חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 267

תל אביב, יום שני, כ"ב באב תשס"ז, 6 באוגוסט 2007

עם צרופת דין וחשבון הוועדה הבין-משרדית לגיבוש פתרונות למצוקת ניצולי השואה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: אלישע פורת: שלהי קיץ צהובים. // יוסי גמזו: קָלוֹן.

ד"ר גיא בכור: א. הוכחה שארצות הברית ויתרה על תקיפת איראן. האם היא נטשה אותנו? ב. חלון בשכונת דוקי: היום בו נבְלָה האוניברסיטה בעולם הערבי.

ג. מי משלם את המשכורת של אסמאעיל הנייה? ישראל וארצות הברית.

ד"ר יפתח הגלעדי: למען השלום יועבר נתב"ג למרכז הנגב!

ישראל פנחסי: השיטה שהיא שטות. // אהוד בן עזר: "שרגא נצר" שלי.

משה ברק: אריה, אריה – קום התנדב לגדוד העברי.

רות ירדני כץ: דרישת שלום מקיימברידג' ומהמיטבח האנגלי, עם תוספת קולינארית של ניצוֹל ישראלי, אהוד. // ברוך תירוש: אגם גדול מעל בית שאן.

אהוד בן עזר: תפסיקו לנשוך את היד שמגינה עליכם, כי היא היד שלכם!

אורי הייטנר: השקר הנקרא ביותר במדינה.

Peace in our Time, Speech given in Defense of the Munich

Agreement, October 3^rd, 1938, Neville Chamberlain

אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק שביעי, מות אריסטוטלס זורגאס במישמוש הגרמנייה החשופה, גלוחת הראש.

עוזי דיין: על מצוקת ניצולי השואה בישראל. // האם עיתון "הארץ" "גוסס"?

אלישע פורת

שלהי קיץ צהובים

בשלהי הקיץ מצהיב עמק חפר בשלל פרחים צהובים. ואינני מתכוון לשדות החמניות הזורחות בצוהב הרענן שלהן, לפני שהן מאפירות. ואינני מתכוון דווקא לפרחי הכותנה המצהיבים בצוהב עדין ורך, של הזן השולט פימה. ואפילו אינני מתכוון ל"צוהב הצולח" של משפחת הדלועיים: לא לפרחי הדלעת וה"דלורית", לא לפרחי האבטיח חסר הגרעינים, וגם לא לפרחי "ירוקת החמור" המצהיבים להם בחשאי, לפני שהם מטיחים במטייל הטירון את פצצות זרעיהם המצחינות.

בשלהי הקיץ מצהיב עמק חפר בשלל צבעיהם של שלושה פרחים נפוצים, הממשיכים מדי יום לכבוש להם שטחי מחיה חדשים: הכנפון הזהוב, טיונית החולות האמריקאית והטיון הדביק הוותיק שלנו. הכנפון הזהוב, שבלטינית שמו הוא Verbesina encelioides, הוא צמח פולש זה מקרוב בא. הגיע רק לפני כמה עשרות שנים. הוא הגיע מאמריקה, בדרך לא דרך, התפשט בחולות רצועת עזה, בחולות הנעמן שבצפון ובחולות עמק חפר. בשנות פלישתו הראשונות כינו אותו "סביון אפריקאי", ואחר כך "סביון אמריקאי", עד שוועדת השמות הכירה בהתאזרחותו הלא רצויה, והעניקה לו שם עברי למהדרין: כנפון זהוב.

זהוב על שום מה? על שם צבעו הצהוב-זהוב כמובן. וכנפון על שום מה? על שזרעיו מתנופפים ברוח כמו כנפי ציפור. בתחילה היה לו יתרון בולט: הוא היה מצהיב בפרחיו הגדולים דמויי החרצית דווקא בסתיו, בעת שאזלו מהשדות כל פרחי הצבעונין. הוא מחבב את החולות, את הדיונות שהשתקעו ואת האדמות הקלות של עמק חפר. כל הנוסע לאורך כביש 581, צומת הרואה עד צומת כלנית, ישמח ליהנות מגושי הצוהב הפזורים לאורך הכביש, על התעלות, על הדפנות ובתוך השדות. אבל היום כבר ברור לכל חובב טבע שהכנפון הזהוב הוא פולש קשוח, שהשתקע בחולותינו בנחישות, ומאיים על פרחי הבר המסורתיים שלנו. וכבר אין שמחה והשתאות, כמו שהיו לפני כמה שנים, בעת הופעתו הראשונה.

טיונית החולות האמריקאית, בלטינית Heterotheca subaxillaris, אף היא "פולש אמריקאי". זהו בן שיח זוחל ומתפשט באורח נמרץ. פריחתו הצהובה החזקה מושכת עין מרחוק. טיונית החולות האמריקאית היא בת דוד רחוקה של הטיון הדביק שלנו, רק חסרה את הריח החריף שלו. גם היא, כמו הכנפון, חובבת מושבעת של החול: אם בדיונה המשוקעת ואם באדמות החול הקלות של עמק חפר. אף כי שטחי פלישתה הראשונים היו דווקא הנגב המערבי, רצועת עזה, ומישור החוף.

בים החולות המשתרע דרומה ומזרחה מחדרה, בואך בית אליעזר והלאה דרומה, התפשטה טיונית החולות האמריקאית במידה ממש מבהילה. אך בעוד שהכנפון הזהוב הגיע ארצה, לפני כשלושים שנה, בדרך אקראית אך נחושה של מהגר פולשני, הרי שהטיונית האמריקאית הובאה במיוחד ארצה, כדי לשמש "צמח קושר חולות", בדומה לשיטה המכחילה הפזורה בכל הארץ. אם בדרך הטבע ואם בדרך המקרה מצד אחד, ואם בדרך מכוונת או מתוכננת, התוצאה היא אחת: התפשטות מבהילה של שני "הצהובונים" הללו! למרות, שמטיילים בשדות ותיירים לרגע עשויים להתלהב מאד מגושי הצהוב הבוערים שלהם.

ומי נשאר לנו? הצהוב השלישי? שלנו בן שלנו, בשרנו ודמנו, יליד הארץ אמיתי? צבר בן צבר? כן, זה נכון, הטיון הדביק הריחני שלנו. הקלנו ראש בו בשנים עברו, הוא לא נחשב לצמח מיוחס, הוא מעין פולש מקומי, שמנצל כל שטח קרקע מופרע, כל גידול חקלאי שחרב. אבל היום, כאילו להגן עליו מפני הפולשים הצהובים בני משפחתו, עלה ערכו של הטיון הדביק מאד מאד. מיוחסות לו לאחרונה תכונות מרפא רבות ומגוונות, עד שנראה לפעמים שהוא הוא "האימא של צמחי המרפא"! "מלך צמחי המרפא"! כיום נוטים מומחי רפואת צמחי הבר לייחס לו מרפא של 40 מחלות לפחות!

בעמק חפר צומח הטיון הדביק באדמה הכבדה, על גדות בריכות הדגים ועל שפכי מחצבות למיניהם. אין גיר ואין סלעים, אין מסלעות ואין אבנים, אבל יש טיון דביק! זה אולי לא בדיוק כמו במגדירים, אבל זה בדיוק כמו בטבע. וכך מצטנע לו "הצהוב השלישי" שלנו בפינות, מתחמק לו כאילו מעימות חזיתי עם שני הצהובים הפולשים. אבל הרי כולנו חכמים וכולנו למודי היסטוריה, וכולנו יודעים שסוף הפולשים הוא גירוש או טמיעה באוכלוסייה המקומית. והרי יכול גם להתרחש נס רפואי קטן, ומישהו יחליט לגדל את הטיון הדביק כגידול שדה לכל דבר. או אז יצהיבו באמת שדות עמק חפר, בצוהב נכון, מקומי, "ילידי" אמיתי!

לכן נסיים בבקשה: הנוסע, בחולפך על פני עמק חפר שבשרון, או בנוסעך בכביש 581, פקח עיניך לשלושת הצהובים שסביבך, המסתערים ממש על שלהי הקיץ, וחשוב על כך שסופם של הפולשים תבוסה מכאיבה, וסופם של הילידים המקומיים תחיה מחודשת! וכן, עוד משהו קטן, אתה רשאי לעצור בצד הדרך ולקטוף לך ולילדיך כמה דוגמאות משלושת הצהובים.

יוסי גמזו

קָלוֹן

"אני מאשימה את כּל הממשלות שהביאוּ עלינוּ את הבּוּשה הזאת.

למה זה מגיע לנו? למה מחכּים שנמוּת?"

(מרים יהב, ניצולת שואה, ב"קול ישֹראל", בּט"ו בּאב, יום האהבה).

"אני מזוּעזע מן הקוטביוּת הזאת שבּין הפּזרנוּת הנוראה

שבּביזבּוּז כּספים לבּכירים וּבין הקמצנוּת הנוראה בּיחס לניצולי השואה

החיים מִתחת לקו-העוני."

(אברהם בּן-מלך, "יומן חצות", קול ישֹראל", בּו-בּערב).

עַל פִּי הַחְלָטַת וַעֲדַת הַכְּסָפִים שֶל הַכְּנֶסֶת

אִם לֹא תִתְפּוֹצֵץ גַּם יָזְמָה זוֹ מָחָר כְּבָלוֹן,

תֻפְקַעְנָה אוֹתָן הֲטָבוֹת שֶל מִילְיוֹנִים בְּחֶסֶד

(שֶהֵן בְּעַצְמָן מִבְּחִינָה חֶבְרָתִית כִּשָּלוֹן

בְּעָם שֶבְּכִירָיו מַעֲלִים מַשְֹכֻּרְתָּם מִדֵּי חֹדֶש

בְּעוֹד שֶדַּלֵּי נִצּוֹלֵי הַשּוֹאָה מֻפְקָרִים

כִּי אֵין לָאוֹצָר דֵּי מִמּוּן עֲבוּרָם, אַךְ יֵש גֹּדֶש

כָּזֶה שֶנּוֹקֵר אֶת עֵינֵי הַצִּבּוּר – לַבְּכִירִים)

לְמִי שֶבֵּין כָּל אַחְ"מֵי חֶלֶם פִשֵּל פִּשָּלוֹן

בַּמֶה שֶּקָּרוּי עֲבֵרָה אֲשֶר יֵש בָּהּ קָלוֹן.

וְאַלְפֵי אֻמְלָלִים עִם מִסְפַּר-קַעֲקַע וְעִם רֶגֶש

אֲמִתִּי וּמֻצְדָּק שֶל צִבּוּר שֶנִּבְגַּד זֶה שָנִים

שוֹאֲלִים כָּאן הַיּוֹם בִּשְתִיקָה אֲיֻמָּה וְשוֹאֶגֶת

נֹכַח שִֹיא זֶה שֶל צִינִיּוּת מוּל נִצּוֹלֵי כִּבְשָנִים:

לָמָּה, רִבּוֹן הָעוֹלָם, שֶשָּתַקְתָּ עוֹד אָז, בַּפְּלָנֶטָה

שֶל אַוּשְוִיץ וּבֶּלְזְן, מַיְדָנֶק וְדַכַאוּ, טֶרֶזִין וּשְאַר מְדוֹרֵי

אוֹתוֹ גֵיהִנּוֹם שֶמִּמֶּנּוּ יָצָאנוּ בְּנֵס, כְּמוֹ הִמּוּר בְּרוּלֶטָה

וּבָאנוּ לָאָרֶץ הַזֹּאת מִסְּפִינוֹת-הַגֵּרוּש וּמֵיטַב בַּחוּרֵי

אוֹתָהּ שְאֵרִית הַפְּלֵטָה שֶהָיִינוּ שָפְכוּ אֶת דָּמָם לְלֹא רֶתַע

בְּכָל מִלְחֲמוֹת יִשְֹרָאֵל, יִשְֹרָאֵל שֶבָּנִינוּ לִפְנֵי וְאַחְרֵי

כָּל מִבְחֲנֵי הָאֵימָה וְהָאֵש אַתָּה שוּב כָּאן שוֹתֵק מוּל הָעָוֶל

כְּנֶגֶד קְשִישִים שֶזְּמַן רָב לֹא נוֹתָר לָהֶם עַד שַעֲרֵי חִדָּלוֹן,

עָוֶל מַחְרִיד שֶל מִמְסָד מְפֻטָּם וּנְצוּר-לֵב מוּל אוּדִים פְּלִיטֵי-מָוֶת,

כְּלוּם אֵין גַּם זְוָעָה זֹאת נֶחְשֶבֶת אַף הִיא עֲבֵרָה אֲשֶר יֵש בָּהּ קָלוֹן?

אהוד בן עזר: כשאני רואה ושומע כיצד שר המשפטים החדש דניאל פרידמן מותקף מקיר לקיר במילים בוטות, שמייצגות לא רק את מערכת החוק והשפיטה אלא גם את היצרים של העומדים בראשה, ורואה כיצד מכל צד קוראים לו להתפטר ואיש אינו קם להגנתו – וכאשר אני נזכר כיצד עבדו על החיילת המנושקקת שתעיד נגד שר המשפטים הקודם וכך הכריחו אותו להתפטר – התגובה שלי מהבטן היא שאני תומך בתשעים ותשעה אחוזים בשר המשפטים החדש דניאל פרידמן!

ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים

א. הוכחה שארצות הברית ויתרה על תקיפת איראן. האם היא נטשה אותנו?

מזה שבועיים שאין אף נושאת מטוסים אמריקנית מול חופי איראן במיפרץ הפרסי. מדברי הרהב האמריקניים של חודש מאי, לא נשאר הרבה. במקום שתי נושאות מטוסים תגיע בקרוב רק אחת. לכאורה מחזקת ארצות הברית את בנות בריתה, אך בפועל היא נוטשת אותן לגורלן. (הסיסמה "צבא ארצות הברית רוצה אותך!" מקבלת משמעות חדשה, עבורנו, הישראלים.

באילו חגיגות צהלה וששון נתקבלה בירושלים שרת החוץ האמריקנית, קונדוליסה רייס: הנשיא הפוליטי ביותר בתולדות המדינה מיהר לקבל אותה לשיחת תדרוך על המזרח התיכון החדש; ראש הממשלה ושרת החוץ לבני לא ידעו נפשם מרוב אושר. אלא שהם היו חייבים לקבל את רייס בדאגה רבה, בכעס ובדרישת הבהרות דחופה. האם אין הם מבינים מה מתרחש מתחת לאפם

לפני יומיים [31.7] הבנתי כבר שהבטחת הסיוע הצבאי הנדיב לישראל ולבנות בריתה של ארצות הברית במזרח התיכון מעידה על כוונתה של ארצות הברית להתקפל מהאיזור ולא להתייצב צבאית מול איראן. המשמעות היא שארצות הברית מקבלת למעשה את התגרענותה הצבאית של איראן, אם כי כמובן אין היא מודה בכך, או שארצות הברית משאירה את העבודה לישראל, תהיה התוצאה אשר תהיה. טענתי שארצות הברית ויתרה על תקיפת איראן. לא היתה לי הוכחה חותכת, למרות שהדברים ברורים ומדאיגים מאוד.

היום יש לי הוכחה. ארצות הברית פשוט הפקירה את המפרץ הפרסי, ומזה שבועיים לא נמצאת שם ולו נושאת מטוסים אחת! באופן שאמור להכניס את מדינות המפרץ לפאניקה, נטשה ארצות הברית את המערכה, כשם שתנטוש בסופו של דבר גם את עיראק. הנשיא ההרפתקן והפזיז ביותר, יחד עם שרת חוץ חובבנית, ישאירו כאן חורבן, שיתפוצץ כמובן בפנינו.

דובר הצי האמריקני הודה אתמול (יום רביעי, 1.8) כי שתי נושאות המטוסים האמריקניות שהיו מוצבות במימי המפרץ הפרסי: Stennis ו- Nimmitz– נמצאות כבר במימי האוקיינוס השקט. עכשיו נשלחת נושאת מטוסים אחת –– Enterprise להחליף אותן, אך היא רק עברה עכשיו את תעלת סואץ, ונכנסה לים סוף.

במילים אחרות, שום כוח אמריקני משמעותי לא נמצא עכשיו במיפרץ, מול חופי איראן. האיראנים רואים זאת, וביטחונם העצמי רק גובר. אלו חדשות רעות מאוד לישראל.

דובר הצי האמריקני הודה כי הוחלט בפנטגון להוריד את המינון לנושאת מטוסים אחת, ואין כוונה להעלות את המספר מחדש לשתיים. אז מדוע בתחילת השנה הועלה המספר לשתי נושאות מטוסים? להרגיע את מדינות המפרץ הידידותיות לארצות הברית מפני איראן. ועכשיו הן לא דואגות? עכשיו הן רק בהיסטריה. בחודש מאי השנה היה השיא, כאשר הצי האמריקני ריכז לא פחות מתשע אניות מלחמה בתמרונים גדולים, ועכשיו, נטישה. אז בשביל מה הפגנת הכוח אז, כאשר התוצאה היא נטישה? מדיניות של זיגזג חובבני וחסר אחריות.

בכך ניצח הקו המתון והפייסני של קונדוליסה רייס את הקו הניצי של סגן הנשיא צ'ייני. במדד החודשי של האיומים על ישראל כתבתי חודש אחר חודש, כי באוגוסט צריכים האמריקנים להחליט האם יתקפו את איראן או לא. אז הם החליטו: במקום תקיפה, בונה ארצות הברית את המערך הבא: כוונה להחריף את הסנקציות נגד איראן, קירוב מדיני בין הכוחות הידידותיים לארצות הברית במזרח התיכון, ובעיקר ועידת ניו יורק המדוברת. חלוקת נשק אמריקני בכמויות גדולות, כדי לאזן את האיום הגרעיני האפשרי של איראן.

כפי שהדבר נראה כרגע, צפויה האסטרטגיה הזו לכישלון. באשר לסנקציות, האיראנים אינם מתרשמים יותר מדי, מה גם שארצות הברית אינה מגלה נחישות להטיל אותן. היה אמור להיות גל נוסף של סנקציות בחודש יוני, ואנחנו כבר באוגוסט, והדבר לא נראה באופק. משטר בוש נראה כאילו איבד עניין.

באשר להסדר השלום, אסטרטגיה איזורית, שבנויה כל כולה על אדם אחד, אבו מאזן, היא חובבנית ומדאיגה. ואם לא יהיה עוד אבו מאזן, מה אז? האם הכל יקרוס?

ובאשר לכמויות הנשק, אם איראן תתגרען באופן צבאי, המזרח התיכון ייראה אחרת לגמרי, כאשר מקורות הנפט של העולם יועמדו בסכנה מוחשית. זה יהיה אקורד הסיום של נשיא אמריקני, שהחריב במו ידיו את אחד האיזורים הנפיצים בעולם.

כך לא נוהגת מעצמה, הנוטשת את בעלות בריתה, ובמסווה של דאגה להן, נמלטת כל עוד נפשה בה.

2.8.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ב. חלון בשכונת דוקי: היום בו נָבְלָה האוניברסיטה בעולם הערבי

אם להתייחס לדירוג 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם, אין לעולם הערבי הרבה עתיד. כיצד נבלה האקדמיה הערבית, ועד כמה גדולה הקטסטרופה?

השבוע התפרסם דירוג 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם, ומשמעות הדבר שמי שלא נכלל באחד מהמוסדות הללו, תופס רק מקום משני במחקר העולמי. למרבית התדהמה של העולם הערבי, רק אוניברסיטה ערבית אחת, מן העולם הערבי כולו, נכנסה לדירוג הזה, במקום ה- 403, וזו אוניברסיטת קאהיר, מוסד עצום בגודלו, שלומדים בו רבע מליון סטודנטים.

מה שמכעיס מאוד ומדהים את הערבים היא העובדה שלא פחות משבע אוניברסיטאות ומכוני מחקר ישראלים נכללים בדירוג, למעשה כל האוניברסיטאות בישראל, דבר המעיד על רמתה הגבוהה של ההשכלה הגבוהה בישראל, כאשר האוניברסיטה העברית תופסת את המקום ה-64 בעולם. לא רע.

את הרשימה מוליכות כמעט רק אוניברסיטאות אמריקניות והן הארווארד, סטאנפורד, ברקלי, קמברידג' (אנגלית), MIT, קולומביה, פרינסטון, שיקאגו ואוקספורד (אנגלית).

בשנת 2000 הוזמתי לקאהיר על ידי "המכון האקדמי הצרפתי למחקרים כלכליים, משפטיים וחברתיים בקאהיר:

 CEDEJ (Centre d’Etudes et de Documentation Economique Juridique et Sociale, Cairo)

והייתי בכך החוקר הישראלי הראשון שהוזמן למכון הקאהירי הזה, המחובר בקשר הדוק והיסטורי ללאומיות המצרית והערבית. אני זוכר כיצד נודע לעובדות המצריות שיש ישראלי במכון, וכאשר עמדתי ליד מכונת הצילום שמעתי לפתע צרחות של חוקרת מצרייה, שצעקה מדוע הזמינו ישראלי למקום, דפים התעופפו מכיוונה, והיא טרקה את הדלת בפניי. היחס לו זכיתי שם היה קריר וחשדני, אך הוועידה עברה איכשהו בשלום. להרצאה שנשאתי שם הגיעו משפטנים מצרים רבים, והיא עברה בהצלחה רבה. אלה היו זמנים אחרים, טרום האנתיפאדה הפלסטינית שחיבלה בכול. המארחים צרפתים שיכנו את החוקרים, שהגיעו לןועידה מכל העולם, בבניין השייך למכון המחקר ההולנדי, בשכונת דוקי שבקאהיר, מעין רמת גן במתכונת מקומית, דהיינו שכונה של מעמד הביניים. בכוונה הם עירבבו את החוקרים, כך שבאותה דירה התגוררתי כמה ימים עם חוקרים ממצרים, לבנון ותוניס. כל חוקר קיבל חדר רחב ידיים בדירה הנחמדה, והמטבח היה משותף. התיידדנו. כיוון שהדיונים היו מתחילים בסביבות 10:30 בבוקר, כמקובל בקאהיר, הייתי מתעורר בחדר שקיבלתי, ומביט מן החלון הרחב שבחדר. המכון ההולנדי השקיף על בית ספר יסודי לבנים, ומחדרי יכולתי להציץ על כיתה של בית ספר, ממש מולי, אני חושב כיתה ג'. בחנתי זמן ממושך את התלמידים, ועקבתי, עד כמה שניתן, אחר שיטת ההוראה שלהם. אז הבנתי את בעיית העולם הערבי.

המורה היה עומד מול תלמידיו, קורא משפטים בקול רם, והם היו חוזרים ומשננים אחריו. ללא שום פיתוח חשיבה חופשית, ויכוח או השמעת ביקורת. רק שינון וחזרה. שינון וחזרה. ואיפה האינדיבידואל של התלמידים הללו, שאלתי את עצמי. היחס אל המורה היה של הבעת כבוד רב, חלילה מלחלוק עליו.

נשוב אל דירוג האוניברסיטאות. מרבית המגיבים הערביים המומים מן התוצאה וכועסים. הכי קשה להם עם הדירוג הישראלי. הדבר מוכיח אובייקטיבית-לכאורה את רמתם האקדמית הנמוכה, ואת העליונות הישראלית. אזרח לובי אחד תמה: "איך יכול להיות שהישראלים מקדימים את הצרפתים והגרמנים?" – קשה לקבל זאת, שכן הדבר סותר לגמרי את הנראטיב שגדלו עליו, על הנחיתות הישראלית. הרי התעמולה הערבית טוענת עד היום שישראל קורסת ונעלמת לה. פלסטיני אחד כתב: "אני לא מתפלא על התוצאות. הערבים הרי יצאו כבר מן ההיסטוריה מזה כמה עשורים. הערבים לא זכו בשום פרס מחקרי יוקרתי כמו פרס נובל, מעולם." רבים אחרים ציינו את תופעת בריחת המוחות. הקוראים הערבים יודעים כי למעשה העולם הערבי מת, שכן העתיד שלו נובל, וספק אם הוא קיים. אין מחקר, אין טכנולוגיה, אין השכלה גבוהה ברמה הנאותה, אין עתיד.

מדוע זה קורה?

ישנן סיבות רבות, אמנה רק את חלקן:

שיטת הלימוד הערבית, כפי שכבר ציינתי, בנויה על שינון. זו שיטה איומה לחינוך, למחקר ולאינדיבידואליזם, דבר שהשיטה הישראלית מצטיינת בו, אולי אפילו יותר מדי. אין שם חינוך לחדשנות וליזמות. לדוגמה: מספר הפטנטים שרשמו ישראלים בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות נאמד באלפים רבים. ממצרים נרשמו באותה תקופה כחמישה פטנטים, וכמה מאות בודדות מן העולם הערבי כולו. החינוך הוא לצייתנות, לא לחדשנות.

עידן המהפכות הצבאיות ביטל את לימוד השפות הזרות, במסגרת הדגשת הלאומיות הערבית על חשבון השפות "הקולוניאליות". ובכל מקרה, האינטלקטואלים למדו צרפתית ופחות אנגלית. גם היום הנוער הערבי בקושי יודע אנגלית, ולכן הערבית כובלת אותו מלהצטרף אל העתיד המחקרי. מחקר שאינו נכתב באנגלית, אין לו הרבה ערך במנזר המחקרי העולמי. עידן המהפכות הבריח את טובי המוחות שבעולם הערבי, והנבילה התעצמה. הלאומיות הערבית הפכה את מדינות ערב לשוליות.

השפה הערבית עצמה, שהיא שפה קדושה, מתקשה להסתגל לחדש. בעברית אנו נהנים לחדש מילים לועזיות, והדבר מקובל. בערבית יש הסתייגות רבה ממילים חדשות, מה גם שהערבית אינה כוללת עיצורים רבים. מחדשי הערבית המציאו אמנם עיצורים חדשים, אך התקשורת והמחקר הערביים מסרבים לאמצם.

בעולם הערבי יש בריחת מוחות עצומה. מחקרים מראים כיצד חלק גדול מבעלי התואר השלישי בעולם הערבי יעשו הכול כדי להימלט ממנו, כמובן למערב. ואם חוד החנית המחקרית בורחת, מי ידאג לעתיד?

גם בישראל יש בריחת מוחות, אם כי לא באותם ממדים. אך אצלנו נובע הדבר מהיעדר תקנים. אם נציע לחוקר ישראלי בארצות הברית תקן בישראל, רבים הסיכויים שירצה לחזור. אך בעולם הערבי יש תקנים, אך רבים מאוד אינם חפצים בהם כלל. המחקר הוא המפלט שלהם מן העולם בו הם חיים. בעצם היחידים שיכולים להרים את המחקר הערבי נוטשים. אז מי יישאר לעשות זאת?

3.8.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ג. מי משלם את המשכורת של אסמאעיל הנייה? ישראל וארצות הברית.

כך קורה עכשיו, ישראל וארצות הברית מממנות את משכורות בכירי חמאס בעזה. כך יכול חמאס לייחד את כספיו לטרור. ישראל כבר מטפלת דרך אבו מאזן ביומיומי ובשוטף בעזה.

ממשלת חמאס בעזה היא כבר עובדה מוגמרת, אך היא מעוניינת מאוד לשוב ולשתף פעולה עם ממשלת אבו מאזן, מתוך כוונה להשתלט גם עליה בעתיד, והיא מציבה כל העת את ממשלת רמאללה בפני מבחנים. השבוע היה מדובר במבחנים מסוג אחר. מבחני הבגרות.

עד היום היו המבחנים שנכתבו בעזה נאספים ומועברים לרמאללה, שם היו נבדקים, וממשרד החינוך ברמאללה היו מתפרסמות התוצאות. הפעם המבחנים לא הועברו לרמאללה, אלא נבדקו בעזה, ובעזה גם התפרסמו התוצאות, ללא שום פיקוח או יִדוע של רמאללה. האם ממשלת סלאם פיאד תכיר בתוצאות? האם תבלע גם את האתגר הזה המוצב בפניה על ידי חמאס? היתה התלבטות קצרה. הכירו בתוצאות.

ממשלת אסאמעיל הנייה למדה כבר את הטריק: על כל דבר הם אומרים: אתם לא פוגעים בנו, אתם פוגעים ב"בני העם הפלסטיני," וממשלת פיאד מקבלת. מסיבה זו חזר שיתוף הפעולה בתחום הרפואי והחינוכי בין שתי הממשלות. רמאללה חזרה לשתף פעולה באופן מלא עם בתי החולים והמרפאות בעזה, כאשר כל התרופות שלהם באות מרמאללה, ונציג משרד החינוך של עזה נועד באופן שוטף עם עמיתיו ברמאללה באמצעות וידאו קונפרנס.

הדבר החמור ביותר ששב להתרחש בחודש האחרון הן המשכורות. רמאללה חזרה לשלם חלק מן המשכורות לפקידים בממשלת חמאס, ודווקא לבכירים שבהם. כך קורה עכשיו, שאבו מאזן משלם את המשכורות של "אוייביו", אלה שהדיחו אותו ואת הפתח מן השלטון בעזה, וביניהם אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר, סעיד סיאם, האחראי על משטרת הביטחון החמאסית, ועוד. ומי משלם לאבו מאזן את הכספים הללו, וחידש בכך את הזרימה לרשות? ארצות הברית וישראל.

כן, הכספים המוזרמים עכשיו בזרם גדול לאבו מאזן, ממשיכים בחלקם גם לרצועת עזה, לגדולי האויבים של השלום. האם לא עלה בדעתו של מישהו אצלנו להתנות שהכספים לא יועברו לעזה? לטרור? העניין פשוט. אם ממשלת חמאס יודעת שהפקידים שלה מקבלים משכורות מישראל ומארצות הברית, את הכספים שלה היא יכולה לייחד לטרור.

על מה כל זה מעיד? שממשלת אבו מאזן מתקרבת לסוג של ניהול משותף עם ממשלת חמאס. אין מדובר עוד בניסיונות להקים ממשלת אחדות לאומית, שכן חמאס לעולם לא יוותר על המאחז אותו כבר תפס, אך יש נורמליזציה. חמאס מעוניין מאוד בנורמליזציה הזו, שכן המצב הכלכלי בעזה הוא קטסטרופלי, וממשלת פיאד, כמו תמיד, נגררת. חמאס יוזם ומעז, אבו מאזן נגרר.

בסוף השבוע פירסם חמאס יוזמה בת שבע נקודות לחזרת שיתוף הפעולה בין שתי הממשלות, ועיקריה: החזרה מיידית של מבנים למפקדות כוחותיו של אבו מאזן בעזה; חמאס יכיר בחוקיות של אבו מאזן, "כחלק מן החוקיות הפלסטינית הכוללת"; שיקום מערכת הביטחון ובנייתה מחדש על בסיס ממלכתי-מקצועי, שלא יהיה כפוף לא לחמאס ול לפתח, ועוד. כמו תמיד היוזמה בידי חמאס, אבו מאזן בודק.

בחמאס יודעים שאבו מאזן לא ימשיך עוד בתפקיד הנשיא, ומשמעות הדבר התפוררות נוספת של הפתח, אויבם. הם יודעים שבעתיד כל מה שבידי אבו מאזן יהיה שייך להם, ויש להם זמן. עכשיו הם זקוקים לגישור ולחידוש כוחות, לקראת הפריצה הבאה, וגישור כזה כנראה הם יקבל

4.8.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ד"ר יפתח הגלעדי

למען השלום יועבר נתב"ג למרכז הנגב!

אחת הבעיות הביטחוניות החמורות ביותר, שמקשות על הקמת מדינה פלסטינית חופשית, עצמאית ושוחרת שלום בגדה המערבית הכבושה, היא האיום הטילי על השער האווירי האזרחי הבינלאומי היחיד של ישראל, נמל תעופה בן-גוריון.

מטוסי הנוסעים הכרסתניים הנוחתים לעבר מסלולי הנמל בכיוון מזרח-מערב, לאחר שעשו סיבוב פרסה באוויר, מנמיכים טוס מאוד מעל טריטוריה פלסטינית שממזרח לקו הירוק, וממש משחק ילדים הוא לשלוח לעברם טילים ולפוצצם באוויר, כפי שאכן ניסו אירגונים של לוחמי חופש פלסטיניים לעשות במקומות אחרים בעולם הקפיטליסטי.

שלא לדבר על כך שאם יהיו בידי לוחמי החופש הפלסטינים, בגבעות שממזרח לנתב"ג, טילי קסאם ואף טילים משוכללים מהם, הם יכולים לשתק ללא שום בעייה את מסלולי נתב"ג ואת הטרמינלים שלו, ואז שלטון הכיבוש הישראלי יישאר ללא מוצא אווירי לעולם.

מאחר שחלק ניכר מאזרחי המדינה הכובשת ישראל זקוק מאוד לנתב"ג, ובהם גם מרצים באוניברסיטאות העבריות הנוסעים לעיתים תכופות לאנגליה כדי לחזק שם את החרם האקדמי על מדינת הכיבוש ישראל, הועלתה הצעה חדשה והיא – שלמען השלום ייסגר נתב"ג וייבנה במקומו נמל תעופה חדש ומודרני במרכז הנגב, הרחק מטווח הקאסמים. קו הרכבת לבאר שבע ודימונה יוארך עד למסופי הנמל החדש וכך לא תהיה בעייה להגיע ממרכז הארץ אליו וממנו בשעה ורבע לערך, חוץ מאשר בשבתות ובחגים.

את המימון הנחוץ יספקו האמריקאים לפי המלצתה של שרת החוץ קונדוליסה רייס, הקונה עכשיו את השלום במזרח התיכון.

ראש הממשלה קיבל ברצון את ההצעה, המאפשרת לו להמשיך בתהליך ההתכנסות גם באזורי הכיבוש של הגדה המערבית. הוא כבר בא בדברים עם קבוצה של סופרים עבריים חשובים, אשר דעתם חשובה לו מאוד, ואשר כאשר השלפוחית שלהם מתמלאה הם נזקקים לעיתים קרובות להמריא מהר מנתב"ג כדי להשתין על המדינה מבחוץ, והם גם הביעו את תמיכתם המלאה בהעברת נתב"ג לנגב, התואמת גם את חזון הפרחת השממה של בן-גוריון במדינה הפוסט-ציונית השייכת כל אזרחיה על פי מגילת העצמאות.

ראוי לציין גם את הנשים הישראליות האמיצות העוקבות אחר פשעי חיילינו הצעירים במחסומים שבשטחים הכבושים, מחסומים המונעים את בניית נמל התעופה הבינלאומי החדש במרכז הנגב – מאחר שהם מפריעים להברחה חופשית של קסאמים וטילים יותר משוכללים לכפרים הפלסטיניים האותנטיים שבגדה הכבושה מזרחה נתב"ג.

ד"ר יפתח הגלעדי מלמד בחוג להיסטוריה חדשה באוניברסיטת בת-שלמה רבתי שבראשה עומד הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר. ד"ר הגלעדי זכה בפרס מהטמה גנדי שונא ישראל על פעילותו למען השלום, זכה בפרס איגוד המרצים האקדמאים הבריטי על שם שני הסרג'נטים הבריטיים שנתלו בפרדסי נתניה בידי הטרוריסטים של אצ"ל, והוא גם מועמד רציני לזכייה בפרס ישראל למחקר היסטורי פוסט קולוניאלי על ההגירה היהודית לפלסטין שהחלה בשנת 1948.

ישראל פנחסי

השיטה שהיא שטות

ארצות הברית של אמריקה, שתי מפלגות, 150 מיליון בוחרים ב-50 מדינות, המועמדים נבחרים שם בבחירות מוקדמות, פריימריס. זיופים, אם חלילה יהיו, השפעתם בטלה בשישים.

לעומתם אנחנו כאן, פחות משלושה מיליון בוחרים, עם עשרות מפלגות קיקיוניות, וכמעט ללא מתפקדים, דבקים גם כן בשיטת הפריימריס. האם זו "חגיגה" של דמוקרטיה, או שמא אחיזת עיניים?

 הפריימריס היו אמורים לשמש כתרופה לוועדות המסדרות (רעה חולה לכשעצמה). אך מתברר שמדובר בתרופה שלא נבדקה די הצורך, תרופה שסכנת חיים בצידה, ומן הראוי היה לסלקה מהמדף. לסלקה במהירות לפני שייגרם בגללה נזק נוסף.

מפלגה מקימה רשימה כדי שזו תזכה באמון הציבור כולו. והציבור בתמורה יעניק לה את השלטון. כדי להצביע בפריימריס יש להתפקד למפלגה, אך הציבור ברובו מתייחס למפלגות הפוליטיות בשאט נפש, ואינו שש להתפקד. הריח (אווווף איזה ריח...) שנודף מהפוליטיקה מרחיק ממנה את מיטב הכוחות. הואקום שנוצר מתמלא בפעילי שטח, ובמועמדים שהם לרוב מדרג משני ומטה. מועמדים שבהם מתפקדים שלעיתים התפקדו אצל מאפְיות של קבלני שטח פליליים. השיטה הזו מחייבת ממון רב והתנגשות בלתי נמנעת עם חוק מימון הבחירות. כשכולם מתחרים זה בזה ב"סיבון ומריחה" בעזרת עמותות קש ועורכי דין יקרים ומפולפלים. מה שלא עוזר כמובן לכולם. כפי שלמדו זאת לאחרונה על בשרם עמרי שרון ונעמי בלומנטל.

מפלגת העבודה, עם עבר שלטוני מפואר, נהרסה עד היסוד אך ורק בשל הפריימריס. פרץ, עסקן שטח פוליטי ממולח, סיים סופית להרוס את ההסתדרות, וניצח בעזרת קבלני קולות, במה שכונה "מפקד הארגזים", את שמעון פרס שבסקרי דעת הקהל (הארציים) הוביל בהפרש ניכר.

התוצאה כמובן לא איחרה לבוא. וותיקי מפלגת העבודה (כולל רוב ההנהגה) נטשו בהמוניהם, ותרמו ממרצם בבחירות למפלגת "קדימה". ושוב היו פריימריס ב"עבודה", והפעם גבר ברק. מעניין רק מדוע אני קורא היום [2.8.] ב"ידיעות" שהיו שם זיופים, ששולם שוחד, שילדים הצביעו. אולי הדיווח הזה שגוי, אבל התוצאות מאום אל-פאחם אינן שגויות, ברק קיבל שם למעלה מ-90% מהקולות, ואין, לידיעתכם – מקום בעולם שעוין את אהוד ברק יותר מאשר אום אל-פאחם.

מפלגה המכבדת את עצמה צריכה להקים ועדת מומחים, מאנשי אקדמיה, מומחי סקרים, ונציגי ציבור. הם יקבלו המלצות, יראיינו מועמדים, ידונו בכובד ראש, ויבחרו קבוצה שתהיה אולי הרע במיעוטו, (אין שלימות!) אך כזו שאפשר יהיה לתת בה אמון, כזו שתחזיר את הבוחר לקלפי. חייבים לתקן את נזקי הפריימריס.

זו לא שיטה מושלמת, אבל פריימריס במפלגות בסדר גודל ישראלי כבר מיצו את עצמם. יש להחזיר את טובי הכוחות לפעילות פוליטית. ויש להרחיק מהפוליטיקה דרג שלם של עסקנים רודפי שררה. שאותם מעניינת הקירבה למוקדי הכוח בלבד.

יש לשנות גם את שיטת הבחירות, מספיק לנו שלוש מפלגות, 15% חסימה. ולא 4 מפלגות ערביות, 4 דתיות, ו4- עדתיות. ועכשיו גם גאידמק.

ראש הממשלה חייב להיבחר לתקופה של חמש שנים, על מנת שיוכל למשול. הבחירות כל שנה כבר נמאסו על כולם. לא ייתכן שדקה לאחר הבחירות כבר מדברים על הפלת השלטון. זה עושה אולי טוב לעסקנים, אבל בחילה מהפוליטיקה לכולנו.

אהוד בן עזר: "שרגא נצר" שלי

יורשה לי להמליץ בהקשר הזה על קריאת ספרי "שרגא נצר", סיפור חיים, בהוצאת עידנים, ידיעות אחרונות, 1990. ספר המעורר געגועים לשרגא נצר ולשיטת הוועדה המסדרת של מפא"י, כאשר האיש החכם הזה, שלא ביקש לעצמו שום משרת ח"כ או שר אלא הסתפק בהיותו האיש המשפיע שמאחורי הקלעים – הצליח להחזיק את צמרת מפא"י יחדיו שנים רבות עד שעולמו חרב עליו בפרשת לבון, כאשר היה עליו להכריע אם להישאר במפא"י או לעזוב לרפ"י עם המנהיג שאותו העריץ מכל, בן-גוריון. סופו של שרגא שנשאר במפא"י אבל היה כשמשון שמחלפותיו נגזזו.

את "שרגא נצר" כתבתי כ-30 שנה אחרי "המחצבה" (1963) שבו מופיעה דמותו השלילית במידה מרובה של ספראי, העסקן המפא"יניק הכל-יכול, שנוצקה קצת בעקבות דמותו של שרגא נצר והדומים לו במפא"י של אז.

תוך כדי כתיבת הביוגראפיה של שרגא נצר "התאהבתי" בו ובחוכמת החיים הפוליטית שלו, ואף שרבים עיקמו את האף אז – מדוע אני כותב על דמות כה "שלילית", אני זוקף לזכותי שכמו שידעתי לעצב את ספראי בשנות ה-60 כך ידעתי בשלהי שנות ה-80 להעלות לקדמת הבמה דמות פוליטית "שלילית"-חיובית מאוד, שחסרונה מורגש עד היום ולא קמו לה ממלאי-מקום. שאם היו קמים אזיי אפסים לא היו מגיעים לצמרת, וגם לא היה צריך פריימריס מושחתים ומשחיתים אלא די היה בוועדה המסדרת. אני ממליץ לכל פוליטיקאי ולכל מי שעוסק בעבודה ציבורית לקרוא את "שרגא נצר" שלי וללמוד ממנו.

תוך כדי העבודה על הספר ישבתי שעות ארוכות עם אלמנתו דבורה נצר ובתם רינה שפירא, וצברנו שעות הקלטה רבות. עוד אזכור את דבורה, שהיתה כבר כבת תשעים ויותר, מתארת את היום שבו הגיע לעיירת הרכבת המשוריינת של ליאון טרוצקי, מפקד הצבא האדום, וגם היא עמדה בקהל ששמע את נאומו ממרומי הרכבת.

אגב, כל ההקלטות (הנדירות כיום), שכללו שיחות שלי עם שמעון פרס, ליובה אליאב, יצחק בן-אהרון, אליהו נאווי, יצחק נבון ואנשים קרובים אחרים, מסרתי בשעתו לפרופ' רינה שפירא, ואני סבור שמקומן בבוא העת בארכיון העבודה כי אני כבר לא אחזור לטפל בהן.

אכן, לגבי סופר נידח כמוני היה זה הספק לא רע לכתוב במהלך חיי השוּלִיִים גם כמה סיפורי חיים של יהודה ראב, אסתר ראב, נחום גוטמן, אברהם שפירא, אלימלך שפירא ומשה דיין, סיפורים שגם הדורות הבאים ואולי בעיקר הדורות הבאים – יזדקקו להם.

ויורשה לי להמליץ לאהוד א' ולאהוד ב' ללכת יחדיו ברשימה אחת לבחירות הקרובות לכנסת, שאז תובטח להם תמיכתו של אהוד ב' מ"חדשות בן עזר" ואולי גם של מיליוני נמעניו.

משה ברק

אריה, אריה – קום התנדב לגדוד העברי

בתוכנית הרדיו ברשת ב' "נתיבה מספרת ומקשיבה" הוזכר שיר הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, שהבית החוזר בו הוא "אריה אריה קום התנדב לגדוד העברי," ונאמר כי הלחן הוא "עממי", וזאת כי שם המלחין לא ידוע.

נכנסתי לשידור וסיפרתי שהלחן אכן "עממי", אך זו "עממיות" אנגלית. במקור זהו שיר סקוטי-אנגלי בן כ-250 שנה.

MY BONNIE LIES OVER THE OCEAN

יקירי שוכן מעבר לאוקינוס

MY BONNIE LIES OVER THE SEA

יקירי שוכן מעבר לים

MY BONNIE LIES OVER THE OCEAN

יקירי שוכן מעבר לאוקינוס

OH BRING BACK MY BONNIE TOME TO ME"

השב אלי השב אלי, את יקירי

השיר חובר במאה ה-18 לנסיך הסקוטי "צ'רלי החביב" (BONNIE PRINCE CHARLIE) שהתמרד במלך אנגליה בניסיון הסקוטי להחזיר את שושלת סטיוארט למלוך על בריטניה הגדולה.

השיר הפך לעממי והושר בערבים סביב מדורות בני הנעורים. כך היה די מהר לשיר החיילים הבריטיים ברגעי העצב או התרוממות הרוח שחוו מדי פעם בקיסרות האנגלית "מעבר לים". כך במלחמת הבורים בדרום אפריקה וכך במלחמת העולם הראשונה.

בשל לחנו הקליט חיברו לו אינספור שירים רציניים וגם משעשעים, לצרכים החברתיים השונים. זו הרקע לעובדה שגם בגדודים העבריים בצבא בריטניה, במלחמת העולם הראשונה, חובר ללחן זה שיר עברי. את השיר כתב אריה רובינשטיין, בוגר גימנסיה הרצליה, שהתנדב לגדודים, והבית החוזר בו הוא:

"אריה אריה קום התנדב לגדוד העברי."

 יש לשיר בתים רבים, אך לא זכרנו אותם והחלפנו אותם ב"לה, לה, לה, לה..."

בהתאם למסורת האנגלית הפך גם לחן זה, לעת מצוא, לניגונם של שירי אירועים ואירגונים שונים. כך היה "הימנון הנוער העובד" שחובר בשנות השלושים לפי לחן זה, אותו אני זוכר מילה במילה, כי היה "יחס כבוד להימנון..."

"נוער עובד הננו, משמרת תנועת פועלים.

דווי הוא עמי וגווע, בכל תפוצות הגולה

יודעים את תפקידנו, אנחנו במעפילים מעפילים

תרופה אני יודע – מולדת ועבודה

נוער נוער, קום התנדב ליום המחר (2)

נוער נוער קום התנדב ליום המחר (2)

לאחר מכן נזקקתי ללחן הזה בשיר הגודרים בגדר הצפון. כידוע, בנתה ממשלת המנדט, באמצעות המשרד הקבלני של ההסתדרות הכללית, גדר ביטחון למניעת חדירת כנופיות משטח לבנון לארץ ישראל. הגדר נבנתה כמובן קרוב לגבול הלבנון, אך רחוק מאוד מן הישובים העבריים. העובדים, בהם גם אבי גדליהו ברקו, עבדו שבועות ארוכים וגרו בתנאי שדה, כשהם נודדים כל הזמן עם הגדר המתארכת. או אז בתנאים אלה חובר השיר, על מי שקיים מטבח בשם גולדווייס, גולדריין או משהו אחר שהתחיל ב"גולד".

אני זוכר בערך את הבית הראשון.

"עבדנו בגבול הצפוני – מתחנו חוטים וסבך (קונצרטינות)

אנחנו כיבוש עשינו – וביזנס עשה המטבח המטבח

גולדווייס גולדווייס! אוכל נתת חמוץ ומר (2)

לאחר מכן, במיוחד כשרצינו להתבדח על חשבון "חיילי הוד מלכותו" ובמיוחד לאחר "הספר הלבן", כשהחל המאבק בבריטים, סירסנו את הבית החוזר ושרנו בהנאה:

"BRING DREK – BRING DREK! ", "ברינג דרעק, ברינג דרעק!" – כדי להביע את יחסנו ואת צדקתנו.

עד כאן מזיכרוני האישי, מבלי שחקרתי במיוחד בנושא. אני רוצה לקוות שבארכיוני אליהו הכהן, אליו אני מעביר כל חומר בנושאים אלה, יהיו עוד פרטים.

את זה אני מוסיף כי זו הזדמנות מצויינת לאחל לך אליהו החלמה ורפואה שלמה מאותו מקרה נורא בלתי צפוי.

משה ברק

גבת

רות ירדני כץ

דרישת שלום מקיימברידג' ומהמיטבח האנגלי

עם תוספת קולינארית של ניצוֹל ישראלי, אהוד

הדעה הרווחת היא שאין אוכל אנגלי ואם יש הוא "על הפנים", מה שלא נכון.

היכן אוכלים אוכל אנגלי מסורתי הכי טוב? בבתים פרטיים, בקולג'ים, וישנם פאבים שהאוכל שם טוב מאוד, מסורת שהחלה לא לפני שנים רבות. הפאב הוא המועדון החברתי של השכונה וכולם מכירים את כולם. מרכז הרכילות. להכנס לפאב שכונתי בלי מלווה מקומי, לא מרגישים נוח.

אין הרבה מסעדות אנגליות, הסיבה לכך שלאנגלים אין מסורת של הליכה למסעדות, אוכלים בבית. כמובן שיש שפע אדיר של מסעדות מכל המינים והסוגים. בכל מקום נמצא מסעדות הודיות, יפניות, תורכיות, סיניות, צרפתיות וההשפעה של כל המטבחים השונים עובדת גם על הבריטים. 

משנת 1977 אנגליה היא ביתנו השני. לא בגללי, בגלל אישי, שמחלק זמנו בין האוניברסיטה העברית והמכון לאסטרונומיה בקיימברידג'. עד היום גרנו כאן כשש שנים מצטבר. במהלך השנים יצרנו קשרים וחברויות, ורוב החברים שלנו ביקרו בארץ יותר מפעם אחת, והם שגרירים מצויינים של מדינת ישראל, ואצלם גילינו את המטבח האנגלי במיטבו.

האנגלים בלי גינה, חייהם אינם חיים. לגינה מקדישים הרבה זמן ומטפחים אותה ועל כך גאוותם. הגינה כוללת חלקה לגידול ירקות, עשבי תיבול ועצי פרי. בדרך כלל לתצרוכת אישית. אבל יש כאלה שמוכרים מתוצרתם בפתח ביתם במחירים מצחיקים. ישר מהגינה למטבח, ירקות עם טעם של פעם. 

גולת הכותרת של המטבח האנגלי הוא הרוסט-ביף, תרומתם למטבח העולמי. סטייק-קידני-פאי, מנה נהדרת שעשויה מבצק פריך ממולא בכליית כבש, וסטייק בקר בציר בשר.

פשטידת רועים, בשר כבש מטוגן עם בצל, תבלינים, ציר בשר ויין אדום. מניחים את הבשר בתחתית התבנית, מעליו פירה תפוחי אדמה ומסיימים במריחת ביצה. מכניסים לתנור כחצי שעה. טעים ביותר. פשטידת דגים על אותו עקרון. ואיך אפשר בלי הפיש והצ'יפס? פעם עטפו את הפיש והצ'יפס בעיתון, היום עוטפים בנייר יותר מכובד. דוכני פיש-וצ'יפס נמצאים בכל פינה, ויש דרגות בטיב ובאיכות. 

יש להם גבינות צאן, צ'דר וסטילטון, שבהחלט ראויות לציון גבוה. האנגלים לא מוותרים על קינוחים והם ידועים בקינוחים שלהם.

את הבוקר פותחים בארוחה הקלאסית שכוללת ביצת עין, שעועית לבנה אפויה ברוטב עגבניות, עגבניה אפויה, נקניקיה וקותלי חזיר מטוגנים. עם לחמניה טרייה וקנקן קפה – מצויין. ארוחה שמחזיקה עד ארוחת הערב המשפחתית, שהיא מוקדמת, בסביבות השעה שש. בצהריים מסתפקים בכריך.

כאשר מארחים, ארוחה בבית פרטי נראית כך. מתחילים באפריטיף עם חטיפים. מנה ראשונה מלווה ביין מתאים. מנה עיקרית אותו דבר. הקינוח מקדים את הגבינות, קפה ומשקה שמסיים את הארוחה. קוניאק, או פורט, או גרנד-מרנייה וכדומה, ומי שמעשן, כמוני, מתענג עד הסוף. 

אהוד: אז ככה. מהשהות שלנו באנגליה, פעמיים בירנטון ליד אוקספורד, ומביקורים – הוצאנו את הרשמים הבאים. השעועית הלבנה האפוייה ברוטב אדום לארוחת הבוקר היא אחד המעדנים הכי נחשקים, ואפשר לקנות אותה בקופסאות של שימורי היינץ גם בארץ. באחת מנסיעותינו באירלנד ראינו חבורה של פועלים בבוקר במלון שמים הצידה את כל שאר המעדנים וממלאים את צלחותיהם בשעועית האפוייה. אולי זה עזר להם בהמשך היום להפעיל את הקומפרסורים. אגב, גם מרקי העגבניות והשעועית האנגליים, לצהריים, הם ממש מעולים, לפחות את זה הם יודעים להכין, וגם את המרקים היינו קונים בפחיות של היינץ.

העגבניות המטוגנות בבוקר זה דבר נורא, ואי אפשר לקבל אותן בצורה אחרת כי האנגלים סבורים שעגבניה לא מטוגנת היא רעל. גם הבייקון, קותלי חזיר מטוגנים – או שהוא ניתן בקמצנות, בבתי המלון, או שהוא גם לא פריך דיו. את רצועות הבייקון הטובות והפריכות ביותר בארוחות הבוקר אכלנו בטורקיה, בתאילנד ובמקומות נידחים אחרים שמכינים זאת טוב יותר מהאנגלים העצלים עצמם. הביצה זו גם בעייה, הם לא יודעים להכין אותה מקושקשת מטוגנת היטב, או עין או חביתה שני צדדים, ולכן הביצה לרוב נראית מימית ולא עשוייה. היתה לנו חברה, בטיול באירלנד, שביקשה בבוקר ביצים קשות, וקיבלה תמיד שתיים ואגרה אותם במכונית עד אשר הגענו לנקודה הדרומית ביותר באירלנד, איזה מגדלור ששכחתי את שמו, ושם חילקה את אוצר ביצותיה לחתולים וליונים.

הביקור במרכולים כמו סיינסבורי או מארקס אנד ספנסר הוא ממש חגיגה. יש ירקות מכל רחבי העולם, גם מישראל. ואפשר למצוא, למשל תבניות של אפונה צעירה שאוכלים על תרמיליה [סינית] באותה אריזה ובאותה איכות מירדן, מאפריקה ומדרום-אמריקה. האחידות ממש מדהימה. רק המלפפונים אינם. יש רק גדולים וארוכים שטעמם מיימי ואי אפשר להחמיץ אותם גם אם יש במקרה כמה ימי שמש בקיץ. בדרך-כלל חיפשתי תמיד תוצרת חקלאית ישראלית כדי להיות גאה בה ולהשוותה ליבולי ארצות אחרות. תפוזים למשל. אין כמו השמוטי. כל התפוזים הגלגלים ועבי הקליפה מספרד וממרוקו לא שווים יריקה. מדורי הבשרים גם הם מדהימים, ורק הלחמים הספוגיים העלובים, אלא אם כן יש פינה של מיני מאפה בסגנון צרפתי.

אגב תפוזים. כתבתו לקרובים שלנו בארץ, מטעי בן עזר, שהשמוטי בסיינסבורי כבר לא כל כך טרי. קיבלנו שני קרטונים גדולים, אחד של שמוטי ואחד של אשכוליות אדומות, עם כתובת גדולה של הפירמה "בן עזר" עליהם. מצד אחד שמחנו וגם חילקנו מהם למקומיים. מצד שני חששנו שלמראה הפירמה "בן עזר" על הקרטונים אזיי במקום לתת לנו מילגה עוד יבקשו מאיתנו לתמוך כספית במרכז ללימודים עבריים ויהודיים של אוקספורד בירנטון.

מיץ התפוזים הסחוט הטרי באנגליה, מתוצרת קליפורנית בדרך-כלל, "טרופיקנה", עולה באיכותו פי כמה וכמה מונים על מיץ התפוזים העלוב עם הפולפה הנראית לאחר סינון כמשחה לפני ריקבון – שמוכרים בארץ. ב"טרופיקנה" אתה יכול לבחור מיץ טרי מסונן או מיץ עם הפולפה, ושניהם מעולים.

או מעדן, בקופסאות שימורים, הוא הבוליביף וגם בשר החזיר המבושל. לי מזכיר הבוליביף את ילדותי בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר דוד שלי היה מביא את הקופסאות מהנאפ"י, זה השק"ם של הצבא הבריטי. כיום אפשר להשיג בארץ בוליביף ברזילאי עם אותו פטנט של פתיחה במפתח שמסובב רצועת פח, ומבנה קופסה מלבנית רחבה למטה כדי שהבשר יצא בקלות. שם הפירמה "בוסתן" והכיתוב הוא באנגלית ובערבית. לא תמיד אפשר למצוא את הקופסאות הללו, ומחין נע בין 8 שקלים בשוק הכרמל לבין 13 שקלים בעיר. ומדוע הן נדירות. בגלל ההסגר על עזה. מתברר שהקופסאות האלה מיוצרות בברזיל עבור אונר"א בעזה. ובזמנים רגילים הן עושות את דרכן לישראל במקום להגיע למשפחות הסופרות כבר שישים שנות פליטוּת [עד מאה ועשרים!] – כי מישהו הרי צריך להרוויח מן השחיתות של הפליטות שלהם. וגם כאשר מגיעות קופסאות הבוליביץ של "בוסתן" לשוק הכרמל בתל-אביב, מיד הן נחטפות בידי הפועלים הזרים וגם העובדים הערבים.

נחזור לאנגליה. המנות האחרונות שלהם, כמו הפודינג העשוי מפרוסות לחם ישנות, הן בדרך-כלל זוועה. מה שנחמד זו הריבה שמגישים במנה העיקרית עם הבשר. אבל כשאוכלים אצל יהודים יש בעייה. מטעמי כשרות אין מגישים לרוב מנה בשרית כמנה עיקרית, אלא דג סלמון מבושל. אני מאז לא מתקרב לסלמון מבושל, רק כשהוא מעושן וקר ולא כמנה עיקרית. באחת הארוחות החגיגיות עם ה"נשיא" של ירנטון קיבלנו בצלחת מחית תפוחי אדמה וחשבנו שהיא התוספת אך התברר שהיא המנה העיקרית כי היו מעורבבים בה חתיכות מבושלות של דג!

המסעדות העממיות הן אכן הטובות ביותר. גם בפאבים. המנות האהובות עליי היו סמוקד בייבי ריבס, צלעות מעושנות, שזה מאכל תאווה ואפשר להמליץ עליו ב"תמרה" בתל אביב, וכן פיש אנד צ'יפס, אבל בתנאי שדג הקוד הארוך אפוי כך שאפשר שאפשר ממש להחזיק אותו ביד! וכמובן הקטשופ והחרדל לצידו הם תמיד נפלאים.

בכל זאת, כאשר המיסתורית היתה מבשלת משהו יהודי ישראלי, כמו בלינצ'ס או מרק עוף עם קניידאלאך או דגים ממולאים, או פשטידת פטריות וגבינה צהובה, ואני הייתי מכין סלט ארצישראלי, היו כל החברים באחוזת ירנטון מחכים להיות מוזמנים לטעום קצת אוכל אמיתי.

מאחר שאני חובב מושבע של הבירה הישראלית הוותיקה "גולדסטאר", ובייחוד כשהיא מוגשת קרה מהחבית של אלימלך בדרום העיר, חיפשתי תחליף לה ומצאתי את ה"סטלה ארטואה" שמשווקת כיום גם בישראל. אחרי הטיול לאירלנד הוספתי גם את הגינס השחור לתפריט. מה שקשור ליינות, כדאי לקנות את הצרפתיים הזולים ביותר במארקס אנד ספנסר. שם יש גם מנות מוכנות משגעות של עוף טנדורי ומעדנים אחרים. שלא לדבר על הגבינות והמתאבנים למיניהם – רק שאין גבינות לבנות, וגם הקוטג' האנגלי לסוגיו לא מתקרב אפילו בטעמו לחמישה אחוז קוטג' של תנובה שלנו, שעליהם אמר טומי לפיד אנין-הטעם שהם מזכירים לו משחת סיד לבניין, (שפעם היו מכינים אותה כמו קרם לבן בערבוב אבני-סיד יבש במים, בבורות פתוחים מסוכנים מאוד, שלא פעם טבעו בהם אנשים).

וכדאי תמיד להכין במארקס אנד ספנסר סטוק של חולצות. מה שעצוב, שכבר אי אפשר להשיג אצלם גרבי צמר דקות, ואני לא מסוגל לגרוב שום גרב אחרת. או סנדלים בקיץ או גרבי צמר דקות בחורף. אחרת אני נשאר בבית עם הפנטופלאך.

מה אני אגיד לך, רותי, אין כמו האוכל בישראל. ובייחוד בדירה מסויימת בקומה השלישית בבניין ברחוב י.ל. גורדון בתל אביב. שאלו אותי לא פעם אם לא חשבתי להתגרש פעם שנייה [אשתי הראשונה היתה פרופ' ענת פינברג]. עניתי שבוודאי, אבל אני לא חושב שאמצא עוד מישהי שמכינה גפליטע פיש כמו המיסתורית. "אז בשביל גפילטע פיש אתה משעבד את כל החיים שלך?" – "אם הייתם טועמים אותם, הייתם גם אתם נשארים בבית!"

יש לנו חברים שכמעט הולכים מכות ביניהם בשעת הסעודה, כאשר המיסתורית מגישה לשולחן הלזאלאך חומים עשויים היטב. בבין רגע הם נפרסים ונעלמים, וכל דאלים גבר.

ובאשר לשוקולד. שנים היינו מתענגים על הוואפל הטעים המצופה בשוקולד "קיט קֵט", זאת בטרם הגיעה מכירתו גם לארץ ונוצר לו כאן חיקוי מקומי בשם "כיף כף". את שוקולד ה"קדבורי" האנגלי לא אהבתי במיוחד אבל הייתי קונה אותו מטעמים היסטוריים. אבי בנימין ז"ל סיפר לי כי בימי מלחמת העולם ופרשת הריגול של חבורת אהרונסון, היא ניל"י, היו מגיעים ארצה באופן מיסתורי חפיסות שוקולד "קדבורי" אנגלי ממצרים, שאותן הביאה כנראה הספינה האנגלית ששמרה על הקשר עם תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרונסון בעתלית [ששרידי שדרת הוואשינגטוניות שלה קיימים עד היום]. הימצאותן של חפיסות השוקולד האנגלי סיכנה מאוד את היישוב העברי, והאשימו בכך את קלות דעתו של "התכשיט", זה הכינוי שהדביקו ליוסף לישנסקי, שלבסוף נעשה לאחד מראשי ניל"י. אז שאני לא אטעם מן ה"קדבורי"?

ברוך תירוש / אגם גדול מעל בית שאן

בתשובה להערתו הנכונה של אגר' ישראל ויסלר [גיליון 266] אציין שסיפור ה"תעלה", שבן-דודו עסק בתיכנונה, מתייחס כנראה לתעלה שאמורה היתה, ביזמת יגאל אלון יקירנו, לקשר את מפרץ חיפה עם אגם גדול מעל בית שאן, כאשר האגם משמש מעגן לספינות עבור ממלכת ירדן. מים מהאגם היו אמורים, כפי שצויין, להפעיל תחנת כוח לשימוש מקומי.

התוכנית נפסלה מכיוון שהיתה מסכנת בהצפה את כל עמק הירדן; ובמקומה נבנה נמל הקישון, שגם הוא אמור היה לשרת את ממלכת ירדן. וכיום ניתן להבחין על כביש העמק במשאיותהמובילות מטענים לירדן וממנה, וגם שלטי תנועה וכיוון בערבית. 

אהוד בן עזר

תפסיקו לנשוך את היד שמגינה עליכם

כי היא היד שלכם!

מדי פעם מתבשרים שעוד אחד מקברניטי וממפקדי מלחמת לבנון השנייה בצבא ובפוליטיקה – פרש, פוטר או התפוטר בטרם תשפד אותו ועדת וינוגרד, (בסיוע התקשורת); ואילו הבכירים הנישארים, אם טרם התפטרו, משפדים בתורם את הפָּקוּדִים שלהם על כל תקלה ותקלה, בעיקר אם נודעה בתקשורת.

אכן, היתה פרשה אומללה של מינוי פרץ לשר הביטחון. אבל האשמים במינוי הכושל הם הבוחרים שנטשו את "קדימה", הלכו שבי אחר סיסמאות "חברתיות" ו"שלום עכשיונִיקִיוֹת" נבובות של פרץ, יחימוביץ וברוורמן, הצביעו עבורם – ובכך מילכדו את אולמרט בהרכבת הממשלה.

אמנם, אין לנו שום ערובה לכך שמלחמת לבנון השנייה היתה מתנהלת ומסתיימת אחרת אילו היה לנו בתקופתה שר ביטחון בעל ניסיון בתחומו. פרץ אולי לא הזיק משום שלא היה לו מה להגיד. כך, להבדיל, ראש הממשלה בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, יצחק שמיר, קנה את עולמו דווקא באי-עשייתו. בכך שמנע מצה"ל ובייחוד מחיל האוויר להגיב באופן התקפי על מתקפת הטילים שכפתה עלינו עיראק.

לאחרונה מצטברות דעות ועדויות על כך שמלחמת לבנון השנייה לא היתה כישלון ישראלי, בעיקר לא בעיני הלבנונים, אלא שאצלנו היא מצטיירת ככישלון מפני שהתקשורת והציבור מאמינים לשקרן המתלהם חסן נסראללה ולעוזרים על ידו מדעת ושלא מדעת בתוככי ישראל.

טוב, פרץ היה טעות. מחקנו. הוא יישכח. אבל מה על כל השאר? על מי אתם מעבירים ביקורת? את מי אתם משפדים? את מי אתם בוחנים בזכוכית מגדלת של אפס טעויות, לפני שנה כמו גם היום – על כל פעולה או אי-פעולה? –

את כוחות הסדיר, הקבע והמילואים, את מערכת הביטחון, את המיעוט בעם, את אלה הכורעים לבדם תחת נטל מתיש וכמעט בלתי אפשרי של שמירה הדוקה על ביטחון ישראל בכל אתר ואתר, תחת נטל ההתכוננות למלחמות הבאות, נטל העמידה בכל הנהלים והתקנים לבל תיפול שערה משערות ראשו של רוצח נתעב, שבמקרה לא הצליח לבצע שוב את זממו או שלאחר מעשה מתברר שבטעות ירו במישהו שלא היה הטרוריסט שיצא לפיגוע!

אנשים בכל דרגות העשייה, הפיקוד והאחריות, רבים מהם בנים ובנות שלכם, בעלים שלכן במילואים ובקבע – נקרעים יום-יום ולילה-לילה במשימות קשות, בחוסר שינה ובעייפות פיסית נוראה. (כן, וקורה גם שנרדמים בשמירה, ואפילו בַּיום, זה אנושי! – העול כבד מאוד ונושאים בו מעטים, וככל שיכבד כן ישאו בו פחות חיילים ומפקדים); ואילו הבכירים נושאים באחריות מחרידה-לעיתים (כאיוּם הגרעין האיראני) לביטחון ישראל, ביבשה, באוויר ובים –

והנה כל אלה עומדים יום-יום למשפט תקשורתי ולהלקאה פומבית – וזאת לא בגלל החלטותיהם הסבירות, לפני ובשעת מעשה, ובנתונים הקיימים – אלא בחוכמה שלאחר מעשה, בחוכמה לאחור של פרשנים, אינטרסנטים ומסיתי דעת הקהל בגלל כל מה שנראה בעיניהם טעות, כישלון או אי-הצלחה!

ישראלים, תפסיקו לנשוך את היד שמגינה עליכם כי היא היד שלכם!

[פורסם ב"ישראל היום" במדורו הדו-שבועי של אהוד בן עזר ביום רביעי, 1.8.07]

אורי הייטנר

השקר הנקרא ביותר במדינה

העיתון הנקרא ביותר במדינה בימי חול הוא ynet, אתר האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות". בתור שכזה, ניתן לצפות ממנו לאחריות מסויימת. למשל, לבדוק את המידע שהוא מפרסם. ניתן לצפות? תמים מי שמצפה. ובכל זאת...

מי שנכנס לאתר ביום ג', 31.7, מצא מולו כתבה סנסציונית, תחת הכותרת: "מאות בגולן חתמו על עצומה למו"מ עם סוריה." אכן, כותרת מעניינת. ממשלת ישראל מתנגדת בתנאים הנוכחיים למו"מ עם סוריה. ארה"ב מתנגדת בתוקף למו"מ כזה. והדבר כל כך מרגיז את תושבי הגולן, עד שמאות מתושביו, בימי שרב יוקדים אלה, התארגנו וחתמו על עצומה המפצירה בממשלה לפתוח כבר במו"מ, שהרי ממש בוער להם להגיע להסכם עם סוריה ויהי מה, מהר ככל האפשר, תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה.

בכתבה עצמה נאמר שיותר ממאה מתושבי הגולן השתתפו אמש בכנס בנושא, ביוזמת "התנועה לשלום ישראל – סוריה" בראשות אלון ליאל.

כמנהל המתנ"ס התמלאתי קנאה. למופע של דוד ד'אור בבני יהודה, עם פרסום אגרסיבי למדי, הצלחתי בקושי לזמן מאה תושבים. אירוע המושך אליו למעלה ממאה מתושבי הגולן... לא כל כך פשוט לארגן. והנה, אלון ליאל, בלי מודעות על לוחות המודעות, ללא פלאיירים בתאי הדואר, ללא פרסום ב"שישי בגולן", כך בקלי קלות, הצליח בערב שרבי להוציא מהבית למעלה ממאה מתושבי הגולן לכנס הקורא לפתיחת המו"מ עם סוריה. ממש להעריץ את האיש, את יכולתו המאגית.

ההישג שלו גדול עוד יותר. לא זו בלבד שהוא הצליח למשוך כל כך הרבה תושבים לכנס שלו, "בכנס השתתפו גם אישי ציבור בגולן מקיבוצים ויישובים שונים כולל מקצרין." באותה שעה התקיימה בגולן חתונת בנו של מנכ"ל המועצה. רבים מאנשי הציבור הוזמנו אליה. כנראה שהם נאלצו להיעדר מהחתונה, כיוון שהם השתתפו בכנס החשוב. ומי יודע, אולי גם המנכ"ל בכבודו ובעצמו השתתף. חתונה חתונה אבל בכל זאת, הרי מדובר בפיקוח נפש. אגב, גם אני איש ציבור מהגולן. מי יודע? אולי גם אני השתתפתי בכנס, ופשוט שכחתי?

ולא רק תושבים יהודים היו בכנס. השתתפו בו גם "תושבים מהיישובים הערביים בגולן." את העובדה הזאת שמחתי במיוחד לקרוא. חלפו 23 שנים מאז הגעתי לחיות בגולן, וסוף סוף נודע לי שיש בגולן יישובים ערביים. שמחתי מאוד על כך שזכיתי לקרוא את הכתבה, שהרי בלעדיה עוד היו עלולות לחלוף 23 שנים נוספות מבלי שאדע על היישובים הערביים בגולן.

המשכתי לקרוא את הכתבה. ובכן, מסתבר שהיישובים הערביים בגולן הם... טובא זנגריה. בגולן?! והכנס בגולן התקיים ב... גדות. בגולן?!

המשכתי לקרוא את הטוקבקים. והנה, כותרת: "הייתי בכנס," כותב אלי מגדות: "בסך הכול הגיעו עשרים וחמישה אנשים לכנס. מרביתם דודות זקנות שסרגו במהלך ההרצאות. אף איש ציבור לא הגיע. לא הוחתמה עצומה, לא היו בכלל תושבי רמת הגולן בכנס. אולי היו שני כנסים במקביל בגדות אתמול?"

פרטים דומים הוסיף טוקבקיסט אחר, שחתם "יהודי, ציוני, הגליל העליון." שהשתתף אף הוא בכנס. הוא הביע תמיכה בכנס ובמטרותיו, אך היה הגון דיו כדי לתקן את הכתוב בכתבה.

בקיצור, העיתון הנקרא ביותר בישראל, ללא שום בדיקה, פרסם כתבה שקרית בעליל. הוא גרם לנו לנזק, כיוון שהקורא, שאינו בקיא בפרטים, עלול לחשוב שאכן יש בגולן התעוררות המונית הדוחפת לחידוש המו"מ עם סוריה. אחרים יחשבו שהנה, "תושבי הגולן רודפי הבצע מתארגנים כדי לקבל פיצויים," כפי שכתבו כמה טוקבקיסטים.

איך זה קורה?

שנים רבות שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן. אני יודע שעיתונאים רבים הם עצלנים. אין הם טורחים להגיע לאירוע. לא אחת הם מסתפקים בפרסום הידיעה שקיבלו מן הדובר.

אבל הכתבים שעימם עבדתי ידעו שהם יכולים לסמוך על כך שכל מילה שהם מקבלים ממני היא אמת לאמיתה ואין כל צורך שיבדקו זאת.

איני יודע אם לאלון ליאל יש דובר שקרן, או שהדובר השקרן הוא אלון ליאל עצמו. אבל מדובר בשקרן מועד. לפני שבועות אחדים, אלון ליאל ארגן הפגנה בתצפית קונייטרה בעד המו"מ עם סוריה. נסעתי לראות את ההפגנה. היו בה קומץ של אנשים שבאו מכל רחבי הארץ. אולי 20 איש. אולי 25. בידיעה ב"הארץ" נכתב שהיו במקום 300 מפגינים.

אני מניח שלמגעיו הסנסציוניים של ליאל עם איזה סורי תמהוני בארה"ב, אותם הציג באמצעות כתב "הארץ" עקיבא אלדר, בכותרת הראשית של העיתון כמו"מ מדיני רציני בין ישראל לסוריה, יש להתייחס באותה רצינות כמו לכתבות האמינות על מעללי "תנועתו" של ליאל.

"פגז אחרון התפוצץ ושתק / עטפה הדממה את העמק / ילדה מגדות יצאה ממקלט / ואין בתים עוד במשק // ... הביטי למעלה בתי אל ההר / ההר שהיה כמפלצת / עוד יש חיילים ילדתי על ההר / אך הם מאיימים על דמשק // הביטי למעלה בתי לגולן / שם יש חיילים אף להבא / אולם בצבעים של כחול ולבן / בוכה וצוחק שם גם אבא // יהיה לנו בית ירוק ילדתי / עם אבא ובובה ושסק / ולא עוד אימה ילדתי, ילדתי / בתי, את בוכה או צוחקת?"

כשהסורים ישבו בגולן, ההר היה כמפלצת. גדות הוא אחד היישובים שסבלו יותר מכל. גדות הוא אחד היישובים שדחפו להחלטת ממשלת ישראל לשחרר את הגולן, ולשחרר אותם מאימת החיים בצל הסורים. ההתיישבות בגולן החלה במפגש בגדות, ביוזמת חברים מהקיבוץ.

מצער מאוד לראות היום שכנס כזה מתקיים בגדות.

עם זאת, ביררתי את הנושא – לא היה זה אירוע שהקיבוץ אירגן. אחד החברים, פעיל שמאל ותיק, יזם את המפגש, הזמין את אלון ליאל ועמי איילון. הזמין את חבריו לאירגוני השמאל מקיבוצי הגליל העליון וכמה אנשים מטובא זנגריה. אליהם הצטרפו קומץ חברים מגדות. שום דבר מיוחד. זה הסיפור.

אך כאשר יישוב כמו גדות, שבזכות הילדה מהשיר היה לסמל של הקושאן שלנו על הגולן, מארח כנס כזה, זה מזיק ונשמע רע. וכאשר אתר כ-ynet מפרסם כתבה הזויה ושקרית כזאת, הנזק לא קטן.

נקודת האור בפרשה – מאות טוקבקים, שכמעט כולם אוהדים מאוד את הגולן ושוללים בתוקף נסיגה מהגולן.

*

אהוד: בשנים האחרונות פירסמתי לא פעם רשימות פובליציסטיות בדף היומי של "ידיעות אחרונות". דיעותיי, אורי, ידועות לך ולקוראים. והנה, אף לא אחת מרשימותיי אלה פורסמה גם ב-ynet ושמי לא נזכר שם כלל בחבורת הכותבים הקבועים במדור הדעות של העיתון. כאשר שאלתי על כך את עורך המדור בעיתון, בישר לי שגם מאמריו-שלו לא אהודים ולא תמיד נדפסים באתר המיוחד הזה.

אכן, אם איני טועה, ואני נוקט לשון זהירה – ynet מפרסם מאמרים שאינם מופיעים ב"ידיעות אחרונות" אך תואמים כנראה את הקו הפוליטי השמאלני של העורכת או של המערכת של האתר, המסתווה כעיתונות חסרת פניות, ומצד שני הוא אינו מפרסם מאמרים בעיתון שאינם לרוחו. נרגעתי. אני בחברה טובה.

אנחנו ממליצים על הקישור לבלוג של אורי הייטנר:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685

Peace in our Time

Speech given in Defense of the Munich

Agreement, October 3^rd, 1938

Neville Chamberlain

The Prime Minister:

Before I come to describe the Agreement which was signed at Munich in the small hours of Friday morning last, I would like to remind the House of two things which I think it very essential not to forget when those terms are being considered. The first is this: We did not go there to decide whether the predominantly German areas in the Sudetenland should be passed over to the German Reich. That had been decided already. Czechoslovakia had accepted the Anglo-French proposals. What we had to consider was the method, the conditions and the time of the transfer of the territory. The second point to remember is that time was one of the essential factors. All the elements were present on the spot for the outbreak of a conflict which might have precipitated the catastrophe. We had populations inflamed to a high degree; we had extremists on both sides ready to work up and provoke incidents; we had considerable quantities of arms which were by no means confined to regularly organised forces. Therefore, it was essential that we should quickly reach a conclusion, so that this painful and difficult operation of transfer might be carried out at the earliest possible moment and concluded as soon as was consistent, with orderly procedure, in order that we might avoid the possibility of something that might have rendered all our attempts at peaceful solution useless…

…To those who dislike an ultimatum, but who were anxious for a reasonable and orderly procedure, every one of [the] modifications [of the Godesberg Memorandum by the Munich Agreement] is a step in the right direction. It is no longer an ultimatum, but is a method which is carried out largely under the supervision of an international body.

Before giving a verdict upon this arrangement, we should do well to avoid describing it as a personal or a national triumph for anyone. The real triumph is that it has shown that representatives of four great Powers can find it possible to agree on a way of carrying out a difficult and delicate operation by discussion instead of by force of arms, and thereby they have averted a catastrophe which would have ended civilisation as we have known it. The relief that our escape from this great peril of war has, I think, everywhere been mingled in this country with a profound feeling of sympathy.

 [Hon. Members: Shame.] I have nothing to be ashamed of. Let those who have, hang their heads. We must feel profound sympathy for a small and gallant nation in the hour of their national grief and loss. Mr. Bellenger: It is an insult to say it.

The Prime Minister: I say in the name of this House and of the people of this country that Czechoslovakia has earned our admiration and respect for her restraint, for her dignity, for her magnificent discipline in face of such a trial as few nations have ever been called upon to meet.

The army, whose courage no man has ever questioned, has obeyed the order of their president, as they would equally have obeyed him if he had told them to march into the trenches. It is my hope and my belief, that under the new system of guarantees, the new Czechoslovakia will find a greater security than she has ever enjoyed in the past…

I pass from that subject, and I would like to say a few words in respect of the various other participants, besides ourselves, in the Munich Agreement. After everything that has been said about the German Chancellor today and in the past, I do feel that the House ought to recognize the difficulty for a man in that position to take back such emphatic declarations as he had already made amidst the enthusiastic cheers of his supporters, and to recognize that in consenting, even though it were only at the last moment, to discuss with the representatives of other Powers those things which he had declared he had already decided once for all, was a real and a substantial contribution on his part. With regard to Signor Mussolini… I think that Europe and the world have reason to be grateful to the head of the Italian government for his work in contributing to a peaceful solution.

In my view the strongest force of all, one which grew and took fresh shapes and forms every day war, the force not of any one individual, but was that unmistakable sense of unanimity among the peoples of the world that war must somehow be averted. The peoples of the British Empire were at one with those of Germany, of France and of Italy, and their anxiety, their intense desire for peace, pervaded the whole atmosphere of the conference, and I believe that that, and not threats, made possible the concessions that were made. I know the House will want to hear what I am sure it does not doubt, that throughout these discussions the Dominions, the Governments of the Dominions, have been kept in the closest touch with the march of events by telegraph and by personal contact, and I would like to say how greatly I was encouraged on each of the journeys I made to Germany by the knowledge that I went with the good wishes of the Governments of the Dominions. They shared all our anxieties and all our hopes. They rejoiced with us that peace was preserved, and with us they look forward to further efforts to consolidate what has been done.

Ever since I assumed my present office my main purpose has been to work for the pacification of Europe, for the removal of those suspicions and those animosities which have so long poisoned the air. The path which leads to appeasement is long and bristles with obstacles. The question of Czechoslovakia is the latest and perhaps the most dangerous. Now that we have got past it, I feel that it may be possible to make further progress along the road to sanity.

I have in my hand a piece of paper, signed by Mr. Hitler, in which he assures us that there will be no war in Europe.

From Great Britain, Parliamentary Debates, Commons, Vol. 339 (October 3, 1938)

http://www.wwnorton.com/college/history/ralph/workbook/ralprs36.htm

* * *

ממשלת ישראל נגד ממשלת אלביון הבוגדת!

ממשלת ישראל מכינה תביעת הסגרה ענקית נגד ממשלת בריטניה, משרד ההגנה הבריטי, מפקדת הצבא הבריטי ומשרד החוץ הבריטי, עם פירוט מלא של שמות נותני הפקודות והרוצחים, וזאת על כי כ"הכרת תודה" על התגייסותו של היישוב העברי בארץ-ישראל לעזרת הבריטים במלחמה בנאצים, בעת שהערבים פיללו לבוא הגרמנים – הכריזה ממשלת הוד מלכותו מלחמה על המעפילים פליטי השואה ועל לוחמי החופש העבריים בארץ ישראל, אסרה, הגלתה, פצעה וגם רצחה עשרות ומאות מהם תוך תקווה שמדינת ישראל לא תקום ולא תתקיים אלא הצבא הבריטי ייקרא חזרה בקיץ 1948 להגן על אחרוני שרידיה המדממים למוות.

בנתב"ג ייעצרו, ובירושלים יועמדו למשפט – כל בריטי, מפקד או סתם חייל-רוצח, אפילו הוא בן שמונים או תשעים, שהיתה לו יד בפשעים נגד היישוב העברי ונגד המעפילים לחופי ארץ-ישראל.

אהוד בן עזר

חנות הבשר שלי

רומאן בהמשכים

פרק שביעי

מות אריסטוטלס זורגאס במישמוש הגרמנייה החשופה, גלוחת הראש.

 [הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]

בספרה לנו כיצד עוברי-אורח נשאו את בעלה בלילה מהחוף למלון וכאן בפתח התמוטט, מלאו עיניה של האלמנה זורגאס דמעות. חידת מותו היתה לשיחת היום בפאריקיה. קצת שמענו מהפקידה הצעירה בסוכנות הנסיעות הפארוסאית ומשיחות הנוער הערום על החוף, וקצת מפי האלמנה אירלנה ובתה ה"ננה מושקורי" הממושקפת, מרי-לו.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי במחנה ליד אתונה, לא שב אריסטוטלס זורגאס לאי-מולדתו פארוס אלא הפליג בספינה מפיראוס למארסיי, ומשם ברכבת לפאריס. הוא לא ידע שום שפה לבד מיוונית, ופסע כשיכור בשדרות העיר, עומד נפעם מול פסלי השיש העתיקים של בני-ארצו בלובר, דמויות אלים ואלות, יפים מאלה שאתונה מלאה בהם. חצובים מן השיש החלבי של פארוס, אי מולדתו. שיש נצחי הניראה רך עד שדומה כי האור עובר דרכו.

אריסטוטלס ביקר בוורסאיי ונשם את ארמונותיה. עבר על פתחיהם של בתי-המלון המפוארים, התבונן בתיירים בעלי המראה האצילי, ובאולמות הכניסה הבנויים כארמונות.

פגישה ברחוב עם מכר יווני, שהשתחרר מהצבא לפניו ועבד כשוטף-כלים במיטבח מלון "קריון" שבכיכר קונקורד, הביאה גם את אריסטוטלס לעבוד ליד הכיור. הוא למד קצת צרפתית, עלה למדרגת נער-מעלית ונשם מקרוב את אווירת הפאר של המלון העתיק הזה, בעל המראה המיושן וההדור. קהל האורחים האריסטוקראטי השפיע עליו קסם של עולם אמיתי ועשיר, של עבר מפואר.

בימי ראשון ביקר אריסטוטלס בלובר, במוזיאונים ובארמונות האחרים שברחבי העיר, עמד על אופיים של התיירים, למד את סוד הכנת מאכלים, אך מאחר שחש עצמו זר, וגם רצה לשאת את הכלה שיועדה לו מנעוריו, היא אירלנה, ולהקים בית, חזר יום אחד ברכבת למארסיי ומשם הפליג לפיראוס ומשם לעיירתו פאריקיה, ירד עם מזוודתו בנמלה הקטן והלך ברגל אל בית-הוריו שעמד בלב הכרם, בקצה העיירה, לא רחוק מהים.

ספינות התיירים, שנהגו לפקוד את האי מיקונוס, התחילו להגיע גם לנמל פאריקיה. החלו ההכנות לסלילת שדה-תעופה באי. אריסטוטלס עדיין עמד בכרם המשפחה ובצר ענבים אך כל ספינה לבנה של תיירים מילאה אותו שמחה. בעיני רוחו ראה את רצועת החוף מהכרם ועד לנמל כשהיא מלאה בתי מלון מפוארים ומסעדות, כשדרות פאריס. טיילת שבה פוסעים בנחת לפני השקיעה תיירים עשירים, לבושים הדר, לאחר שבילו את היום בישיבה על כיסאות-שיזוף, בחצי-צל השמשיות לפני תאיהם הצבעוניים שעל חוף הים. הוא ניסה להשפיע על אביו לעקור את הכרם, למכור חלק מהקרקע, ובכסף לבנות מלון. אבל האב התמלא כעס ואסר עליו להזכיר את הנושא.

באחד מימי ראשון עלה בהר למחצבת שיש, בדרך לעיירה לפקאס, שהיתה בשעתו בירת האי. בהגיעו למחצבה ליטף בעיניו ובידיו גושי שיש גולמי. אילו היה בו כישרון פיסול היה מפסל מהם את דמויותיהם של ארטמיס ואפולון, אפרודיטי והרמס, ועוד אלים ואלות שראה במוזיאונים באתונה ובפאריס, ומציב אותם בלובי ובאכסדרות ובגרם המדרגות המרכזי של מלונו, שיתנוסס על מקום הכרם. את המלון ירהט בסגנון "קריון" הפאריסי, ושמו יהיה "הוטל ארטמיס".

האלה ארטמיס, אלת הציד, הנקראת גם דיאנה, נולדה באי דלוס, ליד מיקונוס. אימה ליטו, בתם של הטיטאנים, הרתה לזיאוס. כשעמדה ללדת נטש אותה זאוס מפחד אשתו הירה. שום ארץ ואי לא הסכימו לקבלה. היא הגיעה לחלקת אדמה שצפה על פני הים. שם המקום היה דלוס, שומם, סלעי, ובלתי יציב. כאשר דרכה כף-רגלה על אדמתו, קיבל אותה האי הקטן בזרועות פתוחות, ובו-ברגע עלו מתחתית הים ארבעה עמודים גבוהים וחיזקו את האי. בדלוס ילדה ליטו את ארטמיס ואת אפולון. לימים ניבנה באי מקדשו של אפולון, והאי הקדוש נעשה מפורסם מאוד.

ביורדו מההר בא אריסטוטלס לידי החלטה שעליו לנסוע פעם נוספת לפאריס כדי ללמוד טוב יותר את המלונות, מטבחיהם, ריהוטם והפעלתם. הוא קיווה שאל "הוטל ארטמיס" יבואו לנוח מדי קיץ עשירי אירופה ואמריקה. ואם לא ייהנו ממוסאקה, סופלאקי, טסאטזיקי, לוקומי (רחת-לוקום) ויוגורט בדבש, יוכלו לקבל סטייק שאטוברייאן ולקנח בבל-הלן ובקרם-ברולה. ואם לא יטעם להם האוזו, ישתו יין בסגנון בורדו צרפתי משובח שייצרו עבורו בעלי היקב מהעיירה נאוסה.

מולו הופיעה כלתו, אירלנה, בת ידידו הטוב של אביו. הוא סיפר לה על תוכניתו והיא, כקאליפסו בשעתה, שעצרה את אודיסאוס בפארוס שנים רבות בהבטחות ובפיתויים – הפצירה בו שלא יסע אך גם נשבעה לו להקדיש את חייה עימו לבניית מלון חלומותיו.

וכך מצא עצמו אריסטוטלס ניצב ערב אחד בפתח הכנסייה העתיקה של פאריקיה, פאנאייה אקטונטאפליאני, "גבירתנו של מאה הדלתות", זר פרחים קטן בידו והוא מוקף אורחים ובני-משפחה, מחכה לבוא אירלנה כלתו. חבריו ליגלגו וסיפרו כמנהג בדיחות על כלה שהתחרטה ברגע האחרון. הוא הזיע וצחק, אך הנה הגיעה אחת משלוש המוניות שכבר פעלו אז באי, מקושטת בירק, וממנה יצאה אירלנה בשמלה לבנה ארוכה. יחד פסעו לכנסייה הגדולה, המלאה איקונות, מנורות תלויות, נרות בוערים, ריח קטורת של שרף אורן, כניחוח יין הריצינה, וקישוטי מלמלות לובן ממלאים את חללה, והניחוח הכבד הולך ומתגבר לקראת שיאו של הטקס.

חלפו שנים אחדות. אריסטוטלס כבר לא עבד בכרם אלא בלשכת התיירות של פאריקיה הנמצא במגדל טחנת-הקמח הישנה, ליד הנמל. מקיץ לקיץ באו יותר תיירים. מהנמל צפונה נבנתה ראשיתה של הטיילת. במגירתו נערמו עשרות חוברות ותמונות צבעוניות של רהיטים וטרקלינים, נברשות וכותרות עמודים, לבד מצרפתית כבר ידע קצת גם אנגלית וגרמנית.

אך רק לאחר מות אביו ניגש אריסטוטלס זורגאס להגשמת תוכניתו. הכרם הגדול נעקר, רובו נמכר, ועל החלקה הקרובה לרחוב-החוף ניבנה מלון החלומות מרוהט בסגנון לואי קאטורז בשיש, בעץ חום-כהה ומבריק ובקטיפת זהב-עמום וארגמן. כותרות העמודים הפנימיים היו עשויות קישוטי-תחרה של גבס לבן, וכך כותרותיהם של משקופי-השיש. התקרות בדוגמת פרחים עגולים בתוך מרובעים מגבס, ולאורך הקירות למעלה – כרכובים של מקלעות של פרחים ועלים מגבס. נברשות גדולות, מורכבות ממכיתות תלויות של זכוכית נוצצת, צילצלו ברוח הבאה מהים. קירות הלובי, המסדרונות וגרם מדרגות-השיש המוביל לקומה השנייה, היו עשויים שיש שחלקו ספון בעץ מהגוני חום ומבריק. המרצפות שיש, אך קירות חדרי-המגורים עשויים לוחות פורמאיקה בהירה במסגרות אלומיניום. האמבטיה, האסלה, הכיור והבידה בצבעי קרם-בהיר, והקירות שיש, כדי לשמור על הניקיון. המגבות נתפרו בדוגמת פרחים ענקיים של חום וזהב. בכל חדר שולחן כתיבה ותמרוקים מצועצע עם ראי ומגירות. שתי מיטות מלכותיות, למראשותיהן ולמרגלותיהן דפנות עץ מהגוני חום מגולף בתבליטים. טלפון בכל חדר. מכשיר פאקס בדלפק הקבלה. באר משקאות עשיר, ספון עץ, ראש שחור של צבי ענק מפוחלץ על הקיר מאחוריו. טלוויזייה צבעונית. פרחי אלמוות ושיחים ירוקים רחבי עלים, מפלסטיק הוצבו במסדרונות ובלובי. מלון נקי ומצוחצח מאוד ושופע הרגשה ביתית.

על הקירות תלה ציורים נאיביים מהווי האיים הקיקלאדיים: הפלגה בים. דיג. ציד. טיראסות של כרמים בהרים. תצלום אדון זורגאס בצעירותו, במדי צבא. תמונות של הר קינתוס בדלוס, שעליו נולדה ארטמיס, שדרת האריות בדלוס, הכפר לפקאס.

במבוא, במסדרונות, בטרקלין, ולרגלי גרם-המדרגות – ניצבו העתקי-גבס בגודל טבעי של פסלי האלים: הרמס, אפרודיטי, אפולון, פוסידון, אתנה, ארטמיס, אפילו פסל דוד הצעיר של מיכלאנג'לו. על כני-הגבס הודבקו דיסקיות קרטון בכתב-ידו של אריסטוטלס זורגאס, ועליהן רשום שמו של כל פסל. המפות והווילונות היו עשויים תחרה, שעל רקימתה שקדה אירלנה כל שעה פנויה במשך שנים. רק מבחוץ לא דמה כלל הבניין לארמון, כאילו ביקש מייסדו שלא להבליטו יתר על המידה.

אריסטוטלס זורגאס הפיק עלון פרסומת ל"הוטל ארטמיס" באנגלית, יוונית, צרפתית, גרמנית וספרדית ובו מנה, בליוויית תמונות צבעוניות – את מעלות המלון ואת קרבתו לים. הוא שלח את העלון למשרדי הנסיעות החדשים שצצו בפארוס ובאיים הסמוכים ולסוכני נסיעות ולחברות תעופה באתונה. המלון הפך מוקד עלייה-לרגל בימי ראשון לבני פארוס, שהגיעו בבגדים חגיגיים והתבוננו בפסלים כמבקרים במוזיאון. מדי קיץ חיכה אריסטוטלס זורגאס לתיירים המכובדים שבאו להתארח בארמונו, והללו ידעו כי לא למלון סתמי וחסר-ייחוד הם מגיעים אלא למפעל-חייו של מי שלמד את פאריס וחקר ארמונותיה ומיטב בתי-המלון שלה.

אבל, מה מכאיבה היתה ההתפכחות! החגיגה המפוארת הפכה בתוך עונות אחדות לכישלון צורב. ספינות המעבורת הגדולות הביאו אמנם לאי כל פעם יותר תיירים – אך אלה היו צעירים וצעירות בבגדים זרוקים ובנעלי ספורט גבוהות, שנשאו תרמילים תפוחים, שקי-שינה ומזרני-ספוג דקים. הם לנו בחדרים שכורים, ארבעה בחדר, במיטות קומותיים, או ישנו על החוף ובחורשות הסמוכות לו. רבצו ימים שלמים ערומים-למחצה על שפת-הים והשתזפו, ובלילות סבאו בירה ושרו והשמיעו מוסיקה במסיבות קולניות. הם קנו צורכי מזון פשוטים וזולים ואכלו בחדריהם או על ספסלים בטיילת. מילאו את כבישי האי הצרים בהמולת אופנועים שכורים, סיכנו את עצמם ואת זולתם.

הצעירים לא הוציאו כסף רב. לא זה היה הקהל שעבורו בנה אריסטוטלס זורגאס את בית מלון חלומותיו. הסביבה התקלקלה. בתי-מלון הידרדרו לחדרים-להשכרה. נוספו בניינים מכוערים, אף הם להשכרת חדרים. המסעדות הגישו אוכל מהיר, איטלקי ואמריקאי. סוכנויות להשכרת אופנועים כבשו את הטיילת. שפע שדיים חשופים ועירום מלא בחופים גרמו אווירה של הפקרות. אלמלא היו תלויים לפרנסתם בתיירות – לא היו בני פארוס מסכימים להפקרות של התיירים החדשים. איש מתושבי האי לא לקח חלק בהילולות-החוף. הם המשיכו לבקר בימי ראשון בכנסיות, וכיבדו את כמריהם רחבי הגלימה ובעלי הצמה.

ואם נקלע בטעות זוג צעיר של נוודים לפתחו של "הוטל ארטמיס" – והמחיר לא הפחידם, נרתעו עד מהרה למראה הריהוט הכבד והפסלים הגבוהים, חמקו החוצה בקולות צחוק, ובמבוכה. לא פעם הבחין אריסטוטלס זורגאס בהם כשהם שבים עם חבריהם וחברותיהם, מציצים מבעד דלת הכניסה העשוייה זכוכית עבה, מצביעים על הפסלים הלבנים, ויש שמעזים אפילו להיכנס כדי לצלם אותם.

משפחות שבאו עם ילדים היססו להתגורר במלון. מה יקרה לילד אם במרוצתו ייתקל בפסל ויפיל אותו על עצמו? אירלנה כחשה מאוד ושערה הלבין בטרם עת. היא לא העזה להציע לבעלה להוציא את הפסלים. מקיץ לקיץ פחתו האורחים חרף הנקיון המופתי של "הוטל ארטמיס" והאטמוספירה התרבותית העתיקה והמפוארת ששרתה בו. את עבודות הנקיון עשו עתה אירלנה ובתה. ארשת של עצב שקט כבשה את פני אירלנה. בכל שעה פנויה רקמה, רקמה ורקמה. לשווא הפצירו בזורגאס ידידיו לזרוק את הריהוט המפואר ואת הפסלים ולהפוך את המלון למקום פשוט יותר המשכיר חדרים לצעירים. הוא לא רצה לשמוע על כך.

המורד שבין המלון לשפת הים, היכן שהשתרע בעבר כרמו של זורגאס הזקן, היה כבר גדוש חדרי מגורים מכוערים. בלילות עלו קולות צחוק רמים. גיהוקי בירה מעוררי פלצות, צרחות-חמדה של בחורות מיוחמות, טפיחת מכות שיכורים לזירוז האביונה. כל אלה הפריעו את שלוות "הוטל ארטמיס". ואם יצא זורגאס וצעק לעברם וביקש שקט, נשמעו בתגובה קולות לעג ולעיתים אף נזרקו, מבעד לחלונות הפתוחים, פחיות ובקבוקים מרוקנים של בירה.

לבוש בחליפתו החומה ועונד עניבה חומה נהג אריסטוטלס זורגאס לצעוד לאורך כביש החוף אל מרכז העיירה וחזרה ל"הוטל ארטמיס". גופו המסורבל שהשמין, הזיע והתנשם. שפמו רטט. על החוף של חול-השיש הלבן עשרות צעירות שרועות הפקירו את שדיהן לשמש ולמבטי הסקרנים. זורגאס תיעב את הערב-רב שמילא את האי והבריח את התיירים המכובדים. אלה לא ירדו עתה אף לא לשעות אחדות בסירות מספינות-הפאר שעגנו מחוץ לנמל, כפי שנהגו באי מיקונוס, למשל.

ובכל אותה הליכה לא היה יכול להסב ראשו ממראה השדיים החשופים, הפטמות, הכתמים החומים שעוטרים אותן כמטבעות שוקולד, הרכות, הזקיפות, קימורי האחוריים החשופים כמעט לגמרי. ומעשה שטן, כל אלה בילבלו עליו מאוד את דעתו. אפילו ממרפסת המלון שבקומה השנייה נשקפו הבחורות הערומות של החוף. המכשפות הצעירות חשופות הפות והשת. היפהפיות המלוכלכות, בעלות המראה הבתולי, המפתה. בערוות כאלה כישפה קאליפסו את אודיסאוס כדי שלא יעזוב את האי לעולם.

צעירה חטובה, גלוחת-ראש, לה זוג שדיים נהדרים ורגליים ארוכות נאות, עמדה במים הכחולים, הרדודים, רקטה בידה והיא מחליפה מסירות-כדור עם בן-זוגה שחור השיער וכהה העור, ששוחח עימה בגרמנית. הגלוחה גבוהת-הקומה התנהגה בחופשיות מדהימה. העוויות פניה היו קצת מפונקות, אולי מושחתות. עיניה היו גדולות וסוערות חיים כבעלת תיאבון, כעומדת לבלוע את העולם כולו. כפות רגליה רחבות ושפעו בריאות. קווי גופה ישרים ותואמים. שזופה בכל גופה.

כבר אתמול הבחין בה זורגאס, בעומדו בחלון החדר הריק בקומה השנייה, מחזיק במשקפת ובידו הפנוייה מתיז למאפרה, ולא רק פעם אחת. הגרמנייה שימשה אבן שואבת למבטי הגברים שהיו שרועים על החוף. ורק בשובו למלון הנקי, מתבונן בפסל הקר והלבן של אפרודיטה, של ארטמיס, ביופיו הענוג של דוד – נרגע מעט זורגאס, סופג את השקט והקרירות שמשרים רהיטיו, שטיחיו וציפויי העץ של קירותיו.

ערב קיץ אחד, לפני חודש, היה המעשה הנורא. בשעה מאוחרת יצא אריסטוטלס זורגאס מחדרו הנמצא ליד דלפק הקבלה ונחרד למראה עיניו – פסל אפרודיטה, ערומה על כן הגבס הגבוה, לצד מדרגות השיש של הכניסה – נעלם!

דלת הכניסה טרם ננעלה ללילה. ברור, מישהו חמד לצון. זורגאס יצא ופנס בידו. עקבות הגרירה הוליכו למטה, לעבר החוף. שם, מעבר לשדרת עצי האשל הסמוכה לשפת הים, באור המרוחק של הספינות העוגנות בנמל – ניצבו עתה שני פסלי אפרודיטה באותה תנוחת-צד כשתי נשים חבוקות על חוף הים, האחת בהירה, והשנייה הכהה כצללית של הראשונה!

הוא פסע בחול-השיש הטובעני. החוף היה ריק. טיפות זיעה עירפלו את עיניו. האם הוא משתגע? האם אפרודיטי הכפילה עצמה?

 – וככה פילח אותו צחוקה של הגרמנייה גלוחת-הראש, אשר חדלה מקפאונה ברגע שידיו מיששו את חזה הערום והחם, את מפשעתה, כדי לגרור אותה חזרה – – –

אריסטוטלס זורגאס נבהל. עזב אותה בבהלה ובתיעוב, נאחז באפרודיטת האבן הקרה שלו, והתמוטט עימה על החוף לקולות הצחוק של הצעירים שהתחבאו בין עצי האשל או התעוררו מתוך שקי-השינה הפרושים על החול.

הפסל היכה אותו בראשו. שניים מבני פארוס הבחינו בו ונשאו אותו חזרה למלון.

 "ראשו נשבר עוד קודם לכן, כאשר נשבר חלומו!" – סיימה הפקידה הצעירה בסוכנות הנסיעות את חלקה בסיפור.

סיפור מותו המוזר של אריסטוטלס זורגאס נגע לליבי. הייתי במצב-רוח סנטימטלי. ביקשתי מהאלמנה והיתומה רשות לבקר את קברו. כוכבא לא הצטרפה. הננה מושקורי הממושקפת מרי-לו היא שלקחה אותי. טיפסנו במעלה הגבעה. היא התנשמה, כולה בשחור. רק כבת עשרים וחמש היתה. למטה הים הכחול והספינות הלבנות וסלעי-החוף הכהים והחול הבוהק וכתמי העירום. צלב עץ קטן היה תקוע למראשותי תלולית העפר, העטורה זרים שנבלו, ומעליה לוחית פשוטה כתובה באותיות יווניות. טרם התקינו מצבה קבועה.

אמרתי קדיש ארמי מקוטע, ממה שזכרתי, לא היה לי משהו חגיגי אחר לציין בו את המעמד, גם לא בשפה אחרת. אוצר האנגלית של היתומה היה במלונאות ולא באבל. היא התרגשה מאוד לשמוע את "התפילה הישראלית," כך אמרה, נשענת עליי ובוכה. יכולתי לחוש את שדיה הנוגעים בי. המסכנה שוב התנשמה, כומו בעלותה בגבעה. התחילה לרעוד ולצפצף. שום חתן מקומי טרם הופיע באופק, ומהזרים נזהרה.

בבוקר האחרון נפרדנו מהאלמנה ומהיתומה באיחולים שתמשכנה לשמור על המלון בסגנון מייסדו.

במטוס מאתונה שתיתי יין והתחלתי לנמנם ומיד תקעה בי כוכבא מרפק שאפסיק לנחור כי אני מפריעה לנוסעים. נשבעתי שלא נחרתי, ונירדמתי, ושוב תקעה בי מרפק, הפעם כואב יותר, וכך פעם אחר פעם עד שנעשיתי ערה לגמרי ונהרסה שנתי אבל הנחירות הקולניות נמשכו. נחר הנוסע שישב לפניי. אבל כוכבא התעקשה שאני נחרתי יותר.

באולם הנכנסים בנתב"ג, מזיעה, עמוסה בקניות המטורפות של כוכבא שהיה בהן כדי למלא שתי דירות חדשות, לבושה בגדים מקומטים ומוכתמים וקאסקט ים-כחול של ספן יווני לראשי – עלתה בי פתאום מחשבה זדונית והתחלתי לדבר אנגלית במיבטאי המזרח-תיכוני, להביך את כוכבא, כאילו אני הסבל שלה. מיד עוררתי את חשדם של אנשי-הביטחון, שהחליטו כניראה שאני פועל זר שעלה באתונה ומנסה לחדור ארצה במסווה של תייר ובדרכון ישראלי מזוייף. בעיניי התכולות ראו כניראה את הדגל היווני. הם הדפו אותי בגסות לתוך חדר-הביטחון ורק לאחר שכוכבא הקימה צעקות נוראות וטענה שאני סתם משוגע תוצרת-הארץ שרוצה להרגיז אותה – כי רבנו בטיול, שיחררו אותי בהבעת רחמים ותיעוב, מה עוד שהפליקה לי סטירת-לחי לעיניהם.

כך הסתיים מסע הפיוס שלי עם אשתי בפאפוס, שהיה גם תחילת הסוף של נישואינו.

המשך יבוא

הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.

* * *

אין מתווכחין עם ידענים וגאונים או –

שבעה ימים אביב בליטא

(תגובה ליהונתן גפן, "סופשבוע", "אוגוסט", 3.8.07)

יהונתן גפן מגדיר את לאה גולדברג "סרבנית קיץ" בהתייחס לשירה במחזור "משירי ארץ אהבתי" בו כתבה "רק שבעה ימים אביב בשנה / וסגריר וגשמים כל היתר." ההסבר שגפן מספק לשורות הללו הוא נאמנותה של גולדברג לשירתם של משוררי רוסיה הגדולים כפושקין ואחמטובה, ומציין שהשיר יכול היה להיכתב גם בפרבר עניים במוסקבה.

אולם ההסבר לשיר הוא אחר. השיר, אותו מגדיר גפן כאחד משיריה הארצישראליים המובהקים, לא נכתב על ארץ ישראל אלא על הארץ בה נולדה וממנה באה – ליטא.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* * *

בוויכוח על האנציקלופדיה ליהדות חילונית

הסופר אהוד בן עזר מתייחס ליהדות, לדת ולעם [צוטט בגיליון 266 בראיון עימו בעיתון "מקור ראשון"] – רק בגישה פלורליסטית, שאינה מבדילה בין קודש לחול או בין ישראל לגולה וגו'. והי גישה נכונה מאוד. אף על פי כן, מצאתי בארון הספרים שלי ספר הנקרא "אנציקלופדיה ליהדות", ובה יהדות היא רק הדת היהודית. לא מצאתי בה ערכים המוקדשים לאחד העם, לביאליק לעגנון וכיוצא בהם, אבל יש בה ערכים המוקדשים לאנשי דת בני זמננו – בובר, הרב קוק, הרב סולובייצ'יק וכו'.

לא שמעתי שבן עזר, או מישהו אחר מאלה המחזיקים בדיעותיו, יצא נגד אנציקלופדיה זו ודומיה, בטענה שהיא מבוססת על "מגמה רעיונית או זרם רעיוני... שנוי במחלוקת."

האנציקלופדיה ליהדות חילונית אכן נכתבה אכן מנקודת ראות חילונית הומניסטית, גם כשמדובר בה בערכים הקשורים לדת, אבל משתתפים בה גם אנשים דתיים, מכל זרמיה של היהדות הדתית.

הומניזם חילוני זו השקפת עולם המאמינה באדם יוצר הערכים, ולא במהות מטא-פיזית טראנסצנדנטית, קנאית ונעדרת סובלנות. הסופר אהוד בן עזר מזהה בלשון ימינו "הומניזם" עם מה שחוגי הימין נוהגים לכנות "יפי נפש", אם כן כדאי לעיין במילון ולראות שהיפוכו של "יפה נפש" הוא "גס רוח", וד"ל.

ידידיה יצחקי

הסופר אהוד בן עזר: לא שמעתי שבובר היה "איש דת בן-זמננו", חשבתי שהיה פילוסוף, ואילו המושג "יפה נפש" מופיע כבר אצל ברנר ואינו המצאה של "חוגי הימין". הביקורת שלי על מה שקרוי בישראל בימינו "הומניזם חילוני" אינה נובעת ממה שחוגי ימין סהרוריים או מתונים כותבים כנגדו – אלא מפָּלצוּת הנפש שלי ושל חבריי-לדיעה מול השנאה העצמית התהומית המפעפעת בחלקים מאותו מיגזר, שניתן להגדירם גם כ"אידיוטיזם מוסרי".

דבר נוסף, הדהימו אותי סכומי הכסף העצומים, כמיליון דולר, (שבאו כנראה מתורם לא-ישראלי מסויים בעל נטייה אידיאולוגית מובהקת) – שהושקעו בכתיבתה ובהוצאתה לאור של האנציקלופדיה ליהדות חילונית. אני, ורבים מחבריי הסופרים, מחזיקים כבר עשרות שנים את הספרות העברית בבידיון, במחקר, בביוגראפיות ובספרות ילדים, והכול על חשבוננו, ומתוך צורך פנימי ולא מפני שתורם אלמוני שילם לנו מיליון דולר עבור הכתיבה וההוצאה לאור.

* * *

הפינה של ההוא מחלם

איגרת מאיגרא רמה שבלטביה /למכתב עיתי / צוהרים טובים לאהוד היקר / סתום וגלוי באכסניה של / העברית המשפטית אצלכם שם במדינה / החדשה..." אני מעוניין ש... ככל האפשר... יחד עם זה / יש לזכור למרות / הכל שאין... / הרי בפועל יש... / והיא והוא יכול-ה כשאין... ואז... בנסיבות... כאלה... ואחרות... אין מנוס... מנוס... ויש / ...להזים" אתה ברוך הנקורא הבנת ?

אני  י. צ'ין לא הבנתי כלום האם זה סתום או זה גלוי

כל טוב לכם מדפסי וקוראי מכתב עיתי שלך אהוד יקר

* * *

עוזי דיין: מצוקת ניצולי השואה בישראל

אהוד מכובדי וידידי, 

אנא קרא את מכתבי לרוה"מ, את דו"ח המצב הקצרצר ויש גם את דו"ח הוועדה שמונתה (יש גם תקציר מנהלים...).

יש, כמו תמיד, גם דמגוגיה ו"ניצולי הצלחה" אבל עניינם של ניצולי השואה חמור וצודק לדעתי. 

אולי תשנה את דעתך. [גיליון 266]. 

בברכת שבת שלום וכל טוב!

עוזי דיין

*

כ"ט בתמוז תשס"ז

15 ביולי 2007

לכבוד

ראש הממשלה

ירושלים

הנדון: רווחת ניצולי השואה בישראל

אדוני,

חלפה עוד שנה של הבטחות וחרפת היחס לניצולי השואה בישראל ממשיכה.

בישראל חיים כיום כ-260,000 ניצולי שואה. כשליש מתחת לקו העוני.

חלקם סובלים מבעיות פיסיות ובריאותיות ייחודיות, ממצוקה נפשית, מבדידות ומהיעדר רשתות תמיכה משפחתיות וחברתיות מספקות. זו קבוצה מבוגרת מאד ובה למעלה מ-10,000 נזקקים לסיעוד אישי.

בקבוצה זו החיה איתנו בקושי מטפלת עמותה ייחודית בשם "הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל" שאמורה לקבל לשם כך בשנת 2007 סך של כ-33 מש"ח ממשרד האוצר וכ-48 מיליון דולר מוועדת התביעות, וועדה שכל כספה – כמיליארד דולר לשנה -– התקבל כפיצוי על סבלם של ניצולי השואה. הקרן מטפלת כיום ב-30,000 נפגעי שואה. הסכום שעומד לרשותה לא מאפשר לטפל ברבים ולא מתחיל לענות לצרכים ולאפשר לנו להיות חברה שבה לכל איש יש שם ולא רק מספר, חברה שמטפחת ותומכת באדם ובקשיש ואינה משליכה אותו לעת זיקנה.

לקראת קבלת ההחלטות על תקציב 2007 ובמהלך השנה האחרונה דרשנו ממך ומשר האוצר להגדיל את התמיכה הממשלתית ולהעמידה מיידית על סך 50 מש"ח לשנה, ומוועדת התביעות להגדיל את תמיכתה השנתית ל-85 מיליון דולר.

סכום זה של 100 מיליון דולר לשנה היה מאפשר לקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל להכפיל את מספר המטופלים על ידה ולספק לקבוצת אנשים אלה, שאנו חייבים להם כה רבות, את הצרכים הבסיסיים לחיים בכבוד.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה דיברתם גבוהה והבטחתם הבטחות, מונה שר רווחה והטיפול בנושא הועבר למשרדו, שר האוצר הוחלף בנסיבות מבישות, תקציב 2008 בפתח, הכנסת יוצאת לפגרה בסוף החודש ואתם ממשיכים להזניח את ניצולי השואה שממשיכים למות בקצב של כשלושים ליום. לאן נוליך את החרפה?

אנו חוזרים ותובעים:

Ø     להגדיל את התמיכה הממשלתית לקרן לרווחה של נפגעי השואה בישראל ולהעמידה מיידית על סך 50 מש"ח לשנה, לחמש שנים החל מתקציב 2007 ולתבוע מוועדת התביעות להגדיל את תמיכתה השנתית ל-85 מליון דולר לחמש השנים הקרובות.

Ø     תמיכת הממשלה בהצעות החקיקה המסדירות את מעמד וזכויות ניצולי השואה בישראל, העברתן בכנסת עוד לפני יציאתה לפגרה והכללתן בתקציב 2008. מדובר בשתי הצעות הנדונות בוועדת הכספים (הצעתו של ח"כ חיים [ג'ומס] אורון בעניין "מחנות העקורים 1947" והצעת "כפל קצבאות" של ח"כ קולט אביטל) ואחת העולה לקריאה טרומית ("גמלאות" של ח"כ קולט אביטל).

אנו נחושים להתמיד ולהחריף את צעדינו עד להצלחה במאבק צודק זה.

לכל ניצול שואה יש שם ולכל אחד מאיתנו יש אחריות.

באחריותך וביכולתך להסיר את החרפה. האם אתה מתכוון למלא את חובתך?

                                                                                                  בברכה,

                                                                                         אלוף (במיל')  עוזי דיין

                                                                               יו"ר תפנית ונשיא כנס שדרות לחברה

*

מצוקת ניצולי שואה בישראל, רקע כללי

בישראל חיים כיום כ-260,000 ניצולי שואה, כרבע מהם (70,000) מתחת לקו העוני. חלקם סובלים ממחלות ומבעיות פיסיות ובריאותיות ייחודיות (מחלות בשל תזונה לקויה בזמן השואה, ויחס גבוה יותר של בעיות שיניים, חניכיים, שמיעה וראיה). הניצולים גם סובלים ממצוקה נפשית, וחלקם מבדידות ומהיעדר רשתות תמיכה משפחתיות וחברתיות מספקות. זו קבוצה מבוגרת – 73% מהם בני 76 ומעלה ויותר מ-20% בני למעלה מ-86. עפ"י הנתונים שברשותנו 50,000 עד 60,000 ניצולים זקוקים לרמה כזו או אחרת של סיעוד.

בחלק מקבוצה זו החיה איתנו בקושי מטפלת עמותה ייחודית בשם "הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל". לשם כך קיבלה הקרן בשנת 2006 סך של כ-20 מש"ח (4.75 מליון דולר) ממשרד האוצר וכ-35 מיליון דולר מוועדת התביעות. במגבלות התקציב העומד לרשותה מטפלת היום הקרן בכ-30,000 נפגעי שואה (מהם כ-10,000 נזקקים לסיעוד אישי) מתוך כ-60,000 ניצולי השואה הנזקקים לעזרתה.

תנועת "תפנית" נרתמה להוביל מאבק על שינוי המצב ותיקון חרפת החיים באי כבוד מביש של ניצולי שואה במדינת ישראל. לשם כך פועלת תפנית עם ניצולי שואה ובני משפחותיהם, ח"כים, סטודנטים, חברי תנועות נוער, תלמידי תיכון, ארגוני גמלאים, אנשי רוח, ארגונים חברתיים, תקשורת ועוד רבים.

תפנית דורשת, בתיאום עם השדולה למען ניצולי השואה והשדולה החברתית בכנסת:

·       הגדלת התמיכה הממשלתית בקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל ל-50 מש"ח (12 מיליון דולר) לשנה, לחמש שנים החל מתקציב 2007 ולתבוע מועדת התביעות להגדיל את תמיכתה השנתית ולהעמידה על 85 מיליון דולר.

·       העברה בכנסת של הצעת חוק ממשלתית למעמד ניצולי השואה בישראל.

הסכום הנדרש 100 מליון דולר יאפשר לספק לניצולי השואה הנזקקים את הקיום הבסיסי בכבוד לפי הפירוט הבא:

Ø סיעוד- טיפול ושירותים – מימון באופן קבוע טיפול סיעודי של 11 שעות שבועיות (בנוסף ל-16 שעות שהם מקבלים מביטוח לאומי) בביתם של ניצולי שואה. סיוע זה שהינו הסיוע באפיק זה ניתן כיום אך ורק לניצולים נזקקים אשר הוגדרו כתלויים לחלוטין בזולת על ידי המוסד לביטוח הלאומי (150% נכות). הקרן נתנה בעבר 11 שעות וירדה ל-9 שעות מחוסר תקציב.

Ø לחצני מצוקה - מימון לחצני מצוקה לכ-4,500 ניצולי שואה נצרכים ובני/בנות זוגם, כולל סבסוד של שירותי רופא, אמבולנס וסייר ביטחון לניצולים בודדים או בעלי בעיה בריאותית, ובכך ניתן מענה לצורך במתן שירותי חירום ולצורך בתחושת ביטחון.

Ø סיעוד קצר מועד - אפיק סיוע זה נועד לניצולי שואה אשר אושפזו באופן בלתי צפוי, ולאחר השחרור מבית החולים (לדוגמא לאחר שבץ או שבר בירך) יוצאים חזרה לקהילה וזאת ללא יכולת לטפל בעצמם. יש צורך במתן שעות סיעוד לניצול עם שחרורו מבית החולים עד לכניסת המוסד לביטוח לאומי לתמונה. הניסיון שהצטבר מעלה כי סיוע זה מפחית את הסיכוי לאשפוז חוזר, כניסה לאשפוז מוסדי (על ידי חשבון המדינה) ומאפשר החלמה טובה יותר.

Ø סיוע אישי - הענקת סיוע חלקי בהחזרים כספיים עבור רכישת מוצרים חיוניים כגון: טיפולי שיניים, מכשירי שמיעה, משקפיים, תרופות, אביזרים אורטופדיים וכיו"ב. כיום, עקב מצוקה תקציבית, ניתן מענק אישי אחד בלבד לכל ניצול נזקק שעבר את גיל 76.

Ø סיוע נקודתי באביזרים ואמצעים מיוחדים לניצולי שואה המאושפזים בבתי חולים לחולי נפש (קיימים 4 מרכזים בריאותיים המטפלים בניצולים במצב זה). מימון פעילויות חברה ותרבות הנחוצים לבריאות הנפש של הניצולים, הסעות לפעילויות אלו, התעמלות ופיזיותרפיה, תרפיה אומנותית ובהתערבות עם בע"ח, אביזרים כגון מד לחץ דם עומד (רבים סובלים גם מפרקינסון וציוד זה אינו ניתן ע"י משרד הבריאות). פעילויות כדוגמת אלו מומנו חד פעמית למשך שלוש שנים ע"י קרן איל"ר (ארגון יהודי להשבת רכוש) בסכום של $ 240,000. בשנת 2007 הסתיים מימון חשוב זה.

Ø רשת תמיכה בהתנדבות – פעילות קהילתית על מנת להרחיב את הרשת החברתית של ניצולי שואה בודדים ובנוסף, להעניק ערך חינוכי יקר מפז של זיכרון השואה ומתן עזרה לזולת.

מצורף בזאת טבלה המתמחרת את עלויות התמיכה הנדרשת.

תפנית ממשיכה במאבק כדי שנהיה חברה שבה לכל איש יש שם ולא רק מספר, חברה שמטפלת באדם ובקשיש ואינה משליכה אותו לעת זיקנה.

                                                                                                 בברכה,

                                                                                     אלוף (מיל')  עוזי דיין

                                                                    יו"ר תנועת תפנית ונשיא כנס שדרות לחברה

* * *

חובה לקרוא את "ניצולי שואה או עוני" מאת סבר פלוצקר

"חדשות בן עזר" ממליץ לנמעניו לקרוא את המאמר המושחז והחד "ניצולי שואה או עוני" שהתפרסם ב"טור שישי" של העיתונאי הכלכלי הוותיק סבר פלוצקר במוסף "כלכלה" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון, 3.8.07.

פלוצקר מביא במאמרו טיעונים ומסקנות דומים מאוד (שמבוססים על נתונים מיספריים רבים יותר) – לאלה שהעלינו אנחנו יום אחד קודם ברשימתנו "ניצחון הדמגוגיה בנושא הסיוע ל'ניצולי השואה'" שהתפרסמה בגיליון יום חמישי, 2.8.07 של "חדשות בן עזר". ניסיונות יום אתמול, יום א', לפתרון המשבר, מוכיחים עד כמה צדקה רשימתנו בהצגת הנושא לכל היבטיו.

* * *

תגובה על תגובתו של סופר נידח

סופר נידח, בתגובתו למאמרו של רון וייס "יצא המרצע מן השק של ד"ר גיא בכור" (גיליון 266), לא התייחס לנקודה העיקרית שהובעה במאמר והיא, שמבחינת ד"ר גיא בכור לא רצוי להגיע לשלום עם הפלסטינים, ולכן עדיף מבחינתו שהחמאס ישלוט גם בגדה.

גם אם גיא בכור סבור שאי אפשר להגיע להסדר שלום כולל עם הפלסטינים, עדיף לדעתי לנהל את הסכסוך עם מנהיגים פלסטינים מתונים ולהגיע איתם להסדרי ביניים, עד שיבשיל המועד להגעה להסדרי קבע.

אמנון הולצמן

תל אביב

* * *

האם עיתון "הארץ" "גוסס"?

אהוד,

אני נמצא בהליך גירושין מכאיב מעיתון "הארץ", שעליו הייתי מנוי כ-20 שנה. מהיכן אני יודע? מהטלפונים שאני מקבל מאנשי העיתון לבל אפסיק את המנוי. הצד המגעיל בדו-שיח של חרשים שאני מנהל איתם הוא, שהם משוכנעים שאם יציעו לי הנחות כספיות וכמה מתנות, אשנה את דעתי. אני תוהה אם לבקש להיפגש עם עמוס שוקן. צר לי לראות את מה שאני חושב לגסיסת העיתון. אני מחפש שבועון, באנגלית או בעברית, עם פובליציסטים טובים ולא גרפומנים. אתה יכול להמליץ?

בידידות,

ד. י.  

ל-ד. ידידי היקר,

אינך הראשון וכנראה גם לא האחרון שמבקש ל"התגרש" מעיתון ה"הארץ" וזוכה למיתקפה אינטנסיבית מצד אנשי העיתון, כולל מר עמוס שוקן, בניסיון לשכנע אותך אישית שלא להפסיק את המנוי על העיתון, תוך שהם מצדיקים בדרך כלל, במאה אחוז, את הקו של העיתון. כבר הובאו לידיעתי דוגמאות קודמות של התכתבויות כאלה, שחלקן פירסמתי ב"חדשות בן עזר", דוגמת זו שהתנהלה בין מר עמוס שוקן לד"ר יעקב זמיר, שהפסיק חתימתו על העיתון ולא חזר בו.

אתה תתפלא מאוד, אבל עמדתי דומה לזו של מר עמוס שוקן ומתנגדת במאה אחוז לכוונתך להפסיק את המנוי על העיתון ה"גוסס", כדבריך – וזאת מהסיבות ההפוכות לחלוטין מאלה של מר שוקן וחצר העיתונאים המתקרנפים שלו.

אני חושב ש"הארץ" אינו שייך רק למשפחת שוקן או למרבית הכותבים, שחלקם מתועב בעיניי, גם בתחום הספרותי – שממלאים את דפיו היום. אני חושב שעיתון "הארץ" הוא אחד הנדבכים החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, של התרבות העברית, של כל אותם עיתונים רציניים שליוו את הזירה הישראלית במשך עשרות שנים, עד אשר למרבה הצער נשאר הוא יחידי במערכה בתבניתו הרצינית-עדיין, וטרם הפך ל"עיתון ערב" פופולארי-בעיקרו, במתכונת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

ואין, לדעתי, שום אפשרות ליצור עיתון או שבועון ברמה ובהיקף של "הארץ" (קח לדוגמה את המוסף הכלכלי היומי המעולה "דה מרקר", שאינו נגוע בליקוק התחת הפלסטיני של חלקים אחרים בעיתון). לכן אם אנחנו, מרבית הקהל המשכיל בארץ, נעזוב את "הארץ" והוא יגסוס וייפול, יהיה זה בעיניי אסון לאומי. וזאת אני אומר לך למרות שכיום אני מוחרם מלכתוב ב"הארץ", עיתון שהיה ביתי הספרותי והפובליציסטי במשך עשרות שנים ובו התפרסם שירי הראשון, לפני למעלה מיובל שנים, עוד בטרם נולדו כמה מן הפִּישֶׁרִים העורכים אותו כיום.

 לא. להיפך, עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו להמשיך להילחם על דמותו של העיתון, עלינו להוקיע את הדוגמאטיות שלו, את היעדר הפלוראליזם, ולקוות שלא תמיד יכתבו ויקבעו את דמותו ואת הקו שלו אותם אנשים מוכי עיוועים שחלקם לוקים כנראה באידיוטיזם מוסרי בכל הקשור לצדקתה של ישראל מול אויביה.

גם התעקשותי להוציא את "חדשות בן עזר" נועדה לתת במה למאבק על תיקון דמותו של "הארץ" כנגד חבורת החארות שממלאה חלק מדפיו ומשפיעה על הקולקטיביזם הרעיוני שלו. חלק מהתגובות שאני מביא הם מאמרים ומכתבים למערכת של כותבים וקוראים שנפסלו לפרסום על ידי מערכת "הארץ" דהיום מכיוון שהיא נגועה בז'דאנובים פוסט-קומוניסטי. אני גם לא מסוגל לחרבן בבוקר בלי "הארץ". זאת אחת ההנאות הגדולות שלי שמשכיחה ממני שבסופו של דבר אני גוף בעל צרכים פיזיולוגיים, כמו כל פרה.

שלך,

אהוד 

* * *

תודה מיוחדת לכם פעילי "שלום עכשיו" שבהקפדתכם על איסור רכישת קרקעות ואיסור בנייה בלתי חוקית מעבר לקו הירוק – תרמתם גם אתם את חלקכם הצנוע לתהליך התמוטטותה (שכנראה היתה באה ממילא) של חברת הבנייה הגדולה "חפציבה", וכך עזרתם למאות ואלפי משפחות יהודיות, רובן חרדיות, להיוותר ללא קורת גג וללא חסכונות. כולי קנאה במוסריות שלכם, אליה לעולם לא אשתווה.

* * *

איך אנחנו קובעים את עמדתנו בנושאים לא מעטים שעל הפרק? כאשר החכ"יות שלי יחימוביץ וזהבה גל-און בעד, אנחנו נגד. וכשהן נגד – אנחנו בעד. כמעט אף פעם לא טעינו. זה כמו למצוא במדוייק את הדרום על פי המצפן המורה צפונה.

* * *

מדוע "ניצולי השואה" האמידים, דור ראשון ושני, אלה שהתבססו בארץ וחלקם עשירים ומצויים בעשירון העליון – מדוע הם אינם מתגייסים לעזרת אחיהם "ניצולי השואה" קשי היום, שמזלם לא שפר עליהם או בגד בהם?

והרי לא תשכנעו אותנו כי לכל "ניצולי השואה" אין כסף למזון ולתרופות, וכי המדינה צריכה וחייבת לדאוג לכו-לם, כי כו-לם עניים! – אז לפחות השמיעו את קולכם, סַפּרו שיש גם "ניצולי שואה" דור ראשון ושני שאינם זקוקים לסיוע והם גאים על היותם ישראלים מבוּססים, ויש בהם גם כאלה שמתוך עקרון לא הגישו מימיהם שום תביעה לשילומים – לא מהגרמנים ולא מממשלת ישראל!

* * *

אנחנו מתנצלים בפני שלטונות קהיר על השקרים שמפיצים חיילי צה"ל, שכביכול לנגד עיניהם הרגו חייליכם ארבעה פליטים מדארפור על גבול סיני-ישראל – שניים מהם במכות כאילו. וכי למה לכם להרוג אותם כאשר המטרה היא לדחוף כמה שיותר מהם חיים לתוך גבולות ישראל?!

* * *

ברכות לנציגות של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל שקראה אתמול [יום ראשון] ליו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) ליצור את התנאים המתאימים לחידוש הדיאלוג בין פתח לחמאס. זאת לאחר שחברי מזכירות הוועדה הביעו בפגישה עימו ברמאללה את "כאבו של הציבור הפלשתיני, בתוך ישראל, למתרחש בשטחים הפלשתיניים." רצינו רק לשאול אתכם אם קיימת בעיניכם גם מדינה ישראלית, לפחות מהצד המערבי של הקו הירוק, שאתם אזרחיה וחייבים לה נאמנות – או ששני צידיו של הקו הירוק הם פלשתיניים בעיניכם ואתם קרובים ברוחכם לפתח ואפילו לחמאס הרצחני – יותר מאשר למדינה שבה אתם חיים בחופש וברמת חיים טובים יותר מכל ציבור ערבי ממוצע אחר במזרח התיכון, לבד מהעשירונים העליונים המושחתים של סעודיה ונסיכויות המפרץ שיש להם כסף אבל לא חופש ודמוקרטיה.

* * *

אהוד אולמרט אינו אשם בשואה אבל עוד מעט, בעזרת התקשורת, ההיסטריה הציבורית והאופוזיציה – הוא יהיה!

* * *

ברגע האחרון: רבים מיהודי בגדאד שסבלו ושמאות מקרוביהם נרצחו בידי עיראקים ונקברו בקבר אחים בימי הפרהוד – הפוגרום ביום הראשון לחג השבועות 1941 בימי מרד ראשיד עלי אל כילאני הפרו-נאצי – יוכרו מעתה כ"פליטי השואה" ויזכו לפיצוי הולם!

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,541 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 267 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל