חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 268

תל אביב, יום חמישי, כ"ה באב תשס"ז, 9 באוגוסט 2007

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: אלימלך שפירא: גם אני היכרתי את אליזה ופרמתי אותה על הירקון רק שלא כתבתי על כך.

 יוסף דוריאל: נחשף סוד סיבת הכישלון בלבנון.

פרופ' דינה פורת: בני דור שני לשואה – אנא חישבו שוב.

יוסי גמזו: הַשִּיר עַל סָדַקוֹ סָסַקִי. [62 שנה להטלת פצצות האטום על ערי יפן].

אורי הייטנר: א. אינפלציה משפטית. ב. מהרסים ומחריבים. ג. אף על פי כן – "הארץ".

 יעקב פדהצור: "הארץ" הוא שופר תעמולה פלסטיני ואנטי ישראלי ממדרגה ראשונה.

הנואמים בהפגנה של "ניצולי השואה" בירושלים: נועם לניר – אִין, קולט אביטל – אאוּט, פרק חדש ב"פורנוגרפיה של השואה".

מזכירת המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: בקשות למשלוח הספדים.

אריק הופר: מעמדה יוצא הדופן של ישראל, מצוטט מהאינטרנט.

ולריה נובודבורסקאיה: עם תבוסת ישראל, תובס אירופה.

גיא בכור: אבא שלי הטוב. הגיבור. אבא חייכן ואופטימי תמיד.

צֶפִי פרסום מסקנות ועדת וינוגרד – לא לפני ינואר 2010, אם בכלל.

גדי גולן: איתותי השלום האחרונים מדמשק.

יהודה גור-אריה: הצמרת הגדועה, 55 שנה לרצח סופרי יידיש וחיסול התרבות היהודית בברית המועצות.

אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק שמיני, עם העובדות המתמסרות במפעל הבשר של וולפה קצ'קו. רקוויאם לדגדגן מת.

רות ירדני כץ: דבר השף, בריסל, ו"בוא לסעוד איתי".

רון וייס: ממשלות ישראל אשמות בכך שאין שלום.

אלימלך שפירא: גם אני היכרתי את אליזה

ופרמתי אותה על הירקון רק שלא כתבתי על כך

ידידי הצעיר והנידח בן עזר סיפר לי על ספר שכתב האגר' ישראל ויסלר דמתקרֵי פוצ'ו, ושמו: "זאת שכולם מכירים" [בהוצאת גוונים. המער'], ובספר הוא מספר על פילגש ייקית רצינית, סליחה, על פילגש רצינית ייקית בשם אליזה, מתל אביב, שהיו מחליפים לה את הפיסטונים בברלין, בירושלים וגם בתל אביב גברים גרמנים, בריטים וגם ישראלים כל פעם שהיתה צריכה מאוד, וגם הם בעלו לה מאוד.

ויום אחד לפני שנים רבות היתה כל כך צריכה שבדרך מתל אביב לאחותה ברטה בחיפה עצר הטקסי ליד גשר ביילי שעל הירקון, לא רחוק מהפרדס שלי, וככה היכרתי אותה. [בשעתו נסעו מתל אביב לחיפה דרך רמת גן, פתח תקווה, משטרת כפר סבא, צומת רעננה, צומת בית ליד, חדרה ופרדיס עד לתחנה המרכזית בשדרות הכרמל בחיפה].

אליזה חיפשה ביצים להביא מתנה לאחותה ברטה מפני שזה היה בתקופת הצנע, הקיצוב והנקודות, אבל אצלי היתה שביתת תרנגולות ונשאר רק תרנגול אדום פורטוגלי חרמן שהיה קופץ כל בוקר על הכלבה שלי ומנסה לתקוע בה את הקוקוריקו שלו ושמעתי שנכד או נין של אותו תרנגול אדמוני פורטוגלי הגיע לפני שנים רבות גם להיאחזות הנח"ל בסיני ושם הפריע להרצאה הסופר העברי יְפֵה-הריסים ל. בזק'לה, הוא אשר בו אירע הנס שאשתו הרתה לו כשהיתה כבר בהריון.

אמרתי לאליזה שאין לי ביצים ואז הייקית תפסה לי בביצים ואמרה "אלזו..." ואמרתי לה שהכוונה שלי היתה שאין לי ביצים אחרות למאכל ויש גם פקחים של דב יוסף בסביבה, ואז היא התקרבה ואמרה:

"אלזו, זה זקנדאל, שכל הזפרות העברית היום זה אולי שלושים נשים דעתניות [היא אמרה את המילה בגרמנית. – המער'] שזובלות מגרויסה קליטוריס אוֹיְטוֹ-בּוּמְצֵן וכותבות מחקרים ומאמרים וזפרים ורבות ביניהן על הפרשנויות הנכונות לשלושה-ארבעה זופרים חשובים שאחד מהם היה מפקד טנק במלחמה."

אמרתי לה שהריב ביניהן מזכיר לי את הריב במושבה בין שתי בנות-הדוד לבית יטקובסקי, שושנה גיסין שעמדה בראש הסניף המקומי של ויצ"ו, וחולדה ספיר שפרשה יחד עם אהובה יטקובסקי והקימו את הסניף של ה.נ.צ.כ. שזה "הסתדרות נשים ציוניות כלליות" – נגד ויצ"ו. נו, וככה כל המושבה התעסקה כמה שנים בתחרות ובמריבות שבין הנשים של ויצ"ו הוותיקה לה.נ.צ.כ החדשה – וכנראה ככה המצב עכשיו בממלכת ויצ"ו של הנשים של הספרות העברית. הבעל של שושנה, אפריים, עמד בראש המועצה הכפרית שהיתה גוף אוטונומי שכל אדמות האיכרים של המושבה היו תחת רשותה, והבעל של חולדה, יוסף, היה ראש העיר, שזה השטח הבנוי והתעשייתי של המושבה, אבל אף אחד לא התעניין בהם ובגברים האחרים אלא רק בדילמה של הנשים במושבה, בהן גם אימי – להישאר בויצ"ו עם שושנה או לעזוב לה.נ.צ.כ. של חולדה ואהובה, שאלה הם בערך גם היום סיפורי המריבות בין "פלגי ויצ"ו" של מחקריות הספרות העברית החשובה, שהפכה כמעט כולה למקצוע נשי. והן גם ניחנו בחוש השישי לדעת מי הסופרים הלא חשובים שאין בכלל צורך לקרוא אותם ולהתייחס אליהם. ומי שאין לה החוש הלקקני-הפלצני הזה החיוני לחקר הספרות, בייחוד המיגדרית, מי שהולכת בתלם השמרני שאינו מבדיל בין זכר לנקבה בספרות – נעשית היא-עצמה עד מהרה חוקרת לא חשובה.

אחר-כך דיברנו על גימנסיה "הרצליה" ואילזה ציינה בצער שזה כבר כמה מחזורים שהיא לא מצליחה להתמסר לבחורים מכל מחזור, למרות שאצלה מזמן נפסק המחזור והיא כבר לא צריכה להיזהר או לספק לתלמידים קנדונים מעודפי הצבא הבריטי.

ככה השתעינו בדיבורים ואחר כך עברנו לשעשועים ואילזה שיחקה במיומנות ייקית בביצים השעיעות המושבתיות שלי ואפילו הכניסה לי אצבע לתחת [אולי צריך להגיד – בתחת?] וגם סיפרה לי על אהבתה הגדולה לעורך העיתון ד"ר דניאל חרובי, שהתימונים הקטנים במושבה היו יוצאים אחרי-הצהריים עם חבילה כבדה של עיתון הערב שלו וצועקים: "אידיוט מעריב! אידיוט מעריב!"

עכשיו אני צריך ללכת לחרבן. אבל מאחר שהבור הקודם נסתם, אני צריך לקחת את וטוריה ולחפור בור חדש וגם להעביר מעליו את הבודקה, ולסייד אותה.

ממני הסופר העל-זמני אלימלך שפירא חי על גדת הירקון הדרומית ומשתין על הצפונית כי ככל שהזרם שלי נחלש, כך גם הירקון.

אבל בשבוע הבא יביאו לי ניאגרה משומשת במצב טוב מצריף בית הבראה לחיילים בריטיים שאותו מפרקים בקמפ תל ליטווינסקי, רק שכדי שהמים יגיעו לניאגרה והיא תפעל כראוי היא צריכה להיות נמוכה מהירקון אחרת אני אצטרך כל פעם לטפס בסולם עם פח מים למלא בה מלמעלה, ובינתיים כבר יותר פשוט גם מהר להחריא בכריעה בשדה ולקנח באבנים, שבגלגול קודם זכו להתקנח בעכוזו של שיח' אבו-רבח.

הבטיחו לשלוח לי מהקמפ שבוי איטלקי, שהיו מלגלגים עליהם: "אִיטָלְיָנוֹ בְּרָאבוֹ גֶ'נְטִי, אַ לָה גֵרָא נוֹן ווֹלֶנְטִי!" – כדי שיעזור בהתקנת הניאגרה אבל התברר שכבר חזר לכפר שלו כדי לגלות שארוסתו הרתה לקצין יהודי בריטי מהמושבה בשם פ.נ. שגם נשא אותה לאישה ונולד להם בן בשם עודד והסיפור מופיע ברומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" שכתב ידידי הצעיר והמתוסכל בן עזר. משיברון ליבו כי רב נסע השבוי לרומא ונעשה מטאטא מדרכות בוויא ונטו. ולא. הוא לא היה אינסטלטור בתל אביב בדירתה של גברת אליזה ולא היא דיגדגה באחוריו כאשר כרע תחת הכיור במיטבח.

כשהמחזור שלי בגימנסיה "הרצליה" התבגר אנחנו ביקרנו בבית הזונות של מאדאם אום-אל-טאך במנשיה בהדרכתם של נחום ג. (תלמיד הגימנסיה) ולוי ש. (לימים אשכול), ולא נזקקנו לטובות של עולָה חדשה מגרמניה שאינה יודעת להגיד "לא" בשום שפה מפני שיותר קל לה לקלוט גברים בַּבּוּמְצֵן שלה מאשר להיקלט בארץ ולדבר עברית.

ובאמת את כל הדברים האלה אתה כותב בספרך, אגר' ישראל ויסלר, דמתקרֵי פוצ'ו?

יוסף דוריאל

נחשף סוד סיבת הכישלון בלבנון

הכישלון המביש של ישראל בלבנון לא נגרם מכוח החיזבאללה אלא – מפעילות ממושכת של משרתי האוייב במימסד ובתקשורת הישראלים

ב-31.7.07 פירסם "ג'רוזלם פוסט" ראיון עם מפקד בחיזבאללה שגילה את סוד "הניצחון האלוהי" בו מתפאר חסאן נסראללה. לדבריו, "ניצחון" זה היה הופך למפלה (למרות התקלות המבצעיות הקשות של צה"ל) – לו הקרבות נמשכו עוד 10 ימים, שבהם לוחמי החיזבאללה בדרום לבנון היו נשארים ללא מזון, מים ותחמושת, כשמפקדיהם הבכירים כבר ברחו צפונה. מה שהציל אותם – היתה הפסקת האש שנכפתה על ישראל, אחרי שתמונות "הטבח" הישראלי הופצו בעולם וגרמו לזעזוע המתאים להתערבות האו"ם, שהגיע לשיאו לאחר הפצת סרטון הטלוויזיה על "רצח הילדים בכפר קאנא".

שימוש בתמונות זוועה מפוברקות – לקשירת הידיים של צה"ל במלחמתו בטרור – היה חלק מפרדיגמה אותה אימצו אירגוני הטרור, והיא בלטה במיוחד מאז נחשף הבלוף של "רצח הילד מוחמד א-דורה" וצילום חייל צה"ל שעמד עם אלה מונפת מעל לראשו השותת דם של "צעיר פלשתיני על הר הבית" (בעמוד הראשון של הניו-יורק טיימס, כשהקורבן שותת הדם, במציאות, היה סטודנט יהודי שחייל צה"ל הציל מלינץ' במזרח ירושלים) – עם תחילת "אינתיפדת אל-אקצה בספטמבר 2000. הסימביוזה של צלמים ערבים עם סוכני תקשורת זרים הפיצה בעולם תמונות נוגעות ללב של בתים מופצצים בלבנון כשעל רקע ההריסות המפויחות שוכבות בובות של ילדים, שאף גרגיר פיח לא נדבק אליהן – הוכחה חד-משמעית לפיברוק הצילומים לצרכי תעמולה.

עכשיו כבר ברור לכולם – שכל מה שפיקוד צה"ל היה צריך לעשות כדי שיוכל להשלים את ריסוק החיזבאללה בדרום לבנון – זה למנוע מהתעמולה הערבית מלהפעיל את הפרדיגמה של "צה"ל טובח בילדים", שהצליחה כל כך יפה במערכות הקודמות. לשם כך, היו צריכים דוברינו להסביר מהרגע הראשון – בעוצמה תקשורתית מכסימלית – כיצד ארגוני הטרור מביימים מחזות של אכזריות צה"ל, כדי לערב גורמים בינלאומיים להפסקת המתקפות עליהם. ויחד עם זאת – להציג במלא חומרתה את שיטת השימוש שלהם במגינים אנושיים חיים, כשהם ממקמים עמדות ירי בתוך אוכלוסייה אזרחית (פשע מלחמה בינלאומי, גם לפי גילוייו של אותו מפקד חיזבאללה). כל זה לא נעשה, ולא במקרה.

כשראש מטה חיל האוויר הופיע בטלוויזיה לאחר "טבח הילדים בכפר קנא", היו בידיו כל הנתונים בשביל להוכיח כיצד מביימים צלמי הטרור את מחזות "אכזריות צה"ל" – להפקת רווח אסטרטגי על ידי גניבת דעת הקהל הבינלאומית לטובתם. במקום זה – הוא גמגם משהו על "סימני שאלה" בסרט שהפיץ החיזבאללה. כנראה, שהוא ידע מאיזה צד מרוח הלחם שלו. כי לו יצא בתקיפות נגד מתקפת הצילומים המבוימים – היה זוכה לפוגרום של רצח אופי מידי משרתי האויב בממסד השלטוני והתקשורתי של ישראל, כפי שזכה כותב שורות אלו, כשחשף את הזיוף שבסרטון הטלוויזיה על "רצח הילד מוחמד א-דורה" (סרטון המזין עד היום את מערכת גיוס השאהידים באש"ף ואל-קאידה). גם דוברת צה"ל לא העיזה להרגיז את משרתי האוייב, ושנים אחרי שטובי המומחים בתקשורת העולמית תפסו את הזיוף בסרטון של מוחמד א-דורה – הצהירה לעיתון "הארץ": "לא התכוונתי לקבוע אם צה"ל אחראי או לא להרג א-דורה."

שום לקח לא נלמד מהכישלונות הנ"ל, ומיתקפות צה"ל על אירגוני הטרור, בסיבוב הבא, יתנפצו ברגע המכריע – מול הפרדיגמה של סרטי "פאלליווד" או "חיזבאלליווד", המוגנת בנאמנות על ידי משרתי האויב היהודים.

הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.

פרופ' דינה פורת

בני דור שני לשואה – אנא חשבו שוב

התביעה הייצוגית נגד ממשלת גרמניה שהוגשה בשבוע שעבר לבית המשפט ע"י העו"ד גדעון פישר בשמם של עשרות אלפי בני ניצולים, התובעים הכרה בהם כקורבנות השואה, ומימון של טיפול פסיכולוגי בגין הסבל שחוו בבית הוריהם, עושה עוול להם, לצאצאיהם, להוריהם ולארץ שבה גדלו.

עוול להם ולצאצאיהם משום שהם מטפחים בכך תדמית של קורבן שאין לו מוצא אלא רחמים עצמיים מתמידים, ואין בו הכוח, כאדם בוגר, להתגבר על טראומות של ילדות, אם בעצמו ואם יחד עם בני דור שני אחרים, שהתאגדו כבר בארגונים תומכים.

עוול להוריהם, שהשתדלו מאוד להעניק להם ילדות נורמאלית ככל האפשר, למרות הסיוטים שביעתו את לילותיהם והעיבו על ימיהם. אולי אין עוד ציבור שהראה כוחות נפשיים כאלה, של שיקום עצמי, בניית חיים מחדש ותרומה מעוררת הערכה לארץ ולעם, כציבור הניצולים: לפי ביטאונו האחרון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל (עמ' 25) היו 725 ניצולים מאושפזים לפני כעשור בבתי חולים פסיכיאטריים, ו-3000 מקבלים כיום טיפול תרופתי ופסיכיאטרי במרפאות, וזה מתוך כרבע מיליון ניצולים החיים בארץ. האם עשרות אלפי בנים ובנות של ניצולים נזקקים לטיפול שמאות אלפי הוריהם שעברו בגופם את השואה לא נזקקו לו, או נזקקו לו והתביישו לתבוע אותו, כאשר מוסדות הרווחה הקיימים היום טרם נוצרו?

גם אם ייתכן שדור הבנים אכן נזקק לטיפול כזה, התביעה שהגישו עושה עוול גם לארץ. אנשים שנולדו וגדלו כאן, בארץ חופשית, בתנאים סבירים בהחלט וגם למעלה מזה, שמא יימלכו בדעתם שוב לפני שהם באים אל הגרמנים בתביעה המביישת אותם, את הוריהם ואת ארצם, ויבואו בתביעה כזו אל ממשלתם הם, ממשלת ישראל – היא שצריכה לטפל באזרחיה, והיא גם עשתה זאת: היישוב והמדינה בשנותיה הראשונות הביאו וקלטו כ-360,000 ניצולים, כאשר אחרי מלחמת עולם נוראה שום ארץ לא ששה לקבל פליטים חסרי כל. זאת ועוד: הארץ מלאה באנשים שהם ובניהם חוו בגופם טראומות שונות ורבות, כמו מלחמות, תאונות דרכים ופצעי המעבר מתרבות לתרבות ומארץ לארץ. גם הם, ואולי גם בניהם, זקוקים לכל תמיכה אפשרית.

שוחחתי על הנושא עם ידידתי נאוה סמל, שנשאה הרצאה מרתקת בפני סטודנטים על בדידותם של בני הניצולים המרגישים שונים מן האחרים, והחרדים בכל רגע שמא יתהפך העולם וייחרב שוב. גם היא מתנגדת בכל מאודה לתביעה זו, מכל הטעמים שנזכרו לעיל, ומסרבת לטפח הרגשת מסכנות. בני ניצולים רבים ששוכנעו להצטרף לתביעה סיפרו לה על הנימוק שהוצג בפניהם והוא – שגרמניה חייבת להמשיך ולשלם על פשע השואה.

רבותיי בני הדור השני – הגרמנים כבר שילמו, והם עדיין משלמים, ורוב מי שמשלם שם כיום כבר באמת אינו נמנה על מי שחטאו לעם היהודי, כי רובם כבר הלכו לעולמם. והעיקר – מוטב שכל הכספים שגרמניה עוד תשלם יופנו לניצולים עצמם, ושכל המרץ והמשאבים יופנו להשגת אמצעים נוספים בארץ לטיפול בניצולים ובשארית הפליטה, וגם בנזקקים אחרים, כדי שיחיו כולם כאן בכבוד. שמא תעצרו ותשקלו מחדש?

פורסם ב"ישראל היום" ביום 6.8.07

* * *

"לפי הערכות שונות, כ-7,000 ניצולי שואה מצויים במצוקה. להם צריך לעזור מיד, בכל סכום שיידרש. אבל לא צריך לחלק מאות מיליונים למי שאינם זקוקים לכך או לאלה שכלל אינם זכאים." (נחמיה שטרסלר, "מחיר הפופוליזם" "הארץ", 7.8.07).

* * *

יוסי גמזו

הַשִּיר עַל סָדַקוֹ סָסַקִי

62 שנה להטלת פִּצְצוֹת האטום על הירושימה (6.8.1945) ועל נאגאסאקי (9.8.1945)

שִיר אַהֲבָה לְיַלְדָּה קְטַנָּה, בַּת שְתֵּים-עֶשְֹרֵה, מֵהִירוֹשִימָה:

סָדַקוֹ סָסַקִי, פָּנִים שֶלֹּא רָאִיתִי וְשֵם שֶלֹּא אֶשְכַּח. בֵּית-הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי.

בַּשִּשָּה בְּאוֹגוּסְט אַרְבָּעִים וְחָמֵש בַּת שְנָתַיִם, שֶלֹּא כַּפְּצָצָה הָאָטוֹמִית

הַצּוֹנַחַת כְּהֵד עַתִּיק, כְּפוּל מֶגָטוֹנִים

מֵאֵש גָּפְרִיתָהּ

שֶל סְדוֹם.

מָוֶת לְשִעוּרִין הוּא הֲלָצָה רַדְיוֹאַקְטִיבִית.

חוּש ההוּמוֹר שֶל הַשָֹּטָן, שֶלֹּא כְּבִינַת אֱנוֹש,

אֵין לוֹ גְבוּלוֹת. שוּם בּוֹדְלֶר לֹא חָלַם עַל תִּפְלֶצֶת פִּרְחֵי הָרֹעַ

הַפּוֹרְחִים בְּאִבְכַת פִּטְרִיּוֹת-הָעֲנָק

עַל חוֹטְאִים וְחַפִּים כְּאֶחָד.

אֲבָל כָּאן, בַּאֲגַף נִפְגְּעֵי הַקְּרִינָה, אֵין הַמָּוֶת נֶחְפָּז, יֵש לוֹ אֹרֶךְ-

רוּחַ אוֹלִימְפִּי לִקְטֹל אֶת הַסְּנֶה הַבֹּעֵר וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל

יוֹם אַחַר יוֹם מֶשֶךְ עֶשֶֹר שָנִים בְּגוּפָהּ שֶל יַלְדָּה מִתְפּוֹרֶרֶת

כְּמוֹ אִינְקְוִיזִיטוֹר מַשְהֶה אֶת הַפִינִיש,

כְּמוֹ ד"ר מֶנְגֶּלֶה הַמַּאֲרִיךְ אֶת עִנּוּגָיו.

"עַל שִלֵּשִים וְעַל רִבֵּעִים" אוֹמֵר סֵפֶר "שְמוֹת" ל"ד,

מַה שֶּאֵינֶנּוּ אוֹמֵר הוּא עִקַּר הַסִּפּוּר, הוּא לִבּוֹ הַמֻּרְעָל:

אֱלֹהִים מֵעוֹלָם לֹא רִחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן, הוּא סָדִיסְט דֶּמוֹקְרָטִי,

שוּם אַפְלָיָה, שוּם פְּרוֹטֶקְצְיָה, לֹא שָֹב, לֹא אִשָּה וְלֹא יֶלֶד קָטָן.

וְסָדַקוֹ סָסַקִי גְדֵלָה מִשָּנָה לְשָנָה עִם מוֹתָהּ הַפּוֹשֶֹה בָּהּ,

מָוֶת אִטִּי, סַבְלָנִי כְּמוֹקֵש-הַשְהָיָה שֶפְּתִילוֹ מִתְקַצֵּר.

כְּשֶגּוֹבְרוֹת מִתְקְפוֹת הַלּוֹקֶמְיָה עַל גּוּף-הַחַרְסִינָה שֶלָּהּ הִיא טוֹרַחַת

לְקַפֵּל, בְּחִוְרוֹן אֶצְבְּעוֹת-שַעֲוָה, עֲגוּרִים שֶל נְיָר. בְּיַפָּן

אָמוּר שְכִיב-מְרַע לְקַפֵּל בְּיָדָיו עֲגוּרִים שֶכָּאֵלֶּה. אֶלֶף.

אֶלֶף, אוֹמְרִים, הוּא מִסְפָּר שֶל מַזָּל: אִם תַּסְפִּיק אֶת כֻּלָּם – תִּנָּצֵל.

אֱמוּנוֹת טְפֵלוֹת אֵינָן, בְּשוּם פָּנִים, פָּטֶנְט יַפָּנִי,

מַה מְּגֻחָךְ יוֹתֵר: לְהַאֲמִין בַּעֲגוּר-נְיָר

אוֹ בְּמוֹתַר הָאָדָם, בְּחֶמְלַת הַבּוֹרֵא, בַּבְּדָיָה שֶשְּמָהּ צֶדֶק

זֶה הַמַּבְחִין בֵּין אָשֵם לְאֵינֶנוּ אָשֵם, בֵּין הַחֵטְא וְעָנְשוֹ

וּבֵין קָרְבְּנוֹת-הַחִנָּם? אֵין לוֹמר עַל סָדַקוֹ שֶלֹּא הִסְפִּיקָה

לְקַפֵּל בְּיָדַיִם רָפוֹת, שְקוּפוֹת-עוֹר, רְצוּצוֹת מַאֲמַץ-אֵין-אוֹנִים

כִּשְלֹש מֵאוֹת, אַרְבַּע מֵאוֹת עוֹפוֹת-פְּלָאִים כָּאֵלֶּה,

דַּקִּים כְּמוֹ הַנְּיָר, כְּמוֹ הַסִּכּוּי הַמִּתְמַעֵט

לִזְכּוֹת וּלְהַגִּיעַ אֶל הַגְּמָר לִפְנֵי הַחֹשֶךְ

בַּמָּרָתוֹן הַזֶּה בֵּין הֶחָזָק שֶבְּכֻלָּם

וּבֵין הַחַלָּשָה מִכֹּל. אֶל מוּל גָּלְיַת-הַמָּוֶת

יַלְדָּה קְטַנָּה אֵינָה אֲפִלּוּ אֶצְבַּע שֶל דָּוִד.

גַּם כְּשֶנָּשַר הַשֵֹּעָר הַשָּחוֹר עַל הַכַּר הַלָּבָן כְּשַלֶּכֶת

שֶל סְתָו כִּימוֹ-תֶרַפִּי לֹא חָדְלוּ הָאֶצְבָּעוֹת

הַהוֹלְכוֹת וְרָזוֹת, הַנִּמְחוֹת וְגָזוֹת, כּמוֹ בְּסוֹד הַצִּמְצוּם הַמָּקַבְּרִי

שֶבּוֹ לֹא הָאֵל מִצְטַמְצֵם עַל מְנָת לְפַנּוֹת קְצָת חָלָל לָעוֹלָם

כִּי אִם הַתִּקְוָה הַנִּגְרַעַת כְּנֵר מִתְבּוֹסֵס בִּשְלוּלִית דִּמְעוֹת-חֵלֶב

הִיא הָאוֹזֶלֶת וְהִיא הַנִּגְזֶלֶת וְהִיא הַפּוֹעֶרֶת חָלָל

בְּגוּף הַיַּלְדָּה הַהוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ, בַּבָּשָֹר הַנֶּחְסָר, הַגּוֹוֵעַ –

גַם אָז לֹא חָדְלוּ אֶצְבְּעוֹת הַקְּטַנָּה לְקַפֵּל עֲגוּרִים שֶל נְיָר.

"גַּם חֲסִידָה בַּשָּמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ," אוֹמֵר יִרְמְיָהוּ,

"וְתוֹר," הוּא מוֹסִיף שָם, "וְסִיס וְעָגוּר... וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְפַּט

ה'." אֲבָל מַהוּ מִשְפַּט ה' הַמֵּמִית יְלָדִים עוֹד בְּטֶרֶם

הִסְפִּיקוּ לִחְיוֹת וְגוּפָם הַמֻּקְרָן מִתְמַרְטֵט כְּעָגוּר שֶל נְיָר?

עַכְשָו נִצָּב שָם פֶּסֶל בְּלִבָּהּ שֶל הִירוֹשִימָה:

אֶצְבַּע גְּבוֹהָה, מִתַּמֶּרֶת שֶל שַיִש, לְזֵכֶר יַלְדַּת פּוֹרְצֶלָן

שֶקִּפְּלָה בֵּין קִפְלֵי הַנְּיָר הָרוֹחֵש יוֹם וָלַיְלָה אֶת כָּל תְּפִלּוֹתֶיהָ

שֶלֹּא נַעֲנוּ מֵחֵרְשוּת הַשָּמַיִם אַף לֹא בְּנִיעַ קַל אֶחָד שֶל אֶצְבַּע אֱלֹהִים.

לֹא רַק הַזֵּכֶר אוֹפֵף אֶת הָעִיר, גַּם עַלְוַת הַנְּיָר אֶת הַפֶּסֶל,

אַלְפֵי עֲגוּרִים שֶל נְיָר הַדְּבֵקִים כְּקִיסוֹס אֶל הַשַּיִש הַקַּר

בִּידֵי יְלָדִים הַפּוֹקְדִים מִדֵּי יוֹם אֶת זִכְרָהּ שֶל סָדַקוֹ לָתֵת לָהּ

בְּמוֹ יְדֵיהֶם הַקְּצָרוֹת אֶת שֶיַּד-הַגּוֹרָל וְיָדֶיהָ שֶלָּהּ

קָצְרוּ מִלָּתֵת בְּעוֹדָהּ מִתְיַגַּעַת לַשָּוְא לְהַסְפִּיק אֶת הָאֶלֶף,

רַק אֶת הָאֶלֶף שֶלָּהּ הָאֶחָד שֶנִּלְאָה לְעַכֵּב אֶת הַקֵּץ.

כְּשֶאוֹמְרִים "הִירוֹשִימָה אֲהוּבָתִי" זֶה אֶצְלִי, מֵעַכְשָיו, סָדַקוֹ,

כְּשֶאוֹמְרִים "צִפֳּרִים בָּרֹאש" זֶה אֶצְלִי עֲגוּרִים, עֲגוּרִים שֶל נְיָר.

נדפּס בּ"הליקון", גיליון מס' 47

אורי הייטנר

א. אינפלציה משפטית

ב-1992, לאחר שהכנסת חוקקה את חוק זכויות האדם ואת חוק חופש העיסוק, הכריז נשיא בית המשפט העליון אז, אהרון ברק, על מהפיכה משפטית. הכרזה זו לא היתה מעוגנת בחוק, ברצון המחוקק, ברצון יוזמי החוקים הללו (כפי שמבהיר אחד הבולטים בהם, פרופ' אמנון רובינשטיין) – היא היתה מחטף של ברק. מהפיכה בנושא כה מרכזי בחיי המדינה, נעשתה על פי החלטתו של איש אחד.

לא היתה זו הכרזה בעלמא, אלא מהפיכה מעשית, שלה ביטויים רבים. הבולט והמרכזי שבהם הוא המשפטיזציה של חיינו. "הכל שפיט," קבע ברק. "מלוא כל הארץ משפט," הוא הוסיף. ולמעשה פגע בצורה קשה בהפרדת הרשויות בישראל ובמעמדן ובסמכויותיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. בית המשפט החל להתערב בסוגיות פוליטיות שאינן בסמכותו. שופטים, שלא נבחרו בידי הציבור, העמידו עצמם כערכאת-על בנושאים ערכיים ואידאולוגיים, מעשה שפגע בדמוקרטיה. עובדה זו בעייתית שבעתיים, כתוצאה מכך שהרכב בית המשפט מוטה בצורה מובהקת לצד אחד במפה הפוליטית, אותו הגדיר ברק כ"הציבור הנאור."

ניתן להציג דוגמאות רבות לאקטיביזם המשפטי הזה ולנזק שהוא גרם לדמוקרטיה הישראלית. אציג שתיים אופייניות:

ערב בחירות 99' אסרה השופטת דליה דורנר על ממשלת נתניהו להחליט על סגירת מטה אש"ף בירושלים – האוריינט האוס. ניתן לתמוך או להתנגד לכוונת הממשלה לסגור את האוריינט האוס, אך אין ספק שזו סמכותה. אין ספק שזו סוגייה פוליטית מובהקת, שאין לבית המשפט כל נגיעה בה. על בית המשפט היה לדחות את העתירות בנדון על הסף, בשל היותן פוליטיות. אך דורנר החליטה החלטה פוליטית על פי השקפת עולמה, ללא כל סמכות. החלטתה – כמוה כמעשה של פוטש.

דוגמה שניה היא מהתקופה האחרונה – החלטת בית המשפט לחייב את הממשלה למגן את כל מוסדות החינוך בשדרות עד תחילת שנה"ל תשס"ח. בניגוד להחלטה על האוריינט האוס, כאן אין המדובר בנושא שנוי במחלוקת פוליטית, ולכן קל לדון בו באובייקטיביות. האם תפקידו של בית המשפט להחליט החלטה בנושא שהוא בסמכותה הבלעדית של הרשות המבצעת? האם הוא הגורם המתקצב, האם הוא זה שקובע סדרי עדיפויות, האם הוא מחליט על חשבון מה תעשה הפעולה? זוהי התערבות בלתי נסבלת, הפוגעת ביכולת המדינה לתפקד.

והוא הדין בהחלטות ביטחוניות מובהקות כמו תוואי הגדר, החלטה על העמדה לדין של קצין על שיקול דעת לקוי בפעילות מבצעית ועוד. שהרי "הכל שפיט," וגם הכרעה על איגוף מימין או משמאל יכולה להידון בבית המשפט.

לא זו בלבד שהמהפיכה הזאת, המשפיעה באופן כה משמעותי על חיינו, נעשתה בצורה בלתי דמוקרטית – נשיא בית המשפט, השולט ללא עוררין על מינוי שופטים חדשים, לא נתן דריסת רגל בבית המשפט למי שלא התייצב דום והתפקד לאג'נדה שלו. וכך, נמנעה בחירתה של המשפטנית הדגולה רות גביזון לעליון, רק כיוון שאין היא שותפה לאג'נדה של ברק, או כפי שכינה זאת ברק בציניות "יש לה אג'נדה." כלומר, יש לה אג'נדה שונה משלו.

כל מי שהעז לחלוק על דרכו של ברק, סומן כאוייב שלטון החוק. זאת, אף שמשפטנים דגולים, שהיה להם האומץ להתבטא בחופשיות בנדון, הביעו דעות הפוכות לשל ברק. בולטים בהם נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, סגן הנשיא בדימוס מנחם אילון, פרופ' רות גביזון, פרופ' אמנון רובינשטיין ועוד.

הדרך הזו של בית המשפט גרמה לנזקים רבים.

 בית המשפט העמיד עצמו כסמכות ערכית. הוא הביע מחויבות לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך למעשה נקט במדיניות בלתי מאוזנת, שנטתה לא אחת להתעלם מצרכיה היהודיים של המדינה.

האקטיביזם השיפוטי של ברק, שיבש את החיים הדמוקרטיים והפוליטיים בישראל, כיוון שהוא העמיד קבוצת שופטים מעל המערכת הפוליטית המייצגת את מגוון הדעות בציבור, ועומדת למבחן הציבור שיכול להחליפה ולכן הוא משפיע על החלטותיה.

המשפטיזציה של המדינה, ברוח גישתו של ברק, פגעה במלחמה בשחיתות ובמאבק על הנורמות המוסריות של המערכת הציבורית. ברגע שסוגיות של מהוגנות פוליטית, של תקינות פוליטית, של התנהגות נבחרי הציבור, של נורמות פסולות ומושחתות של נבחרי הציבור, אינן נשפטות במגרש הציבורי אלא המשפטי, נוצר מצב שכל מה שאינו פלילי, או כל מה שלא הוכח כפלילי – כשר. וכך, האופנה של בחינת כל התנהגות במשקפיים משפטיות, שיחררה את הנבחרים ממשפט מוסרי ונורמטיבי של הציבור, והכשירה את השחיתות והנורמות הפסולות.

הנזק החמור ביותר לו גרמה המהפיכה החוקתית, הוא הפגיעה הקשה במעמדו של בית המשפט העליון. ממעמד מכובד, מורם מעם, בעל סמכות מוסרית עליונה, הנהנה מאמון ללא סייג של הציבור, יותר מכל מוסד אחר, הלך מעמדו של בית המשפט ונפגע, עד כדי סכנה של אבדן אמון הציבור בשלטון החוק ובדמוקרטיה.

קראתי בסוף השבוע האחרון מאמרים המאשימים את שר המשפטים דניאל פרידמן בפגיעה במעמד בית המשפט. זהו שקר גס. הפגיעה במעמד בית המשפט התרחשה כאשר לבד ממשפטנים ויודעי ח"ן, מרבית הציבור לא שמע כלל את השם דניאל פרידמן. הפגיעה במעמד בית המשפט הוא פרי הבאושים של החטא הקדמון – ההכרזה על המהפיכה החוקתית. ואם הציבור התייחס לכך בסלחנות כאשר בראש המערכת עמד עילוי משפטי כאהרון ברק, שאין עוררין על גאוניותו, לא כך כאשר הוחלף בידי דורית בייניש, שהיא אולי משפטנית מוכשרת, אך היא רחוקה מאוד מלהיות אהרון ברק.

בסיטואציה הזאת, מינויו של דניאל פרידמן היה הצעד הנכון בזמן הנכון. פרידמן הוא משפטן מבריק, בעל שם עולמי, חתן פרס ישראל, אוטוריטה משפטית של ממש. אין הוא נידף כעלה ברוח בפני נשיאת בית המשפט, אלא הוא מסוגל לעמוד מולה ולהציב דרך חלופית לשלה. הוא רפורמטור מטבעו, והמערכת זקוקה לרפורמה כדי להחזיר אותה למסלול, כדי להחזירה למעמדה הציבורי הבכיר, וכדי לתקן את העיוותים בדמוקרטיה הישראלית ובהפרדת הרשויות בישראל כתוצאה מהמהפיכה החוקתית.

למרבה הצער, התנהלותו של פרידמן בעייתית מאוד, ומקשה על יכולתו להוביל את הרפורמות בהצלחה. הליכה כוחנית ראש בראש נגד נשיאת בית המשפט, אינה דרך קונסטרוקטיבית ליצירת שינוי. ללא תהליך נכון, יקשה מאוד על פרידמן לממש את מטרותיו הנכונות. עליו להידבר עם כל הגורמים, לנסות לבנות הסכמות עם השופטת בייניש, לנסות לגבש תמיכה רחבה בצעדיו, גם במחיר ויתור על חלק מתוכניותיו או דחייתן. במקום זאת, הוא נוהג כפיל בחנות חרסינה. על כך נוספות אמירות חסרות אחריות שלו, כמו ה"בדיחה" הממש לא מצחיקה, על היותו בר מזל שהמערכת לא תפרה לו תיק, כמו לרמון. אמירה כזאת, מאדם במעמדו ובתפקידו, חמורה ביותר ומעידה על שיבוש בשיקול הדעת הציבורי שלו ועל הבנה לקויה של מעמדו כשר המשפטים. אפשר להתווכח על כתב האישום ועל פסיקת בית המשפט בפרשת רמון, אך הטענה אודות תפירת התיק חסרת שחר ופרידמן יודע זאת היטב. אמירתו זאת – כמוה כהסתה נגד המערכת המשפטית. פרידמן מצטייר יותר ויותר כאיש ריב ומדון, ובדרך זו יקשה עליו מאוד להצליח ברפורמה החיונית כל כך, אותה הוא מנסה לקדם.

אך גם אם התנהלותו של פרידמן בעייתית, התנהלות יריביו חמורה שבעתיים. הקמפיין נגדו, מיד עם מינויו, היה בוטה ומכוער. הצגתו כאוייב העם, בעיקר בפיו של חשין ("אגדע את היד") אך גם של בכירים אחרים במערכת, היתה ניסיון להלך אימים עליו ועל המערכת הפוליטית, לבל יעזו לקדם סדר יום חלופי לשלהם. הוא הדין ב"עליהום" על הצעותיו של פרידמן. במקום דיון ענייני בהצעות, שניתן להסכים להן או להתנגד להן – העדיפו יריביו לנקוט בדרך של התקפות שלוחות רסן על ההצעות והצגתן כחבלה בשלטון החוק ובבית המשפט. מכתבה המתוקשר של דורית בייניש, הולם פוליטיקאי בינוני ולא נשיאת בית המשפט העליון. גם במכתבה היא נמנעת מדיון ענייני בהצעותיו הראויות של פרידמן, ומאשימה אותו בהאשמות חסרות שחר, כמו אי הכרת מערכת המשפט בישראל וכד'.

הכרזתו של ברק אודות המהפיכה החוקתית בישראל, החלה בתהליך התדרדרות מעמדו של בית המשפט העליון. היום, ב"קרב התרנגולים" בין בייניש לפרידמן, מעמדה של המערכת המשפטית התדרדר לשפל שלא היה כמותו.

על כל הצדדים להתעשת כדי להציל ולשקם את מערכת המשפט ושלטון החוק בישראל. על כל הצדדים להרתם לרפורמה של ממש במערכת, שעיקרה – צמצום משמעותי של תופעת המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית. השימוש העודף במטבעות המשפטיים, יצר תהליך אינפלציוני של ירידת ערך המשפט והחוק בישראל, עד כדי סכנה של ממש לדמוקרטיה. המלחמה באינפלציה הזאת, היא מלחמה על נשמתו של בית המשפט ועל נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית. במלחמה הזו, הצעותיו של פרידמן הן בכיוון הנכון. כדאי שלא יסתפק בהיותו צודק, ויתחיל להיות גם חכם בהתנהלותו. מן הראוי שדורית בייניש תבין, שצמצום בסמכויות שבית המשפט נטל לעצמו, תחזק אותו ואת מעמדו.

ב. מהרסים ומחריבים

הסרבנות המאורגנת לפקודה לפנות את החנויות בשוק בחברון, מבטאת הסלמה בתופעת הסרבנות. אין המדובר רק בסירוב לעקור יישובים, אלא גם בסירוב לסלק פולשים מחנות. אין המדובר רק בסירוב ליטול חלק באקט הפינוי עצמו, אלא גם בסירוב להחליף במשימות הביטחון השוטף את שוטרי מג"ב האחראים לפינוי. אין המדובר בסרבנות אישית, מצפונית, של חייל הטוען שאין הוא מסוגל לבצע פקודה והוא מוכן לשלם על כך את המחיר ולשבת בכלא, אלא בסרבנות יזומה ומאורגנת, בהסתה לסרבנות.

הפעם אין המדובר רק בהסתה, אלא גם בשוחד – בניסיון לשחד את הנמושות ורודפי הבצע בין החיילים והשוטרים ולפתות אותם בבצע כסף תמורת סרבנותם. זהו שפל מוסרי חסר תקדים.

המשמעות האמיתית של ההסתה לסרבנות, היא התרת דמם של החיילים. משמעות ההסתה, היא התייחסות לחייל הבודד כנושא באחריות לפקודה, שהרי היה עליו לסרב והוא אף יכול לקבל על כך כסף רב. משלא סירב, הרי הוא אוייב, על כל ההשלכות של ביטוי זה.

אין קו אדום שאנשים אלה אינם מוכנים לחצות.

מדינת ישראל מוקפת באויבים שלא ויתרו על חלומם להשמידה. ללא צה"ל חזק, אין קיום למדינת ישראל. בתקופתנו, ללא מדינת ישראל אין קיום לעם היהודי.

אין כל אפשרות לקיים את צה"ל, במצב שבו כל חייל יבחר איזו פקודה לבצע, על פי עמדותיו הפוליטיות, או גובה האתנן שיציעו לו מתנגדי הפקודה. המסיתים לסרבנות עלולים להיות המהרסים והמחריבים של הבית השלישי. חוסר האחריות הלאומית של המסיתים לסרבנות זועק לשמיים. ומה שמצער יותר, הוא השתיקה של מנהיגי הציבור, של מועצת יש"ע, של הרבנים, של ראשי הציונות הדתית, לנוכח תופעה חמורה זו.

עיקר הנזק של המעשה הוא הנזק הלאומי. אך המעשה גורם לנזק חמור גם למחנה הציונות הדתית. התומכים בהצעה לחנינה גורפת לכל הנאשמים על עבירות במהלך עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, כולל קבלתם לצה"ל של הקטינים מביניהם, עשו זאת מתוך הנחה שהיה מדובר בצונאמי חד-פעמי, והחנינה חיונית לפיוס הלאומי. ההסתה לסרבנות בחברון, יוצרת תחושה שאי אפשר לסמוך על בני הישיבות בצה"ל, שהנם סרבנים מועדים. במקום שמפקדי היחידות יתחרו על הנוער הזה, כדי לקבל לוחמים מצטיינים, הם לא יסכימו לקבלם כי לא יוכלו לסמוך על נאמנותם. צעדים חמורים כאלה, ובעיקר – שתיקת ההנהגה, עלולים לדחוק את הציבור כולו לשולי החברה הישראלית.

ג. אף על פי כן – "הארץ"

אני מאוד מאוד מתעצבן כשאני קורא את "הארץ". אז למה אני דבק בו? וידוי של מכור.

קראתי בהבנה את מכתבו של ד.י. [גיליון 267] המתאר את תהליך גירושיו מהעיתון "הארץ". כקורא ותיק ואדוק של העיתון, אני מבין היטב את תחושותיו של ד.י.; תחושות כעס מלוות גם אותי מדי יום בעת קריאת העיתון.

מפריע לי מאוד שהעיתון חד צדדי בצורה קיצונית. ומפריע לי יותר, שבכל הנושאים המרכזיים, חד צדדיותו היא בצד שמעבר למתרס. בכל הנושאים אני מתווכח עם העיתון מידי יום.

בנושא המדיני "הארץ" היה מאז ומתמיד וכך הוא גם היום בקצה היוני של המפה הפוליטית. ואילו עמדותיי ניציות, יחסית.

בנושא החברתי-כלכלי "הארץ" הוא עיתון ימני, שמרני קפיטליסטי קיצוני בעוד אני חבר בקיבוץ שיתופי מתוך הכרה ואמונה, סוציאל דמוקרט הדוגל במדינת רווחה ובסולידריות חברתית.

בנושא השסע החילוני-דתי, "הארץ" הוא עיתון אנטי-דתי קיצוני. ואילו אני שייך למחנה השלום ומאמין בשותפות וחיבור בין יהודים, על בסיס זיקה למקורות ישראל, ופלורליזם רחב בפרשנות שלהם ושל הרלוונטיות שלהם לחיינו.

ומה שמפריע לי במיוחד – בנושא האידאולוגי, "הארץ", ובפרט המוסף הספרותי שלו והמוסף "ספרים", מייצגים קו פוסט-ציוני מובהק, הדוגל ב"מדינת כל אזרחיה", בעוד אני ציוני בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי.

ובכל זאת, מדי יום אני קורא את "הארץ". וכשיש שביתה בדואר, אני נוסע במיוחד לקנות את העיתון. בערב שבת אני קורא ארבעה עיתונים (גם את "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"מקור ראשון") אך אני מתחיל ב"הארץ". "הארץ", העיתון שדרכי כה רחוקה מדרכו, הוא העיתון שלי.

הגורם לכך אינו מזוכיזם, לא תוד"א (תודעת אוייב), לא רצון לחדד את השקפותיי באמצעות התמודדות עם העמדה שכנגד, לא תרגיל אינטלקטואלי, לא בחינת רף הסובלנות שלי. הגורם לכך, הוא ש"הארץ" הוא העיתון הטוב ביותר בארץ. יותר משאמירה זו מבטאת את מה שאני חושב עליו, היא מבטאת את מה שאני חושב על המתחרים.

אמחיש את כוונתי בדוגמה טריה למדיי. ב"מעריב" של ערב שבת, לפני שבוע וחצי, אחת משתי הכותרות הראשיות, מרוחה על פני כמחצית הגיליון עסקה בנישואיו של אהוד ברק. זאת החדשה החשובה ביותר – יותר מכל הסוגיות הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות, המדיניות, התרבותיות שעל סדר יומנו. ומה היתה הכותרת? (ציטוט חופשי מתוך הזיכרון) – אבא מתחתן, הבנות לא תבואנה לחתונה. העיתון שאמור לספק לי מידע על המתרחש בארץ ובעולם, מעמיד טלנובלה נחותה אודות ידוען בראש סדר יומו. כותרת המשנה סיפרה על זעם בקרב יועציו ומקורביו של ברק, על ששמר מפניהם את החתונה בסוד ועל שלא הזמין אותם. ולצד כתבת הענק הזאת, מאמר "פרשנות" של ה"פרשן" המדיני הבכיר של העיתון, בן כספית (שלאמינות המפוקפקת של הבלונים שהוא מפריח מדי שבוע ראוי להקדיש מאמר נפרד). הרי רק מהחזקת עיתון כזה ביד, אפשר להדבק בצהבת. "ידיעות אחרונות" אינו שונה ממנו במאומה – שני העיתונים הללו מתחרים מי יורד נמוך יותר (אגב, כעבור יומיים נכתב שהבנות כן היו בחתונה, אבל העיקר שלעיתון היה סיפור טוב).

בתוך הסחי הזה, בולט "הארץ" כעיתון סולידי, מעניין, אמין יחסית, המספק לקורא מידע עשיר ומדוייק, לא רק מהנעשה בארץ אלא גם בעולם (העיתונים האחרים ממעטים לסקר את חדשות החוץ). הפרשנות שלו, אף שלרוב איני מסכים איתה, מעמיקה ומעניינת (אם כי את החלל שהותיר זאב שיף, גדול הפרשנים הביטחוניים בישראל, אי אפשר למלא, ובוודאי שאמיר אורן, הראוי יותר ל"מעריב" או "ידיעות", אינו מסוגל למלא). המוסף הספרותי ומוסף "ספרים", המעניינים אותי במיוחד, חרף כל המחלוקת האידאולוגיות שלי עם הקו שלהם, הם מוספים מצויינים, שאין להשוותם כלל לאלה של "מעריב" ו"ידיעות", אם כי הם נופלים ברמתם מהמוסף הספרותי הטוב ביותר היום – המוסף "שבת" של "מקור ראשון". גם המוסף הסאטירי שלו – "אפעס" (שדווקא מציג קו פוליטי שונה משל העיתון) הוא השנון והמצחיק מכל המוספים הסאטיריים הקיימים היום.

יש לציין, שלמרות הקו המוביל של העיתון, הוא נותן במה, אם כי מעטה מדי, לבעלי דעות אחרות, כמו ישראל הראל, יאיר שלג, נדב שרגאי בתחום המדיני והציוני, ולרותי סיני ודניאל בן סימון בתחום החברתי. מדי פעם הוא מפרסם גם מאמרים שלי. אך הוא רחוק רחוק מפלורליזם. בנושא זה, ראוי שהעיתון ישתפר, ועליו ללכת דרך ארוכה עד שניתן יהיה לראות בו עיתון פלורליסטי.

בין העיתונים בארץ (את העיתון החדש "ישראל היום" טרם ראיתי כך שאיני יכול לחוות דעה), בולט "הארץ" כעיתון הטוב ביותר, הטוב היחיד. אז נכון, בכל יום כשאני קורא את העיתון אני מתקוטט איתו, כועס עליו, חושב להתגרש ממנו. אבל... אני מכור לעיתון הזה. אף על פי כן ולמרות הכל – זה העיתון שלי.

המלצת השף – הטור השבועי של אריאל הירשפלד במוסף "הארץ".

יעקב פדהצור: "הארץ" הוא שופר תעמולה פלסטיני ואנטי ישראלי ממדרגה ראשונה

מר בן עזר שלום רב,

כמי שנגמל מעיתון "הארץ" כבר לפני מספר שנים, אני מתקשה להבין את עמדתך בנוגע לעיתון ועוד יותר את ההיגיון שלך!

אתה כותב [גיליון 267]: "אני חושב שעיתון 'הארץ' הוא אחד הנדבכים החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית..." אבל בהמשך אתה כותב: "...וזאת אני אומר לך למרות שכיום אני מוחרם מלכתוב ב'הארץ', עיתון שהיה ביתי הספרותי והפובליציסטי במשך עשרות שנים..."

אז אנא הסבר לי מה כל כך דמוקרטי בעיתון "הארץ" שאינו מסוגל להכיל בתוכו דעות ורעיונות שונים? "הארץ" הוא עיתון מקובע ברעיונות מנדטוריים, הוא שופר תעמולה פלסטיני ואנטי ישראלי ממדרגה ראשונה, ובעיקר, כותבים בו אנשים שהם תת-רמה, בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות. אז למה שעיתון כזה ימשיך להתקיים? למה לתת במה לרעל ולהסתה ולתת-רמה שלו?

אנחנו אמנם עם בעל מרכיב מזוכיסטי גבוה ביותר, אבל בתגובה שלך נראה לי ששברת שיא עולם יהודי!

בברכה,

יעקב פדהצור

עומר

הנואמים בהפגנה של "ניצולי השואה" בירושלים:

נועם לניר – אִין, קולט אביטל – אאוּט

פרק חדש ב"פורנוגרפיה של השואה"

המסע המיוחצן והמאורגן (ביום ראשון) של המדברים בשם "ניצולי השואה", מבלי להבדיל בין אלה השרויים במצוקה ועל כן ראויים לכל העזרה המימסדית שבאפשר, לבין מי שאינם זקוקים לסיוע ו/או אינם זכאים לקבל שילומים וזאת, מה לעשות, גם מכוח התקנות שקבעו המשלמים המקוריים, הגרמנים –

המסע המתוקשר הזה, תוך שימוש בסבלם הפוטוגני של יחידים – הוא יריקה בפרצופה של הציונות ושל מדינת ישראל, בפרצופו של כל אחד מאיתנו ושל משפחותינו לדורותיהן – כאילו כלום לא נעשה בישראל ולא ניבנה בישראל ולא שוקם ומשוקם בישראל מאז נפתחו שעריהם של מחנות ההשמדה לפני יותר משישים שנה, בתום מלחמת העולם השנייה, וכאילו עדיין כל הניצולים הם מוזלמנים העומדים למות –

זהו שקר גס. זהו שקר וכזב. זהו ניצול ציני ודמגוגי של מצוקת קשישים חסרי אמצעים שהם רק חלק מציבור "ניצולי השואה" – דור ראשון, שני ושלישי, וזוהי העמדתה של ישראל לדורותיה כגרועה מן הגרמנים בטיפולה בשרידי השואה.

רק ציניקאים חסרי לב, יחצ"נים, נובו-רישים ופוליטיקאים השואפים להפיל את ממשלת אולמרט-ברק – רק אלה שהשימוש בזכר השואה למטרות נלוזות כשר בעיניהם – יכולים לחולל מערכה מחפירה שכזו, אשר העיתונאי השפוי, חתן פרס ישראל ואב שכול, נחום ברנע – כינה אותה בעיתונו "ידיעות אחרונות" בשם "פורנוגראפיה של השואה" [6.8.07].

בקשות למשלוח הֶספּדים

"חדשות בן עזר" מתכוון להמשיך בדרכו ולפרסם הספדים על אנשים ונשים ראויים בעיניו, ובייחוד על סופרים, משוררים וכן ותיקי היישוב העברי והמושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

והנה, ידוע לנו כי חלק מן ההספדים שאנחנו מפרסמים קצרים מדי (וזאת לרוב ממחסור בחומרי גלם ביוגראפיים הולמים ומהימנים, ומאי רצון לחזור על דברי אחרים מצוות אנשים מלומדה), מה שגורם אחר-כך צער רב לנפטרים –

וגם שידוע לנו שכל עיתון שמכבד את עצמו מחזיק במלאי נקרולוגים ומעדכן אותם מדי פעם כדי שיהיה אפשר להשתמש בהם בביטחה מיד בשעת הצורך –

לכן אנחנו פונים לאלה מנמענינו המעריכים את עצמם וסבורים שהם שווים הספד אצלנו, ומבקשים מהם לשלוח לנו בהקדם את הספדם העצמי, כפי שנהוג כיום בכמה וכמה לקסיקונים ספרותיים, המסתמכים גם, ולעיתים בעיקר – על מה שהאישים החיים שולחים להם על אודות עצמם.

כך, אגב, נהג גם דוד תדהר, שכתב את "האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", מפעל אדיר, אבל מאנשים חיים הוא דרש תשלום עבור כלילת הערך שלהם (וכך לא נכנס לשם אביו של העורך, מר בנימין בן עזר ראב בעל העקרונות, שהחודש מלאו 41 שנים לפטירתו), ואילו אנחנו עושים זאת בחינם ולא מבקשים תמונה.

אנחנו גם מבטיחים לפרסם את ההספדים ב"חדשות בן עזר" מיד עם קבלתם כדי שהנפטרים (והרי כולנו בחזקת נפטרים במוקדם או במאוחר) יוכלו ליהנות מהספדם בעודם חיים, וגם לתקן שגיאות אם תיפולנה, זאת לקראת ההספד הסופי, כך שלא ייגרם להם צער אחרי מותם, שהרי אמר כבר אוסקד ויילר, שהדיוק והכבוד ממשיכים להטריד גם את מנוחתם של המתים.

מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת

ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

אריק הופר: מעמדה יוצא הדופן של ישראל

מצוטט מהאינטרנט

מי זוכר את אריק הופר?

אריק הופר היה פילוסוף חברתי, אמריקאי לא יהודי. כתב טורים בעיתונים וכמה ספרים. נולד ב-1902 ומת ב-1983. השאיר אחריו תשעה ספרים וקיבל את אות הנשיא למען החירות. ספרו הראשון, "המאמין האמיתי" זכה להכרה כקלאסיקה. לימד באוניברסיטת קולומביה בלוס אנג'לס.

להלן אחד הטורים שלו משנת 1968. המאמר נכתב לפני 38 שנים!!

מעמדה יוצא הדופן של ישראל

מאת אריק הופר

לוס אנג'לס טיימס, 26.5.68

היהודים הם עם יוצא דופן: מה שמותר לאומות אחרות אסור על היהודים.

אומות אחרות מגרשות מאות, אפילו מיליוני אנשים, ואין בעיית פליטים. רוסיה עשתה זאת, פולין וצ'כוסלובקיה עשו זאת, תורכיה זרקה מיליון יוונים, ואלג'יריה – מיליון צרפתים. אינדונזיה זרקה השד-יודע-כמה סינים – ואיש לא מדבר על פליטים. אבל במקרה של ישראל, הערבים העקורים נעשו לפליטים נצחיים.

כולם מתעקשים שישראל חייבת לקבל חזרה כל ערבי וערבי. ארנולד טוינבי מודיע, שגירוש הערבים הוא אסון גדול יותר ממה שעשו הנאצים. מדינות אחרות, כשהן מנצחות בשדה הקרב, הן מכתיבות את תנאי השלום. אבל כשישראל מנצחת היא חייבת להתחנן כדי לזכות בשלום.

כל אחד מצפה מהיהודים להיות הנוצרים האמיתיים היחידים בעולם הזה. מדינות אחרות כשהן מובסות שורדות ומשתקמות, אבל אם ישראל תובס היא תוחרב.

 אילו נאסר ניצח ביוני האחרון [1967] הוא היה מוחה את ישראל מהמפה, ואיש לא היה נוקף אצבע להציל את היהודים.

 אין מחויבות אחת ליהודים מצד כל ממשלה שהיא, שתהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה.

בכל העולם זועקים וזועמים כשאנשים מתים בוייטנאם או כששני שחורים נהרגים ברודזיה. אבל כשהיטלר טבח ביהודים איש לא מחה נגדו. השוודים, שמוכנים עכשיו לבטל את היחסים הדיפלומטיים עם אמריקה בגלל מה שאנו עושים בוייטנאם, לא השמיעו ציוץ כשהיטלר רצח יהודים. הם שלחו להיטלר מחצבי ברזל ומיסבי-כדורים, ונתנו שירותים לרכבות החיילים שלו בדרך לנורבגיה.

היהודים הם עם מבודד בעולם.

אם ישראל תשרוד זה יהיה אך ורק בזכות מאמצים יהודיים. ומשאבים יהודיים.

 ברגע זה ישראל היא בן הברית היחיד המהימן וללא תנאי. אנחנו יכולים לסמוך על ישראל יותר מאשר ישראל יכולה לסמוך עלינו.

 צריך רק לדמיין מה היה קורה בקיץ האחרון [1967] אילו הערבים ותומכיהם הרוסים ניצחו במלחמה, כדי להבין כמה הישרדותה של ישראל חיונית לאמריקה ולמערב בכלל.

יש לי תחושה שלא עוזבת אותי – מה שיקרה לישראל יקרה לכולנו. אם ישראל תיספה, השואה תהיה עלינו.

פרשת ארלוזורוב וההסכם עם בן-גוריון

בכרך החדש של איגרות ז'בוטינסקי

הכרך התשיעי של איגרות זאב ז'בוטינסקי, המוקדש כל כולו לשנת 1934, ראה אור בימים אלה על-ידי מכון ז'בוטינסקי והספרייה הציונית. בכרך העולה במיספר עמודיו על כל הכרכים הקודמים, כלולים 376 איגרות, השופכות אור על כמה מאורעות שהסעירו בשעתו את הציבוריות היהודית בארץ והעולם.

עורך הכרך הוא ד"ר משה הלוי, שנטל על עצמו את המשימה לאחר פטירתו של פרופ' דניאל קארפי ז"ל. לדבריו, הנושאים הבולטים בכרך זה הם: המאבק הדרמטי שניהל ז'בוטינסקי לזיכוי הנאשמים ברצח ארלוזורוב, הפעילות המדינית של הצה"ר כולל החרם על גרמניה הנאצית, והמו"מ שניהלו ז'בוטינסקי ובן-גוריון למען הסכם להשכנת שלום בתנועה הציונית.

הוא ציין: "נשתמר רק חלק מכלל איגרותיו של ז'בוטינסקי. במיוחד בולט החסר באיגרותיו אל רעייתו יוענה, שאבדו יחד עם חומר ארכיוני נוסף של התנועה הרוויזיוניסטית בהפצצה הגרמנית של לונדון בשנת 1940."

איגרותיו של ז'בוטינסקי נכתבו בשבע שפות (אנגלית, איטלקית, גרמנית, יידיש, עברית, צרפתית ורוסית) ורובן, כ-7,000 במספר, שמורות בארכיון של מכון ז'בוטינסקי. האיגרות בכרך זה מפיצות אור על תפיסתו של ז'בוטינסקי כמנהיג ציוני, כהוגה דעות, כסופר וכמשורר, כפובליציסט וכמחנך של תנועת הנוער הציונית הגדולה ביותר – בית"ר.

ד"ר הלוי כבר עובד על הכרך הבא. המפעל כולו – שזוכה להוקרת חוקרי הציונות באקדמיה – יקיף 12-14 כרכים, עד לפטירתו של ז'בוטינסקי ב-1940.

הכרך החדש יצא בהוצאה משותפת של מכון ז'בוטינסקי בישראל והספרייה הציונית של ההסתדרות הציונית, והוא מופץ הן על-ידי מוסד ביאליק והן על-ידי המכון. בקרוב יקיים מכון ז'בוטינסקי ערב עיון מיוחד לרגל הופעת הכרך, שיסוב על נושאיו המסעירים.

ניתן להשיגו במחיר 80 ש"ח בלבד במזכירות מכון ז'בוטינסקי.

לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, טל 03-6210620, 054-6611882

[דבר המו"ל]

ולריה נובודבורסקאיה

עם תבוסת ישראל, תובס אירופה

 מנהיגת מפלגת האיחוד הדמוקרטי, ולריה נובודבורסקאיה, פירסמה באתר שלה פרשנות בהקשר למלחמת לבנון-ישראל. להלן נוסח הפרשנות של ו. נובודבורסקאיה על מלחמת לבנון הנוכחית ועל המזרח התיכון:

אני חושבת שלגנות את ישראל זה פשוט מעשה מגעיל. כאשר יהודים הלכו בצייתנות למשרפות, זה התאים לעולם. וכאשר יהודים מנסים להגן על עצמם ולשרוד, מתחילות זעקות, הפגנות נגד, והאשמות על אובדן פרופורציות.

אני חושבת, שהגיע זמן, שאנשים הגונים, שיש להם הכנה צבאית, יתחילו להתארגן לבריגדות בינלאומיות כדי לנסוע ולהגן על ישראל, מכיוון שישראל היום נלחמת לא רק להגנתה. ישראל נלחמת על ערכים אירופיים, על מדינה עם ערכים, על המערב, ונגד משטרים חשוכים ונגד פנאטיות דתית. חבל שאירופה לא מבינה, שעם תבוסת ישראל, תובס אירופה.

לבנון אשמה ללא ספק, הרי חיזבאלה לא יושבת בשיחים, אלא בפרלמנט של לבנון. ומי שמרחם על אזרחים לבנונים, שייזכר במלחמת העולם השנייה. שייזכר איך הטייסות של כוחות הברית הפציצו את אזרחי גרמניה הנאצית. גם אז נהרגו אזרחים חפים מפשע – נשים וילדים. אבל לא אמריקאים ולא אנגלים היו אשמים בזה. היו אשמים בזה הגרמנים שהצביעו עבור היטלר והצליחו לכבוש מוחות ושטחים.

היום חאמס, חיזבאלה, איראן הפונדמנטליסטית – הם אותו איום, כמו היטלר בשנות השלושים והארבעים במאה ה-20.

ישראל נאבקת כיום למעננו גם.

ולא צריך להשוות את לבנון עם צ'צ'ניה. אלה דברים שונים לחלוטין. לא צריך להציג את הטיפשות ומוגות הלב כהומניות וקורקטיות פוליטית. מי שלא יכול להילחם נגד טרור בעצמו, שלא יפריע לישראל.

דרך אגב, מאין השיג חיזבאללה טילים?

על זה פוטין גם ייתן את הדין בבוא היום.

"אכן מילים כדורבנות, חבל שלא שומעים יותר מהסוג הזה," כותבים לנו יעל ויגאל סמיד מגבים, שדרכם הגיעה אלינו הרשימה הזו.

גיא בכור

אבא שלי הטוב. הגיבור. אבא חייכן ואופטימי תמיד.

 אבא שלי, חודש קשה עבר עליך, חודש של דעיכה איטית לנגד עיניי, יומיומית, מיכנית, מלאה בתרופות ובתכשירים ארורים. כרגיל אצלך, הכנת קובץ "אקסל" במחשב עם התרופות והטיפולים, למרות הכאבים הקשים. היית בשליטה מלאה, כמו תמיד, אבל לא נשאר לך כוח. ואני, נאמן לחינוך שלך לא ויתרתי לרגע.

אתה שוכב עכשיו בבית החולים, מונשם בתרדמת, מחובר למכשירים, לאחר שהתעלפת בשבת בערב, בסביבות השעה 8:00. זאת לאחר טיפול כימותרפי אכזרי בכל החודש האחרון, בו הלכת ואיבדת את שרידי יכולת הנשימה שלך, את שרידי החיות. קראתי לך היום עשרות פעמים, אך לא ענית.

אתה, הספורטאי, השרירי והתמיר, הפכת לנגד עיניי הנחרדות לשלד עם כאבים עצומים, ולא אמרת מילה ולא התלוננת. רק דאגת מה יהיה איתנו, ובעיקר עם אימא.

ואני, שלימדת אותי תמיד להכין תוכנית לכל מצב, לפעול בהיגיון קר בכל משבר, עומד עכשיו, אבא, בפעם הראשונה, חסר אונים. המום מאכזריות החיים.

חודש קשה עבר עליך, חודש של דעיכה איטית לנגד עיניי, יומיומית, מיכנית, מלאה בתרופות ובתכשירים ארורים. כרגיל אצלך, הכנת קובץ "אקסל" במחשב עם התרופות והטיפולים, למרות הכאבים הקשים. היית בשליטה מלאה, כמו תמיד, אבל לא נשאר לך כוח. אפילו את האתר שלי הפסקת לקרוא, וראיתי את הצער בעיניך.

אני, נאמן לחינוך שלך לא ויתרתי לרגע. רצתי, יחד עם אחי ואחותי, בין הרופאים והמחלקות הנוראיות, התחננו, ישבנו בימים ובלילות, התווכחנו, חווינו סיוטים, ניסינו להרוויח בקרב שאין בו מנצחים. הכנסתי בך אופטימיות. אבל עכשיו נותרתי בלי תוכנית.

לא היינו משפחה ענייה, ממש לא. אך היינו בני המעמד הבינוני, שבשנות השבעים ספר גרוש לגרוש ותיקצב כל לירה ושקל כדי להתקיים. החיסכון היה מעל לכול, חודש בחודשו, על חשבון השוטף, ולכן אין בליבי הרבה על כל "המקופחים" שדורשים קצבאות, בתרבות של "מגיע לי" מהמדינה. גם אצלנו לא היה, אך היה משטר כלכלי של ברזל, היה תקציב קשיח, ואיש לא דרש דבר מהמדינה. רק מעצמו. שני הוריי, עולים חדשים מבגדאד, חסכו מעצמם הכול, אך נתנו עדיפות עצומה לחינוך הילדים, ולעתיד הכלכלי. אבא היה נוסע במכונית הסוסיתא הלבנה שלו, שמח וגאה, כשארגז הכלים שלו מאחור, ואני לא הייתי יודע איך לקבור את עצמי מהבושה.

כאשר הייתי בראשית התיכון, בשנת 1976, היה לי חלום גדול. כל כך אהבתי מוזיקה, אך לא היה לי מכשיר "סטראו", כך קראו לזה אז. חלמתי על אותם מכשירים גדולים ומגושמים, שכללו פטיפון ורדיו-טייפ סטראופוניים. בגבעתיים בה גדלתי "לכולם" היה סטראו כמובן מאליו, ואצלנו בבית הספרטני לא נמצא לזה התקציב. פשוט כך. היה אז באופנה מכשיר סטראו מתוצרת חברת "אמרסון", וזה היה החלום שלי: סטראו אמרסון. התענגתי על הרעיון שיהיה לי יום אחד מכשיר כזה משלי. אך לא נמצא לכך המימון.

לבסוף, לאחר הפצרות רבות, ולנוכח השקעה גדולה בלימודים, הסכים אבא לקנות למשפחה מכשיר סטראו אמרסון, אותו נציב בסלון. לא היה גבול לשמחתי.

אני זוכר כיצד נסענו בלילה, הוא, אחי הצעיר ואני בסוסיתא שלנו לאיזור פתח תקווה, כי שם היה איזה "סוחר", שמכר מכשירים כאלה, ואיך אבא אמר לנו לחכות באוטו, וניגש לאותה חנות סיטונאית. המתנו שעה ארוכה.

לבסוף הוא חזר עם קופסת קרטון גדולה. לא התאפקתי, ופתחתי אותה. "אבל אבא, זה לא מתוצרת אמרסון," אמרתי לו באכזבה של ילד. זה היה איזה מכשיר עלום שם.

"לא אמרסון?" שאל בצער, "אבל המוכר אמר לי שזה אמרסון. חכה, אני חוזר לשם."

כעבור זמן שב, ופניו קורנות בשמחה עצומה. "הנה, תפתח עכשיו."

פתחתי. בפנים נח אותו מכשיר בדיוק. אלא שמישהו הדביק על חזית המכשיר סרט סלוטייפ שקוף, ועליו מדבקה גדולה בלועזית: "אמרסון".

"אתה רואה," אמר לי בגאווה: "לא הבטחתי לך סטראו אמרסון?"

ואני שתקתי, כשדמעות מרות של אכזבה ואהבה עצומה לאדם הזה, חונקות את גרוני.

אבא, לימדת אותי לעולם לא לסמוך על ניסים ועל המזל. היית תמיד גאה במה שיש לנו, והאמנת בעצמך. היית אבא של חידות היגיון בשבת (שבהן תמיד היית זוכה על חשבוני), מתמטיקה ושחמט. אבל אבא, בכל זאת, עכשיו, רק נס יכול לעזור לנו.

5.8.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

מערכת "חדשות בן עזר" מחזקת אותך גיא בכור בתקופה הקשה העוברת עליך!

צֶפִי פרסום מסקנות ועדת וינוגרד –

לא לפני ינואר 2010, אם בכלל

אם תחוייב הוועדה לשלוח מכתבי אזהרה ולאפשר למוזהרים לעיין בחומר ולחקור עדים, לא יפורסמו מסקנותיה לפני אוקטובר 2008 אבל גם זאת רק בתנאי:

שלא יתפטר חלק מחבריה ובכך תתבטל.

שלא יוחלט לדחות את פרסום מסקנותיה עד תום שנת 2008, מפני שהיא שנת יובל ה-60 למדינת ישראל ויובל ה-130 לייסודה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה.

שלא יוטל על הוועדה לחקור גם את פשעי המלחמה של צה"ל וחייליו, כדרישתה הצודקת (והחפה מכל שמץ של אידיוטיזם מוסרי) של ח"כ זהבה גל-און, הפועלת במקרה זה במקרה גם בעצה אחת עם רה"מ אהוד אולמרט כדי לטרפד את עבודת הוועדה ולמשוך את דיוניה עד לאין קץ.

שלא יוחלט שאין לפרסם את מסקנת הוועדה לפני הבחירות של שנת 2009 – מחשש שיש בהן להשפיע על התוצאות ולפיכך הן לא יתפרסמו לפני ינואר 2010.

אלא אם כן הוועדה תתפזר ותמונה במקומה ועדת חקירה ממלכתית אשר בשנת 2010 תהא עסוקה עדיין בגביית כל העדויות מחדש ובמשלוח מכתבי אזהרה.

שלא תפרוץ מלחמה נוספת בשנים הקרובות, מלחמה שעשוייה לבטל את העניין הציבורי במסקנות ועדת וינוגרד, כי בינתיים תוקם ועדת וינוגרד השנייה לבדיקת מחדלי מלחמת לבנון השלישית.

גדי גולן: איתותי השלום האחרונים מדמשק

שלום,

איתותי השלום האחרונים הסותרים הבאים מדמשק, מן הראוי שיביאו אותנו לבחינה מחודשת של מדיניות השלום שלנו כלפי סוריה. מצורף קישור לבלוג שלי, ובו הצעה מעשית לשלום עם הסורים שפירסמתי בשנת 1993 עם עלייתו של רבין לשלטון. לעניות דעתי, הליכה לשלום עימם כרוכה בשני תנאים עיקריים:

הראשון, שנחוש באופן ריאלי ושאינו משתמע לשתי פנים, שפניהם אכן לשלום אמת קבוע ונצחי.

השני, שהסכם השלום שייחתם ויבוצע יהיה חופף בקוויו הכלליים את הצעת השלום המצורפת בבלוג.

לפחות מכך אסור לנו להסכים. יותר מכך איננו צריכים.

אודך מאוד באם תקרא את ההצעה וכן אם תסייע בהפצתה.

בתודה ובברכה

גדי גולן

קיבוץ חולתה, גליל עליון

קישור: הבלוג של גדי גולן – תפוז 

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=893916

העוני בישראל ממשיך להשתולל

בשני שלישים ממשקי הבית בישראל יש מחשב. מחצית ממשקי הבית בישראל מחוברים לאינטרנט. [שודר בחדשות "קול ישראל", 8.8.07, הכותרת עלינו]

יהודה גור-אריה

הצמרת הגדועה

55 שנה לרצח סופרי יידיש וחיסול התרבות היהודית בברית המועצות

בתקופת מלחמת העולם השנייה ואף לאחריה נהנתה ברית המועצות מאהדה רבה בקרב הציבור היהודי בארץ, והסיבות ידועות: מלבד ההשפעה התרבותית וההגמוניה החברתית והאידיאולוגית של "העלייה הרוסית" משנות ה-20 ואילך, לאור מלחמתה העיקשת של בריה"מ נגד האוייב הגרמני, ניצלה שארית הפליטה של יהודי אירופה מהשמדה טוטלית. אמנם זו הייתה "תוצרת-לוואי" של הצלחות הצבא האדום במלחמת הגבורה שלו לשיחרור המולדת מהכיבוש הגרמני-הנאצי, אבל מבחינה עובדתית, היתה זו הצלה ממש של הקיום היהודי באותה עת. ועל כך רחשו תושבי ישראל כבוד ויקר ותודה לעם הרוסי-הסובייטי ומנהיגיו, וסטאלין בראשם. הגיעו דברים עד לידי כך, שמנהיגי מפ"ם הכריזו שהם רואים בבריה"מ – "מולדת שנייה".

אבל מהר מאוד התברר – למי שראה את המציאות נכוחה – שמנהיגי בריה"מ המשיכו בעצם את מסע ההשמדה של הנאצים, לחיסול העם היהודי. אלה, הרוסים, עשו זאת מנימוקים "אידיאולוגיים": הם החלו בחיסול התרבות היידית הפורחת, והגיעו עד לחיסולם הפיזי של סופרים, משוררים, אמנים ופעילי תרבות יידיש, שהיוו למעשה את ההנהגה הבלתי-פורמלית של השבט היהודי הגדול בבריה"מ, ציבור שמנה אז יותר משניים ורבע מיליון יהודים.

שיאו של מסע החיסול של התרבות היהודית בברית המועצות היה בהוצאתם להורג של 13 סופרי יידיש, עיתונאים, מדענים, רופאים, שחקן ובמאי תיאטרון, מדענים ופעילי תרבות, בכלא "לוביאנקה" במוסקבה, בפקודתו המפורשת של סטאלין. הדבר התרחש בבוקרו של ה-12 באוגוסט 1952.

בין הנרצחים היו הסופרים הנודעים:

דוד הופשטיין – מיצירותיו: "רויטע בליטן" [ניצנים אדומים] 1920; "זונענשלייפן" [לולאות שמש] 1921; "טרויער" [עצבות] 1922; "ליריק" 1923; "פון אלע מיינע וועלטן" [מכל עולמותי] 1929; "אין אונדזערע טעג" [בימינו] 1937; "געקליבענע ווערק" [יצירות נבחרות] 1948; ועוד. בן 63 היה בהירצחו.

לייב קוויטקו – מיצירותיו: "גרין גראז" [דשא ירוק] 1922; "געראנגל 1917-1929" [מאבק] 1929; "יונגע בויערס" [בונים צעירים] 1932; "לידער און פאעמעס" [שירים ופואמות] 1933; "געזאנג פון מיין געמיט" [שירים ממצב-רוחי] 1947; "געקליבענע ווערק" [יצירות נבחרות] 1948; ועוד. בן 62 בהירצחו.

פרץ מארקיש – מיצירותיו: "סתם" 1921; "פארקלעבטע ציפערבלאטן" [לוחות-שעות מודבקים] 1929; "וואכנטעג" [ימי חולין] 1931; "געזאמלטע ווערק" [יצירות נבחרות] 1933; "פאטערלעכע ערד" [אדמת אבות] 1938; "פאר פאלק אונ היימלאנד" [למען העם והמולדת] 1943; ועוד. בן 57 בהירצחו.

איציק פפר – מיצירותיו: "געקליבענע ווערק" [יצירות נבחרות] 1929; "פיילנ אויפ מיילנ" [חיצים למרחקי מילין] 1935; "אינ א מאזלדיקער שא" [בשעה מוצלחת] 1941; "מלחמה באלאדעס" [בלדות-מלחמה] 1943; "רויטארמיייִש" [נוסח הצבא האדום] 1943; "שיין און אפשיין" [זוהר והשתקפות] 1946; "אפסניי" [מחדש] 1948; ועוד. בן 52 בהירצחו.

דוד ברגלסון – מיצירותיו: "מידת הדין" 1929; "באם דניעפר" [אצל הדנייפר] 1932; "ביראבידזשאנער" [אנשי בירוביג'אן] 1934; "פרינץ ראובני" 1942; "אלעקסאנדר באראש" 1947; "נייע דערציילונגען" [סיפורים חדשים] 1947; ועוד. בן 70 בהירצחו.

יחד איתם נורו למוות גם השחקן ומנהל התיאטרון היידי (לאחר רצח שלמה מיכואלס) – בנימין זוסקין, בן 53 בהירצחו; סולומן לוזובסקי – פקיד בכיר במשרד האינפורמציה, עורך של מילון דיפלומטי וראש החוג ליחסים בינלאומיים בבי"ס הגבוה של המפלגה. בן 74 בהירצחו; יוסף יוזפוביץ – חוקר במכון ההיסטורי של האקדמיה למדעים, בן 62 בהירצחו; בוריס שימליוביץ – רופא בכיר, בן 60 בהירצחו; אמיליה תאומין – סגנית-עורכת של המילון הדיפלומטי, בת 43 בהירצחה, ליאון תלמי – עיתונאי ומתרגם, בן 61 בהירצחו; אליהו וטנברג – עורך ראשי בבית ההוצאה של ספרות זרה, בן 65 בהירצחו; אשתו צ'ייקה (חייקה) וטנברג-אוסטרובסקה – מתרגמת. בת 51 בהירצחה.

היו אלה לא רק מבכירי היוצרים בשפת יידיש, פעילי תרבות, חוקרים ומלומדים, אלא גם מנהיגיה הרוחניים הבלתי מוכתרים ונושאי דברה של יהדות בריה"מ, בת שניים ורבע המיליונים, יהדות מוכה ודוויה, ששרדה לאחר המלחמה והשואה. עם חיסולם של הסופרים והיוצרים הללו נכרתה לשונה ובא הקץ על כל ביטוי עצמי-לאומי ליהדות עמוקת שורשים ומפוארת הישגים זו.

הם הואשמו ב"לאומנות יהודית בורגנית", התנגדות למשטר ולמדיניות של המפלגה, קשרים אסורים עם יהדות העולם ועם ארגוני הביון של ארה"ב וארצות מערביות אחרות, עם הג'וינט והציונות.

כן הואשמו פעילי התרבות היהודים בעלילה, שזממו כביכול להקים "ישות נפרדת" – רפובליקה אוטונומית יהודית-לאומית בחצי-האי קרים, במגמה להתנתק כליל מברית המועצות. "פשעים אלה", שלא היו ולא נבראו, סוכמו תחת האשמה החמורה ביותר בקודקס המשפטי הסובייטי – בגידה במולדת. העונש על כך: מוות.

התעלמות

עם מאסר הסופרים היידיים, עוד בשנת 1948, החלו הידיעות המדאיגות להתפשט, לא רק ברוסיה עצמה, אלא גם מעבר לגבולותיה. יש להניח שלא מעטים בחו"ל ידעו על כך, אולי אפילו יותר מאזרחי בריה"מ עצמם. ידעו מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות במערב, באירופה, בארה"ב וגם בישראל. וגם בין סופרים ועיתונאים יהודים, שמאלנים, שידעו – ושתקו. ידעו – והתעלמו.

משורר יידי צעיר באותם ימים, שמחה סימכוביץ', פירסם "מכתב גלוי" בעיתון היידי "אונדזער שטימע" [קולנו] בפאריס, במאי 1949, ובו קריאה אל משוררים וסופרים יהודים שמאלנים בצרפת, ולמעשה – לסופרים יהודים בעולם כולו – להיחלץ להגנה על הסופרים היהודים העצורים בברית-המועצות. הוא כתב שם בין השאר:

"...ידידי החשובים, אסור שחייהם של סופרי יידיש יהיו הפקר! יש למחות, אסור לשתוק! הציבור היהודי חייב לדעת את האמת: מדוע מושמדת תרבות היידיש בבריה"מ באופן כה ברוטלי? מדוע אסרו כמעט את כל סופרי יידיש? מה עשיתם אתם, סופרים 'שמאלנים' בפאריס, אמריקה ובכל מקום, להצלתם?"

לא היתה כל תגובה וכל תשובה לקריאתו הנרגשת של סימכוביץ', לא מצד אלה שאליהם פנה אישית וקרא בשמם, ולא מצד האחרים.

פול רובסון פוגש את איציק פפר

העיתונאי והסופר היידי ש. ל. שניידרמן הביא בזמנו סיפור (שהוכח כנכון), הקשור בזמר הכושי האמריקני (הקומוניסט) פול רובסון. הזמר הידוע היה נערץ ומקובל על ההנהגה הסובייטית, אך גם על היהודים שם, כיוון שבכל הופעותיו נהג לשיר גם שירים ביידיש.

בעת ביקורו של פפר בארצות הברית, בשליחות מטעם הוועד היהודי האנטיפשיסטי, (ובהוראה מהשלטונות) הוא הכיר את רובסון והתיידד איתו.

כאשר בא רובסון בשנת 1949 לרוסיה לסידרת הופעות, הוא רצה לפגוש את ידידו איציק פפר. מארחיו הרשמיים הסבירו לו שפפר נמצא בנופש בקרים, יחד עם חבריו הסופרים. רובסון הודיע שהוא מוכן לנסוע לקרים, לפגוש את פפר. "אל תטרח," אמרו לו "פפר יבוא אליך למוסקבה."

ואכן, הפגישה התקיימה כעבור כמה ימים, במלון "מטרופול", שבו התאכסן רובסון. הסופר בא מלווה בשני גברתנים, שהוצגו לפני רובסון כנציגי אגודת הסופרים. הוא לא ידע שאלה הם אנשי נ.ק.וו.ד. [המשטרה החשאית], שבאו לשמור על פפר, שנשלף מתא הכלא בקירבת מקום. פפר לא יכול היה כנראה לרמוז לרובסון, שהוא נמצא בכלא, יחד עם כל חבריו הסופרים.

לדברי העיתונאי שניידרמן, רובסון מעולם לא אישר, אך גם לא הכחיש את הסיפור הזה. הוא היה קומוניסט נאמן ולא רצה לפגוע במשטר הסובייטי, שכה התלהב ממנו.

אך בנו של הזמר אכן אישר כעבור שנים את הסיפור הזה. אימות נוסף לכך: אשתו של פפר סיפרה, שבאותם ימים באו לביתה אנשי המשטרה החשאית ולקחו ממנה חליפה של בעלה.

פריחה קצרה

מה הביא למהלך רצחני זה של השלטון הסובייטי כלפי ראשי התרבות היידית בברית-המועצות, עד כדי השמדתם הפיזית של הסופרים ופעילי התרבות, וכתוצאה מכך – לחיסול למעשה של כל התרבות היהודית שפרחה ברוסיה במשך מאה השנים האחרונות, עד אז?

עם כינון המשטר הסובייטי לאחר המהפכה והתבססותו, היתה תקופה קצרה של התפתחות ופריחה לתרבות יידיש בבריה"מ. אף שמוסדות דתיים – בתי-כנסת, ישיבות ו"חדרים" נסגרו עוד בהתחלה, וכל פעילות דתית פומבית נאסרה ונרדפה על-ידי השלטונות, וכן נאסרה השפה העברית, הן לשימוש והן ללימוד, ניתן אז עדיין חופש יחסי לביטוי יהודי בתחום התרבות והחינוך. בשנות השלושים פעלו ברוסיה הסובייטית בתי-ספר עממיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם היתה יידיש. פעלו מכוני מדע ומחקר לתרבות ולשון יידיש. תיאטרונים הציגו מחזות ביידיש לפני אולמות מלאים. עיתונים וכתבי-עת ביידיש יצאו לאור, וביחוד פרחה ספרות ענפה, פרי עטם של פליאדה גדולה של סופרים ומשוררים, מוכשרים ונלהבים, שנתנו חילם לתיאור (ופיאור) המשטר הסובייטי והשתלבות היהודים בו.

יוצרים אלה, שהיו נאמנים למפלגה ולמטרותיה, הצדיקו את מהפכת אוקטובר והאמינו שבד-בבד עם שינוי המישטר ברוסיה, תיפטר גם הבעיה הלאומית היהודית במסגרת המדינה "הבונה את הקומוניזם". חלקם, שעזבו את רוסיה לאחר המהפכה והיגרו לחו"ל, שבו כעבור שנים לבריה"מ והשתלבו בפעילות התרבותית, כתבו והוציאו לאור יצירות שירה, פרוזה ומחקר ביידיש.

אולם עד מהרה החלו להופיע סימנים ראשונים של הצרת-צעדים, עוינות והתנכלות לתרבות היהודית-היידית בבריה"מ.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ומצבה המחמיר של רוסיה במלחמתה נגד גרמניה, ביקשה המנהיגות הסובייטית להסתייע גם ביהודי המערב. ב-1942 הוקם "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי", שבראשו הועמד השחקן המחונן ומנהל התיאטרון היידי, שלמה מיכואלס, ובין חבריו נמנו פעילי תרבות, סופרים (גם איליה ארנבורג), מדענים ואף קצינים בכירים, יהודים.

ראשי הוועד, מיכואלס ואיציק פפר, נסעו לחו"ל בהוראת השלטונות, נפגשו עם סופרים ומנהיגים יהודים בארה"ב ובארצות אחרות, קשרו קשרים עם אירגונים יהודיים, שעמדו לצידה של בריה"מ במלחמתה באוייב המשותף, בהגשת עזרה מוראלית אך גם כספית וחומרית לעם הסובייטי, הנתון במלחמה מרה נגד האוייב הגרמני.

אותו זמן הותר מעט החבל: ניתנה עדיין אפשרות לפרסם ספרים ועיתונים ביידיש, להציג מחזות ביידיש ולהבליט דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה היהודית, או להציג ולתאר את ההווי העממי היהודי בעיירות רוסיה, הן לפני המהפכה והן במשטר הסובייטי. כל זאת כתרומה למאמץ המלחמתי ולהעלאת המוראל הפטריוטי.

התעוררות הרגש הלאומי

אך מהר מאוד נוכחו השלטונות לדעת, כי העניין הולך ונשמט מבקרתם ואחיזתם. יחד עם התעמולה האנטי-גרמנית ועידוד העם לקרב ולנקמה, גרמה פעילותה המחודשת של הספרות והעיתונות היידית לחידוד הרגשת הייחוד הלאומי היהודי, ביתר שאת עם היוודע ממדי השואה וגודל האסון הלאומי היהודי.

התעוררות הרגש הלאומי היהודי, ומאוחר יותר – ההתלהבות שהקיפה את היהודים הסובייטיים עם הקמת מדינת ישראל (ובואה של גולדה מאיר למוסקבה כשגרירה) העמידו לפני מנהיגי רוסיה הסובייטית בעיה אידיאולוגית מסובכת:

אף שהספרות היידית בבריה"מ נאלצה ללכת ברובה בנאמנות בתלם הכללי (והיחיד המותר) של "הריאליזם הסוציאליסטי" מבית-מדרשו של ז'דאנוב, תוך פיאור המשטר ופולחן האישיות של סטאלין, הרי עצם מהותה וייחודה של שפת יידיש, קירבתה לעברית ושורשיה העמוקים בזיכרון ההיסטורי של העם, כל אלה היו לצנינים בעיני המשטר הסובייטי. אף ביצירות "כשרות למהדרין" שעברו את הבחינה הקפדנית של הצנזורה, נמצאו לא מעט רמזים ואיזכורים לאומיים יהודיים, שהיו מושרשים עמוק בתודעה של קורא היידיש.

עצם קיומו של העם היהודי סתר את הקביעות ה"מדעיות-סוציולוגיות" של תורת לנין וסטאלין לגבי המאפיינים של ציבור אתני המוגדר כעם. לפי קביעות אלה לא נחשבו היהודים כעם ואילו תרבותם, לשונם היידית וספרותם הוגדרו כלאומניות, אנטי-מהפכניות ואנטי-סובייטיות.

מסע החיסול

מסע החיסול החל בפעילותו הרצחנית.

בינואר 1948 נרצח שלמה מיכואלס בתאונת דרכים מבויימת, לפי הוראתו המפורשת של סטאלין. זה היה האות לתחילת מסע החיסול של תרבות יידיש ונושאיה בברית המועצות.

תחילה הופיעו בעיתונות מאמרי ביקורת והתקפה על יוצרים ואנשי-שם יהודים. בעקבות זאת החלו להיסגר מוסדות מחקר, ספריות, בתי-ספר. עיתונים וספרים ביידיש חדלו להופיע. כל פעילות תרבותית ביידיש נאסרה.

בשנים 1948-1949 נאסרו עשרות סופרים ופעילי תרבות יידיש. בין הנאסרים היו גם כאלה שלא היו קשורים כלל לפעילות יהודית, כגון פולינה ז'מצ'וז'ינה, אשתו היהודיה של מולוטוב.

מרבית חברי "הוועד היהודי האנטיפשיסטי" נעצרו והוטלו לכלא "לוביאנקה". הם הואשמו בסעיפי האשמה החמורים ביותר של הקודקס משפטי הסובייטי: לאומנות יהודית בורגנית, ריגול לטובת ארה"ב וארצות מערביות אחרות, לטובת הג'וינט והציונות. אך עיקר האשמה היתה שהם התכוונו, כביכול, להקים "ישות יהודית עצמאית" בחצי-האי קרים ולהתנתק מברית-המועצות.

האחראי העליון לטיפול ב"פרשת הוועד היהודי האנטיפשיסטי" – לפי הוראתו של סטאלין – היה השר לביטחון המדינה, ויקטור אבאקוּמוֹב, ששימש קודם לכן ראש האגף של הריגול הנגדי של בריה"מ. החקירה עצמה של החשודים הוטלה על צוות חוקרים בראשותו של אחד, ו. קומארוב, סאדיסט, שהעיד על עצמו בכתב, שהוא אנטישמי מוצהר. העצורים נחקרו יומם ולילה תוך עינויים, מכות, איומים והתשה מוחלטת של הנחקרים. למרות חקירות אינטנסיביות ואכזריות, במשך שנתיים, לא הושגו תוצאות "מניחות את הדעת". לא נתגלו כל הוכחות, מסמכים או עדויות מרשיעות מפי הנחקרים.

גם הסופר היידי עלי שכטמן נאסר אז ונחקר, אך שוחרר כעבור זמן קצר. בספרו האוטוביוגרפי "טבעות בנשמה" הוא מספר על חקירתו בידי חוקר של ה-נ.ק.וו.ד.:

"אך הלה [החוקר] אינו מניח לו לדבר, צועק עליו בפראות, מגדף אותו במלים גסות; ואלישע מבחין שהוא צועק אל תוך המגירה הפתוחה… אלישע מבין שצעקותיו של החוקר מוקלטות, למען אלה שצריכים לדעת ולשמוע כיצד מתנהלת החקירה. גם אלישע מתחיל לצעוק:

"האם כל הסופרים היידיים היו מרגלים? מדוע עקרתם את הסופרים היהודים מן החיים, מן היצירה?"

"אתה רוצה לדעת למה?" – מגיף ההוא בבת-אחת את מגירת השולחן – "מפני שאתם מעכבים את הטמיעה!" ("לילות של כוכבים כבויים", עמ' 108 , בתרגומי. – יג"א).

תחילה מנתה קבוצת הנחקרים 24 איש, אך רבים מהם לא הודו ולא היה לחוקרים במה להיאחז כדי להביאם למשפט. חלקם מתו בעינויים ובמחלות, חלקם הוגלו לסיביר ובכלא נשארו 15 איש, שחקירתם נמשכה עוד שנה וחצי.

אחר-כך, בשיטת הביטוי העתיק של חז"ל – "על דאטפת אטפוך", הוטל ראש צוות החוקרים קומארוב לכלא ומונה צוות אחר, בראשותו של ריומין, סאדיסטגם הוא, שהמשיך בחקירה אינטנסיבית של העצורים. עכשיו ניסו לטפול על "הוועד היהודי האנטיפשיסטי" ועל חבריו גם את האשמה, שזה שימש מרכז מתאם של "תאים בורגניים-לאומניים" – כלומר יהודיים, בכל זרועות המשטר, הכלכלה והחברה של בריה"מ, בתעשיה, בבריאות, בעיתונות, ואפילו בין שורות ה-נ.ק.וו.ד. עצמו וכן במפלגה. אך בשני גופים אחרונים אלה קשה היה למצוא חשודים או אשמים, כי כבר לא היו בהם יהודים באותה עת.

היו נסיונות להחשיד גם את ארנבורג, את קגנוביץ' השר הבכיר היהודי, ואף את מולוטוב, (בגלל אשתו היהודיה), ואחרים.    למרות שהחקירות הוכיחו בבירור שאין כל עילה למשפט, הוכן כתב-אישום, עם המלצה להוציא את הנאשמים להורג. כתב-האישום נשלח לעיונו של סטאלין והוא אישר אותו, ובעקבותיו, כמובן, גם הפוליטביורו.

לאחר שלוש וחצי שנים של חקירות ועינויים נתקיים משפט חשאי ביולי 1952. המשפט נערך בסודיות גמורה, אפילו ללא השתתפות של נציגי התביעה וההגנה, וללא עדים. התביעה התבססה על "הודאותיהם" של הנחקרים המעונים, ללא כל הוכחות מרשיעות אחרות. 13 מהם נדונו למוות ורק אישה אחת, פרופ' לינה שטרן, חוקרת פיזיולוגיה, נדונה להגליה של חמש שנים.

ב-12 באוגוסט 1952 הוצאו כל 13 הנדונים להורג ביריה במרתפי כלא לוביאנקה במוסקבה.

נאשם נוסף, סולומון ברגמן, שהיה סגן השר במשרד לביקורת המדינה של הרפובליקה הרוסית, חלה בכלא ושכב כל זמן המשפט בחוסר הכרה, לבסוף מת בכלא, בשנת 1953.

זו היתה פעולת הרצח האחרונה שנעשתה בהוראתו הישירה של סטאלין.

סמוך למועד זה עלתה גם העלילה על הרופאים היהודים – שכונו "הרוצחים בחלוקים הלבנים", שכביכול עמדו להרעיל את אנשי צמרת השלטון שהיו בטיפולם הרפואי. אווירת אימים נשתררה בין היהודים ברוסיה. נפוצו שמועות על כוונה להגלות את כל היהודים לארץ גזירה באסיה המרכזית.

רק עם מותו של סטאלין, במרץ 1953 נרגעה אווירת החרדה והפחד בלב היהודים ברוסיה.

נשות העצורים המשיכו להתדפק על דלתות בתי הסוהר ומשרדי ה-נ.ק.וו.ד. בשאלות על גורל יקיריהן, וכל פעם נענו באותה תשובה: "החקירה עדיין נמשכת," זאת אף חודשים רבים לאחר שהחפים מפשע הוצאו להורג.

ב-1955 נקראו האלמנות למשרדי בית-המשפט העליון במוסקבה, וגנרל של ה-נ.ק.וו.ד.סיפר להן על הוצאתם להורג של יקיריהן. חלקם זוכו וקיבלו "ריהביליטציה".

במעשה פשע מחריד זה הקיץ הקץ על ביטויו הרוחני-הספרותי ביידיש של השבט היהודי הגדול ברוסיה, שהגיע לפריחה עצומה בין אמצע המאה ה-19 ועד למחצית המאה ה-20. עם גדיעת הצמרת התרבותית של העם היהודי בבריה"מ – נבל גם העץ המפואר כולו, שהצמיחה יהדות רוסיה במשך 100 השנים האחרונות.

המכה האנושה שהוכה השבט היהודי בבריה"מ ברצח סופריו, זמן קצר לאחר השואה, שבה הושמדו שישה מיליונים מבני עמנו, רובם דוברי יידיש, פגעה בעם היהודי כולו. יום זיכרון זה צריך להרעיד את ליבו של כל יהודי, אף אם אין הוא דובר יידיש, כי עם אחד אנחנו. בנים אלה של העם היהודי נפלו קורבן למען העם כולו, שפתו היידית, שורשיו העבריים, ערכיו המוסריים ותרבותו היהודית המפוארת, שממנה אנו יונקים גם כיום, אף מבלי להיות מודעים לכך.

מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב-העת "רבקול", בשנת 2000. לקראת פירסומו כאן, הוכנסו בו שינויים, קיצורים ותוספות.

*

תזכורת קצרה: ממש באותן שנים, חברי מפ"ם, חברי הקיבוצים של תנועת "השומר הצעיר", וחבריי לכיתה מתנועת הנוער "השומר הצעיר" – העריצו הערצה כמעט עיוורת את סטאלין "שמש העמים", ראו בארה"ב את הקפיטליזם המשחית בהתגלמותו, ואפילו הצדיקו את משפט הריגול שנערך למרדכי אורן בפראג הקומוניסטית.

חלק מהם ומדומיהם, כמו חברי בנק"י – גם בהתבגרם ובהתפכחם מסטאלין – טרם מבינים עד היום את העולם ואת האיזור שבו הם חיים, בייחוד בכל הקשור למלחמת הקיום של ישראל מול איומי העולם הערבי מבית ומחוץ. כאילו, אם היית פעם קומוניסט או אפילו חצי-קומוניסט, משהו מזה נדבק בך לכל ימי חייך וגם קצת דופק לך את השכל. סליחה שאמרתי את האמת.

אגב, איש מכל שאר הקיבוצים של מפא"י, ומחברי מפא"י בשאר חלקי הארץ, ומתנועות הנוער של מפא"י כגון "הנוער העובד" והתנועה המאוחדת – לא האמין מימיו בהבלים האלה של הערצת סטאלין! תהום היתה פעורה בינם, בינינו – לבין החסידים השוטים של הקומוניזם הרוסי. ואם היו לנו קשרים חברתיים עם חברי "השומר הצעיר" – היה זה בעיקר בגלל הבנות היפות שהיו אצלם (ואולי מפני שהצליחו להוליך עלינו איזה קסם – שהם הטובים והטהורים, "עולם המחר"). גם הביטוי הנוסטלגי האהוב כל כך בשנים האחרונות, "ארץ-ישראל העובדת", אינו מסמן יישות מעור אחד. קולקטיביזם רעיוני היה רק במפ"ם, וכך בא בין היתר הפילוג הנורא בתנועה הקיבוצית. לאותה "ארץ ישראל העובדת" היה גם פן של מאורת פתנים שבכלל לא היתה משהו נוסטלגי להתגעגע אליו!

עד היום נזכור כולנו, שרידי שביעית ושמינית הומאנית (ספרותית) של "תיכון חדש" בתל אביב, בשנים 1953-1954 – את השעה שהקדישה המנהלת והמחנכת שלנו טוני הלה למשפט אורן, מפני ששרר אז מתח רב בין חניכי "השומר הצעיר" לחניכי שאר תנועות הנוער בכיתה. מרית ליפשיץ, לימים טאוב, חברת "השומר הצעיר" אדוקה מאוד, תמכה בכל יכולת הדיבור וההתלהבות שלה בהאשמות נגד מרדכי אורן. אנוש בר-שלום ז"ל, מ"הנוער העובד" גבעתיים, כוכב הכיתה שלנו, גאון שכולנו אהבנו והערצנו, ניסה לענות לה ובתחילת דבריו פרץ בבכי מר כשהוא משעין את פניו בשיכול זרועותיו וכפות-ידיו על השולחן שלפניו. "איך את יכולה להגיד דברים כאלה נגד יהודים, נגד בני העם שלך?" נשמע קולו החנוק, וכולנו הזדעזענו.

ידענו שהאמת איתו.

ס' נידח

 היחיד שנעשה סופר, אמנם נידח, מאותה כיתה מופלאה שהשפיעה על כל מהלך חייו.       

אהוד בן עזר

חנות הבשר שלי

רומאן בהמשכים

פרק שמיני

עם העובדות המתמסרות במפעל הבשר של וולפה קצ'קו. רקוויאם לדגדגן מת.

 [הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]

כוכבא התקבלה לחוג לצרפתית באוניברסיטה, אז היה הדבר סנסאציה – לעבור מירושלים לתל-אביב! כומו מפרימו דל-פרימו לבררה של שמוטי! – ואותי קיבלו לשנת ניסיון, כמתרגל בחוג לספרות, (המכות גרמו לי מין קישוי-אבר שכזה...) ועוד בטרם הסתיימה השנה, לא פנו אליי שאמשיך. התנצלו ואמרו שעכשיו המגמה היא ספרות נשים, על נשים, לנשים, ואני כבר קצת מיושן, חרף גילי הצעיר. "ההר הנושם" נשכח, וסיפורים חדשים שהצעתי לכתבי-העת הנחשבים – נידחו. עד מהרה הבנתי שלעולם לא אהיה חלק מן הקלאסיקה המתהווית של ספרותנו הצעירה, ולאחר שגם עיתוני הנשים דחו את סיפוריי בנימוק שהם אירוטיים מדי – קיבלתי את דעת הביקורת עליי וחדלתי לכתוב, ועצתי לכל סופר מתחיל, בעל חוש ביקורת עצמית, לנהוג כמוני, כי אינני חושבת שיש טעם להתעקש בכתיבה תקופה ממושכת אם וכאשר המבקרים, והמורים לספרות באוניברסיטאות, כולם מתעלמים מקיומך, שהרי לא ייתכן שכולם טועים. "הרפורטאג'יסט מר בולמוסאי – " כינה-זיכה אותי בחצי-שורה פרופסור אליקים צוצקינר הנודע, ולא יסף.

אכן, טרם ידעתי אז שסקס שאתה כותב הוא פורנוגרפיה ואילו סקס שהזולת כותבת הוא אירוטיקה. לא הבנתי מדוע סקס ופורנו נחשבים למגונים, למרות שיש בהם לעיתים קרובות אינטימיות, יופי, חושניות נפלאה ובלתי-מזיקה, הערצת הגוף ואפילו אהבה לגוף, בעוד אשר מרבית תיאורי האימה, ההתעללות, האכזריות, המפלצתיות, העינויים, הרצח, המיסתורין, הפסיכוטיות והרשע בספרות ובעיקר בקולנוע נחשבים לגיטימיים ואפילו מעוררים אהדה?

לא הבנתי מדוע כאשר אישה מחבקת גבר בסרט מתח וידה נשלחת לסכין או לאקדח כדי להרוג אותו, זה תקין פוליטית ובסדר גמור, ואין על כך אפילו הגבלת גיל, אבל כאשר אישה מחבקת גבר בסרט אירוטי וידה נשלחת לאבר שלו כדי לענגו, או מוצצת, או מרשה לו בתחת, הדבר נחשב מגונה ולא-מוסרי, וגם אסור בצפייה לנוער?

לא הבנתי מדוע הומור, מילים גסות, הצחקות פרועות, כל מה שקשור בהשמחה של הקורא – לא כל-כך הולך, בייחוד לא הומור אירוטי בוטה הנחשב 'ספרות של בנים' אשר נשים, שהן מרבית קהל הקוראים, בדרך-כלל מתעבות אותו?

לא הבנתי מדוע כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה, ואילו כאשר נשים או סריסים כותבים על סקס מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית, וכל זאת בזכות העקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצת מיעוט מסויימת כגון מקופחי-מוצא ורקטומאנים רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו ועל הבני-אדם בכלל בייחוד אם הם אשכנזים?

ואילו כוכבא פרחה והזדקפה באוניברסיטה, כאילו התארכה קומתה. מורים חיבבו אותה. היא קשרה קשרים עם המרכז לתרבות צרפת, והנספח, ז'אן קלוד ד'ארביניאק, הפך לאחד ממעריציה, מה שעזר לה לימים, בתעשיית הנקניק, כשפנתה גם לקייטרינג. וולפה קנה לה מכונית ספורט קטנה, ב.מ.וו. אדומה. כשהיתה יוצאת ממנה במגרש-החנייה, במגפיים שחורים בעלי עקב גבוה, צעיף לצווארה הדק, כצמח צעיר השואף אל-על, בבגדיה ההדורים תמיד, היקרים – היו כל העיניים נישאות אליה, מי בקינאה ומי בערגה. שמועות רבות הילכו על עושרה הרב, ואני ידעתי כי חדלה לענוד את טבעת הנישואים מיום שנטשתי אני את האוניברסיטה ופניתי –

לאן? –

ובכן, המהלך היה צפוי. וולפה ביקש ממני לבוא לעזור לו במפעלו, שבו הייתי רשומה ממילא כמקבלת משכורת. התחלתי להגיע מדי בוקר במכוניתי הקטנה, סועדת עימו, ריח חמוץ של יין נדף לעיתים קרובות מפיו, ואחר-כך אנחנו מתפנים איש לענייניו. למדתי להתהלך עם הספקים ועם משגיחי-הכשרות, להבין בסוגי הבשר, לשחר לפתחיהם של פקידי משרד המסחר כדי לקבל רשיונות ייבוא, ובינתיים הבאתי להם מדי פעם מתנות סמליות ממיבחר נקניקינו, איזה קילו או שניים לעובד. נזכרתי את אשר אמר לי, כשעזבתי את האוניברסיטה בירושלים, מורי פרופ' איזידור לבונה, "אני מקווה שיום אחד עוד באמת יצא ממך משהו – " הייתי מלאה תקווה שמא שינה דעתו עליי, ואז המשיך, מתוך כוונה רוחשת טוב – "שתעזוב את הספרות ותהיה סוחר מצליח, שתתעשר, שתדפוק את המציאות במקום שהספרות תדפוק את חייך – "

יום אחד עמדתי מאחורי הדלפק בחנות המפעל שלנו, ממלאת מקום עובדת שחלתה, והנה פרופ' איזידור לבונה עולה ממכוניתו ובא לקראתי, כי שמע מפעלו אל וולפה יצא לתהילה ברחבי גוש דן, ופרופסור לבונה, על סף פרישה לפנסיה, עבר ללמד בתל-אביב והיתה לו תחייה גם בקרב סטודנטיות צעירות, מה עוד שאשתו נותרה בינתיים לגור בביתם ברחביה במשך אותם יומיים-שלושה שבהם לימד ברמת-אביב – אני לא נטרתי לו ועשיתי בחשבונו הנחה ניכרת, ומימרח-הכבד כלל לא הוספתי לחשבון, ושמתי קרח יבש בקופסה כדי שיישמר טרי עד שיגיע לירושלים, ונידמה לי שחשתי איזו קינאה נסתרת ביחסו אליי, שאני קרובה ממנו אל נקניק החיים, אם להשתמש במטאפורה סאלאמית, שאני יש לי סוג של ארציות בשרית אשר הספרות העברית אליה לא תגיע לעולם.

המשכתי לכתוב לכוכבא שירים כשאני מנבאת בהם מדעת ומבלי-דעת את מה שעתיד להתרחש בינינו. כבר לא הייתי מראה לה אותם, בעיקר בגלל ז'אן קלוד ד'ארביניאק.

רק מחסורי מיטיב לך

הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל

מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ

לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי –

נַתַתִּי לָךְ. אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ

לְאָן תֵּלְכִי. אֲשֶׁר יִקְרֶה בֵּינֵינוּ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה

וְלֹא הִזְדַּכֵּךְ. אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה

טַרְפֵּךְ. אַתְּ רוֹצָה חַיֵּי שָׁעָה, לְעִנּוּגֵךְ –

וְשׁוּם מַמָּשׁ אֵין בְּיָדֵךְ. גַּם זִכְרוֹן הַתַּעֲנוּג עוֹמֵם

כְּמִשְׁתָּאוֹת אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ מַרְגֵּעָה מִן הַצָּמָא שֶׁלָּךְ

לִשְׁכֹּחַ בִּי עַצְמֵךְ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. לְכִי. תָּשׁ

אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

מכוכבא הלכתי והתרחקתי למרות שהמשיכה להיות עקרת-בית למופת, גם יפה וגם אופה. מילדים נזהרה עתה, חרף הפצרותיהם הלא כל-כך סמויות של וולפה ושושנה. ככל שהיתה כוכבא מצודדת בעיני זרים, כלפיי החלה להיות יבשה וקשה כקרש, מפנה אליי את חזה השטוח – ללטף אותו היה כומו למזמז אידיאה של שדיים, רק הפטמות היו זקורות מאוד כשני זרגים קטנים בלב מידבר לבן – מפנה במין בוז קר, כומו להרגיז את ידיי, שאצבעותיהן התעבו ותפחו בחריצים ורודים-כהים נודפי ריח פסטראמה, פלפל שחור ופטרוזילייה, כידי קצב המוסיף את תבליניו כשהוא טוחן בשר לקציצות.

היא היתה מניחה לי, לעיתים רחוקות, לכלות בה מעשיי, ולא פעם רצה אחר-כך לשירותים, להקיא.

 "את חולה?" שאלתי אותה, כי היא הלכה ורזתה, למגינת לב הוריה, ופניה הקשיחו, מה שהפך אותה נחשקת ומיסתורית עוד יותר בעיני כל רואיה, חוץ ממני.

 "נמאסת עליי," השיבה לי, "והסיבה היחידה שאני לא מתגרשת ממך היא כדי שלא לצער את ההורים שלי, אחרי כל הצרות שגרמה להם נסיה. אבל אחרי שימותו אני רוצה להתחיל לחיות מחדש את החיים שלי – "

 "אולי את רוצה שאשכב על ארבע? אני מוכן שתצליפי עליי."

 "לך לעזאזל, סוטה, משוגע... שכל של חמור מיוחם יש לך, וככה אתה ניראה... מגעיל אחד!"

ציפצפתי עליה בליבי, כי עם וולפה אביה הסתדרתי מצויין. שנינו אהבנו לאכול ולשתות, והוא מצידו ציפצף על איסורי הרופאים, שהזהירו אותו מפני לחץ-דמו הגבוה שיכול להביאו לידי שבץ-מוחי. הוא חיבב אותי ואולי נהנה מכך שבן למשפחתי המיוחסת והמתנשאת הגיע לעסוק בתעשיית הבשר. פעם אמר לי כשהוא שתוי-למחצה: "אני מודה לך שלקחת את הבת שלי מפני שיש לה אופי מחורבן, היא קלפטע [ואולי פלט אפילו – קורבע] רצינית, ובזאת אני אשם, שיותר מדי פינקתי אותה..."

עד מהרה גיליתי גם כי יש במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים כמה עובדות מסורות מאוד, ממש מתמסרות. את שרליז הרומנייה הייתי דופקת על מצע שקי העמילן במחסן, בין קופסאות הניטריט והסולפאט, בשעות הבוקר, בטרם דבקו בנו ריחות הזיעה, הבשר הטחון והתבלינים. היו לשרליז חזה ענק כשני פאסטראמי של אווזים מעושנים, רכים, חזה סומא מפטמות, מין פלא-טבע (כומו שדיים של קוקסינל, בלי צ'ופצ'יק), בעל וילדים, בן-גוריון מנוחתו עדן היה מתרומם, אבל היא טענה שריח הפלפל האנגלי גורם לה להתעטש מלמטה, ומשרליז הפועלת הרומנייה למדתי לראשונה בחיי שגם לאישה אורגזמה, ושיער בבית השחי, והייתי צובטת ולשה לה בתענוג את השדיים הענקיים ועושה בפה "פאפם! פאפם!" שככה שיחקתי, כשהייתי ילד, בנהג שסוחט צופר-יד שתפוח הגומי המפוח שלו כומו חוקן, מנוחתו עדן. בחיי. כומו חוקן. עכשיו אתם מבינים למה בכניסה לחנותי "ברבקצוץ" בגבעתיים הצלצול פאפם, ולמה אני יש לי חולשה למקום ששמו דומה לעגבותיים.

אזכיר גם את אתי השחרחורת, ממכונת מילוי הנקניקיות, הפועלת בעלת הידיים העצבניות, הדקות כמשושים, שאהבה לחכות לי בתום העבודה, כדי לנסוע איתי לכיוון ביתה. היה היתה רווקה קטנה, תימנייה ועצמאית מאוד, ולא פעם הזמינה אותי לעלות ואף שהיתה שחיפית ככוכבא, לימדו אותי אצבעותיי החרוצות דברים על עצמי שלא ידעתי לפני כן, אבל היה בה תמיד משהו עצבני ומפחיד כאילו היא לא לגמרי נורמאלית, קיצונית מאוד, כמאמינה במשיח שקר.

והיתה סופי, המתנדבת האמריקאית צחת-העור, זאת היתה חסה טרייה! – שהועסקה אצלנו תקופה קצרה בעבודות ניקנוק וניקיון. צהובת שיער בעלת פני ירח לא נאות במיוחד, שדיה חפים מכל מגע חזייה ומבצבצים מבעד לחולצות הטריקו או החאקי חסרות-השרוולים שלה. מה שריגש בה אותי במיוחד, אם אפשר להתבטא כך, היתה כתובת-קעקע של נשר אמריקאי בגווני כחול-ירקרק ואדמדם-חולני שקישטה את זרועה הימנית. מעודי לא פגשתי, גם בספרים, אישה מקועקעת, לבד מהגברת המיסתורית ב"שלושת המוסקיטירים" וזיכרון מעורפל של נשים ערביות, כפריות, בשוק הגדול, עונדות נזמים, מחרוזות עשויות מטבעות, ופניהן מקושטות בכתובות-קעקע כחולות כעשן, שכמותן שוב אין רואים מזה שנים רבות. שדי סופי היו כה בהירים שרק קליפות או גלדי השומן על חריצי ממרח הכבד ניראו לבנים ממנה. עבודתה חייבה אותה להתכופף רוב שעות היום, וכשנעתרה לי, נישארה כפופה, וכך גיליתי גם מגן דוד קטן מקועקע בחגווי גבעה אחת מעגבותיה. כוכבא הגאה – לעיתים נדירות הסכימה להתכופף, כאילו היה פי-הטבעת שלה מעגל מקשים סודיים לפתיחת כספת, שאל לו להישזף בעיני זר. אגב, בתולה היא לא היתה, את הדובדבן שבקצפת כבר אכל אצלה מישהו אחר, מעולם לא הצלחתי להוציא ממנה מי זה היה, ממש שיגעה אותי המחשבה.

ואיך אני יכולה לשכוח את תקווה שומרת-המשקל, מהנהלת-החשבונות, הדוקה בחגורת-בטן כחוששת פן יפרצו משמניה לכל עבר, עובדת שהיתה נישארת שעות נוספות במשרד כדי לשהות במחיצתי כאילו אני בנו, לא חתנו, של וולפה. גם זאת היתה חסה! – תחילה לא הבנתי אותה, ואיכזבתי אותה בהתעלמי מרמזיה העצובים, לבסוף התחלתי לדחוק אותה לקיר כל אימת שהשתרר שקט במפעל – לפנות-ערב, כאשר הייתי בטוחה שאנחנו לבד. חולצת מבלי להתכופף את נעליה גבוהות-העקב, ואני נאבקת במחוכה, או היא דוחקת אותי לקיר ובאה עליי מאחור בערווה שעירה ודגדגן חם ושרבבן כחדק. קסמו לי סיפוריה על אודות עצמה, היא שבה וגירתה בי את יצר הסופר הרדום, שאינו יכול לעמוד בפיתוי להקשיב לאישה מדברת בגילוי-לב על חוויות אינטימיות למשל שהיא מחררת את החזייה כדי להבליט את הפטמות, אבל כל זה חלף-עבר לאחר השריפה.

סוף מר היה לתקווה. היא שמנה ושמנה ובייאושה התאשפזה לניתוח שאיבת שומן וכרתו לה בטעות את הדגדגן החדקי שעליו היתה תפארתה. לקחה את הדגדגן, סליחה, האקדח, של אביה, שכבר ישב בבית-אבות בפתח-תקווה, וארבה למנתח ובצאתו לחניון ירתה לו בזין ופגעה רק בשוק ומאז הוא צולע והיא ישבה שלוש שנים בנווה-לימור עם רוצחות ויצאה שמנה כפליים ושבורה מאוד-מאוד נפשית. יום אחד עברתי על פניה ברחוב ולא הכירה אותי. אמנם, גם אני לא רזיתי בזמן שחלף מאז עמדה מאחוריי על שני ספרי טלפון ואחד דפי זהב תל אביב והמרכז ותקעה לי בסדק את דגדגנה-ז"ל ואת אצבעותיה באוזניי כומו שני זרגים נוספים. מי היה יכול לתאר שאכתוב רקוויאם לדגדגן מת בעוד בעלתו בחיים!

יום אחד נכנסתי לאולם הראשי שבו עבדו שרליז, אתי, סופי ועוד שלוש בועלות שטרם פעלתי, והנה אני שומעת זמזום מוכר הולך ומתגבר – "פאפם! פאפם!" – בקצב ההליכה שלי. החצופות חיקו את קולי, ולפי פסיעותיי עיסו גליל ארוך של נקניקיות ג'מבו ומילאו אותן בכפפות מעיסת בשר טחון כשהן לוחצות – "פאפם!" – כומו השדיים הסומים של שרליז – "פאפם!" – הגברתי צעד, לחצות מהר את אולם הייצור – "פאפם!" – הגבירו הן את קצב הלישה, המילוי וה"פאפם!" – ואת העיטוש והציחקוק מלמטה, סליחה – את הציחקוק, והעיטוש מלמטה. גם כן תעלול מצאו להן הקנאיות, מלכות ניקנוק הקציץ הוורוד, שחזו בנפש חפצה ומעושנת את מפלתי הקרובה.

ואז, כהתגשמותו של סיוט גרוע, ניצבה כוכבא בפתח אולם הייצור, שומעת היטב את ה"פאפם! פאפם!" שבו לבושתי ניסיתי למשוך אתמול בלילה את הפטמות הזקורות באין-חזה שלה –

חצתה את האולם, תפסה את שרליז בשערותיה ומשכה אותה חזרה לכל אורכו בצעקות: "רומנייה זונת-מלחים מקונסטנצה! אני אראה לך מה זה לגנוב בעל בשדיים המנופחים שלך! שני חריצי ז'מבון שלך! ארבעה קילו נקניקיות ג'מבו שלך חזירה מזויינת!"

אלה היו קללות! גרד ממנה את הציפוי של שיעורי הבלט והחוג לתרבות צרפת ותגלה את העממיות הגסה של וולפה. כמעט התאהבתי בה מחדש ומיהרתי לקראת השתיים כדי להפריד ביניהן –

אבל אז שרליז הכפופה שמה לה רגל –

וטראחחחח!!! –

כוכבא השתטחה מלוא קומתה על הרצפה החלקלקה ממי קציץ ופלט נקניקיות, והתעלפה.

לקחנו אותה מיד לבית-חולים ושם הפילה את בני היחיד, הנכד של וולפה. ושמה גם אמרו לה שכניראה כבר לא תוכל עוד להרות לעולם. נגרם לה נזק בלתי-הפיך.

ואני לא ידעתי דבר על הריונה. הסתירה ממני וסיבותיה עימה.

כרעתי לרגלי מיטתה, בכיתי, "קדושה שלי," ביקשתי סליחה והבטחתי שלעולם-לעולם לא אתקרב לעובדות המפעל או לכל אישה אחרת מלבדה, אבל היא שתקה. אולי העובר לא היה ממני? אולי הזריע אותה ז'אן קלוד ד'ארביניאק, הנספח יפה-התואר? אולי גם היא לא ידעה ממי? אולי בני הרך, המתוק, אם היה נולד לי, היה חצי-צרפתי ממזר? לך דע! – ונזכרתי בסיפור של בשביס-זינגר "גימפל תם", אם אני גימפל, היא אלקה.

המשך יבוא

הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה [וכך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.

* * *

אז "שלום עכשיו" הפריע ל"חפציבה" או לא?

הדברים הבאים נכתבו בגיליון 267, בעקבות פרסום בעיתונות:

תודה מיוחדת לכם פעילי "שלום עכשיו" שבהקפדתכם על איסור רכישת קרקעות ואיסור בנייה בלתי חוקית מעבר לקו הירוק – תרמתם גם אתם את חלקכם הצנוע לתהליך התמוטטותה (שכנראה היתה באה ממילא) של חברת הבנייה הגדולה "חפציבה", וכך עזרתם למאות ואלפי משפחות יהודיות, רובן חרדיות, להיוותר ללא קורת גג וללא חסכונות. כולי קנאה במוסריות שלכם, אליה לעולם לא אשתווה.

תגובה עניינית מ"שלום עכשיו"

תודה רבה גם לך סופר נידח על הקשר המופלא והמבוסס שמצאת בין פעילות "שלום עכשיו" לבין הדרת "מאות ואלפי משפחות יהודיות" (לא פחות ולא יותר!) מקורת גג ומחסכונותיהן. מזמן לא בא באפינו ניחוח שעטנז שכזה – שפתיים יישק. כנראה רק בעל "חנות בשר" כמוך יכול לרקוח תבשיל שכזה. ועל כזאת כבר נאמר "מודה ועוזב – ירוחם, לא מודה ולא עוזב (אלא מוסיף ומכזב) – מתתיהו מזרח."

דודו אמיתי

"שלום עכשיו"

רות ירדני כץ

דבר השף, בריסל, ו"בוא לסעוד איתי"

אהוד שלום, מה שלומך? 

סיפר לי שף  ידוע מהי דעתו על הישראלי הסועד, וחוויות אישיות:

הישראלים קמצנים, מקטרים, לא מפרגנים, אשפי הביקורת הרעה, את מי שאפשר "להרוג", "הורגים" בקלות בלתי נסבלת. אין לישראלי סבלנות וגם לא רוחב לב. יודע ומבין בכל נושא, ולא יודע להקשיב. בגדול זה נכון לגבי כל התחומים. 

בנושא האוכל התקדמנו והשתפרנו וכבר לא מסתפקים בטחינה וחומוס. למדנו שיש אוכל מכל העולם, כל מטבח וייחודו, ויש יינות טובים, והיום כבר לא צריך סיבה מיוחדת לצאת לאכול, ואם יש סיבה לחגוג עוד יותר משמח.

אם הישראלי מחליט לצאת לאכול בערב, שייקח בחשבון שזה עולה כסף. אני ממליץ לו לברר מראש כמה תעלה הארוחה, כדי למנוע את "הלם החשבון". למסעדה הולכים במצב רוח טוב כדי ליהנות. 

קורה לא פעם שאנשים נכנסים למסעדה, קוראים את התפריט, רואים את המחירים ומזמינים בחסכנות. לפעמים מנה אחת לשניים. להזמין יין? מה פתאום, למה צריך לבזבז כסף, ולהעשיר את המסעדה. מה עושים? מזמינים מים! יום אחד נכנס זוג והזמין מים, המלצר הביא מים מינרליים. הוא רתח: "לא ביקשתי מים מינרליים, מים מהברז!"

ערב אחד נכנסו שתי נשים שהזמינו מנה עיקרית אחת לשתיהן ומשקה קל. יכול להיות שהן לא היו רעבות ורצו להעביר את הזמן... הרבה פעמים אנחנו שומעים ויכוחים  בין בני זוג מה להזמין. לו התחשק לאכול את המנה ההיא, והיא חשבה שזה יקר, והציעה לו מנה יותר זולה. ישנם סועדים שלא מתביישים לבקש הנחה, ויש כאלה שמחזירים מנה בתקווה לזכות בזיכוי. יש כאלה שמגדילים לעשות ומתווכחים על עלות המנה.

מהאוכל הרווח גג הוא 10%. הרווחים באים משתייה. כיוון שהישראלי קמצן, עלות הארוחה יותר גבוהה. ארוחה חגיגית בבית ובמסעדה מקובל לפתוח באפריטיף, את הארוחה מלווים ביין, (במסעדה מומלץ לבקש את יין הבית. הוא לא יקר ובדרך כלל טוב). ומי שמכבד את כללי הטקס מסיים במשקה אלכוהולי. 

אני מציע למי שיוצא לאכול שיזכור: 

ללכת למסעדה מבלי לדעת מה מצפה לו, שלא יבכה.

מי שהולך למסעדה וליבו וארנקו סגורים, שיישאר בבית.

מי שהולך למסעדה הולך לאכול, ולא לאכול את הלב.

מי שהולך למסעדה ונהנה, שישלם בחיוך, יחמיא וישאיר תשר כי זאת התודה.

עד כאן דברי השף.

לפני ימים אחדים בילינו סוף שבוע בבריסל. ממרכז לונדון למרכז בריסל ברכבת המהירה "יורו-סטאר", שעתיים וארבעים דקות. כן, המרחקים מתקצרים ואפשר לעבור ממדינה למדינה בקלי קלות. חברינו בבריסל לקחו אותנו למסעדה איטלקית שקיימת 33 שנה ומנהלים אותה בעל ואשתו. האישה היא השפית, והבעל מקבל את האורחים בכניסה בחיוך ולחיצת יד, וממלצר יחד עם עוד מלצר. המסעדה היתה מלאה ובלי להזמין מקום מראש אין סיכוי. הם מציעים בנוסף על התפריט, ארוחה עסקית בערב, נהדרת, שכוללת מנה ראשונה, עיקרית, קינוח, קפה ויין ללא הגבלה. למנה ראשונה הזמנתי רביולי תרד ברוטב סרטנים – שילוב מנצח. עיקרית, צלעות עגל על בסיס רוטב שמנת, מלווה בפסטה. טוב מאוד. יין איטלקי מצויין של הבית וקינוח. על לשולחן הונחו שישה סוגי סורבה וקפה למי שרצה.  25 יורו לסועד כולל שירות. (כ-140 שקלים). 

דיברנו כבר על כך שישנן הרבה מסעדות טובות בכל מקום, כולל בארץ שלנו, שמקיימות את שלושת הדיברות החשובות: טיב הארוחה, השירות והמחיר. 

שמחתי לגלות, אהוד, שאצלך בבית אוכלים הכי טוב. גם אצלנו, ואני בטוחה שעוד כמה קוראים של עיתונך יצטרפו ויאמרו שאצלם בבית אוכלים הכי טוב מה שבטוח נכון. אנחנו יכולים לאמץ את הרעיון של התוכנית "בוא לסעוד איתי". לאנגלים יש תוכניות אוכל ובישולים בכל הערוצים כל יום וכל הזמן. אבל יש תוכנית אחת שהיא אחרת, שונה ומעניינת, זו שכותרתה "בוא לסעוד איתי".

כל שבוע אוספים חמישה יוצרים  שאינם מכירים זה את זה ואינם קשורים למקצוע האוכל. יש ביניהם כאלה שאין להם מושג בבישול, יש כאלה שכן נכנסים למטבח מדי פעם, ואפילו כאלה שיודעים ואוהבים לבשל. אבל, לקראת הארוחה כל אחד מהם מתאמץ מאוד כדי להוכיח שהוא יכול ומסוגל. 

כל ערב, אחד מהם מארח את האחרים בביתו, והוא או היא מבשלים ארוחה שלמה. מראים לנו מה הוא מתכנן, היכן הוא קונה את המיצרכים, ואת ההכנות המקדימות במטבחו. תוך כדי ההכנות המארח מספר לנו על עצמו, מהו עיסוקו אם הוא שחקן, צייר, משורר, סופר וכדומה.

החבורה מגיעה לבית המארח התורן בשבע בערב והם מתקבלים על ידו. אחד מכללי התוכנית הוא שהאורחים מוזמנים להסתובב בכל  חדרי הבית להתרשם, להתפעל או לא, וחלק זה מעניין, כי מגלים את עולמו הפרטי של היוצר. 

אחרי הסיור בבית כולם מצטופפים בחדר המגורים ופותחים בשתייה מעוררת תיאבון ולאחריה מתיישבים סביב השולחן, והמארח התורן מגיש את ארוחתו. תוך כדי הארוחה הם משוחחים על עבודתם וחייהם. אגב הארוחה, האורחים מגיבים על המנות הרצות ובסופה הם מדרגים אותה מ-1 עד 10. אחרי חמש ארוחות, מי שקיבל את מספר הנקודות הגבוה זוכה באלף לירות שטרלינג.  תוכנית ברמה אחרת.

אהוד: גם אנחנו בשעתו נסענו ביורוסטאר המהיר מלונדון לבריסל ובילינו שם ימים משגעים אחדים במסעדות וגם בתערוכה הרטרוספקטיבית של מגריט. "בוא לסעוד איתי" מצטיירת כתוכנית מרתקת. אני רק חושש שאצלנו היא תיראה ותישמע וולגארית, כמו ההבדל בין תוכניות הראיונות והבישול של הבי.בי.סי לתוכניות המקבילות בישראל, שרובן תת-רמה או בינוניות, ואם הן מעניינות אז זה רק בזכות השחזת הסכינים ההדדית, לרוב בנושאים פוליטיים. אין אצלנו תרבות של דיבור על נושאים תרבותיים מבלי לשעמם, להתלהם, להתנשא או לפלצֵן.

* * *

משה ברק: נוער עובד הננו [תיקון]

מאחר שנפלו שיבושים במאמר "אריה אריה" בגיליון הקודם, אני מביא שנית את "הימנון" הסתדרות "הנוער העובד" הבלתי רשמי, אותו שרנו בשנות ה-30 וראשית ה-40. המחבר לא ידוע לי. הלחן לפי "אריה אריה קום התנדב לגדוד העברי" שגם הוא "גנוֹבֶת" (פלגיאט, את החידוש מצאתי במילון הלועזי של דן וקפאי פינס) משיר אנגלי.

נוער עובד הננו, משמרת תנועת פועלים

יודעים את תפקידנו, אנחנו במעפילים מעפילים

נוער נוער, קום התנדב ליום המחר (2)

דווי הוא עמי וגווע, בכל תפוצות הגולה

תרופה אני יודע – מולדת ועבודה

נוער נוער קום התנדב ליום המחר (2) 

אם יש קוראים המכירים את בתי "השיר על גדר הצפון", שהושר גם הוא באותו לחן, נשמח לקבל אותם, כשם שנשמח לעוד "גנוֹבוֹת" שחוברו בהזדמנויות שונות בארגונים השונים.

* * *

מדינה בהיקף 100% מהגדה

נבחנות אפשרויות שונות להחלפת גושי ההתנחלויות בגושי יישובים ערביים בתוך תחומי ישראל, בהסכמה עם התושבים.

כותרות עיתון "הארץ" בעמודו הראשון מיום 7.8.07.

אם מישהו חושב שפלסטיני ישראלי, אזרח מדינת כל אזרחיה בעתיד, יסכים להחליף אזרחותו וריבונות היישוב שלו עם מדינת פלסטין איש רוצח אחיו בלי ביטוח לאומי וחוק בריאות ממלכתי וכל היתר, זו שאולי תקום שממזרח לקו הירוק – אזיי אין הוא יודע מה הוא סח!

לעולם, לעולם לא יהיו חילופי שטחים ואוכלוסים כאלה! ואם איזשהו פלסטיני יסכים לכך, אחיו הערבים ישחטו אותו! – כבר הגיוני יותר לספח את מרבית הגדה לירדן. ממילא "מדינה" ננסית, ששטחה הוא הגדה, אינה אלא בדיחה מבחינה מעשית, ופצצת זמן דמוגראפית וטרוריסטית מבחינה לאומית.

* * *

גם "חדשות בן עזר" אבֵל על הריגתם של איסלאם עבדאללה בן התשע ואחותו הלא בת השבע, כתוצאה מנפילת רקטת קסאם פלסטינית על ביתם הנמצא באזור א-נידאא שבצפון בית להייה, ברצועת עזה, שלשום, בבוקר יום שלישי, ה-7.8.

אנו משוכנעים שכוונת המשלחים היתה שהטיל ייפול בצד הישראלי של הגבול ויהרוג ילדים יהודים. מהכירנו את אכזריותם אנו משוכנעים שתאונת העבודה המצערת לא תפריע להם להמשיך לשלוח יום ולילה קסאמים במטרה לרצוח אותנו. והעולם שותק, כי זה בסדר. הורגים יהודים – ולא ילדים לבנונים נכים, שנכלאו בבניין בכפר קאנא מעל מצבור טילים ותחמושת של החיזבאללה, זאת כדי להפיל בפח את חיל האוויר הישראלי, שאכן הפציץ מבלי דעת זאת את מצבור הטילים, שאחרת היו משוגרים אז, לפני שנה, לעבר אזרחי ישראל, ללא הבדל דת גזע ומין.

* * *

רון וייס

ממשלות ישראל אשמות בכך שאין שלום

סופר נידח שלום,

בגיליון 266 אתה כותב כי ערפאת מעולם לא היה מעוניין בשלום אמת, וכשהיה קרוב להסדר אופטימלי, שלף את זכות השיבה וריסק את מחנה השלום הישראלי.

הצדדים למו"מ לא הצליחו לגשר על הפערים בנושא מיקום הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית והשליטה על הר הבית, עוד לפני שהתקיים דיון על יישוב בעיית הפליטים הפלסטינים. הדיון בנושא הפליטים התקיים בכינוס השני בטאבה. ד"ר יוסי ביילין ייצג את ישראל במו"מ והציג פתרון של יישובם מחדש של הפליטים במדינה הפלסטינית, במדינות ערב ובמדינות שלישיות, תוך נכונות של ישראל לקלוט מיספר קטן של פליטים, לא יותר מחמישים אלף, מטעמים הומאניטאריים, במסגרת איחוד משפחות.

הסדר דומה לזה הושג עם אישי ציבור פלסטינים במסגרת יוזמת ז'נבה. המו"מ בטאבה הופסק שבועיים לפני הבחירות בישראל. להערכת ביילין ניתן להגיע להסדר בנושא זה.

רון וייס

רמת-גן

ס' נידח: אין מה לומר, אתה  צודק. ביילין והפלסטינים היו כבר מזמן מגיעים להסדר שלום צודק בנוסח יוזמת ז'נווה אלמלא הפריעו להם ממשלות ישראל וקיומו של עם עברי חפץ חיים בארץ-ישראל.  

* * *

נמענים יקרים,

אנא עיזרו לי. עד היום אני לא מבינה מה פירוש המילה הלועזית – סְפִּין? האם התרגום – מהלך תזזיתי – מתאים לה? – [ואין מדובר בסלט היווני הפופולארי טזזיקי).

ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

נ.ב.

אתמול כמעט היה לי ספין של אהבה עם העורך. נרדמתי לרגע במשרד וחלמתי אורגזם. התעוררתי בעיצומו רטובה וסיפרתי לו והוא הציע עזרה להכניס לי אצבע אז אמרתי לו שאצבע יש לי בעצמי.

* * *

יריות: כביש 6 עובר במרכז הארץ ממש על הקו הירוק והוא מוקף משני צידיו ובעיקר ממזרח אזור פלסטיני צפוף שבלילה מאירים מסגדיו הרבים באור ירוק כאילו היתה זו כבר מדינת כל אזרחיה. אם הפלסטינים רוצים, הם יורים ועושים קציצות מכל מי שעובר בו וככה הם משתקים את עורק החיים הראשי של המדינה. מה לעשות, מדינת היהודים היהודית נטו קיימת בעיקר בגוש דן.

* * *

בבתיהם של שישה בחורי הישיבה שנהרגו בתאונות דרכים לאחרונה, ואלה שנפצעו – יש מזוזות, הם לא אוכלים שפנים וגם לא בשר של דבר אחר, ולפני פסח הם מנקים בנוצות בין דפי ספריהם מחשש לפרורי חמץ, מצווה דה לוקס ששום יהודי דתי בגולה ובהיסטוריה לא היה יכול להרשות לעצמו כי עבד עד כלות כוחו כדי לפרנס את משפחתו ולא היה לו זמן לשטויות.

הזרות לאורחותיה היומיומיות של ישראל וחוסר-הניסיון הגמור שעימם הם יוצאים, כאסירים, לחופשת בין הזמנים, לאחר חודשים ארוכים של לימודים שאינם מעניינים ואינם מתאימים לתשעים אחוז מהם, לאחר לילות מסריחים קרי ומקרי אונן, שרויים בהווייה גברית צפופה ומחניקה מבלי לעסוק בשום עבודה יצרנית או פעילות גופנית שיכולה לתת קצת דרור ליצריהם ופורקן לתסכוליהם (למשל, זריקת אבנים בשבתות או התעמרות בבחורות מחוגיהם שנחשבות פורצות גדר), ומבלי לרכוש שום השכלה הכרחית להבנת העולם שבו הם חיים, אף לא אנגלית או מידע מהטלוויזיה – כל אלה הם אסון מצטבר להם ולכלל החברה הישראלית.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,542 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 268 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל