהוא לא אותנטי, שכידוע אשכנזים יכולים להיות אותנטיים רק בגפילטע פיש.
כי נידח אתה ואל נידח תשוב.
הפינה של ההוא מחלם
ערב טוב לכם אהודים יקרים,
אל תדאגו יש שכר לפועלכם ועכשיו אודה לכם מאוד כשאראה בגיליון הקרוב של מכתב עתי את / חבר ועד העובדים בחברת יִשְׁקוֹל קנה מניות של "צַר בַּמְיֶה" שנתברר כי אינה שווה את הנייר של המנייה מאחר שהייתה רשומה בבורסה ע"ש אחד סִי סַן סִימוֹר בַּ"לוּל" כלומר האיש הוא אסיר / עד כאן
מ-י. צ'ין
* * *
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,533 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
266 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל