חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 276
תל אביב, יום חמישי, כ"ג באלול תשס"ז, 6 בספטמבר 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אליהו הכהן: "העוזרת" - פזמון גנוז של רחל.
יוסי גמזו: רָחֵל. // משה בר-יוסף: קרבה שנת השמיטה.
יואב אהרוני: שאלה שאלתית ותשובה תשובתית
שר החקלאות: לא אאשר ייבוא בשנת שמיטה, עמירם כהן, "הארץ", 3.9.07.
ד"ר גיא בכור: א. ממשלת אבו מאזן: על רעידת אדמה שכבר היתה, ואחרת שאולי עוד תהיה. ב. הדמוקרטיה הפלסטינית קצרת הימים בוטלה היום.
ג. על הבית ברחוב מודיעין 156, היטלר והשכל של בומבה.
ליאורה בן יצחק / שלושה שירים. // אורי הייטנר: הנראטיב של זקני ציון.
יוסי אחימאיר: זהירות: ועידה בינלאומית. // נורית יובל: אהרון.
דורון גיסין: ביקור בפראג, וינה ובודפשט [המשך].
איליה דיקמן: האם "הקרן החדשה לישראל" מפרסמת באמצעות שתי"ל באתר של החמאס?
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק חמישה-עשר, נהג מכונית-הקירור אבינועם יוסף, פדיקוריסט לנערות במצוקה.
אליהו הכהן
"העוזרת" - פזמון גנוז של רחל
רחל תיעדה פיסות הווי מימי דגניה בחרוזי שיר, כעין פיליטונים בחרוזים, שאותם רשמה על יריעות נייר מוארכות. פזמונים אלה לא נועדו לפרסום. לכל היותר הקריאה אותם בהתכנסויות חברים ולא כולם נשמרו. מאחד הפזמונים האלה, שכונס אל כתביה רק כיובל שנים לאחר פטירתה, אנו למדים שלאחד מערבי התרבות בקבוצה החליטה להתנדב ולהגיש הרצאה משלה על הפוטוריזם באמנות, בניסיון תמים להעשיר את ערבי התרבות ולפתוח חלון אל זרמים ותנועות באמנות העולמית. הניסיון לא עלה יפה והיא חשה עצמה די אומללה באותו מעמד. תוך כדי דבריה נשלחו לעברה כל הזמן הערות עוקצניות של כמה חברים שרמזו לה שאותם מעניינים ענייני המשק, האבסת הפרדות וגידול שעורה ומה להם ולפוטוריזם. רחל, שנאלצה ככל הנראה בשלב מסוים להפסיק את הרצאתה, שיקעה את אכזבתה בכמה בתי שיר הומוריסטיים מחורזים שמבין השיטין אתה קורא בהם על היפגעותה מחוסר העניין שגילו חבריה בהרחבת הדעת מעבר לענייני עבודת הכפיים.
רוב הפזמונים הקלים הללו שכתבה רחל מעת לעת לא לוקטו ופורסמו עד כה. חלקם אבדו ויתרם מצאו את דרכם למגירות נסתרות ולארכיונים. מרון מכפר שמריהו, מוכר ספרים הפותח את מחסן הספרים שלו רק אחת לשבוע ביום שלישי, הראה לי לפני שנים אחדות יריעת נייר צרה, מהוהה ומוארכת שבה רשמה רחל פזמון הווי כזה בשם "העוזרת". ביקשתי את מרון, מוכר ספרים צעיר ונדיב, שזכה לאחרונה להנצחה בספרו החדש של חיים באר "לפני המקום", שינקוב את מחירה של אותה מציאה. הוא הפתיעני בתשובה: "שלך היא."
הפזמון "העוזרת" – ככל יתר הפזמונים הקלילים של רחל – אינו כלול במחברת האבודה שלה שעליה סיפרתי ב"חדשות בן עזר 274". היא לא ראתה בפזמונים אלה יצירות הראויות לשימור. בכך קדמה לאלתרמן, גדול הפזמונאים העבריים במאה העשרים, שפיזר את מאות פזמוניו לכל רוח מבלי לשמור לעצמו עותק או לפחות טיוטת כתב יד שלהם – גם אם לימים נפוצו והושרו והוקלטו. הוא הקל בערכם וראה בהם מין פליטת קלילות שלו ולא יצירה של ממש. מכל שכן רחל, שבוודאי ובוודאי לא ראתה בחרוזים שכתבה מפעם לפעם יותר מאשר מוצר יפה לשעתו, הנועד להקראה חד פעמית ואחר כך להשלכה.
כפי שהיא מתוודה בפזמון "העוזרת", הרואה עתה אור לראשונה, הרצון לכתוב שירים העסיק אותה כל שעות היום, אפילו בעת עבודתה במטבח. מסתבר שהיסח הדעת הזה שלה תוך כדי הדחת הכלים גרם נזקים של ממש. לכן, עד שתתפנה לכתוב שיר, היא פורקת מעליה את חווית היום במטבח ומפצה את עצמה בפזמון מחויך הַמְתַּנֵה את מצוקתה.
את המסורת של כתיבת פזמונים קלילים התחילה רחל בחוות העלמות בכנרת לפני מלחמת העולם הראשונה, אך בעיקר כתבה פזמונים כאלה בימי דגניה, וכך הפתיח ברשימתי. ואילו הפזמון "העוזרת" דווקא נראה לי מתקופת שהות של שנים אחדות של רחל בירושלים, בראשית שנות העשרים. היא התגוררה בדירות אחדות בבית הכרם וברחוב הנביאים, והתפרנסה ממתן שיעורים פרטיים וכנראה גם מעבודות בית פה ושם. אין בפזמון רמז, לצערי, למקום שבו נכתב, ואולם מצאתי אסמכתה לכך שרחל שימשה עוזרת בבית רחל כגן בירושלים, ותמורת עבודתה לא קיבלה שכר אלא ארוחת צהריים מדי יום. היא כתבה זאת באחד ממכתביה.
העוזרת
ביום אני עוזרת
בערב ברצוני להיות משוררת:
עוד טרם הספקתי לצחצח את הסיר
וכבר רוצה אני לחבר שיר.
מסדרת אני את המטבח
ופתאום – טְרַך רַך רַך,
בחרוז נזכרתי
וכבר כלים שברתי.
הגברת תיכף נבהלת
ואותי היא שואלת:
מה קרה אתך בזמן האחרון,
שהמטבח מצלצל כפעמון.
ואני כולי רועדת,
לענות אני מפחדת:
מה יהיה אם שוב בחרוז אזָכֵר
ובינתים דבר מה יִישָבַר?
את תשובתי לה עוד לא מסרתי,
עם הכל עוד לא גמרתי,
עד שאני שיר אַחֲבֵּר –
כלום בבית לא יישאר.
יוסי גמזו
רָחֵל
לכל אוהבי שירת רחל שמַחבּרת-כּתוּבים לא נודעת שלה
נסקרה כּאן בּידי אליהו הכּהן לפני שבוּע
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם?
וְאוּלַי הֵם הָיוּ דַוְקָא כֵּן –
וְעָבַרְתּ, צְעִירָה, בִּצְחוֹקֵךְ הַנִּכְלָם
לְמוּל סַבָּא חֶרְמוֹן הַזָּקֵן.
וְיָפְיֵךְ, כְּאָבִיב פִּתְאוֹמִי וְקָצָר,
כְּמוֹ סִפֵּר לוֹ בְּלִי קוֹל, לְעֵדוּת,
אֶת כָּל מַה שֶאָצַר,
אֶת כָּל מַה שֶנָּצַר
בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים שֶל בְּדִידוּת.
וְאוּלַי... הָאוּלַי הוּא תָמִיד סְפֶּקוּלַנְט,
לֹא כַּמָּוֶת גּוֹבֵה-הַמִּסִּים
הַמַּגִּיש לְגוֹבַיְנָא נוּגָה אֶת כֻּלָּן,
כָּל שְנוֹתֵינוּ בַּסָּךְ, עַל גִּילָן וּשְכוֹלָן,
וּמַטִּיל בָּן, פְּרַקְדָּן,
בִּמְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם
חֲרָסִים, חֲרָסִים עַל רִיסִים.
אֲבָל דַּוְקָא הַהוּא, הָאוּלַי שֶגָּבַהּ
כְּעָנָן לַבְנוּנִי וְשָלֵו
מֵעַל כָּל הַ"הוּ-הָא", כָּל תִּמְרוֹת הָאָבָק
שֶל בָּדוּק וּמוּכָח (וְחוֹלֵף),
דַּוְקָא הוּא עוֹד הוֹמֶה לָךְ הֶמְיוֹת-אַהֲבָה
בְּמִין טְרֶמוֹלוֹ עַז וְלוֹהֵב
שֶאֵינוֹ מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת, אֲבָל
מִתְקַבֵּל – וְעוֹד אֵיךְ! – עַל הַלֵּב.
רָחֵל, רָחֵל, עֵינֵי הַנֵּצַח עֲצוּמוֹת,
רָחֵל, רָחֵל, עִם סָרָפָן וּשְתֵּי צַמּוֹת
אַתּ מְרַחֶפֶת יְחֵפָה
כְּשִלְגִיָּה וְסִינְדֶרֶלָה
בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל יָפָה
שֶל כּוֹכָבִים וּפַת בְּמֶלַח
וְאֵיזֶה עֶצֶב דַּק הוֹמֶה וּמְחַלְחֵל:
רָחֵל,
רָחֵל...
*
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם
וְהַדֶּקֶל, בִּירַק בְּלוֹרִיתוֹ,
לֹא גָחַן עַל קִבְרֵךְ בֵּין יַרְדֵּן לְגוֹלָן
וְלֹא אָנוּ גָחַנּוּ אִתּוֹ.
וְלֹא אָנוּ עָמַדְנוּ שָם רֶגַע אָרֹךְ
עִם סִפְרֵךְ הַצָּמוּד לֶחָזֶה –
אֶלָּא אַתְּ וְהַדְּמִי,
אֶלָּא אַתְּ וְהָרֹךְ
שֶבָּרָא אֶת הָרֶגַע הַזֶּה...
זֶה הַחֹלִי, וְלֹא הַזִּקְנָה, בּוֹ דְמוּתֵךְ
סֻתְּתָה בְּאִזְמֵל נְכָאַיִךְ.
אֶל הַגִּיל הַמֻּפְלָג שֶמֵּאָז שְנַת מוֹתֵךְ
לֹא הִגַּעְתּ מֵעוֹלָם בְּחַיַּיִךְ.
אֲבָל דַּוְקָא לָכֵן מִתְיַפְּחִים מִן הַכְּתָב
הַדְּבָרִים בְּלִי אָבָק עַל לִבָּם –
הָאֵלִים, כַּיָּדוּעַ, קוֹטְפִים אֶת מֵיטַב
הַפְּרָחִים בְּעוֹדָם בְּאִבָּם.
הָאֵלִים, כַּיָּדוּעַ, קִנְאָה אֲפֵלָה
מִתְקַנְּאִים הֵם בְּכָל שֶצָּעִיר וִיפֵה-דְמוּת הוּא
וְכָאֵלֶּה (בְּרָכָה הִיא, רָחֵל, אוֹ קְלָלָה?)
בָּאָבִיב,
בָּאָבִיב יָמוּתוּ.
וְכָאֵלֶּה עוֹבְרִים בּוֹ, בַּזְּמַן הַנִּזְכָּר,
כִּצְמַרְמֹרֶת בַּגֵּו הָרוֹטֵט,
כְּנִגּוּן בַּמֵּיתָר,
כְּמַסְרֵק בַּשֵֹּעָר
הַמַּתִּיז נִיצוֹצוֹת-מַגְנֵט.
*
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם
וְהַלֵּב מִתְפַּתֶּה רַק לִבְדוֹת
מִגַּלֵּי-הַכִּנֶּרֶת שֶלָּךְ וּכְחוֹלָם
אַגָּדוֹת עַל גַּבֵּי אַגָּדוֹת.
אֲבָל מַה זֶּה חָשוּב, נְסִיכָה חֲרִישִית
שֶל עַצֶּבֶת דְּמוּעַת יַהֲלוֹם,
הֶהָיִית אוֹתָה דְמוּת שֶל לֵילוֹת בְּרֵאשִית,
הֶהָיִית – אוֹ חָלַמְנוּ חֲלוֹם...
רָחֵל, רָחֵל,
כָּל הַשְֹּבֵעִים וְהַשְּמֵנִים
חֵרְשִים מִשְּמֹעַ, אַךְ קוֹלֵךְ – פַּעֲמוֹנִים
שֶל אֵיזֶה עֹנִי וְרָזוֹן סְגוּפִים, הַרְחֵק כִּרְחוֹק כִּנֶּרֶת
מִצִּנָּתָם שֶל צִינִיקָנִים וְכַמָּה אָפְנוֹת-צַמֶּרֶת
וְחֶסְרוֹנֵךְ כַּיּוֹם בֵּינֵינוּ, בְּעִדַּן זִילוּת עֶרְכָּם
שֶל אַהֲבַת מוֹלֶדֶת, אַהֲבַת עִבְרִית, כָּל שֶנִּרְקַם
מִבְּדִידוּתֵךְ וְיִסוּרַיִךְ, מֵאֶלְמֵךְ שֶלֹּא נָדַם,
מִשִּעוּלַיִךְ לַמִּטְפַּחַת הַנִּמְלֵאת בְּדָם,
מִכִּסּוּפַיִךְ הַקּוֹרְעִים כָּאן עַד הַיּוֹם, לֹא בְּלִי סִבָּה
לֵב אִיש וּנְבוֹ לוֹ עַל הָאָרֶץ הַקְּשוּחָה וְהָרַבָּה,
מִמִּלּוֹתַיִךְ "רַק אֲשֶר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד"
וּמִיָּפְיֵךְ, רָחֵל, יָפְיֵךְ הַמְּעֻנֶּה וְהַנִּרְעָד
כָּל-כָּךְ חַיִּים פֹּה, נִצְחִיִּים פֹּה, שֶהַשִּיר אֵינוֹ מוֹחֵל
בִּזְרֹם חֻמּוֹ מִמֵּךְ
עַל יַתְמוּתוֹ מִמֵּךְ
רָחֵל,
רָחֵל...
אֲבָל מַה זֶּה חָשוּב, נְסִיכָה חֲרִישִית
שֶל עַצֶּבֶת דְּמוּעַת יַהֲלוֹם,
הֶהָיִית אוֹתָה דְמוּת שֶל לֵילוֹת בְּרֵאשִית,
הֶהָיִית – אוֹ חָלַמְנוּ חֲלוֹם...
רָחֵל, רָחֵל, עֵינֵי הַנֵּצַח עֲצוּמוֹת – – –
תשובה לשאלה שבאה "מהצד הפולט את החומרים שעברו את מערכת העיכול"!
בגיליון 275 של "חדשות בן עזר" כתב העורך:
שאלה חקלאית: האם הפרות ברפתות ישראל ניזונות רק מתערובת יבשה משנה שעברה או שהן זקוקות גם לחציר טרי ואספסת שגדלים בשנת שמיטה ועל כן את החלב שלהן יש לשפוך ארצה, לדעת המחמירים, ולהסתפק בחלב של ערבים?
והנה התשובה [של ד"ר משה בר-יוסף]:
ראשית, משאלתך מתברר כי אינך מעודכן במה מאכילים בשנים האחרונות את הפרות בארץ. פרות ישראל, מלבד אלה שברפתות עמק בית שאן, היכן ששאלת השמיטה מורכבת, ממילא לא יטעמו אספסת בשנת השמיטה הקרבה כשם שלא הוטעמו בירק הזה בשש השנים שקדמו לשמיטה. וזה לא בגלל שהאספסת שינתה מטעמה המשובח אלא כיוון שלגידול הזה נדרשים מים רבים ויש היום גידולים אחרים שהם חסכוניים יותר במים ( מידע אישי מד"ר ש. גלילי חוקר בענף המספוא ומשאבי טבע , מנהל המחקר החקלאי, מכון וולקני) .
ומכאן תבין כי שאלתך אינה חקלאית אלא שאלת "אינטר חוּכֵם" שתוקן מלשון אוֹיְבֵּר חוכם, מושג יידישאי בעל קונטציות מורכבות ששונה לא רק בגלל זיקתו לכתבות אינטרנט אלא כדי לאמר בשפה יפה את שבימינו נוהגים להגדיר כשאלה מהצד הפולט את החומרים שעברו את מערכת העיכול.
ואני מציע לכן לדון בעניין השמיטה בדרך רצינית. כי יש במצווה הזו צדדים רציניים דיים כדי שהעתון המדעי האנגלי NATURE שיחד עם SCIENCE האמריקאי נחשבים כעתונים המדעיים היוקרתיים ביותר בעולם יכתוב בכותרתו בגליון מ 16 לאוגוסט 2007 כרך 448, עמ' 834 את הדברים הבאים :
Sabbaticals offer scientists respite and a chance at reinvention
וזה ישמש כמבוא לדיון בעניין החשוב והמורכב הזה.
קרבה שנת השמיטה
משה בר-יוסף
באם נערוך משאל בקרב הציבור הישראלי החילוני זה המשכיל והמעורה בחיי הארץ ונשאל אותו על דעתו בעניין השמיטה הקרבה רובו לא ימצא זמן ורצון להתעסק בשאלה הזו ומיעוטו יפלוט בוודאי כמה מילים קשות או חריפות כנגד פרימיטיביות העניין הזה וכנגד הממסד הרבני הקלריקאלי שדואג להנציחו.
באם נצמצם את ציבור הנשאלים למורים בבתי הספר היסודיים, התיכוניים והאוניברסיטאות בארץ ונחליף את השאלה למה דעתם על שנת השבתון המגיע להם על פי החוק נקבל נאום נלהב על היתרונות העצומים שהשנה הזו מעניקה להם והם לא יסתפקו בכך ויוכיחו כי השבתון מועיל לא רק להם אלא לכלל הציבור בארץ המפיק תועלת רבה מהבילוי של חוקרים ומורי אוניברסיטאות במרכזי מחקר בעולם. ועוד תלמדו עד כמה אין תחליף למתנה העצומה הזו לחיזוק הקשר עם עולם המחקר ולחידוש הבטריות של מרצים וחוקרים שלאחר שש שנות עבודת הוראה מוצאים עצמם מרוקנים מיכולת להמשיך בעבדות היום יומית. כי אמת הדבר חוקרים טובים הם עבדים למשימה ולעיתים קרובות מקריבים את שלומם ושלום משפחותיהם למען פרסום וגרנט מחקרי נוסף.
חקלאים אינם חוקרים אף כי חקלאי טוב היום חייב להיות גם חוקר טוב ולא רק בתחום אחד אלא בכמה תחומים החל ממחקר על סגולות השטחים שהוא מעבד ויותר מכך על סגולות שטחי המתחרים כי בחקלאות הצלחה אישית אינה נמדדת לפי גובה היבול שצמח אצל א' אלא לפי מה שצמח אצל כל המגדלים האחרים וזה כמובן אינו ייחודי לארץ ואינו ייחודי לגידול מסויים אלא לכל הגידולים. וסיפר לי חבר פלורידאי כי יש קשר הפוך בין טיב החסה בסופרמרקט לבין הכנסת החקלאי וככל שהחסה טובה יותר זה סימן שלכולם היתה עונה טובה והמחירים נמוכים וככל שהחסה מסכנה יותר זה סימן שהמתחרים לא הצליחו ואז סיכויי הרווח גם מיבול נמוך גבוהים יותר. והסיפור הזה מגובה בסיפור אמיתי על מגדל חסה קליפורני שבשנה בה שטחי המתחרים הותקפו על ידי כנימת עש חדשה התמזל מזלו והשטחים שלו היו נקיים יחסית מהמזיק הזה ובזכות הנס הזה הוא קיבל מחירים של פי 5 מהמקובל עבור התוצרת של השנה הקשה ההיא ובעקבות כך פדיונו הספיק לו לרכוש מכונית יוקרה לה הצמיד שלט של משרד הרישוי הקליפורני שסימנה היה אותיות WHITEFLY כשמה האנגלי של כנימת העש.
ולא רק לבחור בשטח המתאים ולא רק בזנים המתאימים צריך החקלאי הפיקח כדברי השיר המפורסם לדעת אלא גם ברזי הבנקים והאשראי, ויותר מכך בענייני השגת עובדים זרים ושיכון עובדים ויחסים עם עובדים זרים בקיצור חקלאי טוב צריך היום להיות מכונת מחשוב ומכונת יחסי ציבור ועוד דברים מכאניים הנוגעים להפעלת טרקטור ומחשב. והוא צריך להיות מומחה למזיקים ומומחה גדול יותר לחומרי הדברה כי לא כל חומר הדברה מותר לשימוש לגידולים רבים ויש כמובן שאלה גדולה עד מתי מותר להשתמש בחומר א' ועד מתי בחומר ב'. וספק לכן באם החיים המודרניים שיפרו את מצבו של החקלאי מבחינת שיחרורו מעבדות החיים העצמאיים שהוא בחר בו. בעצם אין לי ספק כי בניגוד לחקלאי המסורתי שגידל בעיקר לצורכי משפחתו וכחקלאי של גידולי בעל באזור הזה עונת פעילותו היתה מוגבלת לכמחצית השנה בלבד, ואילו החקלאי היום מפרנס 100 צרכנים אחרים ועוד מייצא לחו"ל כדי צריכת עוד עשרות צרכנים, הוא במובן המקראי העבד הנרצע זה שהגיש את אוזנו למשקוף והאוזן הזו שיכלה בקלות לצאת לחופשי ולהתעסק במאה תחומים אחרים שהוא בקי בהם ממוסמרת היום לאדמה הקשה ולמים החסרים ולעובדים החסרים ולשאר הבעיות הרבות שחקלאי הארץ המעטים ששרדו מתמודדים עמם.
ולכן ברור כי שנת שמיטה היא מתנה עצומה שיכלה לעשות צדק גדול לא רק לציבור החקלאים בארץ ולא רק בארץ אלא בעצם לחקלאי העולם כולו. והרעיון הזה המופיע בתורת ישראל וחסר אצל חמורבי ואינו מוכר למיטב ידעתי מכל מסגרת דתית אחרת היא ללא ספק אחת המתנות הגדולות שתורת ישראל העניקה לעם ישראל שרובו ככולו עסק בחקלאות אינטנסיבית מאוד בגלל מגבלות השטח ובגלל המחסור הכרוני במים שהארץ הזו סבלה וסובלת.
והנה יש עדויות המצביעות כי דווקא בשנים הראשונות להתנחלות בני ישראל כאן השמיטה לא נשמרה (אז תרצה הארץ שבתותיה אומר הנביא וחז"| דרשו מכך כי גלות בבל שארכה שבעים שנה צמחה בגלל אי קיום מצוות השמיטה בתקופת הבית הראשון). וגם אם הפרשנות הזו מאוחרת ורקעה ההיסטורי אינו ברור יש עדויות אחרות המראות כי השמיטה הפכה לנושא ציבורי מרכזי דווקא בשלהי הבית השני ויותר מכך לאחר החורבן.
אהוד: ד"ר משה בר יוסף, אני מבין שבעיניך המלומדות שאלתי היא שאלה הבאה מהתחת של הפרות, וכוונתה רק "להכעיס". ובכן, כדרכי בחול אענה לך מהתחת: אמור לי בבקשה, אם לא אספסת, אז איזה מספוא ירוק אחר, חסכוני יותר במים, הפרות כן אוכלות בשנת השמיטה? שהרי זה מתברר בפירוש גם מדבריך? ועוד שאלות חילוניות מהתחת של הבהמות כמו – מה לוחכים העגלים-לבשר בשדות המרעה? מה אוכלות העיזים והכבשים? לא שום דבר ירוק שצומח בשנת השמיטה?
לא פלא שאתה מתרגז, וזאת מאחר שכל עניין השמיטה הוא שערורייה שבה חקלאים עבריים ישרים מפסידים גם מן המעט שהם מרוויחים על עבודתם הקשה, ולעיתים גם מסוכנת (שוד וטרור) – ואילו כל מיני מאכערים חרדים ודתיים עושים בשמיטה הון; ואתה, כל מאמרך המלומד אינו אלא אפולוגטיקה דתית מעוררת סלידה, הבאה לתת צידוקים מדעיים-כביכול לחוקים אנאכרוניסטיים.
ככה, בצִ'יק, אתה שולח את כל החקלאים העבריים לשנת שבתון כאילו שולמה משכורתם מאיזו אוניברסיטה או כאילו גם הם חיים על חשבון הציבור כגאוני ההלכה שבישיבות?
מכאן תבין שאתה הוא מי שאינו מעודכן, אלא מתחכם ומנסה לטהר את השמיטה בזיבולי שכל כאילו היא לטובת החקלאים והאנושות בכלל! – אם כך, אולי צריכים חוקי ישראל לכפות שמיטה גם על החקלאות הערבית ועל כל אותם אזורים [הערבה] אשר בכל מיני התחכמויות הלכתיות הם אינם נמצאים בגבולות ארץ ישראל של מצוות השמיטה?
האם שמעת שכדי לקבל לקראת פסח תעודת כשרות לחלב, חיייבים לאחרונה רפתנים ובוקרים עבריים להאכיל את הפרות ואת העיזים ואת הכבשים במזון שאין בו חמץ כבר שבוע לפני החג? – וזאת לא שאלה מהתחת, ד"ר משה בר יוסף, זאת שאלה של התחרדות הנובעת מטמטום של קיצוניות הלכתית הולכת וגוברת – וגם מבֶּצע כסף של אלה המארגנים הֶכְשרים מפוקפקים או ייבוא סיטונאי של ירקות ופירות שלא מיבולם של החקלאים העבריים בישראל.
שמעתי שבקיבוצים רבים מאכילים כרגיל את הפרות במספוא ירוק ולא שמים קצוץ על דיני השמיטה. אני מניח כי בנתיבי השיווק הנפתלים יש מאכערים שמסדרים הכול בעזרת השם, תרתי משמע, ובהסדרי בית דין ולית דיין ודמי לא יחרץ מחשש מלשינותא.
לכן אני ממליץ לקנות מזון בשנת השמיטה בעיקר ברשתות הלא-כשרות, בתקווה שהן תתמדנה לשווק במהלכה תוצרת חקלאית עברית "לא כשרה" – ירקות, פירות וחלב ללא הגבלה וככה לא נשחת פירותינו וירקותינו ארצה.
יואב אהרוני
שאלה שאלתית ותשובה תשובתית
שאלה חקלאית: האם הפרות ברפתות ישראל ניזונות רק מתערובת יבשה משנה שעברה או שהן זקוקות גם לחציר טרי ואספסת שגדלים בשנת שמיטה ועל כן את החלב שלהן יש לשפוך ארצה, לדעת המחמירים, ולהסתפק בחלב של ערבים? [גיליון 275]
תשובה תשובתית:
א. לא ניתן יהיה "להסתפק בחלב של ערבים" בשנת השמיטה, כי אין כמעט חלב כזה בארץ ובסביבותיה.
ב. הפרות לא יצטרכו להסתפק ב"תערובת יבשה מן השנה שעברה," כיוון שכמעט כל מרכיבי התערובות מיובאים מעבר לים (גרעיני מספוא, סויה ולפתית שמהן מייצרים את הכוספות, וכד'); כלומר, המזון נוצר בידי גויים כשרים למהדרין (אף כי אינם ערבים), על אדמה כשרה למהדרין (אם נתעלם מן הגירסה כי קנדה ולא כנען היא הארץ המובטחת).
ג. נכון שפרות אינן יכולות להיזון על תערובת (מזון מרוכז) בלבד, ודרושים להן גם מזונות גסים כגון ירק, שחת ותחמיצים; אולם בימינו מוגשים לפרות בעיקר מזונות גסים משומרים (שחת ותחמיצים) ולא טריים (ירק). מזונות אלה ניתן לשמור תקופה ארוכה, ולכאורה ניתן להאכיל את הפרות במשך כל שנת השמיטה במזונות שנשמרו מהשנה שלפניה. יוצא מכך שהקושייה אינה קושייה כלל גם לשיטתו של הראי"ה קוק וגם לזו של החזון-איש.
ד. מצד שני, בתור פרה, לא הייתי רוצה לאכול תחמיץ שאבד עליו הכלח.
נ.ב.: פוצ'ו, לידיעתך: "אבד עליו הכלח" הוא ביטוי שגור בעברית שפירושו: התיישן, עבר זמנו. "עבר עליו הקלח" ("מכות ברכבת העמק", "חדשות בן עזר" 275) הוא למיטב ידיעתי חידוש לשוני מרענן שלך, שאיני יודע מה משמעותו.
יואב אהרוני
שר החקלאות לרבנות:
לא אאשר ייבוא בשנת שמיטה
מאת עמירם כהן, "הארץ" אונליין, 3.9.07. ציטוט.
רבנים מקומיים מסרבים להכיר בהסכם הנהוג מזה עשרות שנים המאפשר מכירת תוצרת טרייה שגודלה בקרקעות שנמכרו לגויים. שר החקלאות שלום שמחון הודיע היום (שני, 3.9) כי אם הרבנות הראשית לא תתעשת ותפעל ברבנויות המקומיות לאשר בשנת השמיטה מכירת תוצרת חקלאית מ"היתר מכירה", המשרד לא יאשר בקשות ליבוא תוצרת חקלאית מחו"ל. מחר [4.9] יתקיים דיון דחוף בוועדת הכספים של הכנסת בנושא שנת השמיטה, שתיכנס לתוקפה בראש השנה החל ב-13 בספטמבר.
שמחון העריך כי אם הרבנויות המקומיות ימשיכו בסירובן להתיר מכירת תוצרת חקלאית טרייה בשנת שמיטה, ייגרמו למגזר החקלאי הפסדים בהיקף שני מיליארד שקל. היקף הבקשות לרישיונות ליבוא תוצרת טרייה בגין השמיטה בענף הירקות לבדו מגיע ל-30% מגידול הירקות בישראל. שמחון קרא להתערבות מיידית של הרבנים הראשיים אצל הרבנויות המקומיות בערים בהן נאסרה מכירת התוצרת מ"היתר מכירה" כדי לבטל את ההחלטות המקומיות.
"היתר מכירה" הוא הפתרון ההלכתי המקנה "כשרות שמיטה" לירקות שגודלו על ידי חקלאים יהודים בארץ ישראל. לפי ההסדר, הקיים עשרות שנים, "מוכרים" את הקרקעות החקלאיות של ישראל לגוי, בדרך כלל לדרוזי, כך שהירקות והפירות גדלים על קרקע שאינה כביכול בבעלות יהודית והם מותרים לאכילה. בסיום שנת השמיטה הקרקע נמכרת בחזרה לבעליה הקודמים.
המגזר החרדי מעולם לא הכיר בפתרון הלכתי זה, המקובל על הרבנות הראשית ועל מרבית רבני הערים הגדולות, אף שראו בו הרע במיעוטו. בשנים האחרונות הלכה ונסדקה ההכרה הזו ורבנים רבים, בעיקר בירושלים, אינם מקבלים אותו יותר. בעקבות ירושלים הלכו השנה רבני בת ים, הרצליה, רחובות, אשדוד, עפולה ומקומות נוספים.
לדברי משרד החקלאות, הודיעו הרבנויות בערים אלה לרשתות המזון ולבתי העסק כי אם ימכרו תוצרת חקלאית מ"היתר מכירה" ישללו מהם את הכשרות. במשרד החקלאות הבהירו כי על הרבנות הראשית להפעיל את סמכותה ולהסמיך רבנים מקומיים ברשויות המקומיות שימלאו את ההוראה להתיר מכירת תוצרת מ"היתר מכירה" במקום הרבנים הסרבנים.
הרב גלעד קריב מהתנועה הרפורמית מסר בתגובה כי "התנהלותן של הרבנויות המקומיות בעניין השמיטה היא עדות נוספת להתחרדות הממסד הרבני ולהתנתקות החד-צדדית שלו מצרכיה ואתגריה של החברה הישראלית ובמיוחד ממצוקתן של המשפחות הנזקקות אשר תידרשנה לשלם מחירים גבוהים בהרבה בעבור רכישת הירקות והפירות."
אהוד בן עזר מעיר: היכן העיתונאי האמיץ שיערוך תחקיר ויגלה מה האינטרסים הכלכליים שעומדים מאחורי ההחמרות הללו של "רבני הערים" ושל החרדים, ומי מרוויח מהפסדם של החקלאים העבריים, מייבוא ירקות של גויים לישראל ומכל ה"סחר-מכֶר" השמיטתי הזה?
לעמרם היקר
כל הברכות שבאפשר ליום הולדתך
השישים ותשע
שתהיה בריא וחזק ותמיד במלוא כוחותיך
והאיחולים והאהבה המשפחתית שלנו כולנו
ילוו אותך יום-יום ושעה-שעה
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. ממשלת אבו מאזן: על רעידת אדמה שכבר היתה, ואחרת שאולי עוד תהיה
להפתעתי, ראיתי פקידים יושבים סביב שולחנות ברחוב, וממלאים טפסים על תלונות האזרחים המצריים על אודות רעידת האדמה. אלא שהם לא היו פקידי הממשלה. מי הם היו? ומה הלקח לממשלת אבו מאזן?
קאהיר, אוקטובר 1992, נזדמן לי, כעיתונאי דאז של "הארץ", להיות שוב בבירה המצרית. היה זה זמן קצר לאחר שאירעה במקום רעידת אדמה בעוצמה גבוהה יחסית, שבה נהרגו כמה מאות אנשים, רובם-ככולם באיזורים העניים של העיר העצומה הזו, בקרבת גבעת מוקטם, הגבעה היחידה שבקהיר. בשל רמת הבניה הירודה באיזורי העוני – שם אכן היו מרבית הקורבנות. החלטתי לגשת ולראות, ימים לאחר רעידת האדמה, כיצד העניינים מתנהלים במקום.
להפתעתי, ראיתי פקידים יושבים ברחוב, ליד שולחנות מסודרים, ומולם טורים של אזרחים עניים, פלאחים, שכירי יום ושאר קשי יום, שבאו להגיש תלונות למס הרכוש על הנזקים. כל הכבוד לממשלה, אמרתי לעצמי, מגיבים מהר. מעל הפקידים הללו היו תלויים שלטי בד. כאשר התקרבתי קראתי את השלטים.
ובכן, אלה לא היו פקידים של הממשלה. אלה היו פקידים של הארגונים האסלאמיים, המסונפים ל"אחים המוסלמים", הסייסמוגרף הצמוד ביותר לאוכלוסיה, שריכזו את התלונות, כדי להעבירן באופן מסודר, מרוכז, ולטפל בהן, אל מול הממשלה. אז הבנתי את עוצמת האירגונים הללו, את הקשר הישיר שלהם עם האזרחים, ואת יחסי הגומלין הנוצרים בין שני הצדדים.
השבוע פירסם שר הפנים הפלסטיני בממשלת רמאללה של סלאם פיאד, צו רשמי, הסוגר ומקפיא נכסים של 106 אירגוני צדקה ורווחה אסלאמיים, הפועלים ביו"ש וברצועת עזה, זאת בטענה שביצעו עבירות "פוליטיות ומשפטיות". רשימת הארגונים והעמותות פורסמה בעיתונות הערבית, ואין ספק שהיא קשורה בטבורה אל החמאס. לדוגמה:
אגודת הרפורמה לפיתוח
אגודת הדור החדש
אגודת פיתוח הכפר המזרחי
אגודת בתי המלון הפלסטיניים
אגודת כספי הזכאות
האגודה העממית לתמיכה באסירים
אגודת מאהר לילדים
בניית העתיד
אגודת פלסטין לשירותי רפואה
אגודת הנשים
ועוד ועוד.
כך טיפס חמאס למעלה, באמצעות הקשר הסוציאלי הזה עם התושבים: הוא עזר להם כל השנים באמצעות העמותות, ולבסוף הם גמלו לו כאשר תמכו בו תמיכה רחבה.
אלא שיש כאן אספקט נוסף: בעזרת העמותות הללו חיות כיום אלפי משפחות, אם לא עשרות אלפי משפחות פלסטיניות. אלו אגודות רווחה, תרומה, סיוע ודאגה חברתית. העמותות הללו ואחרות הן עמוד השידרה החברתי של הציבור הפלסטיני. אלמלא עמותות מעין אלה, על הסולידריות החברתית שהפעילו, ספק אם הפלסטינים היו יכולים לעמוד בשתי אינתיפאדות. אירגוני הצדקה האסלאמיים דאגו לאזרח הערבי, אך במקביל דרשו ממנו גם תמורה: לתמוך בהם ובעניין האסלאמי. הם דאגו לאזרח הערבי, אך במקביל גם השתמשו בכספים לחיזוק הארגונים האסלאמיים עצמם, ובתוך כך גם לטרור שאירגונים אלה הפעילו. זו היתה עסקת חבילה. מי שנקט בשיטה הזו, הדעווה, כלומר הכשרת הלבבות וסיוע סוציאלי מלא, היה מייסד ארגון "האחים המוסלמים", שהיא גם תנועת האם של חמאס, חסן אלבנא (1906-1949). חמאס עשה בשיטה הזו שימוש מצוין לשיטתו, עד שהשיטה גם העלתה אותו לשלטון בבחירות של שנת 2005.
אם מסתכלת ממשלת פיאד על החלטת הסגירה מן הזווית הצרה, דהיינו כוחו הפוליטי והביטחוני של חמאס, יש בכך בוודאי רווח. אך ההחלטה הזו מתקבלת בציבור הפלסטינים, וניתן להבין זאת, בזעם עצום. אם אגודות אלו לא תהיינה, מי ידאג להם? זו הרי בגידתו של המשטר הערבי הקלאסי, שנכשל בדאגה לפרט הערבי, ולכן משגשגות העמותות האסלאמיות בכל רחבי המזרח התיכון.
בטווח המיידי אכן יש בצו הזה חיזוק לממשלת אבו מאזן, וזו היתה תמיד שאיפה ישראלית, שהצינור החברתי המזין את חמאס – יתייבש. אך בטווח הבינים רק גובר הזעם הרחב כלפי ממשלת אבו מאזן וכלפי הזרם הלאומי אותו היא מייצגת. היא אולי תתחזק, אך הלגיטימציה שלה ברחוב הפלסטיני מתכרסמת במהירות, ובאופן פרדוקסלי התמיכה בחמאס רק תגבר. מי שנקטו עד היום בצעדים דומים של סגירת עמותות אסלאמיות והקפאת נכסיהן היו ארצות הברית, חלק ממדינות אירופה, וישראל. אז עכשיו, שואלים הפלסטינים, עושה זאת גם משטר פלסטיני? הייתכן שהממשלה הפלסטינית הזו פועלת לחזק את עצמה, אך בפועל היא מחלישה את עצמה ואת האינטרסים שאותם היא רוצה לקדם? אכן, דילמה לא פשוטה עבור אבו מאזן.
31.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. הדמוקרטיה הפלסטינית קצרת הימים בוטלה היום. ועל שש שיטות איך "לטפל" בדמוקרטיה.
אוי, הדמוקרטיה בעולם הערבי, עד כמה שונאים אותך משטרים, חברות וממסדים. מה לא יעשו כדי להלל ולשבח אותך, ובפועל יחתרו מאחורי הקלעים לבטל אותך. את, מזעזעת עדות, דתות, ממסדים ואליטות, את סכנה אמיתית, כך רואים אותך רבים. הוכחת להם זאת בעיראק וברשות הפלסטינית. בעיני רבים את חמורה מכל דיקטטורה. עובדה, רבים בעיראק נזכרים בערגה כמה טוב היה בימי סדאם חוסין.
כצפוי, לאחר שארצות הברית הכירה למעשה בטעותה בכפיית הדמוקרטיה על המשטרים הערביים, ביטל היום גם היו"ר הפלסטיני, אבו מאזן, סופית את המשטר הדמוקרטי קצר הימים ביו"ש ובעזה. מה שהוכרז ביומרנות חפוזה בעולם הערבי אך בשנת 2005 כ"דמוקרטיה השנייה במזרח התיכון לאחר ישראל" – קמל היום סופית. אביב פלסטיני קצר, נקבר קבורת חמור.
תוך התעלמות מוחלטת מן הפרלמנט הפלסטיני, מחוק הבחירות, מחוק היסוד (החוקה) ומן החברה הפלסטינית, פירסם היום מחמוד עבאס חוק בחירות חדש. החוק הזה מסיים למעשה את הניסוי הדמוקרטי הכושל בשטחים, ואשר חמאס ניצל אותו כדי להשתלט על הרשות. מה שהוא בא לומר לבוחר הפלסטיני: אני מתעלם מן הרצון שלך, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות. התנאים החדשים דורשים מכל מועמד לבחירות:
לכבד את כל ההסכמים עליהם חתם אש"ף (וכאן הכוונה להסכמים עם ישראל, בהם חמאס אינו מכיר.
כל מועמד חייב להכיר באש"ף כנציג היחיד והחוקי של העם הפלסטיני (שוב, צעד שחברי חמאס לא יכולים לעשות, כאשר ארגונם מתחרה באש"ף.
להכיר בהצהרת העצמאות הפלסטינית, משנת 1988, המדברת על אש"ף בלבד ורק על הלאומיות הפלסטינית.
כך מקווה הלאומיות הפלסטינית להוליד את עצמה מחדש, בחסות ישראל וחוק חסר לגיטימציה.
אוי הדמוקרטיה בעולם הערבי, עד כמה שונאים אותך משטרים, חברות וממסדים. מה לא יעשו כדי להלל ולשבח אותך, ובפועל יחתרו מאחורי הקלעים לבטל אותך. מדוע? מפני שאת הורסת את המכנה המשותף החשוב ביותר, עליו בנויה החברה הערבית: השאיפה ליציבות. את, מזעזעת עדות, דתות, ממסדים ואליטות, את סכנה אמיתית, כך רואים אותך רבים. הוכחת להם זאת בעיראק וברשות הפלסטינית. בעיני רבים את חמורה מכל דיקטטורה. רבים נזכרים בערגה כמה טוב היה בימי סדאם חוסין.
נכון, לא היתה דמוקרטיה, אך היו חיים. היום יש בעיראק דמוקרטיה, אך אין חיים.
אציג בפניכם עכשיו שש שיטות, חלקן סודיות, כיצד נוהגים משטרים ערביים לעקוף את התוצאה הדמוקרטית, אם להשתמש במילים עדינות:
ראשית, הדמוקרטיה הפורמאלית, וזו נהוגה בכל העולם הערבי, בעיקר בלבנון. כאן נקבע מראש כמה מושבים תקבל כל עדה או קבוצה אתנית, כך שהמיספר הזה לא ישתנה עוד לעולם, לא משנה כמה גדלה העדה או קטנה. כך, למשל, מווסתים את מספר הפלסטינים בפרלמנט הירדני. למה הדבר דומה? שערביי ישראל היו מקבלים חמישה מושבים קבועים בכנסת, ובזה נגמר העניין. אין עוד עניין דמוגרפי, ואותם מצביעים מתחרים רק על חמשת המושבים הללו בינם לבין עצמם . הדבר מביא לעיתים לאבסורדים, למשל בקול היהודי: אין עוד מצביעים יהודים בעולם הערבי, אולי כמה אלפים במרוקו. ויחד עם זאת מקפידים בפרלמנטים של מרוקו, תוניסיה או בחריין להעניק ייצוג ליהודים בצורת ספסל אחד בפרלמנט. מה שנקרא – דמוקרטיה וחירות עד הסוף. בפרלמנט הבחרייני יושבת יהודייה, למרות שיש רק כמה עשרות יהודים במדינה כולה.
שנית, המתים עובדים שעות נוספות, אך בניגוד למצב אצלנו, כאשר מפלגות מסוימות יכולות לעשות בכך שימוש, כאן עושה זאת משרד הפנים באופן ממוסד. אפשר להגיע להצבעה של מאות אלפי רוחות רפאים.למה לא? הם לא אזרחים? האם לא מגיע להם?
שלישית, שיטה סודית, שנלמד אותה עכשיו, איך במדינות ערביות מסויימות, ואיני רוצה לאמר איזה, שולטים בתוצאה, למרות שיש קלפיות וחשאיוּת-לכאורה. המצביעים עושים זאת במקום העבודה ובזמן העבודה. לכל קבוצה כאן יש "ראיס", דהיינו אחראי עליה מטעם השלטונות. אם יתגלה, חלילה, פתק למפלגת אופוזיציה – כל הקבוצה תפוטר מיד. אז למה להסתכן?
ישנה ורסיה נוספת לשיטה הזו, כאשר סופרים מראש את הפתקים מאחורי הפרגוד לפני שהקבוצה מגיעה ואחרי כן, וכך יודעים אם, חלילה, "נעלם" פתק של מפלגת אופוזיציה מאחורי הפרגוד, או אז כל הקבוצה מפוטרת. יש ורסיות נוספות לשיטה.
רביעית, קלפיות נוטות לעיתים לפתח חיים משל עצמן, במיוחד לאחר שנסגרו וננעלו, ולאחר כמה שעות הן חוזרות ומתגלות. זו שיטה שמתרחשת הרבה. ברור לכולנו מה קרה בזמן הזה.
חמישית, זיגזגים מפתיעים בחוקי הבחירות. המלך חוסין היה קריאטיבי, כאשר בשנות החמישים הגה שיטה, שנועדה לצמצם את השפעת הקול הפלסטיני, בו ראה אז סכנה: הוא העניק זכות הצבעה כפולה לבדואים של הפריפריה, דהיינו לתומכיו המובהקים, לכאורה בטענה של עידוד הפריפריה. קריאטיביות אחרת הפגין היום מחמוד עבאס בתנאיו מן המועמדים.
שישית, ישנה השיטה האלג'יראית, לאחר הבחירות שנערכו שם בשנת 1991, אז זכתה המפלגה האסלאמית (חזית ההצלה האסלאמית) ב-82.5% של הקולות בסיבוב הראשון. באותו לילה הצבא ביטל את תוצאות הבחירות, פיזר את המפלגה הזוכה, וקבע שהכל טעות ביסודו, מה שנכון, כמובן.
או השיטה המסורתית, הסורית, הישנה והטובה, לקבוע מראש את תוצאות הבחירות, בלי קלפיות, בלי חשאיות ושאר בלבולי מוח. כמו קריקטורה שפעם התפרסמה באתר אלג'זירה, כאשר האמריקני מסביר לערבי, כמה קשה עובדים אצלם מיד לאחר הבחירות כדי לדעת את התוצאות. "חוסר יעילות ובזבוז זמן," נחר לעברו הערבי בבוז: "הנה לך דוגמה שדווקא אנחנו במזרח התיכון הרבה יותר יעילים ומדויקים מכם: אצלנו הרי יודעים את התוצאה עוד לפני הבחירות."
תודה לאל! כישוף הדמוקרטיה הוסר!
3.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. על הבית ברחוב מודיעין 156, היטלר והשכל של בומבה
ואז החל הכישוף: הם ישבו מוקסמים מול המכשיר המהבהב, נדהמים מן הפלא שנקרא טלוויזיה, מוקסמים מן הפלא שנקרא מדינת ישראל, ומן הבלתי הגיוניות של ניצחון ששת הימים. לרגע קט שכחו את הכול, את העבר על הטראומות שלו, את השואה ואת השוטף, שרויים כל כולם בקסם שמולם, וזה אכן היה קסם. הלאומיות איחדה את כולם; הטלוויזיה הכניסה אותם למרחב חדש.
חודש עבר מאז פרסמתי באתר הזה את הודעת התבוסה שלי, בקרב על חיי אבא. בחודש הזה הוצפתי בים של ניחומים, ושמחתי על כל מילה ואות שלכם. כמה חסד ורגש, תודה לכולם. אני עדיין מתאושש.
הפעם אספר על הבית ברחוב מודיעין (היום שונה השם לדרך בן גוריון) מספר 156 בגבעתיים, על גבול רמת גן. מי שרוצה להבין את החברה בישראל, כלומר אותנו, יקרא את הסיפור הזה.
בשנת 1961 עברו הוריי לדירת שלושה חדרים בגבעתיים, לשם עברה "האצולה" העיראקית, כלומר אלה שרצו להתקדם מ"רמת גן". במידה רבה זהותי נקבעה בבניין הזה. גרתי בו בין 1961 (שם נולדתי) ועד 1984. הדירה עלתה הון במונחים של הימים ההם, נדמה לי 25,000 לירות, והכל כדי לעלות במוביליות החברתית במדינה החדשה. המוביליות החברתית היתה בעצם אנחנו, הילדים. כך היו בבניין הזה שתי משפחות עיראקיות, וכל היתר, היום אני מבין את זה – ניצולי שואה.
בתור ילד לא קלטתי זאת, אך גדלתי בבניין שכולו טראומה, אימת העבר, שכול ואובדן נורא. תמיד התפלאתי למה מרבית השכנים עריריים, בלא ילדים, עצובים, חלקם קרובים לטירוף, חלקם סתם מוזרים. אך זו היתה הנורמה.
היתה ה"מכשפה" (כך קראנו לה כילדים) גיברת פ', שגרה בקומת הקרקע בדירת חדר, שאסור היה לעשות רעש ליד הכניסה שלה. אם היינו מרעישים היתה יוצאת וצורחת עלינו בשפה שלא הבנו (כנראה פולנית). היתה גיברת (אבא היה תמיד מקפיד להקדים את התואר "גיברת" לכל שכנה, וכל שכן היה "אדון", ללא יוצא מן הכלל) גיברת פ' הרומניה, מגונדרת תמיד, שהתעקשה יום אחד להקים בחצר המשותפת, ליד המרפסת שלה, ארגז עץ גדול ובו מעין מחסן משקאות. ויום אחד "הבר" הזה התרסק, או אני לא יודע מה, והשכונה כולה הריחה מאלכוהול כמו שיכור, במשך כמה חדשים.
והיתה השכנה ג' (כולם עריריים), שהיתה מטילה אימה על הילדים. חיה עם שני כלבי פודל ענקיים, שחורים ומקורזלים, עד שיום אחד מתה בדירתה, וכולם סיפרו שהכלבים נכלאו איתה בדירה, עד שנטרפה גם דעתם והם אכלו אותה. היו משפחת ע', ומר וגב' י', וכך הלאה. כל אחד ומוזרותו, כל אחד והטראומה שלו. חייתי בצל השואה, למרות שעבורי לא היה לה שם.
המשרד של אבי נמצא בחנות, כמה רחובות משם, ברמת גן, ושם חזרה אותה תופעה. כילד אני זוכר שהייתי נלווה אליו הרבה, וממש בפתח החנות שלנו היה נוהג "בומבה" לשבת על קופסת שימורים ריקה וענקית. הוא היה שמן, ותמיד במכנסיים קצרים. כאשר בומבה היה רואה את הסוסיתא של אבא עוד מרחוק, היה קם, ומקבל את פניו בקריאות שמחה רמות: "יחזקאל שלנו, יחזקאל שלנו" (אבא היה עוזר תמיד לשכנים שם, לזה תיקן תריס, לזו דלת שנתקעה. מאוד אהבו אותו. עד היום אני זוכר: "יחזקאל שלנו..."), וכאשר היינו מתקרבים לחנות הוא היה צועק לעברי כמו תקליט שבור: "היטלר לקח את השכל של בומבה... היטלר לקח את השכל של בומבה." ואז אבא היה אומר לו: "בומבה תעזוב את הילד," כלומר, אותי. כילד תמיד סיקרן אותי מה עשה בומבה שהיטלר לקח את השכל שלו, אבל אבא לא הסכים להסביר. בומבה הוא סיוט אצלי עד היום.
כיוון שאבא היה (תמיד) ועד הבית, אני, הילד, נשלחתי לאסוף כל חודש את התשלומים מן השכנים. כך נכנסתי לבית כולם. (טוב, חלק בכלל לא הסכימו להכניס איש הביתה), אבל אותי אהבו במיוחד, כיוון שהייתי הילד של הבניין, עולז, ושמח. היום אני מבין שהצלחתי להתקרב אפילו אל אותם אומללים, שחייהם היו סוג של גהינום. המפחיד ביותר היה אצל "המכשפה", שאסור היה בשום אופן להיכנס לפנים ביתה. לעולם!
הייתי דופק בדלת בנימוס, על-פי הוראותיו המדוייקות של אבא, כשהקבלות כבר מוכנות בידיי. לא הבנתי אותם אז, לא היה לי מושג מה עבר עליהם. היום אני מבין. דרכם אני מבין גם את עצמי.
אלא שגם לבניין הזה, מוקף רוחות הרפאים של העבר, היה רגע אחד, שבו התכנס כולו מאושר, מתנתק מן המצוקות סביב. את הרגע הזה אני לא אשכח לעולם, ומאותו הרגע למדתי עד כמה סמלים, סימבוליקה ופטריוטיות הם כה חשובים.
ביום העצמאות תשכ"ח, 1968, שודר השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לנו בבית היתה טלוויזיה, כי הוריי אהבו לצפות בשידורי המדינות השכנות, במיוחד לבנון, קפריסין וסוריה. הם הזכירו לאבא במשהו את הבית בעיראק, את הילדות שלא היתה כה רחוקה אז. לאיש מבין השכנים לא היתה טלוויזיה.
הטלוויזיה הזו היתה מרכז הבית. אמא רקמה מפה פרחונית, שהונחה ברוב טקס על הטלוויזיה. מעליה היתה "ואזה" מקריסטל, כמקובל באותם שנים. ליד הואזה היתה קופסת סוכריות "לאורחים" בלבד. בכלל, הסלון כולו היה "לאורחים בלבד". למי היתה אז טלוויזיה? זה היה סוג של נס.
באותו יום, כאשר מצעד צה"ל שודר, וזה היה השידור הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית, הכינו הוריי שורות שורות של כיסאות, וכמו בקולנוע הגיעו כולם. המרפסת נסגרה, הווילון הוסט, והקסם הכחלחל החל לרצד.
באה גיברת פ' עם כיסא נוח; אדון ו' וילדיו הבוגרים; הגיעה גיברת פ' "המכשפה" (סליחה, אך כך קראנו לה), וכל השכנים. איש איש מדירתו לחזות בפלא, איש איש מעברו, מחרדותיו. הם ישבו מוקסמים מול המכשיר המהבהב, נדהמים מן הפלא שנקרא טלוויזיה, מוקסמים מן הפלא שנקרא מדינת ישראל, ומן הבלתי הגיוניות של ניצחון ששת הימים. לרגע קט שכחו את הכל, את העבר, את השואה ואת השוטף, והיו שרויים כל כולם במיקסם שמולם, וזה אכן היה קסם. הלאומיות איחדה את כולם; הטלוויזיה הכניסה אותם למרחב חדש.
אימא עברה עם מגש של "בעבעים" חמים שהכינה, אילו עוגיות תמרים עיראקיות עגולות, שטוחות ורחבות, שעליהן סומסום, וכולם היו כה מאושרים מן הסולידריות שהפציעה לרגע.
אממ... כמעט כולם. היה כה צפוף (לדעתי היו בסלון כארבעים איש), עד שנפל הפור על הנוכח היחיד שהיה מיותר בסלון: אני.
"אתה," פקדה עלי אימא, "אתה יורד למטה, ומחכה שם, עד שהכל נגמר. זה לא עניין בשביל ילדים.
הבניין ברחוב מודיעין 156, כמו עשרות אלפי בניינים אחרים בארץ, הוא בעצם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הוא זה אנחנו: קיבוץ גלויות בלתי הגיוני, אבל אפשרי; זו גלותיות מבויישת, רבת שפות, שמתקשה להתמזג בישראליות הכפויה והחדשה, אך מסתגלת; חברה החיה עדיין עמוק בתוך טראומת ההשמדה. זר לא יבין זאת. טראומת ההשמדה של העבר, בחשש בלתי רציונלי, לעתים, מהשמדה גם בעתיד. מביטה בפליאה בנס הלאומיות הישראלית כלא מאמינה; שבה העבר הוא העתיד, והעתיד בעבר. ובכל זאת, תמיד עם תקווה.
4.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
יוקמו מינארטים עם מערכות הגברה
בכל מרחב תל אביב
האגודה לשלום צודק במדינת כל אזרחיה תובעת להקים מינארטים (מגדלי מסגדים) עם מערכות הגברה מואזיניות חזקות בכל מרחב תל-אביב, לא רק ביפו, וזאת כדי שאזרחי העיר העברית הגדולה והיחידה בעולם יתרגלו לכך שהם חיים במדינה לא גזענית ודימוקראטית של כל אזרחיה.
ליאורה בן יצחק / שלושה שירים
מָקוֹם שֶׁהָיָה
לקיבוץ העוגן ז"ל
לִכְאוֹרָה דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה
אֲפִלּוּ אוֹתָם עוֹרְבִים
מְכַרְסְמִים פְּחָדִים
חֲלוּצִים רָקְדוּ עַד אוֹר רִאשׁוֹן
הַבְטָחָה לְעוֹלָם טוֹב יוֹתֵר
וּבְאוֹתָהּ תַּפְאוּרָה
חָפְשִׁיָּה, לְלֹא זֶהוּת
רְכוּבָה עַל אוֹפַנַּיִם אֲדֻמִּים
שֶׁקִּבְּלָה עָדָה לֶוִינְגֵר מֵאָמֵרִיקָה
כָּאן הָיָה גַּן עֵדֶן
הַיּוֹם
שְׁבִילִים רֵיקִים, סְדָקִים עָבִים
אִישׁ אִישׁ רָכוּן
עַל זִכְרוֹנוֹת דְּהוּיִים
בְּהַרְמוֹנְיָה אֵינָהּ עוֹד
16.5.05
מִשּׁוּם מָקוֹם
צִפֳּרִים מְנַסְּרוֹת אֶת הָאֲוִיר בְּאוֹתוֹת מְצוּקָה.
הָאֲוִיר סָמִיךְ
אֵינֵךְ מְזַהָה פְּרָט בּוֹ נִתָּן לְהֵאָחֵז
מֵהֵיכָן בָּאתָ וּלְאָן תֵּלֵךְ.
לִכְאוֹרָה בָּדוּי
רוּחַ מְטַלְטֶלֶת גּוּף עַל אֲדָמָה סְדוּקָה
שֶׁקֶט מִשְׂתָּרֵר –
פַּעֲמוֹן זָהָב עטּוּר שִׁכְמִיַּת אַרְגָּמָן מִתְנוֹסֵס עַל הַר.
לְמַרְגְּלוֹתָיו, אֲגַם בּוֹהֵק
לַהֲקַת בַּרְבּוּרִים חָגָה סְבִיב צִירָהּ
וַאֲנִי בַּמֶּרְכָּז עָפָה עִם הַבַּרְבּוּר הַגָּדוֹל
13.4.05
בַּגִּנָּה
לברוך
עַל נַדְנֵדָה –
רוּחַ חֲרִישִׁית מַאֲדִירָה
נוֹכְחוּתֵנוּ
קוֹלְךָ מְלֻטָּשׁ
סוֹפֵג מִלּוֹתֶיךָ
מֻבְלָטוֹת דְּיוֹ שְׁחֹרָה
תַּפְקִידְךָ טֶרֶם תַּם.
שִׁירֶיךָ מְבַקְּשִׁים עוֹד לִבְקֹעַ
מִתּוֹךְ הָאַיִן
רְאֵה, רַגְלַי שׁוּב עַל הָאֲדָמָה
וְאַתָּה לְמוּלִי – מַמְרִיא
לוֹטֵף צַמֶּרֶת מִזְדַּמֶּנֶת
שׁוֹלַחַת עֲנָפֶיהָ חַבֵּק
תִּקְווֹת חֲבוּיוֹת
ברכות למשורר העברי יליד ירושלים
אשר רייך
במלאת לו שבעים שנה
מי שיש לו אישה טובה, דירה טובה וכתיבה טובה
יכול לחיות בשקט עוד חמישים שנה
ולחגוג עוד הרבה עשורים
אורי הייטנר
הנראטיב של זקני ציון
לרגל פתיחת שנת הלימודים תשס"ח הוחלט במשרד החינוך ללמד בבתי הספר, בשיעורי ההיסטוריה והספרות, את "הפרוטוקולים של זקני ציון".
אין מה לדאוג, אין הכוונה לומר שהפרוטוקולים משקפים אמת היסטורית. לתלמידים ייאמר שזה נראטיב אחד, ויש גם נראטיב ציוני הטוען שהפרוטוקולים הם זיוף. כמובן, שבתור פוסט מודרניסטים נאורים, המורים ישאירו לתלמידים את הבחירה באיזה נראטיב להאמין. יש נתיב לכל נראטיב, ומשרד החינוך לא יכפה על התלמידים נראטיב אחד.
מפתיע? הדבר היחיד שמפתיע, הוא ששרת החינוך טרם קיבלה החלטה כזו, כפי שהחליטה ללמד את נראטיב ה"נכבה".
איני דוגל בחינוך בשיטת בת יענה. על תלמידי ישראל להכיר את מושג ה"נכבה". אני גם סבור שעליהם ללמוד על "הפרוטוקולים של זקני ציון". אולם עליהם ללמוד ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" הם מעשה זיוף קונספירטיבי אנטישמי, מעשה ידי השירותים החשאיים של שלטון הצאר ברוסיה, ומהווה מאז ספר יסוד לאנטישמים באשר הם, והיום הוא מככב בעיקר במדינות ערב.
על התלמידים ללמוד גם שקיימת תופעה של הכחשת שואה, אולם עליהם ללמוד שהשואה אכן התקיימה ושהכחשתה היא קונספירציה אנטישמית, אנטי ציונית ואנטי ישראלית.
יש ללמד את תלמידי ישראל גם את העובדה שערביי ישראל רואים במלחמת העצמאות, בהקמת המדינה ובקיומה – "נכבה", כלומר אסון. ואכן – מבחינתם המלחמה היתה אסון. הם הובסו בה, כפרים רבים נהרסו ורבים נאלצו לעזוב את ביתם (רובם ברחו ומיעוטם גורשו).
אך כמו בפרוטוקולים של זקני ציון ובהכחשת השואה, גם כאן יש ללמד בראש ובראשונה את האמת ההיסטורית. המלחמה פרצה למחרת החלטת האו"ם לחלק את הארץ למדינה יהודית על חלק מזערי של הארץ, וללא רצף טריטוריאלי, ולמדינה ערבית בחלקה הארי. היהודים קיבלו את ההחלטה בשמחה גדולה, למרות חד-צדדיותה. הפלשתינאים דחו אותה מכל וכל, ולמחרת ניסו להטביע בדם את היישוב היהודי, ולסכל את הקמת מדינתו. ביום הקמת המדינה, פלשו אליה צבאות ערב, במטרה לחסלה בטרם קמה. ספק אם היתה בתולדות העמים מלחמה שבה כל כך ברור מי התוקפן ומי המתגונן. ניצחון ישראל על התוקפן, הוא הצדק בהתגלמותו.
מלחמת השחרור היתה מלחמה קשה ונוראה. 6,000 לוחמים איבד צה"ל במלחמה. אחוז אחד מיישוב שמנה 600,000 יהודים בלבד. ניתן להשוות זאת למותם של למעלה מ-50,000 איש היום. אין כמעט משפחה שלא התאבלה על אחד מיקיריה. היה זה מחיר כבד, אך הוא הוביל לעצמאות יהודית, ליכולת לקלוט מיליוני יהודים, ליישב את הארץ, לבנות מדינה.
אילו ניצחו הערבים במלחמה, היתה זו הנכבה שלנו. על פי כל בחינה אובייקטיבית, אין דין נכבתם כדין נכבתנו. לא בכדי, כאשר ישראל נסוגה מעזה, היא עקרה משם כל יהודי, מתוך ידיעה שאין הפלשתינאים סובלים בתוכם יהודי חי. ואילו אנו הענקנו אזרחות ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל.
אכן, לערבים מלחמת העצמאות היתה נכבה, אסון. אולם הם נושאים ב-100% מהאחריות לאסונם, למחיר תוקפנותם.
זאת האמת ההיסטורית, אותה יש ללמד כל ילדה וילד במדינת ישראל.
יוסי אחימאיר
זהירות: ועידה בינלאומית
ועידה בינלאומית. זה שם המשחק המדיני העכשווי. מנהל המשחק הוא שוב נשיא ארה"ב – ושוב קוראים לו בוש. הוא נוקט בכל אמצעי הפיתוי כדי להעלות אל המגרש את השחקן הישראלי, אהוד אולמרט שמו.
אי אז, בסוף שנות השמונים, היה זה בוש האב שהוביל את המהלך, בתקווה לזכות בתהילת עולם, כמשכין השלום במזה"ת, וכתוצאה טבעית מכך – בפרס נובל לשלום. שלום – שכל כולו על חשבון ישראל ואינטרסיה החיוניים. שלום שבו צד אחד (ישראל) נותן, צד שני (הערבים) מקבל.
בעולם הערבי ידעו היטב, כי נקרתה לידיהם הזדמנות פז לקבל בחזרה את כל מה שהפסידו במו רגליהם. מוועידה בינלאומית – הם הבינו – יש לנו רק מה להרוויח. להשיג את מלוא דרישותיהם.
בישראל, לעומת זאת, נחלקו הדעות. "רודפי השלום" בכל מחיר כמובן קפצו על המציאה. לדידם, על הכל יש לוותר בתמורה להסכמים חתומים. אז מה רע בכך אם הדבר ייעשה בהתכנסות בינלאומית, שמצטלמת היטב, עם לחיצות ידיים ונאומים של מתק-שפתיים?
אל מול מיקסם-השוא הזה עמד כצוק איתן עד תום ימי שלטונו באמצע 1992 אדם אחד – יצחק שמיר. ראש הממשלה שהיה מזוהה יותר מכל מנהיג אחר לפניו ואחריו עם ארץ-ישראל וזכותנו הבלעדית עליה, שהבין כי ועידה בינלאומית היא מלכודת לישראל, גם אם משתתפת בה ארה"ב הידידה. המאמצים לגרור את ישראל לפורום מעין זה – למשל, תרגיל-לונדון שרקם ב-1987 (הנשיא לעתיד) פרס – נידחו על ידו בתקיפות.
שמיר הסביר: ועידה בינלאומית כמוה כטריבונל, בית-דין שדה, שבו ישראל תתייצב מול "כל העולם" כשהיא מתחייבת מראש לקבל כל פסיקה שלו. בפורום מעין זה תימצא ישראל תמיד בעמדת מיעוט. אין לה סיכוי כלשהו להשיג משהו מתביעותיה. ועידה בינלאומית פירושה – כניעה טוטאלית לתביעות הקיצוניות ונסיגה לקווי 67, כולל חלוקתה מחדש של ירושלים, עד המ"מ האחרון.
יגידו מקטרגיו: והרי שמיר עצמו הלך לוועידה בינלאומית במדריד, אוקטובר 1991. ובכן, זו היתה התכנסות טקסית בחסות שתי המעצמות. ממנה החלו הדיונים הממשיים הישירים, הדו-צדדיים והרב-צדדיים, בלי חסות ומעורבות של גורמים חוץ-מזרח-תיכוניים ובלי תנאים מוקדמים.
ראש הממשלה שמיר ירד ממרומי הפירמידה השלטונית שנה לאחר מדריד, ומאז חזר ועלה מפעם לפעם רעיון הוועידה הבינלאומית שקיבל הנשמה מלאכותית בימים אלה. מי שמקדם אותו והולך בעיניים פקוחות למלכודת שמפניה הזהיר שמיר, הוא לא אחר מאשר מי שרואה עצמו תלמידו וכיהן כשר צעיר בממשלתו.
ראש הממשלה הנוכחי בוודאי שמע לא פעם ולא פעמיים מפי המדינאי שמיר הסבר חכם ומלומד, מדוע יש להיזהר כמפני אש מהשתתפות בטריבונל זה, שיהיה גרוע לישראל אף מזירת האו"ם. ואולם אולמרט ראש הממשלה, שאימץ את עמדות השמאל, איננו אולמרט שר הבריאות. אחרי כשלון מלחמת לבנון השנייה, הוא משתוקק לעשות היסטוריה כמשכין השלום. לכן, הוא מוכן להיכנס למלכודת הוועידה הבינלאומית בנובמבר, ולקבל את כל תנאי הכניעה שיוכתבו פה אחד לישראל.
למזלנו ולמזלו, עוד ארוכה הדרך לאותה ועידה. עוד אפשר לסמוך על הערבים, שכהרגלם יערימו קשיים בדרך אליה, יציבו עוד ועוד דרישות, לנוכח החולשה הנמשכת שמפגינה ישראל, הן בשדה הקרב הצבאי והן בשדה הקרב המדיני.
לוי אשכול אמר פעם על דוד בן-גוריון, כאשר היחסים ביניהם עדיין היו טובים: "טוב שיידעו אויבינו מבחוץ, כי ליד הגה הביטחון של ישראל עומד אדם שאין לנצחו." דברים דומים אפשר לומר על יצחק שמיר, בקרוב בן 93, המנהיג האיתן כסלע והקשה כצור. הגעגועים אליו, ראש הממשלה השביעי, ואל ראש הממשלה הראשון גוברים לנוכח השחיקה המדאיגה שחלה ב-15 השנים האחרונות ברמת המנהיגות בישראל.
לדעת הערבים, זוהי מנהיגות שאפשר לנצח אותה בטריבונל ששמו ועידה בינלאומית.
נורית יובל
אהרון
מתוך "חיים של נייר", ספר בכתובים שטרם מצא מו"ל, בפרק "הדרך הביתה", שבו מתעקש הרופא הייקה-ארצישראלי להשתחרר מהשירות הבריטי במולדתו ולא באנגליה, והסוכנות היהודית אינה עונה על מכתביו ופניותיו.
כשפרצה מלחמת המפרץ בשנת 1990, כבר עברה מֵאִמי אליי משמורת אי-אילו חפצים שהיטלר לא הספיק לקחת. אחדים החרמתי עוד קודם לכן למרות עינה הפקוחה כדי להוכיח לעצמי שהיה לי סבא, ואחדים ביקשה במו פיה שאקח אליי מכובד האחריות. ידענו את כוח ההרס של הטילים, והחלטתי לשכור כספת בבנק ולהניח שם את צלב הברזל שהסבא זכה בו במלחמה הראשונה, בשחר המאה העשרים. כדי שלא ארָאה טפשית בעיני עצמי, הנחתי שם גם דרכון ודולרים למקרה חרום, וכך היתה לגיטימציה מעשית לעניין הכספת. ועוד כתבתי צוואה לילדים, שידעו שיש כספת בבנק ובה שארית הסבא רבא שלהם. אצל שבטים מסויימים טומנים את עצמות הסבא בתוך הקיר, וכך טמון שם גם הסבא שלי עד שנפסיק לסחוב את העבר על גבֵּנו.
התור לפתיחת כספות היה ארוך. רבים חשבו כמוני, הביאו את דרכוניהם ותכשיטיהם והבנק נאלץ להעמיד פקידה מיוחדת לשֵרות זה. איש מהם לא הפקיד צלב ברזל, כזה שנושא צלובו על כתפו. אפשר שייפלו הטילים גם על הבנק, אבל אני עשיתי כמיטב יכולתי.
הדור ההוא נאסף אל עמו, מלחמות ראשונות ואחרונות הרסו מה שהרסו וגוועו בעשנן וגם אימי זָקנה ועברה לבית האבות. חפצים נוספים שכילתה את חייה בשמירתם, סיפור חייה וחיי, עברו לרשותי. מה לא היה שם, מכתבים מן המלחמה ויומנים מן המחתרת, צווארונים מעומלנים חסרי חולצות, עגילי היהלום מתנת חתונתה, תמונות דיוקנם של הסבא והסבתא, כלי הטבק מהודו, בָּזיך של בדולח והמנורה הסינית.
כשאיימו בעיתונים לפצוח במלחמה חדשה, השביעית או השמינית בקדנציה שלי, כבר לא היה אכפת לי מי נגד מי ולמה, מי מהצדדים צודק ואיזה סוגי מוות חדשים ממנים לנו הפעם. הטרידה אותי רק מחשבה אחת: המנורה הסינית.
המנורה הסינית הקדימה לברוח מפני היטלר, נמלטה מפרעות 1936, הסתתרה בארגזים מפגזי מלחמת העצמאות, ושרדה את תותחי מלחמת 1967 ואת טילי הסקאד של מלחמת המפרץ. חשבתי שראוי לכבד את כוח החיים שלה ולמלט אותה גם הפעם מהטילים העיראקים, שאפילו לא יכוונו ישירות אל המנורה, הם זורעים הדף שמוחק שכונה שלמה. חיפשתי ארגז מתכת גדול בשביל להצפין אותה בו, עטופה בשמיכה הישנה שהסבא התעטף בה בשרתו בחיל הפרשים הבאווארי במלחמת העולם הראשונה, ובזכות שירותו זה זכה בעיטור צלב הברזל. השמיכה כבר היתה מפוררת ואכולה וחשבתי להעביר אותה למרבץ החתולים, אבל כששמעה זו את חצוצרות הקרב מיהרה אל הדגל.
ארגז מתכת גדול לא נמצא לי והתפשרתי על ארון פח משרדי. ברור היה שיתקמט כמו נייר בנפול עליו גרם המדרגות, אבל נחה רוחי: גם הפעם עשיתי כמיטב יכולתי. הארון, שזכה מיד לשם "אהרון", הורכב בפינת חדר העבודה, מאחורי הדלת, ודחק משם ארגזי ספרים שעברו לשכון מעבר לקיר. הארגזים נערמו כמו שקי החול שמיגנו את דפנות הבית במלחמות הקודמות, הקונבנציונאליות-פרימיטיביות, שבהן פגז רק הרג אדם או חצב חור בקיר.
בעלותו ארצה, שימשו הספרים לאבא מיטה ושולחן בשעה שנדד לאורכה בחוסר כל ולא היה יכול להרשות לעצמו חדר מרוהט. גֶטה ושילר בכריכותיהם הקשות היו מצע מצויין, ואני בטוחה שמחלו על כבודם כשהשתרעו על חול או רצפות, תחת גופו של הצעיר שבא לבנות לעצמו ארץ. עכשיו נערמו על המדרגות יחד עם ספרים דוברי עברית שכתבתי אני ושכתבו עמיתַיי, ועם רִמְשֵי הזנַבזיף שהשתכן בין הדפים במשך השנים. חרק עתיק הוא הזנבזיף, אין לו כנפיים ואינו יכול להסתובב בעולם ולראות את שדות הקטל, אבל הספרים מביאים אליו בכתוביהם את כל העולמות והמלחמות.
שאלתי את השולחן שלי אם הוא שמח על אהרון והשולחן חרק בהסכמה. לב העץ שלו היה חלוק: מצד אחד שנא את גיבוב הרהיטים בחדר, ומצד שני שמח שאני יותר רגועה. הוא העדיף אותי פחות עצבנית בשעה שאני יושבת אליו ומתייעצת איתו בשאלות ניסוח.
המנורה הסינית שנטמנה בחיקו של אהרון שתקה – אחת היא לה איזה מחבוא יימצא לה הפעם, היא רגילה באפלה, עין החשמל שלה כבוייה, ובכל פרק זמן היא נטמנת באיזשהו מסתור. אני תמהה אם היא משעשעת שם את עצמה בזיכרונות על ימי הזוהר בטרקליני ברלין, או על ימי ילדותה בסדנת האמן שנולדה בו. צריך פעם להביא מומחה שיעריך את מקורה ושווייה.
דחקתי פנימה גם את ניירותיי החשובים ואת תיקי הקרטון עם המכתבים והיומנים של אבא. האיגרות היה שקופות מרוב שנים, הדיו כבר דהה, אבל חשיבותם בעיני טרם פגה.
אהרון מיהר להסתגל אל שאר רהיטינו הצנועים. הוא נבלע בפינתו, ומקומו מתחת המדרגות לא היתיר לו להתהדר. גם אפור היה, צבע שקשה להציל ממנו מילים רהוטות. הוא בלע אל כרסו את החפצים שביקשתי להציל והשקיף בדומיה אל אורחותיהם של בני הבית.
כשהודיעו ברדיו נחרצות להכין את המִקלָטים, החלטתי לפַנות את חדר הכביסה הזעיר מכל ציודו ומטאטאיו. קיר אחד שלו היה שקוע באדמה ואפשר שיבטיח אותנו מפני ההֶדף. הגליתי את חמרי הניקוי, היָעים, הסמרטוטים והמברשות אל החצר, ודחפנו החוצה את מכונת הכביסה, לפַנות לנו מקום לדרגש ופנס ומטף כיבוי. נראינו מגוחכים בכרסינו המִתדלדלות ושערותינו הפרועות כמו בסצנה האחרונה של הסרט when the wind blows , בה מסתתרים אחרוני הניצולים, זוג אנגלים קשישים, מאחורי קרטון גדול מפני אדי הרעל של הפצצה האטומית.
כבר לא לפי כוחותינו לדחוף מכונת כביסה, ועל כן הצלחנו אך לחצות עימה את הפרוזדור הצר ולהציב אותה בחדרי, לצידו של אהרון, שלא תחסום את המעבר. ככה טמנה הסבתא הפלשתינאית שלי את הפַּיילה שלה מפני הטורקים ומה לי להלין – הטכנולוגיה התקדמה ומצבי עדיף ממצבה. כדי להצהיל את ליבי קראתי את שמה של מכונת הכביסה על שם סבתָהּ בת הנחושת – פַּיילָה.
בתוהו ובוהו של חדרי לא מצאתי לי מקום. החפצים מגובבים, צנרת המכונה שלוחה על רצפתי, וניירותי פזורים בין אהרון ובין המכונה והארגזים, מוכנים להיקבר תחת עיי מפולת. הידרתי את רגלי מהמקום וגָליתי אל שאר חלקי הבית שאין לי בהם הרבה עניין. באין חדרִי לי, היו עיתותַיי בידי וטעמתי טעם בַּטָלה שאינני רגילה בה. העסקתי את עצמי באריזת בגדים ישנים לצדקה, בחנתי את התריסים השבורים הטעונים תיקון (לא כדאי להשקיע, נחכה עד אחרי המלחמה) והכנתי סיר גדול של מרק. בכל פעם שפורצת מלחמה אני מכינה קדֵרת מרק ענקית, לא מפני שהמרק הוא קל ונייד וניתן לשאתו כשצריך להימלט, אלא מפני שנחוצות לי הוראות פעולה. מלאכת קילוף הירקות יכולה למלא בוקר שלם, הבעבוע של הרתיחה משקיט את העצבים ואולי יֵאספו אל ביתי בורחים אחרים שיזדקקו לו.
כאזרחית צייתנית הלכתי אל תחנת החלוקה להחליף את מסכת הגאז שלי. קבלתי מודל משוכלל יותר, שיש לו גם קשית שתייה. אם תהיה פצצה מזוהמת, נוכל לשתות דרכה מן המים, אלא שהמים יזדהמו כשנפתח את פי הבקבוק לשרבב פנימה את הקשית. שמא יש צורך להכין פצירה קטנה כדי לנקב חור זעיר במכסה שלא יותיר מעבר למיקרובים?
בתור הארוך פגשתי בכל בני השכונה, שבימים כתיקונם מנוכרים בתוך עצמם, ודרשנו זה בשלומו של זה כי אין מקרב לבבות כמפגש רֵעים לרגל המצב. היו שהתבדחו והיו שדאגו באמת, והיו שנעדרו מן התור וטסו לאילת. אלה וגם אלה ואלה לא ידעו לענות לי בעניין הבקבוק.
המלחמות בימינו מתוקשרות. מי שעומד בדרכן מנסה להציל את נפשו, ובעיני מי שאין לו נגיעה בעניין הן דומות לשאר סרטי הפעולה בטלוויזיה. המקלֵט פתוח והעולם מכרסם חטיפים מול המירקע ובוהה בגיהינום שעוברים חיילים פלוניים, ובשחיטה שנחרצה על אזרחים אלמוניים אי שם באולפן החיים. מי שלא היה שם לעולם לא יבין אותם, ומי שהיה שם לעולם לא יחזור לעצמו. הנותרים מתיישבים לראות טלוויזיה עד הסרט הבא, הפצועים מדדים אל טכסי האזכרה, סופות אבק מכסות את בתי הקברות, והארכיאולוגים מקבלים מענקים בשביל לחפור את השלדים.
אנחנו מפצחים גרעינים והקריין מכריז על פציחת הקרבות, עוד תשע שעות יָא-מָנַאיֶיק. מאז שיש לי שיניים תותבות אינני זריזה בגרעינים. עברו תשע שעות והמלחמה טרם פרצה בגלל סופת אבק ששיבשה את הטכנולוגיה המשוכללת. הנשיאים והפרשנים והגנראלים מעבירים את השידור אל חזאי מזג האוויר, ואני מצאתי לי משימת ביניים: אספתי בפיסת נייר טואלט את צואַת החתולים מתוך ארגז החול שלהם, שנוּתָב אף הוא מחדר הכביסה אל חדרי. האם בפרוץ הטילים הכימיים נדחוף את החתולים לשק ניילון? חתולים לא ירשו זאת לעולם. רק האדם מוכן לכל ובלבד שלא ייאלצו אותו לחשוב בהיגיון.
עבר יום ועוד יום ואני גולה מחדרי ורובצת באפס מעשה מול הטלוויזיה. הבטלה מחדדת חושים שכוחים, כגון הכושר לשמוע שיחות של דוממים. ממש כמו בתור למסכות הגאז, קֵרַב איום המלחמה את לבבותיהם של פַּיילה ואהרון והשניים קשרו שיחה. ממקומי בכורסה יכולתי לשמוע את דבריהם.
פַּיילה, שהַשִיג והשִיח עם המטאטאים בחדר הכביסה לא היה מלכתחילה לפי כבודה, שמחה לעלות בדרגה ולהשתכן בחדר העבודה לצידו של הארון המשרדי החדש, שבא ישר מן המפעל. כמוהו היתה עשוייה מתכת ונסתה לברר אם יש ביניהם קרבת משפחה.
"פלדה שבדית?" שאלה ומיששה בצינור עוגֵב את לוח הדלת שלו, "הסבא שלי בא משם."
ארון פשוט היה אהרון ולא ידע בדיוק את הרכב החומרים שמהם נוצר, אבל שמח לחברותא. בדיוק כמו הורַיי שלי, נפגשו המקומי והמהגרת תשע מלחמות קודם לכן, אם כי בהיפוך מינים. אהרון היה יליד המקום ואילו פיילה מתוצרת חוץ, והיה להם המון לספר איש עם רעהו. הוא התגאה בפס הייצור שלו ובבעלֵי המפעל שעדין לא פשטו את הרגל, והיא התנאתה בהדר של ארץ מוצאה.
אהרון עיין בתיקי התולדות שהסתרתי בתוכו וסיפר לה על ההסטוריה המקומית, הארץ העתיקה ששבה ונגאלה בידי צאצאי בניה, ותוך חמישים שנה סללו כבישים והקימו ממשלה ובניינים ועסקים ובנו בתי חרושת. הוא קרא בהסתר מן המכתבים של אבא וציטט את דבריו על המלחמה ההיא, ועל החזון והתקומה, ואילו פיילה היללה את הנופים ואת המפעלים והטכנולוגיה המתקדמת בארץ מוצאה, ואת שארי בשרה שלא הגֵרו לאוריֶינט והשתכנו בוילות על גדות נחלים ונהרות. אחיותיה לפס הייצור מטופלות בידי משרתים ובעלת הבית מצווה עליהם.
כאן כבר לא היה לאהרון פתחון פה. קרוביו עומדים במשרדים עלובים בדרום העיר, לבעלת הבית שלו אין משרתים, וממקומו מאחורי הדלת אין הוא רואה אלא ענף אחד של בוגנוויליה. הוא חיפש טיעון מנצח.
"אני מחזיק את נכסי המשפחה," התפאר אהרון, "אני אוצֵר את המכתבים ואת המנורה הסינית. אני נוצר את היומנים ואת הגיניאלוגיה של המשפחה. אני שומר על המורשת."
"והמומחיות שלי," חלקה עליו פיילה, "היא למחות ולמחוק הכל, את כל סימני העבר. אני משפשפת וממיסה כל עדוּת לארועי המשפחה עד שלא נותר זכר. החיתולים הצוֹאים יצאו ממני נקיים כאילו לא גדלו ילדים בבית הזה, בממחטות המכובסות לא נותר זכר לַדמעות וּמִמַדֵי החאקי שכיבסתי נמחתה כל אות של דם ואפר. בערב פסח, כשכל הקרובים התאספו לקיים מצוות 'והגדתָ לבנךָ', שפך מישהו עליי את כוס היין. בסיבוב אחד של התוף שלי מחקתי את כתמי המָרור, את טעם היין ואת הסיפור כולו."
ממקומי בכורסה שמעתי את דבריה של פיילה. לא ידעתי במי משניהם לצדד והחלטתי להחזיר את מכונת הכביסה מיד לחדר המטאטאים, למרות שטרם הודיעו ממטה פיקוד העורף על הסרת אִיוּם הטילים. מלחמה או לא, כבר נגמרו לנו התחתונים הנקיים. תעמוד פיילה במקומה, יעמוד אהרון במקומו ואני אחזור אל חדרי ולא אשפוט.
דורון גיסין
ביקור בפראג, וינה ובודפשט
[המשך]
מזג האוויר לא מאיר לנו פנים וכל בוקר חם יותר ממשנהו. התיכנונים המקוריים לסיורים מעמיקים יותר הופכים למסע דילוגים בין אתר "חובה" אחד למשנהו. אין גם זמן לחוות יותר לעומק את הסיורים באתרים המהווים אבני דרך מאוד משמעותיים בהיסטוריה עקובת הדם של העם היהודי.
לעומת זאת אני הולך ומפתח בעקביות כמה אנטיפטיות כלפי חלק ממשתתפי הטיול, שהולכים ומתגלים כברברים ים-תיכוניים למרות שיוכם להסתדרות המורים, דרכה נרשמו לטיול. כל מיני התנהגויות לא תקינות שזוכות כמובן לתגובות אנטגוניסטיות מעיבות על האווירה. נדמה גם כי לחלקם יש אג'נדה משלהם, שאינה עולה בקנה אחד עם הדרך אותה משתדלת המדריכה להנחות, מה שגורם כמובן לעיכובים ולמורת רוח של יתר הקבוצה.
אבן-דרך חשובה היא הצגה בתיאטרון השחור, ומהווה אתנחתא תרבותית מרנינה. אך עיניי ה"רעות" רואות כמובן את התפאורה הבלוייה והממורטטת ובגדי השחקנים המטולאים שבולטים במלוא עליבותם באור האולטרה סגול המייחד את התיאטרון הזה. מה שמביא אותי לתהות על המציאות היומיומית המסובכת של האומה הצ'כית בדרכה אל הקהילה האירופית העשירה והנהנתנית, וגם היקרה מאוד במחיר שהיא משלמת על כלכלתה המתפתחת. בנוסף לכך הולכת ומתפתחת אצלי שפשפת מטרידה שכמוה לא זכורה לי מאז ימי הצבא העליזים שבעברי.
ההרגשה הלא נוחה שלי הולכת ומתגברת בביקור המיותר בעיירה המפורסמת קרלובי-וארי היא קרלסבד שמתגלה כשריד עלוב וסמרטוטי לעברה המפואר ונראית עתה כמלבושיה המתפוררים של קורטיזנה זקנה שגם בעברה לא ניחנה כנראה במי יודע מה טעם טוב. שיטת הדחוס כפי יכולתך אל תוך האוטובוס המקומי, שהוא חובה, כי אין דרך אחרת להגיע ממגרש החנייה אל העיר עצמה, מוציאה מחלק מהקבוצה התנהגויות המוכרות לכל כתת-תרבות ישראלית מצויה, ומחזקת אצל חלק ממארחינו נטיות אנטישמיות חבויות שאינן אופייניות לארץ בה אנו מתארחים.
מעבר הגבול לאוסטריה מתנהל באופן החלק ביותר האפשרי. הדרכונים מוחתמים בתוך האוטובוס ובאחת אנו בתחומי הממלכה האוסטרו-הונגרית. שדות מעובדים ומושקים בממטרות. לא הייתי מציין זאת אלמלא היתה זו הפעם הראשונה שאני רואה שדות מושקים במהלך הטיול. עד עתה כל החקלאות שעברנו בדרכנו הייתה חקלאות בעל.
חולפות להן שעות אחדות ואנו במבואות וינה, שמקדמת אותנו במזג אויר אילתי. החום מטפס ועובר את הארבעים מעלות. אני מסרב להתפעל מהכבישים הרחבים ומהארמונות שמתגלים מידי פעם בין החורשות והגנים. גם הביקור ברובע היהודי משאיר אותי שווה נפש. בהשראת המדריכה אנו שמים פעמינו אל מה שנחשב כנכס תרבותי לאומי, הבתים המצויירים של האמן הונדרטוואסר, וזוכים אגב כך להרצאה מאלפת על כישרונו וחזונו. כמי שנשמתו נעתקה בראותו את פארק גואל ובתיו של הגאון בן ברצלונה גאודי, כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. או כפי שסיכמתי זאת אחר כך: לא הייתי מפקיד בידיו של הונדרטוואסר אפילו את התפקיד של מנקה המכחולים המשומשים. או בשפה אחרת: אזוי קאן איך אוייך. ואני לא נחשב לגאון במלאכת הצביעה.
הפעם היחידה בה אני מגלה התפעלות חלקית היא התצפית הלילית הנפרשת לרגלינו ממגדל השידור של הטלוויזיה – ה"דונטוריום".
התחושה הלא נוחה מן הביקור בווינה מקבלת את חיזוקה למחרת היום בזמן הביקור בארמון החורף של שושלת הבסבורג, ארמון שיינברון. יותר מדי כסף וזמן פנוי, פחות מדי תעסוקה אמיתית, יותר מדי כוח, יותר מדי צאצאים ופחות מדי טעם טוב. סיסי – רומי שניידר היפה והצעירה, הפכה להיות מכשפה מניפולטיבית. פרנץ-יוזף החתיך – הורסט בוכהולץ הרקדן הגמיש והשרמנטי, הפך לגוץ שמנמן עטוי מחלצות שמתפקעות ממשמניו. בקיצור הרגו לי את מראות ילדותי כפי שהוצגו בקולנוע הקייצי הישן שבחצר האחורית של בית הקפה המיתולוגי ה"ציפור הכחולה" ברחוב רוטשילד [בפתח-תקווה], שעל חורבותיו עומד הסניף המקומי של רשת שופרסל.
הדבר היחידי שהצליח להחיות את נפשי היה כוס הקפה המשובח שלווה בעוגת "אפפל-שטרודל" מיט שלגזנה בבית הקפה הצמוד לארמון.
המשך יבוא
נ.ב.
אודי, אם נוצר בך הרושם שפסחנו על המקומות החשובים ולא חקרנו את המהר"ל ואת הגולם [כולל תצפית מדוקדקת בחמוקיה השופעים של הבתולה שנשלחה לפתותו] הרי שטעות בידך. הופקדנו למזלנו הטוב בידי אחת מהמנוסות והמעמיקות שבמדריכות, שלא חסכה כל אתר וחווייה מאיתנו. הרשימה אותה אני שולח אליך מבטאת תחושות אישיות שהן מעבר למובן מאליו. אני מנסה כאן לתת מבט מאוד מסוים ואישי לחלוטין. לבדוק את המציאות מול מיתוסים ואגדות.
שלך כתמיד,
דורון
דורון היקר,
בארכיון המשפחתי שלנו יש תיאור ביקורו של סבא-רבא שלך שהיה סבי, יהודה ראב (בן עזר) במאי 1901 בווינה, בדרכו מפאריס, במשלחת איכרים אל הברון רוטשילד, לעיר קומרון שבהונגריה, שם התגוררה עדיין אחותו הבכורה דבורה שלא עלתה ארצה עם המשפחה ב-1875, (מובא בספרו "התתלם הראשון"). ויש יומן מפורט של דוד אימך, הוא אבי בנימין, מביקור שלו בווינה בשנות ה-30, בעודו רווק; ויש גם יומן מביקור שלי בווינה, שבו התרשמתי בין השאר ממצבת זיכרון במקום שבו עמד הבניין ששימש כמפקדת הגסטאפו, על גדת תעלה של הדנובה, בניין שבו התרחשו זוועות רבות ובו גם "התרחש" הרומאן הבידיוני המופלא בעיניי והאהוב עליי "המפתח לשער הגדול" של הסופר היהודי הסרבו-קרואטי הינקו גוטליב.
שנה טובה לכולכם,
אודי
איליה דיקמן: האם "הקרן החדשה לישראל" מפרסמת באמצעות שתי"ל באתר של החמאס?
שלום וברכה,
בעקבות הדו"ח של "הקרן החדשה לישראל" שהתפרסם בגיליון 270 ו-271, רציתי לעדכן אותך ואולי גם קהל הקוראים בעובדה מאוד מענינת שקשורה לשתי"ל.
נזכיר רק ששתי"ל זהו הארגון העיקרי שנתמך על-ידי הקרן. לשתי"ל יש מחלקה שמתעסקת ביחסי ציבור מול דוברי רוסית. איש יחסי ציבור של שתי"ל בשם יבגני זדירן פרסם ביוזמת ארגון שתי"ל כתבה באתר האינטרנט המשויך לארגון חמאס. להלן מקורות:
כתבה מקורית שפורסמה בבלוג הרשמי של שתי"ל בשפה הרוסית (מנוהל ע"י יבגני זדירן):
http://shatil.livejournal.com/15767.html
אותה כתבה שפורסמה באתר של חמאס מיוזמתו של שתי"ל ע"י מר יבגני זדירן, איש יחסי ציבור של שתי"ל:
הוכחות שאתר אכן שייך לחמאס:
http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/html/final/eng/sib/1_05/m_t.htm
http://www.terrorfinance.org/the_terror_finance_blog/2007/08/facilitating-ha.html
http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/html/final/eng/eng_n/internet_m05e.htm
גם
אם נחשוד שדו"ח שהוצג לגבי הקרן הוא מגמתי, ישנן מיספר עובדות
שקשה
להתווכח איתן.
איליה דיקמן
מערכת "חדשות בן עזר": מאחר שאיננו קוראים רוסית איננו יכולים לאשר את מהימנות המידע הנמסר כאן, ונודה לקוראים דוברי הרוסית אם יוכלו להאיר את עינינו בעוד פרטים. האם המידע לאתר של החמאס נמסר במכוון או שאולי הועתק ללא רשות?
מ-דן: הנידון: גיליון מס' 275
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ הנכבדה,
אני פונה אל כבודה מאחר ונראה כי העורך – "סופר נידח" איבד שליטה בקשר עם תגובותיו של מר רון וייס. מה קורה אצלכם, שם במערכת, שמידי גיליון חייבת להופיע תגובה ביזארית של הנ"ל? ואם נעשה לשם פתיחות וחופש הביטוי, אנא שכנעי את העורך שיפורסם בכל גיליון שלישי...
לעניין הסכם שלום עם סוריה, הטיעון של וייס – "סוריה היא מדינה חילונית, שדיכאה בשנת 1982 את המרד הסוני הפונדמנטליסטי בעיר חמה" – הוא הזוי. ברור לכל כי עדיף שלטון דתי אך דמוקרטי על שלטון חילוני ודיקטטורי. האם הבולשביקים, הפאשיסטים ודומיהם לא היו חילוניים?!!!
על-פי הערכות מינימליסטיות תוצאת דיכוי המרד בחמה, שנמשך כחודש ימים, היתה כעשרים אלף הרוגים. למעשה נערך שם טבח. האם רון וייס מסכים שגם אנו ננקוט באמצעים דומים, חילוניים כמובן , לדיכוי התקוממויות אצלנו?...
בתודה מראש ובברכת שנה טובה לך ולכל חברי המערכת,
מ-דן
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: מר מ-דן הנכבד, הייתי עונה לך ברצון אבל בדיוק עכשיו העורך יושב עליי וקשה לי לנשום.
חנוכת אתר האינטרנט החדש לתולדות תנועת העבודה הישראלית
יום א' 9.9 בשעה 18:00 בבית ציוני אמריקה, רח' דניאל פריש 1.
מנחה הערב: מוקי צור. הציבור מוזמן.
פרטים נוספים:
http://www.givathaviva.org.il/hebrew/info/28-8-07-3avoda.htm
בתודה מראש – דודו אמיתי
ארכיון השומר הצעיר יד יערי
גבעת חביבה
הופיע באנגלית הרומן של יעקב ברזילי
"עד נר ראשון של בוקר"
“TILL FIRST MORNING LIGHT”
1933 -1945
סיפורה של תקופה מזוית ראיה אישית
שואה והומור בספר אחד, המאופיין בכתיבה אסוציאטיבית
העלילה מתרחשת בשלוש ארצות: הונגריה, אוסטריה, וגרמניה
מוקדש לניצולים שנידונו למאסר עולם עם זיכרונות פרך,
בלי שיופחת שליש מהכאב
ניתן לפנות ליעקב ברזילי yaakov-bar@013.net
טל: 09-7729740. פקס: 09-7729737
למה הדגים עוקצים?
בתגובה לרשימתו של העורך על הדגים שעקצו אותו [גיליון 274] בחוף גורדון, טילפן אלינו אגרונום ישראל ויסלר ואמר שגם אותו עקצו דגים בים עד שהתחיל לסבן רגליים שלו במקלחת ואז חדלו דגים להציק לו. הוא ממליץ גם לעורך נידח לסבן רגליים באמבטיה לפני שהולך לים אף כי בתור אגרונום ידוע לו שעורך ששוקל מאה קילו קשה לו להתכופף בשנת שמיטה.
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מזכירת מערכת "חדשות בן עזר"
נ.ב.
גם אמר שמו פּוּּצִ'י או פּיצַ'יי, לא קִילָטֶתִי טוב, איזה חצוף – פוצ'י מוצ'י הוא מציע לשפיפונה? אלזו, רק סגר השפורפרת – נזכרתי! – אולי זה הזופר שכתב רומאן לא יפה על דודה שלי אילזה כאילו עולה חדשה יהודייה מגרמניה, שברחה מהיטלר, היתה מטרסה, זונה! – טוב שדודה ז"ל כבר לא בחיים לקרוא "ההיא שכולם יודעים" מאת פוצ'י או פיצ'יי. דוֹנֶרְוֶטֶר! מה פלא שמאנשים מלעיזים כאלה יצאה, בלשון של האוֹסְט-יוּדֶען – אַ פַקָקְטֶע מְדִינֶע!
עומר כרמון
דני רובינשטיין לא מתחרט: "ישראל אפרטהייד"
הפרשן הבכיר של עיתון הארץ אינו מתחרט על דבריו בגנות ישראל בכנס האו"ם. אמר בלונדון ביום עיון בחסות הקרן החדשה לישראל: "זאת הגדרה פוליטית שאני והעיתון שלי מרבים להשתמש בה."
עיתונאי "הארץ" דני רובינשטיין, סירב לחזור בו בלונדון מנאומו בכנס בפרלמנט האירופי בבריסל, בו כינה את ישראל "מדינת אפרטהייד".
בנאום בבית כנסת בלונדון בערב עיון בחסות "הקרן החדשה לישראל" (ב', 3.9.07), אמר רובינשטיין כי "הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד היא הגדרה פוליטית שאני והעיתון שלי מרבים להשתמש בה. איני רואה סיבה מדוע עליי להתחשב בקהל בפניו אני מדבר ולשנות לשם כך את השקפותי ועמדותיי," הוא טען.
בוטלה הזמנתו לכנס ציוני
בסוף השבוע הודיעה הפדרציה הציונית של יהודי בריטניה כי היא מבטלת את הזמנתו של רובינשטיין לכנס לציון 60 שנה למדינת ישראל. מנכ"ל הפדרציה הציונית הודיע כי העובדה שרובינשטיין בחר לתקוף את מדינת היהודים בכנס אנטי-ישראלי של הפרלמנט האירופי, מסייעת למשמיצי ישראל ולמתקיפיה.
ארבע קהילות פלשתיניות
בנאומו בבריסל אמר העיתונאי הבכיר של עיתון הארץ כי "ישראל היא כעת מדינת אפרטהייד עם ארבע קהילות פלשתיניות שלכל אחת מהן מעמד שונה: בעזה, מזרח-ירושלים, הגדה המערבית, והערבים הישראלים."
רובינשטיין תקף בנוסף את החרם שמטילות מדינות העולם על החמאס, והזכיר לנוכחים, כי "החמאס זכה בבחירות דמוקרטיות לפרלמנט. ולכן שליטתו ברצועת עזה אינה הפיכה צבאית."
"איני צריך להתחשב"
אלן גולדברג, מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, שהזמינה את רובינשטיין ללונדון, מסר בתגובה: "איננו מקדמים את השקפת העולם של רובינשטיין, אך כארגון המחוייב לשיוויון וחופש הדיבור איננו יכולים לצנזר את דבריו של אדם הידוע במחוייבותו לעתיד ישראל ובהכרת המציאות העכשווית."
http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-139808-00.html?tag=00-34-35
מערכת "חדשות בן עזר": הכתבה מובאת מתוך האת רהנ"ל של NFC מיום 5.9.07. אנחנו מחכים לאישור או להכחשה או להסברים מכל מקור אחר, ומציינים בגאווה שאנחנו מעולם לא זימרנו, לא הוזמנו ולא נתמכנו על ידי הקרן החדשה לישראל.
וכאשר מנהלים ציד מכשפות אחרי כל אמן שקיבל שיחרור חוקי מצה"ל, לרוב על סעיף נפשי (ולכן ברוב המקרים אינו יכול להיות כלול בהגדרה המשפטית של "משתמט") – כדאי אולי להתחקות גם אחר כל מי שנהנה מהקרן החדשה לישראל, שזה הרבה יותר ראוי לגנאי מאשר חדירה לפרטיותם של צעירים שלא התאימו לשירות בצה"ל, ושאילו נהגו בהם בקשיחות, תועלת הם לא היו מביאים וחלקם היה אולי מנסה לשים קץ לנפשו.
מה זה "החלֵספר" ואיך משתתפים?
בכל יום שישי, הראשון בכל חודש (שלא יורד בו גשם), ניפגש בכיכר ברחוב אוסישקין פינת ביאליק ברמת-השרון. בכוונה בחרנו במקום מרכזי שאנשים רבים עוברים בו בימי שישי לכל מיני סידורים וקניות, וכך אין צורך להגיע במיוחד "רק" כדי להחליף ספר. מי שיבוא ויביא איתו ספר יוכל להחליפו בספר אחר. הרעיון הוא של ספר תמורת ספר, וכמובן שההשתתפות היא בחינם! ומיועדת לכולם. אחד הדברים המיוחדים הוא שבכל פעם שבאים להחליף אפשר להביא ספר אחר, ואין צורך לשמור על ספר ספציפי ולהחזירו. "החלספר" פונה לכולם, והמכנה המשותף הוא אנשים שאוהבים לקרוא, אבל נמאס להם להוציא כסף על ספרים, ואחר כך לנקות מהם אבק בכל פעם מחדש בידיעה שלא יחזרו ויקראו שוב את אותו ספר. כמובן שנכנס פה גם העניין של איכות הסביבה. שאם יותר אנשים יקראו אותו ספר, יהיה פחות צורך בייצור ספרים, בכריתת עצים וכדומה. [ההודעה לא על אחריותנו. – מערכת חב"ע].
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק חמישה-עשר
נהג מכונית-הקרור אבינועם יוסף, פדיקוריסט לנערות במצוקה
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
בבוקר בא שוטר מתחנת גבעתיים ונכנס לחנות הבשר שלי – "פאפם! פאפם!" – וממול הצווחה של וולפלה: "קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!"
אני נבהלתי. מה זה נבהלתי.
רק לפני ימים לא רבים נעלמה כוכבא ללא השאר סימן וכבר התפרסם על היעדרה בעיתונים וגם היתה לי כאן תקלה נוראה שלא רק נפלה העין מהזכוכית המלאכותית שלה על הביצים שלי כשהתחנקה איתי ונשכה אותי אלא התגלגלה לאיזה חור ברצפה של מחסן הבשרים וחיפשתי כמה שאני יכולה להתכופף, ולעזאזל, אני לא מוצאת אותה. אם יגלו את העין בצבע החום-זהוב כומו היהלום המפורסם עין הנמר – יפלילו אותי.
אבל מתברר שהשוטר בא לשאול על אבינועם יוסף, שהשם שלי נמצא בחשבוניות ובוואוצ'רים של משלוחים בתיק שלו.
סיפרתי את האמת, שהוא ספק-בשר בעל מכונית-קרור מצפון הארץ, שגר עם משפחתו באחד היישובים בגליל, ושהוא ואשתו עוזרים לנערות מבתים הרוסים, לא הזכרתי את נטייתו לקדושה ואת ההובי שלו, הפדיקור, אבל מתברר שמעט מאוד ידעתי עליו ועכשיו הוא בצרות.
השוטר הלך, ולמחרת התפרסמה הפרשה בעיתון והבנתי כי א' מהגליל הוא אבינועם. לא עברו ימים רבים ויכולתי להשלים את הסיפור גם ממה ששמעתי מפיו.
כשהיתה ד' בת חמש נכלא אביה בבית-סוהר, שם הוא מרצה עונש מאסר עד היום, אבל הוא לא אבא אמיתי שלה כי היא כבר היתה, תינוקת, כשהתחתן עם אתי, אמא שלה ללא-נישואין, שמאושפזת מדי פעם בבית-חולים לחולי נפש. טרגדיה שלמה במילים אחדות.
ד' החלה מבקרת בביתו של אבינועם בסופי שבוע ובחגים עוד כשהיתה ביסודי. בת ארבע-עשרה כבר היתה דיירת קבועה בביתו. היא זכתה אצלו ליחס שלא הכירה מעולם. על דוכן העדים בבית המשפט סיפרה כי הבית היה מלא חום, המאכלים שבישלה שושי, אשתו של אבינועם, היו טובים במיוחד, והוא ואשתו דאגו לצרכיה השונים. ד' לא קיבלה יחס זה לא בבית סבתה ולא בפנימיות. בינה לבין אשתו של אבינועם שררה ממש אהבה הדדית.
בצד כל החסכים שסבלו מהם הנערות האומללות, ושאותם אבינועם השתדל למלא, הוא גם נהג לדבר איתן על ענייניהן האינטימיים. הדברים החלו בשיחות נפש על חברים ועל יחסי מין עימם. אבינועם היה מדגיש לפני הנערות את חשיבותה של ההיגיינה האישית, לרבות טיפול בתחבושות היגייניות, ואף נהג לקנות להן תחתונים. כאשר היה חוזר במשאית-הקרור מתל-אביב או מחיפה היו הנערות מתנפלות עליו בנשיקות ובחיבוקים, והיו שהתיישבו על ברכיו, נישקו אותו ונצמדו אליו.
ואולם, יום אחד התהפך הכול, ואבינועם איש ההתנדבות הטהורה וההומאנית הואשם, לדבריו על לא עוול בכפו – בסידרה של עבירות מין. התביעה תיארה את מעשיו כמעשים מבחילים ומחליאים, מרגיזים ומעוררי שאט נפש, עבירות של אונס, מעשה סדום בקטינה, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה בנסיבות אונס ועבירות רבות של מעשים מגונים בקטינות.
ד', שסיפור חייה היה הקשה ביותר, היא גם זו שעשה בה את המעשים החמורים ביותר. תלונתה היא שהביאה לפתיחת החקירה. בעדותה בבית המשפט סיפרה כי אבינועם היה קורא לה ומדבר איתה על המחזור שלה.
"מה הוא היה אומר לך?" שאלה התובעת.
"שצריך להיות נקיים והיגייניים. דברים כאלה. הוא אמר שיש טמפונים ופדים. באותה תקופה עוד לא היה לי מחזור."
"למה לא דיברת על זה עם אשתו?"
"כשקיבלתי מחזור היא אמרה שזה התפקיד של אבינועם. זה ניראה לי מוזר, אבל אבינועם אמר שכל החברות של הבנות שלו מדברות איתו חופשי על הדברים האלה. הוא הסביר לי ואני צחקתי כי הייתי נבוכה."
"איך הוא ידע שקיבלת מחזור?"
"שושי אשתו אמרה לו ואז התחילו השיחות. הוא היה מסביר לי איך מקיימים יחסי מין. הוא היה שואל אותי אם שכבתי – ועניתי לו שלא. הוא היה מספר לי איך הוא שוכב עם שושי. מקדימה. מאחורה. שהיא אוהבת את זה. הוא היה אומר לי שחברות שלי מאוד יפות ואומר גם איך הוא בוגד באשתו שושי. הוא היה קורא לזה סודות קטנים שלנו. אמר שכשהוא היה קטן, היתה לו מישהי בשכונה, מבוגרת, שתמיד היה הולך אליה והם היו עושים את זה ואפילו מצצה את הכלי שלו."
כאשר התובעת המשיכה לחקור אותה, סיפרה ד': "זה התחיל בהדרגתיות. בהתחלה אבי [אבינועם] היה בודק לי שרירים בבטן. היה מכניס את היד שלו לבטן התחתונה. ואחר כך זה התחיל בחופש הגדול כשהייתי בכיתה יו"ד, בת שש-עשרה. הייתי מרגישה שהוא מנשק אותי בקוסי. פעם אחת שכבתי במיטה של אשתו. הוא בא אליי והיו לי מכנסים קצרים והוא ניסה לנשק אותי וזזתי. הוא נשך אותי באיזור הקוסי. בחופש הגדול, בבוקר, אחרי שאשתו היתה יוצאת לעבודה, הוא היה מעיר אותי ומעלה אותי למעלה לחדר. הוא היה מוריד את המכנסיים שלו והיה משפשף את הכלי שלו בקוסי שלי, היה מוריד לי את המכנסיים עד שהיה מגיע לסיפוק מיני. לפני שהיה מכניס את הכלי, כך הוא קרא לו, הוא היה מכניס את הידיים שלו ושואל אותי אם אני בתולה. אמרתי לו שאני בתולה. הוא ניסה והייתי סוגרת את הרגליים כי זה כאב לי.
"פעם לקח אותי מהפנימייה, התפשט בקבינה של משאית-הקירור וניסה להכניס את הכלי שלו לקוסי שלי וכשהגיע לסיפוק הוא ניגב עם המטלית הצהובה הלחה של ניקוי השמשות. אמרתי לו שיפסיק והוא אמר לי שזה לטובתי, שהוא רוצה לעשות לי טוב. שיקנה לי תחתונים ועכשיו הוא כמו אבא שלי.
"פעם נכנס לעזור לי בשיעורי-בית. הוא עמד מולי והוציא את הכלי, כך הוא קרא לזין שלו, וניסה להכניס אותו לפה שלי. התנגדתי. בדיוק נכנסה בתו והוא כיסה את הכלי במכנסיים כאילו לא קרה דבר אבל הרגשתי שנוזל משם חם שגם טיפטף לי.
"הוא גם לקח לי פעם את היד ולימד אותי עליי להכניס ואמר: 'תאונני, תאונני, האוננות דבר בריא בשביל הפוריות. הקוסי המגורה שלך מפריש מיצים ששוטפים ומנקים לך את ההפרשות הישנות שהצטברו בצנרת בדרך מהשחלות החוצה. כאשר תהיי פעם אישה נשואה תביני זה ותגידי תודה לי!'
"לבסוף הוא הצליח לעשות לי את זה בכוח. פעם, כשלקח אותי במשאית-הקירור שלו, הוא התחיל לגעת בי. אמרתי לו שאני לא רוצה יותר וזה לא בסדר כלפי שושי אשתו. הוא דיבר בקול בכי, שאני עושה לו את זה ואני משגעת אותו. אמרתי לו שזו הפעם האחרונה. הוא הוריד את המכנסיים שלו ושיפשף את הכלי בקוסי שלי ופתאום הכול היה בפנים, וצרחתי, וזרמתי דם, וגם כל האוטו היה ריח של בשר טרי, ואני חושבת הוא הגיע לסיפוק וניגב אותי במטלית הצהובה הלחה של החלונות ונסענו הביתה." וכאן הרימה את קולה המזרחי-למחצה עד כדי צעקה, והסבירה את כניעתה לקיום יחסי-מין עם אבינועם בכך שראתה בו את המושיע של משפחתה: "בסוף נתתי לו להכניס את הכלי מתי שרצה כי הוא טיפל בי ובאחים שלי יפה וגם שכבר פתח אותי. מדוע אני צריכה להעליל עליו אם הוא גידל אותי? אמרתי שהוא קדוש בעיניי. כומו אלוהים. ותמיד הוא ניראה כאילו הוא יודע הכול, כאילו מלך, וגם אמר לי שכל מה שאנחנו עושים זה בקדושה, כדי שהאישה היהודייה תדע לעורר את הבעל שלה ולהביא ילדים כשרים. הייתי בת ארבע-עשרה, קטנה, ולא חשבתי, כולי רעדתי מפחד כשנכנס ורק אחר-כך גם עשה לי טוב, הממזר!"
נערה אחרת, אסתי, הכיר אבינועם דרך דודתה שביקשה ממנו כי ידאג לה זמנית עד שיימצא לה פתרון קבוע במוסד לנערות. גם את אסתי הסיע אבינועם במשאית-הקירור של הבשר וקיים איתה יחסי-מין: "בחודש שהיכרתי את אבינועם הוא הרגיש צורך לעזור לי," העידה, "הוא אמר שיש לו כמה חברים שמארגנים כסף כדי לעזור למי שזקוקה. הוא לקח אותי לשוק וקנה לי בגדים. כשמדדתי את המכנסיים הוא אמר שיש לי חור בתחתונים והראה לי באצבע על הבשר איפה. ושמה דיגדג אותי. הייתי מאוד מבולבלת. הוא גם לקח אותי לחנות לחזיות, חנות יקרה בטבריה, כל התיירות באות שמה, וקנה לי שתי חזיות שעלו מאוד שקלים. הייתי מה-זה המומה כי הירשו לו להיכנס איתי לתא המדידה. אף פעם הוריי הגרושים לא קנו לי חזיות ולא דאגו לי כל-כך. בכיתי אחרי שהוא קנה לי. הוא גם נתן לי מאתיים שקלים לקנות תחבושות היגייניות, טמפונים ודברים אישיים.
"הוא גם היה פתוח לדבר על מין ותיאר לי בפרטים את הנשים שהוא שוכב איתן. איך הוא מחדיר להן את הלשון ואיך הוא גורם להן לקפוץ. הוא אמר שהוא יכול לגרום לבחורה להשתגע מחשק. הוא תמיד ידע להגיע לזה מהר מאוד. הוא אמר שאני צריכה לאונן ואני צריכה לשחק עם הדגדגני שלי כדי ללמוד להיות אישה אמיתית. זה כתוב בספרים המדעיים של המורמונים וגם התורה לא מתנגדת. את הפתח הקדוש צריך להרחיב כי הוא אם-כל-חי, ככה אמר, אם-כל-חי, ממסכת הפתיחה הקדושה. הוא אמר לי שאבר-המין של החבר שלי הוא כמו נוצה כי הוא, החבר, בתול, ולכן אני צריכה אותו, את אבינועם, להרגיש יחסי-מין של ממש, להרגיש את הבשר, וככה נכנס עם הכלי, כך הוא קורא לזין שלו. לפעמים צייר עליו בריבת תות-שדה פה, אף ושתי עיניים, שיהיה לי מתוק בפה עם הכלי שלו. האמת, די אהבתי את הכלי שלו כי בילדות לא היתה לי בובה, והכלי שלו היה בשבילי בובה-ליצן חי שמרים את הראש כשאני מדגדגת אותו ולפעמים גם יורק עליי."
אבינועם, כשנחקר, טען ששלוש הבחורות שנזכרו רק עכשיו להעליל עליו, קשרו קשר להפליל אותו. הסיתו אותן מתנגדיו הפוליטיים ביישוב שבו לקח חלק פעיל בעבודה הציבורית וביקש להקים מעון חוסות למשוחררות של נווה-לימור. הוא הציג את המתלוננות ככפויות טובה. בגללן גם אשתו עזבה אותו. הוא זכאי, ויילחם עד כלות נשמתו כדי להוכיח את חפותו.
אולם התובעת טענה שלא הוכח תיאום בין הבחורות נגדו. הלא המתלוננות ממש חצויות בליבן, וכשהן חושפות את מעלליו הן גם מגלות רגשות של סימפטיה כלפיו, אפילו על דוכן העדים.
חיבתו לפדיקור מניקור לנערות, שעליה סיפר לי לא-פעם כשהיינו שותים קפה לאחר פריקת הבשר ממשאית-הקרור למקרר הגדול באחורי החנות, לא עלתה כלל בחקירה ובעדויות. אין לי הסבר לכך. אולי הבחורות התביישו בפדיקור יותר מאשר ביחסי-המין. אולי חברת מועצת היישוב עין-כמונים גולדה גולדון ועורכת-הדין יאירה קבסה-אילני יעצו להן לא להזכיר את הנושא כדי שלא תודינה שבעצם הן נהנו כל פעם שאבינועם טיפל ארוכות בציפורניהן ונשק להן, ושאולי גם ניצלו את טוב-ליבו של האיש הקדוש הזה בעיני עצמו, שלדבריו גם אם ליטף להן פה ושם וגם נגע לא-בכוונה בציציותיהן לא בא הדבר אלא למלא חסך-אב שלהן ולהעניק לנפשן תחושה שהן רצויות, אחרת מי יודע לאן היו מידרדרות.
ואיזה עורכת-דין היתה לו, לאבינועם המסכן? – הסנגוריה הציבורית שלחה למשפט מתמחה רוסייה צעירה וכששאל אותה אם אפשר לשלם לה בצ'יק דחוי, קיבל תשובה – סטירת-לחי! – "אולי אתה יכול להסביר לו במה חטאתי?" כמעט בכה לפניי. הסברתי לו חוי מהו.
לאחר הזיכוי של אבינועם יוסף נערכה חגיגה רבת-משתתפים ביישוב שלו בגליל ובא לברכו בן-דודו סגן-השר המסורתי, שחגג מלאת שנה להחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמידו לדין באשמת שוחד מחשש שאין די ראיות להרשעתו, ואפילו שושי יוסף שבה מאשדוד לאבינועם וביקשה ש"יסלח אותה ויחון לה על שהיפנתה לו גבה והרימה גב," כלשונו בלשונה, בתקופה הקשה ביותר בחייו.
שאלו את אבינועם איך התהפך עליו מזלו לטובה, וסיפר שלקראת הכרעת-הדין בא אליי שפוף, חבול, נרדף, וחסר-מנוחה ואני האכלתי אותו מנת תבשיל של סגולה מבשר ה'מנוחה' (על משקל מטבוחה ו"באה מנוחה ליגע...") ובזכותו באה המנוחה לנפשו והיתה לכך גם השפעה רוחנית חזקה של קדושה על השופט.
ואכן, כך היה. לאחר הפיצוץ השלישי בכיכר, הפעם רגל המתאבד הטרייה עברה אותי ועפה מבעד לדלת הפנימית לתוך מחסן הבשרים ונחתה שם בין הנקניקים, והמדהים הוא שרגעים אחדים קודם הוא נכנס עם סל לחנות הבשר שלי וביקש קוס מים, ולי היה נידמה שפעם עבד בסביבה ולא חשדתי בו כלל, כי מה, אני שונאת ערבים? – – ומדהים עוד יותר הוא שטאשה השיכורה, שהתנחלה עם בקבוק הוודקה בספסל הציבורי ממול, היא לא נפגעה באף אחד מהפיצוצים ועדיין מתגוררת ולוגמת שם ואני דואגת שלא יחסרו לה נקניקים, כעכים ולחמניות – – לאחר כל אלה חנה אצלי אבינועם עם משאית-הקרור, נכנס – "פאפם! פאפם!" – והתוכי: "קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!" – כזאת קבלת פנים – – וכולו נסער סיפר לי על העלילה שתיחמנו הנשים נגדו.
התלוצצתי (אצלנו במושבה היו משתמשים במילה להתלוצץ כשמליצים אנקדוטה ובבקשה לא לבלבל אותה במילה להצליץ שהיא שיבוש של הפ... פ... פ"א במקום צד"י) ואמרתי שאם הוא רוצה מנוחה אתן לו מנה מבשר ה'מנוחה'. ככה נפלץ, סליחה, נפלט לי.
ענה אבינועם שהוא חושש לאכול אצליץ [אני מתנצל, זה קורה לי מאז שמנתי כל-כך, קופצות האותיות כשאני מצליץ] מפני שחנות הבשר שלי לא כשרה (מה שלא הפריע לו לספק לי בשר מהצפון) ומי יודע אם לא השתמשתי ברגל של המתאבד הערבי האחרון. משעה שהואשם חבש אבינועם כיפה ועשה השתדלויות בחצרו של הרב המקובל פראנץ בן המוהר"ר רוזנצווייג המזרחי לנשק זקנו ולתלוש ממנו שערה אלא שהנכדים לא הניחו לאבינועם לגשת לרב הישיש.
"אל תדאג," לצצתי לו, "הבשר של ה'מנוחה' אין בו שמץ חזיר למרות שהיא עצמה היתה חזירה די גדולה!"
המורה שלי באוניברסיטה גרשם שלום אמר פעם כי המקום הבטוח ביותר לפגישת חבורה של אנארכיסטים מהפכנים הוא הקפה בכיכר העיר מול בניין המשטרה, שם איש לא יחשוד בהם.
ואכן, חרף היעלמותה של כוכבא איש לא קישר בין המנוחה לבין בשר ה'מנוחה' (כומו מטבוחה וכומו "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל...") – שהצעתי בנדיבות ללקוחותיי לפני שיתקלקל, ושהפך מהר מאוד לבשר סגולה ופירסם את שמי בחוגי המאמינים וגם העבריינים והמצליצים, וכפי שאירע במעשה הצלתן הניסי של רגלי האנס ר' שמול-יוסל ממושבת ילדותי המתחרדת – – וגם בזכות רגלי שלושת המתאבדים שהועפו לחנות פיצוץ אחר פיצוץ, כאילו פינת הכיכר מול הוויטרינה של "ברבקצוץ" היא המקום הכי בטוח לסיים בו את עצמך בחברת יהודים או כומו ששמו בפי מילים בעיתון: "כל מתפוצץ בתורו שאף לכבות את נרות הזיכרון לפיגוע הקודם!" – בטח ראיתם את הכתבה הנוראה במוסף השבועי: "הקצב מגבעתיים מושך אליו רגליים ונעשה מוקד עלייה-לרגל" – הסנובים האליטיסטים העיזו לכנות את חנות הבשר שלי איטליז – כאילו אני עוסקת במקצוע נחות!
והתמונה הצבעונית בלב הכתבה: גבר שמן חובש קאסקט ים-כחול של ספן יווני (קניתי בפארוס ואני חובשת בייחוד מאז התחיל להיות לי קר הראש בגלל הקרחת), עיניים תכולות וחיוך שעדיין מקסים, לדעת זרים, וממש מאניאקי, לדעתי.
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
חיימק'ה שפינוזה
לא ייאמן כי יארע
חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה
גבר נשוי מהכולל "קח",
שגר בעיירה קריית קחקח קח
גָמָ"ח לַנצרך מהקרן לקח,
והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים,
לחגוג לבדם בלי ממון בחגים
וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח –
והמטוס מלא גוברין יהודאין,
שמחה וששון בכל המעברים,
אלה באלה נוגעים אברים,
והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי,
וקצת מעורער באופן נפשי,
וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי
ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו –
לבש רק בגדים של נשים לעורו,
וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה,
והמה צדיקים חסידים של מיטה
אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ בִּבְעתה:
"לוּ לפחות אוקראינית היתה!
שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה!
והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!"
תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות
והשאר ייכתב במסכת אובות.
השיר האנטישמי, שכתב אותו כנראה עובד אלילים נבער מדעת, פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 81, מתאריך 17.10.05, ועבר ללא תגובה מאחר שמחברו ח. שפינוזה הוא משורר לא חשוב, ויש רומזים – כמוהו כגיבורו, הוא עולה חדש פרימיטיבי מעורער-בנפשו חצי-גוי מאוקראינה ששונא את הסוגדים לקברי צדיקים.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,561 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
276 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל