חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 269

תל אביב, יום שני, כ"ט באב תשס"ז, 13 באוגוסט 2007

עם צרופת השיר "יום חדש בגולן" מאת דבורה בן-נר עם איור של נחום גוטמן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: מריה-פיה בואטציוס: אינגמר ברגמן העריץ את היטלר.

 מרים עקביא: באסיפת נכי השואה. // יוסי גמזו: אֶלֶגְיָה עַל מוֹתָה שֶל הַבּוּשָה.

ברוך תירוש: מכתב שנשלח במקורו לג'יימס וולפנזון.

מתחת לחגורה. בלי כפפות. בלי ייסורי מצפון, ציטוט מנעמה לנסקי ב"הארץ".

דבורה קוזוינר בן-נר: ארבעים שנה לשחרור רמת הגולן.

ד"ר עדינה בר-אל: על לייב קוויטקוֹ ותרומתו לספרות הילדים ביידיש.

מעיין בן-יהודה: משב רוח רענן בפרוזה פיוטית, על ספרה של ציפי שחרור

 "נשמות תאומות – סיפורי אהבה".

טלי אלון: שני שירים. // דוד מלמד: מסע אל פולנים אחרים.

רון וייס: שר המשפטים החדש מבקש לגמד את בית המשפט העליון.

אהוד בן עזר: על "נעורי ורדל'ה" של חנוך לוין, רשימה מלפני 33 שנים.

אורי הייטנר: בתוך הגדר. // ס' נידח: חני ליבנה ב"הימנון לאהבה" ב"צוותא".

ליטמן מור: מגיטו וילנה למנהל שירות המזון בישראל. // ובֶּבֶּה צריך אֶאֶה.

יואל נץ: מתוך פרק מרומאן אוטוביוגראפי שלושה חיים, גלגלי הברזל הענקיים.

אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק תשיעי, הפישתוּן לעיסת הקציץ. // מז"ט: ולריה ופרנסיסקו באו בברית הנישואים, ואנחנו נותרנו בדד.

מריה-פיה בואטציוס

אינגמר ברגמן העריץ את היטלר

במשך 10 שנים העריץ אינגמר ברגמן את אדולף היטלר. מדוע שתקה האליטה התרבותית בכל מאמרי הזיכרון וההספד על יוצר הסרטים הגדול בעולם? את זאת שואלת מריה-פיה בואטציוס אשר ריאיינה את ברגמן ב-1999 אודות הסימפטיה שלו לנאצים.

מריה-פיה בואטציוס, סופרת ועיתונאית, כותבת על אינגמר ברגמן הפחות מוכר, ביומון סוונסקה דאגבלאדט מיום אתמול, 12.8.07. להלן תרגום המאמר:

מה היא הפחדנות המופלאה הזאת אשר שולטת בעולם התרבות השבדי? בהפתעה גוברת והולכת קראתי אלפי מילים על ברגמן, יצירתו, הנשים אשר בחרו בו, וכמו כן צפיתי בתוכניות על חייו מהעריסה ועד הקבר כמו גם שיחות נעימות עליו וכיוצא בזה עוד ועוד.

נראה שכולם הרבה יותר פחדנים מאינגמר ברגמן עצמו, או שמא מנסים הם להציל אותו מעצמו?

יש לנו כאן את יוצר הסרטים הגדול בהיסטוריה, והנושא שעובר כחוט השני ביצירתו הוא אשמה ובושה. אולם בשום מקום בכל אותם מקומות המצויינים לעיל לא מוזכר שברגמן במשך 10 שנים, מ-1936 ועד ל-1946 גילה חיבה לנאצים או במילותיו הוא: "אהבתי את היטלר."

 ב-1945 עדיין התייחס לתמונות ממחנות ההשמדה כתעמולה. רק ב-1946 הבין את האמת ואז עבר משבר של אשמה ובושה.

אך בשיחות וההספדים לאחר מותו כל זה כאילו לעולם לא היה. הרי 10 שנים אלו בצעירותו מוכרחות היו להיות משמעותיות עבור המשך חיוניות חשיבתו ויצירתו. אולי אפילו אבן יסוד בהן.

מי נתן את ההוראה לאליטה התרבותית לשתוק? אף אחד כמובן. השתיקה הזאת כלולה בצנזורה מובנית עצמית, זאת הופכת בעלי חשיבה עצמאית למשתפי פעולה משעממים.

ברגמן עצמו סיפר על חיבתו לנאצים באוטוביוגרפיה שלו "לאטרנה מאגיקה", ולי אישית בראיון שעשיתי עימו לפני הוצאת המהדורה השנייה של סיפרי על מלחמת העולם השנייה.

אני שלא הייתי מעריצה גדולה של ברגמן, כיבדתי אותו הרבה יותר לאחר שיחות אלו. לא להשתיק, לקחת אחריות על הטעויות, אלו תכונות שאני מוצאת נהדרות ומעשירות.

מתוך הראיון שלי איתו:

ש: אבל האם לא קראת בעיתונים על רדיפות היהודים ועל ליל הבדולח?

ת: קראנו אז את "סוונסקה דאגבלאדט", ושם כמדומני לא היה כתוב שום דבר.

ש: לא, אתה טועה. זה ידוע שעיתון זה תאר את ליל הבדולח בנובמבר 1938.

ת: בסדר, אם את אומרת. אבל אני לא זוכר זאת.

קטע זה מובא מתוך הראיון שאושר לפירסום. היכן שהוא בעליית הגג יש ברשותי את כל הראיון, כולל הקטעים אותם בחר ברגמן למחוק. הוא אהב לדבר איתי על הזמנים האלו מכיוון שהייתי בקיאה ושאלתי שאלות מאתגרות. אך כשהגיע הזמן לפרסם תפס שליטה הבמאי שבו אשר צינזר את מילותיו שלו. ההסכם בינינו היה שהוא יוכל לקרוא ולערוך את דבריו, דבר שכיבדתי. בזמן כלשהו אתן את כל הראיון הבלתי מצונזר לאיזה חוקר אמיץ, אם עוד ישנם כאלו.

הבעייה אינה אינגמר ברגמן. מבחינתי הוא היה יכול למות בשלווה לאחר שסיפר כמעט את הכול על כיצד הנאצים והיטלר הקסימו וכישפו אותו במשך 10 שנים. הבעייה היא הדרך בה העולם רואה אדם מסויים, כמו גם עולם התרבות [רואה אותו]. אינגמר ברגמן מוצג כגיבור תרבות אמיתי, סמל של המעמד הבינוני – ההוכחה שלא צריך להיות שמאלני כדי להיות גדול. זה בסדר וכמובן נכון. אך מדוע מוחקת התרבות המאורגנת את עברו הפרו-נאצי של ברגמן?

זה מזכיר לי את סיפורו של מילן קונדרה כיצד מחקו את דיוקנו של טרוצקי בברית המועצות מצילום בו נשאר רק כובע של עור.

איזו מין מאפְיית תרבות היא זו שמקדישה את זמנה לצנזורה כזאת? ועוד בדמוקרטיה? מה זה אומר על הרמה? על אומץ אזרחי (דבר שלברגמן עצמו היה)?

מתוך הראיון (אשר אושר החל מ-1999):

"כאשר נפתחו שערי מחנות הריכוז, לא רציתי בהתחלה להאמין למראה עיניי. חשבתי שזאת היתה תעמולה של בעלות הברית. כאשר הבנתי את האמת, ההלם היה בלתי נעים. בדרך ברוטלית ואלימה יצאתי החוצה מהבתוליות שלי [יכול להיות מתורגם גם כ"חוסר אשמה" – המתרגם]. כפי שגאורג ביכנר כתב ב'וויצק' – 'האדם הוא תהום ואני מפחד להישיר מבטי לתוכו.'"

את זאת אמר אינגמר ברגמן ב-1999. האם זה לא אומר יותר על האמנות שלו מאשר כל אותם הספדים מתוזמרים?

תורגם על ידי רון טננבאום, הודיקסוול, שבדיה. הערת המתרגם: בימים אלו מתגלות עוד ועוד אמיתות בלתי נעימות על האיש ברגמן, ששמות סימן שאלה על גדולתו של יוצר זה וכמו כן יכולות אולי לאשש את האפשרות שהיה אנטישמי.

מרים עקביא

באסיפת נכי השואה

זוהי רשימתה הראשונה של הסופרת, שפורסמה בדפוס, בעיתון "דבר" מחודש דצמבר 1956

הקדמתי להגיע אל בית החלוצות ברחוב המלך ג'ורג', מצאתי את האולם ברובו ריק. תפסתי מקום נוח להשקיף על האולם כולו. אנשים הגיעו לבדם או בקבוצות. לא לאט נתמלא האולם. סקרתי את הבאים ומועקה קשה ירדה עליי. קהל מיוחד במינו מילא את האולם. בלב תל-אביב התוססת, התאסף קומץ אנשים אומללים ומוכי גורל, אסיפת נכי השואה הנאצית התקיימה כאן. מהם שמומיהם נראים לעין: כפופים, מסתייעים במקלות או נשענים על קביים. פה ושם יד קטועת אצבעות. לבושם היה בלוי. הפנים עייפות, מביעות חוסר שלווה. רטט עבר בליבי בהביטי בפניהם האפורות ובגופם התשוש.

הצעירים שבהם היו יתומים מילדותם, חסרי מקצוע והשכלה מסודרת. המבוגרים היו לא בריאים בגופם וחסרי שקט. גאולתם, לפני שתים-עשרה שנה, איחרה לבוא. לא אחד העדיף אז את המוות על פני סיכוי לחיים כאלה. גם המוות איחר לבוא. נרפאו הפצעים הקשים ביותר, והאנשים נשארו בחיים. הם חיים ונאבקים כדי להעלות עצמם מן השפל. כדי להברי'א, כדי לחיות. המאבק קשה. ומכל אשר ראיתי ושמעתי, נוכחתי לדעת, כי איש לא ניצח בו.

הקשישים שבין הנאספים, אלה שאיבדו את מרץ נעוריהם, את רצון החיים, נשארו גלמודים וחולים. אדישים הם, ואין הם מסוגלים אפילו להיאבק. בלתי-מובנים לסביבתם, גלותיים בשפתם ובהרגליהם, ורק משאלה אחת בליבם: לחיות בשקט את השנים המועטות שנותרו להם. אולם, עדיין רחוקים הם ממשאת נפשם, ואין עוזר ואין דואג להם. זיכרון הזוועות והעינויים הולך ומחוויר עם חלוף השנים, האדם נסחף בזרם החיים. אך המום והמחלה בעינם עומדים ומכאיבים תמיד, תמיד.

מעל הבמה קובל מישהו: "אין רוצים בנו בשום מקום..." לנפגעי צה"ל, לנפגעי מלחמת העולם השנייה, לאנשי הבריגדה [היהודית], ללוחמים פרטיזניים, לכל אלה יש דואג. רק נכי שואה נעזבו לנפשם? "מדוע לא יינתן לנו חלקנו מן השילומים?" נשמע קול.

הייתכן? הייתכן לשלול תקווה מאנשים אומללים אלה? בלב קשה הסכימה האומה לשילומים; ואמנם הכול נהנים מהם. נהנה משק המדינה, נהנים מפעלים חשובים, בתי חרושת גדולים. הייתכן שרק חלקם של נבי השואה – הנזקקים והזכאים ביותר – יקופח?

מן הבמה נופלות כמהלומות כבדות בזו אחר זו, קובלנות מרות וחזקות.

בכל העולם נהנים נכי השואה מאותן הזכויות שנהנים מהן נכי מלחמת העולם השנייה: סידור בעבודה, הנחה ממיסים, שיקום ועוד... ואילו מדינת ישראל מפלה לרעה את נכה השואה ואינה נותנת לו את הניתן לנכים בארצות אחרות.

מן הבמה מגיעות מילים שהן ספק צעקות ספק בכי.

מכאיבה ומפתיעה היתה הרוח ששררה באותה אסיפה. רוח התמרמרות גדולה. כשתפסתי את מהלך השיחה הבנתי, שמעמידים את ישראל לעומת גרמניה. גרמניה "נדיבה", ואילו ישראל "גוזלת". כשעמדתי על כך הרגשתי אומללה כפליים.

ישראל שלי, עמי הצעיר והאמיץ, הבונה והעובד, הלוחם והמנצח, אשר עליו גאוותי, הוצג כמתנכר לסבלם של נכי השואה ומקפח אותם.

כשהתייפחות עצורה חונקת את גרוני, אמרתי לקום ולצעוק: "מטורפים! עד להיכן הגעתם בטענותיכם?" – אך בסוקרי את הציבור שנית, ובשומעי את דבריו הצודקים של הנואם, שכל המאמצים להגיע ליד פתרון צודק לבעייה עלו בתוהו – שתקתי.

ליבי בקירבי נקרע לשניים.

יוסי גמזו

אֶלֶגְיָה עַל מוֹתָה שֶל הַבּוּשָה

"הדבר שכּישֹראלי אני הכי מתבּייש בּו הוּא זה שנעלמה מִמנהיגינוּ הבּוּשה."

(אזרח בּודד, בִּשמו של עם שלם)

הִיא קָפְצָה מִגַּג הַבַּיִת בּוֹ נִמְסַר לָהּ זֶה עַתָּה

כִּי לְאוֹר הִתְיַעֲלוּת הַמֶּמְשָלָה הַמִּתְרַחֶבֶת

מִדֵּי בֹּקֶר בְּתוֹסְפוֹת שָֹרִים, סְגָנִים וּשְאַר כְּלֵי-קֹדֶש

הַבְּקִיאִים בְּאַקְרוֹבָּטִיקַת הִדּוּק הַחֲגוֹרָה

עַל בִּטְנָם הָאֲנוֹרֶקְטִית שֶל אַלְפֵי הַמֻּבְטָלִים

הַזְּרוּקִים יוֹם-יוֹם לָרְחוֹב בְּשֵם "צְמִיחָה" שֶאוֹתוֹתֶיהָ

נִכָּרִים, מוּל סְלַאמְס וָעֹנִי, בִּצְמִיחַת כְּרֵסָם שֶל אֵלֶּה

הַתּוֹפְחִים עַל חֶשְבּוֹנָהּ

הִיא מְפֻטֶרֶת,

סוֹף פָּסוּק.

כֵּן, הֵם הוֹדוּ לָהּ עַל שְנוֹת שֵרוּתָהּ

הַמָּסוּר (מָסוּר מִדַּי לְטַעֲמָם), כְּשֶעוֹד הָיוּ לָהּ

כַּמָּה מַעֲצוֹרֵי-אֲוִיר וּסְיָג אֶחָד אוֹ שְנַיִם

לִבְלֹם אֶת הַצִּינִיזְם מִלִּגְלֹש מֵעַל גְּדוֹתָיו

שֶל מַה שֶאֵיזֶה אֶתוֹס גֶּרִיאַטְרִי וְנִלְעָג

הָיָה קוֹרֵא לוֹ "פַּאסְט נִישְט" אַךְ מִזְּמַן נִפְרַץ כְּסֶכֶר

מֵרֶגַע שֶהַנּוֹרְמוֹת שֶבִּשְמָן הָיְתָה נִזְעֶקֶת

פָּשְטוּ תְחִלָּה רַק רֶגֶל

וְתוֹךְ זְמַן קָצָר גַּם יָד.

עַכְשָיו, בְּגִיל הַפַּרְקינְסוֹן, הַבְּלוּת וְהַסְּקְלֶרוֹזִיס,

צָפְתָה בָּהֶם, חִוֶּרֶת, מִכִּסֵּא-הַגַּלְגַּלִּים

כְּמוֹ הַנִּדוֹן לַמָּוֶת בְּכִתַּת יוֹרָיו, כְּמוֹ עֹרֶף

בְּחֹד הַגִּילְיוֹטִינָה, כְּמוֹ הַדָּם בַּעֲלוּקוֹת.

"פַּעַם הָיָה כָּאן הַלַּעַג לָרָש מִתְבַּיֵּש מִן הָרָש," עוֹד הִסְפִּיקָה

לִלְחֹש חֲלוּשוֹת בְּשָעָה שֶעֲשַן הַצְּמִיגִים הַשְּרוּפִים בְּכִכַּר-

הַלֶּחֶם תִּמֵּר עַד מִשְֹרַד הָאוֹצָר בּוֹ הוּשַט לָהּ מִכְתַּב פִּטּוּרֶיהָ

בְּיָד לֹא רוֹעֶדֶת, הַיָּד הַגּוֹזֶרֶת לִשְלִיש מִילָדֶיהָ שֶל סְדוֹם

גְּזָר שֶל רָעָב בְּעוֹד עֵדֶר פָּרוֹת הַבָּשָן מִתְפַּטֵּם בְּבּוּלִימְיַת

הָאֵשֶ"ל, הַווֹלְווֹ, הַדִּיל, הַקוֹמְבִּינָה, הַסְּוִּיטוֹת, הַטְּרִיפִּים לְחוּ"ל,

"פַּעַם הָיִיתֶם טוֹרְחִים לְפָחוֹת לְהַסְווֹת, לְטַשְטֵש, לְטַיֵּחַ,

הַיּוֹם אֲפִלּוּ זֶה לֹא, מְנַתְּקִים חַשְמַל וּמַיִם

לְנֶעבֶּעךְ שֶפֻּטַּר, לְחַד-הוֹרִית, לְפֶּנְסְיוֹנֶר,

מִתְעַלְּלִים בְּנִצּוֹלֵי שוֹאָה שֶמִּן הַתֹּפֶת

שֶל שָם נִתְדַּרְדְּרוּ בַּאֲטִימוּת-לִבְּכֶם עַד כָּאן

בְּעוֹד עֲשִירוֹן-הַשָּמַנְתָּ-עָבִיתָ-כָּשִֹיתָ חוֹגֵג דּוֹלְצֶ'ה וִיטָה

וְהוֹמְלֶס עִבְרִי נֶאֱלָץ לִגְנֹב לֶחֶם

כִּי מַנְהִיגָיו גּוֹנְבִים אֶת דַּעְתּוֹ שֶל עַם שָלֵם."

וְקָפְצָה מִן הַגַּג כְּמוֹ רַבִּים שֶחָרַב עוֹלָמָם וְשֶעוֹד יֶחֱרַב פֹּה

כִּי פֶּתַע הֵבִינָה שֶהִיא, הַבּוּשָה, מְיֻתֶּרֶת בַּבַּרְדָּק הַזֶּה מַמָּש כְּמוֹ הַמַּצְפּוּן.

כְּשֶגֵּרֵד הַפָּרָמֶדִיק אֶת שְֹרִידֵי גּוּפָהּ בִּשְפַּכְטֶל וְנִשְאַל מִמַּה הִיא מֵתָה

סָח: "הִיא מֵתָה מִסְּדוֹם-לֵב."

*

יוסי היקר,

האין אתה מגזים מעט? קצת? טיפ-טיפה?

אזרחי מרבית העולם, לא רק ממדינות אפריקה הגוועת, היו שמחים לחיות אפילו כ"עניים" בסדום-סיטי ישראל שאתה מתאר בחריזתך המבריקה. האמן לי, בשעה שיותר ממחצית האנושות חיה בזבל – בה-בעת שמונים עד תשעים אחוז מהאזרחים שלנו עושים חיים משוגעים ואפילו מתפרנסים היטב, ולאו-דווקא מעבודה יצרנית, וכמחציתם גם חולבים את המדינה. מה שאתה כותב כאן קיים בעיקר בדימיונך.

אהוד

ברוך תירוש

מכתב שנשלח במקורו לג'יימס וולפנזון

לג'יימס וולפנזון, על הגבעה בוושינגטון,

ברכה להבנה ולרגיעה,

קראתי בעיון במוסף "הארץ" 20.07.07, את השיחה הארוכה בה תארת את לבטיך ואת תסכוליך משלא הצלחת לסחוט מישראל 'ויתורים כואבים' משמעותיים יותר, לקידום ראשי הטרור האיסלמי.ושוב עלתה לעינינו הטרגדיה של ארץ ישראל המיוסרת מחדש מדי דור על ידי נושאי משרה שאינם מבינים את המציאות, ובשיגיונם פועלים לדיכוי שוחרי השלום ולפיוס וקידום רשעות מובילי הטרור. כך נהגו צ'מברלין ומרעיו בפיוס היטלר והמשטר הנאצי, וכך נוהגים ראשי משרד המדינה בוושינגטון מאז ימי ג'ורג' מרשל שיצא מדרכו לסיכול הקמת מדינת ישראל, ומשנכזב, פעל לגימוד ממדיה ולמניעת הכרעת אויביה. כך נהגו נשיאי ארה"ב קרטר וקלינטון, שבתחילת דרכם הכריזו על ידידותם לישראל, אך בהדרכת משרד המדינה כפו עליה בעורמה "ויתורים כואבים" חסרי בסיס ותוחלת.

הנשיא קרטר ,למשל, אחרי שהכריז כי אילו היה ישראלי לא היה עוזב את רמת הגולן, כפה בעורמה על מנחם בגין, בניגוד למשימותיו המוכרזות (ובסיוע יועציו הישראלים), להעברת חצי האי סיני לידי המצרים, למרות שלא היה שייך להם בעבר, ובאורח תקדימי המסכן את עתיד ישראל, ואפילו מבלי שידרוש מהם לפחות לקלוט בסיני את 350,000 הפלסטינים ששהו ברצועת עזה. ומנחם בגין, לאחר שהתפכח ונוכח במחדליו, ניתק עצמו מהשררה, ממזון ותרופות, ונפטר מהחיים למעצבה.

הנשיא קלינטון בחיוכים ובאימרות ידידות כפה על ישראל את החזרת יאסר ערפאת בראש 40,000 טרוריסטים על נשקם ומפקדיהם; ובמהלך חגיגת חזרת ראשי הטרור בעזה, היישיר מבט לטלוויזיה הישראלית, ובחיוך הצהיר: "יש לכם ארץ קטנה, אבל אתם חייבים לחלוק אותה עם עם אחר."

וכך, תוך כפייה עיקשת של מימוש מגמתו ההרסנית, הוא גרם למעידתם ונפילתם של ארבעה ראשי ממשלות בישראל – יצחק רבין ושמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק.

במכתב בנושא לנשיא בוש שאלתיו באם היה עולה בדעת נשיאי ארה"ב, לבקש ממצרים הענקית או מירדן וסוריה הגדולות, ויתור על חבלי ארץ לפתרון הבעייה הפלסטינית?

בוודאי שלא!

הללו נחשבות למדינות יציבות שלא ניתן לגעת בהן; בניגוד לישראל הערטילאית ומנהיגיה ההססנים.

הבעייה לכן נובעת מאי ההכרה בזכות הקיום של מדינה יהודית גם במרחב המצומצם שהוקצה לה ע"י האומות בארץ ישראל משני עברי הירדן, באותה העת שמרחבי ענק הוקצו למדינות ערב על חורבות האימפריה העות'מנית שנהרסה על-ידי בריטניה וצרפת במלחמת העולם הראשונה, בה השתתף גם אביך כמתנדב בגדודים העבריים.

הרס האימפריה העות'מנית הביא בהדרגה לעצמאות טורקיה באנטוליה, לבנון, סוריה ועיראק ב"סהר הפורה", סעודיה בחצי האי ערב, ומצרים, ואחרות בצפון אפריקה. ארץ-ישראל הוקצתה כאמור משני עברי הירדן כ'בית לאומי' ליהודים, אך בעוונותינו לא השכילה הציונות ליישב את הארץ, ועבר הירדן המזרחי נגזל מאיתנו ונמסר ע"י צ'רצ'יל כאתנן לפיוס האמיר עבדאללה, שקופח בחלוקת הכללית.

ובמרחב הקטן שנשאר ממערב לירדן, פעלת עם עמיתיך לביסוס מדינות ערביות נוספות.

בחלוקת מרחבי האימפריה מצאו את עצמם לפתע תחת שלטון עריץ ועויין כפליטים מדוכאים – עשרות עשרות מיליוני בני מיעוטים: יוונים, וטורקים, ארמנים ומארונים, כורדים ודרוזים, שיעים וסונים, קופטים ויהודים; ואיש מעמיתיך וידידיך לא התענין ולא זעק למראה סבלם של המיליונים האומללים, ולא ניתן פתחון פה למצוקותיהם האישיות, ולדיכויים התרבותי והלאומי.

רק גורל המיעוט הערבי ב'בית הלאומי' היהודי, שמעמדו ורווחתו הובטחו, שאמור היה להשאר בארץ-ישראל כפי שמיליוני קופטים כורדים ושיעים ואחרים הושארו במדינות החדשות, עורר את זעקת הצבועים שלא השלימו ולא הניחו במשך כמאה שנים לבית הלאומי היהודי להיבנות ולהתבסס בין האומות. ואתה, כעמיתך, חווייר סולנה ומיגל מוראטינס וטריה לארסן, שהשקיעו עשרות שנים לסיוע ולקידום מטרות הטרור הערבי תוך הכפשת התגוננות נאמני ישראל – לא עלה בדעתך לפעול בין הערבים לקידום השלום, אלא חתרת לפיוסם ולהאדרתם על-ידי כפיית "ויתורים כואבים" חסרי תוחלת על ישראל ותיאור התגוננותה מפני הטרור הערבי הרצחני כ"כיבוש", וכפגיעה בזכויות "אזרחים שלווים".

בתסכולך אתה מתלונן על האבטלה בקרב הפלסטינים, ואינך שואל מי גרם לכך. הרי במשך שנים הם עבדו והתפרנסו ברווחה המשתקפת בבניינים הנאים בכפריהם, עד שהחלו באינתיפאדות דמים ובהתאבדויות המוות שגרמו, כמו היום בעיראק, לרצח רבבות, ולא ניתן היה לאפשר את המשך שהייתם החופשית במחיצתנו. בשיחותיך שימשת שופר לתלונותיהם על הבדיקות במחסומים, והשכחת את העובדה שעקב מעורבותם ברצח אלפי אמריקנים וישראלים, אוסטרלים, ניו זילנדים ספרדים טורקים והרבה אחרים – מושפלים מדי יום מאות מיליוני בני אדם שלווים בבדיקות קפדניות בעת עלייה למטוסים או למיבני ציבור. רשעות ראשי הפלסטינים ועיסוקם בטרור רצחני כנראה לא מפריעה לך, ולהיפך, אתה רואה בהם "מתונים" שיש לסייע לשאיפותיהם החתרניות.

בהתנכרותך למציאות באזור ובמסירותך לשאיפות הפלסטינים, ראית כמוהם שחורות לעתיד ישראל, וכדוגמה אתה מביא את בני הנוער הישראלים, שמעמדם הכלכלי מאפשר להם בילוי באסיה ובדרום אמריקה האקזוטיות לאחר שירותם הצבאי. בחלקם מהווים אמנם הטיולים בעייה אנושית שולית, והיא נובעת מהתרבות הקלוקלת המופצת בין בני נוער בעולם, אולי על-ידי בעלי ענין מסביבתך; ואבטיח לך כי מרבית בני הנוער והציבור הישראלי נאמנים לערכי הציונות ולהגנה עליהם.

מעיון יסודי בהתבטאויותיך, אני סבור שעקב הבנותיך השגויות היה עליך להתנזר ממעורבות בנושאי הסכסוך והטרור הערבי, המסכן את השלום ברחבי תבל, ולהניח לסובלים ממגמות האיסלם להתגונן בעוצמה מפניו. התקווה היא שעמדה איתנה ונכונה של העולם הנאור מול מזימות האייטולות, עשוייה להביא בהדרגה להתעוררות חיובית בקרב עמי האיסלם, ובאורח שאולי יחזיר אותם בשלווה למקומם הראוי בקרב אומות העולם.

"חדשות בן עזר" שותף לאבלם הכבד

של ד"ר גיא בכור ומשפחתו

במות עליו אביו

יחזקאל בכור ז"ל

תהא כתיבתך המבריקה והמעמיקה-ראות נחמת-מעט לזיכרו של אביך שהיה מקוראיך הנאמנים

מתחת לחגורה. בלי כפפות. בלי ייסורי מצפון

מאת נעמה לנסקי

[מתוך הכתבה ב "מוסף הארץ" מיום 10.8.07]

ברוכים הבאים למשרד יחסי הציבור של מוטי מורל ורונן צור. כאן תוכלו לצלם ניצולי שואה בוכים בפיג'מות של מחנות ריכוז, להטיח בוץ במתלוננות נגד קצב, לדרוך על פרס ("יחלק את ירושלים"), להריץ אותו לראשות הממשלה (מטעם מרצ), לצרוח על עיתונאים, לשמוע מהבוס שאתם פוסטמות ולהטיף לאנשים על עקרונות הסיינטולוגיה. כאן, במקום האלים וחסר הבושה הזה, מתעצבת דעת הקהל הישראלית.

"ראש הממשלה בהלם," סיפר בתחילת השבוע גורם ממשלתי שליווה את הטיפול במחאת ניצולי השואה. "הוא מאוד משתדל לעשות הפרדה בין הקמפיינרים של מוטי מורל ורונן צור. כמה שהעיתונות חד-צדדית כך אנחנו נהיה יותר חד-צדדיים. מה קרה? הניצולים 888לבין הניצולים עצמם, ועדיין הוא פשוט לא מאמין שנפל בידיים של הדרעקים האלה, מוטי מורל ורונן צור.

ההחלטה שבמאבק ניצולי השואה יישלפו שיניים תותבות ויוצגו מדי מחנות וטלאים צהובים התקבלה אצל מורל וצור כבר לפני כשנתיים. הקרן לרווחת ניצולי השואה החלה לשכור את שירותיהם כיועצים תקשורתיים ואסטרטגיים (במימון עיקרי של מיליונר ההיי-טק נעם לניר) ומורל וצור מצדם הבטיחו לתקוף ולהביך את כל מי שנמצא בדרך להגדלת קצבת הניצולים. הם הציעו, למשל, להקים מחנה ניצולים מוקף גדרות תיל מול משרדי הממשלה ולקרוא לתורמים גדולים להחרים את ישראל עד לפתרון מצוקת הניצולים.

כפי שתיכננו מראש, יצרו תנודה בדעת הקהל, כשהשתתפו במימון ובהפקת הסרט "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי פדרבוש וגיא מרוז, שהוקרן בערוץ 2. בתחילת השבוע, אחרי שיצא לדרך מצעד החיים שיזמו, שיבחו את עצמם מורל וצור שהם חתומים על "שיא שעוד לא נראה כמותו" ותוך כך קוממו רבים, גם מקרב ניצולי השואה.

מי שעוקב אחר התנהלות קמפיינים של מורל וצור לא התפלא שהם בחרו להתעלם מניסיון פרקטי ומיושב להשגת פתרון לדרישות הניצולים ולהתעקש לדבוק בצעד מחאתי רועש. נח פלוג, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, גוף-העל של כלל ארגוני הניצולים, הצליח להגיע בסוף השבוע שעבר [כלומר לפני כשבועיים] להסכמים עם השר רפי איתן שצירף אליו את מנכ"ל משרד ראש הממשלה רענן דינור ונציגי האוצר. בסוף הישיבה הוציאו הודעה משותפת שהפגישה היתה טובה ועניינית ושעומדת להתקיים פגישה נוספת עם אולמרט.

אהוד ב': ונניח שהיחצ"נים של "תנובה" היו משתתפים במימון ובהפקת הסרט "מוּסר החלב", שהיה מוקרן בערוץ 2 ומגלה לקהל הצרכנים-הצופים שרק החלב של "תנובה" איננו מורעל בחומרים מסרטנים! – מה היו מחלבות "שטראוס" אומרות? מה היו אומרים כל שאר יצרני החלב בישראל? האם הנְבָלה התקשורתית הזו היתה עוברת ללא תגובה? ללא תביעות משפטיות וללא פנייה לבג"צ לסגירת הערוץ?

אבל כשמדובר בשפיכת דמו של אהוד א' – אזיי כל האמצעים הפסולים והמושחתים, כשרים; והתקשורת והקהל (שטומטם בהסכמתו) מלקקים למשטינים את התחת ומאמינים לכל הטייה! ומניין הפתיוּת הזו? מהיכן האווילות שבל תאומן? אולי, אולי כי אנשים משליכים על אהוד א' והממשלה כולה – מן האופל, החמדנות, הקינאה והרוע ששוכנים בנפשותיהם שלהם!

דבורה קוזוינר בן-נר

ארבעים שנה לשחרור רמת הגולן

לפני כשבועיים התקיימה אזכרה בבית קברות הצבאי שלנו בראש פינה במלאת שנה לנפילתו של בן המושבה נמרוד שגב, במלחמת לבנון השנייה. בשבוע הבא נזכור גם את בן אורן, באותו מקום.

אבל אני חוזרת 40 שנה אחורה, לניצחון מלחמת ששת הימים.

ואל תגידו לי שזה לא רלוונטי ולא שייך. די לשמוע את ההצהרות החוזרות ונשנות בשנה האחרונה, בחודש האחרון, בשבוע האחרון – משכנתנו הצפונית, מדמשק, ולהתחלחל מחדש מה היה קורה לכל אורך גבולו המערבי של הירדן, מדן, דפנה, עד מעבר לדרומה של הכנרת, עמק הירדן ובית שאן – אילו לא התרחשה המלחמה ההיא.

האם מישהו זוכר מילים ומושגים כמו פדאיון, מסתננים, ארץ המירדפים, שנים של צליפות מהעמדות הקדמיות של הסורים, ברמה הגבוהה, לעבר הישובים שישבו למטה בנחיתות טופוגרפית?

חבלות ומיקושים ופעולות איבה לאורך הירדן וסביב הכנרת היו ארועים רגילים. גם ראש פינה איבדה שניים מבניה, שנפלו בפעולת איבה של ניסיון להטיית מי הירדן. לצערנו ראינו איך סבלה קרית שמונה לאורך שנים, בהיותה קרובה מדי לאיזור הצפוני.

באותו קיץ של 1967 המה הגליל בדרך לגולן המשוחרר. כל עם ישראל בא לראות את שכיית החמדה העתיקה שנודעה ביישוביה היהודיים הרבים עוד מימי בית שני. די להיזכר בשמות כמו קצרין, גמלא, ובבתי הכנסת הרבים שנתגלו בחפירות ברמת הגולן.

וסיפור משפחתי: סבתא-רבתא , הסבתא רוּזֶ'ה שלנו, הסבתא של חמי – חיים יוסף קוזוינר, קנתה שתי נחלות לשני בניה, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ב"בִּיר-אֶ-שְגוּם", ושם הוקם אז הישוב "בני יהודה". היישוב סבל קשות מהתנכלויות השכנים. המתיישבים נאלצו לעזוב, והיישוב ניטש. כשהחלה ההתיישבות החדשה בגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, שאל חמי את אבנר בנו, הוא בעלי, איך ניתן לממש את הנכס, ואבנר ענה בחיוך: "אין כל בעייה. ברגע שנגיע למשרדי הטאבו בדמשק, נברר את העניין..."

אין קשר גיאוגרפי בין בני יהודה המקורית, הקודמת, שישבה בעמק הבטייחה, בשיפולים המערביים של הרמה, לבין בני יהודה של היום הנמצאת במרום הרמה.

הארכיאולוג צבי אילן ז"ל, שחקר את ביר-א-שגום, מזכיר בספרו את משפחת קוזוינר מבני יהודה.

את השיר "יום חדש בגולן" כתבתי בקיץ 1967.

ד"ר עדינה בר-אל

על לייב קוויטקוֹ ותרומתו לספרות הילדים ביידיש

לייב קוויטקוֹ (ביידיש נכתב: קוויטקאָ) היה סופר, משורר ועורך. הוא נולד בשנת 1890 באַלֶסקוֹב שבאוקראינה. התייתם בגיל צעיר מאביו המורה. למד תקופה קצרה ב"חדר", עבד במלאכות שונות והמשיך השכלתו אצל מורים פרטיים. משנת 1918 התגורר בקייב, בה החל לפרסם את שיריו הראשונים. נחשב כאחד מחשובי המשוררים ב"חבורת קייב". בשנים 1921-1925 שהה בגרמניה. אחר-כך שב לאוקראינה ושם המשיך בפעילותו התרבותית והספרותית. היה בין מנהלי התיאטרון היהודי בחרקוב ועורך עיתונים. נרצח ב"טיהורים" במוסקבה בשנת 1952. (פרטים נוספים על חייו, פעילותו, כתביו והעיתונים שערך, ראה: לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, ניו-יאָרק 1981, באַנד 8).

בנוסף לכתיבתו למבוגרים, הוא כתב הרבה מאוד לילדים, (כמו קורניי צ'וקובסקי וסמואיל מהרשק בני דורו). יצירותיו של קוויטקו לילדים נתפרסמו ברחבי ברית-המועצות. רבות מהן תורגמו מיידיש לרוסית ולשפות אחרות ושיריו הולחנו.

להלן שיר אחד שכתב – "אַלע ריידן" [כולם מדברים] – אשר מדגים את כישרונו הגדול ככותב לילדים: השיר כתוב בשפה עשירה, עם מקצב ועם מצלול שנוצר הן מחריזה והן מאוֹנוֹמטופיאה. יש בו האנשה של חפצים, הרבה הומור ואפילו פן דידקטי חבוי, שאינו פוגם באמנות. בדיוק כפי שצריך לכתוב לילדים.

שיר זה נדפס בעיתון גרינינקע ביימעלעך, גיליון 13 (43), וילנה, מאי 1929. (פרטים על עיתון זה ואחרים ראה בספרי: בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939, הספרייה הציונית ומכון דב סדן, ירושלים 2006).

אַלע ריידן / לייב קוויטקאָ

יאַשען דאַכט:

אַלע זאַכענישן ריידן,

ס'איז אַ לָשון דאָ ביי יעדן.

אָט, מע עפנט אויף א טיר,

טוט זי באַלד אַ סקריפּ אויף דיר:

"ריפּעט ריפּעט, כ'האַלט ניט אויס.

ריַין, רויס!.. ריַין, רויס"...

אָט מע זעצט זיך אויפן בענקל,

טוט דאָס בענקל זיך אַ קווענקל.

"גיי דיר, גיי ----

גיי, ניט דריי!...

נאָר פון אַלעם ריידן שענער:

לעפל, מעסערס, שיסלען, טעלער.

מיט אַ ליאַרעם,

מיט אַ פרייד ---

זיַינען אָנגעשטאָפּט מיט רייד!

נאָר דעם פּאַפּאַס גאָפּל-מעסער

שמועסן שטיל און ניט פון עסן –

פון דער אַרבעט, פון פּאַרטיי,

פון פאַרזאַמלונג ריידן זיי.

און דער מאַמעס פלינקער גאָפּל

שפּרינגט אַרום:

"האָפּל, האָפּל, –

קינדער, עסט נאָר ריין און שיין,

וועלן מיר היַינט אין קינאָ גיין,

אין קינאָ גיין – האָפּל, האָפּל".

חַזֶרט איבער יאַשעס גאָפּל:

"קינאָ גיין – אָט אַ פרייד!"

און דער גאָפּל שטילערהייט:

"אַי, דו יאַשע, זאָג מיר, יאַשע,

פאַרן עסן זיך געוואַשן?

אַי, דו יאַשע, אַי, דו נאַשער...

אַי, ניט פיַין... אַי, ניט שיין"...

טראַכט זיך יאַשע:

"נעמסט שוין טענהן?

מיט דעם שיינעם לשון דיַינעם,

מיט די לאַנגע דיַינע ציין?"

און ער טוט אַ הייב דעם גאָפּל

און אַ שטעק אים אינם כריין!

מכיוון שתרגום לעברית לעולם לא יהיה כמו המקור ביידיש, בחרתי לתמצת בכמה מילים את התוכן: מסופר בשיר על הילד יאשה, אשר מדמה לעצמו שהוא שומע חפצים מדברים: הדלת חורקת כאשר פותחים אותה, והיא "מקטרת" על שנכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים. הכיסא משמיע מחאתו, כאשר מתיישבים עליו. אבל במיוחד נעם לאוזני יאשה דיבורם של כלי האוכל: מזלגות וסכינים, צלחות וסירים. בעת הארוחה הוא שומע את המזלג והסכין של אבא משוחחים ביניהם על העבודה, על המפלגה ועל אסֵפה. ואילו המזלג של אימא לא נח ולא שלו. הוא קופץ ממקום למקום ומבטיח לילדים, שאם יאכלו יפה ונקי, הם ילכו לקולנוע. כאשר המזלג של יאשה שואל אותו אם הוא התרחץ לפני הארוחה, עונה לו יאשה [בתרגום חופשי]: "אתה כבר מתחיל להתלונן? בדיבוריך היפים, עם שיניך הארוכות?" והוא מרים את המזלג ותוקע אותו בתוך החזרת...

ולסיום, קורניי צ'וקובסקי, המשורר וחוקר ספרות הילדים, כתב על קוויטקו: (להלן בתרגום חופשי):

"היותו מוקסם מהעולם שמסביב, הפך את קוויטקו לסופר ילדים. בשם הילד, באמצעות שפתותיהם של ילדים בני חמש, שש ושבע, היה לו קל יותר להביע את אהבתו ללא גבולות לחיים; ולהביע את אמונתו העמוקה בכך, שהחיים נוצרו לשם שמחה אין-סופית."

והנה, כידוע, החיים שכה אהב ניטלו ממנו ומחבריו, ושירת היידיש שלהם נקטעה באיבה.

בהקשר לרשימתו של יהודה גור-אריה על רצח סופרי יידיש לפני 55 שנה (גיליון 268) מצאתי לנכון לכתוב על אחד מהם – לייב קוויטקו – ויצירתו לילדים ביידיש.

עדינה

מעיין בן-יהודה

משב רוח רענן בפרוזה פיוטית

על ספרה של ציפי שחרור

 "נשמות תאומות – סיפורי אהבה"

בהוצאת גוונים, 2007, 205 עמ'

ציפי שחרור הוכיחה יכולת מרשימה בתחומים שונים: היא כתבה פרוזה למבוגרים, לבני הנעורים ולילדים, ערכה ספרים של אחרים, ערכה כתבי-עת ספרותיים ואנתולוגיות לשירה ולפרוזה, כתבה תסריטים – אך רוב היבול הספרותי שלה הוא השירה, בשירה טמון עיקר מעיין יצירתה, ובה מתגלה ייחודה שאינו מוטל בספק. לאחרונה ראה אור מבחר משיריה בספר מהודר בשם "עונה שנייה לאהבה" (עקד 2006), ובו מופיע המיטב של עשרת קובצי השירה הקודמים, וגם שירים חדשים. המבקש להתחקות אחר מעיין יצירתה של ציפי שחרור, זה אשר פיכה גם בקובץ הפרוזה שלפנינו – ימצא אותו במבחר מלבב זה.

בסיפורי "נשמות תאומות" יש כל מה שנחוץ לבניית פרוזה מרתקת ושובת לב – עלילה ששלביה מעוררים סקרנות, דמויות מורכבות ואמינות וקונפליקטים השואבים את הקורא והופכים אותו לחלק מנשמת הטקסט; ויחד עם זה, כפי שנרמז לעיל, הפרוזה של ציפי שחרור איננה אפית גרידא – היא ממזגת את האפיקה עם פיוטיות נלבבת עד כי לעיתים נדמה שמדובר בשירה ממש (ראו עמ' 27, 162, 180, 200, 204 ועוד).

ב"נשמות תאומות" חמישה-עשר סיפורים החושפים בפני הקורא פיסות חיים מרתקות: אסונה של אישה אחת שנפגעה בתאונת דרכים, מנתב אישה אחרת, עקרה, אל אימהות ("אישה לא גמורה"); הגורל מפגיש אישה המתגעגעת אל אהוב מלפני עשרים שנה עם מי שיכול היה להיות בנו של אותו אהוב, ואולי הוא באמת בנו? ("רומן מדברי" ); רווק המסור לאלמנת חברו הטוב, והמקווה לזכות בחסדיה – נהפך ברגע של שיגעון הקנאה לאנס אלים ("לנטנה"); ערבי "טוב", המקיים "דו-קיום" עם יהודייה, נהרג בפיגוע, וזרעו מתערב בדם יהודי ("ערבי במרתף"); מוכר פופקורן בקולנוע מתאהב נואשות באישה יפה ודיכאונית, שיש לה "שלדים בארון" ("קולנוע דרום"), ועוד. הסיפורים החזקים ביותר בקובץ הם "אישה לא גמורה" ו"כתמי ילדות". הסיפור האחרון מתאר בצבעים עזים ביותר את אומללותה של משפחה החיה תחת צילו המבהיל של אב אלים, המאיים תדיר לרצוח את אישתו, המתעלל בילדיו ושולל מהם את טל הילדות.

לא ברור לי מדוע ההוצאה החליטה להעניק לספר כותרת משנה בשם "סיפורי אהבה", כי הרי מחצית הסיפורים קשה עד מאוד לסווגם בקטגוריה הזו. אני מתכוון ל"כלב ליום אחד", "האישה שקנתה את הפרארי של הנזיר", "נשים גבוהות", "משוררת מתחילה", "מועדון פנויים פנויות", "עובד זר", "כתמי ילדות", "גויאבות בניו-יורק". סיפורים אלה מעניינים ומרתקים, אבל אני לא מצאתי בהם אהבה. מתוארים בהם סטיות ועליבות ("משוררת מתחילה"), עולמה המיוסר של רווקה הכמהה לקשר ("פנויים פנויות"), עולמו הוורוד של מתגרש סדרתי ("נשים גבוהות") ועוד, אבל אהבה ממש – אפילו נכזבת, מאוחרת, בלתי אפשרית – אלה אינם בנמצא שם.

הקובץ נקרא על שם הסיפור השלישי – "נשמות תואמות", שהוא אחד מתוך שלושה סיפורים, שאני אכנה אותם ברשימה זאת בכינוי "הזויים". השניים האחרים הם "האישה שקנתה את הפרארי של הנזיר" ו"גויאבות בניו-יורק". בשלושה סיפורים אלה נוטשת ציפי שחרור את דרך הריאליזם, שבו היא מפליאה לעשות, וגולשת אל האבסורד והסוריאליזם הסימבולי. אני יודע שגדולי היוצרים כקפקא, יונסקו, בקט וגם עגנון שלנו, הביאו לעולם פרי עט מן המין הזה, אשר זכה לתהילת עולם; ואף על פי כן, נראה לי שהדרך הזאת להביא אמירה בפני הקורא היא טריקית מדיי ויומרנית מדיי: הקורא נרמז שאם יפענח את מערכת הסמלים החבויה בתוך המארג האבסורדי – ייחשף לעיניו כיבשונו של עולם, אלא שלאחר טירחה לא מבוטלת של הקורא, הוא מגיע למסקנה שהסופר המהולל חושף בפניו "אמת" טריוויאלית עד כדי גיחוך. כמה עטים נשברו כדי לפענח את סודותיהם של "עידו ועינם" ו"ספר המעשים" של עגנון, וכשהמלאכה הסתיימה, הסתבר שעגנון רימז על ייעוד ומעיין (היפוך אותיות של "עידו ועינם") – לאמור, מניין בא עם ישראל, ולאן הוא הולך – ביג דיל!

וכנגד מה דבריי מכוונים? כנגד הקונצפט של סיפור כמו "נשמות תאומות". בסיפור זה מפורט כיצד נשמתו של יוחאי המת נפלטת ממנו, מתאדה באד בחדר, מנסה לברוח, אבל האלמנה מתילדה אינה מאפשרת לה. הסיפור מתאר איך הנשמה נשארת לכודה בחדר, משמיעה את קולה ומתוודה, ואינה מאפשרת לאלמנה להתייחד עם גבר אחר, הגם שגופה עורג לכך. ברור שהסיפור מפנה את תשומת לבו של הקורא אל קיבעון הזיכרון המנטרל את הרצון ואת המעשה גם יחד. אך גילוי זה אינו מצדיק בעיניי את הסטייה מהריאליזם הנפלא של ציפי שחרור אל המסתורין והאבסורד.

זאת ועוד, שלד הסיפור מזכיר בהכרח את ספרו של ז'ורז'ה אמאדו, "דונה פלור ושני בעליה", שם מסופר על ואדיניו ההולל שמת בדמי ימיו ומופיע בחדרה של אלמנתו כשזו מתעלסת עם בעלה החדש והמהוגן דוקטור תיאודורו. אני מניח שציפי שחרור ארגה במכוון את הסיפור "נשמות תאומות" על פי השלד הנ"ל, כפי שעשתה, למשל עם רובין שארמה ("האישה שקנתה את הפרארי של הנזיר"; ראו איזכורים נוספים – "בובה ממוכנת", של דליה רביקוביץ – עמ' 111; "פונטנלה" של מאיר שלו – עמ' 157 ואילך; "על העיוורון" של סאראמאגו – עמ' 197). אינני מוצא את עצמי בעמדה של מי שיכול לייעץ עצות ליוצרת במעמדה של ציפי שחרור, אך אביע את דעתי בצורה מפורשת: סיפוריה הריאליסטיים בקובץ הזה הם נפלאים ממש – פחות התלהבתי מאלה שנימות של אבסורד וסוריאליזם נארגו בהם.

אהבתי מאוד את הקטעים הארוטיים בספר. לדעתי, הם עדינים ורחוקים מאוד מהתיאורים הפורנוגרפיים הנמצאים בשפע בספרות העכשווית. ציפי שחרור מוכיחה בכתיבתה שאפשר לתאר התעלסויות בצורה משכנעת ונוגעת אל נבכי הנפש, מבלי לגלוש לבוטות לשונית ולגסות (ראו עמ' 12, 27, 73 ועוד).

ועוד דבר שבה את ליבי: לאחרונה נשים יוצרות מתחרות זו בזו להוכיח עד כמה הגברים מיותרים לגמרי על פני האדמה, עד כמה הם חמסו את החירות של האישה ואת כוח היצירה שלה, ועד כמה טעה אלוהים שבכלל ברא אותם. אישה יוצרת שאיננה מתארת את בן הזוג כשלומיאל, כמי שמתפלנטר בין רגליה בחוסר מעש, כנאד נפוח, כשוביניסט אינפנטיל – היא לא מעודכנת, היא לא "אִין", "נשים צריכות גברים כמו שדג צריך אופניים." הגבר במחזה של ענת גוב "עקר בית" הוא טייס לשעבר, ועם פרישתו הוא הופך לנטל בלתי נסבל על אישתו, על בתו ואפילו על העוזרת – מה זה בכלל טייס? עטלף מכוער עם כנפיים, ילד שמשחק בג'ויסטיק! "פנינים" דומות, ואף יותר בוטות ימצא הקורא בספריהן של שולמית גלבוע (צריך לחתוך לגברים כמו שחתכה בוביט), דורית זילברמן (גברים ראויים להירצח אחרי הבעילה), יוכי ברנדס (צריך להשתמש בגברים ולזרוק), דורית רביניאן (הגברים הם חבורה של חדלי אישים). בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה", שכידוע עניינו אהבת בשרים בין תלמידת תיכון למורתה הנערצת, ימצא הקורא פתרון מבריק ל"בעיה הגברית" – להעביר את כל הגברים לאי בודד ולהשאיר רק את "היסודות המועילים" שביניהם – המדענים והחוקרים.

אינני קובל רק על העוול "ההיסטורי" שבגישה הלוחמנית הזו, אלא, ובעיקר – על התועלת שיוצרות מוכשרות אלו משיגות, כביכול, על ידי השמצה בלתי פוסקת של הגברים. איך, למשל, יגייסו "חיילים" זכרים למאבק הצודק בקיפוח ההיסטורי של הנשים? למה שגבר מושמץ "מכאן ועד להודעה חדשה," יירתם למאבק של מי שמשמיץ אותו?

מעניין לעניין באותו עניין: הסופרים הגברים מאז ומעולם שרו שירי הלל לאברי גופה של האישה, ציירו ופיסלו אותה בחרדת קודש ממש. לעומת זאת, הנשים הסופרות מתחרות זו בזו מי תתאר בקווים יותר מנוולים את גופו של הגבר. לפעמים יש "הנחה" ויש תיאור של עיניים או ידיים יפות של גבר, אבל איבר מינו הוא מוקצה מחמת מיאוס (יעיין הקורא בספרה של שולמית גלבוע "ארבעה גברים ואישה" וייווכח שממש לא הגזמתי).

"נשמות תאומות" של ציפי שחרור היה עבורי משב-רוח רענן לאחר כל ההבל האנטי-גברי שרק את קצה-קצהו פירטתי לעיל. בסיפוריה של ציפי שחרור יש גיבורות שאוהבות גברים וחושקות בגופם, וגֵו הגבר מתואר בהתפעלות, ואפילו בהערצה, כמו בתקופה הקלאסית ביוון וברומא, וכמו בתקופת הרנסנס באיטליה. נואשתי כבר למצוא תיאורים כאלה ביצירה נשית, וכשגיליתי אותם כאן, חשתי אסיר תודה למחברת.

הרי דוגמה מן המין המשובח הזה:

"על הבמה כירכר באותו זמן גבר צעיר ונאה מחופש לחלוץ עברי. הוא התנועע לקצב מוסיקת רוק, וקילף מעליו את בגדי החלוץ... הוא הניע את אחוריו ואת איבריו, הסיר לאיטו את החולצה, את הגופייה, את החגורה. אחר כך האט את הקצב, והסיר את מכנסיו בתנועות מעוררות ומגרות, ועמד מול שוליות הרופאים בתחתוני חוטיני מוזהבים שהבליטו את אשכיו ואת איבריו המפוארים. הוא סובב אלינו את גבו והציג בגאווה אחוריים חטובים..." (עמ' 120, ראו גם עמ' 12, 27, 49, 51, 75, 144).

אינני בטוח שציפי שחרור תרווה נחת מהרשימה הזו, ובעיקר מההדגשים שלי, אבל לגברים שיקראו את הספר הזה, אני מבטיח שיפלטו מעומק הלב אנחות של רווחה והנאה.

טלי אלון

שני שירים

נִבְלַעַת בֵּין הַטִּפּוֹת מְבַקֶּשֶׁת לוֹמַר

מְחַלְחֶלֶת בִּשְׁאֵלוֹת שֶׁאִתָּן אִי אֶפְשָׁר

מַמְשִׁיכָה וּמְלַטֶּפֶת

בְּיָד שְׁנִיָּה צוֹרֶפֶת

מְהַרְהֶרֶת בַּכֹּל

עָבָר לְעָתִיד יָכוֹל?

קַרְחוֹנִים נְמֵסִים מֵעֶבְרוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס שָׁקֵט

מְוַסֶּתֶת הִלּוּכִים, לִבִּי מְצוֹתֵת

מַפְחִיתָה צְרִיכָה

צוֹרַחַת.

מוֹסִיפָה פְּרִיחָה

שׁוֹלַחַת.

נִבְלַעַת בֵּין הֲמוֹנִים לְעִתִּים בּוֹלֶטֶת

שׁוֹאֶלֶת אֶת הַשְּׁאֵלָה הַנְּכוֹנָה

עָלֶיהָ אֲנִי אֲמוּנָה

מְחַלֶּקֶת אַהֲבָה לְלֹא תְּנַאי

מַאֲמִינָה שֶׁלַּמְרוֹת הַכֹּל... כְּדַאי

הַחַיִּים מְעַנְיְנִים.

*

כְּמוֹ עוֹף הַחוֹל מִתְרַסֶּקֶת אֶל תּוֹכִי

כְּמוֹ עוֹף הַחוֹל מִתְרוֹמֶמֶת

כְּמוֹ יָם תָּכֹל צוֹבֶרֶת כֹּחִי

כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ מִתְחַמֶּמֶת

כְּמוֹ אִישׁ אַחֵר צוֹבַעַת הָאֵינְסוֹף

כְּמוֹ שִׁיר חוֹזֵר פּוֹרַעַת בְּמָעוֹף

כְּמוֹ עוֹף הַחוֹל נוֹפֶלֶת

כְּמוֹ רָקִיעַ כָּחֹל אוֹזֶלֶת

וְצוֹבֶרֶת שׁוּב כּוֹחוֹת

וּמַמְרִיאָה...

דוד מלמד

מסע אל פולנים אחרים

מסע לפולין הוא גם מסע אל הורינו וסבינו, אל זיכרונותיהם ואל שתיקותיהם, אל מועקותיהם ואל צלקותיהם. מסע לפולין הוא גם מסע אל הפולנים.

כל מי שהוא צאצא ליוצאי פולין נושא במוחו את מה ששמע מהוריו ובני דורם במשך שנים על האנטישמיות הפולנית הבוטה. שמענו את הדברים בעיקשות יומיומית או בסיפור קצרצר או בהערת-אגב. ראינו ושמענו את הקשישים הפולנים ב"שואה" של קלוד לנצמן ובסרטים תיעודיים אחרים. ההכללות, שבדרך-כלל אינן מדוייקות – היו נכונות לגבי הרוב המכריע של הפולנים.

העדויות על חסידי אומות העולם ועל מצילי יהודים היו כמו טיפות בים: על אחד שהקים מפעל שבו העסיק יהודים והציל את חייהם, על אחד שבבית-המרקחת שלו ליד הגיטו סייע ליהודים בתרופות, במידע ובעניינים אחרים, ועל משפחה שהסתירה במרתפה את שכניה היהודים.

רבים מניצולי-השואה ששמעו על נסיעות לפולין – התכרכמו פניהם. איש יקר אחד אמר לנו: "נולדתי במקום הכי-מפורסם בעולם, באושוויץ" – ובאותה נשימה הוסיף מייד: "למה ישראלים נוסעים לפולין, למה הם דורכים שם?"

עם המשא הזה על כתפינו יצאנו לפולין ועם המשא הזה הלכנו במוצאי-שבת בראשית יוני 2007 ל"בית-הכנסת הגבוה" ברובע היהודי הישן של קרקוב, קז'ימייז', לערב שירה ונגינה של חברי תנועת "גשר" ושל תלמידי המחלקה ללימודי יהדות באוניברסיטה היאגילונית העתיקה של קרקוב במסגרת אירועי "ימי ישראל". האוניברסיטה, שהיא העתיקה ביותר בפולין, נוסדה בשנת 1364 ושוקמה בשנת 1400 ע"י המלך ולדיסלב השני יאגילו, ומאז נקראת על שמו.

רובע קז'ימייז' היום הוא מעין "נחמת-עניים" ליהודים. קרקוב זכתה לכך שלא הופצצה ונהרסה כערים אחרות בפולין, וכך שרדו בה, בין היתר, גם מיספר בתי-כנסת. תכולתם נחרבה ונשדדה, אך שרידיהם נותרו על מקומם. הרובע לבש חיים חדשים. מסעדות בעלות גוון יהודי צצו ברחובותיו, ופולנים יושבים במסעדות אלו שעל קירותיהם ציורים ותמונות של יהודים עטורי זקנים ופיאות, וברקע מתנגנת מוסיקה יהודית.

בין בתי-הכנסת ששרדו מן הימים ההם יש מעטים שחידשו את פעילותם, כמו בית-הכנסת הידוע של גדול פוסקי אשכנז, הרמ"א (ר' משה איסרליש). ליד בית-הכנסת נמצא בית העלמין שבו הוא קבור והמשמש גורם משיכה למבקרים רבים. בית-הכנסת מתמלא בשבתות במתפללים, רובם תיירים ישראלים ובתוכם כאלה שאינם מן המבקרים הקבועים בבתי-כנסת בארץ. כולם מושפעים מאווירת-העבר המיוחדת השורה על המקום.

בית-כנסת אחר הוא בית הכנסת הגבוה ("די הויכע שול") שנבנה ככל הנראה בשנת 1563 ועבר תהפוכות רבות. הוא נהרס בתקופת הכיבוש הגרמני וכל תשמישי הקדושה יקרי-הערך שהיו בו נשדדו. לאחר המלחמה שופץ הבניין ובמשך שנים שימש את החברה לשימור עתיקות. היום משמשת קומת הקרקע כחנות ספרים (בחזיתה הכתובת באידיש "בוכהאנדלונג"), ובית הכנסת הוא מוזיאון. באולם התפילה לשעבר ישנם שרידים של ציורים וקטעי פסוקים ותצוגה של תמונות הנוגעות לקרקוב היהודית.

בליל-שבת לאחר התפילה בבית הכנסת של הרמ"א הולכים אחדים מן הישראלים אל בניין הקהילה, שם מצטופפים עשרות סטודנטים פולנים צעירים, (אצל חלק מן הבנות אפשר להבחין בשרשראות עם צלבים על צוואריהן), באולם מקושט בדגל גדול של ישראל, מאזינים ל"קידוש", לברכת "המוציא" על החלות, ולזמירות-שבת שמשמיע מרצה מישראל. הם שותים מן היין, טועמים מן החלות, "מנגבים" חומוס, ומפגינים את הנאתם מן הערב בהשתתפות פעילה ובמחיאות-כפיים. בחורה פולנייה היושבת לידנו מספרת על לימודי היהדות שלה ועל אהבתה לנושא, וכשאנחנו אומרים לה בסוף הערב בפולנית "להתראות," היא עונה בעברית: "להתראות ושיהיה לכם שלום שבת."

אך האירוע המרכזי הוא במוצאי-שבת. היוזמה לאירוע זה, בין שאר האירועים המאורגנים ב"ימי ישראל", היא של קבוצת סטודנטים פולנים הקוראת לעצמה "גשר" (כך, בעברית), מהמחלקה ללימודי היהדות באוניברסיטת קרקוב. כמאה סטודנטים לומדים במחלקה שבראשה עומד פרופ' אדוארד דוברובה. מדי שנה מתקבלים ללימודים כשלושים סטודנטים מתוך מאה המבקשים להתקבל. לפני שלוש שנים החלה מסורת זו ומזה שנתיים מגיעים לקרקוב נציגי אגודת הידידות ישראל-פולין וארגון יוצאי קרקוב, המספקים בכל ימות השנה חומרי-הסברה, מרצים וסרטים לחברי התנועה.

הקונצרט מאורגן על-ידי הסטודנטים. כמאתיים אנשים נוכחים במקום, רובם סטודנטים בגילאי 30-20, השאר הם הוריהם וגם אנשים מן הרחוב וקומץ ישראלים משתאים.

הם יושבים באולם-התפילה לשעבר ורבים שאין להם מקום-ישיבה עומדים ליד הקירות מסביב. הפנים הצעירות הן בעלות תווי-פנים פולניים מובהקים, העיניים קורנות. על הבמה שישה נגנים, חצוצרן-מנחה ושתי זמרות, כולם מצויינים ועושים את עבודתם בכישרון ובמקצוענות.

הם מסבירים בפולנית על ר' נחמן מברסלב, על התפילה ועל ריקוד ה"הורה", על שפת האידיש ועל העיירה היהודית, וסוחפים את הקהל למחיאות-כפיים קצובות לקול שירת "הבן יקיר לי אפרים" ו"כל העולם כולו גשר צר מאוד", "אבינו מלכנו חננו ועננו", ו"מיין שטעטאלע ברענט", וכמובן "הבה נגילה" ו"הבאנו שלום עליכם". קשה לתאר במלים את התחושה המלווה אותנו למראה עשרות צעירים וצעירות פולניים המקפצים יחד בקצב אחיד לאורך כותלי האולם, מניפים ידיים כלפי מעלה, ושרים בעברית "עם ישראל חי". וכאשר המנחה אומר בפולנית בסוף הערב את המילה "התקווה", אינו נצרך למילות-הסבר נוספות. מאתיים פולנים צעירים קמים על רגליהם, עומדים זקופי-גו ושרים בעברית את "התקווה", והאקוסטיקה של האולם מעצימה את הקולות והצלילים.

אנחנו יוצאים בשעה מאוחרת אל רחובות קרקוב הרטובים מן הגשם האביבי ומנסים לעכל את החיזיון שראינו. בפולין קשה לטייל ללא סיועו של החבר הצמוד: הדימיון. הוא שמשלים לנו את מה שאיננו יכולים לראות: את מראה אלפי היהודים שחיו בעיר טארנוב, את מראה המתפללים בבית-הכנסת בלאנצוט, את המצבות שנעקרו ונעלמו מבית העלמין בשצ'צ'ין, ואת מראה בני משפחותינו שעצמותיהם טמונות כנראה בקבר-אחים במחנה-ההשמדה בלז'ץ הסמוך למקומות מגוריהם.

הדימיון אינו יכול לספק לנו את הצילומים המדוייקים שמעולם לא ראינו, כמו את תמונת הסבא שלנו שנראה בחיים בפעם האחרונה כשהוא מטייל באחד מרחובות קרקוב.

פולין היא מסע שבו נותר לנו רק לדמות בעיני רוחנו מה ראו הורינו במקומות הנראים היום שונים לחלוטין.

בפולין מותר גם להיזכר בחלום ילדותי תמים שחלמנו פעם על צוהר קטן הנפתח בשמים וממנו משקיפים, ברגעים של חסד, האנשים היקרים לנו, והם רואים משם גם אותנו, ממשיכי דרכם, וגם, אי פה אי שם, פולנים אחרים.

הרשימה המרגשת הזו פורסמה לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 10.8.07.

רון וייס: שר המשפטים החדש

מבקש לגמד את בית המשפט העליון

אהוד בן עזר שלום,

בשנים האחרונות מנהלים העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מערכה עקבית נגד בית המשפט העליון במטרה להחלישו ולחזק את ההשפעה של פוליטיקאים על מערכת השיפוט. בולטים בגישה זו העתונאים בן דרור ימיני מ"מעריב" וטובה צימוקי מ"ידיעות אחרונות", שתוגברה בשנים האחרונות ע"י דניאל פרידמן, שר המשפטים הנוכחי, שכתב בעיתון ביקורת ארסית, משתלחת וחסרת רסן נגד בית המשפט העליון. עתה, כשר משפטים, הוא מכין הצעות חוק שהמכנה המשותף שלהן הוא החלשת השפעתה של דורית בייניש על המערכת המשפטית וגימודו של בית המשפט העליון, תוך חיזוק כוחה והשפעתה של המערכת הפוליטית.

במערכה זו אין הוא בודד ומותקף מכל הכיוונים כפי שכתבת. נהפוך הוא, הוא נהנה מתמיכת העיתונאים שהזכרתי ומתמיכה של מפלגות הימין והמפלגות הדתיות, שמעונינות אף הן להחליש את המערכת המשפטית.

במדינת ישראל אין חוקה המגינה על זכויות האזרח וחובה לדעתי לשמור על סמכויות המערכת המשפטית כדי שתגן עלינו מפני פוליטיקאים מושחתים ותאבי שררה ומפני חברי כנסת הזוממים לחוקק חוקים מופקרים ואנטי דמוקרטיים. אם המערכת המשפטית תיפגע, חלילה, כולנו נסבול.

רון וייס

רמת-גן

אהוד בן עזר

"ביקורת תיאטרון" על "נעורי ורדל'ה" של חנוך לוין מלפני 33 שנים

קטע יומן מחודש פברואר 1974

12.2.74. כ' בשבט תשל"ד. יום שלישי. אתמול בערב הלכתי ל"נעורי ורדל'ה" של חנוך לוין בקאמרי. הרגשתי קצת לא טוב, אך דומני כי לא רק זו היתה הסיבה שלא נהניתי מכל המחזה, רק מכמה הברקות שנונות. ההרגשה הכללית היא שהמחזה הוא העתק של "חפץ" וכמעט אינו מוסיף דבר חדש, מחוץ לרעיון שכל אחד מהגיבורים היה רוצה להתקיים במחשבתו של הזולת הנעלה עליו.

ב"חפץ" היה אדם לאדם חפץ, אובייקט לזולתו.

ב"יעקובי וליידנטל" נעשה אדם אובייקט לעצמו ומתייחס לעצמו כאל חפץ ואינו יודע היכן להניחו ולכן רוצה כל אחד להיות בחברת הזולת, כדי להיפטר מה"אני" שלו.

ב"נעורי ורדל'ה" עושים הגיבורים של חנוך לוין שלב נוסף. ומחפצים, אובייקטים לעצמם – הם נעשים לריקנויות. לכל אחד מהם הרגשה שהוא ריק לגמרי, חסר ערך, והוא מקווה לקבל ערך על ידי כך שיתקיים במחשבת הזולת. ואם הזולת חדל להתייחס אליו – האדם עצמו חדל להתקיים, מאחר וכשלעצמו הוא ריק לגמרי.

ועם זאת המחזה קלוש משני קודמיו, הדמויות מתנועעות ומדברות כמו בובות בתיאטרון. אמנם זו הכוונה – כדי להוכיח על [את] חוסר פנימיותם, אך הצגתה של הריקנות עשוייה להיראות בנקל כרדידות וכשיעמום. ויש קטעים משעממים במחזה, הקצר כשלעצמו. ומיטבו – בכמה הברקות לשוניות ובשנינות שבדיאלוגים ובמונולוגים. לעומת זאת יש משפטים ומחוות שצונחים כבדים כאבן בקהל ומותירים הרגשה לא נעימה שאין עימה חווייה אסתטית.

אורי הייטנר

בתוך הגדר

אסון כבד פקד בשבוע שעבר את הגולן. חייל צעיר, בן היישוב חספין, שלח יד בנפשו.

נסעתי להלווייה בבית העלמין בחספין. היה לי ברור, שהחייל ייטמן מחוץ לגדר, שהרי זו ההלכה בנוגע למתאבדים. אני יודע שאצלנו, בקיבוצים ובמושבים, מתאבד מקבל אותו הכבוד האחרון כמו כל נפטר. אולם חספין הוא יישוב דתי מאוד, ומן הסתם מנהגו הוא על פי ההלכה.

חספין הוא המרכז האזורי של גוש היישובים הדתיים בגולן. היישוב מספק את השירותים החינוכיים והרוחניים לכל האזור. ביישוב ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר, בית ספר ממלכתי דתי, תלמוד תורה. חיים בו רבנים רבים. רב היישוב הוא הדמות המרכזית בו והמנהיג הבלתי מעורער שלו. החיים הציבוריים של היישוב מתנהלים מתוך הקפדה יתרה על קלה וחמורה. הגעתי לבית העלמין שעה קלה לפני תחילת ההלוויה, ולהפתעתי ראיתי שחלקת הקבר היא בתוך הגדר, כמו קברו של כל נפטר. בהלוויה נאמרו הספדים, אף שאין לספוד למתאבד. בני המשפחה יישבו שבעה על המנוח, אף שאין לשבת שבעה על מתאבד.

שאלתי את הרבנים לפשר הדבר, והתברר לי שאין כאן כל חריג – זה הנוהג. אין מקיימים את ההלכה של קבורת מתאבד מחוץ לגדר. ההסברים ששמעתי ריגשו אותי מאוד. ראשית, אם אין עדים למעשה ההתאבדות, מניחים שאולי לא היתה זו התאבדות אלא תאונה. אכן, במקרה זה לא היו עדים. אולם היה מכתב פרידה. נכון, אך המכתב אינו ראיה חד משמעית. המכתב מעיד על כוונתו של החייל להתאבד, אך מניחים שהמוות עצמו הוא תאונה.

ואם היו עדים? גם כאן, ההנחה היא שייתכן שהלחיצה על ההדק (במקרה זה), או האקט הסופי האחר שהביא לקיצו של המנוח, היו בחלקיק שניה של אי שפיות, ובמקרה זה אין לשפוט את האדם על מעשהו. כמו כן, מניחים שבחלקיק השניה שאחרי המעשה, הוא התחרט עליו, אך כבר לא יכול לעצור אותו. אגב, אין זה רק פלפול ההלכתי-משפטי, הדבר בהחלט הגיוני. לא אחת, אנשים שניסו להתאבד שמחו כשניצלו, וייתכן שגם מי שלא הצליחו, התחרטו אך ההדק כבר נסחט, הרגליים כבר התנתקו מהגג, או החבל כבר התהדק. אין להעניש אדם שבנשמת אפו האחרונה חזר בתשובה. די בספק הזה, כדי שלא להענישו.

ההלכה הקובעת את ביזויו של המתאבד, נובעת מתוך קדושת החיים והרצון להרתיע מפני התאבדות. גלי התאבדות, בעיקר של בני נוער, מעידים על כך שקיימת השפעה של אווירה חברתית על המתאבד, וההלכה הזו נועדה ליצור השפעה שלא תעודד את המעשה. בחברה המאמינה בעולם הבא ומדברת על "עולם שכולו טוב", עלולה להיות משיכה דתית להתאבדות. גם עם אפשרות זו מנסה היהדות להתמודד. ההתייחסות היהודית לחיים היא כאל פיקדון שניתן לנו מידי הקב"ה, ורק הוא קובע מתי לקחתו מאיתנו. "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך." ההלכה הקובעת שיש לקבור את המתאבד מחוץ לגדר, נובעת מנימוקים ראויים וחיוביים.

אולם ההלכה הזו פוגעת קשות ברגשות המשפחה. לא זו בלבד שיקירה נפטר מן העולם והאובדן הוא גדול, כאשר מדובר בהתאבדות, הכאב גדול שבעתיים, ועמו רגשות האשם – האם עשינו הכל כדי למנוע זאת, האם היתה כתובת על הקיר שלא השכלנו לקרוא וכדומה. להוסיף על כך פגיעה כה קשה בכבודו – זו כבר ממש התעללות ברגשות המשפחה.

בעימות בין ההלכה לבין האנושיות והשכל הישר, מצאה החברה הדתית את הדרך לבחור באנושיות. לעתים חילונים נוהגים לנוד ל"התפלפלות" הדתית ה"מערימה" כביכול על ההלכה. אולם אני רואה זאת בחיוב רב. זו המשמעות של תורת חיים, של "וחי בהם". אין זו הערמה על ההלכה, אלא מציאת דרך מכובדת להסתדר עם החלקים הקשים בתוכה. הדרך הזו היא דרך הלכתית, והיא ההלכה למעשה. זהו מופת של גישה העושה כל מאמץ לשפוט אדם לקולא, כדי להמעיט בסבל.

לכן, התרגשתי כל כך למשמע הנימוקים שמאפשרים להמנע מביצוע ההלכה הזאת.

...ורק על דבר אחד הצטערתי. על כך שאין הממסד הדתי נוהג כך גם בנושאים אחרים, החל בהתרת עגונות וכלה בהכרה ביהדותם של העולים מחבר העמים.

חני ליבנה ב"הימנון לאהבה" ב"צוותא"

ביום חמישי האחרון, 9.8.07, ישבנו בשורה ראשונה באמצע באולם "צוותא" 1 בתל אביב ושמענו ערב יחיד של הזמרת הוותיקה חני ליבנה בשם "הימנון לאהבה". נאמר עליו בתוכנייה שהוא מופע מרגש וסוחף, מלא חום והומור, של מיטב השנסונים הצרפתיים, משיריהם של אדית פיאף, ז'אק ברל, שארל אזנבור, אנריקו מסיאס ועוד, מתורגמים לעברית, חגיגת חיים, שמחה, עצב ואהבה, והמופע בלוויית ארבעה נגנים.

ואכן, קודם כל הנגנים-המלווים, שחלקם גם מופיע בקטעי סולו קצרים או גם באנסמבל ללא הזמרת. המדהים מכולם הוא ליאון חביב אשר על כלי ההקשה, התופים והמצילתיים. זה היה תענוג אמיתי לשמוע וגם לראות אותו בפעולה. כאילו חוש ההומור והחיוך השובב והמבוגר שלו עוברים יחד עם הצלילים המדהימים שהוא שולה מממערכת התופים והמצלתיים שבמרכזה הוא יושב. לידו יוסי לוי הוותיק בגיטרה. שקול. רציני. מרוכז בנגינה ומפליא בצליליו הברורים והמדודים. ועימם צחי פודור הצעיר בגיטרה בס ובקלידים, ויוסי גרושקה באקורדיאון ענק שמוליך את המופע, והוא גם שעשה את כל העיבודים.

ועל רקע הרביעייה המצויינת הזו עלתה חני ליבנה, ועל זמרתה אפשר לומר כמה דברים. מצד אחד סחפה את הקהל באולם המלא מפה לפה וגרפה מחיאות כפיים בלתי פוסקות כמעט, גם כליווי לשירים עצמם. קולה עז וסוחף והיא אינה משעממת לרגע על פני שעה ומחצה. מצד שני, מצד שני – הרביעייה המצויינת מילאה את החלל בצלילים כה עזים עד שקולה, ובייחוד מילותיה של חני ליבנה, לעיתים בקושי נשמעו, למרות שישבנו מרחק כארבעה מטר ממנה. זו תופעה מדהימה שזמרת אופרה אחת יכולה למלא את כל היכל התרבות ללא מיקרופון, ואילו זמרת שאנסונים באולם קטן המתאים למועדון לילה אינה נשמעת באופן צלול ממרחק ארבעה מטר בגלל המהומה הכלית והשימוש של כולם במיקרופון!

לא ראינו את יוסי בנאי בהופעה חיה בתוכנית השאנסונים הצרפתיים שלו אבל שמענו מדי פעם קטעים בטלוויזיה והתרשמנו שקולו עמד במרכז, והליווי המוסיקלי היה רחוק-רחוק ברקע. לכן בכל שיר נשמר החן של השיר, הכישרון של השחקן הצטרף לזה של הזמר. ואילו חני ליבנה שרה את רוב השירים כמעט באותו מקצב ובאותה התלהבות ומבלי לפלרטט עם המילים עצמן עם הקהל. דומה שחרף הליווי הנהדר, היה אפשר ליהנות יותר מן הערב אילו הסתפקה בליווי גיטרה בלבד או אקורדיאון, ואולי גם בלי מערכת הגברה. אבל נראה שהדרישות של הקהל כיום הן כאלה שאם לא יקבל הרכב מוסיקלי עשיר ומשובח, כפי שאמנם היה, יידמה לו שאינו מקבל תמורה מלאה לכספו.

בסך הכול ערב מהנה מאוד, אבל חבל. הרי כולנו מכירים את השאנסונים הצרפתיים הנפלאים האלה במקור.

ס' נידח

ליטמן מור

מגיטו וילנה למנהל שירות המזון בישראל

לכבוד מערכת "חדשות בן עזר",

שלום רב,

אני מתייחס לכתבה שהופיעה בגיליון 267 (מטעם המערכת או בעילום שם) – "מדוע ניצולי השואה האמידים אינם מתגייסים לעזרת אחיהם," וכן "ביניהם [ניצולי השואה] מתוך עיקרון לא הגישו תביעה לשילומים לא מהגרמנים ולא ממשלת ישראל."

אני "ניצול שואה". אני לא יודע אם אני אמיד. אני בוודאי לא מצוי בעשירון העליון אבל מתוך עיקרון לא קיבלתי הטבה כלשהי מממשלת ישראל אלא ושוב, מתוך העיקרון, רק מממשלת גרמניה.

להלן העובדות. המסקנות מתבקשות מאליהן. ב-18 באוקטובר 1939, בגיל 22 עזבתי – ברחתי מברית המועצות, מעיר מולדתי דויד הורודוק, באזור פוליסיה בביאלורוס – לווילנה, בתקווה לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל.

לצערי לא קבלתי היתר עלייה, סרטיפיקט וב-6 בספטמבר 1941, לאחר הפלישה של גרמניה הנאצית לברית המועצות, נכלאתי בגטו וילנה. כחבר בתנועת נוער ציונית נמניתי עם מייסדי המחתרת פ.פ.או. שדגלה בהתנגדות לגרמנים בתוך הגטו. אני אף השתתפתי באסיפה של תנועות הנוער ב-31 בדצמבר 1941, שם הקריא אבא קובנר את הכרוז "אל נלך כצאן לטבח!"

מסיבות שונות ולא פה המקום לעמוד עליהן (כתבתי על כך בספר האוטוביוגרפיה שלי "הקרב על החיים") ברחתי מהגטו ב-11 בספטמבר 1943, כשבועיים לפני חיסול הגטו, אל הפרטיזנים ביערות נארוץ-ביאלורוס. השתחררתי ביוני 1944. ככימאי קבלתי שחרור משקי, ועבדתי ככימאי במפעל לנשק. (אגב, בידי תעודת השחרור מהפרטיזנים ובו נאמר במפורש שאני יהודי ובלתי מפלגתי וכן המקומות שם השתתפתי בקרבות נגד הגרמנים). ב-1945, לאחר שחרור מוקדם מהעבודה ולאחר נדודים בדרך לא דרך, ולאחר שהשתתפתי באופן פעיל ב"בריחה" – עלייה ב' הבלתי לגלית – הגעתי ב-23 באוגוסט 1946 לארץ ישראל.

האמת ניתנה להיאמר שהיישוב באותו זמן לא גילה אהדה לניצולי השואה. קראו לנו "שארית הפליטה" – מונח שלדעתי יש לו קונוטציה שלילית. המילה שארית הזכירה לנו את השארית מסיר המרק שהצלחנו לקבל פה ושם. גם "פליט" אינו שלם עם מעמדו. הכינוי של UNRRRA היה "עקורים" – Dispiaces Person. האשימו את הנספים "שהלכו כצאן לטבח." למרבית האירוניה, אני הרי השתתפתי ב-1941 באסיפה שבה נקבעה האמרה הזו. אני אישית העדפתי על כן להזדהות כפרטיזן, אבל לא כולם ידעו מה זה.

ב-1946, כאשר עליתי לארץ, לא קיבלתי שום עזרה מהסוכנות היהודית. אפילו לא את המיטה המיועדת לעולים החדשים. בארץ היו לי שתי אחיות שעלו ב-1931 וב-1933, אסתר ובלה. הן קבלו אותי יפה. בשנה הראשונה גרתי אצל אחותי אסתר ואכלתי לסירוגין אצל שתיהן. ידעתי עברית והדבר הקל על קליטתי, אבל לא נמניתי עם המפלגה הדומיננטית והדבר היקשה עליי לקבל עבודה במקצועי. אותו זמן היית זקוק למכירים ולא למקצוע מוכר. עם זאת קיבלתי עבודה חלקית במעבדה כימית, לאחר מכן עבדתי במפעל לשמנים, ועם קום המדינה עברתי לשירות המדינה. לאחר 35 שנים פרשתי לגמלאות כמנהל שירות המזון במשרד הבריאות בדרגת מהנדסים מקסימלית. (על עבודתי בשירות המדינה פרסמתי ספר בשם "הפיקוח על המזון".

מאז הפכתי לעצמאי, כיועץ מזון, בעיקר ליבואני מזון ולספקים, חברות בחוץ לארץ. אני עדין עובד אבל בפרופיל נמוך. אני משלם מס הכנסה כדין. אשתי חיה, אף היא ניצולת שואה, עלתה לארץ מגרמניה ב-1947, מורה בגמלאות, פטורה עכשיו ממס הכנסה בגלל הגמלה הקטנה.התחתנו ב-1950.

לאחר הסכם השילומים עם גרמניה קיבלתי פיצויים מגרמניה, לא גדולים – עבור שהותי בגטו וילנה. את הכסף השקענו במקדמה לרכישת דירה. עבור תקופת שהותי ביער בקרב הפרטיזנים לא קיבלתי שום פיצוי כספי מממשלת גרמניה, כי בעת הגשת התביעה הצהרתי שלאחר הגטו "ברחתי לפרטיזנים." בקשתי לקבלת רנטה מגרמניה מטעמי בריאות נדחתה, כי לא שהיתי בגרמניה "ביום הקובע", שהוא ה-1 בינואר 1947.

בהסכם השילומים נקבע כי את "ניצולי השואה", שעלו לפני "היום הקובע", תפצה ממשלת ישראל מאחר שלקטגוריה הזו שילמו הגרמנים את הפיצויים לממשלת ישראל במישרין. לאחר שעברתי את הבחינות בגרמנית מטעם הגרמנים, קיבלתי בהסכם פשרה רנטה חודשית מינימלית – נכון להיום 422 יורו. אשתי ששהתה בגרמניה "ביום הקובע" מקבלת 446 יורו. מכל האמור לעיל ברור שלא אני ולא אשתי קיבלנו פיצוי כלשהו מממשלת ישראל.

במשך השנים נעזרנו כלכלית על ידי ההורים, של אשתי גם הם "ניצולי שואה", שהיגרו ב-1945 לארצות הברית. העזרה הזו, והפיצויים מגרמניה, איפשרו לנו לגדל שתי בנות ולאפשר להן לרכוש השכלה גבוהה: עידית רופאת שיניים ותמר רופאה מחוזית במשרד הבריאות ופרופסור באוניברסיטת תל אביב.

החיסכונות איפשרו לי לפרסם בהוצאה עצמית ספרים אחדים: אחד על עבודתי בארץ, שני על תקופת השואה וטרום השואה, וכן את תרגומו לאנגלית, ועוד ספר אחד בהכנה. את מרבית העותקים חילקתי לדור השני של "ניצולי השואה" לללא תמורה. "למען ידעו." לכבוד היה לי לקבל פרס זנדמן מאת ארגון הוותרנים[?] וכן תמיכה קטנה מ"משואה" ומ"יד ושם".

 החסכונות איפשרו לנו סיור "שורשים" של כל המשפחה בווילנה, בעיירות שבהן נולדנו, וביערות ביאלורוס, שם לחמתי. ההכנסה החודשית מאפשרת לנו, תודה לאל, לתת מתנה מזמן לזמן לנכדים. כולם נסעו במסגרת בתי הספר לבקר באושוויץ ובמחנות ריכוז אחרים. לא נסענו לחופשות לחוץ לארץ. אני נסעתי להשתלמויות על חשבון קרן ההשתלמות.

שמחתי לקרוא בגיליון 266 מה-2 באוגוסט את הכתבה המאוזנת של אהוד בן עזר על הנושא. אני מכרך את יוסי גמזו על השיר היפה והממצה "קלון" בגיליון 267, ואני מזדהה עם סבר פלוצקר על כתבתו בנושא ב"ידיעות אחרונות" מה-3 באוגוסט. אני מודה למערכת "חדשות בן עזר" שצירפה 59 עמודים לגיליון 267, המפרטים את הדו"ח של הוועדה הבין-משרדית לגיבוש פתרונות למצוקת "ניצולי השואה". הדו"ח הוגש ב-15 במאי 2007 לשר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג, והוא כולל גם המלצות וכן הצעת חוק לפתרון הבעייה.

בראש ההמלצות נמצאת המלצה לממשלת ישראל להנפיק אישור ל"ניצול שואה" בהתאם לקריטריונים מוסכמים.

"טוב מאוחר מאשר בכלל לא."

קיבלתי מדליות על הלחימה שלי בזמן מלחמת העולם השנייה מממשלות ישראל, ברית המועצות, רוסיה, ביאלורוס, פולין. מדליות עבור השתתפותי במלחמות ישראל. תעודות הכרה על שירותי ותרומתי בשירות המדינה. אני דואג להוסיף לאוסף גם תעודת "ניצול שואה".

בכבוד רב,

ליטמן מור

ברצון נמחק מרשימת תפוצתנו את הקוראים הבלתי מתאימים ובֶּבֶּה צריך אֶאֶה

לאחר הגיליון האחרון, מס' 268, הגיעונו הודעות אחדות של נמענים/ות המבקשים להסירם/ן מרשימת התפוצה. מילאנו כמובן מיד את מבוקשם והקלנו בכך במקצת על מצבור הנמענים הגדול שלנו, אם כי עדיין יש לנו מקום לחדשים, שאכן במקרה ממש מיד נוספו.

עם זאת ברצוננו לחזור ולהזכיר כי זה לא רק שקוראי "חדשות בן עזר" בוחרים בו – אלא שהמכתב העיתי בוחר את קוראיו באמצעות התכנים שהוא בוחר להכיל. ואם למשל הכנסנו, בראש הגיליון 268, את רשימתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא על הרומאן "מישהי שכולם מכירים" של פוצ'ו (מה שהחריד קצת גם את פוצ'ו עצמו, שסבר כנראה שבגלל החברוּת נפרסם עליו רשימת הילולים) – היתה לנו כוונה ברורה לאותת בכך לקוראים האנינים שאנחנו כתב עת פרוע (אבל פלוראליסטי. כך נהגנו גם בנושא הוויכוח על ניצולי השואה) – ואם פן זה שבו אולי אינו לטעמם, זה לא איכפת לנו כלל.

שעל כן, כל מי שהמכתב העיתי אינו מתאים לטעמו האנין, שיודיע לנו ומיד נסירנו מרשימת הנמענים. אנחנו אוהבים קוראים רחבי דעת והרפתקני לב שמוכנים לצאת עימנו למסע השובב, הבלתי צפוי והבלתי מצונזר מדי כל גיליון חדש. אנחנו סבורים שאחת הצנזורות הקשות ביותר של החברה ושל התרבות הישראלית היא הצנזורה של ה"טעם הטוב" ובֶּבֶּה צריך אֶאֶה.

יואל נץ

מתוך פרק מרומאן אוטוביוגראפי

שלושה חיים

העומד לצאת בשנת 2009 בהוצאת יד ושם

גלגלי הברזל הענקיים [חלק ראשון]

בצהרי ה-1 לספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים לראשונה את וורשה.

אימי נושאת אותי בחיקה ואין לי מושג לאן אנו רצים מבוהלים כל-כך בחברתם של כמה מבני משפחה נוספים. כפעם בפעם מחריד לפתע סביבנו רעש מחריש אוזניים. הרחוב זרוע אבנים ושברי לבנים. אנו נדחסים ביחד עם המון בני אדם לחסות בתוך מעבר מקורה, מתחת לבניין. לפתע – נשמעת חבטה חזקה מאוד בקרבתי, אחריה נשמעות זעקות כאב ורגינה צועקת: "יולצ'ק נפצע!" כמה ידיים החלו מגששות ובודקות את גופי הקטן ובאנחת רווחה קובעים, כי הדם שעל גופי ניתז מגופו של מי שהיה בקרבתנו.

בליל ה-6 לספטמבר יצאה פקודה מאת ראש העיר, כי על כל הגברים המסוגלים לשאת נשק לעזוב מיד את וורשה ולנוע מזרחה. השמועה אמרה שהגרמנים עומדים להסתער על העיר בחסות חומת מגן של גברים פולנים. הגברים ואתם לוניה, שלא רצתה להיפרד מאברהם, התמזגו לתוך השיירות הארוכות של פליטים, ומניינם הכולל היה כשלושה מיליון נפש. היו מהם רכובים על אופניים, מקצתם על אופנועים, רבים מאוד נוסעים היו על גבי עגלות רתומות לסוסים, מעטים נוסעים היו במכוניות ובחלקם הגדול צעדו ברגל. בצדי הדרכים עומדות היו מכוניות נטושות, שלא היה בהן עוד חפץ, באין אפשרות למלא את מכליהן דלק או לבצע בהן תיקונים.

הגרמנים החלו מפציצים מן האוויר ומרססים את שיירות הפליטים באש מכונות הירייה ממטוסיהם. רבים מבין הפליטים חסרי המגן נהרגו ועוד רבים אחרים נפצעו. במסורת המשפחה רווח סיפור, כי באחת התקיפות מן האוויר, כאשר האנשים תפסו מחסות לצדי הדרך, התרוממה לפתע לוניה במלוא קומתה, החלה רצה בכל כוחה אל עברה השני של דרך הבריחה והיא זועקת:

"טאטה'שי, טאטה'שי!" (אבא'לה, אבא'לה).

אברהם, ליאון והיתר קמו נדהמים על רגליהם והחלו רצים בנסותם לעצור בעד ריצת האמוק של לוניה. אבל לוניה רצה מרחק ניכר אל מעבר לדרך, השתטחה על הקרקע, ובשנייה בה האחרים השתטחו לידה – פגעה פצצה במקום רבצם הקודם. כאשר חלף מעט ההלם הראשון, הסבירה לוניה בעודה מתייפחת:

"ראיתי פתאום את טאטה'שי מן הצד השני של הדרך, אז רצתי אליו..."

מאימתן של התקיפות מן האוויר היו הפליטים מסתתרים בצידי הדרך במשך שעות היום, ומתקדמים מזרחה בחסות חשכת הלילה. תוך זמן לא רב אבדו בני המשפחה זה לזה והוסיפו לנוע מזרחה בנפרד, בלולים בזרם הפליטים.

כל הדרכים מובילות לפינסק. ראשון הגיע ליאון. הוריו ראו והנה לייב'לה שלהם מופיע לפתע בביתם בגפו. רזה, לא מגולח ופניו המכורכמות מספרות את הנורא מכל. פרצו בבכי קורע לב. שכניהם צירפו קולם ליגון הכבד וכולם קוננו על אובדן משפחתו של הבן, המיליונר מוורשה.

בינתיים נתקבצו ובאו לפינסק בזה אחר זה סיומה, מיאטק, אברהם, לוניה, שמולק וחיים.

בחלוף מספר ימים של אבל עמוק בבית משפחת ווליניץ נשמעו נקישות בדלת הבית בשעת לילה מאוחרת. בפתח עמדה בשקה. עלה בידה להגיע אליהם מכלא פודרום, המרוחק מפינסק כ-700 ק"מ, תוך שהיא שמה את נפשה בכפה ומתקדמת לאורכן של דרכי המלחמה. יום אחד במסעה עשתה בוורשה, עם אנקה ועם הילדים – ראתה כי שלום לכולם ואין זאת, כי גם הם החלו בהכנות לקראת היציאה לדרך בכיוון פינסק.

בשורה זו שינתה מן הקצה אל הקצה את מצב הרוח. ליאון החל מנסה את מזלו להקדים ולפגוש את פני יקיריו בדרכם לפינסק. נסע אל תחנות הרכבת שאליהן היו מגיעים הפליטים והיה מחפש בקרבם את בני משפחתו.

העיר ורשה עמדה על נפשה בגבורה, ונפלה לבסוף שדודה בידי הצבא הגרמני ב-28 לספטמבר, בעוד כל שטחי פולין כולם סביבה כבר היו כבושים מזה כמה שבועות. מבוכה גדולה וחוסר בהירות מוחלט שוררים היו בקרב בני האדם בעקבות ההסכם שכרתו רִיבֶּנְטְרוֹפּ ומוֹלוֹטוֹב – לחלק את פולין בין גרמניה לבין ברית המועצות. שמועות משמועות שונות היו פורחות באוויר בעניין מיקומו של קו הגבול אשר יחצוץ בין שתי המעצמות. לפי אחת מהן יעבור הגבול לאורך הנהר וויסלה. ליאון כטובע בקש נתפס להאמין לגירסה זו, שאז יימצא ביתו אשר בפראגה בגדה הסובייטית של הוויסלה. פתח כבר בהכנות לקראת רכישת מכונית ואף קנה דלק במחירים מופקעים, כדי לשוב בהקדם אל ביתו ואל משפחתו. אלא שהמציאות טפחה על פניו. הצבא האדום נכנס לתחומי פולין לשעבר, ויחידותיו עצרו והתייצבו בגדה המזרחית של הנהר בוג. השלטונות הסובייטיים ניאותו לקלוט לתחומי ברית המועצות את ההמונים, פליטי המלחמה מפולין, שנטשו את בתיהם ואת רכושם. שלטונות הכיבוש הגרמניים אסרו את התנועה בדרכים, אבל בשלב ההוא הם עדיין העלימו עין.

הלה ורגינה, מן הנותרים בוורשה, הגיעו לפינסק. השאירו סחורות מוברחות בידי בני המשפחה, סבו על עקביהן להביא את האחרים ולהמשיך במלאכת ההברחה. רגינה, אף שהייתה בהריון, לא אבתה להניח להלה שתיסע לבדה. רגינה והלה בזו לסכנות והמזל האיר להן פנים.

ליאון נסע לבְּיַאלִיסְטוֹק, התהלך על פני הרציפים של בית הנתיבות ותר בשבע עיניים סביבו. אלפי פליטים מיואשים גדשו את הרציפים בהמולה גדולה. לפתע שמע ליאון ולא האמין למשמע אוזניו, את קולה של לושיה קורא: "טאטוש!" (אבא'לה).

 אבא מזהה אותנו בתוך ההמון. אנחנו מתחבקים בהתרגשות גדולה מאוד עם "טאטוש" שלנו. עכשיו קצת פחות מפחיד.

מדוע אנחנו נוסעים כל כך הרבה? מתי נשוב כבר אל הבית שלנו וכולם ישובו לעסוק בכל העיסוקים הרגילים?

אני נזכר בפצצות ובדם, ואני חושב שכבר לא נשוב אל הבית שלנו.

ליאון הביא את משפחתו לפינסק. אחריהם הגיעו: רחל קוצ'יאק, לוטק עם חניה וברוך-משה, בנה של דודה דבורה, שלמד צילום אצל לוטק וחניה. הנה כי כן, התאחדה המשפחה ונתקבצה לה יחדיו בפינסק.

ליאון נותר נאמן לאידיאלים הנשגבים שטיפח עם חבריו הקומוניסטים. גמר אומר לזנוח את מקצוע הצילום. סבור היה כי כאן בארץ הסוציאליזם, שהמהפכה חוגגת בה את ניצחונה – אין בו בצילום עוד תועלת. עליו להיות אדם פרודוקטיבי. התחיל לעבוד בבית חרושת לייצור לבֵנים כסבל, פועל שחור. לא עמד לו כוחו הגופני אלא למשך שבוע ימים בלבד. ויתר והחל מחפש עבודה קלה יותר.

סיומה ומיאטק, לעומתו, פנו לעסוק בהברחות ובספסרות בשוק השחור ו"עשו" הרבה כסף.

לא הם ולא המשטר שרדף אותם, לא היו מודעים לכך, שהם ורבים כמותם מסייעים הלכה למעשה לכלכלתה של המדינה הענקית, אשר אוצרותיה לא ייספרו מרוב והיא נשלטת בידי מנגנון אדיר כוח, מסורבל ובלתי יעיל. הספסרים עוקפים את הסרבול הביורוקראטי, עוקרים את הסחורות מרבצן במקום שבו הן מונחות כאבן שאין לה הופכין ומעבירים אותן בזמן קצר אל האתרים שבהם זקוקים להן הבריות כמו לסם חיים. אבל אוי לו ואבוי לו למי שנתפס!

סיומה ומיאטק הציעו לליאון שיצטרף לפעילותם. ליאון דחה אותם בבוז. קיבל למשך תקופה קצרה תפקיד של גזבר נודד מטעם המדינה בבריגדה לביעור היערות בסביבת פינסק. אנקה עבדה בבית תינוקות של הפועלות בבית חרושת לגפרורים. הייתה זו עבודה מתישה, עם תורנויות לילה רבות. בשכר עבודתה החודשי ניתן היה לקנות קילוגרם חמאה בשוק השחור. באורח חוקי אי-אפשר היה להשיג לא חמאה ולא מוצרי יסוד אחרים.

בחודש פברואר של שנת 1940 הכריזו השלטונות הסובייטיים על הנפקת תעודות זהות לאזרחים. כל אדם חייב היה להתייצב במשרד הפנים, מצויד בשלוש תמונות פספורט. ליאון שינה שוב את דעתו באשר למקצוע הצילום בעידן הסוציאליזם והחל מתעניין בארגון קואופרטיב של צלמים.

השלטונות נענו ליוזמתו ושלחו איש ארגון "מן המזרח", חבר המפלגה מן העיר מינסק. האיש כינס את הצלמים לאספה כללית ובירך על יוזמת הקואופרציה. לקראת סיום האספה הוסיף האיש כבדרך אגב, שהצלמים הנמנים על הפליטים מן המערב אינם רשאים ליטול חלק בקואופרטיבים...

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצד גיסיו נאות ליאון להקים אתם בצוותא סטודיו לצילום למרות האיסור מטעם השלטונות. שכרו חנות ברחובה הראשי של פינסק. מיאטק וסיומה הבריחו מן העיר לֶמְבֶּרְג (לְבוּב) כמויות גדולות של חומרי צילום, והסטודיו החדש של הקואופרטיב המשפחתי החל לפעול במלוא הקיטור. הרוויחו היטב, כמו בימים הטובים בוורשה. הקואופרטיבים החוקיים לצילום שבעיר סבלו ממחסור חמור בחומרי גלם.

התעודות של הפליטים מופלות היו לרעה לעומת תעודותיהם של שאר האזרחים. תעודות הפליטים סומנו בסעיף 38. אסור על בעל התעודה לבחור לעצמו מקום מגורים, שקרבתו לגבול נופלת ממאה קילומטר; הוא לא יתגורר בעיר מחוז, אלא ביישוב כפרי או בעיירה קטנה; שם הוא יהיה נתון לפיקוח משטרתי הדוק, עיסוקו לא יהיה במקצוע חופשי – יותר לו להתפרנס מעבודה שחורה בלבד... פליט מן המערב, אשר יסרב לקבל תעודת זהות, רשאי לרשום בטופס המתאים: "נא לשלוח אותי לגרמניה."

בני המשפחה התכנסו וקיימו שיחה נוקבת. רגינה אמרה שאין בכוחה עוד להתבונן בפרצופי החזירים שלהם. היו שטענו שאין להם כאן די אוויר לנשימה ועוד דברים מן הסוג הזה. חניה אמרה שהיא לא תוותר על ההזדמנות לשוב ולהתאחד עם בני משפחתה שנותרו בוורשה. ליאון טען לעומתם, כי אין זה מפליא כלל, שאין השלטונות הסובייטיים נותנים עדיין אמון בפליטים, שזה מקרוב באו מארץ קפיטליסטית.

"השלטונות הסובייטיים ייווכחו לדעת כעבור זמן מה שאנחנו אזרחים נאמנים. נקבל תעודות זהות רגילות ונוכל לגור בכל מקום שנרצה בארץ הענקית הזאת. אי-אפשר לדעת מה יקרה אם נשוב אל הגרמנים," אמר והוסיף: "יש לי שלושים ושלושה אלף רובלים. נוכל לחיות בכסף הזה תקופה די ארוכה, אם חלילה לא יתאפשר לנו לעבוד. בפינסק אסור לנו להישאר – אז בואו נעקור אל עיירה בסביבה הקרובה ונקים ביחד קואופרטיב לצילום."

בני המשפחה הסכימו לבסוף עם דבריו של ליאון והחליטו – אף כי בלב כבד – לקבל אזרחות סובייטית נחותה. רק חניה ולוטק (לוטק לעולם אינו ממרה את פי אשתו) רשמו שרצונם לשוב לגרמניה.

למרבה מזלם ולמזלם של רבבות פליטים אחרים שנהגו כמותם – השלטונות הסובייטים לא שיגרו אותם לגרמניה, אלא העבירו אותם אחר כבוד הישר אל ערבות סיביר. אילו היה תוכם של הסובייטים כברם, היו הפליטים נשלחים אל מותם הוודאי. ימי המלחמה עברו על פליטים אלה במחנות הגולג, ברעב, בכפור, בעבודות פרך. אבל רבים מהם שרדו ונותרו בחיים...

ארבעת הגיסים שלחו מברק לסטאלין, בו טענו שילידי פינסק הם, ורק בשנים האחרונות נעדרו ממנה. מן הדין על-כן, שייחשבו כאזרחי ברית המועצות לכל דבר ועניין ויוסר נא הסעיף 38 מתעודות הזהות שלהם. התשובה עדיין בוששת לבוא.

המשך יבוא

אהוד בן עזר

חנות הבשר שלי

רומאן בהמשכים

פרק תשיעי

הפישתון לעיסת הקציץ

 [הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]

אלי גורבץ', איטליזן צעיר ושאפתן מגבעתיים, ביקר אצלנו פעמיים וגם הטריד אותנו טלפונית בהפצירו בוולפה להפריש לו מחלקו בשיווק הסיטונאי או לבוא עימו בשותפות באספקת תוצרת הבשר לחנות העובדים של תעשיית הג'טים (אם אתם מבינים את הרמז). וולפה התעקש גם לאחר שנוקבו צמיגי מכוניתנו, זו שחילקה את תוצרת מפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים בגוש דן, ואשר לעיתים הייתי גם אני עורכת בה סיבוב של חלוקת תוצרת.

אותה תקופה גונבה לאוזניי שמועה, מפי אתי התימנייה הצנומה, כי לכוכבא חבר באוניברסיטה, מרצה צעיר לכלכלה, גיא שמו. עקבתי אחריהם. לא בשיטתיות. לא מתוך קינאה. רק כדי לדעת היכן אני עומדת. אך בטרם הגעתי למסקנה נחרצת פוצצה, ערב אחד, דלת המחסן של המפעל ופרצה בו שריפה. בערו שקי העמילן, קופסאות הניטריט, הפוספאט, המלח והתבלינים האחרים, ועלה סירחון כבד, סמיך. אל חדר ההקפאה של הבשרים לא הגיעה האש.

אילו בשריפה בלבד התמצה האסון, מילא. אך אירע משהו יותר גרוע: וולפה ותקווה נלכדו, מעורטלים-למחצה, במשרד, בשעת חשבונות הניקנוק, כניראה, והניכוי במקור למס-הכנסה. חותני התחרש מאז הוציאוהו הכבאים כשתחתוניו מופשלים, ולדעתי גם נעשה סנילי, ואילו תקווה נעלמה מחוג עובדי המפעל לאחר שבועות אחדים, ושמענו שהיא ניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כמות ניכרת של ניטריט שגנבה מן המפעל במשך תקופת זמן ממושכת, השד יודע לשם מה.

התחלתי לחשוד, לא רק לגבי חשבונות מס הכנסה אלא גם באשר לשותפויות בניקנוק. לא תיארתי לעצמי שחותני שטוף-זימה וכי לא אפו בלבד הוא שסמוק מדי בוקר, כעומד להתפוצץ.

אלי גורבץ' אכן זכה לבסוף באספקת מוצרי הבשר לחנות העובדים של תעשיית הג'טים. מצבו של וולפה לא השתפר. אילו הניחו לי לסיים את מלאכת השיקום הייתי מוציאה את מפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים מקשייו הזמניים, שום חובות לא רבצו עליו, אך כאן נכנסה לתמונה כוכבא, שחששה, בחוש-ריח רודפת-בצע שנתגלה בה, כי אני עלולה להשתלט על המפעל המשפחתי – והיא החלה מופיעה מדי בוקר, יוצאת במגפיה ובהליכתה הזקופה ובמקלעת שערה השחור, הכבד, האסוף לאחור – ממכונית הספורט ב.מ.וו האדומה שלה. התמקמה במשרד, השתלטה בבקיאות מפליאה על כל שלבי תעשיית הנקניק, זרקה את תקווה, פיטרה את שרליז ואת אתי (סופי המקועקעת עזבה עוד לפני כן) – ושלחה אותי לפקח על פריקת הבשר, מעין מחסנאית-על. אני, מלכתחילה, לא בחלתי בשום עבודה קשה במפעל. לקחתי דוגמה מוולפה: בהגיע מטען בשר היינו מצטרפים לפועלים, עוטים שכמיות-שק על גבינו, היטב עד מעל לראש, ופורקים את הנתחים הכבדים בתחרות קולנית. אחר-כך קוטפים מחרוזת נקניקיות ורדרדות, מרתיחים אותן בו-במקום, טובלים בחרדל חריף ומקנחים בפלחי צנון, בצל ירוק ובקבוקי בירה "נשר" פשוטה. מדי פעם התחרינו – כומו במדינת המישמנאים – מי זולל יותר. לא קל לי לומר זאת – לא זכיתי, בתקופה שראיתי עצמי כסופר, בפרס כלשהו, אך באחת מתחרויות-הזלול הללו הגעתי למקום ראשון לאחר שתקעתי לקירבי ח"י נקניקיות, רק בליעה יותר מוולפה, ויצאנו שנינו מתנודדים ירוקים, מתאמצים בגבורה שלא להקיא. ומשקלי אז רק שמונים קילו וקומתי לא גבוהה במיוחד, רק קצת יותר משל חותני-לשעבר עליו-השלום, שהלכתי ונעשיתי דומה לו במרוצת שנות עבודתי במפעל. גם עתה, כשאני כותבת דברים אלה, תופס אותי תיאבון-הזלול ההוא, ואותה עשירית הטון שהיא בקירוב אני כיום מוכרחה לעשות הפסקה, לדשדש למיטבח, לחסל כריך לחם-חי עבה עם נקניק סאלאמי חריף יבש וחרדל אנגלי, וקוס [המחשב שלי מחליף כל כוס בקוס ואני לא מצליחה לתקן את התקלה] בירה, בניגוד לאזהרת רופאיי.

עד מהרה השתלטה כוכבא על המפעל המשפחתי. ראש לעסקים היה לה, אוהו! –

ומדוע? מדוע נישארתי לעבוד במפעל, ובדרגה נחותה? חיי עם כוכבא הסתיימו למעשה אף כי לא נפרדנו, וזאת מסיבה אחת ויחידה – שלא רצתה לצער את אביה בתקופה שמצבו הלך והידרדר. היא מאסה בקירבתי. מתחילת עבודתי במפעל טענה שזיעתי מסריחת-שום היא. חדלתי להשתמש בדיאודוראנט כי הדבר אסור במפעלי-הבשר, גם על הפועלות – ריחו החריף עלול לדבוק בקציץ הטרי, המשמש לתעשיית הנקניק.

היא גם התחילה למרר את חיי בעניינים קטנים. מבשלת ביצים קשות בסיר שבו מרתיתים מים לקפה ולתה. זורקת לכביסה חולצות עם כרטיסיות ופתקאות שלי מבלי לבדוק קודם. ראיתי בכך אקט של זלזול. כל-כך כבר לא נחשבתי בעיניה שלא טרחה לבלוש אחריי. הסיתה את העוזרת לשטוף את הרצפות בנוזל הברקה, ומדי פעם הייתי משתטח על הרצפה יחד עם קצה השטיח, ובנס לא שברתי רגל וזרוע. כאשר תפסה ששילמתי תוספת לעוזרת כדי שלא תשתמש בנוזל ההברקה, פיטרה אותה ושכרה שחור. אני כבר לא מדברת על הדימיונות שכוכבא ודאי פינטזה עליו, אף-על-פי שבמקרה היה לו קטן. לא, לא התעסקתי איתו, רק פעם אחת אני פתחתי בטעות את חדר-האמבטיה כשהחליף לבגדי-עבודה ולרגע חשבתי שזאת אישה אבל אחר-כך נזכרתי שאצלן מלים את הדגדגן.

המשכנו לגור יחד בדירה הגדולה, כל אחד לחוד, בחדרים נפרדים. גם למפעל היינו נוסעים כל אחד במכוניתו, ומדברים בינינו רק שם, אף לא מילה אחת בבית. אני חשדתי שהיא מתייעצת עם עורך-דין או עם גיא או עם ז'אן קלוד ד'ארביניאק. שמעתי אותה מדברת צרפתית בטלפון לעיתים קרובות. ידעתי שלא חסרים לה יועצים צעירים, שואפי קירבתה. הלכתי גם אני להתייעץ עם עורך-דין זול, בבלי בשם ששון צדקה, ברמת-גן, שאמר לי – "למה לך להתגרש? הלא אם תצליח להישאר במשפחה שכזו, תצטרך כל החיים לדאוג רק לחרדל!" ויעץ לי שלא לעזוב, בשום פנים ואופן, את הדירה.

כיליתי חמתי בזלילת נקניקים. לפחות זאת לא יכלה כוכבא למנוע ממני, לאחר שמנעה את עצמה ופיטרה את שארית המתמסרות לי מבין העובדות במפעל. עתה שאפתי להרוס אותה, להוכיח שאינה מוכשרת ממני וכי מפעלו של וולפה כושל תחת הנהלתה. עלה בדעתי לשרוף אותו או להניח בו פצצה. החשדות יפלו שוב על אלי גורבץ', והוא כבר יסתדר – עובדה ששוחרר ממעצר לאחר חקירה קצרה, ואילו העיתונאי ירום מחוטל, שהחשיד אותו בניסיון לשרוף את מפעלנו ובקשרים עם קציני משטרה בכירים – הוא-עצמו נתבע על הוצאת-דיבה ועיתונו שילם בהסדר-פשרה סכום פיצויים ניכר לאלי גורבץ' ולחבריו החרוצים בחנות העובדים של תעשיית הג'טים.

ואני בינתיים עביתי ושמנתי כחבית.

אימרה נדושה היא שההמצאות המבריקות ביותר נתונות ביד המיקרה. במיקרה שלי, יום אחד עברתי את חדר המטחנה הגדולה, בדרכי לשירותים, בשעת הפסקת-הצהריים. איש לא נמצא בחדר האפל-למחצה, נודף ריחות הדם, והשומן המותך על להבי המכונה בהתחממה. התמלאתי פתאום עוז-רוח של טירוף, של יום נקם ושילם – עמדתי מול הגיגית הגדולה, המלאה בשר טחון ורוד-לבנבנן, עוד בטרם הוסיפו לו את קמח הסוייה, ופישתנתי לתוכה –

 – – –

את כל חיי המזורגגים – – – גם עכשיו, ההיזכרות במעשה ההוא, גורמת לי התרגשות – – –

וכדי שלא יחושו בריח, הפעלתי, מעט מיד אחר-כך, את המטחנה עם זרוע-המערבל, והידממתי.

מאותו יום כומו נולדתי מחדש. חדלתי ללכת אל עורך-הדין הבבלי, הזול, ששון צדקה. מצב-רוחי השתפר וחשתי שכוכבא עוקבת אחריי, כביכול בדאגה, משתדלת שאחשוב שהיא רגוזה על שמצאתי אחרת על פניה – ובעצם אינה אלא מחכה שאהיה להוטה עד כדי כך שאקום ואעזוב את הבית, וכך אפסיד במאבק נגדה. אזוי! –

מדי ימים אחדים הייתי חוזר אל גיגית הבשר הטחון – והתוצאות לא איחרו לבוא! מן החנויות ברחבי גוש דן החלו תלונות מגיעות על טיב מרבית מוצרי-הבשר, חוץ מן הפאסטראמי שאינו עובר תהליך טחינה אלא קיצוץ בלבד. עיתונאי חרוץ, לא ירום מחוטל שפיספס את אלי גורבץ' אלא חרון טלחוט הידוע, יצא בסדרת כתבות-תחקיר על אודות מפעלנו, כגון – אחוז האמוניאק הגבוה, המדהים, שנתגלה בדגימות מעבדתיות. כוכבא השתוללה. לפניה הגאות כומו נוספו חריצים, ומחילות אפה הסולד הופשלו עוד יותר בצל הנחיריים המלכותיים המלאכותיים. לילות שלמים לא היתה שבה הביתה. היתה לי הרגשה שהעצבנות גורמת לה להתעטש הרבה מלמטה, כפי ששרליז הרומניה היתה מגלה לי בקולה הצרוד, המלחשש, בהתייחמה, "לדבר קצת מהתחת" – ואולי כבר אינה מסתפקת בגיא בלבד, גם לא בז'אן קלוד. מכל מקום, מכירות הנקניק והנקניקיות ירדו פלאים. וולפה, זאת שכחתי להזכיר, עדיין היה מסתובב במפעל כנקניק מעוך, סנטרו מדולדל, עיניו הכחולות – מימיות, וצחוק טיפשי שפוך על פניו. עדיין מנסה מדי פעם, בחשאי, לצבוט בעכוזה של אחת הפועלות, וזו מסירה ידו ממנה בסבלנות פטרונית, כומו שמרגילים תינוק שאסור לגעת בחשמל. ופעם, בעודי עומדת ומתייחדת עם גיגית הבשר הטחון, חשתי יד לופתת את כתפי, הזדעזעתי – ומי עומד מאחוריי?

וולפה, כמובן – מתבונן בחיוכו האווילי ושב וטופח על שכמי, כגאה בעבודתי, שתנובתה הידלדלה לי מעט, כצפוי – לאחר הבהילו אותי.

 "מתאוננות, מתאוננות, בסוף אלמנות!" אמר.

מה חלף במוחו הדפוק, זאת לא אוכל לדעת. אולי ראה בהרעלה נקמה בבתו שהשתלטה על המפעל וסילקה ממנו את חבורת המנוקנקות קלות-הרגל שהעניקו טעם נוסף לחייו? ואולי לא הבין מה אני עושה, או הבין מה, אך לא שלא כאן המקום?

עמד והפשיל גם הוא את העושה-כוכבא שלו, הפשיל את הנקניקונת, וטיפטף...

 "מסכן, אין לו כבר זין," אמרתי לעצמי, "רק פישתון [ו"ו בחולם] אבל בגילו גם זה לא דבר קטן הוא..."

 "מתאוננות, מתאוננות, בסוף אלמנות!" התאונן עם כל טיפה...

עכשיו קוראיי הנכבדים מדוע אני כתבתי ככה על בן-גוריון מנוחתו עדן? מה אני מבולבלת? משוגעת? לא, אצלי השכל עובד כומו זונה בריאה ורוב הקוראות והקוראים לא שמו לב והמשיכו הלאה או חשבו שאם כתוב בספר זה בסדר ואין הוכחות שבן-גוריון מנוחתו עדן לא היה מתרומם וגם אין שום עדות שאמר או כתב פעם משהו נגד מי שאוכלים בתחת, זאת הוכחה שאפשר לכתוב מה שרוצים על כל אחד ובייחוד על אישיות מפורסמת, שהכתם הזה שאתה מדביק לה הוא סם חיים לעיתונאים, להיסטוריונים, לכותבי ביוגראפיות ולחוקרי ספרות וחוכמת ישראל שרבים מהם בימינו אינם אלא גדולי הזייפנים אפילו קיבלו פרס ישראל, גם מרבית הקוראות והקוראים לא יודעת מה זה בן-גוריון מנוחתו עדן, גם מרבית חושבת שהוא היה רבין, גם אפשר לחשוב, מה זה בכלל היסטוריה? זונה! ביום אחד מדווחים בתקשורת יותר דברים ממה שקרו בעבר במאה שנה, היום הכול הווה, וכומו שאמר הסופר אלימלך שפירא: "המדיה היא טאפט ללא הפסקה של טיפשות ואסונות עם הרבה נשים יפות."

*

סדרת הכתבות של חרון טלחוט, ובעיקר על שערוריית האמוניאק, שאינו נימנה עם חומרי-הלוואי הנהוגים בתעשיית הנקניק – כניטריט, פוספאט, עמילן, מלח, תבלינים וצבעי-מאכל – הביאו לבסוף לסגירת מפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים. תחילה לשבועות מיספר. אחר-כך סופית. וולפה נפטר. את הווילה ברמת-גן מכרו. שושנה עברה לגור ברב-קומות בתל-אביב ונעשתה פעילה בחוג ידידות המוסד המרכזי לילדים מפגרים.

עוד קודם לכן התגרשתי מכוכבא המרחומה ברבנות ברמת-גן. קיבלתי את חלקי במפעל, ונישארתי בענף: קניתי את החנות למוצרי-בשר "ברבקצוץ" בגבעתיים, ומכרתי בה בעיקר את תוצרת מפעלו של אלי גורבץ', ובהדרגה הגדלתי בה את החלק הלא-כשר. פרופסור איזידור לבונה המשיך לעבור אצלי פעם-פעמיים בחודש, קונה בהנחה בשרים לבני-ביתו, ולאחרונה אף הפציר בי לחזור לכתיבה: טעם הביקורת השתנה, הספרות הרזה שוב אינה באופנה. דווקא "רפורטאז'ואים בולמוסאים" שכמוני, בלשונו המיוחדת, זוכים להערכה מחודשת. המהדורות האחרונות של ספרי אורי בן-עמי, אמר ברשעות, ממוחזרות במפעלי-נייר חדרה. עליי להוציא מהדורה נוספת של "ההר הנושם", אחרי יותר מעשרים שנה. עליי – – –

אני סירבתי. מיום שהתקינו בחנות את מכונת החישוב האלקטרונית, לא לקחתי עט בידי, גם לא לצורך חשבונות המע"מ, ולאחרונה אצבעותיי עבו ועוותו כך שמשימה זו הפכה לי לבלתי-אפשרית. בקושי אני מקליד.

התחלתי לעבוד עם ספק בשר מצפון הארץ, אבינועם יוסף, שגר עם משפחתו באחד היישובים בגליל, לא אזכיר את שמו, וגם השם אבינועם יוסף בדוי כדי להגן על הספק שלי, שלימים הסתבך בצרות-צרורות וגם נעשה לאויבי-בנפש.

נישארתי גרושה. אני גרה בדירה קטנה צמודה לחנות בעגבותיים, וסובלת מקשיים בנשימה ומזל שאיני צריכה כבר לגרור את גופי הגדול במעלה המדרגות לקומה השלישית, כומו בדירה הקודמת עם כוכבא. כשאני מבקשת להתבונן בשיפולי ביטני, יש שאני עומדת מול הראי הנמוך של ארון הבגדים, ובוכה, כי בקושי אני רואה את הזין שלי, ואת הביצים. ככל שהשנים חולפות כך המראה החיצוני שלי הולך ומתגרע. לדעת הרופא אני כבר נזקקת למכשיר-שמיעה. שלא לדבר על משקפיים. והקרחת. לעיתים אני נוסעת לתל-אביב, לשחק במועדון-קלפים ולהסתכל על בחורות. ושם, בתל-אביב, לפעמים מרביצים לי מכות שכבר לא מעמידות לי, כומו בימי כוכבא העליזים עם החגורה.

אבל אל תרחמו עליי, אני לא בודדה, עיניי תכולות עדיין, ועד היום אומרים שקשה לעמוד בפני חיוכי המקסים. כל ערב אני עם המשפחה הנהדרת שלי בטלנובלות הלטינו-אמריקאיות, שם ביתי, שם קרוביי האמיתיים שאצלם אני מכירה כל נמש, כל נקודת-חן, והם כל-כך קרובים שממש ממלאים את המסך, אנדראה דל-בוקו, גבריאל קוראדו, ססיליה קמפוס, פלורנסיה ראג', רוסה דה-פרנסיסקו, גוסטבו ברמודס, נטליה אוריירו, אוסבאלדו לה-פורט, גבריאלה ספאניק, מיגל דה-ליאון, פרננדו קולונגה, מריה סולארס וסרג'יו מיגואל (הילדים ליזט וקרליטוס מ"לה אוזורפאדורה"), ליברטאד לאמארקה, חואן פאבלו גמבואה, אדריאנה פונסקה (כשאני רואה בחנות הבשר שלי או בעיר אישה מכוערת, אני מעלה בזכרוני את יופייה המדהים של אדריאנה כדי להתעודד), ועוד רבים נפלאים אחרים (שאת פרקיהם החסרים אני מחליפה באמצעות המדור "וידאומט" בירחון הטלנובלות "ויווה פלוס"), שאצלם אני מרגישה את החום, את האנושיות, שם כל אחד הולך עם הלב ביד, שם לא חדלה האהבה, שם סבתות נהדרות וסמכותיות מושלות במשפחות שוקעות, שם ילדים קטנים ומתוקים, וכשהם סובלים אני בוכה, שם שחקניות האופי אחת-אחת ולא מלכות יופי ומין. בחיים לא היו לי קרובי-משפחה נפלאים כאלה, אמיתיים כאלה, שאף פעם לא מסריחים. והספרדית נפלאה. והלא גם אנחנו מדברים בהברה ספרדית. יום אחד שמעתי את הסופר גבריאל גארסיה מארקס אומר בטלוויזייה שהוא מקווה כי לפני מותו עוד יזכה לכתוב תסריט לטלנובלה, ומי אני לעומתו? ואני שם תקליטור של סולדאד בראבו או הקאנטטה פופולאר סנטה מאריה דה איקיקה, וגם תליתי אצלי העתק מתמונתה של מי שהיתה האישה היפה בעולם, השחקנית דולורס דל-ריו, שצייר אותה דייגו דה-ריוויירה. רק חבל שאי אפשר גם לשכב עם הנשים הנפלאות בטלוויזייה. אז מה, שאני, עם הבטן הגדולה שלי, אלך לזונות? לא! יש אמנם מבקר ספרות אחד שיודע איזה סופרים הלכו לזונות לפי מה שכתבו בספרים שלהם, ויש מבקר אמנות אחד שיודע איזה ציירים הלכו לזונות לפי הציורים שלהם, מי מבין השניים טיפש גדול יותר אני לא יודע, מה שאני כן יודע הוא שאני בחיים לא אתן את הפישיק שלי לזונה אפילו תהיה יפה מג'וליה רוברטס, דולורס דל-ריו ואדריאנה פונסקה גם יחד!

יום אחד נכנס לחנות הבשר שלי אורי בן-עמי בכבודו ובעצמו. אמרתי לו, "אורי," – אני יכולה עדיין להרשות לעצמי לקרוא לו בשמו הפרטי, "שמעתי שאתה משתולל כהוגן ברומאנים האחרונים שלך! פאני היל וג'וזפין מונצאנבאכר יכלו להיות נזירות לעומתך!"

אורי פרש ידיו כאנוס ואמר לי בחיוכו הטלוויזיוני: "מה לעשות? פגשתי בניו-יורק את הסופרת רחל איתן והיא אמרה לי שהיום בפחות מאישה עם קרוקודיל אי אפשר לחדור לשוק האמריקאי!"

 "אבל היא מתה," ניגבתי את פניי במכנסונים ישנים של כוכבא.

 "כן, השיחה היתה מזמן. אבל הקרוקודיל לא מת! תתעורר," הוא אמר לי, "הגיע הזמן שתבין מה קורה עכשיו לספרות העברית, הגברים כותבים אותה מהזין והנשים כותבות אותה מהקוס!"

ואחר-כך התבונן בי בעיני הרנטגן שלו, "ואתה, שמעתי נעשית פאשיסט!"

 "מה פתאום?"

מרחיק ראות היה, תמיד. יכול להגיד לך מה תהיה בעוד עשרים שנה, החתיכת-חרא השחצן הזה, שמתנפח כומו תרנגול-הודו כל פעם שמתחיל לדבר. מדבר? נואם.

וכוכבא?

נעלמה. שמעתי שנסעה אחר ז'אן קלוד לפריס וחייתה עימו שנים אחדות, לא הצליחה להרות לו, עזבה אותו, נישאה בשלישית לישראלי עשיר, יורד, גרוש, החי עימה בשטראסבורג, ואשר כתבה גדולה על אודותיו פירסם חרון טלחוט, ממנה למדתי שהוא בעסקי בשר, והיא – ילדים אין לה. המסכנה. מה יש בה, בכוכבא, שכל גבר שהיא נוגעת בו נעשה דומה לאבא שלה ועוסק בבשר? אשתי-לשעבר היתה ממש אישה-מנקנקת.

המשך יבוא

הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה [וכך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.

* * *

ביקורת מחבר בארצות הברית

 על מאמר פרשנות של גיא בכור [בגיליון 267]

שלח לנו: נעמן בלקינד

The act of having two--at one brief point even three--carriers in the Persian Gulf was not an indication of readiness to attack Iran, just as temporal reduction of naval forces in the Gulf is not an indication of a decision not to attack Iran.

In my reading, nothing militarily is expected to happen in the Iranian front until late 2008, possibly even after the American election. Nobody sees a need to act now, and all view military action as truly last resort.

Also, permanent deployment of even one carrier in the Gulf is a real burden on the Navy...

This article is hysterical, too alarming (on both sides), and very very provincial...

* * *

יואל נץ: מספד לחסרי אחריות

שלום אהוד,

כל אשר כתבת בקטע הנועל את "חדשות בן עזר" מס' 268, על האברכים שנהרגו בתאונות דרכים – הוא אמת ויציב. אלוהים לא חס על חיי הצעירים האלה למרות שחזקה עליהם שהיו למדנים גדולים, הקפידו על קלה כעל חמורה ועל קוצו של יו"ד בקיום תרי"ג המצוות. אלא שאם כללת בנספים גם את הרוגי תאונת הג'יפ שהתדרדר לתהום מן השביל להולכי הרגל – מן הראוי לעניות דעתי גם לציין כאן ולהאיר פן נוסף.

בתקופת "בין הזמנים" נוהגים אברכי הישיבות לקום מישיבתם הממושכת כפופי גו מעל לספרי הגמרא והפוסקים, ולצאת לטיולים מפרכים בקצווי הארץ, ללא הכשרה פיסית בסיסית וללא הכנה ראויה. יש המתרצים את נוהג הטיולים האלה בכך, שהנה מנועים האברכים מלבלות את חופשתם כדרך בני הנוער החילוניים. הם נאלצים להדיר רגליהם מן המוזיאונים ומן הפארקים, שמא ייחשפו לתמונות או לפסלי תועבה; הס מלהזכיר חופי ים או בריכות שחייה... וייאמר למתרצים, שגם אלפים ועשרות אלפי נערים חילוניים מלבדם "חורשים" את הארץ בחופשותיהם – רק שהם סרים להוראות החוק, הם נשמעים לכללים, להוראות הכתובות והנאמרות; הם מתייחסים במלוא הרצינות לאיסורים מפורשים. הם מתלבשים כיאות, מצטיידים בכמויות מי שתייה מספיקות, לומדים מפות, דבקים במסלולים של השבילים המסומנים והם לעולם לא ייסעו ברכב בשביל המיועד להולכי רגל...

בכל מקום אחר בעולם חל מוראהּ של מלכות על אברכי הישיבות, אבל לא "במדינה הציוניסטית".

חבל על דאבדין. הם היו נערים יהודיים יפים וחכמים ובני אנוש שנוצרו בצלם. יהי זכרם ברוך.

יואל נץ

* * *

מז"ט: ולריה ופרנסיסקו באו בברית הנישואים,

 ואנחנו נותרנו בדד

זהו. לאחר ארבעה עשר וחצי חודשים, שבהם צפינו בשקיקה מדי סוף-שבוע ב"ויווה פלוס" בשלושה פרקים ברצף של הטלנובלה הספרדית (שצולמה בפלורידה) "עמק התשוקות", 173 פרקים שמהם הפסדנו אולי שישה, לא יותר, ולא באשמתנו אלא בגלל תקלות טכניות – נסתיימה הסידרה שלשום כאשר כמצופה שני כוכביה הנהדרים: גבריאלה ספאניק היפהפייה בעלת החזה המוצק כִּשְׁרִירַיים בתפקיד ולריה, וסול ליסאסו המבוגר, והמקסים בחיוכו, בתפקיד פרנסיסקו – באו בברית הנישואים בברכת האב, הבן ורוח הקודש, וגם זאת לאחר פתיחה מקפיאת דם של הפרק האחרון, פתיחה שבה מרסיה השטנית כמעט הורגת ומשליכה את ולריה לנהר, והשתיים מה זה נאבקות!

אנחנו, מאות אלפי מעריציהם של גבריאלה ספאניק וסול ליסאסו (בעולם כולו), לא ידענו אם לשמוח בשמחתם על הסוף הטוב או להצטער על הפרידה מהם לאחר שבילינו בחברתם ובחברת חבורת השחקנים המופלאה והמשכנעת (במאה אחוז!) שליוותה אותם, אותנו, במשך יותר משנה, ממש כפי שמספר גיבור הרומאן שלנו "חנות הבשר שלי" בפרק המתפרסם כאן במקרה ממש היום. הם היו קרובים לנו יותר מרבים מבני משפחתנו. והנה – נגמר!

וכמו כדי להשלים את חגיגת הסיום הספרדית כתבנו ביום שישי האחרון ב"מכון סרוונטס" ברחוב שולמית בתל אביב את הבחינה של סיום הקורס השני בשפה הספרדית, ואנחנו מחכים בקוצר לרוח לתוצאותיה ולפתיחת הקורס בדרגה השלישית, אחרי החגים. כבר הצלחנו לקרוא בכוחות עצמנו ספרון בלשי ספרדי למתחילים בשם "מוות בוולנסיה", ומי שרוצה נוכל לספר לו את עלילותיו של כוכב הסידרה בן הארבעים, קרח במקצת ושמן, הבלש פֶּפֶּה רֵי.

ס' נידח

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,542 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 268 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל