| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 273
תל אביב, יום שני, י"ג באלול תשס"ז, 27 באוגוסט 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: ד"ר גיא בכור: א. האלכימיה של המזרח התיכון: פתרון חידת הזמן, בכל הסדר ישראלי-ערבי. ב. הייה שלום, ידידי, עלי שלקאני.
יוסי גמזו: ביום השנה לפטירתו של יוסק'ה הדר ז"ל.
אופיר סיוון: דמגוגיה פסבדו-אינטלקטואלית ב"הארץ" (23.8).
מורָה: לקראת פתיחת שנת הלימודים תשס"ח.
אורי: לכבוד סגן שהב"ט, ח"כ (אלוף מיל') מתן וילנאי.
עזה צבי נולדה ברכבת העמק, מאת משה גנן.
ברוך תירוש: רכבת העמק היתה עוצרת לפי הזמנה ב"תחנת בקשיש".
רכבת העמק של פוצ'ו / שני סיפורים. // ישראל פנחסי: מיגון שמיגון.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ג. בן הקצב מבגדאד
ו"אָנָא יָא בָּאבָּא, בָּרִיא וחַרְמָן וּמֵת להִתחַתֵּן..." // משֶׁה גַּנָּן: קְרִיאָה.
ברוך תירוש: אבא אבן: "הערבים אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות!"
אביעזר שלוש: ראוי למשרד החוץ לתרגם דברי משה גרנות.
ברכות חמות לזק"א על התמיכה בשריפת הקרמטוריום במושב חיבת ציון בשרון. וכפי שכתב ברנר: "ואם לא באה כל החיבת ציון אלא לשם כך, דיינו!"
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק שלושה-עשר,
הבשר של ה'מנוחה' על משקל מטבוחה.
Trumpeldor's last words
לכו לעזאזל מייסדי פתח תקווה, רבני ש"ס והגולה שווים יותר!
הפגנת-ענק נגד שלטונו הכושל והמשחית של ראש הממשלה אהוד אולמרט תיערך בכיכר רבין. פוליטיקאים, סופרים ודמגוגים חשובים מאוד, שחלקם ראו עולם בזכות הקרן החדשה לישראל, ירימו קול נהי וזעקה נגד המנהיגות החלולה ויתנבאו בזעם נגד הממשלה המושחתת לאור נתוני ההידרדרות האנושית והכלכלית המזוויעים:
במחצית הראשונה של 2007 צמח המשק ב-6.6%.
התוצר העסקי עלה ב-7.9%.
רמת החיים עלתה ב-5.7%.
התוצר המקומי הגולמי עלה ב-5.6%.
התוצר העסקי עלה ב-7.9%.
ייבוא הסחורות והשירותים עלה ב-15.5%.
ההוצאה לצריכה פרטית לנפש עלתה ב-5.7%.
האבטלה ברבעון השני של 2007 ירדה ל-7.6%.
שיעור המועסקים במשק עלה ל-56.6%.
איזה אסון, איזה אסון, אמר בֶּרְל כַּצְנֶלֶסוֹן!
למפגינים, למסכנים המקצועיים ולעניים לא תסופקנה ביצים סרוחות – ויש להביא מהבית ביצים שהוסרחו מראש!
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. האלכימיה של המזרח התיכון: פתרון חידת הזמן, בכל הסדר ישראלי-ערבי
הנה לפנינו אחד הסודות המוזרים אך הנצחיים בהבנת המזרח התיכון שלנו, ואבוי למי שאינו מכיר אותו: הוא אבי התקווה והחורבן, לקוח הישר מתחום תורת המשחקים. יכול להיות שכמו מרסל פרוסט, דווקא עוגיית המדלן שלו עזרה לי לפתור חידה החיונית לנו עד מאוד?
פתאום, הזיכרון חשף את עצמו. הטעם היה של אותה עוגיית מדלן, שבימי ראשון בבוקר בקומברה, היתה דודתי לאוני מעניקה לי, כאשר הייתי הולך לומר לה בוקר טוב. היא היתה טובלת את העוגייה בכוס התה שלה, ואז מגישה אותה אליי.
דווקא המראה של עוגיית המדלן לא העלה דבר במוחי לפני שטעמתי אותה. אולי כי ראיתי עוגיות כאלה פעמים רבות בחלונות ראווה של חנויות למוצרי מאפה, ואולי כי הזיכרונות כבר נשכחו מזמן, וחלפו מן המוח; דבר לא נשאר, והכל התפזר, כולל צורת הדברים וצורת עוגיות אלה, שמראה צדף להן, ואשר נתאיידו כבר מהכרתי.
אמנם ממרחק הזמן לא נשאר דבר, לאחר שאנשים מתים, לאחר שהדברים נשברים ומתפזרים, אך הטעם והריח נשארים לבדם. ככל שהם שבירים, כך הם יציבים; וככל שהם מוחשיים-פחות כך הם נחושים יותר, נאמנים יותר, נשארים לצוף במרחב כמו נשמות, זוכרים, ממתינים, מקווים, עמידים מול כליית כל השאר. מתוך הטיפה הזעירה והבלתי נתפסת של קיומם, הם נושאים בתקיפות את המבנה העצום של הזיכרון.
כמה יפה הקטע הזה, הנצחי (התרגום עצמי), מתוך אחת היצירות האהובות עליי, יצירתו העל-זמנית של מרסל פרוסט (1871-1922) "בעקבות הזמן האבוד" – À la recherche du temps perdu – יצירה בכמה כרכים, שבכל פעם ניתן לטעום קטע קטן ממנה לפני השינה, כמו עוגיות הספוג המכונות מדלן, אשר שימשו עבור פרוסט כמעין מנהרת זמן, שבה דווקא הזמני והחולף, כמו ריח או טעם, הוא נצחי, בעוד שהקבוע והגשמי הוא זמני וחולף.
אהה, הזמן. נושא שמעסיק אותי הרבה, על כל גווניו, כפי שבוודאי שמתם לב גם באתר הזה. הזמן החולף, ההפכפך, המהיר, האיטי, הנצחי והרגעי. הזמן שהוא דמות מוחשית במזרח התיכון שלנו, אישיות בפני עצמו. "אילו הכרת את הזמן כמוני, היית מתייחסת אליו כאל אישיות. הוא ואני היינו פעם חברים קרובים; שירתנו יחד בצבא האימפריה," (הכובען המטורף לאליסה, לאחר שלעגה לשעון בעל המחוג האחד.
הנה לנו אחד הכללים המוזרים אך הנצחיים בהבנת המזרח התיכון שלנו, ואבוי למי שאינו מכיר אותו: הוא אבי התקווה והחורבן, לקוח הישר מתחום תורת המשחקים:
מי שמחפש פתרון קבוע – יקבל זמני
ומי שמחפש את הזמני – יקבל קבוע
למה הכוונה? מי שמחפש, למשל בסכסוך הישראלי-ערבי פתרון של "קבע", ואנו תמיד חיפשנו פתרון כזה, למשל "הסדר הקבע", "סוף הסכסוך" או הסדרים לתמיד בהר הבית ("אגן הר הבית") או בתחום הטריטוריה, יקבל בסופו של דבר פתרון זמני, שכן הכוחות השליליים, חמאס, הג'יהאד, איראן, שומרי החומות בקרב האינטלקטואלים הערביים או אחרים, יפתחו בסדרת פיגועים, גל טרור גדול, והכל קורס.
ככל שהפתרון המוצע שאפתני יותר, כך תהיה הקריסה גרנדיוזית יותר, ראו ערך עיראק, שהתיימרה להגיע להסדר בין העדות.
"האמנה הלאומית" בלבנון משנת 1943 היתה מסמך קבוע מאוד ומשוריין, שהכתיבה בדיוק מאיזו עדה יגיע כל ממלא תפקיד במדינה, והאמנה הזו קרסה ברעש נורא, במלחמת האזרחים שנמשכה שם מעל 14 שנים.
כל עוד היה מדובר ב"הסדרי ביניים", היה יכול יאסר ערפאת לחיות עם התהליך. ברגע שהגיע זמנו של "הסדר הקבע", קרס הכול. כאשר ראש הממשלה, אהוד ברק, דרש מערפאת לחתום על "סוף הסכסוך", פרצה האנתיפאדה. ואיך יכול ערפאת לחתום על סיום של סכסוך לאומי, דתי, גיאוגרפי, כלכלי, תרבותי, הסטורי, לשוני ועוד?
ומנגד, אם הפתרון המוצע יהיה "זמני", עם זה יכולים הכוחות השליליים במזרח התיכון לחיות, דווקא בגלל שאין הוא מתיימר להיות קבוע ונצחי, ולכאורה אין הוא מאיים על עקרונות היסוד, המסורות והמינהגים.
מן הסיבה הזו קובעת החוקה הלבנונית החדשה כי סדר הצירים בפרלמנט יהיה זמני, סעיף 24(1) לחוקה המתוקנת. שימו לב לנוסח:
Until such time as the Chamber enacts new electoral laws on a non-confessional basis, the distribution of seats is according to the following principles:
a. Equal representation between Christians and Muslims.
וכך גם הסדרים אחרים, למרות שכולם למעשה יודעים שהזמני הזה יהיה קבוע, לתמיד. זה הסוד: כל פתרון אמיץ חייב להיות מוסווה כזמני, כארעי, ולזה ניתן להסכים. לא להתיימר לפתור, אלא להסדיר, לנהל, ואפילו לדחות. כן, הדחייה היא הפתרון האלגנטי ביותר במזרח התיכון, שכן אז לא מתעוררים מרבצם כל הגורמים האופוזיציוניים... כי הרי מדובר במשהו זמני... ובעצם עם הזמני הזה ניתן לחיות לנצח. הזמני הוא הקבוע. זו הסיבה שבערבית אומרים: "מֻאַקָת – מֻאָבָד", דהיינו זמני הוא נצחי.
כיום, כאשר ממשלת ישראל צועדת בעיניים פקוחות לקראת סיבוב הרה-אסון חדש, שבו מנסים למצוא פתרונות "קבועים" לסכסוך, תוך התחייבות "כתובה" של הצדדים, מתחילים להתקדר מחדש העננים השחורים, ומחול הקבוע והזמני עלול לפרוץ מחדש.
דווקא עכשיו חשוב ללמוד את הכללים:
בינינו לבין סוריה יש עד היום הסדר זמני, הפרדת כוחות משנת 1975, המוארך כל שנתיים, אלא שהוא מחזיק יותר מכל הסדר אחר עם הערבים, והגולן הוא השקט שבגבולות.
עם חיזבאללה יש לנו כיום הסדר זמני, המוארך מעת לעת, אך דווקא הוא, בגלל זמניותו, יחזיק מעמד היטב.
מכאן שכל הסדר עתידי חייב לכלול מימד ברור ושכלתני של זמניות, שלביות, חולשה אינהרנטית, שהיא למעשה מקור של עוצמה נסתרת.
תמיד שואלים ומה באשר להסכמים עם מצרים וירדן, המחזיקים מעמד? ובכן, אנו שאפנו בהסכמים למשהו נצחי וקבוע, בעוד שעל פי השלום הקיים כיום נותר רק שלד מן ההסכמים, מינימום שבמינימום, הד קלוש לחזון השלום שלנו, שאיתו הצד הערבי יכול לחיות, נקודות של זמניות שהכניסו המצרים והירדנים, המקלים עליהם את הגלולה. שמתם לב שבזמנים קשים מחזירים המצרים את שגרירם אצלנו? זו הזמניות המודגשת
מדוע לא ללמוד מן הניסיון ומכללי המזרח התיכון? מדוע לייבא בכל פעם משפטנים ישראלים מהוללים היושבים בארצות הברית הרחוקה, כדי שינסחו עבורנו את ההסכמים עם הצדדים הערביים, בשעה שאינם מכירים כלל את ההקשר התרבותי של האיזור שלנו? זה התעתוע התרבותי האכזרי במשבר הערבי-ישראלי, שבו "זמן" ו"כוח" הם שחקנים ישירים, המתעמתים ביניהם, וכל הסדר בינינו לבין העולם הערבי חייב להביא זאת בחשבון.
ועוד הערה: הזמן, חומר הגלם ההפכפך, ממשיך להטריד אותי, כאשר הזמני והקבוע מתחלפים ומתגרים זה בזה. האם אין זה חיסרון, שאת כל שאני יודע אני מעלה בפניכם במדיה זמנית, באינטרנט, ולא בספר סדור שיישאר לתמיד, ויבוא יום וכל מאגר הידע הזה עלול להיעלם? או אולי להיפך, בעידן מהפיכת המידע, מה שיישאר לבסוף הוא רק זה הקיים במדיה האלקטרונית, זה הלכאורה-זמני, בעוד שיגיע זמנם של הספרים להיעלם? ואם לפשט את העניין: מי יישאר לבסוף אוצר הידע האוניברסלי האנושי: אנציקלופדיה בריטניקה או וויקיפדיה?
24.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. הייה שלום, ידידי, עלי שלקאני
פורסם לפני שבועות אחדים ב-8.7.07
רגעים קטנים עם גדול עורכי הדין של העולם הערבי, שהלך לעולמו בקאהיר. שנים ראיתי את עצמי כידידו, וזו היתה עבורי זכות גדולה. שאלתי אותו פעם על חייו כקומוניסט, ועל חייו כקפיטליסט. ניגוד כה גמור. הוא צחק ואמר: "מי שבצעירותו לא היה קומוניסט הוא רשע. ומי שנשאר קומוניסט הוא פשוט טיפש."
מה למדתי מעלי שלקאני?
גדול עורכי הדין של מצרים ושל העולם הערבי, עלי שלקאני, הלך בימים האחרונים לעולמו בקאהיר בגיל מתקדם, ואיתו הפסידה ישראל את אחד הידידים הגדולים והאחרונים שנותרו לה במצרים. שלקאני היה איש בעל עוצמה ומעמד במצרים, איש האליטה האמיתית, שמעטים ממנה התקרבו אי-פעם לישראל. סיפור חייו היה נפתל וסוער, והיתה לי זכות אמיתית להיות ידידו בשנים האחרונות.
מדובר באיש אליטה מובהק, אשר אביו, עבד אלפתאח שלקאני, היה ממייסדי לשכת עורכי הדין המצרית האדירה ונשיא שלה. זו לשכת עורכי הדין, אשר בנתה את המערכת המשפטית בעולם הערבי כולו. כבן של "באשה" מרד עלי באביו, והצטרף דווקא אל התנועה הקומוניסטית המצרית, שם הגיע לדרגת "המורה", דהיינו מנהיג המחתרת, ובשל כך גם ישב בכלא אצל גמאל עבד אלנאצר. בשנות השבעים שב והחייה את משרד עורכי הדין שהקים אביו, וכיום זהו משרד עורכי הדין הגדול והחשוב בעולם הערבי. בנו של מובארק, ג'מאל, הוא אחד הלקוחות החשובים שם, כמו גם בנקים ומוסדות מכל רחבי העולם. פירמת שלקאני היא מתווך חשוב של העולם הערבי אל מול המערב.
עלי שלקאני היה אנטי-ישראלי מובהק, כמו יתר ידידיו בשמאל המצרי, אך בשנות התשעים החל להתקרב לישראל, כאשר היה ממקימי "תנועת קאהיר לשלום", יחד עם לוטפי אלח'ולי, צלאח בסיוני ואחרים, והם אף ביקרו מספר פעמים בארץ. הם פעלו במסגרת "תהליך קופנהאגן", שיתוף פעולה ראשון מסוגו של אינטלקטואלים מעמי המזרח התיכון, לא רק מן הממשלות.
תפיסתם היתה אופיינית לאליטה המצרית הטרום-מהפכנית, והם ראו בישראל הזדמנות דווקא עבור ארצם, מצרים, לחבור מחדש אל העולם, לאחר הניוון שכפתה המהפכה הנאצריסטית על המדינה. את הקשר עם ישראל גזרו מתוך הפטריוטיות המצרית שלהם. אלא שאז פרצה אנתיפאדת שנת 2000, והתנועה הכה חשובה הזו, נבלמה מלמעלה.
עלי שלקאני נשוי לאחת הדמויות הפמיניסטיות החשובות במדינה, עו"ד מונא זולפיקאר (אגב, בתו של שחקן הקולנוע הנערץ, צלאח זולפיקאר), וביחד הם אחראים לכמה מן הרפורמות הפמיניסטיות החשובות במצרים, למשל, המאבק במילת נשים, וההקלה על נשים להתגרש ביוזמתן מבעליהן ("מוח'אלעה"). ויחד עם זאת אשתו, למשל, לא היתה מוכנה לדבר עם ישראלים, כפי שהדבר הוא בבחינת טאבו עד היום אצל רבים באליטה המקומית.
היתה לעלי ראייה חברתית עמוקה, איכפתיות ומחוייבות לארצו. עלי אהב את המצרי הפשוט, ובעצמו היה מצרי פשוט, למרות עושרו הרב. למרות שהיה לו תמיד נהג פרטי, הוא אהב להסיע את אורחיו בעצמו במכוניתו. היתה בו לארג'יות טבעית.
כאשר נפטר מנהיג תנועת השלום, לוטפי אלח'ולי, בנובמבר 1999, שהיתי במקרה בקאהיר, ועלי הזמין אותי לטכס התפילה וההלוויה, במיסגד מכרם, מסגד גדולי האומה בקאהיר, יחד איתו. עמדתי שם במיסגד, לצד מנהל התפילה, שיח' אלאזהר האדיר, סייד טנטאווי, וגדולי האומה, והבנתי כי במצרים הייחוס הוא הכול. ח'ולי היה מורד, אנטי מימסדי, קומוניסט, אך היה מן האליטה.
עלי שלקאני נעים ההליכות, הנדיב, תמיד עם חיוך ופנים קורנות הוא סוף תקופה של מצרים, שהאמינה בהשתלבות בעמי העולם ובכלל זה עם ישראל, של אמינות ודיוק, של השכלה רחבה ושל שכלתנות. זכור לי כיצד הבין את חשיבות האינטרנט כבר באמצע שנות התשעים, ואף הקים מחלקת אינטרנט במשרדו. כאשר מצרי איחר לפגישה תמיד היה אומר לי בהומור מתכוון: "בזמן המלך דברים כאלה לא היו קורים."
אהבתי לקיים איתו דיונים משפטיים, על הקודקס האזרחי המצרי. זה הרי תחום הדוקטוראט שלי, וזה תחום מומחיותו. הוא היה גאה מאוד בקודקס האזרחי המצרי משנת 1949, למרות שמתח ביקורת משפטית על ד"ר עבד אלרזאק אלסנהורי, מנסחו. אהבתי מאוד להיכנס לספרייה המשפטית של פירמת עורכי הדין. זהו אוסף המקורות הגדול ביותר, לדעתי, של המשפט בעולם הערבי.
שני רגעים קטנים, שאני זוכר איתו, מיני רבים. כאשר ישבנו ב"מועדון הנילוס", זהו מועדון פרטי-אריסטוקרטי לחברים בלבד, ולגברים בלבד, שם נוהגים שרי הממשלה לשבת, לאכול ארוחות צרפתיות עם מלצרים מהודרים, ולנהל את הפוליטיקה ואת המדינה (הוא היה אחד הבעלים), שאלתי אותו פעם על חייו כקומוניסט, ועל חייו כקפיטליסט. ניגוד כה גמור. הוא צחק ואמר: "מי שבצעירותו לא היה קומוניסט הוא רשע. ומי שנשאר קומוניסט הוא פשוט טיפש!"
ורגע נוסף. פעם, במשרדו, שבבניין פירמת עורכי הדין שלו, ברחוב מרעשלי 12, שבאי זמאלק, שאלתי אותו כיצד זה אדם כמוהו, נאור, יודע שפות, אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד, איש העולם הגדול, היה מתנגד כה חריף לישראל. הוא ולשכת עורכי הדין המצרית. ההגיון אומר שיתמוך דווקא בשלום שכרת הנשיא סאדאת.
"ישראל?" שאל אותי בתימהון, ואני זוכר זאת כאילו הדבר היה הבוקר, "מה לי ולישראל? אנחנו שנאנו את הנשיא סאדאת בגלל שורה של טעויות שעשה, בעיקר בשל הכנסת השריעה האסלאמית אל ספר החוקים. וחיפשנו מה יפגע בו יותר מכל, וזה היה כמובן השלום עם ישראל, ציפור נפשו. מה גם שכלשכת עורכי דין הנושא היחיד שהיה מותר לנו להפגין נגדו היתה ישראל..."
מעלי שלקאני למדתי את הגישה הפונקציונאלית, שכל כך מאפיינת את יחס העולם הערבי אל ישראל. מן הבחינה הזו לא רק ישראל הפסידה אדם גדול. קודם כל מצרים. ואנשים כמוהו הולכים ומתמעטים כיום במצרים. אך עלי שלקאני הוא גם תקווה עבורנו הישראלים ולקח תמידי: שאפילו את השונאים הגדולים ביותר בעולם הערבי, ועלי היה בעברו אנטי-ישראלי, ניתן בסופו של דבר להפוך גם לידידים.
עלי, היית אדם דגול, ולמדתי ממך הרבה. אנו נשתדל להמשיך את העבודה שבה התחלת, לטובת עתיד טוב יותר באיזור שלנו. תודה לך על הכול.
זהו מאמר מורחב למאמר שפרסמתי היום, 8.7.07, ב"ידיעות אחרונות".
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
יוסי גמזו
ביום השנה לפטירתו של יוסק'ה הדר ז"ל
יוֹסְ'קֶה הָדָר נִמְנָה עִם זַן אַחֲרוֹנֵי הַמּוֹהִיקָנִים
שֶל זֶמֶר-עַם יִשְֹרְאֵלִי שֶאֶל הַלֵּב תָּמִיד יַחְדֹּר,
יוֹסְ'קֶה הָדָר קָטַף לָנוּ מִבֻּסְתְּנֵי הַלִּירִיקָנִים
אֶת תַּפּוּחוֹ הַחִנָּנִי וְשוֹשַנָּיו שֶל מֹשֶה דוֹר.
יוֹסְ'קֶה הָדָר הָיָה בָּשְֹמֵי נוֹסְטַלְגִּיָּה בִּלְתִּי נִגְמֶלֶת
מִפַּרְדֵּסִים שֶנֶּהֱפְכוּ בִּמְחִי בּוּלְדּוֹזֶר אוֹ מָנֹוף
לְחַנְיוֹנִים אוֹ קַנְיוֹנִים, אוֹתָהּ שַֹלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
שֶקְּצַת יוֹתֵר מִדַּי הִצְלִיחָה לָנוּ, עַל חֶשְבּוֹן הַנּוֹף.
וּכְמוֹ שֶמִּישֶהוּ אָמַר שֶהַשִּירָה הִיא אוֹתוֹ קֶסֶם
שֶלְּעוֹלָם, בְּכָל תִּרְגּוּם, מֻכְרָח לָלֶכֶת לְאִבּוּד –
כָּךְ בְּדִיּוּק מַה שֶּחָסֵר לַצַּרְחָנוּת הַמִּתְקַרְקֶסֶת
שֶל הַפִּזְמוֹנְקִי-בִּיזְנֶס שֶל עַכְשָיו וְכָאן הוּא הַכִּבּוּד
שֶלְּחָנָיו שֶל טְרוּבָּדוּר מֻפְלָא זֶה שֶל מֵיטַב שִירֶיהָ
שֶל אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל יָפָה וּפַּסְטוֹרָלִית זוֹ כִּבְּדוּ
אֶת אֲנִינוּת אִינְטֶלִיגֶנְצְיַת שוֹמְעֵיהֶם, כִּי אָח וָרֵעַ
הָיוּ לְטִיב מִלּוֹתֵיהֶם שֶבְּלִבֵּנוּ הִדְהֲדוּ.
וְהוּא יֶחְסַר לָנוּ מְאֹד דַּוְקָא כַּיּוֹם, בִּגְאוֹת חֲרֹשֶת
הַקָּקוֹפוֹנְיָה הַיּוֹשֶבֶת כָּאן עַל תֶּקֶן זֶמֶר-עַם
שֶל עֲרִיצֵי הָעֲרוּצִים, הַחוֹשְשִים לוֹמַר בְּיֹשֶר
אֶת מַה שֶּהֵם עַצְמָם יוֹדְעִים בֵּין מַשְדְּרָם לְמִרְקָעָם:
זֶה שֶהַמֶּלֶךְ הוּא עֵירֹם וְעֵירֻמּוֹ רָחוֹק מִיֹּפִי,
זֶה שֶהָרֵיְטִינְגּ עוֹד אֵינֶנּוּ עֲרֻבָּה לְשוּם אֵיכוּת,
זֶה שֶפַּחְדָּם לְהֵחָשֵב "זְקֵנִים" (זָקֵן כַּיּוֹם הוּא דֹפִי)
גּוֹרֵם לָהֶם כָּאן לְהוֹשִיב כָּל גְּרָפוֹמָן עַל כֵּס-מַלְכוּת.
זֶה שֶתִּקְשֹרֶת אֲמוּרָה סוֹפְסוֹף לֹא רַק לִהְיוֹת נִגְרֶרֶת
אַחַר זוֹלוּת הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף הֲכִי רָדוּד
כִּי אִם אוּלַי גַּם לְהוֹבִיל וּלְחַנֵּךְ לִקְצָת אַחֶרֶת
מִן הָעִלֵּג וְהַווּלְגָּרִי הַזּוֹכֶה לְכָל עִדּוּד.
יוֹסְ'קֶה הָדָר הָיָה מַזָּל וּמַתָּנָה גְדוֹלָה לַזֶּמֶר
הָעֲמָמִי וְכָל נִגּוּן שֶלּוֹ – רִגּוּש וַחֲוָיָה
וְכָל עוֹד יֵש כָּאן יִשְֹרָאֵל הַמּוֹקִירָה וּמְפַזֶּמֶת
אֶת תְּרוּמָתוֹ לְתַרְבּוּתָהּ, קָשֶה לוֹמַר עָלָיו "הָיָה".
וּמִשּוּם כָּךְ נִנְצֹר תָּמִיד אֶת שֶצְּלִילָיו הִנְחִילוּ לָנוּ
כְּמַּעֲיָן שֶצִּמְאוֹנֵנוּ לוֹ לָנֶצַח לֹא יִרְוֶה:
אֶת יִשְֹרָאֵל שֶלֹּא אָבְדָה עוֹד מִמֵּיתְרֵי לִבּוֹת כֻּלָּנּו
וְשֶאוּלַי,
אִם נִתְעַקֵּש מְאֹד,
תָּשוּב לִהְיוֹת הוֹוֶה...
אופיר סיוון: דמגוגיה פסבדו-אינטלקטואלית ב"הארץ" (23.8)
אהוד, שלום,
תוספת קטנה בעניין "הארץ" ודניאל פרידמן. ביום ה' 23.8 הופיע ב"הארץ" מאמר של ירון אזרחי, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, שמשתלח בשר המשפטים. המלומד הזה נתפס למשפט שאמר פרידמן על כך שבג"ץ הוא גוף שלא נבחר באופן דמוקרטי (כלומר, בהכרעת הדמוס, העם) – עובדה שאינה יכולה להיות שנויה במחלוקת – ומקדיש משם ואילך את הגותו ומררתו לכך שפרידמן קבע שבג"ץ אינו גוף דמוקרטי. שום עורך לא עצר – כמובן? – את הדמגוגיה הפסבדו-אינטלקטואלית הזאת.
אופיר סיוון
לקראת פתיחת שנת הלימודים תשס"ח
[רץ באינטרנט, איננו אחראים למקור]
מכתב שכתבה אחת המורות בפורום בעקבות מכתב מיו"ר ארגון ההורים, שאינה מבינה מה רוצים המורים, אז הנה ההסבר...
הורים יקרים,
אתם יוצאים לעבודה מוקדם בבוקר ושולחים לנו ילד עם/בלי סנדוויץ' – אנחנו דואגים שלא יהיה רעב, אנחנו נותנים לו משהו מהאוכל שלנו.
אתם שולחים ילדים, שישבו שעות רבות ליד אקרן טלוויזיה וצפו באלימות, ואתם דורשי שנדביר את אלימות הילדים.
אתם שולחים ילדים שנכחו במריבות שלכם לפני/במהלך/אחרי גירושין ואתם רוצים שנרגיע אותם.
אתם שולחים ילדים שאותם לא לימדתם לדחות סיפוקים, ואתם נותנים לנו ללמד אותם.
אתם שוכחים לקרוא להם סיפור בערב, לדבר איתם, לשחק איתם ואתם רוצים שנעשיר אותם, שנעלה את הישגיהם הלימודיים.
אתם שוכחים לקנות/ להכין להם מערכת של ספרים וחוברות לימוד, ואנחנו דואגים לצלם להם.
אנחנו מקבלים אותם כל יום מחדש בכל המצבים, עם כל השגיאות והחסכים, ואנחנו מארגנים אותם, משלבים אותם, סולחים להם, מכילים אותם.
הכיתות מלאות עד אפס מקום ואתם שוכחים לזעוק יחד איתנו שזה בלתי אפשרי.
ילדים לקויי למידה משולבים בכיתות רגילות ואתם לא דורשים להם/לנו סייעות.
הפערים החברתיים הגדולים בחברה נמצאים גם בכיתות ההטרוגניות שלנו, ואין פוצה פה ומצפצף.
המשכורת שלנו היא מן הנמוכות בעולם המערבי, והצפיות מאתנו הן לקסמים / ניסים/ פלאים ואקרובטיקה.
ולו רק תמכתם בנו והייתם מבינים את מאבקינו – היינו אומרים דיינו...
ולו רק תמכתם בילדיכם שלכם – היינו אומרים דיינו.
ולו רק הבנתם לאלו מצבים אבסורדיים ובלתי אפשריים מכניסים את מערכת החינוך – היינו אומרים דיינו.
היום זועקים על השחיתות במערכת המיסוי – המצב במערכת החינוך אינו טוב יותר, ואם לא נזעק, אנו מועלים בתפקידנו, ואם אינכם מצטרפים למחאתנו, אתם מועלים בתפקידכם לדאוג לחינוך ילדיכם. בואו נלחם יחדיו למען עתיד ילדינו.
על החתום: מורה ואם לילדים במערכת החינוך בישראל!
לכבוד סגן שהב"ט, ח"כ (אלוף מיל') מתן וילנאי
מתן שלום,
אני יודע שזה לא הנושא החשוב ביותר שמעסיק את מערכת הביטחון והצבא, אבל בעקבות הצעתו של ח"כ א. וילן לשנות את נוסח השבועה של טירוני צה"ל על-ידי מחיקת המשפט "להקריב את חיי" – עיינתי ב"מקורות". ובכן: ספר התנ"כ של חניכי בה"ד 1 בשנות ה-60 (בוודאי עוד לפני כן) היה "אנשי פאנפילוב" – למעשה כל הטרילוגיה של א. בק ("עתודתו של גנרל פאנפילוב" ו"ימים אחדים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד). והנה ציטוט, מדברים שאמר מומיש אולי – המג"ד, שעליו, על היחידה שלו ומלחמת "המולדת..." נכתבו הספרים:
"בשעת הקרב נאבקים בלב האדם שני כוחות: הכרת החובה, והאינסטינקט של שמירה עצמית. התערב ביניהם כוח שלישי – המשמעת, ונמצאת ידה של הכרת החובה על העליונה. הגנרל שלנו איוון ואסילייביץ פאנפילוב היה מדבר על כך אחרת. אי פעם, עוד באלמה-אטה, בשיחת לילה אמר פאנפילוב: "החייל הולך לקרב לא למות, כי לחיות!"
כאחרון האזרחים אשתמש שוב בדברי המג"ד – "מילים אלו נתחבבו עליי..."
לכן נדמה לי שהצעתו של ח"כ וילן ראויה, ויותר מזה.
אורי
גבעת עדה
משה גנן: עזה צבי נולדה ברכבת העמק
ד"ר נאור,
זה איננו סיפור שלי, אלא סיפור-אמת ששמעתי מפי ידידתי, עזקה, היא עזה צבי (מסאית ומתרגמת). עזה צבי נולדה ברכבת העמק. הוריה היו רפאל צבי, חבר "הבימה", וה"אוהל" לשעבר, שהדריך באותה תקופה את חברי הקיבוצים במשחק. אשתו, חיה אלפרוביץ', היתה ציירת. היא היתה אחראית לתלבושות, לתפאורה ולאיפור להצגות.
רשם מפי עזה צבי – משה גנן
עזה סיפרה: אימא שלי נרשמה ללדת בעפולה, בבית החולים של העמק, כי בזמן הריונה היא לימדה ציור בתל יוסף, ואבא לימד בחוג הדרמטי בעין חרוד (וגם עבד במשתלה).
כשאימא היתה בחודש התשיעי להריונה הם עברו לחיפה, אך משום מה נראה לה בית החולים שבעמק מודרני ומשוכלל יותר מזה שבחיפה. כאשר תכפו הצירים, האיצה באימא השכנה שלה, שכבר היה לה ילד, ועל כן היתה בעלת נסיון יותר מאימי, לנסוע מיד לבית החולים שבעמק ללדת. השכנה (יחד עם הילד שלה) נטלה אותה בידה ויחד הן עלו לרכבת העמק בדרך לעפולה.
זה היה בבוקר, אך אימא לא יכלה להגיד לי שעה מדוייקת. כאמנית, הפרטים שבחרה לזכור ולראות היו מיוחדים לה, ולא נמדדו בזמן ובשעות. זה היה כנראה ב-8 או ב-9 בבוקר. ברכבת היו מחלקות. במחלקה הראשונה נסעו האפנדים, העשירים. היו להם ג'ארות, כדי מים גדולים, כי מים זורמים לא היו. במחלקה השלישית נסעו חברי הקיבוצים. אימא, עם השכנה והילד, נסעו במחלקה השלישית, עם כל העם. והנה ניתן האות כי הלידה החלה (ירידת המים) והיה צורך למצוא לה מקום שתוכל ללדת בו. בת-דודי אמרה לי כי זה היה "עשר דקות מכפר יהושע" – לפני או אחרי כפר יהושע? כנראה שלפני – כי עשר דקות "אחרי" זה כבר עפולה.
האפנדי שישב במחלקה הראשונה לא רצה לפנות את מקומו, והקונדוקטור הערבי הוציא אותו בכוח. הקונדוקטור גם נתן לאימא עצות איך ללדת – בכריעה, כמנהג נשי המזרח....
נכחו בלידה השכנה והילד שלה – אימא דאגה כל זמן הלידה שהילד לא יוציא ידיים וראש החוצה... אחותו של סולקא חרודי מתל יוסף גם היא עזרה בלידה... זאת היתה לידת בזק. אחרי הלידה חיפש לויטה, מעין חרוד, (שהיה אחר כך חבר כנסת), מים לשטוף את התינוקת. אחרים חיפשו מספריים וגפרורים לחתוך את הטבור ולחטא את המספריים. אחר כך החלו הנוסעים לנהור, לברך את אימא במזל טוב, והנה נמצא ביניהם גם אחיה יעקב, שאיתו הלכה לקולנוע בערב לפני כן ואמרה לו שהלידה צריכה להתרחש בעוד שבועיים.
בעפולה הורידו אותה על אלונקה והעבירוה לבית החולים של העמק. הרופא בבית החולים נתן לה פתקה ללשכה המחוזית בנצרת לרישום תעודת הלידה: הגברת חיה צבי ילדה בת ברכבת בדרך לבית החולים. משקלה בזמן הלידה – שני קילו ושמונה מאות גרם. הפקיד רשם: מקום הלידה – עפולה.
אבא, שעבד בקיבוצים שונים בעמק, נכנס למחרת לחדר האוכל של רמת יוחנן, הלם בשולחן באגרופו להשקיט את הסועדים, ואמר: "חברים, נולדה לי בת – כזאת קטנה...!"
וילדי עין חרוד, שאותם הדריך, בירכו אותו בדרכם, "שבתך תגדל ותפרח כשקדייה!"
ברוך תירוש: רכבת העמק היתה עוצרת לפי הזמנה ב"תחנת בקשיש"
לד"ר מרדכי נאור, מורי וידידי, שלום בהערכה ובהוקרה,
פנייתך לקוראי קונטרס "חדשות בן עזר" 272, בעניין זכרונות "רכבת העמק", ריגשה אותי מאוד והעלתה בעיני רוחי אירועים משנת 1940, כאשר אחי ישראל זילברברג שירת בצבא הבריטי, לימים בגדוד השני בבריגדה; ובנו ראובן, לימים מדען בכיר, היה כבן שנתיים ונשלח למעון לילדי החיילים בכפר יחזקאל בעמק יזרעאל. אנחנו, קרוביו, היינו יוצאים במסע על הרכבת לחיפה ומשם על רכבת העמק מדי שבועיים. בכדי לבקרו ולהתפעל מנופי הארץ, ובעיקר מחריצות איכרי העמק.
את המסע היה מארגן אבי עליו השלום, ר' נחום זילברברג ז"ל, שבנה בעזרת מר ליטווינסקי הזקן, בשולי הפרדס המפורסם ברחוב מרמורק בתל אביב, את בית הכנסת שנהרס על-ידי העירייה בשנות ה-60 לסלילת רח' הוברמן בצידי היכל התרבות.
השכם בבוקר היינו יוצאים מביתנו ברחוב ברדיצ'בסקי, וצועדים בשביל מדרום לגדרות התיל שסגרו על שרונה הגרמנית, ומחכים לאוטובוס על "הכביש השחור" [דרך פתח תקווה] בשכונת מונטיפיורי, ליד בית החרושת "לגו", שם יצר מר למנשטרייך הזקן ממטרות ואביזרי השקאה מנחושת, ואנחנו הדרדקים היינו אוספים ומוכרים לו נפלים מנחושת שהיו מתפזרים מתחת לחשמלאים שהרכיבו קווי חשמל וטלפון.
בשעה היעודה היה מגיע אוטובוס "ליילאנד" [נדמה לי שאוטובוסים מתוצרת "ליילאנד" הגיעה ארצה מאוחר יותר. – אב"ע] של "איחוד רגב" שהפעיל קו מרחוב החשמל בדרום תל אביב לעבר פתח תקווה ותחנת הרכבת בראש העין, ותמורת חצי גרוש (עם חור) היינו נוסעים ומשקיפים על המתרחש בפרדסים בצידי "הכביש השחור" עד לפתח תקווה; ואחר כך לתחנת ראש העין, שם חכינו לבוא הרכבת, ששולבו בה קרונות ממצרים ומירושלים. [השילוב נעשה מן הסתם בתחנת הרכבת המרכזית דאז בלוד. – אב"ע].
אבי ע"ה הכיר את מבקר הכרטיסים, שהיה מאתר אותנו על הרציף ורומז לנו היכן לתפוס מקומות ישיבה; ואני הייתי מחכה ברטט לצריחת הצפירה וחש בהתרגשות בטלטולי הקרון והשקשוק המתכתי של הגלגלים על המסילה. המבקר היה מתקרב לאבי ומקבל ממנו סכום פעוט במטבעות, ומוסר לנו שני כרטיסים לטול כארם, שם היה מחליף אותם בכרטיסים לחיפה מבלי לנוקבם. המסע דרך כפרים ערבים ציוריים עם בתי החימר ותרנגולות צבעוניות, בין עצי התאנים וגדורות הצבר, היה תמיד מרגש, ואם זיכרוני אינו בוגד בי, רק בחדרה ובבנימינה עצרה הרכבת ביישוב יהודי.
בהגיענו לחיפה היינו מחכים בסבלנות למבקר הכרטיסים, שהיה מוביל אותנו לעבר רכבת העמק שציפתה במזרח לנוסעים מהדרום. שם היה [אבי] מוסר משהו למבקר הכרטיסים על רכבת העמק, כולל הסבר על יעדנו ליד שדות כפר יחזקאל; והאיש היה מיד רומז לנו על מקומות הישיבה, ומוסר לנו כרטיסים לבית שאן, הכל בתיאום עם נהג הקטר.
תוך פחות משעה היינו מתקרבים לשביל בשדות שהוביל למעון הילדים בכפר יחזקאל, ונהג הקטר היה עוצר את הרכבת בצפירות ממושכות, ויורד יחד עם המבקר ובידו מפתח צינורות כבד בכדי "לבדוק משהו" בגלגל חורק. אנחנו היינו ממהרים לרדת מהרכבת ולצעוד לעבר השביל; לא לפני שאבי היה מסכם עם השניים את מועד חזרתנו מהכפר.
ואכן, בשעה היעודה הייתה הרכבת מתקרבת בצפירות לשדות כפר יחזקאל, ועוצרת בקרבתנו ל"בדיקת גלגל" על-ידי נהג הקטר, והסיפור היה חוזר על עצמו כאשר ההכנסה הבסיסית הייתה הפעם של מבקר הכרטיסים מרכבת העמק.
רכבת העמק של פוצ'ו / שני סיפורים
למוטקה [נאור] שלום,
אמנם אתה מבקש חומר על רכבת העמק לטובת המוזיאון שלה בכפר יהושע, אבל נדמה לי שהגיע הזמן שמישהו יאסוף את כל הסיפורים של אותה רכבת לתוך ספר שלם ומי טוב ממך לעבודה הזאת. את הספר אפשר יהיה למכור אחר כך לכל מי שיבוא לבקר במוזיאון ואתה תוכל סוף סוף להיות מיליונר. כהתחלה אני מוכן לתרום שני סיפורים ששמעתי במו אוזניי (לפני כשלושים שנה, כשנתבקשתי לכתוב הצגה לחג היובל של כפר ברוך) והגנבתי אותם לתוך שניים מספריי. ד"ש ללאה.
המקרה המוזר של סלומון מכפר ברוך
עם ראשית ההתיישבות בעמק יזרעאל השתוללה בארץ מחלת הקדחת הצהובה. שני נערים צעירים שלקו במחלה, שכבו קודחים בבית חולים מאולתר בעין חרוד ופירפרו בין החיים לבין המוות. הרופאים שבדקו אותם אמרו להוריהם, שהסיכוי היחיד להחלמתם הוא הזרקה של חינין לוורידים וגם לזאת יש בטחון של חמישים אחוז. בדלית ברירה חתמו ההורים על הסכמתם לזריקה וחזרו לביתם להאכיל את התרנגולות ולחלוב את הפרה. הרופאים הזריקו את החינין לפי התוכנית ושני החולים הצעירים לא פקחו עוד את עיניהם.
אחד מהשניים היה סלומון אפריאלוב מכפר ברוך, שהיה אז בן עשר. עטפו אותו הרופאים בשמיכה, הניחו אותו על אלונקת קרש וביקשו משני קיבוצניקים שנסעו לחיפה, שייקחו אתם את המנוח ויורידו אותו בכפר ברוך. כשהגיעה בשורת המוות לכפר, היה הצער גדול, כי למרות שהיה שובב ואוהב תעלולים, היה סלומון מלא תמיד צחוק ושמחת חיים, והכול אהבו אותו. מחו חברי המושב את דמעתם והלכו אל תחנת רכבת העמק, כדי לקבל את גופתו של אפריאלוב הצעיר ולחלוק לו את הכבוד האחרון.
בין כה וכה וה"מת", השוכב על אלונקת קרש, ניעור בשל טלטולי הרכבת, ונשימתו חזרה אליו. לא ידע בדיוק איפה הוא, אבל הרגיש שהוא "מת" לעשות פיפי. הזדחל ויצא מתוך השמיכה והלך לחפש את השירותים. כשחזר ראה מהומה בקרון. שאל מה קרה ואמרו לו שהיה כאן מת אחד שנגנב כשהשומרים שלו נמנמו. עזר להם לחפש את המת, וגם הוא לא מצא.
כשהגיעה הרכבת לתחנת כפר ברוך, הכיר סלומון את הסביבה, ביקש סליחה על שהוא לא ממשיך לחפש, וירד לרציף. למראה האבלים הממלאים את התחנה, ניעורה בקרבו סקרנות והוא שאל מה כל הכפר עושה פה. אמרו לו שצריכה להגיע לכאן הגופה של סלומון אפריאלוב והם מחכים לה. אמר להם: "אני הגופה של סלומון!"
שמעה אותו אימא שלו והתעלפה. כשהתעוררה וראתה את הילד שלה מול הפנים, שאלה אותו: "אני אצלך – או אתה אצלי?"
צעקו לה כולם: "הוא אצלך! הכול בסדר. תיגעי בו ותראי!"
נגעה בו, וכשראתה שהוא לא רוח, תקעה בו מבט חד מלא כעס ואמרה לו: "פעם שנייה, אם תרצה לנסוע ברכבת, תבוא ותגיד ואל תעשה את הקונצים האלה!..."
(מתוך "אהבה בליל הפשפשים", ספר הציזבאטים בהוצאת אורנית)
פרק ט"ז – נסיעה לחיפה
...הלכנו מזרחה מתוך כוונה לצאת מהעיר ולהגיע לנקודת הטרמפים. היינו עייפים ותשושים ולו היינו נתקלים בדרך בחנות נעליים נוספת, היינו בטח נכנסים שוב לנוח.
קול שריקת קטר שבקע במפתיע משמאלנו, עורר בקרבנו רעיון חדש, שיוסי פס נתן לו ביטוי מיידי.
"בואו נחזור למשק ברכבת."
"גם אני חשבתי על זה," אמר יוסיני, "אבל מאיפה יהיה לנו כסף לכרטיסים?"
אוטומטית הכנסתי את ידי לכיס וקימצתי את המטבע באגרופי, נכון להילחם עליה עד טיפת דמי האחרונה.
"לספי יש! שכחתם? והוא אמר שהוא שומר אותו רק לנסיעה."
"לנסיעה הביתה!" אמרתי, "ולא סתם לנסיעה."
"ומה עין חרוד היא לא הבית שלנו?"
"זה קיבוץ שאנחנו נמצאים בו באופן זמני."
"זמני זה הדבר הכי קבוע בפלמח."
"אבל ממילא השילינג לא יספיק בשביל כולנו," העברתי את הנושא לפרטים מעשיים.
"לא צריך בשביל כולם," פסק הקצר, "מספיק כרטיס אחד. תסמכו עליי. אפילו יישאר לך עודף בשביל לקנות מסטיקים לכולנו."
"לא תזכו," אמרתי, "מסטיקים אני לא קונה."
ריח של עשן וזפת קידם את פנינו כשנכנסנו לתחנת הרכבת. מסתבר שהיה לנו יותר מזל משכל, רכבת העמק שעמדה לנסוע לצמח היתה אמורה לצאת לדרך בעוד רבע שעה. יוסי פס קנה כרטיס אחד עד לבית יהושע. "זה יותר זול מאשר לתחנת עין חרוד," הסביר.
"ואם הקונדוקטור יתפוס אותך?"
"אז מה? אז הוא לא יזרוק אותי באמצע הנסיעה, והתחנה הבאה זה כבר עין חרוד, שממילא אנחנו יורדים בה."
נכנסנו לקרון האחרון שישבו בו כמה פלאחים ערבים ותפסנו מקום בקצהו, קרוב לתא השירותים.
"התוכנית היא כזאת," אמר לנו הקצר עוד לפני שעלינו לרכבת, "ברגע שאנחנו רואים שהמבקר מתקרב לקרון שלנו, אנחנו כולנו נכנסים לבית השימוש."
"איך כולנו?" אמר יוסלה, "יש שם מקום רק לאחד."
"אנחנו לא נכנסים לחרבן," הסביר הקצר בסבלנות של פיל, "אנחנו נכנסים להתחבא עד שהקונדוקטור יעבור."
"ואם הוא ירצה לראות אם יש בפנים מישהו?"
"אז הוא ידפוק בדלת ויגיד: 'קונדוקטור'!"
"ואז?"
"ואז אני מעביר לו את הכרטיס מתחת הדלת והוא מחזיר לי אותו מנוקב."
"מי לימד אותך את הפטנט הזה?"
"מה זה מי? כל הפלמ"ח נוסע ככה, מאיפה אתם חושבים הצליחה המפקדה לחסוך כסף כדי לקנות לנו שרוכי נעליים?..."
התוכנית של יוסי פס עבדה לפי התוכנית והמבקר אפילו לא חשד לרגע שעל האסלה הפחוסה מצטופפים חמישה נערים. התקלה היחידה שכמעט אירעה, קרתה כאשר יוסלה הודיע שהוא חייב לרוקן את מעיו באופן דחוף וביקש מכולנו להיצמד לקירות. כמובן שלא הסכמנו ויוסלה לא פסק מלהתלונן ולקטר על יחסנו המשפיל אליו עד שירדנו מהרכבת בשדות כפר יחזקאל, תחנתנו האחרונה. שם הכרזנו על התבודדות אישית של חמש דקות ופרצנו לחלקת התירס הקרובה. ההתבודדות עברה בהצלחה רבתי פרט ליוסלה שבישר לנו נואשות, שבגלל שקודם מנענו ממנו את המעשה הדחוף, הוא קיבל עכשיו חסימת מעיים מוחלטת והוא מבקש הארכה של חמש דקות.
"חבל על הזמן," אמר לו הקצר, "כאן אתה אף פעם לא תצליח, אבל כשניכנס לאוהל של דודיק ותראה את הפרצוף החמוץ שלו, אני מבטיח לך ששם תיכף תעשה במכנסיים."
למשמע השם דודיק תפס יוסלה את בטנו, קרא: "זה בא לי!!!" ורץ לתוך התירס.
כשבע דקות חיכינו בצד, מאזינים חליפות לתרועות הקטר וגניחות הקטרן ומשחדלו, והוא יצא מהסבך תוך כפתור מכנסיו, פתחנו בהליכה מהירה לעבר המחנה, כשאנו מנסים לחשוב מה יותר כדאי לספר לדודיק: שהמשטרה האנגלית תפסה ועיכבה אותנו, או שסתם טעינו ונכנסנו לכפר הערבי חומי, והשיח' לא נתן לנו ללכת לפני שנלגום איתו בצוותא ספלון של קפה טורקי חריף...
כשהגענו לשדרת הקזוארינות והתחלנו לטפס במעלה הגבעה. קפץ פתאום יוסיניו באוויר וצעק: "הדקל!"
הסתובבנו לכל עבר ראינו ברושים, גרבילאות, עצי אורן אבל לא ראינו שום דקל.
"איזה דקל בראש שלך!" שאל יוסי פס.
"הדקל 12! אתם לא תופשים זה רחוב הדקל 12! אמרתי לכם שזה שם של עץ."
"עכשיו נזכרת!" צרח הקצר ושלח בעיטה עזה לישבנו של קטינא. זה ניצל את התנופה שקיבל ורץ קדימה כשכולנו רצים אחריו מוכנים לתלות אותו על הדקל הראשון שנפגוש.
(מתוך "חבורה שכזאת" חלק ב', הנמצא עדיין בכתובים)
*
לפוצ'ו היקר,
שמת לב שאתה מהיחידים שעדיין משתמש ב"חבל על הזמן" במובנו הנכון, היחיד, שאי אפשר לטעות בו – ולא כמו הדבילים עילגי הלשון העברית של היום, שבאין להם מה לומר הם פולטים שוב ושוב את ה"חבל על הזמן" במובן של "יוצא מן הכלל!" – כמו שעיזים פולטות בצרורות כדוריות קטנות של חרא בצורת זיתים שחורים.
אהוד
* * *
יש למחוק את זכר השואה הארמנית!
בעקבות סכנת התחרדותה האיסלאמית של ידידתנו הטובה טורקיה, ונוכח כפירתה רבת השנים בטבח הארמנים בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה – תיאסר בישראל הדפסתו, הפצתו וקריאתו של הרומאן המדהים של פרנץ וורפל, שכבר תורגם לעברית פעמיים, ואשר מעורר מחשבות נוגות גם על מצבנו באזור:
ארבעים הימים של מוסה דאג
עותקיו של הספר ייאספו בספריות ובחנויות לספרים ישנים ויישלחו לגריסה או לשריפה. כמו כן ייאסר לימוד תולדות חבורת הריגול של אהרן אהרונסון הידועה בשם ניל"י, וזאת משום שמראות הטבח הקשים, שהשפיעו על שרה אברהם, אחותו של אהרן, בדרכה חזרה ברכבת לארץישראל, היו בין הגורמים להקמתה של קבוצת הריגול למען הבריטים; שאגב, סיכנה מאוד את היישוב העברי, והיישוב ניצל מגורל ומטבח דומה לזה של הארמנים – הודות להתערבותה של ארה"ב, שרוב הזמן לא היתה במצב מלחמה עם האימפריה העות'מנית.
יום עיון בנושא יתקיים מטעם החוג להסטוריה חדשה בקמפוס אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ויספר בו מזיכרונותיו על התענוג שבאונס ילדות ארמניות ורציחתן בדמי בתוליהן – הסופר העל-זמני אלימלך שפירא.
ישראל פנחסי
מיגון שמיגון
יישובי עוטף עזה נתונים לטרור בלתי פוסק, מטר של רקטות קאסם. נראה מכאן (מהעורף) שכבר התרגלנו. עצם המחשבה הזאת צריכה להפחיד עשר מונים מהרקטות. ממשלה ריבונית ימנית או שמאלית, אינה יכולה להשלים עם מצב שכזה. ואפילו השלמה למראית עין תחרוץ את דינה.
כבר מזמן הגיעו למסקנה, שנגד הרקטות אין מיגון הולם. ובכלל מדוע להתמגן? היום תמוגן שדרות, ומחר אשקלון וקירית גת. ואם זה עושה "טוב" למי מהקוראים הרי שחדרה נמצאת בטווח, ורקטות אצל שכנינו בגדה הן עניין של זמן.
הדרך היחידה שבה ניתן להתגונן היא ה"הסברה". ולזו כידוע יש פנים רבות. ישנה "הסברה" המיועדת לנבונים מביני דבר, ישנה כזו המיועדת לקשי הבנה. ויש אפילו כזו המיועדת לסתומים קשי הבנה ועקשנים. על הבלגה ארוכה נשלם ביוקר, העולם התרבותי ושומר החוק יתרגל לכך שביכולתינו לספוג ללא תגובה, ואז כשיגיע הרגע שבו נגיב, נספוג אנו את כל הריקושטים. כולל גינויים וחרמות למיניהם.
לא מוניתי להיות טקטיקן, ולמען האמת אין לי שאיפות בנדון. אבל איני מבין מדוע אין עדיין מדיניות של "תג מחיר". כמו בבזאר פרסי, כלום לא בחינם – למרות שטוב להקדים ולהתמקח. יורים רקטה מקבלים מטח, רקטות פשוטות כאלו שנוחתות היכן שמתחשק להן. על נשק מתוחכם יש לתת הסברים כשהוא חלילה מחטיא. זו סתם דוגמא אני יודע, אך אם על כל פגיעה בבית היו נפגעים מספר מבנים בצד השני, בטוחני שמי שישלוט באותה עת בגזרה המופרעת הזו, ידע להרגיע את הרוחות.
בשדרות ישנם אזרחים, הם קמים לעבודה בבוקר, והולכים לישון בלילה, הם מרגישים מופקרים, ותאמינו לי – בצדק גמור. תגובות מוחצות ישפרו שם גם את מצב הרוח וגם את כושר העמידה. בשדרות גם יש ילדים, ואמר מי שאמר: ש"נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן." זה נכון לא רק בשיר. דרישת ההורים למיגון בתי הספר מוצדקת מבחינתם, וגם הבג"ץ קבע שיש למגן את מוסדות החינוך. אבל זה לא יעיל, ומי שאחראי לאמר זאת בפה מלא, שותק משום מה. ולכן פוסק הבג"ץ את אשר הוא פוסק, ולכן גם צודקים ההורים.
אז אני חוזר שוב ל"הסברה", למשל הצהרה של ישראל, בפורום רשמי בינלאומי, שנגמרו אחת לתמיד ימי התום. להזכיר לאנגלים את שעשו לגרמניה בתגובה למטח הרקטות על לונדון, להזכיר לצרפתים את אשר עוללו לאלג'יריה, לבלגים את זוועות קונגו. הגרמנים יחשו, האמריקאים חושבים כמונו. הרוסים, הם יודעים מה לעשות, תשאלו את הצ'צ'נים. אנחנו נראים כיום כטמבל החביב של העולם המערבי, כל אחד מסביר לנו מה לעשות ולכל אחד זכות לגעור בנו. אז מתחילים בהסברה וקביעת תג המחיר, ולהיות קשוחים, ולהתמיד. כוח ההרתעה יחזור בסופו של דבר. מה שלא הולך בכוח, הולך עם יותר כוח, אנחנו במזרח התיכון. בעין הסערה הטרוריסטית, חממה של מניאקים, שבה ישרי השכל מפחדים להרים את הראש. הם יפסיקו לירות לבסוף, וזה לא יהיה בטוב רק ברע. כשכולם יבינו שבאמת נמאס לנו, יתכן אפילו שיתייצבו לטובתנו. מי שמפגין חולשה בין חיות טרף זמנו קצוב, ועל רחמים אין מה לדבר.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ל"ג. בן הקצב מבגדאד
ו"אָנָא יָא בָּאבָּא, בָּרִיא וחַרְמָן וּמֵת להִתחַתֵּן..."
מילדותי המוקדמת אני זוכר את דודה מַסְעוּדָה. היא דודתו של אבי אחות סבי. אישה צנומה ותמיד מחייכת, שהיה לה כישרון בלתי רגיל לספר סיפורים.
בחתונה היה סבי או אבי, לפי המקרה, מנצל את תכונתה זו, והיו מבקשים את עזרתה "לנקות" את השטח מן הילדים המפריעים. היא היתה פונה לשניים או שלושה מהם ומזמינה אותם לבוא ולשמוע איזה סיפור שיש לה לספר. ומפה לאוזן השמועה תתפשט בין כולם וינהרו למקום מושבה באיזה חדר או על הגג העילי. ממש כמו החלילן מהמלין. בתחילת הסיפור כל הילדים ישובים וקשובים, אך במהלכו יִתְמַסְטְלוּ אחד אחד ויירדמו להם כמו בדרך קסם. ואז כמובן היא תיסוג בחיוך גדול כאשר השטח פנוי מן הזאטוטים.
דודה מסעודה זו חיה מעל למאה ועשר שנים, ובאלבום המשפחתי האנטיקה שברשותי, מופיעה תמונתה שאבא צילם באמת על הגג העילי ליד אחת המיטות רחבות המידות, בעלת מבנה אמיתי של אפריון, ששימשו "מלכודת" לילדים החוגגים.
כך זה היה בערך בכל השמחות שאני זוכר מאז הימים, וגם מתקופה יותר מאוחרת.
אבא אהב לארגן דברים, ועל כן הוא נתבקש לא פעם, על ידי מי מבני המשפחה הקרובים, לקחת על עצמו את הארגון והסדר של השמחות המשפחתיות. הוא תמיד עמד בכך בהצלחה יתירה. הוא גם ניצל את צייתנותי שלי ואת מרצי, שלא התעצלתי מעולם למלא שליחות כלשהי, ומינה אותי כשליח ראשי לכל העניינים. לך לפלוני והבא דבר זה או אחר, וודא שדברים אלו ואלו עשויים כהלכה ועוד.
באז הימים, בעיקר בלילות הקיץ החמים של בגדאד, בשוכבי על מיטתי על הגג כמוזכר לעיל, קרה שלא פעם נרדמתי לקולותיהם של הזמרים חברי התזמורת שסילסלו בגרונם את השירים המָקָאמָאת העיראקיים הישנים "יָא-בָּא יא-בא יא-בא, אני לרצונותיך שדוד, הוֹ אהובי." קולות שנשאה אותם אליי, משכונות רחוקות, רוח הערב הקיצית הקלילה שבאה מן המדבר להשיב לנו את נפשנו, אותה נטל חומו הכבד של היום.
והנה כאן, במקום אחר ובזמן אחר, כאילו שחלפו שנים הרבה מאז אותם הלילות בבגדאד, אני המגוייס הטרי במחנה תל השומר, במאהל הצבאי האפור, באשמורת החשוכה והלחה של הלילה, שומע שוב את קולות הזמרים הללו עם סלסוליהם של שירי האהבה הגעגועים והמקאמאת העתיקים שלהם "יא-בא יא-בא יא-בא, ..הו אהובי ...."
זה היה יכול לבוא רק מאחת המעברות שבסביבה. ואכן זה אמנם ריגש אותי וערבל לי קצת את הזיכרונות והחושים.
לקראת סוף האשמורת השנייה של הלילה ושל השמירה שלי במאהל, נָדמוּ אט אט קולות השירה והזימרה, המולת החוגגים והלמות התופים, ונמוגו נעימות הכינור והמצלתיים, יחד עם געגועי הזמָר על אהבתו... יָא-בָּא יָא-בָּא, יָא-בָּא...
אני, את מילות המקאמאת לא זכרתי אף פעם, כך שלא יכולתי לחזור עליהם שוב ושוב במלחמתי בשינה ובעייפות. על כן פניתי לכיוון אחר לגמרי: להגדה של פסח, שאת כולה זכרתי בעל פה על הטעמותיה ומנגינותיה המסורתיות. דמיינתי לי שהנה אנו מסובים לסדר, וקוראים את הפרקים לפי המקובל, ואני לוקח חלק בקריאה בלי לבייש. התחלתי ללחוש את הפרק הראשון, והמשכתי הלאה עד כְּלוֹת כל ההגדה, ונמלאתי געגועים לבית אבא, ולימים שרחקו ממני בהם לא הייתי מטורטר ותלוש כפי שאני עתה.
שם בתקופת הזמן שבין פורים וחג הפסח היינו משננים את זה בכיתה בבית הספר, וכן בבית עם "המלמד" הפרטי, הוא מוּעָלִם הָארוֹן. וכן לפני חג זה או אחר לומדים היטב את שצריך, כמו למשל לפני הושענא רבא, היינו מתרגלים בקריאת כל מיני פרקים קשים. וכאשר הזדמָנוּ למקום בו קיימו את טקסי ההקראות הללו, דאג אבא שאהיה בין הקוראים. תמיד עמדתי בכבוד במשימה כמובן, וכולם בירכו את אבי שילד מוצלח לו שהשם ישמרהו וינצרהו.
בצבא הגנה לישראל, חודשים אחדים מאוחר יותר, אחרי תקופת שפשוף וטרטור אמיתיים בחיל התותחנים במרכז הארץ ובדרומה, התגלגלתי שוב לבסיס ההדרכה שלנו בצריפין של אותם הימים. שם היה עליי לשהות בקורס מתקדם למשך תקופה די ארוכה. הייתי כבר חייל מן השורה, וכבר התרגלתי פחות או יותר לחיים הקשים בצבא. בכל זאת רבה היתה הבדידות בלב ממיעוט החופשות, מן הלחץ הגדול באימונים היומיומיים המאומצים, ובכלל חיים קשים למדי.
יום אחד, בלכתי בכביש הראשי אשר במחנה הענק, אני פוגש לשמחתי ביוסף, חבר ילדות אהוב ויקר. חיבוקים ונישוקים שאלות ותשובות. הוא שימש טבח במחנה הטירונות של הבנות. היה מאד מרוצה מן התפקיד, שכן, בין היתר, משפחתו גרה בקרבת מקום ברמלה, ובקפיצה קטנה הוא בבית. שלא לדבר על כך שהמחנה בו הוא שירת היה מלא בנות, שביניהן לא חסרו לו מעריצות מדי פעם. הוא היה בחור עליז מטבעו, גבה קומה וחסון, תמיד מחייך. מתוק כזה שהבחורות אוהבות למות עליו. הזמין אותי לבקר אותו ביחידתו, שם הבטיח לי אירוח כיד המלך. אלא שהייתי כזה ממושמע שלא העזתי להפר את ההוראות שאסרו כניסה לבסיס האימונים של הבנות. לא רציתי שיעיפו אותי מן הקורס שלי בגין "הרפתקה" כזו.
כאמור, השמחה של שנינו היתה רבה. בשנים האחרונות שלנו בבגדאד, לא התראינו הרבה, למרות שקודם לכן היינו חברים טובים מאד וקרובים זה לזה.
אביו של יוסף היה קצב. והוא נקרא אם כן יוסף בן הקצב. משפחתו גרה קרוב לביתנו, ובכל בוקר, בדרכי לבית הספר, נהגתי להיכנס אליהם על מנת לקרוא לו להילוות אליי. אחרי הצהריים נהגנו לשחק אצלנו בבית. הוא לא התאמץ במיוחד בלימודיו למרות שלא חסרה לו אינטליגנציה. אלא שבביתו לא עודדו אותו לכך. ההיפך היה נכון. וראה להלן.
ביתם תמיד המה אנשים וקרובים, שמחים ועליזים, ואותי הם קיבלו בסבר פנים יפות. גם אחיו הצעיר ממנו בשנה אחת למד יחד איתנו באותו בית ספר וגם אותו כמובן היכרתי.
אביו של חברי, הוא הקצב, נהג לסיים את עבודת הקצבות שלו לא יאוחר משעה תשע או עשר לפני הצהריים. אמנם הוא החל את יומו בשעה ארבע לפנות בוקר. אז היה הולך אל אזור המשחטה, לשם הובאו ראשי הצאן על ידי בעלי העדרים. הקצבים היו בוחרים להם את הכבשים שנראו להם ראויים למאכלת באותו היום. מובילים אותם לבית המטבחיים של היהודים, ומשלמים דמי שחיטה גבוהים.
דמי השחיטה הללו היוו חלק נכבד מהכנסת ארגון הקהילה היהודית. וכך שילם כל יהודי את המס שלו באופן עקיף לקהילתו ("גָאבֵּיילָה"). שכן, כולם אכלו בשר כשר, ובעיקר בשר כבש. בשר בקר כמעט ולא עלה על שולחנם של יהודים בבגדאד.
לא הייתי בבית המטבחיים של בגדאד מעודי, וכל שאני יודע עליו הוא מהסיפורים של אבא. אחרי השחיטה והורדת העור לחַיּוֹת המסכנות, כל קצב היה מוביל באופן עצמאי את הסחורה שלו לחנותו. היו לכך סבלים מיוחדים שידעו להעמיס על שכמם כמה וכמה כבשים. הם השתכרו לפי יחידה, והיו עושים כמה "סיבובים" לפרנסתם. לימים התקדמה ממשלת עיראק, ומשרד הבריאות דרש שההובלה תֵיעָשֵה בעגלות מיוחדות נקיות וממוספרות, נגררות כמובן על ידי סוס (אחרת לא היו יכולות להגיע לכל סמטאות השווקים הצרות).
כל כבש הוחתם בחותמת של כשרות וכיו"ב. והכול דבר יום ביומו. בימים ההם לא היו מקררים בהם ניתן לשמור בשר למחרת היום. גם בשר קפוא לא היה. הקצב גמר את סחורתו בו ביום וסוף פסוק. מחר תהיה סחורה חדשה.
הגברים ובעלי הבתים בבגדאד, הם שיצאו לשוק לערוך קניות בראשית היום, מוקדם בבוקר. ורק אחר כך הם פנו ללכת לעבודתם. אין לשכוח שמדובר באוריינט האגדי. שם, בעל בעמיו שכיבד את עצמו, לא ייתן לאשתו ללכת לשוק הירקות והבשר לערוך קניות, זה לא נחשב לדבר מכובד.
בהיותי ילד נהג אבא לשלוח אותי לשוק עם רשימת קניות מדויקת ומפורטת. והיה מצייד אותי בהוראות ובתידרוך מדוקדקים איך לבחור כל דבר ודבר. הוראותיו מאז הימים מלוות אותי עד היום הזה.
הפֵּירוֹת, קודם כל עליהם להיות יפים ומהודרים "וּמִן רָאס אִלְסַלָּלה", "מראש הסל"' כלומר לבחור מן הסל (ארגז בימינו) כאשר היה בתול ולא דשו בו הרבה לקוחות והפכו בו והפכו. מלפפונים צריכים להיות ישרים ודקים, ולא מסְמוּרְטָטִים, כי אם חזקים ותְפוּחִים ורעננים. את הקישואים יש לטעום מעט שמא הם מרים ונמצאו מקלקלים את התבשיל, וכיוצא בזה לכל יתר הסחורה.
ובאשר לבשר, היה עליי קודם לשאול את אימא איזה חלק היא רוצה שנקנה. זה תלוי במה שתיכננה לבשל באותו היום. כל תבשיל והחלקים המתאימים לו, כאשר תחייב אמנות הבישול האמיתית.
הקצב שסיים את עבודתו בשעה כל כך מוקדמת של היום, בדרך כלל לא טרח למלא את זמנו החופשי הנותר בפרנסות נוספות (כי בל נשכח שאנו מדברים על האוריינט). במקום זה, היה הולך לנוח בבית הקפה – על נרגילה, סיפורי חברים, רכילות וחדשות היום. כך משך את הזמן עד הצהריים, אז היה חוזר לביתו לארוחה ולמנוחה, שלאחריה שוב יגיח לבית הקפה, לסיבוב שני.
זו לא היתה אמריקה, שתפיסת עולמה אומרת שצריכים לעבוד עוד ועוד ולהרוויח כמה שיותר. באוריינט האמיתי הכול צריך להתנהל במתינות, ועת לכל דבר, ובוודאי עת למנוחה ולאיוורור הנשמה. את זאת ראינו גם בימינו בטורקיה. העסק המשגשג ביותר אינו ממשיך לעבוד עד אין סוף שעות, עמוק בתוך הערב, כי אם מסיים וסוגר את שעריו בשעה מסוימת שקבע לעצמו, גם אם צובאים לפתחו עשרות לקוחות. יש גם מחר.
לא כן אצל קצבנו, זה שבו מדובר והוא אביו של חברִי לכיתה. הוא היה סוחר ממולח מאוד. בסיימו את עבודת הקצבות היומית שלו, נהג להסתובב בשוק ובמקומות של עסקים ולרחרח. יום אחד ראיתי בביתו של חברי ערימות של שקים שמילאו את הבית והמרתף והרחבה ועוד. לשאלתי הסביר לי חברי יוסף שאביו שמע שמחירי האורז עומדים לעלות, ועל כן הלך וקנה כמות אדירה של אורז ואיחסנה בביתו. ואמנם זמן קצר אחר כך נתאמתה נבואתו. הקפיצה במחיר היתה באחוזים ניכרים, והאב חכך ידיו שמחה, מכר את הסחורה ועשה לעצמו רווחים שמנים. פעם אחרת הריח כל הבית גבינה. אותו הסיפור: הקצב השקיע בעסקי גבינה, קנה כמות ניכרת של הסחורה ומכר לאחר זמן קצר ברווח גדול.
הוא אהב מאוד את הכסף, ואהב גם לשמור אותו ולא להוציאו ולבזבזו. בוקר אחד באתי לקרוא לחברי על מנת ללכת יחדיו לבית הספר. ואחרי שחברי לקח את תיקו, קרא לי להעיד בפני אביו, שבמקרה נכח באותה השעה בבית, שאמנם היינו באמת חייבים לקנות חוברת מסויימת, שעלתה פרוטות. האב סירב תחילה לתת לבנו את הכסף בטענה שכל השקעה בדברים כגון אלה כמוה כבזבוז. ורק אחרי עדותי המוצקה נאות להוציא מכיסו את המעות המסכנות.
לא רחק היום מאותו אירוע, ויוסף בישר לי שהוא עומד לעזוב את בית הספר (היינו אז בכיתה ז' עממי). הוא אמנם מאוד רוצה להמשיך ללמוד, אך אביו התעקש לומר שהוא כבר למד מספיק ושהוא קנה לו ולאחיו, שגם עליו נגזרה אותה הגזירה, חנות מכולת ברובע יהודי יוקרתי שם גרו כל עשיריה של העיר.
חברי הצטער על שהוא נאלץ לעזוב את בית הספר, אך לא היה אפשר היה לסרב לאב. וכך, תוך זמן קצר מאוד, הפך יוסף בן השלוש עשרה לבעל עסק אמיתי.
עדיין נהגנו להיפגש ולשחק בביתנו. הוא התגעגע לבית הספר ולחברים, אך התנחם בעובדה שהוא מרוויח הרבה כסף. היה מספר לי על כל אותן התחבולות בעזרתן מרמים בעלי המכולת את הלקוחות. כגון שהיה קונה סחורה שכּולה היתה מקולקלת ביודעין. עלותה כמובן שהיתה אפסית, והוא היה מוכר זאת במחיר מלא. סיפר לי למשל שהיה קונה ארגז שלם של ביצים מקולקלות. כמה מאות. חלק מן הקונים היה חוזר בטרוניות, ואז הוא גילה "נדיבות גדולה", התנצל והחזיר את העלות לקונה. אבל אלה היו מעטים. הרוב זרקו את הסחורה המקולקלת ושכחו מן העניין.
היה לו ממי ללמוד את זה. אביו היה סוחר ממולח, וכן לדודו, אחי אבי,ו היתה חנות מכולת משגשגת, שמן הסתם הופעלה באותן שיטות. כל בני המשפחה הבוגרים היו כעין אב טיפוס לאנשים שידעו רק מה זה כסף, ואילו השכלה וידע ולימודים ובתי ספר היו רחוקים מאד מהם.
נשות הבית הסתובבו תמיד עם תכשיטי זהב כבדים, כגון אצעדות רגל מזהב מלא, (ועיין לעיל בסיפור על יוסף הצורף). וכן צמידים ושרשראות, תליונים וטבעות ואפילו סיכות ראש לשיער עשויות זהב מעשי ידי אמן.
באותה פגישה נרגשת בצריפין שאלתי כמובן למעשיהם של בני המשפחה כאן בארץ ישראל. כמימים ימימה! מסחר וחנויות מכולת וקצבוּת, בשוק הגדול של פאר רמלה העיר, שם התיישבו כל ענפי המשפחה – דודים דודות אחים ואחיות.
ובין היתר שח לי חברי הטבח מבסיס ההדרכה של החיילות בצריפין, שאביו הועיד לו לאישה את בת דודו, בבוא היום. אבל הוא אינו אוהב אותה ולא נמשך אחריה כלל ואינו יודע כיצד להימלט מן המצב הזה. בינתיים הוא חייל ועושה חיים. ואלוהים גדול. נראה מה ילד יום. נשיקות וחיבוקים, החלפת כתובות והובטח שנהיה בקשר.
חלפה לה כשנה, ואני משרת כתותחן בצפון הארץ. חברי כבר השתחרר משירותו הצבאי. הוא התגייס לפנַיי כי לא היה צריך לחכות לגמר לימודי התיכון ולבחינות הבגרות. והנה אני מקבל הזמנה לחתונה שלו שתיערך בחצר ביתם ברמלה. הבטיח שיהיה שמח ותהיה תזמרת מזרחית בגדאדית כדת וכדין, עם "יָא—בָּא יָא—בָּא יָא—בָּא, י-----ָא מְעַוָּואד..."
כתבתי לברכוֹ והוא ענה בהפצרות חמות שעלי לבוא בכל מחיר לחתונתו. "זו תהיה נקודת אור באפלה," כדבריו.
כחייל, היתה לי הכנסה אחת בלבד, היא המשכורת הצבאית הזעומה והדלה. זה מה שהיה, ונאלצתי להסתדר איתה. לא קניתי טמפו או סומסום מסוכר, כיתר חבריַי. סנדוויץ לשעה עשר אפשר להכין מהמזון הצבאי, וכך הסתדרתי. לא היה לי כסף לקנות בגדים אזרחיים כדי להופיע לפעמים במסיבה משפחתית או בחתונה. כחייל בצבא הגנה לישראל הופעתי במדים מגוהצים ונקיים, וזהו. שלא לדבר על תחבורה ציבורית שלא הרשיתי לעצמי להשתמש בה כי בלעה הרבה כסף ונותרו רק הטרמפים.
וכך שירכתי דרכי מצפון הארץ ל"פאר רמלה" בכמה טרמפים, והופּ – אני שם, בביתו של חברי החתן. הבית היה מלא אנשים, המון חוגג והומה ממש. תקרובת הוגשה כיד המלך ובשפע. מאכלים טעימים והכול מסודר ויפה. הכלה נמוכת הקומה הופיעה בתלבושת מפוארת, עדויה תכשיטים וכתרים. אחר-כך הושמו על אצבעותיה כדורי ה"חִינָּה", אותה עיסה צבעונית, שאחרי שהותה זמן מה על העור, היא צובעתו במין אדום שנחשב לחגיגי מאד במזרח. זה היה חלק מן ההתקשטות של בעלת השמחה, כיאה למסורת ולהילכות הטקס.
אני מחבק את חברי, הוא החתן הצעיר, ומברכו לחיי נועם בריאות ואושר, והוא עונה לי בקול נכאים מלא צער לאמור שהוא אין לו ולא כלום עם בת ישראל כשרה זו. אלא שכך גזרו ההורים ואין מושיע. אין בליבו שום אהבה כלפיה, והיא גם לא מעוררת בו שום חשק. "כך שתדע לך שאני נאלץ לקבור את עצמי!"
תמהתי על כך בליבי. שכאן, בארץ ישראל, עת הרבה נשים נשואות שהשיאו אותן בארץ- מוצאן שלא מרצונן החופשי, וחיו כל הזמן עם תחושת קיפוח ועלבון, כשבאו מבגדאד לכאן – מצאו להן סיבה להתמרד, ופירקו את הקשר שנכפה עליהם שם. דווקא הוא, הבחור הצעיר, שאמור להיות חפשי ואדון לעצמו אינו מעיז למרוד בצו אביו! לדבריו הוא היה מוכן לברוח מכל זה אפילו ברגע זה ממש, אך איך יוכל לעשות זאת?
המטעמים מוגשים והערב מתחיל לתסוס. התזמורת מנעימה את זמירותיה בשירי הקדמה וחימום האווירה. והאב, בעל הבית, הוא הקצב דנן, מסתובב בין המסובים ודואג לכל. למאכלים ולמשקאות ולנוחות המוזמנים. ואני, יושב לי במדי הצבא שלי באיזו פינה ושמח בחלקי.
ובלי ששמתי לב הגיע השלב שהתזמורת תשיר שירי הלל אישיים לכל אחד מן המסובין שיבין את הרמז ויתן את התשר. הנגן הראשי היה איש מאד יסודי. הוא החל להלל ולקלס כל אחד מן הנוכחים לפי הסדר. החל מיושבי המעגל הקטן שסבב אותו, וכלה ברחוקים יותר. ואני, החייל חסר הפרוטה, בהרגישי שהסבב עומד להתקרב אליי, התחלתי להתכסות בזיעה קרה. חששתי שמא השמנדריק, הוא ראש התזמורת, יחשוב שאני איזה אלוף או מפקד אוגדה, עם משכורת שמנה, רכב צמוד בעל אנטנה גבוהה, נהג ושתי מזכירות וכל כיוצא בזה, ויתחיל לזמר לכבודי סרנאדות ו"יָא—בָּא יָא—בָּא וכולי," ואז אאלץ לתת את מה שאין לי ונמצאתי מבויש ונכלם בפני כל הקהל המבושם והמתנדנד.
מקובל, שלחיילים יש הנחה בכל מיני דברים, כרטיסי קולנוע תיאטרון ועוד. אבל אצל התזמורת מן הסתם אין דברים כאלה, לא כל שכן אם התזמורת היא בגדאדית, ולא כל שכן ברמלה, ולא כל שכן בחתונה של בנו של הקצב שידוע שהוא איש מלא כסף וזהב לרוב.
ואשר יגורתי בא לי. התזמורתן שאל כנראה את מי מבעלי השמחה לשמו של החייל בפינה, ובלי שום בושה ובאין רחמים בליבו, החל פתאום מרנן את שמי בפיו ומלווה בברכות אין סופיות לעלייתי בדרגה לבריאותי ולהצלחתי, חיילנו גיבור החיל ישמור אותו האל וינצרהו אמן. "ויָא-בָּא יָא-בָּא יָא-בָּא , יָא מְעַוָּואד, אני לרצונותיך שדוד אהובי..."
לא רק שאהובו היה שדוד , גם אני הייתי שדוד. על באמת. אם קודם הזעתי קר, עכשיו גם צמצמתי את עצמי. נבוכותי כמובן, ואמרתי לעצמי להמתין עד יעבור זעם. חשבתי, יגמור את הפזמון, יחשוב שהתשר בוא יבוא ויפנה לקורבן הבא. אלא שהוא לא רצה לעזוב עד שיראה את המזומנים שלי נשפכים לקערה אשר מולו. ומי ישלוף מזומנים מכיסַיי הריקים מממון?
אם כן הוא חוזר על הברכות שלי כשהוא מסלסל ביתר אריכות את שמי ועוד פעם גיבור החיל הבחור הנחמד, אלוהים יגן עליו בלה בלַה בלַה.
ו"יא-בא, יא-בא יא-בא יָא מְעַוַּואד..."
כאן, נתמזל מזלי, והחתן, למרות ייאושו העמוק על שהוצרך להתחתן עם מי שליבו בל עימה, הרגיש בנעשה כלפַיי, וחש שלא בנוח. הוא רץ לתזמורתן ולחש לו באוזן שיָרפה מן החייל, תוך כדי הכרזה "תָּרָא וָוצָל," – "שזה הגיע." כלומר התשר בוא יבוא, ממקורות אחרים כמובן. שנאמר, על חשבון הבית.
והיום בכתבי את השורות הללו, אני מחייך בהיזכרי בחתונה אחרת טראגי-קומית, היא החתונה המפורסמת בנתניה.
כסטודנטים ועולים חדשים בירושלים בימים ההם של שנות החמישים חיינו לא היו קלים. קשים שבעתיים היו חייהם של הסטודנטים לרפואה בגלל ריבוי שעות הלימודים, שלעיתים הסתיימו לא לפני השעה תשע בערב. כך שעבודה חלקית מתאימה לא נמצאה בקלות. בית החולים הדסה ובית הספר לרפואה באו לעזרתנו בעניין זה, וכן מוסדות האוניברסיטה העברית, שדאגו לשריין לנו כמה עיסוקים. כגון שומרי לילה וסופי שבוע בבנייניהם השונים שהיו אז פזורים על פני כל העיר, כאשר קמפוס גבעת רם היה עדיין בשלבי הקמה. גם אני זכיתי למשרה חלקית כזו של שומר במתקני האוניברסיטה שכבר קמו בגעת רם. בחופשת הקיץ הקצרה ניצלתי את הזמן ועבדתי במיני עבודות כמעט סביב השעון. שימשתי שומר בסופי שבוע על מתקנים שונים של האוניברסיטה ובין היתר גם על בניין האקדמיה ללשון העברית שם.
זה היה בנין מפואר ויפהפה. כולו מצופה אבן ירושלמית ומוקף גינות מטופחות. הוא שכן על גבעה רמה שהשקיפה על נוף נהדר, על שכונת נווה שאנן הציורית, על הגבעות אשר לימים נבנו עליהן מוזיאון ישראל ובניין הכנסת, ובהמשך השתרע גן הנשיא. ומן הצד השני סן סימון, הקטמונים ומַלְחָה. ובפנים הבניין, הרשים במיוחד אולם הישיבות של חברי האקדמיה, שם שכנה גם הספרייה העשירה. הריהוט בטוב טעם, הקירות ספוני העץ והרצפה כולה שיש הדור, ובמרכז כמובן שולחן גדול מאד ומפואר מעץ מלא וממורק.
אדון יחזקאל (שהוזכר כבר במקום אחר בסיפורי בגדאד שלי) היה השומר הקבוע של הבניין. לעיתים הייתי משמש שומר בקרבת מקום. אז הייתי סר אליו מדי פעם לביקור קצר בו היה מזמינני לכוס תה, ואגב כך היה מגלגל שיחה על ימים עברו בבגדאד וזיכרונות ילדות ועוד.
ואומר לי אדון יחזקאל שכל שאני עושה נראה נחמד וטוב, אלא שגם סטודנט צעיר שלוקח הכול בקלות וכן העובדה שהוא מצליח להסתדר ולהתקדם בלימודיו, גם הוא זקוק למנוחת הגוף והנפש מדי פעם.
והוא מוסיף שאם אני רוצה לפוש מעמלי זה, אין טוב יותר מאשר לנסוע לנתניה, עיר החוף והריביירה המפורסמת. שם יש לו מכרים בעלי פנסיון אחד שנקרא "פנסיון הכוכב", ששכן ממש על הטיילת וקרוב לחוף. הוא בעצמו התאכסן בו שנה קודם לכן והבעלים מכירים אותו, ואם אגיע לשם חובה עליי להזכיר את שמו.
אני רושם לי את הכתובת המדויקת של פנסיון הכוכב הנתנייתי, ובין לבין כל החלטורות שלי אני מזמין בו מקום לשלושה ימי נופש.
נסעתי לשם עם הקטנוע שלי, אמרתי את הסיסמה "יחזקאל מירושלים," נתקבלתי בסבר פנים יפות והוקצה עבורי חדר משופרא דשופרא.
הפנסיון היה בן קומתיים וסביבו חצר עם גינה מדושאת רחבת ידיים אשר שימשה לשמחות בערבי הקיץ, חתונות בר-מצווה, ועוד. באותו ערב נערכה שם חתונה. שמנו לנו כיסאות ליד מעקה הגזוזטרא וצפינו בחתונה ובנפלאותיה. השולחנות סודרו על הדשא, המוזמנים התאספו, והרב ערך את החופה כהרגלו. הקהל החל לזלול את התקרובת ברעש גדול, והתזמורת הקטנה הִנְעימה בנגינותיה. היה שם גם זַמּאר (הדגשת ה-מ' במיוחד בבקשה), בחור צעיר בעל קול רם ונישא ששר במרוקנית/עברית איזה שיר אהבה וגעגועים. זכור לי רק בית אחד מן השיר הנ"ל (שכן פיזמתיו אחר כך הרבה ימים) שאמר: "וְאָנָא, יָא בָּאבָּא, בריא וחרמן ומת להתחתן.." (הוי אבאל'ה כמה אני חם ומת להתחתן..) – והתזמורת עונה לו בנגינה סוערת והקהל צוהל מוחא כפיים ויוצא מגדרו, שכן מילות השיר הלהיבוהו מאוד.
סוף שנגמרה התקרובת, הזמר קיפל את עצמו יחד עם התזמורת, והמוזמנים החלו להתפזר. הכלה עמדה בפתח הרחבה עם זר הפרחים בידיה ונפרדה מן הבאים. אז הופיעה גם מונית ונעמדת מול הכניסה. קרובֵי הזוג הצעיר החלו מעמיסים את חבילות המתנות במחסן המכונית. הנהג פתח לכלה את הדלת שעל ידו והיא נכנסה והתיישבה כשבידה האחת חבילת מתנה ובשנייה זר הפרחים שעמדה איתו בחופתה. קרובי החתן נדחקו לתפוס מקום בחלק האחורי של המונית שנמלאה חיש מהר.
פתאום הבחין החתן, שעמד עדיין על המדרכה לארגן את העניינים, שאחותו שלו, דמו ובשרו, נותרה עומדת אף היא מאין לה מקום בלימוזינה הדהויה.
כאן עלה הסעיף לפרוספר החתן (כך היה מן הסתם שמו), ונשרפו לו הפיוזים: הוא פתח את הדלת הקדמית של המונית ושלף בשתי ידיו את כלתו הטרייה עם הפרחים והחבילה ביד, העמידה על המדרכה וכיבד אותה בשתי סטירות לחי מצלצלות כשהוא גוער בה בצעקה לאמור: "כך את מתנהגת, חמורה, ולא נותנת כבוד לאחותי הגדולה?"
האחות עטתה חיוך רחב ונכנסה למונית בתנועת ניצחון, והכלה נותרה בוכייה ומתייפחת על המדרכה.
ובחלל האוויר הקיצי והלח, בחופה של נתניה, המשיך להתנגן השיר, "ואָנָא יָא בָּאבָּא, בָּרִיא וחַרְמָן וּמֵת להִתחַתֵּן..."
המשך יבוא
משֶׁה גַּנָּן
קְרִיאָה
אֲנִי רוֹצֶה לְצַלְצֵל לָאִמָּא. אֵיפֹה אַתְּ.
כִּי אֲנִי… עוֹד כָּאן. וְאֵיךְ אַתְּ כָּעֵת. עָפָר בְּאוֹשְׁוִיץ. הַכְּתֹבֶת יְדוּעָה. הַאִם יֵשׁ לָךְ עוֹד מוּדָעוּת. אִם יָדַעְתְּ עַל חַיַּיִךְ בְּהִסְתּוֹבְבֵךְ פֹּה, בִּרְחוֹב ואצי, עִיר כְּמוּרָה, רְחוּמָה.
בַּיְּהוּדִים יָרוּ, דָּמָם בַּדָּנוּבָּה. אַךְ אַתְּ הֲרֵי מֵעַל כָּל זֶה מֵרַחֶפֶת, נִשְׁאֶרֶת אֵם, זֹאת לֹא יִטְּלוּ מִמֵּךְ, וְהֵן נוֹעַדְתְּ לְעוֹלָם בְּתוֹר מַשֶּׁהוּ, לֹא בְּתוֹר אֵשֶׁת חֵיק שֶׁעַל פִּי רֹב לֹא הָיִית, גַּם לֹא כַּעֲמֵלָה פְּרוֹלֶטָרִית, בִּלְתִּי מָעֳסֶקֶת לָרֹב, רוֹקֶמֶת כְּסָיוֹת וּפֻזְמָק בִּשְׂכַר פְּרוּטוֹת, עֲבוֹדָה הִזְדַּמְּנוּתִית,
הֲרֵי לֹא יִקָּבַע בְּלוּחוֹת שָׁמַיִם שֶׁלְּכָךְ נוֹעַדְתְּ, שֶׁבְּכָךְ כְּאִלּוּ מִלֵּאת יִעוּד אָדָם עַל הָאֲדָמָה. לֹא יִתָּכֵן, זֶה מֻפְרָךְ
אִם הָיִית דָּבָר וְנוֹעַדְתְּ לִהְיוֹת הָיִית לִי אֵם, וְלוּ גַּם בְּכָךְ אֵין מִשּׁוּם רְבוּתָא שֶׁל מִי יוֹדֵעַ מָה,
שָׁלוֹם, אִמָּא,
מֵעָפְרוֹת פּוֹלִין, הָאֲדָמָה הַקְּפוּאָה בְּדָמֵךְ חֲיִי. וְלוּ חָזִיתִי פָּנַיִךְ, וְלוּ בָּאת בַּחֲלוֹם. – אַךְ גַּם זֶה מִזְּמַן כְּבָר אֵין עוֹד. גַּם זִכְרֵךְ הָאַרְצִי נִתְאַחֵד בְּזֵכֶר רוּחוֹת קֶדֶם. אֻחַדְתְּ עִם רוּחַ הַיְּקוּם הַכְּלָלִי. עִם עוֹלַם הָאִידֵאוֹת. וּבְנֵךְ הָאָבוּד בְּעוֹלָמוֹ לָרֹב לְכָךְ יִנְהֶה, זֶה הָעוֹלֶה בַּלֵּב הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב כְּמָאֲוָי.
לָחוּשׁ בָּךְ, בְּלִטּוּף קַל שֶׁל יָדֵךְ הָעוֹבֶרֶת בַּשְּׂעָרוֹת כְּרוּחַ קַלָּה בָּעֶרֶב. מַשֶּׁהוּ שֶׁיְּחַבֵּר, שֶׁאֵדַע שַׁיָּכוּת לְאָדָם קָרוֹב בֶּאֱמֶת, וְאַף לוּ רָחַק אֶל מֵעֵבֶר לְאֵין הַשֵּׂג.
זֶהוּ הַמָּאֲוָי, לְשֵׁם כָּךְ קְרָאְתִּיךְ מֵעֲרָבוֹת רְחוֹקוֹת שֶׁל אֵין-הֱיוֹת וּדְמִי.
לְשֵׁם כָּךְ קְרָאְתִּיךְ, לֶאֱחֹז בְּיָדֵךְ שׁוּב, וְלוּ לְרֶגַע. שֶׁאֵדַע:
לִבִּי עִמָּךְ. וּמִי שֶׁלֵּב אֵם לוֹ, אֵינֶנּוּ עוֹמֵד בָּדָד,
אָבוּד בְּעַרְבוֹת-הַנֶּצַח
הַמִּשְׂתָּרְעוֹת סְבִיב כָּל אָדָם עַד אֵין קָץ.
שֶׁאֵינֶנִּי עוֹמֵד לְבַד,
שֶׁעוֹד אָשׁוּב וְאֶרְאֵךְ בְּאוֹתָן עַרְבוֹת נֶצַח.
ברוך תירוש
אבא אבן: "הערבים אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות!"
קונטרס "חדשות בן עזר" 272 כולל מידע מעניין ומרתק שהעלית בעניינו של יקירנו פרופ' אמנון רובינשטיין ב"הארץ", וכן דברי ד"ר גיא בכור, אורי הייטנר, עמוס כרמל ואפילו רון וייס המתחסד.
הכול מתמקד במבולקת הכרת או אי-הכרת התקשורת ועמיתיה בחוקיות קיום ישות יהודית-ציונית ממלכתית בארץ-ישראל, שיסודותיה כ"בית לאומי ליהודים" הוצעו על-ידי חבר הלאומים על מרחב "פלשתין" משני עברי הירדן לאחר מלחמת העולם הראשונה. באותה עת גם הוכנו והוכרו מרחבי לבנון וסוריה, עיראק, סעודיה ומצרים –לעצמאות ולהכרה מדינית על חורבות האימפריה העותמנית.
בעוונותינו לא השכילה הציונות להפעיל התיישבות מקיפה שתבטיח את המרחב שהוקצה למדינה היהודית, ובני ישראל נדדו במיליונים למדינות ברחבי תבל, ולא שעו לזעקה "העם היהודי אייך" של יקירנו פרופ. חיים וייצמן. חוגים מתנכרים מבית ומחוץ החלו, כבעבר, להטיף נגד עצמאות מדינית וממלכתיות יהודית; תופעה מתמשכת בתולדות ישראל שעמד עליה בועז עברון בספרו "החשבון הלאומי" ותיאר, בין השאר, את החכמים שעלו לרגל לפומפיוס וביקשוהו לבטל את עצמאות ממלכת החשמונאים, ולהעמיד מטעמו כוהנים בראש האומה.
מחוזקים ממסע ההתנגדות ל"בית הלאומי", החלו נציגי המעצמות להצר גם את כבשת הרש של ההתיישבות היהודית בתואנת הגנה על זכויות ערביי הארץ, שמעמדם ורווחתם דווקא הובטחו וגברו; ואנשי תקשורת רבים שימשו שופר להתנכרות ולהכפשת ערכי הציונות וצדקת דרכה.
החוגים המתחסדים לא התייחסו לשוועת עשרות מיליוני בני מיעוט טורקי ויווני, קופטי וכורדי, שיעי, מארוני ואף יהודי, שעם חלוקת האימפריה העותמנית נמצאו לכודים בארצם תחת שלטון עריץ ועויין; והנורווגי אמונדסן אף קיבל את פרס נובל לשלום בעבור ה"טרנספר" שאירגן לפליטים היווניים והטורקיים. רק תיסכול ערביי ארץ-ישראל מרעיון הקמת מדינה יהודית בין 22 מדינות ערב עורר את זעמם; הם הכפישו את הציונות, ועודדו ותמכו בסרבנות הערבית האלימה.
אלה פני הדברים, ורון וייס ממשיך ומאשים כיום את ישראל באי קיום המדינה הערבית הנוספת, שלהלכה לא היה לה מקום במרחב בעת הקצאת המדינות בהסכם "סייקס-פיקו". בדיעבד ניתן היה לערביי הארץ לכונן את מדינתם על מרבית מרחב ארץ-ישראל המערבית כבר בעקבות הצעת החלוקה של לורד פיל בשנת 1937, ומגמות 'הספר הלבן' הבריטי. אולם, כפי שציין אבא אבן, "הערבים אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות," ובסרבנותם ובאלימותם הרצחנית הביאו הערבים להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ולהרחבתה!
לאחר מלחמת ששת הימים כתבתי כי בכל עת רצינו ב"שלום עכשיו" וקיווינו שהערבים, שבאלימותם דחפונו ליהודה ולשומרון, לא ידחפונו גם לעבר הבשן והגלעד. עיתון ירדני מיהר לצטט את הדברים כדוגמא לשאיפות ישראל להמשיך בכיבוש ובהתפשטות מ"הים ועד הנהר."
כך הוצפו העם והעולם בשקרים ובהכפשת הציונות, והמתנכרים שוחרי שלום הערבים תבעו מאיתנו "ויתורים כואבים" כבר בשנות ה-20 כאשר היישוב היהודי מנה כ-100.000 נפש, ולמרות השאיפה לשלום עמד היישוב מול האיבה, ונאלץ להתגונן ולהתבסס באורח שהיה הרסני לערבים.
אלה פני הדברים וקשה היום לחזות התייצבות קרובה של הנהגה שתשכיל להוביל להתעצמות תרבותית כלכלית וביטחונית ולמזעור ההתנכרות מבית ומחוץ לקיום העצמאות הייחודית של ישראל כמדינה יהודית באורח שיבטיח שלווה והרתעה מבית ומחוץ. לכן נכונים הדברים שהעלית אהוד יחד עם גיא בכור אורי הייטנר ועמוס כרמל; ובצד הפעילות הכלכלית הביטחונית, נראה לי שניתן להתקדם להשגת ההתעצמות הרצוייה ראשית על-ידי הנהגת חינוך ממלכתי ישראלי אחיד שיופעל בכל בתי הספר, כולל במגזר הדתי, החרדי והלא יהודי. החינוך יהיה ישראלי נאור ויכלול את המדעים והשפות הראויות, את התרבות ומורשת ישראל וקורות העמים ששולבו בגורל ישראל לדורותיהם. כמקובל בתפוצות, תוכל כל עדה להוסיף על חשבונה שעות חינוך ייחודי לעדתה, והחינוך הישראלי ימזער בהדרגה את ההתנכרות בקרב בני המיעוטים שימצאו אפיקים להשתלבות בחיי החברה. על ידי כך ייחסכו סכומי עתק שניתן יהיה להשקיעם בשדרוג מערכות החינוך והמורים.
בהדרגה ובמקביל ניתן יהיה להפעיל שיוויון גם בגיוס לצה"ל שבמהלכו יגוייסו כל מחזורי בני ה-18, כולל בני המיעוט החרדי והלא יהודי לרישום ולמיון, ויקבלו אימון בסיסי קצר. אלה שאינם מתאימים או מועילים לשירות בצה"ל, ישוחררו מהשירות אך לא יקבלו הקצבות ותמיכות מהמדינה; ויוגבלו בקבלת הטבות ורשיונות בהתאם לסיבת אי התאמתם לשירות.
האחרים שיתאימו ויושארו לשירות בצה"ל, יתוגמלו היטב במהלך שירותם, וגם אחריו יהיו זכאים להעדפה מתקנת במערכות ההשכלה הגבוהה ובמקומות עבודה וכדומה.
הפעלת השיוויון בחינוך ובגיוס הינה קשה כיום מסיבות קואליציוניות, ואל לנו להאשים איש אלא את עצמנו הבוחרים במפלגות שאינן שמות בראש מצעיהן את מגמת השיוויון בחינוך ובגיוס אלא מקוות לגייס את תמיכת החרדים והערבים לפעילותן. הגאולה תבוא לדעתי אם וכאשר נשכיל לגרום באמצעות הבחירות לכנסת למזעור הפיצול המפלגתי ולגיבוש הרוב הציוני באורח שיהיה מסוגל לעצב חוקה ישראלית נאורה שתחייב את הפעלת השיוויון בחינוך ובגיוס.
בהדרגה ניווכח שהחינוך הישראלי האחיד יתקבל גם בקרב מגזרי המיעוטים ויביא לקירובם ולמיזעור התנכרותם; וכן ימעט מספר המשתמטים מהשירות בצה"ל. ולהיפך, יגבר בהדרגה מספר המתגייסים, כולל מבין בחורי הישיבה, וכן הערבים והבידואים שלא ירצו להישאר מחוץ למשחק.
ראוי למשרד החוץ לתרגם דברי משה גרנות
לאהוד שלום,
צודק משה גרנות בכתבתו "טענה הגיונית שאיננה נשמעת" [גיליון 271]. תגובתך לצערי מחטיאה את המטרה. במקום זאת צריך להעביר את הכתבה כלשונה למשרד החוץ ולבקשו לתרגמה ולהפיצה באינטרנט. אם הדבר יעשה, דיינו. אם לאו, ציפי לבני היא אשר תצטרך לספוג ביקורת קשה הרבה יותר.
בברכת שבת שלום,
אביעזר שלוש
ברכות חמות לזק"א על התמיכה בשריפת הקרמטוריום במושב חיבת ציון בשרון. וכפי שכתב ברנר: "ואם לא באה כל החיבת ציון אלא לשם כך, דיינו!"
מה עוד ששרידים שהם אפר אי אפשר לאסוף בשפכטל וניילון ולהתהדר בעשיית מצוות ובפרסומת אסונית בטלוויזיה המראָה שהנה גם ידי החרדים מביאות תועלת.
וכאמור, שרידים שהם אפר אי אפשר לאסוף, גם לא מול מצלמות הטלוויזיה, ולכן אסור לשרוף גופות אבל מותר לשרוף את מה ששורף אותן.
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שלושה-עשר
הבשר של ה'מנוחה' על משקל מטבוחה
(הערת העורך שצינזר)
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
אני מביאה כאן את הערת העורך שהוצמדה בפתק לכתב-היד. לדעתי העורך עצמו זקוק לעריכה לשונית, ולפני שהוא חורץ משפט לא היה מזיק לו לקרוא את "אוניית המתים" של ברונו טראוון:
"החלטתי לגנוז את תיאורי הרצח והביתור בחדר האחורי של 'ברבקצוץ' חנותך – – שאתה אפילו לא מנסה לתת לה שם אחר בסיפור – – אוסף הסכינים, המקרר שגובהו קומת אדם, טחינת הבשר, חיתוכו, בישולו, יישונו, עישונו, הפיכתו למורטדלה, לנקניקיות קוקטייל קטנות, לקנאקר עבות, לג'מבו מעושנות, לווינאיות בתוספת הודו, לסאלאמי – וגם הפילה שלה בתור רוסטביף במעטפת פרוסות פרושוטו בתנור, וההקפאה, ושסוף-סוף יכולת למלא את הנקניקיות שלה ולעצב לפטמותיה חזה למופת, והתעלפותך המזוייפת, ולבישת בגדיה על חצי תחת בפני הראי, ושהיית צריך... אותה בסכין מפני שלא קיבלת רשיון לאקדח, והחניקה באמבטיה, ואיך סחטת אותה, וכל שאר הפלצות [ו"ו בשורוק] שלך! – ואתה עוד כותב: 'הייתי קורא לחלקים האלה "הבשר של ה'מנוחה'" במלעיל כומו שם פרטי, על משקל מטבוחה, כומו בשיר באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל...' – איזו התנוולות! – איזו הידרדרות! – רק סופרים חשובים ומקובלים מאוד יכולים להרשות לעצמם דברי גועל-נפש ואי-מוסריות כאלה כי הם יודעים לעדן את הקניבליות ולעטות כל פגר ברמז-סמל-וסוד בעוד אשר לגורף-ביבים שכמוך לא ייסלחו הגסויות ומעשי האכזריות והם יידבקו בך כצרעת שוקיים נושנה וכפסוריאזיס טרי, כתמים אדומים ולבנים בכל עור גופך כדם וכזרע ששפכת, ואם תתעקש לכלול בספרך את הפרק השנים-עשר המזוויע, אדאג שההוצאה יפסלו את הספר כולו! – הרי לא ייתכן לתת בספרות העברית רעיונות איך לבשל, לצלות, לעשן וליישן אישה ועוד רזה במיבחר מתכוני בשר וציפורניים כל-כך מחוכם שלא יישאר ממנה זכר ושאף אחד לא יחשוד בשקיות-הזבל המפליצות שלך בפחי-האשפה מפני שהן מלאות תמיד חלקי-פנים של בהמה ושאריות בשר מקולקל ונקניקים שפג תוקפם ועיניים של בהמות מאיטליז האימים שלך, ואתה מושפע יותר מדי מהסרטים הנוירוטיים של וודי אלן וחושב שיהיה לך מזל כומו ב'פשעים ועברות קלות' ותצא מהרצח לא רק בלי עונש אלא גם בלי ייסורי-מצפון בכלל! – ועוד תעז לבקש, בחוצפה שהיא ממש פרוורטית, שאנחנו נאמין לך שהאישה הזאת באה לחנות כדי להרוג אותך!"
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
* * *
מכון סרוונטס הבית החם לתרבות ספרד
פותח את תכנית אירועי התרבות החדשה בהרצאה
המעצמה העולמית הראשונה
ההיסטוריונים פרד ברונר ואילן רחום ישוחחו על ספרם הדן בפרשת עלייתה ושקיעתה של המעצמה הספרדית במאות החמש עשרה-שבע עשרה. הספר דן ארוכות בין היתר בגילוי וכיבוש אמריקה וכן במסכת היחסים של ספרד והעם היהודי. ההרצאה תתקיים בעברית.
יום חמישי, 6 בספטמבר בשעה 19:30 במכון סרוונטס, שולמית 30, תל אביב.
הכניסה חופשית
לפרטים נוספים להתקשר לקורינה קציר או לעינת טלמון
במכון סרוונטס תל אביב, טל. 03-5279992
Corina Katzir
Departamento de Cultura
Instituto Cervantes de Tel Aviv
03-5279992
auxiliar_admin@cervantes.co.il
* * *
מתקרנפים, בורים וזייפנים – אצלנו לא כותבים
הנמענים של "חדשות בן עזר" ודאי שמו לב לכך שהגיליונות האחרונים מכילים יותר ויותר חומר בלעדי ואולי גם מרתק שאין למוצאו בעיתונים אחרים. הסיבה לכך פשוטה. קהל הנמענים והכותבים ל"חדשות בן עזר" (גם ברחבי העולם) הוא הרבה יותר משכיל, זוכר, אמיץ, חופשי בדיעותיו, אוהב מולדתו, יודע היסטוריה ובמקרה גם יודע קרוא וכתוב עברית נכונה, ולכן אין לו מקום להתבטא במרבית העיתונות היומית, כי זו עיתונות שעורכים אותה לא פעם אנשים בורים, מנותקים מהמציאות, אוהדי פלסטין וָרֶשע וכל טרנד דמגוגי, ולכן הם מוחקים מיד את קובצי הרשימות שאחדים מנמענינו עדיין מתעקשים בתמימותם לשלוח להם.
הנה למשל אמנון לורד, עורך "מקור ראשון", ציטט בעיתונו ביום שישי, 17.8, את מאמרה של העיתונאית השוודית מריה-פיה בואטציוס "אינגמר ברגמן העריץ את היטלר", כפי שהופיע בעברית לראשונה אצלנו (גיליון 269). שום עיתון עברי אחר לא מצא לנחוץ להתייחס לידיעה (לבד מ"ישראל היום" שבו אנחנו עצמנו כתבנו רשימה בנושא), כנראה מאותה סיבה שגם העיתונות השוודית, חלקה הגדול שמאלני ואנטי-ישראלי, לא רצתה לפגוע בזיכרו של במאי הסרטים הגאוני. הלא על כך עמדה במאמרה וגם לעגה מריה-פיה באוטציוס.
ואם כבר אתם מסתכלים בסוף הגיליון תוכלו לשוב ולראות שאת כל העבודה העצומה והמהימנה של הוצאת גיליונות חינם חדשים כל יום שני וחמישי בשבוע עושה מערכת הכוללת רק שישה גברים קשישים ומזכירה נאמנה אחת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
ואם הגעתם לסוף הגיליון תוכלו גם לראות כי לכל מכתב עיתי חדש מתווספים כשלושה נמענים, ואם ניקח בחשבון שחלק מהנמענים שולח את "חדשות בן עזר" הלאה לרשימות התפוצה שלהם, יוצא שיש לנו כבר קרוב לאלפיים קוראים בישראל ובעולם דוברי העברית.
* * *
אוניברסיטת תל-אביב
החוג לספרות ומרכז קיפּ לחקר הספרות והתרבות העברית
ספרות פלוס
חוקרים ממִגוון תחומים מתבוננים ביצירת הספרות ובעולמהּ
בעריכת פרופ' זיוה שמיר ופרופ' עוזי שביט
בהנחיית ד"ר עודד מנדה-לוי
המִפגשים ייערכו בשנת הלימודים תשס"ח 2007-2008
בימי ד', בין השעות 18:00-19:30
באודיטוריום בר-שירה, אוניברסיטת תל-אביב
התוכנית
31.10.07: ד"ר ניצה בן-ארי – אוניברסיטת תל-אביב: ס' יזהר: "לאמור נכון, עד הסוף, גם אם יהיו רק חמישה קוראים"
07.11.07: פרופ' ישראל פינקלשטיין – אוניברסיטת תל-אביב: האם הרג דוד את גָלית? מחזור סיפורי דוד בין היסטוריה למיתוס
14.11.07: פרופ' עלי יסיף – אוניברסיטת תל-אביב: הרומַנס על אלכסנדר מוקדון בספרות העברית: בין פולקלור לספרות
21.11.07: פרופ' עמיה ליבליך – האוניברסיטה העברית: על סוגת הביוגרפיה הקולקטיבית: סיפור כפר עציון
28.11.07: פרופ' הרי גולומב – אוניברסיטת תל-אביב: יחסי מוזיקה ודרמה באופרות של מוצרט
20.12.07: הסופר מאיר שלו: הגורל הצוחק – פעולת הגורל ב"ביאטריצ'ה" של נחום גוטמן ובספר יונה במקרא
26.12.07: פרופ' אלה בלפר – אוניברסיטת בר-אילן: מוטיב השיבה בספרות: המקרה הציוני
02.01.08: פרופ' זאב סגל – אוניברסיטת תל-אביב
למי כותבים השופטים
09.01.08: פרופ' רות קרטון-בלום – האוניברסיטה העברית: מועקת החילוניות: הדיאלוג עם הברית החדשה בספרות הישראלית
16.01.08: פרופ' חגית הלפרין – אוניברסיטת תל-אביב: אלכסנדר פן איש המסכות
13.02.08: ד"ר הנרי אונגר – אוניברסיטת תל-אביב: "ואדוני הטירה שותקים": האדם כמשל קפקאי
20.02.08: פרופ' נורית כנען-קדר – אוניברסיטת תל-אביב: "הגיבן מנוטרה-דאם" לויקטור הוגו: על חותמו החזותי של טקסט בתרבות הצרפתית והעברית
27.02.08: הסופר דויד גרוסמן: "דבש אריות" – חייו ואהבותיו של שמשון הגיבור
05.03.08: פרופ' ניצה בן-דב – אוניברסיטת חיפה: "לעשות מהחיים שלי ספר":
על הנטייה ההולכת וגוברת של סופרים לכתוב רומן אוטוביוגרפי
12.03.08: פרופ' אמנון רובינשטיין – המרכז הבינתחומי הרצליה: חיי כסופר מתאחר
19.03.08: פרופ' מיכל אורון – אוניברסיטת תל-אביב: נוכל או מקובל? הסיפור המופלא אודות ד"ר שמואל פאלק, 'הבעל שם' מלונדון
27.03.08: הסופר א"ב יהושע – אוניברסיטת חיפה: ניסיון לתאר את השרץ – מטַמורפוזיס של קפקא
02.04.08: פרופ' יוסי בן-ארצי – אוניברסיטת חיפה: מ"מאמת מארץ ישראל" ועד "סך הכל" – אחד העם וההתיישבות היהודית בא"י
14.05.08: פרופ' יאירה אמית – אוניברסיטת תל-אביב: יונתן שכולם אוהבים לאהוב
21.05.08: בלהה בן-אליהו – מכון כרם: מבית-אבא לאימא-מולדת – קריאה ב"מעשה העז" לש"י עגנון
28.05.08: פרופ' דני גוטווין – אוניברסיטת חיפה: הפרטת התודעה: השוק החופשי כטלנובלה
04.06.08: ד"ר פניה עוז-זלצברגר – אוניברסיטת חיפה: מהאודיסאה עד "שם הוורד": מסע מודרך בין היסטוריה לספרות
לפרטים ולהרשמה: דפנה שפר, מרכזת "ספרות פלוס", מרכז קיפ
באוניברסיטת ת"א, בניין רוזנברג, חדר 311,
טלפון 6409701 03, פקס 6444935 03, דוא"ל ruthbe@tauex.ac.il
* * *
הרצאותיו של הסופר אהוד בן עזר
על חייה ויצירתה של המשוררת הראשונה בת הארץ אסתר ראב (בעקבות כרכי שיריה וסיפוריה, הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש" ושקפים),
על נחום גוטמן אמן הסגנון הארצישראלי ("בין חולות וכחול שמיים", אלבום נחום גוטמן, וסרט),
על דמות הערבי בספרות העברית בראשיתה ("בארץ הגעגועים המנוגדים" ו"ברנר והערבים"),
על העלייה הראשונה והשנייה בראי הספרות העברית,
על ייסודה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה לפני 130 שנה ("פרשים על הירקון"),
על שרגא נצר ו"הוועדה המסדרת" ("שרגא נצר"),
על "אין שאננים בציון" ועל ההיסטוריוסופיה של גרשם גרהרד שלום,
על אברהם שפירא שומר המושבה ("ג'דע"), והמקבילה משה דיין ("אומץ"),
על ייחודו העל-זמני של אלימלך שפירא, סופר המושבה (בעקבות שני רומאנים שכתב: "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה"),
על סדנת הפרוזה ("סדנת הפרוזה". בבאר-שבע מקבלים על כך פרופסורה).
על פנחס שדה ("להסביר לדגים", עדות על פנחס שדה),
על דמות הזין, הַכּוּס והצִ'יפּצִ'ימוֹן בפרוזה של בן עזר ("הנאהבים והנעימים"),
על ממלכת השקר של הנאראטיב הפוסט-ציוני,
על הכנת מלפפונים חמוצים, שבירת זיתים, ועוד, ועוד –
– הרצאותיו של בן עזר ("אוניברסיטה של איש אחד") הן כה ידועות ונפוצות בישראל גם באמצעות יותר מ-40 ספריו ומכתבו העיתי, שממש אין צורך להטריח אותו להופיע בהרצאות באקדמיה, מה עוד שאינו סופר חשוב היודע-כל וגם אינו פרופסור – למרות שכמה וכמה פרופסורים יכלו לצחצח את מגפי הרכיבה שלו ולהבריש לו את הבְּרִיצֶ'ס בלי לפגוע בביצים.
Trumpeldor's last words
Sir, – In "The value of service" (Editorial, August 21) you cited "Joseph Trumpeldor's legendary last words ('Never mind, it is good to die for our country')."
At my nephew's wedding in Kibbutz Be'eri, I sat next to a Mr. Bravermen, who, together with Avraham Harzfeld brought the wounded Trumpeldor down from Tel Hai to Kfar Giladi. I asked Braverman: "Were the last words of Trumpeldor really'Tov lamut b'ad artzenu?'"
He laughed out loud, then said: "The moment Trumpeldor was hurt, he shouted out a juicy curse in Russian (which I don't want to repeat) and added, 'Please cover up my belly so our comrades will not see that I am wounded.' By the time we arrived in Kfar Giladi, Trumpeldor was no longer alive.
"Our comrades asked, 'What were Trumpeldor's last words?' Harzfeld replied: "Tov lamut b'ad arzenu", and it caught on.
"I never heard Trumpeldor speaking Hebrew. We always spoke in Russian. In the late Thirties I met Trumpeldor's brother a few times in Haifa, and we spoke Russian. I don't know if he knew Hebrew. My impression is he did not."
MOSHE IVRY
Jerusalem
לכו לעזאזל מייסדי פתח תקווה,
רבני ש"ס והגולה שווים יותר!
בשנה הבאה תשס"ח, 2008, תימלאנה 130 שנה לייסודה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה, (אדמתה נקנתה בקיץ תרל"ח, 1878, והיישוב עצמו נוסד אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878).
עד היום לא זכו לבולי דיוקן מייסדיה: דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט ויהודה ראב (בן עזר) שהיה חופר בארה הראשונה, שומרה הראשון וחורש התלם הראשון בה (כולם, אגב, היו יהודים דתיים). גם לא זכתה לבול משלה המשוררת העברית ה"צברית" הראשונה, בת פתח תקווה, אסתר ראב, בתו של יהודה. יש לשער שגם מייסדי המושבות האחרות של העלייה הראשונה לא פונקו בבולי דיוקן.
לעומת זאת מלאה הארץ בולי רבנים, שרבים מהם היו אנטי-ציונים או ללא שום קשר לציונות וליישוב הארץ. התהליך החרדי המאוס הזה נמשך כבר שנים אבל הוחרף מאז היה לשר התקשורת ההיסטוריון ד"ר אריאל אטיאס מש"ס [תעודת בגרות יש לו?] האומר: "בהחלט נקטנו בשיטה של ראייה רוחבית חדשה שלא מנציחה את מה שנעשה עד כה בתחום." ("בולים כשרים למהדרין" מאת מתי טוכפלד, "ישראל היום", 23.8.07).
בושה וחרפה!
בישראל "מיליון אנשים רעבים בשקט"? –
לא בטוח, אבל התורמים עושים רעש גדול!
"מיליון אנשים רעבים בשקט" – זו הכרזה שנדפסה באותיות גדולות על חזותיהם של אלפי דמויות קרטון לבנות שפוזרו בכיכר רבין אור ליום חמישי האחרון. פירוש הדבר הוא שאחד מכל שבעה אזרחים בישראל, כולל ערבים – הוא לא רק רעב אלא גם "רעב בשקט" כי בדיקטטורה שלנו אין לו אפשרות להביע את רעבו בקול רם. והבשורה: כ-12 אלף מתנדבים יחלקו ערב ראש השנה מוצרי מזון לעשרות אלפי העניים הללו. ("ידיעות אחרונות", "הרוב הדומם", 24.8.07).
ובכן, מיליון הרעבים הפכו פתאום ל"עשרות אלפים" בלבד, אבל הדמגוגיה של העוני וגם של הפרסומת העצמית של כמה מאירגוני המתנדבים (כאן מדובר בארגון "לתת") ממשיכה לחגוג.
בשקט או ברעש – אין מיליון אנשים רעבים בישראל אלא אם מדובר ברעב בריא שחש כל אדם שלוש פעמים ביום לפני אחת משלוש הסעודות בבית או בתור למסעדה (תל אביב, למשל, מלאה רעבים כאלה! ובפתחי מסעדות אחדות הם נאלצים לעמוד בתור!)
נכון, יש אנשים ויש משפחות במצוקה, מיספרם, למשל, מבין "ניצולי השואה" הוא רק כ-7,000, ולהם צריך ואפשר לעזור בשקט, כן – העוזרים הם שצריכים לנהוג בשקט, לא רק "הרעבים"; וזה בסדר גמור, אפילו יהודי מאוד, שלא רק הרשות או השלטון דואגים לנצרכים אלא הציבור ממלא אחר המנהג העתיק של "מתן בסתר" ועשיית צדקה, ומי שיש לו תורם למי שאין לו. ככה קהילות ישראל קיימו חיים של ערבות ושל עזרה הדדית במשך דורות, ואלה היו גם היסודות המקוריים של המושבות הראשונות, של קהילות הקיבוצים והמושבים, של מדיניות הסעד וכן של אירגוני המתנדבים בישראל. וכדאי לזכור בהקשר הזה את הסיסמה שהשתמש בה ד"ר ארתור בירם, מנהלו האגדי של בית הספר הריאלי בחיפה: "והצנע לכת!"
אמנם, אם נלך לפי שיטת חנוך לוין במחזותיו, יש בישראל שבעה מיליון עניים רעבים ורק אדם אחד שבע ומאושר – הוא האיש העשיר ביותר ולכן גם המאושר מכולם הנמצא בראש הפירמידה, כולם מקנאים בו, ובגללו חייהם אומללים ומתוסכלים – בהיווכחם לדעת כי בכל עשירון עליון יש יותר עושר ואושר מאשר בעשירון שמתחתיו, וכך עד לתחתית הג'ורה של המישוואה הישראלית הנפוצה ביותר ("כן, הכול על חשבוני!") האומרת: "אם הוא שבע אני רעב! אם הוא עשיר אני עני! אם הוא מאושר אני אומלל!"
שלושה מכתבים מרמת גן עיר הפיז'אמות
שלום רב לך אהוד,
ראשית אני מזהירך שלא לקבל הדברים שלי ברצינות יען כי אני עובר במודע על הלאוין שבשולחן ערוך שלעולם יהיה האדם רציני ולא ידבר דברי שְטוּיוֹתִים (כדברי הנכד שלי שהוא הכי חכם בעולם).
למשל, אני אומר ביני לביני שאם הסופר הנידח הזה מפרסם חלק מרשימה ששלחתי לו ועד שהוא מפרסם את ההמשך עוברים לא הרבה מים בירדן, עדיין ישנה אפשרות שישכח הקורא את מה שקרא קודם מאותו העניין. הסיבה לכך נעוצה כנראה במלל הרב שאני מרבה לשלוח למערכת של סופרנו המכובד.
מצד שני למה חשוב בכלל אם יזכור הקורא את מה שהיה קודם או לא... מה זה כאן, פקודת יום צבאית?
בברכה,
י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות
שלום רב לך אהוד,
לפני מיספר שנים לא רב פורסמה במוסף ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" רשימת ביקורת אודות ספר שלך ששכחתי מה היה. בין היתר המבקר גם השתלח בסופר (אחרת איך יצדיק את המשכורת?) ולדעתי שלא בצדק. התקשרתי אליך בעניין זה וענית לי שלא חשוב מה יכתבו העיקר שמזכירים אותך ולא מתעלמים... הפנמתי את הדבר.
והנה אני תוהה לי וחושב שכל כך הרבה מלל שלי מודפס בעיתונך, ויש אומרים שהוא מעניין ומבדח על פי רוב, ובכל זאת אף מילה. לא של גנאי ולא של שבח חס וחלילה. התעלמות טוטאלית. כלום מתייחסים ומגיבים רק על מה שעשה או לא עשה ראש הממשלה או מבקר המדינה או אוליגארך זה או אחר?
זאת ועוד: הרבה הצלפות היו בדברי על מה שהיה בארץ ממנה באו לובשי הפיג'אמות פסים של רמת גן. וכיצד זה אף לא מילת גנאי לעברי, לאמור הכל שקרים והזיות מראשך הקודח, אתה נגוע בשנאה עצמית וסתם משמיץ את העדה אליה אתה משתייך (מה זה?). וזאת כפי שעשו לאחרים שכתבו על מה שהיה בבגדאד, ואז רגמו אותם כמעט באבנים ובבליסטראות קללות ונאצות ללא די.
ולמה זה חלקי ייגרע?
יש לי התשובה: אין לי שום ספק שבין אלף ושש מאות המנויים על עיתונו של הסופר הנידח אין ולו אחד מרמת גן עיר הפיז'אמות.
שכן אלה העורכים דינים ורואי החשבונות ספסרי הבורסה מנהלי הבנקים ופקידי חברות הביטוח ויועצי המס, אין זמנם פנוי לעסוק בדברי הבל כמו עיתון זה או אחר. רובם וכולם שקועים בעולם של "פְלוּס" קרי כסף וממון רכוש מניות אופציות וכל כיוצא בזה.
ושמא תשאל כיצד זה יצא זעמם אז על הכותבים האחרים? אענה גם על זה: האחרים נדדו ממועדון למשנהו וסיפרו על הספרים שכתבו ואף קיוו למכור כמה עותקים מספריהם, אותם הציבו על השולחן בפינה. מן הספרים לא הצליחו למכור הרבה (ומה שנמכר היה בשיקים דחויים על פי רוב). וההתקפות והגינויים באו על פי הפרטים ששמעו בהרצאה.
ואני בבנין ציון אנוחם.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
ליעקב היקר,
אתה מן המפרסמים הקבועים ביותר במכתב העיתי מראשיתו, והסיבה שנוצר פער בין שני ההמשכים האחרונים היא שהקטע שנשאר הוא ארוך ורק עתה סיימתי לערכו והוא יובא בגיליון מחרתיים. וסיבה נוספת היא שדווקא רציתי למשוך אותו על פני גיליונות אחדים כי אין לי המשכים אחריו בינתיים.
מה שאתה שולח לי על בגדאד ואני מפרסם אינו "חלק מרשימה" אלא פרקים של ספר מרתק שאני מקווה שיום אחד תוציאו בדפוס, מה עוד שעריכתי ניתנה לך חינם.
על היעדר התגובות לדבריך אין לי תשובה. כנראה שרוב הקוראים הם אנשים חכמים ורחבי אופקים ואינם חושבים שיש להתלונן על מה שאתה מספר. או שהם סתם שונאים עיראקים ולכן נהנים לקרוא השמצות עליהם.
שלך בידידות
אהוד
לאהוד שלום רב,
אם לא מקיימים את העצות השופעות שבספר משלי, נקיים לפחות את אלה של אהוד בן עזר, שיעץ בפתיח של עיתונו ש"אם אין לך ספר לקרוא בו, קרא ספר ישן." גלל כן עיינתי במהדורות הישנות של העיתון החמוד הזה והתעכתבי משום מה על מספר 127 מאז הימים. וברשימתו היפה של דורון גיסין, שכתב זכרונות ילדות מפתח תקווה והתעכב על יום הכביסה שהיה חג ממש לילדים:
"שעתם של ילדי הבית הגיעה עם סיומו של יום, לאחר שנאספו הכלים וכל מה שנשאר היתה ערימה של רמץ מעלה עשן. אז הוטמנו בתוך שאריות המדורה תפוחי אדמה מושחלים על חוט ברזל או נתונים ברשת. אלה כוסו היטב ברמץ ובגחלים ולאחר זמן נשלפו כשהם מפוייחים מבחוץ ונימוחים בפנים. טעמם של ה'קרטושקֶס' עוד עומד על לשוני כשאני נזכר בימי הכביסה של ילדותי."
ולא פירט אדון גיסין אם השיפודים היו מסומנים, אחרת איך ידעו אחר כך מה שייך למי?
וזה הזכיר לי את טקסי אכילת הפול שהיו נהוגים בבגדאד בימי ילדותי בארץ שני הנהרות. ידוע הנוהג של אכילת הקטניות כארוחה זולה באוריינט. ומפורסם ה"פוּל המוּדָמָאס" המצרי בארץ הפיראמידות. שהוא מאכל עממי וזול מאוד ומתאים בהחלט לדלת העם, שלא מרשים לעצמם לשלוח ידיהם במעדנים יקרים יותר. ושם, תמורת פרוטות מעטות, יקבל הקונה צלחת מלאה פול שבושל מבעוד לילה, מעין חמין אוריינטאלי, ועליו שכבה של שמן זית ופיתה בנוסף, והא לך ארוחה משביעה מזינה ובזול.
אף בבגדאד רבים היו מוכרי הפול. מסתובב לו הרוכל עם עגלה קטנה ובתוכה סיר מלא פול, שפרימוס מתחתיו להבטיח שחומו יהיה תקין כראוי (שלא כמו בבתי הקפה של ארץ הקודש שבכל בתי הקהוואות מגישים הקפה פושר). והקונה קיבל אף הוא צלוחית פול מהביל וריחני עליו יזו מעט מלח עם זעתר להאדרת הטעם. היתה גם אפשרות שהמוכר יטבול פיתה עיראקית שטוחה לתוך הסיר, וזו תספוג את הנוזל ותתפח לה, ואז תוגש על צלחת הפול, והא לך ארוחה בפרוטה וגם טעימה.
לא תמיד הצטייד מוכר הפול בפיתות. לעתים הקונה הוא שהביא איתו את הפיתה שלו. זו יכלה להיות ישנה בת יום או יומיים,, שאז היא משביעה יותר. קרה גם שבשעת העומס יבואו מיספר אנשים כל אחד עם הפיתה או חצי הפיתה שלו. טובלים הכול בתוך הסיר, ממתינים כמה שניות ואחר מגישים. ועל מנת שלא יהיה בלבול חס וחלילה, וכדי שלא יחליפו הפיתה של מוסטפה בחצי הפיתה של איבראהים, נהג המוכר לסמן את מה שהשליך לסיר. וזה על ידי קשירת הפיתה לשרוכים בצבעים שונים. הוא היה מצוייד בחוטים, כגון בשרוכי נעליים שונים או בחתיכות של חוט בנאים וכדומה, אשר לכל אחד מהם צבע שונה. ומשהרגיש שהגיע הזמן להגיש את הארוחות, היה שואל את הראשון: "חֵ'ייטָאק?" – כלומר מהו צבע החוט שלך? –והלה עונה "אַחְמָאר", כלומר אדום. וזאז ימשוך מוכר הפול את השרוך האדום, אליו מחוברת חצי הפיתה מאתמול של מוסטפה, וכך הלאה.
מישהו יכול לטעון שאין סדר באוריינט?
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן , עיר הפיז'אמות
יעקב היקר,
עשית לי כזה תיאבון! במסעדה "כתר המזרח" של איציק, ברחוב אבן גבירול מול מגדל המאה (בניין השק"ם לשעבר) אפשר לקבל בבוקר מנת חומוס עם פול חם שעליו יצוק שמן זית, סחוג, כמון מזרחי (אם איני טועה) ומיץ לימון – שדומני שהיא דומה במקצת לזו שתיארת. הם חָאלֶבִּים. בשעתו אימא שלהם היתה מבשלת להם את מרבית המנות. ואריק אינשטיין וחבורתו היו אוכלים שם קבוע צהריים. אם אתה יודע על מסעדה עיראקית אותנטית לפול נוסח בגדאד, אנא כתוב לי ויֵדעו גם נמענינו.
שלך
אהוד
רקוויאם למסעדת "חיים גריל רומני"
"הסעודה האחרונה" ל-2 ב-243 שקל כולל טִיפּ
ביום שבת 8.9.07, יֵרד המסך על מסעדת "חיים גריל רומני", שנוסדה בשנת 1976 ושכנה כבוד שנים רבות ברחוב דיזינגוף. לכבוד היעלמותה של המסעדה הרומנית הנהדרת וספוגת האווירה (רוב הגברים הנכנסים בה שמנים, רומנים וקולניים) מיהרנו אתמול בצהריים לאכול בה את הסעודה האחרונה בטרם תיספה כליל. מהרו גם אתם כי לא תזכו בחיים לארוחה דומה לה!
שתי ארוחות עסקיות בצהריים, במחיר 64 שקלים האחת, הכילו:
1 מנה איקרא מצויינת עם שבבי בצל טרי,
1 קערה מרק צ'ורבה, מהמם חמוץ מכרוב כבוש, וכדורי בשר נמסים בפה צפים בו,
2 מנות קבאב רומני (שלוש קציצות כרסתניות, מושחמות היטב מבחוץ ועסיסיות להפליא מבפנים, ממש מהמיטבח של בית המלוכה הרומני) עם צ'יפס ושתייה קרה, 2 קולה.
ס"ה 128 שקלים.
חופשי על הבית: סלסלת לחם לבן אחיד טרי פרוס, אפשר להזמין עוד,
קערית שום כתוש חריף שממנו לוקחים בכפית לכל מנה,
כוס מלאה בחצייה מים ובה פלפלים חריפים ירוקים שלמים, אשרי המסתכן,
כד מים קרים כקרח,
צלחת כרוב כבוש טרי-למחצה עם מלפפונים חמוצים.
על כך הוספנו:
לפתיחה 1 מנה ראשונה של הרינג עם בצל, טרי ומעולה, 22 שקלים,
2 כוסות גדולות מאוד של בירה גולדסטאר קרה , הטובה בעולם, מהחבית, 38 שקלים,
והקינוח המסורתי הרומני, 1 מנה פָּפָּנָשׁ, שהוא מעין סופגנייה בצורת בייגל דונאטס פריך וחם ועליה יצוקה משרת דובדנים חמצמצים אדומים-כהים ושמנת חמוצה (נוזלית), 25 שקלים.
ס"ה 213 שקלים + 30 שקלים טיפ = 243 שקלים לשני סועדים. ועוד לקחנו הביתה במגשית למיסתורית קציצת קבאב עסיסית שנותרה בצלחת, עם קצת צ'יפס, תרופה בדוקה נגד צרבת.
מהרו ונצלו את הימים האחרונים לטעום את מיטב המעדנים של המיטבח הרומני ובייחוד הצ'ורבּה, הקבאב והפאפאנאש! – וילווה אתכם הגרעפצס (שיהוק) בטעם שוּם עד תום הלילה.
הכתובת עדיין: נס ציונה 8א' תל אביב, אל. 03-5165361. פתוח גם בשבת.
הפינה של ההוא מחלם
שלום אהודים יקר התואיל בטובך לפרסם במכתב עיתי את הדבר החשוב הבא לידיעת כל מאן דבעי
היה היה משורר זוטר, נהיה משורר בכיר בעיני עצמו, אחרי כן נעשה פרופסור, מה שקוראים אקדמאי, אחרי כן, היה עורך בהוצאת ספרים שבשנותיה הראשות של המדינה היתה מאוד נחשבת, והיום היא ירודה מאוד, ואחרי כל נהיה פרופסורנו משוררנו מתרגם מאינגליש לעברית מומחה לשייקספיר ואחרי כל – הו איך ירדת המשורר – כתבן בעיתונים. והנה בעיתון מעריב של יום שישי האחרון הוא מעז להדפיס רשימה המכילה דברי בלע ושטויות נגד מתרגמים מעולים מאנגלית של ט. ס. אליוט וספנדר... איכה ירדת המשורר עד כדי כך לקנא במי שעושים עבודה טובה ממך? – שמו של המעליז המדובר – מאיר ויזילטיר – שמשמעותו ברוסית בֵּיבָר ובעברית פשוטה של ילדותי – גן חיות או קירקס
עד כאן אהוד יקר
מישראל הר צ'ין
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,555 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
273 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל