גיליון מס' 270

תל אביב, יום חמישי, ב' באלול תשס"ז, 16 באוגוסט 2007

עם הצרופה: דו"ח ראשוני – 'הקרן החדשה לישראל'

 מאת: משה איפרגן ורן ברץ, נכתב עבור העיתונאי דויד בדין.

צרופה מדהימה שרצה באינטרנט ואין אנו אלא מצטטין אותה כאן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: אנחנו רוצים לחזור לשנות המנדאט האחרונות ולשנים הראשונות של מדינת ישראל –

 יוסי גמזו: אֹהֶל-סַיָּרִים.

ד"ר גיא בכור: הטרילוגיה המשפחתית: המגיפה נתנה, אבל גם לקחה. ב. גורל העם היהודי, ונקמת ההאשמי האחרון. ג. על המסע השלישי, וסוד הציור שבארון.

 ברוך תירוש: הגשמים לברכה ולא לקללה.

ס' נידח: "רתמות ופינה שובבה", "מאריכים שרוולים" ו"משחקים חנות".

אריה דרוקמן: בזכותו של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן.

אהוד בן עזר: הלל וייס ואברום בורג הם צמד-חמד של כיפות סרוגות שצומח על רקע הטמטום התקשורתי.

יוסי אחימאיר: תביעות נגדיות לסוריה.

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ב, חתונות בבגדאד.

אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק עשירי, ליל הנקניקיות הארוכות בחוג "חובבי סאלאמי קראקובסקה".

יהודה גור-אריה: חוסר-רצון – גרוע מרשלנות תורמת, [על תאונות הדרכים].

Churchill saw it coming in 1899!

אנחנו רוצים לחזור לשנות המנדאט האחרונות

ולשנים הראשונות של מדינת ישראל –

­– כאשר ה"טראפיקים" – שוטרי-התנועה האימתניים על המוטוצייקלים (האופנועים) האימתניים – היו אימת הכביש, צפרו, אותתו, עצרו ורשמו "רפורט" (דו"ח עבירת תנועה) לכל עבריין תנועה, והפחידו היטב את כל שאר הנוהגים.

ושפמים היו להם! ואיזה גברתנים וחזקים! בנות במושבה חלמו עליהם!

יותר מזה לא צריך! כבר עשרות שנים שלא רואים אותם, את ה"טראפיקים", וכמעט שאין רואים ניידות מהירות של משטרת התנועה בכבישים!

יותר מזה לא צריך! – עשרות ומאות ניידות מהירות של משטרת התנועה בכבישים, שבודקות גם רשיונות של נהגי משאיות מותשים ובעלי הרשעות קודמות, היום הכול רשום במחשבים הניידים, ואין שום בעייה להוריד מהכביש את כל הפושעים הנוהגים בתקופה של שלילת רישיון או ברצף של שעות עבודה רבות ללא מנוחה, הנדרשת בחוק!

צריך רק משטרת תנועה ארצית גדולה עם ניידות ושוטרים בעלי טביעת עין כבישית. לא צריך אפילו מכמונות וכל מיני קונצים של עצלנים. צריך פשוט לרדוף את העבריינים ולעצור אותם, וזאת חרף התנועה הכבדה, הצפופה וגם מהירה בכבישים.

התקציב לכך הוא פסיק לעומת המיסים המוטלים על הדלק והמכוניות!

כל זמן שאין עושים זאת אזיי הממשלה אחראית על חלק ניכר מן הדם הנשפך בכבישים.

יוסי גמזו

אֹהֶל-סַיָּרִים

לכל אלה בּקִרְבֵּנוּ שהערך "רֵעוּת" עוד יקר לליבּם גם כּיום

הָרוּחַ מְבַדֶּרֶת תִּמְרוֹת אָבָק אֵין סְפוֹר

וְאִיש עוֹבֵר בַּדֶּרֶךְ וּשְֹעַר רֹאשוֹ אָפֹר.

הַדֶּרֶךְ מִתְמַשֶּכֶת, הָאִיש צוֹעֵד שָלֵו

וְלוֹ תַרְמִיל עַל שֶכֶם

וְזִכְרוֹנוֹת בַּלֵּב.

הָיֹה הָיָה לוֹ רֵעַ, וּבַת-צְחוֹקוֹ חַמָּה,

אֲשֶר נָפַל, כּוֹרֵעַ, בִּשְֹדוֹת הַמִּלְחָמָה

וּבְכָל מַסָּע עִם לַיִל, בַּגַּיְא אוֹ בֶּהָרִים,

עָצְמוּ שְנֵיהֶם עֵינַיִם בְּאֹהֶל-סַיָּרִים.

אֹהֶל-סַיָּרִים. כֵּן, אֹהֶל-סַיָּרִים,

אֹהֶל שֶל יָמִים פְּשוּטִים וַאֲפֹרִים.

אֹהֶל שֶל לֹא כְלוּם, כֵּן, אֹהֶל דַּל וְקָט

וְכָל-כָּךְ הַרְבֵּה

בְּתוֹךְ כָּל-כָּךְ מְעַט...

הַכַּדּוּרִים הִבְזִיקוּ מֵעַל רֹאשָם בְּעֹז

וְקָמוּ, לֹא הִסְפִּיקוּ לִצְרֹר אוֹ לֶאֱרֹז

וּכְשֶהִדְּקוּ בַּחֹשֶךְ סַנְטֵר נֻקְשֶה לַקַּת

חָשְבוּ רַק עַל תַּחְמֹשֶת, וְלֹא עַל אֹהֶל-בַּד.

עִם שַחַר, כְּשֶהֵנֵצָה זְרִיחָה שֶל אוֹר וָטַל

שָתַק רֵעוֹ לָנֶצַח, חִוֵּר וּשְמוּט-תַּלְתַּל

וְרוּחַ מִתְיַפַּחַת בִּשְֹרָה, בֵּין שְאַר דְּבָרִים,

כִּי לֹא יִישְנוּ עוֹד יַחַד בְּאֹהֶל-סַיָּרִים.

אֹהֶל-סַיָּרִים. כֵּן, אֹהֶל-סַיָּרִים,

אֹהֶל שֶל יָמִים פְּשוּטִים וַאֲפֹרִים.

אֹהֶל שֶל לֹא כְלוּם, כֵּן, אֹהֶל דַּל וְקָט

וְכָל-כָּךְ הַרְבֵּה

בְּתוֹךְ כָּל-כָּךְ מְעַט...

מֵאָז חָלְפוּ בֵּינְתַּיִם שָנִים וְגִלְגּוּלִים

וְחַי הָאִיש בְּבַיִת, וְלֹא בְּאֳהָלִים,

אַךְ כְּמוֹ בְּאֹרַח-פֶּלֶא נִמְשַךְ בְּלֵב פּוֹעֵם

אֶל הַנּוֹפִים הָאֵלֶּה וְהַיָּמִים הַהֵם.

וְיוֹם אֶחָד עִם עֶרֶב, בַּדֶּרֶךְ לַדָּרוֹם

גִּלָּה גִבְעָה מוּכֶּרֶת בְּצֵל מִשְלָט עֵירֹם

וּלְאוֹר גַּפְרוּר בָּרוּח זִהָה שְֹרִידֵי תְּפָרִים

שֶל אֹהֶל-בַּד קָרוּעַ,

שֶל אֹהֶל-סַיָּרִים.

אֹהֶל-סַיָּרִים. כֵּן, אֹהֶל-סַיָּרִים,

אֹהֶל שֶל זִכְרוֹן רֵעֵינוּ הַקְּבוּרִים.

אֹהֶל שֶל תּוּגָה גְדוֹלָה שֶלֹּא תִכְבֶּה

וְכָל-כָךְ מְעַט

מִתּוֹךְ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה...

(מתוך "בּשש אחרי המלחמה")

העוני בישראל ממשיך להשתולל

3.5 מיליון נוסעים ישראליים לחו"ל ב-2007.

1.3 מיליון נוסעים ישראליים לחו"ל בקיץ.

["דה מארקר", "הארץ"|, 13.8.07]

ד"ר גיא בכור / הטרילוגיה המשפחתית

א. המגיפה נתנה, אבל גם לקחה

גורלו של הגאון ר' צדקה חוצין לא שפר עליו. בשנת 1773 שוב פרצה מגיפת דבר בעיר בגדאד, והפעם היא נטלה איתה את ר' צדקה חוצין עצמו ושלושה מחמשת בניו. מגפת הדבר שנתנה לו כל כך הרבה, כאשר הגיע לבגדאד, גם נטלה עימה לבסוף – הכול. וזהו סיפורו של המסע הראשון.

לא קל היה להגיע אז מהעיר חלב שבארם צובא (סוריה) אל העיר בגדאד. שעות וימים של פרסות הסוסים הנוקשות במונוטוניות, עם מנוחת ליל בחאנים, מחשש שודדים ורוצחים. והמחשבות הנודדות: האם יקבלו אותי? איך אשתלב? האם תשתף איתי פעולה הקהילה הגאה הזו? והמגיפה הנוראה, מה יהיה איתה? ופרסות הסוסים נוקשות טיפ-טופ...

השנה היא 1743, שנה שבה אירע אסון נורא: מגפת דבר איומה השתוללה בעיר בגדאד, ובהיעדר תנאים סניטריים, בתוך הסמטאות הזעירות, ובהעדר תרופות, כאשר כולם שותים מאותו מקור מים, החלה המגיפה להפיל עשרות אלפי קרבנות. העיר כולה זעקה לשמיים (זו הסיבה שעד היום היהודים העיראקים מאמינים ב"עין הרע", בשל המחלות הנוראות שתקפו את העיר במשך מאות שנים. המגפה לא פסחה על הקהילה היהודית הגדולה, והקורבנות נספרו בכל בית: ילדים, נשים, גברים וזקנים. האסון היה נורא. עד כדי כך, שכל ההנהגה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר בעולם – מצאה את מותה. הרבנים, הגבאים, פרנסיה הרוחניים של הקהילה. וקהילה אינה יכולה להישאר ללא הנהגה.

כאשר החלה המגיפה להירגע, וקציר הדמים החל להתייצב, הוחלט לייבא הנהגה חדשה, תופעה מעניינת מאוד בתולדות יהדות המזרח. לצורך כך נשלחו שליחים לקהילת ארם צובא, היא חלב שבסוריה, במטרה לייבא מנהיג חדש, כאשר השם היה ר' צדקה חוצין (1699-1773), ששמו החל לצאת למרחקים. הוא נעתר, ולקח על עצמו את המלאכה לשקם את הריסות הקהילה היהודית העתיקה מכולן. זהו סבא רבא שלי.

הוא יצא אל העיר בגדאד, קשר גורלו עם קהילתו החדשה, ובמשך 30 שנים בדיוק שימש בראש הרבנות של קהילת בגדאד, עד ליום מותו. בני משפחתו הפכו למובילים חברתיים של יהדות בבל בכל השנים מאז. צדקה חוצין נכנס לפעולה במרץ עצום. החל למנות בעלי תפקידים, אסף כספים, תיקן תקנות, עמד מול השלטונות התורכיים-עות'מאניים, החל לבנות בתי כנסת, מקוואות, בתי מדרש, שיקם את הקהילה והחזיר לה את הביטחון העצמי, עד שבסוף ימיו הגיעה קהילת בגדאד לפעילות כמוה לא ידעה במשך מאות שנים. ההיסטוריונים מכנים זאת: ראשית תקופת הזוהר של יהדות בבל בעידן המודרני.

הרב הגדול צדקה חוצין הפך להיות רפורמטור גדול, אלא שהוא לא הסתפק בכך. מה שהפך אותו, עד היום, לאחד מגדולי חכמי בבל – היתה כתיבתו התורנית העצומה, שעליה הסתמכו דורות של פוסקים וגאונים, ביניהם, בימינו, הרב עובדיה יוסף. ר' צדקה חוצין היה גאון בתורה ומקובל, בקי במלאכת הגלוי והנסתר, התורה והקבלה. כיוון שבמזרח לא הירשו התורכים להקים בתי דפוס, הריץ הגאון חוצין שליחים אל העיר ונציה, ובידיהם כתבי יד של לפחות חמישה ספרים, אלא שמרבית הספרים הללו כנראה אבדו. ועם זאת, נתגלגלו כמה וכמה כתבי יד של צדקה חוצין לירושלים, ולקהילות אחרות של היהדות, בכתב ידו העברי ממש, והודפסו בחלקם. ספרו הנודע מכל הוא: "צדקה ומשפט", מאות שאלות ותשובות על השולחן ערוך, וכן "מעשה הצדקה" "מעיל הצדקה", ועוד.

בשנים האחרונות קם בירושלים מכון בשם "אהבת שלום", שנטל על עצמו לפרסם את כתביהם התורניים של גדולי יהדות המזרח באופן הראוי ביותר, והמכון פירסם עד כה שני ספרים נוספים של ר' צדקה חוצין, וזאת מכתב ידו ממש. שני הספרים הם: "עבודת הצדקה", חידושים על פרשיות התורה עם חידושי דינים ופסקי הלכה. וכן "אורח צדקה", ביאורים לספר הטורים, חלקים אורח חיים יורה דעה וחושן משפט, חידושים לריש מסכת חולין וביאורים על הרמב"ם. מי שמעוניין יוכל לקבל קטלוג פירסומים של מכון "אהבת שלום" וגדולת יהדות המזרח: טל. 02-5370970, פקס 02-5370088.

איך גיליתי את המכון? בשנים האחרונות מתקשרים אליי בטלפון אברכים עלומי שם ורבנים מירושלים, מספרים לי שמוצא משפחת בכור הוא מפואר מבחינה תורנית, ומנתקים. אחד מהם סיפר לי בחופזה רבה על המכון, לפני שניתק.

מה שאיפיין את חשיבתו של חוצין היתה ההקלה ולא ההחמרה – לשימת לב הרבנים שלנו, להקל עם הקהילה וללכת לקראתה, להקל על האדם, וללכת לקראתו, לא נגדו, ככל האפשר. למשל, ביום תשעה באב הוא הרחיב את הפטורים מן הצום, כמו נשים בהריון, מיניקות ומעוברות, תקנות שנשמרות עד היום בקרב יהודי בבל, ועוד.

בין תלמידיו המובהקים היה הגאון רבי משה חיים, סבו של רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי". אחד מבניו של צדקה חוצין, משה, הוא מחבר הפיוט המפורסם והאהוב כל כך על יהודי בבל, "מלך גואל ומושיע", אשר ייזכר לנצח נצחים, שכן הפך לחלק ממחזור התפילה. שרים אותו בלילות החורף הארוכים, כאשר האביב עוד לא החל לבצבץ, עד לשיא בחג הפסח עצמו. הפיוט הפך להימנון הגאולה אצל יהודי בבל, וניתן לשמוע אותו, וליהנות ממנו כאן (יש אומרים שיש לו משמעויות קבליסטיות נסתרות).

בנו הבכור של צדקה חוצין נקרא בכור כשם פרטי, ומכאן שם המשפחה. עד ראשית המאה העשרים עוד שמרו על השם בכור-חוצין, אך אז חוצין החל להישמט, ונותר בכור.

הקשיבו בבקשה לפיוט [באתר של גיא בכור], ולעוצמתו. עכשיו אתם מבינים איזו עוצמה מעניקים לי, אישית, דורות של אבות קדמונים. אני יודע שהם מביטים בי, ומדריכים את צעדיי, לפחות כך אני מרגיש. אני אף פעם לא לבד. זו המשכיות ושורשיות שמעניקה כוח רב.

אלא שגורלו של הגאון ר' צדקה חוצין לא שפר עליו. בשנת 1773 שוב פרצה מגיפת דבר בעיר בגדאד, והפעם היא נטלה איתה את ר' צדקה חוצין עצמו ושלושה מחמשת בניו. מגפת הדבר שנתנה לו כל כך הרבה, כאשר הגיע לבגדאד, גם נטלה עימה ממנו לבסוף את הכול.

וזו השרשרת המשפחתית הישירה:

סעדיה חוצין

צדקה חוצין

בכור

דוד

שלום

יוסף

משה

יחזקאל

גיא

10.8.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ב. גורל העם היהודי, ונקמת ההאשמי האחרון

האיש שהיה עויין לרעיון הציוני, שראה את עצמו עיראקי, ואשר השתלב כל כך יפה במימשל העיראקי – נחת בישראל. על סיפור תלאותיו עוצרות הנשימה של משה בכור, וזהו המסע השני.

משה (מושי) בכור היה מאושר באזרחות ובהשתייכות העיראקיות שלו. האיש הזה הלך מרחק גדול מאז אבותיו הרבנים. סבי ראה את עצמו עיראקי, ובעיראק ראה סוג של מולדת, של הבטחה לפתרון בעיית היהודים: להשתלבות, לחיים טובים וללאומיות. סבי, משה בכור, היה מן היהודים הבודדים שפרצו את הבועה שבה חיו אבותיהם מאות שנים, מנותקים לגמרי מן הסביבה המוסלמית, וראה בלאומיות ההאשמית, בבית המלוכה העיראקי, ובחברה העיראקית ההטרוגנית, שנולדה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – בית.

עיראק, על שלל עדותיה, קרצה לו הרבה יותר מן הגטו היהודי-מרצון שאליו נולד, והוא ראה את היהודים משתלבים בלאומיות העיראקית החדשה, כמו ייתר העדות: המוסלמים הסונים, השיעים, הכורדים והנוצרים. היו לו חברים מוסלמים ונוצרים לא פחות מיהודים. זו הסיבה שהוא בחר לשלוח את ילדיו לבתי ספר מעורבים, יחד עם התלמידים המוסלמים והנוצרים, ולא לבתי הספר היהודיים, כמקובל.

היו לו הרבה סיבות להיות מרוצה. אדם יפה, גבוה, אמיץ, דוהר על האופנוע הכבד שלו, שאומרים שהיה הראשון בעיראק כולה, עובד בחברה בריטית יוקרתית בשם "מקקנזי", חברה לשילוח מטענים, עמילות מכס ותשתית אסטרטגית, והיה שותף להקמת נמל בצרה הבינלאומי על ידי הבריטים; היו לו חברים בריטים והודים, איתם אהב לדבר באנגלית יפה, והוא אכן עבר לגור בעיר בצרה, במסגרת חוזה עבודה. לימים משך לשם גם את בני משפחתו מבגדאד.

סבא משה היה עובד עם בריטים, הודים ובני האימפריה הבריטית האדירה, ונהנה הן מן המדינה העיראקית המלוכנית והן מן הסחר האדיר של האימפריה הבריטית. האימפריה נזקקה לפקידות ברמה גבוהה, וזו נמצאה אצל היהודים. הוא ראה את ארץ שני הנהרות כמולדת מבטיחה. הוא אפילו הסתייג מן הבועה היהודית הסגורה, ממנה רצה להתנתק, והיהודים לא כל כך אהבו את מעשיו, ובמידה רבה הסתייגו במקביל מגישותיו, עד היום.

בציונות ראה מטרד בלתי רלוונטי, והעובדה שאבי, כלומר בנו, יחזקאל, היה ציוני, עוררה בו התנגדות וניכור. הוא בפירוש ראה את עיראק כמולדתו, שבה השתלב היטב, ולא חפץ בשום איום על חזונו. זו אחת הסיבות שאבי, יחזקאל, בחר לעלות לבד לישראל בשנת 1949 ולהתנתק מבית אביו, תוך שהוא מסתיר את העובדה הזו מאביו הגאה.

העלייה ההמונית מעיראק בשנים 1950-1951 חידדה את הדילמה עבור סבא באופן האכזרי ביותר: הקהילה, באופן כמעט מלא, עזבה את ארץ הפרת והחידקל כדי לעלות לישראל. כיוון שכאמור היהודים חיו בסוג של בועה, לא היתה להם בעייה גדולה לעזוב את עיראק, אך לא כך לסבא משה. הוא היה אמור להפסיד המון: את ביתו הגדול, את עבודתו המוצלחת, את חבריו הערבים במימשל ובחברה, את חבריו הבריטים, את קשריו, את מעמדו. במה יבחר? בהקשר היהודי-ישראלי, או בחברותו העיראקית? זו היתה דילמה כל כך קשה ומייסרת, עד שמשפחת אבי עלתה ממש בסוף העלייה ההמונית. הם דחו את הקץ.

אלא שסבא משה החליט לבסוף שלא לעלות לישראל, ולהישאר בעיראק שבה ראה את ביתו. כיוון שסבתי, פלורה, עמדה על רצונה לעזוב, עלתה המשפחה לבד, על ילדיה הקטנים, וסבא משה נשאר בעיראק. היה זה אחד המקרים המעטים שמשפחה ממש התפצלה באופן הזה. הוא טען כי ישראל היא מקסם-שווא חולף, ושעליו לשמור על הקיים בבגדאד ובבצרה, שכן המשפחה עוד תיאלץ לשוב לשם עם קריסת הרעיון הציוני, לשם, להיכן שהתגוררו מאות בשנים.

זה היה קרע.

בישראל נזרקו בני המשפחה באופן האכזרי ביותר אל המעברות, ודומה שאזהרתו של סבא התגשמה. הם חיו חיי קושי ועליבות, אליהם לא היו מורגלים, אם כי מהר מאוד המצב החל להשתפר.

מאז 1951 ניתק הקשר עם סבא משה לחלוטין. איש לא ידע עוד על הקורה איתו בעיראק. היום אנו יודעים. לאחר שמרבית הקהילה העצומה עלתה לישראל, התרוקנו שכונות היהודים, וכמה אלפים בודדים שנשארו שם, חיו בתוך שרידי העבר העצום. רחובות שלמים התרוקנו, מוסדות הציבור נדמו. הבודדים הללו היו הקרובים ביותר למישטר ולממשל העיראקיים. סבא משה הקים חיים חדשים בעיראק, מנותק לגמרי ממשפחתו. בשל כישרונותיו וקשריו בבית המלוכה ובאדמיניסטרציה החל לעלות לגדולה, ולימים הפך למעין מנכ"ל משרד התחבורה. כיוון שעיראק היתה תמיד מדינת טרנזיט, בין מזרח למערב, היה זה תפקיד בכיר. הוא היה אחראי על נמלי הים, האוויר והדרכים. כישרונו בלט, והוא המשיך ליהנות מן הסדר העיראקי-ההאשמי. הוא הרי היה אחד התומכים הגדולים בסדר המלוכני ההאשמי בעיראק המודרנית.

אלא שאז התרחש מבחינתו אסון. ביולי 1958 הופל בית המלוכה ההאשמי בהפיכה צבאית, והחיים הקשים החלו. סבא משה, כאיש המשטר הישן, נאסר יחד עם רבים אחרים, נשפט, והוא, שהיה אנטי-ציוני, הואשם בציונות בשל יהדותו. רכושו ומעמדו נשללו, כל עולמו אבד לו. הוא נותר בודד, וחסר כל. אכזבתו מעיראק מולדתו היתה עצומה, והוא הרגיש נבגד. הרי הוא ראה עצמו עיראקי אפילו יותר מן האחרים. ראה עצמו חלק מן הפסיפס העיראקי, עד כדי כך שנמנע לעזוב עם היהודים. הוא הרי ויתר למען עיראק על החשוב מכול, על משפחתו.

בשנות השישים המוקדמות עזב את בגדאד הסוערת מהפיכות פוליטיות וצבאיות (זו אחת הסיבות מדוע אבי תמיד היה מזהיר אותי מפני הפוליטיקה), ונסע לעיר הנמל בצרה, אותה אהב מאוד, ואשר היה שותף להקמת הנמל שלה. הוא ישב שם עם הדייגים, והעביר את הזמן. כבר לא היה אפשר לעזוב את עיראק, מאחר שהמשטרה החשאית סגרה את הגבולות.

יום אחד פגש קברניט בריטי של אונייה, אשר הגיעה לנמל בצרה. הקברניט התפלא לשמוע אותו מדבר אנגלית מצוינת, והנה התברר שהקברניט הזה גם הוא יהודי. סיפר משה את קורותיו והקברניט הציע: אחביא אותך באונייה שלי, ובלילה אעביר אותך בחשאי לצד השני של נהר שאט-אלערב, המפריד בין עיראק לאיראן, ותצא לחופשי. וכך היה. סבא משה התחבא באנייה, הבריח את הגבול, ויצא לעבר טהראן.

בשנת 1964, ואני זוכר את ההתרגשות העצומה, קיבל לפתע אבי, בדירתנו שבגבעתיים, שיחת טלפון מרעישה מטהראן. היה זה אביו, משה בכור, אשר הודיע לו, כי למחרת הוא עולה על מטוס אל-על בטהראן ומגיע לארץ.

אתם יכולים להבין את ההתרגשות הרבה, שכן לא היה שום קשר איתו מאז 1951, כאשר רבים סברו כי הוא כבר מת. אך גם את המבוכה והשתיקה.

וכך הגיע סבא משה, שהיה עוין לרעיון הציוני, שהאמין בפתרון העיראקי ליהודים – לישראל. הוא הצטרף לאשתו, סבתי, שהתגוררה באחד מקיבוצי הצפון, וסבתי קיבלה אותו חזרה. הוא הבין עד כמה טעה בהאמינו ברעיון הכלל-עיראקי, כמוהו כמו יהודים באירופה, שהאמינו ברעיון המדינה הגרמנית, למשל, בהתבוללות, כדי לפתור את בעיית היהודים. אלא שיהודי עיראק הצליחו לצאת, וכמעט שלא נפגעו, בניגוד ליהודי אירופה.

ואז נולדה אצלו, כנראה, הנקמה. כל כך כעס על העיראקים ועל עצמו. כל כך כעס על קריסת רעיון הלאומיות הערבית, שבו משתלבים גם היהודים. אנשי מערכת הביטחון שלנו הגיעו אליו לקיבוץ, וכיוון שהכיר מצוין את מבנה מערכת התחבורה, הרכבות, שדות התעופה והנמלים בעיראק, העביר את כל הידע העצום שלו לידי מערכת הביטחון. היה זה סוג של הכרה מאוחרת בצדקת הרעיון הציוני, וברצונו לחזקו, אל מול קריסת הרעיון העיראקי, רעיון הלאומיות הערבית. המידע הרב שהעביר, תרם תרומה של ממש לניצחון מלחמת ששת הימים.

סבא משה נפטר בשנת 1971, מיוסר וכואב את עברו. הוא וסבתי פלורה לבית חבושה, קבורים זה בצד זה, מאוחדים לבסוף, באחד מקיבוצי הגליל, רחוקים מאוד ממקסמי-השווא של הלאומיות הערבית, הכוזבת.

14.8.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ג. על המסע השלישי, וסוד הציור שבארון

על תמונת השמן שנתגלתה לפתע בארון, ועל הניסיון לנצח את הזמן. האם ניתן להצליח בכך? וזה המסע השלישי, והאחרון, של יחזקאל בכור.

מסעו של אבי, יחזקאל בכור, וזהו המסע השלישי, לא היה רק מעיראק לישראל. זה היה מסע פנימה, אל תוך המשפחה, אל העצמי, ונגד הזמן. כיצד ביקש לנצח את הזמן.

הדברים המובאים להלן הם המכתב, שקראתי בהלוויתו, לנוכח קהל רב:

אבא היקר,

אני יודע שביקשת שלא יהיו הספדים בהלוויתך, אך זהו אינו הספד, זהו מכתב ממני אליך.

אתמול, לאחר שחזרנו הביתה מבית החולים, שם נפרדנו ממך בפעם האחרונה, נכנס אחי אל החדר בו שכבת בחודש האחרון, ליד מכונת החמצן הארורה, המתקתקת את תקתוק החיים והמוות, והוציא מן הארון שתי תמונות שמן, אחת גמורה ואחת בלתי גמורה, שהיו מוסתרות שם.

אני הבטתי בתמונות, ומגרוני נפלטה זעקה נוראה, שהגיעה עד השמיים, עד אליך. בתמונות האלה ציירת את עצמך. [את התמונות אפשר לראות באתר של גיא בכור ממנו מובאים דבריו כאן].

לא צעקתי בגלל היופי עוצר הנשימה של התמונות, בכישרון הציור המופלא שלך, אלא מפני שהבנתי פתאום את חידת חייך. פיצחתי את כתב הצופן שלך.

כאשר היינו קטנים, היית יושב איתנו כל שבת, מצייר לנו רישומים, כותב באנגלית, שפה שכל כך אהבת, ופותר איתנו חידות הגיון, ובעיקר חידות מתמטיקה. היית נוזף בי, שאני איטי בפתרון החידות. אימנת אותנו לחשוב מהר, ותמיד באופן רציונלי.

אבא, נכון, לקח לי זמן לפתור את החידה הגדולה מכולן, אבל אפילו אני פתרתי אותה אתמול.

התחלת את הצופן בשנות השבעים, כאשר ציירת את אימא בתמונת שמן גדולה. עבדת על התמונה שלוש שנים. בסבלנות ובאדיקות. אמא, אהבת חייך, אותה הערצת חצי מאה. הערצת את האדמה עליה עמדה.

בשנת 2000 הגשת לי את התמונה השנייה, שבה ציירת אותי, תמונת שמן יפהפייה, שכולה אהבה, התלויה בביתי. ועדיין לא הבנתי.

לא מזמן ציירת את אחי ואחותי, ועל כל תמונה עבדת לפחות חצי שנה, מצייר כל שערה וקמט באהבה וברוך, במכחולים שיצרת בעצמך, ועדיין לא הבנתי.

אתמול, כאשר מצאנו את שתי התמונות שבהן ציירת את עצמך, בחודשים האחרונים לחייך, הבנתי פתאום.

אתה ביקשת להנציח את המשפחה שכל כך אהבת, לבנות תא משפחתי שיחזיק לנצח, בתמונות שמן שיתקיימו לעד. עשית עבודה יסודית, כמו תמיד, כדי שהתמונות תהיינה באיכות הטכנית הגבוהה ביותר. רק על תורת הצבעים הרי עבדת כמה שנים. הסתרת את התמונות בהן ציירת את עצמך, כי רצית להגיש אותן לנו, לילדים, ביחד. אבל הספקת לצייר רק שתיים.

המשפחה היתה החיים שלך, ורק המשפחה. היא עמדה מעל כל ערך אחר באופן מוחלט. ביטלת כל רצון שלך למען המשפחה. ובחייך ציירת רק כמה תמונות שמן, תמונות בני המשפחה. כל הכישרון העצום שלך נשמר לשש תמונות שמן בודדות, עליהן עבדת שנים. תמונות המשפחה. אלה הרי היו חייך.

כאשר עלית לארץ בשנת 1949 לבדך, כנער ציוני, חבר התנועה הציונית בבגדאד, והברחת את הגבולות בין עיראק לאיראן באופן דימיוני, התגייסת לצה"ל. מהר מאוד הבחינו בכישרונותיך יוצאי הדופן: כישרון מתמטי מדהים, זיכרון פנומנאלי גאוני, ידיים טכניות, אמינות ויסודיות – וזומנת לקורס טיס. היה זה בראשית המדינה. טסת כבר שעות לבד, וכמעט סיימת את הקורס. אלא שאז הודעת במפתיע למפקדים שלך שאתה פורש.

הם נדהמו. "אבל יחזקאל, למה? הרי אתה המצטיין בקורס. צפוי לך עתיד מזהיר!"

באותה תקופה של ראשית חיל האוויר התרחשו תאונות אוויריות רבות בשל רמת המטוסים הלקויה, וחברים שלך בקורס נהרגו. הסברת למפקדים: "המשפחה שלי הגיעה עכשיו מבגדאד בלי אבא, שהעדיף להישאר שם. אני לא יכול להרשות לעצמי ליהרג, כי אין מי שידאג לאימא ולאחים שלי. אני חייב לעזוב."

אמרו לך: "בסדר, תסיים את הקורס, ותפרוש."

ענית: "לא. אם אסיים יהיה לי פיתוי להישאר."

כך ביטלת את עצמך באופן מוחלט בשביל המשפחה.

שלשום, בשבת בצהריים, שעות אחדות לפני שהתמוטטת, כאשר אתה מתייסר בכאבי איוב, שאפילו מורפיום לא עוזר להם, הגענו אליך, אשתי ואני, בפעם האחרונה, בעודך בחיים. מעולם לא התלוננת על הכאבים. מעולם. קיבלת הכל באצילות ובשתיקה, כדי שאנחנו לא נדאג. אני לא יודע מאיפה הבאת את הכוחות, לוחם שלי. דמותך הלכה וגדלה בעיניי בחודש האחרון, מיום ליום. ואנחנו היינו איתך, ונלחמנו עליך בבתי החולים, במרפאות ובבית. ביקשת מאימא כוס קולה, ואימא רצה למטבח מאושרת, שסוף-סוף ביקשת ממנה משהו. הרי לא רצית להטריח אותה בשום דבר. עשית הכול לבד. את כל שמות התרופות והטיפולים כבר העלית לקובץ אקסל, והכנת אפילו סטטיסטיקות.

ואז ביקשת מאיתנו להתקרב, ובקול חלש-חלש, נאבק על כל נשימה, אמרת לנו: "תשמרו על אימא. תשמרו על אימא. היא האהבה שלי. אני לא רוצה שהיא תשמע."

ענינו לך: "ברור, זה מובן מאליו," וחשבנו שאתה מתכוון בזמן הטיפולים. לא ידענו את מה שאתה כבר ידעת: לשמור עליה לתמיד. את אימא, שהאהבה שלכם, המדהימה, היא רומן שנמשך חמישים שנה. אפילו בזמן המחלה הקשה, תוך כדי הייסורים והכאבים, המשכת לחזר אחריה, והיא אחריך.

אני מבטיח לך, אבא, ואני יודע שאתה שומע אותי: "נשמור על אימא תמיד, היא איתנו, ואתה יכול לנוח סוף-סוף, בשקט. הבקשה שלך תתקיים בצורה מלאה. תנוח אבא. סבלת מספיק."

עוד ביקשת מאיתנו להישאר מאוחדים. היה חשוב לך מאוד שהמשפחה תישאר ביחד, כמו הציורים. אני מבטיח לך שהמשפחה תישאר תמיד מלוכדת, ואני אדאג לאחיי ולבני ביתם, בדיוק כשם שהם ידאגו לי.

חשוב היה לך שגם המשפחה המורחבת תישאר מלוכדת ואוהבת, והנה, אתה רואה, אבא, כל המשפחה מקיפה אותך באהבה. הם הגיעו, וכל השבט שלנו הגיע, לתת לך כבוד אחרון. כל המשפחה המורחבת; כל העיראקים שלך. כל השבט המופלא הזה, שאין עוד כמוהו.

אבא, יחזקאל בכור, היית אדם דגול, חכם, איש שלום ורודף שלום, צנוע ויושב אוהלים. את כל מה שסיפרתי כאן עליך לא אתה סיפרת לי. דליתי זאת מאחרים. היית מתרחק מכל מחלוקת, מחנך ומורה, איש של כבוד עצמי, וכבוד לזולת.

אני מודה לך על כל מה שעשית למעננו. כמוך לא אפגוש עוד.

15.8.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ברוך תירוש

הגשמים לברכה ולא לקללה

הכול מדברים על המים ובעיקר על המחסור בהם, ורק מעטים טורחים על שימורם ואספקתם היעילה.

המים מקורם כידוע בגשמים, וכבר בתורה נאמר: "כִּי הָאָרֶץ... לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק," כלומר, תשאב בכוח רגליך את מי היאור – אלא "ְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" כלומר עליכם לצפות למי הגשם.

כבר אבותינו ידעו לעצור ולאצור את מי הגשם עבור צרכי החיים והשדה במאגרי "בור סוד שאינו מאבד טיפה." בהתקרב החורף היה העם משווע בתפילה לגשמי ברכה, והכוהן הגדול היה פונה לקב"ה ביום כיפור בבקשה: "אל ייכנס לפניך תפילתם של עוברי דרכים בעניין הגשם, כאשר העולם זקוק לו." ובענין השיטפון נאמר: "ועל תושבי השרון היה אומר, אל יהיו בתיהם (לבני בוץ) קבריהם!"

בני ישראל טרחו לדרג את מדרונות "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת" בכדי להכשיר שטחי קרקע ולהבטיח שימוש חקלאי יעיל במי הגשם. ועל המלך עוזיהו נאמר: "ויבן עוזיהו מגדלים במדבר, ויחצוב בורות רבים, כי מקנה רב היה לו בשפלה ובמישור, איכרים וכורמים בהרים ובכרמל, כי אוהב אדמה היה."

גם הנבּטים הפליאו בעצירת מי הגשם ואצירתם במאגרים בישוביהם בנגב, לקיום ולהזנת שיירות מובילי הבשמים לחוף עזה. חז"ל הדריכו את איכרי ישראל להכין את חלקות השדה כראוי לעצירת מי הנגר והטייתם לאותו בור סוד, וציינו ש"אין הבור מתמלא מחולייתו," כלומר יש לתפוס ולהטות את מי הגשם היורדים על החלקה כולה, ולא יספיק המטר היורד ישירות על החוליה היא פתח הבור.

 הביצות שמצאו חלוצי הציונות בעמקים ובגאיות אכן העשירו את מאגרי מי התהום, ונוצרו בדומה לאגם "מי מרום" בעמק החולה על ידי סחף הבזלת שחסם שם את זרימת הירדן; ומחסימת שפך נחלי עמק יזרעאל, זבולון ושפלת החוף על ידי הכובשים המוסלמים, שקיוו למנוע מהצלבנים המובסים לחזור ארצה בספינות.

בעת החדשה, כבר בתקופת הציונות ב"אלף הקודם", בשנות ה-30 של המאה ה-20, שהה בארץ הידיד הגדול פרופ. לאודרמילק, ששיקם את מדינת טנסי לתפארת ארה"ב, והטיף בספרו "הארץ המובטחת" לאהדה לציונות וארץ ישראל, ולהפרחת השממה על ידי עצירת מי הגשם בחריש נכון במקביל לקוי הגובה, ועל ידי דירוג וייעור המדרונות.

הקרן הקיימת ומשקי ההתיישבות אכן פעלו במידת האפשר ובמאמץ ניכר לפי הנחיותיו, אך בהדרגה נשכחה משנתו, המידרונות נזנחו ונשטפו בסחף, ומחסומי הביצות נפרצו והמים נוקזו לריק אל הים. הארץ המתפתחת החלה להסתמך על המים שחברת מקורות שאבה בעוצמה גוברת ובאורח שדילדל והמליח את מי התהום. ומאידך, עמדנו תושבי הארץ השחונה מדי שנה, בחורף, נדהמים ומשתאים מול השיטפונות האדירים ששטפו לריק בנחלים וגרמו הרס לסביבה ולרכוש, למפולות כבישים וגשרים, ואף לפגיעה בחיי אדם. 

מתכנני העלייה על הקרקע במאחזי הנגב בשנות ה-40 בנו סכרים לתפיסת מים, אך הם נשטפו, נהרסו ונזנחו ללא תקנה כבר לאחר החורף הראשון. עם מלחמת העצמאות נרתמה הקק"ל לבניית מחסומי עפר לעצירת מים בכמה נחלים ליד הכבישים בנגב הצפוני, וגם המדינה הקימה סכרים בנחל שורק ליד בית זית, על נחל איילון ליד משמר איילון ובנחל שיקמה ליד זיקים. הסכרים עצרו מים רבים לשימחת הציבור, אולם תוך זמן קצר התברר שהמים נעלמו תוך חילחול (מבורך) בקרקע, והתקשורת לעגה למתכננים ולבונים שלא השכילו למנוע, כביכול, את אובדן המים. איש לא עמד בפרץ, ולא הסביר כי הסכרים היו יעילים בעצירת השיטפונות והעשירו את מאגרי מי התהום לשאיבת מים שפירים מוגברת.

 בשנות ה-50 וה-60 חקר מהנדס מים בשם יעקב עורב ז"ל את שפיעת הנחלים בצפון הנגב, וקולו לא נשמע כאשר מצא כי במורד נחל באר שבע שוטפת לריק במרוצת כל שנה, תוך הרס סביבתי ופגיעה בחיי אדם – כמות מים דומה לכמות הזורמת לאיטה במישורי נהר הסיין ליד פריז. אילו דירגו את מדרון הנחל החל ממרומי ערד עד לשפלת החוף, טען, ניתן יהיה לאצור מים לשימוש סביבתי, ומרבית המים יחלחלו באדמה ויעשירו את מאגרי התהום, וגם יפרצו כמעיינות כבעבר במקומות נמוכים.

מפעם לפעם נשמעו קריאות לעצירת מי הגשם במיוחד באיזורים המועדים לכך, שם כמות המים האובדת והורסת בשיטפונות אחדים – עולה על הצריכה השנתית של האיזור; אך המתכננים התעלמו מכך, וטענו כי אין הצדקה כלכלית להיאבק בשיטפונות המופיעים רק לעיתים. אולם, כפי שבשעתו נוקזו מי הביצות לריק לעבר הים, כך השקיעו המתכננים מאות מיליונים בניקוז הנחל ונתיבי איילון מנתב"ג לעבר הירקון והים, במקום להשקיע מיליונים ספורים בסכירה ואיגום הנחלים המזרימים מים לאיילון סביב בן שמן. 

ראוי לציין את פרופ' נגה הראובני, שהשכיל ליצור מקווי מים נאים להשקייה בשמורת נאות קדומים, על ידי סכר פשוט בנחל העובר בשמורה. ובינתיים, עם התייקרות המים לחקלאות, התעוררו משקים רבים והקימו מיתקנים לתפיסת מי גשם ואגירתם לשימוש חקלאי יעיל, תוך פגיעה כלשהי בהכנסות חברת מקורות. אולם ברחבי הארץ, לבד מתפיסת מים ממוסדת בכמה נחלים, עדיין מי הגשם הם הפקר, ושוטפים לריק מים וסחף, תוך הרס בחוצות הערים והישובים, וכאמור כך במרבית הנחלים. 

אולם לא מאוחר עדיין, וניתן לגשת באורח לאומי-ממלכתי להצלת נחלי ישראל מסחף ומהרס, לעצור ולאצור כמויות מים אדירות, ולהחזיר את הצומח והחי גם לאיזורים השחונים – בסיוע מתנדבים מהארץ ומחו"ל, ובסיוע ומימון הקהילות בתפוצות. לשם כך יש למנות רשות מתכננת ומבצעת לכל נחל, אשר תתכנן את שיקום הנחל וסביבתו כשמורת טבע וגן לאומי, ותגייס למבצע קהילה שתאמץ את שיקום הנחל, ותספק מימון ומתנדבים לעבודה, בנוסף למתנדבים מהארץ.

את עבודות השיקום יש להתחיל ברום הנחל, ולדרג את המידרונות באמצעים פשוטים-מקומיים. את הנחל עצמו יש לסכור בהדרגה כלפי המורד באבני המקום ובעפר, באורח שיבטיח את עצירת מי הנגר ואגירתם לשימוש סביבתי, ולחילחול להעשרת מאגרי התהום. במהלך השיקום יש להתקין שבילים וגישה למצפי נוף עבור המבקרים, וכבר לאחר עונת עבודה אחת ניתן יהיה לחזות במים הנאגרים, במניעת ההרס והסחף, ובחזרת הצומח והחי להנאת המבקרים בקטע המשוקם של הנחל. עם המשכת העבודה להשלמת השיקום, יפרצו אולי מעיינות חיים במורד הנחל, בדומה למעיינות נחל דוד ונחל ערוגות ועין צוקים; והשמורה כולה תהיה לגן פורח אשר ימשוך ארצה את המתנדבים ומקורביהם, שיבואו לחזות בפלאי החי והצומח שחזרו לנחל. 

בשיחות עם ראשי קהילות הם הביעו נכונות להשתלב בעבודה החלוצית הזו, וכאמור לא מאוחר להתארגן ולגייסם למלאכה. ראשית, יש לפנות לשיקום נחלי הנגב, הערבה ומידבר יהודה; בהם, למרות השיטפונות ההרסניים, משתלט המדבר ומתייבשים וקמלים רבבות-רבבות עצים עתיקים, וכן שיחים וצמחים שאין להם תחליף לקיום בעלי החיים באזור. שיקום הנחלים גם יקבל תהודה לאומית ואף בינלאומית, כאשר מאות מתנדבים מחו"ל ומהארץ יפעלו בצוותא ויעוררו קשר הדוק ויצירתי עם ישראל, ויביאו חיים לשמורות טבע ולגנים לאומיים אשר ישמשו ענין ומשיכה להמוני מטיילים ותיירים שיבואו לחזות בהתחדשות החי והצומח במדבר.

 מעל להישג בהפרחת שמורות טבע וגנים לאומיים, ויצירת מעורבות מתנדבים מהתפוצות בחיי הארץ, יבטיח שיקום הנחלים אספקת תוספת מים שפירים לישובי הסביבה באמצעות מאגרים עיליים ותחתיים. הפעילות גם תיצור מערכות נוספות לתעסוקה יצירתית, ותבטיח צמיחה כלכלית שתמשוך תושבים חדשים לעיסוק בתיירות ובהארחה שתתפתח באזור. במהלך השלמת שיקום נחלי הדרום ייאגר ידע ונסיון למעבר לשיקום נחלי מרכז הארץ, ולאחר מכן גם נחלי העמקים והגליל באורח שעוד יגביר את מעורבות המתנדבים מקהילות ישראל, ויעודד תיירות וצמיחה כלכלית באזורים המשוקמים. מעל לכל, ימנע המבצע הרס וסחף אדמה ואיתו בזבוז מים משווע, ובכך תוענק תוספת משמעותית לאספקת מים שפירים ברחבי הארץ.

מבצע שיקום הנחלים הינו לכל הדעות חיוני לישראל ובר ביצוע באמצעות המסגרות הקיימות. האם יתכן שלכל אלה התכוון הנביא בחזונו: "ישושום מדבר וציה ותגל הערבה ותפרח כחבצלת. פרוח תיפרח ותגל אף גילת כבוד הלבנון, ניתן לה הדר הכרמל והשרון... כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה; והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים. אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו."

ממה מת ערפאת?

קיראו בגיליונות הישנים של "חדשות בן עזר" ותראו שאנחנו, מיד אחרי מותו של ערפאת, טענו שמת ממחלת האיידס, ולא היינו היחידים שסברו כך.

זו אינה בושה. אפשר לחלות מעירוי דם פגום ולא רק ממשכבי זכר בלתי זהירים עם נערים. אבל הדרך שבה הסתירו את מחלתו, וכל הסיפורים על כך שהישראלים "הרעילו" אותו, וכל הסוד סביב הסיבות למותו, שוודאי היו ידועות לרופאים בצרפת, ואותן לא גילו – כל אלה רק מחזקים את ההשערה שמת ממחלת האיידס. זה אמנם לא העונש המקובל לטרוריסט ולרמאי, אבל, קורה.

ס. נידח

"רתמות ופינה שובבה", "מאריכים שרוולים" ו"משחקים חנות", והכול תוצרת סין בת"א

מאז עברה מערכת "חדשות בן עזר" לרחוב גורדון, באזור הקרוב לצומת הרחובות שלמה המלך ופרישמן בתל אביב, עבר האזור כולו שידרוג גדול והוא עתיד להיות בעל אופי היסטורי מיוחד. הוותיקה בו ביותר היא הצרכניה, עליה נכתב מבחוץ: "פתוחה גם בימים!" וזאת משום שהיא עובדת 24 שעות ביממה, שבתות וחגים, למעט ערב תשעה באב ויום הכיפורים. אפילו באמצע הלילה, אם מתחשק לך או חסר לך משהו, אתה יורד לקנות או מרים טלפון והחבר'ה הנחמדים מיד מביאים לך את מבוקשך. והם גם זולים. רוב הקהל שלהם צעירים ורוב הצעירים שלהם צעירות. והם מתחשבים. לא מביאים דברים יקרים ופלצניים. המיסתורית טוענת שאנחנו יורדים לצרכניה שלוש פעמים ביום רק בגלל הבחורות הממלאות את חללה הצר והן לבושות ברשלנות קייצית משובבת נפש גבר.

הצרכניה היא פינת פרישמן ושלמה המלך צפונה-מערבה. ואילו ממולה באלכסון, דרומה-מזרחה, שוכן הקפה "שיין" שפירושו בכתיבו האנגלי "זורח" או "נוצץ", והוא אחד מבתי הקפה הנחמדים ביותר בעיר מבחינת יושבותיו, וחלקו גם מוצף שמש בחורף, ומוצל בקיץ, ומיטבחו מיוחד במינו, ארוחות קלות בשלל מנות מוקפדות, עשירות דמיון, יוצאות מן הכלל ולא יקרות.

והנה, וירא כי טוב, ממש ליד "שיין", באותו בניין על שלמה המלך, בפינתו הדרומית, קם עתה פאב חדש בשם "פוסטר" בפ"א רפה, שנראה מיסתורי מאוד וחשוך גם באמצע היום.

מול "שיין", בפינה המערבית-דרומית של הצומת, שכנה פעם מסעדה יהודית מפורסמת בעיר בשם "פלעצל", ולאחריה היה ניסיון לקיים בה מסעדה בשם "אש", (אם איני טועה), ואחר כך עמד המקום שנים רבות נטוש. עכשיו משפצים אותו במרץ רב, ואם אני משער נכונה – עומדים לפתוח גם כאן קפה-מסעדה, וזאת לאחר שכאמור בואה של מערכת "חדשות בן עזר" לאזור העלה את ערך הדירות ואת רמת הבילויים.

נותרה הפינה הצפונית-מזרחית של הצומת, והיא מסתורית מאוד. כתוב מבחוץ בלועזית "סיסטרס", בקושי אפשר להציץ פנימה, והיא חנות אבזרי המין הדיסקרטית של הלסביות התל-אביביות. האמת שמעולם לא ראינו מישהי נכנסת או יוצאת משם או אפילו יושבת בפנים, וזאת בכל שעה משעות היום. ואולם, נראה שההתפתחות הבליינית המואצת של צומת פרישמן ושלמה המלך הפכה את שכירות המקום לבלתי אפשרית להן מבחינה כלכלית, וכך שלט גדול נתלה: "אנחנו עוברות למקום חדש. פרטים באתר. החנות בנמל ת"א פתוחה" – ולפני ימים אחדים, בעוברנו שם בשעת צהריים, חנתה משאית גדולה ואטומה כקרון ואליה הביאו בחורים צעירים קופסאות קרטון גדולות מתוך החלל של מה שהיה "סיסטרס".

מתוך סקרנות טבעית התקרבנו לראות מה כתוב על הקופסאות: "רתמות ופינה שובבה", "מאריכים שרוולים", "משחקים חנות", "שובבה" והכול "מייד אין צ'יינה". מיד עלו בדימיוננו סרטי סקס של לסביות שבו אחת מהן חוגרת רתמה כמין בירית, ודילדו בצורת זין מלאכותי ורוד צמוד לרתמה מזדקף ממקומו הגברי ובעזרתו היא בועלת את זוגתה כגבר. ויש גם דילדו כפול. תפעילו את הדימיון. רק שהבנו שאצל סיסטרס קוראים לפין – פינה, בלשון נקבה. ואחר-כך התחלנו לחשוב מה זה "מאריכים שרוולים" ומדוע לא "מאריכות"? אולי זה גם כן משהו שגדל כמו פינה ויכול לבעול את פנינה? ובאיזה חנות משחקים?

אם היה לנו אומץ היינו צריכים בשעתו ללבוש חצאית, להיכנס פנימה ולשאול על הכול.

בעוד ימים לא רבים ייפתח שם, מן הסתם, קפה חדש, ממש מול "שיין". ההצלחה מובטחת. אנחנו מציעים שם למקום: "אחיותינו". והוא יתמלא מהיר, כי ב"שיין" לפעמים כבר אין מקום. צפוף. ולא רחוק משם מזרחה, בואכה כיכר מסריק, נמצא גם "לִילוּש" הסימפטי והמלא מאוד.

אמרנו לכם, פה בצומת פרישמן ושלמה המלך – המקום הכי מבטיח בתל אביב. אל תשקיעו בבורסה. ראיתם מה קרה. חפשו חנות פנוייה במרחק עשרים מטר מכל צד, השקיעו קצת בשיפוץ, קנו טוסטר-אובן ופיתחו פאב או קפה-מסעדה. ואם אתם לא מוצאים חנות פנוייה למכירה, עלו בינתיים אלינו למערכת ותקבלו כוס קפה: קר, בוץ, טורקי עם הל, פילטר, הפוך, אספרסו, ואפשר גם בטעם אייריש קרים – אתם לא תאמינו, יש לנו הכול!

אוי, העיקר שכחנו. צועדים עוד טיפה מערבה בפרישמן צד צפונה, והנה בפינת הרמן כהן חנות הבשרים הרומנית "גדעון". כאן יש מעדני בשר לא כשרים מן הטובים בעיר. החזרת הביתית החריפה ביותר. הכבד הקצוץ הטעים ביותר. כרוב כבוש. שמאלץ וגריבנס. כתף מעושנת. שינקן. קרפלאך. יינות רומניים. נקניקיות. שלל נקניקים, בייחוד הסאלאמי היבש, ועוד, ועוד. והכול תוצרת האיטליז הפרטי, מעשה בית. מחירים לא זולים אבל טיב מעולה. אוי, נעשיתי רעב. המיסתורית כבר ישֵנה אז אני יכול ללכת למיטבח. בדיוק קניתי היום נקניקים ב"גדעון". שלום.

"חזב אל-תחריר":

ח'ליפות אסלאמית במקום ישראל

בעצרת רבת משתתפים של ארגון חזב אל-תחריר, שנערכה בבית הספר "פרנדס קוויקרס" באל-בירה, קרא ראש הארגון, השיח' עטא בן ח'ליל אבו אל-רשתה, להקים ח'ליפות איסלאמית שתעקור את הישות היהודית ותשיב את כל פלסטין למוסלמים, ללא מו"מ או פיוס. לדבריו, אם לא ניתן לעשות זאת היום, יש להישאר במצב מלחמה עד לשחרור פלסטין. בתהלוכה של הארגון בעזה, נשמעו קריאות נגד היהודים ונגד ארה"ב ובריטניה, "אויבי אללה שהחריבו את הח'ליפות והמיטו חרפה על המוסלמים."

אל-איאם (רש"פ), 12.8.07, מתוך סיכום יומי של ממר"י, הנשלח למנויים

צוותא מגישה: על הדרך עץ עומד

על הסיפורים שמאחורי השירים הגדולים ביידיש

אנו שמחים לפתוח תאריכים חדשים, לאחר שאזלו כל הכרטיסים לסידרה הראשונה

סידרה חדשה בהגשתו של קובי לוריא (השירון עשה היסטוריה) שיספר על "השקדים והצימוקים" של הזמר היידי, המשקפים את ההיסטוריה והתרבות הציונית והיהודית כאן, באירופה ובאמריקה, בזמנים היפים ובזמנים החשוכים.

הסידרה מלווה בהקלטות נדירות ומצגות עשירות

ימי ראשון ורביעי בשעה 20.30

23/9 בין העצים הירקרקים: עשרות סיפורים סביב שירים שהגיעו אלינו מיידיש ולא ידענו

14/10 יחי קולומבוס! שירים ביידיש שבאו מאמריקה – מהתיאטרון, הקולנוע, הג'אז והמיוזיקל

28/11 הנה לנו ניגון יש: על הטרובדורים הגדולים של היידיש – שיריהם והרקע ההיסטורי ליצירותיהם

19/12 יאשקע מתגייס: שירים ביידיש שמספרים היסטוריה יהודית

מחיר הנחה מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" (נא להזדהות בקופה ולהודיע לנו באי-מייל אם לא קיבלתם את ההנחה):

55 ₪ לכרטיס בודד, 180 ₪ למנוי לארבעה מפגשים

הזמנת כרטיסים בקופת צוותא טל. 03-6950156

אריה דרוקמן

בזכותו של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן

למר בן עזר שלום,

מבקש אני להגיב לרשימתו של מר רון וייס בגיליונך האחרון [269]. שר המשפטים החדש רוצה לבצע מספר רפורמות: לצמצם את העומס על בתי המשפט – מתכנן להקים עוד השנה בית משפט מחוזי נוסף בגוש דן – בפתח תקווה. המטרה העברת חלק מעומס התיקים לבית המשפט החדש.

לגוון את המומחיות והדעות בבית המשפט העליון על ידי מינויים של שופטים מהסקטור הפרטי (ביצע כבר שני מינויים), ומהאקדמיה.

העומס בבית המשפט העליון נבע מהיוותרם של 10 שופטים מתוך 14 שהיו. שני שופטים מונו כאמור, וכעת נותר למנות עוד שניים.

לשנות את הנוהג בו מינויים לבית המשפט העליון היו מותנים בתקופת סטאז' שביצע השופט המועמד בבית המשפט העליון. פרופ' פרידמן סרב להמשיך בהתנהלות הזו שבפועל עוקפת את וועדת המינויים.

יש להבין כי מי שממלא תקופת מועמדות של שנה מצוי במשך אותה שנה תחת השפעתם של עמיתיו השופטים ואמור לכן ליישר קו עם עמדותיהם. אפשרות זו לא נשאה חן בעיני שר המשפטים. זה בניגוד לפלוראליזם השיפוטי הנדרש.

לשנות את הנוהג בו נשיאי בתי משפט מתמנים לפי הוותק. לקבוע תקופה מירבית של זמן שיפוט לכל נשיא ולכל שופט. רוטציה תורמת לרענון הדיעות.

את כל הדברים הללו מנסה פרופ' פרידמן ליישם בזמן קצר. "פשעו" היחיד הוא שהוא – לא כמו קודמיו – אינו מוכן לבטל עצמו מול הנשיא/הנשיאה.

כל מה שהוא מבצע נעשה במסגרת סמכויותיו בחוק של שר המשפטים. ומי שחושב אחרת שיקום וייתן טיעון ענייני. במקום זאת מטיחים בו האשמות כלליות, ללא נימוקים.

פרופ' פרידמן, בניגוד לקודמיו במשרד המשפטים, איננו אישיות פוליטית. לבטח יש לו דעות אך הוא לא נמנה על שורותיה של מפלגה. הוא גם נושא בתואר המחמיא ובעל המוניטין של חתן פרס ישראל למשפט. משמע, הוא איננו קוטל קנים.

מנסים להלביש לו אצטלה של "חבר של אולמרט" אינני יודע היכן ההוכחות לכך.

האיש פשוט רוצה לייעל את המערכת שללא ספק מאוד לא יעילה, ומשפטים נמשכים בה שנים רבות.

גם רשימתו של מר רון וייס היתה עם האשמות כלליות, וחבל.

הלל וייס ואברום בורג הם צמד-חמד של כיפות סרוגות שצומח על רקע הטמטום התקשורתי שמתעסק בשטויות שלהם על גבול שפיות-הדעת!

לפני כשלושים שנה הנחיתי דיון ספרותי בצריף של יד יצחק בן צבי, ועלה וייס והתחיל לקרוא בקול של בחור ישיבה חרמן וצרוד צרוֹר ציטוטים של תיאורים אירוטיים מן הספרות העברית החדשה, ובפיו הם נשמעו וולגאריים, מכוערים, כי הוא קרא בקול נוטף שמחה-לאיד קטעי פרוזה אינטימיים או אירוניים, שנועדו לקריאה דמומה ולא להצגה פומבית של איש אובססיבי שהזימה מעסיקה אותו שעות נוספות כמו ילד דתי בגיל ההתבגרות שמדפדף בספרות אירוטית כדי להתרגז ולאונן.

אצלי אין חוכמות. הפסקתי אותו באמצע דבריו וחזר לשבת בשומעו אותי אומר בפומבי שאין לו שמץ של הבנה בספרות.

בדעתי זו אני איתן גם היום. וכבר תפסתי אותו ביותר מטיפשות מחקרית אחת שנובעת מתוך כך שהאידאולוגיה הסהרורית שלו היא שמניעה את "מחקריו" ואת מידת הדיוק שלהם.

אבל – הניחו לו לנפשו. הלא אי אפשר שכל אדם, שאולי הוא בחזקת מופרע והזוי לחלוטין (על הקצין שאותו קילל בחברון אמר וייס ב"התנצלותו" – שהיה לו שיער בלונדי ונראה בעיניו כחצי גוי!) – ישגע את המערכת כולה. רק תגובת שתיקה יאה לו, כמו גם לסכל חובש הכיפה הסרוגה, הנמצא ממש מולו בקצה האחר של קשת הקיצוניות הפוליטית, אותו פרזיט ציוני בשם אברום בורג.

שני אלה אינם ראויים אפילו לוויכוח עימם. ילכו נא ויפרכסו זה את זה ויחסכו את עצמם מאיתנו. שניהם יחד אינם שווים אפילו חמש דקות של הרצאה מפי פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שאמר אף הוא דברים פרובוקטיביים מאוד אלא שרחוק היה מאוד מן הסכלות, לא היה לו שגעון רדיפה, והיא איש ישר באופן קיצוני.

אהוד בן עזר

יוסי אחימאיר

תביעות נגדיות לסוריה

את פארוק א-שרע אני מכיר "מקרוב". אני זוכר אותו מוועידת מדריד, אוקטובר 1991, ולא רק מנאומו הארסי נגד ראש ממשלת ישראל וראש משלחת ישראל, יצחק שמיר. כחבר במשלחת היועצים לוועידה, התחככתי כמה פעמים עם ראש המשלחת הסורית, עברנו זה ליד זה, כמעט כתף אל כתף, בחצר הארמון שמחוץ לאולם הדיונים. כגביר בארמונו הילך א-שרע באוויר הספרדי הצח, מוקף חבורת עוזרים, מתנשא ומנוכר.

16 שנה חלפו מאותו אירוע היסטורי. מיני אז כל מנהיגי האזור התחלפו, או הלכו לעולמם. כמוהם גם ראשי המעצמות נותנות-החסות. שרע הוא אולי היחיד שנותר על כנו, מכהן כסגן הנשיא אסד הבן שירש את אביו הכאריזמטי, ועדיין הדובר המוסמך בנושאים מדיניים מטעם דמשק.

השבוע נשמע גם קולו ב"מתקפת השלום" התעמולתית של סוריה, שמתנהלת מזה כמה שבועות. היה זה בנאומו ביום העיתונות הסורית (מי אמר שאין דמוקרטיה ועיתונות חופשית בסוריה?) כאשר – על פי ערוץ 1 שלנו – א-שרע משגר "מסר מרגיע" לישראל. לא, אין פניה של דמשק למלחמה, אבל לא תתפשר על "פחות מחזרה לקווי 4 ביוני 1967."

כאשר פארוק א-שרע נאם לפני בכירי העיתונות המקומית, הוא היה במרחק של כשבעים ק"מ מגבול ישראל. כן, לפעמים אנחנו שוכחים כי הבירה הסורית קרובה מאוד אל קני התותחים של צה"ל, כמעט כמרחק בין ירושלים לתל-אביב. ואף-על-פי-כן דמשק היא זו שמאיימת על ישראל, בדיבורים בינתיים, ממנה יוצאים חירחורי מלחמה והיא זו שמציבה אולטימאטום בדרישה לקבל את הגולן ה"כבוש".

בירושלים "נרדמו בשמירה". שכחו את כל יתרונותינו האסטרטגיים על פני האויב הסורי. מקורם בעובדה אחת – שליטתנו על הרמה שעד למלחמת ששת הימים הילכה אימים על ישובי העמק. השלום שסוריה מציעה, פירושו המעשי הוא אחד – שלילת היתרון הטופוגרפי-גיאוגרפי שרכשה לעצמה ישראל במלחמת 1967, כתוצאה מהתוקפנות הסורית דאז.

במלחמת העצבים הישראלית-סורית, אנו והעולם כולו עדים למשוואה תמוהה זו: ישראל מתחננת לשלום, הסורים מבקשים את השטח. מבחינה הסברתית, הצד הישראלי נמצא בנחיתות בזירה הבינלאומית. אומרים לנו, ויגידו לנו בוועידה הבינלאומית ש"מבשל" הנשיא בוש לנובמבר, כי למען השלום עלינו להחזיר את הגולן עד הסמ"ר האחרון. לדאבון הלב, נציגי ישראל לא יגיבו בסגנון: מה פתאום? הגולן הוא מאז 1981 חלק בלתי נפרד מהשטח הריבוני הישראלי, לא נוותר עליו!

מכאן שורש החולשה הישראלית. במקום לדבר "סורית", אנחנו מדברים ב"שלום עכשווית", שמשמעה, כי ישראל בהנהגת השמאל של קדימה-העבודה תהיה מוכנה לרדת מהרמה, בתמורה למס שפתיים שייכלל באותה פיסת תחת הכותרת הסכם-שלום.

מאי קא משמע לן – "סורית"? פשיטא: נציג גם אנחנו תנאים מוקדמים לשכנינו הסורים, נאמר להם גלויות, לא נלך למשא ומתן, בלי שיובטח תחילה כי רמת הגולן תישאר בריבונות ישראל. או בשפתו של א-שרע: "התנאי שלנו לשלום – לא נתפשר על פחות מקווי הגבול הנוכחיים בין ישראל לסוריה."

נשמע בלתי מתקבל על הדעת? ובכן, רק בשפה כזו מנהלים משא-ומתן במזרח-התיכון. זוהי השפה שדמשק מבינה: שלום תמורת שלום, שטח תמורת שטח. לא "שלום" ערטילאי בתמורה לנכס מוחשי, חבל ארץ שמזה ארבעים שנה משגשג תחת ריבונות ישראל. חבל ארץ שמאפשר לנו להימצא בקירבה של כמה עשרות קילומטרים בלבד מן הבירה הסורית ולהמחיש לאסד באמת, מי חולש על מי.

מול הדיקטטורה הסורית, מול ציחצוח החרבות של "דה-גול" הסורי ותימרוני צבא סוריה, חברת הכבוד ב"ציר הרשע" העולמי, על ישראל להעלות מיד קבל עם ועולם תביעות טריטוריאליות צודקות משלה. לצד תביעת השלום, עלינו להבטיח – וקודם כל לעצמנו, בלי למצמץ, את ריבונותנו לעדי-עד על רמת הגולן, שהיא ישראלית ולא סורית, כשם שחבל אלכסנדרטה הוא תורכי ולא סורי.

הפינה של ההוא מחלם

כל הכבוד לכם אהוד היקר

במיוחד על הגיליון האחרון ובו רשימתה של מריה-פיא בואטציוס השבדית הכותבת על "אוהבי היטלר ויוצרי זוועות גאוניים" אחרים.

תודה גם על המשך היוצרים בשפת אידיש, לעדינה בראל "ספאשיל".

כל טוב לכם מישראל צ'ין

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק ל"ב. חתונות בבגדאד

אוויר חצות של מחנה המגוייסים בתל השומר הוא שהביא לי מהרחק-הרחק את נעימותיהם של לילות בגדאד.

בלי שטיול חו"ל מאחורַיי, ואפילו לא קרובים שילווני, בלי נישוקים וחיבוקים, הועליתי על האוטובוס של לשכת הגיוס אשר בחיפה לכיוון בסיס קליטה ומיון בתל השומר. אוגוסט 1954.

הייתי אז שלוש שנים ומשהו בישראל. הספקתי אמנם לסיים לימודי בגרות, אך לא התגייסתי לצבא עם קבוצה מגובשת כמו אלה שבאו מפתח תקווה או מנתניה והכירו זה את זה מן התיכון, או מקבוצת הכדור סל, וכל כיוצא בזה. וכך אני ושכְּמוֹתי היינו על כורחנו ב"פרופיל נמוך".

תוך שעה מהגיענו אל המחנה, כבר הולבשנו במדים מגוחכים. כי לרזה נתנו מכנסיים רחבים, ולשמן והגדול נתנו חולצה קצרה דווקא. "תחליף עם החברים שלך," אמרו לנו. כובע טמבל ללא סמל, ופנכות אוכל ביד (מסטינקים). כך אני מופיע בתמונה שצולמה אז.

במשך היום עסקנו בהתארגנות, מיון וסידורים. תספורת צבאית אחידה, כלומר שהספר של המחנה מספֵר בצורה הכי אידיוטית שיכולה להיות, ואת כל השיער הגזוז תוחב לחולצה עמוק בפנים. כי הלא מדובר בסך הכול בטירון. על המשמעת שמרו טוראים ובעלי דרגות נמוכות, טר"שים שחומי-עור שבאו לארץ זה מקרוב על שטיח מעופף, נמוכי קומה וגסי רוח, שדחפו והשמיעו מלות גנאי. וכי היכן יכלו להרגיש את עצמם משהו, אם לא על יד טירונים חסרי אונים כמונו?

ובערב אחרי הארוחה, הוקרן סרט על הצנחנים, בו נראו החיילים עם כומתה אדומה וסמל הכנפיים עם המצנח על החזה הנפוח מגאווה, והנערות ברחוב מסתכלות עליהם בהערצה. ועם הִדָלֵק האורות נאמר לנו שמשרד הרישום להתנדבות לצנחנים נמצא מצד שמאל. כך, להכות בברזל בעודו חם.

חז"ל אמרו שהבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא. גם הצבא יודע את זה. על כן הוא מעסיק את חייליו ולא חשוב במה, העיקר שלא יבואו לידי שעמום, גם בלילה. ולכן אנו חייבים לשמור. נשק עוד לא הכרנו, על כן שמרנו עם מקל ביד.

הרגשת זרוּת מועקה וספקות מילאו את הלב. עתיד לא ידוע, ומן הסתם לא קל. הכול זר וחדש, חברים עדיין אין, הנה תם פרק אחד בחיים ומתחילים פרק חדש.

אמנם אוגוסט, אך באשמורת שנייה, עת מעירים אותי לקום לשמירה, אני חש את צינתו של הלילה. מסביב, פרדסים רבים והלחות שופעת בכל האזור. לקחתי את המקל והחלתי בסיורים סביב המאהל.

המחנה כבר שקט, וכל שנשמע היו הקולות שבאו ממרחק הלאה משם. ומה היה הלאה משם, אם לא המעברות חירייה וזאקייה (היום אור יהודה המהוללה). משם באו קולותיה והמולתה של חתונה עיראקית שנערכה שם באותו הערב.

שרר אז מישטר של קיצוב מזון, וחוסר עבודה, ודחק, וצריף דולף. אך החיים המשיכו עם מחזוריותם ושמחותיהם. והקולות שהגיעו אליי, היו קולות שמחה נגינה ושירה כבימים ההם בילדותי הלא כל כך רחוקה (אז) בבגדאד.

ושם בלילות הקיץ החמים, עת כל העם הבגדאדי משתטח לו על הגגות (ועיין ערך "גג" בכל הספרים שכתבו יוצאי בבל על ארץ מוצאם), ומחפש לו מעט אוויר קריר לנשימה, באים הקולות ממרחקים. אלה קולות התזמורת, התופים המצלתיים והעוּד, מלוּוים בזימרת אנוש של "מָקָאמָאת" מסתלסלים ומתמשכים עוד ועוד, ואחריהם תגובת הקהל היושב על כוסו, וליבו "כמו ציפור" – IN THE MIDDLE OF THE RAPTURE – ואחרי זה, סלסולי הגרון של הנשים לאות שמחה ועידוד.

"יָאבָּא יָאבָּא יָאבָּא יָא –א בָּא יָאבָּא יָ----א מְעָוָּואד..

יָאבָּא יָאבָּא יָאבָּא, רחֵם עלי אהוּבי ... אני לרצונותיך שָדוּד...!"

שכן, החתונה הבגדאדית היתה נמשכת שלושה ימים ולילות. ועיקר השמחה היתה בלילה הראשון הוא ליל "החִינָה".

התכונה היתה רבה שבוע ימים מראש. סבלים מביאים ערימות של כיסאות ושולחנות, צלחות וכלי אוכל. ואחרים מביאים סלים מלאים מזון מן השוק, פֵיּרות, דגים ותרנגולות. ויום קודם החתונה מתחילים הטבחים הַשְּׂכוּרים לעבוד, לטגן, לצלות ולאפות. ואנו הילדים נדרשנו לעזור בכול, ובעיקר במיני שליחויות. המהומה רבה והרעש גדול.

את ההזמנות אין צורך לשלוח בדואר. ישנה דרך בדוקה יותר והיא על ידי השליח המיוחד למשימות האלה הוא עזרא אָבּוּ אִל אֵידָ'ה. מזמנים את הנ"ל, שגם יספר את כל חדשות היום של כל בני העדה, למי נולד בן מי השיא את ביתו וכל כיוצא. מוסרים לו את המעטפות עם השמות כתובים עליהן, והוא כבר ידאג למסור את הכול לתעודתו. הוא יודע היכן ובאיזה בית קפה יושב כל אחד ואחד מן הנמענים והיכן בית עסקו או ביתו והכול בא על מקומו בשלום.

מיותר לציין שהחתונות נערכו בביתו של בעל השמחה, ולא כפי שזה קורה בארצנו הקדושה, שהמוזמנים צריכים לנסוע הרחק למיני מקומות בחושך, אחרי כך וכך מחלפים, ויאבדו בדרך כלל את דרכם בסבך המחלפים והפניות ואגב כך יקללו את החתן את אימו הורתו ואת דודותיו מצד האם וגם את הכלה לדורי דורות בגלל הטרחה למצוא את המקום שבני הזוג רצו שיהיה "מיוחד".

וסוף שהכול מוכן ומזומן לקלוט את המוזמנים. הגברים יושבים בחצר הבית הפנימית, שם מסודרים השולחנות עם המאכלים והמָאזָה. והנשים יושבות למעלה וצופות בנעשה ונהנות מן המוזיקה המושמעת על ידי התזמורת המזרחית.

תחילה שירים שקטים. ואחר, מתלהטת האווירה והקצב עולה וגואה. ומי שכבר הספיק להתבשם יקום וינענע יתנדנד ואולי גם ייפול.

תזמרת הנגנים תשיר לא רק שירי מקאמות מן הזמר המזרחי הקלאסי כי אם גם משירי דיומא, אלה הלהיטים אשר יושרו בפי הזמרים המודרניים ששמם יצא לתהילה ומילותיהם בפי כול.

תזמרת הנגנים תשיר לא רק שירי מקאמות מן הזמר המזרחי הקלאסי כי אם גם משירי דיומא, אלה הלהיטים אשר יושרו בפי הזמרים המודרניים ששמם יצא לתהילה ומילותיהם בפי כל.

המהדרין, ובעלי היכולת בין בעלי השמחה, יזמינו את ההרכב של דאוד וסאלח אל כוייתי, שני האחים המפורסמים שבאו מכויית לבגדאד, שגם כתבו שירים וגם הלחינום והיו ראש וראשונים למוסיקאים בעיראק וגם במזרח והופיעו בפני מלכים ורוזנים. ואז, לקראת סוף הערב יוזמנו גם רקדנית בטן, שתיים או שלוש, וכן זמָרוֹת, כאשר הללו יסיימו את עבודתן במועדוני הלילה. הזמנתן של אלה נחשבת לשיא בחגיגה ואז מובן שהמופע יימשך עד אור הבוקר. לפעמים תבוא גם להקת שחקנים ובדרנים שונים.

לא בגרתי בארץ שתי הנהרות עד שעליתי לארץ הקודש, כך שלא הספקתי לבלות במועדוני הלילה ובבתי השעשועים הליליים שם.

מעשה ששני אחים בני דוד אחד של אבא עסקו בבגדאד באמרגנות שעשועים והיו להם בתי קולנוע ותיאטראות (תיאָטרוּ) ומועדוני לילה. לא כאלה של העולם התחתון כי אם מן ההגונים שנתנו הופעות ובידור עם רקדניות וזמרות וזמרים טובים ומפורסמים מן השורה הראשונה, ואוכל וכיף עד אור הבוקר. בקהל נהגו לשבת מכובדים וחשובים ואישי ציבור לרוב.

וזכור לי שפעם אחת לקח אותי אבי למופע בתיאטרו של בן דודו. המועדון המכובד הזה ישב בגינה ענקית ומדושאת עם כסאות ושולחנות עמוסי מאזָה ומטעמים שונים, ועל הבמה ישבה תזמרת נגנים לרוב, ומדי פעם הופיעה זמרת אחרת או אותה הזמרת במופע זימרה וריקודים נוסף. מה שהרשים אותי במיוחד כילד היו התלבושות של הזמרות והרקדניות האלה. ספָרתי שלושים ושתיים פעמים שהן החליפו את תלבושתן הססגונית. כאשר חזרתי הביתה סיפרתי את זה לכולם בהתלהבות גדולה.

בערך במחציתו של ערב החתונה, מודיע הטבח הראשי, "תְפָדָלוּ," ומזמין את כולן לסעודה. הכוונה לנשים שישבו למעלה בקומה השנייה ומָאזָה אין עימן. וכך גם המנהג.

באות הנשים לאכול. וקודם לכל מזינות את עיניהן ביופיו ובסידורו של השולחן שערכו הטבחים לתפארת. כופתאות ומיני בשרים ודגים, חמין ריחני, תבשילי חצילים בבשר, אורז למינהו מכוסה בשקדים וצימוקים, כּוּבָּה ממולאת בשר וצנוברים ותבלינים, עלי גפן פירות וירקות ממולאים לפי המסורת ועוד כהנה וכהנה. וכן הממתקים בפינתו השנייה של השולחן, מיני טָאטְלי ומאפים טבולים בסירופ מתוק עם הֵל, עליהם היינו אנו הילדים מתנפלים קודם לכול.

והכי מרתק היו הקישוטים. אלה כדורי זכוכית קטנים צבעוניים שנתלו סביב סביב וחיכו להיגאל על ידי הילדים.

בהמשך, הנוהג היה שהתזמורת מתחילה לנגן ולשיר ספיישל "לכבוד" האורחים. שרים כמעט תמיד את אותו השיר ומסיימים בברכות לפלוני שיושב בין הקהל ומוסיפים: "יָא-בָּא, יָא-בָּא, יָא-בָּא, י-----א מעווואד, אני לרצונותיך שדוד..!! אהובי..." ושאלוהים ישלח לו בן זכר או בת זוג יפה וכדומה, לפי העניין.

וההוא שהושר לכבודו במיוחד, ישלח את התשר לסל אשר על השולחן מול התזמורת. ואם הוא לא שלח, התזמורת תמשיך ותשיר עוד שיר לכבודו, ויא-בא יא-בא יא-בא, עד שישלח התשר כדבעי.

לזה תאחל התזמורת החלמה, לשני בן זכר לשלישי פוריות וכל כיוצא בזה. וכך ילך המגש של התשר שמול התזמורת ויתפח, ובמשפחה עשירה הוא יכול להכיל לפעמים אלפי דולרים.

ואם באו רקדניות בטן או זמרות, הרי שהללו יקבלו התשר בצורת שטרות כסף שיוצמדו לחזיותיהן או לתחתוניהן, (ר"ל לדדיים ולעכוזיים המעורטלים למחצה), כשעיני הגברים המבושמים מבהיקות לאותו כיוון מבורך ונחשק של "ציפור גן העדן" שלהן, או ה"שפן המגולף", כמתואר בסיפורי אלף לילה ולילה.

לנשים, תבוא להנעים את הזמן גם מתופפת מיוחדת, היא ה "דִקָּאקָה", המתופפת. לפניה שני תופים קטנים ומיוחדים מדורי דורות, וגם השירים הם בני אותו גיל. וגולת הכותרת של שירי ה"דִקָּאקָה" הלא הוא השיר המפורסם מאוד: "עָפָאקִי, עָפָאקִי". מילותיו של השיר מוכיחות את אם הכלה על שבתחבולותיה הרבות והמחוכמות הצליחה ללכוד את החתן המהולל ולהביאו לחופה. הו, כמה הביאה לו ממיני המאכלים הריחניים והטריים ועירבלה את חושיו, הו, כמה פיתתה אותו בתבשילים ובמיני המשקאות המרעננים ומשיבי הנפש בקיץ החם של עיראק. ואֵם החתן כביכול מתרעמת על אם הכלה לאמור, הו, אחרי כל טרחתי שטרחתי והיזעתי בגידולו שיהא גבר לתפארת, הנה באת ולקחת אותו ממני בעורמה, וכל כיוצא בזה.

הנשים, שרובן שמעו את השיר הזה עשרות פעמים ויותר, מתנדנדות מדושנות עונג לשמעו עוד פעם ופעמיים, ליבן מתרונן, והן פוצחות בסלסולי לשון, לאות שמחה יתירה, כפי שמחייב המעמד. והדִקָּאקָה גם תשלח ברכות לזו שתביא בן זכר ולאחרת שתמצא חתן עשיר ויפה. וגם היא תצפה לתשר בהתאם, ותקבלו.

בין לבין יופיע שומר הלילה השכונתי, הוא הצָ'ארְחָצִ'י, בדרך כלל יחף עם הרובה על כתפו, כביכול כדי לברך את בעלי השמחה. כמובן שיגישו לו מן המטעמים וגם בקשיש יתחבו לכיסו. נוהג זה מקובל הן כי השומר הינו עני מרוד, והן כדי "לחתום פה שטן". כלומר שלא ישאל היכן הרישיון לעריכת החתונה הזו. ואז יקלקל את מצב הרוח של הערב . מובן מאליו שאין צורך בשום רישיון, אבל מי ירצה להתווכח עם "שלטון החוק" באמצע השמחה?

איתו יופיעו קבצני העדה המסורתיים, שמאז קדמת דנא יגיחו לחתונות ולאו דווקא של גבירים. אלה בדרך כלל מהווים מטרד למוזמנים. על כן נהג אבא לתת להם סכום גדול של כסף בנוסף על צלחת האוכל כדי שיעזבו חיש את המקום.

לא כן עם רַחְמִין (רחמים) הקָהְוָאִצִ'י, שהיווה חלק בלתי נפרד מן החתונה. איש שמן בעל מראה מאוד מיוחד. סביב-סביב למתניו הוא חגר אין ספור כלים. מימיות עם מים, קופסאות עור שהכילו כוסיות קטנות בהן היה מוזג את הקפה השחור שהחזיק בפינג'אן נחושת ענק שבתחתיתו גחלים בוערות, ועוד מיני דברים שאף פעם לא ידענו מה הם. הוא נהג להסתובב בין הקהל ולמזוג לכולם את הקפה הריחני השחור שמתובל בתבלין ההל המוכר. וכמובן יבוא על שכרו בעין יפה. אבי ביקש ממני תדיר שלא לקחת מן המוזמנים כסף והיה נותן לו בעצמו עבור כולם. שנאמר על חשבון הבית.

הילדים, שבנוסף לעיסוקם באוכל ובאיסוף הקישוטים, ישחקו ירוצו ויפריעו במידה מסוימת לחוגגים, החפצים ליהנות מכוס העראק, מן הזימרה ומן האחוריים של הרקדניות, ומן ההזיות הנלוות. והחגיגה נמשכת הרבה שעות. לעיתים עמוק לתוך הלילה. וכפי שאבא היה אומר, אחרי שכל החֳבָרְבָּשִים, פשוטי המוזמנים, יסתלקו, תשקוט קצת האווירה ויהיה אפשר ליהנות על באמת. אז תנגן לה התזמורת באין מפריע, וזה כבר יהיה אחרי ששלחה כבר את הברכות וקיבלה את התשרים.

בשלב זה רוב הילדים כבר עָייפו מן ההמולה, וקורי השינה החלו נקשרים בעיניהם זה אחר זה הלכו ונרדמו להם על איזה דרגש או מיטה, ונראו כערימת מעילים בחדר השינה של מי שמארח למסיבת ריקודים בימינו אנו.

המשך יבוא

אהוד בן עזר

חנות הבשר שלי

רומאן בהמשכים

פרק עשירי

ליל הנקניקיות הארוכות בחוג "חובבי סאלאמי קראקובסקה"

 [הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]

אני חושבת שלא טוב שהומואים גרים בזוגות מפני שאהבה לא נמשכת לנצח, משתעממים, מקדישים יותר זמן לבישול ומשמינים עד שכבר לא יכולים לזיין וגם מפליצים כל הזמן. שני גברים מפליצים במיטה זה לא כל כך סקסי.

גם זוגות של נשים לסביות סובלים כעבור שנתיים של זוגיות מסינדרום נפוץ הנקרא LBD ראשי-תיבות Lesbian Bed Death – אובדן התשוקה המינית.

מצד שני, הנה אני משמינה ולא עוסקת בספורט, אפילו לא צועדת ולא שוחה אבל יש לי הצדקה לכך לאחר שקראתי מחקר רפואי חדש האומר שפעילות גופנית מזיקה לבריאות, ובייחוד למבוגרים, ולכן ככל שמתבטלים יותר ונחים יותר, ככה נרגעים ומאריכים ימים. ועל פעילות ספורטיבית למבוגרים ולקשישים, אומר המחקר שארון ישן לא מזיזים.

חרף ההערצה הרבה שרחשו לחנותי תושבי גבעתיים האוכלים לא-כשר – – בשלב מסויים חשבתי אפילו להציג את מועמדותי לראשות העיר או לפחות למועצה בראש סיעת "הרוב הקרניבורי" – – הם באמת עיר נחמדה, יש אפילו תיאטרון וזיקוקין די-נור בערב יום העצמאות, ומאז שביטלו את רמתיים אין עוד עיר אירוטית כזאת, תארו לכם עיר חדשה בשם פיטמותיים-צופים –

 – חרף הפופולאריות של "ברבקצוץ" הרגשתי שבקרב המנקנקים בעלי חנויות הבשר ואצל כתבי המזון במקומונים אינני זוכה ליחס הוגן. בייחוד מזלזל בי החוג הסגור "חובבי סאלאמי קראקובסה", שמתנהג כאילו הנקניק והבשר שלו טובים מכל השאר, ולכן רק על התוצרת שלו כותבים במקומונים וגם חברי החוג עצמם מחמיאים זה לזה (חרף התחרות המסחרית שקיימת ביניהם) כזונות שמפרכסות זו את זו ומלקקות זו לזו וקובעות את הטעם ומה-זה הן יודעות ללקק – – לפחות עד שהחלה סכנת המחלה של הפה והטלפיים, שאנחנו בעלי חנויות הבשר חשופים לה במיוחד, וחשבתי שאני בהחלט ראוייה להשתייך אליהם מאחר שאני לא רק חצי גבר כומו שאני עכשיו אלא גם חצי פולנייה מצד אימי מנוחתה עדן, שאמנם לא נולדה בקראקוב, אבל אילו לא עלתה ארצה בילדותה מלודז', היה גורלי כגורל ילדי גיטו לודז' תחת שלטון ראש היודנראט אדם רומקובסקי ובמשרפות הנאציות – – מה עוד שגיליתי לתדהמתי שרבים בחוג "חובבי סאלאמי קראקובסקה" הם בכלל לא פולנים, לא נולדו בפולניה, בקושי סבא או סבתא שלהם באו מפולניה, אפילו גרבוז לא היה מחשיב אותם פולנים, ואפילו אני יותר פולנייה מהם מצד אימי מנוחתה עדן הלודז'אית...

כמה השפלתי עצמי והפצרתי בהם עד שהסכימו לבחון את עצמי וחנותי כמועמדים להצטרף לחוג הפנימי. שנים פיללתי ליום הנכסף שבו יעריכו נכונה את חנות הבשר שלי.

התנאי שלהם היה שאפתח שולחן ואכין טעימות מכל מה שאני מחזיקה בחנות, אבל בלי התוספות של הפוספאטים, הניטריטים, המונוסדיום גלוטומאט, צבעי המאכל, חומרי הטעם והריח, והתוספים המלאכותיים האחרים, הכל צריך להיות טבעי, ובתוספת משקאות תוצרת חוץ בלבד, ובתוספת כד ריק לפרחים בסגנון יווני בכניסה, ובתוספת כיסוי שחור לעיניים, ובתוספת קטע היתולי שבו אני מחופשת לאישה, ובתוספת תריסים סגורים היטב כדי לשמור על החשאיות ממש כומו בפגישות של "הבונים החופשים", ובתוספת מוסיקת-רקע מהמחצית השנייה של "חליל הקסם", וחשוב מאוד שלא יהיה איש מלבדי במקום.

שבוע ימים קירצפתי את חנות השבר [טעיתי, הבשר] שלי [אין לי קילע] למרות שקשות עליי ההתכופפויות מאוד, אבל עזרה לי מאוד אהרונה, שלאחרונה הופיעה בחנות הבשר שלי ונישארה לא פעם יותר זמן מהנחוץ לקנייה כשהיא מתבוננת בי בעיניה התכולות, שהיו גדולות ומפצירות, ומקשיבה מאוד לדבריי. אהרונה שיכנעה אותי שנחוצה לחנות עזרה במישרה חלקית, והיתה מוכנה לעבור לגור אצלי אילו הייתי מתפתה לה, ובינתיים עסקה בכל עבודות הניקיון וגם עמדה לצידי מאחורי הדלפק. היא היתה בחורה מגודלת, מלאה פצעוני בגרות, וניראתה חצי-מזרחייה. כל אחד יבין זאת בדרכו שלו. רחוקה אני מגזענות כרחוק מזרח ממערב, מה עוד שהתברכה בחיוך מקסים.

את אורחיי, בערב חמסין אביבי לאחר יום של סופות חול שמילאו את השמיים אבק חום-אפור, קיבלתי בחדר האחורי שאותו סידרתי והגדלתי במיוחד. כולם היו גברים. ככה הענף שלנו, עוד לא נכבש. מסיבות מובנות לא אוכל לנקוב בשמותיהם ולא לציין פרט מזהה כלשהו. אסרו עליי לצטט מילה מדבריהם או כל תיאור אחר ממהלך הפגישה. אומר רק שאחדים ניראו כצורת שמוק מהלך על שתיים.

ערכתי לפניהם טעימות של מורטדלה רגילה, מורטדלה עם זיתים, פרסקופ, פאטה כבד לבן, קאבאנוס, סאלאמי לוקאנקה סוג'וק, סאלאמי פיקולו, סאלאמי מעושן בקר, הודו ולבן, סאלאמי מיושן בנוסח איטלקי, סאלאמינו, סאלאמי רומאנו, סאלאמי מילאנו, סאלאמי מיושן בסגנון הונגרי, סאלאמי רויאל, סאלאמי פפרוני, סאלאמי סרוולאט, סאלאמי טירולר א-לה פראנץ-יוסף, סאלאמי פיקניק, סאלאמי קוניאק הפטרון א-לה שיח' איברהים-מיכו, סאלאמי טוריסט, פיין סאלאמי, סאלאמי ליונר, סאלאמי פולני רגיל בסגנון פילסודסקי, סאלאמי קראקובסקה בסגנון גראף פוטוצקי, סאלאמי סילבאניה, סאלאמי מוסקובסקיה, סאלאמי דומשיניה, סאלאמי דליקאטנזיה, סאלאמי אולימפיסקאיה, סאלאמי פרידנפרובסקאיה, קאבאנוסי, סאלאמטי בשום, מעדני לבן מבושלים ומעושנים בסגנון איטלקי, האם (שינקן) בסגנון איטלקי, פנטלון גורמה א-לה סן-סלוורסן, סמוקד האם (שינקן מעושן) בסגנון צועני, פאסטראמי לבן מעושן, כתף לבן מעושן, נאס שינקן, בייקון מעושן, פאסטראמי לבן בסגנון רומני, פאסטראמי ארוסטו, פאסטראמי פאנצ'טה, פרושוטו, קודל חזיר מעושן, חזה אווז מעושן שטוח, חזה אווז מעושן עגול, פטה כבד אווז, פטה דה פואה גרא, צ'יקן ליוור (כבד עוף) פאטה (פאטה דה וולאיל), צלעיות (ספריבס) סיניות ברוטב סויה-שום-ודבש, פרגיות בגריל (מעטים יודעים שמפטמים אפרוחיות לחוד ואפרוחים לחוד כי כשהם יחד בלהקה הם מגיעים לממוצע משקל נמוך ממשקלם בהפרדה מפני שאפרוחיות מתפתחות מהר יותר מאפרוחים ולוקחות להם חלק מהמזון ובשרן רך יותר), ביפבורגר בסגנון אמריקאי, קבאב בקר וכבש בסגנון יווני, קרוקטים בשר מצופים פירורי-לחם פריכים, קורדון בלה, חזה הודו מצופה פירורי-לחם וממולא בהאם וגבינה, שניצל חזה הודו מצופה פירורי לחם פריכים, שניצל קייב, חזה הודו מצופה פירורי-לחם וממולא שום וחמאה, שניצל חזה הודו בסגנון איטלקי, מצופה פירורי-לחם וממולא ברוטב עגבניות מתובל, שניצל חזה הודו בסגנון יווני, מצופה פירורי לחם וממולא גבינת עיזים וזיתים, מעדני בקר מעושן, רוסטביף, כתף בקר צלוי, סמוקד ביף בריסקט (בריסקט בקר מעושן), פילה בקר מעושן, לשון בקר מעושנת, אוסוביה, ברזאולה, קופה, מעושן גרוזינקה, רוברה מולושניה, בליסימו, קורנד-ביף, נקניק פריזר, מעדני הודו מעושן, חזה הודו מעושן רגיל, בפלפל, בפפריקה, ברוזמרי, בשום, בדבש. חזה הודו נקבה (מעטים היודעים כמה רך יותר הוא משל הודו זכר), מעושן רגיל, בפלפל, בפפריקה, ברוזמרין, בשום, בדבש, פאסטראמי הודו, מעדן הודו, בליסימו הודו, חזה הודו מעושן, חזה אווז מעושן שלם בעשן עץ טבעי, חזה אווז שלם מבושל בסגנון תנור-בישול ביתי, רכיבים טבעיים בלבד (מעטים יודעים שהוא מכיל 17% פרוטאין, 25% שומן, 1.4% מלח ורק 1% קארבוהידראטים), נקניקיות טריות מבושלות ובגריל, פרנקפורטר וורסט, נקניקיות מעושנות רגילות, הודו ולבן, נקניקיות קוקטייל קטנות מעושנות, הודו ולבן, נקניקיות קנאקר עבות מעושנות, הודו ולבן, נקניקיות ג'מבו עבות מעושנות, הודו ולבן ללא מעטפת, נקניקיות וינאיות, הודו ולבן, ללא מעטפת, נקניקיות צ'וריסוס עבות בסגנון ארגנטינאי, נקניקיות לבן עם תבלינים מיוחדים, טי וורסט (נקניק תה), בלוט וורסט (נקניק דם), לייעבער וורסט (נקניק כבד), מאט וורסט, בראט וורסט (נקניק לטיגון) וקייזר-וורסט, ועליהם נוספו לוס חשטינאדוס דוס חלדיאוס (המעדנים האשכנזיים), גהקטע ליוור (כבד קצוץ), גפילטע פיש (דגים ממולאים) עם חריין (חזרת) וציר, סלט ביצים אוקראיני, רגל קרושה, קרעפלעך בשר, קרעפלעך תפוחי-אדמה, בצל מטוגן, קציצונות מחזה עוף, כרוב ממולא, פלפל ממולא (קוסה מחשי), קנישעס, קאשע, לשון, צלי כתף, גולש ביין, גיפעקלט ברוסט, עוף בפירות, שוק אווז בפירות, חזה הודו פולני, חזה אווז פולני, גריווענאס (שוויסקים), ברווז בפירות, טשולנט פולני (חמין), קיגעל (פשטידה) גליצאי, קומפוט, שטרודל, קישקע, כרוב מאודה א-לה לודז', צימעס שזיפים, צימעס גזר וצימוקים. שום נקניקן בארץ לא היה מצליח להעמיד מיבחר כזה של טעימות בערב אחד! – אני, חיים שלמים הקדשתי לבשר, וכה אחיה שכל אחד מהקראקובסקאים שבאו לבחון אותי היה במדינה תרבותית מתוקנת ראוי בקושי לצחצח את נעליי, בתור מתמחה!

כל אחד תקע בכניסתו ורד בכד היווני שהיצבתי לבקשתם בכניסה. אלה היו נקודות שניתנו לי מראש, כאשראי. בתום הפגישה עליי להישאר בפנים מכוסים ואילו הם, ביציאתם, מי ששולף את הוורד, כאילו פסל אותי והצביע נגדי. אם ייוותר בכד אפילו ורד אחד, התקבלתי, ואם ייוותר ריק, נכשלתי. הם מאוד ליבראליים. אין צורך ברוב דיעות. שכל פולני. לא אוכל לבוא אליהם אחר-כך בטענות.

בשעת הטעימה העיר אחד המנקנקים (אסור לי לתת תיאור מזהה כלשהו) שהנקניקים המיוצרים כאן בארץ, אפילו הקראקובסקה, לא שווים כלום, רק למיובאים יש ערך.

מנקנק אחר טען שדווקא אפשר לייצר בארץ נקניק כומו קראקובסקה שאינו נופל באיכותו מהמיובא, אבל כולם הסכימו שאין מותג מקומי בעל ערך ושאי-אפשר להתחרות במותגים המיובאים ממדינות נקניק ובשר ידועות באירופה גם אם כעת צריך לנקוט זהירות מסויימת בגלל מחלת "הפרה המשוגעת" שלמרבה המזל הבקר בישראל אינו נגוע בה. איזה צחוק עשו מהסאלאמי "טוריסט" שהוא "צבר" גמור או מ"פיין-סאלאמי" המקורי שלנו.

 "אלה נחותים, לא הייתי מכניס אותם בתחת שלי!" הכריז מנקנק שלישי וחבריו צחקו עימו בהסכמה כללית.

לא הבנתי איך אנשים שהם צמרת הניקנוק שלנו מתבטלים בפני כל חירבון תוצרת חוץ אבל מאחר שהם הנותנים את הטון בענייני הטעם, ומבקרי המזון הלקקנים כותבים בעקבותיהם, כפפתי גם אני את עצמי לגחמות שלהם והינהנתי לאות הסכמה כדי שיקבלו אותי כאחד מהם. הייתי מוכן אפילו למצוץ להם ובלבד שיספחוני לחוגם, אפילו שאמרו שם דברים נוראים, למשל, שחיבורו של יונתן סוויפט "הצעה צנועה", שבו הוא מציע לפתור את בעיית עודף האוכלוסייה באירלנד על-ידי שיווק בשר הילדים האיריים באנגליה, עשוי לעזור מאוד לאיזון העדתי והלאומי גם במקומות אחרים.

כולנו עטינו סינרי-בד לבנים כנהוג בטקסי "הבונים החופשים" שניתן לראותם באופרה "חליל הקסם" של מוצרט. ביד ימין סכין-בשר גדולה הקרוייה בשפתנו המקצועית קופיץ, ובשמאלית מזלג ארוך ולו שתי שיני-מתכת גדולות בקצהו, שתוקעים אותן ברוסטביף ובכל נתח בשר אחר כעזרה לחתוך אותו או כדי להופכו.

אחרי שטעמו מכל דבר (מבלי לומר דבר, רק הירבו להפליץ כדבר של מה-בכך) – רמזו לי שהגיעה השעה לתת את ההופעה בתחפושת אישה. האווירה בחדר היתה מלאכותית מאוד, חצי וארשבסקאית וחצי סוריאליסטית. בקושי דיברו איתי, כאילו אינני ראוייה להשתלב בשיחם המתנשא.

נכנסתי לדירתי הצמודה מאחור ומיד חזרתי בתחפושת "המכשפה" מהמחזה של אברהם גולדפאדן, שזוהי ההצגה הראשונה שראיתי בימי חיי, בתיאטרון "אהל", שהגיע למושבה עם השחקן הנפלא שחורי בתפקיד המכשפה. חזרתי לשופטיי הקרקובסקאים כפוף ועל כתפי מקל-נדודים שמגובהו משתלשל על הגב צרור-בד מלא סמרטוטים. התקדמתי צעד-צעד, כשאני שרה בקול סדוק של תקליט ויניל 45 ישן את שירה של מירל'ה היתומה בשוק. בהצגה שרה אותו בתיה אוסטרובסקי, בתרגומו של אברהם לוינסון, וזכרתי מילה במילה כל השנים:

 "יהודים רחמו, רחמו

הן ליבכם ישר, עדין

דיינים, עליי הגנו

מסילוף אמת ודין.

מפני מה ישלוט הרשע,

ליתומה שום איש לא ישע,

יהודים, רחמו, רחמו,

הן ליבכם ישר, עדין! – "

הופעתי קצרה מקהלה קצרה של גרעפצים מוסיקליים שהם כניראה מחיאות-הכפיים ב"חובבי סאלאמי קראקובסקה". נתעית להאמין שכבשתי את לב המנוולים המשכתי לרקוד כומו יהודי בפני פריץ ונתתי כהדרן, עם כל המישמנים שלי, את השיר של מירל'ה בסטמבול:

 "בת יחידה, הייתי להוריי,

אושר ונחת שבעתי כל ימיי,

אבי יקירי,

היכן ביתי

בו חלפה, ילדותי?"

ושוב מקהלת הגרפצים המחמיאים, והושיבו אותי על כיסא, קשרו את הכיסוי על עיניי והסבירו שמדובר במינהג עתיק של חניכה, טקס קבלה לגילדה כומו אצל "הבונים החופשים" וכומו שהיה נהוג בסינדיקאט הקצבים היהודיים בפראגה, הפרבר של וארשה, ואפילו בשביס-זינגר כתב על כך באחד מסיפוריו. וזה עשה עליי בהחלט רושם – שחוג "חובבי סאלאמי קראקובסקה" בקיא בספרות, וגם עורר בי אמון.

לימים סיפרתי על כך לישראל זמיר, בנו של בשביס-זינגר, ואמר שמעודו לא פגש סיפור מוזר כזה אצל אביו אבל אין לדעת, בגליונות ה"פורווערטס" הניו-יורקי עדיין נמצאים אלפי סיפורים באידיש שכתב בשביס-זינגר במשך עשרות שנים ושעד היום לא כינסו, לא תירגמו ולא הביאו אותם בדפוס, ומי יודע איזה עלילות מופלאות כלולות בהם?

הכניסו לי נקניקייה חמה לפה וביקשו ממני למצוץ, רק למצוץ עמוק אבל בשום פנים ואופן לא לנגוס, ושאזהה.

מה הבעייה בשבילי, המומחה מיספר אחד בארץ שכל אחד מהם יכול לצחצח את נעליי! – זאת היתה צ'וריסוס חריפה, אפילו בתחת הייתי מזהה אותה כומו שגם אתם מזהים אותה בהיפרדה לאחר שעות אחדות ממערכת העיכול.

השנייה היתה קנאקר, השלישית וינאית רגילה, הודו, אחריה ג'מבו לבן, אחר-כך התחלתי להיכשל כי בין נקניקייה מוכרת לבאה אחריה הכניסו למצוץ בפה נקניקיות חמות וארוכות שהיו זרות לי לחלוטין וגם שמעתי פרצי צחוק כבושים שלא עמדתי על פשרם.

כאשר הסתיים המבחן הקדמי, ומבלי להרשות לי להוריד את הכיסוי, אמרו לי לקום ולרכון על השולחן, הרימו את שמלתי מאחור, הפשילו את תחתוניי, ועכשיו הכניסו לי את הנקניקייה החמה בתחת, והוציאו, ואחריה הכניסו עוד אחת חמה, והוציאו, והייתי צריך לנחש בדיוק סוג וגודל של כל נקניקייה. גם במבחן האחורי עמדתי באומץ ובבקיאות למרות שהתחת שרף לי אבל מה הבעייה? בילדותי במושבה היינו יחד עם הילדים הערביים תוקעים זה לזה בתחת ואף אחד לא עשה מזה עניין גדול חוץ מהסופר חיים ברנר שהזדעזע ואמר שאם אנחנו ילידי הארץ שוקעים ככה בתועבות הגויים אזיי מוטב היה כבר להישאר בגולה ולא לבוא לארץ-ישראל.

פתאום התחלתי להרגיש שהבוחנים מתנשמים באופן מוזר וכי הנקניקיות החמות הולכות ומתעבות, הולכות ומתקשות והן נכנסות-ויוצאות, נכנסות-ויוצאות, לא בזו אחר זו אלא נקניקייה ארוכה אחת זזה-זזה כבוכנה במשאבה עד שמתרוקנת ומפנה מקום לבאה אחריה, ויכולתי להרגיש את הסינרים הלבנים שלהם מדגדגים מלמעלה את התחת הערום שלי לקול המוסיקה המאסונית הנפלאה מחלקו האחרון של "חליל הקסם" והתחלתי להרגיש שהחום מתפזר בקרביי – ועדיין לא הודיתי במה שקורה אלא הייתי גאה על עמידתי במיבחן האחורי, ורק כשהתחיל להתפשט בחדר ריח הזרע וגבר על ריחות הבשר המבושל והמעושן והמתובל והנקניק הפיקאנטי – אני התחלתי להבין שהקראקובסקאים ממש מזיינים אותי בזה אחר זה, וקמתי באמצע, ומבלי להוריד את הכיסוי מעל עיניי, כי לא רציתי לראות פני איש מהם שאולי הם גם מזיינים זה את זה ומדובר בחבורה של מתרוממים שכל עניין הניקנוק הוא רק כסות להם – וגיששתי דרכי לדירתי שמעבר לחדר האחורי של החנות, וסגרתי אחריי בחבטה את הדלת, ולפני ששמה נפלתי מתעלפת כאילו סירסו אותי או כאישה שאיבדה את בתוליה – שמעתי את וולפלה התוכי שלי (כן, מרוב בדידות אילפתי תוכי) צווח: "קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!"

*

ככה מצאתני בבוקר אהרונה בתי וצעקה בקולה העבה: "אבאל'ה! אבאל'ה! מה הם עשו לך?" – ואני, עד לאותו רגע כלל לא ידעתי שהיא בתי, והאמת גם ברגע זה אני לא בטוחה שאני אביה, ובייחוד לאחר שהתחילה להתעניין מאוד בעתיד החנות שלי ובחשבונות הבנק ובקופות הגמל ובתמונות יקרות אחדות שמקשטות את קירות דירתי שמאחורי החנות, ולא הבנתי מדוע. גם אם אביה אני מוטב לי לכפור בכך ולבדיקת רקמות לא אלך.

עכשיו, בהתגלותה כבתי ובעודני המומה מהזובור שעבר עליי הוסיפה על תדהמתי וסיפרה ששלחה אותה אליי אורלי אימה שהרתה לי בפולקסוואגן בתקופת טר"שיותה והצליחה להסתיר זאת מכולם כי שמנמנה היתה ממילא, ולאחר שהתנפחה הרבה מעבר לאפשרות הת"ש (הפלה תוך שירות) שיחרר אותה הצבא בדרגת טוראית.

האמת, עד לרגע הטראומאטי שבו חוג קראקובסקה ניקנקו אותי בתחת, עדיין פעם בי היצר הגברי, ואפילו היו לי תקוות לגבי אהרונה, חרף כיעורה. את יחסה המיוחד אליי פירשתי כאהבה ולא הסתכלתי בראי איך אני ניראית, שמנה, ולא שאלתי את עצמי מה יש לי לחפש בבחורה המגודלת בעלת הקול העבה והעיניים הגדולות, שנודף ממנה ריח פודרה זולה, אולי בגלל הפצעונים שעל פניה הדלוקות-תמיד, ושהיא צעירה ממני כמעט בעשרים שנה. אולי משכו אותי אליה עיניה התכולות וחיוכה המקסים, שרק עכשיו הבנתי שהם שלי.

הסתחררתי מחזה הגדול שהיה רך ונעים למגע. מדי פעם התחככה בזרועי, בעומדנו מאחורי הדלפק. בסיום יום עבודתה הראשון בחנות, בעודה מריחה וחריפה כל-כולה מהפפרוני האחרון שפרסה במכונה ומהפודרה על חצ'קוניה, סגרתי את הדלת, כיביתי את האור והושבתי אותה עליי בפישוק ירכיה העבות ולא הרפיתי ממנה עד שהתחילה לגנוח על הפישיק שלי: "אמאל'ה, אמאל'ה – "

ונישארה לשבת עליי עוד זמן-מה, מחככת בלחיי את לחייה הדלוקות כפומפייה, מנסה לנשק אותי בהדקה את חזה הצח והעצום אל שפתיי. היתה לי פליטה אדירה אבל לבעול אותה לא בעלתי בגלל הבטן הגדולה שלי ושלה והגירוי שהיה עז ומיידי מאוד וגם שסגרה את עצמה חרף הפישוק, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, כדי שלא אסתבך כומו לוט עם בנותיו, שלא רק הטרידו אותו מינית אלא ממש אנסו אותו לאחר שהשקוהו יין. בימינו הן היו מקבלות עונש חמור מאוד, אלא אם שדולת הנשים היתה מחלצת אותן על תקן קורבנות של הטרדה מינית, שהרו לאביהן.

 "מצאתי בכניסה כד מלא-מלא ורדים שהביאו לך אבאל'ה!" התחילה להתעטש, "איזה מין מסיבת זלילה היתה לכם כאן? הכל מריח בשר מעושן נקניקים ושום ופלפל בריח זרע! ומדוע התחפשת לאישה? היום לא פורים!"

לקחתי את הכד, ניפצתי אותו לרצפה ורמסתי את הוורדים חרף צעקותיה של אהרונה. המנוולים האלה, שכל פולני, קיבלו אותי, אזוי! – – מאז אותה השפלה שהמציצו וניקנקו אותי ולעגו לי וגם בעלו, אני אמנם עדיין גבר אבל מתייחסת אל עצמי כאישה.

אם את אלוף מרדכי גיבור ישראל הרשיעו רק בגלל מישמוש וכתוצאה מהלחץ של הלובי הפמיניסטי, וגרמו שככה השתנה האיש לגמרי והיה כאיוב – – במדינה שאליה מוברחות מדי שנה כשלושת אלפים נשים למטרת זנות, שמונה שפחות-מין טריות כל יום שנמכרות לסרסורים מקומיים ומזדיינות שש-עשרה שעות ביממה בתנאי עבדות וניצול מחפירים ומבלי שיימצא להן מגן – – אז מה אני צריכה להגיד? – הלא במקרה שלי זה לא היה רק צל של צל-צילה של "הטרדה מינית" אלא אותי החוג הסגור "חובבי סאלאמי קראקובסקה" ממש אנס וזאת לא רק בזובור הנקניקיות שהחדירו לעכוזי אלא זיינו ושינו את כל הפסיכיקה שלי – –

אבל אני זכרה אופטימית, כל בוקר קמה ואומרת לעצמי: "זכית בעוד עשרים וארבע שעות של נשימה, לגום אוויר שעה-שעה במלוא ריאותייך, אושר בלתי-נידלה! מתנה אין כמוה!"

המשך יבוא

הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.

* * *

אלמלא מוראה של מלכות

איש את רעהו חיים דָּרָסוּ

* * *

אליהו הכהן על חנינא קרצ'בסקי

ביום ראשון האחרון, בין השעות 18.00-20.00, שודרה ברצף אחד ב"קול המוסיקה" של "קול ישראל" תוכנית שאותה הינחה אליהו הכהן בסמינר לוינסקי – על חייו ויצירתו של המורה והמלחין חנינא קרצ'בסקי שלימד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב בתקופת ראשית המאה ה-20 וראשיתה של העיר או הפרבר "אחוזת בית". הרצאתו המרתקת והמרגשת של אליהו הכהן לוותה בביצועי השירים בידי שתי מקהלות, שלצערנו לא עמדו כל-כך על הגובה, אולי ההקלטה לא היתה טובה דייה, ובביצוע החי היו הן טובות יותר.

לצערנו איש לא הודיע לנו על כך עד לבוקר אותו יום, לאחר שהגיליון הקודם לשידור, גיליון 268, כבר נשלח לנמענים, וכך לא יכולנו להודיע להם על כך. אנחנו ממליצים לעקוב אחר לוח שידוריו של "קול המוסיקה", אולי ייאותו לתת שידור חוזר וגם להודיע עליו מבעוד מועד. אפשר גם לפנות אליהם ולבקש זאת.

* * *

"חדשות בן עזר" מברך את הסופרים סמי מיכאל ודויד גרוסמן לרגל זכייתם בפרס א.מ.ת ואת הסופר חיים באר לצאת הרומאן החדש שלו "לפני המקום" במסגרת "הספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד".

* * *

יהודה גור-אריה

חוסר-רצון – גרוע מרשלנות תורמת

לאחר התאונה המחרידה בשבוע שעבר, שבה מחץ נהג משאית רכב פרטי והרג אב ובתו ופצע את האם וילד נוסף, התברר – להפתעת החוקרים – כי לנהג זה רשומות 195 הרשעות על עבירות-תנועה. בהמשך, העיתונות מדווחת על נהגים נוספים [ביניהם נהגי אוטובוס] עם גיליונות של למעלה מ-300 הרשעות (!) על עבירות-תנועה.

והכול שואלים: כיצד זה יתכן, שנהגים-עבריינים מועדים כאלה ממשיכים לנהוג ולהשתולל בכביש ולסכן נוסעים, ואין שום גורם שדואג להוריד אותם מן הכביש ומן הרכב, עוד בטרם הרגו מישהו בתאונה?

מתברר שישנם גורמים כאלה, שיכולים לפעול ולהציל את הציבור מנהגים-רוצחים אלה בפוטנציה, למצוא את הסעיפים המשפטיים הרלוונטיים ולשלול את רישיונם ואף להחרים את רכבם של עבריינים אלה.

הגורמים הללו הם: 1. משרד התחבורה, 2. משטרת התנועה, ו-3. משרד המשפטים.

הצעה: שלילה מינהלית של רשיון הנהיגה

אינני מאלה הנוהגים לומר: אמרתי לכם! אבל אני רוצה לספר כאן מניסיוני [המתסכל]: בשנת 2001 פניתי אל הנהלת משרד התחבורה בהצעה לשלול באופן אדמיניסטרטיבי את רישיון הנהיגה של כל נהג, בעל גיליון של עשרות הרשעות על עבירות-תנועה. [אז עוד לא היה ידוע על נהגים עם מאות הרשעות]. נוכחתי ש"קופת שרצים" זו מתגלה בדרך-כלל לאחר תאונה קטלנית. ואני טענתי: מדוע לא להקדים תרופה למכה ולאתר נהגים כאלה לפני שהם מבצעים תאונה קטלנית, ולנקוט נגדם אמצעים מינהליים-משפטיים, כדי להורידם מן הכביש ומן ההגה ולמנוע מהם המשך נהיגה פרועה וסיכון המשתמשים האחרים בכביש?

העליתי רעיון זה לפני הפקידות הבכירה של משרד התחבורה אז, אך אלה דחו אותי בקש ובטענות-שווא בלתי-ראויות [בין היתר, שלא כל ההרשעות מתייחסות לנהיגה שיש בה סיכון המשתמשים בכביש]. פקידים בכירים אלה [שמותיהם שמורים אצלי בתיק הרלוונטי; חלקם ודאי ממשיכים להחזיק בתפקידיהם הבכירים שם] פשוט התחמקו מלעסוק בכך. מה שהם כן הצליחו זה "לנער" מעליהם את "המטריד הסדרתי". ואכן נואשתי מהם וחדלתי לצערי ממאבקי זה.

וכך נמשך הקטל הנורא בכבישים, ומאות – ואולי אלפים – קיפחו את חייהם. וליבי מתכווץ מכאב, במחשבה, שאילו שמעו לי, אולי היו נמנעות כמה תאונות.

ארבעה תקנים...

מישהו מן הנוגעים בדבר [נדמה לי: במשטרה] חישב ומצא, שלשם איתור נהגים כאלה [נניח עם 100 הרשעות ומעלה] דרושים תקנים של 4 [ארבע!] משרות; והם לא יכולים להרשות זאת לעצמם...

אלוהים אדירים! ארבעה תלמידים בחופשה; ארבעה גמלאים-מתנדבים, ארבע פקידות בהריון מתקדם יכולים לשבת חודש או חודשיים מול צגי המחשב ולשלוף את שמותיהם של הנהגים-העבריינים-המועדים, ואף פירוט הרשעותיהם וחומרתן.

אלא שכל מי שאמור ויכול ומוסמך להחליט ולהפעיל את ה"מבצע" הזה, הוא פשוט לא רוצה! למה לו? למה להסתבך באיזה "תיק" נוסף, לשקוע בעבודה נוספת ולקחת על עצמו "כאב-ראש" נוסף?

כפי שישנו המונח "רשלנות תורמת", במקרה זה ישנה איזו "ברירת מחדל" של חוסר-רצון לפעול, גרוע מ"רשלנות תורמת". והתוצאה: עוד ועוד הרוגים ופצועים.

אם אנשים אחראים ואיכפתיים בשלוש הרשויות שהזכרתי: משרד התחבורה, משטרת התנועה ומשרד המשפטים יזיזו סוף-סוף את התחת [בפירסום זה, כאן, הרי מותר להשתמש בביטוי זה] ויתחילו לפעול בכיוון המוצע כאן, אולי ימנעו תאונה אחת או שתיים [או מאתיים], ואם יצילו אפילו נפש אחת בישראל, יהיה זה שכרם [וגם שכרי שלי].

       האם מישהו, שם למעלה, יתייחס לדברי הפעם?

* * *

הבינאלה לפיסול של השיפוצניקים תיפתח בקמפוס אוניברסיטת בת-שלמה רבתי בעונת החגים

אחד המאורעות האמנותיים המהפכניים והמדוברים של השנה הוא תגלית של השיפוצניקים ששברי אסלות, כיורים ואמבטיות, שהם מוציאים מהדירות העוברות שיפוץ – שווים בתור יצירות פיסול בנות-ימינו יותר מכל עבודות השיפוץ. צריך רק עוד כמה מכות פטיש מעצבות, מכשיר ליטוש ואוצֵר-אמנות אידיוט בעל השפעה.

מיטב הנשים המשכילות ורחבות האופקים של תל אביב רבתי קונות בגלריות לפיסול את הפסולת של דירותיהן ששופצו – בתור יצירות פיסול חדשניות שחלקן גם מביעות בין היתר את השבר הסורי-פלשתינאי וחלקן האחר מתריסות נגד הטרור החרדי של המתנחלים המזוקנים המחרבנים ואינם מנגבין וגם לא מתרחצין דיינו, והן מתאימות מאוד להצבה על הגבול שבין פינת המיטבח לשאר הסלון, שכמובן אין בו ספרים מפני שמדובר באנשים משכילים בתל אביב.

התערוכה בחסות רקטור האוניברסיטה פרופ' פלוץ בן-שחר, שסדרת פסלי אסלות מוצבת בשדרה הקרוייה על שמו. סדרה אחרת היא "הנבואות השחורות של אברום בורג" ובה מוצגים שרידים משיפוץ השירותים בלשכות יושב ראש הכנסת ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. שדרה מיוחדת, בהשראת עבודותיו של האמן הרב-תכליתי, יליד ראשון-לציון, יעקב אגם – מציגה את שרידי בתי השימוש של מייסדי ראשון ונשותיהם האיכרות, שעלו על אדמתם רק בתום שנת השמיטה תרמ"ב, 1882-1881 אבל טוענים לכתר ראשוני העלייה הראשונה.

בתערוכה תוצגנה עבודותיהם של הפסלים שלמה, שלֵימֶה, שלומי, שלוּמפי, שלומקה, שלומניוּ, שלומקֶס, שׂלמון, שׂלמונלוֹ ופטישי. כולם שם משפחתם א.א.א. שיפוצים.

* * *

Churchill saw it coming in 1899!

Sir Winston Churchill – May 17, 2007

The River War, first edition, Vol. II, pages 248-50

Unbelievable, but the speech below was written in 1899! I am sending the attached short speech from Winston Churchill, delivered by him in 1899 when he was a young soldier and journalist. It probably sets out the current views of many but expressed in the wonderful Churchillian turn of phrase and use of the English language.

"How dreadful are the curses which Mohammedanism lays on its votaries! Besides the fanatical frenzy, which is as dangerous in a man as hydrophobia in a dog, there is this fearful fatalistic apathy. The effects are apparent in many countries, improvident habits, slovenly systems of agriculture, sluggish methods of commerce, and insecurity of property exist wherever the followers of the Prophet rule or live. A degraded sensualism deprives this life of its grace and refinement the next of its dignity and sanctity. The fact that in Mohammedan law every woman must belong to some man as his absolute property, either as a child, a wife, or a concubine, must delay the final extinction of slavery until the faith of Islam has ceased to be a great power among men. Individual Moslems may show splendid qualities, but the influence of the religion paralyses the social development of those who follow it. No stronger retrograde force exists in the world. Far from being moribund, Mohammedanism is a militant and proselytizing faith. It has already spread throughout Central Africa , raising fearless warriors at every step; and were it not that Christianity is sheltered in the strong arms of science, the science against which it had vainly struggled, the civilization of modern Europe might fall, as fell the civilization of ancient Rome."

* * *

מערכת "חדשות בן עזר" משתתפת בצערה של השחקנית הוונצואלית האהובה גבריאלה ספאניק ("עמק התשוקות") אשר אימה סובלת מאירוע מוחי תוך כדי התאוששות מניתוח מסובך, ואילו אחותה התאומה, השחקנית דניאלה ספאניק, הנשואה לאיש העסקים היהודי אדמר נחום, סבלה אף היא מאירוע מוחי בעודה בשבוע ה-17 להריונה, ואושפזה במצב של תרדמת מלאכותית. אגב, אשתו הראשונה של פרנססקו בסידרה "עמק התשוקות", שכבר הסתיימה, התעוררה מתרדמת לאחר 15 שנה! – אנחנו מאחלים הרבה בריאות לאם ולאחות, ולאחות דניאלה גם לידה יהודית טובה והלוואי שגם גבריאלה תבורך יום אחד בילדים משלה.

* * *

2 ארוחות בוקר מצויינות ל-4 סועדים

ב"10 אידלסון", דיזנגוף 117, ב-138 שקלים!

מעולם לא ישבנו ב"כסית" המיתולוגית ברחוב דיזנגוף 117, רק היינו עוברים מדי פעם על פניה ורואים שם יושבים את מאורות התרבות שלנו וגם את המתחזים והגרפומנים המקצועיים. מעולם לא היינו שייכים לחבורה ספרותית כלשהי וגם לא עשינו לנו מנהג קבוע לשבת בשום מקום אחר חוץ מאשר פגישות ענייניות, שלאחרונה אנחנו מעדיפים לקיימן בקומה התחתונה של "אצל יהודית" ב"גן העיר" תל אביב.

והנה, אתמול בבוקר ישבנו סוף-סוף לראשונה, בחברת זוג ידידים, בחלל שהיה פעם "כסית" ואילו עכשיו נדד או גלה אליו הקפה-קונדיטוריה "אידלסון 10" ושמו מעתה "קונדיטוריה אידלסון 10". מתברר שיש לו עוד שני סניפים ברחוב בן יהודה 252 ורחוב ויצמן 57, גם הם בתל אביב.

לקחנו שתי ארוחות בוקר לארבעה סועדים. שתי חביתות עם בצל וירקות עלו 104 שקלים (מחיר בסיסי), וכללו שלל מטעמים באיכות יוצאת מן הכלל. כל מנה-לשניים כללה, לבד מן החביתה: פרוסת חציל קלוי-מוחמץ לצד החביתה, קערית סלט ארצישראלי עשוי היטב עם בצל, פרוסות נקניק הונגרי, פרוסות גבינה צהובה, צלוחית ריבה, צלוחית חמאה, סלסלה מלאה פרוסות לחם מיוחד, באגט וקרואסונים קטנים מלוחים ומתוקים. קערית חמאה, 1 קפה הפוך, ו-1 כוס מיץ תפוזים טרי. לספלי הקפה נוספו 2 מגשיות קטנות עם 4 עוגיות טעימות כל אחת.

בתוספת 6 שקלים לכל ארוחה-לשניים קיבלנו עם החביתה קערית בייקון מטוגן היטב, פריך, וקערית תפוחי אדמה אפויים-מטוגנים ומתובלים היטב. ממש מעדן, שיר הלל ללא-כשר. תוספת של קערית גבינת שמנת לבנה לא חוייבה בחשבון. בוהריים, או בראנץ', נהדרים.

תוספות של 1 קפה הפוך, 12 שקלים, ואספרסו כפול אחד, 10 שקלים – העלו את מחיר הארוחה המרובעת והמשביעה ל-138 שקלים + 20 תשר, ס"ה 158 שקלים, שהם 39.5 שקל לאדם! ביציאה גם התרשמנו מאוד ממיבחר העוגות של הקונדיטוריה וקנינו עוגת פקאן וקוניאק ב-35 שקל וטעמנו בבית, טובה מאוד, ויש אצלם עוד מיבחר גדול ומפתה.

השירות מצויין, על צהריים כבר ויתרנו באותו יום, אך על נושא אחד עמדה המיסתורית וגם התריעה בדלפק: כל מערכות הסכו"ם לשולחנות יחד עם המחשב ניצבים ממש בפתח בית השימוש, בנישה של הכניסה אליו. מאחר שמעולם לא שתינו ולא השתנו ב"כסית" ההיסטורית אין אנו יודעים אם זוהי מורשת העבר שלא השתנתה או לא השתינה או תיכנון לקוי של חיסכון במקום בקונדיטוריה "10 אידלסון" החדשה. כוכב של מישליין הם לא היו מקבלים.

קונדיטוריה 10 אידלסון, דיזנגוף 117, ת"א, טל. 03-5299295.

* * *

הייתכן?

הייתכן שאנחנו מעולם לא היה לנו קשר כלשהו ל"קרן החדשה לישראל"? הייתכן שלא קיבלנו ממנה מימינוּ שום צ'ופר? הייתכן שלא פנתה אלינו שנצא במסע הרצאות בחו"ל בנושאים כגון – כיצד משתינין על מולדתך מבחוץ? (וחוץ מזה אנחנו לא אוהבים פרי ים למינהו, ובייחוד לא את התמנונים) – הייתכן? הייתכן? הייתכן?

ס' נידח

* * *

תרומת "שלום עכשיו" לקוני דירות מחברת חפציבה

"במסגרת הליכי כינוס הנכסים של חפציבה קבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד חשין, כי דיירים שפלשו לדירות לא יפונו. ואולם היתה זו החלטת ביניים כללית, שנגעה לכלל הדיירים. כאשר נטען כי נוצרה התנגשות בין החלטה זו להחלטת בג"ץ, טען חשין כי החלטתו כפופה לבג"ץ והיא אינה תקפה לדיירי מתתיהו מזרח.

"העתירות נגד הקמת השכונה, שנבנתה בניגוד לחוקי התיכנון והבנייה, הוגשו לבג"ץ לפני כשנה וחצי בידי תנועת 'שלום עכשיו' ומועצת הכפר הפלשתיני בילעין, הטוען שהשכונה הוקמה על אדמותיו. בינואר 2006 הוציא בג"ץ צו ביניים האוסר על איכלוס השכונה; על העברת הדירות לידי התושבים שרכשו אותן; ועל כניסתם של התושבים לדירות אלה."

מתוך אתר "הארץ און-ליין", יובל יועז, 15.8.07.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,542 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 270 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל