חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 272
תל אביב, יום חמישי, ט' באלול תשס"ז, 23 באוגוסט 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: מרדכי נאור: רכבת העמק מחדשת ימיה.
אסתר ראב: Laurette.
אהוד בן עזר: פגיעתו הרעה של עמוס שוקן.
אורי הייטנר: א. פגיעתה הרעה [של יולי תמיר]. ב. פרחי ברוקרים.
עמוס כרמל: הבנת הנקרא / מי מפחד משבועת צה"ל.
יוסי גמזו: זוֹהִי יָפוֹ...
אהוד בן עזר: ביוגרפיה: הקשר בין ברגמן, נאציזם וסוד המיסתורין.
יעקב זמיר: מבט על תל אביב – מרמת גן עיר הפיז'אמות.
ד"ר גיא בכור: א. עם פיזור הפרלמנט: דאגות בממלכה הירדנית.
ב. כלל הברזל, להבנה ולניהול בעיית עזה.
עזרא דלומי: זיכרון משייקה אופיר.
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק אחד-עשר, גם לאישה נשמה, ולכוכבא קצ'קו המרחומה נשמותיים.
מרדכי נאור
רכבת העמק מחדשת ימיה
לפי שעה במוזיאון
בתולדות הארץ שמור ל"רכבת העמק" מקום של כבוד, המהול בנימה של נוסטלגיה ולא מעט זלזול. זה נובע מאיטיותה הרבה, איחוריה, והעובדה שמדובר היה במסילה צרה ברוחב של 105 ס"מ בלבד, בהשוואה למסילות התקניות של 143.5 ס"מ.
מצד שני מדובר היה בעורק-תחבורה חשוב, שקישר את חיפה, עפולה ובית-שאן עם צמח והתחבר בסביבות דרעא שבדרום סוריה לקו הרכבת החג'אזית – שראשיתה בדמשק וסופה ב"דרום הרחוק" בואכה מכה ומֶדינה בחצי-האי ערב.
קו חיפה-צמח והמשכו מזרחה, שנחנך לפני 102 שנים, הכניס רוח חדשה בעמקי הצפון, דבר שבא לידי ביטוי במלחמת העולם הראשונה ובשלושים השנים שאחריה. ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל ובבקעת כנרות נעזרה רבות בקו זה – להולכת נוסעים, מטענים ובעיקר תוצרת חקלאית. ירקות, פירות, חלב טרי ומוצרי חלב הגיעו בו ביום מהיישובים החקלאיים בצפון לחיפה, תל-אביב וירושלים, ואף לדמשק – חידוש גדול בימים שקירור של ממש טרם נולד.
גם הקמת תחנת-הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים נעזרה רבות בקו רכבת זה. באמצעותו הועבר כל הציוד הכבד, לרבות הטורבינות, המסילה הוטתה לתוך התחנה ומאות הפועלים שהקימוה נסעו מדי שבוע לחיפה, תל-אביב וירושלים, ומהן – ב"רכבת העמק".
בפולקלור הארצישראלי נתקבעו גם הסיפורים על ה"התפלחויות" הרבות לרכבת, ועל כך שהנוסעים הדלפונים עשו הכול, לרבות היצמדות מבחוץ לקרון האחרון, כדי לא לרכוש כרטיס. והיה גם הסיפור על גברוש, הפל"מחאי מבית אלפא, שנהג לרכוב על סוסה לבית-שאן, לעלות שם על הרכבת, והסוסה הייתה חוזרת בעצמה לקיבוץ. היו שנשבעו, שהסוסה גם המתינה לו בתחנה, בשובו לקיבוץ…
איטיותה של הרכבת, כ-25 קמ"ש לשעה, היתה לשנינה. בארץ סיפרו בימים ההם, שנהג הקטר נהג לשוחח עם ערבים שרכבו על חמורים לצד המסילה, עד שאלה נפרדו ממנו באומרם: "סליחה, אנחנו ממהרים…"
הלצה אחרת, שכוונה לאיחורים ואף לביטולי-נסיעות, סיפרה שאדם שביקש להתאבד על פסי הרכבת, סופו שמת ברעב…
למרות כל זאת, בעת מלחמת העולם הראשונה ניצלו קצינים גרמנים שסייעו לצבא התורכי להשיג, לא פחות, מאשר שיא-מהירות עולמי במסילות צרות דווקא ברכבת האיטית הזאת. הם חיברו מנוע של מטוס לקרון של הרכבת, פינו את המסילה מעפולה לחיפה מכל רכבת אחרת, ודהרו במהירות של 100 קמ"ש.
"רכבת העמק" פעלה כסידרה עד מלחמת העצמאות. מדינת ישראל העצמאית לא ידעה לנצל אותה. באמצע 1949 הופסקה פעילותה, ועד 1952 הופעל הקו מחיפה לעפולה רק לפי הזמנה מיוחדת של מטיילים. מאז, זה יותר מחמישים שנה, מושבת הקו, ורוב מתקניו נהרסו ו/או נגנבו. בתקופה האחרונה אנו מתבשרים על הכנות להפעלה מחודשת של "רכבת העמק" – בשלב זה מחיפה לבית-שאן.
מי יודע, אולי עוד תחזור הרכבת לעמק, כפי שצפה יורם טהרלב בשירו "רכבת העמק" מ-1973:
עוד הרכבת שטה בעמק
בחצות הלילה
והלילה, והלילה, כאז
זו הרכבת בה כבר נסענו…
כל הסיפור הזה נכתב כדי לבקש בקשה מהקוראים הנאמנים של "חדשות בן עזר", העיתון האינטרנטי הנפוץ במדינה: אנא מכם, כל מי שיש לו חומר כלשהו על הרכבת האגדתית הזו, רכבת העמק – תמונות, מסמכים, כרטיסים וכדומה – מוזמן לכתוב או להתקשר לד"ר מרדכי נאור, רח' עצמאות 51, הרצליה 46381, טל. 09-9541827 או 0544587435. וכן באינטרנט: naor51@zahav.net.il
החומר דרוש למוזיאון רכבת העמק העומד להיפתח בתחנת כפר יהושע. הוא ייסרק ויוחזר מיד לשולח/ת.
אהוד: מוטקה, קרא את הסיפור הבא. קוראים, שילחו העתק גם לנו ממכתביכם לד"ר נאור.
אסתר ראב
Laurette
אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת
אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –
וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי-שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –
אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מֵתָנֶה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –
בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –
לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת-יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –
אסתר
*
נכתב: שלהי קיץ 1913, בדגניה, וזו גם תקופת ההתרחשות. מכתב ללא תאריך מאסתר ראב בדגניה ללורת (לורט) פסקל בפתח-תקווה, המתאר את נסיעתה ברכבת של אסתר, כניראה מתחנת עפולה, דרך בית-שאן, לצמח, שהיתה גם תחנתה של דגניה. מאחר והמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. מועד כתיבתו נקבע לפי בואה של אסתר לדגניה בשלהי קיץ, 1913, ראשית שנת תרע"ד.
על הדף המקופל חוזר השם: Laurette. דיו חום עתיק והנייר כבר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. הוא נמצא מקופל במעטפה קטנה, כשל כרטיס-ברכה, ובה גם מכתבים ופתקים של לורט, כולם בצרפתית, כניראה מתקופות שונות. וכן מכתב של אחותה הצעירה באלנש מפריס לאביהן, מתאריך ה-6.6.1921.
לורט (לורת) פסקל 1895-1923, היתה בתו של פרץ פסקל מפתח-תקווה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות. לורט ביקרה בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917. לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ"ד, 1923. בין הסיבות להתאבדותה מונים בפתח-תקווה את היחסים הגרועים ששררו בין הוריה. אימה מרים היתה בתו של אליעזר רוקח הידוע. פרץ פסקל חי שנים רבות בגלוי עם המורה רחל איכילוב, שנותרה רווקה כל ימיה.
אסתר הקדישה ללורט ולשושנה בוגן את השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ"ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה שבכתב-היד, בספרה "קמשונים" (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקווה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, "ללורת", שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (זמורה, ביתן, 1988). ר' על לורט ב"אסתר ראב, בין אתמול והיום – הדרך קצרה וארוכה", "דבר הפועלת" 1974, 3-4, כניראה מאת רבקה כצנלסון.
מתוך: "אסתר ראב / כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001. לאחר שחנויות הספרים סירבו להחזיקו, ניצל הכרך בנס מגריסה, ואזל, וכנראה לעולם גם לא יודפס פעם נוספת. ס. נידח קנה בזול מהמו"ל את העותקים האחרונים, לצורכי ספקולציה בעתיד.
אהוד בן עזר
פגיעתו הרעה של עמוס שוקן
"צריך מצח נחושה וחוצפה שכמותן לא הכרנו אצל [אמנון] רובינשטיין בשנותיו כאיש ציבור, כדי לטעון שדורית ביניש לא ראויה לכהן כנשיאה, --- אולי ראוי שרובינשטיין יפסול עצמו מהדיון הזה ויקטין את הנזק שכבר נגרם לרקורד הציבורי שלו."
עמוס שוקן: "דיון ענייני עם פרידמן ורובינשטיין", "הארץ" עמוד המאמרים במקום טוב באמצע, 21.8.07.
לפני יותר מארבעים שנה החל משפטן צעיר-יחסית בשם אמנון רובינשטיין לפרסם מאמרים בעיתון "הארץ", תחילה כפרי לאנס ויותר מאוחר, אם איני טועה, שימש גם כחבר מערכת. מאמריו משכו מיד תשומת-לב אדירה בקרב קוראי העיתון, ולרבים מהם היו ממש לאורים ותומים. אני זוכר ששלחתי אז תגובה לאמנון רובינשטיין, ולאחר זמן לא רב הזמין אותי לליל שישי לביתו, ואבי ז"ל היה ממש מאושר שאני מוזמן לאיש המעלה כאמנון רובינשטיין.
בשנים האחרונות ניכר רובינשטיין במלחמתו הפובליציסטית העיקשת והמנומקת-היטב נגד ההיסטוריונים החדשים, אלה נביאי ה"נאראטיב" הפלסטיני, הרלטיביזם ההיסטורי ומלכות השקר האקדמית-כביכול.
במקביל המשיך רובינשטיין בקריירה אקדמית רבת הישגים בהוראה ובפרסום ספרים בתחומי המשפט הקונסטיטוציוני ובתולדות הזרמים הרעיוניים בישראל. אחרי מלחמת יום כיפור היה בין המייסדים של תנועת "שינוי", (שלימים הצטרפתי אליה לא מעט בזכותו), ובכל גלגוליה של התנועה היה חבר כנסת וגם שר החינוך והתרבות. לימים, עם הפילוג ב"שינוי" והקמת מר"צ המשותפת לתנועה לזכויות האזרח של שולמית אלוני ולמפ"ם של אוהדי סטאלין לשעבר (אנשים מאוד חיוביים בחיי יום-יום) – היה לאחד ממנהיגי מר"צ המוערכים ביותר; ואני, יחד עם עוד קבוצת תומכים, הלכנו שבי אחריו מ"שינוי" למר"צ, והיינו מעין סמן ימני בתוך החבורה הנחמדה, השורשית מחד והסהרורית מאידך, של התנועה בהנהגת יוסי שריד, שכל נאום שלו היה חווייה לא פחותה משמיעת עמוס עוז. אמנון רובינשטיין גם קיבל את פרס ישראל, וזה קרה כבר לאחר שפרש מהכנסת ומהנהגת מר"צ והחל גם לכתוב רומאנים בידיוניים.
ובמשך כל השנים הללו, למעט אולי התקופה שבה כיהן כשר החינוך והתרבות, המשכתי לקרוא את מאמריו האיכותיים והנבונים ב"הארץ", מאמרים שנתנו ביטוי לדיעותיי ולדיעותיהם של עוד אלפי קוראים.
והנה, זה כמה שנים שמאמריו אינם מופיעים עוד ב"הארץ", ולעומת זאת החל כותב ב"מעריב". גונבה לאוזניי שמועה כי הסיבה לכך היתה שהחלו לערוך את מאמריו ב"הארץ" בצורה שהוא לא היה יכול להסכים לה. גם אני נתקלנו בתופעה – "עורכים" שאינם ראויים לצחצח את נעלינו דוחים את רשימותינו בטענות-שווא או מפרסמים אותן לעיתים נדירות בעריכה חובבנית ומגמתית, לא פעם מתוך בורות פשוטה. לכן גם אני הפסקתי לכתוב ל"הארץ".
והנה עכשיו ירד רובינשטיין עוד "מדרגה" בסולם ההערכוֹת של עיתון "הארץ", והבעלים, שאינו מגיע לקרסוליו מבחינה אינטלקטואלית, מרשה לעצמו לכתוב עליו "מצח נחושה וחוצפה", ויש לשער שעדת מתקרנפיו ימשיכו את ה"טיפול" העיתונאי בפרידמן וברובינשטיין לפי הקו של הבעלים. שהרי ברור ש"הארץ" תומך בעליון, המשמש לעיתים כלי ניגוח בידי אירגונים פלסטיניים קוואזו-ישראליים דוגמת "עדאלה" (שאולי גם נתמכים בידי "הקרן החדשה לישראל"), ומצד שני מטיל מוראו על שרים, ראשי ממשלה ופוליטיקאים, שכולם עומדים, מי פחות ומי יותר, בחשש לעתידם ולאפשרות למלא את תפקידם.
כל זה משרת היטב את הקו האנטי-ישראלי והפרו-פלשתיני של עיתון "הארץ", ואילו שר המשפטים החדש פרידמן מפריע לעיתון כי הוא מתנגד להפיכת הדמוקרטיה ליורידיקרטיה, כשמעל לממשלה מכהן ומפעיל העליון, שהוא כיום גם בעל כיוון פוליטי-ליבראלי-אקדמי מסויים, זאת בלשון המעטה, כיוון המסכן מאוד את יכולת ההנהגה של ישראל.
ומה המסקנה?
ראוי היה להם, לבעלים של "הארץ" ולשאר עיתונאיו ומתקרנפיו, לכרוע על ברכיהם ולהתחנן בפני אמנון רובינשטיין שישוב לכתוב בחופשיות בעיתון, כמשאלתם של אלפים מתוך קוראיהם שעדיין נותרו להם, קוראים שמדלגים על מרבית המאמרים הפוליטיים בעיתון כי הם יודעים מראש איזו דעות קדומות (שלא לומר – סתם טמטום) הם מבטאים.
אורי הייטנר / 2 מאמרים
א. פגיעתה הרעה
עם פרסום כוונתה של שרת החינוך יולי תמיר לצמצם את מספר בנות השירות המלמדות יהדות וציונות בבתי הספר, כיוון שהן "ימניות" מידי, הזדרזה השרה להתראיין לרדיו ולהסביר את צעדה. בהסברה, דיברה תמיר בשבח החינוך ליהדות פלורליסטית, והציגה את צעדה כמנוגד למונוליטיות של החינוך היהודי, שכולו מבוסס על כיוון אחד ביהדות, והצורך לפתוח את בתי הספר לרוחות נוספות.
דברי ההסבר, או ליתר דיוק – תירוציה של תמיר, הכעיסו אותי אפילו יותר מהעניין עצמו. זאת, דווקא כמי שדוגל בחינוך יהודי פלורליסטי וכמי שמוביל תהליכים של התחדשות יהודית בקהילה על בסיס פלורליסטי. שהרי אם אכן זו היתה כוונתה של תמיר, לא היתה כל סיבה שתחליט לקצץ במספר בנות השירות המלמדות יהדות, אלא היה עליה להקצות משאבים לבתי המדרש הפלורליסטים, למכינות הקדם צבאיות, לחברה למתנ"סים ולכל הארגונים המקדמים את היהדות הפלורליסטית בארץ. אדרבא, שתיתן השרה לכל הפרחים לפרוח. שתאפשר לכל בית ספר ממלכתי את האפשרות לבחור בין בנות שירות דתיות, לבית מדרש חילוני ואולי קצת מזה וקצת מזה. האם כך נוהגת השרה?
בית הספר "אביטל" בגולן מעניק לתלמידי כיתה ז' סמינר איכותי מאוד בנושא בר המצווה. הסמינר הוא של המדרשה ב"אורנים", בית המדרש הפלורליסטי הראשון בישראל, ואחד המובילים בין בתי המדרש. את הסמינר מנחים בפועל חניכי המכללה הקדם צבאית ע"ש רבין, שליד המדרשה. אין זה מקרה. המכינות הקדם צבאיות, המבוססות על צעירים בוגרי י"ב שהחליטו לדחות בשנה את גיוסם ולהקדיש את השנה ללימוד מעמיק של זהותם היהודית, הציונית והישראלית לצד עשיה למען הקהילה, הם המתאימים ביותר לקידום תכניות בתחום מורשת ישראל והזהות היהודית בבתי הספר החילונים.
אך הנה, אותה שרת חינוך, שבידה האחת מנסה לקצץ בבנות השירות הדתיות, מקצצת בידה השנייה את המכינות הקדם צבאיות. בכל השנים הקשות של הקיצוצים בתקציב החינוך, הקפידו קברניטי המשרד שלא לפגוע במכינות הקדם צבאיות, שגם כך תקציבן זעום בעוד אין ערוך לתרומתם ולחשיבותם. הקיצוץ המתוכנן, עלול להוות מכה קשה ביותר למכינות, עד כדי ספק ביכולת להמשיך לקיים את המפעל היפה והחשוב הזה.
בבית הספר "אביטל", פועלות גם בנות שירות לאומי דתיות, בתפקידים שונים של סיוע והנחלת מורשת ישראל. הן פועלות מטעם המרכז לזהות יהודית ישראלית בגולן, שהינו מרכז פלורליסטי, שבין מוביליו אנשי חינוך דתיים וחילונים בצוותא (ובהם כותב שורות אלו). וכך, שרת החינוך, שרוממות החינוך היהודי הפלורליסטי בגרונה, מנסה לכרות במקביל את שני הענפים עליהם יושב החינוך היהודי הפלורליסטי.
יתר על כן, אחד המקורות הכספיים לקידום הפעילות היהודית הפלורליסטית שאנו מקיימים, הוא האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. והרי החדשות – גם האגף הזה עומד לקראת קיצוץ משמעותי. למה? כי זאת המדיניות של השרה.
למה היא עושה זאת?
בראיון שהעניקה במהלך ביקורה היח"צני בסינגפור, זילזלה שרת החינוך בתוכנית מאה מושגים של קודמתה לימור לבנת, תוכנית שנועדה להקנות לתלמידים ידע בסיסי, לפחות, ביהדות, בציונות, באזרחות ובדמוקרטיה. המושגים הללו לא יסייעו לתלמיד לפתור בעייה במתמטיקה, היא הסבירה למראיינת.
אני האחרון שאזלזל בחשיבות פתרון בעייה במתמטיקה, אך כאב לילדים במערכת החינוך, חשוב לי הרבה יותר שיהיו להם מושגי יסוד ביהדות ובציונות. מאחר וגם השרה יודעת, שהכרת מושגי היסוד הללו לא תפגע, חלילה, ביכולתם של התלמידים לפתור בעיות במתמטיקה, סביר להניח שיותר משהמתמטיקה מעניינת אותה, חשוב לה לצמצם את העניין של מערכת החינוך ביהדות ובציונות. למה? מאותן הסיבות שחשוב לי שהילדים יקבלו חינוך יהודי וציוני – חיזוק מחוייבותם לערכי היהדות והציונות ואמונתם בזכותנו על ארץ ישראל. כנראה, ששרת החינוך רואה בחינוך יהודי וציוני איום על מה שהיא מייצגת.
קו ישר מחבר בין התנכלותה של יולי תמיר לחינוך היהודי, לבין הנהגת לימודי הנכבה ושרטוט הקו הירוק על המפות במערכת החינוך.
פגיעתה הרעה של יולי תמיר בחינוך היהודי, מצטרפת לפגיעתה הרעה ברפורמות חברתיות במערכת החינוך, ובראשן רפורמת דוברת. אם היא תמשיך להשתולל, היא עלולה לגרום נזק בלתי הפיך לחינוך ילדי ישראל.
ב. פרחי ברוקרים
שרת החינוך הכריזה לאחרונה על להיט יח"צני חדש – לימודי בורסה ולימודים פיננסיים בבתי הספר, החל בכיתה א'. התוכנית הזאת נומקה במחוייבות להקנות לתלמידים כישורי חיים, ולהכין אותם להתמודדות עם עולם השוק והכלכלה החופשית בישראל.
זו הבשורה הגדולה של משרד החינוך – תלמידי מערכת החינוך יהיו פרחי ברוקרים. תינוקות דבית רבן, ישננו מגיל שש את תורת הבורסה והשוק.
למי ולמה זה נחוץ? האם באמת לימודי בורסה הם הדבר החסר לחינוך ילדינו? צעיר ישראלי היוצא לשוק, נחשף בלאו הכי לרוחות השוק על מאפייניו השונים, ואם כיוונו בחיים הוא עיסוק בבורסה, הוא ימצא את הדרך להצליח בכך. מן הראוי שמערכת החינוך תכין אותו להתמודד עם נזקי השוק, ותחנך אותו לערכים של צדק וסולידריות חברתית. הרבה יותר חשוב שילמד את מגילת העצמאות, שבה הוצהר שישראל תושתת על ערכי הצדק והשלום על פי חזונם של נביאי ישראל. חשוב יותר שילמד את חזונו החברתי של הנביא ישעיהו, את הביקורת החברתית של הנביא עמוס, את מהות החקיקה הסוציאלית של תורת ישראל. מן הראוי שבוגר מערכת החינוך הישראלי יכיר את החזון החברתי של הרצל, את החזון של גורדון, ברל כצנלסון, בן גוריון ואבות תנועת העבודה, את חזון חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, את גישות הצדק החברתי האוניברסלי הנהוגות במקומות שונים בעולם.
שרת החינוך סבורה שיש לצמצם בשליש את חומר הלימודים, לועגת ללימוד מושגי היסוד ביהדות, ציונות, אזרחות ודמוקרטיה "כי הם לא יסייעו לילד לפתור בעיה במתמטיקה", אך היא סבורה שדווקא הבורסה היא תחום שיש להנחיל לילדי ישראל. מעניין, שאת הבשורה הזאת מביאה דווקא שרה מטעם מפלגת העבודה, המזוהה עם האגף החברתי של המפלגה – מחנה עמיר (חופשה בלאס וגאס) פרץ.
אולם העובדה ששרת החינוך החברתית רוצה להנחיל את לימודי הבורסה, לא תפתיע את מי שנחשף לאחרונה לגישתה החינוכית והחברתית. דרוויניזם חברתי כשל יולי תמיר, לא העז להציע אף קפיטליסט חזירי.
בעקבות התוכנית הפופוליסטית של חיים הכט "כרכור סינגפור", יצאה גם שרת החינוך לביקור מיוח"צן בסינגפור, מלווה בעיתונאית צמודה ובצלם צמוד. כי מסינגפור תצא תורה – השרה יצאה ללמוד מה גורם להצלחת תלמידי סינגפור במבחנים הבינלאומיים, שבהם ישראל נכשלת, למרבה הבושה, בשנים האחרונות.
התובנות שהיא הביאה משם מדאיגות ביותר. היא מדברת בהערצה על משמעת הברזל הנהוגה בבתי הספר במדינה הדיקטטורית הזו. היא מתפעלת מהחיזיון של מורה המדבר באמצעות רמקול לכיתה בת 40 ילדים. והחמור מכל, היא נלהבת מההסללה הנהוגה בסינגפור, וזו הבשורה הגדולה שלה.
היא מספרת על התחרות הפרועה הקיימת בסינגפור החל מכיתה א', כיוון שאחרי כיתות אחדות, רק הטובים יכולים להמשיך ללמוד בבית-ספר עיוני, ומי שאינו עומד במבחנים, נושר ללימודי מקצוע. זאת הרפורמה הגדולה שיולי תמיר רוצה לאמץ – הטלת סטיגמה על ילדים בני 12, כמי שאינם מוכשרים ולא יצליחו להגיע לבגרות, אך לפחות יהיה להם מקצוע ביד. ילדים בני 12 יכנסו למסלול שאין ממנו מוצא, מסלול אליו הם ינותבו – לא כיוון שבחרו בו אלא כיוון שנכשלו, ובכך יונצח כישלונם ולא תהיה להם כמעט אפשרות לחלץ את מצבם.
את הזוועה הזאת תמיר מנמקת במיטב הקלישאות האולטרה קפיטליסטיות, כמו הטענה שאנו משלמים מחיר גבוה בשם השוויוניות והדמוקרטיה, או כמו הטענה שהחלשים מורידים את המערכת כלפי מטה.
את המסלול המקצועי מכנה תמיר "טכנולוגי", אך ברור שזהו לעג לרש – המהנדסים ובעלי המקצועות הטכנולוגיים הם אלה שיצטיינו במקצועות העיוניים הריאליים, וכמובן שהם יהיו בוגרי המסלול העיוני. המסלול המקצועי יאפשר תעודות מקצוע בספרות, נגרות, מסגרות. איני מזלזל, חלילה, במקצועות אלה. אך ברור שההסללה הזאת לא תיצור להם יוקרה. להיפך, היא תנציח את תדמיתם כמקצועות נחותים; מקצועות אליהם נדחפו מגיל צעיר הילדים הלא מוצלחים והלא מוכשרים.
השיטה הזו תיצור אווירת תחרות פרועה בבין הילדים בכיתות לקראת הסלקציה, שבה המוצלחים ישלחו למסלול העיוני, מסלול התקווה, ועל הלא-מוצלחים ייגזר המסלול המקצועי. בעצם, התחרות הזאת עשויה להיות היישום הלכה למעשה של תיאוריות השוק אותן ילמדו פרחי הברוקרים החל מכיתה א'.
לא צריך דמיון פרוע, כדי לשער באיזה מסלול ימצאו עצמם התלמידים משכבות המצוקה, עולים חדשים, ערבים. זוהי התוכנית להנצחת העוני ולחסימת כל תקווה להחלצות ממעגל העוני. הרעיונות הללו עלולים להמיט על מדינת ישראל אסון חברתי.
תוכניותיה ה"יצירתיות" וה"מהפכניות" של יולי תמיר, מצטרפות לשורה ארוכה של צעדים אנטי חברתיים שהיא נקטה בהם מרגע שכף רגלה דרכה במשרד החינוך. היא החליטה לגנוז את רפורמת דוברת ואף להפסיק אותה ב-34 הרשויות, רובן בפריפריה, בהן נוסתה כפיילוט ונחלה הצלחה רבתי. ברשויות אלו, בית הספר קיבל 750 שקל על כל ילד, לצורך העשרה, הרחבת אופקים, העמקה, פיתוח היכולות האישיות בתחומי הלימודים כמו בתחומי האמנויות, הספורט והכישורים החברתיים. הסכום הזה אינו מספק, אך הוא איפשר שינוי משמעותי במערכות החינוך באותן רשויות. בשנה הראשונה קיבלו הרשויות בנוסף לכך גם 500 שקל על כל ילד בכיתות א'-ג' לצורך הפעלה והעשרה במסגרות החינוך הבלתי פורמלי ביום ו', עם המעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע. את התקציב הזה ביטלה השרה מיד עם כניסתה לתפקיד.
השרה החליטה על קיצוץ דרסטי בתקציב המכינות הקדם צבאיות, שהנן המדרשות האיכותיות להצמחת מנהיגות חברתית בישראל. היא פוגעת בחינוך היהודי – מקצצת בתקציב האגף לתרבות תורנית, פוגעת בבנות השירות הלאומי הדתיות וכאמור, פוגעת קשות במכינות הקדם צבאיות שעשויות לתת מענה, באמצעות חניכיהן, לצורך בחינוך יהודי פלורליסטי בבית הספר הממלכתיים.
היא מאשרת למערכות החינוך החרדי לא ללמד את ילדיהם את מקצועות הליבה. סביר להניח, שאת הדיווידנד הפוליטי של צעד זה, החנופה למפלגות החרדיות, מפלגתה לא תרוויח. אך משמעות הצעד הזה, הוא גזירת עוני מנוון ובערות על עוד דורות של ילדים חרדים.
אם יולי תמיר רוצה להביא את תלמידי ישראל לפסגת ההישגים הלימודיים בעולם, אין היא צריכה להרחיק עד סינגפור. היא יכולה ללמוד מהניסיון הישראלי. הרי עד שנות השבעים ישראל היתה המובילה בעולם במערכות החינוך. דווקא בימים בהם החברה הישראלית היתה השוויונית ביותר במערב, בתקופה שבה פערי השכר בישראלי היו הנמוכים ביותר בין המדינות המתקדמות, בעידן שבו האתוס המכונן במערכת החינוך היה השאיפה לחברת מופת המבוססת על ערכי השוויון, הסולידריות והצדק החברתי, הגיעו תלמידי ישראל למצויינות בחינוך. כאשר שרי החינוך לא ראו כמיותר את שינון שירת דבורה, קינת דוד ו"אל הציפור" של ביאליק, מאחר והדבר לא יסייע לתלמיד לפתור בעיות במתמטיקה, ילדי ישראל היו המובילים בעולם במבחנים במתמטיקה.
יגאל אלון היה שר החינוך בראשית שנות השבעים, שנות הפריחה של מערכת החינוך בישראל. אלון נהג לומר, ש"שוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון". כוונתו היתה, שאין להסתפק בשוויון הזדמנויות, כיוון שבחברה המבוססת על פערים, שוויון הזדמנויות אינו אמיתי. היום יולי תמיר מנסה לייבא מסינגפור שיטה שאין בה אפילו מס שפתיים לשוויון הזדמנויות. לאן היא עוד תדרדר את מערכת החינוך הישראלי?
עמוס כרמל
הבנת הנקרא / מי מפחד משבועת צה"ל
"הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים," אמר לוי אשכול בימים שעוד היה שר האוצר ולא רצה או לא היה יכול להיענות לאחת התביעות מהקופה הציבורית. מותר להניח, אפילו בוודאות גמורה, שהוא לא היה מחיל את האמירה הזאת על שבועת האמונים לצה"ל. מותר גם להניח, למרבה הצער, שישראלים רבים ב-2007 חושבים אחרת בעניין זה. מה לעשות, עצם האקט של השבועה איבד בתהפוכות הזמנים חלק ניכר מתוקפו. וגם כבודו ויוקרתו של צה"ל הם לא מה שהיו עם היוולדו במאי 1948, בימים שבן-גוריון כתב ביומנו: "ניסחתי הצעת שבועה לצבא בהסתמכותי על נוסח השבועה ב'הגנה' – בשינויים הנובעים מקיום מדינה וחובת צבא."
את העובדות הנכוחות האלה צריך להזכיר לח"כ אבשלום וילן, שפתח במסע לשינוי הנוסח הבן-גוריוני של השבועה, בתקווה להקשות על הסרבנות וההשתמטות. הצדק עימו כשהוא קובל על טקסי ההשבעה הסיטונאיים הנהוגים זה שנים בצה"ל – שבהם צועקים עשרות טירונים במקהלה לא מכובדת "אני נשבע" (והליצן שביניהם מגניב למהומה את הצירוף "אני נשבר") – אבל הוא טועה קשות בערך האופרטיבי שהוא מייחס לכל העניין.
בנסיבות הנוכחיות, לא רק חתימה פרטנית על כתב שבועה לא תגביר את מחויבותו של החייל הממוצע לכתב הזה. אפילו הנחת ידו תחת ירך המפקד, אמצעי בדוק ששימש את אברהם אבינו להעצים את שבועת עבדו אליעזר, לא תועיל במיוחד.
אבל אם כבר נטפלים לטקסט שקיים יותר מ-59 שנים, מומלץ להכיר ולהבין את הנקרא. לא כך קרה לח"כ וילן כאשר החליט שצריך להוסיף לטקסט האמור את המילה "בלבד" בפסקה על חובת הציות "לכל הפקודות וההוראות הניתנות ע"י המפקדים המוסמכים" – ולמנוע בכך, לשיטתו, ציות לגורמים חוץ-צבאיים (בעיקר לרבנים).
עם קצת מאמץ אינטלקטואלי יכול היה וילן לדלג לחצי המשפט הקודם בשבועה ולמצוא כי כבר עכשיו מתחייב כל חייל ישראלי "לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל". למי ולאיזה צורך ממשי דרוש אפוא ה"בלבד" של וילן? מי מהסרבנים יתחשב בו יותר מאשר ב"ללא תנאי וללא סייג"?
תמוהה עוד יותר היא הצעתו של וילן להוציא מן השבועה את המילים "ואף להקריב את חיי להגנת המולדת וחירות ישראל" – בשל היותן "ארכאיות". לא זו בלבד, כאן ניתנה לו שלשום גם תמיכתו של אסא כשר, מחבר "הקוד האתי" של צה"ל שרואה עצמו מאז כמונופוליסט של רוח הצבא וערכיו. אבל התמיהה בעינה עומדת.
בשונה מיותר מדי נבחרי ציבור, לח"כ וילן, בנו של מפקד נגבה במלחמת העצמאות ובעצמו בוגר סיירת מטכ"ל, יש די והותר "קבלות" על תרומתו למאמץ הביטחוני ועל הבנת טיבו של המאמץ הזה. איך נעלם ממנו פתאום שצה"ל צריך לעשות כל מאמץ לשמור על חיי חייליו אבל שירות בכוח המופקד – אכן כן – על "הגנת המולדת וחירות ישראל" יכול להיות כרוך אפילו בסיכון החיים (כלומר בהקרבתם)? מה גורם לו לחשוב שחייל חדש אינו צריך להיות מודע לכך או להתייחס לכך דווקא בשבועת האמונים? חידה היא, ואפילו עלבון ללוחמים שבמותם ציוו – ואיפשרו – לנו את החיים.
הרשימה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ביום 21.8.07
יוסי גמזו
זוֹהִי יָפוֹ...
הלחן: משה וילנסקי ז"ל הבּיצוּע: אבי טולדאנו
מֵעַל לַמִּסְגָּדִים עוֹלֶה יָרֵחַ,
מֵעַל בֵּיתֵךְ עוֹלִים אוֹרוֹת נֵיאוֹן
וְשוּב שִֹיחֵי יַסְמִין נוֹתְנִים פֹּה רֵיחַ
וְשוּב אֲנַחְנוּ כָּאן, מוּל הַשָּעוֹן.
וְשוּב, יַלְדָּה, בְּלִי 'לָמָּה' וּ'מַדּוּעַ',
יָדַי שוּב בְּיָדַיִךְ אוֹחֲזוֹת.
יֵש מַשֶּהוּ מוּזָר וְלֹא יָדוּעַ,
יֵש מַשֶּהוּ נִפְלָא בָּעִיר הַזֹּאת.
הַשְּחָפִים עַל הַמֵּזַח כְּבָר עָפוּ
וְהַיָּם הִשְתַּתֵּק וְנָדַם.
זוֹהִי יָפוֹ, יַלְדָּה, זוֹהִי יָפוֹ
שֶחוֹדֶרֶת כְּמוֹ יַיִן לַדָּם...
כָּאן מֶלַח וְעָשָן וּצְלִיל גִיטָרָה,
סַכִּין שְלוּפָה וּמִשְֹחֲקֵי שֶש-בֶּש,
כָּאן מַשֶּהוּ שִכּוֹר וְלֹא מֵעַרַק,
וְחַם, לֹא מִן הַסְטֵיקִים עַל הָאֵש...
אַךְ שוּב, יַלְדָּה, בְּלִי 'לָמָּה' וּ'מַדּוּעַ'
יָדַי כָּאן בְּמָתְנַיִךְ אוֹחֲזוֹת.
יֵש מַשֶּהוּ מוּזָר וְלֹא יָדוּעַ,
יֵש מַשֶּהוּ נִפְלָא בָּעִיר הַזֹּאת.
הַשְּחָפִים עַל הַמֵּזַח כְּבָר עָפוּ
וְהַיָּם הִשְתַּתֵּק וְנָדַם.
זוֹהִי יָפוֹ, יַלְדָּה, זוֹהִי יָפוֹ
שֶחוֹדֶרֶת כְּמוֹ יַיִן לַדָּם...
סִירוֹת-הַדַּיָּגִים קוֹרְצוֹת בָּאֹפֶק,
הַלַּיְלָה מְשַֹחֵק בְּמַחְבּוֹאִים
עִם כָּל הַסִּמְטָאוֹת אֲשֶר בָּאֹפֶל
וְעִם כּוֹכְבֵי-הַשַּחַר הַגְּבוֹהִים.
וְשוּב, יַלְדָּה, בְּלִי 'לָמָּה' וּ'מַדּוּעַ',
שְֹפָתַי בְּשִֹפְתוֹתַיִךְ אֲחוּזוֹת.
יֵש מַשֶּהוּ מוּזָר וְלֹא יָדוּעַ,
יֵש מַשֶּהוּ נִפְלָא בָּעִיר הַזֹּאת...
הַשְּחָפִים עַל הַמֵּזַח כְּבָר עָפוּ
וְהַיָּם הִשְתַּתֵּק וְנָדַם.
זוֹהִי יָפוֹ, יַלְדָּה, זוֹהִי יָפוֹ
שֶחוֹדֶרֶת כְּמוֹ יַיִן לַדָּם...
אהוד בן עזר
ביוגרפיה: הקשר בין ברגמן, נאציזם וסוד המיסתורין
כמו רבים מבני-דורי היתה לסרטיו של אינגמר ברגמן השוודי השפעה עצומה עליי. "תותי בר", "מעיין הבתולים", "החותם השביעי", "פרסונה", ואחרים, ובהם תמונות ורגשות שנחרתו בי לתמיד והיו חלק מעולם הדימויים הפנימי שלי, כמו תהלוכת החלכאים והנדכאים או משחק השח הבלתי-נשכח עם מלאך המוות בסרטו "החותם השביעי".
האם גם הבנתי אותו לאשורו? את רגשות האשמה, ההחמצה, האכזריות, הנקמה, העולם הקודר שאין בו הפי אנד, הרובד הפילוסופי העמוק? לא. תמיד נשאר הקסם האפל של סוד שקיים מעבר לכל הדיאלוגים העמוקים והחודרניים.
לפני ימים אחדים פירסמה מריה-פיה בואטציוס, סופרת ועיתונאית שוודית, מאמר מדהים על אינגמר ברגמן הפחות מוכר, (ביומון "סוונסקה דאגבלאדט" מיום 12.8.07, שתורגם ונשלח לי משוודיה על ידי רון טננבאום). לדבריה, הנושא שעובר כחוט השני ביצירתו של יוצר הסרטים הגדול בהיסטוריה – הוא אשמה ובושה. אך בכל ההספדים שנכתבו על אודותיו לא מוזכר שברגמן, במשך 10 שנים, מ-1936 ועד ל-1946 – גילה חיבה לנאצים או במילותיו הוא: "אהבתי את היטלר." ב-1945 עדיין התייחס לתמונות ממחנות ההשמדה כתעמולה. רק ב-1946 הבין את האמת ואז עבר משבר של אשמה ובושה. 10 שנים אלו בצעירותו מוכרחות היו להיות משמעותיות עבור המשך חשיבתו ויצירתו. אולי אפילו אבן יסוד בהן.
ברגמן עצמו סיפר על חיבתו לנאצים באוטוביוגרפיה שלו "לאטרנה מאגיקה", והעיתונאית בואטציוס מצטטת מתוך ראיון שערכה איתו, בהקשר אחר:
ש: "אבל האם לא קראת בעיתונים על רדיפות היהודים ועל ליל הבדולח?"
ת: "קראנו אז את 'סוונסקה דאגבלאדט', ושם כמדומני לא היה כתוב שום דבר."
ש: "לא, אתה טועה. זה ידוע שעיתון זה תאר את ליל הבדולח בנובמבר 1938."
ת: "בסדר, אם את אומרת. אבל אני לא זוכר זאת." ולהלן: "כאשר נפתחו שערי מחנות הריכוז, לא רציתי בהתחלה להאמין למראה עיניי. חשבתי שזאת היתה תעמולה של בעלות הברית. כאשר הבנתי את האמת, ההלם היה בלתי נעים. בדרך ברוטלית ואלימה יצאתי מהרגשת חוסר האשמה שלי, כפי שגאורג ביכנר כתב ב'וויצק' – 'האדם הוא תהום ואני מפחד להישיר מבטי לתוכו.'"
ופתאום, כמו באבחת חרב – ואף שזה שנים שלא ראיתי מחדש את סרטיו הראשונים – נפתרה לי בבת אחת התעלומה של אינגמר ברגמן – האיש העריץ את היטלר עד מפלתו, האיש היה נאצי בשורש נשמתו. כל שאר חייו הארוכים וסרטיו הגאוניים לא באו אלא כדי להתייסר ברגשות האשמה והבושה, האכזריות והחרטה, ולהוציא באמצעותם מתוכו את כל השדים, הדמונים, שגרמו לנפשו לדבוק בשטן, להעריץ את היטלר ולהצדיק את הנאציזם.
זה אולי פשטני, אבל העובדה הביוגראפית הזו, שלא ידעתיה קודם, מטילה מעכשיו בעיניי אור חדש על כל סרטיו.
הרשימה נדפסה לראשונה בעיתון "ישראל היום" במדור "דעות היום" מיום ראשון, 19.8.07. מעליה התפרסמה רשימה של יהושע סובול "מסכת קללות" שאם איננו טועים נסמכת על ספרו התלת-לשוני (אידיש, עברית, אנגלית) המשעשע והמצויין של יוסף גורי "לאמיר הערן גוטע בשורות", אלא שסובול שכח להזכיר את המקור או המקבילה אז אנחנו עוזרים לו כאן ומזכירים.
יעקב זמיר
מבט על תל אביב – מרמת גן עיר הפיז'אמות
שלום רב,
מזמן נאמר על פקידי האוצר הקובעים את המסים על מוצרים מיובאים שונים שכאשר הם קמים בבוקר, דבר ראשון הם חושבים על מה אפשר עוד להוסיף מיסים באותו היום. בדרך כלל עד שתתבהר מחשבתם, יתחילו תמיד בשני המוצרים שקבועים תמיד בראש הרשימה. והם תמרוקים ופירות מיובשים. אחר כך הם דולים מתוך הרשימות עוד אי אלו נוספים.
לעומתם, קברניטי עיריית תל אביב, בקומם בבוקר, דבר ראשון שמטרידם הוא היכן ניתן לשבור ולבנות מחדש. וגם להם ישנה רשימה בה קבועים שנים או שלושה מקומות. בניין תיאטרון הבימה, כיכר דיזנגוף וכיכר רבין. כל כמה שנים ישפצו את בניין הבימה ומדי פעם ירצו לשנות שוב את הכיכר המסכנה שקרויה על שם צינה דיזנגוף. כשיגמרו עם זה יתורו אחרי אתרים אחרים, כגון איך לחסל את גן יעקב ליד היכל התרבות ואיך לשנות את היכל התרבות, שכל השנים התפארו ב"אקוסטיקה היוצאת מן הכלל שלו" ושהוא פנינה ארכיטקטונית וכדומה.ואיך יקומו פתאום וישנו את הכול? לשם כך יש עובדים במשרד הדוברות האמונים על כך.
אמרו חכמים שכל רקמת חיינו היהודיים והישראליים שאובה ומעוגנת בבדיחות היהודיות, ובעיקר באלו המקובצות בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב. מתווך הנדלן, ברצותו למכור ליהודי בית ליד הים, משבח ואומר: "הנה, בלי טורח אתה יכול לקפוץ הישר מן החלון לגלים." – אבל היהודי מקשה: "ומה יהיה בחורף?" והלה עונה: "הו... איפה אתה ואיפה הים?" – וכך, פתאום האקוסטיקה גרועה והמבנה לא מתפקד החלונות רועשים אין מספיק חנייה ועוד מיני הבל.
וכל זה בא במקום לשפר את הקיים, את המדרכות הרעועות, הצמחייה שפולשת לרשות הציבור, החנייה על המדרכות, אלימותם של רוכבי הקטנועים הנוסעים על המדרכה, חוסר בתי שימוש ציבוריים, ועוד אלף חוליים, שאילו שיפרו מקצת מהם היתה העיר העברית הראשונה נראית באמת כפנינה.
השיפוצים האינסופיים וחסרי התכלית של הכיכרות מזכירים מה שעשו העיראקים בימי ילדותי בבגדאד. תקופת מלחמת השחרור שלנו נתפסו הרבה יהודים על ידי אנשי הסי. איי. די. בעלילות מפוברקות והושמו במעצר והועבדו בעבודת פרך. בגלל עצלנות השלטונות לא טרחו להמציא לעצורים עבודות שלפחות תהיינה מועילות.
ובעניין השיפוצים האינסופיים וחסרי התכלית של הכיכרות מזכיר לי הדבר למה שעשו העיראקים בימי ילדותי בבגדאד. בתקופת מלחמת השחרור נתפסו הרבה יהודים על ידי אנשי הסי איי די בעלילות מפוברקות והושמו במעצר והועבדו בעבודת פרך. בגלל עצלנות השלטונות לא טרחו להמציא לפחות עבודות מועילות שיעשו אותם העצורים, ועל כן העסיקום כך: בבוקר יוצקים לבנים מחומר ובסוף היום משליכים את מה שיצקו בבוקר, לנהר. וכך כל יום.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. עם פיזור הפרלמנט: דאגות בממלכה הירדנית
נצחון חמאס בבחירות ברשות הפלסטינית מדאיג מאוד את ירדן, שבה אחוז פלסטינים גבוה מאוד, ואפילו רוב מוחץ. באחרונה הולכים "האחים המוסלמים", גוף שדווקא היה קרוב לכתר כל השנים, ומתרחקים מבית המלוכה, וארגון זה משתתף בבחירות בירדן. כיבוש עזה בידי חמאס מוכיח כי נצחון האסלאם הפוליטי הולך ומתרחב. זו דאגה עצומה בבית המלוכה. איך הם מתמודדים איתה?
מוזר, אבל דווקא בירדן הרגשתי את עוצמת השלטון על אמצעי התקשורת, מוזר, שכן ירדן היא בדרך כלל המדינה הנעימה ביותר במרחב הערבי, מדינה רגועה, אם כי עצבנית ודואגת מאוד מתחת לפני השטח. ואולי דווקא בירדן, שהיא מדינה אינטימית מאוד, ומוסדות השלטון שלה זמינים ופשוטים, שלא כמו ב"אם העולם", מצרים, שבה יש נתק כמעט מוחלט בין חיי היומיום לבין השלטון.
היה זה באמצע שנות התשעים, כאשר הרביתי לשהות בירדן הנעימה. יום אחד פירסמתי, כפרשן לעניינים ערביים של עיתון "הארץ", ידיעה בנוגע לעמדת ירדן מול סוריה, נושא שהוא תמיד רגיש בממלכה ההאשמית. סוריה היא איום תמידי, מקור לחשש קבוע.
"שר ההסברה כועס עליך," אמר לי למחרת עיתונאי ירדני.
שאלתי למה.
"בגלל מה שפירסמת אתמול."
התעלמתי מכך, אך אחרי כמה שעות שוב פנה אלי אותו עיתונאי, מסוכנות הידיעות הירדנית פטרה. "שר ההסברה כועס עליך."
ואז הבנתי. אם שר ההסברה כועס עליי, משמעות הדבר שלא אוכל להיכנס עוד לירדן.
זו הסיבה מדוע אין ערך חדשותי לכל אותם "ראיונות", שמבצעים כתבים לעניינים ערביים עם הנשיא מובארק או המלך הירדני. הם לעולם לא ישאלו שאלות קשות או מביכות, כי אז יסיימו את הקריירה שלהם באותה מדינה. תחום השאלות המותר במקרים כאלה הוא רק על תהליך השלום, ישראל והפלסטינים. לעולם לא מצב הטרור באותן מדינות, האיומים על השלטון, או כל נושא מביך אחר. כך יוצא שהעיתונאים שלנו ממררים את חיי המרואיינים הישראלים שלהם, ומתחנפים בצורה מקוממת בפני המרואיינים מן העולם הערבי.
הבנתי. "אז מה אני צריך לעשות?" שאלתי את העיתונאי הירדני.
"אתה צריך לפרסם תיקון, לא היו דברים מעולם."
האם פרסמתי את התיקון? בוודאי. איזו ברירה היתה לי? וכך הדברים פועלים, בנועם. ואבוי למי שיחרוג מן הנורמה.
אתמול [19.8] פיזר המלך עבדאללה השני את בית הנבחרים, והכריז על בחירות חדשות. מתי? עדיין אין מועד, אולי בנובמבר. פיזור פרלמנט, במסגרת סמכויותיו המורחבות של המלך, מעיד בירדן על לחץ. בחירות "מאוזנות" הן דרך להוצאת קיטור ושחרור לחצים.
מה מעיק על ירדן? שורה ארוכה של איומים קיומיים:
1. ניצחון חמאס בבחירות ברשות הפלסטינית מדאיג מאוד את ירדן, שבה אחוז פלסטינים גבוה מאוד, רוב מוחץ. באחרונה הולכים "האחים המוסלמים", גוף שדווקא היה קרוב לכתר כל השנים, ומתרחקים מבית המלוכה, וארגון זה משתתף בבחירות בירדן. כיבוש עזה בידי חמאס מוכיח כי נצחון האסלאם הפוליטי הולך ומתרחב. זו דאגה עצומה בבית המלוכה.
בשנת 1989, כאשר "החיים הפרלמנטאריים" חזרו לממלכה, וחודשו הבחירות, זכה הגוש האסלאמי ב-32 מושבים מתוך 80 בבית הנבחרים. הממלכה נבהלה. ואז התברר כי חוק ישן משנות החמישים גרם לתוצאה המוגזמת. אז בחרו תושבי הפריפריה הבדואיים פעמיים, בשני קולות, כדי לעודד לכאורה את השוליים. אלא שבשנות השמונים והתשעים הבדואים בפריפריה חזרו בתשובה ולכן הצבעתם הכפולה היטתה את הכף. בשנת 1993 ביטל המלך חוסיין בבת אחת ובמפתיע, ערב הבחירות, את ההצבעה הכפולה, ואחוז האסלאמיים בפרלמנט – אוזן.
2. הגורם הפלסטיני – פרדוקסלית אינו המאיים ביותר. לירדנים ממוצא פלסטיני יש עניין בקיום בית המלוכה ההאשמי, הם שייכים לאליטה הכלכלית במדינה, והם נתפסים כיום כנאמנים לכתר. אך נצחון החמאס הופך את איומם למוחשי מחדש. מלאכת מחשבת של מחוזות בחירה מווסתים, הופכת את ההצבעה הפלסטינית למאוזנת, אך בסך הכל יש היום לדעתי מעל 80% ירדנים ממוצא פלסטיני. המלכה ראניה היא פלסטינית, ועתידה של הממלכה אמור להיות קשור לגורם הפלסטיני.
3. הרשות הפלסטינית – הנשלטת על ידי תוהו ובוהו, חמאס וכנופיות – מדאיגה מאוד את ירדן. גדר ההפרדה שהקימה ישראל מחזירה את יו"ש לתמונה הירדנית, לאחר שהם התנתקו ממנה כבר ביולי 1988. יחסי חמאס עם ירדן – גרועים מאוד.
4. עיראק – מדאיגה מאוד את ירדן, פן מלחמת הכול בכול שם תנדוד גם לממלכה. יש היום מאות אלפי פליטים עיראקיים בירדן, מקור לדאגה ביטחונית, טרוריסטית וביונית. ירדן מפחדת פן מלחמת העדות והיריבות הפנימית תגיע גם אליה ותסחוף אותה למערבולת האכזרית. ירדן תמיד ראתה בעיראק עורף שלה, לטוב ולרע.
5. סוריה – של הנשיא הצעיר בשאר אלאסד, מדאיגה מאוד. סוריה מחדירה חומרי נפץ וטרוריסטים לשכנותיה: לבנון, עיראק וישראל. אין סיבה שלא תעשה זאת גם לירדן, וסוריה אכן ניסתה זאת כבר כמה פעמים בשנה האחרונה. הירדנים יודעים שהמשטר בסוריה בלחץ בגלל פרשת רפיק אלחרירי, והם חוששים לשלם את המחיר.
6. ישראל – כל קריאה בישראל לפתרון בעית השטחים ביחד עם ירדן מדאיגה אותם, ואולם לדעתי זו צריכה להיות הדרך היחידה לפתור את בעיית יו"ש, בפדרציה או קונפדרציה ירדנית-פלסטינית.
7. הכלכלה – בעידן של גלובליזציה ומהפכת מידע, לירדן אין הרבה מה להציע, עם תל"ג שנתי של 15 מליארדי דולר, לעומת 150 של ישראל השכנה. 2,000 דולר לנפש בשנה, לעומת 21,000 של ישראל.
לפי שעה מתמודדת ירדן בהצלחה עם האיומים, בשיטה הירדנית של פרופיל נמוך, דאגה תמידית, ומערכת ביטחונית חזקה מאוד. אלא שפיזור הפרלמנט מעיד שמתחת לפני השטח, האיומים גוברים. מה עתידה של הממלכה ההאשמית, ומה עדיף לנו: ממלכה מיוצבת, שמתנגדת להשתתף בפתרון הבעייה הפלסטינית, אך השומרת על הגבול הארוך ביותר שלנו; או אופציה למדינה פלסטינית מורחבת, אך כזו שעלולה להידרדר לחוסר יציבות, ולאיום על גבולנו הארוך איתה. זו כבר שאלה שכל אחד מאיתנו יחליט לעצמו.
20.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. כלל הברזל, להבנה ולניהול בעיית עזה
שורה של הפתעות בהבנתנו את המתרחש בעזה ובשדרות. אילו הפתעות קריטיות וקיומיות מבחינתנו. ברגע שמבינים את ההפתעות, הפתרון מובן מאליו. ישנו כלל ברזל, אותו כל מקבל החלטות אצלנו חייב לזכור ולשנן תמיד: ירי על ישראל או על צה"ל נובע מסיבות פנים-ערביות.
במילים אחרות, ירי או פעילות מלחמתית כלשהי על ישראל או על צה"ל מגיעים מעומק המחלוקות הפנים-ערביות, הנסתרות לעיתים או הגלויות. ישראל תמיד שימשה כלי, פונקציה, כדי שגורם ערבי כלשהו יגיע אל מטרותיו. כך היה כאשר אחמד ג'יבריל שיגר קטיושות לעבר הצפון בשנת 1981, כדי לזכות בהכרת מקומו בתוך אש"ף; כאשר חיזבאללה נלחם בצה"ל 18 שנים, כדי לזכות במוביליות חברתית עבור השיעים בלבנון; ואף כאשר פרצה האנתיפאדה השניה בשנת 2000, כאשר מרואן ברגות'י ובני הדור שלו רצו לשלוט בעצם בפוליטיקה הפלסטינית; וכעת, כאשר נורות הרקטות מכוון רצועת עזה הנשלטת בידי חמאס.
האם ארגון חמאס עומד מאחורי השיגורים הללו? ספק רב. מי שפוגע בשדרות ובישראל הם ברוב המקרים ארגונים אופוזיציוניים לחמאס, החל מגרורות פתח, דרך כנופיות וחמולות מקומיות וכלה בג'יהאד האסלאמי, שיחסיו עם חמאס קרירים. קל לייצר את הרקטות, וקל לשגרן, למרות שחמאס אינו מרוצה מכך. למיטב ידיעתי חמאס נמנע משיגור רקטות מאז השתלט על עזה, להוציא מספר מקרים של ירי מרגמות לעבר מעברי הגבול. ניסיונות שלו לנהל את השיגור (יש לחמאס בעייה לעצור את הרקטות, הרי בכל זאת הוא חמאס, האנטי ישראלי) לא צלחו, והדבר מעיד שלמרות יד הברזל שכפה על רצועת עזה, הוא לא הצליח להשתית את רצונו באופן מלא. שיגור רקטות לעבר ישראל הפך לדרך המחאה הכמעט יחידה נגד חמאס; להבעת דעה פנים-פלסטינית; לדיאלוג פנים-פלסטיני, הבא, כמו תמיד, על חשבוננו.
מה משיגים בשיגורים? כסף, סחטנות, נקמה פנים-ארגונית, לחץ במסגרת משא ומתן כלשהו ועוד. אך באמצעות השיגורים ניתן לחתור קודם כל אל הפרס הגדול: שישראל תיכנס בפעולה צבאית רחבה לתוך הרצועה, תחסל את חמאס או תחליש אותו מאוד, תקריב את קורבנותיה, ואותם אירגונים יזכו בפירות. שישראל תוציא עבורם את הערמונים, והם ייהנו מהם. זו ישראל, שברוב המקרים פעלה כמו סוס שעיניו קשורות, עבור צד ערבי זה או אחר. כך שהינו בלבנון לא פחות מ-18 שנים, הקרבנו כ-1,000 בחורים שלנו – עבור הרצון השיעי להתקדם בפוליטיקה הלבנונית! כך פעלנו בדיוק כפי שצד ערבי כלשהו ציפה שנפעל. חבל.
ברגע שהבנו את השימוש הפונקציונאלי, שעושה בנו הצד הערבי, נכנסנו למועדון המזרח התיכון. ממשלת אולמרט דווקא פעלה נכון לפני שנה, כאשר תקפה את חיזבאללה, בניגוד להערכתו שנבליג. הפתענו את הארגון השיעי עד מאוד, אלא שלא ניהלנו את המלחמה נכון ובעוצמה הנדרשת. חבל. ההתחלה היתה נכונה וטובה.
השתלטות חמאס על הרשות הפלסטינית כולה בבחירות ינואר 2006 (כלומר שזה היה רצונם של רוב הפלסטינים), וההשתלטות האלימה של חמאס על רצועת עזה, כל אלה הם בבחינת הישג גדול לישראל ברמה ההיסטורית. מדוע?
* חמאס ביטל למעשה את "הבעייה הפלסטינית". הוא נמצא כבר בעומק הבעייה הכלל- אסלאמית, קשר את הפלסטינים בתודעה הכללית לענייני טרור ולא עוד לשחרור לאומי, ובכך חזרו הפלסטינים כחמישים שנים אחורה. חמאס הפך את הפלסטינים מדוד, חזרה להיות גולית. ממותקפים לתוקפנים. מקורבנות לתוקפנים. אין זה תפקידה של ישראל להציל את הבעייה הפלסטינית מחדש, עבור הפלסטינים.
* הפלסטינים שקועים עד צוואר בעימות הפנימי שלהם, והזמן שלהם להילחם בישראל אינו פנוי.
* נושא המעבר הבטוח ירד, ואינו רלבנטי עוד למציאות הקיימת.
* מדינה פלסטינית נתפסת יותר ויותר בעולם הערבי ובעולם הרחב כסכנה איזורית. ישנם קולות שקטים היום בירדן או במצרים שיעדיפו שלטון ישראלי תמידי ביו"ש, על פני מדינה פלסטינית שהיום תישלט על ידי פתח ומחר על ידי חמאס או אלקאעדה.
* במקביל, ישראל נתפסת כיום בעולם כאי של יציבות, ההכרחי לייצוב המזרח התיכון. תודות לחמאס ישראל נתפסת יותר כפתרון, ולא כבעייה. מעמדה הגיאופוליטי של ישראל השתפר מאוד. למה הדבר דומה? למי שמבין את הברכה שבבריאות טובה, רק כאשר הפך לחולה. עד לניצחון חמאס ישראל נתפסה כמובנת באליה. לאחר השתלטות הטרור, מבינים בעולם כמה טוב שיש את ישראל.
* ניצחון חמאס ומלחמת האחים הפלסטינית הם לקח לכל מתכנן אנתיפאדה חדשה נגד ישראל: סופן של כל האנתיפאדות הפלסטיניות היה ליל סכינים ארוכות בתוך המחנה הפלסטיני, קריסה עצמית, ואסון לאומי. זהו לקח היסטורי שיכול לשמש כנוגדן אנתיפאדות.
* ובכל זאת, שדרות ועוטף עזה מדממים. מה ניתן לעשות?
עד לכיבוש עזה בידי חמאס, צידדתי בפעולה צבאית ישראלית גדולה + הכנסה מתואמת של כוח בינלאומי לעזה, למילוי הוואקום. אלא שמצב זה פחות מתאים כיום.
אז מה כן?
* חובה להתנתק סופסוף מעזה. כותב שורות אלה התחנן לעשות זאת לפני שנתיים, עם ההתנתקות, ואז הדבר היה נתפס כהיפרדות טבעית מעזה, ולא כענישה, וזוכה ללגיטימציה. ועדיין, איש לא יצפה כיום בעולם שישראל תספק חשמל לעזה, כדי ששם יכינו את הרקטות כנגדה. העולם מבין היום, חוץ מממשלת ישראל. וכמו שכתבנו כאן: מתברר שקל להוציא את ישראל מעזה, אך לא את עזה מישראל. שימו לב עד כמה התקשורת שלנו מכורה לענייני עזה: יש חשמל אין חשמל, כך כל היום. זהו חלק מן ההפרעה הישראלית, העיסוק המזוכיסטי בענייני הפלסטינים, למרות שהדבר כבר אינו קשור בנו עוד! זו הפרעה מעצם היות התקשורת שלנו חובבת מחדלים עצמיים ("איפה טעינו?") וביקורת עצמית, ואפילו שמדובר בביקורת סרק. אם לא יהיו פלסטינים, התקשורת כבר תמציא אותם.
* העברת הנטל למצרים. למצרים גבול עם רצועת עזה בדיוק כמו שלישראל יש גבול כזה. עשרות שנים דרשו מאיתנו המצרים שנצא מן "השטחים הכבושים", ובכן, עשינו זאת. עכשיו הנטל צריך לעבור אל האחים הערביים של הפלסטינים, וזו צריכה להיות עמדת ישראל בכל פורום. למצרים לא תהיה ברירה, והיא תישאב לתוך הרצועה. בעניין זה אסור לוותר.
* פעילות ביטחונית נקודתית יומיומית, בדיוק כפי שנעשה כיום, כנגד כל מטרה טרוריסטית. איזורי הגבול בעזה הם כיום איזורים האסורים בתנועה, וכל החודר אליהם מסתכן בנפשו. זו הסיבה שהפלסטינים משתמשים בילדים, כדי לסייע בפעילות השיגור. הם מנסים לשבור את השיטה הישראלית באמצעות דעת הקבל העולמית. יש לחשוף את השיטה המזוויעה הזו, שבה השתמש חומייני בשעתו כנגד עיראק.
הפעילות הצבאית של ישראל צריכה להיות מתמדת, טורדנית, כל יום וכל לילה, והיא תיתן את אותותיה בטווח של כמה שבועות עד חודשים, כפי שעשתה זאת גם ביו"ש. יש לזכור: פעולה צבאית גדולה כיום של ישראל בעזה היא, באופן פרדוקסלי, סוג של התחברות מחדש, בשעה שאנו נדרשים להמשיך ולהתנתק מעזה, ומכל מה שהיא מסמלת.
* כך תפתיע ישראל את אויביה, קודם כל בכך שלא תפעל כפי שהיו מצפים שתעשה, לא תתערב במלחמת האחים הפלסטינית, שהיא עניין פנימי שלהם, ותמקסם את יכולותיה הביטחוניות בתוך מילכוד מזרח תיכוני אופייני, שכמו תמיד הוא בלתי אפשרי, אכזרי, אך גם מאתגר. בניהול נבון תאותת ישראל כי היא – את המזרח התיכון ואת תעתועיו, כבר למדה להכיר.
22.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
רון וייס
ד"ר גיא בכור מתעלם ממדיניות ישראל וממעשיה
ס' נידח שלום,
בכל מאמריו מתעלם ד"ר גיא בכור ממדיניות ישראל וממעשי ישראל, כאילו שהכול תלוי רק בפלסטינים ובמדינות ערב. מדוע לא קמה מדינה פלסטינית? כמובן בגלל הפלסטינים, טוען גיא בכור. להתנגדות ישראל (במעשיה) אין שום השפעה. אין שום השפעה להקמת ההתנחלויות בכל רחבי הגדה. אין שום השפעה לפיזורן גם בלב האוכלוסיה הערבית. אין שום השפעה לדרישת ישראל לספח גושי התנחלות ואת בקעת הירדן. וכל השומע יצחק.
רון וייס
רמת-גן
ס. נידח: דבריו של ד"ר גיא בכור מובאים אצלנו מכלי שני. המקור הוא האתר שלו. אם אתה רוצה תגובה ממנו עליך לשלוח את דבריך אליו באתר שלו, במדור המוקצה שם לתגובות הקוראים. הוא אינו מגיב אצלנו על תגובות לדבריו.
הפינה של ההוא מחלם
שלום לכם אהוד יקר
ייצא מזה כבוד? / מאוחר מדי מעט מדי / עלוב. הכל דיבורים... / לא ייצא מזה כבוד... כי / מחלת האמנות היא פצע / בחיי התרבות שלנו – ספר / תורה, תפילה, דיוון של / משורר אלמוני מן / המאה ה-15 קבעו הפרופסורים / מנחל-זהב – תמרה, גיתית, / טמיר, גל, רפאלה, מר-משה / עד כאן עורכי וכותבי וקוראי חדשות בן עזר מישראל צ'ין / כלטוב לכם אהוד יקר
*
שלום, אני בן 75 וחצי, חבר בקופת חולים הכללית מאז ששוחרתי מן הצבא, לאחר שירות מלא גם במילואים. מזה כעשר שנים לקיתי בשבץ-מוחין ואני מטופל ביד רופא המשפחה שגם הוא מטעם קופת חולים הכללית החדשה. מדי חודש אני מקבל את כל התרופות במרשם. והנה החודש אין התרופה הנקראת: קלוריל כי התרופה לא בסל הבריאות ואני חייב בתשלום מלא. כאשר הגעתי לבית המרקחת אמרה לי הרוקחת רוץ מהר ל... וכך אני רץ ומתרוצץ מבית מרקחת אחד לכל בתי המרקחת ברחבי העיר תל אביב ואין התרופה ואין רופא ואין חלופה רק ממון וגזל גובה הממשלה וראשה ושריה מכל אזרחיה ותושביה האומללים.
על החתום: אלמוני
שמו שמור במערכת מכתב עיתי
*
שלום וצהריים טובים
ברכות מאליפות לאמן מנשקה קדישמן – עלה והצלח ואל תחשוש והעיקר בבריאות הגוף והנפש / תכלה שנה וקללותיה וחג שמח ומהנה לך ולכל אשר לך מאחל חברך ישראל הר
עד כאן אהוד היקר
* * *
אריה דרוקמן
בהקשר לפרופ' פרידמן אני מאוד אופטימי
שלום לאהוד בן עזר,
רציתי לענות לרון וייס על תגובתו [גיליון 271] לתגובתי לדבריו – ואז הבינותי שאנו מייסדים כאן שלשלת שבשלב זה יש בה שתי טבעות שחוזרות ונשנות. עד שיצטרפו עוד טבעות לנושא. אני אוהב לפרט את טיעוניי לפני הבריות. ידוע לי שטיעוניי אינם בהכרח הנכונים. אבל ברגע נתון אני מאמין בהם. יש לי תורה שבע"פ בשם: אופטימיות. רוב הזמן אני מאמין לאנשים כשהם מדברים. פחות מנסה למצוא סיבה אפלה לדבריהם. אולי זו נאיביות. אבל היא נוחה לי יותר מהחשד המתמיד לקונספירציה. היא יוצרת אצלי תחושה ורודה שיש סיכוי רב למשהו טוב.
לעץ האופטימיות שאני מטפח בחצרי יש שני ענפים. האחד פורח ואני נהנה ומחכה להמשך. והשני נמצא במצב לא טוב ואני צופה בגנן (פרידמן) שבא לפתור את הבעייה. צופה באופטימיות מלאה.
בתחום המשפט ישנו ענף במצב רעוע מאוד. בתי המשפט עמוסים עד כלות. התוצאה הטבעית: הכרעות דין שהולכות ונעשות קצרות. רובן כרוכות בפשרות. בבוררויות, באילתורים. אדם רצח אדם. ייתכן מאוד שכתב התביעה ידבר על הריגה. הפשרה תתגבש על רשלנות תורמת, ובטיעונים לעונש נגיע להתחשבות ולעבודות שירות או זמן מקוצר ביותר בכלא.
על עוולות אחרות, דרמטיות פחות, הדיון פתלתל ומתמשך ומי שגורר את הדיון למשך זמן של שנים עד להכרעת הדין – עושה חסד רק עם גורם אחד: עם עורכי הדין. עבורם מזומנת כאן עבודה אינסופית ששכרה בצידה לאורך שנים. לעיתים, מעטים זוכרים בעת ההכרעה על מה מדובר היה. מדובר בפשעים "היסטוריים".
שר המשפטים לא נחשב אצלי אף פעם לדמות מעשית. יותר דמות טכסית. כמו נשיא המדינה. ניכר היה בשני השרים האחרונים, לפיד וליבני, שכך גם נתפש תפקידם. כאזרח בוחר, לא נראה לי שהם מנסים לשפר את מצבו הרעוע של הענף. והנה הפתעה. שר המשפטים הנוכחי מנסה. זהו חלק מהרפורמות שלו. הוא פותח בית משפט מחוזי חדש בפתח תקווה. זהו כבר צעד אופטימי. ישנה ועדה למינוי שופטים וקביעת נשיא וסגן נשיא. הרכב הוועדה נקבע בחוק X, נציגות לשופטים Y, נציגות לחברי כנסת Z, נציגות ללישכת עורכי הדין וכולי.
הרעיון שנשיא בית המשפט ייבחר לפי הוותק שלו נראה מופרך ומצחיק. האם ותק מעיד על ידע, מנהיגות, יכולת? לאו דווקא! לפי אותו היגיון ניתן לבחור גם את הרמטכ"ל ואת מנכ"ל הבנק. אפילו את מנהל בית הספר התיכון שבשכונת מגוריי. להערכתי, ותק איננו הקריטריון הבלעדי ההולם נשיא. זה שהתרגלו בבית המשפט העליון לנהוג כך, אין פירוש הדבר שזה נכון. לכן, הרפורמה של פרופ' פרידמן ראוייה להערכה.
אגב, ישנם בתי משפט מחוזיים במדינה שבמשך הזמן הצטברו שם נשיא אחד ועשרה סגני נשיא. מה זה? סידור עבודה?
אגב, העובדה שהשר ממנה מישהו או יוזם רפורמה, מבלי שלנשיא בית המשפט יש זכות וטו – מצוייה בתחום סמכותו. לא כתוב בשום מקום שזה מקור סמכותה של הנשיאה. את החשדות שמפנה הכותב לפרופ' פרידמן יכולתי גם להדביק לנשיאה בייניש. אולי בבית המשפט העליון ישנה שיטה בה נוצרת שושלת לפי ותק של נשיאים? האם כבר ידוע לכל מי יהיה הנשיא הבא? ארבל כנראה, נכון? ולמה שזה יהיה ידוע. למה שרשות אחרת לא תבחר את הנשיא? איזו עוולה תיווצר בכך?
בהקשר לפרופ' פרידמן אני מאוד אופטימי. האיש לוקח את תפקידו ברצינות רבה ומתכוון להיות פעיל בתפקידו כשר. אכן חידוש מרענן.
אריה דרוקמן
אורנית
עזרא דלומי
זיכרון משייקה אופיר
כרבים, הערצתי את שייקה אופיר. אני חושב שהחמצנו אותו במובן זה שלא גילינו בזמן את מלוא גדולתו. אבל גם הוא החמיץ את עצמו. כל-כך הרבה כישרון בכל כך הרבה תחומים, עד שחלק גדול התפזר ולא מוצה. לו היה מתמקד בקולנוע, לו היה מתמקד בתיאטרון, לו התמקד בפנטומימה – הוא היה יכול אז להגיע לפסגות גבוהות, אבל הוא לקח מהכול, כבש הרבה גבעות, אך מעט מדי פסגות ביחס לפוטנציאל שהיה בו.
כנער, בתחילת-אמצע שנות הששים, הזדמן לידי תקליט המערכונים הראשון שלו. נשביתי בקסמו. מערכון אחד – "ציונה והעין המקונקלת" – למדתי בעל-פה ודיקלמתי באופן די שוטף. לימים, כשהגעתי עם הגרעין לשל"ת מוקדם בקיבוץ (ראש-הנקרה), האיצו בי החברים, לקראת מסיבת הגיוס לצה"ל, להציג את המערכון במסגרת תוכנית הפרידה מהשל"ת. וכך היה. בקיבוץ היו חברים ירושלמים שתפסו את כל הפואנטות: את דמותו של ד"ר "טיכון" (טיכו), את המסלול שעשה הטקסי של מצליח ממושב הזקנים עד כיכר ציון ועוד כיו"ב. היו הרבה צחוקים, כמו שאומרים בימינו.
כשנה לאחר השחרור מצה"ל, הגיע שייקה אופיר להופעה בקיבוץ. מישהו לחש על אוזנו בכניסה ש"יש פה ילד שיודע את ציונה בעל-פה". וכך, כשעלה לבמה, הוא תיכף קרא: "מי זה שיודע את ציונה? אני רוצה שיגיע לבמה!"
נשאבתי אל תוך מושבי מרוב חרדה. פחד ויראה אמיתיים מפני הכוכב הנערץ. שתקתי, נתתי לקריאתו לעבור והוא החל בהופעה. אחרי המערכון השני, שוב שייקה: "אמרו לי שיש פה אחד שיודע את ציונה, אני רוצה שיעלה לבמה."
עוד צמרמורת וזיעה...וכך נמשך המופע, עד שהגיע קטע הסיום. לתומי חשבתי שצלחתי את הסיוט והוא ויתר. התעוקה החלה להשתחרר, אך לא.
שייקה אופיר סיים והקהל לא ויתר. הוא תבע עוד הדרן. ואז הוא אמר: "רוצים הדרן? תביאו לפה את זה שעושה ציונה."
בעודי מהרהר מה לעשות, לאן להימלט, הסתערו עלי שני חברים ז'לובים, תלשו אותי מהכיסא ואמרו: "תשמע, אנחנו לא הולכים להפסיד בגללך את ההדרן!"
הם גררו אותי אל הבמה. בפיק ברכיים התייצבתי מולו – המעריץ, ליד כוכב העל... הוא ראה שאני נרגש ומפוחד, המתין חצי דקה, ואז אמר: "נו תתחיל, 'טייב היה יום ראשון'..."
ואני משותק, מתקשה להגיב. ואז אמר: "או קיי, נעשה שורה אני, שורה אתה בסדר?"
נרגעתי לרגע ואז התחלנו: שורה אני שורה הוא, עד שהגענו לקטע שבו מבקרים שייקה וחברו עובד בבתי הקולנוע. לפי המערכון, הם הלכו להצגה יומית בקולנוע חן (כיכר דיזנגוף), לראשונה באוריון (ליד שוק בצלאל) ולשנייה באלנבי (ליד שוק הכרמל).
תורי היה לומר את הקטע של היציאה מקולנוע חן ("סרט עצבנות. ישבנו, התעצבנו, יצאנו..") משם הם ממשיכים ל'ראשונה' באוריון. הגיע תורו של שייקה: "אמרתי לעובד: 'ניכנס הצגה ראשונה?' אמר: 'ניכנס.' נכנסנו איפה? נכנסנו קולנוע אלנבי...". לרגע קפאתי על מקומי. כעבור כמה שניות התעשתתי ואמרתי לו: "שייקה, אוריון, לא אלנבי, הם קודם הלכו לאוריון, רק בסוף לאלנבי..."
הקהל היה נבוך, חלקו פרץ בצחוק גדול...
לרגע הוא התעקש: "לא, קודם אלנבי."
ואז אמרתי: "אי-אפשר להספיק להגיע לאלנבי. אלנבי רחוק יותר מחן. קודם צריך לעבור באוריון..."
הוא חשב, חשב, חשב ואז אמר: אתה יודע מה? אתה צודק... התבלבלתי, בסדר תמשיך לבד... מזמן לא עשיתי את המערכון הזה."
הייתי כה המום ומופתע... המשכתי שתיים שלוש שורות והשיתוק אחז בי, למול מבטו הצופה בי מן השורה הראשונה. האמת שלא היה טעם להמשיך. הסצנה "אוריון או אלנבי" היתה ה-פואנטה של האירוע. ממנה היה אפשר רק לרדת...
בתחום המערכונים, רק דבר אחד אהבתי אצלו יותר מ"ציונה": את קטע הפנטומימה הגאוני שבו הוא תולש שערה מהראש ומנסה להשחילה בקוף של מחט...
עוד תגובות (והיעדר תגובות)
על "הקרן החדשה לישראל"
אהוד שלום,
שמחתי לראות שהמסמך על 'הקרן החדשה לישראל' [גיליונות 270, 271] מתחיל לעורר הדים. אני מציעה שתאמר לכל מי שהמסמך נראה לו 'סנסציוני', 'מתלהם' או 'זול' שפשוט ינסה לקרוא את הכתוב בקריאה בקורתית, יתעלם מפרשנויותיהם של הכותבים ויבדוק את העובדות עצמן. האם מקורות העבודה אינם מהימנים? האם המסמכים אינם אמיתיים? האם העובדות המובאות במסמך אינן נכונות?
נדמה לי שכך יתקשו המפקפקים להדביק על המסמך תווית של מגמתיות סנסציונית בלי לפגוע באמינותם שלהם או להחשד בעוורון וקהות חושים כלפי עובדות שאינן תואמות את עמדותיהם הפוליטיות.
יום טוב,
אסנת ר.
אהוד: עד סגירת הגיליון לא הגיעה אלינו שום תגובה מ"הקרן החדשה לישראל" או מגוף ציבורי, מעמותה או מאדם כלשהם שיכולים להאיר את עינינו לגבי פעולותיה ומגמותיה – מעבר לדברים שציטטנו אצלנו.
שירת ארץ-ישראל
מהפכות צורניות
אסתר ראב
אבות ישורון
אמיר גלבע
יהודה עמיחי
מאת הלל ברזל
הכרך השמיני, מתוך תולדות השירה העברית משירת חיבת ציון ועד ימינו, מאת הלל ברזל, מוקדש למהפכות צורניות בשירת ארץ-ישראל.
אסתר ראב כתבה את שיריה במקצב מותאם, מבלי להזדקק לדפוסי משקל נוקשים מן המסורת הקלאסית, וכן חרגה מנורמות החריזה המקובלות. היא הקדימה בכך את שינוי הנורמות של המשקל וצורות החריזה בשירה הבתר-אלתרמנית. אבות ישורון פרץ את גבולות הלשון העברית והוסיף למילונו הפיוטי מילים וצירופים מיידיש ומערבית, וכן שינה את צורות הניקוד. אמיר גלבוע עבר מצורות סגורות במבנה השיר לצורות פתוחות ומהן לצורות זורמות נוסח הציור הקינטי. יהודה עמיחי הצטיין במערכת הדימויים והמטפוריקה, הפורצת בין קודש לחול.
מהפכה צורנית אינה עומדת בפני עצמה. היא כרוכה בחוויה האישית שאין להפרידה מן הרקע התקופתי והביוגרפי-אישי. לכן הוקדשו פרקים מיוחדים לתאור מפורט של מהלך החיים הנמצא בבסיס-השירים. תשומת לב מרובה הוקדשה להארה הפואטית, הפרשנית והמילונית של השירים וכן להזדקקות לתנ"ך, שהיא משותפת בעצמתה אצל המשוררת ושלושת המשוררים.
תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו מאת הלל ברזל:
כרך ראשון: שירת חיבת ציון מיל"ג באחרית ימיו ועד י.ל.פרץ ודוד פרישמן.
כרך שני: שירת התחיה – חיים נחמן ביאליק.
כרך שלישי: שירת התחיה – שאול טשרניחובסקי.
כרך רביעי: שירת התחיה, אמני הז'אנר – זלמן שניאור, יעקב כהן, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמן, דוד שמעוני.
כרך חמישי: שירת ארץ-ישראל, מודרניזם וקלאסיקה, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג.
כרך שישי: שירת ארץ-ישראל, אקספרסיוניזם נבואי – אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, מתתיהו שוהם.
כרך שביעי: רומנטיקה, אידיאולוגיה, מיתולוגיה – רחל בלובשטיין-סלע, אלכסנדר פן, אביגדור המאירי, יונתן רטוש.
כרך שמיני [חדש]: שירת ארץ-ישראל, מהפכות צורניות – אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי.
כרך תשיעי, [בהכנה]: שירת ארץ-ישראל – מיסטיקה וסימבוליקה.
ניתן לרכוש את הספר ישירות דרך ההפצה של הוצאת הקיבוץ המאוחד בהנחה של 30%, באמצעות פנייה לאילנה 03-6163978.
[דבר המו"ל]
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק אחד-עשר
גם לאישה נשמה, ולכוכבא קצ'קו המרחומה נשמותיים
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גורם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
אבינועם יוסף סיפר לי כי בצד עבודתו כמוביל-בשר במשאית-קרור (מטעמי אתיקה לא אזכיר תוצרת מי הוא מוביל אף כי המפעל הזה זיכה את חנות הבשר שלי "ברבקצוץ" בפרס שבאמצעותו תתאפשרנה כתיבתו והוצאתו של הספר לאור) הרי הוא, אבינועם, עוסק גם בפעילות התנדבותית כי הוא חש צורך בחיים של רוחניות וקדושה ודואג לאספקת נקניקיות וקבבים חינם לאסירות בנווה-לימור, וזה הוא שסיפר לי על גורלה המר של הפועלתנו-לשעבר תקווה האקדוחנית השמנה, נטולת הדגדגן, שריצתה בכלא-הנשים את תקופת מאסרה. כל-כך חרוץ היה שגם בקבינה הממוזגת שלו ראיתי כתמים של דם מהסחורה שהיה מספק.
אבינועם היה פעיל בוועדה לקליטת עולים מטעם היישוב שבו התגורר (כאמור אני מנוע מלמסור פרטים מזהים, מה עוד שהוא מוביל במשאיתו המקוררת גם בשר לא-כשר), התנדב למישמר האזרחי, למד"א. הוא התגאה בפניי במרץ הרב שלו ובהתמדתו. פעם רמז כי התמכרותו לעבודה התנדבותית, שהעניקה לו סיפוק רב והערכה ותחושת קדושה, שלדבריו כל-כך חסרה לנו בחיינו היומיומיים, גוזלת ממנו את הזמן שהיה עליו להקצות לאישה ולילדים. הוא רוצה לקנות לעצמו שם, ככתוב במדרש תנחומא, בפרשת ויקהל: "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו אביו ואימו. ואחד מה שקורין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו!"
אבינועם בא לארץ עם הוריו בגיל צעיר, בן למשפחה מרובת ילדים. בגאווה סיפר כי אף על פי שהוריו שוכנו בצריף דולף במעברה, וחרף הצפיפות הרבה בין כתליו, הוא למד מאביו את מצוות העזרה לזולת והאירוח הלבבי כדי לזכות בקדושה. לכל נצרך שהזדמן לבית הכנסת בערב חג או שבת השתדל האב לסייע. גם אבינועם הנהיג בביתו הכנסת אורחים נדיבה, ובייחוד לאחר שסיים לבנות את ביתו החדש ביישוב בגליל.
הוא גם ניבא לי שבמוקדם או במאוחר נצטרך כולנו לסגור את חנויותינו או למכור בשר כשר בלבד, וזאת חרף העלייה הרוסית הגדולה. "הנה, תראה רק לפי מה שהם כבר עושים לאולמות האירועים והשמחות: אסור להשתמש בשום ובבצל שנקלפו יום קודם, זאת בשל הגמרא במסכת נידה שבה הזהיר רבי שמעון בר יוחאי מפני אכילתם בגלל החשש שרוחות רעות נכנסו בלילה בשום ובבצל שהוסרה מהם מחצית ראשם, וככה ניטלה הגנתם. הרבנות אוסרת על בעלי האולמות להגיש יין שנפתח יום קודם לכן, בשל החשש המפורט ב'שולחן ערוך', 'יורה דיעה', 'שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס'; וב'יורה דיעה' גם נקבע שאכילת בשר ודגים יחד מסוכנת 'מפני שקשה לצרעת', כלומר, גורמת למחלת העור הנוראה, לכן לא רק שאסור בישול מעורב של בשר ודגים אלא הם מחייבים מערכות כלים נפרדות. וזאת רק התחלה למה שמצפה לכם בחנויות הבשר!"
יום אחד הביאה בתו של אבינועם הצדיק מכתב מבית-הספר ובו בקשה לארח ילדים ממשפחות הרוסות לסופי שבוע ולחגים. אבינועם ואשתו נדלקו על הרעיון והתחילו לאמץ נערות שבאו מרקע כלכלי וחברתי נמוך ומבתים חסרי אמצעים, ולא נקלטו במסגרות החינוך המיועדות לטפל בהן.
האסופית הראשונה שהביא אל ביתו היתה נטלי, שפגש בה במקרה כשהיתה בת חמש-עשרה, בג'ינס וטי-שירט גדול עליה, כמובן ללא חזייה, בעת שאכלה גלידה והוטרדה בידי המוכרים בקיוסק ברחוב הראשי בעפולה. בחורים חסרי-לב צרו עליה במילים מפתות והציעו לקחת אותה לקיבוץ בעמק, בדרך ודאי היו אונסים אותה. המנוולים. במקום ללכת לעבוד הם מטרידים בנות. אבינועם יצא להגנתה. משיחה שניהל עימה, לאחר שניער מעליה את מטרידיה, התברר לו כי היא שוהה בישראל מתוך אהבה לארץ. הוריה, שהתגרשו, היו אז בצרפת ואביה התנכר לה.
אבינועם הזמין אותה לביתו, בהסכמת אשתו, ולאחר שקיבל גם אישור מאם הנערה, שכבר הגיעה לפרנקפורט, נעשתה נטלי לבת-בית וזכתה במשפחת יוסף לחום ולפינוקים, וכל השנים היא שומרת על הקשר איתם ומתגוררת בביתם בבואה לבקר בארץ. אחריה באו ד' ואסתי והאחרות. אבינועם התוודה בפניי (במבט-לאחור הדבר היה צריך להדליק אצלי נורת-אזהרה) שהוא אוהב לטפל בציפורניים של הבנות מהמשפחות ההרוסות שהוא משכן בביתו ולעשות להן מניקור ופדיקור, סיפר איך הוא יושב לרגלי הנערה על שרפרף והיא על כיסא וכף-הרגל שלה בגובה בין-ברכיו וביד אחת הוא מחזיק את רגלה, ובשנייה המספריים הקטנות והפצירה ולפעמים צריך קודם לעטוף את כף-הרגל במגבת חמה לחה כדי לרכך ציפורן ועור קשה ויבלות וכך צריך להחזיק במגבת לפחות עשר דקות ולהדק סביב, וכשהוא מסיים לשפץ את כף-הרגל הוא מרגיש צורך עז לשים אותה בפה ולנשק לה אצבע אחר אצבע, ציפורן, ציפורן. בשפתיים. בלשון. הרי לשם מצווה קדושה זו בלבד, שאמנם לא כך בדיוק כתובה בתורה, הוא מוכן להקצות כל שעותיו הפנויות לנערות במצוקה והיה רוצה מאוד לקנות מצלמת וידאו כדי למזכר את המסירות שלו ולהנציח מעשים שבקדושה.
*
לפני חודשים אחדים הזעקתי את אבינועם כי הזמינו אצלי, ממש ברגע האחרון, שבעה-עשר קילו "נקניקיות-קוקטיילה" (אני עדיין מתלוצץ – ) לנשף-צדקה עם תצוגת-אופנה של בגדי-ים, שאירגן המוסד המרכזי לילדים מפגרים. בדרכי החוצה מן המיטבח עמדתי לרגע בפתח, שבקושי הצלחתי להיכנס בו, (אני לא יודעת מדוע לאחרונה עושים את פתחי-הדלתות צרים כל-כך?) והצצתי אל קהל המוזמנים, שחלקם בילו על רחבת-הריקודים לצלילי תזמורת רעשנית, בטרם יפתחו תצוגת-האופנה והמזנון.
והנה, את מי אני רואה, רוקדת, זקופה ואצילית, לבושה בשחור, רק חולצתה בפסי-לובן, שערה השחור אסוף אל מעבר לרקותיה, עודנה רזה להדהים, חסרת שדיים. אפה סולד, מופשל-נחיריים מעט, מלכותי כשהיה, עינה השמאלית חסרת תנועה, בורקת מבפנוכו בחום-זהב קר כומו יהלום עין הנמר המפורסם, פניה חמורות-סבר, נוקשות מאוד, ויפות (עברה ניתוח מתיחה?) – כאילו עדיין היא עוצרת, בכל כוח גאוותה, את ההתעטשות הפנימית, מלמטה –
ורק דרך ריקודה מסגירה במעט, כנקיקי נחיריה הפעורים, את הכוחות הגנוזים בה –
עדיין –
היא ראתה אותי ולא הכירה. מה הפלא. שמנתי. קרחתי. התמשקפתי. אני הבחנתי גם בבעלה רוקד בטוחות בחליפתו ההדורה, גבוה ממנה, אפו בשרני וסמוק, מגושם מעט, וטבעת-זהב בעלת אבן-חותם שחורה על זרתו.
גם אלי גורבץ' רקד שם, עם אישתו.
ואני, לאחר טקס הקבלה לחוג הקראקובסקאי – – –
(יחליט העורך אם עליי להרחיב בקטע הזה, וארחיב – חה, חה, חה – ) – ) – ) –
שאלתי את אלי גורבץ', כשביקרתי במפעלו (אחרי מותו של וולפה, אלי קנה את המפעל "שלנו" והרחיבו) – מה עושים בארץ כוכבא ובעלה. אלי צחק. "מה, לא ידעת? היא וולפי," מתברר, זה שם בעלה של כוכבא, "החליטו לפתוח כאן תעשיית נקניקים ומעדני בשר יוקרתיים ברמה בינלאומית ובטעם אלזאסי, גם לייצוא. בגלל ההיסטריה סביב הפרה המשוגעת ומחלת הפה והטלפיים, דווקא עכשיו יש עתיד לבשר הישראלי באירופה. לא רק הזונות הישראליות בפרנקפורט. כי אצלנו השירות הווטרינארי מצויין ונותנים חיסונים והכל תחת פיקוח חוץ מהבהמות ההולכות-על-שתיים. והשניים גם יחזרו להשתמש בשם דומה: 'וולפי, מעדני בשר ונקניקים, רמת-גן'. תחילה חשבו לקבל קרקע חינם ולהקים את המפעל בשטחים, אבל התברר שתחולנה עליהם הגבלות ייצוא לשוק המשותף, וגם איזורי התעשייה שם תחת כשרות, ואחר-כך פרצה האינתיפאדה וכל העניין ממילא נפל."
"ומה יגידו 'חוג קראקובסקה'? הלא הם בעד נקניקים איכותיים ונגד רשתות-שיווק המוניות?"
"אתה והתסביכים שלך. מי הם בכלל הקרקובסקאים? אפס-אפסים. גורם שולי בשוק. רק פלצנים קונים אצלם, ורק בתל-אביב. שאל עליהם באילת, בעפולה, אפילו בחיפה, לא יודעים בכלל על קיומם. אולי יש קראקובסקה אחד או שניים בירושלים, בשביל פלצניה. חוץ מזה, רק שמעו הקרקובסקאים שבאו כוכבא וולפי משטראסבורג – מיד עלה להם שתן השוקרוט האלזאסי לראש והם עורכים קבלת פנים לכוכבא שלך עם פואה גרא מיוחד א-לה אוברג' דה ליל, וגם ידפיסו עליה ועל וולפי כתבה שלימה באחד המקומונים, אל תשאל, כולם מתלקקים אליהם וככה התברגו מיד בצמרת-שבצמרת, אתה בחיים לא תגיע לרמה שלהם עם חנות הבשר הענתיקה שלך בגבעתיים."
"ומה תעשה אתה?"
"אני?" צחק. "'אותי' כבר מכרתי לוולפי שלה. תתכונן, בקרוב הם ישתלטו על כל השוק, כל חנויות הבשר, כל האיטליזים הפרטיים, גם אתה תמכור עוד מעט כמעט רק את התוצרת שלהם – "
"אני מפשתן עליהם!" אמרתי בכעס. "אני יכול להרוס אותם בפישתון אחד!"
"נו, נו, אל תגזים!" שב אלי וצחק, "רק תסתכל בראי איך אתה ניראה! – מזל שלך שהיתה לה תאונת-דרכים קשה בבלגיה ואיבדה את הזיכרון, רק לאט-לאט חוזר לה, וגם קיבלה עין תותבת, לא הרגשת?" – וכבר היה קצר-רוח אליי, יושב במשרדו-לשעבר של וולפה-אבא, שרוהט בהידור רב, "אתה כבר מתחיל לדבר שטויות מפני שכוכבא היתה פעם אישה שלך!"
"לא היתה אישה שלי אף פעם," אמרתי, "כומו שבן-גוריון מנוחתו עדן לא היה מתרומם!" ויצאתי בכעס מהמשרד, "מתאוננות, מתאוננות – בסוף אלמנות!" – – כשאני נתקלת מכל צד במשקופים הצרים ימ"ש – – והגעתי אל הפולקסוואגן הקטנה העתיקה שבקושי סחבה עדיין על הכביש, נוטה על צידה מפני כובד משקלי. ולא הסתכלתי במראה מפני שאני שונאת לראות את הקרחת הוורודה, שהתבצקה קצת, כשהיא חוצה את שדרת שארית שערותיי.
לא. לא נכנעתי להם. לא הסכמתי למכור את "ברבקצוץ" ולתת לתוצרתם שבסגנון האלזאסי להשתלט על כל חנויות הבשר. ידעתי שאפילו אלי גורבץ' השורף, שחושב שעשה את עסקת-חייו איתם, עלול להתחרט. שמעתי שכבר הצליחו להשיג שינוי-יעד של אדמת המפעל "וולפה"-לשעבר שמכר להם אלי. ערכה עלה באלפי אחוזים וזה יצא להם יחסית זול יותר אפילו מבשטחים.
מפי אבינועם שמעתי שהם עומדים להשתלט על המפעל בצפון, המספק את מרבית הבשר והנקניק ל"ברבקצוץ" חנותי.
גורבץ' פלט שכוכבא חורשת את הארץ במאמץ להפוך את חנויות הבשר לזכיינים שלהם, גם החנויות הרוסיות. זו תהיה רשת הבשר הלא-כשר הכי גדולה בישראל. מהפכה. יותר ויותר צרכנים יתרגלו לקנות את מרבית המוצרים באיכות טובה יותר ובמחיר זול יותר בזכות האי-כשרות, והדבר מרגיז אותי כי כך בדיוק היה החזון הרוחני שלי, להשתחרר סוף-סוף מהיהדות של הדיאטה.
החלטתי לחזור לכתיבה, שאותה זנחתי לפני שנים רבות. אמנם אצבעותיי נענות לי בקושי רב, תיאבוני הולך ומתגבר, לקוחותיי מתמעטים, אני מסתובבת ב"ברבקצוץ" בטלה רוב שעות היום ובאישה לא נגעתי מאז טקס הקבלה לחוג הקראקובסקאי, אבל –
רצוני שכולם ידעו – אימפריית מעדני הבשר והנקניקיות האלזאסיות של וולפי-מיספר-שניים וכוכבא, אשתי-לשעבר, שעוד מעט כל המדינה תשתגע אחריהם ותלעס את מוצריהם הלא-כשרים, לא היתה באה לאוויר העולם אלמלא הפישתונים ההם עם האמוניאק –
– – –
וזה לא מעט לגבי סופרת-בשרים – כפי שאני יכולה לכנות את עצמי לאור ניסיון חיי עד כה, כי מאז תקעו אותי בתחת אני מרגישה כומו זכרה וכומו הרבה נשים שאם רק משתחררות מדיעות קדומות ועם קצת ואזלין מגיעות לאביונת-חייהן האנאלית ומרעידות קירות, וחזרתי לכתוב שירים טובים לאין-ערוך לעומת הימים שבהם חירטטתי שירי אהבה ענוגים לכוכבא ושבהם יצא לאור ספרי היחיד "ההר הנושם", וגם אפשר להלחינם, הנה למשל שיר הבשר הלבן כדלקמן:
המדינה שבנימין ז. הרצל חלם
ירדה שבת המלכה
הדתיים סגורים בבית,
בבית-כנסת, תודה לאל
לא רואים אותם,
אין אוטובוסים אין משאיות,
רוסים עובדים בתחנות הדלק,
ערבים ממלצרים במסעדות,
עמישראל מצטופף בכביש
בחניון, בקניון, בחופים
רואים בשר לבן קונים,
עושים חיים חילונים
משוגעים, אין חבשושי כיפות
תודה לאל, למה בראת את השבת
רק פעם בשבוע?
תן לנו אותה כול, כול יום,
וכול לילה, שבת
ללא דת היא כיף החיים
ב"מדינת היהודים"
שבנימין ז. הרצל חלם!
ואני מקווה שאצליח. אני זקוקה לכסף. הסכום שחסכתי שנים מ"ברבקצוץ", אחרי מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, מע"מ הפסדים, שיקים חוזרים, ארנונה, מס שלטים ודמי חבר באגודת המנקנקים – הולך ואוזל, משחקי-הקלפים גם הם נגסו חלק, והדירה הקטנה, הצמודה ל"ברבקצוץ" חנותי, נעשית צרה עליי משבוע לשבוע. כולי תפילה, קולי נרגש – אנא, אתם שם, בתל-אביב או בכפר-סבא, קבלו את הספר שלי, הדפיסו אותו, שלמו היטב, כיתבו ביקורות אוהדות, הקדישו לי תוכנית בטלוויזייה ואם אפשר העניקו לי עבורו גם פרס ספרותי, כי אני, אני לא מסוגלת לנטוש את עולם הספרות פעם נוספת וחס ושלום להצטרך למכור את "ברבקצוץ" ולחזור להיות פועלת פשוטה ומתכופפת בתעשיית הנקניק של וולפי הII- קוס-מרת-פסטרמו –
אנא –
ינצח הצדק בישראל!
מיד –
ולא בשיטת הסאלאמי
או חובבי הסאלאמי קראקובסה,
כי אני –
*
בצהריים עצרה מונית מול חנותי "ברבקצוץ" בגבעתיים (לא רחוק מפינת הכיכר שבה התפוצצה לפני שבועיים מכונית-התופת של המתאבד הפלשתיני, שרגלו הקטועה נחתה על שולחן-העבודה שלי, בין הסכינים החדות והכבדים הטריים, והתערבב דם בדם של עוף, בקר ובן-אדם, וחלקי בשר היו מפוזרים על הכביש והמדרכה, ולרגל היה ריח מעושן של הפיצוץ כומו ששליק שלא תובל היטב, ואני מיד הלכתי וקניתי אקדח קליבר 9 מ"מ והגשתי בקשת רישיון למטרה של הגנה עצמית, כדי שאם יבוא מולי המתאבד עם חגורת הנפץ, שזוהי פצצה מהלכת בכל מקרה, לבוש ז'קט גדול ממידותיו גם ביום קיץ, אוכל לפצפץ את ראשו באוויר החופשי בטרם ייכנס לחנות ולפני שיספיק להפעיל את המטען, וגם אני אהיה גיבור ישראל כומו אלוף מרדכי – – )
וממנה מי יורד? כוכבא! – המונית הסתלקה והיא, בגאון פנימה – כובע-קש רחב-שוליים, משקפי-שמש כהים בעיצוב של אופנת-עילית, עקבים, אין-חזה, רזה, תזזיתית, מרחרחת נכחה כשועלה רעבה. מי שנכנס ל"ברבקצוץ" גורם להשמיע פאפם שמשעשע את כל ילדי גבעתיים האוכלים לא-כשר ונשמע כומו משאית צרודה:
"פאפם! פאפם!"
אבל היא לא זיהתה אותי.
ואולי העמידה פנים?
כאילו אני אחרת, עומדת בפניה בדמות האישה שלי. האמת, מהיותי שמנה כל-כך טרם העזתי לצאת החוצה בלבוש אישה אלא הייתי מתלבשת ומתחפשת בדירתי שמאחורי החנות ומטיילת הלוך וחזור מול הראי ומגרה את עצמי כאילו אני מחזיקה זין של אישה וגומרת בהתיזי מול הראי. יום אחד, אמרתי לעצמי, אתחיל לצאת ככה החוצה ואצליח בתחפושת להרוג את כוכבא, לבתר את בשרה ולמכור אותו בחנות הבשר שלי.
חשבתי שכוכבא תעמיד פני לקוחה ובינתיים תסתכל סביב כדי לקבל מושג על מצבה של "ברבקצוץ". חשבתי שתציג עצמה בשם "וולפי, מוצרי בשר ונקניק, רמת-גן" ותיגש ישר לעניין. חשבתי אם עליי להתוודע אליה.
כאשר שאלתי לרצונה – האמת, גם קולי השתנה מאוד במשך השנים בגלל ההשמנה והתרופפות הלשון הקטנה ובגלל נחירותיי שהיו לשם-דבר בגבעתיים, (סיפרו שמאוחר בלילה הנוער יושב על הברזלים ומתפוצץ מצחוק מנחירותיי. מעשנים ונוגעים לבנות בציצים. הזונות הקטנות עם הנקניקיות מקדימה. כמעט הכל בחוץ. ולמפוטמות הפרונט גדול כומו חזה הודו נקבה מעושן). התלוננו בפניי שכנים שאגרטלים נסדקו בנחירותיי, כומו ב"תוף הפח" של גינטר גראס –
– ענתה שבאה בשם רשת גדולה משטראסבורג שמתעניינת בקניית חנויות הבשר בארץ, גם את הרשתות, או לפחות להפוך את מרביתן לזכייניות של הרשת, שתעבוד גם לייצוא. לבשר הישראלי יש שם טוב באירופה. לא רק בגלל הזונות בפרנקפורט, חה, חה, חה...
נשמע לי חשוד שהיא חוזרת על הבדיחה של אלי גורבץ'.
"בגלל הפרה המשוגעת?" שאלתי.
"ומחלת הפה והטלפיים שחיסלה עדרים שלמים. אסון. איך אירופה המערבית, שמשמשת דוגמא לעולם, לא חיסנה את הבקר? ואילו בישראל..."
"אני לא מעוניין למכור." חתכתי.
"תחשוב היטב, אתה תתחרט, חנות הבשר שלך לא שווה הרבה. ניתן לך מחיר טוב. אם לא, נמצא זכיין שיפתח חנות דומה מולך!"
מההתרגשות הזעתי. ניגבתי את פניי במכנסונים ישנים של כוכבא, שבקושי הקיפו לי את האף. "'ברבקצוץ' יש רק אחד בעגבותיים. הלקוחות לא יעזבו אותי. חנות בשר זאת לא ספרות. כאן האופנות לא משתנות וכאן ממה שמקיאים – לא קונים!"
היא לא נרמזה, ואולי המשיכה כל הזמן בהעמדת-הפנים. "'ברבקצוץ' שלך לא שווה הרבה. הציוד לא-מודרני. חלון-הראווה מסביב מיושן ולא נקי. הכל מלא כתמי שומן וריח עישון בשר, אבל, אני מוכרחה להודות שלנקניקים שלך יש ריח טוב."
"מזכיר לך משהו מיוחד?" שאלתי.
"את מפעל הבשר של אבא המנוח. ואולי אני סתם רעבה, בגלל הצהריים. מאז הבוקר עברתי חנויות רבות בגוש דן."
היא הסירה את משקפי-השמש. העין התותבת זהרה בחום-זהוב כיהלום המפורסם עין הנמר. פניה עטו ארשת קשוחה, לא טבעית, כי הביעה חיוך תאוותני-יבש בעין אחת בלבד, ואילו השמאלית נותרה ללא הבעה, מוגדלת ולא מעפעפת.
"תשתי לימונדה?" מזגתי לה לימונדה ערבית קרה מלימונים טריים סחוטים ללא תוספת מים, כפי שהיתה מכינה אימי, מנוחתה עדן, עם הרבה סוכר ועלי נענע.
"לא תודה, אני לא צמאה," סירבה.
נתתי לה להריח נקניק.
היא שאפה אותו כמתרפקת עליו. כמעט רצתה לנשק אותו. נזכרתי איך היתה מוצצת לי את הזין, ממש שותה, כדי לבדוק אם לא בגדתי בה, אם אין עליו ריח של קוס זר. נזכרתי בריח של סטייק הפילה העסיסי שהיתה מכינה לי מהבשר של אביה כפי שרק היא ידעה להכין. חתוך כקובייה, מושחם מאוד, כמעט שרוף מבחוץ ורך ונא מבפנוכו וממש נמס בפה. והרוטב החום. והטעם כחמאה הנמסה בפה. חיות טורפות בשר אנחנו ואין כאומצה נוטפת-דם תרופה נגד דיכאון, ומלכת האומצות היא הפילה.
וכוכבא שוב הריחה.
"לפרוס לך פרוסה מהנקניק?"
"לא. לא. רק תן לי להריח עוד אחד," התרככו מעט פניה כומו קבאנוס טרי שטרם התקמט ביובש. כמובן שלא יכלה לדעת שהמפעל בצפון הכין עבורי נקניקים לפי המתכונים שלמדתי ב"וולפה" לבשר ולנקניקים, מפעלו של אביה חותני-לשעבר וולפלה שמנדריק הסטראוואדור, אביר המבררות והעוטפות בעלות האצבעות הזריזות שידעו לגלגל תפוחי-זהב כומו ביצים בבתי-האריזה בלב פרדסי המושבה.
"בחדר האחורי יש עוד נקניק," אמרתי.
לפני שנכנסנו סגרתי את הדלת החיצונית ושמתי שלט "תיכף אשוב". החדר האחורי היה בדרך-כלל חשוך, תמיד. לא הדלקתי אור, כדי שלא לפגום בנקניקים ובקאבאנוס התלויים לייבוש וליישון. עמדנו ליד המקרר הגדול. עליתי על שרפרף. הוצאתי נקניק ועוד נקניק וכוכבא השטוחה החזיקה והריחה, הרימה ונאנחה. "נאנחת, נאנחת ובסוף אלמנה," אמרתי לעצמי, מתבוננת באצבעותיי שפעם היו דקות כנקניקיות ועכשיו הן נקניקים, כל אצבע אישיות לעצמה, ממש גיבורה ברומאן, אפשר לצייר עליה פה, אף ועיניים, ולראשונה אחר שנים רבות היה לי קישוי-אבר בגלל הריח הישן של כוכבא, רבלון אינטימט, שהיום כבר יצא מהאופנה. האם רצתה לעבוד עליי? האם הזיכרון חזר אליה או שמעולם לא עזב אותה ורק העמידה פנים? פתאום נשכה... פתאום הבינה שהיא מחזיקה בחשכה-למחצה בנקניק הפרטי... פתאום התחלתי להתיז בה... עליה... וככה, וככה, וככה – על הקראקובסקה, הסלאמאי, הרבלון אינטימט – התגבר ריח חריף של הזרע המקולקל ששכב חודשים בביצים שלי מבלי לצאת – – –
מזלה הרע של כוכבא שרק לאחר צעקתה ההולכת ונחנקת: "מנוול! אני ידעתי כל הזמן שזה אתה!" – התעורר התוכי שלי וולפלה (כן, מרוב בדידות אילפתי תוכי) וצווח: "קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!" – שאם התוכי היה צווח קודם אולי היתה מצליחה לברוח לפני שהידקה את אצבעותיי העבות על הגרון שלה בעוד הנקניק הכואב ממלא את פיה ואשכיי הכבדים מתנדנדים ומכים על פטמות האין-חזה שלה...
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
כרמי יוסף
ועד מקומי / מרכז קהילתי וספורט / ספרייה / ועד האגודה
מחווה לפוצ'ו חברנו, תושב המקום, עם צאת ספרו החדש
"זאת שכולם יודעים"
(רומאן צדדי בהוצאת גוונים)
בתוכנית: הסופר אהוד בן עזר יספר מה קורה כשהפילגש היא ייקית
אגר' ישראל ויסלר [פוצ'ו] יצ'זבט על ספריו, על ההווי בפלמ"ח, בפקולטה לחקלאות ועוד
חברים מספרים – שי לביא, אליעזר פומרנץ, דני חנוך
ליווי מוסיקלי שילווה את הערב, להקת הבילויים
המנחה עדנה ויסלר
המפגש בבית הקהילה, במוצאי שבת, 8.9.07, בשעה 20.00
מחיר כרטיס 30 שקלים
* * *
העיתון החדש שהפצתו החלה "ישראל היום"
עיתון יומי חינם כל בוקר
מי שמעוניין לקבלו חינם כל בוקר לביתו
אפשר להתקשר לטלפון: 054-4000100
להשאיר כתובת ופרטים, גם במענה קולי
או לשלוח מייל: hayom@israelhayom.co.il
[מר א. בן עזר ניאות לכתוב בו טור קצר מדי שבועיים, בד"כ בימי רביעי]
* * *
חדש בגוונים 2007
נוצת יען מאת מרים רום
"בשלהי מלחמת העולם השנייה מובלת תינוקת יהודיה, נוטה למות, להטבלה בכנסייה. ילדה בת שמונה מתבשרת בתל אביב של שנות ה-50 כי אביה אינו אביה האמיתי. כעבור עשרות שנים פוגשת אישה ישראלית גבר מסתורי בטיילת פלנטי הרומנטית בקרקוב. בין שתי נקודות הזמן מחבר מסע במרחב ובזמן, הלוקח את גיבורת הספר נוצת יען אל העיירה היהודית קז'ימיש בפולין במאה ה-19, לברזיל ולאוסטרליה, לנבכי ההיסטוריה של משפחה ענפה, אל ליבה של אימה ולסודות על זהותה. בשפה נדיבה, שרבדיה הישראלים והיהודים מספרים סיפור בפני עצמם, טווה מרים רום עלילה מרתקת, מהפכת קרביים ובסופו של דבר מרחיבת לב. ספרה מלמד שיעור יקר ערך של ניצחון האופטימיות על רפיון הרוח והייאוש."
תומר קרמן, עורך
* * *
סופרים בישראל
עיתון אלקטרוני של איגוד כללי של סופרים בישראל
העורך: ד"ר חיים נגיד, עזרה בעריכה ובהפקה: יעל שבק
להיכללות ברשימת התפוצה: igudil@netvision.net.il
אתר איגוד הסופרים: http://sofrim.org.il
* * *
נמשכות סדרות החינוך החמאסי בקייטנות הקיץ לילדים ולנוער ברצועת עזה להפעלת טילי קאסם ואיסוף המשגרים לאחר השילוח. אירגוני הטרור ותומכיהם משקיעים כסף רב בפיתוי נערים וילדים עניים לשמש כמטרות חיות לצה"ל ליד המשגרים, בדומה למה שעשה חיזבאללה בלבנון. סביר להניח כי "הקרן החדשה לישראל", וארגון עדאלה שכנראה נתמך על ידה – ידאגו להגיש בג"צים נגד חיילי צה"ל רוצחי הילדים, וכי מכונת התעמולה של החמאס תצחק על טיפשותם של היהודים. האמת, זה באמת מזעזע. לֵך עשה שלום עם רוצחי ילדיהם! – זה יותר אכזרי מרצח ילדינו בקסאמים שלהם ובפעולות הטרור האחרות שהם מבצעים.
* * *
אהוד אולמרט אשם בשחיתות שהביאה לכך שברבעון השני של 2007 עלה התוצר הלאומי ב-6.1% בחישוב שנתי, בהמשך לעלייה של 6.2% ברבעון הראשון ועלייה של 8% ברבעון האחרון של שנת 2006, כך עולה מסיכום המבוסס על נתונים חלקיים לרבעון השני של 2007 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שחיתות זו הביאה לביקושי שיא של מכוניות ומכשירי חשמל ומבשרת חגיגת קניות אדירה לקראת החגים. השחיתות, שטבועה באופיו של אולמרט, שהוא מראשי הממשלה הגרועים והכושלים שהיו לנו אי פעם – ניכרת גם בכך שהוא משים עצמו דואג ל-7,000 ניצולי השואה הנזקקים ומתעלם ממצבם הנורא של מאות אלפי פליטי שואה אחרים, דור ראשון ושני, שחלקם שוהים כרגע בנופש בחו"ל, חלקם קיבלו כל השנים שילומים וחלקם ירדו מן הארץ וחלקם קונים עתה את מכשירי החשמל המוזלים לקראת החגים ולוקחים חלק בחגיגת הצריחה הכללית. אנחנו מקווים כי בעוד שנתיים תָּדֶחְנָה מסקנות ועדת וינוגרד את אולמרט, וכל התופעות המושחתות הללו תיפסקנה באחת תחת הנהגתם של לינדשטראוס, העליון וביבי.
* * *
תפח החוב של ארה"ב לישראל
מתברר כי ההון שהשקיעה ישראל בהכשרתם המקצועית של אלפי היורדים ממנה לארה"ב – גדול מכל הסיוע השנתי שארה"ב שלחה, שולחת ותשלח לישראל.
* * *
בג"צ הורה על הגברת פעולות החיסול הממוקד ברצועת עזה כדי לאפשר את השלמת מיגון בתי הספר בשדרות בתוך שלושה שבועות! בג"צ גם החליט על המצאת בטון מיוחד כדי לעמוד בלוחות הזמנים שקבע למיגון. גם לינדשטראוס ביקר שם אתמול כדי לעמוד מקרוב על מחדלי צה"ל וממשלת ישראל עוד בטרם התרחשו! אם יפרוץ מחר מחדל של הרעבת ציפורי שיר, לינדנשטראוס מיד ישלוף ממשרדו לתקשורת תיק תקשורתי של ביקורת על מצב ציפורי שיר!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,550 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
272 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל