חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 277

תל אביב, יום שני, כ"ז באלול תשס"ז, 10 בספטמבר 2007

למלאת 20 שנה למותו של אבא קובנר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: אלישע פורת: שלוש נקודות השקה, אבא קובנר ואבות ישורון.

אבא קובנר: תצפית לבוא מועד. // אהוד רבין: שפה משלהם.

עמי בארי: שיעור מולדת: הדיבר ה-11 של אבא קובנר.

פרופ' דינה פורת: הילד עגום העיניים הוא קובנר הקטן.

יוסף דוריאל: המתמכרים לעיוורון מרצון.

יוסי גמזו: שַסְתּוֹמָהוֹק... // רַאבּ: מיכה  לינדנשטראוס יהיה ראש ממשלה!

ד"ר גיא בכור: א. ניתוח תקרית המטוסים: הפתעות ומצוקה לסוריה, חיזוק ההרתעה לישראל. ב. על הקלטת החדשה של בן לאדן, וסוד עשיית הכסף.

 ג. מדריך לצייד דרקונים: ישראל ומלחמתה במפלצות המזרח התיכון.

אורי הייטנר: איש השנה תשס"ז, שר המשפטים דניאל פרידמן.

משה בר-יוסף: קרבה שנת השמיטה [המשך].

במז"ט הוקמה בתל אביב: אב"ח, אגודת הבורחים מחתונות!

אלישע פורת

שלוש נקודות השקה

על יחסי הקרבה בין שני המשוררים, אבא קובנר ואבות ישורון.

במלאת עשרים שנה לפטירתו של אבא קובנר.

כשהגיע אבא קובנר בפעם השנייה לארץ ישראל, לאחר ששוחרר ממאסרו בידי הבריטים, באפריל 1946, כבר היה יחיאל פרלמוטר משורר מוכר ופעיל. לאחר היוודע אימי השואה והשמדת יהודי אירופה, הוא גם שינה את שמו מיחיאל פרלמוטר – לאבות ישורון. כלומר: אבותינו ישגיחו עלינו. האבות יראונו ואולי כך גם אנו הבנים, לא נשכח אותם. יש להניח שפגישתם הראשונה הייתה בביתה של המשוררת יוכבד בת-מרים (זלזניאק), אחת מארבע "האימהות המייסדות" של השירה העברית הנשית החדשה. תיאור יפה ומעניין של שנותיו הראשונות של אבות ישורון אפשר לקרוא בספר "שירת הפרא האציל" של אידה צורית. וכן נזכרים הדברים בספרו הענק של דן מירון, "פרפר מן התולעת", על אלתרמן הצעיר.

בין שאר הסיפורים נמצא הסיפור המעניין על שלושת המשוררים ואנשי העט, נתן אלתרמן, יחיאל פרלמוטר ומרדכי עובדיהו, שחלקו אז, באמצע שנות השלושים, לא רק חדר משותף בביה"ס החקלאי מקווה ישראל, אלא גם את המאבק על ליבה של הצעירה היפהפייה הניה. וממש באותן השנים שהם התכשרו לעבודה חקלאית במקוה ישראל, התעתד אבא קובנר להכשיר את עצמו לחיי ציור ואמנות באקדמיה לאמנות הידועה שבווילנה. הדברים כמובן התגלגלו אחרת, חלום השלמת לימודי האמנות של קובנר נגוז עם הפלישה הנאצית בשנת 1941, והוא עבר כמה שנים נוראות, בגיטו, ביער, בפרטיזנקה, בנתיבי "הנקם" ו"הבריחה". חרף שיריו הראשונים בעברית, שנדפסו בעיתון "הארץ", הרי הוא טרם הכריע על התקדשותו למשורר. הכרעה כפולה זו שלו, לנטוש את לשון היידיש ולדבוק בעברית, ולהפוך למשורר, נפלה רק בכלא הבריטי. קודם בקהיר ואחר כך בירושלים, לשם העבירה אותו, לאחר מאמצים לא קטנים, גולדה מאירסון מאיר, על פי עדותה המפתיעה, שהתגלתה במסיבת חברים שלאחר זכייתו של קובנר בפרס ישראל לספרות, ביום העצמאות 1970, תש"ל,.

מלכתחילה גילה אבות ישורון קירבה, חיבה וסימפטיה אל המשורר שהגיע מהגולה. ישורון עצמו היה בין המשוררים העבריים היחידים, שלא נטש את הזירה הלשונית והרוחנית של הגולה. הצער הגדול שלו על הוריו, שלא הצליח להעלותם, ועל משפחתו שאבדה בשואה, חברו לצערו ולאהבתו ללשון היידיש, והוא הקפיד לשקעה, בשקיעין בולטים, בשירתו, לאורך כל חייו כמשורר.

נקודת ההשקה והקרבה הראשונה בין שני המשוררים, היתה כמסתבר על רקע אי-נטישת הגולה של שניהם. אבא קובנר כתב שירים רבים לאורך חייו, המדברים על "שתי המולדות", על "כפל השורשים" שלו, על "ירושלים דליטא" ועל "ירושלים דציון". למעשה המשיך לעסוק בנושא הזה, של שתי המכורות שלו, עד לשיריו המאוחרים, בערב מותו. קובנר מצא ביחיאל פרלמוטר משורר-אח למספד ולגעגועים על יהדות אירופה שאבדה. ובעוד המשוררים הבולטים של דור הפלמ"ח עסקו בבירור מקורותיהם, זהותם, וזיקתם אל ארץ ישראל, "אליק נולד מן הים" כמאמרו של משה שמיר, הרי השניים הללו אחזו בשני הפנים של הקיום היהודי אז בארץ.

נקודת ההשקה השנייה ביניהם, הייתה אהבתם והערצתם המשותפת ליוכבד בת-מרים. הן לפני האסון שפקד אותה, עם נפילתו של בנה, נחום, זוזיק, הזז, בעת ניסיון הנפל של הפלמ"ח לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, והן אחרי האסון הנורא ששינה בבת ראש את כל חייה. שניהם הקדישו לה שירים, שניהם נהגו לעלות אל דירתה, לקרוא באוזניה את שיריהם החדשים, ולהרכין את ראשם למשמע ביקורתה או שבחיה. אבא קובנר הקדיש ליוכבד בת-מרים כארבעה שירים בודדים וכן שתיים מן הפואמות הגדולות שלו. אבות ישורון הקדיש לה שני שירים, ובהם השיר הנפלא על המשוררת ועל שיירת הגמלים בחוף תל אביב. יש להניח ששניהם ראו בה, בצורות שונות כמובן, ומזוויות אחרות כמובן, מעין חלופה אימהית למשפחותיהם שאבדו בהשמדה.

באותן שנים, סוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, התפתחה בין אבות ישורון לאבא קובנר קירבה וידידות, שבאה לידי ביטוי, בין השאר מאוחר יותר. כשהוכרה שירתו של קובנר, והוא החל לזכות בפרסים ובהערכה. הוא לא שכח את אבות ישורון, והזמין אותו לכל הטקסים החשובים.

וכך הכיר את פנייך

לי' בת מרים

וְכָךְ הִכִּיר אֶת פָּנַיִךְ. הַיָּם מֵאֲחוֹרֵי עָרְפּוֹ

כְּצִלּוֹ הִתְכַּוֵּץ. לִפְנֵי הַדֶּלֶת.

רָאָה אֶת הַנֵּר שֶׁלֹא יֻפְקַע עוֹד.

וְהוּא זָכַר תַּעְתּוּעֵי כּוֹכָב בְּיַעַר הַטְבוּעִים

וְהַפַּעֲמון צִלְצֵל – יֶלֶד! שָׁמַע,

יֶלֶד.

מֵאֲחוֹרֵי שְׂפָתַיִם צָבוֹת לָעוּ בְּלוּאֵי מִלִּים,

בְּבַת אַחַת נָסוֹג אָחוֹר הַגַּל וּבַדְּמָמָה

בִּצְלִיל חוֹזֵר נָפַל אָז

רֶגֶב עַל פְּנֵי רֶגֶב.

וְכָךְ קָלַט גַּם שָׁם אֶת קוֹל מִטַּת

אִמּוֹ שׁוֹקַעַת לְאִטָּה, גֶּשֶׁם עָכוּר

אֵין פֵּשֶׁר.

...... חָנוּק מִפֶּה עַד פֶּה

בֵּית הַנְּתִיבוֹת. מְחַפֵּשׂ הוֹלֵךְ אַחַר פָּנֶיהָ.

מֻקָּף אֵימַת הַשׁוֹעֲטִים עוֹד הוּא

זוֹחֵל בֵּין הַצְּרוֹרוֹת וְהַצְרוּרִים

– יֶלֶד, זָעַק, זְהִירוּת! כָּאן

יֶלֶד.

וְכָךְ הִכִּיר אֶת פָּנַיִךְ. מִקֵּץ מִקֵּץ עַל שְׂפַת

יַמָּה שֶׁל תֵל אָבִיב נִצַּבְתְּ מִבְּלִי חֲשָׁד,

רַק מֵצַח רָם כּפָרָשָׁה פְּתוּחָה מִקְּלָף

רָעַד מוּל הַגַּלִּים, שֶׁמֶשׁ תִּיכוֹנָה קָשְׁרָה

כִּתְרֵי מַלְכוּת לְרֹאשׁ יַמָּהּ שֶׁל תֵל אָבִיב

כְּשֶׁהַפָּלִיט בְּעוֹר שִׁנָיו אָחַז כָּאן

בְּיָדֵךְ, רְאִי! אָמַר, הֵבֵאתִי צָעִיף שָׁחֹר

מִמֶּרְחַקִּים. דֶרֶך 12 גְבוּלוֹת נְשָׂאתִיו

הִנֵה הוּא עַל כְּתֵפֵךְ.

(אבא קובנר, וכך הכיר את פניך, מתוך: תצפיות, מוסד ביאליק, תשס'ד 2003)

לבת-מרים

את, המשוררת, זאת-זאת, "שלא רואים אותה", שאת לא מוקדם ולא מאוחר לעולם, שאת ההווה-מן-החי, שאת העבר-והווה-והעתיד-מן-החי, שליבך ולבך שווים, כמותך כשירתך שלך.

את, שהננו עולים לקומה הרביעית אליך, ומביאים לך את ספרינו מבית ספרנו בחתימת ידנו, עם קצת בּוֹישָׁנוּת, אך עם הרבה שַׁחְצָה מוסתרת: "הבאנו!" – אנו יורדים ממך אל רחוב התאונות והבדידות, ומנשקים את ידך, שלמעננו במעונה, אחותנו.

היום לביאליק חג. ואת לא אכלת ולא שתית. היין רועד בכוסו של ביאליק. אחים קטנים מבית ספר רצים לפתוח הדלת: "הוא כבר פה. סימן: היין רועד בגביע."

"הוא יודע, ביאליק, הוא יודע, לעם ישראל יש עליית גג..."

אחים קטנים מבית ספר רצים לדלת, ושבים: "כבר פה. הם בני עיר אחת. עיר משם ועיר מפה. הוא בא עם אמא שלו, זכרונה לברכה".

"הוא יודע, ביאליק, הוא יודע, שפות רבות רודפות אחרי..."

והגביע רועד.

(אבות ישורון, לבת-מרים, מתוך: זה שם הספר, שוקן תש"ל 1970)

מזיכרון אישי אני יכול להעיד על נאומו של אבות ישורון בעין החורש, במסיבה ספרותית חגיגית, לכבוד זכייתו של אבא קובנר בפרס ישראל. שבועות מעטים לאחר יום העצמאות תש"ל.

כשהגיע תורו לשאת דבריו, לאחר שדיברו לפניו דן מירון ואחרים, הוא כל כך התרגש, שדבריו ממש לעו והתבלבלו. עד היום זוכרים זקני עין החורש את הופעתו הנרגשת אך התמוהה. אי אפשר היה כמובן להבין שום דבר מדבריו, אך אפשר היה בהחלט לחוש בעליל באהבתו ובהערכתו הרבות לאבא קובנר. דבריו היו מעורבים בקריאות ביידיש ובצעקות לא מובנות, והוא ליווה אותן בתנועות ידיו, שאך הוסיפו לאי ההבנה ולתמיהת הקהל. אני זוכר שבתום דבריו, ניגש אליו אבא קובנר וחיבק אותו חיבוק ממושך, מחווה מאוד נדירה אצל אבא קובנר במופעיו הפומביים. ראוי להזכיר בהקשר זה, שאבות ישורון הקדיש לאבא קובנר שיר נוקב, על הפרטיזן המחזיר את אותות ההצטיינות שלו שקיבל מהמדינה, בשל מחאתו החריפה. השיר הנוקב, שיר שהערצתו והערכתו לקובנר בולטות בו מאוד, זכה בשעתו לפרסום נרחב בעיתונות.

הפרטיזנים

כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים. הַיְהוּדִים.

כָּל הַשְׁאָר – פַּרְטִיזַנִים.

מַעֲשֶׂה פַּרְטִיזַן, לֹא מִזְמַן:

אוֹת הָעַצְמָאוּת – הוּא הֻחְזַר.

אָמַר הָאַדִיר בִּמְלוּכָה: לְךָ.

אַף לְךָ, לֹא נִתַן.

לָעָם, שֶׁלֹא הֻחְזַר, לֹא נִתַן.

כָּל הַיְהוּדִים פַּרְטִיזַנִים,

שְׁלוּמִיאֵלִים.

וְכָל הַחֲבֵרִים

יִשְׂרְאֵלִים.

(שירו של אבות ישורון, בתוך: זה שם הספר, שוקן, תש'ל 1970)

נקודת ההשקה השלישית שבין שני המשוררים נתבהרה לי רק לאחרונה. זה שנים שאני מכיר את הפואמה יוצאת הדופן של אבות ישורון "פסח על כוכים". קראתי גם לא מעט על הפולמוס הציבורי ספרותי שהתעורר בעקבות פרסומה. בפואמה הזו העז ישורון להשוות לראשונה, בין הפליטים היהודים בפולין ובאירופה לבין הפליטים הערביים בארץ ישראל. פרסום "פסח על כוכים", שנדפס בעיתון "הארץ", גרם לאבות ישורון נזקים ספרותיים לא קטנים. הוא הורחק והודר מהבמות המרכזיות של הספרות, ספג ביקורת קשה, שהיתה מלווה אלימות מילולית, ושילם על הדפסתה מחיר אישי כבד. אגב, אין לתמוה מדוע פרסם שוקן את הפואמה הזו, הדברים תאמו להפליא את מדיניותו כלפי ערביי ארץ ישראל שלאחר המלחמה, מדיניות שנבעה מהשקפותיו ה"ברית שלומיות" המובהקות. אגב זה כבר היום לא אותו השוקן, אבל זה עדיין אותו עיתון "הארץ", ואותן ההשקפות של "ברית שלום", בנוסח ה"ייקי" של שוקן, שמחלחלות כמעט בכל עמוד משלו.

והנה לאחרונה, בעקבות ספרו של חוקר הספרות פרופ' ראובן שֹהַם, איש קיבוץ יפעת ואוניברסיטת חיפה, שנדפס בשנת 1994, "המראה והקולות" כותרתו, קריאה קשובה בשירי הפואמה של אבא קובנר, "פרידה מהדרום", העלה ד"ר חגי רוֹגַנִי, ממכללת אורנים, דברים מאוד מעניינים ממש באותו הנושא. הוא הקדיש תת-פרק מיוחד לאבא קובנר ושירי "פרידה מהדרום" שלו, בספרו "מול הכפר שחרב", השירה העברית והסכסוך היהודי-ערבי, (הוצאת "פרדס", 2006). על פי קריאתם הקשובה אך החדשנית, של ראובן שהם וחגי רוגני, מתגלה בפואמה הזו כפל הפנים שבהן התייחס קובנר אל האויב הערבי בעת מלחמת העצמאות. מצד אחד – איבה ושנאה לוהטות, ללא פשרה, אל הפולש המצרי, שבו נלחם במסגרת חטיבת "גבעתי" במלחמה הקשה. איבה כל כך עמוקה, שהתירה לקובנר לגייס את כל משאבי לשונו החריפה: מהתנ"ך ועד ל"דפי הקרב", ועד לשימוש באוצרות בית הנשק הסובייטים ממלחמת העולם השנייה. לשון כל כך חריפה הוא נקט נגד המצרים וגם נגד יישובים שנפלו במערכה, ב"דפי הקרב" המפורסמים שלו, שעד היום אין סולחים לו עליה בקיבוץ "ניצנים".

אבל מצד שני, וזוהי קריאה מאוד מפתיעה של שהם ורוגני, גילה קובנר יחס אמפטי, נדיב ומרחם, לפליטי הכפרים הערביים של זירת המלחמה בדרום. יחסו הוא אפילו מזדהה ומבין את גורל הפליטות שנועד להם. באחד השירים האחרונים של הפואמה, "אבן חלקה", הוא גם הירשה לעצמו לכתוב שורה כל כך קונטרוברסלית, שהיא ממש לא תיאמן. בבואו לתאר את הכפרים השרופים והחרבים שבראש הגבעות, הוא כותב: "גרניקה על כל גבעה, על כל גבעה גרניקה"! – השימוש המדהים באיזכורה של העיירה הבאסקית הנחרבת, שהפכה לסמל הסבל האזרחי של מלחמת ספרד, הוא מאוד מאוד מפתיע אצל קובנר, וזאת בלשון המעטה. ומעניין שהשורה הזו לא שונתה בכל מהדורות "פרידה מהדרום", והובאה כצורתה גם ב"כל שירי אבא קובנר", מהדורת דן מירון ומוסד ביאליק! – שורה כל כך דראמטית ובוטה, שאך פלא הוא, איך לא תפסה את עינם וליבם של חוקרי יצירתו של אבא קובנר.

וכאן מתקשרים הדברים, ומבהירים סופית את נקודת ההשקה השלישית שבין שני המשוררים. מסתבר שדעתו של קובנר על הפליטים הערביים במלחמה, לא היתה כל כך שונה וכל כך רחוקה מיחסו של אבות ישורון אליהם, כפי שהתבטא בפואמה השנויה במחלוקת "פסח על כוכים". שני המשוררים הללו העזו, ראשונים ונחשונים, לתת ביטוי עז ודראמטי, הן לתוצאות המלחמה, שהביאה גם לגירוש ערביי ארץ ישראל מכפריהם, והן לחיי הפליטות שנגזרו מאז עליהם. כאן צריך לתת את הדעת גם על ההבדל הבולט שבין שני המשוררים: בעוד שאבות ישורון המשיך לאחוז בדיעותיו אלה, ואף השמיען וכתבן שנים ארוכות, לאורך יצירתו – הרי שאצל אבא קובנר היתה זו פעם אחת ויחידה של הזדהות עם הפליטים הערביים. הוא לא שב לעסוק בנושא הזה, ובוודאי שלא שב לעסוק בו מאותה נקודת הראות הקיצונית של "גרניקה על כל גבעה", שבאה לידי ביטוי כל כך עז ב"פרידה מהדרום".

מִכָּאן אֵין כְּבִישׁ [...] קְרוּעוֹת פְּזוּרוֹת – כְּיָם קַסְדּוֹת שֶׁשָּׁמְטוּ – כִּפּוֹת-גְּבָעוֹת / וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה. // גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה!

(אבא קובנר, פרידה מהדרום, השיר 'אבן חלקה', בתוך 'מצעד לילי', ספרית פועלים 1949)

אבא קובנר

תצפית לבוא מועד

בְּעַרְבֵי מוֹעֵד מִתְכַּנֵּס חֲדַר הָאֹכֶל בְּעֵין הַחוֹרֵשׁ

מַלְבּוּשֵׁי יוֹמְטוֹב. לְעֵינֵי הַנּוּרוֹת כֻּלָּן בָּאוֹר הַזָּחוּחַ

אֲפִלּוּ הַקָּרָחוֹת שֶׁלָּנוּ מַעֲשֶׂה קִלּוּף מְרֻשָּׁע

לוֹבְשׁוֹת מַשֶּׁהוּ שְׁאָר רוּחַ. אֲדוֹנִיּוֹת בְּמַקְסִי-זוֹרֵם

מִשְׁתַּקְּפוֹת נַעֲרוֹתֵינוּ בַּמַּרְאוֹת שֶׁאֵינָן

וּבְטִפּוּפָן הַזָּהִיר זָהִיר

בֵּין הַמְּסֻבִּים מִכָּל הַגִּילִים

הֵן בּוֹחֲנוֹת מִקְּצֵה עַפְעַף אֶת רָשְׁמָן

וְאֶת רָשְׁמָהּ שֶׁל שִׂמְלַת הַמַּקְסִי-הַזּוֹרֵם

עַל פִּי הַשֶּׁקֶט שֶׁפִּתְאֹם

נֶחְבָּא בֵּין הַכֵּלִים

…הַכֹּל אוֹמֵר גִּנְדּוּר מָלֵא חֵן. שֶׁאֵינוֹ חָסֵר

אֶת נִיחוֹחַ הַשְּׁקִיפוּת קַל וָחֹמֶר

הֶמְיַת הַנֶּהֱנִין. כְּמוֹ זֶמֶר עַם

תּוֹסֵס כְּדֻּבְדְּבָן בְּסֻמְקוֹ בְּשֶׁל

נְבִיעָתוֹ מִמָּקוֹר צַח מִן הַתֹּם וְהָאֲצִילוּת

שֶׁאֵי בָּזֶה אָבְדוּ לָנּוּ.

שיר מתוך הספר "תצפיות" של אבא קובנר. השיר נמצא בעמ' 147, "תצפיות", "כל שירי אבא קובנר", כרך ד', מוסד ביאליק 2003.

אהוד רבין

שפה משלהם

לפני קרוב לשלושים שנה באתי לראשונה בשערי ליל-הסדר של עין-החורש. לראשונה לא ישבתי, אני הפטריוט המזרעי המושבע, בסדר פסח הקרוב לי והמוכר לי.

כבר סידורו של חדר האוכל, הקטן עדיין, הילך עליי יופי וחגיגיות, ההקפדה על הצבעים ועל סידורי המפיות, הפתרונות המוצלחים לבעיות הצפיפות – בקיצור אווירת חג שררה סביב. וכמו המשך טבעי היתה התנהלות הסדר תחת שרביטו הסמכותי אבל המשתף של אבא. כל אלה ריגשו אותי עד שלא עמדה לי "גאוות היחידה" המקורית שלי והצטרפתי כולי. החל מדרשת אב הסדר שציורה היה מה שמשתקף מחלון צריף הכתיבה שלו ועד לרצף הקונטרפונקטי של אמירות-יחיד ומענה-רבים, ממבנה הסדר המחולק לא רק לחטיבות ספרותיות רעיוניות אלא גם לחטיבות קולינריות ועד לחלק האחרון, המרפה – כל אלה חשפו בפני משהו חדש ושונה. הייתי יכול להוסיף ולתאר את אותה חוויה ראשונה של ליל הסדר הראשון שלי בעין-החורש, אבל התיאור הזה כוונתו לומר משהו נוסף והוא שאנשי עין-החורש באותם ימים חשבו שכל התנועה הקיבוצית, או לפחות כל קיבוצי הקיבוץ-הארצי, מקיימים כך את סדר הפסח ולא ידעו שנתפתחה אצלם שפה משלהם. ושפה כחלק ממערכת סמלי הזהות מקרבת ומשייכת. לא שזאת שפת סתרים שאינה ניתנת להבנה ע"י אחרים – מנסיוני אני מעיד – אבל היא מוטבעת במשתמשיה, או בזיכרונם. אם הם קשובים לה וגם אם לא הם יזהו אותה וירגישו קרובים.

בימים אחרים עמדתי כמו כולם בפתח ביתי בערב יום השואה והגבורה ושמעתי את קולם של יונה או של איציק אופיר מהדהד ברחבי הקיבוץ בקריאת ה"יזכור" של אבא. כמו כולם קטפתי שישה פרחים לשימם באגרטל והצטרפתי מאוחר יותר אל הצוותא המתייחדת ונשבעת לזכור. ואנשי עין-החורש טעו להבין שבכל הקיבוצים כך מתקיים טקס הזיכרון לשואה ולגבורה, ולא ידעו שנתפתחה להם שפה משלהם עם צליל שלה ופאתוס שלה, ושמי שקרוב אליה וקשוב לה יקח אותה איתו לכל מקום בוא יימצא ביום זה.

ולהבדיל הייתי בקהל החוגגים חתונות בקיבוץ, מתפעל כל פעם מחדש מהטקס המובנה, מ"הרב המקומי" – פעמים רבות אבא בעצמו – המוביל את הזוג, או הזוגות, אל החופה בין חלה ופרח, בין חתימה לנשיקה. עשרות פעמים ליוויתי בשפתי את פסוקי "שלושה המה" ועשרות פעמים צילצל באוזני המשפט "היום אתם עוברים מן החרות שבעלומים אל החובה שבחרות," עד שלימים הצטרפתי גם אני ל"משרתים ברבנות המקומית". וחברי עין-החורש טעו להבין שכולם מקיימים כך טקסי נישואין, ולא ידעו שיש להם שפה משלהם לבטא את שמחת הקיבוץ וברכת הקיבוץ על הקמת בית חדש בין משפחותיו.

והיו ראשי שנה וימי כיפור ועוד מועדים שנתבלבלה שפתם ברבות השנים.

ובכל הצמתים האלה, כאחד המרכיבים הייחודיים היתה הדרשה. גם אותה גיליתי כשהצטרפתי לעין-החורש. הדרשות של אבא בחגים, בחתונות ובהתכנסויות אחרות, היו דרך לומר לציבור המלא דברים שאינם ברמת "מאמרי מערכת" כפי שנהגו אחרים באותם ימים, ואשר היתה אופיינית כל-כך בחברה האידיאולוגית שלנו. היתה בהם חגיגיות גם כשתוכנן עסק בשאלות קשות. סגנון הדרשות לא היה "עכשוויסטי", לא אקטואליה ישירה וסיסמתית, אלא בנוי על רבדים תרבותיים רחבים יותר, ממשיל ומרמז יותר ומשאיר בכך את הדברים לא עם סימן קריאה בלבד אלא גם עם סימן שאלה. רוצה לומר שהדברים בחיים מורכבים יותר. גם הפעם נטו חברי הקיבוץ לחשוב שזאת הדרך המקובלת ברוב מקומותינו ולא ידעו שנתפתחה אצלם שפה משלהם.

אפשר להביא עוד מראי מקום לשפה התרבותית שנתחברה בעין-החורש ושאבא היה מבוראיה ומעצביה העיקריים והמובילים. היתה ברורה לו הכוונה והיו לו כישורי היצירה והיה לו כוח ההובלה, והשילוב הזה נתן תוצאות וחותם. זאת שפה שנתחברה כאן ונתבטאה כאן (בעין החורש), אלא שבכל פעם מנקרת השאלה האם נלמדה והונחלה, האם הופנמה? נחזור לכך.

כשאני מדבר על שפה תרבותית אני מצד אחד מצמצם את התחום, מפני שאינני מתכוון למובן הסוציולוגי הכולל (שהשפה היא חלק ממנו כמערכת סמלים בעצמה) ומצד שני אני מרחיב מפני שאינני מתכוון לשפה המילולית בלבד (למרות שאני יודע שתיבות ומשפטים שלמים טבועים באיזה תת-מודע מקומי שיזהה את השייכות בכל זמן ומקום). אני מתכוון למסגרת הטקסית הכוללת שיש לה מבנה התפתחותי, מבנה צורני, מערכת פעילויות – באחת, מבנה דרמטי עם יצירת מתח ודריכות להבטיח את תשומת הלב ואת הקליטה החושית. מכאן באים שילובי הצליל, התנועה והתמונה, מכאן נעשית השפה רב ממדית.

אבא ידע ששפה היא סוג מסויים של בריאה והוא יצר שפה (גם אם לא חישב לעצמו שהאמירה הזאת תיצור עולם קטן כשלעצמו), אבא ידע ששפה היא מקור ידיעת העולם, הכרת העולם סביבך, והוא ידע ששפה היא דרך מסוימת של פרשנות שבאמצעותה מסבירים את מה שרוצים להסביר. הוא ידע, לדעתי, את כל אלה והשכיל לדבר בשפה הזאת באמצעי ביטוי שונים.

אני מאיר נקודות אלו מפני שלאבא היתה ראיה חדה והיה לו חוש מיוחד וכוונה גדולה לערוך את הדברים בשפה של דרמה המשלבת תוכן וצורה, ערכים ודרכי ביטוי, מקורות עם תהליכים דידקטיים. ובכלל מעשה הדרמה הוא דרך להשפיע על החיים, לתרום לעיצובם ולא להיות רק מובל על ידם. אבא, מבחינה זאת, היה דרמטורג של נקודות-ציון בחיים.

"מאז עמדתי על דעתי היה סיפור קורות ישראל בשבילי אחת הדרמות הגדולות שידעתי." –הוא אומר – "מסורת ישראל היא היתוך של הרבה דרמות; קבוע ועומד נשאר רק המיתוס הפולחני, הקשור בעבודת כהנים, כגון איסורי מלבוש, מאכל וכו'. אבל מיתוס הזיכרון ההיסטורי, במסורת החוויות הלאומיות הגדולות – כאן שום דבר לא נשאר קפוא. כאן הכל פשט ולבש צורה לפי דרישות הזמן. הדרך שבה נחוגו חגי ישראל לא היתה מנותקת אפוא מהחוויה הרוחנית האקטואלית של הדורות."

גישה כזאת לסמלים ולטקסים מכוונת אותו להישען על המסורת מכאן ולחדש אותה מכאן. אולי היחס להגדת הפסח מאפיין את הגישה. מפני שאותו אבא קובנר שאמר בראיון ל"מעריב" ב-1965 שצריך לקרוא גם אצלנו את ההגדה המסורתית כדי ל"התחבר" לעם, אומר לאריה בן-גוריון זמן קצר לפני מותו "אתם בארכיון החגים הבינקיבוצי, חייבים להפקיד בגנזך האומה את תולדות התהוותם של לילות הסדר וההגדה של פסח בתנועה הקיבוצית, משום שההגדה היא היצירה המקורית ביותר שהתנועה יצרה בתחום החג והתרבות מאז ראשיתה..."

והיתה גם שפה צלילית, ואבא קובנר שגם היה נואם מוכשר (המשתמש בתבונה דידקטית יותר בפאוזות והחלשות קול מאשר בהרמת קול) ידע להשתמש בה, וגם היא נהפכה לסמלים. לפעמים כמשל ובסיס להומור ובדיחות דעת, אך הרבה פעמים – שוב בלי להרגיש איך זה קרה – היא נשמעה בגווני צליליה, כמו טון מזמר ההופך נאום או הבעת דעה או נטילת רשות דיבור ברבים לשירה.

(אני רוצה לומר במאמר מוסגר, היתה לי היכרות עם אבא, כארבע-עשרה שנים חיינו באותו קיבוץ עד שנסתלק. אבל כשם שאדם נשאר עם הרבה שאלות פתוחות שהיה רוצה לשאול את אביו מולידו ולא שם לב שנשארו פתוחות עד שמת האב, כך גם לגבי האבות הרוחניים, אם להשתמש במונח גבוה משהו. אבא קובנר היה לרבים – במודע ושלא במודע, בבחירה ושלא בבחירה – מהאבות המעצבים. בגלל ההיכרות מכאן והשאלות הפתוחות מכאן, מה שאני אומר אינו בגדר קביעה. כשאני אומר "אבא חשב" כוונתי שאני חושב שזאת היתה דעתו ועמדתו).

לצורך הבנת השפה התרבותית אותה הזכרתי צריך לזכור שאבא ראה את הקיבוץ כהתממשות אקטואלית, מודרנית, ציונית – של הקהילה היהודית רבת הדורות; וניראה שלא היה יכול להיות דבר יפה יותר בעיניו מאשר להמשיך את המסורת; שאין דבר נכון יותר מלתת ביטוי-חיים מתחדש לעולם שננטש או נשרף. מבנה החיים הקיבוצי הוא על-פי תפישה זו לא מקרי, לא צמח יש מאין, אלא הוא תולדה מתבקשת מצורת חייהם של היהודים בעולם כולו ובמיוחד בקהילות אירופה.

השקפה זו גרמה לו אולי להרגיש שמה שאנחנו עושים אינו במסגרת "עולם ישן עדי היסוד נחריבה," גישה שהתקומם נגדה, אלא במסגרת "עולם ערכי ורוחני נמשיכה, למרות שנחרב." ("אין בונים עולם מחורבות, מחורבות יש פרנסה לארכיאולוגים. מפרשים אותו אחרת, יוצקים טיפות חדשות לקנקן, אך אין בונים מניתוק. ודאי שלא עולם יהודי." ובמקום אחר הוא מסכם: "המטרה… להיות דרך ליהודים ואור לגויים. לא פחות.")

אני הייתי מדמה זאת כרצון לדרבן את תהליך הצמיחה החדש של העשבים והעצים מן האפר של שריפת היער, כפי שאנחנו מכירים היום ממחזור החיים בטבע.

גישה זו משתלבת היטב עם הניסיונות ליצור את השפה התרבותית המקומית המבקשת להיות גם אלטרנטיבה לעבר, לתרבות הרבנית, אבל גם ממשיכה לה במובנים רבים.

"כי הרי לא הסכנה של השיבה אל הדת היא הנשקפת לנו כהרי הסכנה שבנינו יראו עצמם בבחינת הראשונים כבני אדם," הוא אומר כבר ב 1954 – "ניתן דעתנו על כך כל עוד עומד הדור 'שידע את יוסף' ועוד כוחו עימו להוריש ולהנחיל חוויות עצורות וגדולות בלעדיהן אין המשך לתרבות."

פתחתי בדברים על שפה מוכרת, שפה הנותנת זהות, הגדרת השתייכות. ואף-על-פי שדיברתי על השפה הזו כמי שהצליח להתחבר אליה בדרך אישית חוויתית, התחברות שיש בה קבלה וראיית היפה שבשפה, התחברות המתיימרת לפחות להבין את מקורותיה וערכיה. אף על פי כן אינני יכול להשיב בהן ברור לשאלה אם שפה זו נלמדה ונעשתה למרכיב באורח החיים של רבים מאיתנו. נכון, גם תשובה של לאו ברור אינה נכונה. יש עוד בינינו הבאים להוביל את החיים התרבותיים ומאמצים דפוסים מוכרים (בדרך-כלל בלי לחוש או להבין את המעיין ממנו עלו המים), אך רבים וטובים בינינו לא משתמשים בשפה התרבותית הזו, לא מבינים אותה, לא חסרים אותה ולא חשים שאנחנו זקוקים לשפה משלנו (ברמה הלאומית, הארצית או הקיבוצית).

נשאלת כמובן השאלה איך קרה לנו הדבר? איך זה קרה דווקא בתהליכים שאבא היה שותף להם. מה זאת אומרת שותף?! – מעצב, דוחף, מדגים, מביים, מניח תשתיות. ואבא היה אמון על חשיבה דידקטית, מוסרת, של "והגדת לבנך", לחברך.

אפשר למצוא בכתובים רבים שהשאיר ביטויים לחשיבה ולתוכנית עבודה דידקטית, כתבים מלאי התבטאויות על הצורך במבנה חוויתי, על הצורך בחברותא המשיחה ומלבנת שאלות, על הצורך לקחת אחריות, על הצורך לעבור מן הכוח אל הפועל, על הצורך לבחור (מוטיבים המלווים את דרך חייו כולה כפי שניתן לראות בספר של דינה). איך קרה שהשפה שלנו הולכת ונעשית רזה וזרה, בלתי מובנת לעיתים, אולי חס וחלילה בלתי רלוונטית לפעמים?!

יצחק בן-אהרון, בראיון לטלויזיה בראש השנה האחרון, טבע את מושג הספיגה; שדברים, גם אם נראה לפעמים שנעלמו, הם נספגים לאט, משהו מהם הצליח לחלחל ולהיקלט. אפשר שלמרות הכל גם השפה עליה אנחנו מדברים ניספגה ותמשיך להיספג, אם נמשיך להשתמש בה.

"הניתוק התרחש מחשבתית בדור המייסדים וחוויתית בדור ההמשך," אמר, "ואני מתפלל להתחדשות ובטוח שתבוא. משימת קודש היא ללקט את כל הניצוצות שצבורים בציבור הקיבוצי, הבלתי תכליתיים האלה שאינם נותנים מיד תוצאות פוליטיות או כלכליות, וליצור אווירה שאני קורא לה תשתית של עיון לעומק, של יצירת מסגרת בה יידלק מחדש ניצוץ אמונה בכוח עצמנו ללכת אל מעבר." (1982) .

האם לא חזה אבא את התהליך הזה? ואם לא, איך זה קרה לו? הרי הוא ניחן בכושר ראייה קדימה, בכושר חיזוי תהליכים, בראיית הנולד וביכולת להוציא מסקנות ולהחליט מה צריך לעשות. האדם שידע בפתיחות צעירה להתחבר לחידושי המדע והטכנולוגיה, שראה את תהליכי הגלובליזציה של "כפר קטן אחד" – לא ראה את הכירסום בייחודי, בעצמאי, במקומי?!

אני חושב שהוא כן ראה בסייסמוגרפים שלו את הסכנות, על כן חזר והציע בצורות שונות דרכים לבניית הזרימה החברתית-תרבותית של הקיבוץ, שהיתה אמורה לקרום עור וגידים בדרך של המרכז הרב תכליתי – לראשונה מרכז שיקיף את כל תחומי הפעילות, (ואחרי שאנשי הספורט בעין-החורש הצליחו "לתלוש" את חלקם ולמקמו בנפרד, מרכז שיקיף את שאר הפעילויות). רק מי שחש באטומיזציה ההולכת ומתרגשת עלינו יכול היה לתכנן מהלכים שישמרו, במקביל, גם על התהליך המשותף.

כידוע אין בהיסטוריה אילו, אחרת הייתי אומר שאילו היו שומעים ומבינים חלק מקריאותיו לבניית "הקהילה היהודית" (כשם קוד) במשך שלושים שנה, אולי תהליכי ההפרטה (לא במובנם הטכני הצר) היו מתנהלים אחרת, מתוך עמדה של ערך עצמי, של יכולת ורצון לעשות. מבחינה זאת היתה גם כאן מתעכבת הקריעה.

אבא חזה את הסכנה, הוא דיבר וכתב עליה, אבל הוא האמין ביכולת להתגבר בדרכי שיחה ולימוד. נאמן לעמדתו על נביאי האמת מול נביאי השקר – אלה ואלה הוכיחו את העם אבל הראשונים סיימו את נבואתם בנחמה, בתקווה – גם התוכחה שלו מסתיימת תמיד בהצעת דרך פעולה, ברעיון של דרך מוצא עליה כמובן ניתן להתווכח. ניראה שתפיסתו של אבא היתה (ודינה מצביעה על כך בכמה מקומות) שצריך לחפש את האנרגיות החיוביות (כפי שקוראים לזה היום) הרואות תקווה, ולא להתפתות לאנרגיות השליליות –ייאוש ותבוסתנות.

לכן – עם כל חילוקי הדעות – חסרה לנו היום ראייתו אל מעבר לאופק, והתשובה לשאלות – מה הוא היה אומר?

אם יש עוד "ערבי מועד", אם יש בהם "מסובים מכל הגילים," אם יש עדיין לא רק "גינדור מלא חן" אלא גם "המיית הנהנין" – סימן שהשפה עוד חיה ויש בה סיכוי.

דברים בערב עיון בבית התפוצות 8.1.2001

עמי בארי

שיעור מולדת: הדיבר ה-11 של אבא קובנר

כשמלאו לקיבוץ 60, הוחלט היכן שהוחלט, כפי שהיו אומרים אז, להעמיד הצגה גדולה. הפעם הוחלט לספר את סיפור העלייה של חברי הקיבוץ מגלויות שונות, מיבשות מרוחקות ומציבורים שונים כשמגמת כולם היא אחת – ארצה. את המחזה כתב וביים אבא קובנר. הוא קרא למחזה "הדיבר ה-11". כוונתו היתה לומר שיש עשר דיברות לתנועת השומר-הצעיר, וזו ה-11 היא ההגשמה – העלייה ארצה, ולא במקרה מלא בית-הקברות שלנו במצבות של ותיקי הקיבוץ וממשיכיהם שעליהן כתובים שלושה תאריכים: יום הלידה, יום המוות ויום העלייה ארצה. מין משולש הגשמה שבא לומר שחברינו המגשימים נולדו פעמיים, פעם כשיצאו מרחמה החם של אמם, פעם שנייה כשאזרו אומץ, ויתרו על קן ובית חם ויצאו אל הבלתי נודע להגשים את אמונתם ופעם שלישית כאשר התמזגו עם האדמה אותה בראו בשתי ידיים מיובלות.

בין יתר קטעי המחזה היה גם מונולוג של נערה, בת הרב, שעוזבת הכול ועולה על הרכבת האחרונה היוצאת מעירה ערב פרוץ המלחמה. לתפקיד הנערה נבחרה אחת הבנות הצעירות, שהייתה מהמוכשרות בחוג הדרמטי המקומי – ניצה. היא למדה את המונולוג בעל-פה, התאמנה בחזרות ולבדה ועשתה כמיטב יכולתה, אבל אבא לא היה מרוצה. שוב ושוב חזר אתה על הקטע והיא לא סיפקה את רצונו.

ערב החג הגיע. החזרה הכללית עברה בשלום, כל הקטעים שולבו אלה באלה, הריקודים של ציון וקטעי המוזיקה של רות קישטו את המונולוגים ורק ההוא עדיין ניקר בראש...

למחרת בצהריים, כמה שעות לפני ההצגה עצמה, ביקש ממני אבא שניפגש באולם באופן אישי עם ניצה. הלחץ היה גדול, ניצה חשה מבוכה גדולה. היא הרגישה שאבא לא מרוצה, אבל לא ידעה מה לעשות בכדי שהמונולוג ההוא ישביע את רצונו. האולם היה ריק, אור חלש האיר את הבמה, ניצה ישבה יחידה בשורה הראשונה. אבא עלה לבמה והתחיל לדבר. בתחילה דיבר אל ניצה, אחר כך אל האולם הריק ולבסוף אל עצמו. לאט עבר מהסבר לסיפור. הוא סיפר על המלחמה ועל מוראה. על דור ההורים שנדונו להישאר ועל מעט הניסיונות להימלט שאכן הצליחו, על פרידות כואבות מאוד שסופן מורגש כבר באוויר ועל הרכבות. על השוטרים הגלויים והסמויים, על המלשינים, על הפחד מכל מי שהיה בקרון, על האימה בכל עצירה ועל הלבד שמלווה לעתים עד היום.

הוא סיפר חרש, נראה היה כאילו הוא עצמו נמצא שם, על הרציף האפל המפחיד ההוא. כאילו הוא עצמו נפרד ברגע זה מהקרונות ומנוסעיהן שלא ישובו, כאילו הפרידה הזאת, האישית, נשארה טבועה אצלו לעולמים.

ואז עצר, רגע שתק ולבסוף סימן לניצה לעלות לבמה. נראה כאילו החושך באולם העמיק פתאום. כעת היתה היא על הרציף, היא הרימה את מזוודתה, הפחד בעיניה היה מוחשי להחריד, היא התחילה לדבר. אחרי משפטים ספורים קטע אותה אבא ואמר:

"זה מה שאני רוצה הערב!"

בסיום ההצגה, כשהקהל הרב הריע ממושכות, עמדה ניצה בצד הבמה כשהיא לבושה עדיין בבגדי ההצגה עם הטלאי הצהוב והמזוודה הממורטטת בידה. מישהו הגיש לאבא זר פרחים, מישהו אמר "ישר-כוח", מישהו חיבק. והיא עמדה שם בפינתה, מוסתרת כמעט. ואז הרימה לפתע את ידה, כאילו בהיסח דעת, כאילו ניפנפה לפרידה ממישהו בקצה האולם, והאורות כבו לאיטם, פנס אחרי פנס.

פרופ' דינה פורת

הילד עגום העיניים הוא קובנר הקטן

ביום ה', כ"ג באלול, ה-6 בספטמבר, נערך בבית התפוצות ערב לציון עשרים שנה למותו של המשורר הפרטיזן אבא קובנר. השתתפו בהכנת האירוע ליאורה שני, מטעם בית התפוצות; יונת רוטביין, בתה של רוז'קה קורצ'אק ז"ל, מטעם קיבוצו של קובנר, עין החורש; ד"ר גרסיאלה בן דרור, מנכ"ל מורשת, בית העדות ע"ש מרדכי אנילביץ שבגבעת חביבה; ופרופ' דינה פורת, מפעילת הקתדרה ע"ש אלפרד פ. סלינר באוניברסיטת תל אביב. פורת, שהיתה הרוח החיה בו, כתבה את הביוגרפיה של אבא קובנר: "מעבר לגשמי, פרשת חייו של אבא קובנר", בהוצאת יד ושם ועם עובד, 2000. הספר זכה בכמה פרסים, והוקדשו לו מאמרים בעיתונות, ותוכניות רדיו וטלוויזיה רבות. היא שלחה לעיתוננו את הרשימה הבאה:

אבא קובנר חי כל ימיו בהרגשה ששליחות לאומית הוטלה עליו, ושגורלו של העם היהודי מוטל על כתפיו ממש. את ההרגשה הזו ביטא בהקדמה שכתב למגילות האש,  ספר שהכין לקראת פתיחת בית התפוצות ב-1978, והוא מונח פתוח ליד עמוד הזיכרון לשואה, החוצה את שלוש קומותיו של הבית. הספר, שנכתב בהשראת מגילת האש של חיים נחמן ביאליק, והיא קינה על חורבן בית המקדש, מתאר פורענויות שעברו על עם ישראל מראשית ימיו, מגילה מגילה ופורענותה. רק לקראת סופו מגיעה הנחמה, בתיאור ההעפלה ארצה, המאבק על המדינה והקמתה.

הקדמתו של קובנר היא מעין אגדה, על ילדים יהודים בעיירה צפונית שבתיה טובלים בשלג, והם שומעים מפי רבם מאגדות החורבן. הנה הכוהן הגדול עולה אל גג ההיכל הבוער, וזורק השמיימה את מפתחות המקדש. "יצאה כמין פיסת יד וקיבלה את המפתחות. נשתתקו הזקן והילדים [...] ופנו איש לביתו [...] וילד אחד עגום עיניים ראה על משכבו בלילה מפתח מלובן צונח משמיים ונופל למימי האגם שמאחורי העיירה." הילד עגום העיניים הוא קובנר הקטן, שעליו הוטלה אז השליחות. רק הוא ראה היכן צלל המפתח ורק הוא יידע למצוא אותו.

והוא גם המלאך עגום העיניים ונקי הכנף מ"מגילת האש" של ביאליק, שאלוהים נענה לתפילתו והבטיח לו, שגם אם חרב בית המקדש – לא תכבה גחלתו האחרונה לעולמים. מאז תפקידו של המלאך הוא לשאת על "ליבו ושפתיו צרבת אש, מכווה אשר לא תירפא לעולם; כי נגעה בהם אש קודש עד לאין מרפא."

 באגדה זו, שהציג לציבור במקום ובזמן רבי משמעות, הגדיר קובנר את תפקידו הציבורי, ונתן מפתח להבנת התנהלותו באירועים הסוערים של חייו. השליחות המתמדת, אש קודש, חייבה אותו לעמוד תמיד על המשמר: לפענח את הצפוי בעוד מועד ולהתריע על שואה המתרגשת ובאה על המקדש בירושלים דליטא, ולכתוב את הכרוז שכתב במנזר על יד וילנה בו התחבא בחודשיו הראשונים של הגטו. הוא שב לגטו למרות שיכול היה להציל את נפשו מחוצה לו, וקרא בפני חברי תנועות הנוער את מסקנתו מן האקציות, שהיטלר זמם מזימה להשמיד את יהודי אירופה כולה ולפיכך הדרך היחידה היא התגוננות. אחר כך היה בין מקימי המחתרת בגטו, ופיקד על יציאתה ליער, שם עמד בראש ארבעה גדודים יהודיים. עוד לפני תום המלחמה פתח את קו הבריחה הראשון דרומה, מליטא לפולין, לרומניה ולאיטליה, כשהוא יוצר תנועת המונים שכללה בתוכה שרידים מכל מקום ודעה ודרך, והגיע בראשם אל הבריגדה היהודית כמו משה המוציא את עמו ממצרים, כפי שתיאר זאת חנוך ברטוב. שם הפקיד את קהלו בזרועותיהם של החיילים, ויצא לדרך נוספת, להעניש את מחוללי האסון הנורא – עונש שנרתע מלבצעו, שמא יפקוד עוון חוטאים על חפים מפשע.

זמן קצר לאחר הגיעו ארצה השתתף במלחמת העצמאות כקצין התרבות של גבעתי, כותב בלילות דפי קרב שנועדו לחזק את ידי העומדים מול הפלישה המצרית שכמעט מוטטה את ההגנה על הדרך לתל אביב, ולהתריע שבית ואדמה ומשק אין נוטשים. בפקודת יום לקראת סוף הלחימה צייר את חזון העתיד מעבר להווה העגום של מלחמה שטרם הוכרעה: "מבעד לכתלים הנקובים – בתים לבנים. מבעד לגבעות החרוכות – שדות מלבלבים, והשפלה מאוכלסת וההר מאוכלס ושבילים אדומים היו לנתיבי גאולה" – מדינה יהודית רחבה ומאוכלסת. 

אחר כך הקדיש את שנותיו ומרצו לחידושו של המקדש – משכן יהודי וישראלי הממזג ציונות מתחדשת עם מסורת יהודית מכל הדורות ליצירה חדשה. הוא עמל על מיזוג זה בקיבוצו, ממציא טקס וטקסט ומנהיג מנהג אחרי מנהג; הוא שירטט תוכניות למוזיאונים שינציחו עבר שנחרב והווה מתחדש; והוא תימצת את ההשקפה שבנה במשך השנים על ההיסטוריה היהודית כאשר בנה את בית התפוצות: אחדות עם ישראל, שאין בה אחידות, ובתוכה יכול כל אחד להתנגד לשני, כי המחלוקת היא אבן פינה בתרבות ישראל; בנייה משותפת, לא נערה ונער ומגש של כסף, אלא כל אחד ואחת התורמים את חלקם, ולכן אין גיבורים מרכזיים בספריו; המשכיות של ההיסטוריה היהודית, שאי אפשר לנתק את חוליותיה, ולדלג מן התנ"כ אל הפלמ"ח – כל דור נובע מקודמו, והיצירה היהודית במהלך אלפיים שנות הגלות היתה לא רק עצומה ומעוררת כבוד, אלא שממנה צריך לינוק ולהיבנות, כדי שהציונות והסוציאליזם לא יהיו לחידוש שעוד אין בו תוכן; את היהדות הגדיר כ"תרבות של ציבור", שבה "אין יהודי בודד במועדיו", הוא אפילו אינו מתפלל לבדו והוא חי ויוצר בתוך יחד חם ותומך.

לכן נבנה בית התפוצות שערים שערים, קודם באים שער המשפחה והקהילה הנותנים ליחיד את כוחו, ואחר כך עמוד הזיכרון ומגילות האש המסמלים את הסבל, ואחר כך שערי האמונה, היצירה והקיום בין האומות, כי היחיד שקיבל את כוחו מן המשפחה והקהילה יכול לעבור את הסבל ולצאת מחוזק באמונתו, ליצור ולחיות במשך דורות. ולכן כל יהודי הוא מעין עֵד והיסטוריון גם יחד, המופקד על אחדות העם למרות הוויכוחים, על המשכיותו, על עושר חייו הרוחניים, על היצירה שמתוך היחד, תוך גאווה על העבר והמורשת.

כאשר חזר קובנר לביתו לאחר חנוכת בית התפוצות, רשם לעצמו שיציאת מצרים החלה כאשר שלח הקדוש ברוך הוא את משה לומר לעם ש"אהיה שלחני אליכם" – "ללמדך," כתב קובנר, ש"לא במקום שיאמר אדם הייתי מצוי אלוהים ולא במקום שאדם יאמר הנני שרויה השכינה, אלא כל עוד אנחנו מסוגלים לומר אהיה, בלשון עתיד, יש בנו ניצוץ של הבורא."

על כל אלה ראה עצמו קובנר מופקד, ואין יפה לפתוח שנה חדשה מאשר ניצוץ כזה של הבורא המתכוון אל העתיד.

* * *

ערב לזכרו של אבא קובנר, במלאת 20 שנה לפטירתו,

ייערך בקיבוצו, עין החורש.

הערב ייערך ב-17 לספטמבר, יום שני, בשעה 20.30

 באולם המופעים של הקיבוץ.

בערב, שייערך ביוזמת הקיבוץ ובשיתוף "עמותת זי"ת",

 משתתפים היסטוריון ההתיישבות מוקי צור; איש הספרות אריאל הירשפלד; אלישע פורת והזמרת אתי אנקרי.

הכניסה חופשית והציבור מוזמן!

* * *

יוסף דוריאל

המתמכרים לעיוורון מרצון

יש "פתרון בית-ספר" לתוקפנות הפושעת מעזה,

אך קברניטינו מסרבים לראות ולשמוע עליו.

"אפשר לרמות את כל העם חלק מהזמן, אפשר לרמות חלק מהעם כל הזמן, אי-אפשר לרמות את כל העם כל הזמן." אימרה חכמה זו, כנראה לא תופסת לגבי העם היהודי. הערביסטים של משרד החוץ האמריקאי והמשת"פים היהודים שלהם מוכיחים זאת פעם אחר פעם. כששואלים איך אפשר לחסל  את התוקפנות הפושעת מעזה – לשחרר את החייל החטוף שלנו ולהפסיק את ירי הטילים והפגזים –  מגיבים דוברי כל המחנות הפוליטיים בישראל בצורה דומה: כל אחד חוזר למנטרה הקבועה שלו, מבלי לנסות ולנתח את המצב מלימוד תקדימים מההיסטוריה הצבאית – החל מהתנ"ך ועד לימים אלה, ומבלי להבין איך בונים פרדיגמה של התנהלות צפוייה של האויב בתגובה לפעולה זו או אחרת שלנו.

רק תקרב אליהם מיקרופון, ותשמע מיד, בתגובה פבלובית טיפוסית, את המנטרה הקבועה – "להיכנס לעזה בכוח" (כמנטרה "ימנית"), או – "לדבר עם החמאס" (כמנטרה "שמאלית"). בין זו לזו אפשר לשמוע את צמדי מילות הקסם החדשות לפיתרון הבעייה – "לקבוע תג מחיר" (הפסקות חשמל ו/או מים לצד הערבי) ו"לתת הנחות ממסים" (לאזרחי ישראל המופצצים).

אופייני מאוד לכוחה של המנטרה העיוורת היה – כשיום אחרי שמנהיג החמאס בעזה הצהיר שאינו יכול להשפיע על שיחרורו של גלעד שליט, חזר ברדיו פוליטיקאי מחביבי התקשורת על המנטרה הקבועה שלו – "כדי לשחרר את שליט צריך לדבר עם החמס."

ומצד שני – הטוענים "להיכנס לעזה בכוח" – שוכחים איך צה"ל "נכנס בכוח" ללבנון והועף משם בבושת פנים על ידי סרטון טלוויזיה, מבוים ברשלנות, של החיזבאללה בכפר קנא.

זו לא פעם ראשונה שאני כותב על כך, אך המתמכרים מרצון למנטרות עיוורות נשארו אטומים מללמוד משהו מהתנ"ך (דברים פרק ב', פסוק כ') ומספרות צבאית בת-זמננו, כדי לעצב את תורת הלחימה הדרושה לנו כיום. ומדובר בתוכנית לחימה שלא מסכנת חיי אנשים – חיילים או אזרחים – משני צידי הגבול. היא גם לא חורגת מכללי המוסר היהודי ומחוקי המלחמה הבינלאומיים, ובתנאי שישראל תצהיר מראש – מה, למה ובאיזו הצדקה היא עושה להגנת אזרחיה וריבונותה, ותכין מנגנון מתאים לסיכול ממוקד של עלילות הדם שלפי ניסיון העבר צפויות להישלף למניעת המפלה של האויב.

והגיע הזמן להדגיש: חובתה של הממשלה להגיב על פגיעה בריבונות המדינה אינה נופלת מהחובה להגן על חיי אזרחיה המופגזים. רק מי שלא מבין את המחיר ששילמנו להשגת ריבונות יהודית בארץ ישראל יכול להתייחס בזלזול להשפלתה הראוותנית בעיני כל העולם על ידי כנופיות הפושעים מעזה. מספיק למדנו מההיסטוריה – שכבוד לאומי היא הפגוש הקדמי של הביטחון הלאומי, והאוחזים בהגה כיום דוהרים קדימה ללא פגוש.

ולהלן עיקרי תכנית המלחמה הדרושה לנו לחיסול הסכנה מעזה, שקברניטי המדינה מוזמנים למנות צוות מתאים לתכנון מקצועי של פרטיה ותיאום הפעלתה המערכתית (שאינה רק צבאית). 

1. להחזרת גלעד שליט הביתה – מה שצריך היה לעשות למחרת חטיפתו הפושעת (ואז גם לא היו נחטפים שני חיילינו בצפון, ולא פורצת מלחמת לבנון 2, על קורבנותיה ובושותיה): הטלת מצור על רצועת עזה, עם ג'סטה של רשות מעבר מוקצב למזון בסיסי, מים במיכליות ותרופות, והודעה על הטלת פיצוי של 1000$ עבור כל יום החזקתו בשבי.

2. להפסקת ההפגזות על ישראל: מתן התראה לפינוי תוך 3 שעות של כל שטחי הרצועה מהם ישנו טווח ירי על יישובי הדרום, בנימוק שצה"ל לא מוכן להתנצל על כל פגיעה באזרחים שיימצאו שם, כשבתום אותן 3 שעות יופגז השטח בירי ספוראדי של מרגמות. השטח המפונה יישמר כך כאזור אש, עד אשר יוכח ששליטי הרצועה מקבלים אחריות על הפסקת כל פעולות האיבה משטחם. תוספת שלושה אחוזים למספר הפליטים במזרח התיכון שברחו מאזורי לחימה לא צריכה להפחיד אף אחד.

3. מועדון התימהונים של דובר צה"ל ומועדון השתקנים של משרד החוץ יפוזרו, ובמקומם ימונו צוותים מקצועיים שיעברו הכשרה לסיכול ממוקד של עלילות דם ושל האיומים והגידופים, שיבואו מכל עבר כדי לשלול מישראל את זכויותיה כמדינה ריבונית והכנעתה, בדרך זו, לכנופיות הטרור.

המשך המצב הקיים לא יצדיק יותר הקמתה של ועדת חקירה, "כשיגיעו מים עד נפש," אלא – יצדיק להביא את האחראים לו בפני בית דין לביטחון המדינה, באשמת רשלנות פושעת (להבדיל ממחדל בתום לב), שהקריבה את ריבונות המדינה וחיי תושביה על מזבח ההתרפסות בפני עריצים זרים.

הכותב התמחה במחקר ובתכנון אסטרטגי                                                                                   

יוסי גמזו

שַסְתּוֹמָהוֹק...

בִּקֹּרֶת הַסִּפְרוּת הַמִּצְטַיֶּנֶת בְּנִתּוּחַ                        

כָּל טֶקְסְט וְכָל סַבּ-טֶקְסְט תּוֹךְ הַבְחָנוֹת מְפֻלְפָּלוֹת

יוֹדַעַת לְהַבְחִין בֵּין "סוֹף סָגוּר" לְ"סוֹף פָּתוּחַ"

בַּעֲלִילַת נוֹבֶלָה אוֹ רוֹמָאן (בְּלַעַ"ז plot).

כְּלוֹמַר: אִם הַגִּבּוֹר שָבַק חַיִּים והוּא פָּגוּר

בְּסִיּוּמוֹ שֶל הַסִּפּוּר – הַסּוֹף הוּא "סוֹף סָגוּר"

אַךְ אִם עוֹדֶנּוּ חַי בְּסוֹף סִפּוּר-הַמַּעֲשֶֹה

וְלֹא בָּרוּר לְאָן יִפְנֶה וּמַה עוֹד יַעֲשֶֹה

אִם יִתְמַשֵּךְ הַסֵּפֶר – אָז הַסּוֹף ( גַּם זֶה קוֹרֶה) 

פָּתוּחַ בְּהֶחְלֵט לְדִמְיוֹנוֹ שֶל הַקּוֹרֵא.

לָכֵן – וְאֵלּוּ רַק שְתֵּי דֻּגְמָאוֹת מִנִּי רַבּוֹת –

כְּבָר נִיקוֹס קָזַנְצָאקִיס בִּזְמַנּוֹ הוֹצִיא לָאוֹר

הֶמְשֵךְ לָ"אוֹדִיסֵיאָה" וְכַנָ"ל, מִתּוֹךְ סִבּוֹת

שוֹנוֹת לַחֲלוּטִין, כָּתְבָה סוֹפֶרֶת שְחוֹרַת-עוֹר

הֶמְשֵךְ לְ"חָלַף עִם הָרוּחַ" שֶל מַרְגָרֶט מִיטְשֶל, שֶיֵּש בּוֹ חֶשְבּוֹן

שָחוֹר עַל גַּבָּיו שֶל לָבָן עִם עַבְדוּת הַשְחוֹרִים בִּימֵי דָּם וְעֶלְבּוֹן.  

אָז בּוֹאוּ נְדַמְיֵן, אִם כְּבָר נִתָּן לָנוּ הַצַ'אנְס,

הֶמְשֵךְ יִשְֹרְאֵלִי וְעַדְכָּנִי פָּאר אֶקְסֶלַנְס

לְסִפּוּרוֹ שֶל אַנְדֶרְסֶן הַטּוֹב "בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ

הַחֲדָשִים" שֶאֵין עוֹד יוֹשְבֵי עִיר אוֹ כְּפָר אוֹ פֶּלֶךְ

שֶלֹּא קְרָאוּהוּ אוֹ שְמָעוּהוּ בִּשְֹפָתָם מִגִּיל

הַגַּן עַד גִּיל הַפֶּנְסְיָה וְנַפְעִיל עָלָיו תַּרְגִּיל

שֶל מִין כְּתִיבָה יוֹצֶרֶת (זֶה הַטְּרֶנְד הַיּוֹם, יָא שֵיח')

וְכַכִּבְשֹנֶת דוֹלִי נְשַבֵּט לוֹ גַם הֶמְשֵךְ...

וּבְכֵן, רַק כְּתִזְכֹּרֶת לְקוֹרְאִים שַכְחָנִים

שֶכְּבָר זָרַח מִפִּרְכוֹנָם אֵיךְ שְנֵי הַתַּחְמָנִים

שֶהִתְחַזּוּ לְחַיָּטֵי-צַמֶּרֶת סְטַיְל דִיוֹר,

וֶרְסָאצֶ'ה, קֶלְוִין קְלַיְן וְיֶתֶר עֲנָקֵי הַדּוֹר

בְּסֶקְטוֹר הָאָפְנָה הַגַּנְדְּרוֹמָאנִית וְהַשִיק

הִצְלִיחוּ אֶת מִבְצַע הַחַארְטָה-בַּארְטָה לְהַשִּיק

בְּאַרְמוֹנוֹ שֶל הוֹד נוֹאָלוּתוֹ הַמֶּלֶךְ רַב-

הַמַּלְבּוּשִים וְהַסִּכְלוּת, בְּנוֹכְחוּת שָֹרָיו

שֶגַּם אוֹתוֹ וְגַם אֶת אֲחָ"מָיו הַנִּכְבָּדִים

הִלְעִיטוּ הַנּוֹכְלִים הַנָּ"ל בְּסִפּוּרֵי-בַּדִּים

עַל בַּד שֶלֹּא נִרְאָה כְּמוֹתוֹ עוֹד מִיָּמִים יָמִימָה

(שֶאֶת יָפְיוֹ הִצִּיגוּ לִפְנֵיהֶם בְּפַּנְטוֹמִימָה

תוֹךְ אַזְהָרָה שֶמִּי שֶלֹּא יִרְאֶנּוּ בַּעֲלִיל

הוּא כְּסִיל וּמִבְּחִינָה פּוֹלִיטִית מְחֻסָּל כָּלִיל,

מַה שֶּקִּמְבֵּן שָם אֶת כֻּלָּם בְּמִין קוֹמְבִּינַת-תֶּפֶס

שֶקִּמְבּוּנָיו שֶל בֹּעַז יוֹנָה לְמוּלָהּ הֵם אֶפֶס...) –

אָז כְּמוֹ שֶכְּבָר הֶרְאָה מַר אַנְדֶרְסֶן בְּתֵאוּרָיו

עַל הוֹד אֱוִילוּתָם שֶל כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ וְשָֹרָיו

בָּרוּר כִּי הֵם רָאוּ כִּי אֵין שָם בַּד וְלֹא בָּטִיח                  

אַךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם הֶחְמִיא לַמֶּלֶךְ הֶחָתִיךְ

עַל חִין הוֹפָעָתוֹ בְּאוֹתוֹ בֶּגֶד וִירְטוּאָלִי

מִפַּחַד פֶּן יַפִּיל עַצְמוֹ לַסְּטָאטוּס הַפָטָאלִי

שֶל כָּל דּוֹבֵר-אֱמֶת שֶמַּצְבִּיעִים עָלָיו כֻּלָּם

בְּלַעַג גַּם בְּקֶלֶס כְּעַל גְּדוֹל כְּסִילֵי עוֹלָם

שֶשּוּב אֵינוֹ רָאוּי, שֶלֹּא כִּשְאַר נוֹתְנֵי הַטּוֹן,

לְ"ווֹלְווֹ", לְלִשְכָּה וּשְאַר סְמָלָיו שֶל הַשִּלְטוֹן.

אוֹקֵי, אָז הַסִּפּוּר הַזֶּה נִגְמַר לוֹ, כַּזָכוּר,

בְּכָך שֶבְּשָעָה שֶכְּבוֹד הַמֶּלֶךְ הַמָּכוּר

לְחַארְטוֹת חַיָּטָיו עָבַר בְּעֹז בְּמִצְעָדוֹ                                

עַל פְּנֵי חוּצוֹת הָעִיר עֵירֹם כְּמוֹ אָז, ְבְּהִוָּלְדוֹ

(מִלְּבַד אוֹתוֹ הֶבְדֵּל קָטָן שֶקַּל לְזַהוֹתוֹ

בֵּין גּוּף-אָדָם בְּיַנְקוּתוֹ לָזֶה שֶל בַּגְרוּתוֹ)

וְכָל הָעָם רוֹאִים שֶּשּוּם מַלְבּוּש אֵינוֹ תָלוּי

עַל גּוּף מַלְכָּם אַךְ לֹא יֹאמְרוּ שָם דוּגְרִי, בְּגָלוּי

אֶת הָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה מִפַּחַד פֶּן כֻּלָּם

יַצְבִּיעוּ עֲלֵיהֶם כְּעַל גְּדוֹל כְּסִילֵי עוֹלָם

שֶלֹּא תוֹפְסִים שֶאִם אָחָ"מ אוֹמְרִים שֶהֵם רוֹאִים

שֶשַּלִּיטָם לָבוּש שִיק מָנִיפִיק בִּשְלַל צְבָעִים

סִימָן שֶיֵּש בְּגָדִים בְּגוֹ כִּי שַֹר אֵינוֹ טוֹעֶה

אִם הוּא אוֹמֵר שֶהוּא רוֹאֶה אֶת מַה שֶּהוּא רוֹאֶה

אַחֶרֶת לֹא הָיָה זוֹכֶה בְּ"ווֹלְווֹ" וְלִשְכָּה

וְכָל צ'וּפָּר אַחֵר שֶהָעֳנַק לוֹ והֻשְקַע

מִתּוֹךְ כִּיסָם שֶל מְשַלְּמֵי הַמַּס, מִשֶּקָּרָא

הַשָֹּר עַצְמוֹ לִמְדִינִיּוּת הִדּוּק הַחֲגוֹרָה...

וְרַק יַלְדּוֹן אֶחָד זָקַף רֹאשוֹ שָם וַיֵּרֹם

מֵעַל רָאשֵי הַמִּסְתַּכְּלִים בַּמֶּלֶךְ הָעֵירֹם

וּמֵאַחַר שֶלֹּא הֻשְחַת עוֹד בְּתַרְבּוּת הָעֵדֶר

אָמַר אֶת שֶרָאוּ עֵינָיו מִבְּלִי לִקְלֹט אֶת שֶדֶר

קוֹד הַצְּבִיעוּת הַמַּמְלַכְתִּית וְכָךְ קוֹלוֹ עָלָה:

"לַמֶּלֶךְ אֵין כִּסּוּי (כְּמוֹ לְסִסְמוֹת הַמֶּמְשָלָה)!"

וְכָאן מַמָּש הָיָה הַנְס כְּרִיסְטְיָן אַנְדֶרְסֶן בָּטוּחַ

שֶזֶּה הַזְּמַן לִגְמֹר אֶת סִפּוּרוֹ בְּ"סוֹף פָּתוּחַ".

אַךְ "סוֹף פָּתוּחַ", כָּאָמוּר, מַדִּיחַ וּמוֹשֵךְ

אֶת לֵב הַשֵּד הַסִּפְרוּתִי לִרְקוֹם עָלָיו הֶמְשֵךְ

וּבַהֶמְשֵךְ חוֹטְפִים שָם שוֹק הַמֶּלֶךְ וְשָֹרָיו

מִן הַתַּקְדִּים הַחַתְרָנִי שֶיֵּש בָּם, בִּדְבָרָיו

שֶל הַפַסְפוּס הַנּוֹן-קוֹנְפוֹרְמִי שֶהֵעֵז לִרְטֹן

דְּבָרִים כְּדָרְבָּנוֹת עַל אֵיכוּתוֹ שֶל הַשִּלְטוֹן

שֶאוֹי אִם יִקְלְטֵם הָעָם בִּכְתָב אוֹ בְּעַל-פֶּה

וְרַף-הַפַּטְרִיוֹטִיּוּת יִצְנַח וְגַם יִרְפֶּה.

עָטַף אֵפוֹא הַמֶּלֶךְ בִּכְלִמָּה אֶת עֶרְיָתוֹ

בְּדֶגֶל הַמְּדִינָה וְכָל שָֹרָיו חָזְרוּ אִתּוֹ

אֶל הָאַרְמוֹן וְשָם, הִיסְטֶרִי, סָח הַמֶּלֶךְ שֶ-

הַמַּמְלָכָה בְּסַכָּנָה וְהַמַּצָּב קָשֶה

כִּי אִם חָלִילָה לֹא יֻשְלַךְ יַלְדּוֹן זֶה חִיש אָרַאוּס

הוּא עוֹד עָלוּל לִצְמֹחַ לְמִין מִיכָה לִינְדֶנְשְטְרַאוּס

אוֹ לְיָרוֹן זָלִיכָה – וְלָכֵן, בְּלִי שְהִיּוֹת,

בִּמְקוֹם בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ כָּאן נָחוּץ שַסְתּוֹם-פִּיּוֹת.

מִיָּד שִגֵּר דּוֹבֵר בֵּית-הַמַּלְכוּת קוֹמוּנִיקָט

בָּאִינְטֶרְנֶט לְכָל יוֹשְבֵי תֵּבֵל, מִזְּ'לוֹבּ עַד קָט

וְתוֹךְ שָבוּעַ, לֹא יוֹתֵר, זָכָה שָם בַּמִּכְרָז

אִינְדְיָאנִי מִדָּקוֹטָה שֶהֻזְמַן וְגַם אָרַז

בְּטֶרֶם עֲלוֹתוֹ עַל הַמָּטוֹס הַמַּלְכוּתִי

אֶת אֹסֶף גַּרְזִנֵּי הַ"טּוֹמָהוֹק", מִבְחָר שִבְטִי

שֶל מַכְשִירֵי-יִדּוּי מָסָרְתִּיִּים בָּהֶם, עַל כָּל

גַּרְזֶן כָּזֶה הִרְכִּיבוּ גַם שַסְתּוֹם, גַּם מַשְתִּיקוֹל

וּמִנֵּי אָז שַלְוָה בַּמַּמְלָכָה כִּי יֵש מַרְפֵּא

לְכָל פּוֹשֵֹק-שְֹפָתַיִם שֶסּוֹתְמִים לוֹ אֶת הַפֶּה

בְּמִין "שַסְתּוֹמָהוֹק" כָּזֶה לְמַעַן לֹא יֻכְפַּש

בְּשוּם דִּבְרֵי בִּקֹּרֶת שוּם מִמְסָד אוֹלְמֶרֻטְפָּש...

נ.ב.

וְכָאן, כְּמוֹ בְּרֶפְלֶקְס פַּבְלוֹבִי, בֵּין מַקֵּל לְגֶזֶר

צְפוּיָה לִי כְּבָר, בְּזַעַם רַאבּ, תְּגוּבַת אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

שֶאֵין לִי צֵל סָפֵק כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְאַפֵּק

מֵהֶעָרַת-עוֹרֵךְ שֶבִּנְזִיפָה לֹא תִסְתַּפֵּק

עַל כָּךְ שֶכָּל גְּמִיזָה אוֹ רְמִיזָה עַל שְחִיתוּתוֹ

שֶל הַשִּלְטוֹן הֵם אוֹת לְאִי-פַּטְרִיוֹטִיּוּתוֹ

שֶל כָּל סוֹטֵר סָטִירַת-לֶחִי לְמִמְסָד אוֹטִיסְטִי

הַמִּצְטַיֵּן בְּאֹטֶם שֶל שְרִיר לֵב אוֹפּוֹרְטוּנִיסְטִי

הֵן לִמְצוּקוֹת עֲשִֹירוֹנָיו הַתַּחְתִּיִּים וְהֵן

לְנוֹרְמוֹת שֶל מִנְהָל תָּקִין, שֶבַּאֲשֶר לָהֶן

כִּסְדֹם הָיִינוּ וְלַעֲמֹרָה דָמִינוּ, אַף

שֶהוּא, עוֹרְכִי, נִשְכָּב עַל הַגָּדֵר וְלֹא יִיעַף

לָשוּב וּלְטַהֵר כָּל שֶרֶץ בְּסַבּוֹן קַרְבּוֹל

מִבְּלִי לִזְכֹּר כִּי שֶרֶץ-הַשְּחִיתוּת, גַּם כִּי יִטְבֹּל

בְּכָל מֵימוֹת שֶבָּעוֹלָם (פְּתַח "תַּעֲנִית" ט"ז)

אֵין טְבִילָתוֹ טְבִילָה וְשוּם סִנְגּוּר עָלָיו עֲדַיִן

אֵינוֹ הוֹפְכוֹ טָהוֹר, וּבִשְכִיבָה עַל הַגָּדֵר

אֵין שְֹדֵה-רְאִיָּתוֹ שֶל הַשּוֹכֵב גָּדוֹל יוֹתֵר...

* * *

רַאבּ: אכן מפלל אני ליום בו מיכה לינדנשטראוס

יהיה ראש ממשלה

ואהוד אולמרט

פקיד במשרד מבקר המדינה

ופסה השחיתות מן הארץ

ועימה גם החוכמה...

אלה דברֵי השרץ

השוכב על הגדר ודוגל בשחיתות

ויָרֵא רק מפני טהרת הטיפשות

ולא של המלך...

* * *

שנת 1936 היתה שנת בציר טובה

נולדו בה המלך חוסין, נחום סטלמך, ויבדל"א זובין מהטה וסופר נידח

ועכשיו איבדנו עוד בן מחזור צעיר מבני ה-71

לוצ'אנו פאווארוטי

ורק הקלטות קולו הגאוני

 תמשכנה להביא שמחה לאוזנינו גם בעתיד

 ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים

א. ניתוח תקרית המטוסים: הפתעות ומצוקה לסוריה, חיזוק ההרתעה לישראל

הסורים מבינים עכשיו כי אם תפרוץ מלחמה, כל העורף שלהם, כולל המתקנים האסטרטגיים ביותר כדוגמת מתקני הנפט הרגישים שמהם הם חיים, חשוף לגמרי למטוסי חיל האוויר. אם היה להם רצון לצאת לעימות מולנו, הם אמורים לחשוב עליו עכשיו הרבה מאוד. ומה ערך מערכות ההגנה האווירית החדשות, שקנו מרוסיה בהון עתק?

עדיין אין הרבה אינפורמציה על מה שאירע, אך לאור הדיווחים הלא-רבים בתקשורת הערבית, ניתן להצביע על שורה ארוכה של הפתעות מתקרית המטוסים, שעל-פי הדיווח חדרו לתוך סוריה. כל הניתוח להלן, יוצא מנקודת ההנחה שהדווח הסורי נכון.

עומק החדירה – עדי ראייה סוריים, שדווחו לתקשורת הערבית, צפו במטוסים הישראלים, שעברו את מהירות הקול, מעל לכמה תחנות. ראשית, העיר הגדולה חלב (צפו [באתר] בסרטון משנת 2007, תבינו עד כמה ענייה סוריה. משפחת אלאסד הקפיאה שם את הזמן), שבצפון המדינה, קרוב לגבול עם תורכיה (ראו [באתר] מפה, למטה). מדובר בעיר השנייה בגודלה בסוריה, עם אוכלוסייה של כשני מליון תושבים. אם הדיווח נכון, זו העזה של חיל האוויר.

שנית, תושבים בעיירה תל אלאבייד, על הגבול בין סוריה לבין תורכיה צפוי במיכלי דלק ניתקים מן המטוסים; ולבסוף עדי ראייה סורים דווחו כי צפו במטוסים הטסים גם מעל מרכז הנפט הסורי הגדול בעיר דיר אלזור, שעל נהר הפרת. עיר זו נמצאת עמוק מאוד בשטח סוריה, בואכה הגבול בין סוריה לבין עיראק. זו חדירה עמוקה, מרשימה, ואפילו מדהימה. אין מדובר כאן בפעילות מחטף, כמו למשל חדירת מטוסי חיל האוויר ביוני אשתקד, מעל ארמון הקיץ של בשאר בעיר החוף לטקיה שלגדות הים התיכון. הסורים אמורים להיות מודאגים מן התעוזה והביטחון העצמי הישראליים.

ההגנה האווירית הסורית – אם המטוסים הגיעו בהצלחה עד למזרח המדינה, בעומק השטח הסורי, מהי, אם כן, יכולת ההגנה האווירית הסורית? בחודשים האחרונים מצטיידת סוריה במערכות הגנה אווירית חדשות מתוצרת רוסית, ועדיין השמיים שלהם פתוחים בפני ישראל. אלו מערכות רוסיות יקרות מאוד, והחדירה המדווחת אמורה להביך גם את סוריה וגם את רוסיה. חשבון נפש משותף מתקיים, אני מניח, כבר עכשיו. הסורים אמורים להבין עכשיו, כי אם תפרוץ מלחמה, כל העורף שלהם, כולל המתקנים האסטרטגיים ביותר כמו מתקני הנפט, שמהם הם חיים, חשוף לגמרי למטוסי חיל האוויר. אם היה להם רצון לצאת לעימות מולנו, הם אמורים לחשוב עליו עכשיו מחדש.

תורכיה – האם הגיעו מטוסי חיל האוויר מתורכיה? דרך תורכיה? קרוב לגבול עם תורכיה? השאלה הזו נשארת פתוחה עדיין, והיא נקודת מפתח. הסורים יודעים, והדבר פורסם רבות, שמטוסי חיל האוויר מתאמנים באופן שוטף מעל לשמיים התורכיים. ואכן, הצבא התורכי הכחיש בסוף השבוע כי מטוסי צה"ל התאמנו השבוע מעל תורכיה, אך אישר כי אימון כזה היה אך בחודש שעבר. במילים אחרות, אם תהיה התקפה סורית על ישראל, הם אמורים לקחת בחשבון שמטוסים ישראלים עלולים לאגף אותם מכוון תורכיה. הסורים יודעים שהעורף שלהם עם תורכיה רוחש פעילות צבאית, בשיתוף פעולה עם ישראל, והדבר אמור להדאיג אותם.

במהלך השנים האחרונות ביצע חיל האוויר שלנו כמה וכמה תרגילים משמעותיים מעל שמי תורכיה. בעבר דווח כי תרגילים כאלה התרחשו גם בהשתתפות חיל האוויר האמריקני והתורכי. בשנת 2001  פעלו שלושת חילות האוויר במשך שבועיים בתרגיל ענק איכותי, בארבעה מוקדים שונים, כשמטרתם להתאמן יחד, וללמוד זה מזה. חיל-האוויר הישראלי שלח לתרגיל מטוסי אף-16, מסוקי בלק-הוק, מטוסי הרקולס ובואינג, נציגים של יחידת החילוץ 669 ואפילו סוללת נ"מ שיצאה את גבולות המדינה. הסורים קיבלו אתמול ד"ש מכל זה, בלי השיר.

המלכוד הסורי (1) – מה היה היעד של מטוסי חיל האוויר? עדין לא ידוע, והסורים אינם מנדבים הסבר. פרשנותי? הסורים אינם מעונינים לחשוף את פעילותם, כיוון שהפעולה הישראלית המדווחת הטילה זרקור ענק על מעשיהם בחשאי, והיא מביכה אותם. כל גורמי המודיעין בעולם בודקים עכשיו מה בדיוק עושים הסורים במחשכים. עכשיו האמריקנים פונים לרוסים, שפונים לאירופים, שפונים לקוריאנים, מבוכה גדולה לסוריה. הסורים נכנסו, אם כן, למלכוד: אם לא ידווחו על החדירה הישראלית, היא תחזור על עצמה. ואם ידווחו: יחשפו את פעילותם החשאית.

המלכוד הסורי (2) – סוריה נוהגת להשתמש בקלף הישראלי כדי לצאת ממצוקותיה, כך נהגה תמיד, אם במלחמה ואם בשלום. אלא שכיום, ממשלה ישראלית נבונה סגרה את האופציות הללו בפני הסורים. למדנו כבר לא להתפתות למקסמי השווא הסוריים בנושא השלום, ויצרנו בלימת הרתעה יעילה בנושא המלחמה. סוריה, אולי המדינה המבודדת ביותר בעולם, אינה יכולה להשתמש עוד בקלף הישראלי לתועלתה. התבגרנו ולמדנו.

העורף הערבי – אכן, נשמעו כמה גינויים רפים פה ושם בעולם ערבי, למשל מזכ"ל הליגה הערבית, עמר מוסא האנטי-ישראלי, למען הפרוטוקול, או ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה (סרטון [באתר]), שרצה להוכיח פטריוטיות ערבית לרגע, על חשבוננו, במסגרת תרגילי הטקטיקה הבלתי נלאים שלו. אך בסך הכל העולם הערבי הבהיר לסוריה הבהר היטב – שבעימות עם ישראל – היא לבד. גם הגינוי האיראני לא היה נחרץ, כפי שהסורים אולי היו מקווים. האיראנים שקועים בצרות שלהם. סוריה לבד. שום משבר בינלאומי לא פרץ, שום יחס מיוחד של סולידריות ערבית. ההיפך, אצל הטוקבקיסטים הערבים יש בסך הכל לעג לסוריה, שאפילו על שטחה אינה מסוגלת להגן כראוי.

בסיכומו של דבר, תקרית המטוסים המדווחת רק מגבירה את הלחץ בסוריה, ערב פתיחת בית הדין הבינלאומי לחקירת רצח רפיק אלחרירי, כאשר למדינה הזו לא נותרו הרבה אופציות פעולה. ידיו של בשאר אלאסד קשורות למדי. ומנגד, יכולת ההרתעה, הנבנית עכשיו על ידי ישראל מול סוריה, מתחזקת.

8.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ב. על הקלטת החדשה של בן לאדן, וסוד עשיית הכסף

אנשיו של בן לאדן קנו בבורסה האמריקנית אופציות "פוט" בלתי הגיוניות, של קריסה גדולה, ואז, פוצצו את מרכז העסקים של העולם. כמובן שהבורסה נפלה, תרתי משמע, אך הם הרוויחו עשרות מליונים של דולרים ביום אחד עבור ארגונם. ועל זה אמר בן לאדן, שתמיד סחר בבורסה האמריקנית: זהו הצדק ההיסטורי – המערב מממן את חורבנו.

ההופעה היא המסר – בחודש יולי השנה העלינו באתר שלנו את סימני השאלה הבאים, אודות הופעותיו של בן לאדן:

אי אפשר להתעלם מן העובדה שמנהיג אלקאעדה אוסאמה בן לאדן (בסך הכל בן 50) לא נראה בשום סרטון מאז שנת 2004. בעוד סגנו המצרי, איימן א-זוואהירי, נראה פעמיים בחודש בערך, כאשר הוא מאיים על בריטניה, נוזף באירופה, מגנה את חמאס או חושף שיניים על לבנון; בן לאדן נעלם מעל המרקע או באתרי האינטרנט הקשורים לאלקאעדה. הדבר יוצר מצוקה לארגונו, אשר מתקשה עכשיו להכחיש ידיעות מלפני שנה כי בן לאדן מת ממחלת טיפוס. אות למצוקה הזו הוא סרטון של אלקאעדה שנחשף בארצות הברית בימים האחרונים בשם "רוח גן העדן 1", בו רואים את בן לאדן למשך כ-50 שניות, אלא שמהופעתו של האיש, ממלוויו וממראה פניהם, וכן מן העובדה שמצולמים בסרט בכירים באלקאעדה שכבר אינם בין החיים (אבו מוסעב א-זרקאווי למשל) הסיקו המומחים שהסרט הזה אינו חדש, או שהוא רק ערוך מקטעים ישנים שטרם נראו.

ובכן, בסוף השבוע פורסם סרטון וידאו חדש שלו, וההערכות הן שזהו אכן בן לאדן, אם כי בפוזה חדשה לגמרי (זקנו המאפיר צבוע הפעם בשחור). מבחינתו המסר הושג: עצם ההופעה הטלוויזיונית היא התודעה. חשוב היה למנהיג אלקאעדה להכריז בפני אוהדיו כי הוא חי ופעיל, למרות הפרס הגדול מעל לראשו, ולמרות המאמצים האמריקנים המרובים.

ההתרסה ההיסטורית – בן לאדן בקלטת החדשה מבצע דין וחשבון היסטורי-תרבותי עם האמריקנים ועם רעיון הדמוקרטיה שאותו הם מייצגים ומקדמים. הוא טוען כי הדמוקרטיה נכשלה בעיראק, נכשלה בעצם בעולם כולו, והביאה בעיקר אומללות, בעוד שהפתרון האסלאמי הוא הנכון והטוב. מכאן שעל האמריקנים להתאסלם, אם הם מעונינים בטובתם שלהם. אין זו הקנטה בלבד, זהו ויכוח בין תרבויות. יותר מאשר בן לאדן בא לאיים בקלטת הזו, הוא בא להכריז על הישג ואפילו על ניצחון. נכון, זו לוחמה פסיכולוגית כנגד העם האמריקני, אך זו גם תפיסה אידאולוגית תרבותית שיש לה תמיכה רחבה בעולם האיסלאם.

נקודה מעניינת: תיזה מרכזית של אלקאעדה היא שהקידמה הטכנולוגית, למשל האינטרנט, גם תביא לקריסת הציביליזציה המערבית, שכן דווקא האינטרנט ודומיו מחזירים את החברה העולמית לימי הביניים, לימי שמועות, הבערות והדעות הקדומות. נאמנים לגישה הזו, אלקאעדה עושה שימוש נרחב באינטרנט, כדי להפיל את התרבות המערבית, בכליה שלה.

בקלטת האחרונה אין הוא מדבר רק בשם אלקאעדה, שלדבריו חיה וקיימת, אלא לכאורה בשם האסלאם על תרבותו והציביליזציה שלו. ברור שזו התרסה היסטורית גם כלפי המנהיגות הערבית ורעיון הלאומיות הערבית של מאה השנים האחרונות.

מקור סמכות – בפעם הראשונה שאני זוכר, בן לאדן מופיע בבגדים אסלאמיים בלבד, ללא רובים, ללא מדים או סממנים לוחמניים, שהפכו לסימן ההיכר שלו מאז המלחמה נגד הקומוניזם באפגניסטן. הפעם הוא מופיע במלומד דת אסלאמי, עאלם, כמקור סמכות דתית, ובכך הוא מדגיש את הפן הדתי-אסלאמי של תנועתו, ולא רק את הפן הטרוריסטי-צבאי שלה. בן לאדן עטה על עצמו את דמות הח'ליף האסלאמי בן זמננו, מקור הסמכות ומקור החיקוי, זה אשר אנשיו מבקשים להקים ח'ליפות אסלאמית בעיראק, באפגניסטן, בתימן, בפקיסטן ועוד. כאן זהו כבר ויכוח פנים ערבי ופנים מוסלמי בשאלת סמכות החברה, הדת והתרבות, ולא רק ויכוח מול המערב.

הטרור – לא היה בקלטת הזו, עד כמה שהצלחתי לקרוא את תימלולה,  איום מפורש על ארצות הברית או על צבאות הקואליציה בעיראק, וכנראה במכוון. בכך רומז בן לאדן כי הוא כמנהיג נמצא מעל לאיומים הרגילים, בדרגה עליונה של בכירות. את האיומים הוא לכאורה משאיר לסגנו הנצחי איימן א-זוואהירי. אך עצם הופעתו המחודשת של המנהיג, לאחר שלוש שנים, אמורה להדאיג את האמריקנים, שכן גם בלי הוראה מפורשת של מנהיג הארגון, עצם ההופעה עלולה לעודד את נאמניו לציין בדרך אלימה את שיבתו.

האם נצפה בקרוב בפעולות טרור גדולות של אלקאעדה בארצות הברית או באירופה? הארגון מתקשה לבצע פעולות ראווה כאלה גם בשל שיתוף הפעולה המודיעיני המתרחב של רוב מדינות העולם כנגד הטרור, וגם בשל אמצעי המעקב שהלכו והשתכללו אחר אנשיו, אך סיכון כזה תמיד קיים.

סוד עשיית הכסף – בקלטת האחרונה מרבה בן לאדן לדבר על התרבות המערבית שכשלה, על הדמוקרטיה שהביאה רק אסונות לאנושות, ועל החומרנות המערבית שתביא גם לחורבן המערב, כשם שנחרבה האימפריה הרומית.

למה הוא מתכוון?

אציג בפניכם עכשיו איך בן לאדן וארגונו הצליחו להרוויח עשרות מליוני דולרים מן המערב, כדי שכסף זה ישמש לחורבנו של המערב עצמו. בבורסה האמריקנית מפותח מאוד המסחר באופציות. לא סוחרים במנייה אלא באופציה לקנות או למכור אותה. המסחר באופציות נחשב מסוכן, אך הסיכוי לרווח יכול להיות גדול עד מאוד.

ישנן אופציות מסוג call ואלה משמשות לאפשרות קניית מנייה במחיר נקוב תוך פרק זמן מוסכם; ואם אלו אופציות מכירה הן נקראות  put

 אם המשקיע "מהמר" על ירידה של המניות, הוא יכול להרוויח סכום רב, למרות שהמניות יורדות, שכן הוא אינו עוסק במנייה עצמה, אלא באופציה שלה. אכן, זהו מסחר מסוכן (למרות שישנן טכניקות כיצד להתמודד עם הסיכון), אך מה קורה אם פלוני מהמר שהבורסה תקרוס (תרתי משמע), ולכן קונה אופציות פוט במחירים בלתי הגיוניים, של קריסה גדולה? אם קריסה כזו תקרה, יש לו סיכוי להרוויח הרבה מאוד כסף, אך הסיכוי לכך, כמובן, קטן מאוד. ואם אותו פלוני מפיל את בנייני התאומים, כולל הבורסה עצמה? אהה...

כלומר, לפי עדויותיהם שלהם, אנשיו של בן לאדן קנו בבורסה האמריקנית אופציות פוט בלתי הגיוניות, של קריסה גדולה, ואז, העיפו את מרכז העסקים של העולם. כמובן שהבורסה נפלה, תרתי משמע, אך הם הרוויחו עשרות מליונים של דולרים ביום אחד עבור ארגונם.

ועל זה אמר בן לאדן, שתמיד סחר בבורסה האמריקנית: זהו הצדק ההיסטורי – המערב מממן את חורבנו.

9.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ג. מדריך לצייד דרקונים: ישראל ומלחמתה במפלצות המזרח התיכון

אחת התופעות המסוכנות ביותר נקראת "התקבצות דרקונים", שבה מגיעים לאיזור הזה המוני דרקונים מקומיים, זרים, חלקם מזנים נדירים, ופוצחים במחול של מוות. כרגע היא מתרחשת בעיראק, והתוצאות כמובן נוראיות. למרבית הצער ההתקבצות הקודמת ארעה אצלנו, תופעת טבע שהחלה בשנת 2000 ונסתיימה ב-2005. 

זה שאתם לא רואים אותם ברגע זה, לא אומר שהם לא קיימים, אך בעוד כמה דקות נבין כולנו עד כמה עיוורים אנו: האיזור שלנו מלא בדרקונים. חלקם מסוכנים מאוד, זוללי דם ואסונות, חלקם סתם בעייתיים וטורדניים, אך הם שם. מרחפים למעלה, מכים בכנפיהם וזוררים בעצבנות, מחכים לרגע שיצללו מטה ויתקפו. מסוכנים מאוד. אילו הדרקונים מן הזן המזרח תיכוני המצוי. לעיתים נדירות דרקונים מן הזן המקומי נצפים אפילו במקומות רחוקים. בחודש ספטמבר, חודש הנדידה, של שנת 2001 נצפה דרקון מזרח תיכוני אפילו בצפון אמריקה! אך תופעות כאלה הן נדירות.

למשל: עניין ירושלים והר הבית הוא דרקון מסוכן מאוד; הפליטים הפלסטיניים וענייניהם – דרקון מזן אלים; הדתות באיזור שלנו, דרקונים זקנים ומסוכנים; חיזבאללה, דרקון צעיר אך בעייתי, הוא מוטציה של דרקון יבשתי מזן אסייתי מרוחק; חמאס, דרקון יבשתי חדש; זכות השיבה, דרקון ערמומי במיוחד, בלתי צפוי; ועוד ועוד דרקונים קטנים וגדולים. השמיים מלאים בהם.............. אופססס... עבר אחד ממש עכשיו... דרקון האתניות והעדתיות של העולם הערבי. הוא בדרכו למתקפה במזרח.

הדרקונים האלה חיים באיזור שלנו לפעמים אלף שנה, חלקם בני אלמוות. אלא שבשנים האחרונות הם נעים באי נחת. יש אורח באיזור, והוא מתעקש לצוד אותם כל הזמן. הם יודעים שאין לו סיכוי להצליח, ובכל זאת, בכל פעם יורים עליהם, ויש להם אי-נחת לקום כל פעם ולהתרומם מחדש לשמיים. הדרקונים מתפלאים לעיתים כמה הצייד הזה סובל. הם תוקפים אותו, יורים עליו באש חרונם, הוא נופל, נפצע, ושוב יורה לעברם, אינו מבין שלא כדאי לו להתעסק איתם. כך נאלצים הדרקונים להתרגל למציאות מעצבנת מבחינתם, לאחר שבמשך דורות אף אחד מבני האדם לא תקף אותם. ההיפך, באיזור הזה חיו עם הדרקונים בסך הכל בנעימות די הרבה שנים.

אחת התופעות המסוכנות ביותר באיזור שלנו באלף השנים האחרונות נקראת "התקבצות דרקונים", שבה מגיעים לאיזור הזה המוני דרקונים מקומיים, זרים, חלקם מזנים נדירים, ופוצחים במחול של מוות. התופעה אינה נדירה, והיא נצפית פעם בעשר שנים בערך. כרגע היא מתרחשת בעיראק, והתוצאות כמובן נוראיות. למרבית הצער ההתקבצות הקודמת אירעה אצלנו, תופעת טבע שהחלה בשנת 2000 ונסתיימה ב-2005. בשנות השבעים והשמונים היא נצפתה בעוצמה רבה בלבנון.

היא מסוכנת במיוחד כאשר מגיעים צלמי טבע של הבי.בי.סי וערוצי טלוויזיה זרים. הדרקונים משתלהבים כשמצלמים אותם, והופכים אכזריים עוד יותר. גם צלמי הטבע מרוצים במצב כזה, כי אז הצילומים מביאים יותר רייטינג. דרקונים וטלוויזיה – לא נגמר טוב.

עכשיו אנחנו מבינים, יש דרקונים במזרח התיכון, והם חזקים מדי. אי אפשר לצוד אותם, אי אפשר לנצח אותם. אז איך מתמודדים איתם? האם אפשר לאלף אותם? ניתן, אך יש להתאמן בכך, ולא מומלץ לטירונים להתחיל איתם ישר. אך מי שמותקף על ידי הדרקונים?

בטבע אנו מכירים כמה שיטות מרכזיות להתמודד עם דרקונים:

שיטת ההתחמקות

הטוב ביותר, בוודאי למתחילים, הוא פשוט להתחמק מהם. להתעלם. בשום פנים ואופן לא לזמן אותם לעימות, כמו שעשינו פעם בטעות עם דרקון "המזרח התיכון החדש", שהפך עם השנים לדרקון מסוכן ואלים במיוחד. הדרקון שיצר הסכם אוסלו מסתובב רעב מאוד בימים אלה באיזור. אבוי למי שיתקל בו, יש שמועות שממשלת ישראל הנוכחית שוב מתגרה בו. מסוכן ביותר. אם יש דברים מסוכנים על הפרק, יש לדחות אותם שוב ושוב, שכן שיטת הדחייה יעילה כנגד דרקונים. אפשר להכריז, למשל, שאין לנו עניין להתעסק עם שום דרקון. אנו לא מעונינים לאלף אותם, להפוך אותם לדמוקרטיים, או להכניס אותם למכלאות בפארקים תעשייתיים.

שיטת המעקף האנטי דרקונית

כל אחד באיזור יודע שאסור לצאת חזיתית נגד דרקון, שכן הסיכוי לנצח אותו קלוש. מהלך חזיתי נגד חיזבאללה המחופר והיורה קטיושות היה התאבדותי מראש, כאשר הבטן האזרחית שלנו חשופה לגמרי. כך גם מהלך קרקעי כרגע כנגד חמאס. גם אם ייגמר בניצחון צבאי, תוצאותיו העתידיות יהיו קשות. זיקני הדרקונים זוכרים כיצד בן אדם יהיר אחד, לפני הרבה שנים, תקף כמה דרקונים ביחד, היה זה בשנת 1967, והוא מתייסר עד היום בעינויים קשים. אחח... נאנחים זקני הדרקונים, לפעמים בני האדם עושים טעויות קשות מאוד.

אם יש חובה להילחם מול דרקון, ורוצים להימנע ממנה, יוצרים מעקף: למשל, כאשר מצרים עמדה מול דרקון חדש, ארגון פתח, שאיים עליה בראשית שנות השישים, היא יצרה מעקף, דרקון-תחליף בשם "אש"ף", כדי שההמונים הפלסטיניים יתמכו בדרקון שלה ולא במקורי. המהלך הזה הצליח. כאשר מנסח הקודקס האזרחי המצרי, עבד אלרזאק אלסנהורי, ביקש להכין חוק אזרחי למדינות ערב, הוא ידע שאסור לו להיכנס לחוקי המעמד האישי, אחרת המימסד הדתי, שהוא איום גדול, ייצא נגדו.

ומה יעשה בשאלת הווקף? אותו מוסד דתי שהקפיא נכסי נדל"ן רבים בעולם הערבי? לבטל אותו אי אפשר, זהו הרי דרקון גדול. ולכן הוא עקף אותו: הוא ניסח מוסדות יעילים יותר מן הווקף, למשל קרן השקעות ועוד, בתקווה שההמונים יעברו אל התחליף הטוב יותר, וכך היה. הוא ידע, יש דרקונים שלעולם אסור לצאת נגדם באיזור.

כאשר ביקשה עו"ד מונה זולפיקאר להגמיש את חוקי הגירושין לטובת הנשים במצרים, היא לא יצאה, חלילה, נגד חוקי המעמד האישי. היא העבירה בפרלמנט כלי חדש, שאינו גירושין, אך כזה המאפשר לאישה לפדות את עצמה מקשר הנישואין (מוח'לאלעה). מעקף.

האם ניתן לפתור את בעיית גלעד שליט באמצעות מעקף? חשיבה קריאטיבית אחרת? לקשור להסדרים מול עזה הקשרים אחרים? בודאי. אני משאיר זאת לחשיבה שלכם. הציעו לי רעיונות למעקפים, אותה שיטה נפלאה להתחמק מחרון הדרקונים. 

שיטת החשאיות

הדרקונים מתחזקים מן הפומביות, ולעומת זאת סודיות מחלישה אותם, ולכן כל מאבק בדרקונים חייב להיות חשאי. הפומביות, מאמרי התקשורת, האינטלקטואלים הערביים שומרי החומות, הנוקשות, האנטישמיות, כל אלה מופיעים בעיתונות הערבית, ומשמשים מזון לדרקונים. הם מחזקים אותם. ולכן כל מהלך חייב להיות חשאי, צנוע, בלתי מתגרה.

לדוגמה: כאשר נעצר עזאם עזאם במצרים, בימים הראשונים איש לא שמע על הפרשה. זה היה הזמן לחלץ אותו במהירות, כאשר הוא עדיין אנונימי. אך כאשר שמו הופיע בתקשורת המצרית, הפכה הפרשה לדרקון. נכרכו סביב שמו ענייני פטריוטיות, ריגול, בגידה, נאמנות ומה לא.

או השבויים שלנו: ככל שנרבה לעסוק בהם, ונעורר את העולם בגינם, כך עניינם הופך לדרקון גדול עוד יותר ויותר.

שיטת החדש והישן

הדרקונים מן הזן המזרח תיכוני פוחדים מאוד מן העתיד, והם עושים הכל כדי שלא יגיע. אם רוצים להתמודד איתם, יש לשכנע אותם שמדובר במשהו הקשור לעבר. לדוגמה, כאשר המורה הגדול שלנו, עבד אלרזאק אלסנהורי, רצה לבטל-למעשה את הדרקון הגדול של ווקף במצרים הוא השתמש דווקא בכלי עתיק יומין, חכירה אסלאמית, שהיא דרקון בפני עצמה, אך הוא שינה אותו במקצת כדי שיהווה "ווקף חדש". כך הוא לקח מינוס ישן, שיפר אותו קצת, כדי לבטל מינוס גדול יותר. במילים אחרות, אם רוצים לחדש משהו, חובה להציגו כאילו הוא קשור לעבר, לתקדימים, למסורת, או להסתיר אותו, להסוות אותו. אם הדרקוניים מזהים שמדובר במשהו חדש, הם מתחילים לירות אש מפיהם, וזה מסוכן מאוד. אם החדש יושתת על הישן, הם יתעלמו מכך, וזהו הישג גדול במלחמה נגדם. הדרקונים רגישים מאוד למילה "תקדים". הם מתחילים להיות עצבניים במקרה כזה. או אז צריך להגיד לידם – "זה כבר היה, זה לא חדש, הכל כבר היה." הדמוקרטיה, למשל, הפכה לדרקון אלים מאוד באיזור שלנו.  

שיטת ההסוואה

שיטה מצויינת היא להרדים את הדרקונים. נניח שרוצים לחדש משהו, אז יש לעשות זאת בשקט, בלי תנועות מהירות מידי, ואז מרדימים ומהפנטים את הדרקונים במילים: "לא קורה שום דבר, ששש.... הכל אותו דבר, לא קורה שום דבר, הכל בסדר. לא קורה כלום. הכל ממשיך כמו שהוא."

למשל, במקום לדבר עם הסכסוך הישראלי-ערבי, שידברו על הפחד של מדינות האיזור מאיראן ומהשיעים. פחד זה מחבר אותם אלינו. זו הסוואה.

לפעמים הדרקונים, שאינם טיפשים בכלל, יודעים שמשהו קורה, אך בגלל שמהפנטים ומרדימים אותם, הם מתעצלים לתקוף, וגם זה הישג.

6.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

אורי הייטנר

איש השנה תשס"ז: דניאל פרידמן

במוקדם או במאוחר תתבצע עסקת חילופי שבויים וגלעד שליט ישוחרר תמורת שחרור מחבלים, האסורים בישראל. העסקה תעורר מחלוקת פוליטית וציבורית חריפה. מתנגדיה יעתרו לבג"ץ. בג"ץ יאשר את העסקה והיא תתבצע. התסריט הזה הוא כמעט ודאי.

מבחינה משפטית, הדבר המשמעותי בתסריט זה, אינו החלטת בית המשפט, אלא עצם נכונותו לדון בנושא, כפי שהוא דן בו בעבר. האחריות להחזרת השבוי היא בידי הממשלה ולא בידי בית המשפט. אפשר ורצוי להתווכח על הדרך לשחרר אותו. אך זוהי סוגיה ציבורית ופוליטית, לא משפטית. בדמוקרטיה מתוקנת, בית המשפט היה דוחה על הסף את העתירה, בטענה שסוגייה זו אינה מעניינו של בית המשפט. בכך שיאשר את העסקה, כפי שאישר את כל העסקאות בעבר, קיבל בית המשפט החלטה פוליטית מובהקת, והעמיד עצמו בעניין מדיני וביטחוני מובהק מעל הדרג המדיני הנבחר, שלכאורה זקוק ל"אישורו" של בית המשפט, כדי למלא את תפקידו. הוא הדין במקרה (שלא יקרה) שבית המשפט יקבל את העתירה.

חסידי האקטיביזם המשפטי נוהגים לטעון, שבעצם בית המשפט העליון אינו אקטיביסט – עובדה, הוא פסל מעט מאוד חוקים. אולם האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון בנושאים פוליטיים. המשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל, מקעקעת את הדמוקרטיה.

הנה, שלוש דוגמאות לכך משנת תשס"ז.

על פי החוק, הקמת ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית, או עצם הקמת ועדת חקירה, היא בסמכות מלאה של הממשלה. אם הממשלה מסרבת להקים ועדת חקירה, תומכי החקירה רשאים להיאבק בה בכנסת, בתקשורת וברחוב. בית המשפט אינו צד בעניין. והנה, כאשר הוגשו עתירות נגד הקמת ועדה ממשלתית ובתביעה להקים ועדה ממלכתית, במקום לדחותן על הסף, בית המשפט דן בהן. אמנם הוא אישר את החלטת הממשלה, אך כיוון שאין זה מעניינו, גם האישור הוא שבירת הכלים הדמוקרטיים וביטוי קיצוני של האקטיביזם השיפוטי. מקרה זה חמור במיוחד. מאחר וועדת חקירה ממלכתית ממונה בידי נשיא בית המשפט העליון, והמסורת היא שבנושאים מרכזיים כאלה הוא ממנה לראשה את עצמו (כך היה בוועדות אגרנט וכהן), יש ניגוד עניינים מובהק בנכונות לדון בסוגייה. על בית המשפט היה לפסול עצמו ממעורבות בנושא זה.

דוגמה שנייה היא החלטת בית המשפט לחייב את הממשלה למגן את בתי הספר בשדרות. סוגיה זו לחלוטין אינה משפטית, אלא ביטחונית וכלכלית. שאלות הביטחון והתקציב הן באחריות מוחלטת של הממשלה ובסמכותה. בית המשפט אינו נושא באחריות למשמעויות של החלטותיו בנושאים אלה. סמכות טוטאלית ללא כל אחריות היא סכנה חמורה. ואף על פי כן, בית המשפט לא היסס להתערב ולפסוק בסוגיה זו.

דוגמה שלישית, הטרייה ביותר, היא החלטת בית המשפט לשנות את תוואי גדר ההפרדה בבלעין. מעבר לפרס שנתן בית המשפט לגורמים העוינים שנאבקו באלימות קשה כלפי כוחות הביטחון ומקימי הגדר, שהפכו את בלעין לסמל למלחמתם בגדר, שנועדה לאפשר את חידוש פיגועי ההתאבדות – בית המשפט העמיד עצמו מעל הממשלה כאחראי על ביטחון אזרחי ישראל. בכך הוא גם קידם אינתיפאדה משפטית, בדמות אין ספור בג"צים נגד כל ק"מ בגדר.

המקרה הקיצוני ביותר, של קבלת החלטה מדינית ופוליטית של בית המשפט, נגד מדיניות הממשלה הנבחרת, בסוגיה שבינה לבין משפטים אין ולא כלום, היתה החלטת השופטת בדימוס דליה דורנר, בשנת 99', למנוע מממשלת ישראל להפסיק את פעילות מרכז אש"ף בירושלים, האוריינט האוס.

האידיאולוגיה שעומדת מאחורי החלטות אלו, נוסחה בידי אהרון ברק בשתי ססמאות: "מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט". גישה זו מעמידה את בית המשפט מעל לדמוקרטיה ולמוסדותיה הנבחרים.

אם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, מן הראוי שבחירת חבריו תבטיח ייצוג לדעות הפוליטיות השונות בציבוריות הישראלית. אולם בית המשפט צבוע בצבע כמעט אחיד, וכך נוצר מצב, שבו העמדה הפוליטית של חבריו, היא כביכול אמת משפטית מוחלטת, ופסיקה על פיה עומדת מעל להחלטות המוסדות הנבחרים של המדינה. יתר על כן, לשופטי בית המשפט יש כמעט מונופול ולבטח זכות וטו, על בחירת חבריו, וכך נמנעת הצטרפות בעלי דעות שונות, גם כאשר מדובר בעילוי משפטי כפרופ' גביזון, שתרומתה הפוטנציאלית לבית המשפט וליוקרתו לא תסולא בפז.

המשפטיזציה הזיקה מאוד גם למלחמה בשחיתות. הריצה לבית המשפט על כל התנהגות מושחתת, לא ראויה, לא תקינה ולא מוסרית, סירסה את השיח הערכי והמוסרי בציבוריות הישראלית. היא יצרה מצב, שבו כל מה שאינו פלילי – מותר. כל התנהגות של פוליטיקאי, נואלת ככל שתהיה, שלא היו די ראיות כדי להרשיעו בבית המשפט, מקבלת הכשר אוטומטי. וכך, אישים שסרחו ולא הורשעו, יצאו כגיבורים וכצדיקים וחזרו לתפקידיהם ואף שודרגו.

הדמוקרטיה הישראלית נפגעת קשות מהמשפטיזציה הזאת, פרי "המהפכה החוקתית" שאהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הכריז עליה, ללא סמכות. אך מי שנפגע מכך יותר מכל, הוא בית המשפט עצמו, ההולך ומאבד את אמון הציבור בו ובהחלטותיו.

שר המשפטים דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט ומשפטן מבריק ומוערך מאוד, בעל שם עולמי, עזב את מגדל השן האקדמי ולקח על עצמו שליחות ציבורית – לבצע רפורמה במערכת המשפטית, שתחזיר שפיות לדמוקרטיה הישראלית ותשיב לבית המשפט את מעמדו.

עוד בטרם מונה לתפקידו, חסידי האקטיביזם המשפטי פתחו במלחמת חורמה נגד המינוי, מלווה בהשמצות אישיות ובהתקפות פרועות. הגדיל לעשות השופט בדימוס מישאל חשין. "בית המשפט הוא הבית שלי," הוא אמר, ולקח בעלות אישית על המוסד שאמור להיות ביתם של כל אזרחי ישראל. "מי שירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו," הוא איים. אפשר לתמצת את ההגיג הזה בשתי מילים: דין רודף. אילו השמיע איום כזה, מי שבאמת הרימו יד על ביתו, אנו יודעים היטב איך זה היה נגמר.

פרידמן הוא רפורמטור. הוא בא להנהיג רפורמה במערכת המשפט הישראלית. אולם עוד בטרם החל לטפל במארת האקטיביזם השיפוטי, הוא פתח ברפורמות קטנות, שנועדו לייעל את בתי המשפט ולצמצם את התלות של שופטי בתי המשפט בנשיאת בית המשפט העליון. ניתן לחלוק על הצעותיו בדיון משפטי מקצועי ותרבותי, אך את הדיון הזה החליפו התקפות פרועות על השר, בטענה שהוא בא להרוס את בית המשפט. לא נשמעו בדיון הזה נימוקים רציניים נגד הצעות השר; מתנגדי ההצעות לא הסבירו לציבור מדוע ההצעות שגויות, ולבטח לא הובהר במה הן הורסות את בית המשפט. ההתקפות הללו היו קריאת אזעקה לשבט, להתגונן מול המתקיפים אותו, בלי לשאול שאלות. שהרי זו מלחמת קיום ובמלחמת קיום אין שואלים שאלות. חסידי "המהפכה החוקתית" נוהגים על פי ההלכה, שבעת גזירות שמד, גם סוגיות של שרוך נעל הן "ייהרג ובל יעבור."

מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים והרפורמות שהוא מוביל, היו האירוע המרכזי של תשס"ז. לפיכך, איש השנה תשס"ז הוא דניאל פרידמן.

האם יהיה בכוחו להנהיג בהצלחה את הרפורמה הדמוקרטית החיונית כל כך, בתשס"ח?

רַאבּ: תומך אני במאה אחוז בכל מילה ומילה של אורי הייטנר.

משה בר-יוסף

קרבה שנת השמיטה

[המשך]

 השמיטה לא זכתה לאזכור רב בדברי הנביאים והיא צצה ועולה כנושא יהודי מרכזי בשלהי בית שני ולאחר החורבן כאשר מתגבשת ההלכה שבעל פה וכאשר הזיקה לארץ ישראל מתחילה לקבל גוון מיסטי אידיאולוגי. ומתפתח הפילוג המר שבין "עם הארץ" יהודים טובים הממשיכים להיות צמודים לארץ במובן הגשמי של הדבר ואינם מקפידים בדיני טומאה וטהרה ואף לא בדיני שמיטה.

 ואין אלה עמי הארץ במובן שחזן המנוח, איש משמר העמק, ראה ודיבר על בני הדור השני והשלישי של קיבוצי השומר הצעיר, על עם-ארצות של בורות וחוסר עניין בנכסי הרוח של עם ישראל. עמי הארץ שהמשנה והגמרא מרבים לדון בעניינם היו יהודים טובים בעלי אידיאולוגיה של צמידות לקרקע ולחיי המעשה. אחרת אין להבין את גודל השינאה שגבלה בנכונות לפגוע פיזית בבעלי ההלכה ובממשיכי דרכם שנקראו חברים. וסביר כי ציבור עם הארץ ידעו את המקורות והיו מסורים בנפש לענייני האומה אך סירבו לקבל על עצמם את הסייגים והגדרות שאנשי ההלכה הוסיפו למצוות התורה. ומולם עמדו ציבור שהגדיר עצמו כחברים שנשמעו להנהגה דתית רבנית שראתה חובה לא רק לקיים את התורה כלשונה אלא גם להקיפם בגדרות וסייגים רבים שתוקנו במהלך גיבוש ההלכה.

 וההלכה בדרכה הפקיעה ממצוות השמיטה כפי שהיא הפקיעה מדברים נוספים בכתוב את הממד הארצי ואת הקשר למציאות קיומית קשורת קרקע. ולכן כנראה רבי יהודה הנשיא, שהיה לא רק גדול בהלכה אלא גם מגדולי המעשה בארץ ישראל במחצית המאה השנייה לספירה ולאחר חורבן היישוב בעקבות מרד בר-כוכבא, ניסה לעצור את הסחף הזה ואת הדרך הקשה שאנשי ההלכה קיבלו על עצמם לקיים את מצוות השמיטה. והנה למרות מעמדו המיוחד של רבי יהודה הנשיא, שריכז וחתם את המשנה, שהיא הבסיס הראשוני של ההלכה, ולמרות הכבוד שרכשו לו בזכות מעמדו אצל השליטים הרומיים ועושרו הרב, הדבר לא עלה בידו ודעתם של חכמים גברה והשמיטה נשארה כמצווה לה גדרות סייגים ואבקות[?] שכולן ללא יוצא מן הכלל יש בהן כדי להפוך את המצווה הזו ממיטיבה עם החקלאים היהודיים בארץ הזו למצווה שקיומה הופך את חיי החקלאים וציבור הצרכנים לקשים וכמעט בלתי אפשריים.

ומאז הבעייה הפכה לקשה יותר, וחוסר הנכונות להתמודד עם הבעייה הזו הפכה לעקרונית יותר עד שהארץ ניטשה לחלוטין על ידי חקלאיה היהודים, והמעטים שנותרו כאן התאסלמו בגלל מיסוי הקרקע שהשליטים המוסלמיים הטילו על בני האוכלוסייה הכפרית שלא קיבלו על עצמם את דתם.

האם נאשימם? במבט לאחור, מי יכול היום לומר דבר על בני כפרים ביאטה ובכפרי הגליל ובמקומות אחרים, שעדויות על מקורם היהודי נשמרו באורחות חייהם ובהתייחסות הסביבה הקרובה למוצאם ושבאופן די מקובל אצל משומדים במקומות אחרים בעולם, רבים מקרבם הפכו עם הזמן לגדולי המתקוממים כנגד שיבת היהודים? הם הרי היו עם הארץ שהחיים מהארץ והצמידות לקרקע בדרך הישרה והפשוטה ביותר היו אידיאולוגיים ואף כי אבותיהם ביקרו ודאי בבתי כנסת והדליקו נרות שבת כמסורת שהיתה נהוגה אצל חלק מהמתאסלמים בהר חברון הנה בגלל זיקתם הבלתי מתפשרת לאדמה ללא כל מטען רוחני ייחודי נהגו כפי שנהגו כאשר הוצבה בפניהם הדילמה הקשה לקבל את דת הכובשים או לאבד את אדמתם הם העדיפו לשמור על אדמתם. 

 ומכאן תבינו כי השאלה הגדולה היא בזכות מה חזרנו לכאן? תאמרו בזכות עמי הארץ, צדקתם, בקרב אנשי העלייה השנייה ועליות מאוחרות יותר שראו את החזרה לקרקע כאידיאל היו רבים מעמי הארץ לא במובן המאוחר של המושג הזה אלא דווקא במובנו הראשוני האוטנטי.

 אך לא פחות צודקים גם אלה שיטענו כי החזרה לציונות קרתה בגלל הממד האל-ארצי של ארץ ישראל והתשתית לכך אלה הדינים והדיונים ההלכתיים והחלומות בהקיץ של סולמות שהיו נטועים בגלויות שונות וראשם היה בארץ ישראל, היכן שהאדמה קודשה בקדושת שביעית ואין סוף סייגים אחרים שהפכו פיסת קרקע קטנה ויבשה למשא חלומם של דורות מתפללים ערב בוקר וצהרים ומתגעגעים לארץ ציון וירושלים.

והרי זה כל האבסורד היהודי והציוני, דורות של יהודים שיכלו להצטרף לכנסיה הקתולית ברומא ספרד ופולין, לכנסיה הפרבוסלבית ברוסיה, למסגדים בבגדד מרוקו ומצרים – ולהציל את עצמם ואת הדורות שיבואו – שמרו על קשר רוחני לדת שקידשה ארץ שמצוותיה תלויות בארץ ושמיים.

ואילולא השיבוש הרוחני הזה, קרי תליית קדושה מיוחדת באדמות הארץ, דווקא איש מהיהודים שגלו או נטשו את פיסת הארץ הקטנה הזו לא היה חוזר לכאן, שהרי השדות וכרי הדשא שבפוסטה ההונגרית ובמחוזות השפע של הממלכה האוסטרו-הונגרית עלו פי כמה על מה שהם מצאו בשטחי המלריה של מלאבס.

ומבחנה של הציונות הוא בגישור שבין עם הארץ לבין החברים, וכישלונה של הפוליטיקה הישראלית ושל רבים אחרים טובים משכילים שנאחזים באידיאולוגיה עם הארצית ואינם מבינים כי הם שומטים את הקרקע מתחת הרגליים כי תוך 2-3 דורות קרקע הופכת לנדל"ן ונדל"ן מתחלק תוך מריבות בין יורשים. ושאלו את בני הדור השלישי והרביעי של מושבות יהודה על זיקתם לקרקע והם יקללו את הסבא שלא חילק להם חלק כחלק אך ספק באם יצטערו שהם לא יושבים עוד ליד הברז בפרדס.

כי עם הארצות במובן האידאולוגי היא גם יזמות ומכירה לכל המרבה במחיר. 

 ומנגד יש שאלות לא קלות לכל מי שמזדהה היום עם החברים, כי החיים הדתיים בנויים מלא מעט תופעות שקשה להסבירן בכל דרך שתתאים לחיים המציאותיים, וספק גדול בעיניי האם המקדש היה מקודש לו המשיך בקיומו ואם הקרבת קרבנות ומתנות לכוהנים היו מספיק אטרקטיביים לציבור הלומדים והאם הרב עובדיה והרב אלישיב ושאר גדולי ישראל היו מתפעלים מכוהנים שיודעים לפטם קטורת ולשלוח את השעיר לעזאזל.

וגם זה חלק מהאבסורד שבחיים היהודיים וההיסטוריה היהודית, לפיו הרס המקדש הפך אותו לאובייקט לכמיהה. ובכל זאת כל יום כל השנה וכל השנים אנחנו חוזרים ומתפללים להשיב כוהנים לעבודתם והתפילה הזו אמיתית ככל חלום גדול שבלעדיו החיים אפורים כשק.

 וחשוב וראוי שנשקול בכובד ראש, לא מתוך זלזול עם הארצי שהוכח כבר שאינו הפתרון, וננסה להבין מה גרם לה לשמיטה להיהפך ממצווה שולית לעניין כה מרכזי ביהדות ומדוע הטיפול במצווה הזו כה טעון והאם המצווה הזו הוא חלק מהמעוזים שהיהדות נתכנסה לתוכם ללא קשר לטיב העניין ותוצאותיו.  

וכיוון שברור שציונות דתית אין פרושה שמתגעגעים לציון אבל עושים הכול על מנת שלא ניתן לחיות בה – אלא אימוץ מציאות קיומית לשמירת החיים והקדושה כאחת, כדאי שניתן דעתנו על הדרכים שיחזירו למצווה הזו את טעמה המקורי ואת הממד ההומאני כי השמיטה היא אחת המתנות הגדולות שבני ישראל קיבלו בזמן שרב העם ישב על אדמתו.

היום כאשר 99% מהעם אינו עוסק בחקלאות השמיטה איבדה את משמעותה הראשונית והפכה לכלי שליטה הכפופה לכללים הלכתיים שניתן לפרשם בדרכים רבות איש לפי דעת רבו. וכתבתי פעם כי חבל ששומרי האמונים לא למדו את הלקח של מתיישבי עקרון היא מזכרת בתיה בשמיטה הראשונה לאחר התיישבותם – בה נהגו בהקפדה רבה כפי שהורו רבני ירושלים, ובניגוד להיתר המכירה של פוסק הדור ההוא ר' יצחק אלחנן ושל הרב מוהליבר.
מעט יותר מדור אחד לאחר מכן בני המתיישבים סיגלו להם את מנהגי עם הארץ וזנחו אגב כך לא רק את מצוות השמיטה החלה אחת לשבע שנים אלא גם דינים רבים אחרים.

על השאלה המפורסמת מה עניין שמיטה להר סיני יש את תשובתו של רש"י כשם שכלליה מסיני כך גם פרטיה ויש שמתייחסים לשאלה זו בדרך אירונית מה עניין שמיטה וכו' אך זו שאלת יסוד ביהדות. 

 כי שמיטה אינה נוגעת להר סיני כי לא גידלו שם דבר אף פעם והמצווה הזו ככל שהיא נשמעת אוטופית יכלה לשחרר את החקלאי משיעבודו. ואני מכיר אישית כמה חקלאים מצויינים שניסו ללכת בדרך הזו בשמיטה הקודמת והפיקו מכך את כל מה ששנת השבתון מעניקה לציבור האקדמאי ומבלי לבקש ולקבל תמיכה ממשלתית או אחרת.

 כמה חבל שמכל ענייני השמיטה הציבור מודע רק לאספקטים הקלאריקליים השליליים שבה ואילו הצד החיובי וההומני שבמצווה הזו לא זכה עד כה להתייחסות רצינית.

ונחזור לאספסת הדורשת מים רבים החסרים כאן, והרפתנים ואנשי המספוא הפסיקו לגדלה אך אימצו ירק ושחת מגידולים אחרים שניתן לגדלם מגשמי החורף. נתפלל כי נזכה לשנה טובה שנה של שלום במרומיו אך בעיקר שלום כאן -עכשיו בינינו. שנה טובה.

הערה: מערכת "חדשות בן עזר" תומכת בעמדתם של איכרי עקרון בשנת השמיטה השנייה תרמ"ט 1888/9 והיא – שיותר טוב לקיים את מצוות השמיטה חרף ההיתר של רבני חוץ-לארץ – מאשר לעבד את אדמת ארץ-ישראל ולהוציא לחם מן הארץ ולא מכיסו של הברון רוטשילד.

יחיעם פדן: איך לכתוב פלסטין בלועזית?

לי ברור שההתעקשות הפלשתיאית על ס' וט' מקורה ברצונם לשרטט [לסרטט] היסטוריה חדשה לארץ-ישראל. לא עוד עם ישראל שהדביר את שבעת עממי כנען ובסופו של דבר גם את הפלשתים, כי אם כנענים שצאצאיהם ויורשיהם החוקיים הם ה"פלסטינים"; ואם לא היו פלשתים, אין צורך להסביר את מקור המילה "פלסטין"!

אני מבין שאתה חושב אחרת, ושמעון שמיר [גיליון 274] צודק, לדעתך (אע"פ שאינו מנסה להסביר את מקור המילים פלסטין ופלסטינים); ואם כן, תדרוש מדינת ישראל מהאו"ם לכתוב בשלט Falasteen, ויעשו כך כל הגופים הבין לאומיים.

ההנמקה לכך היא, אכן, שיש בלבול והשם Palestine הוא שם הארץ שבה אנו יושבים, כולל את מה ששלנו. הבעייה אינה בוויכוח בינינו לבין עצמנו, כי ממילא ההיתממות של הפ' היא כלפי חוץ, לא כלפינו.

שאלה לפרופ' שמעון שמיר:

האם אין הערבים קוראים לעצמם פילסטינים, ולארצם פילסטין? (בחיריק) לא פלסטין (בפתח). כך שגם פלסטינים (בפתח) אינו מינוח מדוייק? 

בנדלה

מרק הסנר

למה צריך שלום עם סוריה, אליבא דאורי שגיא?

ד"ר גיא בכור צודק כמובן לחלוטין בגישתו [גיליון 274] ואני כמעט בטוח שכל חברי הממשלה הזו והאחרות לפניה ממש לא התכוונו ברצינות כאשר הם זורקים את רמזיהם באשר ל"הגיע הזמן לדבר עם סוריה, " זהו סתם ספין תקשורתי שכצפוי מעורר כל פעם מחדש כותרות בעתונים.

ואם את הפוליטיקאים אפשר אולי להבין בשאיפתם לכותרות ואולי גם אחד, אורי סביר, הרוצה לחזור לכותרות, הרי שלא ברור לחלוטין מה מחפש שם אורי שגיא, אלוף במיל' ומגדל זיתים בהווה, שחוזר וחוזר על המנטרה של לוותר על הגולן לטובת שלום עם הסורים. מה, הוא איננו יודע שסוריה היא קוץ עמוק ומרגיז בבשרה של אמריקה עקב הקשר שלה לאירגוני טרור ותמיכתה בכוחות המפילים בעיראק כל יום חללים אמריקאים? הוא איננו יודע שכל כלכלתה של ישראל וחוסנו של הצבא הישראלי תלויים בבת-ברית בכירה זו שלנו? מדוע הוא מציע להרגיז דווקא אותם?

ומאחר שבכך הוא מוכיח תבונה מדינית קטנה ביותר, ניתן רק לתהות באיזו תבונה הוא ניהל מערכות גדולות אחרות עליהן היה מופקד. וקבלו רמז: טינה עתיקת יומין לשבתאי שביט מביאה אותו לפרסם בעתונות מילים בזכות שיחרורו של מנבר בטיעון שה"מוסד" מתנכל למנבר, הבלתי מזיק, שכן בחומרים שמכר מנבר לאירנים הוא, שגיא, מרסס את הזיתים שלו. נו, באמת – כעת הבנו למה צריך שלום עם סוריה, אליבא דשגיא.

מה האמת על הקשר-כביכול בין חמאס לשתי"ל?

שלום אהוד,

קראתי את רשימתו הזדונית של יבגני זדיראן בלשון הרוסית – הן באתר שתי"ל והן באתר של החמאס. בחמאס העניקו לה את הכותרת: "חוקיה הזאביים של מדינת ישראל", המילה מדינה והמילה ישראל עטורות במרכאות כפולות.

יש טוקבקיסטים בשתי"ל הטוענים שזדיראן מסר את הכתבה לחמאס.

אין לכך הוכחה ואנשי שתי"ל מכחישים.

בידידות,

יואל

בקשה לקבלת מידע על אנדלוסִיָה ומדריד

משלחת חשובה וכבדת משקל מטעם "חדשות בן עזר" עומדת לצאת אחרי אחרי-החגים לאנדלוסיה ולמדריד. נשמח לקבל באי-מייל המלצות על אתרים, חומר היסטורי, מסעדות, מסג'יסטיות וכדומה, ונדווח עליהם בשובנו ארצה וכל המלצה גם תפורסם ב"חדשות בן עזר".

אני נשארת במערכת לשמור על הקבצים הגדולים של ארכיון המכתב העיתי בתקופה שכל חברי המערכת עם רעיותיהם יוצאים לחופשה המאורגנת בספרד. יש גם דאגה מיוחדת למצבו של חבר המערכת הנשאר בארץ הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, החי לבדו על גדת הירקון הדרומית ואשר עד כה היה מקבל כל סופשבוע בסיר אטום מרק עוף צח עם לוקשען מהמערכת, שאותו היה שומר מצונן בירקון ומחמם מדי יום בפתילייה. פיליפינית עם חזה קטן ופטמות גדולות נשכרה להשגיח עליו והיא תדאג לעסות את עצמותיו הזקנות ותלמד לבשל לו מרק עוף צח. לא. כבר כמעט אין לו שיניים, כך שהוא לא יוכל לנשוך.

שנה טובה מהנשארת בבית,

מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

עתיד קבלות השבת עם אורה זיטנר

לבאי קבלות השבת בצוותא, ידידים וחברים יקרים:

בגלל מחלוקות שונות שבין צוותא לביני

לא אהיה שותפה יותר בקבלות השבת בצוותא

(שייסדתי לפני כחמש שנים יחד עם ידידתי יערה בר און)

אני רוצה בהזדמנות זו להודות לכם על נאמנותכם למפעל הזה.

נעמה לי מאוד פגישתנו החודשית.

לא החלטתי עדיין על דרכי החדשה

כשאדע – אגלה לכם מיד.

אני רוצה לאחל לכם שנה טובה ומתוקה

ומקוה שנשמור על קשר

כל טוב

אורה זיטנר

ת.ד.53102 תל אביב

במז"ט הוקמה בתל אביב: אב"ח

אגודת הבורחים מחתונות!

כל חבר יקבל תעודה ומיספר המשייכים אותו לאגודה ומזהים אותו בפני שולחי ההזמנה לחתונה המחכים לאישור. החבר מודיע להם בזה מראש כי הוא ומשפחתו ישתדלו לבוא בזמן, למרות הפקקים, כדי להספיק לאכול, בסגנון מסיבת גן, רק בעמידה, את המנות הראשונות, שהן תמיד הטעימות ביותר (אף כי בדרך כלל מכתימות את החולצה ספוגת הזיעה, גם מהגב, כי אורחים רעבים וצמאים נתקלים בך כל הזמן), ובמהלך המנות הראשונות עדיין לא נפצח הרעש הפרימיטיבי, וכמובן גם להביא את השיק.

מיד אחרי החופה מוותרים חברי אב"ח על הארוחה ובורחים הביתה בגלל הרעש הנורא, ההולך ומתגבר, שאינו מאפשר לדבר עם בני-משפחה וחברים ועלול לגרום נזקים מיידיים ובלתי הפיכים לאוזניים ולעור התוף.

חבר אב"ח אומר: נא לא לכלול אותנו ברשימת המוזמנים לקייטרינג. כך תחסכו לפחות שתי מנות.

אנתרופולוגים, מומחים לחברות פרימיטיביות, שנשלחו מטעם אב"ח לגלות דפוסי התנהגות דמויי שבטים מהג'ונגל בחתונות ישראליות – גילו כי המוזמנים נוטים לפתח אישיות קיפודית סגורה ולהיות לא-נחמדים זה לזה במהלך החגיגה – וזאת כדי לחפות על חוסר אפשרותם לנהל שיחה, אפילו קצרה, עם אנשים נורמאליים שאותם לא ראו לאחרונה או אולי גם לא מזה זמן רב.

מי אם לא אליהו הכהן יידע?

שלום אהוד, 

להלן בתי שיר הזכורים לי מתקופת תנועת הנוער העובד, משלהי שנותיו האחרונות של המנדט הבריטי בארץ-ישראל:

בן עשרים, עשרים ושתיים

ואולי רק בן י''ט,

הוא היה בהיר עיניים, הוא לצו לבו ציית

אבן מלבינה בדרך,

ראש תמר כנר יאיר,

מי זה שם כורע ברך?

מט לנפול חייל צעיר.

אם תבואי לבקרני

אמא יקרה בלי די, אל תבכי על תקונני!

ברוש גדלי למראשותיי

אחותי ילדת החמד שחבקתי בנעימים,

על קברי גדלי נא צמד,

זוג שיחים של שושנים

וכן הלאה, יש לפחות עוד בית נוסף, ששכחתי. בבקשה מי המחבר / המלחין / מה שם השיר וכדומה.

מן השיר השני זכור לי רק הבית כדלקמן:

לידיד נפשי לכשאגווע

עלי קברי שאו אל על,

נס השחרור, בצבעי אודם,

טבול בדם בני האדם.

...וכן הלאה.

בחודה מראש,

מאיר ריבקין

חיפה

אוניברסיטת בת שלמה רבתי

והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר

שמחים להודיע על פתיחת חוג חדש לשנת הלימודים תשס"ח, 2007/8

כיצד להתפרסם באמצעות אגדת הרעבים השותקים

ואיך להטות סקרים כדי לפגוע בממשלה!?

במהלך הקורס, שיימשך סמסטר אחד בלבד, תילמדנה שיטות ניפוח מיספר הרעבים, העניים, המובטלים וכל הנמצאים כביכול מתחת לקו העוני, וזאת באמצעות הדיווחים המטעים של המוסד לביטוח לאומי ושל "מכוני מחקר" מוטֵי רעב ועוני מתוצרתם של דמגוגים מפלגתיים הזקוקים לרעבים ולעניים ולמובטלים כדי שיוכלו לעשות על גבם הון פוליטי.

יוסבר בקורס איך מקימים עמותות נוצצות ומתוקשרות היטב – לטיפול ברעבים אנונימיים, בעניים פיקטיביים ובמובטלים שאינם רוצים לעבוד.

איך טווים את הקשרים עם התקשורת המושחתת-בחלקה (מימון מטעם "עמותות הרעב" לתוכניות עובדתיות-כביכול על רעב ועוני), ועם הפוליטיקאים הציניים?

איך מתקשרים עם הסוכנות לאספקת מסכנים לתוכניות טלוויזיה ולראיונות לעיתונות הכתובה?

איך מוציאים הון כסף על פרסומת ורימום-עצמי של התורמים?

ואיך מתקשרים עם קבלנים של עניים, רעבים ומובטלים, שמוכנים לקבל תרומות מיותרות כי לעיתים קרובות מאוד הם מסודרים טוב מאוד מבחינה כלכלית, בטלנית וקולינארית בזכות המצנאט הגדול ביותר של העוני בישראל, שרובו מפוברק ושקרי, והוא – הכלכלה השחורה.

* * *

פּוּצ'וּ לאליהו

במסגרת הפינה של אליהו הכהן רציתי לשאול אותו משהו שמטריד אותי כל פעם כשאני שומע את "דודה הגידי לנו כן".

לפני כמה ימים ראיתי אותך בתוכנית ישנה לכבודו של המלחין משה וילנסקי. בתוכנית זו הוצאת בחרדת קודש תקליט עתיק וסיפרת שזה השיר הראשון שווילנסקי הלחין והקליט עוד בשנה הראשונה לעלותו ארצה. כידוע השיר הזה היה הצלחה מסחררת, ונדמה לי שעד ימינו הוא עוד נחשב ללהיט. נשאלת השאלה המתבקשת, אם השניים כתבו שיר כל כך מצליח, למה לא המשיכו לעבוד ביחד? האם נכונה השמועה שבעצם את מילות השיר כתב עמנואל הרוסי לפי מנגינה שהכיר או חיבר,  ואילו וילנסקי רק עיבד אותה?

חוץ מזה שנה טובה ואני כבר מצפה לראותך קופץ עד התקרה.

שלכם,

פּוּצ'וּ

מערכת חב"ע: בהזדמנות זו ברצוננו להעיר שאמנם האגר' ישראל וִיסְלר כותב את שמו פּוּצ'וּ ואולם המקור הוא שימוש שלו בפועל העברי פּוּצוּ מלשון לכו והתפזרו, וזאת בחיבור שכתב בימי לימודיו בגימנסיה הרצליה, והיה למשל ולשנינה בפי מורהו. אנחנו מבקשים ממנו לחזור ולספר לנו את הסיפור (שבו הצחיק אותנו, בין השאר, בערב המשעשע שנערך לכבודו ולכבוד ספרו החדש "זאת שכולם יודעים" בהיכל התרבות של המושבה כרמי יוסף), ומדוע צ' ולא צ?

* * *

אתר סקירותיו של אורי פז על 6 כתבי-עת חדשים שהופיעו לאחרונה:

http://www.notes.co.il/uripaz/36125.asp

* * *

על מצבה של העיתונות הנדפסת:

יותר ויותר נייר

מתבזבז על פחות ופחות שעות קריאה רציניות

וככל שהמודעות גדולות יותר

כן פחות מבחינים בתוכנן

* * *

סקופ של הרגע האחרון!

המשורר חיימקה שפינוזה צייר

קריקטורה סורית בלי קווים ובלי דמות:

בשאר אסד הינוקא מתאמן בהליכה בשמש

בכיכר המארג' בדמשק

עם גוש גדול של חמאה עָלָא רַאסוֹ ושר:

"יַא אָמָה, יַא אָמָה, הַטִי אִל-בִּיזִי –

טַאיירה אף-15 אִיסְרַאִילִי דַחֲלָת פִיל טִיזִי!"

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,566 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 277 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל