חדשות בן עזר

תל אביב, יום שני, ו' באלול תשס"ז, 20 באוגוסט 2007

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: חיים נחמן ביאליק: דברים אחרונים.

משה גרנות: טענה הגיונית שאינה נשמעת – כישלון ההסברה הישראלית.

יוסי גמזו: בַּרְקָן וְקִפּוֹדָן. // שמאי גולן: רצח הסופרים היהודים בבריה"מ.

ד"ר גיא בכור: א. מדד האיומים הבטחוניים על ישראל לחודש אוגוסט 2007.

לייב קוויטקו: כֻּלָּם מְדַבְּרִים, עברית: לאה נאור.

ההזעה מהראש באה מִכְּשֶׁמִשתמשים בו יותר מדי, מאת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון הדרומית.

דודו אמיתי: פרסום מנוסח באופן זול וסנסציוני. // לאה טרן: שירי אהבה.

רון וייס: תשובה לאריה דרוקמן בנושא דניאל פרידמן.

אורי הייטנר: 1. גאון במועדון לילה, 20 שנה למותו של שייקה אופיר.

2. פרי הבאושים של הפריימריס. 3. בשביל מה לקום בבוקר.

"פיש צ'יפס אנד מור", אבן גבירול 83, ת"א, ארוחה ל-2 בלי שתייה, 56 שקלים.

רות ירדני כץ: שני מכתבים מאנגליה, פיגמליון בקמברידג', אגדת אלביס פרסלי.

הקרן החדשה לישראל, המסמך כולו, וְלא בִּצרופה.

בשבת, י"ט בסיון תרצ"ד, נפרד ביאליק, לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר:

"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור,' 'אשר קרך בדרך' ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים.' כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונת.

"הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סימא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עלייה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חירום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן.

"סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.

"ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נוכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה...

"והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע [משפט רצח ארלוזורוב, שהתקיים בשנת 1934]. חולה הוא היישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."

ביאליק מת בווינה לפני 73 שנים, ב-4 ביולי 1934, כ"א בתמוז תרצ"ד, לאחר ניתוח של בלוטת הערמונית. התרופות האנטיביוטיות של תקופתנו היו מן הסתם מעניקות לו עוד שנים של חיים, בריאות ויצירה. [את ה"דברים אחרונים" של ביאליק שלח לנו אליעזר פומרנץ].

מדינה פלסטינית עתידית כבר איננה עניין לוויכוח, ורק המועד בו תהפוך "הרשות" למדינה עדיין איננו ברור – בעיקר איננו ברור לפלסטינים עצמם. עקרונית, בגיבוי הרוב האוטומטי שיש לערבים באו"ם, יכלו מזמן להכריז כי מדינת פלסטין חיה ונושמת, שהרי כל סממני השלטון כבר קיימים: יש ממשלה, יש פרלמנט, יש משטרה ויש צבא. מה שחסר הוא רק הסכמת ישראל לסגת מהשטחים הנחשבים על ידי הפלסטינים הפרגמאטיים (ואלה הולכים ומתמעטים!) כשייכים להם, קרי: גבולות 1967 (הרוב רוצים, כמובן, את כל ארץ ישראל המערבית).

נדמה שגם ממשלות ישראל כבר הסכינו עם התביעה הפלסטינית הזו, אלא שהן (ממשלות הימין, המרכז והשמאל גם יחד) אינן מסכימות, ואינן יכולות, לוותר על ההתיישבות היהודית ב"שטחים", זו המשגשגת והפורחת, אשר מונה מאות אלפים בני אדם. "המוצא" המוצע על ידי ממשלות ישראל (ושוב – מכל הקשת הפוליטית) הוא חילופי שטחים: אנחנו נחזיק בריכוזי ההתיישבות הגדולים ביהודה ובשומרון, ובתמורה יקבלו הפלסטינים שטחים חלופיים במקומות שונים בדרום הארץ, ובלבד שהפלסטינים יכרתו סוף סוף שלום עם ישראל ויפסיקו את זוועות הטרור.

"ההיגיון" שבפשרה הזאת נובע מההנחה שאנחנו, ורק אנחנו – אחראים ל"אסון" הפלסטיני, ל"נכבה", ואין לך טעות גדולה מזאת!

אם יש אשמים למצבם האומלל של הפלסטינאים (חוץ מהפלסטינים עצמם!), הרי שעלינו רובצת האשמה הקטנה ביותר – אם בכלל: אנחנו הסכמנו לתוכנית החלוקה של שנת 1947, ואילו הסכימו לה גם הערבים, הרי שהיום היו הם חיים בחירות במדינה הגדולה פי חמישה ממה שבהווה ישראל ואומות העולם מוכנים להעניק להם. הרי עם סיום המנדאט הבריטי, כשבן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל (מבלי לשרטט גבולות!), ברוח החלטת האו"ם – היתה פלישה של חמש מדינות ערביות לתוך ארץ ישראל (סוריה, לבנון, ירדן, מצרים ועיראק) וכן מתנדבים ב"צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י ומתנדבים נוספים מערב הסעודית.

באיזה מנדאט של האו"ם תקפו הסורים את עין גב, מסדה, שער הגולן, צמח, משמר הירדן ודגניה א'?

באיזה מנדאט של האו"ם תקפו הלבנונים את מלכיה וקדש?

האם מועצת הביטחון הרשתה לעיראקים לתקוף את גשר, את כאוכב אל הווא ואת שכם?

ובאיזה מנדט תקפו הירדנים את ירושלים, את לטרון והשתלטו על כל הגדה המערבית?

והמצרים – האם הם קיבלו אישור מאומות העולם להפגיז את ירושלים ולהתנפל עם כוחות הלגיון הירדני על רמת רחל? האם הרשו להם לכבוש את כביש ניצנה-באר-שבע? האם הרשו להם להילחם בכפר דרום, נירים, יד מרדכי, נגבה ניצנים, פלוג'ה ועיראק אל-מנשיה? [להפציץ באכזריות רצחנית את התחנה המרכזית בתל-אביב?]

במה חילות סדירים אלה, שהתכוננו לפלישה כבר באפריל 1948 (בלי קשר להכרזת המדינה על ידי בן-גוריון!) – שהיו מצוידים בארטיליריה, בשיריון ואפילו בחיל אוויר, כוחות אשר פלשו לארץ ישראל כדי להשמיד את היישוב היהודי בארץ – במה הם צדיקים יותר מאשר כוח המגן העברי שהתעקש לא לאפשר להם לממש את זממם?

במה "כוח ההצלה" של קאוקג'י, שהיה גם הוא מצוייד בארטילריה ובשיריון, ואשר השתלט על הגליל המרכזי – במה ראוי הוא לסליחה על גורל הפלסטינים? מדוע קריאתם של מנהיגי הארצות הערביות שדרשו מהפלסטינים לנטוש את בתיהם כדי שיקל עליהם לנקות את השטח מיהודים – מדוע הם פחות אשמים לטרגדיה הפלסטינית מהיהודים שהיו צריכים להילחם בשתי החזיתות – כנגד הכנופיות הפלסטיניות המקומיות וכנגד הצבאות הסדירים הערביים שפלשו לארץ?

לא צריך להיות ציוני אדוק כדי לקבוע שעיקר האשמה נופלת על ארצות ערב ועל הפלסטינים עצמם.

זאת אף זאת, שנים מעטות אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה נהרגו עשרות מיליוני בני אדם – מיליוני פליטים מצאו את מקומם והשתקמו, ביניהם – גרמנים, פולנים, הונגרים, יהודים. היום אין זכר לבעיית פליטים באירופה, ורק לבעיית הפליטים הפלסטינים אין פתרון, כי אותן מדינות שדרשו מהם לצאת מארץ ישראל, כלאו אותם במחנות והגבילו אותם במעמד האזרחי, בפרנסה, בניידות, בשיקום, והנציחו את עליבותם.

לא ברור מדוע ממשלות ישראל אינן מזכירות לכל מי שיש לו יד ורגל בסכסוך הישראלי-פלסטיני מהו חלקן של ארצות ערב ביצירת הבעייה הפלסטינית, ועד כמה הן חייבות להטות שכם כדי לפתור אותה. "מרחב המחייה" של הפלסטינים איננו רק בעייתה של מדינת ישראל, ולא רק היא יועדה לוותר על שטחים. מצרים וירדן, שחטאו לפלסטינים פי כמה, חייבות להקצות שטחים ליישוב הפלסטינים, ואילו סוריה ולבנון, שכתב אשמה חרוט על מצחן, אבל אינן גובלות עם רשות הפלסטינית, חייבות לשקם את הפליטים הפלסטיניים בארצותיהן ולהעניק להם אזרחות שוות זכויות.

החלל הזה בהסברה הישראלית הוא בבחינת חטא כבד כלפי הישראלים והפלסטינים גם יחד. אני באמת מעוניין לדעת, מדוע הטענה ההגיונית הזו אינה נשמעת?

אהוד: היא אינה נשמעת מפני שחלק נכבד ממעצבי דעת הקהל בישראל אינם מאמינים לנאראטיב הנכון, הצודק והמדוייק שלך – אלא רק או גם ל"נאראטיב" השקרי של הפלסטינים, אלה שמעולם לא היו עם-לעצמו ולא ראו את עצמם כעם, ולפי התנהלותם הרצחנית, גם בינם לבין עצמם – לעולם גם לא יהיו עם, ואני אומר זאת בצער.

דְּלֵקַת חוֹחִים תַּכְחִיד אוֹתוֹ בְּרֹב אֵש.

זוֹקְפִים רֹאשָם בְּדַוְקָא שֶל קְשִי-עֹרֶף

וּפְרִיחוֹתָיו גּוֹרְמוֹת לָהֶם סְחַרְחֹרֶת.

תּוֹקְעִים בּוֹ בַּצַּדִּיק וּצְחוֹק סוֹלֵחַ,

וְשוּם בַּרְקָן אוֹ קִפּוֹדָן, כָּךְ סְתָם פֹּה

עֻבְדָּה: אִם מִסְתַּכְּלִים בְּתִפְרַחְתָּם פֹּה

דברים בעצרת במלאת 25 שנים להירצחם של הסופרים ואנשי הרוח היהודים בברית-המועצות [שנערכה לפני 30 שנה בירושלים, בשנת 1977]

התאספנו הערב להעלות את זיכרם של הסופרים ואנשי הרוח היהודים שהוצאו להורג בידי סטלין ועושי דברו בברית-המועצות. אולם התאספנו הערב לא רק להעלות את זיכרם, כי אם גם למחות כנגד המשך רדיפת היהודים שם באשר הם יהודים, ובאשר רצונם להמשיך ולהיות חלק מן העם היהודי בישראל ובעולם.

מתוך ראייה רטרוספקטיבית של מה שאירע ליהודי ברית-המועצות בימיו החשוכים של סטלין, וממשיך ומתארע שם כיום, ניתן לומר, שמותם של הסופרים ואנשי הרוח, חברי הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי, והאחרים, אינו אלא חולייה בשלשלת המפוארת של היהודים-המארטירים במשך אלפי שנים. אותם יהודים אשר מסרו את נפשם למען המשך קיומו של העם היהודי, החל בימי עלילות הדם במצרים ההלניסטית, דרך הביזנטים והמוסלמים, והצלבנים, והאינקוויזיציה, ועד הפרעות ברוסיה הצארית, ועד השואה. בכל אותן שנות רדיפה מתו היהודים בראש וראשונה מפני שהם היו יהודים. כל היוצרים הללו: דוד ברגלסון, ופרץ מרקיש, ואיציק פפר, ומיכואלס, ולייב קוויטקו, ונוסינוב, והופשטיין, ורבים אחרים, מתו ללא דין וללא משפט גלוי, רק מפני שהיו יהודים וזקפו את קומתם של היהודים בברית-המועצות דווקא בימים הקשים ביותר בתולדות עמנו – בימי מלחמת העולם השנייה. סטלין האשים אותם מצד אחד שהם קוסמופוליטים, ומצד שני שהם מבקשים להקים מדינה יהודית בקרים, לנתקה מברית-המועצות, ולהכריז על עצמאות מדינית. אין לך האשמה אבסורדית יותר מזו, ואולם סטלין ועושי דברו האנטישמיים חשו, שדווקא הלחימה בגרמניה הפאשיסטית, והתלכדותו של העם היהודי בארצות שלא נכבשו על ידי הגרמנים, מביאות לפריחה מחודשת של התרבות היהודית והלאומיות היהודית בברית-המועצות.

לא במקרה ביקש סטלין לפגוע בראש וראשונה בסופרים היהודים. כי הסופרים המשיכו לכתוב בלשון היהודית, על נושאים יהודיים, בתארם את הווי החיים של היהודים – בכל אלה נושאים הם בתוכם את גרעין הלאומיות היהודית.

אחד הסופרים הללו, שהוצא להורג ב-12 באוגוסט 1952, לאחר שנתענה בבית-הסוהר הסטליניסטי שלוש שנים, היה המספר דוד ברגלסון. ברצוני לייחד כמה מילים לסופר זה, בבחינת פרט המלמד על הכלל, ובמיוחד לעמוד על המשותף בין יצירתו הספרותית של ברגלסון ביידיש, לבין היצירה הספרותית של בני גילו בספרות העברית עד שנות העשרים, במאה שלנו. אגב, חשוב לזכור, כי התיאטרון הלאומי שלנו "הבימה" העלה בשנת 1944 את מחזהו "לא אמות כי אחיה" – כסמל למאבקם של היהודים.

דומני שלא נטעה אם נאמר, כי מיטב יצירתו הספרותית של ברגלסון באה לביטוי בתיאור היהדות של לפני המהפכה, המתלבטת והמחפשת מוצא הן מן השפל הכלכלי והן מן השפל הרוחני. היה זה בתקופה בין שנות ה-80 במאה הי"ט – ימי הפרעות ברוסיה הצארית, ועד מלחמת העולם הראשונה. תקופה זו היטיבו לתאר בספרות העברית הסופרים ביאליק, וברנר, וגנסין, וברקוביץ. בפרק זמן זה של כ-25 שנה נעקרו קיבוצי יהודים מאותם מקומות בהם התגוררו במשך דורות, והתחילו בנדידה הגדולה. כשניים וחצי מיליון יהודים נדדו אז, והיגרו מעבר לים. זרם דק מיהדות זו מגיע גם לארץ-ישראל, בימי העלייה הראשונה והשנייה.

ברגלסון מיטיב לתאר את התפוררות המשפחה היהודית באותה עת, שבירת המסורת היהודית, וחיפושי הדרך של הצעירים. הוא מספר ביצירתו הספרותית על שקיעת העיירה היהודית, ירידתה של האצולה נושאת המסורת היהודית – ולעומתם עליית ה"נובורישים" גסי הנפש. כך בסיפוריו "חרש", "ראש השנה", "יורדים", "יליד התחנה", "בעיר מגושמת". ברגלסון היה אמן שידע לתאר את העיירה היהודית, את הווי החיים שבה ואת יהודיה המתלבטים.

מקום רב ביצירתו של ברגלסון ניתן לתיאורם של צעירים יהודים, אשר הופכים תלושים, ואינם מוצאים את מקומם – לא בחברה היהודית, ולא בחברה של הגויים. כך למשל מתוארות דמותו המתלבטת והתלושה של מלך ביצירתו "שפל", ודמותה של מירלה ביצירה "ככלות הכל". בקוראינו יצירות אלו צפה ועולה בזיכרוננו יצירתו הפופולארית של הסופר העברי פייארברג בסיפורו "לאן?"

אולם באופיים קרובים גיבוריו של ברגלסון אל גיבורי יצירותיהם של הסופרים העברים יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. מוטיבים דומים מוצאים אנו אצל שלושתם: הצעיר הבורח מן הבית, הגעגועים מן הניכר לבית אבא, השיבה הביתה, שהיא שיבה מאוחרת, אשר אינה מביאה פתרון. כך גיבורו של ברנר, פייארמן, ביצירתו "בחורף", השב הביתה לאחר נדודים בניכר ואינו מצליח ליצור קשר עם בני-משפחתו; וכך גיבורי גנסין: גיטל בסיפור "סעודה מפסקת" השבה ערב יום הכיפורים לביתה ונשארת זרה בו, אוריאל בסיפור "בטרם", למרות שיבתו הביתה חושב את עצמו לאדם מת. וכך גיבוריו של ברגלסון: מירלה, הבורחת מעיירתה אך שבה אליה מדי פעם; מלך – על ערש מותו מצטער שלא יראה עוד את אימו האלמנה, אף כי הקורא משוכנע שאילו זכה והיה שב לעיירתו היה בורח שוב.

קווי אופי נוספים מאפינים את גיבוריהם של ברנר, גנסין וברגלסון: ראייתם את החיים כסיוט, כחיפוש מתמיד אחרי מוצא – ואי-מציאתו, עד כדי רצון להתאבד. גנסין כותב ש"דממה צהובה סוגרת" על גיבוריו מכל עבר, ואילו גיבורי ברגלסון מצויים בעולם של "פהק", "שממון" ו"סתיו תמידי".

אכן, סדנא דארע חד הוא. וכל המבקש להפריד הפרדה מוחלטת בין שתי הלשונות, יידיש ועברית, בין היצירות בשתי הלשונות, הריהו טועה ומטעה. כל עוד השורשים משותפים הם – שורשי העם היהודי בכל שנות ההיסטוריה שלו, ממילא יבואו לביטוי אפילו בברית-המועצות, ביצירות הספרות בעלות האיכות המעולה – כל אותם מאווים כמוסים של עמנו, ובראש וראשונה הייחוד והשאיפה לחיי תרבות ורוח לאומיים יהודיים. אי-שם – חבויה מעיניהם הבולשות של הצנזורים, נחבאת גם הכמיהה למולדת שבארץ-ישראל.

השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות יודע זאת, לכן מתיר הוא לכל עמי הרפובליקות שם לפתח את תרבויותיהן ואת לאומיותן, החל ברוסים וכלה בטדז'קים ובקלמיקים ובאוזבקים. מותר להם לדבר בלשונותיהם, ליצור את יצירותיהם הלאומיות וללמדן, אולם איסור זה חל על התרבות היהודית ועל היהודים.

לסיום דברי הריני פונה מעל במה זו, בשם הסופרים העברים במדינת ישראל, במועד היסטורי זה, במלאת עשרים וחמש שנה לניסיון לשוב ולהשמיד את התרבות היהודית בברית-המועצות, על ידי רציחת הסופרים ואנשי הרוח היהודיים:

וכדי שלא יהיה גורלם של היהודים אנשי הרוח שם כגורלם של ברגלסון, ומרקיש, ומיכואלס – תנו להם לצאת!

מתוך ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2005.

א. מדד האיומים הביטחוניים על ישראל לחודש אוגוסט 2007

גם סוריה וגם ארגון חיזבאללה הבהירו השבוע כי אין להם עניין במלחמה עם ישראל. מה האמת? ומה קובע מדד האיומים הביטחוניים של החודש? מה היחס אל מדדי החודשים האחרונים?

מדד האיומים הביטחוניים, אוגוסט 2007. דברי הסבר: המדד הינו מ-1 עד 10. 1 – האיום הנמוך ביותר, 10 – המקסימלי, לפי הדירוג הכללי הבא: איום נמוך 1-4 / איום בינוני 4-7 / איום גבוה 7-10.

אני חייב להודות שהחודש המלאכה היתה קשה במיוחד, שכן המדד שלנו ייחודי, והוא מתייחס לכללי המלחמה והשלום של המזרח התיכון, ואלה הפכפכים ומטעים עכשיו במיוחד.

דרגה א': איום פלסטיני, טרור קונוונציונלי, אנתיפאדה – 6.8 (בחודש שעבר 6.9)

הפיצול במחנה הפלסטיני בשיאו, מלחמת המחנות קשה, והעוינות רבה – אך פרדוקסלית זהו מצב טוב לישראל מבחינה ביטחונית, שכן הפלגים הפלסטיניים עסוקים בסכסוך בינם לבין עצמם, בין הלאומיות הפלסטינית השוקעת לאסלאם הפוליטי, ובין התמיכה באיראן להתנגדות אליה. תוכניות של חמאס לתקוף באופן מאסיבי את ישראל נדחו לפי שעה, אך תמונת המצב הזו עלולה להשתנות עם התבססות חמאס בעזה. אלא שחמאס מעוניין כרגע יותר בהשתלטות גם על יו"ש, ופחות במהלך כוחני מול ישראל, שעלול לסכל את מטרותיו הנסתרות.

איום פלסטיני מוחשי, השונה מן הקיים, אנתיפאדה או חידוש פיגועים, אינם נראה כרגע, קודם כל בשל השתנות התנאים הפלסטיניים וסיכול מוצלח של צה"ל ומערכת הביטחון. ועם זאת, ירידה בסיכולים ביו"ש, והתרת הרסן מִפעילים, החוזרים להקים את תשתית הטרור – עוד יתנקמו בנו לקראת הסתיו. עכשיו יש שקט, שכן המבוקשים והמשוחררים עסוקים בחידוש התשתיות הטרוריסטיות. כאמור זו תמונת מצב לחודש אוגוסט.

ועוד נקודה, המזכירה לי את שנות התשעים. אז כתבתי שוב ושוב שלא להשקיע עשרות מיליוני שקלים במעבר ארז, שכן הכול יקרוס בסופו של דבר, וחבל על הכסף. תוכניות המתפרסמות עכשיו לקניון ישראלי-פלסטיני במעבר ג'למה שבגלבוע, או איזורי סחר ביריחו – כולן כתובות על חול נודד, ושוב, חבל על הכסף. ניתן למצוא לו מטרות דחופות יותר. מישהו זוכר אילו סכומים עצומים הושקעו במעבר ארז, ואילו חלומות נרקמו סביבו? חשוב לזכור כי גדר ההפרדה היא נכס ביטחוני, כלכלי, דמוגרפי ותרבותי לישראל, ואין לטשטש אותה מחדש בפארקים ובקניונים פורחים באוויר. רק להזכיר שהנשיא פרס, בהיותו שר, היה משוכנע שבמקום הישובים הישראלים שנעקרו ברצועת עזה, יקימו הפלסטינים "כפרי נוער, תיירות וספורט."

דרגה ב': חיזבאללה, מגה טרור, אלקאעדה 6.0 (כמו בחודש שעבר )

חיזבאללה, למרות שקריו, איבד את כל עולמו, כלומר את הסכסוך עם ישראל. הארגון הזה, החי מן הסכסוך עמנו, התנתק גיאוגרפית מגבול ישראל, ובינו לביננו מפרידים יוניפי"ל וצבא לבנון. הארגון יתקשה מאוד לחמם מחדש את הסכסוך עם ישראל, ואין לו כיום לגיטימציה לפגוע במוצבים ישראלים, לחטוף עוד חיילים או לשגר קטיושות. מצב זה כמעט מטריף את נסראללה, שעודנו מסתתר, והוא בלחץ. נאומיו האחרונים של נסראללה לא הובנו נכון בישראל, והם נתפסו כאיומים מתגרים, בעוד שהאמת היא הפוכה, ונסראללה הודה בכך.

השבוע הודה את שאנו טוענים באתר זה מראשיתו, על כי לארגונו אין אינטרס במלחמה נוספת באזור, והוא אף הביע תקווה כי לא תפרוץ. עם זאת, הוא הדגיש כי ארגונו נערך לאפשרות כזו, שכן אינו יכול "לנוח על זרי הדפנה." נסראללה הדגיש כי ברצונו ליצור מאזן הרתעה מול ישראל, וכי לצורך זה הצהיר כי לארגונו טילים המסוגלים להגיע לכל נקודה בישראל. "אמרתי זאת כדי למנוע מלחמה." צבא לבנון מתפקד בצורה סבירה בדרום לבנון, כך גם יוניפי"ל, ושניהם משתפים פעולה עם צה"ל. לא נחזית התפרצות בגבול הצפון, לפי שעה. הפרמטרים מיוצבים שם.

בנוגע לסוריה התחזית קשה, שכן הסורים בעצמם לא החליטו מה הם רוצים בדיוק מעצמם, ולכן ההיערכות של צה"ל והתרגילים נכונים ובמקום. כפי שכבר נכתב באתר, עד לפני כמה חדשים התכוון בשאר להיערך לקראת מהלך התקפתי כנגד האוכלוסיה הישראלית האזרחית, במתכונת חיזבאללה, אך היערכות מאסיבית של צהל ברמת הגולן, כפי שדווח בתקשורת, וכן תרגילים צבאיים היקפיים רבים, יצרו אפקט ברור של הרתעה אצל הסורים. פרדוקסאלית סכנת המלחמה המיידית פחתה, אך לא נעלמה. סגן נשיא סוריה, פארוק א-שרע, הודה השבוע במפורש, בפגישה עם עיתונאים בדמשק, כי "לסוריה אין כוונה לפתוח במלחמה נגד המדינה היהודית כדי להשיב לעצמה את השליטה ברמת הגולן." לדבריו, "אנשים ברחובות סוריה לא רוצים מלחמה, אבל הם לא יקבלו דבר שהוא פחות מהחזרת שטחי הגולן הכבושים. היוזמה הערבית ברורה בהקשר זה ואנחנו תומכים בה." הדברים נאמרו בניגוד לרמיזותיו של הנשיא בשאר עצמו על כוונת סוריה להיערך גם לאופציה של "התנגדות" לישראל מרמת הגולן. הכלל: ככל שמשטרו של בשאר מאויים, כך יזדקק יותר לסכסוך עם ישראל כמקור לגיטימציה. הזירה עם סוריה אינה יציבה, וחובה לעקוב אחריה מעקב יומיומי וזהיר מאוד.

סוריה וישראל נכנסו למירוץ חימוש כמוהו לא ראינו זה שנים רבות, תוך יצירת הרתעה הדדית. זו אינו מהלך רצוי, אך לפי שעה יש בו כדי למנוע הידרדרות. אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, אישר שלשום כי "הצבא הסורי מנסה להרגיע את הגזרה. סוריה מבצעת פעולות בשטח שמטרתן לאותת לישראל כי אינה מעוניינת בהסלמה." אלוף הפיקוד אמר את הדברים על ההיערכות הסורית במהלך ביקור שערכו בפיקוד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שר הביטחון, אהוד ברק והרמטכ"ל, גבי אשכנזי. ביקורי הבכירים הישראליים בצפון נכונים וטובים, כדי ליצור את אפקט ההרתעה הנכון. יש לזכור כי גם הרתעה יש לתחזק כל הזמן.

בניגוד לרושם שנוצר בישראל, כאילו הפכה סוריה לגרורה איראנית, הרי שהדבר אינו כך, ויעיד על כך ביקורו החודש של נשיא איראן בדמשק, שלא היה מוצלח. לסוריה יש מדיניות עצמאית משל עצמה, המבוססת על הפחדים והפאראנויות שלה, היא נתמכת על ידי איראן, אך שומרת על מרחב עצמאות. גם פארוק א-שרע התייחס לנקודה הזו השבוע כאשר אמר כי "היחסים בין המדינות אסטרטגיים, אך אינם עיוורים."

אם גרף האיום הסורי בירידה, לא כך הוא הדבר עם איראן, אלא שבחישוב שלנו העלייה כמעט מתקזזת עם הירידה. האיתות הדי-ברור של ארצות הברית, שאין היא מתכוונת לתקוף את איראן, כמו גם הקפאת התקדמות הסנקציות על מדינה זו, מעמידים את ישראל בדילמות קשות מאוד, אולי אפילו קיומיות. אך הדילמות הללו, בכל הנוגע לגרעין האיראני – מתקרבות, אך הן עדיין בטווח של לפחות שנה. בעיית הגרעין של איראן כנראה תישאר לבסוף בעייה ישראלית, וזהו מקור עצום לדאגה, אך הוא עדיין באופק המתקדר.

בסיכומו של דבר, שומר המדד לחודש אוגוסט על יציבות, עם עלייה קלה בסיכום האיומים הביטחוניים. היציבות היא שבירה, שכן כל הפרמטרים אינם יציבים, ובבת אחת הם יכולים להידרדר. אלא שהידרדרות מהירה שכזו אינה נחזית כרגע. מדד האיומים הביטחוניים לחודש אוגוסט 2007 עומד על דרגה בינונית-גבוהה, עם הציון 6.18.

ושוב צועדים היום ארבעה על דרך הלבנים הצהובות בחיפוש אחר "קסם" חדש. ישראל; הרשות הפלסטינית; אירופה; וארצות הברית. ארבעה ידידים, השרויים כל אחד בצרתו, והם הולכים אל הקוסם החדש מעוץ: הלאומיות הפלסטינית ורעיון המדינה הפלסטינית. מי יצילם מאסון חדש?

כולנו בודאי זוכרים את ספרו הנצחי של פרנק באום "הקוסם מארץ עוץ" (The Wonderful Wizard of Oz) שבו ארבע דמויות מחפשות גאולה באמצעות קסם. הילדה דורותי המבקשת לחזור לקנזס; הדחליל שביקש מוח; איש הפח שביקש לב; והאריה הפחדן שביקש אומץ. ארבעתם צעדו על דרך הלבנים הצהובות, בדרכם אל הקוסם הנורא מארץ עוץ, היכול להגשים את כל משאלותיהם. הם ביקשו קסם.

מה רבה היתה תדהמתם, כאשר גילו כי אין שום קוסם רב כוח, והכל תרמית אחת גדולה, ושום קסם לא יגשים לעולם את משאלתם, אלא הם בלבד.

ושוב צועדים היום ארבעה על דרך הלבנים הצהובות בחיפוש אחר קסם חדש. ישראל; הרשות הפלסטינית; אירופה; וארצות הברית. ארבעה ידידים, השרויים כל אחד בצרתו, והם הולכים אל הקוסם החדש מעוץ: הלאומיות הפלסטינית ורעיון המדינה הפלסטינית.

ישראל מתחננת ליציבות ולביטחון. היא משוכנעת שהקוסם הגדול המכונה "לאומיות פלסטינית" יעניק לה זאת סוף-סוף, וכי סיוט שנות התשעים היה טעות, שלעולם לא תישנה; ארצות הברית מבקשת להימלט מן הסיוט הקרוי המזרח התיכון. היא משוכנעת שהקוסם הגדול של הלאומיות הפלסטינית יפתור את כל צרותיה במרחב המכושף, מאיראן ועד אפגניסטאן, מעיראק ועד חיזבאללה; הרשות הפלסטינית, אותו דחליל שזה עתה הוכה בעזה, משוכנע שהלאומיות הזו תעניק לו לגיטימציה ומלכות קבע; והאיחוד האירופי, העוקב באימה כיצד האסלאם הולך ומשתלט עליו, ותקוותו היא שהלאומיות הפלסטינית תציל אותו מחורבנו העצמי.

אלא שכמו דורותי וחבריה, גם כאן עוד יתברר לצועדים שמאחורי התקווה הגדולה להצלה עצמית – לא נמצא דבר. פשוט שום דבר. רק אילוזיה והונאה עצמית.

עוד לא קרה בהסטוריה שכוחות עצומים כאלה דחקו במישהו לייסד לעצמו לאומיות. נשיא ארצות הברית מדבר על המדינה הפלסטינית כל העת; שרת החוץ של ישראל ממש מתחננת למדינה פלסטינית כזו שתקום; אירופה מייחלת לכך כבר שנים רבות; והרשות, שהיו"ר הקודם הפך את המדינה למנטרה קבועה.

אלא שהלאומיות הפלסטינית פשוט לא קמה: היא ממאנת לקום. כשם שאין באמת לאומיות עיראקית (שקרסה ברגע שהוסר משטר הפחד) או לאומיות סורית, כוויתית, לבנונית או קטרית. לאומיות ואחדות גורל ישראלית דווקא יש ויש, וזו התעצבה וחושלה במהלך המאה האחרונה בשורה של מבחני אש, אך לאומיות ערבית? אם לאומיות סעודית – אני בספק אם יש בכלל, אז לאומיות פלסטינית? יאסר ערפאת כבר הכריז בנובמבר 1988 על הקמת המדינה הפלסטינית כבן גוריון בשעתו. אך היכן היא המדינה הפלסטינית, שכבר התקיימו כל כך הרבה הזדמנויות היסטוריות להקמתה, משנת 1947 ועד 2000?

הייתכן שכל ארבעת מרכיבי הכוח שהזכרתי מוליכים את עצמם שולל, כמו דורותי וחבריה? בהחלט.

יש לחץ עצום להקים את הלאומיות הפלסטינית, כל אחד וסיבותיו האנוכיות, ולאומיות כזו אין בנמצא. כיצד מבינים זאת?

רוב הפלסטינים (האם יש "עם פלסטיני", שהוא סממן של לאומיות? האם יש אחדות גורל בין יו"ש לעזה?) בחר באופציה של חמאס, שהיא תנועה השוללת את הלאומיות הפלסטינית, והמתנגדת לרעיון מיני-מדינה פלסטינית, ומדינה פלסטינית בכלל. חמאס מדברת על ח'ליפות אסלאמית. חמאס אינה משתמשת עוד בדגל הפלסטיני על צבעיו, אלא בדגל חמאס והאסלאם. חמאס שולט היום בכל רצועת עזה, והוא הגורם הנבחר ביו"ש. אזי, היכן היא הלאומיות הפלסטינית?

הטריטוריה הפלסטינית התפצלה כיום לשתי ישויות נפרדות, מרוחקות ועוינות זו לזו. לא תאומן מידת האי-אכפתיות של תושבי יו"ש לגורל אחיהם, וההיפך. אין סולידריות ואין עניין הדדי. אזיי, היכן הלאומיות הפלסטינית? האם אתם מתארים לעצמכם מצב שבו חלק ממדינת ישראל ינותק מסיבה כלשהי ממשנהו, ולתושבי חלק אחד לא יהיה אכפת בכלל מה קורה במשנהו?

התנועה הציונית עסקה מראשיתה בבניית מוסדות לאומיים, כלכלה לאומית ושכלול הרעיון הלאומי והגשמתו. אצל הפלסטינים נדיר לראות בניית מוסדות לאומיים או ממלכתיים. התיאוריה של לאומיות לא הצליחה לתרגם את עצמה למציאות עצמית, ונותרה בדרך כלל כמטפורות ומילים.

בניגוד לציונות, שנטלה את גורל הלאומיות היהודית בידיה, אין נטילת גורל פלסטינית, אלא השתרכות אחרי ישראל, בתקווה שזו תסדר את ענייניהם. אין מרץ, אין התלהבות לאומית, אין הרבה עניין. יש דרישה שישראל תכונן בעצם את הלאומיות הפלסטינית הזו!

אם כן, כאשר בסתיו הקרוב תכונס ועידה על-ידי ארבעת השותפים, דורותי וחבריה, עבור הלאומיות הפלסטינית, האין ארבעה חברים אלה מוליכים את עצמם שולל? האין הם צועדים בכוון המוטעה לחלוטין? האם לא הגיע הזמן לומר להם, שדרך הלבנים הצהובות מוליכה אותם בעצם לא רק לכיוון הלא נכון, אלא לעבר אסון איזורי חדש?

בשנת 1988 נדפס הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זמורה-ביתן, ואזל. מהדורה שנייה מורחבת שלו יצאה לאור בשנת 1994, במלאת 100 שנים להולדתה של אסתר ראב, וממהדורה זו יצאה גם הדפסה שנייה בשנת 2001, וכל אלפי הכרכים הללו אזלו כליל.

אנחנו במשא ומתן עם ההוצאה על הדפסה שנייה מהמהדורה השנייה של ספר השירים, וכדי לאפשר זאת בתנאים של היום (אי הפצת ספרי שירה ברשתות הספרים) – אנחנו נתחייב בפני ההוצאה על רכישת כמות מסויימת של כרכים מראש, ונוכל להציע אותם גם לנמענינו. להערכתנו יעלה כל כרך כ-70 שקלים לפחות, כולל משלוח בדואר.

אנחנו מבקשים מכל מי שמעוניין לרכוש את "אסתר ראב / כל השירים" לשלוח לנו הודעה באי מייל יחד עם כתובת דואר רגיל. נא לא לשלוח כסף! – לאחר שהכרך יידפס ונדע בדיוק את מחירו, נודיע לכל רשימת המזמינים, וכל הרוצה יוכל לרכוש ולקבל את הספר.

כל היוזמה הזו נעשית ללא מטרת רווח אלא רק כדי לאפשר שספר שיריה של אסתר ראב יימצא שוב בידי קהל הקוראים, אם לא בחנויות אז לפחות יהיה אפשר להזמין אותו אצלנו או בהוצאת הספרים.

המתרגמת: תודה לעדינה בר-אל על מאמרה המעניין והחשוב על לייב קוויטקו (גיליון 170). עדינה צודקת ששום תרגום לא ישווה למקור. אבל לפחות אפשר לנסות. אני שולחת ל"חדשות בן עזר" ניסיון צנוע לתרגם את השיר המקסים הזה. סליחה על חוסר הדיוק פה ושם, ועל שהחלפתי את המזלג של אימא בכף, לשם החרוז.

ההזעה מהראש באה מִכְּשֶׁמִשתמשים בו יותר מדי

לא הבנתי מדוע בזמן האחרון נוטפת לי כל כך הרבה זיעה מהמצח ומן הצדעיים ומרטיבה את העיניים ואת הלחיים ונופלת ארצה ומשקה את ערוגת הצנוניות שלי (שזה דווקא יצא טוב כי בדיוק היו חסרים לי כמה שילינגים כדי לקנות קישקע גומי חדשה במקום הסדוקה אצל האחים עובד בשוק הגדול), עד שקראתי מאמר בעיתון שיצא לאור על נייר ורוד ומעט עמודים בגלל המחסור בנייר בתקופת המלחמה העולמית, ושם כתוב כי עבודת המוח צורכת אנרגיה יותר מכל עבודה אחרת שעושה הגוף, אפילו עידור בטורייה.

אז פתחתי את כיסא-הנוח על גדת הנהר והידקתי למראשותיי את הכר (ברווח שנוצר מכך שדפקתי בו למעלה עוד פְּלָאפון אחד, כמו שעשה יהודה ראב בכיסא הנוח שלו, שימש לימים את נכדו הסופר בדירת הזנונים הרווקית שלו בתל-אביב ולימים, כששמָן, תרם אותו למוזיאון המושבה) וישבתי לי לצוד את הדג האהוב עליי ביותר, הוא לֵקוֹצִיט הירקון השחור הקופץ תמיד לעומתי בשמחה כמו שפמנון הכנרת, ורק ששמתי בידי מחברת תורכית שקניתי ביפו ועיפרון קופי, שליחלחתי בשפתיי, כדי שאם יקרה לי משהו אוכל לכתוב לעזרה וידעו מי הייתי כאשר ימצאוני יבש אחרי שנים רבות כמו שגילו את הסטודנט לרפואה הירושלמי השלד לוי נויפלד:

"אם לא נזהרים עלולה הטיפשות להיות מחלה מידבקת."

"לא צריך להיות סופר חשוב ומפורסם כדי להתחיל לכתוב שטויות, זה קורה גם לסופרים בינוניים וחסרי ערך, ורק שהשטויות שהם כותבים הן שטויות חסרות חשיבות ואינן זוכות לחשיפה תקשורתית."

"אם תאכל סלט ירקות ארצישראלי אמיתי פעמיים-שלוש ביממה לא תדע מה זו עצירות."

"אם יש את נפשך לדעת סטייק פילה מְרפא, משביע מאוד ומונע דפרסיה כי ביסודו האדם הוא חיה טורפת בשר."

"צעירים חולמים בלילות על הָזְרָגָה לְקוּס והזקנים מסתפקים בחלום על תקיעת אצבעות."

"אכילת אבטיחים רבים היא סגולה להשתנה מסודרת."

פתאום התעוררתי ומעליי ראיתי בטן גדולה גולשת מהחולצה ומעליה הפנים של ידידי הצעיר הסופר אהוד בן עזר, שלקח את הנייר שלי, שעליו כמתברר שירבטתי מילים בעיפרון הקופי המלוחלח, ללא כל הפעלת מוח ובלי שמץ זיעה, ואמר שאלה משפטים למופת שאותם הוא חייב לפרסם במכתב העיתי שלו.

התחלתי לחשוב שאני סופר וגם להיזכר שפעם הייתי ("הירקון שבלב", "הבלנית נכוותה") והראש שלי התמלא זיעה ומי שהרוויחה מכך היא רק ערוגת הצנוניות שכבר הסכינה לגדול על מים מלוחים ואמר לי רב המושבה קיטרוני שהיה משחק שחמט עם מושל ירושלים רונלד סטורס (זה שהצהיר: "אין קידום אחרי ירושלים!" לאחר שהתמנה לנציב העליון הבריטי של קפריסין) – שהצנוניות שלי אינן פרווה כי הושקו בזיעת אדם ולכן אסור לאכול אותן בארוחות חלביות או לשימן בסלט שיש בו קוביות קטנות של גבינת-צאן לבנה, וכמובן עם לא שאר דברי חלב אלא אם כן מדובר בחלב אם, שהוא בבחינת סגולה ותרופה, ואשרי זנאי כדוד המלך שינק חלב משדי אבישג השונמית לאחר שאכל צהריים סטייק בורגונדי במסעדה ירושלמית לא כשרה עם מחית שעועית ממדינת וִישִׁי. אשרי הגפרור שניצת והדליק להבות. פּוּק, פּוּק, פּוּק. הו, מה מאוד רוצה הייתי לכתוב תולדות ניגוב התחת בארץ-ישראל לדורותיה. יאללה.

מבלי לחוות דיעה פסקנית על המסמך אודות "הקרן החדשה לישראל" [צרופה לגיליון 270] אני חייב לציין את הפגיעה החמורה באתיקה העיתונאית (והאישית שלך על אחת כמה וכמה) שבפרסום האשמות מסוג זה ללא קבלת תגובת הקרן.

"הקרן" היא בוודאי מה שנקרא ארגון "פרוגרסיבי" תורם לארגונים רבים ומגוונים הפועלים לחיזוק החברה האזרחית בישראל, כפי שתורמי ומנהלי הקרן מבינים זאת. רבים מהאירגונים הללו הממלאים את הפער שהותירו מאחוריהן ממשלות ישראל השונות בהסתלקותן המזורזת מתחומי אחריות מובהקים שלהן (קשישים, נשים, מיעוטים, מהגרים ועוד). אני חייב לציין עוד, מניסיון אישי, שהוראות "הקרן" אוסרות במפגיע על האירגונים המקבלים את תמיכתה מלקבל כל תרומה פוליטית או ספק-פוליטית.

הפרסום הזה, המנוסח באופן כל-כך זול וסנסציוני, הותיר בי טעם רע ותחושה של התנהלות בנוסח "לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה."

כדי למנוע לזות שפתיים, אני חייב לציין שהארגון בו אני עובד, גבעת חביבה, היה בקשרי עבודה עם "הקרן" בעבר אך איננו מקבל מממנה שום תמיכה מזה כמה שנים.

אהוד: אני, לצערי העמוק, עזבתי סופית את מר"צ ואת חבריי במר"צ, (ובתחילת האינתיפאדה גם התפטרתי מנשיאות מר"צ) – בגלל "יוזמת ג'נבה", שבאמצעותה השתלט יוסי ביילין על התנועה ועל חלק ניכר מדעת הציבור בארץ. לדעתי הוא גם קבר כמעט סופית את מר"צ והפך אותה לתנועה שולית וחסרת חשיבות. [אילו רן כהן גבר עליו אז, היה מצבה אחר].

היתה לי אז הרגשה ש"יוזמת ג'נבה" שלו מקבלת סיוע כספי נדיב ממקורות שבלשון המעטה אינם אוהדים את ישראל ואת ממשלותיה, אך לא היו לי הוכחות לכך. הוא אפילו החל משתמש בפרסומים של "יוזמת ג'נבה" למסע התעמולה של מר"צ לבחירות לכנסת, עד שהוכרח להפסיק, וזאת, דומני, על פי תביעת ועדת הבחירות המרכזית.

ואתה אומר לי שהוראות הקרן "אוסרות במפגיע על האירגונים המקבלים את תמיכתה מלקבל כל תרומה פוליטית או ספק-פוליטית."

כמובן שאפרסם כל תגובה עניינית על המסמך, שלדעתי ממש מדהים ואפילו מזעזע. רק חסר עוד שיתברר שלא רק מדינות אירופה המערבית תומכות בקרן אלא גם כסף סעודי או ערבי אנטי-ישראלי אחר מעורב בכך.

אני מחכה אפוא לתגובת "הקרן החדשה לישראל" או מי מתומכיה או נתמכיה, תגובה שעד סגירת הגיליון לא הגיעה, אולי משום שלדעתם אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ולא כל כך טובים, לאחר קריאת המסמך ששלחת לי [על "הקרן החדשה לישראל"]. מה שקשה במיוחד היא העובדה שבתחום הדת ייתכן שהייתי מקבלת את הפעילות של הקרן. הסכנה היא במראית העין של מטרות כביכול צודקות וחשובות. אבל הסכנה היא במטרות העל שלה, בכסף שמקורותיו לא ברורים, שאין עליו שום פיקוח, במחתרתיות של הפעולה. יש רגעים שהדו"ח נקרא כמו הפרוטוקולים של זקני ציון אבל מלהיפך.

מדוע אין הדברים מתפרסמים בגלוי? מדוע אין המבקר של המדינה בודק את מקורות המימון של האירגונים השונים? הרי עמותות ציבוריות חייבות בדין וחשבון למישהו.

הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות ע"ש אלפרד פ. סליינר

מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ / בית התפוצות / קיבוץ עין החורש

שייערך ביום חמישי, כ"ג באלול תשס"ז, 6.9.07, בשעה 17.00

ברוך שוב, יו"ר ארגון הפרטיזנים והלוחמים בנאצים

יצירה במלים: אלישע פורת – שירתו של אבא קןבנר, מבט מהיום

שירה: מיכאל וולפה – "ירושלים היא" "קולות מהגבעה" "אדון החלומות"

עם וארץ: דינה פורת – תפיסתו ההיסטורית של אבא קובנר ומשמעותה היום

ראיון מוקלט: יעקב אחימאיר עם אבא קובנר אחרי רצח אמיל גרינצוויג

בית התפוצות, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, שער 2, רח' קלאוזנר, רמת אביב כניסה לרכב דרך שער 8 רח' חיים לבנון עם הצגת ההזמנה

קוראים המבקשים לכתוב או לצטט דברים על אבא קובנר מוזמנים לשלוח לנו לגיליון מיוחד שיצא לאור כשבוע לפני ראש השנה

בגליון 270 משבח אריה דרוקמן את הרפורמות של שר המשפטים דניאל פרידמן, זאת בתגובה למאמרי נגד שר המשפטים (גיליון 269). דרוקמן טוען שהטחתי כנגד פרידמן האשמות כלליות בלבד.

אני טענתי שהמכנה המשותף כמעט לכל הרפורמות של פרידמן מתמצה בהחלשת בית המשפט העליון ונשיאתו דורית בייניש, וחיזוק השפעתם של הפוליטיקאים (גם שר המשפטים הוא פוליטיקאי) על המערכת המשפטית, תוך יצירת תלות חזקה של השופטים בפוליטיקאים. אתן מספר דוגמאות:

1. עד כה נשיא בית המשפט העליון התמנה באופן אוטומטי לפי הוותק. לפי הצעת שר המשפטים, הנשיא יתמנה על ידי ועדה/ממשלה, ז"א השפעה פוליטית על בחירת הנשיא.

2. פרידמן מציע להקים ועדת איתור למינוי נשיאים וסגני נשיאים לבתי משפט השלום והמחוזי. הנשיאה דורית בייניש לא תהיה מעורבת במינוי הוועדה. הוועדה תהיה כפופה לשר המשפטים בלבד, שימנה את אחד מחבריה. זו שוב תלות פסולה באישיות פוליטית.

3. השר פרידמן מציע שהשופט בדימוס שישב בוועדה לבחירת פרקליט המדינה ימונה על ידו ולא על ידי דורית בייניש, ז"א דרג פוליטי יהיה מעורב בבחירת פרקליט המדינה. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, סבור שאסור שדרג פוליטי יהיה מעורב בבחירת פרקליט המדינה.

4. השר פרידמן רוצה להקטין את משקלם של שופטי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים לבית המשפט העליון. כבר היום שופטי העליון הם מיעוט בוועדה (3 מתוך 9). השר פרידמן רוצה להוסיף פוליטיקאים ושופט מחוזי לוועדה, על חשבון שופטי בית המשפט העליון. צריך לזכור ששופטי בית המשפט העליון מכירים היטב את המועמדים לשפיטה מכיון שהם קוראים את פסקי הדין של ערכאות נמוכות בערעורים המובאים לפניהם.

מהדוגמאות שהבאתי ברור שאי אפשר להאשים את שר המשפטים בתמימות. כוונותיו ברורות ומסוכנות. חובה למנוע את מזימותיו המתחפשות לרפורמות שיחזקו את מערכת המשפט, ובפועל יגבירו את תלותה במערכת הפוליטית ולכן יחלישו אותה.

מרכז החקר והתיעוד של "השומר הצעיר" בגבעת חביבה

יקיימו ב-4.9 כנס על "הקיבוץ כנושא תרבות חלופית"

לציון הופעת ספרו החדש של מוקי צור "כָּרְעָה בָּרוּחַ"

בין המשתתפים אניטה שפירא, מוקי צור, יהושע סובול, דני גוטוויין, מוטי זעירא, גליה בר-אור, יוסף גורני ועוד.

הכנס יערך באולם כס המשפט באוניברסיטת תל אביב

דוברות גבעת חביבה, גבעת חביבה, ד.נ. מנשה 37850, נייד: 052-4475-458

זה היה ביוני 1985, לפני קצת יותר מ-22 שנים. קיבוץ אורטל יצא (בשני מחזורים) לנופש בן חמישה ימים בשדות ים. נופש נפלא, בלתי נשכח.

באחד הערבים נסענו לתל אביב לבילוי עירוני. קבוצת פרובנציאלים מן הקיבוץ שבקצה הפריפריה, יוצאת לבלות בעיר הגדולה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה בכרם התימנים ואחר כך בילינו במועדון לילה, נדמה לי שביפו. היתה זו לי הפעם הראשונה והאחרונה שביליתי במועדון לילה (ואני מניח שכך רובנו).

הופיעה שם חשפנית, טניה שמה, שגם הפשיטה כמה גברים חרמנים בקהל (לא מישהו מאיתנו, חלילה. חננות או לא חננות?)

ואחרי הופעתה... הפתעה! מופע של שייקה אופיר. שייקה אופיר הגיע, לבוש כהרגלו בחליפה יוקרתית בת שלושה חלקים. ונתן הופעה... כאילו זו הופעת חייו. כל הקלאסות שלו, עם ה"ככה וככה וכולו וכולו", פנטומימות של סוגי מעשנים, פנטומימה של "איך מכניסים חוט לקוף של המחט", "המורה לערבית", עסקן ההסתדרות הנואם עם הסנדוויץ' בפה ועוד ועוד. הופעה נפלאה. לא הפסקנו לצחוק.

היה זה צחוק עגום מאוד, עגום ומדכא. שייקה אופיר, גדול הקומיקאים בתולדות המדינה, שחקן אדיר, פנטומימאי מדהים, במאי מחונן, הכוכב הגדול של הצ'יזבטרון, "השוטר אזולאי", האיש שכל הבמות בעולם היו פתוחות בפניו, הבמאי הדגול של "הגשש החיוור"; שייקה אופיר הגאון, התדרדר לשפל כזה, למצב שבו כדי לא להגיע לחרפת רעב, עליו להופיע מידי לילה במועדון סוג ז', בין חשפנית לרעותה. כך חולפת לה תהילת עולם!

איפה עולם התרבות והאמנות בישראל, חשבתי בלבי, ואיזה ערך יש לו, אם הוא מאפשר לאחד מגדולי האמנים לסיים כך את דרכו?

חלפו שנתיים. שייקה אופיר חלה בסרטן. ופתאום, אולי מתוך רגשות אשם, החלו מופעי מחווה לשחקן החולה. כל צמרת האמנות נזכרה בו והצדיעה לו לפני מותו.

ולאחר מותו – מי לא טרח להספיד אותו, לספר איזה ענק הוא היה, ושמעולם לא היה ולא יהיה כמותו, ואיזה אדם נפלא... ואני זכרתי איך לפני שנתיים ראיתי אותו כל כך מושפל. איפה היו אז כל אותם חברים מספידים?

כיום מלאו עשרים שנה למותו של שייקה אופיר. בימים האחרונים האזנו ברדיו וצפינו בטלוויזיה שוב במערכונים הגאוניים שלו, וכך יהיה, בוודאי גם בימים הקרובים.

61%, כמעט שני שליש מחברי הליכוד, הדירו רגליהם מהקלפיות (שרדפו אחריהם בכל רחבי הארץ) ולא השתתפו בפריימריס. מדובר בציבור, שאמור להיות בעל מודעות פוליטית גבוהה, שבעטייה התפקד לחברות במפלגה ומשלם דמי חברות. והנה, הציבור הזה לא השתתף בפריימריס. רק 39% השתתפו, וראשי הליכוד ובעקבותיהם התקשורת, חוגגים את ההצלחה הגדולה, את אחוז ההצבעה הגבוה. אפשר להסביר זאת בחשש מפני אחוז הצבעה נמוך הרבה יותר. אך זו שמחה פאתטית למדי.

לא פחות פאתטית שמחת הניצחון של נתניהו. גם אילו נבחר נתניהו בהפרש של קול אחד, הוא היה זוכה בכל הקופה, כיוון שלמפלגה יש רק יו"ר אחד. אולם המשמעות המרכזית של תוצאות הבחירות היא העובדה שכמעט רבע מן הבוחרים בחרו בפייגלין. בבחירות המקדימות לרשימת הליכוד, הכוח הזה יצביע כאיש אחד על פי פקודתו של איש אחד, כשמנגד – תפזורת של אינטרסים ונאמנויות רבות. כוח כזה הוא בעל השפעה אדירה. יש להניח, שבעקבות הצלחתו, מספר המתפקדים של פייגלין יגדל. זוהי סכנה גדולה מאוד לליכוד.

הליכוד הוא מפלגת מרכז-ימין לאומית ליברלית, שקולה, שפויה, בעלת שורשים עמוקים בחברה הישראלית, והיסטוריה מפוארת בתולדות הציונות והמדינה. קבוצת פייגלין היא קבוצת ימין רדיקלי פוסט-ציונית ואנטי-דמוקרטית. אין כל קשר וכל זיקה, ולוּ סמלית, בין קבוצה זו לבין דרכו של הליכוד. בדיוק באותה שיטה בה קבוצת פייגלין מנסה, בהצלחה מרובה, ליצור השתלטות עויינת על הליכוד, היא יכלה לעשות זאת גם במפלגת העבודה, למשל. מצד שני, גם קבוצת שמאל רדיקלי יכלה להתפקד לליכוד ולהשתלט עליו בדרך זו. הדמוקרטיה המפלגתית חייבת למצוא את הדרך להתגונן מפני תופעות כאלו.

תופעת ההשתלטות העויינת היא פרי הבאושים של שיטת הפריימריס, בין אם מדובר בפריימריס בין כלל המתפקדים או בפריימריס במרכז המפלגה (שזו השיטה הגרועה ביותר). תופעה שלילית זו מצטרפת לתופעות שליליות נוספות הקשורות לפריימריס – שחיתות, מגיפת מינויים פוליטיים, "מפקדי ארגזים", עבירות אינסופיות על חוק מימון המפלגות, תלות בלתי נסבלת של הח"כים והשרים בעסקנים ובקבלני קולות, קשר מושחת בין הון ושלטון ועוד. שיטת הבחירות המקדימות נועדה לחזק את הדמוקרטיה בישראל, אך היא פגעה בה קשות.

שיטת הוועדה המסדרת, עם כל מגבלותיה, היתה הרבה יותר ישרה והגונה, הרבה יותר עניינית, והנבחרות שיצאו ממנה היו טובות לאין ערוך מהנבחרות היום. מן הראוי שהמפלגות תנהגנה צורה זו או אחרת של ועדה מסדרת לבחירת רשימותיהן.

וכל עוד מתעקשות המפלגות לדבוק בשיטת הפריימריס – יש למצוא דרך למנוע את ההשתלטויות העוינות. דרך מומלצת היא החתמת המועמדים על התחייבות לנאמנות לעקרונות יסוד. אם פייגלין ואנשיו ידרשו להתחייב בכתב על דבקותם בדמוקרטיה ועל התנגדות מוחלטת לסרבנות ולכל פעולה המנוגדת לחוק, הם לא יוכלו להישאר בליכוד (או שהם לא יהיו עוד פייגלינים).

בתקופת מלחמת לבנון הראשונה פירסם יהונתן גפן מאמר, בו ציטט לוחם שפגש בלבנון, שפרק באוזניו מרירות וכעס אדיר על המדינה. "אני שונא את המדינה," הכריז. "אז מה אתה עושה כאן?" הוא נשאל. "אני אוהב את הפלוגה," השיב הלוחם [ציטוט חופשי מהזיכרון. א.ה].

איני יודע האם הפגישה הזו אכן התקיימה או שמדובר בדמות ספרותית שגפן יצר, אולם המסר היה ברור. אין סיבה להילחם למען המדינה. אין סיבה להקריב. ובכל זאת, הרי גפן עצמו היה קצין קרבי. האם הוא מתחרט? האם טעה כששירת שירות משמעותי? האם היום היה נוהג אחרת? הסברו של גפן הוא האהבה לחברים ביחידה, המחוייבות אליהם. זה המניע, זו המוטיבציה להקרבה.

אחוות הלוחמים, הרעות, הם ערכים עילאיים ואין ספק שהם גורמים מוטיבציוניים ראשונים במעלה. סביר להניח, שבשעת הקרב עצמו, רבים מן החיילים אינם חושבים על המדינה, שהיא כרגע דבר גדול וערטילאי, אך הם כן חושבים על חבריהם, הלוחמים לצדם, שמסתכנים יחד איתם. ובכל זאת, האמירה הזאת, "אני שונא את המדינה אבל אוהב את הפלוגה" אינה הגיונית ואינה נכונה.

הרי לא נולדתי עם הפלוגה. חבריי לפלוגה אינם חברי הילדות שלי. בטרם הגעתי לפלוגה, כלל לא הכרתי אותם. ואם במקרה הייתי משובץ לפלוגה אחרת, עד היום לא הייתי מכיר אותם. כעת, כשאנו לוחמים יחד, אני אוהב אותם ואקריב את חיי למענם והם את חייהם למעני. אולם למה בכלל הגעתי ליחידה? איך בכלל הגעתי למקום בו אני מכיר אותם? אלמלא הערכים של מחוייבות למדינה, של אהבת הארץ, של פטריוטיות, של ציונות, לא הייתי בפלוגה, החברים שלי לא היו בפלוגה, לא הייתי מכיר אותם וממילא לא הייתי אוהב את הפלוגה.

משמעות המסר של יהונתן גפן היתה שהוא כבר אינו אוהב את המדינה, אך עדיין ישנן איזו עבותות שקושרות אותו אליה עד כדי נכונות למסירות נפש, והוא מכנה זאת "אני אוהב את הפלוגה." אולם הדיסוננס הזה אינו יכול להחזיק מעמד זמן רב. מי שמטפח בתוכו ובין קוראיו את השנאה למדינה, לא יוכל להתמיד באהבתו לפלוגה.

לפני כשבועיים פירסם יהונתן גפן מאמר, ב"סופשבוע" של "מעריב", תחת הכותרת "אכן חצי העם". במאמר זו הוא הגיב על דברי שר הביטחון ברק נגד ההשתמטות, בהם כינה את צה"ל "צבא חצי העם". תוך שימוש בפרפראזה על שירו של ביאליק "אכן חציר העם" (המתבסס על נבואת ישעיהו), מאשר גפן את דברי ברק; אכן זהו צבא חצי העם. אולם יחסו של גפן לתופעה מנוגד ליחסו של ברק.

במאמר שיבח גפן את תופעת ההשתמטות מצה"ל ואף הכריז חגיגית, "בהכנעה ובכבוד הראוי" ש"אני, סגן גפן יהונתן מ.א. 956707... אילו הייתי כיום בן 18, הייתי עושה הכול כדי לא להתגייס לצבא... יכול להיות שאפילו הייתי מוכן להיות המנהיג הרוחני של החצי המשתמט, שזה עדיף מלהיות המפקד של צבא לא עממי שלא יודע למען מה הוא מת."

במאמר זה יהונתן גפן סוגר את המעגל שפתח ב"שונא את המדינה, אוהב את הפלוגה." הוא מזכיר ש"עדיין אני אוהב את הפלוגה ועדיין שונא את המדינה," אך אם במאמר הקודם אהבת הפלוגה הכריעה את הכף לצד השירות, על אף שנאת המדינה, במאמר הזה שנאת המדינה מכריעה את הכף לצד ההשתמטות, על אף אהבת הפלוגה. והאמת היא, שההכרעה הזאת הרבה יותר קונסיסטנטית, הרבה יותר הגיונית.

גפן מגדיר את צה"ל כ"צבא לא עממי שלא יודע למען מה הוא מת." למה צה"ל אינו צבא עממי? כי הוא צבא של חצי העם. למה הוא של חצי העם? כי הוא של החצי הלא משתמט. מאחר וגפן רואה עצמו כאידאולוג של ההשתמטות, הרי שהוא ושכמותו הם הגורמים לכך שהצבא "אינו עממי". הם אינם התוצאה של חוסר העממיות, אלא הם הגורם לחוסר העממיות.

הגורם האמיתי להשתמטות הוא במחצית השניה של ההגדרה: "לא יודע למען מה הוא מת." אך גם בהגדרה הזו יש בעייה. מי שאינו יודע "בשביל מה הוא מת," אינו הצבא, צבא חצי העם, אלא מי שאינו בצבא, החצי המשתמט, שגפן רוצה להיות מנהיגו הרוחני. עיטורי העוז והמופת, שצה"ל מחלק בימים אלה, מעידים על כך שחיילי צה"ל בהחלט יודעים למען מה הם נלחמים.

לא בכדי שיניתי את הגדרתו של גפן "יודע למען מה הוא מת," ל"יודע על מה הוא נלחם". איש אינו מתגייס ומתנדב כדי למות, ואיש אינו מוכן למות, אלא על מה שהוא מוכן לחיות. אנו נלחמים על זכותנו לחיות בארצנו ולקיים בה ריבונות יהודית עצמאית. כאשר יהונתן גפן מדבר על אי הידיעה "למען מה הוא מת," הבעיה האמיתית היא בחוסר הידיעה למען מה הוא חי.

לפני שנים רבות, כאשר יהונתן גפן עוד אהב – לא רק את הפלוגה, אלא גם את המדינה, הוא כתב שיר יפה: "יכול להיות שזה נגמר" המוכר יותר על פי שורתו הראשונה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי." בשיר זה העלה גפן על נס את דמותם של החלוצים, הלוחמים, האנשים שהקימו את המדינה. הוא כתב עליהם בגעגוע, בערגה. בדברו עליהם הוא ציין ש"היה להם בשביל מה לקום בבוקר." בשביל מה? "כי לנו, לנו, לנו, ארץ זו."

זה הסיפור כולו על רגל אחת. ההבנה והאמונה היוקדת שלנו, לנו, לנו הארץ הזאת, היא הנותנת לנו את טעם הקיום, היא הגורמת לכך שיהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר. על מה שנותן טעם לחיינו, אנו מוכנים גם להלחם, ואם אין ברירה, גם להיהרג.

הבעייה האמיתית של יהונתן גפן ושכמותו היא שהם איבדו את האמונה בצדקת הדרך הציונית, בכך שהארץ הזו היא ארצנו. כל הסיפורים על אהבת הפלוגה הם קצף על פני המים. בלי האמונה בצדקת הדרך, באמת לא יהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר. ולכן, החינוך לציונות, החינוך לאהבת הארץ, החינוך לאמונה בצדקת הדרך, החינוך להעמקת הזהות היהודית, הוא הייעוד של מערכת החינוך הישראלית (ואת זה שרת החינוך לא תוכל לייבא מסינגפור), הוא המטרה הנעלה של החברה הישראלית.

בדוכן של "פיש צ'יפס אנד מור" מכינים בגביעי קרטון מרובעים עם מכסה נושם בשלושה גדלים – לארג', מדיום, סמול – מיבחר גדול של מנות שאפשר לאכול במקום, או תוך שיטוט או ישיבה על ספסל, או לקחת לצהריים הביתה כפי שאנחנו עשינו.

מנה טעימה מאוד של טבעות קלאמרי, לארג', (180 גרם), מטוגנות היטב בשמן עמוק עד השחימן, עם כמות נדיבה של רצועות צ'יפס שחומות, שטיבו הוא מעל לממוצע הישראלי, 28 שקל.

מנה טעימה מאוד של פיש אנש צ'יפס, לארג', כאשר הדג הוא מסוג בקלה (180 גרם), מטוגן ברצועות בשמן עמוק עם צ'יפס כנ"ל, אותו מחיר, 28 שקלים.

בשקית הגדולה שבה נארזים שני גביעי הקרטון הגדולים עם המכסה המחורר, טומנים קופסיות קטנות של רטבים ומיץ לימון, מפיות, מזלגות עץ מיניאטוריים ומפיות לחות באריזה אטומה. לא כמו בצהרי יום בפאב קלאסי בלונדון או באוקספורד, אבל טעים ומומלץ.

כל מנה משביעה מאוד והיא כארוחה שלמה מסוג לאנץ', של צהריים.

יש מבחר גדול של מנות עיקריות, כולן מוגשות באותה צורה: שרימפס, קטפיש, שניצלונים וכן מעורבים למיניהם. הצ'יפס מוגש בשלושה טעמים: חמאה, חריף ורגיל. יש גם גולדסטאר מחבית ומשקאות אחרים. שעות פעילות: א-ו 11.00-02.00, שבת 12.00 ועד הלקוח האחרון.

אהוד, גם בקמברידג' יש אולם תיאטרון מכובד במרכז העיר ליד השוק. אולם שמכיל 500 מקומות ישיבה. לא גדול אבל גם לא קטן ולכאן מובאות הצגות שמועלות בלונדון. לנסוע מקמברידג' ללונדון כדי ליהנות מהצגה צריך להיות עשיר. עשיתי חשבון והוא מדוייק. נסיעות הלוך חזור 30 לירות אנגליות. כרטיס להצגה מחיר ממוצע כ-50 לירות. צריך לאכול ולשתות משהו? כן. כ-20 לירות צנוע. סך הכל 100 לירות לאדם!!! (שמונה מאות וחמישים שקלים). לזוג קרוב ל- 2000 שקלים. הרבה כסף.

כל שבוע מתחלפת כאן הצגה והשבוע ראינו את פיגמליון. (30 לירות לכרטיס) פיגמליון הוא דמות אגדית של הסופר הרומי הקדום, אובידיוס. הגיבור הוא פסל, אשר לא מצא אישה מושלמת. בכל אחת מצא פגם והחליט לפסל אישה שתענה על ציפיותיו וכך היה. הוא פיסל פסל יפהפה משנהב בדמותה של ונוס, שהיה מאוהב בה, וקרא לה גאלאתיאה. דמות האישה שיצר נראתה כאילו היא חיה ונושמת והוא התייחס אליה בהתאם. הלביש אותה, הרעיף עליה מתנות ואפילו הושיב אותה על ספה מהודרת. בזמן שערכו חגיגות לונוס, פיגמליון ביקש ממנה שהדמות שפיסל תינתן לו לאישה. ונוס שמעה את בקשתו ונענתה. כששב פיגמליון לביתו ונשק לפסל הנס הגדול התרחש היא פקחה את עיניה והתעוררה לחיים. ונוס נתנה את ברכתה לנישואיהם של פיגמליון וגאלאתיאה. לזוג נולד בן שנקרא פאפוס, שעל שמו נקראה העיר המקודשת לאלת האהבה והיופי, ונוס.

בשנת 1913 ברנרד שו כתב מחזה בהשראת הסיפור המיתולוגי אודות פיגמליון. במחזה מתערב פרופ' הנרי היגינס, חוקר פונטיקה באוניברסיטה, עם חברו, שיצליח להפוך מוכרת פרחים ממעמד נמוך ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" מושלמת. הוא זוכה בהתערבות ולוקח אותה לנשף, והאורחים משוכנעים שהיא בת אצולה אמיתית. כצפוי פרופ' היגינס מתאהב בה ומנסה לשכנע אותה שתשאר איתו כי הוא לא מוצא שום דבר בביתו בלעדיה בעיקר לא את נעלי הבית. לייזה דוליטל מוכרת הפרחים מסרבת, ונישאת לאריסטוקרט צעיר.

צוות שחקנים נהדר. משכנעים, מצחיקים וכל אחד ממלא את תפקידו כמו שצריך וכמו שהאנגלים יודעים.

רובנו התענגנו על המחזמר "גבירתי הנאוה" עם אודרי הפבורן ורקס הריסון. אני זוכרת לטובה את ההפקה הישראלית הראשונה של גיורא גודיק שהיה ללהיט עם שייקה אופיר כפרופ' היגינס, רבקה רז כמוכרת הפרחים ואת בומבה צור כאביה. ואיך אפשר מבלי להזכיר את הסרט הנפלא "אישה יפה" עם ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר שמבוסס אף הוא על פיגמליון.

אין מה לדבר, אלביס פרסלי היה זמר יחיד ומיוחד אגדה בחייו ובמותו. בימים אלה ציינו 30 שנה למותו ורשתות הטלויזיה כאן באנגליה הקדישו לו זמן פריים. כל עיתון שפתחתי באינטרנט התייחס באריכות לתופעה הנדירה –אלביס פרסלי.

שלושים שנה חלפו מאז מת וכאילו הוא איתנו. שיריו מושמעים כל הזמן, ותקליטיו עדיין נמכרים. קראתי שהוא הזמר המת שמרוויח הכי הרבה כל שנה. סיפור חייו ידוע לכולם ולכן אדלג עליו.

את פרסלי גיליתי בגיל 13 כאשר פרץ לעולם של כולנו, אבל התאהבתי בו בשנות העשרים לחיי כאשר גיליתי את קולו הנדיר. היכולת שלו להשתמש בקולו ולהתאים אותו לכל מקצב ולכל שיר הרעיד ועדיין מרעיד את נימי נשמתי. השיר המפורסם שפול אנקה כתב לפרנק סינטרה "בדרכי שלי", אלביס שר יחד עם פרנק סינטרה בתוכנית טלויזיה שסינטרה הינחה. מאז הוסיף אותו לרפורטאור שלו, ואינני יודעת מי מבצע אותו יותר טוב, סינטרה או אלביס.

אלביס פרסלי היה אדם. איכפת היה לו ממה שקורה סביבו. בשנות החמישים, כאשר השחורים היו עדיין מוקצים, נחותים ומושפלים, הוא שר את שיריהם בכל מקום ובכל הזדמנות. הוא איחד את המוסיקה של השחורים והלבנים כששר שירי גוספל, סגנון מוזיקלי שהתפתח בכנסיות השחורים בדרום ארצות הברית, ומקורו בשירים ששרו העבדים בעת עבודתם. לגוספל נודעה השפעה רבה על מוזיקת הרוק, לא מעט בזכותו של פרסלי.

שירו המפורסם "הגטו" מתאר ילד שנולד שם וגורלו נחרץ מראש. הוא מתדרדר ומתדרדר כי הגטו הוא מקום עני ואלים ואין לו שום סיכוי לשרוד.

ערב אחד פרסלי טייל עם חבריו בממפיס וראה זוג כושים עומדים בפני חלון ראווה של אולם תצוגת מכוניות. הוא שמע את האישה אומרת לבעלה שבחיים לא יוכלו לרכוש מכונית. אלביס ניגש אליה ואמר לה "תבחרי את המכוית שאת רוצה," וכך היה.

אלביס הגיע לפסגה, למעמד שכל זמר היה מאחל לעצמו. שם עולמי, מכירות אדירות של תקליטים המסתכמות במיליונים של דולרים, והרוויח מיליונים. ולמרות כל זאת היה אדם בודד, שלא היה לו עם מי לדבר. הוא היה מוקף בהרבה אנשים שהתפרנסו מהצלחתו והתייחסו אליו כאל כוכב ולא כאדם.

הפחד רדף אותו, הפחד מנפילה, וכל הופעה היתה מלאת חרדות, והתוצאה שהוא התמכר לתרופות ולאכילה, כדורי הרגעה, שינה, יקיצה, מרץ, כדורים משלשלים – כי הוא טרף המבורגרים ומתוקים בלי סוף, וכל אלה הרסו את מערכות הגוף שלו.

לאחר מות אימו האהובה, שבזכותה התחיל את הקריירה שלו בשיר שהקליט לכבוד יום הולדתה , "אמא, הכל בסדר", ואשתו שהתגרשה ממנו – משהו נשבר בתוכו. מקורביו אומרים שהוא פשוט רצה למות ולהיפטר מכובד החיים. הוא נפטר בגיל 42 וארצות הברית הנפיקה בול לכבודו. שלושים שנה חלפו מאז מותו ועדיין קולו ממשיך להרעיד נימים.

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,548 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

271 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

דו"ח ראשוני - 'הקרן החדשה לישראל' מאת: משה איפרגן ורן ברץ

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית עמ' 16

שוו בנפשכם ארגון לא נבחר, אשר אינו מזוהה כארגון פוליטי, אשר מפעיל כמעט את כל המחאות החברתיות, המארגן ומנהל מאות עמותות וארגונים, המממן כמעט את כל הכנסים, המייעץ לכל הגופים, המפעיל כמעט את כל ההפגנות, בקיצור, קובע כמעט את כל המהלכים של השמאל בישראל.

v מאבק האדמות של הערבים בישראל (כולל פסק דין קציר בעניין קעדאן)

v מאבק הדיור וקרקעות הקיבוצים והמושבים של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'

v הקמת ועדת אור וההשתתפות המכריעה של ארגון עדאללה

v המלחמה של החברה להגנת הטבע וארגונים ירוקים בפיתוח יהודי בנגב ובגליל

v מימון פרויקטים להכרה בזכות השיבה הפלשתינית

כל המאבקים הללו, כפי שיעידו העובדות שיוצגו להלן, מנוהלים ונשלטים על ידי 'ארגון-על' יחיד, ארגון שחדר כמעט לכל ארגוני המחאה הלא נבחרים בישראל (חלק מהם אף הקים בעצמו) והפך ל'מניפולאטור-העל' המתזמן את פעילותם והקובע את מהלכיהם.

עצם הפעילות של עמותות, אגודות, ארגונים ותנועות הוא כמובן לגיטימי במסגרת דמוקרטית. אלא שמרגע שכל אלה הופכים לכלי משחק בידיו של שחקן-על, שאינו חייב בדין וחשבון (הוא אפילו אינו רשום בארץ אלא בארה"ב), מרגע שהמחאות, ההפגנות, הפניות לבג"ץ, המחקרים, הפרסומים והדרישות מן הכנסת והממשלה הופכים לרשת מסועפת ומתוחכמת של תעמולה פוליטית בלתי פוסקת, תעמולה אשר אינה מודה בשאיפות הפוליטיות המניעות אותה, יורדת הלגיטימיות לטמיון.

במידה שבה נותן השלטון בארץ למערכת שכזו להתנהל באין מפריע, הוא פוגע בכללי המשחק הדמוקרטיים בארץ ישראל. הוא מעניק לכוח פוליטי מוסווה להשפיע מבלי להיבחר, מבלי לתת דין וחשבון ציבורי, מבלי לשאת באחריות ותוך גניבת דעת הציבור על ידי הסתרת כוונותיו האמיתיות. אסור לשלטון לשתף פעולה על ידי העלמת עין מתופעה זו.

במיוחד חורה הדבר כאשר מדובר בארגון שמטרותיו מזוהות עם השמאל הקיצוני ביותר. זאת משום שברור, הן לציבור והן לארגון עצמו, כי לעולם לא יוכל להוות כוח פוליטי משמעותי בקרב היהודים במדינת ישראל. אלא שדווקא משום כך בחר הארגון להשתמש בדרכים לא כשרות להשגת מטרותיו. ודווקא משום כך יש להתייחס אליו בכובד ראש ולא להקל ראש בחשיבותו או הישגיו.

מסמך זה מנסה להוכיח שתי נקודות מרכזיות. האחת היא כי הקרן היא ארגון בעל מטרות פוליטיות, מטרות שכללי המשחק הדמוקרטיים מחייבים להעמידן באופן ברור להכרעת הבוחר לשם קידומן. השנייה היא כי מטרותיו של הארגון מנוגדות לחלוטין לכל המטרות שלשמן הוקמה התנועה הציונית ומדינת ישראל, כלומר, כי מדובר בארגון פוסט-ציוני.

הקרן החדשה לישראל חולשת (מבלי להיות מוכרת) על מה שנתפש בציבור כפעילות ספונטאנית, התנדבותית, אותנטית.

בשל מסך העלטה הפרוש על פעילותה, מסוגלת הקרן לייצר דעת קהל המשרתת את מטרותיה. אדם הנחשף יום-יום לשטיפת מוח מתמדת, מבלי שידע כי מדובר למעשה בתעמולה פוליטית ומבלי יכולת להתגונן, מושפע ממנה בהכרח ובלי דעת. הוא סבור כי לפניו מציאות, אולם למעשה הקרן החדשה לישראל היא גם המפיקה, גם הבמאית וגם התסריטאית, ולפניו לא פחות מאשר הצגה מסוכנת.

את הבמאי ואת ההצגה יש לחשוף ולהשכיל להתגונן מפניהם. העובדה שהקרן החדשה לישראל תומכת במאות עמותות העוסקות בזכויות אדם ודמוקרטיה מסתירה את העובדה העקרונית: הקרן החדשה לישראל היא עצמה אחת הסכנות הגדולות לדמוקרטיה בישראל.

הקרן החדשה נמנעת בכל מחיר מלחשוף את שאיפותיה הפוליטיות, שכן אז תהיה חסרת השפעה, בדומה לשאר המפלגות המזדהות עם שמאל קיצוני. שאיפתה של הקרן היא להשפיע על הפוליטיקה הישראלית ככוח חיצוני אשר אינו חייב לתת דין וחשבון על מטרותיו הפוליטיות, כוח לא שקוף, מוסווה, מוסתר, אמורפי, כוח המסוגל להשפיע על דעת הקהל מבלי להיחשף.

חוסר הלגיטימיות של פעילות הקרן מתבטא לא רק בקידום מטרות פוליטיות מבלי להזדהות ככוח פוליטי (עניין חמור כשלעצמו), או בהצבת מטרות פוסט-ציוניות הוא מתבטא גם בשקר ובהטעיה של הציבור הרחב, שהפעילות האמיתית מוסתרת ממנו, בשקר ובהטעיית התורמים, אשר לרוב אינם מודעים למטרה שתרומתם משרתת בפועל, בשקר ובהטעיית המדינה והממשלה לצורך תיקצוב, ואפילו לעיתים בשקר ובהטעיית חלק מן הארגונים הפועלים בחסות הקרן עצמה, שכן הם לא תמיד שותפים למטרות הקרן. על רשת שקרים זו להיחשף!

כאן מוצג מחקר ראשוני בקווים כלליים, היכולים להוות צעד ראשון לחשיפתה הציבורית המלאה של הקרן החדשה לישראל.

המסמכים העיקריים עימם עבדנו, אשר חלקם מצורפים למסמך זה, כוללים חומר רב ומגוון:

א. מסמכים פנימיים המצביעים על מטרותיה האסטרטגיות של הקרן: לדוגמא מסמך מצגת מיוני 2003 המציג את אסטרטגיית העל של הקרן או מסמך המציג תוכנית חומש של הקרן לשנים 2001 עד 2006. ועוד.

ב. מסמכים המציגים את מרחב ההתקשרויות של הקרן עם עמותות וארגונים בישראל, מגוון עצום של גופים וארגונים המקיף מעל 330 ארגונים שונים ומשונים.

ג. מסמכים המציגים מעורבות ואינטרסים של הקרן במערכת הפוליטית בישראל.

ד. מסמכים גלויים – אתרי האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים – הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) ושאר העמותות הנתמכות על ידי הקרן. מסמכים שחולקו לציבור ע"י הקרן, שתי"ל והעמותות.

ו. חומר נוסף הושג בעזרתם של עיתונאים החוקרים את הקרן, באמצעות האזנה לראיונות רדיופוניים מוקלטים של אנשי הקרן וכד'.

שתי מטרות על פוליטיות ולא מוצהרות של הקרן:

שתי מטרות העל הללו שלובות, ולכן קשה להפריד ביניהן במסמכי הקרן. חשוב להדגיש כי אלו הן מטרות פוליטיות, אשר החפץ בהשגתן רשאי להציג את עמדתו לציבור ולבקש גיבוי פוליטי. אך אליה וקוץ בה (מבחינת הקרן). העובדה כי המטרות הללו מבטאות אינטרס ערבי, אינה מאפשרת צבירת כוח פוליטי משמעותי, למצער בקרב היהודים. לכן פנתה לאפיק הפעולה אותו נסקור כאן.

חשוב להדגיש: הקרן אינה מודה במטרותיה הפוליטיות באופן גלוי ורשמי בשום מסמך הנגיש לציבור הרחב. אנשי הקרן עצמם וארגון שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) מכחישים בציבור את העובדות בדבר כוונותיהם שוב ושוב^{^[1]}. משום כך חלק מן המסמכים שיוצגו להלן הם מסמכים פנימיים אשר אינם גלויים לציבור, אשר הושגו באופן לא רשמי.

אין באמור כדי לרמוז כי עיקר המידע סודי. ישנו מידע גלוי רב הפזור במקומות שונים, אשר גם בו כשלעצמו, כאשר הוא נאסף, נערך ומוצג באופן שיטתי, די כדי להציג תמונה טובה של מטרות ופעילות הקרן. המסמכים הפנימיים משמשים בעיקר בכדי להוכיח כי אנשי הקרן מודעים למעשיהם ולתכליותיהם הפוליטיות^{^[2]}.

היקף ועומק הפעילות של הקרן, למרות שאינם סודיים ברובם, אינם ידועים. במסגרת התמונה שנציג, נראה כי מדובר בארגון שחדר, מחוץ לאור הזרקורים, כמעט לכל השכבות והאוכלוסיות בישראל, והמפעיל לחץ מתוזמן ומתוכנן על השלטון, באמצעות מנגנונים, ארגונים ואמצעים נוספים, המגובים בתקציב גדול.

מטרת חלק זה הוא להוכיח כי לקרן שאיפות פוליטיות ברורות, וכי מטרות

העובדה כי המטרות האמיתיות מוסתרות מקשה על חשיפתן. באלפי מסמכים שנבחנו לא מצוינות המטרות האסטרטגיות של הארגון באופן מפורש. בכל זאת, מסמכים אחדים יוצאים מכלל זה. הראשון שיוצג הוא מכתב פנימי ממנהל הקרן החדשה לישראל, אליעזר יערי, לצוות המנהלים ולצוות הקרן החדשה, מן היום שאחרי בחירות 1999, בחירות בהן זכה אהוד ברק.

באופוריה ובהתרגשות הרבה שאפפה אותו ואת אנשי הקרן ביום זה, חושף יערי הרבה יותר מאשר נאמר אפילו בתכתובות האישיות שבין אנשי הקרן. במכתב נחשפות לא רק מטרותיה הפוליטיות של הקרן אלא גם דרכי פעולתה. המסמך שיוצג אחריו הוא מצגת פנימית שנערכה ב-2003, ובה מסוכמת השנה הקודמת ונמנות מטרות אסטרטגיות וקווי פעולה עתידיים.

1. כך נפתח המכתב של יערי^{^[3]}: "אתמול בלילה התרחש דבר גדול בישראל. החברה הישראלית, במופע מדהים של דמוקרטיה, הצליחה הן לסלק מהממשלה קואליציה ביזארית ששילבה קיבעון פוליטי, הידרדרות אתית ושמרנות דתית וחברתית והן לספק לחברה הישראלית סיכוי נוסף. בסופו של חשבון כל אחד מאיתנו אנשי ההנהלה, צוות, מתנדבים ואלפי תורמים יכול לחוש סיפוק מהערכים המבוטאים בתוצאות הבחירות ומהדרך שבה הושגו. בלתי אפשרי להביט במה שקרה מבלי לראות את טביעות האצבעות הברורות והאמיצות של הקרן החדשה לישראל ושל שתי"ל.^{^[4]}

וכך מסתיים המכתב: "היום יום גדול לישראל: הוכחנו ששינוי חברתי יכול לגבור על (overturn) הכוח הפוליטי. במשך השנים הקרן החדשה לישראל הזינה ועמדה מאחורי אותו הפוטנציאל אשר בין לילה התפרץ כהר געש. משום כך ברצוני להודות לכל אחד ואחד מכם ולהצביע במיוחד על האתגר החדש, המבוטא בשמנו: אנו הקרן החדשה לישראל וביכולתנו להיות כוח חשוב ביצירתה של ישראל חדשה"^{^[5]}.

כל מילה נוספת על המטרות הפוליטיות והשלטוניות של הקרן מיותרת.

2. במצגת פנימית אשר הוצגה בפני אנשי הקרן ביוני 2003^{^[6]} הוצג סיכום של התוכנית האסטרטגית של הקרן החדשה. המצגת מתחילה בציטוט אמירתו של רה"מ שרון מה-27.5.2003: "הכיבוש הוא נורא לנו, לכלכלה ולפלשתינאים".

נשאלת השאלה, מדוע ארגון לא פוליטי מתחיל את המצגת השנתית שלו באמירה על הכיבוש המוצגת כהישג? האם כנס סיכום תקופתי של בנקאים או של עובדי מדינה היה יכול להיפתח כך? קשה למצוא פרשנות הגיונית אחרת מאשר הקביעה כי מדובר בפתיחה משועשעת של שותפי סוד, היודעים כי הם מקדמים את סיום הכיבוש והמתבשמים בניצחון האידיאולוגי שלהם.

בהמשך מסכם הארגון כי לאחר בחירות 2003 ניכרת ירידה פוליטית של אלו שהם בעד פשרה מדינית ובעד מדינת רווחה (כלומר, השמאל). בניסוח האתגרים שמציבה לעצמה הקרן במצגת מצוי המשפט: "מתנחלים וחרדים הם עדיין קבוצות מועדפות", ביטוי והשקפה השמורה לשמאל, ואשר אין לה כל קשר להשקפה בדבר "זכויות אדם" או "קידום הדמוקרטיה". לאחר מכן מצוין בתוכנית הפעולה כי על הקרן ושתי"ל להמשיך את העבודה בנושא הקרקעות^{^[7]} ולהמשיך ולהרחיב את המאבק כנגד התוכנית הכלכלית (של נתניהו).

תחת הכותרת: האזרחים הפלשתינאים של ישראל^{^[8]} נכתב במצגת כי הקרן תגביר את פעילותה בסוגיות הבדואים ותמשיך ביוזמה הפלשתינאית של שתי"ל והקרן החדשה. בהמשך המסמך מציגה הקרן באופן ברור את עמדתה הפוליטית באומרה כך: "על הקרן החדשה לישראל להציג תוכנית קונקרטית להתמקדות בסיום הכיבוש". זהו משפט קריטי, החושף את המוטיבציה הפוליטית שמאחורי המונחים היפים והמרובים המסתירים אותה. סיום הכיבוש אינו מטרה מוצהרת של הקרן בשום פרסום ובשום אמירה, ולא בכדי הוא מוצנע ומופיע רק בשימוש פנימי.

הערה: ישנו חשד סביר שקיים קשר ישיר בין הקרן החדשה לישראל לבין "הסכם ז'נבה" שהתפרסם לאחרונה.

ישנן עדויות נוספות, עוד מספר פליטות קולמוס במסמכים פנימיים, מהן ניתן ללמוד על מטרות העל הפוליטיות של הקרן החדשה לישראל. כך למשל במסמך מן ה-12.06.2003 שנשלח על ידי שלומית ירקוני (בכירה לשעבר בקרן) ל'ועדת התוכניות', מסוכמים דיוני "השולחן העגול" של הקרן ושתי"ל באשר לאסטרטגיה הכללית. במסמך כתובה, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות והפלייה", הפיסקא הבאה: "... ברור שיהיה זה בלתי אפשרי לפתור את הבעיות הפנימיות בישראל, הכלכלה, הפלייה חמורה בין קבוצות אוכלוסין, גזענות, הסתה ואיכות הממשל – אלא אם כן יימצא פתרון פוליטי לפלשתינאים בשטחים הכבושים".

במכתב שנשלח ב- 20.4.2000 ל'וועדה המוציאה לפועל' ע"י 'קבוצת התכנון האסטרטגי' נאמר במפורש, תחת הסעיף "אסטרטגיות", בסעיף קטן 8: "להביא את נושא "מדינת כל אזרחיה" לדיון הציבורי. אגב, בסעיף קטן 4 נאמר: "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". שני הסעיפים הללו מעידים על גודל ההשפעה שמייחסים לעצמם אנשי הקרן החדשה (השפעה על בתי המשפט!), כמו גם הכוונה האמיתית, המוסתרת בדרך כלל: ישראל כמדינת כל אזרחיה.

ניתן להסיק על מטרות הארגון גם על ידי בחינת חלק מן הארגונים שהוא מממן ומסייע להם בייעוץ והכוונה. כאן נביא רק מספר דוגמאות בולטות מבין עשרות ומאות דוגמאות אפשריות.

1. הקרן החדשה לישראל תומכת בארגון 'בת שלום – רשת נשים לקידום השלום'. ארגון זה פועל במרץ לשם מה שקרוי 'סיום הכיבוש'. בעלון שחילק הארגון נשאלת השאלה 'מה עשית היום כדי להפסיק את הכיבוש?'. העלון מפרסם רשימה של עשרות מפעלים המצויים בגולן וביש"ע וקורא להחרמתם. בעלון מודות הנשים לגוש שלום, ארגון שמאל קיצוני, שסיפק להם את רשימת המוצרים הללו.^{^[9]}

2. מועדון 'חלונות' הוא עמותה ישראלית לכל דבר. המימון מגיע מתרומות באמצעות הקרן החדשה לישראל בארץ ובחו"ל. מנהלת חלונות, רותי עצמון, פועלת על מנת לשכנע את הציבור בעמדה הפלשתינית לגבי זכות השיבה. כמו כן מחלק 'חלונות' עשרות חוברות וכרוזים למען זכות השיבה. לדעתה חלק גדול מאזורי הכפרים שמהם יצאו הפליטים ריקים וניתן לממש בהם את זכות השיבה. 'חלונות', בשיתוף פעולה עם מפלגת חד"ש, מארגנים סיורים של פליטים מהשטחים למקומות מהם גורשו / ברחו.^{^[10]}

3. להלן רשימה חלקית של הארגונים הידועים בהם תומכת הקרן אשר מצביעה באופן ברור על תכלית פעולתה של הקרן : בצלם, עדאללה, מוסאווה, המרכז הערבי לתכנון, אגודת הארבעים, אלראבטה (אגודה למען ערביי יפו), העמותה למאבק בגזענות נגד החברה הפלשתינית בישראל, עמותת כפר קאסם לחינוך ותרבות בלתי פורמלי, ועוד רבים. הרשימה החלקית הזו אומרת את הכל.

מחקר נוסף ומעמיק יותר יחשוף את המוטיבציות של כלל הארגונים הללו, את התמיכה המקיפה של הקרן בהם ואת הפעילות הפוליטית האנטי-ציונית שהם עוסקים בה.

מעבר לכל התכנים והמטרות הפוליטיות שהבאנו בקצרה עד כה, האסטרטגיה שבה נוקטת הקרן היא מה שהופך אותה לארגון בעל עוצמה והשפעה רבים כל כך. האסטרטגיה הבסיסית של הקרן היא קיום מאבק פוליטי מתמיד בממשלה מבלי להזדהות ככוח פוליטי. האמצעי שבו משתמשת הקרן למימוש מאבק זה הוא הקמה, ניהול והשתלטות על מאות עמותות וארגונים מסוגים רבים ושונים.

הקרן החדשה לישראל מחלקת את המערכת החברתית והפוליטית בישראל לכמה קטגוריות. במסמך של שתי"ל^{^[11]} מופיעים "ערכי הליבה" הבאים:

ניתן גם להוסיף לאלו איכות סביבה ומאבקי נשים בנושאים שונים.

עבור כל קטגוריה כזו ישנן קבוצות שונות בעלות אינטרסים מגוונים. למשל, צדק חברתי יכול לכלול זכויות דיור, זכויות אוכלוסיות בעלות מגבלות, זקנים, עולים חדשים, ועוד. לכן, כדי לקדם את התחום כולו, יש להפעיל קבוצות שונות שתפעלנה עבור אינטרס של כל קבוצה. באופן טבעי קבוצות כאלה קמות ויורדות בהתאם לאינטרס כאשר כל קבוצה פועלת עבור עצמה, ללא מסגרת אידיאולוגית או ארגונית כוללת.

הרעיון הבסיסי של הקרן ושתי"ל הוא ליטול את כל הארגונים בכל תחום ולחבר אותם לכלל מאבק משותף. כך ניתן לחבר ארגונים שונים ומשונים תחת אחת ממטרות העל של הקרן, שאינן תמיד קשורות לארגון המסוים. בדרך זו פועל כל ארגון בנפרד וכל קבוצות הארגונים יחד, תחת מעטה אידיאולוגי שלא היה להם קודם. למשל, כשאמהות חד הוריות נאבקות, מלבד המאבק המסוים שלהן, הן נאבקות עבור אידיאולוגיה כלכלית שמאלית, שאותה מעוניינת הקרן לקדם. אידאולוגיה זו עשויה לכלול גם, לדוגמא, התבטאויות נגד הבזבוז הכלכלי שב"כיבוש" או תקציב ההתנחלויות (כפי שאמנם התבטאה ויקי כנפו), למרות שאין זו מטרה מוצהרת של הקרן להלחם בכיבוש או במתנחלים.

יתרה מזאת, מרגע שקיימות מספר קואליציות של ארגונים תחת הקטגוריות השונות, מצליחה הקרן לקדם השקפת עולם פוליטית מקיפה ביותר, שאינה באה לידי ביטוי במטרות של הקבוצות השונות עצמן, אלא היא מוטמעת ומוסתרת בארגון הכולל, במבט העל, שאותו לא עשוי לראות מי שאינו מצוי היטב הן בפרטים הרבים והן בתמונה המקיפה והכללית ביותר של פעילות הקרן ושתי"ל.

הקרן הקימה והשתלטה על מאות ארגונים ועמותות (כשלוש מאות ושלושים רשומים על ידי הקרן) תוך יצירת קואליציות בין הארגונים עבור פרויקטים שונים שהקרן מעוניינת לקדם.

למשל, תחת הכותרת של זכויות אזרח פועלים ארגונים כגון 'האגודה לזכויות האזרח', בצלם, ארגוני זכויות נשים, ארגוני זכויות ערבים, ארגונים רפורמיים, הקשת הדמוקרטית המזרחית, ועוד, כלומר, עשרות ארגונים שכל אחד פועל עבור סקטור מסוים וביחד הם מהווים קואליציה המקדמת תחום שלם. בכל פעם שמתנהל מאבק שהקרן מעוניינת בהצלחתו, היא מגייסת, בעזרת שתי"ל, את כלל הארגונים הרלוונטיים לשם הפעלת לחץ על הממשלה (דוגמאות יופיעו בהמשך).

פעולת ההשתלטות של ארגון שתי"ל על הארגונים השונים נעשית במסווה של ייעוץ והכוונה. למעשה תפקידו של שתי"ל הוא לוודא שהגוף מקדם את מטרות הקרן ולוודא שהארגון יכול להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית והנהגתית. במידה וכך, הוא מעביר את ההנהגה של הארגון סדרה של סדנאות וקורסים בחינם, בהם הוא מכשיר את ההנהגה מבחינה אידיאולוגית ומעשית. הסדנאות והקורסים כוללים אינדוקטרינציה של שמאל כלכלי ומדיני.

לאחר שלב זה מקבל הארגון תמיכה כספית וייעוץ חינם מהקרן ומשתי"ל ומתחייב לדווח באופן שוטף על כל פעולותיו. שתי"ל דואג לכך שתיקצובו את הארגון יהווה רק חלק מתקציב הארגון ומסייע לאנשיו לקבל תמיכות מגופים שונים, הן ממשלתיים והן אחרים^{^[12]}. כך מצליח שתי"ל להפעיל ארגונים בתקציב גבוה הרבה יותר מאשר התקציב שהקרן נותנת בפועל. כך גם מכפילה הקרן עשרות מונים את יכולותיה.

הקרן ושתי"ל דאגו גם ליצור קשרים עם גופים וארגונים ממשלתיים רבים (משרדי ממשלה, עיריות ומועצות מקומיות). בכך משיגה הקרן שיפור משמעותי ביכולתה להשפיע על מהלכי הממשלה עצמה. למעשה הקרן הופכת עצמה, על ידי ההשתלטות על הדרג המצוי בין ההחלטה הממשלתית לביצוע בפועל, למתאמת הפעילות שמממנת הממשלה. כך היא יכולה ליישם בכספי הממשלה והעיריות רבות ממטרותיה. למשל, כשראשות מקומית מעבירה תמיכה לארגון וולונטרי השייך לקרן, מדובר למעשה בתרומה לקרן. ישנם לא מעט עובדי ממשלה שהיו בעבר אנשי הקרן (גם בפרקליטות, רבים הם בוגרי ההכשרה המשפטית שמממנת הקרן – פרוייקט שיוצג מיד).

קיומם של מאות ארגונים הפרושים ברחבי הארץ אשר מקיימים מאגר כוח אדם של אלפי אנשים, חלקם הגדול אנשי מקצוע (משפטנים, כלכלנים, אקדמאים וכיו"ב), הזמינים לכל פעילות, הופכת את שתי"ל לארגון הציבורי החזק ביותר במדינה. במקרים רבים חזק ומשפיע יותר מהרבה גופים ממשלתיים. עוצמה זו חייבת להיות מודעת לשלטון, אשר לעיתים רבות נלחם בצללים ורוחות רפאים, שכן תמונת המאבק המלאה אינה נהירה לו דיה.

התיאום בין הארגונים הוא קריטי מבחינת הקרן להשגת מומנטום ציבורי. למשל, מרכזים מחקריים רבים שהקרן שותפה להקמתם, למימונם ולתפקודם השוטף, לא יפרסמו בסמיכות זמנים מחקרים המקדמים את מטרות הקרן, וזאת על מנת לפרוס את האפקט ולהשיג רציפות ביצירת דעת הקהל. מדובר כאן למשל על מרכז אדווה, המכון הדמוקרטי הישראלי, הקשת הדמוקרטית המזרחית, האגודה לזכויות האזרח וכיו"ב.

כדוגמא ניתן לבחון את מאבקה של ויקי כנפו. מאבק זה היה פרי תכנון של הקרן החדשה ושתי"ל^{^[13]}.

במסמך שצוין לעיל, מן ה-12.6.2003, נאמר כי "הקרן שמחה להודיע כי השלב הראשון של התוכנית באשר לתקציב המדינה, המעודדת הקצאה שוויונית יותר של תקציב התמיכה הציבורית, החל. אלי שהרבני^{^[14]} נשכר כמתאם הפעולות של שתי"ל בפרויקט, והחל לבצע את התוכנית".

התוכנית המפורטת במסמך כוללת: ייעוץ, תיאום והפעלת ארגונים שונים מול משרדי ממשלה, יצירת קואליציות, משא ומתן עם אקדמאים לביצוע מחקרים על תקציב המדינה, בניית ספרייה של חומר בנושא התקציב, איסוף מידע ועוד.

לקראת סוף חודש יוני מפרסמת "ידיד", עמותה גדולה הפרושה על פני כל הארץ, הפועלת תחת חסותה של ח"כ יולי תמיר, תחת פיקוח של שתי"ל, וממומנת על ידי הקרן החדשה (והממשלה), מסמך הקרוי "מקיצוצים למחאה חברתית"^{^[15]}. המסמך כולל פירוט של כל הדרכים להלחם בממשלה, כולל "ליצור את הקרקע לפעילות חברתית קהילתית שתתועל לפעילות פוליטית בהמשך" ו"... ליצור את תהליך המרי האזרחי", לא פחות.

ניתן לסלוח לממשלה על שהיא שותפה למימון תנועת שמאל רדיקלית שחרתה על דגלה קריאה ליצירת מרי אזרחי. המדינה לא יכולה לעקוב אחר כל שקל וכל תנועה, ארגון או אגודה. אולם האם גם התמיכה של שתי"ל והקרן החדשה, שזהו מקצועם וכל תכלית קיומם, יכולה להיות תמימה?

כשיצאה ויקי כנפו לדרך היא לוותה על ידי יואל מהרשק מהתנועה הקיבוצית, האיש המפעיל מטעם הקרן גם את "כיכר הלחם". אנשי כיכר הלחם היו חלק אינטגרלי במאבק של ויקי כנפו^{^[16]}. במאהל עצמו נמצאו ארגוני נשים שונים הפועלים במימון הקרן החדשה, למשל: אחותי, אחת מתשע, אמח"ה (ארגון משפחות חד הוריות), אשה לאשה, סינגור קהילתי (הידועה כ"קבוצה הירושלמית" ואשר הוצגה באופן שקרי כמתנגדת לויקי כנפו, בעוד שלמעשה היה המאבק המדומה יוזמה תקשורתית של הקרן ושתי"ל לשם הגברת השפעתו של המאבק על הציבור), יוזמות חדשות, נצ"ח, ועוד.

כזכור, תוך כדי ניהול מאהל המאבק של ויקי כנפו הופיעו במאהל ארגונים שונים ומשונים. ארגוני בדואים מהדרום אשר מחו על הרס בתים בלתי חוקיים (אחד הפרוייקטים של שתי"ל). הגיעו ערבים מהגליל. הגיעו נציגי התנועות הרפורמיות למיניהן. התקיימו כינוסים של ארגונים פמיניסטיים במאהל. כל אלה הם ארגונים מפרוייקטים שונים של הקרן ושתי"ל.

תוך כדי המאבק פורסמו מאמרים שונים של אקדמאים הקשורים בעמותות של הקרן ושתי"ל (למשל, מחקר חדש של מרכז אדווה) ועוד כהנה וכהנה. כל הארגונים הללו, ארגונים ששתי"ל מארגנת והקרן החדשה מממנת, יצרו הד תקשורתי רב וניסו להעצים את המאבק, להחיותו ולקדמו. בשילוב כוחות הם ניסו להשיג הישג פוליטי. אלא שאם היה גלוי שיתוף הפעולה המושג על ידי הכוח המכוון, אם היו ידועים האינטרסים המשותפים, התיאום מראש, העדר הספונטניות, המקריות ותום הלב, היה כנראה המאבק נתפס בעיני הציבור אחרת לגמרי.

מאבק שנראה בתחילה תמים ועממי, מתגלה כפרויקט מתוכנן, מתוזמן, ממומן ומשומן של ארגון פוליטי בעל לוגיסטיקה מתוחכמת ומיומנויות ניהוליות מרשימות. מתברר שתחת כסות המאבק הספונטני והאותנטי מסתתר לא רק תכנון רב אלא גם אמצעים ומימון רב.

בהערה קצרה נוסיף כי אורנה שמעוני, מראשי תנועת ארבע אמהות (שהביאה לנסיגה מדרום לבנון), הייתה אחת היועצות המרכזיות של ויקי כנפו.

ויקי כנפו ומאבקה הם רק דוגמא לסוג המחאה שאמור להפוך לכוח פוליטי שמנהלת הקרן. בהמשך יובאו עוד רבים.

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית

הזכרנו בתחילה ששיטת הפעולה הבסיסית של הקרן החדשה מול הממשל היא יצירת מאבקים רבים ומגוונים בו זמנית ולאורך זמן. בשיטה זו מצליחה הקרן לערער את כוחו הפוליטי של הממשל הישראלי. החלשת כוחו של הממשל מאפשרת לקרן להשיג תוצאות טובות יותר עבור מטרות הקרן.

ריבוי המאבקים ה"חברתיים" יוצר בפועל בחברה הישראלית אוירה של סכסוכים מתמידים בין קבוצות בחברה. סכסוכים אלה מחלישים אצל הפרטים את ערך הזהות הלאומית ובמקומו מופיע האינטרס הקבוצתי או המעמדי. הפרטים בחברה מרגישים שהם נלחמים על לחמם מול ריבוי של קבוצות המתחרות עימם, ונאלצים לדאוג קודם כל לעצמם ולקבוצת הייחוס המיידית שלהם. כשהאינטרס הסקטוריאלי מכונן את שאיפותיו, פעולותיו וזהותו של הפרט, נדחקת הזהות הלאומית.

יש להודות כי המסקנה שהקרן מעמידה לעצמה כתכלית להחליש את האחדות הלאומית שהקנה הפרוייקט הציוני, היא ספקולטיבית. אין מסמכים המעידים כי אנשי הקרן חושבים באופן זה, אך היות ומדובר בניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי (כמעט מטאפיסי), אין זה מפתיע.

בכל זאת ישנן העובדות, עובדות רבות, האומרות דרשני. כיצד ניתן להסביר באופן אחר את ריבוי מאבקים המתוזמן (שיוצג מיד) המתוקצב בעשרות מיליונים ואשר מושקע בו מאמץ ותכנון של עשרות שנים? כיצד ניתן להסביר את תקציבי הקרן המוטים בבירור לטובת האוכלוסייה הערבית? כיצד ניתן להבין את ההודאות באינטרסים הפוליטיים והתמיכה הברורה באגודות פרו-פלשתיניות? כיצד ניתן להסביר שאין אפילו אגודה ציונית אחת הנתמכת על ידי הקרן? שאין ארגון מסורתי אחד? ששקל אחד, מבין מאות המיליונים שהוצאו, לא הוצא לטובת זכויות מתנחלים או ארגון נשים בעל זיקה ימנית?

האם לא מתגלה כאן תבנית חוזרת, המתגלה גם במחוזות פוסט-ציוניים אחרים (פוליטיים, אקדמיים ואחרים) בארץ ובעולם? גם העובדה כי ישנם קשרים בין מאיישי המחוזות הללו לאנשי הקרן אומרת דרשני (למשל למפלגת חד"ש ולאנשי אקדמיה הידועים בעמדותיהם הפוסט-ציוניות).

בכל אופן, גם במקרה שסוציולוג רב אומן יוכל לקבוע כי למרות כל העובדות לא ברור שהקרן מעוניינת להחליש את הזהות הציונית, זוהי ללא ספק אחת התוצאות העיקריות של מפעלה. כך למשל זהותם האתנית של חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית היא הזהות הקובעת מבחינתם, והיא משותפת להם ולערביי הגליל (לא אחת טוענים חברי הארגון שהם "ערבים יהודים"). מכאן שאין להם זהות משותפת עם המתנחל, החרדי, הקיבוצניק, מעמד הביניים וכו'. הויתור על הציונות (לעיתים – מתוך התבטאויות של ממש - הבושה בה), משותפת לרבים כל כך מארגוני הקרן היהודים, עד שקשה למצוא הסברים אלטרנטיביים לרוח הנושבת ממנה.

תחושה זו מתחזקת במיוחד לאור העובדה כי התפרקות החברה היהודית הופכת את מימוש מטרות הקרן שהוצגו לעיל (ושעליהן לא ניתן לחלוק) – מדינת כל אזרחיה ומדינה פלשתינאית – לקלות יותר לביצוע. כך הופך ערעור הזהות היהודית והציונית המשותפת של החברה היהודית עצמה, למטרת ביניים חשובה ביותר של הקרן. להלן מובאות מספר דוגמאות למאבקים שמנהלת הקרן מזה שנים ארוכות, ואשר אמורים להשיג מטרה זו.

הפרוייקט החשוב ביותר של הקרן החדשה לישראל בימינו הינו השגת קרקעות לערביי ישראל בכל שטחי ארץ ישראל. מן הבדואים בנגב ועד הערבים בגליל. הקרן שואפת ליצור אוירה של דה-לגיטימציה סביב ערך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל - הוא ערך היסוד של הציונות. מאחר וקרקע היא משאב מוגבל, המאבק הוא דו ראשי. מחד עידוד מסירת אדמות לערבים, ומאידך מניעת התיישבות יהודית.

מאחר ומדינה יהודית היא ערך פסול בעיני אנשי הקרן (כיוון שהוא מנוגד לערך המגולם במטרה המוצהרת של מדינת כל אזרחיה) יש לדעתה לחלק את הקרקע באופן שווה לכלל האזרחים. משום כך חולשת הקרן על מאבק בעל חזיתות רבות אשר אמור להביא לריבוי קרקעות ערביות בארץ. לדוגמא:

1. מאבק הקשת הדמוקרטית המזרחית לפיתוח באדמות הקיבוצים קשור, מתוזמן ומוכוון על ידי הקרן החדשה ושתי"ל.

2. ישנם ארגונים ערביים רבים שהקרן מממנת אשר כל ייעודם הוא מאבק משפטי, חברתי ופוליטי לטובת הקצאת אדמות 'הקרן הקיימת לישראל' לערבים. למשל: אגודת הארבעים – להכרה בישובים ערביים, המרכז הערבי לתכנון, המרכז למאבק בגזענות נגד החברה הפלסטינית בישראל, עדאללה – לה מיוחס בג"ץ קציר במקרה קעדאן, מוסאוא, קרן אל אונה ועוד ועוד.

3. פסק דין קציר (קעדאן), מאבק בו שותפה הקרן, הוא דוגמא למגמה זו, וחמור מכך, הוא מראה כיצד בית המשפט העליון במדינת ישראל הפנים מגמה זו ופוסק בצורה כזו, ההופכת את כל הפרוייקט הציוני ללא מוסרי. הקשר של הקרן לבית המשפט העליון יידון בהמשך.

4. ארגוני איכות הסביבה, אשר רובם מנוהלים בעצת שתי"ל וממומנים על ידי הקרן החדשה, מתנגדים בכל האמצעים לכל התיישבות יהודית בגליל ובנגב. במסגרת המאבק בנושא איכות הסביבה מפעילה הקרן קואליציית ארגונים בכל רחבי הארץ. גוף מרכזי בקואליציה, הוא, למרבה התדהמה, 'החברה להגנת הטבע' (הממומנת במיליונים רבים על ידי המדינה). תחת הכותרת היפה מסתתרת המטרה האמיתית. תפקיד הקואליציה הוא למנוע ולעכב פרוייקטים של בנייה יהודית בשטחים שהקרן מייעדת לערביי ישראל השונים. הקואליציה מתמחה בפעולות מחאה ובבגצ"ים ובעיקר היא מתמחה בהגשת עררים לועדות מחוזיות שונות ולועדות תכנון ארציות בכדי לעכב פרוייקטים אלו. בקואליציה חברים, מלבד החברה להגנת הטבע, גם שאר ארגונים המפוקחים וממומנים על ידי הקרן: אדם טבע ודין, ארגוני הגליל, גרינפיס, מטה ירוק, התנועה לאיכות השלטון, מגמה ירוקה, פעולה ירוקה, הקשת הדמוקרטית המזרחית ועוד. גם כאן בולטת הצביעות. זיהום הסביבה של הערבים אינו מפריע לארגוני הקרן. האם לדעתם היהודים מזוהמים ומזהמים יותר?

לפי השקפת הקרן, החלשת יכולת העמידה הצבאית היא אמצעי לכפיית הסכמים מדיניים המשרתים את האידיאולוגיה הפוליטית של הקרן, הסכמים אשר לא היו מתקבלים על דעת הציבור הרחב במצב רגיל. בנוסף לכך, הצבא הישראלי הוא המוסד המובהק של ביטוי העוצמה הלאומית היהודית. כל עוד הצבא הוא גוף חזק ודומיננטי בחברה הישראלית, הוא מהווה עמוד תווך של המפעל הציוני. החלשתו משרתת את החלשת הערך הלאומי בקרב היהודים וממילא את מטרות הקרן הפוליטיות.

מאבק הסרבנים כולו מגובה על ידי ארגונים הקשורים לקרן החדשה ולשתי"ל, כשהמרכזי ביניהם הוא גוש שלום. ראשי הסרבנים (איתי סבירסקי, ישי מנוחין ועוד), קשורים לארגוני הקרן החדשה, במיוחד לארגוני זכויות האדם.

כך לדוגמא, דן יקיר, יושב ראש האגודה לזכויות האזרח הוא אחד הסרבנים. כמו כן, איתי סבירסקי הוא בנו של דר' שלמה סבירסקי, מנהל מרכז אדווה. ישי מנוחין הוא יועץ בכיר בארגון שתי"ל עצמו. ועוד ועוד דוגמאות (למשל ענת מטר, ענת בילצקי, אורן יפתחאל וכד' הם אנשי אקדמיה הפועלים בארגוני הקרן המעודדים ומגבים באקדמיה ומחוץ לה את הסרבנות). אגב, סמי מיכאל, התובע כ"איש רוח" בבג"ץ לחקור את הפגזת שחאדה, הוא חבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל. כמו כן, אומץ לסרב היא תנועה הקשורה לקרן באופן עקיף.

הסרבנים הם לא יותר מכמה מאות במקרה הטוב, והם מנהלים מאבק שאינו מקובל. כיצד אם כן נמשך מאבק זה זמן כה רב ושב ועולה לדיון ציבורי סוער מדי פעם? הסיבה פשוטה. לא רק שרבים מהם ממש מקבלים משכורות מהקרן או משתי"ל, אלא שהמאבק מנוהל, מתוזמן וממומן לכל אורך הדרך על ידי אנשי מקצוע מהקרן ומשתי"ל. המאבק אינו מחאה ספונטנית של חיילים תמימים חסרי נסיון בפוליטיקה או מחאה, שכן לפקודתם המקצועית והמהוקצעת של אנשי שתי"ל והקרן, המנוסים ביותר במחאה ומיקסום האפקט הציבורי, יודעים הסרבנים להישמע היטב.

כאמור, ללא הארגון, המימון והניהול של הקרן ושתי"ל, היה המאבק הרעוע של מספר מצומצם של סרבנים גווע כנראה עוד בתחילתו. בעזרת הקרן ושתי"ל הוא הפך ממאבק לא חוקי ולא לגיטימי, שהיה אמור להיות חסר סיכוי, למאבק ארוך ובעל תוצאות רבות, אשר מגיע בצעדים בטוחים למימדים העלולים להוות סכנה לדמוקרטיה הישראלית. זאת משום שנוצר בציבור הרושם לא רק שהסרבנות מוסרית ופעולות צה"ל לא (בסקר האחרון שנערך ב-1.10.2003 הזדהו 18% מאזרחי המדינה עם הטייסים הסרבנים), אלא שיש תנועה רחבה של סרבנות בצבא.

מתברר כי אחד הפרוייקטים החשובים של הקרן הוא עידוד פלורליזם דתי. המרכז לפלורליזם יהודי, התנועה הרפורמית, התנועה המסורתית, רבנים שומרי משפט ועוד, הם כולם ארגונים המיועדים למטרה זו. מתוך ידיעה שהזהות היהודית הדתית האורתודוכסית מחזקת את הערכים הלאומיים הקשורים לארץ ישראל ולמדינה יהודית, פועלת הקרן על מנת לסרס את האלמנט הדתי מכל מטרותיו הלאומיות ולהופכו לפולקלור הנוגע לאדם הפרטי בלבד. מסיבה זו מפעילה הקרן את הארגונים שמטרתם לממש מטרה זו, במסווה של פלורליזם דתי ותרבותי.

יתרה מזאת, המהלך משרת, שוב, את ערעור האחדות הלאומית המבוססת על ערכי המסורת והזיקה היהודית לארץ ישראל. ניתן לציין למשל כי גלעד קריב, מראשי התנועה הרפורמית, היה ממנהלי המאבק של ויקי כנפו, והוא מראשי המעודדים את החתימה על מסמך נוסייבה-עמי איילון. האם ניתן להסביר את המוטיבציה המקשרת את שלל הפעילויות הללו אחרת?

פלורליזם, שוויון ודמוקרטיה הם הכסות שבה משתמשת הקרן כאמצעי להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. המאמץ של הקרן הוא להפוך את השיח בדמוקרטיה לשיח בסוג אחד בלבד של דמוקרטיה מדינית: מדינת כל אזרחיה, ולהעלים מן השיח את האפשרות הלגיטימית של דמוקרטיה לאומית.

כך מקווה הקרן להפוך את זכויות הערבים למובנות מאליהן, גם כאשר הן מנוגדות לזכות היהודים לקיים מדינה יהודית. במשפט אחד: הקרן מעוניינת להפוך את מדינת ישראל למדינה דמוקרטית על חשבון היותה יהודית. אלא שכרגיל היא עושה זאת לא על ידי הצגת טיעונים ופנייה לציבור באופן גלוי על מנת שיוכל לבחור, אלא בחוסר שקיפות, ברמייה, בשטיפת מוח ובתעמולה.

מערכת המשפט בישראל היא זרוע מרכזית לביצוע מטרות הקרן. לקרן החדשה בישראל פרוייקט ייחודי בו היא שולחת סטודנטים ישראלים מן השמאל להשתלמות משפטית בחו"ל, ולאחר שהם חוזרים, היא מפעילה אותם במסגרות השונות של הקרן. כך, התנועה לזכויות האזרח בישראל מלאה במשפטנים שהוכשרו בפרוייקט זה. המשפטן הידוע ביותר של פרוייקט זה הוא אביגדור פלדמן, העומד בראש החץ של הקרן במערכת המשפטית. למעשה, בשל הניסיון המשפטי הרב שבוגרי פרוייקט זה צוברים בבית משפט לאחר שהם שבים ומתמקצעים באחת האגודות של הקרן (למשל האגודה לזכויות האזרח), הם הופכים לא אחת לעובדי מדינה בפרקליטות. שם הם ממשיכים ליישם את האידיאולוגיה שליוותה ומימנה את כל תהליך הכשרתם, ולמעשה ממשיכים לתפקד כמשרתי הקרן החדשה.

במסגרת השימוש בבית המשפט העליון ניתן למנות כדוגמא את הארגונים הבאים הקשורים באופן הדוק לקרן ולשתי"ל: האגודה לזכויות האזרח, התנועה למען איכות השלטון בישראל, עדאללה, איתך - משפטניות למען צדק חברתי, מוסאווה המוקד להגנת הפרט, ועוד רבים. כל אלה מופיעים סדרתיים בבית המשפט.

העובדה שבית המשפט העליון בישראל הוא גוף בעל עוצמה ידועה בשל גישת האקטיביזם השיפוטי שהוא נוקט בה בשנים האחרונות, הופכת אותו למוקד ההשפעה המרכזי של הקרן החדשה לישראל. רוב ההצלחות שהקרן מייחסת לעצמה, קשורות בהצלחות בבית המשפט העליון. בג"צ קציר (קעדאן), הבג"צ נגד העינויים ובג"צ קרקעות הקיבוצים והמושבים הם דוגמאות בולטות.

כדי להדגיש נקודה זו נצטט מתוך מסמך המצגת שהצגנו לעיל, ובו, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות ואפליה", נכתב בסעיף 2 כך: "הקרן החדשה לישראל צריכה לדאוג לאוטונומיה והייחודיות של בית המשפט העליון". נזכיר שוב את המשפט המופיע תחת הסעיף "אסטרטגיות": "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". ברור מכאן שהקרן מודעת היטב לתפקיד שבית המשפט אמור למלא במימוש מטרותיה, והיא לא רק דואגת לשימורו, אלא אף מנסה לטפח אותו ולהשפיע עליו כך שיהיה אפילו יותר יעיל עבורה.

לאחר שמיצתה את עבודתה בקרב אוכלוסיית השמאל בישראל מנסה הקרן לצרף לכוחותיה את החרדים ואת תושבי עיירות הפיתוח. בשל היותם אנטי ציוניים, מהווים החרדים קהל יעד חשוב מאוד לקרן. במסמך המצגת^{^[17]} נכתב כי על הקרן ושתי"ל: "למשוך שחקנים בקהילה החרדית לקרן".

השפעה בעיירות הפיתוח, בשל היותם אוכלוסיה חלשה ובעלת מצוקה אותה ניתן לנצל לצרכי המרדה נגד השלטון, היא אחד הפרוייקטים החשובים ביותר של הקרן בשנים האחרונות. פרוייקט השכונות שלהם אמור להוות לדעתם קפיצת מדרגה בכוחם להשפיע על השלטון. ברור גם ששינוי כזה יביא למפנה פוליטי גדול מאוד, שכן רוב העיירות הללו נחשבות למעוזי ימין. משום כך משקיעה הקרן בשנים האחרונות משאבים רבים בתעמולה בלתי פוסקת, על ידי ארגון, ייעול ואינדוקטרינציה של עמותות וארגונים בשכונות המצוקה.

ועדה אור הוקמה בלחץ מסיבי של ארגונים ואישים הקשורים בקרן, בין השאר של שר המשפטים יוסי ביילין (הקשור הדוקות לקרן דרך תנועת שח"ר, המופיעה כאחת השותפות העיקריות של הקרן הן בעיצוב המדיניות והן בביצוע^{^[18]}). הלחץ המתמיד הביא את אהוד ברק להקמת ועדת חקירה מן הסוג שהוקם (עם חברי ועדה שהבטיחו את תוצאותיה).

מיד לאחר המהומות הקציבה הקרן, בישיבת חרום, כספים רבים (מתוך תקציב מיוחד שהוקם לצורך העניין) וייעוץ מיידי לארגון "עדאללה", לצורך ייצוג הערבים בוועדה. היום ידוע כי יוזמות שליליות רבות הגיעו מארגון זה, שנתמך וגובה לכל אורך הדרך על ידי הקרן, כמו לדוגמא שכנוע המשפחות לא להסכים לנתיחות וכד', מהלכים שהיו אמורים לשבש את אפשרות החקירה הפלילית ולהפוך את המקרה כולו לפוליטי.

דו"ח ועדת אור נתפש על ידי הקרן כהישג עצום. אמנם, ללא כל ספק הועדה היא אחת ההצלחות האדירות שלה. זו דוגמא קטנה, הנראית במבט ראשון מקומית, מקרית, לא חשובה, אך למעשה היא תנופה חשובה לפעילות הקרן. בזכות הנסיבות שנוצרו, ארגונים שטופחו לאורך שנים, תקציבים גדולים וזמינים וכוח אדם מיומן וזמין, בקיצור, בזכות היתרונות של ארגון מהסוג שהקרן הקימה ויתרונותיו המובנים על פני השלטון הפוליטי, הצליחה הקרן להשיג מהמדינה גושפנקא לפעילותה האנטי ציונית רבת השנים.

הפניית תשומת לב 1: בעמ' 131 בדו"ח ישנו מסמך המציין את ההקשר הבינלאומי של הקרן ושל הפורום הישראלי הקשור בכך. כתוב במסמך כי בסיס פעולתו של הפורום הישראלי הוא: "אנטי אימפריאליזם, אנטי נאו-ליברליזם והאמונה כי עולם חדש אפשרי". בפעם האחרונה שבעולם דיברו על עולם חדש העם היהודי שילם מחיר כבד, אסור שהדבר יקרה פעם נוספת.

הפניית תשומת לב 2: יש לשים לב כי האקדמיה היא זירת השפעה מרכזית של הקרן, אנשי אקדמיה רבים חברים בארגונים מרכזיים של הקרן ובאותה עת מקדמים את רעיונות השמאל בין כותלי האוניברסיטה. יוזמת הסרבנות כולה נולדה באוניברסיטת ת"א. האוניברסיטה היא גוף ציבורי הממומן בכספי ציבור, אסור לתת לשמאל להפוך אותה לבסיס-אם רעיוני ופוליטי.

1. תקציבה השנתי של הקרן הוא מעל ל 25 מליון דולר !!!

2. הקרן מנסה להכניס אנשים מארגוניה לרשויות המקומיות בבחירות הקרובות באוקטובר 2003 ,במסווה של ארגונים ירוקים, ארגוני נשים וארגונים חברתיים למיניהם.

3. ארגונו של יוסי ביילין Economic Cooperation Foundation (ECF)

4. הקרן החדשה לישראל מקבלת מיליוני שקלים מהאיחוד האירופי, עובדה שהיא מנסה להסתיר.

מה שכתבנו עד כאן הוא אך מבט-על חטוף על תופעה שיש להמשיך ולחשוף ולהביא למודעות הציבור והשלטון. ישנם עוד דברים רבים בגו'...

1. יש לאסוף חומרים נוספים ולהשתמש בנוכחיים לצורך הכנת מערך הסברה, לצורך תדרוך יסודי.

2. יש להקים אתר אינטרנט שבו יוכל הציבור הרחב ללמוד את הנושא.

3. יש לקבוע צוות משימתי שינהל נגד הקרן מאבק פומבי ותקיף.

4. יש לצייר את תמונת כל האישים הקשורים ל"תמנון" הזה ולפרסמה:

ג'נט אביעד, אודי ארנון וכל אנשי "שלום עכשיו" בעבר ובהווה.

ועוד דברים רבים אשר יאפשרו התמודדות עם התופעה רבת ההשפעה ואדירת המימדים שנחשפה כאן רק בחלקה.

החומר החשוב הגיע אלינו מאת העיתונאי דויד בדין.

1. מכתבו של אליעזר יערי יום לאחר בחירות 1999 בהן נבחר אהוד ברק......14

2. מצגת שהוצגה לפני ראשי הקרן והמציג את עיקרי האסטרטגיה של

הקרן.................................................................................................17

3. מסמך בשם: "שתי"ל 2001 מבנה ארגוני מוצע"....................................29

4. מסמך בשם: "תכנון אסטרטגי—צוות קרקעות" .....................................43

5. שני מסמכים: של הקרן ושל עמותת "ידיד" –מאבקה של ויקי כנפו............49

6. מסמך שבו שתי"ל והקרן מציינים את הישגיהם בשנת 2002 ....................56

7.מכתב קצר של "ילדי השלום לישראל" לאליעזר יערי................................68

8.מכתב של אליעזר יערי,מנכ"ל הקרן בישראל, לשרת החינוך.......................70

9. בקשה ואישור של תקציב עבור תנועת נוער של מפלגת בל"ד.......................73

10. כל הפרויקטים של שתי"ל וכל הקואליציות לגבי כל פרויקט..................79

11. התוכנית האסטרטגית של הקרן ביחס לאזרחים הפלסטינים" בישראל...92

12. כל הגופים של הקרן בישראל, 333 גופים ,הרשימה באנגלית.................104

השאיפות ליצירת גוף בינלאומי............................................131

14.רשימת תורמי הקרן ב - 2002..............................................138

15. סיכום..............................................................................149

[1] למשל, בראיון שנתן מנכ"ל הקרן אליעזר יערי לחיים זיסוביץ' בקול ישראל בחודש יולי, הוא הכחיש מכל וכל שהקרן מעורבת באופן כלשהו בפעילות פוליטית, והתעקש שוב ושוב שעניינה של הקרן הוא כזה שגם אדם ימני יזדהה עימו. כאשר הקשה זיסוביץ' וסיפר כי הקרן דחתה בקשת סיוע של ארגון של נפגעי טרור ושל בדואים יוצאי צבא – עובדה מעניינת בעיקר לנוכח ריבוי הארגונים שהקרן תומכת בהן ושיוצג להלן, החרה החזיק יערי בעמדתו, וקבע שאין מטרה של הקרן שאינה אדישה לשאלה הפוליטית.

[2] באתר הקרן החדשה לישראל לא מופיעה המילה "פוליטי" אפילו פעם אחת, והמידע מוצג באופן לא מאוזן (למשל, האתר באנגלית מדגיש הרבה יותר את העזרה המרובה שמעניקה הקרן לערבים במאבקם בשלטון, אך, למשל, גם הוא אינו מדגיש כי מאבק הקרקעות הוא אחד הפרוייקטים החשובים ביותר של הקרן. על כך להלן). בכל זאת יש בו די כדי ללמד כי מאחורי החזות החביבה וההומאנית מסתתרות שאיפות פוליטיות ומפעל רב מימדים ועתיר תקציב.

[3] במקור המכתב באנגלית, כמו הרוב המוחלט של החומר המוגש כאן.

[4] ההדגשות אינן במקור. כאן מובלטת הרטוריקה הקבועה של הקרן החדשה ושל שתי"ל. דמוקרטיה, ערכים, קידמה, חברתיות הן מילות קוד לשמאל פוליטי. העובדה שבעיני יערי ישנו שוויון בין "ערכיו" ובין בחירת ברק מדגימה עד כמה מטרותיו הן בסופו של יום פוליטיות. הוא מצהיר על כך בפירוש באומרו כי טביעות האצבע של הקרן ושתי"ל ניכרות בבחירת ברק. מעולם לא נאמר באופן גלוי בשום מסמך ובשום פעילות שהקרן או שתי"ל חתומות עליו כי הן מעוניינות לקדם את בחירת ברק. אם היה נטען כך כלפי אנשי הקרן או שתי"ל, היו מכחישים זאת בתוקף!

[5] הדו משמעות אינה מיתרגמת לשפה העברית. הכוונה היא ששם הקרן באנגלית הוא "הקרן לישראל החדשה", כאשר בדרך כלל הכוונה לקרן החדשה, אך יערי מציין שכעת, בזכות הפעילות של הקרן, ישנה גם ישראל חדשה.

[6] "הקרן החדשה לישראל – 2003 והלאה".

[7] כלומר, המאבק הערבי לזכויות בעלות על הקרקע שבידי המדינה והקרן הקיימת, התרחבות יישובים ערביים ושילוב ערבים בערים ויישובים יהודיים. זהו אחד מהנושאים החשובים ביותר לקרן. על כך בהמשך.

[8] הקרן החדשה משתמשת באופן עקבי בשמות 'פלשתינאים' ו'פלשתינאים ישראלים', ולא ערביי ישראל. כמי שמנהלת את מאבק הזכויות של אותם "פלשתינאים ישראלים" הדגש דווקא על פלשתיניותם מעיד על הטיה ברורה.

[9] גם 'גוש שלום', ארגון פוליטי למהדרין, קיבל לכל הפחות ב-2001 כספים מהקרן החדשה לישראל.

[10] האמור נחשף על ידי דוד בדין בעיתון 'מקור ראשון', 7.12.2001.

[11] עמ' 39 בדו"ח זה.

[12] לקרן מאגר מידע עצום הכולל תורמים פוטנציאליים רבים, כאשר על כל אחד מהם התחומים שלהם הוא מעדיף לתרום, הסכומים, וכו'. כך הם יודעים עבור איזה ארגון ובאיזו אמתלה ניתן לגייס כספים מתורמים פרטיים. אולי כבר למותר לציין כי הם מומחים בקבלת תקצוב מכספי הממשלה, דרך הועדות והמשרדים השונים.

[13] ראה מסמך מצורף.

[14] בן זוגה של ויקי כנפו בתקופה הנדונה.

[15] אגב, בשנת 2000 קיבלה ידיד מהממשלה סכום של כ-210,000 ₪.

[16] וכך אמר מהרשק: "התחלתי כשפורקה ממשלת האחדות. בהתחלה ב 'כיכר הלחם', אחרי זה הקמנו בירושלים (מאהל החד-הוריות; ח"ע), אחרי זה הקמנו בבאר-שבע, אנחנו עושים עכשיו מאהל בצומת מסמייה, והיעד הוא מה שיותר מאהלים וכיכרות כאלה, כדי להתסיס את החברה ובסוף זה ישפיע פוליטית...". מתוך מאמר של חנן עמיאור ב 'העין השביעית', גיליון 46. שוב, השקפה שכזו רצויה ומעודדת על ידי הקרן החדשה.

[17] עמ' 23 בדו"ח.

[18] כפי שנחשף במסמכים רבים שהגיעו לידנו, לישיבות אסטרטגיות ולישיבות תכנוניות רבות שותפים אנשי שח"ר. ראה גם ההפניות ההדדיות של האחד לשני באתרי האינטרנט. ההפניות הראשונות באתר שח"ר הוא לקרן ולשתי"ל!