חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 278

תל אביב, יום רביעי, כ"ט באלול תשס"ז, 12 בספטמבר 2007

מברך את נמעניו, ידידיו, חבריו, בני-משפחתו ושבטו, ואת ראש הממשלה, ערב ראש השנה תשס"ח, בשנה טובה ובריאה לכולנו!

ומצרף צרופה לחג את שני השערים הראשונים מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

 

עוד בגיליון: מיכל גוברין: סליחות בקרקוב – גלגולו של ניגון.

יוסי גמזו: אַתָּה, שָם לְמַעְלָה...

דוד מלמד: תכלה שנה ואזהרותיה. // נעמן כהן: תּוֹבָנוֹת, (על אבא קובנר).

 אורי הייטנר: יעד לגיטימי. // אהוד בן עזר: לא אנחנו הרגנו אותם!

ד"ר גיא בכור: א. "הלאה הכיבוש": כיצד נכבש צה"ל על-ידי התקשורת, וכיצד ישתחרר ממנה? ב. הקסאם הקטלני: מה עושים? להיזהר מן המלכודת הפלסטינית.

אסתר ראב: עוצר. // איליה בר-זאב: נְחִיתוֹת.

 נורית יובל: סִי.קְיוּ. סִי.קְיוּ. // אמנון בי-רב: ראיון עם נערת ליווי.

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ג, שופרות בבגדאד.

ד"ר אשר אֶדֶר: שחררו לפחות אחד משבויינו! // שו"ת אליהו הכהן.

רות ירדני כץ: "פיני בחצר" חזר לירושלים.

 

 

מיכל גוברין

סליחות בקרקוב – גלגולו של ניגון

[קישורית לניגון]

הניגון היחיד מפיה של אמי שנותר מוקלט הוא ניגונו של שמש בית הכנסת של הרמ"א בקרקוב, העובר בלילות ברחובות הגטו העתיק, קזי'ימיז', מקיש על תריסי הבתים ומעיר לסליחות, "יידעלעך ידעלעך, טייערע כשרע יידעלעך, שטייען אויף, שטייען אויף לעבודת השם ולסליחות" (יהודים, יהודים, יקרים וכשרים, קומו נא, קומו נא, לעבודת השם ולסליחות).

אימי עזבה את עיר מולדתה האהובה בשמונה עשר באוקטובר 1944 ברכבת ממחנה פלשוב לאושוויץ. מאז לא דרכה רגלה בה. הזיכרונות על העיר היפה, שדרות הערמון, הנהר, הטירה, בתי הכנסת הרבים, הגימנסיה העברית, האופרה, הטניס, תנועת הנוער הציונית, כל אלה מילאו את ביתנו בתל אביב בשאון של חיים תוססים. על מה שקרה אחר כך שתקה אימי.

השנה, קיבלתי הזמנה לחילופי תרבות מהמכון הפולני. הסכמתי רק משהובטח לי שבצד הביקור הרשמי אוכל גם להשתתף במצעד הזיכרון לגירוש יהודי קרקוב. ב-1942 הוגלו היהודים מבתיהם לאזור שגודר כגטו, וב-1943, אחרי סדרה של אקציות רצחניות, גורשו הנותרים ברגל למחנה הכפייה, פלשוב, שנבנה בהשראת הסאדיזם של מפקדו, אמון גאת, בבית הקברות היהודי.

מצעד הזיכרון להליכה לפלשוב נקבע ליום ראשון בבוקר. הגעתי לכן ברכבת מוורשה לקרקוב לפני כניסת השבת. על הרציף חיכתה לי סילביה, המלווה הרשמית, אשה זעירה חטובה במעיל משבצות וביופי פולני מושלם. הורדתי את מזוודותיי, מתנצלת במבוכה על משקלן. קשה היה לי להסביר איך מרוב פחד לחזור על הצעדים של אימי, של אחי בן השמונה שנרצח, בהתקף בהלה מגלגול הנשמות שהחלטתי לעשות, גררתי אחרי למסע את כל הספרים שבלעדיהם הרי לא אוכל לשרוד: קפקא, ורילקה, וגבירטיק, ופרימו לוי, ושימבורסה, וברונו שולץ, וויקטור פרנקל, וסידור, ומקראות גדולות ונועם אלימלך של הרבי מליז'נסק, שוקלים קרוב לשלושים קילו...

בעדינותה שמרה סיליביה על חיוך, גם כשבמכוניתה הקטנה דחוסת המטען הגענו עד למלון הקטן חסר המעלית בקז'ימייז', הגטו העתיק, וגם כשבספורטיביות גררנו את המזוודה הענקית קומה ועוד קומה ועוד קומה. ואז נשברתי אני. מול חדר הגג הזעיר, האפלולי עם צוהר שהאיר בקושי את הטאפט הישן שהוקצה לי, ידעתי שאחרי שלושה ימים כאן, כולל מצעד גלגול הנשמות, יוציאו אותי מפה ישר לאישפוז. סילביה, האחראית, היתה שטופת זיעה. השבת התקרבה. ורק במזל התברר שהתפנה חדר מרווח במלון המרוחק כמה סמטאות משם.

וכך, יצאנו, סילביה עם הצרורות הקטנים, ואני עם מזוודת מבחר הספרות העולמית, המטלטלת על פני מרצפות הרחובות העתיקים. אבל אז, בלב מאמץ ניווט המזוודה בסיבוב הרחוב, קרסה הידית. המזוודה נעצרה והידית התלושה נותרה בכף ידי.

"מה נעשה?" נבהלה סילביה, בסחרחרות הנדודים היהודיים שאליה נקלעה.

"לא נורא," הרגעתי אותה, "אני אסחוב את המזוודה ככה," וכבר התחלתי לסחוב את המשקל הרב בדרך לא דרך זו.

אבל הדאגה של סילביה לא פחתה, הזיעה נטפה ממצחה, וכל דמותה הדקיקה שידרה ייאוש.

אני מוכרחה לעודד אותה, ידעתי, ואז בהברקה הבליח בי השיר, "זה מזכיר לי שיר ביידיש!" קראתי, וכבר התחלתי לשיר בנשימה קטועה ממאמץ הסחיבה את שיר האהבה שבמקצב הוואלס: "אני בלעדייך ואת בלעדיי זה כמו ידית בלי דלת."

וכך, לאורך הרחובות הצרים, אסתרי ויוזפה, אחזתי בידי האחת במוט הברזל המיותם, סוחבת, כאילו כלום, את המשקל הרב, ובשנייה נופפתי את הידית התלושה, "איך אָן דיר און דו אָן מיר איז ווי אַ קליאַמקע אָן אַ טיר, קעצעלע, פייגעלע מייַן..." המילה קליאַמקע, ידית, התגלגלה אל תוך היידיש מפולנית, והיא ומתיקות הוואלס הרגיעו במעט את סיליביה, שהימהמה לבסוף גם היא את הפזמון שאין לעמוד ביופיו.

בערב שבת, אחרי התפילה בבית הכנסת העתיק של הרמ"א, הוזמנתי לארוחת שבת שמארגן הרב הצעיר, בועז פש, הנמצא בשליחות מהארץ, באולם שבמרום בית הכנסת, הוֹך-שוּל העזוב למחצה. לארוחה הצנועה סביב שולחנות מכוסי מפות נייר, התקבץ עירוב מיוחד של מסובים. שניים או שלושה מזקני הקהילה, עריריים, מדברים קרעים של יידיש, כמה נשים נסערות מהתרגשות, מאותן אלה שגילו לאחרונה שמתחת לביוגרפיה הפולנית שלהן חבויה מזה שישים שנה ילדה יהודייה מוחבאת, ועכשיו הן מנסות בסחרחורת לגשר על חיים שלמים, קבוצה של גויים מצרפת ומפולניה שנפגשו בקרקוב לדיונים של רצון טוב, וכמה צעירים שגילו גם הם יום אחד שבעורקיהם זורם בירושה דם יהודי, ושהתאגדו לארגון בשם "צ'ולנט". הם גם טרחו בהגשה האוכל הבסיסי לקהילה המשונה.

אותי הושיבו בירכתי השולחן, מול הצרפתים. הרב הצעיר פנה ברוך אבהי אל בני הקהילה, בירך, חזר איתם על שירים שידעו, עודד אותם לשאת דברים. וכך, בין המנות הצנועות קם "לדרשה" בחור אמריקאי שהתגלגל לקרקוב. לרגע נדמה היה שהוא מתרפק על חגיגת הבר מצווה שלו, אך הצעיר, ששאיפותיו הספרותיות מושפעות כנראה מהנרי מילר, הוביל את הספור מבימת בית הכנסת אל בית השימוש, ואל אנחות דודו המאונן בלב השמחה באחד התאים. עוד חיוך הזימה על פניו של הבחור, נפרצה דלת האולם ומבעדה שעטו בתנופה שני שטריימלים בגובה מטר, ומתחתם שני יהודים לבני זקן ולבושים בקפוטות. "הרבי של גליציה והשמש שלו," עבר הרחש בין הנידחים היושבים לשולחן. הרבי, שאת מינויו (וגם את המשכורת) מקבל בניו יורק, נשא דרשה קצרה בקול רועם, ואחריה פצח בזמירה בקול רועם עוד יותר שבקע כמבעד למערכת הגברה. תחילה הצטרף השמש העבדקן אליו, אבל כשגם כמה מהגברות הנרגשות הצטרפו לזימרה, פרש השמש, וזמן קצר אחר כך, נושא בזקיפות את משקל השטריימל הנפילי שלו, פרש גם הרב.

קהילת הנידחים נותרה מפורקת בעקבות דרשת בית השימוש ופרישת השטריימלים. סביב השולחנות השתררה מבוכה.

פתאום נשמעה קריאתו של הרב: "מיכל, תשירי את השיר שלך."

על מה הוא מדבר, נדהמתי.

"איזה שיר?"

"זה ששרת היום ברחוב."

"מה?! איך אתה יודע?"

"עברתי ושמעתי אותך שרה. ואז היכרתי אותך."

בראשי עברו בסחרחורת נסיבות ביקורי בקרקוב, מה שסופר, מה שנשתק, עליבות הקהילה, הפצרת הרב, וידעתי שלא תהיה לי ברירה ויהיה עליי לתרום את חלקי.

שרתי את ואלס האהבה היידי. אחרי פעם כבר זמזמו אחרי היושבים לשולחנות, "עוד פעם!" קרא הרב, ובפעם הבאה כבר שרו כולם, מתנודדים מיד מצד לצד, מנופפים זרועות "איך אָן דיר און דו אָן מיר..." ובפעם השלישית כבר קמו לריקוד סביב השולחנות, כשהרב הצעיר מוליך בראש, מנופף בזרועו.

ההד הפתאומי לחוויותיי הפרטיות הדהים אותי. ואז, כשנעצר הריקוד, בדחף פתאומי, הכרזתי, "יש לי עוד שיר! מכאן, מקרקוב."

הנשים הנרגשות, הזקנים, הרב הרימו אלי את פניהם כשפתחתי בשירו של שמש בית הכנסת של הרמ"א, אשר התגלגל לאוזני בקולה של אמא, "ידעלעך, ידעלעך, טייערע כשרע ידעלעך. שטייען אויף, שטייען אויף, לעבודת השם ולסליחות" – יהודים, יהודים, יקרים וכשרים, קומו לעבודת השם ולסליחות.

העומדים הניעו את ראשיהם, מקשיבים, הנשים המבוגרות הסמוקות, הנוער המשולהב, כמה היהודים הזקנים המהמו ביידיש, והרב הצעיר הישראלי שינן אחרי את הניגון שגורש מרחובות הגטו העתיק שבקרקוב ונשכח, "יידעלעך, יידעלעך."

בשעה מאוחרת יצאנו אל כיכר שרוקה שבלב קז'ימיז'. הכיכר הגדולה היתה ריקה מאדם.

"איך זה היה?" שאל הרב, והחל לשיר אל החושך, "יידעלעך". אחריו הצטרפו עוד קולות, "יידעלעך, יידעלעך, טייערע כשרע יידעלעך. שטייען אויף, שטייען אויף, לעבודת השם ולסליחות."

מבעד לחשכה הלבינה חזית בית הכנסת של הרמ"א, והשער הגדול, אל בית הקברות העתיק, הנעול אותה שעה. ובגלגולו של ניגון, הדהד שוב מעבר לחורבן ואחרי שנים כה רבות, שירו של שמש בית הכנסת של הרמ"א, העובר בין הרחובות בלילה, מכה על התריסים ומעיר את הישנים – המתים והחיים – לסליחות.

 

יוסי גמזו

אַתָּה, שָם לְמַעְלָה...

אַתָּה, שָם לְמַעְלָה,

מַמָּש עַל סַף פִּתְחָהּ

שֶל שְנַת תַּשְסָ"ח שֶאוֹטוֹטוֹ תוֹפַע לָהּ,

אַתָּה שָם, לְמַעְלָה, שֶאֵין לִי שוּם בִּטְחָה

שֶעַד עַכְשָיו אַתָּה עוֹד שָם, לְמַעְלָה, –

 

אַתָּה, שֶנִּרְאֶה שֶאִם טִיב הָעוֹלָם

שֶבּוֹ חַיִּים כֻּלָּנוּ, אֱלוֹהַי,

מֵעִיד עַל כָּשְרוֹ שֶל בּוֹרְאוֹ הַמֻּשְלָם

תִּסְלַח לִי,

זֶה לֹא אַי-אַי-אַי.

 

וְאִם לוֹמַר זֹאת דוּגְרִי, בְּלִי צְבִיעוּת שֶל מִתְחַזֶּה:

אִם כָּל סִדְרֵי תֵּבֵל שֶלְּךָ הֵם אוֹת

לְכֹחַ נִהוּלוֹ שֶל כְּבוֹד הַבּוֹס בְּג'וּנְגֶּל זֶה

אָז אֵין כָּל-כָּךְ בַּמֶה לְהִתְגָּאוֹת.

 

וְאִם הָאָדָם, כַּכָּתוּב בִּבְרֵאשִית,

נִבְרָא בְּצַלְמְךָ וְכִדְמוּתְךָ

אָז כָּל אֶחָד מִבֵּין שְנֵיכֶם, אִם מוּל צַלְמוֹ יוֹשִיט

רְאִי, צְפוּיָה לוֹ מַה זֶּה מְבוּכָה...

 

אַתָּה שָם, לְמַעְלָה, שֶלֹּא יַסְפִּיק הַיָּם

לִמְחוֹת אֶת דְּמֵי כָּל הַחַפִּים מֵחֵטְא בְּכָל מַטְבֵּחַ

שֶבּוֹ אַתָּה צוֹפֶה אָדִיש לְקוֹל הֲמוֹן בִּכְיָם

שֶל כָּל הָעֲשֻקִים וְהַדְּפוּקִים וְאֵין פּוֹתֵחַ

שוּם שַעַר-רַחֲמִים בְּךָ בִּזְעֹק הַלֵּב: "אַיָּם

עֻזְּךָ וְצִדְקוֹתֶיךָ, כָּל-יָכוֹל וְכָל-נוֹכֵחַ?"

עַד שֶנִּדְמֶה סוֹפְסוֹף שֶאִם אָמְנָם אַתָּה קַיָּם

זֶה רַק בְּדִמְיוֹנֵנוּ הַקּוֹדֵחַ, –

 

אַתָּה שָם, לְמַעְלָה, כְּמוֹ אָז, בַּיַּלְדוּת

שֶבָּהּ, בְּמִשְֹחֲקֵי הַמַּחְבּוֹאִים

קוֹרְאִים הָיִינוּ פֶּתַע לְעִדּוּד וּלְעֵדוּת:

"הֵי יוּ, הַשְמִיעַ קוֹל, כִּי לֹא רוֹאִים

אוֹתְךָ וְאֶת דְּמוּתְךָ" – נַדֵּב סִימָן, הַשְמַע נָא קוֹל

שֶאֶת לִבּוֹת כּוֹפְרֶיךָ שוּב יִכְבֹּש

כְּאוֹת שֶאַתָּה יֵש וְשֶאִכְפַּת לְךָ עַל כָּל

אוֹתָם הַמַּמְתִּינִים לְךָ עַד בּוֹש.

 

עֲשֵֹה שֶנִּתְבָּרֵךְ סוֹפְסוֹף בְּמַנְהִיגוּת-אֱמֶת

בְּלִי תִיק שֶל חֲקִירוֹת בַּמִּשְטָרָה,

שֶמִּתְנַדֵּב לֹא יֻכְרַז פְרַאיֶר, וְשֶמִּשְתַּמֵט

יָחוּש בִּמְקוֹם כְּ"קוּל" – כְּפֶגַע רַע.

 

שֶכָּל הַמִּתְחַסְּדִים כִּי אֵין עַוְלוֹת מֶמְשַלְתִּיּוֹת

וְעֹנִי אֵין כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹ

שֶל הַזּוֹעֵק עַל כָּךְ יוֹם-יוֹם בְּלִי שוּם הִתְחַמְּקֻיּוֹת

בְּרֶדֶת הַמּוּסָר לְטִמְיוֹנוֹ

יֵצְאוּ מִן הַבּוּעָה הַתֵּל-אֲבִיבִית הַשְֹּבֵעָה

לְיוֹם אֶחָד בִּלְבַד בַּפֶּרִיפֶרְיוֹת

לִטְעֹם מִמְּנַת חֶלְקָם שֶל מִי שֶאֵין כְּרֵסָם מְלֵאָה

מִמִּסְעֲדוֹת גוּרְמֶה וְקָפֶטֶרְיוֹת.

 

שֶמַּעֲרַב הַנֶּגֶב לֹא יֻפְקַר וְשֶשְֹּדֵרוֹת

תֶּחְדַּל לִהְיוֹת מִטְוַח טִילֵי קָאסָאם

וְנִצּוֹלֵי שוֹאָה שְכוּחִים לֹא יִתְבַּזּוּ מָרוֹת

בִּידֵי פְּקִידֵי אוֹצָר וַחֲמָסָם.

 

שֶ"לִּמּוּדֵי הַנַאקְבָּה" לְיַלְדֵי הַמִּעוּטִים

יֹאמְרוּ אֱמֶת מוּכַחַת וּבְדוּקָה

שֶלֹּא דָחִינוּ אָנוּ, צְמֵאֵי-דָּם וּמוּסָתִים,

אֶת עֶקְרוֹנוֹת תָּכְנִית הַחֲלֻּקָה

וְלֹא פָּלַשְנוּ אָנוּ בְּרֹאשָם שֶל אַרְבָּעָה

צְבָאוֹת סְדִירִים לִתְחוּם הָרִבּוֹנוּת

שֶל מִי שֶלֹּא הֶחְמִיצוּ כָּאן שוּם הִזְדַּמְּנוּת נָאָה

לִשְמֹט וּלְהַחְמִיץ שוּם הִזְדַּמְּנוּת

לִשְלוֹם-אֱמֶת וְלִפְשָרָה וְדַי לִרְאוֹת בְּעַזָּה

אֶת דֶּרֶג הַהוּמָאנִיּוּת הָרָם

בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם שֶהוּא בְּדִיחָה מָרָה וּפְרָאזָה

בִּנְעֹץ אִיש-אִיש חַרְבָּם בְּצַוָּארָם.

 

שֶמִּפְלָסָהּ שֶל הַשְּחִיתוּת יֵרֵד לָנוּ פְּלָאִים

וְזֶה שֶל הַכִּנֶּרֶת – יַעֲלֶה

וְשֶבִּמְקוֹם כָּל זִבּוּלֵי הָרֵיְטִיְנג לִפְתָאִים

נִשְֹמַח שוּב בְּאֵיכוּת לְהִתְמַלֵּא.

 

שֶנֹּעַר מְקוֹמִי כָּאן יְדַבֵּר לָנוּ עִבְרִית

לֹא שֶל "כָּזֶה" וְשֶל "כְּאִלּוּ", אֶלָּא

שֶל עֹשֶר לְשוֹנִי שֶהוּא הַמֶּלַח בְּתַפְרִיט

דְּמוּתוֹ שֶל עַם שֶשֵּם תַּרְבּוּת יָאֶה לָהּ.

 

אַתָּה, שָם לְמַעְלָה,

מַמָּש בְּפִתְחָהּ

שֶל זֹאת שֶעַל הַלּוּחַ כְּבָר כְּתוּבָה –

הַפְגֵּן קְצָת נוֹכְחוּת, אֵלִי, אִם לֹא אִכְפָּת לְךָ

וְתֵן לָנוּ

פָּשוּט

שָנָה טוֹבָה...

 

 

דוד מלמד

תכלה שנה ואזהרותיה

 

ראש-השנה הוא המועד המתאים לעריכת סיכומים של השנה החולפת. שנת תשס"ז היתה שנה משופעת באזהרות לבעלי הדואר האלקטרוני. להלן מבחר מצומצם מכותרות האזהרות. כל המעוניינים יוכלו להשיג פירוט באתרים המיועדים לכך.

* אזהרה לגבי משיכת כספים מהכספומטים: "בפעם הבאה שאתם מוציאים כסף, שימו לב שלא גונבים אותכם."

* "אזהרה לכל הגולשים באינטרנט... נמצא וירוס חדש הנקרא 'החיים היפים'. בבקשה לא לפתוח ומיד למחוק אותו... אם תפתחו אותו... תאבדו את כל מה ששמור במחשב."

* "אזהרה – מתחזים לפיקוד העורף בטלפון (רוצים את ערכות המגן שלכם)."

* "אזהרה שהתקבלה מביה"ח שניידר... שבע נשים מתו אחרי ששאפו דוגמית חינם של בושם שנשלח אליהן בדואר. המוצר היה רעיל."

* אזהרה: "לקחת את הכרטיס המגנטי שמשמש מפתח לדלת במלון ולהשמיד אותו אחרת ישתמשו בכל הפרטים שלך."

* אזהרה: "קבצנים ברחובות ובצמתים... מדובר במחבלים מתאבדים אשר חולים בשפעת עופות פרוסתטית."

* אזהרה: "בזק מודיעה: אם אתם מקבלים שיחת טלפון שבה מענה אלקטרוני נשי מודיע לכם שזוהי שיחה מטעם חברת ביטוח... לחיצה על מקש מספר 'תשע'... תגרום לכם לאפשר לנוכל להשתמש בטלפון שלכם ככל העולה על רוחו!!!"

* אזהרה: לא לשתות מפחיות משקה כשנוגעים בלשונית – אנשים לקו בזיהום ומתו."

* אזהרה מפני אתר ישראלי... "ברגע שהקשתם על הפיכת מיבזקון לדף הבית לא תוכלו להחזיר את המצב."

* אזהרה: "לא לשלוח הודעות ס.מ.ס לכוכב נולד... כל הצבעה מכניסה את הנייד שלכם למאגר שלהם."

ראו הוזהרתם!

תכלה שנה ואזהרותיה, תחל שנה וברכותיה.

 

 

נעמן כהן

תּוֹבָנוֹת

גֶטוֹ וִילְנָה 1941,

רֵאשִׁית הַכִּבּוּשׁ הָגֶּרְמָנִי,

יְהוּדִים נִלְקָחִים לְפּוֹנָאר,

הַתְּמוּנָה סְתוּמָה, לֹא בְּרוּרָה.

אַבָּא קוֹבְנֶר צָעִיר יְהוּדִי בֵּן 23,

פֶּרַח מְשׁוֹרֲרִים,

חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".

הָיְחִידִי שֶׁמַּצְלִּיחַ לְהָבִין אֶת מַה,

שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אינם תּוֹפְסִים,

אוֹ אֵין בִּיְכוֹלְתָם לִתְפֹּס:

"הַשְׁמָדָתָם שֶׁל אֲלָפִים,

זוֹ שִׁיטָה, לֹא סְתָם גֵּרוּשׁ.

בְּעִקְבוֹת הָאֲלָפִים יָבוֹאוּ הָמִילְיונִים!"

בְּ - 31.12.41 בְּמֶרְכָּז "הֶחָלוּץ",

נִּפְגָשִׁים חֲבֵרִי תְּנוּעוֹת הַנֹּעַר

אַבָּא קוֹבְנֶר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"בַּל נֵלֵךְ כַּצֹאן לַטֶּבַח!"

 

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 1948,

שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְאַחֲר הַשּׁוֹאָה,

חָבֵרוֹ שֶׁל הִיטְלֵר, הַמוּפְתִי,

מְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם הָעֲרַבִי,

לְהַשְׁמִיד את שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה.

צָבָא הַכִּבּוּשׁ הָמִצְרִי מִתְקָּרֵב לְתֵל אָבִיב,

נִשְׁאֲרוּ רַק עוֹד 35 קִילוֹמֶטֶר.

אַבָּא קוֹבְנֶר חָבֵר קִבּוּץ עַיִן הָחוֹרֵשׁ

קְצִין "גִבְעַתִי", מְבִין אֶת הַמַּצָּב:

בְּדַף קְרָבִי 14.7.48 הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִינָם דָּם!

כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵי דָּמִים,

כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה,

אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."

"צֶדֶק הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם,

כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"

 

 

 

אורי הייטנר

יעד לגיטימי

לא חלפו שעות ספורות מהתקפת הטילים על בסיס זיקים, וחיל האוויר הפציץ ברצועת עזה. התקפה הטילים הביאה לעלייה משמעותית ברף התגובות המילוליות בישראל. התקשורת מראיינת בזה אחר זה אישים המציעים הצעות יצירתיות יותר או פחות, מיליטנטיות יותר או פחות, איך להגיב על ההתקפה הקשה. כל הפרשנים מסבירים שהפעם לא נעבור לסדר היום, הפעם נעלה את תג המחיר, הפעם נגבה מחיר כבד הפעם... הפעם... הפעם...

אף מדינה אינה יכולה לעבור לסדר היום על פגיעה בריבונותה. ירי טילים על בסיס צבאי בתוך מדינת ישראל הוא פגיעה בריבונות המדינה, המחייבת תגובה. אולם הפגיעה בריבונות ישראל הינה עניין יומיומי לאורך שנים. הפגיעה הזאת, אף שלגמרי במקרה דווקא בה מיספר הפצועים היה רב, הרבה פחות חמורה מהפגיעה הנעשית פעמים רבות מדי יום.

בסיס צבאי הוא יעד לגיטימי במלחמה. העובדה שמדובר בבסיס טירונים ולא ביחידה לוחמת אינה רלוונטית. כל יעד השייך לצבא האוייב, הוא יעד לגיטימי. פגיעה מכוונת באזרחים, לעומת זאת, היא פשע מלחמה. מזה שבע שנים, מבצעים הפלשתינאים פשע מלחמה מתמשך – טרור וירי טילים לעבר שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי. מידי יום ביומו, נעשה ניסיון לטבח בילדים ואזרחים. על כך באמת אסור להבליג.

תפקידו של הצבא להגן על אזרחי המדינה. אזרח הופך ביום אחד לחייל, ומרגע זה תפקידו להגן על המדינה ועל ביטחון אזרחיה, תוך נכונות להקריב את חייו, כפי שהוא מצהיר בשבועת האמונים שלו. יום לאחר שחרורו, הוא חוזר להיות אזרח, ותפקיד החיילים להגן עליו. כאשר הוא יוצא למילואים, הוא מופקע לחודש מחייו האזרחיים, ושב להיות חייל, המגן על אזרחים. זה מבלבל, זה לא נשמע הגיוני – הרי מדובר באותו אדם, שחייו אותם חיים, דמו אינו סמוק פחות בהיותו חייל. אולם רק כך ניתן לקיים מדינה.

משום מה, היוצרות התהפכו אצלנו. ישראל מבליגה לנוכח פשעי מלחמה מתמשכים, ומגיבה בחומרה מול פגיעה לגיטימית בצה"ל. לפני ההתנתקות, הצהירו קברניטי המדינה שכעת, כשאין עוד טענת כיבוש, כשאין לפלשתינאים כל עילה לפגוע בנו, תהיה לגיטימציה בציבור הישראלי ובעולם לתגובה קשה ביותר על כל פגיעה בנו מעזה. מיד אחרי ההתנתקות נמשך מטווח הקסאמים על האוכלוסיה האזרחית בנגב המערבי. במשך שנה ישראל הבליגה, או לכל היותר פיזרה פגזים תועים בשטחים פתוחים. רק כאשר חייל ישראלי נפל בשבי בפעולת גרילה לגיטימית נגד מוצב של צה"ל, הגיבה ישראל בעוצמה.

בחודשים האחרונים, מגיבה ישראל על התוקפנות הפלשתינאית ועל פשעי המלחמה החוזרים ונשנים באופן מינורי, במגננה בלבד – ירי לעבר המשגרים. האם דווקא הפגיעה ביעד לגיטימי – בסיס צבאי, תזכיר לנו שהמיגון הטוב ביותר הוא התקפה?

 

 

 

 

אהוד בן עזר: לא אנחנו הרגנו אותם!

אין ניחומים על החיילים והאזרחים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה

אבל לא אנחנו הרגנו אותם אלא האוייב ששואף להתיש אותנו

עד אשר נושמד או נסתלק מארצנו לארבע רוחות השמיים

למרבה הצער אין מלחמה ללא קורבנות

אפילו מלחמת ששת הימים גבתה מחיר דמים

ולכן עלינו להודות לרמטכ"ל הקודם רא"ל דן חלוץ

אשר ניהל את המלחמה בכלים הנכונים בנתונים הקיימים

ספק אם היו התוצאות עשויות להיות טובות יותר

ואם היה יכול להיות פחות מיספר הקורבנות

אך אין ספק שהתוצאות היו עלולות להיות גרועות הרבה יותר

אלמלא השתמש בתבונה במכה האווירית

שאנחנו מזלזלים בה ושכחנו את תוצאותיה

אבל חסן נסראללה החמקן והלבנונים הם

עדיין מלקקים את פצעיה ורואים את החורבן

וחושבים היטב אם לחזור על מתקפת הטרור בפעם הבאה!

 

 

 

ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים

א. "הלאה הכיבוש": כיצד נכבש צה"ל על-ידי התקשורת, וכיצד ישתחרר ממנה?

ולמרות כל זה, עדיין לא הבין צה"ל הגדול את התהליך החמור שאליו הלך ושקע. באופן מוזר נמשכה שם "הפתיחות כלפי התקשורת" כמין רפלקס שרירי מותנה, ריק מתוכן, שאין מאחוריו חשיבה מעמיקה. שכחו שם שצבא אינו מינזר "אחיות החסד", או אמא תרזה. צבא חייב להיות גוף סגור, מפחיד, קשוח, שתפקידו להרתיע ולהרוג. מה הטעות הקשה, ומהו תיקונה?

 

ואז, בשעה שהבית שקע בתנומת אחר הצהריים, התחיל הצמח האדמדם לגדול באופן מוזר ומכושף. הוא התפתל לאיטו אל מחוץ לכובע והשתחל מטה אל הרצפה. גבעולים וקנוקנות גיששו את דרכם על פני הקירות, השתרגו מסביב לוילונות ולסוככים, פרצו מבעד לסדקים אל פתחי האוויר וחורי המנעול. פרחים הניצו באוויר הטחוב והפירות התחילו להבשיל; שריגי עלים ענקיים העפילו על המדרגות, פרצו את דרכם בין רגלי הרהיטים ונתלו במקלעות פרחים מן הנברשת. הבית היה מלא קולות רשרוש רכים: לעיתים נשמע נפצוץ של פקע שנפתח, או נקישתו של פרי בשל, שנשר על המרבד.יער קטן צמח על המדרגות, וחדר האורחים היה ג'ונגל של ממש.

"במקום הזה נהג בית לעמוד," אמר סמיף.

 Trollkarlens hatt (1948), מאת הסופרת והמאיירת השוודית – – Tove Jansson תורגם על ידי אוריאל אופק בשנת 1977 לעברית בשם: "משפחת החיות המוזרות".

 

החל מן האנתיפאדה הראשונה, בסוף שנות השמונים, מולכד צה"ל באחת הטעויות הקשות שביצע בתולדותיו, ואשר גרמה לו ולמדינה נזקים קשים: צה"ל נפתח אל התקשורת. היה זה במסגרת שנות התשעים העליזות, כאשר חשבו אצלנו שעידן המלחמות לפני סיום, במסגרת כל מיני גישות "רב תרבותיות", ליברליות, חוקתיות, ושאר חידושי אותן שנים, שכיום רבים מבינים שהם פשוט הרסו את המערכת המימשלית והחברתית שלנו.

צה"ל, מבוהל מן הזמנים הליברליים, הכניס את התקשורת פנימה, זו המקומית והבינלאומית, התחנף אליה, כמעט התרפס אליה; כולו התנצלות והצטדקות אל מול דו"חות של "בצלם" וארגונים דומים, שרכבו על התקשורת. דוברי צה"ל, שבאו מן התקשורת ורצו גם לחזור אליה, הפכו את צה"ל לשקוף, ואם לא באו מן התקשורת, הרי שהתבטלו בפניה.

אלא שזו, במקום לברך את צה"ל, לעגה לו, כדרכה. כיוון שחלק משמעותי מן העיתונאים סולדים ממיליטריזם, הם סולדים באופן עקרוני מצה"ל כולו, ואילו עיתונאים ישראלים. הזמנתם פנימה היתה עבורם הזדמנות לפזר ביקורת, לחגוג עם תרבות ועדות החקירה, להביע הסתייגות, ולהציג עצמם כנקיים וטהורים. הם "אור השמש" שעליו דיבר השופט לואיס ברנדייס. ולמי נשאר תפקיד נציג החושך?

זכור לי, בזמן מלחמת "שלום הגליל" 1982, היה קצין בדובר צה"ל שישב בביירות, ואשר ניסה בכול כוחו ליצור קשר עם העיתונים הלבנוניים בשפה הצרפתית, אך הם התעלמו ממנו.

יום אחד, כאשר הגעתי לסבב חדש בביירות, קידם את פניי בהתלהבות: "הם קיבלו ממני חומר, והסכימו לפרסם!" אמר. התפלאתי. "מה החומר?" שאלתי. "אני מעביר להם כל יום את רשימת החיילים ההרוגים שלנו לאותו יום," אמר בגאווה. "אתה רואה שזה אפשרי?"

אט אט החלו התוצאות ההרסניות להיות ניכרות בשטח. מפקדים מונו או קודמו לפי מצב הרוח הציבורי, ובעיקר סדר היום העיתונאי. במו עיניי ראיתי מועמד לרמטכ"ל נועד עם עיתונאי במסעדה שקטה, וברור שהיה זה כדי לקדם את עניינו בתקשורת. עיתונאים הפכו את הקצינים התמימים לזירת המשחקים שלהם, הערכות מצב, שיקולים, תקציבים, ביקורת – הכל גלוי ופומבי. צה"ל, שעכשיו כבר תואר כמגושם, איטי ועלוב, הפך לאמצעי לקידום קריירה עיתונאית: מאמרים, ספרים והרצאות. ככל שצה"ל תואר כמגושם יותר, כך צייר עצמו איש התקשורת כמבריק יותר!

מי שמכיר את התקשורת יודע שברגע שהיא נכנסת למקום כלשהו, היא תעשה הכל כדי לכבוש אותו, וכך קרה. צמרת צה"ל הפכה למסננת הדלפות, כאשר קצינים בכירים הבינו כי עדיף להם לקדם את ענייניהם בתקשורת. לקצין היו העיתונאים שלו, להם הדליף. הם ניזונו ממנו, הוא מהם. התקשורת גם נתנה להבין שמי שייצא נגדה יחוסל על ידה, והקצינים חששו לעתידם.

הממצאים האלה מקבלים סימוכין בחומר חקירה שקיימה הפרקליטות הצבאית במהלך השנה האחרונה. לפי הממצאים בצה"ל, קיימת "תופעה חמורה" של מפקדים, ובכלל זה מפקדים בכירים, אשר מקיימים קשר תדיר עם עיתונאים, ללא סמכות ובניגוד לפקודות. זכורה עדיין הדחתו של מפקד אוגדת עזה, תא"ל שמואל זכאי, לאחר כישלונו של זה בבדיקת פוליגרף, בדבר הדלפות מידע לתקשורת, בימי הרמטכ"ל יעלון.

הסיסמה הצה"לית המביכה היתה "עם הפנים לתקשורת", וכך הפך צה"ל למושא סיקור, אך במקום שהוא ירכב על התקשורת ויעשה בה שימוש, רכבה היא עליו. למה הכוונה עם הפנים לתקשורת? פתיחות? שיתוף פעולה? הדלפות? סחר-מכר? הגבולות הטשטשו.

התהליך התעצם בתקופת ההתנתקות, כאשר השיא היה כמובן לפני שנה, בזמן מלחמת לבנון, כהמשך ישיר לתהליך שתיארתי. עכשיו כבר שלטה התקשורת בצה"ל, היא החליטה מה יש לעשות, מה סדר היום, מי יקודם בפיקוד ומי יודח, אלא שעכשיו היה זה בעיצומם של קרבות. העיתונאים כמובן לא סיכנו את עצמם, לא צריך להגזים, אך באולפני הטלוויזיה הם חרצו את גורלם של הלוחמים והמפקדים בשטח, מי לחסד ומי לשבט.

"האינך פוחד מוועדת החקירה שתבוא?" העיזה לשאול עיתונאית טלוויזיה ידועה את הרטמכ"ל הקודם, בעיצומה של המערכה. עכשיו הפכה כבר התקשורת מגורם מתערב ומבקר לגורם מפריע.

ובמקביל, קציני צה"ל, שנמצאו בתחום שאינו מוכר להם, פשוט טבעו בו. העיתונאים עשו בהם כבתוך שלהם, ואפילו מי שלא רצה לשתף פעולה, נאמר לו כי אם לא יגיב, יפרסמו את השמצות עמיתו ללא תגובתו. צה"ל נכבש על ידי התקשורת, ועיתונאים קיבלו קידום מקצועי אם הצליחו "להשחיל" קצינים בכירים, כדוגמת גל הירש או אודי אדם. פרשנים צבאיים ראו עצמם כרמט"כלי-על. הם רצו מקסימום כוח במינימום אחריות. התהליך החל לצאת מכלל שליטה, הוא איכל את הצבא מפנים.

ולמרות כל זה, עדיין לא הבין צה"ל הגדול את התהליך החמור שאליו הלך ובו שקע. באופן מוזר נמשכה שם "הפתיחות כלפי התקשורת" כמין רפלקס שרירי מותנה, ריק מתוכן, שאין מאחוריו חשיבה מעמיקה. שכחו שם שצבא אינו מינזר אחיות החסד, או אמא תרזה. צבא חייב להיות גוף סגור, מפחיד, קשוח, שתפקידו להרתיע ולהרוג. האם מישהו ממפקדי צה"ל יעז להגיד, גם היום, שתפקידו של צבא הוא להרוג?

גם ההרתעה שלנו נפגעה מאוד בשל התהליך. ממה שלא מכירים חוששים, והעולם הערבי החל לראות את אחורי הקלעים של צה"ל ממנו כה חשש, והוא החל לגחך. הלעג בתקשורת שלנו לצה"ל פורסם במזרח התיכון כולו, ועמו צנחה ההרתעה, שבזכותה כולנו חיים.

שנה אחרי המלחמה, יש כיום שר ביטחון חדש שמשקם את החורבות שהשאיר קודמו; יש רמטכ"ל חדש; יש מטכ"ל מתחדש. והנה, איש מהם אינו מתראיין או מתדרך במחשכים, היקף ההדלפות צנח, והתקשורת מזיעה. היא אינה יודעת! לא מה קורה בשטחי יו"ש, לא בעזה, ולא באשר לסוריה! הם אינם יודעים! צה"ל החל למדר את התקשורת, ולחזור אל הכללים הישנים והטובים, לפיהם הקסרקטין אינו מקום לעיתונאים. הפלא ופלא, צה"ל מגלה עכשיו שהשמיים אינם נופלים! איומי התקשורת היו איומי סרק.

כך זה צריך להימשך. דובר צה"ל אינו צריך להיות גשר בין התקשורת לצבא – אלא מחסום. הוא יעביר את הנדרש, ולא מעבר לכך. הצלצולים בתוך המערכת מתחילים להירגע, המפקדים מבצעים את עבודתם מול האוייב מבלי להיות מוטרדים כל העת במה שיכתבו עליהם בעורף, או את דמו של מי מחפשת עכשיו התקשורת.

יש מקום להמשיך את תהליך ההבראה. לבוא אל התקשורת בצורה הפשוטה ביותר ולומר: ביום שאתם תסכימו שקציני צבא יכתבו את המאמרים הראשיים שלכם, נסכים אנו שפרשנים צבאיים ינהלו את סדר היום הצה"לי.

 10.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

 

 

ב. הקסאם הקטלני: מה עושים? להיזהר מן המלכודת הפלסטינית

מהי המלכודת שאויביינו מעוניינים להכניס אותנו אליה, מהן הסכנות, ומה כן אפשר לעשות ברצועת עזה.

זהירות, אנו בשרוול זמן, כמו לאחר רצח השגריר שלמה ארגוב בשנת 1982 או חטיפת החיילים רגב וגולדווסר אשתקד. בשני המקרים לא ידענו לאבחן את המלכודת בזמן, ופשוט נפלנו בתוכה, בדיוק כפי שציפו אילו שהניחו אותה.

חזרנו ושיננו באתר שלנו בחדשים האחרונים, כי ירי או פעולה צבאית על ישראל נובעים מסיבות פנים-ערביות. עד עכשיו היה זה תיאורטי, עכשיו זה מעשי.

והנה המלכודת, בצורה הברורה ביותר: משגרי הקסאם הקטלני באים מן הג'יהאד האסלאמי, הפתח וועדות ההתנגדות העממית, קרי חמולות עויינות לפתח. רק לפני יומיים חוסל על ידי הפתח אחד מבני חמולת דורמוש, ויש עילה לנקמה. איך תבוא הנקמה? באופן סיבובי, על ידי ישראל.

מטרתם: שהחמור הישראלי ייכנס בעינים קשורות לרצועת עזה, במבצע יבשתי גדול, על כל העוצמה שלו, יחסל את חמאס, ויעניק לפתח ולחמולות את הרצועה מחדש... כדי שיוכלו לחזור ולשגר קסאמים עלינו, כמו שהיה בימי שלוט הפתח עד לפני כמה חדשים.

האם יש לנו עניין שבנינו ייהרגו עבור הפתח והלאומיות הפלסטינית שתשוב לעזה? אני לא סבור כך. הרי הטרור ירוץ להסתתר בתוך מחנות הפליטים, כמו בעיראק, ומשם יתחיל לזנב בחיילי צה"ל. הטרור, שנסגר בעזה, מעוניין להכניס אותנו לשטחים בהם הוא חזק.

אם כן, הפעם הזו לא נבצע באוטומטיות את שרוצים אויבינו, למרות שכמו תמיד הם מעמידים אותנו בדילמות אכזריות.

אז מה כן לעשות? קודם כל להיפרד הפעם לגמרי מעזה. בחסות לגיטימציה בינלאומית ישראל תתנתק הפעם לחלוטין מרצועת עזה, סוף סוף, ותסיים את אספקת כל השירותים לרצועת עזה, חשמל, מים, מזון, ושירותים שונים. זאת לדעת: ישראל היא המחזיקה בידיה את הרצועה הקטלנית הזו. אנו המקרה היחיד בתולדות המן האנושי, לפיו עם מחייה את אייביו, כדי שיוכלו לשוב ולפגוע בו.

ברמה הצבאית: בכירי מערכת הביטחון מכירים היטב את ביתם ואת מיקומם של בכירי חמאס, הג'יהאד ופתח בעזה. הם מכירים היטב את מיקום מחנות הצבא של חמאס בעזה, הכוח המבצעי, התשתיות הצבאיות ומחסני הנשק. אין בעייה של יכולת, יש בעיה של פקודה, של החלטיות, של אומץ לב. יש הרבה מאוד מה לעשות, ואיני מעוניין לפרט.

אם המצרים יכולים עכשיו ליצור רצועות אסורות כניסה סביב עזה, כפי שהם מתחילים לעשות למניעת ההברחות (בשל הקפאת חלק מהסיוע האמריקני שלהם), גם אנו יכולים. המשמעות היא יצירת חגורות בלתי מיושבות בצפון ובמזרח הרצועה, כדי למנוע שיגור קסאמים למדינה ריבונית. אפילו אמנת האו"ם מעניקה בסעיף 51 שלה זכות להגנה עצמית. אין לחשוש מכך.

אוייבינו מעמידים אותנו בדילמות קשות, בהאמינם שאיננו מכירים את הכללים במזרח התיכון. הפעם נפתיע אותם, ונראה להם שישראל אינה הענק הטיפש שחשבו שיניעו. הפעם ננוע אך ורק על-פי המטרה הישראלית ולא בהפעלה של שום גורם עוין אחר.

ועוד מילה על ועידת השלום הצפוייה. ראינו כבר באתר כי כאשר יש תהליך שלום – הפיגועים או הטרור הפלסטיני חוזרים, ובכן, הם חוזרים, והדבר היה צפוי. התחננתי באתר שלא לחזור אל צלצולי ועידות השלום ומפגשי השלום, ולעשות את הדבר בשקט, אפילו בסודיות, כי הדבר יעלה לנו בדם. הפעם אבו מאזן ואנשיו בלתי רלוונטיים לחלוטין למתרחש. אפשר ללכת לוועידת שלום ואפשר שלא ללכת. מה היא כבר תועיל במאבק על עזה? אכן, מטרת מבצעי פיגוע הקסאם היתה גם להוכיח את חוסר הרלוונטיות המוחלט של אבו מאזן ושל הלאומיות הפלסטינית הנובלת – למתרחש.

11.9.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

 

 

 

 

אסתר ראב

עוצר

 

"היי, היי!" – בדיוק כקולו של הג'וקיי המטומטם שבקרקס במונמארטר: מנצח הוא על הקאדרילה של סוסיו השחורים – "היי, היי!" – קולו יוצא מן הגרון ומן האף כאחד, קול בו מזרזים סוסים או כלבים.

עפעפיי כבדות-תנומה. אני מתאמצת לפותחן והן נסגרות שוב. אך מנגד, מול החלון הפתוח – מרפסת; ענודת מחרוזת גיגיות גדולות עם קטנות ונזר מטאטאים ומברשות תקוע לה בצידה; יוני-הבר הוגות במתיקות תוך הגרַבילאות הרמות שבחצר, ובמרחק רוטן הים כחתול מנומנם. לא, אין זו פריס ולא מונמארטר.

קולו של הג'וקיי הולך ונישנה, הולך ונכפל על-ידי קולות דומים לשלו: "היי, היי!" – הקולות היחידים השולטים בדממת הבוקר המוזרה הריקה – "עוצר" – עצור בנשימתך, עצור בזעמך, עצור... שמא –

"יריות הפחדה". על המרפסת עומד מוטלה: שפתיו מלוכלכות בריבה שחורה וביניהן משרבב הוא את לשונו הקטנה מול החייל היורה; מוטלה מזמזם לעצמו איזה זמר, מין המייה תינוקית המובנת רק לו. על ידו חנית'לה, מפשיטה ומלבישה את בובתה: "פוייה שכזאתהיא: אנחנו הולכים להתרחץ בים."

ראשים מציצים מאשנבים-בחלונות. גופות עומדות זו ליד זו צפופות מאוחדות כקיר אטום ושותק. על מרפסת אחת עומד זקן; שעות על שעות הוא עומד כזקיף; לבוש הוא פיז'אמה שחצייה העליון תכלת וחצייה התחתון ורוד; מתנוסס הוא במעלה הרחוב כדגל, השמש מכה על מצחו הגבוה, והוא עומד. החייל גוער בו – "אינסייד!" אך הוא אינו זז – והחייל מסתלק.

הבתים הומים ככוורות. מכבסים לבנים, משפשפים כלים, ועקרת-בית אחת רתמה את בן-זוגה לעגלת ה"משק", אפוד הוא סינר אדום, עומד ולוטש את זגוגיות החלונות – ומזמזמם.

על מרפסת בקומה תחתונה עומדת אשה, לפניה שתי גיגיות מלאות כבסים; אשה עגולה ותפוחה, לחייה כשני פלחי אבטיח; השמש אוחזת בשערה הזהוב, ומדליקה אותו פעם מכאן ופעם מכאן לפי תנועת הראש.

ברחוב ליד מרפסת עומד חייל גוץ – תחמושתו תלוייה עליו וכופפת את קומתו העלובה; רגליו פשוקות, פיו פעור והוא מביט אל האשה הגדולה והנוצצת בשמש. האשה אינה מרגישה בו, פלח הסבון הגדול מחליק מדי פעם מתוך אצבעותיה הקצרות והשמנות והיא צדה אותו שוב ומסתערת שוב על גל הלבנים שלפניה.

על גג אחד יושב פקיד מבוטל, שעורו החיוור מצל קירות מתבשל לאיטו בשמש הצהריים והופך אדום. הסטאקאטו של הג'וקיי מטריד כזבוב: "אינסייד, אינסייד..."

מתוך חלון אחד פתוח משתפך קול חזק של אשה בארייה מסובכת ורבת-מרחב, הפסנתר מפטפט ודולג אחרי הקול, וקולו של הג'וקיי מתכסה כמו באשד וטובע בו לחלוטין.

הדלתות נפתחות, אנשים פורצים, "יריות-הפחדה", אנשים נרתעים – ופורצים לבסוף, המדרכות מתכסות אנשים כנמלים, שהוחרדו על ידי מזג-אוויר בלתי-רגיל.

אוטו כבד מתגלגל מקצה הרחוב. הולך הוא וקרב כסל לחם כביר על פני שולחן הרחוב. מלא הוא ככרות זהובים ושחומים – הריח הטרי מעורר את תיאבון החיים, שנירדם מעוצמת-הרעב, תור ארוך... ונשים נושפות כצרעות מרוגזות מוכנות לעקוץ כל הנקלע בדרכן; ונשים יוצאות – כרחלות לאות וחיוורות מצום. שערן דבוק לרקתן, תינוק בזרוען האחת וכיכר לחם בזרוען השנייה – ילד וכיכר לחם, ילד וכיכר לחם.

והשמש השוקעת שוזרת הילה למערב המאדים לאיטו. השמיים גבוהים מאוד מעל העיר, אשר נטלו כנפיה היום. לילה יורד, פסנתר הולם בתוך חביון עצים וגגות – מזיל מנגינה רחוקה.

מן החצר בא ריח גינה מושקה, ריח יסמין וחול רווה-מים כיד אם – ריח מרגיע, מנחם ומרדים...

 

*

הסיפור נכתב נכתב בשנת 1946 לערך, ותקופת התרחשותו אף היא 1946 לערך. הסיפור נדפס לראשונה ב"הארץ", 23.8.1946. שב ונדפס: "מאזניים", אפריל-מאי 1984. לא נכלל בקובץ "גן שחרב" אך נכלל בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" אסטרולוג, 2001.

 

 

הבו לנו עוד סיפורי עוצר תל-אביבי!!!

נמענים יקרים,

תל אביב ידעה לפני יותר מ-60 שנה, בשנות המנדאט הבריטי האחרונות, ימי עוצר וסיפורי עוצר רבים, למשל, כיצד היו תושביה עוברים חופשי מחצר לחצר מבלי לצאת לרחובות, בחציית הגדרות שבין בית לבית. אנחנו נשמח לפרסם "סיפורי עוצר" קצרים ומוקלדים מזיכרונותיכם, וד"ר מרדכי נאור אולי יעשה מהם פעם את "מוזיאון העוצר התל-אביבי".

 

 

 

איליה בר-זאב

נְחִיתוֹת

רָצוּי לְהִתְמַקֵּם לְיַד הַחַלּוֹן,

(מִצַּד שְׂמֹאל,מושָׁב (A.

בְּוִינָה, בְּצִדֵּי שְׂדֵה הַתְּעוּפָה,

שְׂדוֹת חִטִּים מִזְדַּקְּפִים

לְגֹּבַהּ אָחִיד, מַצְדִיעִים.

אֵין מִילִימֶטֶר מְיֻתָּר. אֵין סָפִיחַ חֲרִיג.

מֵאוֹתוֹ חַלּוֹן בְּסַרָיֵבוֹ, נִשְׁקָפִים

מִשְׁטָחֵי קְבָרִים לְבַנְבַּנִּים.

סֵדֶר מוֹפְתִי.

אֲלָפִים.

בַּדֶּרֶךְ לְצִירִיךְ הַמָּטוֹס מַבְקִיעַ עֲנָנִים,

אֲנִי מִתְפַּלֵּל לִנְחִיתָה רַכָּה.

 

בְּאֶרֶץ נֵיטְרָאלָית אֵינְךָ יוֹדֵעַ

כֵּיצַד תִּסְפֹּג אוֹתְךָ הָאֲדָמָה.

 

 

נורית יובל

סִי.קְיוּ. סִי.קְיוּ

 

הסיפור לקוח מתוך הפרק "לא היתה זו הפעם הראשונה ולא האחרונה שתקוותינו התנפצו" מספר שטרם ראה אור ושמו "חיים של נייר". פרק זה מתעד את חיפוש העבודה הנואש של רופא עולה מברלין . כיהן בשנת 1935 כרופא יהודי לבידואים בבאר שבע בשליחות יהושע חנקין, חלם על בית חולים מרכזי לנגב ונאלץ להימלט משם בפרוץ המרד הערבי (1936) ולשוב לירושלים, אל משפחת אשתו.

 

רחל בתו של הרופא, נכדתה של סבתא רחל מירושלים, יצאה כאן לאוויר העולם, אבל דם אבותיה הַפרושים זרם בעורקיה. היום היא כבר סבתא בעצמה, היא נוסעת להיות בחגים עם הילדים והיא מחפשת מתנה לנכדתה הקטנה. בגדים? יש לה ארון מלא. צעצועים? החדר שלה כבר מפוצָץ. הכי טוב ספר, חושבת סבתא, אבל הנכדה הרי לא יודעת עברית.

הם שם ואני כאן, חושבת רחל, נכדתי חושבת באנגלית ואני בעברית, ואימא נהגה לומר ש"כֻּל דַגַ'אג' על מַזבַּלתוֹ" ("כל תרנגול על המזבלה שלו," בערבית) והלשונות לא באו אלא משגעון הגַדלות של בּונֵי מגדל בָּבל. שם כנראה המציאו גם את שפת הבּ', ואי אפשר להשתמש בה באנגלית מפני שהרבה הברות אצלם עשויות שני שְוָואים רצופים.

אני ממשיכה את מסורת חיי הנייר של סבתי ואימי, חושבת רחל. הנייר כבר הפך לאי-מייל ובמקום ללכת אל הדואר התורכי אני מפעילה את המחשב, וההבדל היחיד בין השניים הוא שהכאב והגעגוע נוסעים הרבה יותר מהר באי-מייל מאשר במרכבת הדואר התורכי.

כמו נכדתי, גם הסבתות שלי לא דיברו עברית, נאנחת רחל, אבל הן לא הכירו אותי ולא את המדינה. אילו זכו, היתה האחת מפנקת אותי ב'הוֹפָּה-הופה רַייטֶר', ("דיו-דיו הרוכב," גרמנית) והשניה מרדימה אותי ב'רוז'ינקעס מיט מֶאנדלֶען' ("צמוקים ושקדים," יידיש). הריני עַרעַר בערָבָה עברית בין הסבתות שלי והסבתא שאני. אלמלא היה אליעזר בן יהודה משוגע לדבר ואלמלא היתה אימא שלי פעילה בגדוד מגיני השפה, מי יודע מה היתה לשוני. 'טרונצ'ו' ("קלח כרוב," לדינו) הייתי אומרת לעצמי בְּלָדינו, 'שֵכל כְּמו לֶניו דֶל בַּניו' ("קורת בית המרחץ, קרש," לדינו), מה את אוכלת לעצמך את הלב? יש לך נכדה? 'זַאי גְליקליך אונד דרֵיי נישט אין קופ,' ("היי מאושרת ואל תבלבלי את הראש," יידיש).

נכדה קטנה, 'תַעלי יא בִּינְתי' ("בואי בתי," ערבית) 'קוֹם צוּ אומָמָה, מַיין שָאץ' ("בואי אל סבתא, חתולה שלי," גרמנית), כך דיברו אצלנו בירושלים, שעדות ועממים אין ספור התלקטו אליה. מה אספר לה על עירי ירושלים, שכל הלשונות נתערבבו בה? יבוס ועיר שלם שהאכַּדים תרמו לנו את שמות חודשֶיהָ ואת מוֹת התמוז. ירושלים של דוד המלך שהתחיל את דרכו בְּסֶלע המַחלְקות במדבר מָעון, ושלמה ששפט את העם בעברית. סנחריב מלך אשור עלה על העיר ורַבשָקה שר צבאו חרף וגידף יהודית מעל החומה. נבוכדנצר מלך בבל חיפש בה 'חֶלְמָא ופִשְרֵיהּ' (חלום ופשרו). הורדוס הקים גימנסיונים, הרומאים טבעו במטבעותיהם את 'איליה קפיטולינה' וצעקו בקרקסים 'הֶפּ-הֶפּ – הִיֶרוֹסוֹלימה אֶסט פֶּרדיטֶה' ("ירושלים אבודה"), המלכה אוֹדוֹקיה הביזנטית מִילאה את העיר בכנסיות, ונושאי הצלב ידו בליסטראות בפְלאנדרית ונורמַאנית ופרובנסַאלית והפכו את כיפת הסלע ל'טֶמפְּלוּם דוֹמיני' ("מקדש אלוהים," לטינית). צלאח א-דין הסתער על אל-קֻדְס-א-שריף ונופף בחרבו 'לָא אַללה אִלָּא אַללה ומוחמד רָסוּל אללה' ("אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד נביאו," ערבית), והממֶלוכים הביאו את הניב המצרי, והעותומאנים בזזו את בית סבתא רחל ובקשו 'אֶק-מֶק' ("לחם," תורכית). כשנכנס הגנרל אלנבי בשערי ירושלים יצאו היהודים לקראתו וקראו עַם ישראל חי, 'דֶער טֶערק איז שוֹן פוֹרְבַּיי!' ("התורכי חלף עבר," יידיש) אולי באותה שעה ממש שירת הסבא השני שלי כקצין ודוקטור בחיל הפרשים הבווארי, שהיה החיִל היחיד שקיבל יהודים לשורותיו. אבל הסבתא הרוסייה של אימא שלי, זו מצד אביה, עמדה עם כל הקהל לכבוד הצאר בתהלוכתו והריעה: 'הוּרָא! הורא! זאָלְסְט אַזֵיי כוח האָבּן צו לֶעבֶּען וִי אִיך האָב כוח צוּ שְרַייֶען, הוּרָא!' ("הורא! שיהיה לך כוח לחיות כמו שלי יש כוח לצעוק. הורא!" יידיש)

על כל אלה, נזכרת רחל, היתה לנו עוד שפה אחת, שבה התייחדנו אפילו מרוב החברים. אנחנו ידענו מורְס, וכשברוב הבתים עוד לא היה טלפון נהגנו להיפגש בצהרי יום ששי במשולש הרחובות המרכזי בעיר כדי לקבוע תוכניות לערב. לא שהתלבטנו בין האפשרויות, כי ממילא היה ברור שמתקבצים אצל טוּביה, שבנה מכשיר רדיו והקים תחנת חובבים. להורים של דוֹביק היתה חנות פרחים, ובמשך שנה שלמה עשה טוביה עבורם את המשלוחים כדי לאסוף כסף לקניית מנורות לרדיו שלו. רק את מפתח המורס, שהיה קשה להשגה, סחב בשבילו בן דוֹדוֹ מן הצבא, והיה ברור לכולנו שאסור לדבר על זה בשום מקום.

רחל נכנסת אל החניון ועוצרת לבדיקה הביטחונית. איש צעיר מפשפש בסמרטוטים שבתא המטען, מסַמן לה להמשיך והיא נבלעת בפתח התת-קרקעי של הקניון. בודאי סטודנט, הבודק הבִּיטחוני. הרי אצלנו כל בחור וטוב לנשק, אולי דוקא טוב שהילדים שם ולא פה.

רחל נועלת את המכונית וחולפת על פני החנויות. שום דבר לא מושך את ליבה, רוב המוצרים הם מתוצרת חוץ ומה תביא תֶבן לעופריים, והחום והלחות ממסמסים את המחשבה. היא מחליטה לשבת באחד מבתי הקפה ולשתות משהו, אולי יבוא לה רעיון. אבל מאחרי העוגה והקפה שעל שולחנה הסתמן עורף של מאן דהוא, והיא נזכרת שוב בטוביה, שישב בגבו אל החבורה, הזיז את מחט הסקאלה בריכוז ושידר בימינו את אותות המורס: סִי-קיוּ, סי-קיו, כלומר seek you, מחפש אותךָ.

היום יושבים בבית, בתחתונים ובקבקבים, מתחברים לאינטרנט ומפטפטים דרך ההמצאה הגאונית של תוכנת אַי-סִיק-יוּ, תוכנה שלקחה את שמה משפת הסתרים של סמואל מורס. מה הם חושבים, מהרהרת רחל, שההיסטוריה התחילה איתם? חוכמה גדולה להתקשר אוֹן לַיין בְּרִיל טַיים! אבל אז – טלפונים לא היו ברוב הבתים, הגבולות היו סגורים, והדרך היחידה לשמוע מישהו מעבר לים היתה על גלי הרדיו.

אנחנו, נזכרת רחל, הצטופפנו מאחורי כתפיו של טוביה, בָּהינו במשדר הפרימיטיבי והאזַנו לצלילים שהתאבכו ממנו כמו רוחות, כמו סערה, כמו פכפוך, כמו יריקה, כמו נשיפה. ואם בקע פתאום קול אחר – איך אפשר לתאר קול של מורס? אני דימיתי שהוא פשוט בצבע לבן – היה טוביה קופץ מכסאו בהתרגשות:

"מהודו! בחיי! מהודו!"

אחד הידענים היה מוסיף: "לא להאמין שהטווח של המַשדֵר הזה יגיע כל כך רחוק!"

תשאל אותו מאיזה עיר, לחשו הקיבִּיצֶערים (בטלנים-יועצים), וטוביה היה מנענע את פרק ידו על מפתח המורס ומהַסה את כולנו בידו השניה, כדי לקלוט את התשובה ולרשום אותה ביומנו, יחד עם השעה והתֶדֶר. זו היתה פחות או יותר השיחה כולה, אבל היינו נרגשים כאילו במו ידו של טוביה גילינו את אמריקה.

אני שתקתי, כי "הודו" בשבילי לא היתה הישג של המכשיר אלא חלום ערפילי, מפני ששם, בהודו, ישב אבא שלי, כשעשיתי את שנותיי הראשונות בעולם, וצֶלם דמותו בעיניי לא היה אלא צרור מכתבים.

ועוד חלום היה לי, מושכת רחל את הקפה בשפתיה, לראות מבפנים את ארמון הנציב. זה היה ארמונו של המושל הבריטי שאבא שלי שירת בצבאו, ומכל המִבנים שהיו בארץ היה הכי דומה לארמון אמיתי מהאגדות. כשהסתלקו הבריטים ישבו שם כוחות או"ם, וקשר עם או"מניק היה דבר הכי אַנְטי-פטריוטי שאפשר.

ג'וני, איש צעיר במדים הכחולים של האו"ם, הוצב בירכתי מזרח, היה בודד בארץ זרה וחיפש להתיידד. הוא גילם עבורי הזדמנות לחדור לבניין שהיה סניף קטן של חוצלארץ, מושא כמיהתנו, ולדבר באנגלית בית-הספר שלנו, שכללה את הטירַאדה של הַמלֶט ומונולוג החרב של מַקבֶּת, אבל אף לא משפט אחד שאומרים נאהבים זה לזה. גם עמדנו לפני גיוס, ותקנות הצבא אסרו על קשרים כאלה מכל וכל. נפרדתי מג'וני בלי לנצל את ההזדמנות, אבל קסם הארמון הלך והאדיר.

הלשונות באו בכוח הנשק והשתקעו, סחה רחל לעצמה, ואנחנו התגייסנו לצבא עברי כדי לטאטא את הספיחים. כשחזרנו לחופשת שבת ושִיחזרנו את הִיגויו של הרס"ר עם תרגילי הסדר שלו, תפסה אימא שלי את המטאטא כאילו היה רובֶה והדגימה איך התאַמְנו בימיהָ במחתרת. אנחנו התפעלנו והיא אמרה: "מה אתם חושבים, שההיסטוריה התחילה אתכם? רק שאנחנו היינו צריכים להמציא לכל דבר מילים עבריות."

בצבא היינו כולנו אלחוטנים. לא שלא היכרנו גם אחרים, אבל מה אפשר לדבר עם מישהו שאינו יודע מוֹרְס. הרי זאת שפת סימנים מלאה קודים, אפשר להעביר בה אינפורמציה שלא רצוי שתיפול על אוזניים ערֵלות, ולמסור רָזים בִּרמזים, שדי לחכִּימא בהם, ואנחנו היינו החכמים. עם חוש הומור טוב אפשר לשדר זה לזה אפילו קטעים מ"פו הדב", שהשתייכנו לאגודת חובביו. הקודים התחילו באות קְיוּ ובמחנה אסור היה לשנות בהם קוצה של נקודה מפני שהאויב מאזין, ועוד יותר מפני שביטחון שָדה מאזין ופגיעתו רעה, אבל היה אפשר לבנות מהם שפה שלמה ועשירה בשעות הפנאי ולהצפין את חלומותינו בקוים ונקודות.

שִיתפתי את טוביה בחלום הארמון שלי והוא צחק, נזכרת רחל . "קְיוּ-אַר-טִי , שִין-צָדי," אמר בשפת מורס, כלומר: תשתקי, אַת עם השגעונות שלך. שום ציפורים! אי אפשר להיכנס לשם.

בכל זאת טיילנו בשבת, טוביה ודוביק ואני, אל השכונות הדרומיות של ירושלים, לאורך קו הגבול, להציץ אל הקסם ממחסום התיל הדוקרני. השדות היו פתוחים כמעט מאופק אל אופק, באויר עמדו המייה של זבובי קיץ וריח חריף של סירה קוצנית, דוביק שרק את הפתיחה לסימפוניה החמישית של בטהובן שהתחילה באות וִי (שלושה צלילים קצרים ואחד ארוך), טוביה אחז בידי ושתק ואני פינטזתי על הארמון.

עברנו את מחנה אלנבי ועמדנו לא הרחק מהמחסום שנפתח ונסגר לקראת מכוניות או"ם לבנות אלה חלפו הנה וחזור.

"מה יקרה אם נבקש ממישהו שיכניס אותנו?" שאלתי.

"קְיו-קיו-זֵט," ענה טוביה קוד שפרושו "שלילי". "יש לך כבר גיליון התנהגות מלא בהרשעות על חוסר משמעת, ("עִקֶּשֶת ופְתַלתולֶת", הוכיחה אותה אימה תמיד, "מה את צריכה להסתבך?")

"ואם נלך בלילה, דרך השדה, במקביל לכביש, מי יראה אותנו?"

"המוקשים," פסק טוביה, "קְיו-פִּי-דַאבֶּל יוּ", כלומר, "תסגרי כבר את המַשדֵר שלך."

"שִין צָדֵי," שרקתי לו, זאת אומרת: "שום צפרים. אני לא מוותרת. נמצא דרך."

"בואו נחזור לפני שיעבור פה הפיקוח העירוני," התערב דוביק, "חוץ מזה אני מת קיוּ-אֵי-יוּ." את הקוד הזה, מרוקן את מְכַלֵי הדלק, שאלנו מחֵיל האויר כדי להגיד שהולכים להשתין.

איפה פה השרותים בקניון הזה? – תרה רחל בעיניה אחרי סימני הפיקטוגרפיה המציינים "נשים" ו"גברים". זו אינפורמציה חשובה כשמסתובבים בעיר גדולה. מעניין, היא תוהה, שהאנושות חוזרת אל שפת הסימנים אחרי שטרחה לשכלל לשונות רבות כל כך. אדם כנראה זקוק לתקשורת בכל אמצעי שהוא.

...לילה ארוך אחד ישבנו ליד המַשדר של טוביה ולא נוצר שום קשר מעניין פרט לתשובה של אחד מערב הסעודית שאסור היה לנו לקיים איתו שיחה. רוב החברים התפזרו ואני הצעתי שנלך לראות את הזריחה מרמת רחל.

"דברי פִּי-אֶל," שפה פשוטה ולא מוצפֶּנת, הרים טוביה את ראשו. "תגידי שאת רוצה לראות את הארמון."

"זה בַּדרך," אמרתי. "לא מוכרחים לעצום את העיניים."

דוביק שרק את הקיוּ-קוֹד של 'אני בתנועה': "יַלְלָה, מוכרחים לשאוף קצת אויר צח."

ירדנו למחנה סטוֹן (מחנה של הצבא הבריטי שנשאר על תילו שנים אחדות אחרי קום המדינה) והמשכנו דרך השדות לכנסייה הסקוטית באבו-טור. משם כבר היה אפשר לראות את הר הזיתים, ובלילות הקיץ הוא נוגֵהַ אור. אימא שלי אמרה פעם שייתכן וזה כך בגלל הזרחן שבעצמות המתים. דוביק הסביר לנו שההר נקרא גם "הר המשחָה," על שום השמן שהביאו מזֵיתַיו למשוח בו מלך וכוהן, ושלפי האגדה, מהַר זה הביאה היונה את עלה הזית אל נוח הצדיק. ידענו שהערבים, כבני אדום וכצלבנים, נתצו את המצבות והשתמשו באבן לבניית בתים. הסבא של סבתי, רֶבּ איצֶ'ה שַמֶש, היה עושה מצבות, הוא ובניו אחריו. חשבתי על סבתי המחוּללת שם ולא אמרתי כלום, מפני שיֶעדֶער אֵיינֶער דָארף וֵיינֶען אַלֵיין ("כל אחד צריך לבכות לבדו." יידיש)

הכביש הצר נמתח והבהיק ואנחנו ירדנו לשוליים, אל האדמה שכבר שכחה רגלי מטיילים. שקענו בתוך קיפודים של סירה קוצנית על גרגריהם האדומים, שרקנו את שיר הגשם של פו הדב בקווים ובנקודות והתחרינו בצִרצור עם הצִיקדות. כשנראה אור קלוש מן הארמון ישבנו לנוח על סלע, שוחחנו על החיים ופשרם ואני הייתי צריכה קְיוּ-אֵי-יו .

"אל תסתכלו," ביקשתי והתרחקתי קצת משני הבחורים, כשאני שקועה במחשבות על החיים ופשרם. האשמורת השלישית דהתה אל השחר, לא היה שום עץ שאפשר להסתתר מאחוריו ואני בָּלַשתי בעיני אחר שיח שעשוי להסתיר ולא מצאתי אלא סבך של קוצים זקופים ודוקרנים.

הקוצים שלחו זרועות חדות לכל עבר, השתרגו זה בזה ונצבו מולי באֵלֶם עוקציהם, אבל לא היה אפשר לברור את התנאים. כרעתי בתוכם, נשרטתי פה ושם והתפרקתי מהמטען העודף.

כשקמתי ותרתי סביב בעיניי, לא ראיתי את דוביק וטוביה. מתי התרחקתי כל כך? הסתובבתי סביב צירי כי לא זכרתי את הכיוון, הייתי קצרת ראייה וכל סלע נדמה כחיה טורפת.

בימים כתיקנם אדם מרים את קולו וצועק: יוהו! חברֶה איפה אתם? – אבל הימים לא היו כתיקנם ולי יש הרי עוד שפת סתר. התכוננתי לשרוק סִי-קיוּ – סי-קיו, וכשעיגלתי את שפתי תפסתי שנכנסנו, כנראה ומבלי משים, לשטח ההפקר שבין ישראל לירדן. קפאתי במקומי, ניטעתי כאחד הקוצים והבנתי באחת את כל שנכתב אי פעם על פחד. לא יכולתי להניע את שפתיי וגם לא העזתי, שמא יגיעו האותות אל מי שחמוש ברובה. אותות מורס פירושם מְרַגלים, הימים היו מתוחים, איש לא העז להתחכם עם שטח ההפקר בירושלים ואיש מן העמדות, שלנו ושלהם, לא שאל שאלות לפני שלחץ על ההדק. קודם תָמות ואחר כך לך וּצְעק חַי וקיים! ניסרו הציקאדות בקולי קולות וצללי הסלעים פערו מולי לועות אפלים.

עבר רגע או נצח, לפתע הבליחו אלי שתי אלומות אור מפַנסֶיהָ של מכונית ומישהו צעק:

"Mines! Mines!" ונופף לי בידיים.

זיהיתי במרחק את סעיף הדרך אל הארמון, את המחסום שבפתחו ולידו מכונית וצללי אנשים. הבנתי שעליי להתקדם אליהם. מישהו החווה בידו תנועות רחבות שרמזו לי להשמאיל יותר, אולי הכירו שם שביל. כל צעד היה הימור ודימיתי לשמוע בו את רעם הפיצוץ. הזיכרון מַשמיט בתבונתו אירועים כאלה ואין לדעת איך יצאתי משם בשלום והגעתי עדיהם, שְׂרוטה ומבוהלת.

טוביה ודוביק עמדו, חוורים כסיד – ואולי זה צבע השחר שהתחיל לעלות? – בחברת שלושה אנשי או"ם כחולי מדים. טוביה חיבק את כתפי ולחץ על זרועי באצבעו קווים ונקודות. קלטתי: קיוּ-אַר-טִי סיגנַלס, כלומר, תסתמי ואל תזכירי מורְס. שלא ידעו שאנחנו חיילים.

אנשי האו"ם, שחזרו משתייה הגונה ב"פִינק", ראו את שני הבחורים על הסלע ודרשו מהם לגשת למחסום. אלה הסבירו שיש עוד בחורה אי שם בקוצים והאו"מניקים התחילו לחשוד ולשאול שאלות. הזקיף כבר הרים את טלפון השדה והתכוון להעיר את מפקדו, ומפקד שהעירו אותו נעשה קְצר רוח ומזמין מיד את ועדת שביתת הנשק, וברגע שנצטרך להזדהות ויתברר שאנחנו חיילים בתלבושת אזרחית, תפרוץ תקרית גבול בינלאומית. דוביק, שהאנגלית שלו היתה יותר שוטפת, הסביר וחזר והסביר שאנחנו סתם צעירים רומנטים.

הבינלאומיוּת לא נגעה לליבי כמו החשש מהדין וחשבון שאצטרך לתת למפקדי. הרמתי את עיני וראיתי שאחד משני האו"מניקים הוא ג'וני ולא אחר.

 "Heavens," אמרתי לו, "הרי אתה יודע מי אנחנו."

ג'וני הרגיש חשוב, וייתכן שגם היה עוד קצת מעוניין בי, וסיפר למי שסיפר שהוא מכיר את כולנו. ההשגחה העליונה שמנעה ממני את המוקשים גרמה גם לוויסקי של פִינק לעלות להם לראש, וכל חפצם היה ללכת לישון. הם הרגיעו את הזקיף ואנו שולַחנו לדרכנו ברוח טובה.

"יותר מזל משכל," התחלחל טוביה כשהגענו למקום יישוב וליבנו חזר לפעום בקצב סדיר.

"חבל שלא חקרו אותנו בתוך הבית,", אמרתי, "הייתי יכולה סוף סוף לראות את הארמון."

"אל תתגָרי בגורל," הזהיר אותי דוביק, "לא מספיק שיצאת בשלום משדה מוקשים? איזה חמור אני שנגררתי אחריכם. יותר לא אצטרף לשום רעיונות ושום ציפורים!"

 

רחל מגיעה אל ה"בוץ" שבתחתית הספל ומעווה את פניה. אילו יכלה לשלוח לילדים את הריח של הסירה הקוצנית, שדבקה אז בגרבֶּיה, אולי היו מבינים. עצי ירושלים של קינמון היו וריחם נודף. משחרבה ירושלים לא נשתיירו אלא כשְׂעורה בגנזי המלכה צִמְצְמַאי (מן האגדה) אולי יגיע הריח עדיהם.

...במלחמת ששת הימים, שנים אחרי כן, ממשיכה רחל ונזכרת, היה טוביה בחטיבה הירושלמית שכבשה את ארמון הנציב. ברגע שיכול היה, הגיע טוביה אליי, היישר מן הקרב, קרוע ומזועזע ומלוכלך בדם. הוא הרגיש צורך לדבר, ולא אל בני משפחתו, אדרנלין המלחמה הכניס אותו לטראנס והוא סיפר וסיפר וסיפר כל פרט, איך איגפו ואיך התקדמו ונתקעו ונלחמו בתעלות פנים אל פנים, מי היה גיבור ומי היה פחדן ומי היה ולא יהיה עוד, ושדוביק נהרג. שלוש שעות הוא תאר את קרב הפנים אל פנים ומי שלא היה שם ורק הקשיב, אפילו בכל מאודו, שָמַע ולא הבין.

כשנרגע קצת שאלתי אותו: "עכשו תגיד, איך נראה ארמון הנציב מבפנים?"

"נורא," הוא אמר. "הרגשתי איום ונורא. האו"מניקים הסתלקו והכול היה מלא בחפצים אישיים, מכתבים, צילומים של בני המשפחות על השולחנות, מטפחת, נעליים. הכל הפוך וזרוק ושפוך. לא נעים. לא נעים. הסתלקנו בלי להסתכל."

נראה שהוקל לו קצת והוא היה נכון ללכת הביתה. שאלתי אותו אם הוא צריך קיו-אֵי-יו לפני שהוא יוצא, והוא אמר: "עִזבי, מי משתמש היום במורס. הכל באלחוט דיבור."

עד היום לא הייתי בארמון הנציב, דוחה רחל מלפניה את הספל הריק, אבל כבר נסעתי בעולם וראיתי ארמונות אמיתיים, והם קרובים אל בָּתי ילדַיי שֶגָלו. ההיסטוריה לא התחילה אִיתנו, אבל איתנו ייסגר פרק. עכשו אני יודעת, אֶקנה להם פיצוחים, מחליטה רחל, שאין לה כבר חשק להסתובב עוד בין החנויות. פּוֹפּיטֶעס ("גרעיני חמניות," לדינו) כמו שלנו אין אצלם. וחמוצים ממחנה יהודה. אין כַּבּושֶם הזה בעולם כולו.

סִי-קְיוּ, סיק-יו, ילדים. אבן טוֹעַן היתה בירושלים, שכל מי שאָבְדה לו אֲבֵדה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבֵדה נפנה לשם. זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה (מן האגדה). נכדתי אבדה לי בשפה זרה ואבן הטועַן בטלה מן העולם. הנה אני נוסעת אליה לערסֵל אותה בזרועותיי. מה אשיר לה בשעת מעשה? שהגורן בוערת בתל יוסף? שם שועלים יש, עלמת חן שלי (שיר ערש מתקופת העלייה השנייה) אל מה יש להתגעגע, הלא הגורן כבר הפך למרכז קניות, הכרמים הפכו לשכונות וילות והשועלים יושבים היום בבורסה.

אין דבר, מנחמת רחל את עצמה, אשיר לה באנגלית. כבר הסתדרתי גם בשפה הזו, והלגיונות הבריטים גם הם מרובבים באבק ירושלים. כפתורי המדים של אבא שלה, עם סמל הכתר של הוד מלכותו, שמורים עימה בקופסת פח ישנה. בֶּלָה צ'או-בֶּלָה צָ'או-בֶּלה צ'או-צ'או-צ'או! שלום יפתי, צעדו חיילי הבריגדה באיטליה.

ואולי, נזכרת רחל בשיר נוסף:

 

                                           Bless them all, Bless them all,   

                                           The long and the short and the tall,                   

                                           ...So cheer up my lad, bless them all.

 

אה, גם זה שיר שעבר מן העולם. שיהיו בריאים, הילדים, בכל מקום, שיהיו בריאים.

 

 

 

אמנון בי-רב

ראיון עם נערת ליווי

מזיכרונותיו של עורך עיתון

 

מתוך הספר "סיפור עיתונאי", שהופיע השבוע בהוצאת מעיין

 

אורי אלירן היה, בין השאר, הכתב המדעי של העיתון שלנו. הוא היה מעורה בכול החידושים האחרונים של המחשבים החדישים ביותר, ידע לספר על מכשירים אלקטרוניים מהפכניים והביא לעיתון ידיעות בלעדיות על המצאות שעתידות לשנות את פני העולם.

אני אומר 'בין השאר', כי יותר מכול הוא אהב לראיין אנשים יוצאי דופן. מעולם לא ידענו מאין הוא אוסף אותם. לעיתים קרובות גם לא היינו בטוחים שהאנשים הללו אכן קיימים במציאות, כי במקרים רבים הסיפורים שהביא היו בעילום שם. אם כי לזכותו ייאמר, שהוא עשה הכול כדי להביא לנו הוכחות מהימנות שכל הראיונות שלו אכן התקיימו במציאות וכי האנשים שעליהם הוא מדבר חיים ונושמים ומספרים את סיפורם אל תוך הטייפ שלו.

כך או אחרת, הסיפורים הללו היו כל כך עסיסיים, כל כך מקוריים וכל כך מרתקים, שהחלטנו לפרסם אותם כפי שהם, בלי לבדוק יותר מדי את אמיתותם ולהשאיר לקוראים להחליט אם לפניהם סיפור אמיתי או דימיוני.

שם משפחתו האמיתי של אורי אלירן היה אברמוביץ'. משום מה, הוא התעקש לקרוא לעצמו אלירן. הוא לא הסביר למה בחר דווקא בשם זה, אבל מאחר שזה היה התנאי שלו, איש לא התנגד. הקוראים התרגלו לעובדה, שכאשר מעל כתבה התנוסס השם אורי אלירן, מובטח להם סיפור שתמיד כדאי לקרוא אותו.

יום אחד נכנס אורי אלירן לחדרי וסיפר כי יש לו הזדמנות פז לראיין נערת ליווי. לדבריו, היא מוכנה לספר בגילוי לב על מיפגש שהיה לה עם לקוח מיוחד במינו, איש ציבור המוכר לכולם. מובן שהיא אינה מוכנה להיחשף בשמה ובתמונתה, וגם אינה מתכוונת לגלות את שמו של הלקוח הזה, אבל לדעתו הסיפור שלה בהחלט ראוי לפירסום.

מאחר שידעתי כי הסיפורים של אורי אלירן תורמים חלק לא מבוטל לצד הרכילותי והפיקנטי של העיתון, הסכמתי שיראיין אותה. הוא הבטיח לי שיקליט את השיחה ביניהם, כדי שאהיה בטוח שזהו ראיון אותנטי וכי אינו ממציא סיפור שאינו קיים במציאות.

 

פחות משבוע לאחר אותה שיחה הוא חזר אלי. על פניו היתה ארשת קודרת ובעיניו היה ניצוץ של כעס.

"רוצה לשמוע את הראיון שערכתי עם נערת הליווי?" הוא שאל.

לאחר מכן הניח על השולחן טייפ-מנהלים קטן, התיישב בכבדות על כיסא ולחץ על כפתור ההפעלה.

קולה של הדוברת היה ענייני וקורקטי. מניסוחיה ניתן היה להבין שאינה חסרת השכלה. היא דיברה במשפטים סדורים ובלשון בהירה. היא לא הירבתה בתיאורים, אבל היה ברור שהיא מספרת על מקרה שהסעיר אותה ושהיא רוצה לשתף מישהו במה שעבר עליה.

לכן הקשבתי לסיפורה בשקט. אורי אלירן ישב מולי והקשיב יחד אתי.

ואלה היו דבריה:  

 

איך שנכנסתי לחדר, ידעתי שהפגישה הזאת עתידה להכניס אותי לתסבוכת שספק אם אוכל לצאת ממנה בשלום.

כשראיתי את הגבר שקיבל את פני בחדר מספר 417 של אחד המלונות היקרים והמכובדים ביותר בתל אביב, הדם עלה לי לראש. ברגע הראשון רציתי להגיד: 'סליחה, טעיתי במספר החדר,' לצאת מיד אל המסדרון, למהר אל המעלית ולברוח מכאן מהר ככל האפשר.

אבל עד שחזרתי לעצמי והתגברתי על תחושת הבהלה וההפתעה שתקפה אותי, כבר היה מאוחר מדי לעשות זאת. שכן, הוא נעל את הדלת מאחוריי, לא לפני שתלה עליה את השלט המפורסם 'נא לא להפריע', חייך אלי את חיוכו המפורסם הרבה יותר ואמר לי במתק שפתיים:

"מה שלומך, יופי שבאת בהתראה כל כך קצרה."

לא האמנתי למה שקורה לי.

פוליטיקאי בכיר ומפורסם מוכן לשלם חמש מאות שקל כדי לזיין אותי.

הייתי בהלם.

איך הוא מעז, חשבתי לעצמי.

אולי הוא חושב שמאחר שאני נערת ליווי, אני ודאי גם מטומטמת, שלא יודעת מה מתרחש סביבה ולא מכירה את פרצופיהם של פוליטיקאים.

אולי הוא חשב שאם אראה אותו לבוש בחלוק לבן עם סמל המלון על חזהו, מסתובב יחף בסביבה נייטרלית, לא אזהה את פרצופו ואתייחס אליו כאל עוד לקוח שהזמין אותי לפגישה חד פעמית ובלתי מחייבת.

אולי.

ואולי הביטחון העצמי המופרז יחד עם השתן עלה לו לראש והוא הפסיק להתייחס אל בני האדם המסתובבים סביבו כאל יצורים חושבים ומבינים.

אולי החנפנות שהוא זוכה לה מצד כל הלקקנים המקיפים אותו יום ולילה ומוכנים למלא אחר כל הוראה שלו, היא שנסכה בו האומץ המופרך הזה לשכור חדר במלון מפואר ולהזמין אליו בחורה צעירה להרפתקה מינית מזדמנת.

אולי.

עמדתי במרכז החדר, משתדלת שמבטי לא יפגוש במבטו. חשתי שפני סמוקים מפחד ואולי גם מבושה. פחדתי שמילה אחת מיותרת שאומר, תבהיר לו שזיהיתי אותו. חששתי מתגובתו. לא היה לי מושג מה הוא יכול לעשות במקרה כזה.

אבל התנהגותו החופשית והחיוך הרחב ששלח לעברי, הפריכו את כל חששותיי.

"חמודה," הוא אמר לי בחיוך נעים למדי, "את יכולה להרגיש את עצמך כמו בבית. תשכחי מי אני. תתייחסי אליי כמו שאת מתייחסת אל כל הגברים שאיתם את נפגשת. אחרי הכול, אל תשכחי שגם פוליטיקאי הוא בן אדם, עם צרכים משלו, אפילו עם שיגעונות משלו. אז תפסיקי להסס ולהתבייש. אם את רוצה, את יכולה להתפשט כבר עכשיו. אגב, בא לך להתרחץ קודם, או אולי אחר כך?"

ובאומרו זאת הוא הסיר את החלוק מעל גופו ועמד מולי עירום לחלוטין, מחייך לעברי את החיוך המוכר שלו ומתבונן בי בסקרנות גלויה.

הוא לא היה בין הפוליטיקאים המבוגרים ביותר. גופו היה שמן למדי, אבל לא מכוער או דוחה. עורו הלבן בלט על רקע פניו השזופים. זכרתי שבדרך כלל הוא הרכיב משקפיים במסגרת כהה, שהיקנו לו מראה מכובד ומרוחק. אבל עכשיו, כשהיה בלעדיהם, הוא נראה לי צעיר ורענן הרבה יותר. בשערו כבר החלו להופיע פסים לא מעטים של שיבה והוא היה דליל למדי, אבל מצחו הגבוה דווקא התאים לפניו העגולים וסנטרו המרובע היקנה לו מראה החלטי ונמרץ.

סקרתי את גופו בגניבה. רגליו היו דקות מדי וכמעט ללא שיער. ידיו היו תלויות על כתפיים שמוטות מעט ומשום מה הן נראו לי רכרוכיות מדי. בטנו העגולה היתה רחבה ובולטת קדימה ומתחתיה הידלדל לו זין קטן וחסר חיים.

החלטתי להתנהג בטבעיות רבה ככל האפשר.

הנחתי את התיק הקטן שלי על שולחן עגול שניצב לא הרחק מהמיטה והתחלתי להתפשט. עמדתי קרוב מאוד אליו, וראיתי שעיניו עוקבות בסקרנות מציצנית אחרי כל תנועה שלי.

תחילה בעטתי מרגלי את נעלי. אחר כך הסרתי בתנועות איטיות את השמלה הדקיקה שלבשתי ונשארתי לעמוד לפניו בתחתונים וחזייה.

הוא חייך למראה שנשקף אליו, וכדי להתבונן בי בנוחיות רבה יותר, השתרע על המיטה כשהוא שוכב על גבו, ראשו על הכר ושתי ידיו מתחת לראשו.

הורדתי את החזייה וזרקתי אותה על הרצפה. עיניו התמקדו בשדי וראיתי שנדלק בהן הזיק הגברי המוכר של תאווה מתעוררת. מאחר שכך, הסרתי גם את התחתונים ונעמדתי מולו, במרחק של פחות ממטר ממנו, עירומה.

הוא סקר את גופי בחמדה. עיניו ננעצו במשולש השעיר שבשיפולי בטני וראיתי שאיברו הקטן, שהיה שמוט עד כה ללא תנועה, מתחיל להתעורר.

"בואי אליי," הוא אמר ופינה לי מקום לידו על המיטה הרחבה.

התיישבתי לצידו והעברתי את ידי בתנועות ליטוף רכות על ירכיו הלבנות.

"תפסיקי למזמז לי את הרגליים," הוא אמר בבוטות, "אני רוצה שתתחילי למצוץ לי."

לא עניתי לו. הושטתי יד אל התיק שלי, פתחתי אותו והוצאתי מתוכו קונדום.

"השתגעת?" הוא אמר כשהבין את כוונתי, "מה את חושבת, שאני חולה איידס? תמצצי לי בלי הגומי המגעיל הזה."

מאז שנכנסתי לחדר, עדיין לא אמרתי אפילו מילה אחת. תחילה חששתי לדבר. אחר כך החלטתי לשמור על שתיקה, כדי לא להסתבך במילה מיותרת.

אבל עכשיו נעצתי בו מבט חד ואמרתי לו בקול תקיף ובנימה חד משמעית:

"אין דבר כזה בלי גומי. אם אתה לא רוצה להשתמש בקונדום, אני מוכנה להתלבש וללכת. תוכל לקבל את כל הכסף שלך בחזרה."

הוא הביט בי בעיניים גדולות, שיותר מכל הביעו הפתעה ואולי אף תדהמה מעוצמת התקיפות שנשמעה בקולי.

אחר כך חשבתי, שאולי אינו רגיל שידברו אליו בטון שכזה. אולי עדת העוזרים והיועצים שמקיפה אותו משתמשת תמיד רק במילים 'כן, אדוני.' ואולי חשב לעצמו, שהכסף ששילם מקנה לו את הזכות המלאה לדרוש ולקבל כל מה שיעלה בדעתו.

העובדה היא, שלפתע השתנתה התנהגותו מהקצה אל הקצה. את הבוטות וגסות הרוח שהפגין רק דקה אחת קודם לכן, החליפה התנצלות ובקשת סליחה, שלפחות על פניה נשמעה לי כנה ואמיתית.

"אופס," הוא אמר, "אני נורא מצטער. אני לא יודע מה קרה לי. התנהגתי כמו חזיר חסר התחשבות. אני מבקש ומקווה שתנסי לשכוח את מה שאמרתי ואת כל מה שהיה בינינו עד עכשיו."

הוא השתתק לשניות אחדות, מסתכל אל תוך עיניי במבט כמו מיוסר, ואחר כך המשיך:

"אני באמת מבקש סליחה. אני יודע שקשה להתעלם מעלבון. אבל מאחר שאת כבר כאן, בואי ננסה להתחיל את הכול מההתחלה, כאילו שרק עכשיו נכנסת לחדר הזה."

משהו בהבעת פניו גרם לי לחשוב שהוא מדבר בכנות. ייתכן שהיו אלו עיניו, שמעטה דקיק ונוצץ כיסה אותן בשעה שהסתכל אל תוך עיניי. אולי נימת קולו, שהיתה בו תחינה אמיתית, גרמה לי להאמין שהוא מתכוון לכל מילה היוצאת מפיו. וייתכן שיותר מכל אלה גרם לכך מראהו של הזין שלו, שקודם לכן כבר הזדקר בגאווה כלפי מעלה ועתה היה שוב שמוט תחתיו, מוטל בין רגליו עלוב ומצומק.

על כל פנים, החלטתי להיענות לבקשתו.

הנחתי את הקונדום, שעדיין היה אטום בעטיפתו המבריקה, על הכוננית שבצד המיטה, ושלחתי חיוך מפויס לעברו של הגבר השוכב לפני במערומיו.

יכולתי לזהות בבירור את תחושת הרווחה שאפפה אותו. פניו נותרו עדיין עם אותה הבעת רצינות מתנצלת, אבל הוא הושיט לעברי את ידיו ומשך אותי אליו. שכבתי עליו במלוא גופי והוא חיבק אותי בזרועותיו וכבש את פניו בצווארי, מעטיר עליו נשיקות חמות, כאילו הייתי אהובתו היחידה. ידיו ליטפו אותי על גבי ברכות, ירדו אל אחוריי ועטפו אותו באצבעות פסוקות.

התרוממתי מעט מעליו, נשענת על ידיי ועל רגליי, והתחלתי לעבור עם שדיי על פני כל גופו. תחילה על חזהו, משם לבטנו ואל מה שמתחתיה, עד שהרגשתי שהוא חוזר לעצמו ומתחיל להתעורר לקראתי. רק אז התיישבתי עליו, רגליי משני צדדיו, מלטפת את גופו בשתי ידי ומעסה ברכות את אשכיו ואת איברו, שעכשיו שוב גדל לממדיו הקודמים והזדקר לעברי רוטט מתשוקה.

הוא שכב מולי, מביט לעברי בעיניים אסירות תודה. לא הסתכלתי עליו בשעה שלקחתי שוב את הקונדום, הוצאתי אותו מעטיפתו וכרכתי אותו על הזין שלו, מחליקה אותו עד לבסיסו. כשסיימתי, התכופפתי אליו, החזקתי אותו בשתי ידי ועטפתי אותו בין שפתיי, מחדירה אותו אל תוך פי ומוצצת אותו, תוך שאני נעזרת בלשוני.

מעלי שמעתי אותו משמיע אנקת הנאה מתמשכת. גופו התקשח מתחתי והוא גמר מייד בתוך פי, עוד בטרם הספקתי לקום ממנו.

אחרי שנרגע מעט ופקח את עיניו, מביט בי באותו מבט מתנצל, הצצתי בשעוני בגניבה. חלפו פחות מחמש עשרה דקות מאז הגעתי לכאן. על פי ההסכם הבלתי כתוב בינינו, אני עומדת לרשותו ולשירותו שעה שלמה. שכבתי לידו, שותקת, מלטפת את חזהו ואת בטנו. הזין שלו התכווץ לאיטו ואני קילפתי ממנו את הקונדום וניגבתי אותו במגבת קטנה.

להפתעתי, הוא חיבק אותי בידו השמאלית ומשך אותי אליו, מצמיד אותי אל גופו במחווה של אהבה בלתי מובנת. שפתיו נצמדו אל מצחי ונשקו אותו ברכות, כאילו הייתי בתו.

שכבנו כך בשקט רגעים ארוכים. ידיו חיבקו אותי ומדי פעם נעו על גופי בלטיפה רכה. הוא כמעט שלא הסתכל לעברי. עיניו היו נעוצות בנקודה נעלמת בתקרה. לאחר דקות אחדות הוא החל לדבר.

על אף שחלפו כבר מספר חודשים מאז שהתחלתי בעיסוקי כנערת ליווי, מעולם לא נתקלתי באדם שיתוודה בפניי בפירוט כה רב ובגילוי לב כה מלא, על הבעיות האישיות המעסיקות אותו ומעכירות את חייו.

תחילה דיבר על אשתו. סיפר שנישאו משום שנכנסה להריון ולא משום שאהב אותה או מצא בה משהו. אחרי שנולדו הילדים, נותק הקשר ביניהם. הוא התמסר לעסקנות ציבורית ואילו היא עוסקת במקצועה ובענייניה. הם חוזרים הביתה רק כדי לישון. כמעט שאינם מדברים ביניהם. כבר שנים רבות שלא נגעו זה בזה.

"אנחנו כמו שני אנשים זרים," הוא אמר בנימה מרירה של אכזבה עמוקה, "ישנים בשני חדרים נפרדים. יוצאים מהבית בלי להגיד שלום. חוזרים הביתה בשעה מאוחרת מאוד וכל אחד נכנס לחדרו, סוגר אחריו את הדלת ואינו יוצא משם עד הבוקר. אני לא זוכר מתי אכלנו יחד ארוחה משותפת. כבר שנים שלא הזמנו חברים הביתה ואנחנו גם לא מוזמנים לחברים משותפים. בעצם, אין לנו כאלה. החברים הבודדים שהיו לנו פעם, התרחקו מאיתנו ואין לנו שום קשר איתם."

הקשבתי בשתיקה. מדי פעם רציתי לשאול משהו, אבל הוא כאילו התעלם מקיומי. זאת, למרות שכל הזמן ידו היתה מונחת מתחת לצווארי בתנוחת חיבוק כמעט אבהית.

אחר כך החל לדבר על ילדיו. הם עזבו את הבית ברגע שהתגייסו לצבא. האווירה המנוכרת בינו לבין אשתו פגעה בהם כבר מגיל צעיר, אבל הם המשיכו לגור בבית עד שסיימו את לימודיהם. ואז, ברגע שיכלו, מצאו לעצמם מקומות מגורים אחרים וכמעט שאינם מראים את פרצופם בבית. לפעמים חולפים שבועות ארוכים עד שהוא רואה אחד מהם. כשהוא מתקשר אליהם, עונה לו מזכירה אלקטרונית. הוא משאיר הודעה, מבקש לחזור אליו, אבל הם מעולם לא מתקשרים.

"לפני שנה," סיפר בקול נשבר, "אישפזו אותי בבית חולים לבדיקות. חשדו במשהו, שבסוף התברר כלא כלום. השארתי לאשתי ולילדים שלי הודעות טלפוניות שאני מאושפז. לא ביקשתי שיבואו לבקר אותי. האמת היא שגם לא קיוויתי שיבואו. רציתי רק שיידעו מה המצב. אף אחד מהם לא הגיע. אף אחד מהם גם לא התקשר. אחרי שבוע השתחררתי מבית החולים וחזרתי בעצמי הביתה."

הוא נשם נשימה עמוקה ועצם את עיניו לדקה ארוכה. לפתע פקח אותן והביט לעברי בחיוך מוזר.

"את יודעת," לראשונה מאז החל לדבר פנה אלי ישירות, "במשך תקופה די ארוכה היתה לי ידידה. אפשר לקרוא לזה אהובה. נפגשנו באחת הישיבות הממושכות שקיימתי במסגרת תפקידי. היא מצאה חן בעיני. היה לה מרץ לעשות דברים, והיו לה רעיונות איך לבצע אותם. חשבתי שאם היינו נפגשים כאנשים צעירים, אין ספק שהיינו מחליטים לבנות את חיינו ביחד. ואז אולי גם כל חיי המשפחה שלי היו נראים אחרת."

הוא השתתק, כאילו היה מהרהר לעצמו איך לספר את הסיפור הכל כך אישי. ואז המשיך לדבר:

"אחרי הישיבה ניגשתי אליה והזמנתי אותה לארוחת ערב. היא הסכימה מיד. בילינו יחד ערב מקסים ואחר כך היא הזמינה אותי לדירתה. ישבנו ושוחחנו במשך שעות ארוכות. הצלחנו לעניין זה את זו בכל הנושאים שדיברנו עליהם. היא היתה אישה מרתקת, חכמה, רחבת אופקים ובעלת כושר ביטוי מדהים. נשארתי שם כל הלילה. גם במיטה היתה בינינו התאמה נדירה. פתאום הייתי מאושר. הרגשתי שמצאתי את האדם האחד והיחיד שיכול לשנות את חיי."

לפתע עברה בו צמרמורת.

"מובן שהמשכנו להיפגש לעיתים קרובות," הוא אמר, "אבל חודשיים לאחר הפגישה הראשונה שלנו, היא נהרגה בתאונת דרכים."

ואז עבר לדבר על עצמו.

סיפר על ילדותו בעיירה קטנה, על הוריו שניהלו חנות גדולה לצורכי בית, אבל ידעו להקדיש לילדיהם את כל הזמן הפנוי שלהם וסייעו להם להמשיך ללמוד, לרכוש את ההשכלה המתאימה ולצאת לחיים כשהם מצויידים בכל הדרוש. מכאן עבר לתאר את דרכו אל הפוליטיקה, סיפר איך היה עסקן מפלגתי מתחיל, שהתקדם לאט לאט, ממישרה למישרה, מתפקיד לתפקיד, עד שהצליח להתברג בין בעלי התפקידים הבכירים.

"אבל כמו שאת רואה," הוא המשיך בנימת ניצחון, "הסבלנות וההתמדה והמאמץ מוכיחים את עצמם. היום אני עומד באחד הצמתים החשובים. יש לי כוח, יש לי השפעה, יש לי מעמד, ואני מקווה שיש לי גם סיכוי להתקדם ולמלא תפקידים חשובים הרבה יותר."

לפתע השתתק.

הבטתי בשעוני. הוא דיבר ללא הפסקה יותר מחצי שעה.

משהו בסיפור האישי שלו עורר בי תחושה של רחמים לגורלו. נזכרתי בתחילתה של הפגישה שלנו. האדם הגס והבוטה נהפך באחת לגבר חבול ופגוע מצד אחד, ממש כפי שהיה גם פוליטיקאי בוטח בעצמו ותקיף מצד שני.

לא ידעתי מה לחשוב עליו ואיך להתייחס אליו.

הנחתי את ידי על חזהו וליטפתי אותו בתנועות רכות. הוא נשאר לשכב ללא תנועה, ולכן החלקתי אותה לעבר בטנו ומשם המשכתי אל בין רגליו.

הוא הפנה אלי את ראשו ובעיניו ראיתי שוב את המבט המוכר, ממנו השתקפה יותר מכל הבעה של הכרת תודה.

המשכתי ללטף אותו עד שהתעורר למגעי. כשהיה הזין שלו זקור וקשוח, הלבשתי עליו קונדום נוסף. הוא הסתכל בידי העסוקות ועל פניו התפשטה הבעה של קורת רוח.

במחצית השעה שלאחר מכן הוא היה כמו כל הגברים. מקבל בהנאה את ליטופי, משמיע קולות קטועים כשנגעתי במקומות שהלהיבו אותו במיוחד, מאפשר לי ליזום ולבצע, מניח לי להחדיר אותו אל תוכי כשאני רוכבת עליו, מתאים את תנועותיו לתנועותי, ואפילו מנסה לפצות אותי על מאמצי בליטופים גולמניים משהו, אבל עם המון רצון טוב ויחס אישי שלא ציפיתי לקבל ממנו.

בסוף, לאחר מאמץ ניכר, הוא גמר פעם נוספת, תוך שהוא משמיע אנחה קולנית ועמוקה ונשאר לשכב על גבו, סחוט ומסופק.

קמתי מהמיטה ונכנסתי למקלחת. שטפתי את עצמי, הסתבנתי בתשומת לב ואחר כך עמדתי דקות ארוכות מתחת לזרם המים, נהנית ממגעם הרטוב והחמים. אחרי שהתנגבתי במגבת גדולה ורכה, התלבשתי וחזרתי אליו.

הוא עדיין שכב על המיטה כמו שהשארתי אותו, עירום וחשוף, עיניו עצומות, ידיו מונחות משני צידי גופו.

חזהו עלה וירד בקצב אחיד.

משום מה, חשתי צורך מוזר ובלתי מוסבר להיפרד ממנו.

לכן, לפני שיצאתי, כיסיתי את גופו בסדין, התכופפתי אליו ונגעתי בשפתי על מצחו.

 

השתררה דממה.

אורי אלירן לחץ על כפתור המפסק ומשך אליו את טייפ המנהלים.

הוא שתק ועיניו היו נעוצות אי שם בין השולחן לבין הכיסא שישב עליו.

"סיפור עצוב," אמרתי לו.

"אתה לא מתאר לעצמך כמה עצוב," הוא אמר בקול נמוך.

הפניתי אליו מבט שואל.

הוא התחמק מלפגוש את עיני והמשיך לדבר כאילו הסיפור ששמענו זה עתה נוגע לו באופן אישי:

"ואני לא בטוח שאני רוצה לפרסם את הכתבה הזאת."

"מדוע?"

הוא היסס שניות ארוכות בטרם ענה לי.

לבסוף הרים את עיניו ואמר בנימה שהיו בה כעס, יאוש ומרירות גם יחד:

"מפני שהפוליטיקאי הזה, ששילם חמש מאות שקל לנערת ליווי כדי לשכב איתה, הוא אבא שלי."

 

 

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק ל"ג. שופרות בבגדאד

את שעון הזמן החליפו לפני שני לילות, וכעת תקופת ההסתגלות. משמע, שכאשר יצאתי לפני כן בחמש וחצי בבקר, עוד ראיתי הכוכבים ברקיע, ואולי גם פֵּלַח ירח פה ושם. כך שחזרתי הביתה שעה לאחר מכן, כאשר בקושי נתקלתי בקרני השמש שזרחה אחרי השעה שש.

ועתה, לא כוכבים ולא ירח, כי אם כמעט אור מלא, והשמש מקיפה אותי בחוּמה עוד בתחילת דרכי, וזה מחייב משקפיים כהות וכובע. אני מתאר לי שלא יארך הרבה ובעוד כשבועיים או שלושה זה ישתנה לכיוון קיצור היום והתארכות הלילה ושוב אצא כמעט בחושך ואחזור בלי שהשמש תכה בי. ואז יהיה גם צונן יותר, ובצער אפרד מבגדַיי הקצרים והקלים לטובת ארוכים ומחממים, שימלאו אותי זיעה. חילופי העונות.

בדרך כלל אני מנסה לצעוד במסלול פנוי מאנשים ובעיקר ממכוניות שמרעישות, מעשנות ומטרידות. למזלי עדיין נותרה כברת דרך כזו בהיקף גבולותיו של בית החולים שליד ביתנו, ובגלל זה אני נתקל מדי פעם בחוגלות, ארנבות וסתם ציפורים. הם מרגישים מעין שלווה באזור. ורק מדי פעם חולפת לידי עגלה עמוסה דברים, נגררת על ידי טרקטור מרעיש, הדוחק אותי הצידה לשוליים. ישנה אוכלוסיה קטנה שחיה בשלום עם השעות המוקדמות הללו של הבוקר. כגון זקן אחד שהולך קצת כפוף עם מקל, ואומר שעבר את גיל השמונים, מברך אותי לבוקר טוב ויום נעים, ועוד אישה מן הסביבה הקרובה שצועדת בהתמדה בכיוון חזרה לביתה כאשר אני רק יוצא לצעדתי. וגם איש מבוגר עם כלב רוטוויילר והוא מחזיק אותו חזק מאוד ובחרדה.

היום ראיתי מרחוק אישה מבוגרת, שמנמונת מעט, לבושה שמלה שחורה קצרה מתנפנפת, צועדת לאיטה לכיוון פינה מבודדת אחת, שם במרחב הגדול של חצר בית החולים. בדרך כלל איש לא פוקד את הפינה המרוחקת הזו. להוציא אולי את אלה אשר רצונם להתבודד ולשוח עם אלוהיהם.

לפי קצב הליכתה ניחשתי מרחוק שזו לא המטיילת הקבועה. היא צועדת מהר יותר. בהכירי את המציאות, חשבתי שזו מן הסתם קרובה של מישהו המאושפז במחלקה לטיפול נמרץ ניתוחי לב הקרובה, כשהוא קרוע ושסוע ומחובר לצנרת מזמזמת ולמוניטורים שונים. והיא אחת מן הקרובים הממתינים מחוץ למחלקה, והם חסרי שינה ומרוטי עצבים, ומוצפים דאגה. והיא אך מנסה להפיג את עייפותה בצעדה איטית בבוקרו של יום.

כאשר עברתי הרחק ממנה, כמאה מטרים, שמעתי קול דיבור רם מהול בבכי שבא מן הכיוון שלה. הסבתי את פני וראיתי את אשר ניחשתי מתחילה: היא צעדה לפינה מבודדת על מנת שתוכל לפרוק את המתח המצטבר בה, ולשפוך דמעות צער ותחנונים ולזעוק ולהתפלל לאלוהים שיתחשב ויקל ויזרז ההחלמה של קרובה המוטל מעבר לקיר.

חג ראש השנה היה רק לפני יומיים. בעת תפילת השחרית בבית הכנסת, קראנו את פרק א' מספר שמואל א', על חנה, שעלתה לשילה להתפלל ולהשיח את מר לבה במקום הקדוש בו שימשו כאחראים עֵלי הכהן ובניו, עליהם אומרים שהיו מניאקים והתעסקו עם המתפללות שבאו לבקש סעד נפשי במקום הקדוש, וזאת כפי שקורה גם בימינו אנו. והנה "חנה" אחרת בסיטואציה דומה נקרתה בדרכי הבוקר.

בשובי, השתדלתי לעשות איגוּף על מנת שדרכינו לא יצטלבו ולא אפריע לה בהתבודדותה.

 

ובתפילה בבית הכנסת הבגדאדי ברמת גן, לפני יומיים, בבוקרו של יום א' דראש השנה, נמלאתי אכזבה. ראשית, החזן הצעיר, בעל הקול הערב מאוד, הוחלף על ידי מישהו אחר, צעיר, שאמנם השתדל לדייק בנעימות ובטעמים, אך זה לא היה זה.

והקהל שהייתי רגיל לפגוש כל שנה, החל מן השמָש והגבאי ועוזריהם, והאמרגן הנמרץ ובנו על ידו, ואף חלק ניכר מן המתפללים שהכרתי ובירכתי כל שנה ב"תזכו לשנים רבות, ומועדים לשמחה," וכיוצא בזה. והאיש המבוגר, הפנסיונר, שישב בשורה אחת קדימה לנו, מצד ימין, ונראה ידען ולפיו יישק דבר, לא נראה הפעם בינינו. ודודי סיפר לי שהוא אדם נפלא ואת עיתותיו היה מקדיש בין היתר ללימוד והדרכת תלמידים, כמובן חינם אין כסף, והיה מעודדם לבוא לשיעורים בבית הכנסת באמצעות מתנות ופיתויים שונים, סוכריות ומשחקים. ופעם או פעמיים בשבוע היה נוסע לירושלים ללמוד בישיבה, ממנה אהב לשאוב תורה להרוות צימאונו לדעת. כנראה שכבר איננו בעולם, אם הוא מחמיץ את תפילת השחרית של יום א' דראש השנה.

וכן אחרים, ששנים רבות נהגו לשבת במקום הקבוע ליד תיבת החזן, ואהבו כמובן לארוב לשגיאות שונות של המתפללים שעלו לתיבה לקרוא בספר התורה. כמתואר להלן על אודות נוהג זה. מכולם כמעט שלא נראה איש. שלא לדבר על הרוח החיה (בה"א הידיעה) של המקום, הלא הוא דודי ז"ל (שהיה ממקימי בית הכנסת) שכל כך חסר לי כאן וגם בכלל. ונדמה היה לי שנקלעתי למקום אחר ובזמן אחר.

בבגדאד, עיר הולדתי, נהגו להתפלל שחרית בשתי משמרות. משמרת ראשונה החלה עם שחר בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר. המשמרת השנייה התחילה בשמונה או בתשע בבוקר אחרי סיום הראשונה. אבי בחר תמיד ללכת למשמרת הראשונה, כמובן. לזו היו היופי והייחוד שלה.

ראשית, השמש היה בא ודופק בדלתנו וצועק בקולי קולות "א-ל-י-הו!" – "א-ל-י-הו!" – בשעה שלוש בבוקר! וכן הלאה, לכל מזמיני ההשכמה לתפילת השחרית. וכך המנהג מימים ימימה.

אבי היה קם וגורר גם אותי ממיטתי והולך להתלבש ולהתכונן. אני כמובן שהייתי נופל חזרה על יצועי להמשיך את השינה המתוקה של השחר. אלא שבסיבוב השני, היה אבא מצליח לגרור אותי סופית לעולם העֵרוּת.

לוקחים את הציצית וספרי התפילה, ולבושים בגדי חג מדדים לבית הכנסת בחושך, ופוגשים בדרך את ה"צַ'רְחָ'אצִ'י", הוא הנוטר המוסלמי היחף והעני, שהולך עם גלבייה לעורו וכובע (עַרַקְצִ'ין) לראשו, והוא סובב בלילות בשכונה, כביכול לשמור מפני הגנבים. אך תדיר עשה יד אחת איתם במעלליהם. וכן היה מופיע תמיד בזמן חגיגה כלשהי לקבל צלחת אוכל וגם כמה מעות.

בימי חגם של היהודים היה הצָ'ארְכָאצִ'י בא ומברך אותנו בברכת חג שמח, וזה כדי להזכיר לנו שיש לשלשל לידיו קצת מעות. ואמנם היינו משלשלים לידיו העניות כסף "עִידָאנִיָיה", כלומר דמי חג.

וכן היינו פוגשים בדרך יהודים אחרים שאף הם בחרו לקום השכם למשמרת ראשונה של התפילה, ומברכים איש את רעהו ב "תזכו לשנים רבות, ומועדים לשמחה," ונענים ב"תזכו ותחיו לאורך ימים. חגים וזמנים לששון."

בדרכנו לבית הכנסת היינו חולפים על פני בית הקַהוָה, הוא ה"צָ'איְ-חָ'אנֶה", שעדיין לא החל בפעילותו, והמלצר שישן שם בלילה, מכורבל על ספסל פינתי כלשהו, אך קם והחל מחמם מים. תה או קפה עדיין לא הספיקו להתבשל, ואבא נהג להתעכב מעט שם והסתפק ב"קִינְדָאע'", כוס מים חמים, להרטיב את הגרון.

כך שהספקנו להגיע לתפילה בזמן. תמיד נהניתי לשמוע את החזן שידע לסלסל בקולו, ואף היו שידעו בדיוק את הקטע בו היה מאריך בסלסוליו, והעלו חיוך על שפתותיהם. הוא היה מן המשובחים בחזני בגדאד (וכי אבי יסתפק בפחות?) ושמו היה "יָאמֵיין אַסְלָאן", והיה ידידו של אבי גם מחוץ לבית הכנסת. זה היה אולם ענקי בקומת הקרקע הפנימית של בית הספר על שם "מנשה סָאלֵח". שהזכרתיו גם במקומות נוספים ב"סיפורי בגדאד" שלי.

אימי היתה מצטרפת לתפילה מאוחר יותר. היא הופיעה בתלבושת חג מיוחדת, עטופה בגלימה רקומה בחוטי כסף "אִיזָאג'" (גלימה חגיגית). עזרת הנשים היתה בקומה העליונה, נהגנו להביא מבעוד יום מן הבית כסאות לצורך ישיבתן של בנות המשפחה, שכן ריהוטו של בית הכנסת לא הספיק למלא את הדרישה בימי חג ומועד.

חוויות הילדות שלי מבית הכנסת, זמנן בימים ההם. אני מעלה אותן בזיכרוני בערגה שבאה עם חלוף השנים, שבמהלכן אדם מתגעגע לנופי ילדותו. במשך התפילה היה אבי מראה לי בסידור את המקום אליו הגיעו בקריאה, שכן לא יכולתי להדביק את קצב "הריצה" של החזן.

רוב האנשים יצאו מדי פעם להפסקה קצרה לחצר בית הספר, להתרענן מהישיבה הממושכת, ואלה שהעלו עשן באפם ולא יכלו בלי הסיגריה, נהגו אף להצית להם אחת אם זה לא היה שבת או יום כיפור.

אחד הדברים המרתקים בתפילה של ראש השנה ויום הכיפורים, במיוחד עבורנו הילדים, היתה כמובן התקיעה בשופר.

התוקע נראה תמיד איש חזק שריאותיו בעלות יכולת שאיפה ניכרת ונשיפה בהתאם. והתוקעים היו מתאמנים בימים שקדמו לחגים, כדי שלא יזייפו חלילה בעת התפילה. אבא הסביר לי את ראשי התיבות של סלסולי השופר המופיעים בסידור, וכך למדתי לעקוב אחרי התוקע ולדעת מתי הוא יסיים. פרטיטורה. למעשה כל יהודי יכול לתקוע בשופר. אלא שהמנהג הוא לתת לשליח ציבור לעשות זאת.

ואבא, שאהב חידושים ואמצאות לרוב, עד אין סוף, כמובן שהיו לו כמה וכמה שופרות בבית. אני זוכר שמוכר השופרות בא אלינו הביתה עם שק מלא מהם, בכל מיני צבעים ועיבודים, חלקם משוייפים ואחרים יותר גסים, חומים, שחורים, בצבע קרן ועוד. אבא ניסה אותם ורכש אחדים מהם. והלא אנו אף פעם לא תקענו בהם בבית הכנסת. שיהיו. לא ייתכן שלא יִמָצְּאוּ אצל אבא כל כלי הקודש. ובכלל הוא החזיק בבית דברים שונים ומשונים שלא היו לאף אחד אחר.

השופרות שלנו היו צרורים בשק לבן סגור וקשור ומונחים בארון הקיר. לפני החגים, עדיין החופש הגדול, אנו הילדים היינו מוציאים אותם ומתחילים לתקוע בהם בהנאה רבה, לקול גערותיה של אימא, שטענה שעושים לה חור בראש. שכן, לא קיפחנו את חברינו מהשכונה, ואיפשרנו גם להם לנסות את כוחם וללמוד את המלאכה.

לפי דרישתה של אימא הכל היה חייב לחזור להיות ארוז וקשור וסגור ומונח בדיוק באותו המקום שאבא הניחם, שמא הוא לא היה מרשה לנו להתעלל בהם.

 

ידיעותיו של אבא בעניין התפילה ומה חייבים ומה לא, מתי אומרים מה, ומתי מדלגים, היו רחבות. בילדותו ובנערותו למד הרבה בחדר וכן גמרא, תלמוד, פלפולים ופרשנויות לרוב. לא הייתי אומר שלא אהב להפגין זאת מדי פעם ולהתפלמס על העניינים הללו, שאחרים קיבלו אותם כמובנים מאליהם.

למשל, תפילת יום הכיפורים היא ארוכה ללא סוף. אם יוצאים מתוך הנחה שבבית ממילא אין מה לעשות, וכך הצום יעבור מהר וקל יותר, מקבלים את הגירסה שכל המאריך הריהו משובח.

אחרי גמר התפילה הרשמית מתחילים ב"מוּסָפִים". מוסף אחד ועוד ועוד. זה נכתב על ידי רב פלוני והשני על ידי פלמוני וכך הלאה. כך ממלאים שעות תפילה ארוכות.

אבא אהב להתפלמס כאן ולומר שדי בתפילה הרשמית וכי המוספים אינם חובה, ועל כן היה קם מקפל את טליתו ויוצא. לא שהיה לו מה לעשות בבית ביום הצום, אלא שהיה חייב לתת ביטוי לדעותיו רצונו ועצמאותו.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

 

Release at least one of our prisoners!

 

It seems our government under the lead of Mr Olmert Acting as Prime Minister considers to release more Palestinian prisoners as gesture of good-will (whatever that may be) on occasion of Ramadan.

May I suggest that our government acts at least once also in the interest of Israel – and suggests to our peace-loving Palestinian neighbors to allow Jewish prayers on Har haBaith [Temple Mount} and in Sichem / Nablus at Joseph's Tomb – at least during our holidays of Rosh haShannah, Yom haKippur; and Succoth; and on top, release at least one of our prisoners – as a good-will gesture from their side.

Dr. Asher Eder

Jerusalem

 

 

שו"ת אליהו הכהן

 

שלום לך, אהוד,

הנה תשובותיי לשאלות שהופנו אליי בגיליון 277 של עיתונך:

 

1. למאיר ריבקין:

 השיר "בן עשרים" התפרסם בארץ בימי מלחמת העצמאות, כשהושמע ברדיו בביצועה של הזמרת שרה יערי. זו היתה ההקלטה היחידה של השיר, שנעשתה באולפן ביתי בגבעתיים בתקופת המלחמה, והוטבעה על גבי תקליט קצר נגן ושביר של חברת "צליל" שהונע במהירות של 78 סיבובים לדקה. את המילים כתב אהרון אשמן ואת המנגינה הלחין אברהם מינדלין.

אף כי השיר נחשב לאחד משירי מלחמת העצמאות, בפועל הוא נכתב והולחן בארץ בשלהי ימי מלחמת העולם השנייה. החייל הצעיר שהיה "בן עשרים, עשרים ושתיים ואולי רק בן י"ט", היה בן הארץ שהתנדב לבריגדה היהודית, שלחמה עם צבאות בנות הברית באירופה.

רמז על המלחמה ביערות תמצא בבית השני של השיר שלא נכלל בטקסט שהבאת:

"הוא נלחם בניר, ביער

בישימון, בצל נוה,

על שפתיו חיוך של נער

בידיו – קנה רובה."

 

2. לפוצ'ו:

השיר "דודה הגידי לנו כן" נכתב לתוכנית ל' של תיאטרון "המטאטא" שהוצגה בשנת 1933. זו לא היתה ראשית השותפות של הפזמונאי עמנואל הרוסי עם המלחין משה וילנסקי וגם לא סופה. שניהם החלו לשתף פעולה שנה לפני כן, מיד עם עלייתו של וילנסקי ארצה ותחילת פעילותו כמנהל המוסיקלי של תיאטרון "המטאטא". השיר הראשון שחיברו שניהם לתוכנית כ"ח של התיאטרון הסאטירי הזה היה "זמזם, זמזם," הפותח במילים "אדון וגברת, נכבדי קרת."

באותה תוכנית ל' חיברו שניהם חמישה פזמונים, ביניהם "מצחצחי נעליים" ו"הימנון הסנדלרים" ("לא הסוליה עיקר – אלא הנשמה").

כעבור שנים, בשנות הארבעים למאה העשרים, כששחקני "המטאטא" הגישו סדרת תוכניות רדיו ב"קול ירושלים" המנדאטורי, שימש המנון הסנדלרים כאות התוכנית. מאוחר יותר, עדיין בשנות השלושים, כתבו עמנואל הרוסי ומשה וילנסקי את "שיר הנוער הכובש" והוסיפו וחיברו, להצגה שבסופו של דבר לא יצאה לפועל, את השיר הנפלא "התזכור" (יחלפו עשר שנים עד ששושנה דמארי תגאל את השיר הזה ותקליט אותו לראשונה).

לקראת סוף שנות השלושים המשיכו שני היוצרים האלה בשיתוף הפעולה וחיברו שיר רקע לסרט תיעודי על עמק יזרעאל. שם השיר "קציר בעמק" ("עת עמוד השחר יעל ויטבול את התבור הגא בים של ערפל"), מן היפים בשירי העמק, שהפך להיות שיר "בל קנטו" בפיהם של גדולי הטנורים בעולם (הזמר ריצארד טאקר אף הקליט אותו בארצות הברית).

עד כאן על שיתוף הפעולה של עמנואל הרוסי עם וילנסקי.

אשר ללחן "דודה הגידי לנו כן," אכן הוא מבוסס על ניגון חסידי ללא מילים, שהושר בארץ עוד בימי העלייה השנייה. מאוחר יותר, בשנות העשרים, אימץ אותו הסופר והעסקן הציוני נתן ביסטריצקי, שהיה יוצא בשליחות הקרן הקיימת לקהילות שונות בעולם ומביא להם מזמרת הארץ. בין היתר נהג להרקיד את הקהל בהורה המבוססת על הניגון החסידי הזה. מאז ואילך כונה הניגון בשם "הורה ביסטריצקי".

כשהתבקש וילנסקי לכתוב לחן למערכון "פינילופה וחתניה" בהצגה "הימנון לתוצרת הארץ" של תיאטרון "המטאטא", הוא נטל את בסיס הניגון החסידי, התאים אותו למילים של הפזמון "דודה הגידי לנו כן" שחיבר עמנואל הרוסי, ושינה את צלילי הרישא שלו כך שהבית הראשון לא יהיה זהה בלחנו לניגון החסידי.

מי שהביא את השיר הזה לראשונה אל הפרהסיה הארץ ישראלית היה הזמר יוסף גולנד. הוא הקליט אותו פעמיים: פעם אחת באולפן בגרמניה, לצורך הוצאת סדרת תקליטים של שירי ארץ ישראל. בפרדס שליד דרך פתח תקווה, בתל אביב, מול רחוב מזא"ה, נוצקו התקליטים על לוחות קרטון מצופים שלאק. וילנסקי חיבר עיבוד מוסיקלי חדשני ומיוחד לשיר הזה, שבוצע על ידי תזמורת ג'ז. בכך קדם וילנסקי לכל מעבד אחר בארץ.

כעבור שנה, שב והקליט יוסף גולנד את השיר, הפעם באולפני חברת "דקה" בלונדון, ווילנסקי חיבר לו עיבוד תזמורתי חדש. למרות ששני התקליטים האלה הושמעו כמעט מעל כל גראמופון בארץ, הם לא הצליחו להשגיר את מילותיו של עמנואל הרוסי בלחן השונה שחיבר וילנסקי. בצריפי תנועות הנוער המשיכו לשיר ולרקוד את הניגון הישן של "הורה ביסטריצקי" אך בהשפעת השיר של "המטאטא" התאימו לו נוסח מילולי חדש שכלל רק את מילות הפתיחה של "דודה הגידי לנו כן". ההמשך היה שונה לגמרי. הנה לפניך הבית הראשון המקורי שחיבר עמנואל הרוסי:

 

"דודה הגידי לנו כן

אנו רוצים להתחתן,

לא נוכל יותר לסבול

את אושרנו, את הכל."

 

ולעומתו – שרו בתנועות הנוער את הנוסח החדש:

 

"דודה הגידי לנו כן

אנו רוצים להתחתן

אם תגידי כן או לא

נתחתן בין כה וכה

דודה הגידי לנו כן, כן, כן, כן."

 

נדמה לי שגם אתה, פוצ'ו, שרת ורקדת בנוסח הזה, מבלי שידעת שהשורות השלישית והרביעית לא קיימות במקור: הן "מן העם" ואינן פרי עטו של עמנואל הרוסי.

בברכת שנה טובה,

אליהו כהן

 

*

 

שלום אהוד,

בימים אלו מסתובב ברשת השיר "השבועה" המוכר כהימנונה של מפלגת פועלי ציון, אשר חובר ב-1903 והושר בקונגרס הציוני הידוע בשם "קונגרס אוגנדה".

מילות השיר, הלחן, והצירוף של שניהם הם מהחזקים שאני מכירה, וההקשבה אליו עוררה בי הרבה שאלות לגבי מקורותיו ההיסטוריים, השיריים, וציפייה לכל מידע אחר שעשוי להרחיב דעתנו.

זכור לי כי מר אליהו הכהן, הידוע לכל בשפע ידיעותיו בנושאים מתחומים אלו, ואשר לאחרונה העשיר את כולנו בממצאיו לגבי שירת רחל המשוררת מעל גבי עיתונך האלקטרוני, התייחס לשיר הזה בתוכניתו "לא שרתי לך ארצי", כמו גם בתוכניתו המשותפת עם אורה זיטנר ב"צוותא" על שירי ראשונים, תוכנית שהפכה לערב מיוחד במינו לכל מי שהיה שם.

אשמח אם תַפנה לר' הכהן בקשתי זו, ונהנה כולנו מאשר יספר ויחשוף בפנינו בעניין "השבועה" ומקורותיה, שהם מקורות רבים רבים מאיתנו.

תודה,

שתהיה שנה טובה,

רנה שפירא

 

רות ירדני כץ

"פיני בחצר" חזר לירושלים

 

קודם כל, אהוד, שנה טובה לך ולכל קוראיך. שנה של אהבה ורק אהבה, ושנחליט[?] פחות תקשורת שמחממת את האווירה ללא צורך רק כדי ליצור בהלה. הפסקתי לשמוע חדשות כל חצי שעה.

האינתיפדה השנייה, שהחלה בשנת 2000, גרמה נזקים כלכליים אדירים בירושלים, ועשרות רבות של עסקים קטנים התמוטטו ונסגרו. "פיני בחצר" עבר עם מאכליו הנהדרים לתל-אביב.

למה פיני בחצר? כי לפיני היתה מסעדה בחצר פיינגולד, בבניין ירושלמי אופייני עם שלושה אגפים, שהוקם בשנת 1895 על-ידי המומר שלמה פיינגולד. מגיעים אליה מהסמטה שבין רחוב יפו לכיכר החתולות שברחוב הלל. החצר הפכה למקום בילוי קולינארי, ושם היו וישנם כמה מסעדות טובות כמו "אלדד וזהו", "סאקורה" ו"אדום". 

ל"אדום" הולכים בעיקר כדי ליהנות ממבחר היינות הטובים שיש להם. גם לפיני היתה שם מסעדה לא כשרה במשך שנים רבות, שתבשיליה הביאו אליו הרבה סועדים.

בירושלים ישנו מקום חדש שנקרא "מתחם הרכבת", היכן שהיתה פעם תחנת הרכבת שהובילה נוסעים מירושלים לתל-אביב [ובראשונה – ליפו!], נסיעה שאף לא נגמרה, כל-כך איטית היתה. במתחם הרכבת נפתחו ברים, מסעדות ומקומות שאפשר ליהנות ממופעים מכל המינים והסוגים, וגם פיני חזר אלינו ופתח מחדש את מסעדתו שנקראת באותו שם. "פיני בחצר". בשמחה גדולה הלכנו לחגוג את שובו לעיר שלה הוא שייך.

בכניסה קיבלה אותנו מלצרית ואמרה: "אנחנו כשרים." 

בסדר. רובנו גדלנו בבתים כשרים, בדרך התקלקלנו... 

זיכרונות חמים וטובים יש לי מפיני ומתבשיליו. על המקום הזמנו בקבוק יין מהרי הגליל, מרלו, ופתיחות. השולחן התמלא ב-14 סוגי סלטים בצלוחיות קטנות וכל טעימה היתה טעימה. לא התאפקתי והזמנתי חוט שדרה מטוגן מצופה בבצק. הוספתי לימון ופלפל ואמרתי בקול רם שיש סיבה להאמין באלוהים. שתי מנות עיקריות הגיעו. זנב שור בגרגירי חומוס, כוסברה וראש שום. צלי שמבושל שעות. איזה טעם! המנה השנייה היתה "נתחי קצבים בגריל" שאלתי מה זה נתחי קצבים? הסבירו לי שיש לפרה חלק במתניים שנקרא כך. בסדר. טעמתי ונתח הבשר היה פריך ורך כמו פילה. שווה התייחסות. למנות אחרונות לא נשאר מקום. 

סך הכל: 331 שקלים לשני סועדים + 40 שקלים תשר. תענוג.

הירושלמים גילו מהר מאוד את מתחם הרכבת. ללא ירושלמים אני ממליצה לעשות יום של כיף באיזור.

 

100 ליוסף אריכא

השנה מלאו מאה שנים להולדתו של יוסף אריכא ו-35 שנים למותו. נודה למי מהקוראים שבקיא בכתביו ויוכל לשלוח לנו בקובץ וורד רשימה על אודותיו.

לנו יש במצבור ביקורת חיובית מאוד שכתבנו לפני עשרות שנים על הרומאן ההיסטורי המעולה של אריכא, "סופר המלך", שמתרחש בימי אלכסנדר מוקדון. אך מאחר שמדובר בתקופה טרום-מחשבית (או טרום-מיחשובית), איננו מצליחים להקצות את הזמן להקלידו.

אם יש מי מהקוראים שמוכן להתנדב להקליד לנו לתוכנת וורד חומר למכתב העיתי, חומר שיישלח אליו בפקס או בדואר רגיל, (כפי שיש למכתב העיתי מתנדבים לניקוד השירים), נודה על כך מאוד ונוכל להביא חומר מגוון יותר, בייחוד מן העבר.

 

 

וייס: בזכות העליון ונגד פרידמן כאיש השנה

ס' נידח שלום,

אורי הייטנר מכתיר את השר דניאל פרידמן כאיש השנה תשס"ז [גיליון 277] בעיקר עקב ניסיונו למנוע את זכות העמידה בבג"צ בעניינים מדיניים-ביטחוניים שהם בסמכות הממשלה והכנסת. כדוגמה להתערבות מיותרת ומזיקה (לדעתו) מביא הייטנר את מקרה בלעין. לדעתי, מקרה בלעין מוכיח את ההיפך – חיוני והכרחי שבג"צ יתערב. בלעין הוא כפר שקט של עובדי אדמה, ותושביו לא היו מעורבים מעולם באף פיגוע. הם נאבקו באופן בלתי אלים כנגד תוואי הגדר, שגזל מחצית מאדמותיהם (האלימות היחידה היתה של כוחות הביטחון כנגדם). בג"צ קבע שתוואי הגדר עובר בשטח נחות מבחינה טופוגרפית, והוא נקבע רק כדי לאפשר את בניית שלב ב' של שכונת מתיתיהו מזרח במודיעין עילית. זאת אומרת שהביטחון שימש ככסות לגזל קרקע חקלאית לטובת מודיעין עילית ורווחי חברת "חפציבה". בג"צ מילא כאן את תפקידו העיקרי – מניעת גזל ושמירה על זכויות אדם כנגד שרירות השלטון.

הגדר תוזז, הביטחון יישמר, ומדינת ישראל תצא נשכרת. אורי הייטנר רוצה למנוע התערבות בג"צ. כנראה שהוא סבור שכל פעולה של השלטון בעניינים מדיניים-ביטחוניים מוצדקת ואינה משמשת מסווה להשגת מטרות אחרות בלתי ראויות. כל שלטון משחית ובית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, חייב לדון בעתירות נגד הרשות המבצעת כדי למנוע גזל ועוול.

רון וייס

רמת-גן

 

שנה טובה לכולם עם קוּנְץ:

http://www.procreo.jp/labo/flower_garden.swf

הקליק על העכבר השמאלי מבלי להרפות, קשקש על גבי הלוח השחור בכל מיני מקומות ויצמחו לך פרחים מכאן ועד הודעה חדשה

 

ברכת שנה טובה לכל רוכבי האופניים שייאלצו בתשס"ח לחבוש קסדות שתיפולנה להם על הפרצוף ותשבורנה להם את האף כאשר הם דורסים אותנו מאחור בדוְשם במדרכות!

 

תיקון טעות: פאווארוטי הקדים להיוולד ב-1935, ולא ב-1936 שלנו!

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,572 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 278 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

 

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל