חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 281
תל אביב, יום שני, י"ב בתשרי תשס"ח, 24 בספטמבר 2007
עם צרופת שער של מחברת משנת תרע"ח בה כתב באודיסה התלמיד א. גרינשפאן את דברי המורה ח.נ. ביאליק על תקופת הספרות העברית בימי הביניים
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: נילי שלו: "לשון החיים הספוגה לחלוחית מיוחדת", על סיכומי שיעור של המורה ח.נ. ביאליק מאודיסה.
קטעים נבחרים מן המחברת שמפי ביאליק על שירת ספרד ככתבם וכלשונם.
משה ברק: מנבכי חולשונו, טור ד'.
100 שנים להולדתו של הסופר יוסף אריכא, אהוד בן עזר על "סופר המלך".
שמאי גולן: התאונה וההתגלות, על "תאונה ונס בערב" לאיתמר יעוז-קסט.
פוצ'ו: 11 הנקודות.
סוכנויות הידיעות: למרות הביקורת, גבלס ינאם באוניברסיטת קולומביה.
עדינה בר-אל: "זאת שכולם יודעים", על הרומן החדש מאת פוצ'ו.
יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְבֶן הַמֵּאָה, ליקר באדם, דוֹדי זאב (וילי) וייס, בּמלאות לו מאה שנה, כּן ירבּוּ.
ד"ר גיא בכור: א. מבט מרום היער: לאן הולך המזרח התיכון שלנו, ולאן אנחנו הולכים? סיור מודרך. ב. כשהאיראנים מאיימים על ישראל: למה הם מתכוונים?
ג. ועידת השלום האיזורית: כולם משקרים לכולם. ומי יחלץ אותנו?
ד. מה תעשה ממשלת פואד סניורה עם "פרשת ריגול" חדשה בביירות?
ורדה צ'צ'יק: עוצר, חיתולים וירי.
שו"ת אליהו הכהן: ברוך תירוש, נעמן כהן.
נילי שלו
לשון החיים הספוגה לחלוחית מיוחדת
השירה העברית בימי הביניים – סיכומי שיעור של המורה ח.נ. ביאליק מאודיסה*
בעיצומה של נבירה בגנזי הארכיון לחינוך יהודי, נקרתה בדרכי מַחברת אחת מהוהה, כתובה בכתב-יד קליגרפי, שסחפה אותי הרחק לימים של פעם. היו בה רשימות על תולדות הספרות העברית – תקופת ימי הביניים, שרשם הסטודנט אביגדור גרינשפאן (מי יידע אורחותיך) על פי שיעוריו של ח"נ ביאליק, בבית המדרש למורים מיסודה של "תרבות", אודיסה תרע"ח.
כיוון ששבויה אני לנצח בקסמה של השירה העברית בימי הביניים, עטתי על המחברת כמוצאת שלל רב, ובהתרגשות עלעלתי בדפיה המאיימים להתפורר ולזרות לרוח את אנחותיו של המורה הדגול, שוחרהּ של השירה הזו.
שיעור המבוא המוקדש לתיאור "מחלקותיה הכוללות" של שירתנו נפתח בדימוי שרק מורה-משורר יכול לו: "יער, שרואים אותו מרחוק, נראה לנו שחור ועושה עלינו רושם כולל אחד. אולם כשנתקרב אליו נמצא בו הרבה מחלקות מיוחדות: עצים למיניהם ולמראיהם השונים, שיחים נמוכים, גם עשבים וצמחים שפלים לגמרי, וכשנבוא לתוכו נמצא בו גם חילוקים והבדלים מרובים [...] כך גם [...] קרחת – מקום ריק מכל צמח שהוא."
שעות ארוכות גיששתי בנבכי הכתיבה התמה הצפופה והמסודרת שאותיותיה נדמו לי כטורי נמלים שחורות על גבי הדף הלבן. כשהתקרבתי אכן מצאתי את העצים והשיחים והעשבים הנמוכים ואת קרחות היער שעוטרו באיורים קטנים שובי לב על ידי התלמיד השקדן.
המסע ביער השירה העברית באספקלריה הביאליקית הוא מרתק ואין בו רגע דל. איני פוסחת על שום שביל ועיני שוזפת כל עץ ושיח ועשב שפל, בחיפוש מתמיד אחר "לשון החיים הספוגה לחלוחית מיוחדת," היא השירה האמיתית. כמחצית המחברת מוקדשת לתקופה התנ"כית וספיחיה. בתיאוריה של השירה המקראית על שלושת רבדיה משמשת לשון ציורית קסומה: למן התקופה "העתיקה" – תקופת הילדות שלה בטרם גיבושה, כשהייתה "זרועה סלעי מגור מטילים אימה," דרך השירה ש"שם מחברה נקרא עליה" והיא ה"טבעית" בעלת ה"אימפולס האישי" הבלתי מכוון, ועד "המאוחרת", הרצופה "אבני נגף של בניין המתחיל להתמוטט, ואבניו נופלות אחת אֶחת. שם הקלקולים באים מתוך זקנה, חסרון טעם וקלקול ההרגשה."
אני ממשיכה במסע. הנה ערבת דשא רחבת-ידיים שאמנם פוגשים בה "המון פרחי-חמד וציצי-תפארה" אך חסרה היא תכנים וצורות חדשות (האגדה והדרשה). אחר-כך, בתום "חורף קשה וארוך של השירה העברית, ככלות כוחה בזמן התלמוד, כשנדמה שיבש כוח היצירה של העם [...] אנו מרגישים ברטט הראשון של האביב העתיד לבוא," ואת ה"אגם העומד" מזעזעת תקופת הפייטנים ("רבולוציה כנגד הישן והקבוע בלשון, בסגנון ובשירה"). יחד עימה אנו עומדים בפתחה של תקופת "סוף החורף ותחילת האביב, כשהשלג מתחיל כבר להתפוגג אך עוד מרגישים בערבוב את נשיבות הרוחות הקרות והחמות גם יחד."
למחוז חפצי, שירת ספרד, אני מגיעה טעונה מיני מזונות הרוּח, מוקסמת מפלאי שפת הציורים, ובקירבי תחושה עמומה של געגוע, כמיהה אל ימים אחרים של בית הספר שביאליק נמנה עם מוריו. תקופת ספרד, למן שמואל הנגיד (ועד עמנואל הרומי) מתחילה ונגדעת, למגינת ליבי, במחצית השנייה של השיעור האחרון. מה חבל שתמו הרשימות והשאר יסופר כנראה במחברת אחרת. ובכל-זאת, לקראת הסיום עוד אפשר לקרוא שבין כל משוררי ספרד – ר' יהודה הלוי הוא ה"גאון" ש"הכהה בזהרו" את שאר המשוררים הגדולים, שרוח שירתו היא "רוח האדם החי והשלם." כמה מרתקת היא הקריאה בשורות האחרונות של המחברת, בהן מתייחס המשורר הלאומי לכינוי "משורר לאומי" שהוכתר בו יהודה הלוי (כשביאליק מסביר לתלמידיו מהי לאומיות ומי הוא זה הראוי לתואר ה"משורר הלאומי", הוא כבר נושא בתואר הזה). אין דעתו נוחה מכך שנוטים לייחס את הלאומיות לתוכן השירים, שכן הלאומיות אינה נראית או נתפסת. לראייה הוא מביא את סופר "שיר השירים", שאין יותר כללי ואוניברסלי ממנו. "ובכל זאת, מי יכחש, שדווקא בו מרגישים אנו את הלאומיות על כל צעד ושעל." די לקרוא פסוקים אחדים מ"שיר השירים": "אשכֹל הכֹפר דודי לי בכרמי עין גדי" או "אני חבצלת השרון שושנת העמקים," ומיד אפשר להרגיש ב"רוח הלאומיות הנושב מכל שורה ושורה."
הציורים "הלקוחים מהמקומות החביבים והקדושים של האומה מעידים על לאומיות יותר מאלפי קריאות של חיבת לשון האומה וקניניה." אם-כך הרי כבר בצעירותו, למן היום בו פורסם לראשונה שירו "אל הציפור" (תרנ"ב 1892, בכתב העת "פרדס") ראוי היה ביאליק להיקרא "המשורר הלאומי" ("ועמק השרון וגבעת הלבונה – / הֲיִתְּנוּ את מֹרָם, את נִרְדָּם?" או "הֲיֵרֵד כִּפְנינים הטל על הר חרמון [...] / וּמַה-שְּׁלוֹם הירדן וּמימיו הבהירים?").
ובכל זאת אין הדברים כה פשוטים. לא די בכך שיקוב המשורר בשמות הללו. תנאי הכרחי הוא שאנו נחוש ביחסו האינטימי אל אותם הדברים, ומבלעדי התנאי הזה לא יצלח להשפיע מרוחו על לב הקורא. עוד חומר למחשבה בדבר הוויכוח הנצחי אודות יחסי הכוחות בין הלאומי והאישי בשירת ביאליק.
ויהודה הלוי, שנפשו של ביאליק נכספת אליו, כי משל במכמני הלשון וחיבר את שיריו "ביד קלה [...] כאילו הכול ניתן לו במתנה [...] בלי יגיעה יתרה," נהג להשתעשע גם בכתיבת חידות, ואהובות במיוחד הן חידותיו החינניות על העט. אלו שבות ומזכירות לי איך באבחת קולמוס, (כפי שזכור לנו, בעניין האמירה שפגעה בכבודם של הספרדים ויוחסה לביאליק), הוכפש שמו והצטייר דיוקנו של ביאליק כגזען וכשונא ספרדים. לקינוח, הנה אחת מהן:
וּמֶה דַקָּה וְרַקָּה וַחֲלָקָה / וְאִלֶּמֶת מְדַבֶּרֶת בְּחָזְקָה,
וְהוֹרֶגֶת בְּנֵי אָדָם חֲרִישִׁית / וְדַם אֵילִים בְּמוֹ פִיהָ מְרִיקָה?
להלן קטעים נבחרים מן המחברת שמפי ביאליק ככתבם וכלשונם:
מתוך המבוא: "חושבים את העם העברי לעם, שאינו זקוק לשירה. חושבים כך, משום שרֹב השירים שאומות-העולם זקוקות להם, הם שירים, הנאמרים בלשון-הדבור שלהן, שירתם – שירה חיה. לא כן אצלנו, ששפתנו אינה חיה בדבור, כי אם בספרות. אולם האמת אינה כך. ברַם, זקוק עמנו לשירה; אמנם לא לשירת-חוֹל, הנוטלת מקום לא חשוב בחייו, אלא לשירת-קֹדש, לשירה דתית, לאומית. דבר זה יתברר לנו מסקירה כללית על שירתנו בכל הזמנים; וסבתו מובנת: גם כל חיינו היה חותם דתי טבוע עליהם."
מתוך הסעיף 'הפייטנים הראשונים': "זוכרים אתם את אשר אמרתי לכם ע"ד חסר האינדיבידואליות באגדה, כלומר: אם נסיר מראשי המאמרים את שמות האומרים הרי תהא האגדה נראית כאילו היא ילידת מחבר אחד. יש איזה אֹפי כללי המאחד אותה ועושה את כלה כעין חטיבה אחת. צריכים להתעמק עוד יותר בהבדלים שבין האגדה והתנ"ך, כדי שנבין את החזיונות החברתיים והסגנוניים של התקופה שבאה אח"כ."
"מי מאיתנו אינו מזלזל בכבודם של הפייטנים. 'אץ קוצץ' נעשה לשם לואי. רבים קראו נגד על הפיוט בתור יצירה נעדרת טעם וחן, פורצת גבולי הלשון וחקי הסגנון העברי. מימות ר"א אבן-עזרא, שהיה הראשון שקרא תגר עליהם בעד פריצות הגדר בלשון – רבו עליהם הטענות, הבלתי צודקות בהרבה".
"טרם שאסיים הפעם את דברי אוסיף אך, שאם יש תקוה ללשוננו להתחדש – אז חלק בדרך הפייטנים. צריך, מובן, להפשיט את הדברים מזמנם ומקומם, אך הדברים שהלכו בהם הם הרבה יש לנו ללמד מהם. יש בפיוט, למשל, כֹח הצמצום והיפי. אף בזמננו שואפים טובי המשוררים לקונצנטרציה, לאפן יצירה, שבו הנקודה מרבה על הכתב: הסוד העיקרי בפוטוריזמוס הוא הצמצום. כמו כן שואפים משוררי-זמננו, שהלשון תהיה עד כמה שאפשר מתנועעת-ביותר, מלאת-חיים וחלופין; לא קופאת וקבועה ומלוטשת – אלא חיה, מפרפרת ומרֻכזת"
מתוך הסעיף על ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי: "ריה"ל הכהה בזהרו את כל משוררי ספרד, והוא היחיד, אשר עבר דרך 800 שנה והגיע אלינו חי וקים. [...] האֻמה הישראלית פורשת כפיה בחסד וגעגועים לבנה יחידה, בן שעשועיה האהוב. האגדה וההיסתוריה עטרו את ריה"ל זרי תפארה. אולם גם בלי האגדה וההסתוריה עדים הם שיריו ויצירותיו על עֹשר נפשו וסגולת רוחו הרוממה, האצילה מתחת כסא הכבוד. ואמנם, הוא הצטין מבני דורו לא רק באמנות-השירה, בעשר לשונו ויֹפי סגנונו, אלא ביחוד ברוח-החיים שהיתה בו. החמימות (הלבבית) הנפשית והלבביות המיוחדת, שיצק לתוך שירתו וסגולות אלוה, שנתגלו בצורה הרמונית נפלאה, עושות את שירתו חיה וחדשה עד היום הזה."
"שירי שלמה אבן גבירול כחם יפה בערך המוסרי והפילוסופי ורוח של סנטציה יבשה נושבת מהם. גל של חיֻת יש רק בשיריו הדתיים. שירת החֹל שלו היא בת צד אחד, רגש מרכזי אחד קבוע בה ורעיון מרכזי ממלאה – השנאה אל החיים ומנעמיהם, הבוז אל ההמון הנבער והשאיפה אל המוסר המרומם והנאצל. בכל שיריו אין אפילו ציור אחד של הטבע עומד בפני עצמו שלא יהיה פתיחה והקדמה לענין מוסרי או לתכן אחר. ואין צריך לומר, שאין לו שירי-אהבה ויין מלבד שיר התול אחד: 'הנני רע לצפרדע'. שירתו חד-צדדית ובעלת מרכז קבוע אחד".
ר' משה אבן עזרא [..] נסחף אחרי הצורה החיצונית. הקליפה גברה אצלו על התוך. הוא החשיב את הצד החיצוני על התכן; התכן של שיריו הוא ע"כ קלוש וצנום. סוף סוף היה גם הוא בעל צד אחד – לעסק בשירה לשם שירה."
"שואלים מדוע דברי גאוני הרוח ושיריהם נשארים לדורֹת, מובנים לכל אדם וערכם לא ימעט במשך הזמן ודברי מי שאינם גאוניים אינם נעשים לקנין הכלל והדורות? לא אעמוד על סוד הגאוניות שאין לדעת מהותו. אעיר אך – הגאון הוא יצירה הרמונית, הממזגת בנפשה את כל יסודות-החיים מזיגה הרמונית, ויצירתו – כל תקופות חייו מוצאות בה בטוין השלם; ומשום שתקופות החיים, העוברות על המשורר עֹברות גם על כל אדם ואדם, ומשום שהרגשות אלו הן סוף סוף כלליות ודומות בכל הדורות – נעשה המשורר, השר את חייו בכל תקופותיהם, לנצחי ואינו יכול לרדת ביום אחד מעל הבמה, כמו שהדבר נעשה עם משוררים אמנים בעלי מקצֹע אחד או צד אחד. במדה ידועה היה ריה"ל משורר גאון ממין זה."
*
באדיבות הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין, מיסודה של הסתדרות המורים, אוניברסיטת תל-אביב.
אהוד שלום,
במסגרת מחקרי בתחום השירה העברית בימי הביניים ביקרתי בארכיון לחינוך יהודי שבמרתף הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל-אביב.
שם נתקלתי במחברת נפלאה משנת תרע"ח המכילה סיכומי שיעורים בספרות מפי המורה ח"נ ביאליק, בבית המדרש למורים באודיסה. חשבתי שיהיה נחמד אם אשתף את הקוראים ברשמיי מן המחברת הנהדרת הזו. צירפתי גם את תמונת השער עם הציורים המקסימים ותמונת המשורר ש"עיצב" התלמיד בעל המחברת.
בברכת גמר חתימה טובה,
נילי שלו
משה ברק
מנבכי חולשונו, טור ד'
4. פסטיבל – FESTIVAL, שיש לבטא בפ' רפה. זה שם זר לשפתנו, לרוח הארץ, ללא כל יכולת לגזור ממנו פעילויות נילוות. במקור הלטיני FEST זהו "חג",ESTIVAL פירושו "קייצי". קיום החג בקיץ אינו הולם אותנו, כי בניגוד לאירופה, ניתן לקיים התכנסויות תחת כיפת השמים רוב ימות השנה. לכן הצעתי לקרא לפסטיבל בשם המסורתי להתכנסות יהודית " הִלּוּלָא", וכך ניתן לַהֲלול הילולא – לקיים פסטיבל, להתהַלל בהילולא – להשתתף בפסטיבל.
5. קרנבל (CARNAVAL) – בניגוד ל"פסטיבל" שהוא מפגן הישגי היוצרים והאמנים בתרבות, הרי "הקרנבל", הוא ארוע עממי עליז לכולם. הילולא עליזה-סוערת ובימינו מפגן-מצעד תלבושות, תצוגות ומחולות. אין זה מקרה שהמקור הלטיני מדגיש את התאוה לבשר CARNE ובשרים... חגיגה שטופת יין ובשר שכינסה המונים להשתטות, למחולות ולהתפרקות.
בארץ קיים המונח עדלאידע המציין ארוע מסוג זה בפורים, על משקל אולימפיאדה, על פי המסורת: "שותה, עד לא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי..." אולי ניתן לאמץ מונח זה לכל קרנבל במרוצת השנה.
אך לחלופין ניתן לקרוא להילולה מסוג זה חילולא – על שם קורטוב "חילול הקודש" השורר בקרנבל.
לכן – כתאומו הבלתי זהה של פסטיבל שיקרא בעברית הִלּוּלָה (הילולא), אני מציע לקרוא לקרנבל בשם חִילּוּלָה בה נגינת חליל ושאר כלים, בה עצמנו ובשרנו מחולל פולחן תאוות בשרים המחלל את קדושת ההילולא העוסקת בנשמה, כדי לעשות ממנה חולין – חילולא.
לפעילויות השונות בחילולא ניתן לגזר ממנה את: לחולל, להתחולל וכו'
אהוד: אמור מעכשיו – המימונה היא החילולא של המרוקאים. בהיכל התרבות מתקיימת הילולא של הצגות לילדים.
למשורר מירון איזקסון ובני ביתו
השתתפותנו באבלכם הכבד
על מות ראש משפחתכם
ר' אליהו איזקסון בן ר' צבי איזקסון
נשיא התאחדות האיכרים וממנהיגיה ומלוחמיה של הפרדסנות והחקלאות האזרחית בישראל
מערכת "חדשות בן עזר" ומשפחות בן עזר ראב לדורותיהן
100 שנים להולדתו של הסופר יוסף אריכא
אהוד בן עזר / ספרי דורות קודמים
"סופר המלך" ליוסף אריכא
הדפסה מחודשת של הרשימה מתוך עיתון "הארץ",
"תרבות וספרות", 9.2.1973
יוסף אריכא אשר בימים אלה מלאה שנה לפטירתו, נולד באוקראינה בשנת 1906. הוא עלה לארץ-ישראל ב-1925. עבד כפועל בכבישים, בבניה ובחקלאות, ושנים ארוכות עבד בעיריית תל-אביב, תחילה כמזכיר המחלקה הווטרינרית ואחר-כך כעורך בספריה העירונית "שער ציון". הרומן הראשון שלו, "לחם וחזון", הופיע בשנת 1933. שאר ספריו: "אוד מוצל" (1937), "כנפי כסף" (1937), "בסנוורים" (1939), "מראות בחול" (1941), "שניים מרבבה" (1945), "אדם ובהמתו" (1946), "בעלי יצרים" (1946), הופיע גם בשם "רחוב הקצבים" ב-1950, "פסק-דין" (1950), "יום ולילה" (1952), "צעדים באש" (1956) ו"סנחריב ביהודה" (1958). הוא ערך כמה אנתולוגיות בהן אנתולוגיה על יפו ותל-אביב, ואת הקובץ "סיפורים עבריים מחיי הערבים" (הוצאת "עם הספר", 1963) המשמש עד היום ראי כמעט יחיד לגלגולי דמותו של הערבי בספרות העברית. אריכא ראה בקובץ הזה פתח להבנה הדדית וליחסי-גומלין בין שני העמים. אבל בפגישות עם משכילים ערביים קוראי עברית שמעתי לא פעם טענה קשה כנגד אריכא: מדוע אסף את כל הסיפורים שבהם מופיעים הערבים כשודדים, גנבים, אנשים פרימיטיביים, מסכנים או שבויים? – והרי אריכא אסף דווקא את הסיפורים מן התקופה הרומאנטית, כסיפורים של משה סמילנסקי ויצחק שמי, ואת הסיפורים בעלי נימת ההתרסה המוסרית, משל ס. יזהר, שמיר, תמוז, ואורפז, אלא שכוונותיו הטובות לא עמדו במבחן קריאתם של משכילים ערביים, אשר אינם מוכנים לראות את עצמם ואת עברם בעינינו, כפי שהשתקפו בספרותנו.
דומה שאריכא לא היה מן הסופרים שנולדו "עם כפית של כסף בפיהם". תרועות לא סבבוהו ולא נעשה בן-יקיר של כת או מפלגה. סביב סופרים צעירים ממנו, שלא הגיעו לשיעור-קומתו מתנהל מחול של חסידים שוטים, ואילו ספרו "סופר המלך", שהופיע רק לפני שבע שנים והוא אחד הרומאנים ההיסטוריים הטובים ביותר שנכתבו בשפתנו, שקע ונשכח והביקורת כמעט לא טרחה להתייחס אליו, וזאת שעה שעל-אודות סיפורים צנומים ומעורפלים של סופרים רבי-תושייה נכתבו ונכתבים טראקטאטים מלומדים.
קליסתנס מאולינטוס, סופיסט, אחיינו של אריסטו וההיסטוריון של אלכסנדר מוקדון, אשר ליווהו במסעות-כיבושיו במזרח, הוא הדמות העומדת במרכז העלילה של "סופר המלך". תיאור צמיחתו של אלכסנדר, משליט צעיר ונאור לעריץ אכזר והפכפך הרואה עצמו כבן-אלים, הוא גם תיאור הקונפליקט המתעורר בחריפות בלב קליסתנס ומביא עליו את סופו הטראגי: הישעבד את עטו למעשה חנופה וסילוף, היסייע לטיפוח אגדות ולהאלהתו של אלכסנדר, או שישאר נאמן לאמת שלו כסופר וכאדם יווני וחופשי, הן בתיאור מסע-הכיבושים והן בהתנהגותו בתוך הפמליה של אלכסנדר.
עליי להודות כי כשקראתי לראשונה את הספר, עם הופעתו, לא הערכתי אותו נכונה. אלה היו השנים שלאחר פרשת לבון וסוף שלטונו של בן-גוריון, ונדמה היה לי, כי אריכא מנסה בעיקר להתמודד עם שאלות אקטואליות במסווה של רומאן היסטורי. ברשימה קצרה, שפרסמתי אז על הספר, כתבתי, כי "בבחרו לעצמו את דמותו של קליסתנס הזדהה אריכא במידה רבה עם הסופר ולא עם המלך. הבעייתיות המונחת ביסוד הרומאן היא לא רק זו של ההיסטוריון אלא של כל סופר הנקלע בין תחושת האמת הפנימית, שלרוב היא פסימית וחסרת הילה של מעשים גדולים, לבין דרישות התקופה, המדינה, השלטון ודעת הקהל, המבקשים ממנו לתאר את כל 'החיוב שבחיינו'. שלא לדבר על אלו המצטרפים לפולחן-האישיות או מתגייסים להגן עליה. במומנטים הללו דומני שמשמש ספרו של אריכא אספקלריה לא רק לתקופה ההיסטורית המתוארת בו אלא גם להתלבטותו של הסופר החייב לאמוד את התרחשויותיה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות. בחירת המימד של הרומאן ההיסטורי העניקה לאריכא את הריחוק והפרספקטיבה, כדי שיוכל לטפל בהתנגשויות אנוש והתפרצות טמפראמנט האופייניות גם לימינו. המחיר ששילם אריכא בעד הזדהותו עם קליסטנס הוא חיוורון מסוים בדמותו של אלכסנדר. אין האחרון ניתן לנו מבפנים, קשה לנו לעמוד על מלחמות הנפש הפנימיות שלו, לבטיו, ספקותיו לגבי עצמו, בקיצור: כל המתרחש אל-נכון במחשבותיו של שליט ששלטונו המוחלט הולך ומשחיתו. תיאורי מסעות הקרב מוציאים אומנם את הרומן מחשש 'אנמיות' אליה דוחפת לא פעם ההשתקעות היתירה בוויכוחיו הפילוסופיים של קליסתנס, אולם אלכסנדר, עריץ של ממש, אין בו, וחבל."
עתה, לאחר קריאה שנייה של הרומאן, אני רואה עד כמה טעיתי בסופה של אותה הערכה. אמנם דמותו של אלכסנדר מצועפת, ניתנת לנו בעיקר דרך הרהוריהן של כל שאר הדמויות ההיסטוריות הלוקחות חלק בסיפור: קליסתנס, תאיס, תלמי, ליזיפוס הפסל, קליטוס, אנאכסרכוס הפילוסוף, הרמולאוס המתנקש, ואחרים: אבל איזו דמות מורכבת היא זו! קליסתנס ואלכסנדר קלועים זה בזה ושופטים זה את זה ומפריעים זה לזה עד שלא נותרת לאחד מהם, קליסתנס, אפשרות לחיות עוד והוא מואשם בהשפעה על כת מנערי-המלך הקושרים נגדו, וגזר-דינו נחרץ יחד עם דינם. קליסתנס הוא היסטוריון בפעולה. היום היינו נוטים לכנותו גם בשם עיתונאי. הוא כותב את תולדות המסע, המלחמות, המצור, הכיבושים, ובכתיבתו חייב הוא לשוות לנגדו שני אדונים: אלכסנדר הקורא את התיאור הרשמי המנציח את מפעלותיו לדורות, ואריסטו היושב באתונה הרחוקה וקורא בתשומת-לב את תיאוריו של תלמידו ואחיינו, כדי לראות אם לא חטא בזיוף, בחנופה ובהעלבה. בין שני אדוניו מיטלטלת נפשו של קליסתנס, סעורה וחסרת-מנוחה. ולא רק אריסטו קוראו באתונה. העתק אחר של פרקי המסע מופץ, בצורה מקוצרת במקומות הציבוריים, ונעשה לביולטין החדשות של מסע אלכסנדר, אשר גם קובע כיצד ישתקף מסעו בעיני בני אתונה.
בקריאה ראשונה של הרומאן צפה ועולה בעיקר הטראגיות של קליסתנס, אשר מקריב את חייו משום שאינו מוכן לחטוא לאמת ולהצטרף בלי ביקורת לכת החנפים המקיפה של אלכסנדר. אבל בקריאה שנייה מתברר עד כמה מורכב הוא מבנה הרומאן. יש בו לא רק השתקפותו של אלכסנדר בעיני קליסתנס. קליסתנס נעשה לאני-עליון של אלכסנדר ומפריע לו להגשים את עצמו כשליט העולם וכמאחדו. אלכסנדר הוא דמות עמוקה הרבה יותר מקליסטנס, משום שהוא חוטא ומתייסר, מתפרץ בחמת-זעם וניחם על כך כנער מתבגר, ואילו קליסתנס שבוי ביד יושרו הגורם לו לראות עצמו נעלה מאחרים. קליסתנס מתייסר על כך שהאידיאה של אלכסנדר, השליט הנאור, לא התגשמה במציאות. אף-על-פי שבתחילה נראה היה שיש נתונים טובים להגשמתה. ואילו אלכסנדר מתמרד בצדקנות של קליסתנס שאין עימה מעשה ואשר מתנגדת לאותה תדמית חדשה, אלוהית, שהוא משווה לעצמו כדי שיוכל לשלוט בכל המדינות שכבש ולאחדן בתוך תרבות משותפת אחת. בתחילה יש ביניהם יחסי הערצה הדדית של תלמיד צעיר למורהו ושל מורה מבוגר לשליטו הנערץ והצעיר. אך ככל שאלכסנדר מתבגר, נעשה שליט יחיד, פראי, מורם מעם, ובהכרח גם אכזר ומושחת, כן הולך קליסתנס ונעשה כמין נער קאפריזי ומרדן, אשר אינו מסוגל להתבונן במציאות ואינו סולח ואינו מסוגל להשלים עם ההצלחה של אלכסנדר להגשים עצמו בשלמות ולחיות מעבר לטוב ולרע. כל אחד מהם מפריע להתפתחותו של השני. אלכסנדר מעורר בקליסתנס הרגשה של קנאה מרה ואהבה נכזבת. קליסתנס מעורר באלכסנדר הרגשה עזה של אשמה וחטא, ומשום כך מוכרח אלכסנדר לסלק אותו מדרכו כי כיבושה של ממלכה אינו סימפוזיון של חכמים.
אריכא העלה עולם שלם בספרו, בשקדנות ובכוח שחזור ראויים לשבח צייר יריעה היסטורית רחבה, מסעות-מלחמה, ערים, מחנות צבא, מדינות, מנהגי לבוש, אכילה, דרכי דיבור מנהגי פולחן – וכל אלה בבקיאות ומתוך נאמנות לחומר ההיסטורי, לספרותה ולהגותה של אותה תקופה. הוא השכיל לתת אינטרפרטאציה מעמיקה ודראמטית לתקופה סוערת ועם-זאת לעשות את נושאה המרכזי – יושרו של איש-העט – רלוואנטי גם לתקופות שמעבר לה. הייתי ממליץ על קריאה בספר לכמה עיתונאים, לכמה סופרים, ובייחוד לכמה עיתונאים-סופרים אצלנו.
יוסף אריכא: "סופר המלך", רומאן היסטורי, ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים ליד הוצאת "מסדה" בע"מ, רמת-גן, 1966. 366 עמ'.
הרשימה פורסמה במדורו השבועי של אהוד בן עזר "ספרי דורות קודמים" שהיה מופיע במשך שנים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". זוהי רשימה אחת מתוך מאות הרשימות והמאמרים שפירסם בן עזר במשך כחמישים השנים האחרונות בעיתונות העברית, ומעולם לא קובצו בספר, רובם הוא מן התקופה הפרה-מחשבית כך שאינם מוקלדים. פירוט מירבי שלהם מצוי ב"גנזים"; ואילו בארכיונו הפרטי, כראוי לארכיונו של סופר נידח, שמורים בתיקייה כרונולוגית כל אלפי קטעי העיתונות הללו, שלו ועל אודותיו, וגם של ועל אודות אסתר ראב.
תודה רבה לביבי על שבפטפטנותו היתירה הוכיח
שגם כאשר הוא תומך בממשלה אין הוא ראוי להיות ראש ממשלה.
"שכל לא קונים בשוק," היתה אימא שלנו אומרת.
שמאי גולן
התאונה וההתגלות
על הספר-הפואמה "תאונה ונס בערב"
לאיתמר יעוז-קסט
הספר-הפואמה "תאונה ונס בערב" מאת איתמר יעוז-קסט (הוצ. "עקד" 2007) הפתיעו אותי. בראש ובראשונה בזכות עצם הכתיבה על ארוע התאונה שקרתה למשורר אישית, וכן ביכולת הנדירה לתאר מבחוץ-מבפנים כאחת את הארוע עצמו ואת תהליך ההחלמה, וזאת תוך ייחוס משמעות מיטאפיזית לדברים שקרו לו. כי למרות הסבל הנורא שסבל המשורר, הוא בכל זאת מדגיש את אמונתו בבורא עולם, ואף בהשגחה פרטית:
"הלא אתה לא רק האש, לא רק הקול והדבר / כי אם גם ניע אצבעי הזעירה – – "
הוא מתאר בדרך פיוטית של בחירת המילים והשורות והבתים, את "התאונה" שקרתה לו, ולצידה "הנס" שארע לו, התאונה שנמשכה הרף-עין ונס ההחלמה במשך חודשים ארוכים וכואבים, תהליך שעדיין נמשך והולך.
ואולי דווקא יכולת זו של מתן משמעות נוספת להתרחשויות, היא גם שנותנת למשורר יכולת פיענוח "ניסית", פיענוח "שירי", כבר בראשית הפואמה, בהאנשה של "הזמן". הזמן האורב ומצפה, "הזמן" שמלכתחילה, עם בריאתו של המשורר, נחרת בו עתיד האסון שיתרחש, שהרי "הכול צפוי", על כן ציפה "הזמן" בסבלנות "שבעה עשורי שנים ומעלה."
אך "הזמן" מופיע גם בבחינת המלאך השומר על המשורר, "הפורש את כנפיו מרמזור לרמזור" ו"עומד על משמרתו," אמנם מצד אחד להוציא לפועל את הגזירה שנגזרה משמיים, אך אין לשכוח שבאותה גזירה כבר היה כלול הנס, בדומה לעקידת יצחק.
אין ספק שהמשורר מוצא נחמה (פורתא?) בנסותו לפענח את הארוע לא כמקרה-ביש, אלא כארוע קוסמי של גזירה: "הזמן – – – חבוי היה בין בתי העיר – – – וחבוי היה גם בתוכי."
המשורר משתמש כאן במושג "הזמן" כפי שהשתמשו גם גדולי משוררינו בימי הביניים, "הזמן" במובן של גזירת כוח-עליון, שאין אנו יכולים לשנות את מהלכו.
וכמובן, היכולת הנדירה לתאר במיטאפורות את התאונה שגרמה לו אישית לכל-כך הרבה סבל ומכאוב: "בעוד גופי מפרפר וצף באוויר" ו"זוג נעליים ריק". היכולת להתבונן "מבחוץ" במוות האורב, ולתאר את המוות כנשמה התוהה "אם לשוב לבית החומר או לנוס" למעלה.
לאישה בפואמה זו (ובמציאות…) – אף לה משמעות מיטאפיזית. לעיתים היא המלאך המוציא והמחזיר את המשורר הנפגע מאותו עולם של "אי-היותו" אל "עולם הממשות", והיא בבחינת המלאך המגלה את האייל בסבך השיחים, בהתייצבה למראשותיו של הפצוע. היא המלאך השומר(ת) ודואג(ת) ל"בית-החומר" גם כאשר הגוף עדיין "שברי מריונטות".
לדמות האשה אף מוקדש שיר מיוחד בשם "נושה" (חנושה?) שהופכת גם לאם הרחומה של המשורר "וארשת פנייך – חציה של אימי וחצייה של עצמך," ואין, כמדומני, קירבה העולה על זו של אם ורעייה. ולכן גם ההודייה בשיר "את". הופעתה של הרעיה כהתגלות המביאה "את רוגע העצים," והתקווה להחלמה: "ואת – חציי אשר יושב מול מיטתי בלי הרף."
אך המשורר גם מציג את הדמויות האחרות התורמות להחלמתו: הפרופסור, הילדים, וההורים מן העולם שמעבר לעולמנו.
האמונה בכוח העליון והצדקתו, למרות הפציעה הקשה, תופסת מקום חשוב בפואמה. אם כי מופיעים בה אף ניצנים של מרד, ברמיזה, כמובן. למשל, במקום תפילין מניח הפצוע על זרועו "צנוריות האינפוזיה" "ברצועות אין-תפלה."
ושאלת איוב הנצחית, ובפי המשורר: "ואיה / האדון לכל נס / – כל יכול / שבקרבתו, פעם, היה לי טוב?…"
ואף-על-פי-כן באה ההשלמה, כפי שאיוב השלים עם גורלו המר, והמשורר גם מודה לאלוהים: "כל איבר ואיבר – חוזר למקומו / ברוך הוא, ברוך שמו."
כי חזקה היא אצל המשורר האמונה בכוח העליון, אותו כוח המתגלה לאדם בשר ודם, לפי המשורר, למשל, בשינוי מהותם של דברים רגילים, תוך הפחת משמעות נוספת באותם דברים רגילים. אותה משמעות הנמשכת כהרף-עין, ורק בעלי סגולה מיוחדת כמו המשורר מבחינים ב"הרף עין" הזה :
"יש כי אדם או חיה, או שיחים שבאמצע הכביש
להרף-עין משנים מהותם – ונושאים שליחות נעלמת,"
והסיום של חיפוש קירבה לאותו כוח עליון בשיר "קרבתך":
"ואני – בקרבתך לי טוב,"
ובאחת השורות הקודמות :
"ובכל זאת / בקרבתך לי טוב." (בבחינת "ממך אליך ארוצה.")
אך המשורר אינו שוכח ש"הזמן" תמיד ממשיך להיות חבוי ואורב לאדם, כי אלוהים לפעמים : "נטף דם על כביש בחושך."
לשונו של איתמר יעוז-קסט עשירה, ספוגה הדים ואסוציאציות מספרותנו המקראית, ומספרות הפיטנים, ומשירת הענקים של משוררינו בספרד בימי הביניים, ועד לתפלה האישית הזכה של היחיד בעומדו בפני בוראו בימינו אלה.
הקניבלים של חמאס הוציאו זמריר עברי
שבו חוזרות המילים:
"בשקים שחורים בשר של יַאהודים!"
על רקע גופות ישראלים שרועות על הקרקע ליד אוטובוסים מפוצצים...
ימח שמם וזיכרם של הרוצחים האלה!!!
http://www.memritv.org/clip/en/1561.htm
למרות הביקורת, גבלס ינאם
באוניברסיטת קולומביה
בעקבות סוכנויות הידיעות
נשיא איראן יוזף גבלס יבוא בשבוע הבא לניו יורק למושב הפתיחה של עצרת האו"ם. הוא מתוכנן להשתתף בפורום מנהיגים באוניברסיטה.
אוניברסיטת קולומביה הודיעה כי היא אינה מתכוונת לבטל את נאומו המתוכנן של נשיא איראן יוזף גבלס בתחומה, זאת למרות הביקורת הרבה המופנית כלפיה.
גבלס יבוא השבוע לניו יורק למושב הפתיחה ה-62 של עצרת האו"ם. הוא אמור להשתתף ביום שני (היום) בפורום "שאלות ותשובות" של מנהיגי עולם עם סטודנטים בפקולטה. יו"ר מועצת העיר, כריסטין קווין, קראה לאוניברסיטה למשוך את ההזמנה. לדבריה, "הרעיון כי גבלס יהיה אורח כבוד בעירנו הוא מעליב עבור כל תושבי העיר."
ראש העיר של ניו יורק מיכאל בלומברג, אמר כי אוניברסיטת קולומביה רשאית להזמין את גבלס אבל "אני אישית לא אלך להקשיב לו, כי לא מעניין אותי מה הוא אומר."
משלחת הרבנים האנטי-ציוניים, שהשתתפה בכנס להכחשת השואה בטהרן, תלווה את גבלס בפגישותיו עם העיתונות, ובשעת הצורך היהודים העבדקנים יתחבקו ויתנשקו איתו וגם ילקקו לו את התחת.
מגדה והילדים נישארים בפרס ויצטרכו לוותר על הקניות בבלומינגדיילס.
פוצ'ו
11 הנקודות
לאודי שלום,
באף עיתון לא מדברים על יום הכיפור ההוא שלפני קום המדינה, אז אצל מי, אם לא אצל ח.ב.ע. נזכיר אותו במילה או שתיים?
שלך
פוצ'ו
27 שנים לפני יום הכיפור הנורא של 1973 חל במוצאי יום כיפור אירוע לאומי שהשלכותיו גרמו למדינת ישראל להיות מה שהנה היום.
עד מלחמת יום הכיפורים, היו מזכירים לקראת יום הצום את אותו אירוע בכל אמצעי התקשורת, אבל לאחר מלחמת יום הכיפורים, נשכח אותו יום כי כל התקשורת עברה לדוש ולנבור ולחטט באותה מלחמה ולהעלות עליה גילויים חדשים לבקרים.
באותו יום כיפור ראשון, הייתי תלמיד בגימנסיה "הרצליה" ואני זוכר את ההתרגשות שאחזה בישוב כשעיתוני הבוקר בישרו על 11 הישובים החדשים שהוקמו בנגב בן לילה, מתחת לאפם של הבריטים.
שנתיים לאחר מכן במלחמת העצמאות, כבר הייתי בנגב, ואני לא יודע איך היינו מצליחים לשמור עליו ולשרוד, בלי אותן 11 נקודות שנאחזו בו בציפורניהם ושימשו בסיסים למחנות הפלמ"ח.
במלאות 30 שנה לעלייה של קיבוץ בארי, אחד מאותן 11 נקודות, הוזמנתי על ידי ועדת התרבות של הקיבוץ לכתוב מחזמר ליום החג. בין השאר כתבתי שיר המוקדש לאותו יום. הבמאי והמלחין שי לביא חיבר לו מנגינה ולהקת הקיבוץ פתחה עמו את החג.
חשבתי שיש מקום להביא כאן את שיר הפתיחה שתוכנו מספר על יום הכיפור המרגש ההוא:
עשר נקודות ונקודה
פוצ'ו / שי לביא
שנת תש"ו, מנדט בארץ, מוצאי יום הכיפור
משבעה כפרים בנגב שיירות יוצאות בטור
כוכבים צופים ברטט, בני קיבוץ בהנף יד
ותפילה על כל שפתיים שיצליחו במצעד
שיצליחו ויגיעו ההולכים שבשדות
כך התחילה ההיסטוריה של י"א הנקודות.
פזמון:
עשר נקודות ונקודה
היום זה נשמע כאגדה
תקומה, קדמה,כפר דרום
משמר הנגב, איזה חום
סופות אבק ולבטים
גלאון, שובל ונבטים
אורים,
נירים
וחצרים
ובארי – מול מכרות הגופרית.
הציוד עבר ברכב רק לאור הלבנה
המתנחלים ברגל, כל הלילה בלי שינה
כשתפס אותם השחר התרגשו כמו ילדים
כי ראו שצריף או שנים על הארץ כבר עומדים
הם המשיכו בלי לנוח לעבוד ולעמול
ובערב –האמינו! - עוד פרצו בשיר מחול.
עשר נקודות ונקודה...
הם תקעו יתד בנגב ותקעו אותו עמוק
השלטון חרק שינים וצעק: "מחוץ לחוק!"
אך הם דבקו לזה הנגב הצחיח והדל
וחשבו שנוף יפה ממנו לא קיים בכלל
הם מסרו לו את הכוח והרוח והדם
כי ידעו שכל הארץ, כל הארץ היא איתם.
עשר נקודות ונקודה...
* * *
...כמשוגעים נהגי האוטובוסים של דן נוהגים במהירות כמשוגעים נהגי האוטובוסים של דן נוהגים במהירות כמשוגעים נהגי האוטובוסים של דן נוהגים במהירות כמשוגעים נהגי האוטובוסים של דן נוהגים במהירות כמשוגעים נהגי האוטובוסים של דן נוהגים במהירות כמשוגעים נהגי האוטובוסים של דן נוהגים במהירות...
עדינה בר-אל
זאת שכולם יודעים
רומן חדש מאת פוצ'ו
שתי הקדמות אישיות:
הקדמה אישית א' – מהו ספר אמיתי?
אבי, זכרונו לברכה, היה מסיים לראות סרט בטלוויזיה, קם ממקומו, מסמן בידו תנועת ביטול ואומר ביידיש: "אה, אויפגעשטעלע מייסעס". הווה אומר: "אה, סיפורים מועמדים", מותקנים ((set up, כלומר: לא טבעיים, מלאכותיים.
ואני הייתי מתעצבנת ואומרת לו: "בטח שזה 'אויפגעשטעלע מייסעס', הרי מישהו המציא את זה, כתב את זה."
אבל לאחר שנים הבנתי את כוונתו, ורכשתי מהביטוי הזה כלי אישי כדי לבדוק מהי אמנות טובה. סיפור (ו/או סרט), שאני יכולה לזהות בו את "התפרים", את המלאכותיות של היוצר, אינו עובר אצלי את מבחן האמנות האמיתית. יצירת ספרות (וגם קולנוע) צריכה להיראות בלי התפרים הגסים, אלא מוכנה, מעובדת, כאילו נפלה בשלמותה משמיים. (אגב, יש לי תעודת מדריכה מוסמכת של "משכית" הישנה למלאכת יד, ואני עוסקת גם בתפירה, רקימה וכו'... ומכאן עולם האסוציאציות שלי).
וקנה המידה הזה עובד. לצערי אני מזהה בקלות "תפרים" גם בספרים רבי-מכר של סופרים מפורסמים ומצליחים מאוד. ולעיתים קרובות אני יכולה לזהות מקום ביצירה, בו היוצר החליט שצריך "לשתול" מוטיב, "לשתול" רקע היסטורי או תיאור כלשהו, ואז הוא עושה זאת.
ובמה זה קשור לפוצ'ו? ברומן החדש של פוצ'ו, למרות גודש האירועים וסיפורי הסיפורים הצדדיים (עליהם ארחיב בהמשך), התפרים לא נראים!!! העלילה קולחת, דמויות נכנסות ויוצאות, יש מוטיבים (התפוחים, למשל), רמזים מטרימים נמצאים בסיפור בלי שאנחש את הסוף. והכול משתלב. הכול זורם, כמאמרו של הרקליטוס.
פשוט נפלא. קוראים וקוראים, יש עלילה ראשית והמון סיפורים צדדיים; וכמעט טובעים מרוב עניין ברומן זה, שלא יכולתי להניחו מידי עד סיום קריאתו.
הקדמה אישית ב' – פוצ'ו ואני
מכיוון שאני כותבת על פוצ'ו, עליי לחשוף את נסיבות היכרותי עימו, כדי שלא יחשבו שאני משוחדת. ה"רומן" שלי עם פוצ'ו התחיל כשהייתי נערה, תלמידה בתיכון "קלעי" בגבעתיים. אני זוכרת את עצמי שוכבת על המיטה בביתי שברחוב כצנלסון, קוראת את "חבורה שכזאת" וצוחקת בקול רם ללא הפסק. אני זוכרת את עצמי ממליצה לכל החבר'ה שלי מקן "בורוכוב" לקרוא את הספר הזה. ומי שלא קרא אותו, לא יכול היה להיות חבר שלי. כמובן שזה השתלב היטב בהווי של "הנוער העובד", בו חיקינו את הפלמ"ח בקומזיצים, בצ'יזבאטים ובשירים.
וזה היה פוצ'ו בחלק הראשון של חיי.
בחלק השני של חיי, כשנעשיתי סופרת (צניעות, עדינה, צניעות) והצטרפתי לאגודת "סומליון" שהיא, למי שאינו יודע עדיין, אגודת סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, זכיתי לפגוש בפוצ'ו פנים אל פנים. בפגישות הראשונות לא העזתי לגשת ולשוחח עימו. אבל אחרי שהוא סיפר, בהומור המיוחד לו, שבכל פעם ניגשות אליו זקנות ברחוב ואומרות לו: "גדלתי על הספר שלך," הרהבתי אומץ וניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני אחת הזקנות שגדלו על הספר שלך," וביקשתי חתימה על העותק שיש לי בבית. (ולמי שסקרן בעניין ה"זקנה" ארמוז שאני בערך בגיל של המדינה, בסדר?)
וכך מזה שנים שאני פוגשת את פוצ'ו פעמים אחדות בשנה, יחד עם חבריי מ"סומליון". ובכל פגישה כזו אנחנו נהנים מחוש ההומור שלו, כי כמאמרו של אהוד בן עזר: פוצ'ו הוא סטנדאפיסט אמיתי!
כאמור, כסופר הוא מתקשר לי עם "חבורה שכזאת", עם "איה הג'ינג'ית" ועוד. אבל הפתעתי הגדולה היתה למקרא הרומן החדש שלו: "זאת שכולם יודעים".
ועכשיו, לאחר הבהרות ארוכות אלו, אני פנויה לכתוב על רומן זה.
"זאת שכולם יודעים" (הוצאת "גוונים", 2007)
רומן על אחת שידעה רבים, אבל לא על זה בלבד ולא זה העיקר
הנושא המניע את העלילה ברומן "זאת שכולם יודעים" הוא סיפור של "החי על המת": מישהו מנסה לשחזר את סיפור חייו של אדם מפורסם, ולכתוב עליו ספר לאחר מותו. ברומן זה האדם המפורסם והנערץ היה עורך עיתון בשם דניאל חרובי, ומי שמתכוון לכתוב עליו הוא אחיינו ל. בזק, עיתונאי זוטר. למעשה, עולות שתי דמויות נוספות לקדמת הבמה, ותופסות את מקומותיהן בהבלטה יתרה, אולי יותר מזו של חרובי. האחת היא המספר, ל. בזק; והשנייה היא אליזה, אהובתו-פילגשו של חרובי, שמגוללת את סיפור חייה בפני בזק, המכונה בזקל'ה. הסופר משתמש במגוון סגנונות ובמשלבי לשון שונים זה מזה: לשונו של בזק הישראלי כל כך, לשונה של אליזה ילידת גרמניה, לשונו הנשגבת של חרובי במכתבי האהבה ששלח לאליזה ועוד.
בזקל'ה מעלה את דבריו בגוף ראשון. הוא תמים במידה שלא תיאמן. כולם מסדרים אותו, כולם מכתיבים לו את חייו, החל מדודו חרובי, דרך אחיו בילדותו ורעייתו סימה בבגרותו, ועד ויקטוריה הזונה. אבל הוא עצמו אינו מודע לכך. המרתק בספר הוא הפער בין מודעותו של מספר זה למה שנעשה סביבו ולמה שקורה לו, ובין הבנתו של הקורא. הקורא יודע הרבה יותר מהמספר עצמו. הוא מבין יותר. פער זה יוצר הומור רב, ויחד עם זאת סימפטיה לאיש התמים הזה. לדוגמא: בזקל'ה לא הבין מדוע דודו כופה עליו להינשא לסימה. גם כאשר סימה יולדת שבעה חודשים לאחר החתונה, והתינוקת שוקלת שלושה וחצי קילוגרם והיא דומה דמיון מפתיע לדודו – הוא לא חושד במאום. גם כאשר סימה רעייתו מתעקשת לשמור את דירתה הישנה ומדי פעם ללכת "להראות אותה" לאחיו, הוא אינו חושד: "עד היום אני בשום אופן לא יודע מה מצאה בו [באחיו], ומה ההסבר לכך שבכל פעם שהיה מופיע לביקור, היתה מנסה לשכנע אותו לראות שוב את הדירה שלה, שעדיין פנויה להשכרה". (עמ' 249). ועל ויקטוריה הזונה הוא אומר: "הלוויתי לה מאה וחמישים והיא הבטיחה להחזיר לי שלושים שקל עודף מיד כשתזכה [בלוטו]. אני לא יודע מדוע בכל פגישה שלי איתה, אני יוצא בהרגשה שמשהו חסר לי. יחד עם זה יש לציין שהיא משדרת אמינות ולא חדלה להודות לי בשמה ובשם בנה..." (עמ' 277).
אגב, יש בספר גם הומור לשוני, לא רק של סיטואציות. לדוגמא, כך מתחיל סיפורה של אליזה, שבזקל'ה כינה אותה בפני עצמו "זקנה": "כשהזקנה היתה בת ארבע..." (עמ' 47).
ל. בזק הוא המתווך, מספר מהימן שמביא את סיפורה של אליזה. אחת הדמויות בספר מגדירה את אליזה כ"חובבת גברים". זו הגדרה עדינה. קשה לספור את הגברים עימם שכבה, אולם ליבה היה נתון כל השנים לדניאל חרובי. גם היא מספרת בגוף ראשון, בזקל'ה מצטט את דבריה, ומשלב ברומן את השיחות ביניהם בדרך שיוצרת אמינות. כאן, בתפקיד המספר המהדיר. אך גם בתפקידו זה הוא לא תמיד מחליט וקובע ברוב תמימותו. הדוגמא הבאה תעיד על כך, (וגם תדגים דיאלוג שוטף ואמין, וגם הומור ששזור כמעט בכל דף בספר):
"לפני שאנחנו ממשיכים," אמרתי לאישה כחולת העיניים שישבה מולי, "אני רוצה להזכיר לך שהספר הוא לא עליי ולא עלייך, אלא על חרובי בלבד."
"אז אתה רוצה שאתחיל ישר מהיום שפגשתי אותו?"
"כן."
"טוב. ישבתי בשכונת שיך ג'ראח בירושלים, בחברת זוג קיבוצניקים. פתאום אני שומעת דפיקה בדלת, ולחדר נכנס בחור צנום, לבוש חליפה קייצית..."
"רגע, רגע, מאיפה פתאום הגעת לירושלים?"
"מתל-אביב."
"איך מתל-אביב? הרי את עוד בהמבורג."
"אבל אתה רוצה את חרובי."
"כן. אבל יש המשכיות. התחתנת, עלית לארץ, ופה פגשת את חרובי. איך פתאום?"
"ואתה לא רוצה קודם לדעת למה התחתנתי עם דייוויד?"
"מה? עם האפס הזה התחתנת? אני לא מאמין. את יודעת מה, ספרי איך שאת רוצה." (עמ' 61).
וכך הופך הספר להיות גם על חרובי, גם על בזקל'ה וגם על אליזה.
כאמור וכמודגם, הדיאלוגים בספר זה קולחים. ניתן לחוש מאחורי המילים ברגשותיהם של המדברים. סימה רעייתו אינה סובלת אותו; ואחרים (ביניהם מנחם חרובי, אחיו של דניאל), רוצים "לעבוד עליו" בעניינים כספיים, מדברים אליו במתק שפתיים וגורמים לו לחוש עצמו נבון ואחראי למעשיו, ובעצם הוא נופל ברשתם.
הקורא לומד הרבה, (או נזכר בנוסטלגיה, אם הוא בגיל המתאים) על המתרחש בארץ וגם בארצות אחרות. אך, כאמור, הרקע ההיסטורי אינו מושתל באופן מלאכותי, הוא משולב בסיפורים האישיים. מעדותה של אליזה, שלמרבה המזל היתה עם בנה ברחוב, אנו למדים על הפצצת תל-אביב; מעדותו של המספר אנו שומעים על יפה ירקוני ששרה בבית הקפה של אימה (ואחר כך הפכה לזמרת המלחמות); ומרשמיו של המספר, שהוזמן כמרצה אורח לסיני, אנו חווים את נופי פתחת רפיח, נזכרים בהקמת העיר ימית והיישובים בקרבתה דוגמת שדות. וכך גם לגבי ארצות אחרות – על "חוק היובש" שהתקבל בהודו באמצע שנות הארבעים בהודו (בהשפעת אמריקה) אנו למדים מסיפורה של אליזה על אחותה גרטל, שהיגרה לארץ זו עם בעלה הבוגדני.
יש בספר תיאורים של ערים, שכונות, בתים, מרחובות ועד וינה, פראג, המבורג ועוד.
שני המספרים הראשיים סוקרים את חייהם, אך משלבים סיפורים צדדיים רבים עליהם עצמם ועל מקורביהם ומכריהם. כך מסופר על מנחם (אחיו של דניאל חרובי), שבתו התחתנה עם מציל של עירית בת-ים, "וזה, מתוך יחס של כבוד למנחם, היה לוקח את הכסף ונשבע שלא יגלה לאשתו". (עמ' 84); על אישה גרמנייה (אחות גיסתה של אליזה) שגרה בחור נידח עם אדם שהקריב את חייה למענה. למרות ההסטות חוזרים תמיד המספרים – בזקל'ה ואליזה – לציר העלילה הראשי.
ומה שמיוחד בספר זה: למרות היותם מקושרים לעלילות הראשיות, כל פרק וכל סיפור צדדי מגובשים, עומדים גם בפני עצמם. ניתן לנתק קטעים מההקשר וליהנות מהם. כך הסיפור המצחיק ביותר (ששמעתיו בעבר מפי פוצ'ו באחת מפגישות סומליון), על הילדים שבעידן בלוקי הקרח נצמדו לעגלה, כדי לשתות את המים הקרים של הקרח הנמס; ואחיו של המספר שכנע אותו להיצמד לעגלת הזבל ולשתות את המיץ שנזל ממנה...
הקורא מתפקע מצחוק, כמו ב"חבורה שכזאת", אבל גם חש רחמים וסימפטיה ליצור התמים כל-כך. ואליזה, על אף כל הגברים שבחייה, מעוררת רחמים בהשתעבדותה הטוטאלית לדניאל חרובי, שמתעמר בה בדרכים שונות. וכאן חוזר המוטיב של סיפורֵי "החי על המת", כאשר מסתבר שהמת המהולל לא היה כל כך צדיק וכל כך טוב, והחי במקרה זה, ממשיך להאמין שהספר על חייו – שייקרא בשם שימשוך קוראים: "חרובי, חרובי, חרובי" – יהיה רב מכר. במקביל הוא היה סופר צללים של ויקטוריה הזונה, ודווקא ספר זה, "המדריך לזונה מתחילה", זכה למצוא מו"ל והיא מקבלת מקדמה נדיבה ביותר.888
אבל לא רק נפשותיהם של המבוגרים לסוגיהם נחשפים בספר זה. פוצ'ו, שהוא כידוע גם סופר לילדים, מכיר את נפשם והתנהגותם. אחד הקטעים בספר מדגים תופעה שכולנו מכירים, כאשר המבוגרים מייחסים לילדים תמימות וחוסר הבנה, ולפתע הם מגלים שהילדים יודעים היטב מה עושים המבוגרים, והם מבינים גם את כוונותיהם הנסתרות. דוגמא לכך ניתן למצוא באחד הקטעים על אליזה ובנה יונתן: בכל פעם שדניאל חרובי היה מגיע בהיחבא לאליזה, הוא היה נותן סוכריית טופי לילד שלה יונתן, וזה היה נשלח מיד לשחק אצל צביקה חברו. יום אחד ביקש יונתן עוד סוכריית טופי עבור חברו צביקה, ולאחר כמה ימים הוא ביקש עוד סוכריות טופי עבור כל ילדי השכונה. אז הסתבר שכל ילדי השכונה יודעים מתי חרובי, ספק הסוכריות, מגיע. כאשר שואלים את יונתן, מאיפה כל הילדים יודעים, הוא מסביר שזו בכלל לא בעייה. כשמגיעה מכונית השברולט השחורה, כל הילדים יודעים מי הגיע (וכנראה גם לשם מה... )
לסיום, כיף לקרוא. מגוון האירועים ארוגים זה בזה; דמויות רבות – ראשיות ומשניות – וכל אחת אינדווידואליסטית ומיוחדת, מאופיינת היטב; דיאלוגים שנונים ואמינים; תיאורי אנשים, בתים, מקומות (על זה לא הרחבתי לעיל. אחת הדוגמאות היא שכונת שיך ג'ראח); ידע היסטורי מנקודת מבט אישית של הדוברים ולא "מושתל"; ומעל הכול – ההומור!!! – מלאכת מחשבת. הומור מתוחכם, שנובע מתוך הסיטואציות וממשחקי המילים. זה לא מאולץ, לא מדגדג באופן מלאכותי.
בקיצור: יופי, פוצ'ו!
* * *
מה התענוג הכי גדול בקריאת עיתונים?
לדפדף על הכותרות ולראות שאין מה לקרוא
* * *
יוסי גמזו
שִיר אַהֲבָה לְבֶן הַמֵּאָה
ליקר באדם, דוֹדי זאב (וילי) וייס,
בּמלאות לו מאה שנה, כּן ירבּוּ
בְּאֶרֶץ שֶכְּבִישֶיהָ, בְּאַפַּטְיָה,
קוֹטְלִים בָּנוּ יוֹם-יוֹם, כְּמוֹ לַעֲנֹש
עַל סְפִּיד וְרַשְלָנוּת, וּבְּיוּרוֹקְרַטְיָה
טוֹרַחַת לְקַצֵּר חַיֵּי אֱנוֹש.
בְּאֶרֶץ בָּהּ שֶלֹּא כְּדֶרֶך-טֶבַע
אוֹמְרִים אָבוֹת קַדִּיש עַל יַלְדֵיהֶם
שֶהֵם, אִם בְּסָדִיר וְאִם בְּקֶבַע,
נוֹתְנִים לְמַעֲנָהּ אֶת חַיֵּיהֶם.
בְּאֶרֶץ הָאוֹכֶלֶת אֶת יוֹשְבֶיהָ
בְּרִיב-אַחִים וּבְשִֹנְאַת-חִנָּם
וְיֵצֶר הוֹצָאַת נִשְמַת כָּל אִיש מִתּוֹךְ קְרָבֶיהָ
בִּידֵי שְכֵנָיו, לְרֶגַע בָּהּ לֹא נָם.
בְּאֶרֶץ הַשְּפָכִים, הָעַרְפִּיחִים וְהַקָּסָאמִים,
בְּאֶרֶץ הַנֶּבְרוֹזָה, הַפְּסִיכוֹזָה וְהַסְּטְרֶס
כָּל אֲרִיכוּת יָמִים מַמָּש מִקְסָם הִיא
וְכָל שִֹיאוֹ שֶל גִּיל מֻפְלָג הוּא נֵס.
וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶכֹּה אָקוּטִי
הוּא טִיב נְדִירוּתוֹ שֶל פֶּלֶא זֶה
הֲרֵי הַהִזְדַּמְּנוּת לָשִיר לוֹ – זְכוּת הִיא
וְהַשִֹּמְחָה פּוֹעֶמֶת בֶּחָזֶה.
וְדַוְקא מִשּוּם כָּך שֶדֵּי מָנוּעַ
חֶלְקוֹ מִסְּאוֹן בַּנְקֶטִים וּטְקָסִים
אֲנִי רוֹצֶה לָשִיר כָּאן שִיר אוֹהֵב לְאִיש צָנוּעַ
בְּדִבּוּרִים, אַךְ לֹא בְּמַעֲשִֹים.
כִּי כְּמוֹ שֶאֶת שָרְשוֹ נוֹעֵץ בָּהָר עֵץ
שָנִים רַבּוֹת, בְּרוּחַ נְחוּשָה
הָאִיש הַזֶּה אֵינוֹ רַק, כַּכָּתוּב, מֶלַח הָאָרֶץ
כִּי אִם גַּם חֲלָבָהּ וְגַם דִּבְשָהּ.
הָאִיש הַזֶּה, בְּשֶקֶט, בְּהַצְנֵעַ
בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ וִידֵי-זָהָב
טִפֵּחַ בָּהּ דוֹרוֹת מִבֵּין בָּנֶיהָ וּבוֹנֶיהָ
שֶאֶת כֻּלָּם כְּאֶת בָּנָיו אָהַב
וְהִכְשִירָם בִּזְכוּת תְּבוּנַת כַּפַּיִם
וְיֶדַע שֶלָּעַד אֵינוֹ אוֹזֵל
לִהְיוֹת צֶאֱצָאָיו שֶל תּוּבַל קַיִן
לֹטֵש כָּל כְּלֵי נְחֹשֶת וּבַרְזֶל.
הָאִיש הַזֶּה, כְּסֵמֶל, כְּקָמֵעַ
בְּכָל כֹּחוֹ, בְּכָל עַנְוַת רוּחוֹ
תָרַם לָהּ לְעִירוֹ שֶבַּכַּרְמֶל, בְּפִגּוּמֶיהָ
בְּמוֹ יָדָיו וִידֵי שוֹמְעֵי לִקְחוֹ
בָּעֵץ וּבַמַּתֶּכֶת, בְּלִי פִּרְסֹמֶת,
בְּלִי יַחְ"צָנוּת אַךְ גַּם בְּלִי הֲפוּגָה
הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֵלֶּה שֶאֶת תְּשֹמֶת-
לִבָּם תּוֹפֵס חֶלְקָם שֶבָּעוּגָה.
וּבַלֵּילוֹת, כִּכְלוֹת יוֹם חֹל וּפֶרֶך
מִשֶּנָּשַק בִּתּוֹ לְלַיְלָה טוֹב
הָיָה רוֹכֵן לְאוֹר הַלּוּקְס עַל כֶּרֶךְ
שֶל הַיְנֶה אוֹ שֶל רִילְקֶה, כִּי אוֹתוֹ
אַף פַּעַם לֹא סִפְּקָה מַלְכוּת הַחֹמֶר
בִּלְבַד (אַף כִּי הִפְלִיא בָּהּ לַעֲשֹוֹת
בִּשְתֵּי יָדָיו בְּלִי הֶגֶה וּבְלִי אֹמֶר)
וְהַשִּירָה חָלְקָה לוֹ לַחַש-סוֹד
שֶיֵּש בּוֹ מִכֹּחָהּ שֶל הַמַּתֶּכֶת
וְיֵש בּוֹ מֵחָכְמַת הֶחָרָשִים
וְיֵש בּוֹ מִן הָרוּחַ הַלּוֹטֶפֶת וְנוֹסֶכֶת
שָעָה שֶל חֶסֶד עַל יָמִים קָשִים.
אִם יֵש אֶזְרָח שֶמְּנַת חַיָּיו הוֹלֶמֶת
לַתֹּאַר הַנִּכְבָּד "יַקִּיר חֵיפָה"
אֵינִי מַכִּיר עוֹד הִזְדַּמְּנוּת מֻשְלֶמֶת
וּבֶטַח לֹא שָעָה יוֹתֵר יָפָה
מִזּוֹ שֶבָּהּ מֵאָה שָנִים מָלְאוּ לוֹ
לָעַנְוְתָן שֶבֵּין בּוֹנֵי הָעִיר
שֶתַּלְמִידִים רַבִּים בָּהּ יִזְכְּרוּ לוֹ
אֵיךְ יוֹם בְּיוֹם פָּנָיו לָהֶם הֵאִיר
בְּאַהֲבַת הָאָרֶץ וּשְאַר-רוּחַ
שֶל הָרוֹאִים בָּהּ זְכוּת וְלֹא חוֹבָה
וּמִשּוּם כָּךְ הַשִּיר הַזֶּה שָלוּחַ
אֵלָיו בִּמְלוֹא כָּבוֹד ואַהֲבָה.
* * *
ארורים הנהגים הנוהגים בשלילת רישיון והורגים
* * *
ד"ר גיא בכור / 4 מאמרים
א. מבט מרום היער: לאן הולך המזרח התיכון שלנו, ולאן אנחנו הולכים? סיור מודרך
מי שהיה מלך הפך לאביון מחזר אחר הפתחים, ואילו שהיו בשוליים הפכו למלכים החדשים! הנה לנו המזרח התיכון כולו, במאמר אחד. ואיפה אנחנו בסיפור הזה? בכל מקום, ובשום מקום. על שמרנות ומהפכות, רחש מילים, עלים ושורשים. סיור ביער.
"כלום הגענו למהות הדברים? הגענו לקצות המלים שלנו, שכבר כאן הן נעשות סיוטיות, מתעתעות וחסרות שחר. כאשר שורשי העצים מבקשים לדבר, כאשר תחת כסות הדשא מצטבר עבר רב מאוד, עלילות קדומות, מעשיות מימים ימימה, או אז משחירה קליפת העצים ומתפוררת לקשקשים עבים, לתלמים עמוקים, ומתגלים הסדקים החומים, כעין פרוותו של דוב, של השורש. והנה אנו עומדים לפתע מול קו מטרה, מעברם השני של הדברים, אנו במעמקים, בתחתיות, ואנו רואים!"
ברונו שולץ, חנויות קינמון,
בית מרפא בסימן שעון החול
מהם התהליכים האדירים המניעים את המזרח התיכון שלנו? מהו היער שאותו לא רואים מרוב עצים? מרוב מילים? מרוב דיווחים?
"איזו תסבוכת של לחשים, איזה שאון מלמולי של האדמה! אתה הולך בתוך חמימות זו של לחשים, חיוכים והצעות, מפותה מכל הצדדים, מנוקר באלפי שאלות כמו במיליונים של יתושים מוצצי דם," (ברונו שולץ).
אלו תהליכים אדירים מתחבאים מאחורי המלל הסתום, השוטף תרתי משמע, של עיתוני הבוקר יום-יום? בכך נעסוק היום, ומייד נגלה שאותו "קו מטרה" הוא אנחנו!
שלב א': השלב הקלאסי: שנות החמישים עד השבעים
כיצד נקבעו מרכז ושוליים במזרח התיכון הערבי בחצי המאה האחרונה? באמצעות הסכסוך נגד ישראל. מדינות שמקיפות את ישראל כמו מצרים, סוריה, לבנון, ירדן והפלסטינים מעמידות את עצמן במרכז כי הן נלחמות בישראל. משום קרבתן למוקד הסכסוך, הן המרכז. הן הפועלות, הן האקטיביות. וכיוון שכך, הן החשובות. הן אמורות לייצא למדינות השוליים, בעיקר המיפרץ הפרסי וצפון אפריקה את האידיאולוגיה המהפכנית שלהן: המהפכות הצבאיות וההתרסה. בתמורה על מדינות השוליים לשלם להן, ואלו "כספי העמידה האיתנה", שהוטלו על מדינות הפריפריה, כדי לתמוך במדינות המקיפות ונלחמות בישראל. ומהי האידיאולוגיה ה"פן ערבית"? החבל שקשרו מדינות המרכז כדי לחבר אליהן את מדינות הפריפריה.
שלב ב': השינוי, שנועד למנוע שינוי
בשנות השבעים הנשיא המצרי סאדאת, שהיה גאון אסטרטגי וחלש מאוד מבחינה טקטית, הבין ששלב א' לא יוכל להימשך הרבה. מדינות הנפט במפרץ, וגם בצפון אפריקה, התעשרו, והן דרשו את מקומן בהנהגת העולם הערבי. הן התקשו יותר ויותר לשתוק ורק להעביר כספים למדינות המרכז. ואז הגה סאדאת רעיון גאוני: אם אי אפשר להנהיג את העולם הערבי באמצעות הסכסוך מול ישראל, מדוע שלא ינסה לעשות זאת באמצעות השלום עם ישראל? זו הסיבה שמצרים ניגשה לשלום עם ישראל, אך התנגדה לשלום של גורמים ערביים אחרים עם ישראל. בעצם השלום, היא דרשה מנהיגות כלל ערבית. נכון שהעולם הערבי התנתק ממצרים לאחר השלום, אך מהר מאוד הוא חזר.
שלב ב' לכאורה הפוך לשלב א', אך כאשר חושבים על כך, הם זהים. בשני המקרים ישראל היא כלי לשימוש פנימי. לא היה זה שלום, היתה זו תנועה בתוך הגלגלים האדירים של המזרח התיכון.
שלב ג': מרד השוליים
בשנות השמונים המאוחרות, ובעיקר לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, השוליים החלו למרוד. מדינות המפרץ, צפון אפריקה, שאלו את עצמן: אם מדינות המרכז מגדירות עצמן באמצעות קשר של שלום עם ישראל, למה שלא נעשה זאת גם אנחנו? מדוע שלא נגדיר את עצמנו כמרכזיות גם כן באמצעות ההתקרבות לישראל?
בשנות התשעים מתחיל עידן "המזרח התיכון החדש", שכל כולו מרד השוליים במרכז הערבי: קטר, עומאן, מרוקו, מאוריטניה, תוניסיה, בחריין ועוד, החלו לקשור קשרים ישירים עם ישראל, תוך שהן חולפות מעל למדינות המרכז, מצפצפות על העניין הפלסטיני, על מצרים ועד סוריה, אותם הן מתעבות. זו היתה התהפכות מסחררת בתולדות המזרח התיכון. המפרץ הפרסי ואיחוד מדינות צפון אפריקה דרשו להיות מרכזיות, הנהגה, והן עשו זאת גם הפעם בעזרת ישראל. רעיון המזרח התיכון החדש היה כלי דרכו השתנו המרכיבים האדירים של העולם הערבי. הן רצו קרבה לישראל לא כדי להתקרב אליה, אלא כדי להתממש באמצעותה. לא היתה סקרנות ממשית ורצון אמיתי להתקרב אלינו. שוב היינו כלי.
שלב ד': הקונטרה רבולוציה, אינתיפאדת 2000
זהו ניסיון פתטי של המרכז הישן להחזיר לעצמו את המנהיגות. הפלסטינים, כנציגי המרכז הישן והמודח, ניסו להפוך את כיוון החיצים בחזרה. לחזור לשלב א', להילחם בישראל, ולדרוש מרכזיות והנהגה. השלב הזה הביך מאוד את מדינות השוליים, ובלם את שלב ג', שכן איך יתקרבו לישראל, כאשר הפלסטינים נלחמים בה? אלא ששלב ד' התברר כקצר ימים. לא היה בו כוח לבלום את השינוי האדיר שכבר התרחש בעולם הערבי. שינוי מוקדי הכוח הפך לעובדה.
שלב ה': בו אנו מצויים כיום
הפריפריה הערבית, המפרץ הפרסי וצפון אפריקה הפכו למרכז, בעוד שהמרכז העני, הפלסטינים, סוריה, לבנון ומצרים, הפך לפריפריה. הם השוליים, עניים, דהויים, נעלבים, מרוחקים מן המוקדים הכלכליים האדירים של המיפרץ הפרסי וצפון אפריקה. המרכז החדש פשוט מצפצף על הפלסטינים, ועל יתר "קרובי המשפחה העניים". המגדירים הפן-ערביים שהנציחו מרכז ישן התרסקו לחלוטין, והיחסים של מדינות הפריפריה של פעם עם ישראל כמעט נורמאליים. מרוקו? רגיל. תוניסיה? רגיל. מאוריטניה? רגיל. לקטר ולעומאן אפשר להיכנס בדרכונים ישראלים. בחריין ודובאי? יש ישראלים לא מעטים שם. אכן, נזהרים בכבוד מדינות המרכז של פעם, אך פשוט מתעלמים מהן.
המזרח התיכון השתנה, התהפך. ראש המשפחה נדחק לשוליים, בני הדודים המרוחקים שולטים. אין זה דבר של מה בכך.
לקחים:
1. הישגים ישראליים מול מדינות ערב אפשריים, אך יש לעשות זאת בזהירות ורצוי בשקט. כוח הווטו שהיה פעם לסוריה או למצרים פחת כמעט עד לאפס. חבירה לברית סונית מתגבשת, הגיונית ואפשרית.
2. ישראל אינה עוד מוקד הסכסוך במזרח התיכון. הסכסוך שלנו הפך לשולי לעומת סכסוכים אדירים אחרים כמו האסלאם הפוליטי והקרע הנורא השיעי-סוני. גם זה מזל גדול מבחינתנו. ישראל פחות מגדירה מבעבר. אנו בשוליים. יש!
3. כוח המיקוח של סוריה והפלסטינים ירד מאוד. אין מאחוריהם שום כוח ערבי. סוריה לבד מבחינת העולם הערבי, והפלסטינים לבד. הם הבינו זאת היטב בשנים האחרונות. הם לא יכולים לטעון עוד שאחריהם יבוא העולם הערבי כולו. הוא לא שואל אותן מה לעשות.
4. כוח המיקוח של ישראל עלה מאוד, המחיר שלנו עלה. בכל משא ומתן עתידי יש לדרוש הרבה יותר. אנו מביאים קשרים, טכנולוגיה, גלובליזציה, ומי כמו מדינות המפרץ יודעות זאת, כאשר מאות ישראלים כבר עושים שם עסקים, כמעט באופן גלוי.
5. השתנות כיווני החיצים לא נראית הפיכה. למדינות ערב סביבנו אין כסף למלחמה נגד ישראל, והמדינות המרוחקות גם לא יממנו מלחמה כזו. ממש לא. הפריפריה הישנה רק ממשיכה להתעשר, בעוד המרכז הישן מתרושש. אפילו במונחי תל"ג ישראל מתחברת לא רע לשוליים הישנים, ומתרחקת משכנותיה. כך דיפלומטיה, גיאופוליטיקה וכסף תומכים זה בזה במציאות איזורית חדשה.
6. אנחנו כוח מתעתע. אנחנו בכל מקום, ואנחנו בשום מקום! האם אנחנו באמת קיימים?
אלו התהליכים העמוקים והחשובים, שחווה האיזור שלנו בטווח זמנים של חצאי מאה. זהו היער, אותו חייבים להכיר, ו"כאן בכלל לא חשוך, כפי שאפשר היה לשער, להיפך, הפנים כולו פועם אורה, זהו כמובן האור הפנימי של השורשים, הזדרחות תועה, תעייה מאירה של המהות," (ברונו שולץ).
19.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. כשהאיראנים מאיימים על ישראל:
למה הם מתכוונים?
יכול להיות שאנו איננו ערים לכללי מניעת המלחמה במזרח התיכון, ולכן אנו מביאים על עצמנו עוד ועוד אסונות? בהחלט יכול להיות.
כאשר בכירים איראנים מאיימים בהפצצת ישראל, אם ישראל תתקוף את ארצם, למה הם מתכוונים?
במזרח התיכון יש כמה כללים של מלחמה, ודווקא לא מסובכים. אם היינו מכירים אותם, מצבנו היה יכול להיות משופר הרבה יותר, למשל, לא היינו נכנסים כלל למלחמה לפני שנה, בוודאי לא בלי הכנה. החשובים שבהם הם כללי ההרתעה.
צד א' מאיים --- צד ב' מאיים בחזרה ---- יש הרתעה ---- אין מלחמה.
חיזבאללה איים בשנה שעברה שוב ושוב לא כדי לקבל מלחמה כנגדו, אלא כדי ליצור הרתעה כנגד ישראל, ממנה חשש. נסראללה הבהיר כבר כמה פעמים שבחטיפה המפורסמת הוא לא התכוון כלל לתקוף את ישראל או לפתוח עימה במלחמה. אלא שהמנהיגות שלנו לדורותיה לוקחת את האיומים באופן מילולי, ותוקפת, ואז – יש מלחמה.
כך היה במלחמת ששת הימים, כך היה בלבנון, וכך עלול להיות עכשיו גם מול איראן.
אנו תמיד טענו שהמשטרים הערביים הם פרימיטיביים ומאיימים עלינו. טעות. באיום עלינו הם ביקשו ליצור מערך הרתעה, כדי שלא תהיה מלחמה.
כיצד אנו פועלים?
צד א' מאיים ---- אנחנו תוקפים. יש מלחמה.
מה קורה עם איראן?
האיראנים משוכנעים שישראל תתקוף אותם, והדבר מדאיג אותם מאוד. מה אומרים בכירי המשטר?
צד א' מאיים, וזו ישראל (כך למשל נתפס האירוע המדווח בשמי סוריה) ---- ולכן חובה עליהם לאיים בחזרה, כדי שלא תהיה מלחמה.
מה אנו עושים?
צד א', והוא איראן מאיים ---- אנו תוקפים ----- יש מלחמה.
למילה, לאיומים להכרזות יש חשיבות קריטית בתורת המלחמה המזרח תיכונית. הצד הערבי יוצא מנקודת הנחה, שאנו מכירים את הכללים האזוריים, בעוד שאנו לא מכירים אותם. ברוב המקרים אנו משליכים על הצד השני את הכללים שאנו מכירים, והזרים לו (דמוקרטיה ובג"ץ). זהו דו-שיח קטלני של חירשים. לפני שנה הוא גרם לאסון. האם האסון יחזור על עצמו במהדורה חמורה הרבה יותר?
חבל. לעשות איתם מלחמה אנחנו לא יודעים. אז שלום?
*
תוכנית החיסולים הסורית בלבנון מצמררת בפשטותה, ואין לה דבר וחצי דבר עם הגיחה המדוברת מעל שמי המדינה. לבנון מבחינת סוריה חייבת להיות מדינת חסות, זהו אינטרס עליון של משטר המיעוט העלווי הפרנואידי. הוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו ממשלה אנטי-סורית, ואת הממשלה הנוכחית הוא חייב להפיל, בכל הדרכים. סוריה זקוקה לממשלה מטעמה בביירות, שגם תצא נגד בית הדין הבינלאומי שהוקם לרצח רפיק אלחרירי.
כיוון שבשבוע הבא (ב-י25 באוקטובר) אמור היה הפרלמנט הלבנוני לבחור נשיא חדש למדינה, וכיוון שיש בפרלמנט רוב מזערי למתנגדי סוריה, הרי שהכוונה ברורה: לחסל עוד כמה צירים אנטי סוריים, ואז יהיה רוב לתומכי סוריה! על פי שיטת הבחירות בלבנון, אם ציר פרלמנט מת מסיבה כלשהי, מתקיימות בחירות חדשות באיזור הבחירה שלו, והנסיון מלמד שהסורים מצליחים להכניס את מועמדיהם במקום המחוסלים. מה שנקרא אצלנו גם רצחת וגם ירשת.
למשל הציר הנוצרי פייר ג'מאיל, שחוסל לפני כמעט שנה על ידי הסורים, ובמקומו נבחר דווקא מועמד פרו-סורי במערכת בחירות טעונת שינאה באיזור המתן ההררי. ישיבת הפרלמנט בשבוע הבא כבר לא תתקיים, לאור האירועים, וחיי כמה וכמה צירים אנטי סוריים בסכנה מוחשית.
זוהי התנקשות ישירה בכל הערכים שבהם מאמינה דמוקרטיה, זהו ניסיון לרצוח את הבחירה החופשית של מרבית הלבנונים. במקום שהעולם ימשיך ויטיל על סוריה עוד ועוד סנקציות להחלשת המשטר, הוא שותק מן הצד. אגב, לא נעים, אך סוריה עושה בדיוק את מה שאבו מאזן עושה לדמוקרטיה הפלסטינית, זו שבחרה חמאס, אלא שכאן הכיוון הפוך.
אתמול [19.9] שילם בחייו הציר הנוצרי האנטי-סורי החריף אנטואן ראנם, הוא ועוד שמונה אנשים, שנרצחו בפיצוץ מכונית תופת בשכונת סן אלפיל הנוצרית שבמזרח ביירות (בעבר גרו שם גם יהודים). לא פחות משמונה פוליטיקאים בולטים, עיתונאים ואנשי ציבור כולם אנטי סוריים חוסלו בשנתיים האחרונות, ובראשם ראש הממשלה לשעבר רפיק אלחרירי, ב-14 בפברואר 2005. המחוסל האחרון היה ציר הפרלמנט ווליד עידו, הסיבה לחיסול כבר ידועה לנו. מתמטיקה.
החיסול האחרון נתקל במרירות קשה בעולם הערבי, זעם עצום על סוריה וכאב על חוסר האונים. הזעם על סוריה בולט מאוד בתגובות הגולשים הערביים.
هذا هو الرد السوري في الزمان المناسب والمكان الملائم على تحليق الطائرات الاسرائيلية فوق القصر الجمهوري في اللاذقية ودمشق وباقي اجواء سوريا هههههه
"אכן, זוהי התגובה הסורית 'בזמן המתאים ובמקום המתאים' על גיחת המטוסים הישראליים מעל הארמון הנשיאותי בלטקיה, מעל דמשק ומעל שאר חלקי סוריה... הההה..." לעג אתמול לסוריה אחד הטוקבקיסטים באתרי האינטרנט הערבים. הכול גלוי, הכול ידוע, העולם מבליג, וסוריה ממשיכה.
במידה רבה זוהי טרגדיה יוונית. לסוריה אין ברירה כי זו שאלת קיום מבחינתה, וגם ללבנונים לעדותיהם השונות אין הרבה ברירות. רק שלא יערבו אותנו גם בבוץ הזה, כפי שהם יודעים לעשות.
20.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. ועידת השלום האיזורית: כולם משקרים לכולם. ומי יחלץ אותנו?
"בסוף כולם יצאו מדעתם מרוב כעס והתחילו לצעוק וקראו לשומר, והאיש בא וטיפס בסולם, וצעק להם הוראות מבחוץ; אבל כולם כבר היו מבולבלים ומסוחררים כל כך, שלא היו מסוגלים להבין את ההוראות, כך שהשומר אמר להם לעמוד ולהישאר במקומם, ושהוא יגיע אליהם". האם הוא הגיע?"
"האריס שאל אותי אם הייתי פעם במבוך בהמפטון קורט. הוא אמר שהוא עצמו הלך פעם כדי להראות למישהו את הדרך. הוא למד אותה במפה, והיא נראתה לו כל כך פשוטה עד כדי גיחוך, ובקושי שווה את שני הפני דמי הכניסה. האריס אמר שהמפה של המבוך היא בדיחה, היא בכלל לא דומה למציאות ומטעה את המבקר. המישהו שהאריס לקח היה בן דודו מהכפר, והאריס אמר: "בוא סתם ניכנס לרגע פנימה, רק כדי שתוכל להגיד שהיית פה, אבל זה פשוט מאוד, ממש שטות לקרוא לזה מבוך. אז ניכנס לעשר דקות ואחר כך נלך לאכול צהרים."
סמוך לכניסה הם פגשו כמה אנשים שהסתובבו שם כבר כשלושת רבעי השעה, ונמאס להם. האריס אמר להם שהם יכולים להצטרף אליו, אם הם רוצים, הוא נכנס רק לרגע, עושה סיבוב ויוצא מיד. הם הודו לו והלכו אחריו. בדרך הם אספו עוד כמה אנשים שרצו כבר לצאת, אנשים שאיבדו כל תקווה שאי פעם ייצאו מזה, או שיראו שוב את בתיהם וחבריהם. הם אספו כוח למראה האריס וחבורתו, והצטרפו לתהלוכה, ובירכו אותו. האריס העריך שהלכו אחריו כעשרים איש בסך הכול, ואישה אחת עם תינוק, שהיתה שם כל הבוקר, התעקשה להחזיק בזרועו מחשש שתאבד אותו...
האריס המשיך לפנות ימינה, אבל הדרך נראה ארוכה, ובן-דודו אמר שזהו כנראה מבוך גדול מאוד.
"הו, אחד הגדולים באירופה," אמר האריס.
"מוכרח להיות," אמר הבן דוד, "עברנו כבר יותר משני מיל."
גם להאריס זה נראה מוזר, אבל הוא לא הראה לשאר את ספקותיו, עד שלבסוף הם עברו ליד לחמנייה, שהיתה מונחת על הקרקע, ובן דודו נשבע שכבר ראה אותה קודם. האריס אמר: "הו, לא ייתכן," אבל האישה עם התינוק אמרה: "דווקא כן," כי היא עצמה לקחה את הלחמניה מהתינוק וזרקה אותה קצת לפני שפגשה בהאריס. היא גם הוסיפה כי הלוואי שלא היתה פוגשת אותו כלל, והביע את דעתה שהוא מתחזה...
אחרי זמן מה האריס פרש שוב את המפה, אבל מראה המפה העלה את חמתו של ההמון, ואמרו לו שייקח את המפה שלו, ויבלבל לעצמו את המוח. האריס אמר שמאותו הרגע כבר לא היה יכול להתכחש לעובדה שהוא אינו עוד חביב הקהל.
בסוף כולם יצאו מדעתם מרוב כעס והתחילו לצעוק וקראו לשומר, והאיש בא וטיפס בסולם, וצעק להם הוראות מבחוץ; אבל כולם כבר היו מבולבלים ומסוחררים כל כך, שלא היו מסוגלים להבין את ההוראות, כך שהשומר אמר להם לעמוד ולהישאר במקומם, ושהוא יגיע אליהם.
לרוע מזלם השומר היה צעיר וחדש במקום, ולא הכיר היטב את המבוך, ולאחר שנכנס פנימה, הוא לא הצליח למצוא אותם, וגם הוא הלך לאיבוד. לפעמים הם ראו אותו רץ מהצד השני של השיחים, וגם הוא ראה אותם ומיהר אליהם, ואחרי כחמש דקות ראו אותו מאחורי השיחים, שואל איפה הם.
הם חיכו עד שהשומר הזקן סיים את ארוחת הערב שלו, וחילץ אותם משם."
ג'רום ק. ג'רום, שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב),
בתרגומו המצויין של דני קרמן, אריה ניר הוצאה לאור, 2002
בסתיו צפויה ועידת השלום, שבאה בעצם לסכם את כהונתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש. היא אמורה להיות המורשת שלו, או מה שנשאר ממנה, אם בכלל. אלא שמדובר במבוך, שבו כולם משקרים לכולם. המעניין הוא שכולם גם יודעים שכולם משקרים לכולם, אך הם מעמידים פנים. למה שייתפסו כשקרנים?
הנשיא בוש משקר להיסטוריה, ומנסה לחלץ איזשהו הישג, לאחר שהרס את המזרח התיכון. הוא כבר יודע שאת עניין איראן ישאיר למי שיבוא אחריו, אך מעמיד פנים שעוד יטפל בה.
שרת החוץ שלו, קונדוליסה רייס, מהגרועות שנראו פה בחצי המאה האחרונה, משקרת לבוס שלה, כאילו יש פה איזה סיכוי להישג. הרי הוועידה הזו צפויה להיכשל, אם בכלל תצליח להתכנס בהרכב רחב. היא יוצרת כל כך הרבה סנטימנט שלילי באיזור, ועוד לפני שהתכנסה, היא כבר מלבה התארגנויות מחודשות של טרור נגד ישראל.
שרת החוץ רייס משקרת לישראל, כאילו יש פה איזו פריצת דרך. למעשה היא מבקשת להקריב את ישראל, כדי לטשטש את הרושם הנורא של הכישלון בעיראק.
שרת החוץ רייס משקרת גם לעצמה, כאילו אם תיפתר "הבעייה הפלסטינית", יגרור הדבר את פתרון ייתר הבעיות במזרח התיכון או בטרור העולמי. ממש אכפת לשיעים בעיראק אם לפלסטינים, אותם הם ממילא שונאים, תהיה מדינה או לא.
ראש הממשלה אולמרט מעמיד פנים כלפי הפלסטינים, שכן בתוך תוכו הוא יודע שאין שום סיכוי כרגע להניע תהליך, כאשר אין לו מה להציע להם.
שרת החוץ לבני מעמידה פנים כאילו אם תהיה מדינה פלסטינית, תשכון השלווה בין העמים. ואיך היא מתייחסת למה שמתרחש בשטח שהוא כבר פלסטיני כולו, בעזה?
ראש הממשלה אולמרט מעמיד פנים כלפי הציבור בארץ, כאשר הוא אומר: "תם עידן האין פרטנר. מעכשיו יש לנו פרטנר." הוא יודע שאבו מאזן לא שולט אפילו על המוקאטעה שלו, לא על יו"ש, ובודאי לא על המדינה הזרה מבחינת ממשלת פיאד – רצועת עזה. אם זה פרטנר, מהו מצב שבו אין פרטנר?
אבו מאזן מסדר את האמריקנים ואת ישראל, כאילו יש לו יכולת לשלוט בעניינים. הוא יודע שיפרוש בקרוב, גם הוא רוצה איזו מורשת, להשאיר גרגיר בהיסטוריה. משהו מעשי מזה? אין שלטון מרכזי כלל; הפרלמנט נשלט על ידי חמאס גם ביו"ש, וממשלתו של אבו מאזן היא סטייה מהכרעת הבוחר הפלסטיני, שרצה את חמאס.
חמאס משקר לעצמו ולפלסטינים כאילו הביא להם איזו ברכה. חמאס החזיר את הפלסטינים שישים שנה אחורנית, ללא תקווה, מבודדים בעולם, ללא שאיפות לאומיות.
מדינות המפרץ הודיעו כי יגיעו לוועידה, אך עכשיו הם מחפשות מוצא כיצד לא להגיע, ואם אין ברירה, להגיע בייצוג הנמוך ביותר. הן מסדרות את האמריקנים, וכמובן את ישראל. ועידת שלום? איזה שלום? האם סעודיה תיפתח בפני ישראלים? האם אי פעם יגיע לכאן באופן פומבי בכיר סעודי? כמה מדינות במפרץ מוכנות לקבל ישראלים, אך דרך הדלת האחורית.
"המזרח התיכון החדש", בראשותו של הנשיא שמעון פרס מנסה להחיות את עצמו, בדמות יוזמות של אנשי עסקים, כסף אירופי כמו זבל, וזיכרונות מטושטשים של פארקים תעשייתיים, כפרי נוער וספורט, רכבות שלום שטסות משום מקום לאין מקום, ומה לא. העשור הקודם מנסה לסדר את העשור הזה.
המזרח התיכון מסדר את עצמו. משחק ב"נדמה לי", כאילו יש פה איזה אפשרות לנורמאליות, להתקדמות; אך בתוך-תוכם הכול יודעים שבאיזור הזה, מוכה הקיטוב האתני, השנאה הלאומית, הטרור הרצחני, מכוניות התופת, הפחדים, השמרנות וההיסטוריה הרועמת – הרבה תקווה עדיין לא נראית באופק.
ומי יסיים את ארוחת הערב שלו, ויחלץ אותנו מחגיגת העמדות הפנים הזו?
דרישת שלום ממר קרפד בוש, או "המזרח התיכון ואיך להרוס אותו בשמונה שנים."
21.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ד. מה תעשה ממשלת פואד סניורה עם "פרשת ריגול" חדשה בביירות?
ברגע שהפרשה מגיעה לתקשורת הערבית, העסק מסתבך. הממשלות הערביות נחשדות כמשת"פיות של ישראל, כמי שאינן שומרות על האינטרס הלאומי, וכדי להוכיח את ההיפך, אותו ישראלי נתקע במעצר ואף יותר מזה, לתקופה ארוכה. אם כן, האינטרס של הישראלי ושל משפחתו הוא להביא לשחרור מהיר, בטרם נחשף הדבר בתקשורת, והופך לפרשייה לאומית. האין זה מאוחר מדי?
פרשה חדשה, בתקופה סוערת: לפי הדיווח בעיתוני סוף השבוע אל-אחבאר וא-ספיר נעצר בביירות ביום חמישי אדם בשם דניאל מוסא שרון, בעל אזרחות כפולה גרמנית וישראלית. שרון נעצר בעקבות חקירת רצח אזרח לבנוני, והוא הכחיש כי הוא קשור לענייני ריגול. האיש ביקר בשנתיים האחרונות בלבנון לא פחות מ-11 פעמים. אין פרטים מעבר למה שפורסם בתקשורת הלבנונית, אך צריך להיות שוטה כדי לעסוק בריגול עם השם דניאל "שרון", ולהיות מזוהה גם כישראלי.
הצטבר כבר ניסיון כאשר "פרשיות ריגול" ישראלי לכאורה מתרחשות מול ממשלות ערביות. מול ממשלות ולא מול אירגונים כמו חיזבאללה.
רק להזכיר את פרשיות סוחר הרהיטים משוק הפשפשים דוד אוביץ (1992) והמכונאי איש הטקסטיל עזאם עזאם (1996) מול הממשלה בקאהיר; ערבים-ישראלים, שהואשמו בירדן במכירת קרקעות ובסיוע לאינטרסים ישראלים; וכעת מול ממשלת פואד סניורה בלבנון. בכל המקרים לא היה לאותם ישראלים שום קשר לריגול, אך מה לעשות, זו מתחילה להיות נורמה בעולם הערבי: ביקורי ישראלים הם כה נדירים, עד שהחשד האוטומאטי הוא שהם עוסקים בריגול, אלא אם מוכח ההיפך. זו גם דרך טובה להרתיע ישראלים מלהגיע בעתיד. הדבר נכון במיוחד בלבנון, לאחר שנים של שלטון סורי על המדינה. מאז תום מלחמת האזרחים, כל קשר לישראל נחשב שם כבגידה.
הניסיון מלמד כמה כללי ברזל, אם מעוניינים שהישראלי (התורן) ישתחרר:
ברגע שהפרשה מגיעה לתקשורת הערבית, העסק מסתבך. הממשלות הערביות נחשדות כמשת"פיות של ישראל, כמי שאינן שומרות על האינטרס הלאומי, וכדי להוכיח את ההיפך, אותו ישראלי נתקע במעצר ואף יותר מזה, לתקופה ארוכה.
אם כן, האינטרס של אותו ישראלי ושל משפחתו הוא להביא לשחרור מהיר, בטרם נחשף הדבר בתקשורת, והופך לעניין לאומי.
מעצר ישראלי בחשד לריגול הוא חומר מצוין להסתה ולשימוש של הגורמים האנטי ישראליים, גורמים דתיים, לאומניים ואחרים. אין לי ספק שסוריה וחיזבאללה כבר יעשו מטעמים מן הפרשה האחרונה, בעיקר סוריה, שכבר טענה כי חיסול חבר הפרלמנט הלבנוני אנטואן ראנם נעשה על ידי ישראל!
העובדה שכלי התקשורת בארץ מתייחסים לנושא בכותרות ראשיות מחשידה עוד יותר בעולם הערבי, וגורם נזק גדול לאותו עצור, שכן אם אין הוא "מרגל", למה שהתקשורת הישראלית תעסוק בו בכזו אינטנסיביות? כך קורה שבישראל דואגים לכאורה לשלומו של החטוף, אך בפועל גורמים לו נזק מוחשי.
הפרשה האחרונה היא הדלפה, לשני עיתונים, אחד מהם פרו-סורי במובהק והוא א-ספיר. אין ספק שיש כאן כוונה לעשות הון פוליטי מן הפרשה.
מה תעשה ממשלת פואד סניורה? יתכן ויש כאן כוונה להביך אותה מצד אוייביה הרבים, אך אין גם להוציא מכלל אפשרות שאנשי הממשלה הזו הם שהדליפו את דבר המעצר בעצמם. הדבר מעניק להם הילה פטריוטית, כמי ששומרים על הביטחון הלאומי הלבנוני. כמי ששומרים ומיומנים יותר מחיזבאללה בשמירה על איזור הדאחיה ועל הביטחון. הדבר מעניק להם לגיטימציית ייתר לפעילותם בדרום לבנון.
בשנה שעברה פרסמו דוברים ממשלתיים בביירות את מעצר כ-20 "סוכנים ישראלים", לפני המלחמה ואחריה, לאחר מערכה שניהלו כדי לחשוף אותם, כך שהצבא והמשטרה הלבנונים "מאומנים" בלכידת "סוכנים ישראלים". פרשיית ריגול ישראלית-לכאורה היא נכס. אפשר לעשות בה שימוש רב.
אנו נמצאים בתקופה שאינה יציבה, המלווה בזעזועים קשים בלבנון, בסוריה, באיראן, בעיראק, ברשות הפלסטינית, ואיפה לא. בתקופה כזו של חשדנות, גם פרשיות פליליות, לעיתים תמוהות, מתנפחות לממדים גדולים, לאומיים, פטריוטיים, והדבר עלול לקרות גם כאן. כיוון שממשלת סניורה מקורבת מאוד לגרמנים, טיפול מהיר ושקט היה מונע את ההתנפחות הזו, אך, כנראה, זה כבר מאוחר מדי. זה הגיע לתקשורת, וגלגל האוויר החם, הפרשנויות, השמועות, ההמצאות, ההסתה וטענות השווא, מתחיל להתגלגל. כבר היינו בסיפור הזה כל כך הרבה פעמים, והנה הוא חוזר על עצמו שוב.
22.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
יורשה לנו להעיר כאן כי נדמה לנו שמדובר בבחור שלא רק מאוהב בשפה הערבית שאותה הוא יודע על בורייה אלא גם בבחורים ערביים שאולי הם יודעים אותו. מערכת חב"ע.
ורדה צ'צ'יק
עוצר, חיתולים וירי
עד לאחרונה, לפני שהעץ שלפני הבניין ברחוב רש"י 38א בתל-אביב צמח לגובה שמסתיר את כולו, ניתן היה לראות בקלות, סמוך למעקה הגג, מעל מרפסת הקומה השלישית, מגרעת בציפוי ה"שפריץ" שמחפה על טיח ישן ומוזנח. מגרעת שנוצרה על-ידי כדור רובה של חייל בריטי.
זוהי דירת ילדותי המוקדמת, שבה גרה משפחתי בת ארבע הנפשות, בצוותא עם משפחה נוספת בת ארבע נפשות, בדירה בדמי-מפתח, בת חדר וחצי. לא אספר הפעם מסיפורי אימי על ה'עונג' שבדיור המשותף, בשימוש במטבחון המשותף, במקלחת המשותפת וכך הלאה.
גם חבלי המתכת שעל גג הבניין – החבלים לתליית כביסה – היו משותפים; והיה צורך לחשב היטב את שעת ייבוש החיתולים שלנו, כדי שלא תתנגש עם שעת ייבוש החיתולים של משפחת השותפים לדירה.
עוצר או לא עוצר בתל-אביב – אחי (ומלפני שנה, אחי ז"ל, אלי צ'צ'יק), שהיה אז תינוק מרטיב, לא שמע על עוצר וגם אילו שמע – ספק אם היה מתחשב: בהתמלא שלפוחיתו נרטבו חיתוליו. אימי אספה אז כמה מהם, נטלה את קרש הכביסה, שפשפה ושטפה, ושלחה את אבי ז"ל אל-על, אל הגג, כדי לתלותם בעוד השמש זורחת והרוח נושבת, ובעוד הכבסים של תינוקי שותפינו אינם מחכים בתור לייבוש.
הגיגית המלאה בחיתולים רטובים, ריחניים וסחוטים, הוגשה לידיו החסונות של אבי, ולמרות העוצר – עשה את דרכו מהר למעלה. אני אז ילדה בת ארבע, שקטה וזריזה, ממהרת אחרי אבי כדי לשאוף אוויר-גגות ולקחת חלק בחוויית התלייה, שבימים רגילים נהגה אימי לשתף אותי בה: "תני לי את החיתול הזה, יופי, ילדה טובה," ואני הייתי גאה בהגשה המעולה שלי, מנגבת את כפותי הקטנות בבגדי לאחר הגשת כל חיתול וחיתול, ונהניתי לראות אותו ואת הדומים לו מתבדרים ברוח, כדגלים לבנים.
ביום העוצר שבו מדובר לא הסתפקתי בעזרה לאבי, אלא ניגשתי אל מעקה הגג, כדי לגמוע אחרי כמה שעות עוצר ממראות הרחוב. אלא שאף ילד לא שיחק בקלאס או בתופסת, לא בחמש אבנים, לא בסטנגה (בעיטות לשער פיקטיבי של כדורגל) ולא בגוגואים (חרצני מישמש יבשים). עוצר.
חייל בריטי ממושמע, שראה ראש מגיח מבעד למעקה הגג, כיוון אלי את רובהו בכוונה לירות כדי לקטול, ולמרבה המזל – החטיא. איזה פיספוס מבורך! וכאמור – תעיד על כך המגרעת מעל לקומה השלישית.
הזיכרון הזה נשכח ממני, עד לגיל הנערות. מחנה גדנ"ע, אימוני ירייה ברובה צ'כי. אני, נערה מתפתחת במדי חאקי גדולים ממידותיי, מתקרבת יחד עם חברותי אל המטווח, וכבר מרחוק, כשהדי היריות מגיעים לאוזניי, אני פורצת בבכי מטלטל, בכי קורע, ורצה בחזרה למאהל במהירות שלא ידעתי עד אז ומאז שאני מסוגלת לפתח בריצה. אחת המדריכות מיהרה אחרי כדי להרגיע אותי. רק כאשר נרגע הפחד וחזר קצב הנשימה הרגיל, עלה מנבכי הזיכרון שלי אירוע העוצר של גיל ארבע: הגג, החיתולים, הלם הירייה. ועד היום – קולות ירי ודמויי ירי מביאים אותי לידי דמעות וטלטולי סרעפת, שהבגרות והבשלות לימדו אותי להשתלט עליהן במהירה. אך למי שמבחין בהתרגשות – אני שבה ומספרת את סיפור העוצר שלי, ולמי שמתעניין – אני שבה ומראה את המגרעת שבשפריץ.
שדרות בן גוריון בתל אביב תחזורנה להיות שדרות ק.ק.ל – וק.ק.ל דהיום ייקרא על שם אסתר ראב
קבוצה של היסטוריונים בראשות פרופ' פלוץ בן-שחר וד"ר יפתח הגלעדי מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי ליד כביש שש, יחד עם קבוצת משוררים וסופרים שואפי צדק חשובים בתל אביב, עומדים להעביר בוועדת השמות העירונית החלטה להחזיר לשדרות ק.ק.ל את שמן המקורי ולהסיר מהן את שמו של דוד בן גוריון, וזאת לאחר שמחקרים חדשים הוכיחו שהאיש אחראי לפשעי מלחמה רבים בשנים 1947-1949 שבהן פלשה מדינת ישראל למדינת פלסטין, רצחה, כבשה והיגלתה; אילו בן גוריון היה עדיין חי היה אפשר להעמידו לדין בפני הפורומים המשפטיים הבינלאומיים המתאימים במערב אירופה ובפני בתי המשפט הרגילים באנגליה.
הרחוב הנושא כיום את שם ק.ק.ל ייקרא רחוב המשוררת אסתר ראב, וזאת גם בגלל החוב רב-השנים שק.ק.ל חייבת למי שמסרה לה בחיים את עיזבונה החומרי ונותרה ללא אמצעי מחייה סבירים באחרית ימיה; אילו חיתה אסתר ראב עוד כשנה על שמונים ושבע שנותיה היה כספה למחייתה אוזל כליל.
"חדשות בן עזר" תומך כמובן רק בחלקה השני של ההצעה, מה עוד שטרם נמצא לעירייה לוח השיש עליו היה אמור להיות מצויין הבית ברחוב דבורה הנביאה (כיום זלמן שניאור) שבו התגוררה בשנות ה-50 המשוררת אסתר ראב, וזאת מאחר שהשתמשו בכל לוחות השיש של העירייה כדי לרצף את המדרכה ברחוב החדש יונה וולך.
אסתי תירוש: עוד על הנצחה בטרם מות ובטרם עת
בימים אלה שמעתי ב"לונדון וקירשנבאום", בערוץ 10, כי נעורה יוזמה להחזיר עטרתו של רחוב אוסישקין בירושלים, ליושנה (ודווקא מחוגים שוחרי שירה – להב ויקד שם בחור אדמוני מעורכי כתב העת "משיב הרוח"), ולחזור ולקראו ע"ש ר' יהודה הלוי. ובתוך שיחם נמצאתי למדה שאוסישקין עבד שם ברחוב, בבניין הקק"ל (שהיה נשיאהּ), והעניק לעצמו מתנה למלאת לו 70, ויזם המרת שם הרחוב לשמו שלו, בעודו בהחלט, בחיים.
המנחים שאלו, מה רע, אם הוחלף שם הרחוב – ממי שנכסף אל ציון בשירתו ובתפילתו, אל מי שעשה להגשמת העלייה לציון ויישובה, ואף נמנה על מסכלי תכנית אוגנדה?!
השאלה נותרה פתוחה, והנער האדמוני היוקד, הבטיח שעוד נכונו פעולות מחאה בנושא.
לו ירבו מחלוקות שכאלה, בישראל...
אהוד: ובלבד שהן גם תורמות ליחצ"נות של הנוגעים בדבר המתמחים בחימום החמין של שלשום.
רון וייס: רצועת עזה כבר הוחשכה בעבר
סופר נידח שלום,
ישראל פנחסי אינו מרוצה [גיליון 280] מדבריה של ח"כ זהבה גל-און. אז מה בכך? בכל מפלגה תמצא ח"כ או מספר ח"כים שאינם כוס התה שלך. זה לא העיקר. העיקר הוא שכל הנהרות זורמים אל הים וכל הפתרונות המדיניים יתכנסו אל "יוזמת ז'נבה" שאותה יזם, והגשים ח"כ יוסי ביילין, יחד עם אנשי ציבור פלסטינים המקורבים לאבו-מאזן.
תפילת האשכבה שלך ל"מרצ-יחד" היא בטרם זמנה. אתה תתבדה בבחירות הבאות. האשלייה של מפלגת ה"עבודה" כמפלגה חברתית בראשות ה"סוציאליסט" אהוד ברק התפוגגה. הבנים האובדים ישובו בבחירות הבאות הביתה ל"מרצ". רק ל"מרצ" מדיניות שלום ומדיניות חברתית מאוזנת וריאלית. הפאשלונרים מציעים להמשיך במדיניות הכוח שכבר נכשלה בעבר.
להזכיר לקוראים: רצועת עזה כבר הוחשכה בעבר לאחר שצה"ל הפציץ את תחנת הכוח של עזה. זה עזר במשהו? בלי הסכם הפסקת אש כוללת בגדה וברצועת עזה, האש תימשך. אי אפשר להתנגד להפסקת אש, ובה בעת להתלונן שיש ירי.
בברכת שנה טובה, שתהיה זו שנת שלום.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: דבריך, רון, הזויים. בזכות "מדיניות הכוח שכבר נכשלה בעבר" אנחנו עדיין חיים ואין גורלנו כגורל הארמנים ברומאן של פרנץ וורפל "40 הימים של מוסה דאג"!
עורך "מעריב" המתפטר אמנון דנקנר על העיתונות הישראלית:
"לעיתים קרובות מדי יש בעיתונים תערובת ממאירה של בורות, זדון ואג'נדה, וככל שהבחנתי בדברים כאלה, ניכשתי אותם.
"נכון, ערכתי עיתון יותר פטריוטי מהאחרים ונכון גם שפסלתי שערים וראיונות ששימשו כתבים ועורכים בעלי אג'נדה פרו-פלסטינית ואנטי ישראלית. בשביל זה בדיוק אני עורך עיתון 'מעריב' ולא זכיתי לקבל מהיו"ר ערפאת כתב מינוי להיות עורך של ביטאון אש"ף."
"מוסף הארץ", 21.9.07. בתגובה לכתבתם של גידי וייץ ואסתי אהרונוביץ.
שו"ת אליהו הכהן
ברוך תירוש: ירמיהו (בן מיכאל) הלפרין
לאליהו הכהן וליקיריך, ברכות לחתימה טובה, להחלמה שלמה ולבריאות טובה.
סיפורי ארץ ישראל מרגשים אותי תמיד, והפעם על אחת כמה וכמה אני נרגש למראה חזרתך לכתיבה עם פרסום גלגולי שיר 'השבועה' [גיליון 279] על דפי הקונטרס העשיר של אהוד בן עזר הנחרץ ונחוש במשימותיו.
אתה מזכיר בדבריך את מיכאל הלפרין האמיץ שהיה כנראה הראשון בין החלוצים להיכנס לגוב האריות ביפו, וגם לעלות למרומי החרמון, ולהשקיף משם על תל חי ועמק החולה.
בשנת 1950 זכיתי להכיר את ירמיהו הלפרין, בנו של מיכאל, שהגיע ארצה לפי הזמנת בן גוריון והתמנה על ידו ל"מפקד הימי" באילת. ירמיהו הלפרין היה בשנות ה-30 מפקד בית הספר הימי של ביתר בצ'יוויטבקיה, מול רומא באיטליה. שם הם הפעילו לאימונים ספינת מפרשים ענקית, וגם הפעילו מערכת העפלה עד תחילת שנות ה-40, בנפרד ממערכות ההעפלה של ההגנה שפעלו באותה העת וחודשו (בהשתתפותי הצנועה) בשנת 1945.
עם הפסקת פעילותו הימית הוא הצטרף לזאב ז'בוטינסקי בשהותו בפריז יחד עם גולים רבים מרוסיה, ועם הגעת הנאצים עבר איתו לארה"ב ושהה לידו כמזכירו בתנאי מחסור עד מותו של ז'בוטינסקי.
ירמיהו הלפרין היה תמהוני והסתובב באילת הריקה של שנות ה-50 הראשונות במדי קצין ימי לבנים, והתמיד בסיפורי הגולים הרוסיים שז'בוטינסקי שימש להם כראש בפריז, ובתנאי החיים הקשים שהיו מנת חלקם בארה"ב. נחת רוח מועטה היתה להם שם רק בימי הקיץ, כאשר היו מוזמנים על ידי ראש ביתר לשהות במחנה נוער של ביתר בגבעות הקטסקיל'ז, וארוחותיהם היו מובטחות.
האיש לא מצא את מקומו בקרב אנשי "חרות" מהדור החדש, ועם מותו בטרם עת, הוצבה על קברו בנחלת יצחק מצבה מאבן שחם ורודה, בדמות ארון קבורה ימי.
"הייליקער ערד" היה כשר פעם גם לשמאל
אהוד בן עזר שלום רב,
בהמשך לכתבה המרתקת של אליהו הכהן על מקורותיו של הימנון מפלגת "פועלי ציון" "השבועה" (יש לומר את שניהם במלעיל) הערת שולים קטנה.
המקור היידישאי של שבועת "פועלי ציון", שונה במעט מהתרגום העברי. התרגום מזכיר את האימרה המיוחסת לשלונסקי: "תרגום הוא כמו אישה, אם היא יפה היא לא נאמנה ואם היא נאמנה היא לא יפה..." אך לא בכך העניין.
במקור כתוב:
"מיר הייבן די הענט קעגן מיזרח און שווערן
ביי ציון איר פאן, ביי איר הייליקער ערד"
מפלגת "פועלי ציון" הסוציאליסטית-מרכסיסטית-חילונית הדגישה בהימנונה את השבועה ל"הייליקער ערד" ארץ הקודש, ארץ ישראל – ציון – הארץ הקדושה...
בחוגי מפלגות השמאל של ימינו, יורשי "פועלי ציון", לא יעלה על הדעת בכלל להמשיך ולהשתמש במינוח הזה לארץ ישראל – "הארץ הקדושה". המינוח הזה כיום נתפס בשמאל הישראלי כמינוח ימני משיחי שיש להתרחק ממנו. כי הקדושה הרי שייכת אצלם רק לפלסטין הקדושה, ולגבולותיה מעבר לקו הירוק...
נעמן כהן
* * *
מה זה בונסאי?
ברשימתו "זהבה המגמרת" [גיליון 280] כתב ישראל פנחסי על זהבה גלאון: "בגללה מר"צ משולה לבונסאי [מה זה? – אב"ע] פוליטי, כמו עציץ קטן ויפה. שתמיד יישאר קטן, אבל יפה. הוא לא יזיק לעולם, ובאותה המידה גם לא יועיל.
מ. ד-ן, שהוא לנו כאנציקלופדיה וכספר היסטוריה פתוח גם יחד, פתר לנו מיד את השאלה. "בונסאי הוא מדע ואומנות של גידול עצים ושיחים בעציץ." וכל החפץ במידע נוסף מוזמן לגלוש לאתר: http://www.bonsaiart.co.il/whatis.php
* * *
שלום רב ושנה טובה
הזמנה למפגש-שיר לכבוד ספר השירים
"ניווט בגבעות גורל"
מאת: שלמה אֲבַיּוּ
בהוצאת "קשב לשירה", 2007
המקום: חנות הספרים "סיפור פשוט", רחוב שבזי 31, נווה צדק, תל אביב.
התאריך: יום שלישי (בחול המועד סוכות), 2.10.2007. השעה: 7.30 בערב.
הנך מוזמן/ת לבוא וליטול חלק בערב המוקדש לספר שיריי החדש. ניתן יהיה לרכוש את הספר בחנות הנעימה והחמודה ואפילו לקבל אוטוגרף במקום.
הדוברים בערב:
העיתונאי והסופר - יגאל סרנה
מנהל המרכז לחקר הקבלה בבר אילן – ד"ר אבי אלקיים
המשורר והעורך - רפי וייכרט
המשורר והמתרגם, עבדכם הנאמן – שלמה אביו
היתרון שבעריכת ערב ספרותי במקום החביב הזה הוא האווירה האינטימית, החופשית והנינוחה. אם מי מהנוכחים/מהנוכחות ירצה/תרצה למסור רשמים כקורא/כקוראת, לקרוא שיר שמצא בעיניו או להשמיע הערת ביקורת מחכימת פתי – יבוא/תבוא על הברכה. להתראות בשמחות ובתודה מראש על השתתפותך ובידידות – ש.א.
כי נקמה שכזו, נקמת ילדה קטנה, לא ברא השטן
כפר תבור ערש "השומר" איננו קישינייב
ואם יש אינתיפאדה של ערבים ישראליים נגד יהודים, אסור לטאטא אותה מתחת לשטיח כי עם אחוזי הילודה של שני העמים בישראל – הרצחנות רק תלך ותחמיר, ולא ייתכן שאנחנו נחיה כאן במתחמים מבוצרים או כמושבות חסות, והשכנים יעשו בנו ככל העולה על רוחם. הגלות נגמרה! ישנה מדינת ישראל!
זה נשמע נורא, כמעט "גזעני" – אבל אם אנחנו כאן לא נהיה אדונים, לא נהיה.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,586 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
281 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל