וְלֹא
יָדַעְנוּ אֲדָמָה אַחֶרֶת: חִיּוּךְ בַּזְבְּזָנִי,חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 280, לקראת ערב יום כיפור תשס"ח
תל אביב, יום חמישי, ח' בתשרי תשס"ח, 20 בספטמבר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אלישע פורת: חוּשְׁנִיֶה, הַּמִסְגָּד, זיכרון ליום הכיפורים המר והנמהר ההוא, יום כיפור שנת תשל"ד, אוקטובר 1973.
ד"ר גיא בכור: א. הברון מינכהאוזן, התקשורת, הגיחה, סוריה ואנחנו. כמה לקחים מפתיעים על מצבנו. ב. בשאר אלאסד – חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח.
רוני גרוס: בְּהִתְקַדֵּשׁ חַג.
יוסי גמזו: מַעֲשֶֹה בְּשוֹפָר.
דבורה קוזוינר: "מה יש? מה קרה? חַיְיפוֹ תברח?" עוד על רכבת העמק.
ישראל פנחסי: זהבה [גלאון] המגמרת.
עוד על העוצר: יומנה של גדנ"עית מאת דרורה הראובני [מירקין].
יוסף עוזר: במושב ברק, אידיליה, נוסח חדש.
ורדה צ'צ'יק: רמת אביב: המיץ של הזבל.
אורי הייטנר: אינכם מייצגים אותי.
איליה בר-זאב: פקודת יום (שיר).
אהוד בן עזר: "היורשת" המתחזה שהכתירה את עצמה, אגי משעול.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ד, כפרות בבגדאד.
שו"ת אליהו הכהן: רנה שפירא, מאיר ריבקין, יואל נץ.
ד"ר נתן שחר: בעלי מלאכה: "גרזן חד קחו ביד".
שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל, שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה.
תצומו וְתִרְבְּחוּ!
אלישע פורת
זיכרון ליום הכיפורים המר והנמהר ההוא
יום כיפור שנת תשל"ד, אוקטובר 1973
במלחמה הכבדה ההיא שירתתי כמש"ק סיירים בגדוד החרמ"ש 11, בחטיבה שהיה מספרה אז 9. הגענו לאחר קרבות קשים של כמה ימים אל מחנה חושניה הנטוש, שליד העיירה ההרוסה חושניה. בפאתי המחנה מצאנו קבר אחים מאולתר. כשהוסר העפר הדק שכיסה על החללים התגלה מחזה מזעזע, שאין לי אלא לכנותו פשע מלחמה נתעב..
צוות התיקונים של כוח הטנקים שלנו, נשטף על ידי שיירת טנקים סוריים שפלשו בהמונים בגזרת חושניה. הצוות לא הבחין בסורים, והמשיך בנאמנות ובאומץ לתקן את הטנקים הפגועים שלנו. הם נשבו כנראה, נקשרו זה אל זה, נרצחו בדם קר, ללא משפט, וכוסו בחיפזון בטוף, כשהתקפת הנגד שלנו התקרבה אל גדרות המחנה.
זה היה מחזה מזעזע שאני זוכרו עד היום. מסביב ניצבו עצי אקליפטוסים ננסיים, כעדים אילמים לרצח. אני זוכר את שולי החבלים שרגליהם היו קשורות בהם, שהתנודדו ברוח. ועוד באותו הערב כמדומני, או למחרתו, כתבתי את השיר על נייר אריזת תחמושת שהתגלגל לידי. ואחר כך העתקתיו אל גלוית השק"ם שמצאתי במחנה הנטוש. שלחתי את הגלויה הביתה, אל המשפחה, ובחופשה הראשונה, בסוף חודש אוקטובר הארור ההוא, ישבתי והשלמתי את השיר.
הייתי מאוד נרגש, הקדשתי את השיר לבחורי הצוות הטכני האלמוני, וקראתי להם "רצוחי חושניה". שלחתי את השיר, בעצת ידיד שלא גוייס, ובעצם הוא שלחו, אל משה שמיר ז"ל, ש"גוייס" באותם ימים לערוך את המוסף לספרות של העיתון "מעריב".
לימים פגשתי במשה שמיר פעמים אחדות והוא הכירני מרחוק וקרא אליי: "חושניה, המסגד, איזה שיר, איזה שיר!"
והוא הוסיף: "כשהחלו להגיע אל שולחן המערכת שירי הלוחמים מהצפון ומסיני, הבנתי לפתע עד כמה כבדה היתה המלחמה. הבנתי עד כמה טעינו, אנו אנשי דור הפלמ"ח, כשסברנו שמלחמה כל כך קשה כמו מלחמת 48' לא תחזור." והוא סיים: "אבל כל עוד כותבים שירים, גם מן העפר וגם מהמלחמה, יש לנו תקווה."
אני מביא כאן שוב את השיר, לזכרם של רצוחי חושניה:
חוּשְׁנִיֶה, הַּמִסְגָּד
לזכר רצוחי חושניה
חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר
מִטִּיחַ, כְּמוֹ עַיִן לְבָנָה
בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר.
הָאֵקָלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל
כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,
שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעָה
בְּאֶרֶץ מְזָרָה אֶת
רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ,
כְּמוֹ עַיִן הָרוֹאָה
אֶת הֶעָפָר, הַחֲבָלִים
הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין
לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם
הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ
שָׁרְשֵׁי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת
לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.
חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.
מהו פשע?
"המדינה בתשובה לבג"ץ: ועדה אובייקטיווית תבדוק אם ההתנקשות בשחאדה היתה פשע!"
וזאת על פי המסורת החראית העתיקה המתאימה במיוחד ליום הכיפורים הפוסט-יהודי:
"כל הרוצח את רוצחיי הוא פושע!"
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. הברון מינכהאוזן, התקשורת, הגיחה, סוריה ואנחנו. כמה לקחים מפתיעים על מצבנו.
אנו קהילה של מאניה דפרסיה: או שכולם בדיכאון, והציבור היה בדיכאון קולקטיבי בשנה האחרונה, או שנופלים לאופוריה מסחררת, לאחר אירוע אחד מעל סוריה. ההזייה היא שלנו, וממנה אנו חייבים להתנער. כמה לקחים מפתיעים על התקשורת העולמית, התקשורת שלנו, אינטרסים, שקרים והמציאות הווירטואלית בה אנו חיים.
לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר רדיו בגדאד שידר בביטחון כי "מטוסי האוייב האמריקני נופלים כמו זבובים, והחיילים האמריקניים יחזרו בארונות קבורה," יצא לי לשוחח עם מנהל תחנת קול קהיר בעברית (היא משדרת עד היום, מעניין למי) דאז, ששמו אחמד אלחימאלי.
אלחימאלי, איש גדול מידות, גבוה ורחב מאוד, פרש בינתיים לפנסיה. בסוף הקריירה שלו הוא היה אחראי על התרגומים לעברית בארמון הנשיא מובארק. כאשר התקיימה מסיבת עיתונאים בין נציג ישראלי לנשיא המצרי, הוא היה קול המסתורי שתירגם ברקע את הדברים לעברית. "הנשיא אומר..."
בתחילת הקריירה שלו הוא היה קריין ב"קול הרע"ם", תחנת הרדיו של מצרים בעברית. רע"ם היו ראשי תיבות של "הרפובליקה הערבית המאוחדת" (האיחוד הכושל בין מצרים לסוריה) שבארץ קראו לכך קע"ם, כי חששו שהיהודים שלנו ייבהלו אם קוראים לכך "רעם").
שאלתי אותו על יום השידורים המפורסם שלהם ב- 5 ביוני 1967, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים. הם שידרו אז כי חיל האוויר המצרי תוקף בתל אביב, ו"כוחותינו (המצריים) מתקדמים בכל החזיתיות." כפי ששיבשו את המילה חזיתות.
"איך המערכת העיתונאית עבדה," שאלתי אותו, "מי כתב לכם את הטקסט, על מה הסתמכתם?"
"אהה," הוא ענה, "זה לא היה מסובך. באותו יום בבוקר הגעתי לבניין הרדיו והטלוויזיה במרכז קהיר, וראיתי המולה, אנשים יורדים עולים, ומישהו אמר שיש מלחמה. לרוע המזל, התדרוך השבועי של משרד ההסברה היה יום קודם כן, ולא היה לנו מושג מה לשדר. לקחנו מפה גדולה של סיני, ושאלנו, כמה זמן לוקח לטנק מצרי להגיע צפונה, וזה מה ששידרנו, ככה כל כמה שעות עדכנו את התקדמות הכוחות המצריים. פשוט המצאנו.
"רק רגע," הוא הוסיף, כשראה שאני מופתע, "זה נגמר. זה כבר לא יקרה יותר. הכול השתנה. ב-1977 כבוד הנשיא סאדאת הגיע לירושלים, ואז החלפנו את שם התחנה, מקול הרעם מקהיר, לקול השלום מקהיר. גמרנו. מעכשיו קיבלנו הוראה, אנחנו קול השלום מקהיר. הכול השתנה."
חשבתי לעצמי, מה משמעות הדבר? האם יום אחד תגיע הוראה אחרת, הפוכה? בחזרה?
התקשורת העולמית בוודאי איננה קול קהיר, אך כאשר אני מביט על אוקיינוס הפרסומים מן השבוע האחרון בנוגע לגיחה מעל שמי סוריה, אני מגיע לתובנות עגומות גם על התקשורת הזו, ואולי גם על התקשורת שלנו. מה היה לנו שם?
מפעל טילים, לסוריה, לחיזבאללה. / מפעל גרעיני בבונקר / משלוח גרעיני מצפון קוריאה / איראן / מומחים זרים / כוח יבשתי / כוח אווירי / חזרה גנרלית לתקיפת איראן / כל האפשרויות נכונות / אף אפשרות אינה נכונה.
המרכיבים האלה חזרו בכל הפרסומים, בקומבינציות השונות. המשמעות היא אחת: איש מבין כלי התקשורת בארץ ובעולם לא באמת יודע מה קרה שם. שמועות, הערכות, ניחושים – תמיד אפשר להעלות. גם מי שהתיימר לדעת, כמו שבועון בריטי מסויים, כתב בהמשך שמדובר בסוג של הערכה. תמיד אפשר להשתמש בפטנט של אלחימאלי, לא? מי יידע? מי יזכור בעוד חודש? אם הסיסמה היא "פרסם או שתמות", איזה כלי תקשורת רוצה למות?
וזה ממש מטריף את התקשורת העולמית והישראלית: העובדה שהם אינם יודעים פשוט משגעת אותם, כי היא חושפת אותם בחולשתם, בהיותם מיותרים. אפשר גם בלעדיהם. בכירינו, שתמיד רעדו ממה שיגיד "הוואשינגטון פוסט" או "הניו יורק טיימס" גילו שאם אתה שותק, יש לך כוח הרבה יותר גדול! אתה שולט בעצמך, אתה לא טרף לכתבים מזדמנים. זהו גילוי לממשלת ישראל, זהו גילוי גם לתקשורת, שהבינה את חולשתה הגוברת. כיוון שאצלנו יש איסורים ביטחוניים מובנים לפרסם, מצטטים את התקשורת הזרה. אם ה"סנדיי טיימס" כתב את זה, זה כנראה נכון. צר לי, אך רמתה של מרבית התקשורת הבריטית כה בלתי אמינה בעיני, עד שלא הייתי טורח לצטט ממנה.
כך נגררת התקשורת לפרסומים שאינם בדוקים, בעיקר להזכיר שהיא קיימת; שהיא נחוצה; אתם לא יכולים בלעדיה.
הקסם שבשתיקה: השתיקה הזו יצרה חיבור ישיר מעניין מאוד, בין הציבור שיודע שמשהו טוב קרה לנו כאן, לבין הממשלה. מבחינת רוב הציבור, דווקא השתיקה מחזקת את הרושם הטוב, והתקשורת רותחת מזעם. היא מבינה שאפשר בלעדיה! אין זה קול הרעם, הפעם זוהי שתיקה רועמת.
מי מעוניין לקדם את הפרסומים שחלקם חייב להיות מופרך? שורה ארוכה של גורמים, וכאן אנו נכנסים לאיזור חלקלק במיוחד של אינטרסים ומזימות בינלאומיות.
גורמים אנטי ישראליים, שהיו רוצים לראות מלחמה בין ישראל לשכנותיה;
גורמים פרו-ישראליים, שמעוניינים להבליט הישגים ישראלים, בכל מחיר;
אינטרסים בינלאומיים, למשל, בהקשר למשא ומתן שמתנהל עם צפון קוריאה. הבכת צפון קוריאה מחלישה את עמדת המיקוח שלה; מי שנלחם בעיראק, ומעוניין להביך את בשאר, שדרך ארצו עוברים טרוריסטים לעיראק; הקואליציה העולמית נגד איראן, שמעונינת להחליש אותה; רוסיה, שבאחרונה דווח כי יש לה אינטרסים נסתרים מאחורי המתיחות הישראלית-סורית, בעיקר למכור נשק; מתנגדי השלטון בסוריה, שבימים אלה עורכים את הוועידה שלהם בברלין, התקרית העניקה להם פרסום עצום; מתנגדי המשטר באיראן, שמחכים ממש למלחמת גוג ומגוג עם החומייניסטים, ועוד ועוד. שוק סחר הידיעות במזרח התיכון הוא עירני ותמיד מפתיע.
מסקנות:
חלק גדול מן הפרסומים חייב להיות בלתי נכון בעליל.
הגיחה הזו נתלשה מן ההקשר האמיתי שלה, והפכה לקולב בינלאומי, וזהו אינו אינטרס ישראלי. מערימים עליה חצי מבעיות העולם, ומנצלים את השתיקה הישראלית. ועם זאת, השתיקה היא עדיין האופציה הטובה ביותר. כלל ברזל הוא: לעולם על תראה לאוייב את מה שאתה יודע. השתיקה היא כוח.
חובה לזכור את ההקשר: עדיין מדובר בסוריה, מדינה שכלי תחבורה מקובל בה הוא החמור. כל עלילות ג'והן לה-קארה האלה גדולים על סוריה בכמה מיספרים!
ההכרה, ההזייה והתודעה
כמה כתבתי בחצי השנה האחרונה על הטעות הבסיסית של הישראלים, שמלחמת לבנון האחרונה הותירה אותם בדיכאון. אני סבור שהייתי אחד היחידים במדינה שהעז לטעון כי לא הגענו להכרעה, נכון, אך השגנו הישגים חשובים.
איפה הניצחון "האלוהי" של נסראללה עכשיו? האם משמעות הדבר שאלוהים אינו נמצא עוד עם השיעים והסורים? האם אלוהים שינה כיוון?
באשר לתודעה, אנו פעלנו הפעם הפוך בדיוק מנסראללה.
נסראללה צעק ניצחון – בלי הוכחה להישגים.
ישראל שותקת – למרות שנראה כי יש לה הישגים משמעותיים.
מה המדיניות הנכונה יותר? כאן אנו נכנסים לאיזור הדמדומים האלסטי של התודעה, של ההתרעה וההזייה. האם טענת ניצחון שהולכת ודוהה, או שתיקה שהולכת ומרעמת? האם קול הרעם שכולו המצאה, או שקול הרעם האמיתי מגיע עכשיו מירושלים? מה רועם יותר? אתם תחליטו.
ולקח נוסף לנו, מתחום ההזייה. אנו קהילה של מאניה דיפרסיה: או שכולם בדיכאון, והציבור היה בדיכאון קולקטיבי בשנה האחרונה, או שפתאום נכנסים לאופוריה מסחררת, לאחר אירוע אחד מעל סוריה.
ההזייה היא שלנו, וממנה אנו חייבים להתנער. כבר בחודש ינואר, בשיא הדיכאון, פרסמתי באתר את המאמר: "השמיים נופלים!" – עלינו ללכת ישר, לא לקרוס מטה ולא לנסוק למעלה. ללכת ישר. האמינו בעצמכם, שמרו על הביטחון העצמי, וגם ברגעים הקשים, שדרו רצינות ועוצמה. וברגעים מתוקים, היזהרו משחצנות ורהב. בקיצור, לא פסימיות אובדנית, ולא אופטימיות קוסמית.
17.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. בשאר אלאסד –
חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח
עד לאחרונה דעתי היתה שבשאר ומשטר העלווים שלו הם מקור כל הצרות באיזור: בהקשר הפלסטיני, הלבנוני והעיראקי. להשאיר אותו משמעות הדבר להנציח את הסכסוך שלנו עם הפלסטינים; להנציח את השנאה העדתית בלבנון; ולהעמיק את מלחמת האחים בעיראק. שיניתי את דעתי.
1991. לאחר תבוסת סדאם חוסין בעיראק, מה עשו האמריקנים? במקום לחסל את סדאם הם מחליטים להשאיר אותו מוחלש מאוד, אך חזק דיו כי לשמור על הסדר בתוך עיראק ובסביבתה. הנשיא בוש האב הבין כי הפלת סדאם תפתח תיבת פנדורה נוראה, כפי שאכן גרם בנו מאוחר יותר. ההחלטה לשמור על סדאם מוחלש, אך עדיין חזק כלפי פנים, היתה החלטה נבונה. סדאם איזן את איראן, את השיעים, ואת המזרח התיכון כולו.
2007. ברור לכל שסוריה חולה. מה יעשה העולם? מה יעשו האמריקנים? מה נעשה אנחנו? מהי המדיניות הנכונה באשר לבשאר אלאסד? האם להפיל אותו ולהתפלל לבאות, או להשאירו מוחלש?
עד לאחרונה דעתי היתה שבשאר ומשטר העלווים שלו הם מקור כל הצרות באיזור: בהקשר הפלסטיני, הלבנוני והעיראקי. להשאיר אותו משמעות הדבר להנציח את הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, מאחר שהוא תומך בחמאס ובג'יהאד; להנציח את השנאה העדתית בלבנון; ולהעמיק את מלחמת האחים בעיראק.
שיניתי את דעתי. מזה כמה שבועות אני מנסה להקיש ממקרה סדאם חוסין למקרה בשאר אלאסד, עד שאתמול נפל לי האסימון.
בברלין מתכנסת ועידת "ההצלה" של כל מרכיבי האופוזיציה האנטי-סורית, המאוחדים בשנאתם לבשאר אלאסד ולמשטרו. כולם משתתפים: סגן הנשיא עבד אלחלים חדאם טען כי בשאר אלאסד נתן אישית את ההוראה לחסל את רפיק אלחרירי; תנועת האחים המוסלמים האשימה את בשאר ואת אביו ברצח עשרות אלפים של אזרחים, בדיכוי ובברוטאליות; תנועות כורדיות, סוניות, אסלאמיות, שמאלניות, נוצריות, מיעוטים לאומיים, גולים ידועים, ומה לא. בדיוק כמו במקרה של האופוזיציה העיראקית לפני כעשור, השנאה לנשיא היא מקור האחדות היחיד שלהם. אלא שבמקרה הסורי נוסף נושא מדבק נוסף: השנאה לישראל.
אם חשבנו שהאופוזיציה הזו תהיה דמוקרטית, פרו-מערבית ואולי תגיע איתנו לאיזה שלום, נראה לי שנחפזנו. הם תקפו אתמול קשות את בשאר אלאסד, על שהוא לא שומר על "הכבוד הסורי" ואינו פותח במלחמה נגד ישראל. הבנתם? ישועה לא תצמח לנו משם.
יש פתגם ערבי יפה, האומר: עשה את חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח (אחסב חסאב אלח'סארה קבל חסאב אלמכסב), וגם המג'לה מלמדת אותנו שתמיד יש להעדיף את הנזק הקל על פני הנזק הכבד. זה נזק וזה נזק, איזה מהם גדול יותר?
מה מבחן הנזקים הצפוי בכל מקרה?
בשאר: איום תמידי על ישראל, חבירה לציר הרשע, התחמשות, הנצחת המאבק הפלסטיני, אך הגולן יציב.
הגורמים האופוזיציוניים: עיראקיזציה של סוריה, השתלטות האסלאם הרדיקלי, עליית אלקאעדה, חבירה עם מדינת הטרור האלסאמי בעיראק, תוהו ובוהו עדתי, איום תמידי על ישראל, התחמשות, אפשרות שהגולן לא יהיה יציב, זעזוע מחודש של לבנון.
כאשר אני משווה בין שתי האופציות, די ברור שהנזק של משפחת אלאסד קל ממשנהו. סוריה כיום היא מדינה יציבה בעלת כתובת ברורה, עם צבא סדיר (וחלש יחסית) וכללים מוגדרים. לצה"ל קל הרבה יותר להלחם במדינה מאשר בארגון אמורפי כמו חיזבאללה. עדיף לנו צבא סורי מאשר לוחמים מתחפרים חסרי כל אחריות מדינתית.
גם המעטפת סביב ישראל נוחה לה כיום למדי: מצרים וירדן – שלום; לבנון וסוריה – יציבות. אין סיבה לערער זאת כרגע.
מה עושים?
אין לחזק את בשאר אלאסד בשיחות עימו או אפילו בסוג של מלחמה עימו. יש פשוט להתעלם ממנו, כדי שיישאר, אך מוחלש ומבודד. האיזור זקוק ליציבות שיש כרגע בסוריה, אך במקביל זקוק לשלטון סורי חלש יותר איזורית. המדיניות הזו קלה יחסית להשגה, שכן בקרוב ממילא נכנס בשאר לסדרת חקירות והעמדות לדין בעניין רפיק אלחרירי, ולחצים בינלאומיים נוספים. עלינו להישאר ערניים מול הכוונות הסוריות, אך גם לשמור מהן מרחק.
רמת הגולן נשארת כמובן ישראלית, וכך נותר על כנו הסטטוס קוו. זהו סטטוס קוו זמני, ומתאים לישראל שגם יישאר לנצח.
כך מרוויח בשאר לא בזכות עצמו, אלא שהוא פשוט ברירת מחדל נוחה יותר מאופציות אחרות. הוא מרוויח מן ההפקר. הוא הרע במיעוטו. המשטר העלווי בסוריה הוא עדיין מקור כל הצרות, אך יכול להיות גרוע ממנו. העובדה הזו מפעילה מנגנון מתוחכם נוסף: במדיניות הזו יהיה לו גם מה להפסיד, וכך היא עצמה מחזקת את היציבות והשמירה של כל הצדדים על הקיים.
אם כן, בשאר תחת אזהרה בינלאומית, הסתייגות כללית, חקירות וסנקציות – עדיף כרגע מכל אופציה אחרת.
18.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ברגע האחרון הודעה חדשה
שעל ידי זבובים
תל אביב נכבשה –
ומי שמחכה למותם בעונה הקרה
באביב – הם ישובו חזרה!
* * *
רוני גרוס
בְּהִתְקַדֵּשׁ חַג
כַּאֲשֶׁר הַבְּיַחַד נָמוֹג
הַבְּדִידוּת הִיא בְּרָכָה – לֹא קְלָלָה,
אַךְ בְּכָל זֹאת אָחוּשׁ אֶת עֻלָּהּ
כְּשֶׁחַג מִתְקָרֵב וְנָחֹג.
כַּאֲשֶׁר מִשְׁפְּחוֹת-מִשְׁפָּחוֹת
מִתְכַּנְּסוֹת סְבִיב שֻׁלְחַן הַמּוֹעֵד
וְהַלֵּב מִתְרַגֵּשׁ וְרוֹעֵד
בֵּין הַיַּיִן לְבֵין הַבְּרָכוֹת.
כַּאֲשֶׁר בֵּין כָּל הַיְּדִידִים
לֹא מוֹצֵא שׁוּם חָבֵר לְצָרָה
שֶׁיִּהְיֶה לִי בַּחַג לְחֶבְרָה,
וּלְשֻׁתָּף עַל שֻׁלְחַן-סוֹעֲדִים.
וְלִבְסוֹף מַעֲבִיר אֶת לֵילִי
אֶל שֻׁלְחַן מִשְׁפָּחָה לֹא-לִי.
דבורה קוזוינר
"מה יש? מה קרה? חַיְיפוֹ תברח?"
עוד על רכבת העמק
למרדכי נאור, שלום וברכת שנה טובה,
אני מצרפת עוד סיפור למוזיאון הרכבת והפעם על האיזור הצפוני שלה. עיקרו של הסיפור השתבץ באחד מסיפוריי והופיע בשעתו ב"דבר לילדים" הזכור לטוב.
פעם שאל דדי את סבא :
"סבא, איך הייתם נוסעים מראש פנה לחיפה?"
"מראש פנה לְחַיְיפוֹ? פשוט מאוד ואין לך דבר קל מזה," ענה סבא. "קודם כל צריך להגיע לחאן של ג'יב יוסף." (שם קם כעבור שנים קיבוץ עמיעד).
"אז איך הגעת? איזה רכב היה לך?"
"מה פרוש איזה רכב? רכב לרכב עליו, או פרדה או סוס," המשיך סבא, "ואז, חיכינו שם, בחאן של ג'יב יוסף, לשיירה של הרוכבים שתרד דרך ההרים, מצפת, ולאחר שהישקו בחצר החאן את הבהמות העייפות, ירדנו בשיירה לכפר נחום."
"למה בשיירה?" תמה דדי.
"למה בשיירה?" סבא היה לפעמים חוזר על השאלות בתמיהה, "מה לא ברור פה? הרי זה כל כך פשוט ומובן –למה בשיירה? מי שלא נסע בשיירה היה מועד לשוד מצד כנופיות של שודדים שרק חיכו לרוכבים בודדים או אפילו בשניים לשדוד כסף ורכוש. אבל משיירות הם התרחקו, ראשית, מפני שמובילי השיירות היו לפעמים חמושים, ושנית, אם היה בין הרוכבים איזה איש חשוב, לפעמים התלווה לה שוטר טורקי. ואז, כשהגענו לטבחה, השיירה התפצלה, מי שהיה צריך לטבריה המשיך לטבריה ומי שרצה – ירד בכפר נחום, ושם עלה על סירה שתיקח אותו לצמח."
"צמח!" קרא דדי, "הרי זה כבר מהצד השני של הירדן1"
"נכון," אמר סבא, "אבל שם היתה התחנה של הרכבת, שתבוא מדמשק, תרד לבית שאן, תמשיך דרך עמק יזרעאל עד ליעדה הסופי. ושם חיכינו לה יחד עם כל הנוסעים שהגיעו גם מטבריה ומהמושבות בסביבה ומהגולן, ערב רב של אנשים. וחיכינו. ואחת מן השתיים: או שהרכבת יצאה כבר, ממש זה עתה, ממש עכשיו, כלומר, יכול להיות לפני שעה, אולי שעתיים, אולי יותר..."
"יא אללה! איזה פספוס! אז מה עשיתם בינתיים?"
"ה עשינו? נפגשנו עם אלה שבאו מהמקומות האחרים, בעיקר מן המושבות, שאלנו על קרובים ומכרים, שמענו מה קורה בעולם, ואל תשכח שסבתא דאגה לי לצידה לדרך והכינה לי בסל לחם וביצים קשות וחצי תרנגולת צלויה או חריץ של גבינה וגם ירקות. וחיכינו לרכבת הבאה, שצריכה להגיע ממש עוד מעט, באמת, עוד מעט. כלומר אולי שעה אולי שעתיים, אולי יותר..."
"אבל , סבא," התפרץ דדי, הלא זה בזבוז זמן נוראי!"
"בזבוז זמן?" חזר סבא כדרכו על השאלה, ליטף את ראשו של דדי והוסיף בחיוך: "למה? מה יש, ילד, מה יקרה? חַיְיפוֹ תברח?"
מאז הפך המשפט הזה למטבע לשוני מקובל במשפחה שלנו. כשיש מתח ולחץ ... ואין זמן... וצריך למהר... וצריך להזדרז... וצריך להספיק... אנחנו עוצרים רגע ומתעשתים:
מה יש? מה קרה? מה יקרה? חַיְיפוֹ תברח?
דדי נהרג במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982. יהא הסיפור לזכרו.
יוסי גמזו
מַעֲשֶֹה בְּשוֹפָר
זֶהוּ סִפּוּר שֶל אֵימָה, שֶל מִלִּים שֶהִכָּה אוֹתָן אֵלֶם,
זֶהוּ סִפּוּר עַל הָאַיִל הַפְרַאיֶר שֶבָּא אֶל הַסְּבַךְ וְנִדְחַק
בְּאַחַד הַיָּמִים הַהֵם, עַל אַחַד הֶהָרִים הָאֵלֶּה
בִּמְקוֹמוֹ שֶל הַנַּעַר יִצְחָק שֶיּוֹתֵר כְּבָר וַדַּאי לֹא יִצְחַק.
זֶהוּ סִפּוּר עַל קַרְנוֹ עַתִּיקַת הַיָּמִים שֶל הָאַיִל
זֹאת שֶמִּמֶּנָּה עָשָֹה אַבְרָהָם, כָּךְ סִפְּרוּ לִי, שוֹפָר
שֶעָבַר מֵאָבוֹת לִבְנֵיהֶם, וּמִשָּם, דֶרֶךְ כָּל שְנוֹת אַלְפַּיִם,
עַד לְסַבָּא זָצָ"ל שֶמִּזְּמַן כְּבָר חָזַר מֵעָפָר אֶל עָפָר.
אַךְ כְּשֶסַּבָּא הָיָה בַּשּוֹפָר שְלַל תְּקִיעוֹת מוּל הַכֹּתֶל תּוֹקֵעַ
בִּתְפִלַּת רֹאש שָנָה, וְאַחַת – לְאַחַר נְעִילַת יוֹם כִּפּוּר
הוּא הָיָה מְדַמֶּה בְּלִבּוֹ כִּי לִצְלִיל שוֹפָרוֹ כְּבָר רוֹקֵעַ
חֲמוֹרוֹ שֶל מָשִיחַ שֶבָּא
וְנִכְנַס לוֹ לְתוֹךְ הַסִּפּוּר...
וַאֲנִי מְהַרְהֵר כָּל יָמַי עַל חֶלְקוֹ הַנּוֹרָא שֶל הָאַיִל
שֶעָלָיו לֹא הִזִּיל הַתָּנָ"ךְ שוּם דִּמְעָה בְּכָרְעוֹ שָם לָמוּת,
כִּי חֶטְאוֹ הַיָּחִיד הָיָה זֶה שֶתַּחְלִיף לֹא נִמְצָא לוֹ עֲדַיִן
בְּעוֹלָם בּוֹ הַחַף מִכָּל חֶטְא מְשַלֵּם אֶת מְחִיר הַתְּמִימוּת.
זֶהוּ סִפּוּר עַל יָמִים שֶמַּלְכוּת הָרִשְעָה לֹא הִתִּירָה
צְלִיל תְּקִיעָתוֹ שֶל שוֹפָר מוּל הַכֹּתֶל, אַךְ סַבָּא לֹא סָר
מִדַּרְכּוֹ וְהֵלִיט בַּטַלִּית שֶכִּסְּתָה עַל פָּנָיו וְהִסְתִּירָה
אֶת הַצַּו שֶהוּפַר
וְתָקַע בַּשּוֹפָר
אַךְ נִתְפַּס וּמִיָּד נֶאֱסַר.
וְהִגִּיעוּ יְמֵי הָרָעָה וְנִגְזַר עַל ְכֻלָּנוּ לִגְלוֹת אֶל
גִּדְרוֹת תַּיִל בִּשְבִי הַלִּגְיוֹן. וְרַבִּים הַנּוֹפְלִים בַּמָּצוֹר.
אֲבָל סַבָּא הִטְמִין בְּהֶסְתֵּר, בְּאַחַת הַגֻּמְחוֹת שֶבַּכֹּתֶל
אֶת אוֹתוֹ הַשּוֹפָר הָעַתִּיק, וְלָחַש: "אֱלֹהֵינוּ יִנְצֹר."
וְהַבַּיִת בְּ"חַארְת אֶל יָאהוּד", הוּא רָבְעָם שֶל מְאוֹת יְהוּדֶיהָ
שֶל אוֹתָהּ כִּבְרַת עִיר עַתִּיקָה בָּהּ חָיִינוּ דוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת,
נֶהֱפַךְ לְבֵיתָם שֶל זָרִים בְּעוֹד אָנוּ קָרְבָּן בְּיָדֶיהָ
שֶל שִֹנְאַת יִשְמָעֵאל לְאָחִיהוּ יִצְחָק
הַמֻּמְטָר בִּפְגָזִים וּצְרוֹרוֹת.
וַאֲנִי מְהַרְהֵר כָּל יָמַי עַל אוֹתָם עֲקוּרִים פְּלִיטֵי חֶרֶב
שֶאוֹתָם מֵעוֹלָם לֹא כִּנָּה הָעוֹלָם "עֲקוּרִים" אוֹ "פְּלִיטִים"
וִיהוּדֵי מְדִינוֹת הָאִיסְלָם שֶבָּרְחוּ עַל נַפְשָם מִן הַטֶּרֶף
בְּחֻלְצָה אַחְרוֹנָה לְעוֹרָם וְנָטְשוּ חֲנֻיּוֹת וּבָתִּים
כִּי חֶטְאָם הַיָּחִיד הָיָה זֶה שֶנִּמְנוּ עַל אֻמָּה מְיֻסֶּרֶת
הַחוֹלֶמֶת, בִּמְקוֹם עַל גִּ'יהָאד,
עַל כִּתּוּת חֲרָבוֹת לְאִתִּים.
שֶאוֹתָם וְאַרְצָם מְגַנִּים כָּל אוֹתָם צִדְקָנִים הִיפּוֹקְרִיטִים,
אַלּוּפֵי הַמּוּסָר הַכָּפוּל וּמֹאזְנֵי הַמִּשְֹפָּח הַמֻּטִּים:
צָרְפָתִים שֶכָּבְשוּ אֶת אַלְגִּ'יר, אִיטַלְקִים אֶת אֶתְיוֹפְּיָה, וּבְּרִיטִים
שֶרָמְסוּ אֶת יוֹשְבֵי פָּלֶשְֹתִּינָה וְהֹדּוּ וּפוֹקְלֶנְד, יָוָן וּכְּרֵתִים,
וְרוּסִים שֶחָמְסוּ רוֹמָנִים, פּוֹלָנִים, בּוּלְגָּרִים, הוּנְגָרִים וְגַם צֶ'כִים
כְּוַנְדָאלִים, וְהֵם מַגִּירִים נֹכַח בְּלִיץ הַקָסָאמִים הָעָז שֶלֹּא תָם
וְקַטְיוּשוֹת שְלוּחוֹת חִיזְבַּאלְלַהּ אֶת דִּמְעוֹת הַתַּנִּין עֲלֵי לֶחִי
וְאֵינָם מִתְבַּיְּשִים לְהַטִּיף לָנוּ בֹּקֶר וָעֶרֶב מִמְּרוֹם צְבִיעוּתָם
הוּמָנִיזְם חָסוּד מוּל כָּל אַקְט דֶפֶנְסִיבִי שֶלָּנוּ) נוֹרָא וְאָיֹם!)
כָּךְ שֶאֵין לִי סָפֵק: זְאֵבֵי הָאֶתְמוֹל הִתְחַפְּשֹוּ לַכְּבָשִֹים שֶל הַיּוֹם...
זֶהוּ סִפּוּר עַל שָנִים שֶהָעִיר נֶחְצְתָה בָּן לִשְנַיִם,
אֵש צַלָּפִים עַל חוֹמוֹת מוּל יָשִיש מְמַלְמֵל אֲמָרָיו:
"לְשָנָה הַבָּאָה בְּעִירְךָ, רִבּוֹנִי הַצּוֹפֶה מִשָּמַיִם
וְרוֹאֶה אֵיךְ אֲנַחְנוּ בְּסוֹף מַעֲרָב וְהַכֹּתֶל בְּכֶבֶל עֲרָב."
אֲבָל גַּם לַשָּנָה הַבָּאָה יֵש שָנִים הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ
וְלֵב סַבָּא יוֹצֵא אֶל עִירוֹ עַד הַרְעֵם לוֹחֲמִים בִּכְלֵיהֶם
אוֹתוֹ בֹּקֶר כ"ח בְּאִיָּר בּוֹ עוֹמְדוֹת רַגְלֵיהֶם בִּשְעָרֶיהָ
כְּבָנִים הַשָּבִים לִגְבוּלָם –
וְנֶכְדוֹ הַצַּנְחָן בֵּינֵיהֶם.
וְהַנֶּכֶד זוֹכֵר כְּמִין קוֹד, כְּסִסְמָה מַחְתַּרְתִּית שֶנָּסַבָּה
עַל הַכֹּתֶל הַהוּא שֶעֵינָיו בּוֹ כָּל אֶבֶן בּוֹלְעוֹת וְגוֹמְעוֹת,
אֶת מְקוֹם הַשּוֹפָר הַנִּסְתָּר בַּגֻּמְחָה בָּהּ הִטְמִין אוֹתוֹ סַבָּא
וְזוֹכֶה לְקַיֵּם בּוֹ אֶת "אָז יִתָּקַע בַּשּוֹפָר" בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת.
וַאֲנִי מְהַרְהֵר כָּל יָמַי עַל כֹּחָהּ הַמֻּפְלָא שֶל הָרוּחַ
הָעוֹלָה כְּאוֹתוֹ עוֹף-הַחוֹל מֵאֶפְרָן הַצּוֹנֵן שֶל שָנִים
וְנוֹפַחַת פִּתְאֹם בַּשּוֹפָר הָעַתִּיק שֶנִּדְמָה כְּשָכוּחַ
אֶת נִגּוּן הָאָבוֹת הַנִּצְחִי הַפּוֹרֵץ מִשִֹּפְתֵי הַבָּנִים.
וְאֵינֶנִּי שוֹכֵחַ לְרֶגַע כִּי גַם אֶת תּוֹקְפָיו שֶל הָרֹבַע
שֶהִגְלוּנוּ אֵי-אָז מִבָּתֵינוּ הִכְּתָה הַגָּלוּת מִבֵּיתָם
בְּסִמְטוֹת קָטָמוֹן, שֵיח' גָ'רָאח וְטַלְבִּיֶה וְצַעַר לָשֹבַע
הִלְעִיטוּם, כְּמוֹ אוֹתָנוּ, מֵאָה שְנוֹת שִֹנְאָה הַטּוֹבְעוֹת יוֹם וָלַיְלָה חוֹתָם
בְּנִשְמַת שְנֵי עַמִּים שֶרָאוּי לְהַזְכִּיר לָהֶם כִּי מֵאוֹתָן אֲבָנִים
שֶמֵהֶן מְקִימִים כָּאן חוֹמוֹת עוֹד אֶפְשָר לְהָקִים גַּם גְּשָרִים אֵיתָנִים...
חדשות החקלאות העברית
הקב"ה מודיע: אני מסכים שתְרַמו אותי פעם בשבע שנים בהסדר מכירת הקרקע לנוכרי בשנת השמיטה כשם שאני מסכים שתרמו אותי פעם בשנה בהסדר מכירת החמץ לנוכרי לתקופת הפסח כי ארך אפיים ורב חסד אנוכי ואין לי שום שותפות עם אנ"ש חרדים שמייבאים ירקות ופירות של נוכרים מירדן ומהגדה, ולא אני אשם שמחיריהם האמירו פלאים מיד עם תחילת שנת השמיטה אלא חג צום הראמאדן של המוסלמים שהקטין את מיספר העובדים בחקלאות וגם אנ"ש הסיטונאים שֶׁמָפְקיעין המחירים. אצלנו הדת היהודית היא לא דיאטה, (וזו גם דעתו של ידידי פרופ' גרשם שלום היושב כאן לידי בישיבה של מעלה) – כי "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ." (מיכה פרק ו, פסוק ח).
מסתבר שאנחנו לא היחידים שמפקפקים
בתבונתו של עמי איילון
אהוד, חתימה טובה לכולם,
הסיפור של עמי איילון צריך לעצור אותנו באדום. תשמע, פעם הוא אמר שצריך לשמור על הממשלה ועל ראשה. אחר כך אמר שצריך להחליף את ראש הממשלה ואסור לעבודה להישאר בקואליציה. הציעו לו להיות שר חינוך הוא סירב. במשך שלושה חודשים הצהיר בפה מלא שאינו מעוניין להצטרף לממשלה. והנה, בסתר הוא ניהל משא ומתן עם ברק וסוכם שהוא יתמנה כשר בלי תיק. הוא שכח מה אמר והבטיח ואפילו לא הסמיק.
אדם ישר, הגון ומוסרי הוא מר איילון. הוא החליט להיות שר בלי תיק. מה זה אומר? שר בלי תיק זה כלום. אין לו אחריות. אבל, הוא ייהנה ממנעמי השלטון. יקבל מכונית שרד, נהג, לישכה, מזכירות, עוזרים, יועצים, דואר חינם, טלפונים חינם, תקציב אירוח, אוכל חינם ומעל הכול הוא בפנים. בעניינים. ועל חשבון מי? עלינו אהוד, עלינו! אתה מבין? הבן אדם יישב בממשלה לא יעשה כלום כי הוא שר בלי תיק, ידפוק חיוכים לכל הכיוונים, ואנחנו נשלם כדי שהוא יהנה.
גם לחוצפה אין גבולות.
רות ירדני כץ
ישראל פנחסי
זהבה המגמרת
אח... כמה שזה טוב כשיש יש איזשהו מטומטם בסביבה. מטומטם לידיעתכם יש בו המון-המון ערך מוסף.
ועכשיו תשאלו – למה?
ובאמת למה? – פשוט, כיוון שזה מאפשר לנו להשוות. ואך ורק בעזרת הטיפשים אנו מצליחים להבחין בפיקחים ובחכמים שבינינו. אני יודע. בטוח ממש, שרבים מאיתנו התפלצו מזעם וכעס על זהבה גלאון. כיוון שזו רוצה. לא פחות ולא יותר – שאולמרט יבוא להסביר לה מה בדיוק חיפש צה"ל בסוריה באותו לילה אפל. היא פנתה בנדון למכרנו הוותיק, היועץ המשפטי מזוז. לטובתו אני מקווה שהוא כבר התאושש במקצת מההשפלה שעבר בפרשת קצב. הוא לא כל כך הבריק שם, למען האמת. בכל מקרה אני מקווה מאוד שהוא כבר התאושש מההלם והזעזוע הקשה שעבר, ושלא יניח הפעם לגברת גלאון לנצל את חולשתו הזמנית, וללקט באותה ההזדמנות כמה פירורים משולחנו.
חברי הכנסת בדרך כלל דווקא מאוד מרוצים מזהבה, כיוון שכולם מסביבה מהלכים עכשיו נפוחי חזה. בטוחים בפקחותם ובכישרונם כי רב. כולנו גם יודעים שזה לא באשמתם, אזי את זהבה הם אוהבים, כי לידה כולם מבריקים.
אחד שדווקא לא כל כך אהב את המהלך המבריק, הוא יוסי ביילין, מנהיגה הנבחר של מר"צ וחברה לסיעה של זהבה. הוא קם ופנה מיד לתקשורת, והוציא הודעה בלתי משתמעת לשתי פנים כנגדה [נגד זהבה]. לא כל כך חשוב מה היא דעתכם על יוסי, אבל טיפש הוא לא. והוא מבין טוב מאוד לאיזו תוצאה מובילה אותו גלאון. זו האחרונה כועסת לבטח עד לרגע הזה מדוע לא התייעצו איתה בטרם יצאו למבצע אנטבה. מדוע ולמה הסתירו ממנה את המעשה המסוכן והבלתי אחראי. וזה לא הכול, את מעשה הנבלה שביצענו בכור העיראקי, זוכרים? זהבה לא תשכח אותו לעולם, הפרנו אז את הריבונות בשטח סעודי וירדני. מבלי לשאול את זהבה. וגרוע מכך אפילו ללא הסכמתה. ועכשיו ביצענו מעשה מגונה בסוריה, ולזהבה לא נותנים אפילו להציץ. נו באמת,,, זה בסדר? כן?!!
אני פשוט לא מאמין למשמע אוזניי. זהבה להזכירכם היא חברת כנסת ותיקה וחשובה, אחת שדואגת לכולם. תארו לכם (בדמיונכם) חיסול ממוקד ומוצלח על איסמעיל הנייה. ה"ציוני" הידוע. ילד מסכן שהיה בקרבת מקום נפגע. אני כבר שומע אותה מתראיינת ברדיו (גם השדרנים מתים עליה) כשהיא מגנה בחריפות את הפיגוע שעשינו בשכנינו. ומה יהיה על הילד, ומי ידאג לו עכשיו, ובעקר מדוע זה לא דיווחו לה קודם לפעולה.
אז כפי שכבר רמזתי ביילין לא צריך אויבים אם יש לו את זהבה לצידו. אבל ליברמן למשל מת עליה, היא מחזירה לחיקו, ללא כל מאמץ, את כל הקולות שאסתרינה טרכטמן הבריחה.
אני מכיר היטב את הקורה במר"צ, אפילו הייתי שם. זהבה אמנם מבדחת אותי כעת, כמו ליצן עצוב. אבל את חברי שנשארו מר"צ (ויש שם אנשים נפלאים!!) היא מרתיחה. היא אינה גורמת נזק לסביבה, רק לביתה היא. בגללה מר"צ משולה לבונסאי [מה זה? – אב"ע] פוליטי, כמו עציץ קטן ויפה. שתמיד יישאר קטן, אבל יפה. הוא לא יזיק לעולם, ובאותה המידה גם לא יועיל.
אהוד: גם אני הייתי במר"צ אבל אינני מאשים רק את זהבה גלאון. יוסי שריד הבורח אחר התבוסה שבאה גם בגלל עמדותיו – אשם יותר ממנה. יוסי ביילין המחסל את השארית [הייתכן שבעזרת הקרן החדשה לישראל?] – אשם יותר ממנה. זהבה היא קקמייקה פרו-פלסטינית המתמחה בהטחת ביקורת בצה"ל, אבל הם לקחו את מר"צ, תנועה של אנשים טובים עם עתיד להיות סיעה בעלת משקל בכנסת – והפכו אותה לקריקטורה של שמאל מטומטם ופרו-פלסטיני; כך היה מראשית האינתיפאדה האחרונה; שמאל עם שרידים של סכלות קומוניסטית מבית מדרשם של "השומר הצעיר" ומפ"ם מן הימים שהעריצו את סטאלין ואף שהתפכחו-כביכול הרי שמאז זז להם משהו בפוקוס מלראות נכונה את המציאות.
תנועת העבודה, ארץ ישראל העובדת, מפא"י בכל גלגוליה, שלא לדבר על מרבית היישוב העברי "האזרחי" – מעולם לא הלכו שבי אחר הכזבים של הקומוניזם וסטאלין, למרות שכיום קם דור חסר הבנה היסטורית, שכורך יחד את סטאלין, הקומוניזם, הסוציאליזם, הקיבוצים ותנועת העבודה הישראלית. (ראו למשל את הסרט "ילדי השמש", המכנה בשם הזה את דור ה"צברים" ילדי הקיבוצים – על שם סטאלין שמש העמים!)
עוד על העוצר
יומנה של גדנ"עית
מאת דרורה הראובני [מירקין]
(הוצאת "מערכות" 1956)
[לאהוד שלום,
אני לא יודע את מי, חוץ ממוטקה נאור, יכולים לעניין סיפורי עוצר, אבל אפילו אם זה מעניין רק את מוטקה, זה כבר מוצדק לשלוף את יומנה של דרורה מירקין (שאביה היה נגן בתזמורת הפילרמונית והיא התחתנה עם הבוטנאי הידוע נגה הראובני שהקים את נאות קדומים ליד מודיעין) ולצטט את מה שהיא כתבה על אותם ימי עוצר נחמדים, ובהזדמנות זאת היא גם (איך לא?) משמיצה אותי.
העיקר שתהיה בריאה וגם אתה!
בברכה,
פוצ'ו]
ג' בשבט תש"ח.
כאשר התורנות של בלהה אחותי מתנגשת ביציאתי לעמדות אנו מתחילות לחפש צ'יזבאט מוצלח לספר לאבא. הוא כועס על ששתי הבנות יוצאות לתפקידים ואין אירגון "ההגנה" מסתפק בבת אחת.
יודעת אני שיכולתי להשתחרר מכל העניין ולהישאר בבית, אך בימים אלה לא ייתכן דבר זה. עלינו לקחת חלק בחיים האזרחיים ההכרחיים. והשאר – "להגנה"!
ד' בשבט תש"ח.
התאספנו במקום הריכוז ומשם נשלחנו לעמדות. פוצ'ו ואני נשלחנו לעמדה מיספר 3. בחור כבן 22 הראה לנו את הדרך. לקחנו את הציוד ומיהרנו אחריו דרך הפשפש המזרחי של חצר בית הספר. הוא הביאנו לבית דפוס, ליד פתח הדלת עמד ארגז רגיל, מכוסה נייר חום. כשהסיר את הנייר, נתגלה לנו הנשק: שני רימונים פולניים, שני פ"ב [אקדח פאראבלום] וכדורים – חמישים במספר. זהו הנשק הנועד לעצור בעד התפרצות של ערבים הבאה מיפו, ואנו על הגבול ממש. אף השוטרים השתתפו בשמירה, אך בצורה בלתי בולטת, שלא יבחינו האנגלים במעשיהם. ציודם – רובה וחמישים כדור. הם הסתובבו ליד המחסום, ובראותם אותנו "המחליפים", אצו לספר כי כאן ישנים ואין מה לדאוג...
מיהרנו לסדר את השמירה לפני החשכה, השוטר ישמור משעה 03.00 עד הבוקר. פוצ'ו משעה 24.00 עד 03.00 ואני עד 24.00. [לא ברור!]
עד מהרה החשיך, העוצר הרגיל כאן הוא משעה 17.00 עד 06.00. האנשים מיהרו להתכנס בבתים. ישבנו בפתח הדלת ושוחחנו עם זקנה הגרה על הגבול. היא סיפרה שלא תעזוב את ביתה, ואין היא פוחדת מפני הערבים המלוכלכים.
המחוג הגדול התקרב לשעה 17.00. סגרנו את הדלת החיצונית על בריחה. כיסינו בווילונות הבהירים כל סדק וכל חלון גלוי. אסור לדעת כי יש כאן נפש חיה וברור שאין מדליקים אש ואין מעלים אור.
השוטר שכב לישון על מזרון במשרד ומיד עלה קול נחירתו. פוצ'ו שכב בחדר הראשון ליד מכונת הדפוס. מסביב על קירות החדר מודפסים כתובות צבעוניות של שימורים, פסוקים לסיפור "כיפה אדומה", ציור קופסת סיגריות "מטוסיאן" ועוד.
אני שמרתי ליד הדלת. התיישבתי על גבי השקים המכסים את החלון הקטן והסתכלתי מבעד לחור לעבר המחסום הנמצא שלושה צעדים מפתח הדלת. חתולים טיילו וחיפשו מזון, ניירות רשרשו מתחת כפותיהם. קופסאות שימורים קישקשו בלויית ה"מיאו" הענוג הקורא לרחמים.
שקט בכל. כיצד חיים אנשים אלה היושבים ממש על הגבול? כיצד נושאים הם מתיחות מתמדת זו? –אולי "התרגלו".
בשעה 24.00 העירותי את פוצ'ו ושכבתי לישון על המזרון שלו ששמר את חום גופו. פוצ'ו יצא למסדרון הקר כשהוא מפהק ומשפשף את עיניו העצומות. אך נרדמתי – ישנתי שינה טובה וחסרת דאגות שנמשכה אולי שעתיים – והנה העירני הרמקול המוכר הידוע, השנוא: "עוצר משעה 06:00 בבוקר עד..." איום! מה לעשות? להסתלק אי אפשר כי אין מי שיבוא במקומנו. שוב מפסידים יום עבודה, אמנם שכר נקבל, אך אי הנעימות רבה. מיד צילצלו מן הריכוז ומסרו שיש לעשות "סליק" ולהכין תרוץ...
סיפרתי את העניין לשוטר ששמר על הדלת מתוך שינה, ולפוצ'ו אשר גמר כבר את שמירתו, נרדם כבר ולא רצה להתעורר. שניהם יצאו החוצה והחביאו את הנשק. החלטנו לספר במקרה הצורך מעשייה זו:
פוצ'ו נשאר כאן כי היה הכרח לגמור את עבודת הלילה ונתקע בעוצר ואני בתפקיד החובשת של בתי החרושת. מעין מגישת עזרה ראשונה, נתקעתי אף אני בעוצר, לדאבוני הרב כי אסור להשאיר עובד לבדו בבית החרושת בלי שיהיה מי שיגיש לו עזרה ראשונה. הפכנו והפכנו בתירוץ זה, שיננו אותו, והיינו מוכנים לענות על כל השאלות בתמימות ובכנות.
יריות החלו נשמעות תכופות וברורות. ישנתי ממש רק שעה, זה הכול. ההרגשה שנשארנו במקום כדחלילים הייתה רעה למדי, והביאה לידי חוסר בטחון.
טילפנתי אל אבא. הוא מסר לי שהתקשר אל המשרד של בלהה להיוודע כיצד עבר עליה יום התורנות במגן דוד אדום ומסרו לו שהיא נסעה לשבועיים. קולו היה כאוב וקרוב לבכי. הוא שאל מדוע עזבה אותו כך בלי לומר דבר. הרגעתי אותו באומרי שאברר את העניינים כאשר אחזור, אף כי בעצמי לא ידעתי מה יש פה לברר, ועם מי יש לברר, ומתי אני עצמי אחזור.
העובדה שיכולתי לטלפן אליו ולספר לו על "שינה טובה" ואוכל טעים ו...שקט, הרגיעתו במקצת, אלא שלא השלים עם הרעיון שאטלפן אליו רק עוד פעם אחת בצהרים, ולא יותר...
בין השוטרים שהסתובבו כאן, התבלט "פלגמט" אחד, כבן עשרים ושתיים בשם 'בוקא'. מין טיפוס שמן בעל עיניים כחולות. כל שיירי האוכל ירדו לקיבתו בתאווה בהמית. הוא לא שמר ולא התעניין בנעשה בבית החרושת, רק אכל וישן ונעלם לשעות. השוטרים מסרו שהוא עורך מסע אכילה בעמדות הקרובות...
לפוצ'ו קשה לוותר על נוחיות. כאשר הזקנה הגרה מולנו, הציעה תה חם – לא התבייש לענות לה ולהטריחה. לדעתי אפשר לחיות כמה שעות ללא משקה חם. ובמיוחד אחרי שגילינו קומקום חשמלי ועלי תה. כתחליף לסוכר השתמשנו בסוכריות שהובאו עם האוכל.
החשיכה התקרבה ועמה קול הטנקים העוברים ליד החלון ויורקים ומתיזים אש ופלדה. אחד השוטרים החליט כי אין צורך לשמור והכול ישכבו לישון. כאשר ראה ש"הצעתו" אינה מתקבלת, השתדל להעמיד את בוקא לשמירה – והעיקר שהוא עצמו יוכל לישון.
הפעם ישנתי, אולם עד שנרדמתי, נחרדתי כמה פעמים מיריות והתפוצצויות קטנות ובלתי נעימות.
ו' בשבט תש"ח
שוב אוכלים ושותים תה ומשוחחים. בערך בשעה 11.00 באה הודעה מן המטה שנעזוב את המקום, כי האנגלים מפציצים עמדה של אצ"ל.
קפצנו דרך החלון לתוך חצר פרטית ויצאנו לרחוב כאילו מאותו בית עצמו. טיילנו בין הסמטאות, התפלאתי על שאין עושים לנו מאומה, והרי כה התבלטנו בגילנו האחיד, בתלבושת החאקי ובהיכרות ששררה בין כולם...
ועד שאנו מסתובבים ומסתכלים, חודש העוצר, והחילונו להתגנב אל עמדת הריכוז. קפצנו בין הגדרות הסמוכות, כשיריות מזרזות אותנו ומחישות את הליכתנו. הגיעו שומרי עמדות חדשים, שהצליחו להגיע בעת הרחקת התושבים מן הבתים. פוצ'ו ואני המשכנו את ההתגנבות לעבר עמדתנו כדי לקחת את הילקוטים ולמסור לחדשים את ההוראות. לאחר מכן החלה ההסתלקות לעבר תל אביב. שוב עברנו גדרות עד שיצאנו בגלוי זוגות זוגות, לעבר העיר כשהחיילים סוקרים אותנו בלי לפצות פה.
הגעתי הביתה ומיד שכבתי לישון. קשה היה להירדם, אף כי השמיכה חמה וטובה. אולם המתיחות גרמה לי חרדה וחלחלה לקול פסיעות או דפיקת דלת.
יוסף עוזר
במושב ברק
אידיליה, נוסח חדש
בַּכֻּתְנָה הַלְּבָנָה כְּיַלְדוּת עֲנָנִית
רָצִים אֶל הַוָּאדִי לִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
לְהוֹכִיחַ לְמִיכַל מַלְכַּת הַכִּתָּה
מִי גִּבּוֹר וְיַרְשִׁים אֶת הַקְּסוּמָה בַּת הַשְּׁמוֹנֶה
יַלְדַּת חֲלוֹם יְרֻקַּת עֵינַיִם.
בֵּין חֲלוֹם בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, לְבֵין קְלִפָּתוֹ –
רָאשֵׁינוּ צָמַח כְּעוֹלֶה מֵעָנָן
כָּל צִפּוֹרֵינוּ נָסְקוּ אֶל שָׁמַיִם תְּמִימִים
בְּמוֹשָׁב בָּרָק, הַשָׁנָה עֲדַיִן 1962,
בְּעֵץ הָרִמּוֹן – עֲדַיִן שָׁרָה הַחוֹחִית בְּסִינָר אָדֹם,
דַּלְתוֹתֵינוּ עֲדַיִן פְּתוּחוֹת, בִּשְׁנָתֵנוּ אֵין פַּחַד:
סַבְיוֹנִים קַטְפָה רוּחַ עִבְרִית וְהִיא חֲדָשָׁה וְצוֹחֶקֶת,
הִגִּישָׁה אוֹתָם זֵרֵי חִנָּם לְפִיו הַצָּהֹב שֶׁל בּוּלְדּוֹזֶר רָעֵב –
זוֹלֵל שְׂדוֹת כַּלָּנִיּוֹת, סוֹבֵא רַקָּפוֹת וּגְבָעוֹת וּבִּין רֶגַע פּוֹלֵט
עִיר חֲדָשָׁה, חוֹשֵׂף תְּפִלִּין, מְגִלּוֹת, גַּלְעִינֵי תְּמָרִים.
לַסַּבְיוֹנִים זְקַנְקַן לָבָן-רַךְ וּלְחָיֵינוּ וְרֻדּוֹת
וּמִיכָל הַקְּטַנָּה סְמוּקָה גַּם חִוֶּרֶת.
הָיִיתִי צִפּוֹר שֶׁחָזְרָה, צִפּוֹר שֶׁתִּפְרַח
מִיַּלְדוּת רֵיחָנִית – כִּמְעַט רֵיחָנִית
הִגִּיעָה עַד גֶּדֶר הַמּוֹקְשִׁים הַמְּקֻשָּׁט
סְרָטִים לְבָנִים, שְׁלָטִים צִבְעוֹנִיִּים
תַּחַת הֲרֵי שׁוֹמְרוֹן – גֶּ'נִין, לֹא רַק
רַעַשׁ הַטְּרַקְטוֹר רָחוֹק נָמוֹג
בְּרַעַשׁ צִפּוֹרִים וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה.
בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת חֲבָלִים שֶׁפָּרַמְנוּ
בַּסֵּתֶר מֵחֲבִילוֹת הַקַּשׁ הָרֵיחָנִי
שֶׁל "יוּדָה" הַסַּבָּל הַשָּׁמֵן הֶחָבִיב
הוֹבִיל שַׂק תַּעֲרֹבֶת בְּלִירָה וָחֵצִי
עוֹד יֻפְתַּע עֵת יִתֵּן שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל לָאָתוֹן
וְכָל חֲבִילוֹת הֶחָצִיר יִתְמוֹטְטוּ
יְכַסּוּ אֶת כְּרֵיסוֹ מְקַפֶּצֶת וְצוֹחֶקֶת
רָצִים וַחֲבָלִים קוֹשְׁרִים אֶל נִיחוֹחַ
נַבִּיט אֶל הַחֶרְמוֹן שֶׁבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים –
הַתָּבוֹר (עָגֹל כְּמוֹ הַבֶּטֶן שֶׁל יוּדָה)
וְגִבְעַת הַמּוֹרֶה, מֵעַל עֲפוּלָה,
חוֹפְרִים אֶת חַיֵּינוּ בַּעֲפַר הַשָּׁקֶט.
מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל רוֹאִים דְּבָרִים רְחוֹקִים.
נַפְתִּיעַ חֲמוֹרוֹ הַנּוֹעֵר בְּשִׂמְחָה
בְּשִׂמְחָתוֹ מַחְרִיד תַּרְנְגוֹלוֹת בַּלּוּל
מְבֹהָלוֹת שׁוֹבְרוֹת פְּרִי בֶּטֶן
בְּרֶמֶז שֶׁלֹּא נַכִּיר כָּעֵת – בְּחֶדְוָה,
מַפְתִּיעָה אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל הַמָּרוֹקָאִית
עִם עִבְרִית רִאשׁוֹנִית שְׂפַת עוֹלִים עִלֶּגֶת
הֲלוּמַת דוּנָמֵי סֶלֶק סֻכָּר
בְּתוֹךְ רְגָבִים מַמְתִּיקִים סוֹד בִּדְהָרָה
כִּי מִיָּד נִתְפֹּס – יַדֵינוּ רֵיקוֹת: לֹא מִיכָל וְלֹא עֹפֶר
מִגֶּ'נְיָה הָרוֹמָנִיָּה טַבָּחִית בֵּית הַסֵּפֶר
נַאֲכִיל אֶת הַחֲלוֹם בִּמְעַט בִּשְׁאֵרִיּוֹת,
כְּמוֹ לֹא יָדַעְנוּ שַׁרְווּל אֶחָד מֻפְשָׁל – לָהּ
הִיא מַחְבִּיאָה תַּחְתָּיו מִסְפָּר כָּחֹל.
כָּעֵת מִי יֵדַע מַה תִּבְחַר הָאֲדָמָה
סַסְגּוֹנִיִּים, מַדִּיפֵי חִיּוּךְ, קוֹרְאֵי עֹנֶג
נֵרֵד בַּמִּדְרוֹן שֶׁאֵלָיו הִגַּעְנוּ
צוֹרְחִים, מַפְרִיחִים בְּבֶהָלָה אֶת כֹּל דְּרוֹרֵי הַבַּיִת
מוּזָר כֵּיצַד אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחַ
אֶת דַּיָּרָיו הֲכִי מְתוּקִים
אִם אַךְ יוֹדְעִים לִצְרֹחַ בְּאַהֲבָה
אִם אַךְ בּוֹנִים אֶת הַקֵּן מִקַּשׁ…
שָׁם לְיַד מוֹשָׁב רָם-אוֹן, הָאֶקָלִפְּטוּס, הַגֶּשֶׁר –
הַמִּדְרוֹן יוֹרֵד וְעָפָר עִם הַקַּשׁ
מִשְׁתַּלְּטִים עַל שׁוּלֵי הַמִּכְנָס וְכִיסֵי הַבֶּגֶד
קוֹצִים דְּבֵקִים בַּדֶּרֶךְ לִלְכֹּד
מִי יִלְכֹּד רִאשׁוֹן לְמַלְכַּת כִּתָּה ב'
לְמִיכָל הַיְּרֻקָה אֵיזֶה עֹפֶר קָטָן.
הַשָּׂדוֹת הִתְאָרְכוּ עַד שׁוּלֵי הֶעָנָן
בְּעִקְבוֹת מִלְחָמָה אַחַת מִתְנַצַּחַת
לַמִּשְׁטָרָה נָסַע יִגָאֵל יָדִין
אֶת מִי הוּא לוֹקֵחַ לַחֲקִירָה? לְסַפֵּר נִתֵּן לוֹ:
"אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת שֶׁשֵּׁת הַיָּמִים
רָכַשְׁתִּי קֻפְסַת תְּפִלִּין וּבָהּ כָּל 4 הַפָּרָשִׁיּוֹת.
תְּפִלִּין מֵימֵי בַּיִת שֵׁנִי וְנִתְעוֹרְרוּ בְּעָיוֹת מְסֻיָּמוֹת
שֶׁצָּרִיךְ לְאַמְּתָן בַּמַּעְבָּדָה שֶׁל מִשְׁטֶרֶת יִשְׂרָאֵל –
נָסַעְתִּי בָּרַכֶּבֶת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְאוֹתָהּ מַעְבָּדָה
וּבְכִיסִי תַּצְלוּמֵי תְּפִלִּין אֵלּוּ, אִישׁ זוּלָתִי לֹא רָאָה
וּכְשֶׁעָבַרְנוּ אֶת כְּפָר חַבָּ"ד עָלוּ כַּמָּה אַבְרֵכִים לָרַכֶּבֶת
וְאֶחָד מֵהֶם נִגַּשׁ אֵלַי וְהִפְצִיר תָּנִיחַ תְּפִלִּין – סֵרַבְתִּי – – –"
הוּא סֵרֵב. אֲחַר כָּך הֵנִיחַ. כְּמוֹ זָקֵן שֶׁפּוֹתֵחַ סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל חַיָּיו
הַשְּׁכוּחִים הַסְּגוּרִים עִם מַנְעוּל וּמַפְתֵּחַ וְקוֹרֵא:
"שְׁמַע יִשְׁרָאֵל...", לֹא "סוֹד כָּמוּס לַפָּרָה וְלַסּוּס",
אֶלָּא תְּפִלִּין מְדֻיָּק, בֵּן אַלְפַּיִם אִתּוֹ מְשׂוֹחֵחַ,
הוּא לוֹקֵחַ אוֹתוֹ מִיָּד לְתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה
וְאֶת הֶחָדָשׁ, שֶׁהֻצַּע לוֹ, נִרְתָּע מִלָּשִׁיר
"כְּאִלּוּ כָּל הַפּוֹתֵחַ – כֶּלֶב נוֹבֵחַ", כָּכָה הָיִינוּ,
וּבִירוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה חִפַּשְׂנוּ אֶת מֵעִיף הָעֲפִיפוֹן,
עֲרָבִי, שֶׁיְּהוּדָה עַמִּיחַי עָלָיו הִקְדִּים לְדַוֵּחַ.
מַה תָּפַח אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל פֶּנְטְהָאוּזִים
הָהָר הָפַךְ אֶת גַּבּוֹ בְּקֶצֶף
וּמִטּוֹת הַבַּרְזֶל – סוֹכְנוּת וּקְלִיטָה
צַמְחוּ וְהָיוּ לְרִפּוּד קְטִיפָה בְּעֵת לַיִל
הֵדֵי יְרִיּוֹת וְאַזְעָקָה שֵׁנִית
נָפְלוּ כְּמוֹ חָצִיר בַּצָּהֳרַיִם.
הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִירָה בָּבוּאָתֵנוּ בַּמַּיִם
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁרָאִינוּ מֵרֶגַע הַלֵּדָה
וְלֹא
יָדַעְנוּ אֲדָמָה אַחֶרֶת: חִיּוּךְ בַּזְבְּזָנִי,
בְּשָׂפָה יְחִידָה, בְּעוֹד שָׁנִים נִשְׁכָּחוֹת, הוֹלְכוֹת
גִּ'ימִי יִפָּצַע מִכַּדּוּרֵי הַסּוּרִים
תַּחַת הַחֶרְמוֹן שֶׁהִבִּיט מִכִּתָּה אָלֶף
מִשְּׂדוֹת הַכֻּתְנָה, מֵעַל גַּג הַלּוּל
בֵּין הַתָּבוֹר (יוּדָה נִפְטָר בֵּינְתַיִם),
לְגִבְעַת הַמּוֹרֶה שֶׁשִּׁכּוּנִים כִּסּוּהָ
וְרָפִי הַתְּאוֹם לְהַפְלִיא לְגִּ'ימִי
הֵבִין פִּתְאוֹם, כָּךְ הוּא סִפֵּר לִי
מַדּוּעַ אוּם כּוּל תּוּם קוֹרַעַת מִטְפַּחַת
בְּאֶמְצַע שִׁיר מְסֻלְסָל וּבוֹכֶה
עֵת יָשַׁב בַּזִּנְזָנָה בִּשְׁבִי מִצְרָיִם
שָׁם יִפְּלוּ שְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ
תִּצְמַח אַחַר כָּךְ בְּלוֹרִית מִתְפָּרַעַת.
מִסְפָּר כָּחֹל לגֶּ'נְיָה עַל יָד חֲשׂוּפָה
כְּמַדְלִיק אוֹר חֵרוּם בַּאֲפִילַת הַמִּקְלָט
נְצָרֵף חוּט לְחוּט, נִשְׁמַע אֶת גֶּ'נְיָה
בּוֹחֶשֶׁת סֻכָּר – לֹא הַמֶּלַח, סֻכָּר
מְאַבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם הַזַּכִּים,
לֹא הִרְגַּשְׁנוּ עֲדַיִן צִמָּאוֹן אוֹ רָעָב
כֵּן, צִפּוֹרֵינוּ נַסְקוּ אֶל שֶׁמֶשׁ מִתַּמֶּמֶת
גַּם הַדִּלּוּל בַּשָּׂדֶה תָּמִים, מִתַּמֵּם:
כָּל עֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטְרִים מַשְׁלִיכִים צְנוֹנִיּוֹת
לָתֵת לִצְנוֹנִית אַחַת לִחְיוֹת, לְהַאֲרִיךְ יָמִים.
וּכְבָר 1973. אֲנִי בְּעַצְמִי בְּרָמַת הַגּוֹלָן
חַיָּל בֵּן עֶשְׂרִים, מְחַיֵּךְ, כִּמְעַט חַי.
עַל גַּבִּי מַכְשִׁיר קֶשֶׁר, סַיֶּרֶת אֱגוֹז:
קַבֵּל דִּוּוּחַ – יֵשׁ לִי גִּ'ירָפָה אֶחָד, רְאוּבֵן פּוֹלִיטִי,
אַחֲרֵי רֶגַע "גִּ'ירָפָה" הָפְכָה לְ "נָמֵר".
וְנֶהֱרָג יוּבַל דַּהְבּוֹ, בֵּן מוֹשָׁב לְתִּפְאֶרֶת,
תְּמוּנָתוֹ בְּשָׁחֹר לָבָן מַלְשִׁינָה עַל הַזְּמַן הָעוֹבֵר.
זֶה לֹא יָפֶה לְהַלְשִׁין! אָמַרְנוּ אֵי פַּעַם,
כִּי הַתְּמוּנָה מִתְיַשֶּׁנֶת, לֹא הַדְּמָעוֹת.
עַכְשָׁו גִּ'ימִי מַחְלִים, מְסַיֵּם טֶכְנִיּוֹן
רָפִי מַחְלִים וְגַם אֲנִי כְּבָר שׁוֹכֵחַ
מָתַי אִם לֹא בְּכִפּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
נַרְגִּישׁ כַּמָּה רֵיק בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה
גִּ'ימִי הַמְּהַנְדֵּס יְדַיֵּק לְהַסְבִּיר לִי –
הֲתֵדַע , מוֹטוֹת הַפְּלָדָה עַל גֶּשֶׁר
בְּלַחֲצָם, מְבַטְּלוֹת אֶת מִשְׁקָל הַשְּׁבִירָה
עוֹזְרוֹת לוֹ עַצְמוֹ לָשֵׂאת אֶת עַצְמוֹ
עַל גַּב גּוּפוֹ הַכָּבֵד מִנְּשֹׂא.
– יְדִיעָה בְּמָתֶמָטִיקָה, לֹא סִפּוּר עַל עֹפֶר
הִיא שֶׁמּוֹשֶׁכֶת אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁהֶחְלִימוּ
לְחַזֵּק נִדְבָּכִים בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
בִּתְמוּנָה זוֹ הוּא עוֹלֶה לַתּוֹרָה, הוּא שׁוֹאֵל טַלִּית
וְגַם הִיא, קְצָת, שׁוֹאֶלֶת.
פַּסִּים שְׁחֹרִים, מִתְעַקְמִים, אִם הִיא כָּךְ מְקֻפֶּלֶת:
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֶעֱרַב לָנוּ כָּל שִׁקְשׁוּק שֶׁל רַכֶּבֶת.
אֶשְׁאַל מַה עוֹשֶׂה עַמִּיחַי
לְאַחֵר הַשִּׁחְרוּר מִסַּיֶּרֶת צַנְחָנִים
אַחַר הַצַּלָ"ש הוּא צָמִית לִצְמִיתוּת
בִּנְיוּ יוֹרְק יֵשׁ לוֹ מְכוֹנִית אוֹ שְׁתַיִים
צְעִירִים עִבְרִיִּים חֲדָשִׁים וְגֵאִים
אָדָם בְּבוֹאֵנוּ וִיהוּדִים מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ
בַּמְּדִינָה גָּדַלְנוּ כְּמוֹ בְּנַעֲלַיִם:
מוֹסִיפִים מִסְפָּר כְּמוֹסִיפִים מַכְאוֹב
כָּתַבְנוּ יַחַד מִבְחָנִים בְּהִיסְטוֹרְיָה
מַעֲתִיקִים זֶה מִזֶּה אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת.
שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
יָפֶה לִקּוּי חַמָּה, לֹא לִקּוּי מְאוֹרוֹת
וְכָאן – לִקּוּי מְאוֹרוֹת – כְּבָר חֵלֶק מִן הַטֶּבַע,
בֵּית הַכְּנֶסֶת רֵיק אָמְנָם בְּשַּׁחֲרִית
וּבְשַׁבָּת לֹא תַּשִּׂיג מִנְיָן אוֹ רֶבַע
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מַרְעִידוֹת וּפוֹסְקוֹת
לֹא, לֹא הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן לְשׂוֹחֵחַ
זֶה אֲנִי לְבַדִּי מְדַפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם,
אֲנִי אֲשֶׁר בְּרִיחָיו הֵם בְּרִיחוֹתָיו.
אֶבֶן כְּמוֹ קָמָה כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם
סוֹחֲפִים מִסָּבִיב לָהּ טִין לִרְבָבָה
אִילָנָה הָאָחוֹת רוֹשֶׁמֶת כָּרָגִיל
כַּאֲשֶׁר הַקַּרְקַע רוֹעֶדֶת מִתַּחַת לָרַגְלַיִם
וְלֹא צִפּוֹרֵי הָאָרֶץ רוֹעֲדוֹת
בַּחֲדַר הַטֶּבַע הַמָּלֵא פֻּחְלָצִים
בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל אַדְמַת הַסַּחַף
הִיא אֲדָמָה מְאֹד לֹא יַצִּיבָה.
שׁוּב אַזְכִּיר, לֹא מִפְגַּשׁ רֵעִים הוּא
חֲבֵרִים מִשֶּׁכְּבָר, פֹּה אֵינָם נִפְגָּשִׁים
כְּמוֹ קַלֵּי הַזָּנָב הָעוֹזְבִים אַרְצוֹת קֹר
עוֹד שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
הַשַּׁלְוָה נִמְסֶכֶת כִּצְפִירַת אַזְעָקָה
בַּמִּרְפָּאָה שֶׁל אִילָנָה הָאָחוֹת הַמְּסוּרָה
רַצִּים לְהַזְמִין תּוֹר בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת אוֹר
שָׁם בֶּאֱמֶת אֵין תְּרוּפָה לְגַעְגּוּעַ
אֲבָל מְלַטְּפִים צַפְרִירִים שֶׁל קֶשֶׁב
זֶה אֲנִי ? אֲנִי? מִי דִּפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם?!
מַה גִּלָּה הַזְּמַן, מִי חַיוּ, מַה נִדּוֹן כָּאן?
אַלְבּוֹם עֲמוּס תְּמוּנוֹת, לְכָל תְּמוּנָה פֶּה:
הִנֵּה אֶדְמוֹנְד שַׁחַר – בְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן
הוּא חָצָה אֶת הַתְּעָלָה,
אֲנִי אֶת הַסּוּרִים שֶׁחָצוּ אוֹתָנוּ
אֵיזוֹ תְּעָלָה? אֵיזֶה סוּרִים?
הוּא נֶהֱרַג בִּלְבָנוֹן, לְיַד בֵּית-לַחִיָא בְּ-82
הַקָּפֶה הִתְקָרֵר, כְּבָר הַבֹּקֶר אוֹר,
אַדְמוֹרֵי חַיֵּינוּ הֵם דְּלָתוֹת רַב בְּרִיחִים
מַמְתִּינִים לִימוֹת הַתְּחִיָּה הַגְּדוֹלָה בָּהּ נְבָרֵךְ עַל עַצְמֵנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אוֹתָנוּ בַּדִּין,
וְזָן וְכִלְכֵּל אוֹתָנוּ בַּדִּין, וְהֵמִית אוֹתָנוּ בַּדִּין,
וְיוֹדֵעַ מִסְפַּר כֻּלָּנוּ בַּדִּין, וְעָתִיד לְהַחֲזִיר וּלְהַחֲיוֹתֵנוּ בַּדִּין:
בָּרוּךְ אַתָּה – אֵין כָּמוֹךָ, מְחַיֵּה הַמֵּתִים!
אֲבָל הַכּוֹס כְּבָר קָרָה וְהַמִּשְׁקָע בַּכּוֹס שָׁחֹר
מוּזָר: אֵיךְ הַסֻּכָּר אִבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם
מוּבָן: מִיכַל יָצְאָה דּוֹחֶפֶת עֲגָלָה,
תִּינֹקֶת בָּהּ, נִצְחִית, חֻמַת עֵינַיִם –
בְּעֵינֶיהָ הַשּׁוֹתְקוֹת יֵחָבֵא אֵיזֶה עֹפֶר
אוּלַי עַד קְצֵה הַחֹרֶף יִרְעַד.
אורי הייטנר
אינכם מייצגים אותי
בספרה החדש "ילדי כפר עציון", מראיינת עמיה ליבליך את בני כפר עציון ומתארת את סיפורם המופלא. קיבוץ כפר עציון נפל ביום הקמת המדינה. הילדים ומרבית הנשים פונו חודשים אחדים קודם לכן. מרבית הגברים נפלו בקרב, למעט בודדים שלמזלם נפצעו ופונו בטרם מועד או לוחמים שנפלו בשבי. שרידי היישוב היו אלמנות ויתומים. ליבליך מתארת בספרה את חברת היתומים, את התמודדותה המופלאה עם הטראומה, ששיאה – קימום עפרות היישוב אחרי מלחמת ששת הימים.
את כפר עציון ייסדה חבורה של ניצולי שואה, צעירות וצעירים, שרובם איבדו את הוריהם ואת מרבית בני משפחותיהם בשואה. הם עלו לארץ והקימו יישוב חדש, קיבוץ דתי לתפארת, באדמת הטרשים של גוש עציון. הם לחמו בגבורה נגד הפולש, עד נפילת היישוב ומותם בקרב.
בניהם עברו חוויה שהיא הרבה יותר עזה וטראומטית מאשר להיות דור שני לניצולי שואה. התמודדותם עם האסון הכפול מעוררת הערצה והתפעלות.
יתכן שמייסדי כפר עציון וילדיהם הם מקרה קיצון של התמודדות הרואית עם טראומת השואה, אולם הם בהחלט מייצגים ומבליטים את הכלל. סיפור התמודדותם של ניצולי השואה שעלו לארץ, הוא סיפור מדהים של ניצחון רוח האדם.
כאשר החליטה הכנסת על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המונח "גבורה" התייחס אך ורק לגבורתם העילאית של מורדי הגטאות והפרטיזנים. ברבות השנים, הפנימה החברה הישראלית את ההכרה שהיתה גם גבורה אחרת – עצם ההישרדות, עצם שמירת צלם האדם וצלם היהודי של היהודים בשואה, היתה מסכת גבורה מופלאה.
אני סבור שניתן לציין ביטוי נוסף, שלישי, לגבורה – גבורתם של הניצולים, שמתוך האפר שיקמו את חייהם, הקימו משפחות חדשות, עלו לארץ, היו שותפים בהקמת המדינה ובמלחמה עליה והיו לעמוד השדרה של החברה הישראלית. שיקום זה ראוי להכרה, להוקרה, להערכה ולהערצה של החברה הישראלית כולה.
לאחרונה, הגישה קבוצת ישראלים תביעה ייצוגית לממשלת גרמניה – דרישת פיצויים לדור השני של ניצולי השואה. בכתב התביעה הם מתארים תמונה של דור דפוק ומסכן, דור בניהם של הניצולים. הם מתארים כיצד היותם דור שני לניצולים דפקה להם את החיים.
ההתבכיינות והיללנות הזאת, מביישת את ניצולי השואה – את זכרם של אלה מהם שמתו ואת כבודם של החיים איתנו. התובעים מתעלמים מהמעשה ההרואי של השיקום העצמי ובוחרים לראות את עצמם לא כבניהם של הניצולים ששיקמו את חייהם, אלא כדור שני של ניצולים שלא השתקמו. לא בכדי השתמשתי במילה "בוחרים" – זוהי בחירה.
בדרך כלל אני דוחה על הסף כל ניסיון להבין או להסביר אנטישמיות בהתנהגות היהודים. במקרה הזה, קשה שלא לראות איך כל אנטישמי יחגוג על התביעה הזאת, ויציג אותה כהוכחה לכל מיני מסורות הנוגעות לקשר בין יהודים לכסף.
הוריי הם ניצולי שואה. לפיכך, גם אני "דור שני לניצולי שואה". לכאורה, מגישי התביעה "הייצוגית" מייצגים אותי.
ובכן, המסר שלי אל מגישי התביעה – אינכם מייצגים אותי! אתם מביישים אותי! אתם מעוררים בי סלידה!
אין לי ספק שהרוב הגדול והמוחלט של "הדור השני לניצולי השואה" שותף לתחושותיי.
אהוד: קרוב משפחתי צדוק רַאבּ מהונגריה היה חבר במחתרת בבודאפשט, יצא מאירופה הכבושה באמצעות רכבת קסטנר, לאחר שזהותו כאיש מחתרת נחשפה; עלה להתיישבות בגוש עציון ונפל בשבי הירדני ממנו חזר לישראל רק אחרי כשנה. הוא עבד שנים רבות כמפקח על יערות הקרן הקיימת בצפון הארץ, ובשנותיו האחרונות, לאחר שאשתו נהרגה בתאונת דרכים, עבר לגור אצל בנו יחזקאל ראב בעצמונה. משם, מעצמונה, נעקר בפעם השלישית בחייו, והפעם בידי יהודים. בימי ההתנתקות הסוערים היה אפשר לראותו בטלוויזיה, "הסבא של עצמונה", מבקש למסור במחאה את אותות ההצטיינות שלו ממלחמת העולם השנייה וממלחמת השחרור – לחיילים המפנים.
צדוק נפטר חודשים אחדים לאחר הפינוי, ולא משברון לב, וזאת כי משפחת בנו יחזקאל, המגדל תפוחי-אדמה, המשיכה מיד בעבודה החקלאית ובהתיישבות במקום חדש מול הרצועה, ולדבריהם ההתנתקות לא קיצרה את חייו אלא דווקא האריכה אותם משום שהוא התעקש להישאר בעצמונה עד הסוף.
הבאתי בקיצור את סיפורו כדוגמה לחיוניות העצומה של "ניצול" או "פליט" שואה, וכחיזוק לדברים הנכוחים שנכתבו לעיל בידי אורי הייטנר.
איליה בר-זאב
פקודת יום
"אַתֶּם תָּרִיחוּ אֶת הַפְּרָחִים מִלְמַטָּה"
אַָמַר הַמָּחָ"ט, מְחֻיָּךְ.
"מָחָר עוֹלִים עַל פּוֹרְט סָעִיד!"
פְּקֻדַּת יוֹם, סֵדֶר עִנְיָנִים בָּהוּל:
זִוּוּד הַגִּי'פּ
חִמּוּשׁ
בְּדִיקַת חֲגוֹר,
רְצוּעַת הַסַּנְטֵר בְּכוֹבַע הַפְּלָדָה
הֻדְּקָה.
רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעות,
שִׂיחִים גְבוֹהִים וְעֲצֵי מִדְבָּר
אוֹסְפִים אוֹתִי לִבְדִידוּת אֲחַרוֹנָה.
אֲנִי כּוֹתֵב אֵלַיִךְ גְּלוּיָה.
צַוָּאָה.
דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת אֶל הַיָּם,
אֶל סְעָרוֹת הַחוֹל.
עוֹד מְעַט עֶרֶב, אֶפְשָׁר לָנוּעַ.
וְהִנֵּה, פְּקֻדַּת הַיּוֹם מְבֻטֶּלֶת,
רְצוּעַת הַקַּסְדָּה רְפוּיָה –
רִשּׁוּל חִנָּנִי.
ורדה צ'צ'יק
רמת אביב: המיץ של הזבל
זהו מסלול כמעט יומיומי שאני הולכת בו: יוצאת מהבית וחוצה מעבר צר בין רחוב יהודה הנשיא לרחוב טגור, ואחר כך הלאה: לאוניברסיטה או לסופר, למרכז השחמט או לסטימצקי, לחנות צילומי המסמכים או לקופת-חולים גייגר. ובעיקר– להליכה ספורטיבית עד לאפקה ובחזרה.
אני מדברת, כמובן, על שכונת רמת אביב, שכונה מכובדת. אין פשע (היה איזה אנס מנומס לפני המון שנים, אבל זה באמת היה מזמן). שכונה של אוכלוסיה די הומוגנית (טוב, לאחרונה פלשו אליה לא מעט חובשי מגבעות כהות ומסולסלי פאות, אבל בינתיים הם שקטים ונספגים ברקע. לא נורא). שכונה של אוניברסיטה מרכז הספורט שלה, מכון הנפט, מוזיאון ארץ-ישראל, מוזיאון הפלמ"ח, באמת – אי אפשר לרצות יותר.
אפילו קניון סידרו לנו בשנים האחרונות, עם קולנועי לב אביב ואירועי טרום-בכורה. ואפילו קופי טוגו, ומרילין מונרו, וקפה-מסעדה מיכל, גם קפה ג'ו הוא לא רחוק, ומרכז לקשיש, ובית אבות לוותיקי ומייסדי ובוני, ובמרחק נסיעונת או הליכה ספורטיבית – מתנ"ס – מרכז שוסטר. כן, גם לרמת-אביבים מגיע מתנ"ס. גם לנו מגיעים חוגי דרמה ויוגה ושיאצו ופלדנקרייז. האם עצמותינו פחות סובלות מאוסטיופורוזיס מעצמותיהן של נשות יפו ג'? האם מיפרקינו לא מתקשחים כמו המיפרקים של נשי וגברי שכונת התקווה? וכן – גם אנחנו לא גומרים בקלות את החודש: כל ההוצאות האלה על הג'יפים והג'י-פי-אסים, הלחם תושייה ולחם ארז, המנויים לאופרה ולפילהרמונית, החופשות בחו"ל ולחלקנו – תחזוקת היאכטה... קשה, קשה. אז המתנ"ס מסייע קצת לצמצם את האובדרפט. מגיע לנו.
ובכן, איך שאני פותחת במסלול שלי, כשאני רק נכנסת למעלית – מופיע המיטרד הראשון. עטיפה של מסטיק על קרקע המעלית. ולפעמים גם ממחטת נייר, טישיו – כמו שאומרים ברמת-אביב. וגם בדל סיגריה, או קרע ממעטפת דואר. לא יכולה לסבול את זה. אני מתכופפת, מרימה, ומשליכה לסל הניירות שבפתח הבית. יוצאת החוצה, וכבר, ליד תיבות הדואר, חצי מדואר הזבל מתעופף לו בתפזורת על הדשא, על המדרכה, איפה לא. אני עדיין לא סופרת, אבל זוהי הפעם השנייה שהברדק הביתי מזמן לי התעמלות בוקר של כפיפות-גו: אוספת, עושה סיבוב קטן (ספרתי: כשנים-עשר צעדים בסך הכול) ומשליכה לצפרדע הכחולה שליד הבית, שנועדה לאיסוף אשפת-נייר.
תוקעת את האוזנייה שמחוברת לסלולרי, מחפשת את האייקון של הרדיו, מעבירה למוסיקה, ומתחילה את המצעד. במעבר בדרך לטגור, מצד ימין, יש גן-ילדים. ילדינו החמודים אוהבים ללקק דני ולאכול במבה. איך אני יודעת? ניחשתם: גביעי הדני ואריזות הבמבה מוצאות את דרכן הישר מעבר לגדר הגן, ולאף גננת או סייעת לא אכפת. כפיפת-גו שלישית ואני אוספת את הטינופת, ומשליכה בפח האשפה הגדול, מעבר למסתור, בבית המגורים ממש ממול. לא צריך אפילו לספור צעדים. כפות הידיים שלי מתחילות להיות דביקות משאריות הדני, אבל אני כבר יודעת: לא ירחק הרגע שבו יתגוללו על הקרקע ממחטות נייר נוספות, ואוכל לנגב בהן את השאריות הצמיגות, בטרם תושלכנה גם הן אל מיכל קרוב.
בינתיים מתעופפת לנגד עיניי שקית הפלסטיק הראשונה, כשהרוח נופחת בה ומשווה לה צורה של בלון שיוצא במחול. גם היא נאספת, אבל לא מושלכת מיד. לא לא. יש לה תפקיד – להתמלא בזבלים של רמת-אביב עד למיכל האשפה הקרוב. והיא מתמלאת, ובמהירות: מיכלים ריקים של אקטימל, עטיפות של מסטיק אורביט (הרמת-אביבים הרי מאוד מודעים לחיידקים הטובים שמוסיפים ליוגורט, ולבריאות החניכיים), והנה מגיע בקבוק הפלסטיק הגדול של המים המינרליים (כבר אמרתי: תושבי שכונתנו הרי מודעים לדרגת טיהור המים שהם שותים, חס-וחלילה מהברז). במרחק פסיעה הציב מי שהציב את המכלים לאיסוף בקבוקי פלסטיק, אבל למה שהמשליך יטריח את עצמו? ממילא – הוא חושב – יבואו המנקים של העירייה ויאספו אחריו. הרמת-אביבי לא פראייר, ויש לו גם תודעה חברתית: הוא לא ימנע מפועל הניקיון את עמל-כפיו. כל אחד והתפקיד שלו.
אלא שפועלי הניקיון צוידו על-ידי העירייה במכשירים מתוחכמים, וכנראה גם בהוראות מדויקות: המכשיר המחריש אוזניים שמפנה עלים מהמדרכה לא נועד לפנות בקבוקים, ובקושי מצליח לסלק מהמדרכה את שאריות העיתונים, הקרטונים שבהם הוחזקה הפיצה, או כוסות הקפה על משקעיהן. וגם הפועלים שצוידו רק במטאטאים ויעים, קיבלו – כנראה – הוראות מפעיל: מטאטאים רק מהמדרכה. את כל מה שמשליכים נהגינו מעבר למכונית – חפיסות סיגריות ריקות, לדוגמה (ברמת-אביב מאוד פופולריות הסיגריות L&M), או מציתי-פלסטיק שגמרו את הקריירה, את אלה לא מנקים. עובדה. כי כפיפות-הגו שלי נעשות בגלל זה עמוקות יותר: עד נומך הכביש.
שקית הפלסטיק הראשונה התמלאה, ואני כבר יודעת: עוד כמה צעדים – מיכל האשפה היפה מעץ, שהעירייה הציבה מרחקים סבירים מאוד זה מזה. השקית מוכנסת פנימה ומהודקת היטב, כדי שאף חתול-רחוב לא יוכל לזנק פנימה ולהוציא ממנה מטעמים, והצעדה שלי נמשכת. שתי הידיים משוחררות לכמה דקות, אבל לא אלמן ישראל, ובטח לא אם הוא גר ברמת אביב. מהון להון אני מגיעה לרחוב חיים לבנון, בהמשך רחוב האוניברסיטה. עוברת למדרכה השנייה, המוצלת עדיין, ובה – איך לא – מחכות לי הפתעות חדשות.
יש רמת-אביבים שחושבים, ששיחים ועצים נועדו להיות מחזיקי כוסות-קלקלר ופלסטיק, בקבוקי-בירה ריקים, מעטפות ריקות של בנקים או חשבונות ישנים של טלפון או חשמל. משום-מה, מצטיינים בכך דיירי רחוב חיים לבנון, ובמיוחד דיירי בתים מספר 82, 84 ו-86. תאמינו לי: אין ממול לבתים האלה תחנת אוטובוס, לדוגמא. כי את מה שמתחולל בסביבת התחנות האלה אפשר להבין: אתה יושב על ספסל, מחכה לאוטובוס, אוכל סנדביץ', שותה מיץ, לא גומר אותם עד שהאוטובוס נעצר בתחנה, אז אתה משליך את השארית אל מתחת לספסל, או תוקע אותן בין עלי השיחים. ואומנם – טוב שנזכרתי, החלל שבין הספסל לבין המדרכה שמתחתיו גם הוא מיועד מטבע בריאתו לאשפת-רחוב.
אבל מול הבתים, שאת מספריהם כבר ציינתי, אין שום דבר כזה. גם לא קיוסק לעיתונים, כריכים ומשקאות, ולא פיצוחיות או חנויות למכשירי כתיבה, שסביבתם הקרובה היא מפגע תברואתי רעיל. גם אין שם לוח מודעות שהדפים שנתקעו בו בסיכות נשרו ממנו – כל מיני הודעות חשובות על מנקים של חדרי מדרגות, מומחים לתיקוני מחשבים, מורים לאנגלית ולמתמטיקה, דברים כאלה. לא, אין שם שום אובייקט בעל פוטנציאל זיהומי. אז כמה פעמים, בצעדותיי המתוארות כאן, נעצרתי במיוחד מול הבתים האלה. שקית פלסטיק מתעופפת נאספה במיוחד, ותלשתי מבין העלים את כל הג'יפה הזו, וגם את הג'יפונת שנחבאת קרוב לגזעי העצים, על החול, והשלכתי כמה וכמה שקיות אל פח האשפה הממש צמוד, בפינת הרחוב. עוד כמה סיבובים שלי – והאיזור יטוהר. מעניין לכמה זמן.
כי כשאני עושה את דרכי בחזרה הבית, כדי להשלים את 45 הדקות המומלצות להליכה יומית מהירה, אני מקווה: עכשיו אתנהל לי במהירות ובלי כפיפות-גו, עד הבית. הרי ניקיתי את הדרך בהלוך, אז למה שהחזוֹר ייטנף? בסך הכול עברו כעשרים וחמש דקות!!!
ואומנם – עשר הדקות הראשונות עברו איכשהו בשקט. אור בעיניים. ממש רחוב סינגפורי. אני מתעלמת – במחיר ייסורי מצפון מציקים – מכמה בדלי סיגריות שדילגתי עליהם גם בדרך ההלוך. אז בדיוק עברו מולי צועדים אחרים, ולא היה נעים לי שיחשבו שאני ממחלקת התברואה של העירייה. סנובית, אני אומרת לעצמי, מה רע במחלקת התברואה? כל עבודה מכבדת את בעליה – לא? אבל ממשיך להיות לי לא נעים, כי ממש מולי עוברים צועדים שאני מכירה מהשכונה. אני מעדיפה לברך לשלום מאשר להשפיל עיניים ולהתכופף, והבדלים יישארו שם אחרי. לא נורא.
אחר-כך אני מקצרת את הדרך ומחליטה לצעוד בחיק הטבע: בחורשה שמקשרת את מועדון הקשישים שממול לאוניברסיטה, עד לבית השחמט, והביתה. אבל שם הרי לא עברתי קודם, ובחיק הטבע הסיפור חוזר על עצמו: קרטונים, שקיות, מכלים של דני, ביסלי, פיצפוצים, מטליות רטובות לניקוי טוסיקים רכים, מכל טוב הסופרמרקט והסופרפארם. די כבר, נמאס, עולה מתוכי קול סמוי. גם התעייפתי קצת, והזעתי לא מעט, והמקלחת מחכה לי בעוד דקות ספורות. אבל האובססיה והמצפון הסביבתי לא מרפים, במיוחד בפתחו של בית השחמט. האינטליגנטים מחודדי המוח ומשויפי השכל שבאים בשעריו, כמו גם האינטלקטואלים שמחליפים בספריית-הבת של בית אריאלה – גם הם לא מסוגלים לצעוד מטר או שניים ולהשליך את ג'יפותיהם בפח העץ, ממש בפתח הכניסה. אז עוד כפיפות, עוד איסוף, עוד דחיקה לתוך הפח, ויאללה. עשיתי את היומית. כמה, אגב, משלמת העירייה לשעת עבודה של עובדי התברואה? בעצם – אני צריכה לשלם להם: מי היה מעניק לי הזדמנויות שכאלה לשלושים-ארבעים כפיפות-גו, לפחות ארבע פעמים בשבוע, ועוד בחינם?
אהוד בן עזר
"היורשת" המתחזה
שהכתירה את עצמה
"בעולם הספרות והשירה כיום יש כמעט קונצנזוס: קודם היתה רחל, אחריה לאה גולדברג, אחריה יונה וולך, אחריה דליה רביקוביץ ועכשיו אגי משעול. אף אחת היום לא מתחרה בה על תואר המשוררת החיה החשובה ביותר בישראל." ("היורשת", כתבה ענקית מפרגנת עם תמונות מאת אמירה לם, "ידיעות אחרונות", "7 ימים" 12.9.07).
מזה זמן רב לא קראתי דברי הבל כאלה על משוררת בינונית שפילסה דרכה גם בעזרת שירים פרו-פלסטינים ופוסט-שואתיים, משוררת שאין בשירתה שום ייחוד לבד מכך שהיא יודעת להימצא כל הזמן באור הזרקורים של התקשורת ולהציב את עצמה ואת שיריה הפשטניים במקום שלעולם היא לא תגיע אליו בתולדות השירה העברית גם אם תזכה בפרסים מכאן ועד הודעה חדשה ועד פרס ישראל וגם אם דן מירון או פרופסור אחר יוציא את כל שיריה במוסד ביאליק או בהוצאה מכובדת אחרת.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ל"ד. כפרות בבגדאד
בעניין הקהל אשר "ארב" לשגיאותיו של שליח הציבור או המתפלל הבודד, שעלה לתיבה לקרוא בתורה, שהזכרתיו לעיל, הרי שרוב רובם של המתפללים ידעו את כל התפילות בעל פה. את הניקוד, הטעמים, המנגינה וכל יתר האיפיונים. כך שאם מישהו מהעולים לתיבה היה נכשל בשגיאה, הבחינו בו מיד וראו לעצמם מצווה לתקן לו. ואז כולם היו זועקים בקול רם את המילה הנכונה. כך גם נהוג בבקרי הקראה ואזכרות בימי ראש השנה וערב הושענה רבא ועוד.
לפעולת המארב הזו היה יתרון גדול. זה שמר על עירנות המתפללים. (בטהובן אמר בזמנו שסיום יצירה שלו הוא תמיד קולני מאוד, כדי להעיר את אלה שנרדמו בינתיים).
וכאמור, גם בעניין זה היו בדיחות והלצות. אבי סיפר לי שלֵץ אחד מן הקהל החליט דווקא לסדר את הַמְּתַקנִים הללו. בפרשת השבוע שהקריאו באותה השבת היה הפסוק "וכתובת קעקע לא תעשו לכם," והוא הבטיח לאבי שיעשה כך שכל קהל המתפללים יצעק בקולי קולות כך שיידמו ללהקת עורבים.
הוא סידר שיעלה לתורה לפי בקשתו בדיוק במקום שיהיה עליו לקרוא את הפסוק הזה עם הקעקע. ובמקום המלה הנכונה הוא קרא בקול רם במיוחד "וכתובת קיעקיע לא תעשו, וגו'."
ואז כל קהל המתפללים כמובן שהחל צועק: "קאעקאע, קאעקאע, קאעקאע," והממזר מסתכל בהנאה רבה מפינות עיניו אל אבי לאמור, אתה רואה, אמרתי לך, הנה לך להקה גדולה של עורבים קוראת בקול.
וזה תעלול לא מקורי. אבי סיפר לי שפעם רצו ל"סדר" מישהו באותה דרך. והנה נפלה ההזדמנות בתפילת מנחה ביום השבת בצהריים, שאז לא היה שליח הציבור בבית הכנסת. והיה צורך שמישהו יעלה לקריאה בתורה. קרצו בעיניהם אחד לרעהו, וקראו בקול: "אדון מנשה בכבוד! יעלה ויבוא!"
והמוזמן עלה לקרוא בספר התורה.
וכידוע, ספר התורה כתוב לא מנוקד. והאדון אינו מורגל בקריאה ללא ניקוד, ומכאן שכל מילה שנייה, שגיאה. שגיאה שמלווה בשאגות תיקון של כל הקהל הקדוש.
וכשסיים מנשה את חלקו וירד מן התיבה, שאל אותו מי מהם, במחילה, "אם אדוני אינו כל כך בקי, למה כבודו התנדב ועלה?"
והנבוך עונה ברוגזה: "ומניין לי לדעת שזה ספר בלי קמץ ובלי פתח ובלי חיריק?" – לקול צחוקם של הנוכחים.
לראש השנה וליום הכיפורים, קדמו כידוע ימי הסליחות. וגם בימים הללו היה מי שהשכים קום, שוב בשלוש וחצי בבקר, לקרוא סליחות בבית הכנסת. וידועים הסיפורים על שמש בית הכנסת שהיה דופק על הדלתות וקורא בקול –
"סֵלִיחוֹת ! "סֵלִיחוֹת!"
גם בזה נלויתי לאבי פעמים אחדות.
לא שאבא האמין שעליו לבקש כל כך הרבה סליחות מבורא עולם, אלא, כבעל בעמיו חייב היה להראות שהנה הוא על המפה יודע דבר ומנהגי עולם, ולא פורש מן הציבור. וכן גם ללמד אותנו, הילדים, דרך ארץ ומנהגי אבותינו, שלא נהיה כבורים וכעמי הארצות.
ואמנם זו היתה פעולה חיובית מאוד. היום אני יכול להעיד על כך, וכן גם אֵחַיי שיחיו.
ולפני ראש השנה התכונה רבה. בעיקר הכנת כלי הקודש ובדיקתם שמא יימצא בהם פסול. כי אז יש ללכת ולתקנם לנקותם ולהתקינם כדין. לאימא היתה כמובן עבודה רבה במיוחד. (והלא זה היה גורלן של הנשים מאז בריאת העולם..) – בנוסף להכנת הבגדים החגיגיים לכל בני הבית והתקנת הבית עצמו וקישוטו. גם המטעמים, הפירות והירקות לברכות ולטקס של הקידוש בערב ראש השנה, כגון רקיחתה של ריבת התפוחים בדבש וכן כיוצא בהם.
זה כמובן עייף מאד את הנשים, אך הן סבלו בשקט וקיבלו את הכול בהכנעה כמדורי דורות. ובימים ההם עדיין לא עמדה להן לנשים האפשרות, כבימינו, ללכת לבית מלון יחד עם כולם, ולפטור את עצמן מעול ההכנות וטרדות האירוח. ואזכיר שבגולה, הטקס על ערב ראש השנה התקיים שני לילות.
ולערב יום הכיפורים היו שוב הכנות לא פחות מעייפות וכרוכות בעמל רב. דוגמא אחת, הכפרות.
מנהג הוא מדורי דורות שהיהודים עושים כפרות לפני יום כיפור. לוקחים תרנגולת ומסובבים אותה מסביב לראשו של האדם ואומרים:
"זו התרנגולת תלך לשחיטה ותכפר בזאת על עוונותיו של הנ"ל, והוא ילך לחיים טובים ולשלום," והנשחטת אמורה להינתן כצדקה לעניים.
בעניין הכפרות עשו חיל הכמרים בימי הביניים, כפי שמצינו בספרי ההיסטוריה השחורה של מעללי הכנסייה באותם הימים.
וככתוב, ישראל חייבים להתפרנס זה מזה. ומכאן שמוכרי התרנגולות והשוחטים וסוחרי העופות למיניהם, עשו חיל בימים ההם. שנאמר כל בעל מלאכה או סוחר יש לו את היום שלו, לו הוא מצפה בכיליון עיניים כל השנה, שאז פרנסתו תהיה בשפע יחסי.
תרנגולת אמרתי, עדיף תרנגול. ואם תרנגול, אזיי עדיף שיהיה לבן. ומכאן שמחיריהם של התרנגולים הלבנים האמירו לפני יום הכיפורים.
וכל המהומה מתרחשת בשיאה יום או יומיים לפני החג. ואני זוכר שהייתי צריך ללכת לשוחט על מנת לשחוט את העופות, וזה היה כרוך בעמידה בתור, מושג זר ומוזר בהווי הבגדאדי, בדוחק רב ובצעקות של הילדים וקרקורי הנשחטים המסכנים. ואני מדלג כאן על כל הטקס של השחיטה עצמו.
בבקרו של ערב יום הכיפורים היו הולכים לבית הכנסת על מנת לעשות "התרה", כלומר נשענים על מין סולם, ובא הרב המתיר את העוונות והחטאים, ומרביץ עם רצועת עור על הגב ומכריז "התרנו לכם, מחלנו לכם... וכו'." טקס שלם שגם בסופו היו משלשלים מעט מעות לרב, שהיה מן הסתם עני ונעליו מרוטות, בעל משפחה גדולה והכנסות זעומות.
לארוחה המפסקת מטעמים מיוחדים משלה, ולארוחה של סוף הצום מטעמים אחרים. מזו האחרונה אני זוכר את מיץ הרימונים, ואת ריבת החוּשְחָשִים הקטנים, ומרק העוף הריחני. בשעות הצום הארוכות הדמיון היה פועל שעות נוספות בעיקר על מה נאכל קודם כאשר הצום יסתיים. מעדנים ומיני בשרים ומאפים וממתקים, כיד הדמיון הטובה. ומשנגמר אותו הצום, ונאכלה ארוחה קטנה, נגוז הכול כלא היה.
נגמר לו יום הכיפורים, ומתחילות ההכנות לחג הסוכות. עיקר ההכנה היתה בניית הסוכה. לא אחד כמו אבא יבנה כל שנה סוכה מאולתרת. הוא הזמין נגר, שלקח מידות ועשה שרטוטים לסוכה יפה גבוהה ורחבת ידיים שמילאה את כל החצר הפנימית של הבית. הכל היה מתפרק ומורכב עם ווים וכל כיוצא בהם. מטרד לא קטן. מקשטים ברימונים ופרי הדר, הכל צָרוּר כאשכולות. ועליהם מדביקים מי זהב, אלה דפי נייר דקים מאד ועליהם שכבת דקיקה של צבע זהב שעם לחץ קל נדבק לפרי ומקשטו לתפארת.
ובאשר לסכך, הלא הוא מכפות תמרים, המצויות בשפע רב מאוד בעיראק. והערבים היו מביאים את הכפות היפות והירוקות מבעוד יום, לזריזים שבין היהודים, ומוכרים במחיר מפולפל, כמובן. וככל שהחג מתקרב, המחיר מתייצב ואחר כך מתחיל לרדת. הממולחים שרצו לחסוך את הפרוטה, חיכו עם קניית הסכך עד הרגע האחרון ואז קיבלוהו כמעט חינם אין כסף.
המשך יבוא
שו"ת אליהו הכהן
שאלה לך, פנה למומחה
תודה, תודה לך אליהו הכהן הגדול, על הרשימה המעמיקה, המחדשת, המרגשת ועוד, בעניינו של שיר השבועה. רשימה החושפת עוד טפח לא ידוע לגבי מקורותיו השיריים, האידיאיים, החברתיים והלאומיים, שהם מקורותינו.
תודה לך אהוד שהבאת את הרשימה בעיתונך ועכשיו יידעו רבים מה שרבים מאיתנו ידעו כבר מזמן, כי – שאלה לך, פנה למומחה ותקבל מענה שהוא דבר דבור על אופניו והדבר היחידי החסר בו – זו האפשרות להשמיע גם צלילים ולחוות את החוויה בשלמותה.
תודה,
שנה טובה,
רנה שפירא
לרינה היקרה,
אצל מרבית קוראי המכתב העיתי מזדמזמים השירים בתוכם גם ללא השמעה קולית ומצד שני נחכה למועד שבו אליהו יחדש את הופעותיו הפומביות עם אורה זיטנר ונשמע את השירים המזדמזמים וגם העלומים בביצוע חי. בינתיים גם שלח לנו אליהו את צרופת ההשמעה של השיר בביצוע של אילקה הלל רווה, ושלחתיה מיד לכל תפוצותינו, וגם קיבלתי נוסח נוסף של ההקלטה, שתופס רק מגבייט אחד במקום ארבעה, ומודפסות בו גם המילים באידיש ובעברית.
אהוד
אליהו הכהן
תשובה זמנית למאיר ריבקין מחיפה:
תשובתי התעכבה כי אינני מכיר את השיר על הדגל האדום ששאלת אודותיו. לא ברור לי אם הבית שציטטת הוא ראשון או פנימי. אם תצרף תווים או צלילים אולי ייקל עלי לזהותו.
אגב, גם אני הייתי בנוער העובד ממש באותן שנים שהזכרת – שלהי ימי המנדט – ואינני זוכר אותו מושר. כנראה שחיפה הייתה תמיד "אדומה" יותר מתל אביב. אני מכיר עשרות שירים שהושרו באחד במאי הדומים לו בתוכנם. השיר שהזכרת פותח במילים:
לידיד נפשי לכשאגווע
עלי קברי שאו אל על
האין הוא מזכיר לך, למשל, את השיר "עת תבוא שעתי, עת יספידו אותי" שתרגמה לאה גולדברג, אף הוא שיר לאחד במאי?
מכל מקום ראה תשובה זו כזמנית. דע כי רשמתי לפני את מילות השיר ואני מתכוון בכל שנה באחד במאי ללכת בעקבות ותיקים זעופי פנים וכסופי שיער הצועדים בחוצות עיר בסרבל כחול ודגל אדום בידם, שמא אחד מהם יכיר את השיר שהזכרת. או אז אשוב אליך.
בברכה
אליהו הכהן
אליהו הכהן
תשובה ליואל נץ:
ראשית – תודה לך על איחוליך להחלמתי.
השורה שאתה זוכר, "גרזן חד קחו ביד, קצצו קצצו", אינה מוכרת לי. אני מכיר שיר דומה לו וככל הנראה אתה מתכוון אליו: זהו השיר "בעלי מלאכה" שהושר בשנות העשרים בגני הילדים העבריים בווארשה, וכנראה ששם שמעה אותו אימך. אם אכן כך הדבר, להלן הפרטים עליו:
הלחין אותו המלחין ומנצח המקהלות דוד נובקובסקי, מוזיקאי נודע ומוערך מאד שכונה "באך היהודי". המילים מיוחסות למשורר ולמחנך יליד וורשה אברהם קוזובסקי, צעיר ברוך כישרונות שהיה בעל השכלה מוזיקלית ופדגוגית. שנים אחדות לאחר י את השיר עלה לארץ ונפטר בירושלים עוד טרם מלאו לו 35 שנים. ייתכן שאתה עצמך שרת בילדותך שירים מפרי עטו, כמו "הו הו הא, מי זה בא, אנייה עם ארובה."
לפניך חמשת בתי השיר:
בַּעֲלֵי מְלָאכָה
מַהֵר, מַהֵר, מַהֵר – עוּט, עוּט, עוּט!
אֶל הַמַחַט עַיֵל חוּט!
מַחַט, מַחַט, רְדִי, עֲלִי,
חוּלְצָה יָפָה לִי עֲשִׂי
חַיָט, חַיָט – בַּעַל מְלָאכָה,
חוּלְצָה יָפָה עוֹשֶׂה כָּכָה:
תְּפֹר, תְּפֹר, תְּפֹר, תְּפֹר!
תְּפֹר, תְּפֹר!
מַהֵר, מַהֵר – דְּקֹר, דְּקֹר, דְּקֹר!
בַּמַרְצֵעַ אֶת הָעוֹר!
פַּטִישׁ, פַּטִישׁ, רֵד, עֲלֵה,
נַעֲלַיִם לִי עֲשֵׂה!
סַנְדְלָר, סַנְדְלָר – בַּעַל מְלָאכָה,
נַעֲלַיִם עוֹשֶׂה כָּכָה:
דְּקֹר, דְּקֹר, דְּקֹר!
דְּקֹר, דְּקֹר!
מַהֵר, מַהֵר – גְּזֹר, גְּזֹר, גְּזֹר, גְּזֹר!
נַסֵר קֶרֶשׁ בַּמַשׂוֹר!
גַּרְזֶן, גַּרְזֶן, רֵד, עֲלֵה,
שֻׁלְחָן, כִּסֵא לִי עֲשֵׂה!
נַגָר, נַגָר – בַעַל מְלָאכָה,
שֻׁלְחָן, כִּסֵא עוֹשֶה כָּכָה:
גְּזֹר, גְּזֹר, גְּזֹר, גְּזֹר!
גְּזֹר, גְּזֹר!
מַהֵר, מַהֵר – פַּח, פַּח, פַּח!
עַל הַסַדָן בַּרְזֶל הַךְ!
קוּרְנָס, קוּרְנָס, רֵד, עֲלֵה,
פַּרְסַת בַּרְזֶל לִי עֲשֵׂה!
נַפָּח, נַפָּח – בַּעַל מְלָאכָה,
כָּל כְּלִי בַּרְזֶל עוֹשֶׂה כָּכָה:
הַךְ-הַךְ, הַךְ-הַךְ!
הַךְ! הַךְ!
מַהֵר מַהֵר – חוּשׁ, חוּשׁ, חוּשׁ!
בָּעֲרֵבָה בָּצֵק לוּש!
מַרְדֶה, מַרְדֶה, בֹּא וְצֵא,
חַלוֹת, עוּגוֹת לִי רְדֵה!
אוֹפֶה, אוֹפֶה – בַּעַל מְלָאכָה,
חַלוֹת, עוּגוֹת אוֹפֶה כָּכָה:
רְדֵה, רְדֵה, רְדֵה, רְדֵה!
רְדֵה, רְדֵה!
לא ברור לגמרי מה חלקו של קוזובסקי בשיר זה. הוא כלל אותו בתוך קובץ של שירים לגני הילדים בשם "נגינות" שיצא בוורשה בראשית שנות העשרים, וציין, בהגינות האופיינית לו, כי "השירים חוברו, תורגמו ועובדו על ידי א. קוזובסקי". רפרטואר השירים העבריים לילדים באותה תקופה הושפע משירת יידיש ומשירים גרמניים, רוסיים ופולניים. מקצת השירים הוא ליקט לקובץ שלו מתוך מקראות עבריות אחרות. כך למשל שאל קוזובסקי את הבית הראשון של השיר המדובר "בעלי מלאכה" מתוך כתב העת "הגינה" שערך יחיאל היילפרין.
בשיר שהצגתי לא מופיע המשפט "גרזן חד, קחו ביד", אך הוא ודאי הקרוב ביותר למה שאתה מחפש, כי הזכרת שבשיר ששרה אימך הופיעה סדרה של בעלי מלאכה שונים וכל בית הוקדש לבעל מלאכה אחר. ההסבר לגרסה זו הוא פשוט: שירי ילדים התפרסמו, כידוע, במקראות ובקבצי שירים, וכשנדדו ממקראה למקראה, "עיבדו" אותם עורכי המקראות שוב ושוב לפי ראות עיניהם, לעתים כדי להסוות את העובדה שהם מעתיקים זה מזה. יתר על כן, שינויים רבים חלו בעקבות הצגת השירים בגני הילדים ביוזמת גננים וגננות, כך שכאשר נדד שיר מגן ילדים אחד למשנהו, השתנה נוסחו.
ארבע שנים לפני שהתפרסם לראשונה השיר "בעלי מלאכה", הוציא לאור המשורר יצחק קצנלסון את המקראה "גן ילדים" ובה הופיע שיר מאוד דומה לשיר זה. גם הוא נושא את אותו שם, "בעלי מלאכה", גם הוא בן חמישה בתים, גם הוא כולל בדיוק את אותם בעלי מלאכה – חיט, סנדלר, נגר, נפח ואופה – אך בסדר שונה, אלא שבשירו של קצנלסון הנגר אוחז מַקְצוּעָה ואתה הרי זוכר במפורש גרזן. לפיכך אינני מביאו כאן.
גם קצנלסון אינו חלוץ כותבי השירים על בעלי מלאכה. הוא היה "מעבד" נודע של שירי אחרים שאותם פירסם במקראותיו הרבות. כבר בשירון הילדים העברי הראשון, "הזמיר", שהוציא המחנך ומשורר הילדים נח פינס בשנת 1903, הופיע שיר "בעלי המלאכה" וגם בו אותם חמישה בעלי מלאכה, שוב בסדר שונה: נגר, סנדלר, נפח, חיט ואופה. גם את השיר הזה אינני מביא כאן כי לא נזכר בו הגרזן. אגב, אני סקרן לדעת מדוע בכל שלושת שירי בעלי המלאכה שהזכרתי, האופה היה תמיד האחרון. שמא לא נחשב "עוסק במלאכה" קלאסי?
הרשה לי להוסיף הסתייגות אחת: אמנם השיר הקרוב ביותר לנוסח המשפט שציטטת הוא זה של קוזובסקי, אך אם אתה דבק בהנחה שאימך שמעה את השיר לפני מלחמת העולם הראשונה, נותרה עדיין האפשרות שקיימת גירסה נוספת של השיר, בנוסח הזכור לך, שהיתה מושרת בגני הילדים ואולי גם הופיעה באחת המקראות או שלא תועדה בדפוס. והרי לצערנו אין כבר את מי לשאול.
בברכת גמר חתימה טובה,
אליהו הכהן
* * *
ד"ר נתן שחר
בעלי מלאכה: "גרזן חד קחו ביד"
אחד מידידי הראה לי את פנייתו של יואל נץ המחפש את מקור השיר המכיל את השורה: "גרזן חד קחו ביד קצצו קצצו קצצו..."
מכיוון ששאלתו פורסמה בעיתונך האינטרנטי אני מרשה לעצמי להשיב לו תשובה ואתה אף רשאי להדפיסה בעיתון.
השיר נכתב ע'י אברהם קוזובסקי (נו. בוורשה 1897, נפ. ירושלים, 1932). השיר הולחן ע"י א. דוידוויץ והוא פורסם בספר "נגינות", (ורשה 1922), עמ' 18-20. השיר הוא בן 5 בתים ומבחינה מוסיקלית הוא בנוי משירת יחיד ושירת קבוצה. הבית אותו זכר יואל נץ הוא בית שלישי כדלקמן:
גרזן גרזן רד עלה
שולחן כסא לי עשה
נגר נגר בעל מלאכה
שולחן כסא עושה ככה
גְזֹר גְזֹר גְזֹר גְזֹר גְזֹר גְזֹר ( X 2)
הבית הראשון עוסק בחייט, הבית השני עוסק בסנדלר, השלישי הוא הבית הנ"ל, הרביעי בנפח והחמישי באופה.
יש לציין כי שיר זה הוא אחד מקבוצת שירים גדולה הנקראת שירים פרבליים (ע'ש אוגוסט פרבל "ממציא" גן הילדים), שהיוו גם את אחת מקבוצות שירי הילדים העבריים.
בעזרת שירים אלה למדו תלמידי בתי הספר המתוקנים את השפה העברית. בשיר זה, למשל, למדו הילדים את פעילויות בעלי המלאכה וכלי עבודתם. ואמנם שם השיר "בעלי מלאכה". שירים דומים על בעלי מלאכה שונים לרבות נגנים, איכרים, רועים וכו' החלו להיכתב בראשית המאה הקודמת. ( 1903). בין הכותבים ניתן למצוא את נח פינס, יצחק קצנלסון, י. פרנק, ועוד. בין המלחינים ניתן למצוא את דוידוויץ, נובקובסקי, מינקובסקי, קנטור-קרוויץ ורבים אחרים.
על שירים אלה ואחרים ניתן לקרוא בספרי "שיר שיר עלה נא", שיצא לאור זה לא כבר בהוצאת מודן. אם היה לי הטלפון שלך יכול הייתי לשמוע גם ציטטה מוסיקלית כדי לקבוע אם זה באמת אותו הלחן או כמו במקרים רבים אחרים זהו לחן אחר.
בכבוד רב
ד"ר נתן שחר
* * *
ההרתעה הצבאית הישראלית לא שוקמה לפתע
וזאת מאחר שהיא קיימת כל הזמן ומעודה לא נחלשה אלא בדברי הרהב של חסן נסראללה ובדברי הטמטום של התקשורת והפוליטיקה הישראלית. הפעולה של חיל האוויר בצפון סוריה אינה שונה בהרבה מהפעולה של אותו חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה, לכן בקשו סליחה מדן חלוץ ואל תמהרו להלל את גבי אשכנזי בטרם ייפול גם בגורלו לשלוח לוחמים לכבוש יעדים מבוצרים, כי מחיר דמים היה לנו בכל מלחמה והלוואי שנשתמש בעיקר בחיל האוויר ובלוויינים ובתחבולות נעשה לנו מלחמה ורק בשעת הכורח.
* * *
האומנם עשרה נערים בלבד?
אהוד יקר,
המאמר של אורי הייטנר "השד הקסנופובי" [גיליון 279] יפה מאוד, רק עם דבר אחד אני לא מסכימה: עשרה נערים בלבד.
אני מצרפת לינק של אתר בו אפשר למצוא פרטים על יותר מעשרה נערים. ניראה את השלטונות שלנו שסוף-סוף פותרים את הבעייה, שעדיין באמת בחיתוליה.
http://www.pogrom.org.il/heb_index.php
בברכה,
גליה דובידזון
* * *
המונצחים בחייהם תהילה יקצורו
בנוסף לשמעון פרס ואלי ויזל, המונצחים בחייהם ברחובות שכונת זוכי פרס נובל היהודיים בראשון לציון, קיבלנו מהקוראים תזכורות לכך שהיכל התרבות בראשון לציון קרוי על שמו של היסטוריון העלייה הראשונה שהוא גם ראש העיר – מר מאיר ניצן; שהטיילת בתל אביב קרוייה על שמו של שלמה להט צ'יץ, ושביפו יש רחוב על שמו של אד קוץ'. כולם חיים עד 120!
חדי העין שבקרב קוראינו ודאי כבר הבחינו ששני משתתפים חדשים לנו במכתב העיתי, העיתונאית הוותיקה ועטורת התהילה ורדה צ'ציק והקב"ה. אנו מצפים בקוצר רוח לדבריהם גם בגיליונות הבאים.
אגב, בפרוס שנת תשס"ח, וחרף היותו של העורך הלא-פרופ' ס. נידח לא רק סופר ממושבה עברית נשכחת אלא גם מן האחרונים שהכירוּ-ממש את חורש התלם הראשון בה ב-1878, סבו יהודה ראב, וגם יש לו, ללא-פרופ' ס. נידח, כמה דברים להגיד על ארץ ישראל ואפילו על התרבות והשפה העברית – איש לא ראיין אותו, לא בעיתונות ולא בטלוויזיה, איש לא ביקש ממנו להשתתף במוסף כלשהו לחגים, איש לא חשב שיש לו לומר משהו משלו בתקשורת הכללית. ככה זה כשלא חשובים כמו אברוּם, למשל, כי התקשורת אוהבת את מי שיורק עלינו.
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
* * *
שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל
שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית
מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה
מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אתה החייל הַסָּהָיוּנִי הבא לרצוח את בני עמי
על אדמתי הגזולה
חגורת התחמושת על אזור חלצֶיךָ הַכְּבִּיר
שטרם ידע אישה
מחזיק בנשק אוטומאטי בּוֹלט כדורים כמו זֶרע אתה
חייל גלמוד סָהָיוֹנִי אִל-מוֹסְקוֹבִּי משבִּיך סְבֵּרְמָה בחשיכה
קליעיךָ מְחבְּשִׂים ילדוֹת פלסטיניות עם קרוּם
בַּסּוּבֶּרמארקט סאלח א-דין בע'זה הרעבה
שֶׁיוֹנִים סָהָיוֹנִיוֹת עִבְּרַאנִיוֹת מחרבנות עליה בְּצָצוֹת
מִן אִל-מָזְלַט אל-מַלְעוּן אִילִי טס עַלַא אַרְד פלסטין
מרחמת אני על נעוריך שָׁאהיד אִל-אַטְפָל
כמה תהרוג בנו, כמה תחלל כבוד בנותינו
אנחנו רבִּים ממך, אנחנו בּוֹרִיִים ממך
ואתה המאונן בחשיכה תיהרג מבלי להוליד
ממכת אבן של פלסטינית קטנה ובוכייה במצחך
אתה חייל סהיוני גלמוד הבא לרצוח את בני עמי
אתה הַשָּׁאהיד הַזִּ'יהִיד התמים שלימדו אותו להרוג
אתה הנער שלעולם לא יהיו לך ילדים
אולי רק בשמיים תפגוש
את שאהידה (חוריה*) אגנס מירושלים
לבושה בַּחגורת הנפץ וּבִרעלה שחורה
ואם אללה יחבּוֹץ
שאהידה (חוריה*) תהיה הבתולה השבעים
שתמצוץ לך בַּבֶּה את הבּוֹץ
עם בָּבְּרִיקָה מִבּוּדָבֶּשְׂט!
*
חוריה, בתולת גן העדן, הממתינה לשאהיד.
דבר המתרגם: השיר פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 155, 3.7.06. חוקרי שירה עברית חרוצים יוכלו לגלות בשירֵי אחת המשוררות העבריות, שהתפרסמו בעיתונים באותה תקופה, את ההשראה לשיר-התאום שכתבה המשוררת הפלסטינית מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה, המתגוררת בבירת פלסטין אוּרְשָׁלִים אִל קוּדְס.
* * *
קציר הדמים של תאונת המטוס בפוקט, שמונה הרוגים, אינו שונה בהרבה משיעור קציר הדמים בשבוע ובסוף שבוע אחד על כבישי ישראל
עדיין בטוח יותר לטוס מאשר לחזור מאוחר בלילה במכונית מבר מצווה או מחתונה. מה שמעורר השתאות וגאווה הוא ההתגייסות המהירה של הצוותים הישראליים, רופאים, משטרה, זק"א ואחרים (אבל לא מימנו הטסת קרובי משפחה שכולים); התגייסות שכמו אחרי אסון הצונאמי – חידדה את ההבדל שבין ישראל (המושמצת מבית ומחוץ) לבין מדינות אחרות, שגורל אזרחיהן לא כל כך איכפת להן, אבל הן משמשות דוגמה למופת לישראלים לא-חכמים.
"ספדאר שאפי, ציר בשגרירות איראן לתאילנד, פנה בבקשת סיוע לאחד הנציגים הרשמיים של ישראל הפועלים בפוקט, ולחץ את ידו מול צלמי העיתונות. מבין כל המדינות שאזרחיהן נפגעו בהתרסקות המטוס, ישראל היא היחידה עד כה ששיגרה צוות מקצועי הכולל פתולוגים, שוטרים, אנשי מד"א וזק"א, שהחל לפעול הבוקר בסמוך לשדה התעופה שבו מוחזקות עדיין עשרות גופות." ("הארץ און-ליין", 18.9.07).
ואולי ההתגייסות למען נפגעי פוקט שבתאילנד תקל במקצת וגם תגן על "מיליון וחצי המובטלים, הרעבים וחסרי הבית בישראל" – העומדים בפני מתקפת המחץ של האוגדות הפילנטרופיות המעשירות בתקציביהן משרדי פרסום ויחסי ציבור וממלאות לנו את הכבישים בשלטי חוצות דמגוגיים שאינם מועילים אלא לתאוות הפרסומת העצמית שלהן.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,585 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
280 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל