חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 274
תל אביב, יום חמישי, ט"ז באלול תשס"ז, 30 באוגוסט 2007
עם צרופת שני דפים מהמחברת האבודה של שירי רחל. פרסום ראשון.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אליהו הכהן: המחברת האבודה של רחל.
ד"ר גיא בכור: א. משולחן השרטוטים של הטרור הפלסטיני. ומה היה תפקידו הפרדוקסאלי של אריאל שרון?
ב. מחלקים סוכריות בדמשק: מדיניות אחרת באשר לשלום עם סוריה.
ג. כך בוחרים נשיא: "אדוננו ומנהיגנו", והבלתי יאומן בפוליטיקה הלבנונית.
אורי הייטנר: א. אירוע ג'נין – המהות האמיתית. ב. ממיתים עצמם באוהלה של השתמטות.
אמנון דנקנר: סוג של שיח המעכיר את החיים.
שמעון שמיר: נוח בשבע שגיאות, איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב. ציטוט מתוך האתר "העין השביעית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, [בשל חשיבות הנושא].
נורית יובל: קַאפֶה-קוּכְן. פרק מרומאן שטרם פורסם.
יוסי גמזו: קְרִיעַת-בֵּינַיִם עַל "תַּרְבּוּת" נִבּוּל-הַפֶּה.
תופעה חדשה בחוף גורדון: דגים צובטים! אולי הם גם שומעים בדיחות?
דורון גיסין: רשמי ביקור בפראג, וינה, ובודפסט – קיץ 2007.
רוני גרוס: שְׁבִיל הַהַתְחָלוֹת (שיר). // אהוד בן עזר: סוף עונת האבטיחים.
פוצ'ו: 1. רכבת העמק. (שיר). 2. הערה על הערה על גללי עיזים
ישראל זמיר: רכבת-העמק והאימפריאלים הבריטי. 2. תורמת להגברת הילודה.
א. ראב, שריד מקומי מהתקופה העות'מנית: מוסטפא כמאל אטאטורק – יוק?
גיורא לשם: מה צומח ואיפה, וייתכן שבחצרו של השכן אין דשא כלל.
אליהו הכהן
המחברת האבודה של רחל
כל פיסת מידע, כל גילוי חדש, כל שורה בלתי מוכרת של המשוררת רחל, הרי הם כבשורת חג לא רק לחוקרי שירה אלא גם לכל שוחרי ההוויה התרבותית העברית הארץ ישראלית בראשיתה.
על כן כשהגיעה אליי בימים אלה, באדיבותו של ברוך תור-רז, שהוא ארכיונאי בגימלאות וסופר, מעטפה גדולה מבשרת טוב ובה צרור דפי צילום של מחברת בכתב ידה של רחל, רק מגבלה פיזית – אני מקווה זמנית – מנעה ממני לקפוץ משמחה עד התקרה.
כבר בעלעול ראשון היה אפשר להבחין שאין אלה כתבי היד שפורסמו בספרו של אורי מילשטיין "שירי רחל בכתב ידה", גם לא אלה שנכללו בספרו השני, הגדול והמקיף: "רחל – שירים, מכתבים, רשימות ותולדות חייה". אלה הם דפי צילום של מחברת בת 104 עמודים, שבה החלה רחל לכתוב את יצירותיה המוקדמות: רשימות, תרגומי שירים מרוסית ומצרפתית וטיוטות של שירים שחיברה עד שנת 1926. רק אחדים מן השירים האלה כינסה לתוך חוברת השירים הראשונה שלה "ספיח" ("ספר שירַיי הלבן") שיצאה בשנת תרפ"ז (1927). לימים כונסו גם שירים שלא ביקשה לפרסם בחייה, תחילה על ידי זלמן שזר בספר "שירת רחל", שיצא לראשונה בשנת 1935 ומאז נפוץ בעשרות מהדורות, ואחר כך על ידי קרוב משפחתה אורי מילשטיין שכינס, ההדיר והשלים את אסופת כתביה. בהערותיו לספר השירים המלא של רחל, הזכיר מילשטיין כתב יד של רחל שהיה ככל הנראה לנגד עיניו של זלמן שזר ואבד. האם המחברת שלפנינו היא אכן כתב היד האבוד של רחל?
את המחברת פותחת הרשימה "הילדים שלנו", דפי יומן המתארים את ילדי קבוצת דגניה שרחל טיפלה בהם בעת שהותה שם בשנת 1920, לאחר שובה ארצה מחו"ל. ברשימה זו מנסה רחל לשרטט את דיוקנם של הילדים הראשונים של התנועה, ביניהם גדעון ברץ בן השבע והילד משה דיין המכונה משה'לי. הנה קטע מהתרשמותה ממשה דיין הילד:
"אני ומשה הקטן שטוחים על גבי ערמת קש. לרגע קט הוא נהיה רציני ועיניו השחורות מביטות נוכחו בהבעת עצב מה ופתאם הוא פונה אלי בשאלה: הגידי, יש אדני בעולם? אני מצטחקת ומיד כובשת את צחוקי, מעמידה פנים הראויים לחשיבות הנושא. – קודם האמנתי, ממשיך משה'לי, ועכשיו לא. ואני רואה כי צר לו על זה, וכי מצפה הוא לתשובה חיובית ממני שתעזר לו להשיב את אלהיו... ואני עונה: כן משה'לי, יש אדני בעולם... הפעוט שבע רצון אבל מקשה שנית: ולמה זה אני לא ראיתי אותו אף פעם?... והנה כבר דלגה מחשבתו על הסוסה השחורה שמטילת לה בשעורה..."
בראש אחד הקטעים של הרשימה "הילדים שלנו" מופיע התאריך י"א באדר ללא ציון שנה (כנראה תרפ"א). הרשימה נועדה להיכלל בתוך ספר שהתכוונה רחל לכתוב על ילדי דגניה. במכתב ששלחה מדגניה בכ' שבט תרפ"א כתבה לאחותה: "על הילדים שלנו רוצאה (!) הייתי לכתוב ספר ממש," אך היא חששה שכישרונה הספרותי לא יעמוד לה. חמש שנים לאחר מכן היתה רחל מודעת יותר לכישרונה. במכתבה לאחותה מבית החולים בצפת, ניסתה לדרג את מקומה בין ארבע המשוררות בנות דורה: "לפי דעתי אני עולה על בת מרים, משתווה עם אלישבע ונופלת מאסתר ראב."
בדפים הבאים של המחברת מופיעים בזה אחר זה נוסחים ראשונים של מרבית שיריה המוקדמים. עיון בהם מלמד כיצד ליטשה רחל את טיוטותיה עד שעוצבו לנוסחים המוכרים לנו. רחל הייתה אז בשנות השלושים הראשונות לחייה, לפני הגיעה לשש השנים האחרונות לחייה שבהן כתבה את מרבית שיריה ובהן הבשילה שירתה והתעצמה משנה לשנה. עם זאת, גם מחברת זו, הכוללת כ-35 שירים ראשונים, יכולה להטעימנו את הטעם של אופן התמודדותה של רחל עם הטקסטים שלה עצמה. איך הגשימה הלכה למעשה את נטיות ליבה כפי שביטאה אותן בשירה "ניב":
"יודעת אני אמרי נוי למכביר / מליצות בלי סוף / ההולכות הלוך וטפוף / מבטן יהיר. / אך לבי לניב התמים כתינוק / וְעָנָו כעפר."
גם בשיר הזה הלכה רחל לפי הכלל המנחה שלה. בטיוטה הראשונה כתבה: "כי רציתי בניב הֶעָנָו כעפר / וּבָרוּר כְּבִכְיַת תינוק", ואחר כך צמצמה ותמצתה את הניסוח, ולא הותירה עקבות לבית נוסף שנכלל בטיוטה וזה לשונו: "קִשוּרֵי מליצות, סלסלות עֲדִי / מורשת סבא לנין / פרחי פרדסים בנוף אגדי / עדות צִפֳּרֵי צבעונין."
טלו לדוגמה מן המחברת את השירים שהפכו לשירי זמר. בטיוטה הראשונה של השיר "אל ארצי" ("לא שרתי לך, ארצי") כתבה רחל פתיחה מוארכת יותר מן הגרסה המוכרת והתלבטה בין כמה ניסוחים חילופיים:
לא שרתי לך ארצי,
ולא פארתי שמך
ולא קלעתי זר
ולא הגשתי שי
ולא הצבתי ידי
ולא קידשתי קרב
ולא בניתי עיר.
ולבסוף תימצתה לנוסח המוכר:
לא שרתי לך ארצי
ולא פארתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.
רחל כתבה שירים קצרים. ממערכת "דבר" קיבלה עשרים גרוש על כל שורת שיר שפורסמה במוסף הספרותי. שכר זה נועד לקיים אותה בצד הקצבה הדחוקה שהותיר לה אביה. ודאי, היא יכלה לעבות את ארנקה לו רק למדה מידידה אורי צבי גרינברג ("אדמוני, מבושם ונלהב") לארוג יריעות שיר רבי שורות, אך היא נשארה נאמנה לעצמה עד אחרון ימיה.
גם בשיר המוכר והמושר "רחל" ("הן דמה בדמי זורם") גנזה רחל בית נוסף שכתבה בטיוטה הראשונה:
העל כן גורלה – גורלי
וסִבלה לשֵׂאת
וְלִשְבֹּק חיים בלא עת
חיכית גם לי?
הטיוטה הראשונה של השיר "רחל" היתה יכולה לחסוך עוגמת נפש למבקר ספרותי ישראלי נודע, נוחו עדן. כדי להצביע על חיבתה של רחל לצבע הלבן הוא הביא שלל דוגמאות מתוך שיריה, בין היתר משיר זה: "הן דמה בדמי זורם / הן קולה בי רן / רחל הרועה צאן לבן..." בטיוטה הראשונה של השיר נכתב: "רחל הרועה בת לבן."
גלגולים רבים יותר עברו על השיר "כנרת" ("שם הרי גולן"). מאז הטיוטה הראשונה: "שם הרי מֵעֵבֶר – פְּשוֹט היד וגע בם / בדממה בוטחת מצווים: הגבול / ונישא מרֶכֶס שם חרמון הסבא / משכמו ומעל – כרועה שָאוּל," היא שבה ותיקנה שוב ושוב כל בית וכל שורה עד שיצא מתחת ידה: "דקל פרוע שער" הפך ל"סתור שער הדקל", "זהב כוכבת תום" הפך ל"כתם הכרכום", והבית האחרון, הכל כך מוכר ומושר בלחנה של נעמי שמר, בטרם לוטש נכתב כך:
גם כי אִוָרֵש מכל זכרון תפארת
ודָמָה התמול לערפילים קרים
עוד הלב ישמור לך, אדמת כנרת
חסד נעורים.
אחד החידושים המיוחדים במחברת הוא שיר גנוז של רחל שלא ראה אור עד כה. כידוע, מתנהל ויכוח מתמיד בציבור אם נכון הוא לפרסם יצירות שמחברן לא רצה בפרסומן בימי חייו. ההתלבטות בנושא לא פסקה למרות שבמרוצת הימים התפרסמו שיריו הגנוזים של ביאליק כמו גם יצירות גנוזות רבות של סופרים ומשוררים אחרים.
גם בספר שיריה של רחל מופעים שירים שלא פירסמה בימי חייה. הדוגמה שעומדת לנגד עיניי היא שירה הנפלא "כוחי הולך ודל, היה נא ט וב אליי". על פי הטיוטה שבמחברת, נראה שרחל כתבה אותו בהינף קולמוס אחד, כמעט ללא שינויים ותיקונים. לימים ניחמה ככל הנראה על אותו פרץ מילים רגשני, כן וחושפני, המשתקף במילות השיר, ולא כללה אותו בחוברות "ספיח" ו"מנגד", שיצאו בימי חייה. בדיעבד ההחלטה לפרסם את השיר היתה נכונה. בחלוף שני דורות התאהב המלחין סשה ארגוב בשיר הלירי הזה, ספוג הכאב החרישי, ובחר דווקא בו להלחנה.
לגבי פירסומו של השיר הגנוז שאביא להלן, ההתלבטות קשה שבעתיים משום שלא רק שלא פורסם על ידי רחל בימי חייה, אלא גם לא הושלם ולוטש על ידה, וכבר ראינו לעיל איזה תהליך של זיכוך עברו טיוטות השירים בכור המצרף שלה. ובכל זאת, השאיפה לחלוק עם הקוראים שוחרי השירה גלם שיר מן המעבדה של רחל, מכריעה את הכף בעד פירסומו. השיר נכתב לפני שעברה, ביוזמתו של בילינסון, לחדר בעליית הגג של הבית ברחוב בוגרשוב 5, שממנו נשקף הים ("הידד חדרי החדש הצופה פני ים"), ושבו חיברה את מרבית שיריה בשנות חייה האחרונות.
ולאחר ההבהרה – הנה השיר:
כֹּה צַר מַעְגָּלִי: חַדְרִי וְסִפְרִי –
כֹּה רָשׁ וְצַר.
גּוֹרָל, גּוֹרָל, גּוֹרָל אַכְזָרִי
בְּכַרְמִי בָּצַר!
מֵעֵבֶר מִזֶה – וְאִם אֲנִי לֹא אִתּוֹ
לֹא נִימוֹר* כֹּל:
בּהֲמוֹן קוֹלוֹת, בְּצִבְעֵי קַשְׁתוֹ
הַיֵשׁ הַגָדוֹל.
"הַיָם הַכָּחוֹל" – הַיֵשְׁנוֹ? הַאָמְנָם?
גַּם הַיוֹם?
שׂיאֵי הָרִים מַוְרִידִים עוֹדָם...
לֹא חֲלוֹם?
כֹּה צַר מַעְגָלִי: חַדְרִי, סִפְרִי,
עֶרְגָה לַמֶרְחָב
וְלֹא עֲבוּרִי, וְלֹא עֲבוֹרִי
הַיֵשׁ בִּלְהָטָיו !...
* אף כי המילה נימור אינה בשימוש – אפשר שרחל התכוונה לומר בשורה זו כי דבר לא נשתנה, כלומר: לא נימור מלשון תמורה.
לסיכום: אף כי נכתבו עד כה מאות ספרים ומאמרים על רחל ושירתה. דומני כי המחברת האבודה, שנמצאה בעיזבונו של ברל כצנלסון, יכולה לזרות אור נוסף על כבשון יצירתה של משוררת אהובה ונערצת זו, וחוקרי ספרות מוזמנים לעיין בה.
*
לאהוד שלום,
כמחוות תודה לך ולכל אלה שדאגו לשלומי בחודשים האחרונים והעתירו עלי איחולי החלמה מחממי לב, הרשה לי לשתף אותך ואת הקוראים בשמץ מן החדשה המעסיקה אותי בימים האחרונים, שאני מספר עליה ברשימה המצורפת.
אליהו הכהן
לאליהו היקר,
אני מצדיק במאה אחוז פרסום שירים וסיפורים מעיזבונו של יוצר וכך נהגתי כאשר ההדרתי, בעצה אחת עם פרופ' ראובן שהם, את כרך "כל השירים" של אסתר ראב. לעיתים גם שירים פחות "טובים" מגלים פן נוסף בעולמו היצירתי של משורר ולכן הם חשובים מאוד להבנתו.
אהוד
* * *
"חדשות בן עזר" אבל על מותו של
גד יעקובי
בן כפר ויתקין, חבר כנסת, שר, שגריר, סופר ומשורר
תנחומינו שלוחים למשפחתו האבלה
* * *
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. משולחן השרטוטים של הטרור הפלסטיני. ומה היה תפקידו הפרדוקסאלי של אריאל שרון?
בניתוח ארוך טווח של כחמישים שנה, הטרור הפלסטיני חוזר לנקודה ממנה החל, במעגליות שמעידה על כישלון היסטורי. ומה היה תפקידו של אריאל שרון במעבר הטרור הפלסטיני משלב א' ל-ב', ובחזרה?
החדירה האחרונה של מחבלים מרצועת עזה כדי לבצע פיגוע בישראל, ובכלל זה גם שיגור הקסאמים לעבר ישראל, מעידים על סגירת מעגל פלסטיני של טרור, ולמעשה על כישלון היסטורי. בכך הופך הטרור המזוין שהם מפעלים למעין ריטואל מחזורי, עניין של הרגל ומסורת, שספק אם נועד לקדם מטרה לאומית ממשית, או שיש לו יכולת לעשות זאת. הפיגועים הפכו להיות רוטינה, כשהם מתנתקים מן המציאות ההיסטורית שהיתה להם פעם. החשיבה הפלסטינית האסטרטגית נכנסה לסחרור.
שלב א': שלב "המאבק המזוין", וכישלונו
היתה זו תנועת פתח שכבר בסוף שנות החמישים הציגה את אסטרטגיית "המאבק המזוין", לפי הגותו של אחד מחמשת מייסדי פתח, ח'אלד אלחסן. על פי התפיסה הזו אירגוני החבלה אמורים לבצע חדירות אל תוך גבולות ישראל, לחמם את הגבולות, ובכך לגרור מלחמה ישראלית-ערבית, שהיא בתורה תביא לשחרור האדמות המיוחל מידי ישראל. תפיסה זו היתה לב החשיבה האסטרטגית של תנועת פתח, וכיוון זה מסביר את ים החדירות שהתבצע כנגד שטחינו בשנות השישים עד שנות השמונים.
התפיסה הזו נכשלה כישלון חרוץ. היא לא הביאה שום הישג לפלסטינים, לא גררה שום מלחמה בין ישראל לצבאות ערב, ולהיפך, גררה נזקים עצומים לפלסטינים שבלבנון או בירדן. גם ניסיון להחיות את האסטרטגיה באמצעות שיגור קטיושות מלבנון לעבר גבול ישראל, בשנות השמונים, ניסיון שנבע מכישלון תפיסת החדירות, כשל.
בחשיבה הזו לפלסטינים שבשטחים לא היה תפקיד ממשי במלחמה נגד ישראל. הם היו ההמונים המעודדים, או לכל היותר קיימו תפקיד של "צומוד", דהיינו היאחזות עיקשת בקרקע. לא יותר מכך.
שלב ב': שלב האנתיאפאדה וכישלונו
כאן, החל משנת 1988, עם התנפצות המערך הלוחמני של אש"ף בדרום לבנון, ולכן גם של תפיסת שלב א', התהפכה הקערה, ומי שמקיים את המאבק הפעיל נגד ישראל הם תושבי השטחים. (זו היתה תרומתו של אריאל שרון, שגרר את הפלסטינים לעבור משלב א' ל-ב'). לא עוד חדירות מבחוץ, מן ה"ח'ארג'" על פי הטרמינולוגיה הפלסטינית, אלא מן ה"דאח'ל", מן הפנים. אם בשלב הקודם ישראל היתה פטורה מדילמות מוסריות, והפלסטינים התעקשו להציג את עצמם כמחומשים וכחזקים, כאן הפלסטינים הצטיירו כחלשים, כנשים, ילדים וכאוכלוסיה אזרחית מתגוננת, וצה"ל שקע בתוך מחנות הפליטים. החברה הישראלית נקרעה בדילמות מוסריות, ונדמה היה שדווקא האנתיפאדה הצליחה לסבך את ישראל, ולהוליד את הפתרון, בדמות אוסלו. אך ברמה הצבאית, ישראל הצליחה לדכא לגמרי גם את האנתיפאדה הזו, בוודאי בשנת 1991, לאחר סיום מלחמת המיפרץ הראשונה. מעבר זה בלחימה הפלסטינית מן החוץ אל הפנים גדול מכפי שחושבים. זהו מעבר היסטורי.
שלב ג': הסינטזה בין א' לב', וכישלונה
בשנת 2000 החליט הזרם המרכזי בפתח לפתוח באנתפיאדה חדשה נגד ישראל, שאותה ראה כבר כנחלשת וכוותרנית, אך הפעם כשילוב בין א' ל-ב', כלומר תהיה זו אנתיפאדה מבפנים, מעומק השטחים, אך היא תהיה אלימה ומחומשת, בסגנון "המאבק המזוין". הפלסטינים הציגו בה את עצמם מחדש כחזקים, וכבעלי נשק אסטרטגי – המתאבדים. ישראל, שהתפכחה בבת אחת מאשליותיה, הוכתה בתדהמה מעומק האכזריות ומהרצון לבצע בה טיהור אתני, אך בזכות אותו אריאל שרון היא הצליחה לבלום ולדכא גם את האנתפיאדה הזו, שלא הולידה דבר לפלסטינים מלבד דכדוך, חורבן והרס. כשם שאריאל שרון גרר את הפלסטינים לעבור משלב א' ל-ב', כך הוא הביא אותם, באירוניה היסטורית, לחזור שוב, משלב ב' ל-א', וזהו השלב הבא.
שלב ד': חזרה להתחלה
עם ההתנתקות מרצועת עזה, נותרה רצועה זו, מאגר הטרור של האיזור – מחוץ לישראל. לא נותרה יכולת להתנהל על פי שלב ב' למשל, וישראל מתעקשת שלא ליפול בפח ולחזור לעזה. בלית ברירה, חוזרים עכשיו הפלסטינים לשלב א', דהיינו פיגועים פיזיים ורקטיים מבחוץ – פנימה, כאילו לא עברו חמישים שנה של מאבק כושל, פרי חשיבה אסטרטגית לקויה, שהפחיתה מערך העמידה העצמית של ישראל ומערך החשיבה של מדינות ערב השכנות. זהו כישלון נורא מבחינת החשיבה ההיסטורית הפלסטינית, ואם החשיבה הזו היתה מוטעית בשנות החמישים, כאשר ישראל היתה מדינה חדשה, מעוטת אוכלוסיה ומפוחדת, קל וחומר היום, כאשר ישראל היא אחת המדינות החזקות והעשירות בעולם.
החזרה לשלב א' מסייעת דווקא לישראל, שכן אין היא פוגעת בלכידות החברתית בפנים ישראל, כשם שעשה שלב ב'; קל להסביר את מאבקה של ישראל במחבלים – לדעת הקהל העולמית; וקל יותר לישראל להילחם כנגד סוג טרור כזה, מאשר הלחימה המתעתעת של שלב ב', בדומה למתרחש כיום לצבא האמריקני בעיראק. שלב ד' הוא, אם כן, סוג של הישג מסויים לישראל, במסגרת המלחמה הבלתי נגמרת בטרור.
וזהו מרחבה הנכון של ההיסטוריה: כחמישים שנה. רק בראייה בפרספקטיבה רחבה כל כך, ניתן להבין עד כמה היה המאבק הפלסטיני הלאומי סיפור עגום של כישלון. ההיסטוריה הרחבה מלמדת אותנו שהוא ממשיך בדיוק באותה מסורת. החשיבה האסטרטגית הפלסטינית נכנסה ללופ, לסחרור חשיבתי שאין בו סוף ואין התחלה. הטרור הפך כאן מכלי פונקציונאלי למטרה בפני עצמה, לנקמה, מנותקת משאיפות לאומיות כלשהן.
27.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. מחלקים סוכריות בדמשק: מדיניות אחרת באשר לשלום עם סוריה.
פשוט, ודווקא הפשטות הזו היא הרבה יותר מתוחכמת ממדיניות העוועים שממשלות ישראל לדורותיהן נוקטות בה. מה אני מציע בנוגע לשאלת ההסדר עם סוריה? כיוון חשיבה אחר.
יום אחד קבוצה של ילדים הפריעה לג'וחא, השוטה של הכפר. צעקו והפריעו לו. אמר להם: "יא ילדים, למה אתם נמצאים פה? אתם לא יודעים שבכיכר הכפר מחלקים סוכריות?"
שמעו זאת הילדים, והחלו לרוץ לעבר כיכר הכפר. חשב לעצמו ג'וחא, רגע אחד, בכיכר מחלקים סוכריות, ואני עדיין פה? קם ורץ גם הוא אל הכיכר.
כל כך הרבה שנים התרגלנו לשיר את שירי השלום הנבובים שלנו ("שירו שיר לאהבה, ולא למלחמות"), עד שבשלב מסויים פשוט הפסקנו לחשוב. מרוב שהאמנו לשירי השלום שאנחנו יצרנו במו ידינו ולבד, מנותקים לגמרי מכל מציאות מזרח תיכונית, עד שהמציאות הזו, ערמומית ורבת תחבולות, למדה לעשות בשירים הללו, ובחלומנו שלנו, שימוש ציני לרעה. כל כך האמנו, עד כי אנו משוכנעים שהשלום במזרח התיכון הוא בהישג יד, אם רק אנחנו נרצה ("אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הכיכרות, הריעו רק שלום"). את הנאיביות שלנו הזו, למדו כבר אויבי השלום לנצל, ובראשם סוריה.
לא עוד.
דמשק למדה את הלקח: בכל פעם שהם נקלעים למצוקה, מפנים בכירי המשטר אצבע מאשימה כלפי ישראל, וטוענים: ישראל אינה רוצה בשלום. אנו, ששירי השלום שלנו כבר אטמו את ראשינו מתחילים לגמגם. אהה... צוהלים הסורים, הם מגמגמים.
ואיך אנו מגמגמים? בכך שאיננו מבינים את הטריק הסורי הזה, ולכן אנו מעלים דרישות מקדמיות, שחיזבאללה יתפרק, שיקרה ככה וככה. המסר שלנו אינו נתפס כאמין, והסורים הצליחו. האשמה נופלת על ישראל.
אם כן, הגיע הזמן לשנות את המדיניות במאה ושמונים מעלות. בפעם הבאה שהסורים יאשימו אותנו, כמנהגם, שאין אנו רוצים בשלום במזרח התיכון, ואנו מתחילים לגמגם, יש לקום ולאמר באופן הברור ביותר, ולהכריז כי זהו שינוי של מדיניות:
נכון. עם המשטר הסורי הזה – איננו רוצים שום שלום.
עם עריצות המיעוט העלווי איננו רוצים בשום יחסים, בודאי לא בשלום. סוריה היא מדינה חשובה ושכנה מרכזית. כאשר סוריה תהיה מדינה דמוקרטית, תבין את משמעות השלום, ותרד מעניין דרישתה לשטחים, שמאחוריה אין שום כוונות שלום, או אז נקיים איתם יחסים של שלום. אך עם המשטר שאחראי לרצח אכזרי של עשרות אלפי סורים במאורעות אלחאמה 1982, ולרצח אסירי כלא תדמור, ולרצח עשרות מנהיגים ופוליטיקאים לבנונים, ולהסתה נוראה רבת שנים כנגד ישראל והיהודים, ולמי שאחראי בדמשק לרצח ראש ממשלת לבנון, אשר בקרוב יועמד לדין – עם אנשים אלה איננו רוצים שום שיג ושיח, בוודאי לא שלום.
כך, פשוט, ללא בושה או התחמקויות, וזו האמת. האם אדם חייב לעשות שלום עם מישהו?
בדיוק כמו במשל הסוכריות, הפכנו לצערי לאוטומאט. תמיד שואלים אצלנו הפרשנים, האם זהו הזמן לשלום עם סוריה. תמיד המתי. אך מה עם המה? האם בכלל אנו רוצים שלום עם המשטר הזה? והאם ישראל הפכה לכלבו של פבלוב, שציית למדיניות אוטומאטית? האם אנו אוטומאטים? אין לנו שיקול דעת?
מבחינת הסורים, דווקא עמדה ישראלית חדשה זו תביך אותם, שכן אם יעמידו את העמדה הזו כעדות לסרבנותה של ישראל, הרי שבמו ידיהם הם רק מדגישים ומכוונים זרקור לעבר רשימת פשעיהם ומחדליהם, ואת זה הם בודאות לא יעשו. הנה לכם הפרדוקס: כאשר אנו טוענים שאנו רוצים שלום, בכירי המשטר העלווי בדמשק תוקפים אותנו. כאשר נאמר בפשטות שאיננו רוצים איתם בשלום, הם ירפו.
כה פשוט, ודווקא הפשטות הזו היא הרבה יותר מתוחכמת ממדיניות העיוועים שממשלות ישראל נוקטות בה. חד וחלק, תודה רבה. לא מעוניינים, לא איתכם. ואם סוריה הפכה את נושא השלום לאסופת תחבולות טקטיקות, תמרונים וטריקים: אנחנו לא מעוניינים. זו מדיניות פשוטה, שיש בה הרבה ביטחון עצמי.
דווקא עמדת ישראל, המגומגמת היום, מעידה על מבוכה ועל חוסר החלטיות. הסורים למדו לנצל את ההלקאה העצמית הישראלית, את החתירה האוטומאטית לשלום בניגוד לכל הסיכויים, בניגוד אפילו לצו החיים.
ועוד הערה. לסוריה אין יחסים של שלום עם אף מדינה ערבית. לכל היותר נעים יחסי דמשק עם מדינות ערב, ובודאי עם שכנותיה, בין עוינות לסלידה הדדית. יחסיה של סוריה עוינים עד קרירים עם לבנון, עם ירדן, עם תורכיה, עם עיראק, עם מצרים, עם סעודיה, עם הרשות הפלסטינית, וכך הלאה. אז עם ישראל???
האם אנחנו מתחילים להבין את גודל האבסורד שבו האמנו?
27.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. כך בוחרים נשיא: "אדוננו ומנהיגנו", והבלתי יאומן בפוליטיקה הלבנונית.
לפתע, לנגד עינינו הנדהמות אנו רואים כמה צירי פרלמנט מחוייטים, מוסלמים ממערב ביירות, שהסכימו להגיע להצבעה, ומאחוריהם ניצבים בריונים, המכוונים אקדח לגבם. כך ממש. הם צועדים פנימה, כשאקדח מופנה לגבם. ראה, אמר אילון, מכריחים אותם להיכנס להצבעה. שיעור ב"פוליטיקה למתקדמים".
ב-23 באוגוסט 1982, החודש לפני רבע מאה, היתה לי זכות-לרגע להביט להיסטוריה בעיניים. הוצבנו יעקב אילון (כיום מערוץ 10) ואנוכי לכסות את הבחירות לנשיאות לבנון, כאשר המועמד המוביל היה אז בשיר ג'מאייל. עמדנו שנינו בכניסה למחנה צבא לבנון בפיאדייה, שכונה במזרח ביירות, מקום משכנו הזמני של הפרלמנט הלבנוני, ושידרנו בשידור חי לגלי צה"ל. לנגד עינינו חלפו ונכנסו צירי הפרלמנט הלבנוני, רובם נוצריים, ואני השתדלתי לזהות אותם, ומי עומד מאחורי כל אחד מהם, תרתי משמע.
לפתע, לנגד עינינו הנדהמות, אנו רואים כמה צירי פרלמנט מחוייטים, מוסלמים ממערב ביירות, שהסכימו להגיע להצבעה, ומאחוריהם ניצבים בריונים, המכוונים אקדח לגבם. כך ממש. הם צועדים פנימה, כשאקדח מופנה לגבם. "ראה," אמר אילון, "מכריחים אותם להיכנס להצבעה."
נכון, זה מה שאותם צירים ביקשו שכולם יבינו, כאשר יראו אותם בערב בשידורי הטלוויזיה. שהכריחו אותם להגיע להצבעה בעד המועמד הפרו-ישראלי בשיר ג'מאייל, שאכן נבחר (לפני שנרצח על ידי הסורים). רק מאוחר יותר הבנתי זאת, שהם עצמם שכרו את הבריונים שיכוונו לעבר גבם את האקדח.
עכשיו, כשהבנו מעט מנפתולי הפוליטיקה הלבנונית, שאני קורא לה "פוליטיקה למתקדמים", אפשר להתחיל את מאמרנו על הסיבוב הנוכחי של הבחירות לנשיאות, וזהו סיבוב לא פחות מורכב ובעל פוטנציאל פיצוץ מאשר אז.
נתחיל בכך שבלבנון, גם אחרי הסכמי טאיף, נשיא המדינה חייב להיות נוצרי-מארוני, ולכן ענייני הנשיאות סובבים סביב מועמדים מארוניים. הנשיא הנוכחי אמיל לחוד, שהיה מפקד צבא לבנון בעבר, הוא איש של דמשק, ומונה לקדנציה נוספת בניגוד לחוקה הלבנונית, בתכתיב סורי. ראש הממשלה רפיק אלחרירי, שניסה להתנגד לכפייה הסורית הזו, נרצח בשל כך, ב-14 בפברואר ("יום האהבה") 2005. לחוד שנוא מאוד בלבנון, ומעריכים שכאשר יסיים את הקדנציה הנוכחית, יהגר לצרפת, כמו שנוצרים רבים אחרים עושים.
אלא שפה מתחילים העניינים להסתבך. בהוראת סוריה, ובעצה אחת עם חיזבאללה, מעוניין לחוד לפורר את ממשלת פואד סניורה, הנשענת על רוב פרו-מערבי בפרלמנט. כיוון שאין להם רוב בפרלמנט להפיל את הממשלה, הם פונים לטריקים ולתחבולות שכה חביבות על הפוליטיקאים הלבנונים, כמו שכבר קראנו.
מועד סיום הקדנציה של לחוד הוא ב-23 בנובמבר. והאיש כבר הודיע כי אם לא ייבחר נשיא עד אז, הוא ירכיב ממשלה חדשה, בראשות תומכי סוריה וחיזבאללה, ואליה יעביר את סמכויות הנשיאות (כפי שגם קובעת החוקה הלבנונית). אך כיוון שיש כבר ממשלה אחת, היא ממשלת פואד סניורה, בה רואה לחוד "ממשלה לא חוקית", יהיה מצב של שתי ממשלות בביירות. מה יש, ברשות הפלסטינית זה לא עובד?
מטרת החוגים הפרו-סוריים: למנוע את קיום הבחירות לנשיאות, או למנוע בחירת נשיא כלשהו. או אז ייווצר "וואקום" שלטוני בלבנון, והמדינה תיפול כפרי בשל בידי חיזבאללה, הסורים ואיראן. זו התוכנית, והיא מסוכנת מאוד. דמשק בונה עליה. אם כך יקרה, תוכל הממשלה האלטרנטיבית לדרוש לבטל את בית הדין הבינלאומי למשפט רצח חרירי.
המועמד הבולט ביותר לנשיאות הוא אדם משונה. מי שהיה מתנגד חריף מאוד לסוריה שינה עורו והפך לבן ברית של דמשק, מישל עאון. תרגיל שתי הממשלות אינו חדש לעאון, הוא כבר היה בו. בשנת 1988, כאשר הנשיא אמין ג'מאייל סיים את הקדנציה שלו ולא נבחר נשיא חדש, הועברו הסמכויות לממשלה "זמנית" שהקים מישל עאון, אז מפקד הצבא, אלא שהסורים רדפו אותו והוא נמלט באישון ליל לצרפת, שם קיבל מקלט מדיני. בשנים האחרונות חזר ללבנון, והפך לבעל ברית של נסראללה וסוריה, לא פחות ולא יותר.
תמונות נסראללה ועאון מקשטות עכשיו את רחובות ביירות. מתחת לנסראללה נכתב: "אדוננו" (למילה יש משמעויות נוספות, למשל בן משפחת הנביא מוחמד מהעדה השיעית) ומתחת לעאון: "מנהיגנו". אדוננו ומנהיגנו.
נסראללה עסוק עכשיו כל כולו בתחבולות, תכסיסים ותרגילים, בצורך להגיע ל-23 בנובמבר בלי נשיא, או טוב לא פחות, להכתיר את אעון לנשיא לבנון. זה יהיה מצויין בשבילו. אין לו זמן עכשיו לישראל. זו הסיבה שהיו איומים ברצח על השגריר הסעודי ועל דיפלומטים ערבים אחרים, שכן הם ניסו לגשר בין הצדדים בביירות, כדי להגיע לבחירות.
הרוב הפרו-מערבי בפרלמנט, המונהג בידי מנהיג הדרוזים ווליד ג'ונבלאט, מגייס עכשיו כוחות. מבחינתם חייבים לבחור נשיא מטעמם, אחרת מצבם ידרדר, והמדינה תיפול בידי השיעים. הבחירות צפויות כבר בספטמבר, ולכן הזינוק במתח. הבחירות לנשיאות צפויות להיות כמובן בפרלמנט. אלה מול אלה.
ג'ונבלאט כינס אתמול מסיבת עיתונאים, ממבצרו בעיירת השוף מוכתארה, ושם, מארמון האבן שלו, הזהיר כי חיזבאללה וסוריה עלולות לפתוח עכשיו במסע רציחות חדש, כדי למנוע את הבחירות. גם חברת הפרלמנט המארונית נאילה מועווד הזהירה אתמול מגל טרור אישי חדש. מי כמוה לדעת. היה זה בעלה, נשיא לבנון, רנה מועווד, שחוסל על ידי הסורים בעזרת מכונית תופת בשנת 1989. מה שנקרא, אצל הסורים ובלבנון, בכל הנוגע לענייני הנשיאות, אין חדש תחת השמש.
28.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
* * *
פרשת הקצין הישראלי שתעה בדרכו ונחטף וכמעט נעשה בו לינץ' בכיכר העיר ג'נין, מוכיחה שכולנו חיים על קו הקץ, על פי בור של חיתו טרף, וכל הנופל בו, אפילו יהיה יוסי ביילין או גדעון לוי, דינו נחרץ באחת, החיות יטרפוהו!
* * *
אורי הייטנר
א. אירוע ג'נין – המהות האמיתית
חילוץ הקצין שנקלע לג'נין, בידי שוטרים פלסטינים, פתח חגיגה תקשורתית שהעלתה על נס את גבורתם והתנהגותם יוצאת הדופן של השוטרים. הגדיל לעשות אלוף (מיל') אורי שגיא, שבראיון לרדיו השווה אותם לחסידי אומות העולם בזמן השואה.
אכן, השוטרים נהגו כראוי והם ראויים על כך לכל שבח. אולם כדאי להעמיד את הדברים בפרופורציה ולבחון את החילוץ על רק האירוע כולו ומהותו.
אילו קצין של המשטרה הפלסטינית היה נקלע בטעות לשטח ישראלי, הוא לא היה חושש לחייו, וחזרתו לרש"פ ללא פגע כלל לא היתה מוזכרת בכלי התקשורת, כיוון שהיא המובן מאליו.
ההתלהבות מהחילוץ, נובעת מכך שזהו אירוע מובהק של "אדם נשך כלב". שהרי חוק הטבע הוא, שתוחלת חייו של יהודי באזור שבשלטון פלסטיני היא דקות ספורות. אם יהודי נקלע לג'נין והצליח להיחלץ משם – אלו חדשות יוצאות דופן באופן קיצוני, ולא בכדי הן הוגדרו כ"נס גדול".
המהות האמיתית של האירוע היא שאנו כבר התרגלנו לעובדה שיהודי אינו יכול לצאת חי משטח פלסטיני, והשלמנו עם כך. ואכן, האירוע החל באופן "טבעי", בניסיון לינץ' של המון פרוע, כדרכו של עולם, עד שקרה ה"נס", שהשוטרים נהגו כפי שניתן לצפות משוטרים בכל מקום בעולם.
מדוע השוטרים, באופן חריג ומפתיע, נהגו כך? דומני, שהלקח החיובי המשמעותי ביותר מן האירוע, הוא שכנראה צה"ל לא איבד לחלוטין את כושר ההרתעה שלו.
ב. ממיתים עצמם באוהלה של השתמטות
אנו רגילים עד לזרא לדברי הבלע, האיוולת והשטנה של עובדיה, המנהיג "הרוחני", שתמיד "הוצאו מהקשרם" ו"לא הובנו כהלכה". אולם הפעם, בדברי הנאצה שלו על חללי צה"ל, הוא שבר את כל שיאי הבורות והחוצפה.
גם הכופר שבכופרים, המשרת בצה"ל, מחוייב לעם היהודי וליהדות יותר מכל אלה שהשתמטותם – אומנותם, והם ממיתים עצמם באוהלה של השתמטות. המנהיג "הרוחני" יודע היטב, שרבים מאוד מלוחמי צה"ל ומחללי צה"ל הם שומרי תורה ומצוות, עובדה שלא הפריעה לו לחלל בגסות וברשעות את זכרם של חללי צה"ל. המשמעות האמיתית של דבריו, אינה הפרדה בין דתיים וחילונים, אלא בין חיילים למשתמטים. יש בדבריו קריצה לשומעי לקחו, לא רק מה הוא מצפה מהם, אלא גם מה משתלם להם יותר. פירוש דבריו הוא – מי שמשתמט מצה"ל לא נהרג במלחמה.
בתקשורת דווח על יוזמה למפגש פיוס בין עובדיה להורים השכולים. אני מקווה מאוד שהיוזמה הזאת לא תצא לפועל, ושההורים שעובדיה ביזה את זכר בניהם, לא יבואו לחלות את פניו של "כבוד הרב". שהרי במקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב.
במסכת סוטה מוגדרת ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם – מלחמת מצווה. במלחמת מצווה הכל יוצאים להלחם, כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה. גם הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר." הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה."
אין ספק, שמלחמות ישראל הן מלחמות להגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. מדינת ישראל נמצאת, מיום הקמתה, במלחמה על עצם קיומה, שהוא עצם קיומו של עם ישראל. ולפיכך, מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה מובהקות. מי שמשתמט מהן עובר עבירה חמורה ביותר. אם מגזר שלם בישראל משתמט מהן, העבירה חמורה שבעתיים. אם מגזר שלם מחנך את ילדיו להשתמט מהן, החומרה גדולה אלף מונים. וכאשר ההשתמטות הזו נעשית בשם הדת ולימוד התורה, זהו חילול השם מובהק.
מהו חילול השם? "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" (יומא פ"ו ע"א). אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.
היהדות האמיתית היא זו של גדול התורה שבע"פ, רבי עקיבא, שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות בעת מרד בר כוכבא ושירת בעצמו כנושא כליו של בר כוכבא. זהו המופת של "ספרא וסייפא". אבל למה ללכת רחוק? הרי גם במלחמה האחרונה היו דמויות מופת שניתן לחנך עליהם דורות, כמו רס"ן רועי קליין שמסר את נפשו עת קפץ על רימון חי והציל את חיי חייליו כשקריאת שמע על שפתותיו.
תלמידיו ושומעי לקחו של עובדיה, המנהיג "הרוחני", המסית להשתמטות מצה"ל, עורקים מהגנה על עמם, על מולדתם ועל מדינתם, המממנת את השתמטותם. טוב היה עושה מנהיגם "הרוחני", אילו לפחות נהג על פי דברי הנביא עמוס "והמשכיל בעת ההיא יידום," ולא היה משתלח בחללי צה"ל, שבמסירות נפשם מאפשרים לתלמידיו להשתמט.
מעניין האם שמעון פרס ינהג כנשיא, ויוקיע את דברי הבלע של עובדיה, מיטיבו.
* * *
דעתנו על הרב עובדיה יוסף
לא השתנתה וכנראה גם כבר לא תשתנה. האיש אומר דברי הבל ולא ייתכן שהוא גדול בתורה כמו שרבים מחניפים לו בטרם העבירם ביקורת עליו – אלא אם כן ירדה התורה למדרגה כה נמוכה שהיא מתאימה לו ולחסידיו השוטים.
בחוגים גזעניים פנים-מזרחיים אומרים שיהודי עיראקי אחד משטה בהמון יהודים מרוקאים וכי אילו היה רוב קהל חסידיו של הרב – מיוצאי עיראק, השטויות שלו לא היו מחזיקות אפילו יום אחד, וש"ס בעלת הרמה הש"סית היתה מתפוררת.
* * *
אמנון דנקנר
סוג של שיח המעכיר את החיים
לאהוד בן עזר שלום,
אבקש לפרסם את דברי הבאים:
אני תמיד נהנה לקרוא ב"חדשות בן עזר", גם דברים המקוממים ומכעיסים אותי. הכעס יפה לבריאות. הפעם איני רוצה ואיני יכול להבליג על הדברים שכתב ישראל הר צ'ין נגד מאיר ויזלטיר.
אני מאוד גאה במדור הספרות של "מעריב" ואחת מההנאות שלי כעורך וכקורא היא לפגוש במדור הזה את רשימותיו של ויזלטיר. הן צלולות, חכמות, אירוניות, מנומקות וכתובות בעברית שקטה ויפה בלי שתהיה מגונדרת. ויזלטיר הוא בעיני גם משורר ומתרגם מצוין. נער הייתי וגם זקנתי וכבר ראיתי כיצד שוקקים משעולי הספרות בבנדיטים האורבים עלי אורח כדי להתנפל בחרפות ובגידופים על קרבנותיהם, אבל לעיתים נדירות נתקלתי בריכוז כזה של שורות מועטות המכילות כל כך הרבה זלזול, נאצה וייחוס כוונות זרות למי שכתב רשימת ביקורת .
הו, איך ירדת משורר, משמיע הר צ'ין קינה מעושה על ויזלטיר, שנעשית כתבן בעיתונים. ובכן, אין צורך למנות בפני קוראיו המשכילים של "חדשות בן עזר" את שמות הסופרים והמשוררים החשובים שכתבו וכותבים היום בעיתונים בארץ ובעולם. טוב עשו וטוב הם עושים. כלום צריך להותיר את הכתיבה בעיתונים רק לפיליסטינים וכלום כתיבתם בעיתונים של משוררים וסופרים אינה מוסיפה לשיח הציבורי ואינה מעלה את רמתו? האם משורר או סופר הוא איזה ילד-בועה מתבדל שיש למנוע ממנו להזדהם בדיונים הציבוריים באמצעות כתיבה בעיתונים ? האם באמת משורר או סופר שכותב לעיתונים ראוי לקינה של איכה ירדת אדם?
רעה חולה היא התנפלות על כותבה של רשימת ביקורת, המייחסת לו "קנאה בטובים ממנו" או מניעים אישיים אחרים, כשהוא מביע דעה לא מחמיאה על מושאי ביקורתו. אי אפשר לנהל דיון ענייני ותרבותי כשהכול הופך לעיסה של האשמות מודבקות. הרשימה של ישראל הר צ'ין היתה דוגמא לסוג הזה של שיח המעכיר את החיים ומכער אותם.
אמנון דנקנר
שמעון שמיר
נוח בשבע שגיאות
איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב
ציטוט מתוך האתר "העין השביעית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה
והמלצה והפנייה לאתר המעניין: www.idi.org.il
את שמם של יריבינו במאבק על הארץ הזאת כותבים אצלנו בשמונה צורות שונות. הרי כמה דוגמאות מהעיתונות ומהספרות הפוליטית: "פלשתינים", "פלשטינאים", "פלסתינים", "פלסתינאים", "פלסטינאים" וגומר – ממש כל הצירופים האפשריים. גם בהגייה של השם – בתקשורת האלקטרונית ובכלל – שורר חוסר עקביות מוזר: פעם הוגים אותו בפ"א רפויה ופעם בפ"א דגושה. כידוע, התבטאות לקויה נובעת מחשיבה לקויה, ואכן במקרה הזה היא משקפת בלבול יוצרות מופלג. אני בא כאן לטעון כי תקפות ממשית יש רק לשני מושגים: "פלשתינה" (בפ"א דגושה) ו"פלסטין" (בפ"א רפויה). את שני אלה אין לערבב. הבה ואבהיר:
פלשתינה הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו. ארכיאולוגים, נוסעים, דיפלומטים ואחרים בכל ארצות המערב, ומעבר להן, התייחסו לארץ בשם הזה. יהודי הארץ והעולם העדיפו כמובן את השם "ארץ ישראל", אך לעיתים, בשל אילוצים או נסיבות שונות, השתמשו בשם הלועזי המעוברת "פלשתינה", כשהם מקפידים לאיית אותו בשי"ן שמאלית ובתי"ו מתוך נאמנות למקור ההיסטורי של השם, שהוא ארץ הפלישתים. כך קיבל היישוב היהודי מן הבריטים את השם "פלשתינה" כשמה של הארץ בגבולות המנדט, ואילו השם שהיה מועדף עליו – "ארץ ישראל" – נדחק לסוגריים ולראשי תיבות בלבד, לאמור "פלשתינה (א"י)". היהודים בדרך–כלל לא אהבו זאת, אך בהקשרים מתאימים השתמשו אף הם בשם "פלשתינה". כך, למשל, הוקם "בנק אנגלו-פלשתינה" כמכשיר הכספי של התנועה הציונית (שהפך אחר-כך ל"בנק לאומי לישראל"), וגם מוסדות ציוניים אחרים נדרשו לשם "פלשתינה".
השימושים האלה בעברית בשם "פלשתינה" לא יוחדו כלל לערביי הארץ ולא לתנועתם הלאומית. נהפוך הוא: במידה שהשם לא התייחס לכלל תושבי הארץ הוא הדגיש דוקא את תושביו היהודים. מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נקראו "פלשתינאים". שוב, הם היו מעדיפים להיקרא חיילים עברים או יהודים, אך כל אימת שדובר במתנדבים הפלשתינאים מן הארץ היה ברור שהכוונה היא בעיקר ליהודים. מרצון או מאונס, תושבי הארץ היהודים אכן היו "פלשתינאים".
פלסטין הוא עניין אחר. אם "פלשתינה" הוא גלגול לעברית של מושג לועזי מערבי, "פלסטין" הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית, ולפיכך יש לשעתקו לפי כללי התעתיק מערבית: בסמ"ך ובטי"ת, וכמובן בפ"א רפויה. כיום ה"פלסטינים" מוגדרים כתושבי הארץ הערבים אשר גיבשו לעצמם במרוצת השנים זהות לאומית "פלסטינית". בהתאם לכך, למשל, נקראים מוסדותיהם "הארגון לשחרור פלסטין" ו"הרשות הלאומית הפלסטינית" – בכתיב זה ולא אחר.
אמנם, בראשית הדברים לא היה אימוצה של ההגדרה "פלסטין" על-ידי ערביי הארץ חופשי מבעיות. כשם שיהודי הארץ חשו מורת רוח על כך שהמנדט התקרא "פלשתינה", כך היו בין ערביי הארץ רבים שעיינו את ההגדרה Palestine שנכפתה על-ידי הבריטים. במקרה שלהם היו הסיבות לכך שונות לחלוטין. בנוסף להסתייגויותיהם הפוליטיות הם חשו שבהסדרי השלום בעקבות מלחמת העולם הראשונה מופיע המושג Palestine כשהוא טעון במשמעויות האירופיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך ולבני ישראל. לדידם, לא היה אפשר להפריד את השם הרשמי Palestine מהצהרת בלפור ליהודים ומכתב המנדט, שהתייחס אליה וקבר את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב-1919 – שהבריטים סייעו לנסחו – מסתמן המושג Palestine כמציין את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי. ואכן בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, ערבים רבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" אשר בירתה בדמשק. מכל מקום, מפת הגבולות הפוליטיים עשתה את שלה ובארץ צמחה תנועה לאומית ממוקדת במושג הערבי "פלסטין", וזו הלכה והגבירה את אחיזתה בקרב תושבי הארץ הערבים ולאחר 1948 גם בקרב תפוצותיהם.
תהליך זה הסתייע בעובדה שאכן ניתן היה למצוא בהיסטוריה שורשים למושג הערבי "פלסטין". כך, למשל, נקרא אחד המחוזות לאחר הכיבוש הערבי, בעקבות החלוקה הרומית, "ג'ונד פלסטין". בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם זה, וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג – היווני-רומי-אירופי במקורו – תהליך של שיערוב וכיום הוא מביע את הזהות, הפוליטיקה והמאוויים של ערביי הארץ, כשהוא נרשם תמיד בכתיב זה - בסמ"ך, טי"ת ופ"א רפויה – ומתייחס באופן ייחודי לערבים. ואכן בספרות המקצועית והמזרחנית ישנה הקפדה לשעתק את השם בצורתו הערבית, וחבל שאנשי התקשורת אינם הולכים בעקבותיה.
וזו המכשלה. לאחרונה מנסים כמה מהעיתונים להכניס סדר בדברים, וכשהם כותבים, למשל, על הרש"פ הם מאייתים זאת בשיטתיות "הרשות הפלשתינית". התוצאה היא יצור כלאיים מוזר. לא זו בלבד שיש כאן התעלמות מן המשמעויות ההיסטוריות והערכיות של המושגים, אלא שנעשה בכתיב הזה זיווג כלאיים: נוטלים את המונח הערבי השגור "פלסטיני" ורושמים אותו כאילו הוא נובע מן השם "פלשתינה", דבר שהוא בלתי אפשרי גם מבחינה דקדוקית. למרבה הסתירה, מבטאים לרוב את השם הרשום "פלשתיני" בפ"א רפויה, עדות נוספת לכך שלאמיתו של דבר המדובר הוא בפלסטין ולא בפלשתינה, אף שמשום מה אין כותבים זאת כך.
קיתונות של לעג נשפכו על גולדה מאיר, אשר במהלך התכחשותה לקיומה של התנועה הלאומית של ערביי הארץ קראה בתמימות או בהיתממות: "הלא גם אני פלשתינאית!"
אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית, וכשאר חבריה נשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. העניין הוא שהיא לא היתה פלסטינית, ובתור יהודייה וציונית גם לא יכולה היתה להיות כזו.
במילים אחרות: הפתרון של שתי מדינות לשני עמים משמעו שפלשתינה ההיסטורית תחולק בין ישראל לבין פלסטין.
מדוע חשובה ההבחנה?
כאן אנו מגיעים ללב הבעייה. שעה שבעברית אנו יכולים וחייבים להבחין בין "פלשתינה" ל"פלסטין" – אין הבחנה כזו בערבית ובשפות הלועזיות, ומכאן הולך וצומח בלבול גדול שטומן בחובו נזק ניכר לעניינה של ישראל. משעה שהתקבל במשפחת העמים העיקרון של מדינה לערביי השטחים, נעשו המושגים "פלסטין" ו– Palestine- לבעלי משמעות כפולה: מצד אחד, הם מתייחסים למדינה הערבית שבדרך (אשר לגבי רבים היא כבר עובדה קיימת), ומצד שני הם ממשיכים לציין כמימים ימימה את הארץ כולה.
כפילות זו נותנת לפלסטינים חופש תימרון נפלא: ברצותם הם מסבירים כי כאשר הם מדברים על "פלסטין המשוחררת" כוונתם היא לאותה מדינה בגדה וברצועה שתחיה בשלום לצדה של ישראל, וברצותם הם מייחסים את המושג לארץ כולה "מן הים עד הנהר." כל פלסטיני החפץ בכך יכול להביע את "תורת השלבים" באמצעות כפל לשון זה ללא כל צורך בדיבור נוסף. מחקר שנעשה לאחרונה על–ידי ארגון IPCRI על ספרי הלימוד הפלסטיניים מצא שאמנם בספרים החדשים כבר אין קריאות ישירות להשמדת ישראל, אולם המושג "פלסטין" מופיע בהם לסירוגין – מצד אחד כישות המדינית העכשווית ומצד שני כארץ ההיסטורית השלמה – כך שאף פעם אין זה ברור לאיזו מן השתיים מתייחסים ייחולי השחרור. רק מעטים מהם טורחים להבחין בהגינות בין "פלסטין אלתאריח'יה", הארץ כולה, לבין "פלסטין" של מדינת החלוקה.
גם המושג הלועזי Palestine עובר תמורה מדאיגה בציבור. בעולם הגדול הולכת ומשתרשת הנטייה לזהות את המושג הזה עם הערבים ועם המדינה הפלסטינית. הם רואים כיום את נציגי הרש"פ יושבים בארגונים בינלאומיים מאחורי השלט Palestine – הם צופים במשלחת הפלסטינית לאולימפיאדה הצועדת מאחורי הנס Palestine – הם שומעים כי הארגונים ההומניטריים בשטחים פועלים בְּ – Palestine והם קולטים זאת כך השכם והערב מכל כלי התקשורת. מתחילה אפוא להתפתח תופעה של קריאת ההיסטוריה לאחור וייחוס זהות ערבית-פלסטינית גם לספרות על ארץ-ישראל שהצטברה בארצות המערב מזה דורות רבים. ספרות זו, אשר צמחה במידה רבה מתוך יחס עמוק למורשה התנ"כית, ואשר כמעט שלא התייחסה לתושבי הארץ הערבים, הולכת ונטמעת בהקשר הפלסטיני הערבי. ספרות, אשר במקרים רבים קרנה מתוכה אהדה לחזון של שיבת עם ישראל לארצו, הולכת ומנוכסת על-ידי הפלסטינים. הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף וכך הוא קורא ומבין את ההיסטוריה והספרות של הארץ.
המושג Palestine הולך ונטען בתכנים ערביים, ומטעניו היהודיים הולכים ונעקרים.
לתכרסמות ההבחנה בין המושגים יש מחיר גבוה בטווח הארוך, ועניינה של ישראל הוא שהיא לא תאבד. את המלאכה הזאת יש להתחיל בבית – בשימוש נכון במושגים "פלשתינה" ו"פלסטין" בשפה העברית.
פרופ' שמעון שמיר הוא ראש המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי, אוניברסיטת תל-אביב.
["חדשות בן עזר" ייערך וינהג מעתה על פי כללי השימוש ב"פלשתינאי" וב"פלסטיני"]
נורית יובל
קַאפֶה-קוּכְן
הסיפור לקוח מתוך הפרק "שחרור והתמחות", והוא האחרון בספר שטרם ראה אור ושמו "חיים של נייר". פרק זה מתעד את סיום נדודיו של רופא ייקה-ישראלי על פני היבשות במלחמת העולם השנייה, בתפקידו כקצין בשירות הצבא הבריטי ובהקמת צה"ל. כמו כן נושא הפרק סעודת הבראה לזכר הנפשות שפעלו לאורך הספר כולו.
העולם מלא תוהים ובוהים. צריך לקרוא את זה במלעיל, תוהים ובוהים. האם יש בכלל צורת רבים לדבר הזה? אם זה כאוס, אז זה כמו שמיים, שהם מושג אחד, אבל עשוי תערובת. מוכרח להיות לו ריבוי, כי הוא עשוי לקרות בחיים יותר מפעם אחת.
לוֹטֶה אמרה לעצמה שזה יפה שחשבה על הנקודה הזו, כי ממש בתוך התוהו-בוהו לא חושבים כלל. עמוק בצרתו אין אדם יודע אם הוא ריחוף או משקע, גְּלַל צוֹאָה או עפרת זהב. אבל אם הוא מרגיש שהמצב לא מוצא חן בעיניו, סימן שהוא מתחיל לצאת משם לברוא עולם חדש.
בתוהו התנכ"י היו חומרים מעורבבים ואלוהים פשוט הפריד ביניהם ועשה סדר: שמיים למעלה, אדמה למטה וכל זה. ללוטה לא היו חומרים, מפני שהיא יצאה מהמלחמה כשרק עורה אורז את כל רכושה עלי אדמות, וגם הוא מוכֶּה ונגוע. הרופא במחנה הפליטים ידע שהתרופה הטובה ביותר למחלות עור היא שלווה ורווחה ואולי בילוי קיץ במרחצאות המרפא, אך את אלה לא היה טעם אפילו להציע.
לא היה לה במי להסתייע, כי למרות שכה רבים נמצאו במצבה, תוהו הוא עניין של אֲבוּדִים, ואם הם אבודים, אי אפשר למצוא אותם. לוטה ביקשה חומרי בניין, והמעט שנמצא לה היה זיכרון הספרים. מי יודע מה עלה בגורל הספרייה המפוארת שבבית אביה, ואילו היו אלה עכשיו בידיה הייתה מוכרת את כולם בעבור מזון ומעיל. משום מה עלה בזיכרונה ספר התנ"ך המוצנע באחד המדפים, ולא מפני שקראו בו, אלא משום כריכת העור המרוקעת, מעשה אמן, ספר שעבר בירושה לאורך דורות אחדים.
ספר תנ"ך זה, והעובדה שהייתה פטורה משיעורי דת בגימנסיה, תייגו אותה כבת לדת משה. מעבר לכך לא הייתה שום משמעות למשה, לישראל, או לאלוהיהם, והגזע קבל זהות רק כאשר עלה עליו הכּוֹרֵת. אבל סיפורי הבריאה היו חלק מההשכלה הכללית, ומכל הסיפורים נזכרה דווקא בהם, מפני שרק האלוהים ההוא נמצא בדיוק באותו מצב שבו היתה נתונה, רק האלוהים שריחף על פני תהום בספר בראשית, וּמוֹתר אותו אלוהים על האדם בזכות זה שהמציא את הסדר. הוא פירק את התוהו ובוהו לגורמים, הציב כל אחד על מכונו וסידר לו עליונים ותחתונים. מאז ומעולם מנסים בני האדם להעתיק אותו ומאז ומעולם סדריהם משתבשים.
"אני האלוהים שלי," חשבה לוטה, "ודבר ראשון עליי לסמן מה למעלה ומה למטה, לברוא לי אור שיורה לי לאן ללכת, ולהבדיל אותו מן החושך."
חושך כבר היה לה ללא מצָרים והיא פשוט דחתה אותו למטה, אל מתחת לכל זכרון. לא היה עליה להיות פילוסופית גדולה כדי לדעת מהו האור – בזמנים כאלה אינו אלא צלחת מרק, כלומר מקום עבודה. כל עבודה.
במסעדת הפועלים הקרובה חיפשו מלצרית, וזה פתר לזמן-מה את שאלת המרק, אבל לאחר יום, כשמָנְתָה את הפרוטות שהשאירו הפועלים כתשר, הבינה שעליה להמשיך ולחקות את אלוהים.
"יום ולילה," אמרה, "יש לברוא זמנים ולהתמקם בתוכם, והזמן היחיד שנתון בידי הוא העתיד. עליי לחפש פתרונות שיש להם עתיד."
מזלה שהיה לה אי פעם זמן עבר, עם סעודות על פי מיטב הקודים של האירוח, כללי הכרזת האורחים, נטילת המעיל והכובע, סדר השירות, התאמת היינות והגשת הרוטב. אמנם אז היה זה תפקידם של המשרתים, אך אלה שהתחנכו להיות גברות למדו את הכללים כדי לדעת לצוות על משרתיהם. עכשיו, שהיא מתכוונת לבנות עתיד, תנצל את ידיעותיה במקומות הנכונים, שבהם סועדים בעלי ממון, המשאירים תשר גבוה ויש בהם גם סיכויים לקידום.
לוטה השיגה לעצמה ממחסן הסיוע לפליטים בגדים שהגיעו מבית עשירים. היא איפרה את עורה הפגוע והלכה הישר לאחד המלונות היוקרתיים להציע את עצמה לעבודה. אולי סייעו הגינונים ששלפה ממעמקי זיכרונה בעת הראיון, ואולי הנחישות שהניעה אותה בעמדה מול המראיינים חורצי גורלה, לוטה קבלה את המשׂרה.
השבועות הראשונים היו נוראים: רגליה, שלא הסכינו לשעות הרבות של הלוך ושוב מן השולחנות אל המטבח כמעט כשלו, אבל היא לא נתנה לרגליה לרמוס את החזון. בתום יום עבודה הייתה נופלת על משכבה בתשישות שלא הותירה לה כוח אפילו לרחם על עצמה.
החשבון היה נכון. היא מִילצרה במיומנות ובדיסקרטיות, למדה את אורחות קהלהּ וזכתה לנדיבות ידם. הממונים היו מרוצים ולוטה יכלה לאכול לשובע . אחד הסועדים הקבועים רחש לה הערכה מיוחדת משום שלא הסגירה את סודותיו בבואו לסעוד, פעמים בלוויית אשתו החוקית ופעמים בלוויית נשים אחרות. עד כדי כך רכשה את אמונו, שלעיתים החליפו ביניהם, בניגוד לתקנון, משפטים אחדים שאינם מענייני המלצרות. גבירתו החוקית עצמה נטתה לה חיבה, וכשלמדה על מצבה הדחוק, נתנה לה במתנה אי אלו כלים ומכונת תפירה שעמדה בביתה ללא שימוש, שהרי ממילא הזמינה את בגדיה אצל חייטי צמרת.
לאט לאט התבהרו הימים והתייצבו סביב המשׂרה, ונגעי העור התרפאו מתחת לבגדים שהכינה בתפירה עצמית. היא הודתה בליבה לשעורי מלאכת היד שנצטוו בהם בנות האצילים ופעם, כשנתגלגלה לידיה שמלה ישנה מתוצרת בית אופנה אקסקלוסיבי, הורידה את התווית היוקרתית מעורף הצווארון, תפרה לעצמה שמלה מהודרת מבד לוילונות שמצאה בַּשוק והצמידה אליו את התווית במקום בולט.
כשהוציאה את החוט המכליב ובחנה את יצירתה במראה, חזר אליה הכבוד, ועמו הבליח מראה כריכת העור העתיקה של אותו ספר. "הגיע הזמן לעבור הלאה," סברה בלבה, "ים ויבשה. ים הוא אופק רחוק ויבשה היא הקרקע לצְפות ממנה אל האופק. נחוץ בית שאפשר להשקיף קדימה בעד חלונו."
לוטה עזבה את החדר במרכז הסיוע לפליטים ושכרה לעצמה בית קטנטן בשכונה שאינה דלה מדי. שכר הדירה היה גבוה לכיסה אך היא הקפידה לחשוב עתיד ונזהרה שלא להיתקע ברובע שאין ממנו מוצא. בשכונה של דיירים בעלי הכנסה ממוצעת תוכל, אולי, לתפור בגדים לשכנות בשעות הפנאי ולהעלות את הכנסתה.
אכן, נדרשה השקעה רבה כדי להפוך את הבית לנווה. לפני ואחרי שעות העבודה למדה לגלות את המקומות שבהם אפשר לקנות חומרים זולים, פעם רכשה נייר קיר ופעם צבע לחלונות. בידיה החרוצות חיפתה את הקירות, הלבישה מנורות פשוטות באהילי בד משונצים פרי עיצובה ושיבצה את המראה הזולה במסגרות מגולפות. בין לבין נזכרה ב"תַדשא הארץ" של היום השלישי, נסעה למשתלה והביאה עציצים אחדים של צמחים חסינים שיטפסו על קומת הכניסה.
השכנות ראו והתרשמו, והזמינו אותה לתה מנחה. לוטה הופיעה בשמלתה המהודרת, עם התווית של בית האופנה, ועוררה התפעלות בקרב הנוכחות. לוטה רמזה בענווה שהיא יכולה להעתיק את הדגם תמורת תשלום צנוע אם אך יסַפקו לה בד מתאים. אחת האורחות העזה ומכאן והלאה רבו דורשי מַחְטָהּ והיא התקשתה לעמוד בקצב ההזמנות.
לוטה מילצרה בימים ותפרה בלילות ולא היה לה זמן להתאונן, אבל העיגולים השחורים תחת עיניה הציצו אליה מן המראה. כשעמדה להתמוטט מרוב עמל לקחה לעצמה עוזרת לתופרת שתעשה את עבודות היד, הקטינה קצת את המשרה במלון ולא עבר זמן רב עד שיכלה להתפטר מן המלצרות לחלוטין. בכסף שהשתכרה רכשה סרטי קישוט ואריגי תחרה ויכלה להציע ללקוחותיה רעיונות מגוונים ומפתיעים שנתנו לכל לקוחה את ההרגשה שהנה היא עצמה יוצאת מן הז'ורנל. לבד מן השמלות יצרה גם תיקים ואהילים והציעה לחנויות בעלות שם, וכשגבר הביקוש היתה דירתה צרה מהכיל את בית המלאכה. לוטה אזרה עוז ועקרה לבית מרווח יותר באזור טוב יותר, העסיקה שלוש פועלות ופגשה את וַלטר.
וולטר נפלט מאותו עולם של עברהּ ולא השכיל למצוא לו מקום ולצאת אל עתידו, אך לוטה שמחה לפגוש מישהו שעדיין נהג גינוני אבירות, זכר לפתוח דלת לפני גברת ולהזיז מאחוריה את הכיסא. היא התרפקה על הדפוס הרומנטי שהבליח ממעמקיה, הוא התרשם עד עומק ליבו מן המעשׂיוּת והיעילוּת שלה, ורַשָּם הנישואים אמר לַדֶבֶק טוב.
"נעשה אדם בדמותנו ובצלמנו," נזכרה לוטה באותו הסֵפר וילדה בֵּן. עולמה הלך ונשלם, בית האופנה שלה שירת נשים אמידות וצִוותהּ מנה תופרות מקצועיות. וַלטר ניהל את העסקים, טיפל בניירת, נשא ונתן עם הבנקים, שיפץ וציית והעריץ את אשתו. הם לא צברו הון אך לעסק יצאו מוניטין, הבית היה מטופח, בגן הוריק הדשא הגזום, חתולה התנמנמה בסלון וקיימה את "חייתו ארץ למינה" והבן למד בבית ספר של בני טובים.
התנ"ך אוהב את הצמצום ובורא את העולם בפרק אחד. אצל בני אדם רגילים, שכוחם אינו כוח אלוהי, משתרעים ששת הימים על פני שנות חיים ארוכות ומייגעות. הזמן רץ מתחת למכונות התפירה וספרי החשבונות, וולטר כחש והאפיר, ראייתה של לוטה השתבשה והיא התקשתה לרדוֹת באריגיה. כשהבן נשא אישה ויצא מן הבית, ניתן האות לחסל את בית המלאכה ולעשות לעצמם שבת.
לוטה הרשתה לעצמה, באיחור גדול, לנסוע סוף סוף עם וולטר למרחצאות המרפא.
אמבט המים המינראלים החמימים עירסל את גופה ולוטה שקעה בהם בשביעות רצון והחזיקה טובה לעצמה על ששָׂרתה ויכלה לתוהו ובוהו. פרקיה המכווצים התרווחו בשלוות עונג והיא צפה קלה ומפוייסת, וסביבה בעבעו פתאום וצפו פרקי העבר שקברה מתחת לזיכרונות.
היא ראתה את ההרים שבהם בילתה בקיץ עם הוריה. היא ראתה את כלי הכסף שנערכו על שולחנם, את אולם המחולות באגף האירוח, עם תזמורת הנגנים ושמלות הערב המתנפנות בנשף. מֵי המרחץ נצצו בברק היהלומים שנענדו באוזני אימה, וצחור המגבות הלבין ככותנות אביה. המיית המים העלתה באזנה את מֶזג היין בכוסות הקריסטל, רצי האור שנעו עליהם הבהבו כנצנוץ הסכו"ם המוזהב, והמסז'יסט עם מגש השמנים והמשחות שפסע שם חרש נראה לה כרב המשרתים שפתח את הדלת בבית ההורים, והנכנס היה מניח על טס הכסף את כרטיס הביקור כדי שיכריזו על בואו.
לוטה, רכה וחולמת, נכנסה אחריו אל הבית, עברה את אולם הכניסה, סקרה את הנברשות והשטיחים, את תמונות השמן והגובלנים שכיסו את הקירות וחלפה כצל אל הטרקלין. היא נשקה לאביה, קדה קְנִיקְס לדודות שהסבו לקאפֶה-קוּכְן, עברה לחדרה ואמרה לעצמה:
"אַח גוֹט, הילקוט שלי עוד כאן."
אחר כך פתחה חרש את הדלתיים אל חדר הספרייה. באפלולית ניגשה אל המדף המוצנע, נטלה את ספר התנ"ך העתיק שעבר מדור לדור ופתחה את כריכתו העשויה עור מרוקע. לוטה עלעלה בפרקי הבריאה של בראשית וראתה שעוד מעט קט, שלושה-ארבעה עמודים לפי סדר הכתובים, יבוא המבול.
לוטה ידעה שכוחותיה לא יעמדו לה לסיבוב נוסף וליבה לא אצר עוד כוח ועמד מפעום. בשאיפת אנחה אחרונה חדרו מֵי האמבט, חדרו לריאותיה, ועד שהרגיש בדבר מישהו מעובדי המרחצאות, כבר לא הייתה בין החיים.
יוסי גמזו
קְרִיעַת-בֵּינַיִם עַל "תַּרְבּוּת" נִבּוּל-הַפֶּה
נִבּוּל-הַפֶּה, שֶהוּא הַקַּל שֶבַּפָּטֶנְטִים
הַמַּבְטִיחִים אֶצְלֵנוּ רֵיטִינְג אָפְנָתִי
לְכָל נַשָֹּא שֶל גְּרָפוֹמַנְיָה פֶּרְמָנֶנְטִית
אִם בַּבִּדּוּר אוֹ בַּמִּגְזָר הַסִּפְרוּתִי
הוּא הַסִּימְפְּטוֹם הֲכִי מֻבְהָק, הֲכִי אוֹתֶנְטִי,
הֲכִי מַסְגִּיר עַצְמוֹ לְכָל אִבְחוּן נִרְשָם
שֶל הִשְתַּיְּכוּת לַאֲגֻדַּת הָאִימְפּוֹטֶנְטִים
אִם בְּגוּפָם וְאִם, חָמוּר מִזֶּה, נַפְשָם.
כְּשֶתַּלְמִידֵי בֵּית-סֵפֶר יְסוֹדִי כּוֹתְבִים זֹאת
עַל פְּנֵי קִירוֹת בֵּית-הַכָּבוֹד שֶל בֵּית-סִפְרָם
זֹאת לֹא סִפְרוּת גְּדוֹלָה אַךְ הַקִּירוֹת חוֹוִים זֹאת
כִּפְלֵטַת-פְּסֹלֶת הֶכְרֵחִית שֶל גִּיל בָּסְרָם
שֶל נִפְגְּעֵי הֶלֶם-הַקְּרָב הָאִינְפַנְטִילִי
שֶהוּא מְנַת חֶלְקוֹ שֶל גִּיל הַמַּעֲבָר
מִן הָאוֹרָאלִי לָאָנָאלִי הַדֶּבִּילִי
וּמִן הַפָאלִי לַבָּנָאלִי, סוֹף דָּבָר:
זֶה מִתְקַבֵּל כִּתְגוּבָתוֹ שֶל גִּיל מֻקְדָּם
עַל הַהֶבְדֵּל בֵּין הָאָדָם וְהַמָּאדָאם.
אוּלָם שָעָה שֶזַּמָּרָיו שֶל טְרֶנְד פּוֹסְט-הִיפִּי
וְכַתְבָנֵי רַבֵּי-הַמֶּכֶר הַזּוֹלִים
שֶכְּבָר מִזְּמַן עָבְרוּ אֶת גִּיל הַקָּאקִי-פִּיפִּי
אַךְ מִסְתַּבֵּר שֶלֹּא אֶת גִּיל הַתִּסְכּוּלִים
שֶל מִי שֶלֹּא שִוֵּק עֲדַיִן שוּם שִיר-נֶפֶש
בְּלִי קְצָת לִשְלֶשֶת גְּרוּבִית שֶל צִפּוֹר-הָרֶפֶש
וְלֹא עוֹרֵר שִֹימַת-לִבּוֹ שֶל קְהָלוֹ
לִזְבֶּלֶטְרִיסְטִיקַת הַשּוּנְד-דָּבָר שֶלּוֹ
בְּלִי פּוֹרְנוֹגְרַפְיָה, אִם בִּכְתָב אוֹ בְּעַל-פֶּה,
כְּמִין תַּמְרִיץ וִיאַגְרָה עַז לְגוּף עֻלְפֶּה,
כְּשֶאַלּוּפֵי הַ- trashהַזֶּה שוֹבְרִים כָּאן שִֹיא
אִם בְּפִזְמוֹנְקִי-בִּיזְנֶס אוֹ "סִפְרוּת" מָקוֹר
תּוֹךְ יְדִיעָה שֶכִּשְרוֹנָם אָמְנָם אַפְסִי
אַךְ אַף עַל פִּי שֶזֶּה זִבּוּלְשִיט זֶה יִמְכֹּר
(כְּפִי שֶאָמַר כְּבָר ז'וֹרְז' בְּרֶסַנְס בְּהַתְרָסָה:
"מִלָּה גַסָּה כַּיּוֹם הִיא צַ'אנְס לְהַכְנָסָה") –
זֶה מִתְקַבֵּל בִּנְקִיעַת-נֶפֶש וּנְכָאִים
וְרַחֲמִים שֶל צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים.
כִּי הָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה, זֹאת שֶאוֹתָהּ
הֵם מִתְיַמְּרִים לַחְשֹף כְּאִלּוּ בְּלִי שוּם בְּרֶקְסִים
שֶל נִמּוּסִים שֶהַחֶבְרָה בִּצְבִיעוּתָהּ
כּוֹפָה עַל כָּל מִי שֶכּוֹתֵב עַל אַיְטֶם סֶקְסִי,
הִיא - שֶזֶּה הֵם, הַסְּחִי-זוֹפְרֶנִים הַקְּרוּעִים
בֵּין הַיֻּמְרָה הַסִּפְרוּתִית אוֹ הַשַּנְסוֹנִית
לַפּוֹרְנוֹ-זֶבֶל, שֶפָּשוּט אֵינָם רוֹאִים
עַד מַה כַּיּוֹם הֵם אַלְטֶע זַאכְן אָנַכְרוֹנִים.
וְכָל זֶה לָמָּה?
כִּי שֶלֹּא כְּמוֹ בְּיָמָיו
שֶל דִּי. אֵיץ'. לוֹרֶנְס וּזְמַנּוֹ הַוִּיקְטוֹרְיָאנִי
כַּיּוֹם אֵין שוּם כַּתְבָן נִדְרָש לְאֹמֶץ רָב
לִכְתֹּב מִלִּים שֶהַמִּמְסָד הַפּוּרִיטָאנִי
יִזְדַּעֲזֵעַ לְקָרְאָן. כַּיּוֹם הַכֹּל
כָּל-כָּךְ פָּרוּץ, מָתִירָנִי וּנְטוּל כָּל נוֹרְמָה
שֶהַקּוֹנְפוֹרְמָה הִיא נִבּוּל-הַפֶּה הַזּוֹל
וַאֲנִינוּת הַנֶּפֶש הִיא הַנּוֹן-קוֹנְפוֹרְמָה.
וּבְעוֹלָם שֶבּוֹ כָּל רֶגַע נִרְמָסִים
בְּבִיב-הַטְּרֶנְד כָּל עֵרֶךְ אֶתִי וְאֶסְתֶּטִי
צָרִיךְ סוֹפֵר אוֹ מְשוֹרֵר נַפְשוֹ לָשִֹים
גַּם בְּכַפּוֹ גַם בְּדַפּוֹ בְּעֹז פּוֹאֶטִי
וּלְהַכְרִיז תּוֹךְ הִסְתַּכְּנוּת פֶּן יֵחָשֵב
כִּחְנוּן גָּמוּר מוּל רִבְבוֹת גַּסֵּי-הָרוּחַ
כִּי לֹא עִם כָּל מַשָּב שֶבּוֹ הָרֹב נוֹשֵב
חַיָּב סוֹפֵר-אֱמֶת שֶמַּצְפּוּנוֹ פָּקוּחַ
לְהִתְיַשֵּר, לְהִתְפַּשֵּר, לְהִטָּמַע
וְכִי, לְהֶפֶךְ, חוֹבָתוֹ הַקָּטֵגוֹרִית
לִשְֹחוֹת בְּאֹמֶץ מוּל זִרְמֵי הַזֻּהֲמָה
וּלְהַזְכִּיר, לֹא בְּמִינוֹרִית, בְּמָז'וֹרִית,
שֶמִּין אֵינוֹ מִרְבָּץ שֶל בְּהֵמוֹת, הוּא חַג
שֶל אַהֲבָה בָּהּ צָץ הַפְּרִי מִתּוֹךְ הַפֶּרַח
וְגוּף-אָדָם אֵינֶנּוּ פַּח-אַשְפָּה נִלְעָג
כִּי אִם תִּפְאֶרֶת הַבְּרִיאָה, וּמַעֲנֶה רַךְ
הַסָּח "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ," גַּם בִּלְחִישָה,
יֵש בּוֹ עָצְמָה שֶאֵין בְּשוּם גִּדּוּף-חַרְמָן
וְשֶגַּסּוּת אֵינֶנָּה כֹּחַ, הִיא חֻלְשָה
וּגְרָפוֹמָן אֵינוֹ סוֹפֵר, הוּא גְרָפוֹמָן...
תופעה חדשה בחוף גורדון: דגים צובטים!
אולי הם גם שומעים בדיחות?
כבר יותר מארבעים שנה, מאז שלהי שנת 1966 עת עברתי לגור בתל-אביב, אני שוחה בחוף גורדון. לא תמיד. לא קבוע. אבל משתדל שלא להחמיץ תקופות שים החוף התל-אביבי שקט, נקי, ללא מדוזות, עם מציל ולא קר.
בידוע הוא שדגים אינם שומעים, אבל אולי בכל זאת את הבדיחה על "צבוטאותי ותוֹטוֹתי הלכו לים. תוטותי טבע. מי נשאר?"
"צבוטאותי – אַי!" – [הסיפור החשוב מצוטט בספר "עופרית בלופרית"]. כן, לאחרונה, התחלתי לחשוש שמא הדגים שומעים, לפחות את המלצת צבוטאותי.
וזאת על שום מה?
אני עומד לרגע, באמצע השחייה ובמי כתפיים, כדי להיטיב מעל גשר אפי את המשקפיים, עומד מול סככת המציל בחוף גורדון והנה – צביטה בשוק, ועוד צביטה. כמעט נגיסה או ניסיון לנגיסה. אני מסתכל במים, שניים-שלושה דגים לא גדולים מתייחסים לשוק שלי כאל כיכר לחם שאפשר לנגוס ממנה פתיתים. אני מגרש אותם, והם שבים.
עוד לא ראיתי בחיי כדבר הזה. בדרך-כלל אני מפליג בשחייה חמוש במשקפי-השחייה אל הצד הפנימי של חומת הסלעים שוברת הגלים (ומחליקת נשים נשואות אל מותן), צד שהוא מעין בריכה חמימה, ושם מגלה במימיה השקופים להקות של אלפי דגיגים וגם דגים גדולים יותר (במים כל דג נראה גדול מנפחו האמיתי), וככל שאני משתדל לגלוש אליהם כמעט ללא תנועה כדי לצוף בתוכם – ממש מגע כף-יד מהם – הם נמלטים! – כולם כדג אחד, כל להקה של עשרות ומאות פריטים שצבעם אפור-כסוף-שקוף – מתפקדת במים כגוף אחד.
ופתאום, לא רק שהם לא בורחים ממני אלא גם נושכים אותי!
שמעו את הבדיחה על צבוטאותי?
חוצפה שכזאת. ושמעתי על תופעת הצביטה החדשה מעוד רוחצים בחופים הסמוכים.
האם הדגים שלנו כל כך רעבים שנעשו לפתע חצופים וגם מתנהגים בניגוד גמור לטבעם, או שמא סוג חדש של דגים פלש אלינו? בכל מקרה יש לקוות שיישארו קטנים וצבטניים-בלבד ולא יגדלו עד כדי כך שיוכלו לטרוף אותנו כמו ברקודות.
זאת ועוד, אתמול (29.8), בעוד הדגים נוגסים בי – נשמע רעש מסוק צבאי מגיע מדרום, ולפתע עצר בשמיים על מקומו – כי מכיוון מערב הגיע-הנמיך בסיבוב פרסה (מזרחה-צפונה), לנחיתה בשדה דב, מטוס נוסעים של "ארקיע". ורק לאחר שהתרחק צפונה לנחיתה, חידש המסוק את מעופו, גם הוא צפונה לשדה דב. הכמעט תאונה התרחשה ב-08.30 לערך. כאילו נדלק רמזור אדום בשמיים לוויסות התנועה בצומת.
ס. נידח
דורון גיסין
רשמי ביקור בפראג, וינה, ובודפסט – קיץ 2007
לא אתייחס כאן למראות המובנים שלמעשה בשלהם מטריח עצמו כל תייר ממוצע אל שלוש הערים האלה. את הסיור הזה חוויתי בצורה מעט שונה. במסגרת המגבלות שבהן אני מצטיין ישנה אחת שמונעת ממני לארגן לעצמי טיול או סיור במקומות לא מוכרים. אם קיימת אפשרות ולו הקלושה ביותר שבצומת דרכים ניתן לבחור בדרך המופרכת ביותר, זו בוודאות תהיה הבחירה שלי. זהו פגם מובנה שבמשך השנים הפך להיות חלק ממני. לפיכך מצאתי את עצמי ואת וחלקי השני הטוב ממני, מגיעים באישון לילה אל מרחביו השוקקים של נת"בג [אגב – כשמו כן הוא: nut-bug – ג'וק משוגע] נדחסים אל עבר דלפקי הרישום והבידוק הבטחוני [מה קרה למילה בדיקה –תמיהני] יחד עם אחינו לסבל שלוש שעות טרם ההמראה.
תהליך מסירת המזוודות היה חוויה מתקנת במלוא מובן המילה. חברת השֶכר פתחה רק עמדה אחת וטיפלה בקהל בזריזות ובאדיבות כך שמצאנו עצמנו עומדים באותו מקום בדיוק בחלוף שעתיים. רק בגלל שמועד ההמראה התקרב נפתחה עמדת מסירה נוספת וכך כשברשותנו שלושים דקות לביקור חטוף בשירותים ובדיוטי-פרי, מיהרנו לנקודת העלייה, ששונתה כמובן ברגע האחרון, ותפסנו את מקומנו במטוס שהלך ונדחס.
זמן ההמתנה להמראה הלך והתארך בגלל שני נוסעים שלא עלו לטיסה ועקבותיהם לא נתגלו. מה שאילץ את גורמי הביטחון לפרוק את מזוודותיהם מבטן המטוס. רק אחרי חמש וחצי שעות ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע ואנו בדרך. פראג קיבלה את פנינו עם טמפרטורה שלושים מעלות. חמים ונעים וריחני. בהתאם להוראות התעבורה אין מדליקים מזגן באוטובוס אלא ברגע התזוזה כשהוא עמוס ומלא. מה שתרם רבות לחימום האווירה לאחר כתשע שעות שהחלו כאמור בשלוש לפנות בוקר .
בעודנו שרויים בהלם קרב מתמשך בשל קרב המזוודות החולפות להן מול פנינו ועד שאני מזהה את מטעני הן חולפות על פניי לסבוב נוסף, כי אין זה ממנהגי לדרוס אנשים ברדיפה אחר המזוודה המתרחקת. [ויש לי רושם שמהירות המסוע הוגברה ולו רק לצורך צפייה משועשעת בנו מצד גורמי הבטחון ]. יסלחו לי קוראי על שאני חוסך מהם את המראות הראשונים של אותו יום, מאחר שבמבט לאחור איני זוכר ולו אתר אחד, והמראות מטושטשים בגין עייפות החומר. מה שלא מנע כמובן מהמדריכה להפגין את ידענותה בקול ברור ודידקטי שהיה כמנגינת ערש למוחות העייפים, ומראה הראשים הצונחים אחד אחר השני אל עבר פרקי נמנום קצרים בין אתר למישנהו, היה יותר ממלבב.
אולי אחד המראות היה מיוחד. פסל בסגנון ריאליסטי של חליפת גברים מוקפדת ומגוהצת אך ריקה מן האדם שאמור היה להיות בתוכה, נושאת על כתפיה החסונות מיניאטורת אדם חבוש מגבעת כשידו מונפת בחצי הגובה במחווה של הסברה. פסל זה אמור לסמל את פרנץ קפקא ויצירתו. אני הייתי מכנה את היצירה במשפט האידי הידוע: "רעד צו דה וואנד!" – דבר אל הרוח.
לא השעון המפורסם וגם לא הקתדרלה, שמכוסה בעת הזו דווקא ברשתות מגן בגלל שיפוצים [כנראה הכרחיים] – נוגעים באיזה מיתר בלבי, אין בי את ההרגשה המפעימה את התייר הממוצע, שמריצה מליונים לבקר בעיר הזו. מה שעשה עבורי את הביקור לחווייתי, היה הניגוד הדרמטי בין אנדרטת וואצלב המגלומנית בגודלה ועושר הפרטים שבה, ובין צלב העץ הקטן והמינימליסטי המציין את המקום בו העלה עצמו באש הסטודנט האלמוני יאן פאלאך. המרחק בין שני המונומנטים הוא אולי מאה מטר, אך איזה מרחק אדיר משתרע בין השניים.
אגב, אין כמו יאן פאלאך לסמל את אופייה המטופש של האומה הצ'כית, שהשכילה לעשות תמיד את המחוות והמעשים הלא נכונים מול המאורעות והכוחות שאיימו עליה מחוץ או מפנים, והעמידה בחזיתה "גיבורים" כמו שווייק הדמיוני או פאלאך הגשמי.
אגב, הבירה הצ'כית הממוצעת מאד דומה לגולדסטאר שלנו והייתה טעימה לי מאוד. מזג האוויר מתחמם והולך וזה הזמן הנכון לצאת לשיט לילי עם ארוחת ערב על נהר הוולטווה. שתי מנות בירה צ'כית מעמעמות את הרושם האומלל שמשרה האקודיוניסט החצי-שיכור, שמנעים את זמננו ממיטב הקלישאות המוסיקליות לתיירים מטומטמים. אם לא האלכוהול והחום שמכהים את חושיי, הייתי מביע את מחאתי הרועמת על ההתעללות חסרת הרחמים ביצירות קלאסיות שטוב שמחבריהן שוכני עפר מזה זמן ואינם שומעים את מה שמעוללים ליצירותיהם.
מאחר ששני זוגות מבין המשתתפים הם ערבים נוצרים מהגליל, ולא מעט מהשאר הם ממוצא מזרחי, עד מהרה הופך הערב למחווה למוסיקה העממית המזרחית שסוחפת גם אותנו למעגל דבקה סוער ולמצב רוח חפלאי-ישראלי, אליו נשאבים גם שאר משתתפי הטיול הסלאוויים והאירופאים במוצאם.
למחרת אנו שמים פנינו אל עבר הגבול האוסטרי, ובדרך נכנסים לאתר שאינו מהמתויירים וכמעט אינו מוזכר בספרי התיירות. בין גבעות מוריקות מתחבא לו הכפר השלו לידיצה. שמו אינו מוכר כמעט ורק מעטים הם התיירים הפוקדים אותו. אך תולדותיו או נכון יותר סופו חקוקים באותיות של אש בתולדות העם הצ'כי. כפר זה שילם את מלוא המחיר על קיומה של מחתרת אנטי-נאצית. [ההתנקשות בחייו של מושל בוהמיה הנאצי ריינהרד היידריך והריגתו. – אב"ע]. הגרמנים החריבו אותו עד היסוד וחרשו את אדמתו כך שלא נותר ממנו מאום. את כל תושביו הוציאו להורג כולל נשים זקנים וטף. העם הצ'כי הקים מונומנט מרשים לזכר הנספים ובמרכזו קבוצת פסלים בגודל טבעי של ילדי הכפר. הכל טבול בירק ומטופח כולל גם גן ורדים מרשים. ההשוואה המתבקשת היא לאתר יד ושם שלנו, ומשמש כאתר זכרון לאומי צ'כי ואתר עליה לרגל. בסיפור הזה אין אנו בודדים.
המשך יבוא
דורון היקר,
זו הצרה של טיולים מאורגנים. לא טעמתם אלא אפס קציה של פראג וראוי היה לכם לנסוע אליה פעם נוספת לשלושה ימים לפחות. ההתרשמות היהודית-ישראלית שלנו היתה, בין היתר – שעיקרה של פראג סובב על שלושה גיבורים: קפקא, שוויק והגולם. קפקא היה יהודי. את מחברו של שוויק, ירוסלאב האשק הגאון השיכור, שהיה מוכר את חוברות הרומאן תמורת כוס בירה, גילה הסופר היהודי מקס ברוד והציב אותו כאחד מגדולי הספרות הצ'כית, ואילו הגולם של המהר"ל מפראג, אילו שב כיום לחיים, היה נעשה ודאי כייס, שזו היתה התרשמותנו מן העיר היחידה בעולם שבה הצליחו לכייסנו (אמנם, רק את בֵּי הטבק), ואחר-כך, בדרך לטירה, ממש ראינו את הכייסים הצועניים בפעולה.
שלך,
בן-דוד אימך
רוני גרוס
לַוֵּנִי נָא, חָבֵר, אֶל שְׁבִיל הַהַתְחָלוֹת,
שָׁם קְצֵה דְּרָכִים עוֹלוֹת.
וּבְלֶכְתְּךָ עִמִּי תּוּכַל אָז לְגַלּוֹת,
כִּי אֵין דָּבָר כְּמוֹ הַתְחָלוֹת קַלּוֹת.
הַיָּם הֲכִי עָמֹק מַתְחִיל מֵהַנָּהָר,
וְהַנָּהָר, מֵעַיִן הוּא נִגָּר.
מַסָּע הֲכִי רָחוֹק, מִצַּעַד נֶאֱגָר,
הַצַּעַד – הֶנֵּף שְׁרִיר קָטָן וָצַר.
כִּי אֵין תְּחִלָּה בְּלִי קֵץ
וְקֵץ בְּלֹא תְּחִלָּה,
מִשְּׁנִי מִזְרָח מֵנֵץ
וְעַד שְׁקִיעָה סְגֻלָּה.
מתוך הספר "שביל ההתחלות" מאת רוני גרוס שעומד לראות אור בתחילת השנה
אהוד בן עזר
סוף עונת האבטיחים
ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא המושב עין-חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר מפתח-תקווה להנציח את משה לייב לילנבלום, מראשי "חיבת ציון", ומאז נקרא המקום כפר מל"ל (עד שנטמע ב"הוד השרון") – ובני הכפר, לרבות ראש הממשלה הקודם אריק שרון – נודעו כמל"ליים.
אך לא רק הם. מל"ליים היה שמם של האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במיקשה בכפר מל"ל, בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.
לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך הירחון החקלאי "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה במִקְשָה של שני האיכרים הוותיקים מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו וכמטפחיו של האבטיח המל"לי.
האבטיח המל"לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, "אבטיח הגליל", היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה, למעט "לחי" לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. היה אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.
ההכלאה המופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בָּלַדִי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות-לב, שאין טובות מהן לסלט (למרבה המזל יש כיום עגבניות "שרי", שלעיתים גם מגיעות לטעם הנכון). אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך בן עזר, שטיפח אותו, קרא לו בשם "שרה", על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.
היו בעבר בעלי מקשאות עקשנים שהמשיכו לגדל מדי שנה את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל לא פעם אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם גרעינים.
בשעתו ערכתי סיור מקצועי מרתק עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, ששימש בתפקיד סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות. למדתי מהם כי רק שבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו אנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.
היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות אבטיחים בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. לדעת שמשון עומר ראוי שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו במיקשה?
ומדוע כבר לא מגדלים אבטיחים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יחזרו לגדל את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, "הציבור הישראלי המפונק כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים!"
הרשימה התפרסמה בקיצורים אחדים המתחייבים ממתכונת הטור הדו-שבועי בעיתון "ישראל היום" מאתמול, 29.8.07, תחת הכותרת: "סודות הגרעין: על אבטיחים וישראלים".
מוטי בן-חורין: עתיד הפתרון לשני העמים
החוקר הפלסטיני תיאסיר מחיסן מתלונן על שבני הנוער הפלסטיני סובלים מדפרסיה עקב מצבם: ההטעייה של מנהיגיהם, השחיטות, האלימות, הפשע והמריבות. לכן שליש מהם רוצים להגר מכאן.
ואילו אצלנו, עקב קריאת השקרים והעיוותים של המציאות כפי שהם באים לידי ביטוי בעיתונים ובטלוויזיה, רוצה רוב הנוער להגר מכאן.
הבעייה היא לאן?
בריטניה צריכה לקבל את הפלסטינים וגרמניה את היהודים.
מוטי בן-חורין
ירושלים
משגב לדך 14
צוותא מגישה: קבלת שבת תל אביבית בצוותא
צוותא חזן 3. יום שישי, כ"ד באלול , 7/9 בשעה 12:30. קפה ועוגה בכניסה
כרטיסים בקופת צוותא – 03-6950156/7. הנחה לקוראי "חדשות בן עזר"
עונה חמישית
צוותא מחדשת מסורת תל-אביבית, שפתח בה ביאליק באירועי "עונג שבת" באהל- שם. בואו להתענג על מטעמי התרבות שלנו בשירה, שיחה וקריאה, עם אנשי רוח, אמנים, סופרים ומשוררים.
פרשת השבוע "ניצבים וילך" – שתי הפרשות עניינן הימים האחרונים בחייו של משה רבנו, הרועה הנאמן שהנהיג את העם ביציאת מצריים. משה המנחם את העם מבקש להעניק תוקף חדש ומחוזק לברית שבין עם ישראל ואלוהיו.
הנושא המרכזי שלנו בשבת שלפני ראש השנה, ההתעוררות בחברה הישראלית להכרת עולם היהדות על פניו השונים. נארח את הסופר חיים באר בעקבות הרומן החדש שלו "לפני המקום" המגולל סיפור מרתק על אלמותו של הספר היהודי שהועלה על המוקד בכיכר האופרה בברלין. הגווילים נשרפו אך האותיות פרחו ופורחות באוויר. נשוחח איתו על הספר המרתק קוראים רבים, וכן על תפילת הימים הנוראים והשירה העברית המודרנית.
אורח נוסף הוא יאיר צבן, שר וח"כ לשעבר והעורך הראשי של האנציקלופדיה החדשה ליהדות [חילונית]. ממנו נשמע על היהדות בתפיסה חילונית ועל ההתעניינות המחודשת במקורות היהודיים.
עורך ומגיש: יואל רפל
שירה וליווי בפסנתר: גילה חסיד, קטעי קריאה: צבי סלטון
משתתפים: יואל רפל, יאיר צבן, חיים באר, גילה חסיד, צבי סלטון
פוצ'ו
1. רכבת העמק
(נכתב לחג היובל של כפר ברוך 1977 )
בעמק יזרעאל ביצות, שממה ושודדים
ויום אחד: – ראו נא! קבוצה של מודדים
עובדים עם מכשירי סימון ומעשה נסים
עוד לא עוברות שלוש שנים והנה שני פסים!
רכבת העמק נולדה עייפה
רכבת העמק – תקופה שחלפה
הנה היא עוברת בצ'יק ובצ'אק
כמו אגדה על חילזון ענק.
צ'יק צ'אק צ'יק צ'אק... טווווו...
עומסים על הקרונות בלי סוף תבואה, עופות, ירק
מאמינים ופלאחים וכל אחד נדחק
לתפוס מקום ליד חלון על שק או על ארגז
קטר שורק, קרון חורק, אבל הנוף לא זז.
רכבת העמק נולדה עייפה...
נהג קטר מוסיף פחם לתוך כבשן בוער
ומשוחח עם איכר שעל חמור עובר
בכפר ברוך אותם ימים אין צורך בשעון
לפי הרכבות חולבים או שהולכים לישון.
רכבת העמק נולדה עייפה...
רכבת עמק יזרעאל אין מה להיזהר
אפילו העצים –אומרים – צומחים יותר מהר
המסילה, התחנה, רכבת ושלוחות
צובט בלב שכבר אינם – נותרו רק הבדיחות.
רכבת העמק נולדה עייפה...
2. הערה על הערה על גללי עיזים
אהוד יקר,
תרשה לי לחזור ולעלות על הכתב את הערתך האישית כפי שנכתבך בח.ב.ע. הקודם [273] כדי לאפשר לי להגיב עליה, בלי שהקורא העכשווי יצטרך לשאול עצמו למה התכוון המשורר.
וכך הערת על אחד ממשפטיי:
לפוצ'ו היקר,
שמת לב שאתה מהיחידים שעדיין משתמש ב"חבל על הזמן" במובנו הנכון, היחיד, שאי אפשר לטעות בו – ולא כמו הדבילים עילגי הלשון העברית של היום, שבאין להם מה לומר הם פולטים שוב ושוב את ה"חבל על הזמן" במובן של "יוצא מן הכלל!" – כמו שעיזים פולטות בצרורות כדוריות קטנות של חרא בצורת זיתים שחורים.
אהוד
ובכן, אודי ידידי,
אי אפשר להכחיש שאוצר הדימויים שלך הוא בבחינת חבל על הזמן, אבל למה אתה לא מסוגל למצוא השוואות שאין בהן חרא או גללי עיזים?
הרי יכולת בקלות לעדן את התיאור הציורי ולהשוות את שפת עילגי הלשון לאותו קילוח עדין, היוצא מחריץ שפתותיים וחובט על רצפת הרפת תוך התזת ניצוצות מרהיבים ביופיים המזהיב, ומרגילים את הפרה, חמודת העטין, לפשק את רגליה מטעמים אסטטיים בצורה המעוררת תשוקה עזה לכוס חלב מהביל עם פרוסת לחם וזיתים שחורים.
שלך פוצ'ו היקר
ישראל זמיר
1. רכבת-העמק והאימפריאלים הבריטי
לאהוד שלום רב,
א-פרופו רכבת-העמק. בבית-אלפא יש המון סיפורים וליקטתי שניים מהם.
יוזק לימון ז"ל, חבר השלמת בית-אלפא (אחיו של מוקה לימון – מפקד חיל-הים לשעבר) נחשב למדריך-נוער נערץ. יום אחד הוא החליט להוציא את אחת מקבוצות הנוער לרחיצה בים-כינרת ברכבת-העמק. לא הייתה באמתחתו פרוטה שחוקה והוא הסביר לאותם נערים ונערות, כי הרכבת בעצם שייכת ל"קפיטליזם הנצלני של האימפריאליזם הבריטי, העושק את הפרולטריון." לכן, יש לפגוע בבטנו הרכה – כלומר: לא לשלם תמורת הכרטיסים. וכשיגיע הקונדוקטור לבדיקת כרטיסים, עליהם להתרוצץ בקרון ולהכביד על הספירה.
אחת הבנות הזכירה ליוזק, כי הקונדוקטור הוא ערבי, חלק מהפרוגרמה שלנו ל"אחוות-עמים ומדינה דו-לאומית, ואין זה יאה לפגוע בו."
על כך ענה לה יוזק, כי "מי שמשתף-פעולה עם הבריטים ראוי לכל גינוי!"
נאמנים עליהם דברי המדריך, הם עלו בשאטה על הרכבת בדרכה מזרחה. כשהקונדוקטור הופיע החלה התרוצצות-רבתית. הקונדוקטור המסכן התבלבל בספירה פעם אחר פעם, ולבסוף הודיע ליוזק, כי אין לו ברירה אלא, להזמין את המשטרה הבריטית, שתמתין להם בתחנת צמח "וכל הנוער-החרה הזה," ימצא את עצמו מאחורי סוגר ובריח.
יוזק קלט שהעניין רציני, ביקש שיעמיסו תרמילים על גבם, נעמד ליד פתח-היציאה של הקרון, וכשהרכבת האטה את מהלכה בסיבוב, לפתע רעם בקולו החזק:
"אחריי!" יוזק קפץ מהרכבת הנוסעת וכל החניכים אחריו.
הם כבר לא היו רחוקים מהכינרת.
יוזק, סיכם אותו טיול בסיפוק רב וציין:
"דפקנו את האימפריאליזם הבריטי!"
2. רכבת-העמק תורמת להגברת הילודה
רכבת-העמק חלפה מרחק-מה מהקיבוץ. כל יום, בשעה ארבע ועשרה לפנות-בוקר, נהג-הקטר, לאחר שעזב את תחנת שאטה, צפר ארוכות בצופר-הרכבת והחריד את החלוצים משנתם. באחת משיחות-הקיבוץ, באותם ימים, דובר על המצב הכלכלי הקשה ואחד החברים הציע להגביל את הילודה "עד יעבור זעם."
לפתע קם אחד החברים וטען שבכל אשם נהג-הקטר, שמעיר אותם כל בוקר בארבע ועשרה.
"אם רוצים שההחלטה תכובד – יש להתקשר להנהלת רכבת-העמק שתורה לנהג הקטר, שיפסיק לצפור. מה עוד נותר לעשות עד לצלצול הפעמון בשש בבוקר ליציאה לעבודה?" שאל החבר.
"עוד מעט תטען, שנהג-הקטר הוא האבא הרוחני של הילדים," עקצה אותו אחת החברות.
מוסטפא כמאל אתא טורק – יוק?
בחירתו של עבדוללה גול, מוסלמי אדוק מהמחנה הפוליטי האיסלאמי בטורקיה, לנשיא המדינה, מוכיחה כי במדינות האיסלאם, במדינות הערביות, ובמזרח התיכון – הכיוון, הווקטור של הדמוקרטיה חד הוא – השלטת שלטון רוב מוסלמי שדוחף להקמת מדינת הלכה מוסלמית, לרוב קיצונית, שמורידה מעל הפרק כל סיכוי של חזרה למדינה דמוקרטית, חילונית או לפחות לא דתית קיצונית.
כאשר כמאל אטאטורק החליף את הכתיב של השפה הטורקית מערבי ללטיני והפקיד את הצבא על שמירת אופייה החילוני של טורקיה החדשה, שהחליפה את תורכיה הישנה ואת האימפריה העות'מנית – הוא ידע היטב מה הוא עושה ועם מי יש לו עסק. לכן כל אבירי הדמוקרטיה ראוי להם, כשמדובר בטורקיה, לשים אפר על ראשם. התקווה היחידה, המחסום היחיד שעומד בטורקיה בין מדינת הלכה מוסלמית לבין מדינה חילונית, הוא הפיכה צבאית שתשליט דיקטטורה של גנרלים המחוייבים לצוואתו של אבי האומה מוסטפא כמאל אטאטורק! במזרח התיכון ובעולם האיסלאמי אפשר לשחק בדמוקרטיה רק כשמדובר במישטרים מלוכניים או טוטאליטאריים-"נאורים-יחסית" שאינם מאפשרים ל"בחירות" להחליף שלטון מלכותי, שבטי או ריכוזי שאינו מוסלמי קיצוני, דוגמת ירדן, סעודיה ומצרים.
ומי שמסתכל קדימה יודע שגם אצלנו "מדינת כל אזרחיה" היא ניסיון להפוך באמצעים דמוקראטיים של רוב את מדינת ישראל למדינה לאומית-ערבית-מוסלמית ואולי גם למדינת הלכה מוסלמית, ולמחוק את אופייה היהודי, הפלוראליסטי, הדמוקראטי והחילוני-ברובו; ישראל היא מדינה מזרח-תיכונית הנלחמת על חייה באוייב הערבי מחד – ומאידך בניסיון ההשתלטות של מדינת הלכה דתית יהודית, כמו שמסתבר, למשל, מתהליך התחרדותה של שנת השמיטה, הכופה חוקים אנאכרוניסטיים, שלא לומר – מטומטמים ואנטי-ציוניים בעליל – על כלל הציבור בישראל, ומעשירה מאוד את העוסקים בה "לשם שמיים" כביכול.
א. ראב
א. ראב, שריד מהתקופה העות'מנית בפלשתינא
גיורא לשם
מה צומח ואיפה
וייתכן שבחצרו של השכן אין דשא כלל
מן המכתב העיתי [גיליון 273] –
"במחצית הראשונה של 2007 צמח המשק ב-6.6%.
התוצר העסקי עלה ב-7.9%.
רמת החיים עלתה ב-5.7%.
התוצר המקומי הגולמי עלה ב-5.6%.
התוצר העסקי עלה ב-7.9%.
ייבוא הסחורות והשירותים עלה ב-15.5%.
ההוצאה לצריכה פרטית לנפש עלתה ב-5.7%.
האבטלה ברבעון השני של 2007 ירדה ל-7.6%.
שיעור המועסקים במשק עלה ל-56.6%."
אין בכוונתי להתגרות במיספרים האלה, שראו אור בכתב-העת שלך. מרביתם נכונים. עם זאת, ממוצעים הם תמיד ממוצעים, וקל מאוד לטעות במשמעותם.
מה פירוש הדבר שרמת החיים עלתה ב-5.7%? אם רמת החיים של רעייתי ושלי ירדו בשלוש השנים האחרונות ב5-6% הרי שרמת החיים של מישהו עלתה השנה ב-7.7%!
אסביר את עצמי. קצבת זקנה קוצצה לי ולרעייתי בימי סילבן שלום, לפני שלוש-ארבע שנים, ב-4%. אם כי אין זו כל הכנסתנו, משקלו של הקיצוץ בכלל הכנסתנו הוא כ-1%, ואולי כמה שברי אחוז יותר.
בשלושת השנים האחרונות ירד ערכו של הכסף (כלומר, המדד עלה) ב-2-3% בחישוב מצטבר. זאת ירידת הכנסה שנתית בשיעור של כ-1%, וזו אך תוספת ירידת ערך המצטרפת לקיצוץ הקצבאות.
הרפואות בסל התייקרו. קשה מאוד לאמוד את שיעור ההתייקרויות. במקרים מסוימים מדובר בשקל או שניים בחודש, במקרים מסויימים אף ביותר.
אבל צריך לצרף להתייקרויות האלה חשׂכים שונים בתחום הבריאות, שאין מרבים לדבר בהם. מחמת המגבלות שמטילות קופות החולים, עליך לצאת לבדיקה במכון שאינו באיזור מגוריך ואת הוצאות הנסיעה אתה מוציא מכיסך.
ייאמר מיד: רמת הרפואה בארץ גבוהה מאוד; השאלה הכלכלית מסתתרת מתחת לשטיח אולמות האשפוז, ובאשנבי הפקידים המעניקים (או לא מעניקים) טופס 17, המעניקים או לא מעניקים היתר לקבלת תרופה בסל שקיימים לגביה סיווגים מגבילים.
אדם קשיש (חולה כרוני) צפוי, באורח ממוצע, להיות מאושפז כשבועיים עד חודש בשנה. מסתבר, שתרופות נפוצות רבות, הכלולות בסל הבריאות, אינן מסופקות בבית-החולים בתקופת האשפוז. אתה מתבקש באדיבות להביאן מהבית: סוגי אנטיביוטיקה שונים, נוגדי קרישה מסויימים, תרופות להפחתת שומנים בדם ועוד. על-פי חשבוני (המנוסה מאוד לאחר 27 אשפוזים ב"איכילוב" ב-6 השנים האחרונות) הרי שכל אשפוז עולה לחולה בתרופות אלו בלבד בכ-50-20 ש"ח.
אינני רוצה להכביר מילים ועובדות. אפילו אם אתעלם מצרכים ביתיים פשוטים של קשישים בעת שהותם בביתם, אציין כי מחירי החשמל (מיזוג וחימום), ומחירי הגז – עלו, אם כי במידה מתונה. ואף-על-פי-כן, כל עלייה מתונה בהוצאותיו של קשיש, פנסיונר (שהוא, לעיתים קרובות, חולה כרוני) מסתכמת בשקלים אחדים או עשרות שקלים מדי חודש בחודשו.
יכולתי להמשיך ברשימה ולהעיר על מצרכי מזון דיאטטיים הכרחיים מבחינה רפואית (נטול סוכר, דל שומן, רב חלבון או דל חלבון וכו') היקרים בהרבה מן המוצרים הרגילים בשוק, אך לא אכביד מדי על החשבון, אם כי אבקש לזכור שגם הוא גורם כלכלי מכביד.
ובהיותי מאוד מתון בתגובתי אני מבקש לציין, כי כקשיש בן 67 (כמוני), כפנסיונר (כמוני) וכחולה כרוני (כמוני), ביחד עם הרעייה הקשישה והפנסיונרית, אם כי הבריאה למדי, רמת חיינו ירדה בכל אחת מן השנים האחרונות בקרוב ל-2%. לכאורה, זה אינו מספר מזעזע. בפועל ממש, החיים מתחילים להיות קשים יותר ויותר, גם ללא המגבלות האחרות: ב-3-4 השנים האחרונות ירדה רמת חיינו, בסך-הכל בכ-8% (ואולי אף 10%), ואת פער ההכנסה הזה איננו יכולים עוד לקוות לכסות מחמת הקושי להשתכר כאשר אתה קשיש וחולה.
את התהליך הזה אינני תולה באהוד אולמרט, ואף לא באדם יחיד כלשהו. זו מגמה נמשכת והולכת למן התפרקותה של מדינת הרווחה, אימוץ הגלובליזציה הגסה כערך מקודש, ניסיון לנהל מערכות בריאות ציבוריות כמוקדי רווח/הפסד, כתעשיות, מתן עדיפות להחלטות מינהליות על-פני החלטיות רפואיות, ופילוסופיה שגויה לחלוטין לגבי יעילות טיפולית, שגויה במובן שבו אפשר למדוד את השגיאה בממון ממש.
יניחו קוראי חדשות בן עזר לרגע את דעותיהם הפוליטיות ויקשיבו לכמה מילות סיכום שיש בדעתי לומר.
אני מכיר את המערכת הרפואית מילדותי. אבי היה רופא קופ"ח מ-1935 ואימי היתה אחות רחמנייה. בסוף שנות ה-50 (כאשר הייתי בן 18) נזקקתי לטיפול מקצועי כבד מצד המערכת הרפואית וזאת המערכת שמקיימת אותי בחיים עד עצם היום הזה למרות הסתבכויות רבות ושונות. מכל מקום, המערכת הרפואית העניקה לי בטיפולה חיי משפחה טובים, עבודה בעלת ערך (פיתוח תוכנות מתקדמות לשירות מערכת הרפואה בשנים 1966-1988 ואחר כך פעילות ספרותית עניפה למדי.
בלא לעורר שום רגש פתטי עליי לציין כי אם תימשך השחיקה האיטית-הזוחלת בכל רכיבי החיים של קשיש-פנסיונר-כרוני ורעייתו הקשישה, המערכת המשפחתית תמצא את עצמה שקועה לפתע בעוני מנוול, שעליו לא תוכל עוד להתגבר.
על כך דאגתי, ובשל כך אני מציע לבחון בביקורתיות הוגנת את המספרים הכלכליים המשתפרים ולראות מה ניצב מאחוריהם בכל שכבה חברתית רחבה למדי, ובהם המספרים הנאים האלה (והם נאים!) מסווים תת-אוכלוסיות, שהמיספרים הנאים האלה מזיקים להם, הן בכיסם והן בתחושת כבודם העצמי כמפרנסים.
בתודה על ההקשבה,
גיורא
לגיורא,
אתה צודק. אנחנו מדינה שיכולה וחייבת לדאוג לאזרחיה, אך מבלי לפגוע בכבודם העצמי, מבלי לביישם ברבים כנתמכי סעד ומבלי שאחרים יעשו הון פוליטי ויחצ"ני על חשבונם.
אהוד
* * *
"המחצבה" בערוץ 7
ביום שבת 25.8 אחר-הצהריים, בערוץ 7, נתנו שידור חוזר של הסרט "המחצבה" (1990) על פי הרומאן שלי משנת 1963. למרבה הצער לא מודיעים לי קודם על שידורים אלה ולכן נבצר ממני להודיע עליהם במכתב העיתי לנמענים. יש לקוות כי בדורות הבאים ישתפר המצב.
אהוד בן עזר
* * *
יום יש חשמל בעזה, יומיים אין,
וכך עד לשיחרורו של גלעד שליט
באשר לשיחרורו של החייל החטוף גלעד שליט – אין שום הצדקה להשפיל את ישראל ואת כוח ההרתעה שלה במתן פרס שיחרור לעשרות טרוריסטים פלסטינים מנוולים, המרצים עונשי מאסר ממושכים על מעשי רצח מזוויעים ביותר, ושהם עוד יצחקו לנו בפרצוף ויחזרו לסורם. יש הרבה אמצעי לחץ אחרים להביא לשיחרורו, לפחות באותה מידה של הצלחה או אי-הצלחה. למשל, יום יש חשמל בעזה. יום אין. יום יש חשמל בעזה. יומיים אין. וכך עד לשיחרורו של גלעד שליט ללא שום תנאי חוץ מחידוש הזרם באופן רצוף. היושבים בחושך יראו אז אור גדול.
ולהוריו ובני משפחתו אני שם נפשי בכפי ומעז לומר: "זה נורא שבנכם החטוף יושב בכלא, אבל נורא לא פחות הוא מצבן של מאות משפחות שכולות שבניהן נהרגו ונהרגים עדיין במלחמה, ואין להן אפילו שביב התקווה שיחזרו. ומי אשם? מי שיסד את מדינת ישראל בלב איזור חורש רעה, ארץ של חיתו טרף, של אלה אשר לעולם לא ישלימו עם קיומנו אלא ימשיכו לחטוף ולהרוג וגם לנו לא תהיה ברירה אלא להשיב להם כגמולם."
* * *
זה מיספר חודשים שאני מקבל את עיתונכם, תחילה על ידי העברות מחבר ובתקופה האחרונה באורח ישיר. אני מאוד נהנה מקריאתו וברצוני לשבח את "העושים במלאכה".
בכוונתי להעביר את העתון ב"תפוצת נאטו" לחברי.
בברכה
חזי
* * *
פריטיוף ננסן ולא רואלד אמונדסן
סופר נידח שלום,
ברוך תירוש כותב במאמרו [גיליון 273]: "והנורבגי אמונדסן אף קיבל את פרס נובל לשלום בעבור ה'טרנספר' שאירגן לפליטים היווניים והטורקיים."
רואלד אמונדסן הוא הנורבגי הראשון שכבש את הקוטב הדרומי והוא לא קיבל שום פרס נובל לשלום. לעומת זאת, נורבגי אחר – מר פריטיוף ננסן, שהיה הנציב העליון לפליטים של חבר הלאומים, זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1922, כאות הוקרה על עזרתו לשבויי מלחמה גרמנים, לנפגעי המהפכה והרעב בברית המועצות ולפליטים אחרים, לרבות פליטי המלחמה בין יוון לטורקיה.
העזרה ההומניטארית של ננסן ניתנה לפליטים אחרי שהטרנספר האכזרי (היווני-טורקי) כבר בוצע.
שוחרי הטרנספר בארצנו נוהגים לסלף ומציגים את הפרס שניתן לננסן כפרס שניתן לו עבור הטרנספר הדו-צדדי האכזרי שבוצע על-ידי הטורקים והיוונים בתום מלחמת העולם הראשונה. רצונם ליצור לטרנספר תדמית חיובית כדי שאפשר יהיה לבצע טרנספר בעתיד.
עלינו לנסות להגיע להסכם שלום ופיוס עם הפלסטינים ולא לחלום חלומות טרנספר באספמיא.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: למרבה הצער, החלום באספמיא הוא שיהיה הסכם שלום ופיוס עם הפלסטינים.
* * *
את חבורת השודדים הוואנדלים שהתעללה בחיפה באכזריות סאדיסטית בקשישה איטה פוגל, ניצולת שואה שעלתה בגיל שש ארצה באונייה "אקסודוס" – יש לתלות בביצים ולקלף מהם את העור פיסה אחר פיסה, אבל מאחר שאנחנו הומאניים, בייחוד כשמדובר בפושעים – אז לפחות מאסר עולם בלי שום סעיף פסיכיאטרי או הקלה בגלל התמכרות לסמים.
* * *
היהודונים רוקדים בפני הפריץ
ח"כים עלובים שכמותכם, ודאי למדתם בבית הספר על יהודֵי גולה שרקדו בשעתם בפני הפריץ מתוך חוסר כל כבוד עצמי (אמנם, לעיתים, בגלל סכנה לנפשותיהם) –
והנה, לוועדת הביקורת של כנסת ישראל העצמאית – הזמנתם פריץ שחצן לחרף ולגדף אתכם ולעשות מכם צחוק! חרפה ובושה! חרפה ובושה!
ואתה אורלב, אולי תלך לעבוד אצלו לאחר שגוננת עליו בישיבה של ועדת הביקורת שאתה עומד בראשה, כפי שלא גוננת אפילו על ראש הממשלה! – מה בכלל הפריץ הזה עושה בכנסת? הרי הכול אצלו זו יחצ"נות אחת גדולה, הנקנית בכסף, ומנגד – יש אצלו זרות תהומית למדינה, לשפתה ולתרבותה. שימעו את האנגלית העילגת שלו המביעה את אורח מחשבתו הפשטני והשחצני.
לכו נשקו לו בתחת, יהודונים! – נשקו באנגלית או ברוסית – כי עברית, שפת המדינה, הוא לא יודע. רק לתת עצות וללגלג בכנסת על ממשלת ישראל הוא יודע, וגם למכור את התדמית שלו, שגם אתם הלכתם שבי אחריה.
במקום לזרוק אותו החוצה או לצאת כולכם מהישיבה כל עוד הוא בפנים – אתם נראיתם לעומתו כחברי פרלמנט ברפובליקת בננות!
בושה וחרפה! בושה וחרפה!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,558 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
274 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל