חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 279
תל אביב, יום שני, ה' בתשרי תשס"ח, 17 בספטמבר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים לאחר הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְפִלָּה לְמוֹצָאֵי רֹאש הַשָּנָה.
אליהו הכהן: סיפורו של שיר "השבועה".
אהוד בן עזר: שנת השמיטה הבעל"ט תשס"ח.
ד"ר גיא בכור: א. מדד האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל, לחודש ספטמבר 2007. ב. "אלחיאת": מטוסי חיל האוויר הישראלי שיגרו ארבעה טילים לעבר מפעלי טילים סוריים, הפועלים בסיוע צפון-קוריאה ואיראן.
סיפורי העוצר התל-אביבי: רינה ש.: המילים הראשונות שלמדנו באנגלית. גיורא לשם: אירי ב"שבת השחורה".
עידו זיו: ראיון נשיאותי אחד ושלושה שיעורים.
אהוד בן עזר: "גברים – מתעניינים בנשים? לא?" – זיכרונות מ"המועדון למחשבה עברית" של אהרן אמיר.
אורי הייטנר: א. מיתוס ההחמצה של השלום במלחמת יום כיפור.
ב. השד הקסנופובי. ג. אפשר גם אחרת (תגובה לאהוד בן עזר: "לא אנחנו הרגנו אותם, גיליון 278). // יוסף אריכא אצל נורית גוברין, יוסי אורן ואלי אשד.
שו"ת אליהו הכהן: גרזן חד קחו ביד. // ס. נידח: צהריים אצל חיים ז"ל בבאזל.
אהוד בן עזר: מאיפה באו השטויות האלה על אודות "בית לאסתר ראב"?
מזיכרונותיו הטריים של שחיין בחוף גורדון התל-אביבי, מאת אהוד ב'.
אהוד בן עזר, חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק שישה-עשר,
נאום האקדח בפני הגברת ציפורה.
יוסי גמזו
תְפִלָּה לְמוֹצָאֵי רֹאש הַשָּנָה
הָאֲנָשִים הַמֻּזְמָנִים בֶּחָג
לְבֵית זָרִים שֶצְּלִיל שְֹמָחוֹת שוֹאֵן לוֹ
אַךְ אֵין בּוֹ לְבַטֵּל אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּין מִי שֶיֵּש לוֹ בַּיִת – לְשֶאֵין לוֹ,
בֵּין מִי שֶאֶת כִּסְאוֹ כֻּלּוֹ מַקְצֶה הוּא
לִישִיבָתוֹ, יָשָר וְלֹא עָקוּם
וּמִי שֶמִּתְיַשֵּב רַק עַל קָצֵהוּ
כְּאִלּוּ יֵאָלֵץ פִּתְאֹם לָקוּם, –
עֲשֵֹה כִּי עוֹד יִרְאוּ, אִם יַאֲמִינוּ,
בַּיִת מִשֶּלָּהֶם, עָרוּךְ לִגְמֹל
גְּמוּל-חֶסֶד, כְּשֶמָּחָר אֵלָיו יַזְמִינוּ
אֶת מִי שֶהִזְמִינָם לַחַג אֶתְמוֹל.
בֵּין שְלַל עֻבְדּוֹת שֶמְּטַאְטְאִים כֻּלָּנוּ
מִתַּחַת לִשְטִיחָהּ שֶל הַצְּבִיעוּת
שֶבָּהּ מִשְפַּחְתּוֹלוֹגְיָה זוֹ שֶלָּנוּ
חוֹגֶגֶת בְּחַיֵּינוּ בִּקְבִיעוּת
יֶשְנָהּ אֱמֶת כּוֹאֶבֶת שֶחַגֵּינוּ
לֹא הֵם בִּלְבַד קָמִים לָהּ כְּעֵדוּת
וְהִיא שֶאֲלָפִים רַבִּים בֵּינֵינוּ
בְּעֶצֶם נְמַקִּים כָּאן מִבְּדִידוּת.
וְזֶה שָעָה שֶמְּדוּרַת הַשֵּבֶט
אֵינֶנָּה מְאִירָה אֶת הַפִּנּוֹת
הַנִּדָּחוֹת מִלֵּב, בָּהֶן נוֹשֶבֶת
רוּחָן שֶל הַשָּעוֹת הַצּוֹנְנוֹת
בָּהֶן אִשָּה, חַיָּל בּוֹדֵד אוֹ יֶלֶד
כְּלוּאִים דּוּמָם בְּחֶדֶר לֹא לָהֶם
אוֹ עַל סַפְסָל בְּלַיְלָה בְּלִי תוֹחֶלֶת
בַּגַּן הַצִּבּוּרִי, וְעֵינֵיהֶם
בּוֹהוֹת אֶל חֵרְשוּתָם שֶל הַשָּמַיִם
וְאֶל עָרְלַת לִבָּם שֶל הַבְּרִיּוֹת
שֶשְּתֵּי פְּסִיעוֹת מֵהֶם, בִּדְמִי הַלַּיִל
נוֹטְפוֹת דִּמְעוֹת יֵאוּש עֲרִירִיּוֹת.
לָכֵן אַתָּה, שֶאִם עוֹד לְכֻלָּנוּ
אוּלַי אַתָּה מַקְשִיב פֹּה וְחוֹזֶה
בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַפְּרָטִי שֶלָּנוּ
שֶהוּא בְּצַד שְֹמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה
אָז יֵש בְּךָ חֶמְלָה (זוֹ שֶפּוֹחֶתֶת
יוֹם-יוֹם בְּעוֹלַמְךָ הַמִּתְקַרְנֵף)
עֲשֵֹה כִּי עוֹד נִרְאֶה אוֹתָהּ נוֹחֶתֶת
כִּשְֹכַר תְּפִלַּת-אֱמֶת, לֹא דְבַר-חָנֵף
אֶת הַשִֹּמְחָה הַמַּפְתִּיעָה כָּל עַיִן
כְּאוֹר כּוֹכָב צוֹנֵחַ מִמֶּרְחָק
שֶגַּם לָעֲזוּבִים יְהֵא עוֹד בַּיִת
וְגַם לָעֲצוּבִים יְהֵא עוֹד חַג.
אליהו הכהן
סיפורו של שיר "השבועה"
במענה לבקשתה של פרופ' רנה שפירא בגיליון הקודם
שיר "השבועה" לא היה שיר רגיל ברפרטואר הזמר היהודי והעברי. הוא נחשב לכעין המנון, והושר בדרך כלל בעמידה בסופן של התכנסויות פועלים. תחרות סמויה התנהלה בימי העלייה השנייה והשלישית בינו לבין שירו של ביאליק "תחזקנה" ("ברכת עם") על התואר – המנון תנועות הפועלים בארץ, אם כי בפועל הוא היה המנונה של תנועת "פועלי ציון", שעם מנהיגיה נימנו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי.
זכורה ההתרגשות שעורר שיר זה כשהושמע במופע "אנו נהיה הראשונים" שנערך בבנייני האומה בירושלים בשנת 1963. כשעלו על הבמה אילקה רווה ומקהלת צדיקוב ופצחו בשיר "השבועה", הצטרפו לשירה אחרוני אנשי העלייה השנייה שנכחו באותו מעמד, מקצתם בקימה וכמעט כולם בעין דומעת. המראה היה מעורר השתאות, שכן ילידי הארץ, בני הדורות האחרונים, לא הכירו את השיר ובוודאי לא ידעו על השפעתו העצומה בקרב יהודי מזרח אירופה ואמריקה וגם בין אנשי העליות הראשונות בארץ. הוא היה אחד השירים המעוררים והמלהיבים ביותר ברבע הראשון של המאה העשרים.
שנה לאחר המופע, בשנת 1964, הושר השיר בהצגה "ימים של זהב" של שלמה שבא בפי שמעון ישראלי. כעבור עשר שנים שר אותו עוזי מאירי בתוכנית "שרתי לך ארצי" על העלייה השנייה ("אל יבנה הגליל"), ואחר כך שימש כשיר רקע בהצגה "ליל העשרים" של יהושע סובול.
הביצוע הפומבי הראשון והבלתי נשכח של השיר הזה היה בקונגרס הציוני השישי שנערך בשנת 1903 בבאזל. זה היה "קונגרס אוגנדה" המפורסם, שבו נדונה ההצעה שפילגה את באי הקונגרס: מן העבר האחד עמדו מצדדי אוגנדה, שכללו אוטונומיסטים, טריטוריאליסטים, אוגנדיסטים, בונדיסטים, מרכסיסטים, סוציאליסטים ועוד מיני XXX'סטים, ומן העבר השני ניצבו "ציוני ציון", שהיו המיעוט בין הצירים. על מה שהתרחש באולם הקונגרס נמצאות בידינו שתי עדויות נפרדות של יוסף קרול ויעקב נחמנסון, שניהם עדי ראייה שנכחו במקום.
אולם הקונגרס היה כמרקחה. מצדדי אוגנדה קראו קריאות זעם לעבר "הפלשתינאים", מצדדי ציון. ההמולה הייתה מלווה בצעקות ובבכי, ותוך כדי חילופי הדברים הבוטים התפרצו אל הבמה צעירים שנימנו עם תנועת ה"בונד" וניסו לעקור ממקומו את הדגל הלאומי ולהסירו מן הבמה. באותו רגע זינק לעברם מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה שהגיע לקונגרס כנציג "פועלי ציון" בווילנה, האיש שעוד בימי חייו היה לאגדה, וחילץ בכוח את הדגל מידי חוטפיו. "כאשר סערת הרוחות הגיעה לשיאה," – מעיד יוסף קרול – "ואיש לא יכול עוד לשמוע את דברי רעהו, עלה לפתע מיכאל הלפרין על השולחן, שעמד לפני בימת הקונגרס, ופתח בשירת 'השבועה'. קולו האדיר גבר על הרעש וההמולה, עיניו היוקדות ותלתלי המשי היורדים על כתפיו עשו רושם גדול על הנוכחים. דומה היה עליהם, כאילו הופיע לנגד עיניהם נביא קדמון. לא יצאו דקות אחדות והקונגרס כולו הצטרף לשרים את שירת 'השבועה'. הקונגרס עמד על רגליו ומעיני רבים מבאיו זלגו דמעות."
עד כאן ציטוט העדויות ממקור ראשון.
מיכאל הלפרין היה זה שנתן לתנועת "פועלי ציון" את שמה, לאחר שקמה עם איחודה של האגודה הציונית "דגל ציון" עם אגודת העובדים "בני משה", וביוזמתו הוכתר שיר "השבועה" להמנונה של תנועת "פועלי ציון" בארץ. ככל הנראה הנציח מיכאל הלפרין את סיפור "השבועה" בזיכרונות שהחל לכתוב, אך למרבה הצער, שלשת הארגזים שהכילו את כל כתבי היד שלו, ביניהם שירי ילדים שכתב, עלו באש בקרב תל חי.
מחבר שיר "השבועה" הוא יהושוע העשיל פאלוביץ, מורה יהודי מווילנה. בזיכרונות שפרסם בשנת 1930 בארצות הברית, שאליה היגר, סיפר על נסיבות חיבור השיר. לדבריו נחה עליו ההשראה בבת אחת, והוא כתב אותו בהינף יד כאילו הוא מעתיק אותו ממקום אחר. ואכן, מבלי שפאלוביץ הודה בכך, קדמו לשירו לפחות ארבעה שירים שנקראו בשם "השבועה", וגם אם לא ממש העתיק מהם, דומה כי ניכרים בשירו כמה טביעות אצבע שלהם.
שירי "השבועה" הראשונים סימנו את ראשיתה של השירה הפוליטית היהודית. אלה היו שירים של תנועות הפועלים הראשונות שצמחו במזרח אירופה בשלהי המאה ה-19, ונכתבו כולם ביידיש. אין להם כיום זכר ברפרטואר המושר בארץ, גם לא בקרב דוברי יידיש, וספק אם הושמעו אי פעם בארץ ברדיו, בטלוויזיה או במופעים. מי שהעלו את השירים האלה בזיכרונותיהם ובמחקריהם על ראשיתה של תנועת הפועלים היהודית, היו א. ליטבאק, פרופ' ש. איזנשטדט ומנדל זינגר.
שיר "השבועה" הראשון נבחר כהמנונה הבלתי רשמי של תנועת ה"בונד" ברוסיה. מחברו לא זוהה עד כה. הוא הושר באסיפות פועלים עוד בשנת 1896. בית ראשון שלו מובא כאן בתרגומו של ח.ש. בן אברם:
את יד ימיננו על לבנו נשים
ונשבע בלב תמים
כי כקיר ברזל, למוות ולחיים,
נקומה וחרב האמת נרים.
כעבור זמן קצר חיבר יוצר "הדיבוק" ש. אנסקי את שיר "השבועה" השני. גם שיר זה, כמו השיר שקדם לו, היה שיר פועלים מעמדי ללא כל זיקה ציונית. אנסקי, הסתייג מן הציונות באותם ימים ורק מאוחר יותר חזר בו. נביא כאן רק את הבית הראשון של השיר בתרגומו של ש.איזנשטדט:
בים המלוח של דמעות אדם
תהום עמוקה.
אין עמוק מעומקה ושחור משחורה
וסימנה נחשול של דם.
גם את מילותיו של שיר "השבועה" השלישי חיבר ש. אנסקי. לשיר זה הותאם לחן נמרץ וכובש לב שתרם להתפשטותו:
נישא שבועה להילחם לחירות וזכויות
עם כל העריצים ועבדיהם:
הקיסר, השליטים, הרכושנים –
נשבעים אנו את כולם להשמיד ולכלות.
את שיר "השבועה" הרביעי חיבר הסופר היידישאי אייזיק מאיר רבנישסקי, שחתם בשם א. וויטר:
אֲהוּבִי, בְּרִית כָּרַתְנוּ,
בְּרִית לְמָוֶת וּלְחַיִּים,
בַּקְּרָב כַּחֲבֵרִים הָעֳמַדְנוּ,
הַדֶּגֶל הָאָדוֹם נָרִים!
את השיר הזה הקלטתי לפני כחצי יובל שנים מפיה של ציפורה מלר, ילידת מזכרת בתיה (1895), ששרה את השיר בימי נעוריה. בנוסח ששרה נעלם צבעו האדום של הדגל ובמקומו נזכר דגל ללא צבע. מפתיע היה לגלות שבשנות השלושים והארבעים למאה שעברה, שרו את שיר הפועלים המעמדי הזה חברי תנועת בית"ר והמחתרות, אף הם בהשמטת הצבע האדום, וכך הוא גם נדפס בשירוניהם.
נשוב עתה אל שיר "השבועה" של פאלוביץ, שנבדל מכל שירי השבועה שהוזכרו כאן בתוכנו הלאומי, הציוני. אין בו זכר להטפה המעמדית שכל כך אפיינה את מרבית שירי תנועות הפועלים היהודיות בראשיתן. לפנינו הנוסח המקורי של מילותיו ביידיש ואחריו הנוסח העברי של אברהם לוינסון.
די שבועה
מיר הויבען די הענד געגען מזרח און שווערען
ביי ציון, איהר פאהן, ביי איהר הייליגער ערד,
ביי אלץ וואס מיר ליעבען, וואס הייליג מיר עהרען,
ביי אונזער העלדענס צובראכענע שווערד.
ביי אונזער געשיכטע וואס איז אנגעשריבען
מיט אונזערע טרעהרען, מיט אונזערע בלוט,
ביי אלץ וואס מיר שווערען דאס פאלק הייס צו ליעבען
און קעמפפען פיר איהם מיט ענערגיע, מיט מוטה.
מיר שווערען איהם ליעבע, מיר שווערען איהם טרייהייט,
צוריק דאס געוועהר ניט צו לייגען פון האנד,
ביז וואנען מיר וועלען ערקעמפפען אין פרייהייט
איין רוהיגעס לעבען אויף אייגענעס לאנד.
מיר שווערען צורייסען די קייטען אויף שטיקער
פון זיינע געבונדענע וואונדיגע הענד,
ארונטערצואווארפען דעם יאך פון די דריקער,
פערלאזען דעם גלות, די פינסטערע ווענד.
און אויך ווען צו שטארבען אין מיטען דעם שטרעבען
איז אונז דא באשערט, ניט בריינגענדיג איהם דארט,
דאן וועלען מיר אנדערע דעם גייסט איבערגעבען,
זיי זאלען פערטרעטען אינ'ס שטרייט אונזער ארט.
שיר "השבועה" בתרגומו של אברהם לוינסון:
השבועה
יָדֵינוּ מִזְרָחָה נָרִים וְנִשְּׁבַּעְנוּ
בְּדֶגֶל צִיוֹן, בְּאַדְמַת הַמְכוֹרָה,
בְּכָל הַקָדוֹש וְיָקָר לְכֻלָנוּ,
בְּשֵׁם גִּיבּוֹרִים וְחַרְבָּם הַשְׁבוּרָה.
נִשְׁבַּעְנוּ בְּיָם הַדְמָעוֹת וְדַם רֶצַח
בָּהֵם תּוֹלְדוֹתֵינוּ רִיוָה האוֹיֵב,
נִשְׁבַּעְנוּ אֱהוֹב אֶת עַמֵנוּ לָנֶצַח,
לִלְחוֹם בִּגְבוּרָה לוֹ וְאֹמֶץ בַּלֵב.
נִשְׁמוֹר אֵמוּנִים לוֹ, הַנֶפֶשׁ נִמְסוֹרָה,
נִשְׁקֵנוּ הַעָז מִן הַיָד לא נַשְׁמִיט,
כָּל זְמַן לֹא נִכְבּוֹשׁ חֵרוּתוֹ וְנַחֲזוֹרָה
לִחְיוֹת בִּמְנוּחָה בְּמוֹלֶדֶת חָפְשִׁית.
נִשְׁבַּעְנוּ לִשְׁבֹּר אֶת כְּבָלָיו שֶל עַמֵנוּ,
יָדָיו לְהַתִּיר הַפְּצוּעוֹת וּכְבוּלוֹת,
לִפְרֹק עֹל הָרֶשַע מֵעַל צַוָארֵנוּ,
חוֹמַת הַגוֹלָה לְנַתֵּץ עַד הַיְסוֹד.
וְאִם גַם נָמוּתָה אַַגַב חֲלוֹמֵנוּ,
אִם גַם לֹא נִזְכֶּה הֲבִיאֹו לְקִצוֹ,
אֲזַי אֶת הַדֶגֶל נִמְסֹר לְאַחֵינוּ
וְהֵם שֶיָבִיאוּ הָעָם לְאַרְצוֹ.
תרגום מלא זה, שנעשה בשנת 1945, לא נדפס עד כה בשירונים עבריים, והוא מובא כאן בגירסתו המקורית והשלמה. בביצוע המוקלט של השיר, מפי הזמר אילקה רווה ומקהלת צדיקוב, הושר רק הבית הראשון מתוך השיר המקורי ביידיש ואחריו שני הבתים האחרונים מהנוסח העברי של לוינסון.
עם זאת ראוי להזכיר שהשיר הושר ברחבי העולם היהודי קודם כל בשפתו המקורית, ביידיש, ורק מאוחר יותר החלו לשיר אותו בעברית. אני מעריך כי כ-95% מקהל השרים את השיר, שרו אותו ביידיש.
תרגומו הראשון לעברית היה של ש. גלב, מורה יהודי מגליציה:
יָדֵינוּ לְצַד מִזְרָח נָרִים וְנִשָּׁבֵעָה,
בְּצִיוֹן, בּדִגְלָהּ וּבְאַרְצָּהּ הַיְְּקָרָה;
בּכֹל אֲשֶׁר נֶאֱהַב וּבְכֹל אֲשֶׁר נוֹקִירָה,
בְּחֶרֶב גִּבּוֹרֵינוּ אֲשֶׁר נִשְׁבָּרָה.
אחריו תרגם את השיר יוסף מזל, המשורר תושב מנצ'סטר שחיבר שירי המנון כמעט לכל הקונגרסים הציוניים הראשונים, ושיריו הושרו שוב ושוב בפי זמרים וחזנים בעת התכנסויות הצירים. הוא בחר לכנות את עצמו בשם "אחד מאוהבי ציון", כי הגדרה זו תאמה את הגימטרייה של שמו:
מִזְרָחָה יָדֵינוּ נִשָׂאָה נִשָּׁבְעָה
בִּציוֹן, בַּדֶּגֶל, בְּאֶרֶץ הָאָבוֹת
בַּיָּקָר, בֶּחָבִיב, בַּמְּכֻבָּד וּמְקֻדָּשׁ
בְּגִבּוֹרֵי הָעָם וְשִׁבְרֵי הַחֲרָבוֹת.
אחר כך נרתם לתרגום השיר המחנך פסח קפלן, מי שנודע – בין היתר – כמתרגם השיר "אלף בית" ("אויפן פריפטשיק ברענט א פאייערל" – "חדר קטן צר וחמים"), אחד השירים היהודיים המפורסמים ביותר בעולם באותה עת. קפלן נטל לעצמו חרות יתרה כשתרגם את שיר "השבועה":
נָרִימָה יָדֵנוּ,
נִשָּבַע לַאֲדֹנָי:
כָּל עוֹד בְּחָזַנוּ,
פּוֹעֵם לֵב חָי,
כָּל עוֹד בְּעֵינֵינוּ
מַבְרִיק קַו אוֹר –
לֹא נִשְׁכַּח אַרְצֵנוּ
אֶרֶץ הַדְרוֹר.
אחר כך תרגם את השיר יצחק שמשי-שִמשילביץ-בן-צבי, לימים הנשיא השני של ישראל:
יָדֵינוּ מִזְרָחָה נָרִים וְנִשָּׁבֵעַ
בְּדֶגֶל צִיוֹן וּבְאֶרֶץ הוֹרִים,
בְּכֹל קוֹדֶשׁ וִיקַר שֶׁעָלָיו נִתְּגַעְגֵעַ,
בְּחַרְבֵּנו שְׁבוּרַת מִלְחָמוֹת גִּיבּוֹרִים.
מקוצר היריעה הבאתי במאמר זה רק אחדים מתריסר התרגומים של שיר זה ופסחתי על תרגומיהם של א.ז. בן ישי, ב.שמשוני ואחרים. דומה כי אף לא אחד מהם התעלה למעלתו של אברהם לוינסון, מטובי המתרגמים של זמרת יידיש לעברית, שהיה בעל חוש מוסיקלי מחודד והקפיד על משקל וקצב. לוינסון, אחד היוצרים הנשכחים בזמר העברי, מי שחיבר את "מסבלות גורל פרוע" ותרגם את "העיירה בוערת" ו"נבנה ארצנו" ועשרות שירים אחרים, התאפיין תמיד בתרגום נאמן למקור, רהוט, קולח, ותואם להפליא לצלילי הלחן. אגב, שירים מעטים מאוד בשפת יידיש זכו לכמות התרגומים שזכה לה שיר "השבועה". גם עובדה זו יכולה לשמש כמדד לחשיבותו של השיר.
כפי שהעיד בזיכרונותיו, חיבר פאלוביץ את שיר "השבועה" בט"ו בשבט תרס"ג – 1903 ומסרו לידי אהרונוביץ, איש "פועלי ציון" בווילנה. הלה התפעל כל כך מן השיר עד שהחל לקפץ ולרקד ולהעתיר על פאלוביץ מנשיקות פיהו. גם המנגינה לא איחרה לבוא. תוך זמן קצר התכנס ועד "פועלי ציון" והחליט למסור את השיר למלחין אברהם משה ברנשטיין, מי שהתנסה כבר בהלחנת שירי ציון כגון "על הררי ציון" של דוליצקי ו"עם עולם" של מאנה. השיר אמנם נועד להשמעה בנשף פורים הקרוב של אגודת "פועלי ציון" בווילנה, אלא שעוד לפני כן, תוך כדי החזרות של המקהלה, כבר החל השיר להתפשט בקרב פועלים ופועלות בליטא ולקנות לו מוניטין ותפוצה. כשהגיע ליל הנשף הצטרף הקהל לשירה וקידם את השיר בתרועות. עשר פעמים (!) – מעיד המחבר – שבה המקהלה ושרה את השיר. מיכאל הלפרין שנכח בנשף, הרעים בקול הבס שלו מעל כולם. אחרי כן קם ושילהב את הנוכחים בדברים חוצבי להבות על הנושא "השבועה".
בזה לא תם סיפורו של השיר. מאוחר יותר הוא היווה דוגמה קלאסית לכלל "כל המוסיף גורע". בשנת 1912, שנים אחדות לאחר שהתפשט השיר בליטא, ברוסיה ובכל רחבי העולם היהודי, החליטו יוצריו, פאלוביץ וברנשטיין, להעשיר נוסחו המקורי, גם במילים וגם בלחן, באמצעות הוספת פתיחה חדשה וכן פזמון שיושר כבית חוזר. הנוסח החדש פתח במילים: "מיר שווערען, מיר שווערען, מיר שווערען" ("אנו נשבעים, אנו נשבעים, אנו נשבעים"), נוסח שגור לעייפה בשירי השבועה הרבים שנפוצו אז. הבית החוזר שהתווסף לשיר היה:
ברידער און שוועסטער, גענוג שוין צו ליידען,
גענוג שוין, גענוג שוין אין גלות צו זיין !
מוטהיג, מוטהיג אין קאמפף פאר די פרייהיט!
מוטהיג, מוטהיג צום הייליגען קאמפף !
ובתרגום חופשי שלי:
אחים ואחיות, די לנו לסבול
די לנו, די לנו לשבת בגלות
באומץ, באומץ בקרב על החופש,
באומץ, באומץ בקרב הקדוש.
השינוי הנדוש הזה לא היטיב עם השיר. הוא לא היה דרוש כלל. הציבור לא נטה לאמץ נוסח חדש לאחר שהקודם השתגר, מה עוד שהתוספות הצביעו על השפעה מובהקת מתוך שירים אחרים, שברובם היו שירים מעמדיים של תנועת ה"בונד" האנטי ציונית. פאלוביץ הדפיס את הגרסה החדשה עם המילים והתווים הנוספים בשירון מיוחד שיצא בארצות הברית בשנת 1918, אך הנוסח החדש לא נקלט ולא הושר, לא בתפוצה היהודית ולא בארץ. שיר "השבועה" המקורי הוא שעמד במבחן והושר מאז ועד היום, ללא גוזמה, בפי מיליוני יהודים, בהם גם כאלה שלא זכו להגיע לארץ.
ממרחקי זמן של למעלה ממאה שנה, אפשר להעריך היום את התרומה העצומה של מיכאל הלפרין להתפשטותו של השיר. עשרות שנים לאחר הקונגרס השישי בבאזל, כאשר נשאלו צירים ואנשים שנכחו בו מה נותר בהם כזיכרון מן הקונגרס – תשובתם הייתה: המראה של מיכאל הלפרין העומד על שולחן מול במת הנואמים, בידו האחת דגל כחול לבן וידו השנייה מורמת כלפי מזרח, והוא שר בלהט ובביטחון:
וְאִם גַם נָמוּתָה אַגַב חֲלוֹמַנוּ
אִם גַם לֹא נִזְכֶּה הֲבִיאוֹ לְקִצוֹ
אֲזַי אֶת הַדֶּגֶל נִמְסֹר לְאַחַינוּ
וְהַם שֶיָבִיאוּ הָעָם לְאַרְצוֹ.
אמנם כן, כשהגיע השיר לארץ התגוררו בה פחות מארבעים אלף יהודים, מרביתם אנשי היישוב הישן. אך התקווה הגדולה שהפיח השיר בקרב שומעיו, מיהרה להתגשם.
אהוד: אברהם לוינסון, שאותו היכרתי בילדותי, היה נשוי לרגינה לבית ליכטנשטיין שעלתה ארצה מלודז', והיתה בת-דוד של אימי דורה (דבורה) לבית ליפסקי. רגינה היתה מדריכה מוסיקלית של הגננות בתל אביב, והלחינה את שיר הנמל של לאה גולדברג על נמל תל אביב, "אנו בונים פה נמל"; שמות שתיהן מתנוססים על קיר הביתן המרכזי בכניסה לנמל יחד עם מילות השיר. באחת מתוכניותיו הביא אליהו את תמונתה של רגינה, ושאל מי יודע מי זו. היא היתה אישה יפה מאוד. לבושתי לא מיד זיהיתי אותה בתמונה שהוקרנה, וכשרציתי לצעוק את שמה כבר אמר אותו אליהו.
אהוד בן עזר
שנת השמיטה הבעל"ט תשס"ח
שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה היחידה אז בארץ, פתח-תקווה, שנוסדה לפני כ-130 שנה. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית אדמות המושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, ולא כמפעל התיישבות לאומי, לכן פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו בשנת השמיטה.
דעתם חייבה את האיכרים, שלרוע המזל כמעט נואשו מישיבתם במושבה בגלל החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כישלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית.
מייסדי המושבה ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. כוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים היה חזק מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. החקלאות היתה, לדעת הרבנים, עניין לַ"עֲרָבֶּרְס" ולא ליהודים. יהודים צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות מהגולה.
בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו אחר המתרחש בה וגרמו לערעור מצב הביטחון. הם החלו לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.
לקראת שנת השמיטה הבאה, תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על פתח-תקווה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים. הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.
רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, (כמו לפי דעת הרבנים החרדים היום, לקראת שנת השמיטה תשס"ח, שמתחילה מיד אחרי ראש השנה) – שתעבור החקלאות בארץ ישראל לידי הערבים, והחקלאות העברית תהיה לשממה.
רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, שחשש פן השבתת החקלאות העברית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."
הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו וכנראה בתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים. לימים שב ואישר זאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
אבל דווקא בתרמ"ט רבים מקרב האיכרים, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידי הברון ששלטו אז במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים. הם קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עָלַא חִשֶׂבּ אִל-בַּרוּן," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון עמד לו להפר עצת בטלנים ולהעמיד, גם בשאלת השמיטה, את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.
*
זה הנוסח המלא של הרשימה שהופיעה אתמול, 16.9.07, בעיתון "ישראל היום" בטור שמתכונתו קבועה תחת הכותרת: "עצלנים, בטלנים ויהודים: קיצור תולדות השמיטה". ברצוננו לציין שתי טעויות שנפלו ברשימה. האחת שפתח תקווה נוסדה לפני 129 שנה בעוד שאנחנו כתבנו 130 מאחר שכבר נכנסנו לשנה העברית תשס"ח (130 שנה אחרי תרל"ח, 1878). והטעות השנייה היא שאנחנו כתבנו כי לדעת הרבנים הירושלמיים החקלאות היתה עניין לַ"עֲרָבֶּרְס" [שזה באידיש ערבים] ולא ליהודים, ואילו בעיתון טעו ותקנו ל"עֲרבֶּס" – שזה במלעיל גרגירי חומוס ולא ערבים.
אגב: במאמרים ובכתבות על השמיטה, לפחות בעיתון "הארץ", מגלים הכותבים בורות מדהימה כאשר הם מייחסים את ההסדר ההיסטורי למכירת הקרקע – ל"רבנים ספרדיים" בסוף המאה ה-19! אילו היו קוראים בארכיון שלהם מאמר מאיר עיניים בנושא השמיטה שכתב להם בשעתו ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, עליו הסתמכתי גם אני – לא היו כותבים כבורים וכעמי-ארצות. אך מה לעשות, זו הרמה של חלק מהכותבים בעיתון המיועד לאנשים החושבים; ואילו אני מעדיף שדבריי על השמיטה יידפסו ב"ישראל היום", המופץ ב-250,000 עותקים, יותר מאשר "הארץ" ו"מעריב" באותו יום גם יחד.
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. מדד האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל, לחודש ספטמבר 2007
התקיפה שיוחסה למטוסי חיל האוויר, אם אכן הדיווחים נכונים, משפיעה באופן משמעותי על מדד חודש ספטמבר. וכיצד ממולכדים הסורים אפילו ברמה הדיפלומטית? מדוע לא יתקפו את ישראל? מדד חודש ספטמבר יורד, אך לא בגלל כוונות הטרור הפלסטיניות.
דברי הסבר: המדד הינו מ-1 עד 10.
1 האיום הנמוך ביותר, 10 – המקסימלי, לפי הדירוג הכללי הבא:
איום נמוך 1-4
איום בינוני 4-7
איום גבוה 7-10
כללי: המזרח התיכון רוחש פעילות ביטחונית, וכל הגורמים הנסקרים במדד שלנו פעילים מאוד, אם כי תהליכים בינלאומיים בולמים אותם, כפי שנראה. בדרך כלל מתאפיינת הפעילות של הגורמים העוינים לנו באקטיביות, בעוד שזו של ישראל בפסיביות. אותם גורמים מעוניינים בשינוי הסטטוס קוו, בעוד שישראל בשמירתו. הם מאיצים, היא בולמת. גם התהליך המדיני שבו פתחה הממשלה הוא סוג של בלימה. לכך יש להוסיף כי מרבית הגורמים הפרו-מערביים במזרח התיכון הם מנהיגים מזדקנים, עייפים או עסוקים בהישרדות. הגורמים האנטי-מערביים לעומת זאת צעירים הרבה יותר, לוקחים סיכונים ומעיזים לשנות את הסטטוס קוו .
מדוע היה שרון כה מיוחד? מה איפיין אותו מאז יחידה 101, דרך ביירות ועד למיגור האנתיפאדה האחרונה? – היוזמה, האקטיביות.
ויחד עם זאת, הגעת שר ביטחון חדש ורמטכ"ל חדש מעידה על שינוי: ישראל שוב נוטלת יוזמה וסיכונים ועסוקה בפעילות אקטיבית בהרבה רמות. זה טוב. אחרת מצבנו היה מידרדר בחזרה כמו בשנת 2000.
איום פלסטיני, טרור קונוונציונלי, אנתיפאדה – 7 (בחודש שעבר 6.8)
כפי שאנו כבר יודעים מן האתר שלנו, ברגע שחוזר תהליך מדיני אפקטיבי – חוזרים הפיגועים, בוודאי הרצון לפגע. ואכן, בחודש האחרון רואים זינוק בכל הפרמטרים הטרוריסטיים נגד ישראל. הסכסוך הפנים פלסטיני, אותו ראינו בחדשים האחרונים, שב ונשכח, והפנים מופנות מחדש לעבר ישראל.
לראשונה ניתן לאבחן רצון אמיתי לחדש את פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. לא כתבתי משפט כזה מאז פתחנו את מדד האיומים הביטחוניים לפני כחצי שנה, אך רצון כזה קיים. לפחות פעמיים החודש סוכל ניסיון כזה, כאשר מחבל מתאבד יצא דרך גבול מצרים לפוצץ עצמו בבאר שבע, וב-9 בספטמבר נבלם פיגוע כזה משכם. לכל הגורמים הפלסטיניים רצון גדול לבצע פיגוע איכותי מבחינתם, אך לרוע מזלם פועלים פה כמה גורמים בולמים:
גדר ההפרדה מקשה מאוד על חדירה טרוריסטית לישראל. הרעיון שלחמתי למענו החל משנת 2000, וכנגד כל הגורמים, נותן את פירותיו. חבל רק שבג"ץ ממשיך להתערב במה שאינו נוגע אליו, ומורה לפרק גדר שכבר נבנתה בחלקים שונים. פעילות סיכולית מוצלחת של צה"ל. ערב ערב, לילה לילה, נערכים מעצרים, מרדפים ובלימה בעומק יו"ש. זו אחת ההצלחות הגדולות של צה"ל בשנה האחרונה. חובה להמשיך זאת ללא לאות. מאות פעילויות כאלה עורך צה"ל בחודש, למשל החודש בקלקיליה.
חובה לציין כי בישראל נמצאים אלפי שוהים פלסטיניים בלתי חוקיים, דבר המקל על פעילות הטרור בתוך ישראל. בלחץ ארגוני "זכויות אדם" – ידו הקשה של המשרד לפיקוח על ההגירה צומצמה, והתוצאה עלולה להיות קשה מבחינת האזרחים בישראל. באיזור השרון לבדו ישנם אלפי שוהים בלתי חוקיים.
מאות פעילים של פתח ומבוקשים יצאו החודש ממחבואם, רובם קיבלו כסף עבור זאת, או שגוייסו למערכת הביטחון של אבו מאזן, זו שהוכיחה שאין לה שום יכולת עמידה כאשר נמלטה מעזה. אחרים מחדשים בחשאי פעילות טרוריסטית.
ירי הקסאמים על שדרות והסביבה מתגבר בעיקר על ידי מתנגדי חמאס, שהיו רוצים לראות את ישראל משחררת עבורם את הרצועה, אך ישראל נזהרת מכך. הירי צפוי להימשך ולהתגבר, בהעדר צעדים אקטיביים ישראלים בתוך הרצועה נגד הטרור.
חיזבאללה, מגה טרור, אלקאעדה – 6.0 (כמו בחודש שעבר)
לעומת התזוזות הגדולות בתחום הפלסטיני, כאן אין לראות שינויים גדולים. חיזבאללה עסוק כל כולו במערכת הבחירות לנשיאות, ובפוליטיקת התככים הפנים לבנונית, והוא עדיין לא הצליח להתגבר על מכשול קשה מבחינתו: העובדה שאין לו עוד גבול משותף עם ישראל. היום חוצצים בינו לבין ישראל צבא לבנון ויוניפי"ל, שניהם גורמים אפקטיביים, והוא יימנע מלהתחכך בהם בשל מצוקת לגיטימציה לצעד כזה, בלבנון ובעולם. אלקאעדה נרדפת, והקלטת האחרונה של בן לאדן שהופצה לרגל יום השנה לפיגוע התאומים מעידה על כך. המטרה היתה להראות שהמנהיג עודנו חי, לאחר היעלמות של שלוש שנים. אלקאעדה היתה רוצה לבצע פיגוע איכותי בארצות הברית, אך מערכת מודיעין ובלימה יעילה מרתיעה אותה. ברצועת עזה קיימים תאים של אלקאעדה, אך הם עדיין בשלבי התארגנות, ונמצאים בחיכוך עם חמאס, שאינו מעוניין בהם.
סוריה , איראן – 5.8 (בחודש שעבר 6.1)
כאן שני המדדים יורדים בצורה משמעותית. מדוע?
כפי שכתבנו כבר באתר, יכולת ההרתעה של ישראל כלפי סוריה גברה מאוד לאחר החדירה שיוחסה לה מעל עומק סוריה. אם אכן מדובר בישראל, הרי שישראל הוכיחה עליונות אווירית מוחלטת, יכולת מודיעינית מרשימה, וייתכן אפילו חיסול כלי נשק רגישים. זו מכה קשה לסוריה.
ניתחתי כבר את המצב, וראינו שלסוריה אין יכולת תגובה, ידיה קשורות מאחורי הגב. אם היו לאסד רעיונות לתקוף את ישראל, התקרית האחרונה הבהירה לו שהנזק מבחינתו יכול להיות עצום. זו התפתחות חשובה מאוד ביחסים הביטחוניים בין שתי המדינות. ועם זאת נוצרה מעין מלחמה קרה בין סוריה לישראל, בעיקר ברמת הגולן. גם זה אינו רע, שכן נוצרה הרתעה, ולכן סכנת המלחמה פחתה.
דוגמה למלכוד הסורי? לא שאלתם את עצמכם מדוע סוריה לא דרשה כינוס של מועצת הביטחון או לפחות גינוי של האו"ם? בעבר, על הרבה פחות מכך, היא עשתה כן. ובכן, סוריה כה מסובכת עם האו"ם, בשל פרשת רפיק אלחרירי, בשל הפרת החלטת 1701 האוסרת הכנסת נשק מסוריה ללבנון ובשל תמיכתה בחיזבאללה, עד שהיא חוששת לגשת בכלל לאו"ם. היא יודעת שהיא רק תסתבך שם.
גם איראן הבינה החודש כי היא ממולכדת; שגם אם תיצור נשק גרעיני, העולם יחנוק אותה במצב כזה, כפי שעשה לצפון קוריאה. איראן מעוניינת לבדוק אופציות לרדת מן העץ, אם כי בצורה מכובדת. בשל אופיו המניפולטיבי של המשטר בטהראן, זה ייקח זמן והרבה מאמץ. סכנת תקיפה אמריקנית על איראן או תקיפה איראנית אותנו, פחתו לפי שעה. אין להתפתות לדיווחים על תקיפה אמריקנית קרבה על איראן, שכן הם נועדו ללחוץ על טהראן להסכים לעסקה.
בעוד רף האיומים הפלסטיניים עולה מאוד, והדבר קורה בעיקר בגללנו, שכן ישראל לוחצת על תהליך מדיני, האיומים בחזיתות האחרות סטאטיים או אפילו פוחתים, בעיקר בגלל לחצים בינלאומיים על חיזבאללה, סוריה ואיראן. לפיכך מדד האיומים הביטחוניים לחודש ספטמבר 2007 יורד החודש, בעיקר בגלל הירידה באיומים שהמדד נותן להם משקל מתמטי גבוה יותר, בנוגע לסוריה ולאיראן. במבט לאחור ניתן לראות כיצד זינק האיום הביטחוני מצד סוריה ואיראן בחודש יוני, וכיצד ירד משמעותית עכשיו.
הסיכום הכולל מעמיד את המדד על הציון – 6.
14.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. "אלחיאת": מטוסי חיל האוויר הישראלי שיגרו ארבעה טילים לעבר מפעלי טילים סוריים, הפועלים בסיוע צפון-קוריאה ואיראן
אם כתבנו באתר שלנו לפני מספר ימים כי סוריה היתה בדילמה האם לפרסם את דבר חדירת המטוסים לשטחה או לא, שכן אם תפרסם העולם כולו יחקור מה היא מסתירה שם, ובכן, התהליך הזה כבר מתרחש, וסוריה נקלעה למבוכה עצומה. מבוכה זו נוספת למבוכתה הפלילית בעניין רפיק אלחרירי. ומה הופצץ בסוריה, על פי המקורות הזרים?
מה הופצץ? היומון המהימן הסעודי-בריטי "אלחיאת" מפרסם היום, מפי מקורות נאט"ו שבבריסל, כי מטוסי חיל האוויר הישראלי שיגרו ארבעה טילים לעבר יעדים שישראל סבורה שיש בהם "מפעלים מסויימים" להשבחת טילים וליצורם, הפועלים יחד עם מומחים איראנים וצפון קוריאנים, ביניהם מוסד מחקרים, שמחדש טילים של סוריה ושל חיזבאללה.
לדברי העיתון, ישראל הופתעה מעצם הפרסום הסורי, שכן בשתי חדירות ישראליות קודמות, בשנת 2003 ו-2006, לא הגיבו הסורים פומבית, אלא היתה זו ישראל שהדליפה את העניין, לדברי העיתון.
על פי הדווח באלחיאת, מטרת הגיחה האווירית לא היתה ליצור הרס גדול או לפתוח במלחמה, אלא להבהיר לסוריה שישראל יודעת על המאמצים שלה לפתח טילים ולהעבירם גם לחיזבאללה שבלבנון, וכי מטוסיה מסוגלים להגיע לכל נקודה בעומק השטח הסורי.
לדברי העיתון הכוונה היתה גם לבחון את מערכות הנ.מ. הרוסיות המתקדמות שקיבלה לאחרונה סוריה, אם כי לדברי המקורות שבעיתון לעבר המטוסים נורתה הפעם אש סורית רגילה, כזו שאינה מסוגלת לפגוע במטוסים מתקדמים כמו אף-15.
עד כאן אלחיאת מהיום. האם ההפצצה הזו קשורה להתגרענות אפשרית של סוריה? את זאת אנו עדיין לא יודעים.
רשת פוקס ניוז דיווחה אתמול מפי מקורות מודיעיניים אמריקניים כי בידי ארצות הברית "הוכחות" שצפון קוריאה מכרה לסוריה בחודש שעבר מתקן גרעיני, וכי טכנאים של מדינה זו מגישים לסורים עזרה.
שלשום דיווח הוושינגטון פוסט כי מידע מודיעיני שאספה ארצות הברית בחצי השנה האחרונה, מצביע על האפשרות שצפון קוריאה משתפת פעולה עם דמשק בהקמת מתקן גרעיני בשטח סוריה.
לפני כן, דיווח הניו יורק טיימס, כי בתקופה האחרונה צילמה ישראל באמצעות טיסות סיור מתקנים בסוריה שככל הנראה צפון קוריאה סיפקה להם חומרים גרעיניים.
מסלול הטיסה: על פי אלחיאת מהיום, המסלול הוא כדלקמן: הים התיכון, חדירה לסוריה דרך מחוז אלכסנדרטה (הטאי) התורכי, צפונית לעיר חאלב (אלפו), דרך העיר מנהיג', עד ליעד שנמצא כ-50 ק"מ מערבית לדיר א-זור, בין העיר ראקה לדיר א-זור. דיר א-זור שוכנת בואכה נהר הפרת. ראו מפה סכמאטית, שאינה רחוקה בהרבה מן המפה שהצבתי באתר מיד לאחר התקרית.
[מפה סכימאטית, שהוכנה על פי הדיווח באלחיאת. כדי לראותה יש לגלוש לאתר]
צפון-קוריאה: מרבית הדיווחים קושרים עכשיו את סוריה עם צפון-קוריאה, ואפילו בעניין הגרעין. הדבר פוגע עוד יותר בלגיטימציה של סוריה. צפון-קוריאה היא כיום המדינה המצורעת ביותר בעולם, ומבחינת סוריה, להיקשר בתודעה הבינלאומית עם מדינה כזו, רק מעיד עד כמה הידרדרה דמשק במעמדה הבינלאומי. אמור לי מי ידידיך, ואומר לך מי אתה. בכך מתנתקת סוריה למעשה מכל מדינות ערב, ומשתפת פעולה עם גורמים הרחוקים מן הקונצנזוס הערבי, כמו צפון-קוריאה ואיראן.
סוריה תחת זכוכית מגדלת: אם כתבנו באתר שלנו לפני מספר ימים כי סוריה היתה בדילמה האם לפרסם את דבר חדירת המטוסים לשטחה או לא, שכן אם תפרסם, העולם כולו יחקור מה היא מסתירה שם, ובכן, התהליך הזה כבר מתרחש, וסוריה נקלעה למבוכה עצומה. מבוכה זו נוספת למבוכתה הפלילית בעניין רפיק אלחרירי.
ברומא דווח היום תת מזכירת המדינה למניעת התחמשות גרעינית, אנדרו זימל, שסוריה כבר נמצאת ברשימת המעקב הגרעינית של ארצות הברית, וכי טכנאים זרים נמצאים בסוריה, ייתכן שבעניין הגרעיני. מאוחר יותר הוסיפו מקורביו כי מדובר בטכנאים צפון-קוריאנים. זימל גם אמר כי אין להוציא מכלל אפשרות מעורבות של הרשת, שהקים מדען הגרעין הפקיסטני, עבד אלקאדר ח'אן, שכיום מוכנה להציע ידע לכל המרבה במחיר. הוא אמר את הדברים בתשובה לשאלה בנוגע לתקיפה האווירית שיוחסה לישראל מעל שמי סוריה.
אפילו מזכירת המדינה האמריקנית התייחסה בעצמה לעניין, כאשר נשאלה ברשת פוקס מה דעתה על הידיעות שסוריה בונה מתקן גרעיני. היא השיבה כי ארה"ב מודאגת מהפצת נשק להשמדה המונית: "עלינו לנקוט במדיניות שתמנע מהאנשים המסוכנים בעולם להשיג את הנשק המסוכן ביותר, וזה מה שאנחנו עושים מדי יום." היא הוסיפה כי ארצות הברית פועלת בעניין עם בנות בריתה: "הנושא נמצא במקום הגבוה ביותר בסדר היום של הנשיא. אנחנו עוקבים אחר הנושא מדי יום, ואנחנו נחושים לבלום אותו."
אלמלא התקיפה המדוברת מעל סוריה, שהציפה בבת אחת את הנושא הסורי-צבאי-גרעיני לתודעה העולמית, ספק אם כל ההתייחסויות הללו היו נשמעות עכשיו.
15.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
לחגית בנזימן השכולה
איתך באבלך הכבד על מות בתך
ראומה בנזימן-יעקבי
תנחומינו שלוחים לך ולכל בני המשפחה
חברייך בסומליו"ן, הסופרים לילדים ולנוער בישראל
הבו לנו סיפורי עוצר תל-אביבי!!!
המילים הראשונות שלמדנו באנגלית
בהמשך ליוזמה הברוכה ["חדשות בן עזר" 278] בנושא סיפורי העוצר –הרי כמה מרבים שעוד ישנם – שצצו לי הבוקר.
...אכן, עוברים מעל גדרות בין חצרות הבתים ממש מתחת לאפם של ה"כלניות"...
מחברים – הילדים כמובן – חוט "שפוגאט" לגביעי-לבניות [מקרטון], עם קשר כזה בפנים שלא ישתחרר [החוט] ומעבירים הודעות ממרפסת למרפסת.
המילים הראשונות שלמדנו בשפה האנגלית לא היו אלו שנלמדו ב"רידר דייג'סט" בבית הספר, כפי שמורינו חשבו, אלא "מים," "רוצה מים..." – שנלמדו בשיח עם ה"כלנית" התורן... ("כלנית" – הכינוי שנתנו בני העם [העברי] לחיילי המנדאט בגלל צבע כומתותיהם).
הילדים מתבקשים להעסיק את ה"כלנית/יות" השומר/ים בפתח החצר, כדי שההורים יוכלו להעביר בשקט את הסליק שבחצר ו\או את המשדר המאולתר, לאכסניה חדשה, לאחר שהתברר שיש חשש כי מקום המחבוא התגלה.
כנ"ל – על מנת שיהיה ניתן להוסיף עוד כלי שהגיע מאי שם לסליק שבחצר ו\או לקחת את הדרוש מהכמעט-כלום שהיה שם...
כנ"ל – על מנת שיהיה ניתן להחביא בבית עולה חדש, שזה עתה הורד מאוניית מעפילים שהגיעה לחוף...
רנה ש.
אירי ב"שבת השחורה"
ב"שבת השחורה" היינו בבית אימי ואני בלבד. הייתי בן שש-וקצת, ואי-אפשר היה לצאת. אבי, שכבר לא התגורר איתנו בשנה הזאת, היה רופא ב"הגנה". בעלה של אימי נעדר מן הבית בשל עיסוקו בפעולות ההגנה.
לפתע נשמעה נקישה על הדלת. אימי ניגשה לפתוח ולפניה ניצבו שני חיילים בריטים, אחד מהם "כלנית" והשני, בלונדיני שפניו בגון אפרסק, מיחידה שלא היתה מוכרת לי, הילד.
שני החיילים היו אדיבים. התבקשנו להישאר בפרוזדור ובעל פני האפרסק ניצב לידינו כשומר. ה"כלנית" הגיש לאימי צו חיפוש והחל לפשפש בכל מיני חפצים. לפתע, משנכנס אל המטבח, לחש בעל פני האפרסק לאימי: "אל תחשבי שאני איתם, אני אירי!"
משהסתיים החיפוש ולא העלה דבר, החיילים התנצלו והלכו להם.
כעבור עשרות שנים, בביקור בארצות-הברית, שאלה אותי מכרה טובה ממוצא אירי, האלי פלנגן, אם אני יודע מהו שורש נשמתם של האירים.
משהעמדתי פני תמה, אמרה לי: "אירים הם, בסך הכול, יהודים קתולים."
גיורא לשם
* * *
עידו זיו
ראיון נשיאותי אחד ושלושה שיעורים
יושב כבוד הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שכל מעריציו משבחים את כישוריו האינטלקטואליים, לראיון של ראש השנה עם העיתונאי רוגל אלפר מ"מעריב" – ומספק לנו שלושה שיעורים מאלפים.
שיעור ראשון במתמטיקה (אולי כדי לתקן את הרושם המר של כישלונות הדור הצעיר במבחנים בינלאומיים בתחום זה). "כמעט חצי עם העניק לי [תמיד] תמיכה," הוא אומר, וממהר להוכיח זאת בטענה "שמעולם לא היו לי פחות מ-45 מנדטים." חצי עם, אם מודדים אותו בשיטת פרס, פירושו 60 מנדטים. "כמעט חצי עם" פירושו 56-57 מנדטים. אבל אם מגדירים את המושג הזה ממרומי בית הנשיא כ-45, מי יכול להלין על בעיות בהוראת המתמטיקה לילדי ישראל?
שיעור שני בהיסטוריה (ושמא נאמר בהיצמדות לעובדות או בטיוח). מי שמשתבח בכך שמעולם לא קיבל פחות מ-45 מנדטים רץ 5 פעמים לכנסת בראש המערך או מפלגת העבודה. וראו זה פלא ב-4 מתוך 5 הפעמים האלה הוא קיבל פחות מ-45 מנדטים וב-3 מתוך 4 הפעמים של ה"פחות" הוא קיבל פחות מ-40 מנדטים (32 ב-1977, 39 ב-1988, 34 ב-1996). אדון אזרח מס' 1, יפה לזלזל באמת לקראת הימים הנוראים?
שיעור שלישי בבוטניקה ובתנ"ך במשולב. יושבים המרואיין הנכבד ומראיינו בגינת בית הנשיא תחת עץ הקרוי ערבה בוכייה ושואלים זה את זה מה פירוש השם. "אני לא מבין את זה," אומר הנשיא שנחשב (ומחשיב את עצמו) לאיש ספר. קשה לו כנראה לפתוח את האנציקלופדיה העברית בערך "ערבה" ולקרוא שאחד המינים של סוג השיחים והעצים הקרוי ערבה הוא ערבת בבל (ובשמו המדעי Salix babylonica) או ערבת בכות. אבל למה להרחיק לכת עד עיון באנציקלופדיה? למה לא להיזכר בצמד פסוקים מפורסם מספר תהילים, שאפילו הושר בעבר בתנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. על ערבים בתוכה שם תלינו כינורותינו"? ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון, שפרס מציג עצמו כתלמידם, היו שוכחים או לא מבינים מיד את המקור הזה לשם ערבה בוכייה?
תשובה אפשרית אחת לתהיות האלה: לפני כשלושה חודשים, ערב היבחרו לנשיאות, פרסם שמעון פרס את רשימת הספרים שצריכים להיות לדעתו בכל ספרייה ראויה לשמה. התנ"ך לא היה ביניהם. איזו סיבה יש לכבוד הנשיא להתייחס אליו עכשיו? איזו סיבה יש לנו לקונן על התפשטות הרדידות והבורות בחברה הישראלית?
אהוד בן עזר
"גברים – מתעניינים בנשים? לא?"
זיכרונות מ"המועדון למחשבה עברית" של אהרן אמיר
ברומאן החדש של חיים באר, "לפני המקום", הוא מתאר כיצד החל מבקר בפגישות של "המועדון למחשבה עברית" של אהרן אמיר, שהתקיימו במשרדי הוצאת "עם הספר" ברחוב ביאליק בתל אביב, הוצאת ספרים שהיתה בבעלות אביו של אהרן, ושם היתה גם המערכת של רבעון "קשת", בעריכתו של אהרן אמיר. מדובר בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת. אחת הדמויות הבולטות היתה ע.ג. חורון, וכפי שמזכיר חיים באר בספרו היו בבאים גם עזרא זהר, ואחרים. חיים באר מתאר את ההתלבטות שלו בתור בחור צעיר חובש כיפה שמצטרף ל"כנענים" ומעביר בפניהם ביקורת על היהדות, וכשהוא יוצא הוא הולך להתפלל בבית כנסת הסמוך ברחוב ביאליק, ועל מי שהוא פוגש שם יש לו סיפורי-סיפורים מעולם אחר לגמרי.
אותי הביא למועדון יהושע קנז, שעשה כברת דרך ארוכה עם אהרן אמיר, והיה אז כמו גם היום אחד מחברי מערכת "קשת" וקרוב בדיעותיו ל"כנענים". אני למדתי אז בירושלים אצל גרשם שלום, שהיה בברלין המורה לעברית של טוני הלה, מנהלת תיכון חדש בתל אביב; והיא שהיתה חוזרת ומזכירה לנו בשיעוריה, שכאשר נגיע לירושלים שנלך ללמוד אצלו. דומני שהייתי היחיד שקיבל את עצתה.
"כנעני" מעולם לא הייתי כשם שגם "דתי" מעולם לא הייתי, וכבר סבי המשכיל מלודז', מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי, היה אוכל ביום כיפור, אמנם לא בפרהסיה; ואילו סבי מצד אבי, יהודה ראב, היה אוכל איתנו את הסעודה המפסקת שנערכה לכבודו, ולמחרת לפני הצהריים היה אוכל סעודה נוספת, "מִטעמי בריאות."
ואולם המחשבה ה"כנענית" סיקרנה אותי, כמו את מרבית בני דורי המעטים שהתעניינו בנושאים האלה, ובייחוד לאחר שהתפרסמה מסתו של פרופ' ברוך קורצווייל על "העברים הצעירים". ואני זוכר את עצמי באותה פגישה, בה היינו ישובים במעגל במשרד של מערכת "קשת", ושמעתי דברים רמים על החזון הפן-שמי, (שהיה רשום בעצם כ"פטנט" של יונתן רטוש, שלא נכח בפגישות האלה), על כך שעל האזור להשתחרר מכבלי היהדות, הציונות והאיסלאמיות, ואז תוקם כאן ארצות הברית החילוניות של הסהר הפורה, והכול בשפה העברית, שהיא שפת האזור, ובביסוס המדעי שנמצא במחקריו של ע.ג. חורון.
שמעתי, והבחנתי שאין בדבריהם הבנה רבה של היהדות, של תולדות העם היהודי ושל הפרספקטיבה ההיסטורית הציונית-היהודית והישראלית – ובתום הפגישה שאלתי לתומי את אהרון אמיר אם הם מתעניינים, למשל, במחקריו ובמשנתו של פרופ' גרשם שלום, שהיה ועדיין הוא בעיניי לא רק מייסד המחקר המדעי של תורת הקבלה והמשיחיות היהודית אלא גם גדול ההיסטוריוסופים של היהדות בדורות האחרונים (וזאת חרף ניסיונותיו של הגאון ר' משה אידל נ"י לרשת מקומו כממשיכו וכמקעקעו).
אגב, מחוץ לקומץ "יודעי דבר" בארץ ובעולם, שהעריצו כבר אז את שלום וידעו את ערכו, (תלמידו יוסף בן-שלמה המנוח נהג לכנותו: "שׁוֹלֵם גאון עולם!") – ומחוץ למתנגדו הפאראנואידי-למחצה, פרופ' ברוך קורצווייל – דומה שאיש בחוגי הספרות וההגות בתל אביב לא שמע את שמו ולא ידע על מחקריו ועל השפעתו. זה היה עמוק מדי למחשבה ה"כנענית" הרדודה והיומרנית, ואפילו יורם ברונובסקי ז"ל שכוכבו טרם זרח אז, ועוד סופר ידוע בעולם שטוען כיום שהיה תלמידו של גרשם שלום (ומעולם לא למד אצלו) – אפילו הם טרם החלו לקלס ולנכס אותו לעצמם. הייתי אז כמעט היחיד שכתב בהתלהבות על שני ענקי הרוח, שהיו כמעט בלתי ידועים לעולם הספרות העברית וקוראי העברית הצעירים בישראל – גרשם שלום ויצחק בשביס-זינגר.
אחזור לשאלה ששאלתי, לפני יותר מחמישים שנה, את אהרן אמיר והיא – האם ה"מועדון למחשבה עברית" מתכוון להתעניין ולדון גם במשנתו של גרשם שלום.
"בטח שאנחנו מתעניינים ביהדות," השיב, "גברים – מתעניינים בנשים! לא?"
ויורשה לי להמליץ בהקשר הזה על השיחה שערכתי עם גרשם שלום "היהדות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אחד המסמכים החשובים ביותר להבנת ההיסטריה שלנו, שיחה שנדפסה בספרי הנידח "אין שאננים בציון" בהוצאת "עם עובד", 1986 (נוסח אנגלי 1974); ספר שבעברית טרם אזל, כי כמעט שלא קנו אותו היות שבחודש שבו יצא לאור הופיע ספר חשוב ממנו פי כמה וכמה, "הזמן הצהוב", שלא חדל מלמשוך את מלוא תשומת-הלב ולהעסיק את התקשורת התרבותית, שכבר אז היתה נגועה בפרו-פלסטיניות מסויימת (ואני הנידח לא הבנתי מה כתוב ב"הזמן הצהוב" עוד כשפורסם כמסה בכתב-העת "כותרת ראשית" שבעריכת נחום ברנע).
באותה הזדמנות אני ממליץ גם לקרוא ב"אין שאננים בציון" את השיחה עם יונתן רטוש.
אורי הייטנר
א. מיתוס ההחמצה של השלום במלחמת יום כיפור
בתקופת כהונתו כראש הממשלה, כאשר ניהל מו"מ עם הפלשתינאים ועם הסורים, נהג אהוד ברק לספר שוב ושוב, איך בכל יום כשהוא נכנס למשרדו, הוא מתבונן בתמונות ראשי הממשלה שקדמו לו, רואה את תמונתה של גולדה מאיר, ומבטיח לעצמו שהוא לא יחזור על השגיאה הקריטית שלה; הוא לא יחמיץ את הסיכוי לשלום.
לא אמר את הדברים איזה היסטוריון חדש, לא איש שמאל קיצוני – אמר זאת המיינסטרים של המיינסטרים של תנועתה של גולדה מאיר, מפלגת העבודה. המיתוס שטופח במשך שנות דור, על פיו גולדה מאיר היא "האיש הרע" של מלחמת יום הכיפורים, שפרצה בשל "סרבנותה", כיוון שהיא "החמיצה את ההזדמנות לשלום", חילחל כה עמוק לתודעה הקולקטיבית שלנו, עד שהיה כמעט לאקסיומה.
מלחמת יום הכיפורים, היא התגלמות התוקפנות. שתי מדינות פלשו לשטחה של מדינה שלישית, ללא כל פרובוקציה, ופתחו במלחמה. אם זו אינה תוקפנות, תוקפנות מהי? והנה, אצלנו, במדינה שהותקפה, מופנית אצבע מאשימה לא כלפי התוקפן אלא כלפי ממשלת ישראל. האצבע אינה מופנית רק בשל המחדל המודיעיני שקדם למלחמה או בשל הכשלים בימיה הראשונים – אלא בשל כך שהיא נושאת באחריות לתוקפנות האוייב.
מה משמעות ההאשמות הללו? משמעותן היא בראש ובראשונה הכרה בזכותן של מדינות ערב לתקוף את ישראל, אם יש מחלוקת בינן לבינה. יתר על כן, זו התייחסות אל התוקפנות הזו כאל תגובה טבעית ומוצדקת, לפתרון חילוקי דעות בין המדינות. זו התייחסות אל עצם המלחמה בישראל כאל המצב הטבעי והמובן מאליו, המחייב את ישראל לממש את רצון האוייב, אחרת "לא תהיה לו ברירה," אלא לתקוף אותה.
כאשר יש מחלוקת בין ישראל למצרים וסוריה, במקרה זה מחלוקת טריטוריאלית, המחלוקת היא דו-צדדית. לא רק ישראל אינה מקבלת את עמדת סוריה ומצרים, אלא גם סוריה ומצרים אינן מקבלות את עמדת ישראל. האם מישהו מעלה על דעתו שישראל תתקוף את סוריה ומצרים כדי לפתור את המחלוקת באמצעות מלחמה? האם התקפה ישראלית כזו היא לגיטימית? אולם בתוכנו יש המקבלים את התוקפנות הערבית נגדנו כנורמה. אלה המכנים עצמם "מחנה השלום", מקבלים את נורמת התוקפנות של הערבים, ומאשימים את ישראל בתוקפנות נגדה, בשל "סרבנות השלום", שלה.
כך היה אז, וכך גם היום – הרי אנו שומעים שוב ושוב את אלה המאיימים עלינו, שאם לא נקבל את התכתיב הסורי וניסוג מהגולן, תפרוץ מלחמה. שוב, אנשי "השלום" מקבלים את נורמת המלחמה של הערבים, ומאשימים אותנו באחריות לה.
קבלת נורמת התוקפנות הערבית, מנומקת במילה הקסם, "הכיבוש". אמרנו "כיבוש", והכול מותר – הטרור, המאבק המזויין, התוקפנות. כמובן שאלה הבלים. הרי אי אפשר לטעון שאוכלוסיית סוריה ומצרים היתה כבושה בידי ישראל, והתקוממה במלחמת שחרור נגד הכובש הזר. מדובר בשטחים שישראל כבשה במלחמת מגן, בעקבות התוקפנות של אויבותיה ערב מלחמת ששת הימים. כיבוש אותם שטחים לא גרם לתוקפנות הערבית. ההיפך הוא הנכון, התוקפנות הערבית היא שגרמה לכיבוש השטחים. התוקפן נוצח, הפסיד שטחים, דורש מהצד המותקף שניצח לוותר פירות ניצחונו (שהינם שטחי מולדת שלו ונכסים אסטרטגיים שלו) לַתוקפן, ושב ותוקף כעבור שנים אחדות. אצלנו, דווקא אצלנו, יש המקבלים את המוסר ההזוי והעקום הזה.
האבסורד שבהאשמת גולדה מאיר הוא שאין המדובר בראש ממשלה שנקטה במדיניות של אף שעל, שסירבה לוותר על שטחים. להיפך, גולדה היתה נכונה לוויתורים מרחיקי לכת. היא הסכימה לוותר על מרבית שטחי סיני, אולם היא עמדה על שני עקרונות: א. הנסיגה לא תהיה מכל סיני, אלא תהיה פשרה טריטוריאלית. ב. הנסיגה תהיה אך ורק תמורת שלום.
אולם כיוון שהיא לא נכנעה לכל דרישות המצרים, היא "סרבנית שלום". וכיוון שהיא סרבנית שלום, היא אשמה במלחמה. וכך, כבר 34 שנים נערך מסע של רצח אופי לגולדה מאיר.
ערב מלחמת יום הכיפורים היו מחדלים חמורים, שגרמו להפתעה האסטרטגית. גולדה מאיר, כראש הממשלה, נושאת באחריות מיניסטריאלית למחדל הזה. גולדה נושאת באחריות לכך שישראל נמנעה מתגובה על הפרות הסכם הפסקת האש מאוגוסט 70' בידי מצרים, שהכניסה סוללות טילי נ"מ לשטחים שאמורים היו להיות מפורזים. היא זו שקיבלה את ההחלטה להימנע ממכת מנע ביום הכיפורים, כאשר ברור היה שעומדת לפרוץ מלחמה. לא היה מנוס מהתפטרותה אחרי המלחמה. אולם אין כל הצדקה לעוול ההיסטורי שנעשה לה, בהאשמות השווא כלפיה.
על אף אחריותה למחדל, אי אפשר לקחת ממנה את המנהיגות המופתית שגילתה במלחמה עצמה. שעה שרבים סביבה, ובראשם שר הביטחון משה דיין, נשברו, היא עמדה, גם בימים הקשים ביותר של המלחמה, כצוק איתן והובילה את ישראל לגדול שבניצחונותיו.
כן, הניצחון של ישראל במלחמת יום הכיפורים הוא הניצחון הגדול ביותר של צה"ל, אפילו יותר ממלחמת ששת הימים. מתוך מצב קשה ביותר, של התקפה משולבת מצפון ומדרום בהפתעה מוחלטת, בתנאי פתיחה קשים ביותר, צה"ל גירש בתוך ימים ספורים את הפולש מהגולן ועצר 40 ק"מ מדמשק, ובדרום – אף שלא גירש את כל הצבא המצרי מסיני, צה"ל העביר את עיקר המערכה לשטח האוייב, חצה את התעלה והגיע עד 101 ק"מ מקהיר.
דווקא מלחמה זו, יותר ממלחמת ששת הימים, חיזקה מאוד את כושר ההרתעה של צה"ל ולימדה את האוייב לקח חשוב – הימנעות ממלחמה כוללת נגד ישראל. את המצרים הביאה ההכרה הזו לחתימת הסכם שלום עם ישראל. את הסורים – להימנעות ממלחמה מזה 34 שנים. תודעתית ומוראלית, נחלנו מפלה. עד היום טרם נחלצנו מהמשבר התודעתי הזה. אולם העובדות בשטח מעידות על ניצחון ישראלי גדול.
לקח חשוב נוסף ממלחמת יום הכיפורים – המשמעות האסטרטגית חסרת התחליף של העומק הטריטוריאלי. אילו ישראל הופתעה במלחמה כאשר ישבה בגבולות 67' – קיום המדינה היה בסכנה. אילו הפלישה הסורית לישראל היתה מתוך הגולן, בתוך שעות ספורות הם היו שוטפים את קריית שמונה וטבריה, ואין צורך בדימיון רב כדי לשער מה הם היו עושים בערים אלה. די לזכור בטבח בעיר אל חמה, בו רצח חאפז אסד 20 אלף מבני עמו, אזרחי מדינתו, כדי לדכא התנגדות למשטרו (1982).
34 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. במשך 34 שנים מטופח המיתוס על פיו האשמה במלחמה רובצת על ישראל, ש"החמיצה את השלום". הגיעה השעה לנפץ את המיתוס השקרי הזה.
ב. השד הקסנופובי
"ניאו-נאצים בישראל" – עצם צירוף המילים הזה הוא מזוויע. הסיפורים על מעשיהם הגזעניים והאלימים מזעזעים שבעתיים.
אולם מדובר בכעשרה נערים. עם כל החומרה והזעזוע שבמעשה, אסור לאבד פרופורציות. מבחינה כלל ישראלית, תופעה חמורה יותר היא השד שאותם חוליגנים הוציאו מהבקבוק של החברה הישראלית, שד הקסנופוביה.
במשך יממה שלמה, כלי התקשורת נרתמו למסע הסתה והכפשה נגד העולים מחבר העמים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה. פוליטיקאים ועיתונאים, שהיו חייבים לומר משהו בנושא, תפסו טרמפ על גבו של ציבור המונה מאות אלפי אנשים, רובם הגדול אזרחים טובים, ישרי דרך והגונים.
על פי הקלישאה הידועה, תפוח אחד מרקיב את המכל כולו. אבל 8 תפוחים לא ירקיבו מכולת ענק המונה מאות אלפי תפוחים. העובדה שקומץ החוליגנים הם עולים "לא יהודים" אינה מעידה על כלל הציבור הזה יותר משהעובדה שמדובר באזרחים ישראליים מעידה על כלל אזרחי ישראל.
העולים מחבר העמים, על פי חוק השבות, הם יהודים ובני משפחותיהם. בעשרות שנות הדיקטטורה הטוטאליטרית הסובייטית, נרדפה היהדות בברית המועצות. העובדה שבמשך שבעים שנה נשמר הזיק היהודי, היא הצלחה אדירה של העם היהודי. נישואי התערובת במציאות הסובייטית הם כמעט מובנים מאליהם. העובדה שאותן משפחות מזדהות כיהודיות ועולות לישראל, היא עובדה שהיה עליה לרגש כל יהודי. יש למצוא את הדרך לקבל אותם עולים ליהדות. שהרי בלאו הכי הם מתקבלים מאליהם לציבור היהודי.
עולים אלה רואים עצמם כיהודים, רוצים להיות יהודים, קשרו את גורלם עם עם ישראל ועם מדינת העם היהודי. הם חיים בארץ, תרומתם למדינה בכל התחומים – גדולה, הם משרתים בצה"ל, רבים מהם ביחידות קרביות, מתוך נכונות למסור נפשם על הגנת המולדת, המדינה היהודית, העם היהודי – עמם, מדינתם ארצם. ואכן, לא מעטים נהרגו כחיילים, וזכורה החרפה שבשערוריית קבורתם. והנה, נתגלה קומץ שבקומץ של בריונים שחטאו, והקצף הוא על כל העדה?
גל ההתלהמות הקסנופובי והרוסופובי הזה הוא חרפה לחברה הישראלית. יותר משקבוצת הניאו-נאצים מעידה על העולים "הלא יהודים" מחבר העמים, התגובה הגזענית מעידה על החברה הישראלית.
ג. אפשר גם אחרת
(תגובה לאהוד בן עזר: "לא אנחנו הרגנו אותם", גיליון 278)
ערב ראש השנה קיבלה יחידת "מגלן" מאלוף הפיקוד צל"ש יחידתי על הצטיינותה במלחמת לבנון השנייה. לראשונה, נחשף הציבור לפעלה של היחידה הזאת, שבמשך 20 שנות קיומה פעלה בצל. בימים האחרונים של המלחמה, חוליות היחידה המובחרת הזו התפזרו בגזרה המערבית ופעלו כציידי משגרי קטיושות. כל משגר שירה – חוסל בתוך דקות. כתוצאה מכך, בגזרה המצומצמת הזו חלה ירידה דרסטית בירי הרקטות.
כך, יחידה קטנה אחת, בגזרה צרה אחת, בימים ספורים, הצליחה לבצע מה שחיל האוויר והארטיליריה מן היבשה והים נכשלו בו, אף ששפכו חומר נפץ בכמות חסרת תקדים, במשך למעלה מחודש.
למה היחידה לא הופעלה במשך שלושת השבועות הראשונים של המלחמה? למה היא ודומותיה לא הופעלו לאורך כל הגזרה? שאלות אלו מצטרפות לשאלת השאלות – המלחמה הוכיחה את הידוע לאורך אלפי שנות מלחמה: מי ששולט בשטח הוא המנצח במלחמה. כל עוד החיזבאללה שלט בדרום לבנון, הוא נהנה מיתרון ברור. כניסה יבשתית מסיבית של צה"ל, על פי תוכניות שנועדו בדיוק לתרחיש זה, יכלה לשנות את מאזן השליטה ולכן את מאזן הכוחות, להפסיק את ירי הקטיושות, לקצר מאוד את המלחמה ולסיים אותה בניצחון חד משמעי של ישראל, לא "בנקודות" אלא בנוק-אאוט. מדוע לא הוכנסו כוחות היבשה בתחילת המלחמה? מדוע אפילו לא גוייסו המילואים בזמן?
הסיבה לכך היא הקונספציה, על פיה ניתן לנצח באמצעות חיל האוויר, העליונות הטכנולוגית של ישראל ואש מסיבית וצפופה הנורית לעבר שטח הלבנון מתוך עמדות סטאטיות של יחידות תותחנים בתוך הגדר. הקונספציה הזאת הוכחה כמופרכת. לאחר 48 שעות, לא היתה עוד תועלת מכרעת לפעילות חיל האוויר. למרבה הצער, הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל לא קראו נכוחה את התמונה, כיוון שהיו שבויים בקונספציה השגוייה הזו. כאשר כבר הוכנסו כוחות קרקעיים, הם הוכנסו בצורה מהוססת ומבולבלת, ללא מטרה ברורה, הוזזו ממקום למקום, לא אחת פציעות של חיילים בודדים הביאו להפסקת הפעילות. וכאשר כבר הוחלט על פעולה יבשתית, היה זה מאוחר מדי, כשכבר לא היה בה טעם. זאת הסיבה לכישלון במלחמה.
האיש המזוהה ביותר עם הקונספציה הזו הוא הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. חלוץ, קצין ברוך כישרונות ועתיר הישגים, נכשל כיוון שהיה שבוי בקונספציה שגויה. ביטחונו העצמי הרב, הכריזמה שלו והרקורד המוצלח שלו, השפיעו על כל הדרגים בהשלטת הקונספציה. ולכן, לא היה מנוס מהתפטרותו לאחר המלחמה.
אך תהיה זו טעות להעמיס את הקונספציה כולה ולפיכך את הכישלון כולו על כתפיו של חלוץ. הפיכתו של חלוץ לשעיר לעזאזל, לא תתקן את צה"ל ולא תכין אותו למלחמה הבאה. גם אין די בהאשמת הדרג המדיני, אף שבוודאי יש להאשימו, שכן הוא הנושא באחריות העליונה לכשלי המלחמה, כפי שהוא הנושא באחריות העליונה להחלטה הנכונה והאמיצה לצאת למלחמה, וכפי שהוא היה האחראי העליון לניצחון, אילו היה. אולם יהיה זה חוסר יושרה אינטלקטואלית לטעון שהכשל הוא בן חודשים ספורים, אורך כהונתה של הממשלה עד המלחמה.
בספרם "מלחמה ואנטי מלחמה", בנו אלווין והיידי טופלר תיאוריה פוסט-מלחמתית, על פיה במלחמות בימינו אין ערך לעוצמה קונבנציונאלית ולטריטוריה, אלא לעליונות טכנולוגית ומודיעין מדוייק בלבד. על פי חזונם, המלחמה החדשה, בעולם הממוחשב, תונע בידי רובוטים ונשק של "מציאות מדומה". בניגוד לספריו הקודמים של טופלר "הלם העתיד", "הגל השלישי" ו"מהפך העוצמה", בהם היטיב לזהות נכוחה את מהפכת המידע והשפעתה על הכלכלה העולמית ועל מערכות החיים האזרחיות, בספר זה, אותו כתב עם רעייתו, הם טעו בהערכותיהם, או לפחות הקדימו את המציאות בכמה עשרות שנים. ההמחשה הטובה ביותר לכך, היא מתקפת ה-11.9 – הניצחון האסטרטגי הגדול ביותר של צד כלשהו במלחמה כלשהי בדור האחרון, שבוצע באמצעות... סכינים ספורים (ניתן היה לבצעו גם באמצעות 3 מטר של חוט דנטאלי...)
המדינה היחידה בעולם שהתייחסה לתיאוריה הזו כבסיס לקונספציה האסטרטגית שלה היא ישראל. נאט"ו, לדוגמה, מתעקשת על הצבת טילים בפולין, על אפם וחמתם של הרוסים, מתוך הבנת החשיבות הרבה של העומק הטריטוריאלי האסטרטגי.
איך זה קרה, שדווקא אנו, מדינה המוקפת באוייבים החותרים להשמידה, ושאינה נהנית ממרחב טריטוריאלי מינימאלי, לוקחת סיכון כה עמוק ומאמצת הלך מחשבה כזה?
הגורם לכך, אינו טמון בחשיבה הצבאית, אלא בחשיבה פוליטית, ובעיקר בהלך רוח פסיכולוגי, הגמוני בקרב אליטות השליטות בחברה הישראלית – בפוליטיקה, בתקשורת, בתרבות, במשפט ובאקדמיה – בשני העשורים האחרונים. המערכת הצבאית, כמערכת סתגלנית מטבעה, התאימה עצמה להלך הרוח הזה.
הלך הרוח הוא התרופפות הנחישות להיאבק על קיומנו, התערערות האמונה בצדקת דרכנו ומכאן הנכונות לרצות בכל מחיר את האוייב כדי להגיע בכל מחיר לשלום עכשיו. הלך רוח זה התעלם מהמציאות של חוסר נכונותם של הערבים לקבל את זכות קיומנו, ובנה קונספציה על פיה הסכסוך אינו קיומי אלא טריטוריאלי, והוא מתמצה בשטחים שישראל שיחררה במלחמת ששת הימים. אילו רק ניסוג מהם יסתיים הסכסוך. "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן," (יהונתן גפן, "יהיה טוב").
כדי להצדיק את הנכונות לסגת מהשטחים, היה צורך לשכנע את עצמנו שאין להם ערך. הערך הלאומי, ההיסטורי, הרוחני הוגחך והוצג כפטישיזם של "קבר רחב הזונה". והערך האסטרטגי, הביטחוני הוגחך באמצעות הצגתו כעולם האתמול. את האמת שהביטחון הוא תנאי לשלום, החלפנו בפיקציה שהשלום הוא תנאי לביטחון. את האמת שהטריטוריה חיונית לביטחון, החלפנו בפטיש הטכנולוגי.
כתב שמעון פרס בספרו ההזוי "המזרח התיכון החדש", שבו שרטט חזון של הפיכת המזה"ת לקהילה על-לאומית: "מהו הביטחון, אם בשמו נתבעים לשוב ולהילחם בכל פעם מחדש, מבלי יכולת לשנות את המציאות? 'ביטחון' כזה הוא מקסם שווא, פטה מורגנה, המשטה לאורך ההיסטוריה בקיצונים, שאינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר (ע' 74) ... אין מדובר רק בחשיבה חדשה על מושגי הגיאוגרפיה והטופוגרפיה בתנאי שלום, אלא בשינוי כולל בחשיבה על יסודות הביטחון הלאומי... הטכנולוגיה הצבאית החדשה... מעמידה תחת סימן שאלה את המרכיבים הללו: מה ערך יש לזמן, אם טיל בין-יבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין וושינגטון למוסקבה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו? ומה ערך יש לכמות הטנקים, התותחים והמטוסים, לנוכח הנשק הבלתי קונוונציונאלי – הנשק הגרעיני והמימני, הכימי והביולוגי – שיצר איכות חדשה לגמרי במלחמה?" (עמ' 75-76).
הלך הרוח הזה, ואשליות השלום בימי האופוריה של אוסלו, סדקו את הנכונות בחברה הישראלית להיאבק ולהקריב. הדבר השפיע, ולא היה יכול שלא להשפיע, על צה"ל. בסוף תדריך של אלוף פיקוד הדרום, בתחילתה של תעסוקה מבצעית אליה יצא גדוד המילואים שלי, הוא אמר: "כל זה לא שווה כלום, אם תיפול שערה משערות ראשו של אחד מכם." האמירה הזאת, שנועדה להפגין אכפתיות אבהית, קוממה אותי – אם המטרה היא לחזור הביתה בשלום, הרי רק לפני שעות ספורות הייתי בבית בשלום. למה קראו לי, אם המשימה חשובה פחות משערה משערות ראשי? הלך הרוח הזה ניוון את צה"ל ושחק עד דק את ערכי החתירה למגע, החתירה לניצחון, הדבקות במשימה.
הלך הרוח הזה, הביא לעיצוב קונספציה לפיה ניתן לנצח בלי להילחם ובלי לשלם את מחיר המלחמה. אין עוד משמעות לשטח, לטנקים, לעוצמה קונבנציונאלית – כפתורים ומטוסים יעשו בעבורנו את המלאכה באופן שקט וסטרילי, ללא מחיר, ללא נפגעים, ובלי להפריע לשגרת חיינו. כך הגענו למלחמת לבנון השנייה, וכך צה"ל הגדול, שהשכיל להביס בשישה ימים שלושה צבאות סדירים, כשל במשך למעלה מחודש בניסיון לנצח ארגון טרור המונה כמה מאות לוחמים.
אין בדברים אלה כדי לזלזל בחיל האוויר, חלילה. ביצועיו של חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה היו מצויינים. בתוך שעות ספורות השמיד חיל האוויר את האופציה האסטרטגית של חיזבאללה – מערך הטק"ק, טילי הקרקע קרקע לטווח בינוני, שהיו מיועדים להנחית פגיעה קשה והרסנית על גוש דן ומרכז הארץ. חיל האוויר ביצע את תפקידו באופן מצויין, אך לא היה די בכך כדי לנצח את חיזבאללה. כדי לנצח את חיזבאללה, היה על ישראל להחליף דיסקט, לפעול על פי קונספציה שונה לחלוטין מזו שבה צה"ל פעל. אך ההנהגה המדינית והצבאית לא השכילה לעשות כן. וכך, במשך למעלה מחודש, צפון הארץ שוּתק, אלפי רקטות נחתו על יישובים אזרחיים ישראליים, ועד יומה האחרון של המלחמה לא הצלחנו אפילו לצמצם את כמותם ותדירותם. למה? כי פחדנו להילחם.
כך שחקנו את כוח ההרתעה של צה"ל. כך הארכנו את המלחמה ואת נזקה לאורך שבועות ארוכים. כך ביזבזנו כמעט את כל מלאי התחמושת של צה"ל באש בלתי יעילה, שגם גרמה להרג מוגזם ומיותר של אוכלוסיה לבנונית אזרחית.
ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. אופן ניהולה היה כושל. מתנגדי המלחמה משתמשים בכישלון כהוכחה להתנגדותם. חלק מתומכי המלחמה מלכתחילה היו למתנגדיה בדיעבד, בהשפעת תעמולת המתנגדים. וחלק מהתומכים בה, מלכתחילה ובדיעבד, מתעלמים מכשליה, כאילו הודאה בכשלים אלה, כמוהם כהודאה שהמלחמה היתה מוטעית מעיקרה.
אחד הבולטים שבתומכים אלה, הוא אהוד בן עזר. ברשימתו "לא אנחנו הרגנו אותם" הוא שב ומגן על דן חלוץ וקברניטי המלחמה, ובז למבקריהם, טוען שהמלחמה נוהלה בכלים הראויים ומציג אותה כניצחון ישראלי גדול. הסכנה שבגישה זו, היא שאם היא תהיה לגישה השלטת בשיח הישראלי, לא נתקן דבר ולא נשתחרר מהקונספציה שגרמה לכישלון. אם לא נשנה את הקונספציה, במלחמה מול צבא סדיר לא ננצח גם "בנקודות".
האם נפל לנו האסימון? האם למדנו את הלקח? העובדה שצה"ל חזר להתאמן, ולהתאמן בהפעלת העוצמה הקונבנציונאלית, מעידה על הכרה בצורך בשינוי. אולם אני בספק האם חל בנו השינוי הרוחני, שהרי הכשל הרוחני הוא אבי כל חטאת.
הנה, שני סיגנלים המעידים על כך שטרם חל השינוי. האחד, אופי העיטורים והצל"שים על מלחמת לבנון השנייה. רובם הגדול ניתנו על חילוץ פצועים. אין ספק שכל מקבלי הצל"שים והעיטורים הם גיבורים הראויים לציון ולעיטור; אין ספק שמדובר באנשים שראוי לחנך לאור מעשיהם את הדורות הבאים. אולם צבא שעיקר הצטיינותו היא בחילוץ פצועים, ולא בתעוזה מבצעית בחתירה הבלתי מתפשרת לניצחון, תוך נכונות לשלם מחיר דמים בדבקות במשימה, לא יהפוך לצבא מנצח, ולא ישקם את חולייו.
הסיגנל השני, הוא ההפגנה המחפירה של הורי החיילים במחנה זיקים, שרצו מלווים בתקשורת לשער המחנה, כדי להחזיר את "הילדים" שלהם הביתה, ותבעו מהצבא לשחרר את "הילדים", תוך יללנות ובכיינות מופגנת ומבישה וסיפור על "הילדים" שפוחדים וכו' וכו'. אם כך נראית החברה הישראלית, אין סיכוי שהאוייב יתייאש מניסיונותיו להביסה.
ובכן, אהוד, אל לנו להתהדר בניצחון שלא היה, אלא עלינו לערוך חשבון נפש יסודי של החברה הישראלית ושל צה"ל. במלחמה האחרונה כשלנו. מאחר שהיא נוהלה נגד אוייב חלש, יחסית, הכשל היה קטן יחסית. מן העז ייצא מתוק, אם נפיק את לקחי המלחמה ונחולל שינוי אמיתי. התעלמות מן המציאות, כמו במאמרך "לא אנחנו הרגנו אותם", אינה משרתת את המטרה הזו, להיפך. ודאי שלא אנו הרגנו את החיילים והאזרחים במלחמה אלא האוייב. אך במלחמה הזו היה עלינו לנצח, ובשל שגיאותינו וכשלינו, המטרה לא הושגה. היה בידינו להשיג את המטרה. יכולנו לנצח במלחמה בגדול ולהנחיל לחיזבאללה תבוסה מוחצת. אפשר היה גם אחרת. אנו בחרנו בקונספציה שגרמה לכישלון. כעת עלינו להרוג את הקונספציה הזאת, לבצע בה וידוא הריגה ולבנות מחדש את צה"ל כצבא מנצח, שאף אויב לא יוכל לו.
אהוד: ייתכן שבגדול אתה צודק וכך תתנהל המלחמה הבאה, וייתכן שלא, אלא היא תוכרע בידי חיל האוויר שיקבע את מחיר משלוח הטילים לגוש דן באמצעות הרס התשתית הטכנולוגית והאסטרטגית של סוריה, כפי שסוריה קיבלו רמז בגיחת ההפצצה של היעדים בצפון-מזרח המדינה, לא רחוק מסכרי הפרת ומתשלובת הדלק הגדולה ביותר שלהם.
מכל מקום, אילו נוהלה מלחמת לבנון מראשיתה כמבצע קרקעי, היה מיספר הקורבנות שלנו גדולה פי כמה וכמה, וספק אם היתה מסתיימת יותר מהר ובתוצאה ברורה של ניצחון, כלומר, הפסקת ירי הטילים בידי כוחות גרילה של החיזבאללה.
כדאי לך לקרוא את פרשנותו של גיא בכור לתוצאות מלחמת לבנון השנייה, שאותן אני מקבל במאה אחוז.
ואסור לזלזל ברצון שלנו להמעיט בקורבנות מצידנו. אם על כל חייל אוייב או טרוריסט –ייהרג חייל שלנו, נישאר מהר מאוד בלי צבא. עלינו להילחם בתחבולות אחרות, ומשהו מהן למדנו בגיחה האחרונה של חיל האוויר (זה שחלוץ המושמץ היה מפקדו) ובשיתוק כל מערכת התקשורת בלבנון במשך חמישה ימים. בכך כוחנו, ולא בכיבוש בפעם השלישית או הרביעית של דרום לבנון בהסתערות קרבית קרקעית על מוצבי אוייב מבוצרים.
יוסף אריכא
אצל נורית גוברין, יוסי אורן ואלי אשד
לאהוד שלום,
הכרתי את יוסף אריכא. הוא היה ידיד טוב של אבי, ישראל כהן, וצלם חובב. בתקופה שטרם היו מצלמות בכל בית, צילם את בניי הקטנים בדירתנו בשדרות נורדאו 77, על הגג.
בספרי: "קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה", כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"ב, בשער התשיעי: "בין יהודים לערבים", פירסמתי פרק שכותרתו: "עלילת השבוי", עמ' 309-297. בפרק השוואה בין סיפורים שבמרכזם: שבוי. שבוי יהודי בידי ערבים, בסיפוריהם של יוסף אריכא: "נוף של לילה" (תש"ח) ושל נתן שחם: "במעלה ההר" (1958); ושבוי ערבי בידי יהודים: ס. יזהר "השבוי" ו"חירבת חיזעה"; יגאל מוסינזון: "סרג'נט גרין"; עמוס מוסנזון "גבעה אחת" ועוד. בפרק: רשימה של "סיפורי שבוי" נוספים וביבליוגרפיה. הפרק מבוסס על הרצאתי בכנס ליובל המדינה בנושא: "ייצוגה של מלחמת השחרור בספרות הישראלית" (אדר תשנ"ח) שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב מטעם החוג לספרות עברית.
מבוא לסיפורי יוסף אריכא כתב יוסי אורן, בפתח: "ילקוט סיפורים" בהוצאת יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, תשמ"ב, והוא גם אחד הבקיאים ביצירתו.
אחד הנושאים הנדירים בסיפוריו הוא סיפורים מבית המטבחיים, סיפורים מעולמם של הקצבים, וזאת לאחר שיוסף אריכא שימש בתפקיד מזכיר המחלקה הווטרינארית בעיריית תל-אביב.
את עולמו קנה ברומנים ההיסטוריים שלו. זה לא מכבר כתב עליו אלי אשד באתר האינטרנט שלו. כתובת האי מייל של אלי אשד: elieshe@zahav.net.il – אפשר לכתוב אליו ולקבל ממנו את המידע הדרוש.
בברכת שנה טובה,
נורית גוברין
שו"ת אליהו הכהן
"גרזן חד קחו ביד"
לאליהו הכהן שלום רב, שנה טובה וברוך רופא חולים!
עם כל קוראי המכתב העתי ועם עוד רבים-רבים נוספים ייחלתי להחלמתך המהירה מן התאונה ורוחי הייתה אתך בעת סבלך. שוב נא מהר לאיתנך המלא!
בצהרי יום א' דראש השנה האזנתי לתוכנית "איך שיר נולד" על נושא שירי ילדים בהנחיית יובל מסקין ובהשתתפותם של מרדכי נאור ויעל דר. קיוויתי לשמוע שיר מסויים מאוד מימי ראשית המאה ה-20 והתאכזבתי. לכן אני פונה אליך.
אימי ז"ל הייתה מבקרת בגן ילדים עברי בוורשה בשנים שעל סף פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אביה (סבי), יואל קוצ'יאק, היה מורה בגימנסיה העברית. אימי הייתה מספרת לנו, לילדיה, בין השאר, בהתרפקות נוסטאלגית על חוויותיה מהגן ההוא. זכור לי שיר-מופע (מפרי עטו של לוין קיפניס?) שאימי שרה והציגה בתנועות – על בעלי מלאכה שונים. מכל אשר הציגה זכורה לי שורה אחת על חוטב עצים (במלעיל):
"גרזן חד קחו ביד, גרזן חד קחו ביד – קַצְצוּ קַצֵצו! קַצְצוּ קַצֵצוּ! קַצְצוּ, קַצְצו! קַצְצוּ קַצֵצוּ!.."
חבל שאין באפשרותי לזמזם באי-מייל את מילות השורה הזו במנגינה שנחרתה בזיכרוני. אימא הייתה מלווה את השירה בתנועות חדות של חוטב העצים, המנחית את גרזנו בשתי הידיים מלמעלה למטה...
תגרום לי המון נחת רוח אם יעלה בידך לעלות על עקבות שיר-מופע זה.
תודה לך מראש על מאמציך בין אם תצליח ובין אם לאו – העיקר שתהיה לנו בריא, ושתהיה לך שנה טובה!
יואל נץ
מחכה לתשובה על חלקה השני של שאלתו
לאהוד שלום!
אני רוצה להודות באמצעותך למר אליהו הכהן עבור האינפורמציה המפורטת בתשובתו לשאלתי כפי שפורסמה בעיתונך. אני שב ומציין שמזה שנים אני מחפש תשובה, וגם בתוכניתה הלילית של נתיבה לא הכירו את השיר: "בן עשרים".
אני משער שעל חלקה השני של שאלתי ( השיר השני) אקבל מידע בהזדמנות.
ושוב תודה לשניכם – – –
ובגמר חתימה טובה!
מאיר ריבקין
זה השיר השני שעליו ביקש מאיר ריבקין מידע מאליהו הכהן, וממנו היה זכור היה לו רק בית אחד:
לידיד נפשי לכשאגווע
עלי קברי שאו אל על,
נס השחרור, בצבעי אודם,
טבול בדם בני האדם.
...וכן הלאה.
* * *
משה מנבכי חולשונו / טור ג'
לשם טיפוח העברית השורשית, אני חותר לביטול המונחים הלועזיים שאנו מאמצים, מתוך נוחיות של הרגע, מבלי לתת את הדעת על ההתפתחות המצטברת. זו תהפוך את שפתנו לעגה לשונית עם בליל משמעות של מלים אנגליות, שאינן מסתדרות עם הדקדוק העברי. ניתן להניח שפה ושם תחדור מלה לועזית. שיש להתאים לדקדוק שלנו. אך בעיקרון יש ללכת בדרכי מחדשי השפה ולמצוא תחליף עברי לכל מושג לועזי. הפעם – פרי לנסר.
פרי לנסר – FREE LANCER – מלה בינלאומית שמשמעה שכיר למשימה מסויימת, ללא העסקת קבע. במקור האנגלי פירושו "רמח חופשי" – כלומר לוחם ברומח המוזמן בתמורה לשכר לקרבות מסויימים; "שכיר חרב" מזדמן בלשוננו המדוברת.
מה לכל זה ולתרבותנו היהודית בארץ בעידן זה של התחדשות העברית. יש כאן צירוף שתי מלים לועזיות שקריאתן בעברית הכתובה מעוותת. "פְרִי" – ייקרא פּרי (העץ), לַנְסֶר זר לנו גם כן, כי בכתובים ייקרא "לְנַסֵּר" (במשור) וכמובן שהאיש אינו "מנסר פרי".
אני מציע על כן לקרוא לסוג זה של עובד זַמָּן על משקל נגר, חשב וכדומה. המונח מרמז שזה מישהו זמין למשימה זמנית מוגבלת מזדמנת עם השלמתה הוא מתוגמל במזומן.
לעומתו מצוי העובד הקבוע שראוי להיקרא במשקל בעלי מקצוע קְבוּעָן, בדומה לידוען, רכושן, יצואן וכדומה, ולא "קבוע" שאינו מדגיש דווקא "מישרה קבועה".
משה ברק
ס. נידח
צהריים אצל חיים ז"ל בבאזל
המסעדה הפינתית הוותיקה של חיים ז"ל בבאזל היא אחד הסודות הכמוסים של הרחוב ושל האזור, שהיה פעם "שוק באזל" וגם תחנת מכבי האש הראשית של תל אביב. כדי שלא להפריע לשלוות סועדיה הקבועים של המסעדה הביתית הוותיקה – לא אתן את כתובתה המדוייקת וגם לא ארמוז דבר על מיהותם של הסועדים, רק אציין שם של סיפור, שבדימיוני כאילו רובו מתרחש בה, "התיק השחור".
אני פותח את הארוחה כמעט תמיד במרק שעועית סמיך ונימוח בפה, שמעטים כמותו יש בעיר ובארץ וגם באלה המתבשלים לפעמים במיטבחים הפרטיים. הוא מזכיר לי את המרקים הנפלאים של רחמו במחנה יהודה ושל אלברט ב"טעמי" – שניהם בירושלים. זוהי הליגה העליונה של מרקי השעועית.
המסעדה מצטיינת במנות עיקריות מבושלות של בשר, עוף וממולאים, וכן בתוספות של ירקות ממולאים וירקות מבושלים, פלפל, כרוב, קישואים, חצילים, שעועית ירוקה ועוד. המנות גדולות מאוד ומשביעות, ומי ששומר על דיאטה יכול להסתפק במנה עיקרית ובשתייה. הפעם הזמנו פלפל ממולא אורז וקצת בשר, ושתי תוספות: שעועית ירוקה מבושלת ברוטב אדום, וכרוב לבן מאודה. מעולה ומשביע מאוד. אף כי לא נופל ולא עולה על שאר התבשילים הביתיים שהמסעדה מתמחית בהם.
שתי פחיות דיאט קולה (בגלל חום היום), השלימו את מחיר הארוחה ל-50 שקל, ועוד הוספנו 5 שקלים תשר למלצרית הנחמדה. לפני חודשים אחדים עבדה שם מלצרית שהקשיבה באקראי ותרמה לשיחתנו מידע מדוייק על שנות הולדתם של טולסטוי ודוסטוייבסקי, שאנחנו לא זכרנו. הפעם שירתה אותנו מלצרית אחרת, חמודה אף היא, שאמורה השנה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. חס ושלום שתסיקו מכך שהמיטבח מנוהל בידי סופרים גאונים ופילוסופים. הבישול נשאר בידי אם-המשפחה, ועל המשכיות המקום מנצח קובי, בנו של חיים ז"ל.
חייכם שאילו תיאודור הרצל היה אומר לא רק "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים" אלא גם "בבאזל אכלתי אצל חיים ז"ל" – הוא היה מרגיש הרבה יותר טוב בביקורו האחד והיחיד בפלשתינה (ארץ-ישראל) ולא בורח מכאן כל כך מהר!
אהוד בן עזר
מאיפה באו השטויות האלה
על אודות "בית לאסתר ראב"?
לאחרונה הגיעה אליי, (מהסוכנות לקטעי עיתונות "צפנת", המעבירה לי כל מה שנדפס וקשור לדודתי אחות אבי, המשוררת אסתר ראב) – כתבה שהתפרסמה לפני יותר מחודש במקומון הירושלמי "כל הזמן" – כתבתו של יפתח אורעד על רחל המשוררת, בשם "יד לרחל". הכתבה רצופה קטעי בורות היסטורית לפיה רחל בצעירותה, בטרם כתבה אפילו שיר אחד, השפיעה על מנהיגי תנועת העבודה, המבוגרים ממנה, ו"עיצבה את דרכם"!
תנא דמסייע לכותב הם שני מקורות. האחד אורי מילשטיין, בן אחייניתה של רחל, והשני "משוררת וכותבת" בשם שושנה ויג. הנושא המרכזי בכתבה הוא היוזמה להקים בית לרחל. וכך מצוטטת ויג בכתבה:
"אם בודקים מה נעשה למען הנשים המשוררות, מתברר ששום דבר – אין להן בתים, חוץ מאשר לחנה סנש, בקיבוץ שדות ים. להקמת בית לאסתר ראב בפתח תקווה יש התגייסות רק בשנים האחרונות, בראשות אהוד בן עזר. לכבודה של רחל המשוררת לא נבנה מקום מלבד הקבר, שאליו עולים אנשים רבים." ("כל הזמן" 3.8.07).
קוראיי היקרים, האמינו לי – אינני יודע מאיפה גירדה הגברת ויג את השטויות האלה, שאין להן שום אחיזה במציאות. מעולם לא עלה רעיון להקים לזכר אסתר ראב בית בפתח-תקווה, ומעודי לא עמדתי בראש יוזמה מופרכת שכזו. כל מה שעשיתי הוא ניסיון פאתטי לבקש שיקראו רחוב על שמה בתל-אביב, ומתברר שזה חסר סיכוי כי היא אינה מגיעה, למשל, לקרסוליה של יונה וולך.
בשנים 1948-1955 שבה אסתר לגור דרך קבע בתל-אביב (קודם לכן היה לה חדר בבניין המושכר שהיה שלה בפינת פרישמן הירקון, והיתה יכולה להתאכסן בו בבואה לבקר מביתה השכור בכפר סבא). דירתה בשנים אלה היתה ברחוב דבורה הנביאה 8 (כיום רחוב זלמן שניאור), קומה שנייה על עמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב. מהמרפסת הפתוחה היה אפשר לראות עד רחוב פינסקר. פנייתי לוועדת השמות של עיריית תל-אביב, שלפחות יושם שם שלט המציין זאת – לא זכתה למענה עד עצם היום הזה.
ובאשר לרחל – קברה הצופה אל הכנרת, באותה חברותא היסטורית מדהימה, אין יפה ממנו ואין הולם ממנו לכבד את זיכרה בלבבות של עשרות אלפי המבקרים שפקדו ושיפקדו את חלקתה במרוצת הדורות.
ובהקשר ההנצחה החשוב כל כך (כנראה, אפילו יותר מיצירותיו של האדם עצמו) אשאל אתכם שאלה: היכן יש בישראל שני רחובות הקרויים על שם אנשים חיים? – דבר שאינו מקובל אצלנו כלל וכלל?
ובכן, התשובה היא, במושבה השנייה של העלייה הראשונה, הלא היא ראשון לציון, בשכונת חתני פרס נובל היהודים, שכונה יפהפייה עם מניפת רחובות על פי שמות החתנים הללו, ושם יש רחוב שמעון פרס ורחוב אלי ויזל, וזה היה בטרם זכו יהודים נוספים ובהם ישראלים, בפרס.
ה"ראשונים" ידועים, אגב, גם כדייקנים גדולים במה שקשור להמצאות ולתקדימים היסטוריים. כך נדפס על כל בקבוקי היקב שלהם "כרמל מזרחי – 1882" למרות ששנה זו, תרמ"ב, היתה שנת שמיטה, שרק בסופה עלו ראשוני מתיישביה של ראשון על אדמתם, ואיש מהם לא חלם עדיין על גפן ולא על כרם וגם לא על הברון רוטשילד שיבנה להם יקב אלא קיוו להקים מושבת פלחה דוגמת פתח-תקווה. העובדות האלה לא הפריעו ליקב שלהם להתהדר עד היום בתאריך שקרי, שבו לא חלמו עדיין לייסדו, ושלא היתה בו אפילו גפן אחת בת יותר משלוש שנים שאפשר לבצור ממנה ענבים ולדרוך אותם ביקב.
מזיכרונותיו הטריים של שחיין
בחוף גורדון התל-אביבי
מאת אהוד ב'
גרפיטי ברחוב גורדון בדרך לים:
חרא זה דשן
הלאה.
בוקר שבת בחוף גורדון. ים גלי. דגל אדום על סוכת המציל אבל אפשר לשחות בפינה הדרומית-מערבית של שובר-הגלים ("המזח" בפי רמקול המציל), שם הגלים פחות סוערים והמים יותר חמים לכן גם משריצים נחילי דגיגים באלפיהם.
בחור כהה עור, רזה מאוד עם מכנסי שחייה שלושת-רבעי, שעימם יכול היה ללכת עם כמכנסיים רגילים, מתולתל מצדדים אך כמעט קירח בפדחתו המעוכה-מעט, כקערה. לא ברור מוצאו. שיער כפחם. עיניים בורקות של מחפש מבקש להתיידד. עובר הלוך וחזור בין המתרחצים, בפינה שבין שובר הגלים לדייק החול שמתרומם מאמצע השובר ועד לחוף בגלל תנועת החול המצטבר במים במשך עשרות שנים, שמוק שחור רזה מבקש להצמיח פורקן.
אמרתי מתרחצים? הרוב מתרחצות היוצרות אווירה של בריכה בבית אבות. בפינה אחת יכולת לשמוע, למשל, את תולדות חייו של גד יעקבי ז"ל, שהיה גר לא רחוק משם, בגורדון 9. טענו שהדירה לא היתה שלו אלא בשכירות ואמרו כמה יפה הבניין!
היתה הרגשה שהבחור השחום אינו יודע לשחות, רק צועד ומנופף בידיים לקראת המקום המסוכן שבו שובר הגלים נגמר והגלים מתנפצים בכוח רב ויוצרים מערבולת מסוכנת. נראה כטיפוס אופייני של טובע חסר ניסיון. אך לא. הוא זהיר. הוא יוצא מהמים, וחוזר, ויוצא וחוזר, והפעם במקרה בעקבות אישה "זקנה" (שבעים פלוס אבל קמוטה כהוגן), שכמוהו שמה פעמיה למים הרדודים מאוד, קרוב לשובר הגלים.
השניים מתחילים לשוחח, ביוזמתו. הבחור שופע ידידות וקרבה גופנית אליה בעמידה. גם קודם שידרו מבטיו צמא לקשר אנושי. ותוך כדי עמידה במים הרדודים הם מרשים לעצמם לכרוע-למחצה במים וגם להיסחף לעבר החוף. הגלים הגבוהים משלחים מדי פעם גל מקציף נמוך מאוד ומלטף, והנה הם כבר רובצים שכובים במי אפסיים, לא רחוק משובר הגלים, ומדי פעם הגל הנמוך מכסה אותם עד שאין רואים מה קורה ביניהם.
וקורה! מה זה קורה! לולא ראיתי בעיניי, לא האמנתי!
הבחור מתגלגל כדרך אגב משמאלה של הזקנה החייכנית והקמוטה בעלת פני הציפור ומניח יד עליה ומחבק אותה. כל גל וגלגולו. הנה הוא שוכב עליה לרגע. הנה הוא דוחף את ידו הכהה בין ירכיה. הנה הוא מנשק אותה על פיה. הנה הוא מנשק את שדה השמאלי, הכמוש ודאי, מבעד לבגד הים השלם והשחור שלה. והיא נראית מצחקקת. פעם על גבה מנופפת ברגליה כשובבה. פעם מנופפת בידיה כאילו דגדג אותה. ומדיה פעם גם מחבקת את גבו ומאמצת אותו אליה בשקיקה חרמנית פאטתית.
שחיינים אחדים, בעיקר מהגברים המעטים, מגניבים מבט לעבר ההתעלסות הגלוייה של הזקנה השובבה עם הבחור שיכול היה להיות לא רק בנה אלא גם נכד שלה. מטעמי נימוס איש לא מראה התעניינות מופגנת ולא מעיר מילה.
מדי פעם הצעיר והזקנה נכנסים יותר עמוק למים אולי לצנן את ההתחרמנות שתפסה אותם עד כי אינם מבחינים כלל שאין הם לבד. ושבים לרדודים, והוא שוכב עליה ומעביר ומשפשף מבחוץ את ידו על ערוותה, שאולי התעוררה לחיים חדשים– הם מתגלגלים בחדווה כזוג צעיר. אין לדעת אם אכן הצליח לעורר את אביונתה הנשכחת או אם חיכך עצמו בה עד סיפוקו או היא תפסה בצעצוע שלו באצבעותיה המגויידות וכך הגיע לידי סיפוק במים. מכל מקום, בשלב מסויים הגיע הרגע שבו הם נרגעו ונפרדו. המקומטת בעלת פני הציפור החייכניות פסעה במים לעבר החוף כשעל פניה מרוחה הבעה טיפשית של שובע, כממהרת הביתה לשחק בזיכרונה הטרי עם הדגדגן שחזר לחיים. תחילה עדיין ניסה השחום הרזה ללכת אחריה, אך היא הניפה את שתי זרועותיה למעלה ולצדדים בתנועה של – נגמר! – ואז הוא שב למי מותניים ולמי כתפיים בקרב עדת הזקנות כדי לחפש חרמנית נוספת להטעימה לפחות עוד פעם אחת בחייה גבר צעיר שמגורה עליה.
יש לי אפילו עדה לסיפור, שחיינית-בוקר אף היא, שראתה את סופו. סיפרתי זאת לידידי יצחק אורפז על כוס קפה ב"שַׁיְין", והוא אמר שאל לי להתייחס לכך בלגלוג אלא צריך לראות דווקא את החיוב. את שמחת החיים. את תחושת השחרור. את ההתגברות על המוסכמות. ומדוע תהיה עינינו צרה במתענגים? זה סיפור של תקווה! אופטימי! מגשר בין דורות!
נ.ב.
חרף התיאור המפורט אין אנו יודעים אם הזקנה אוהבת חומוס או לא.
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שישה-עשר
נאום האקדח בפני הגברת ציפורה
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
"במה אוכל לגמול לך?" שאל אותי אבינועם יוסף אשר לזכותו, כומו גם לזכות רמתה השכלית של כמחצית הציבור בישראל, אני יכולה לזקוף את פירסומי בתור עושה נפלאות.
אמרתי לו: "שתביא אישור שיש לנו עסקים מעבר לקו הירוק, לא שאנחנו קונים, שאז יפסלו לנו את הבשר מהשירות הווטרינרי, אלא מוכרים, יעני, ייצוא."
שאל: "למה אתה צריך?"
אמרתי לו, ואני לא מתביישת להעלות זאת גם בכתב: "כדי שאוכל לקבל רשיון לאקדח. תאר לך בעל, שאשתו רוצה להתרצח – אם היה ברשותו אקדח, לא היתה חונקת את עצמה באצבעות שלו, לא היתה טובעת באמבטיה, לא היתה עפה מהקומה השלישית של הדירה, לא היתה שוחטת את עצמה בסכין שלו – אלא מקבלת בהשלמה את הקליעים כומו בהמה פצועה שאין לה תוחלת. ככה זה בעסקי הבשר, אין סנטימנטים – את הבריאות שוחטים ובחולות יורים. מכת חסד. ואם היה לי במגירה אקדח טעון אולי הייתי מצליחה להשחיל מתאבד אחד או שניים לפני שפוצץ את עצמו לקרעים מול הוויטרינה שאני צריכה כל פעם לזגג מחדש – הזגג הציע לי לקנות סטוק של חלונות בהנחה – והייתי מצילה את חיי הילדות והאנשים האחרים, גם שני פועלים ערבים, אני לא גזענית, שנהרגו בפיצוצים, שלא לדבר על הנפצעים ועל אלה שנישארו נכים."
החזקתי בחנות אקדח מאוזר בן יותר ממאה שנים, ירושת סבי שהגן בו על המושבה. היום כבר אין לו בנמצא תחמושת. נאלצתי להשבית אותו ולהופכו לגרוטאה חסרת ערך כי לחידוש הרשיון נדרשתי להביא אישור שיריתי במאוזר במיטווח, בדיקה רפואית שאני כשירה להחזיק בו, ותעודת חבר במועדון קליעה.
הלכתי למיטווח, יריתי חמישים כדורים, הבאתי אישור מהרופא, וחשבתי שעכשיו אוכל להעביר את רשיון המאוזר המושבת לאקדח החדש קליבר 9 מ"מ שרכשתי כדי להגן על חנות הבשר שלי מפני המתאבד הרביעי או החמישי.
אמרה הפקידה ציפורה: "אין טעם שאפילו תגיש בקשה כי בשום אופן לא יאשרו לך החלפת רשיון. המאוזר שלך היה להחזקה בלבד. ההשבתה שלו אינה מזכה אותך בקבלת רשיון לאקדח קליבר 9 מ"מ, שהגדרתו היחידה היא להגנה עצמית, ולאדוני לא יאשרו אקדח להגנה עצמית!"
"אני לא צריך להגן על עצמי? תראי מה קורה גברת ציפורה! כבר שלוש פעמים התפוצץ מתאבד תורן מול החנות שלי – "
"אדוני, לשם כך יש משטרה."
"בפעם השלישית נכנס קודם עם הסל לבקש ממני קוס מים ונתתי לו לימונדה ערבית כומו שאימי מנוחתה עדן היתה עושה."
"אדוני, אתה ערבי?"
"אדוני רוצה לחיות. לא ללכת כצאן לטבח!"
"אדוני, אתה לא יכול לקחת את החוק לידיך, אבל אולי משהו בעבודה שלך יכול לשמש לך נימוק לצורך באקדח להגנה עצמית? תראה, אני מנסה לעזור לך."
"למשל מה?"
"למשל אם אתה גר מעבר לקו הירוק או נוסע לשם לצורך עבודתך, היו מאשרים לך את הבקשה בלי בעיות."
"אם הייתי הרוצח-של-רבין, עוד לפני הרצח, ובא אליכם לבקש רישיון ומציג כתובת מעבר לקו הירוק, הייתם נותנים לי רשיון בלי שום בעייה?"
"אדוני, כאן זה החוק, לא פוליטיקה. אם לא מוצא חן בעיניך, תדאג שישנו את החוק אבל אני מבטיחה לך שלא תצליח. יש לובי פמיניסטי חזק שדואג שלא יהיו בידי הבעלים אקדחים כדי לרצוח את הנשים שלהן!"
"אז את רוצה להגיד לי שכל מתנחל, כל יהודי קיצוני, כל ביריון משיחי, כל מי שמתכנן אצלם נקמה של רצח ערבים, כל מי שזה עתה הגיע ארצה להתנחלויות ולא שירת בצבא, כל עריק בשטחים, זכאי לשאת נשק ברשיון? – את רוצה להגיד לי שכל פלסטינאי בשטחים, כל מחבל, יכול להסתובב חמוש ולהשתמש בנשק שהוברח אליו כמעט בגלוי? – ושערבים בישראל יכולים להחזיק כלי-נשק רבים שיורים בהם בשמחות ובחתונות ולא רק בהן? – והלא גם העולם התחתון מפוצץ מרוב נשק! – שלא לדבר על חיילים, על שוטרים, על אנשי כוחות הביטחון, השמירה והאבטחה, שכולם נושאים נשק ומי יערוב לנו שבקירבם אין רוצח או פסיכופאט? – אבל רק אותנו, הוותיקים המושרשים בארץ מדורי-דורות, אשר לולא הנשק שאבותינו ואבות-אבותינו נשאו עליהם לא היתה קמה מדינת ישראל – – רק אותנו, האזרחים האחראים, ההגונים והמיומנים ביותר, אתם פורקים מנשקנו בגלל התקנות האבסורדיות שלכם ואינכם מאפשרים לנו לרכוש נשק חדש, חוקי וברשיון! שמעתי, גברת ציפורה, על קצינים צעירים שחויבו לקנות אקדחים בעת שירותם הצבאי אבל לאחר שהשתחררו לא אושר להם להמשיך להחזיק בהם, ומבלי לקבל שום פיצוי על קנייתם הם חויבו להפקיד את נשקם במשטרה או למכור אותו בהפסד, כי שוק הנשק החוקי מת כיום, אין למי למכור נשק, רק למתנחלים שרוכשים אותו חופשי! – רק ליגאל-עמירים בפוטנציה אתם נותנים צ'אנס לרכוש אקדח בלי בעיות! אם נגזר עלינו למות בטרם עת, גברת ציפורה, אני רוצה ליהרג עם אקדח שלוף, גם בתוך הקו הירוק, ולא להיות קורבן חסר-ישע, שתעצור על ידי מכונית ויתקעו לי ממנה כדור בראש רק מפני שאני יהודי! חאלאס! אף אחד מאבות-אבותיי לא יצא לדרכים בלי אקדח טעון כי אנחנו בארץ-ישראל! ומוטב לי לשבת בבית-סוהר שהרגתי לפני שנהרגתי!"
"אדוני, אתה מתרגש יותר מדי. אתה לא חושב שיש משהו מוזר בלהיטות שלך לרכוש אקדח? אם אתה מדבר ככה, בטח לא יתנו לך רשיון!"
"חיינו, גברת ציפורה, מתנודדים בין האסון לבין הטימטום. מה, את פוחדת שאצא עם האקדח לרחוב לפגוע בערבים או שאהרוג את אשתי? אני בכלל גרוש ואם לא הייתי מתגרש הייתי כבר אלמן."
"אני משתתפת בצערך, אדוני, אסור לי לשפוט אותך אבל מניסיוני אני חוששת שבאת לכאן שלא בתום-לב, יותר מדי אתה מתלהב ומדבר, ואני מבקשת ממך להפסיק להטריד אותי. יש תור ארוך בחוץ והצעקות שלך נשמעות במסדרון. שלום."
"גברת ציפורה, אבקש את סליחתך. אני אשתדל להשיג את האישור שעליו המלצת לי. שלום."
והאמת, קיצרתי כי מוכרחה הייתי מאוד להפליץ. כל המסדרון החיצוני, שהיה ריק מאדם, רעד ממני כומו במיטווח.
אך גם לאחר שסיימתי לתקוע נמשכה סידרת ההתפוצצויות והבניין ממש הזדעזע. לא יכול להיות שבגללי? – רק לאחר כרבע שעה, בתוך הצפירות הקולניות ופקקי-התנועה, אז נודע לי שבאותם רגעים ממש פוצצו את השגרירות האמריקאית.
*
אבינועם הטוב אכן המציא לי את האישור על הנייר המודפס של משאית-הקירור ואפילו צירף חשבוניות ותעודות-משלוח שלו ליישובים שמעבר לקו הירוק ולחנות הבשר שלי "ברבקצוץ" בגבעתיים, וחזרתי לגברת ציפורה, וקיבלתי רשיון, וכמה צחקתי כל הדרך כשהלכתי לקבל בחנות הנשק את האקדח, וכשטמנתי אותו טעון במגירה שלי, מאחורי הדלפק, היכן שאני פורס, ומעבד, את הבשר והיכן שנחתו הרגליים של שלושת המתאבדים.
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
* * *
איחולי שנה טובה לכל רוכבי האופניים על המידרכות
ושיסעו על החרא-של-הכלבים שעל המידרכות!
* * *
ברכות לעמי איילון להתמנותו לשר בלי תיק בממשלה שלדעתו היתה צריכה להתפטר. אנחנו מקווים שהוא לא מבולבל ואפילו יותר חכם מכפי מה שהוא מצטייר בעינינו כבר תקופה ארוכה מהתנהלותו הפוליטית ומהתבטאויותיו בתקשורת...
* * *
לנמענינו וידידינו מוּתני הנטייה הפאבלובית להאשים את עצמנו, לכל אלה שהקדימו להשמיץ בארסיות את ממשלת ישראל ואת שני האהודים מחרחרי המלחמה הפוגעים בסוריה השלווה – אנחנו ממליצים לקרוא את פרשנויותיו המדוייקות של ד"ר גיא בכור, למן היוודע דבר התקיפה שביצעו מטוסינו, לעקוב אחר התקשורת האמריקאית והעולמית ואחר-כך להסתכל בראי ולא להיבהל אם הם מגלים בו את דמות דיוקנה של הסכלות בהתגשמותה!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,579 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
278 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל