חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 284

תל אביב, יום רביעי, כ"א בתשרי תשס"ח, 3 באוקטובר 2007

עם צרופת "הזיתים הדפוקים"

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים).// קרובה להתחיל עונת הדפיקה של הזיתים ועימה גם של מוהלי שמן הזית.

שו"ת אליהו הכהן: "שיכור איז א גוי", תשובה לד"ר עדינה בר-אל.

מרדכי נאור: כהד"ם (כבר היו דברים מעולם), כבר בפעם הראשונה של פולמוס השמיטה ניצבו רבנים אשכנזים וספרדים משני צידי המתרס.

פולמוס הרצח בכפר תבור: יעקב פדהצור: אנחנו משדרים חולשה אדירה מול ערביי ישראל. // יואב אהרוני: פרנויה דו-צדדית.

יוסי גמזו: סוֹף תִּשְרֵי בֵּין אַרְבֵּל לְרָמַת הַגּוֹלָן.

פולמוס הקוראן: נעמן כהן: הקוראן – מיין קאמפ – ועובדיה יוסף.

שמו של רחוב אבן גבירול בתל אביב יימחק לאחר שנתגלה כי היה פדופיל.

ד"ר גיא בכור:  אחמדינג'אד בעיר הגדולה, חזר נעלב מביקורו בניו-יורק: "אני טרוריסט?"

אורי פז: השופט אחי אנוכי? // על קטנוע נוסעים 2 שמנים מלבד הכלב.

אמנון הולצמן: להלן עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר.

הסופר הנידח בקלמניה של ילדותו. // נורית יובל: אדון מטלון (פרק מרומאן).

ניצה וולפנזון: בילוי של חג – או שכספיר ופופיי בחמישה שקלים.

צהריים לשניים ב"אידי" אשדוד ב-329 שקלים כולל התשר.

מאיר ריבקין: לבצע בשמנו ניבזויות על מנת לשמור על יישובים לא חוקיים.

אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, סוף.

SILENCE IN SYRIA, PANIC IN IRAN, Written by Dr. Jack Wheeler

אהוד בן עזר

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו.

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטריה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב. 

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

[פורסם במוסף השבועי של "הארץ", בשם "הזיתים הדפוקים", במדורה של נירה רוסו ביום 7.11.03, בלי הקטע האחרון. הנוסח המודפס במוסף נשלח לנמעני "חדשות בן עזר" בנפרד כדי שיהיה אפשר לשלוח אותו לחברים בחו"ל שאין להם אפשרות לקרוא עברית באי-מייל או בוורד; או להדפיסו ולתלותו על הקיר במיטבח בעת הכנת הזיתים הירוקים. אין בעייה לקרוא בו על-ידי הגדלה בזום].

קרובה להתחיל עונת הדפיקה של הזיתים

ועימה גם של מוהלי שמן הזית

"מחירי שמן הזית האיכותי מייצור מקומי צפויים לעלות בחודשים הקרובים בכ-20% ולעמוד על 40-50 שקל לליטר. הסיבה לייקור היא יבול דל של זיתים השנה. תוצאה של החורף השחון והאביב החם. בישראל 200 אלף דונם של מטעי זיתים, ו-90% מהם משמשים לייצור שמן. לפי אומדני מועצת הזית, 15 אלף טונה זיתים יימסקו השנה, ומהם ייוצרו כ-3,000 טונה שמן בהשוואה ל-9,000 טונה אשתקד. שמן הנמכר בזול הוא על פי רוב מזוייף, או שתוקף השיווק שלו פג." ("הארץ, "דה מארקר", 30.9.07).

על כך יש לנו להעיר כמה הערות.

כידוע עונת היבול של הזיתים היא סירוגית. שנה יבול גדול ושנה יבול דל מאוד. השנה שעברה היתה שנת יבול מבורכת ולכן רק טבעי שהשנה הזו תהיה דלה וזאת לא בגלל פגעי הטבע. סיפר לנו בעל כרם זיתים שהשנה הוא מהסס אם למסוק את עצי הזית שלו. מחיר בואה של המוסקת, מכונת הניעור של עצי הזית, הוא אלף שקלים ועוד 25 שקלים לכל עץ. הוא מתכוון לערוך אומדן של היבול כדי לדעת אם הוצאות המסיק יכוסו. כמובן, עליו לקת גם בחשבון שמחירי השמן יעלו.

ואולם, מחירי השמן האיכותי (שלפי נסיוננו רב-השנים לא תמיד הוא טוב יותר משמן רגיל שאצירתו פשוטה יותר, כמו אצל הדרוזים) הם גם כיום בסביבות ה-40 עד חמישים שקל לליטר. אז מה, יקחו 60-70 שקל לליטר? לא נשמע מסחרי.

כפי שקראנו וגם שמענו ממקורות אחרים, יבול הזיתים השנה יהיה שליש מזו שלפניה. מצד שני גם לפני שנה לא הדביק ייצור שמן הזית את התצרוכת הארצית בישראל. ובכל זאת חל נס השמן והוא לא חסר. כיצד?

מיוון, איטליה וספרד כבר לא כדאי לייבא שמן זית, אפילו מאיכות נמוכה, כי מאז נכנזו לגוש היורו השמן המיובא יקר יותר מכל שמן זית מקומי.

אז מה עושים?

מוהלים!

והשנה יצטרכו למהול שלוש פעמים יותר בכמות משמהלו, אם בכלל, בשנה שעברה.

אגב, אנחנו כבר קנינו בשוק לפני כשבועיים זיתים ירוקים, דפקנו אותם וממחרת כבר התחלנו לאכול אותם בתאווה משונה שהיא בעינינו טעמה של ארץ-ישראל. אמנם, לא כדאי לקנות עכשיו את כל הכמות לדפיקה, כי בעוד חודש ואפילו חודש וחצי הזיתים רוויים יותר שמן, ועדיפים תמיד הקטנים יותר.

שו"ת אליהו הכהן

"שיכור איז א גוי"

לד"ר עדינה בר-אל שלום,

לשיר שביקשת את מילותיו ביידיש יש שמות אחדים ונוסחים אחדים.

שני השמות המפורסמים ביותר שלו הם: האחד – "דער ייד אין בית המדרש" ("היהודי בבית המדרש"). תחת שם זה הקליט אותו החזן מרדכי הרשמן בחברת "קולומביה" לפני כשבעים שנה. זהו הביצוע הנפוץ ביותר של השיר בעולם היהודי, ובנוסח זה השתגר גם בפי זמרים אחרים ששרו אותו.

השם השני הוא "שיכור איז א גוי" ("השיכור הוא גוי").

גם לתמליל השיר יש גרסאות אחדות. הנוסח שבידי שונה כבר בשורה הראשונה שלו מן הנוסח שהבאת במכתבך: במקום קרעטשמע, בעברית – פונדק, מופיע אצלי שענקל, שענק בעברית – מסבאה, בית מרזח.

לפנייך ארבעת הבתים של השיר בשפת יידיש:

גייט אַ גוי אין שענקל אריין,

טרינקט ער אויס א גלעזעלע וויין.

אוי, אוי, אוי!

שיכור איז אַ גוי!

שיכור איז ער

טרינקען מוז ער

ווייל ער איז אַ גוי.

גייט אַַ ייד אין בית המדרש אריין,

כאפט ער אַ קדושה, אַ בָּרְכוּ אריין,

אַ מנחה אריין, אַ מעריב אריין.

אוי, אוי, אוי,

ניכטער איז אַ ייד

ניכטער איז ער

דאוונען מוז ער

וייל ער איז אַ ייד.

געט אַ גוי פון שענקל ארויס,

שלאגט ער און פאטשט אַ פאר יידעלעך אויס.

אוי, אוי, אוי!

שיכור איז אַ גוי!

שיכור איז ער

שלאגן מוז ער

וייל ער איז אַ גוי.

גייט אַ ייד אין צום רב'ן אריין,

כאַפט ער אַ דרשה, אַ זמר אריין,

אַ ניגון אריין, אַ טענצל אריין.

אוי, אוי, אוי,

ניכטער איז אַ ייד

ניכטער איז ער

זינגען מוז ער

וייל ער איז אַ ייד.

בנוסח המושר ע"י החזן הרשמן, הנוסח שונה במקצת:

הפתיחה של כל בית היא: גייט דער, במקום גייט אַ. בבית השני, בשורה השנייה, מופיע כעין רצ'יטאטיב חזני: כאַפט ער דאָרט אַ מינחה'לה אריין, אַ קדושה'לה אריין, אַ ברכו'לה אריין, אַ פרק משניות אריין. וכן בבית השלישי השורה השנייה היא: קלאפט ער די יידן, די פענסטער אריין, די שויבן אריין...

לשאלתך האם שירו של ביאליק "יעקב ועשו" הוא תרגום מדויק או עיבוד של השיר ביידיש, התשובה היא: עיבוד בעקבות המקור. תוכלי להבחין בכך בנקל על ידי השוואה לנוסחו של ביאליק המובא להלן. טביעות אצבעותיו של ביאליק ומגע הקסם שלו בניב העממי, ניכרים גם בשירים "היא יושבה לחלון" ו"תאמר אהיה רב", שאף אותם עיבד בעקבות שירי עם ביידיש וכינסם בחוברת הקטנה "משירי עם" שיצאה בהוצאתו, הוצאת "מוריה" (אודיסה, תרע"ז). לא ביאליק אלא א' ז' בן ישי הוא שפירסם לראשונה את השיר "יעקב ועשו" בשנת תרפ"ג (1923) לאחר ששמע אותו מפי ביאליק ונצר אותו בזיכרונו. פרטים על כך ראי ב"שירים" – המהדורה המדעית של שירי ביאליק, כרך ב', בעריכת דן מירון ואחרים.

השיר "דער ייד אין בית המדרש" לא נכלל באוסף של מארק וגינזבורג "ייברייסקה נרודנייה פייסני" ("שירי עם יהודיים") שיצא במוסקבה בשנת 1901, שממנו שאל, ככל הנראה, ביאליק, את המקור וההשראה לשירים "היא יושבה לחלון" ו"תאמר אהיה רב".        

יעקב ועשו

עֵשָׂו מַשְׁכִּים לְבַית הַמַּרְזֵחַ,

חָבִית מַשְׁקִים מִפִּיו תִּתֵּן רֵיחַ.

אוֹי, אוֹי, אוֹי

אוי לְעֵשָׂו גּוֹי!

כּוֹסוֹ – חַיָּיו,

לִשְׁתוֹת חַיָּב,

כִּי עַל כֵּן הוּא גּוֹי.

יַעֲקֹב מַשְׁכִּים לְבֵית הַתְְּפִלָּה,

נוֹתֵן לְיוֹצְרוֹ שֶׁבַח וּתְהִלָּה.

הוֹי מַה טוֹב

חֵלֶק יַעֲקֹב!

אֶל צוּר חַיָּיו

לְהוֹדוֹת חַיָּב,

כִּי שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

עֵשָׂו חוֹזֵר לְבֵיתוֹ בַּלָיְלָה –

אוֹי לָה לְאִשְׁתוֹ מֵאֶגְרוֹף יָד בַּעְלָה.

אוֹי, אוֹי, אוֹי,

אוי לְעֵשָׂו גּוֹי!

זְרוֹעוֹ – חַיָּיו,

לְהַכּוֹת חַיָּב,

כִּי עַל כֵּן הוּא גּוֹי.

יַעֲקֹב חוֹזֵר בָּעֶרֶב אֶל נָווֹ,

אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מְשַׂמְּחִים לְבָבוּ.

הוֹי, מַה טוֹב

חֵלֶק יַעֲקֹב!

בָּנָיו – חַיָּיו,

לְגַדְּלָם חַיָּב,

כִּי שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

בעקבות השיר ביידיש, ולאותו לחן, חוברו שירים אחדים בעברית, ביניהם "שיר היין" של יצחק לבני (ציגל), איש העלייה השנייה, הפותח במילים: שותה אדם כוס יין אחת...

בברכת חג שמח,

אליהו הכהן

מרדכי נאור

כהד"ם (כבר היו דברים מעולם)

כבר בפעם הראשונה של פולמוס השמיטה ניצבו רבנים אשכנזים וספרדים משני צידי המתרס

(המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ" ב-13 בספטמבר 2000, ערב שנת השמיטה הקודמת, תשס"א, וכותרתו היתה: "הרב קוק לא היה הראשון". המאמר עודכן במיוחד לפרסום זה)

בפולמוס הנוכחי אודות השמיטה מוזכר כי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוא שקבע את הסדר מכירת הקרקעות לנוכרי, לקראת שנת השמיטה תר"ע (1909/10). זה נכון, אולם הוא לא היה הראשון.

ראשיתה של הפרשה בשנת 1888, לקראת שנת השמיטה תרמ"ט. באותה תקופה היו בארץ-ישראל תשע מושבות רכות לימים, בנות עשר שנים לכל היותר. חקלאיהן, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות-דעת רבנית כיצד לנהוג בנושא שעלה לראשונה "לאחר אלפיים שנה". במאמר מוסגר ייאמר, כי כבר ב-1881, כאשר היתה רק מושבה אחת, פתח-תקווה, התעורר הצורך להתמודד עם בעיית השמיטה, וכיוון שלא נמצא לה פתרון, גרם הדבר – לצד סיבות אחרות – לנטישת המושבה).

בתחילת 1888 התלקח הפולמוס בכל עוזו. חובבי-ציון, שתמכו במספר מושבות בארץ, וכן גם פטרון המושבות הברון רוטשילד (שהיה אדם דתי), חיפשו פתרון, שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר (משום שבמהלך שנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שלאחר מכן). רבני ירושלים החרדים, הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה. הרבנים הספרדים בירושלים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו לקולא, אך חששו לפעול לבדם.

הפתרון הושג הרחק מגבולות הארץ. ביוזמת רוטשילד וחובבי ציון, פירסמו שלושה רבנים נודעים במזרח אירופה, הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מוורשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, ואליהם הצטרף, באגרת נפרדת, אחד מגדולי הרבנים בדורו, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. ארבעת הרבנים סייגו את ההיתר במספר סייגים, ביניהם שמדובר רק לשמיטה הקרובה, והמכירה לנוכרי תיעשה רק לגבי שדותיהם של יהודים עניים, ועל העשירים לקחת פועלים לא-יהודים. בצורה מעורפלת הם כרכו את ההיתר בהנחיית רבני ירושלים, אך רוב איכרי המושבות ראו בו היתר לכל דבר והתוצאה היתה שהם הסכימו לעבד את אדמותיהם בשנת השמיטה.

עתה אזרו הרבנים הספרדים אומץ ואישרו את היתר מכירת הקרקע לנוכרי. אליעזר בן-יהודה הביא את הדברים בתוספת מיוחדת בעיתונו הצבי ב-23 במרס 1888. לא ידוע על איומים או חרמות על הרבנים הספרדים, אך יש לזכור כי הם העזו לעשות את הצעד המכריע רק לאחר שהיו להם תימוכין של ארבעה רבנים אשכנזים נודעים מרוסיה ומפולין.

אגב, מי שנבהל מהאפשרות שהעבודה החקלאית היהודית תושבת לשנה שלמה היה השלטון התורכי. הפאשא של ירושלים, מחמד רעוף, שלח מכתב לראשון לציון פאניז'ל, ובו הביע את החשש שהדבר עלול לגרום נזק להכנסות הממשלה. הוא ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי דת היהודים."

הרבנים דיסקין וסלאנט, ואיתם רבנים אשכנזים נוספים, הוציאו בימים הראשונים של שנת השמיטה (אוקטובר 1888), "קול מהיכל" – קול-קורא, שהיה בבחינת "צו לאסור על הקולוניסתים [איכרי המושבות] כל עבודה בשדה האסור בשביעית, בלא שום הוראת היתר כלל וכלל." העוברים על האיסור הוזהרו שמדובר בעוון חמור שכבר "הסב לנו חורבן בית קדשינו ותפארתינו, וכל איש יודע היעודים הטובים המובטחים לנו בשמירת שנת השמטה."

הרבנים הספרדים לא הצטרפו לאגרת הנ"ל ועמדו על דעתם כל אותה שנה. הם אף לא ביקשו להצטדק על מתן ההיתר והמשיכו לדבוק בהסדר מכירת הקרקע לנוכרי גם בשנות השמיטה הבאות.

בפועל קיבלו רוב המתיישבים במושבות הראשונות את הסדר השמיטה, אך היו כמה יוצאים מן הכלל: המושבה מזכרת בתיה, כאיש אחד, שמרה על השמיטה בתמיכת רבני ירושלים, ונגד דעת הברון רוטשילד, שזעם מאוד. פקידיו הפסיקו לאיכרי המושבה את התמיכה ופעלו נגדם בכל דרך אפשרית. גם חלק מאיכרי פתח תקווה לא עבדו בשנת השמיטה. הפתעה גדולה נכונה בנושא הנדון במושבה הקטנה גדרה. דווקא היא, שמייסדיה היו הביל"ויים הצעירים והחופשיים,  הצטרפה למקפידי השמיטה. הדבר נבע מנאמנותם של הגדרתים למורם ומיטיבם יחיאל מיכל פינס, שהיה אדם דתי ותמך בקיום מצוות השמיטה. לאחר לחץ של חובבי ציון הרוסיים, שתמכו בגדרה מבחינה כספית, חזרו בהם הגדרתים ויצאו לשדות באמצע שנת השמיטה.

לקראת השמיטות האחרונות נעשים מדי פעם ניסיונות לסגת מההסדרים שהושגו ואף הרבנות הראשית כמעט ש"התקפלה" בעניין. פסיקת כמה מגדולי הרבנים הספרדיים בימינו, ובראשם הרב עובדיה יוסף, בזכות "היתר השמיטה" מוכיחה כי מה שהיה הוא שיהיה. אגב, רוב הרבנים האשכנזים בארץ מצאו דרכים להקל בשמיטות הבאות, לאחר תרמ"ט, עד שבא הרב קוק (שעלה ארצה ב-1904), ולקראת שמיטת תר"ע קבע הלכות שהחזיקו מעמד כמעט מאה שנה.

מה חבל שממשיכיו אינם מגלים את החזון ואת גדלות הנפש שלו.                                                       

פולמוס הרצח בכפר תבור

יעקב פדהצור

אנחנו משדרים חולשה אדירה מול ערביי ישראל

צודק הילל וויס [גיליון 283] כאשר הוא כותב שהגענו למצב של התבדלות גמורה מול הערבים. כאשר נסראללה אומר שימינו כאן ספורים הוא לא מתכוון שניצחון צבאי מוחץ על ישראל ממשמש ובא. הוא יודע שאנחנו אוסף של גרוטאות, חסרי הבנה בכל מה שקשור לריבונות ושלטון. אנחנו משדרים חולשה אדירה מול ערביי ישראל וסופה של מדיניות זו שתביא לחיסולה של ה"יישות הציונית". מה שקרה בכפר תבור זה רק מקרה אחד. מה עם עם כל אותם אנשי עסקים שמשלמים דמי חסות לבדואים בדרום? מה עם כל החקלאים שחיים בטרור מוחלט (שי דרומי...), מה עם חברי הכנסת הערבים שבכל מדינה נורמלית היו עפים מהכנסת בשל התבטאויות הרבה פחות חמורות. בעל בית אמיתי לא גר בישוב מגודר עם 24 שעות שמירה. די לטוס בשמי הארץ כדי להיווכח מי הוא בעל הבית האמיתי של ארץ ישראל. בכל מקום בעולם, ועל אחת כמה וכמה במזרח התיכון, כבוד (Respect) הוא דבר חשוב. מי שמאבד את הכבוד כלפיו משול לטרף קל וטרף קל מזמין את אותה מלחמה נוראה שהילל וויס מציין במכתבו.

יואב אהרוני

פרנויה דו-צדדית

תשובה לאסנת רז ול"אזרח מודאג" ("חדשות בן-עזר" 283) בעניין ה"רצח" בכפר תבור.

כאשר כתבתי בתגובתי הראשונה ("חדשות בן-עזר" 282) כי ההאשמה ברצח מכוון של ילדה יהודייה בידי צעיר ערבי בתאונה בערב יום הכיפורים משולה להשלכת גפרור דולק בשדה קוצים – בדיוק לפרנויה הזאת כיוונתי. הפרנויה מצויה בשני הצדדים: הצעיר הערבי הטוען כי "הפחידו אותו וזרקו עליו אבנים," ניזון מהפרנויה המצויה ברחוב הערבי, בין אם באמת זרקו עליו אבנים ובין אם לא.

עדותה של אסנת – מפי בנה, שירד ברולר-בליידס לכביש עכו-צפת – על נהיגה פרועה של נהגים ערבים, בלווית מוזיקה (ערבית בוודאי) בקולי קולות – משקפת פרנויה זאת ברחוב היהודי. חלק ניכר מהתנועה בכביש זה בכל ימות השנה הוא של נהגים ערבים. חלקם אכן נוהגים בצורה פרועה. אין לנהגים אלה שום סיבה להפחית מתנועתם ביום כיפור או לנהוג בצורה שונה. הניסיון לייחס להם התגרות מודעת בציבור היהודי, שאינו נוהג בכלל להימצא על הכביש ביום כיפור, הוא ביטוי לפרנויה הזאת בדיוק. אגב, האם אסנת היתה מעלה בדעתה להרשות לבנה לנסוע ברולר בליידס חדשים על הכביש הסואן הזה בימים אחרים?

גם עדותו של האזרח המודאג על "כל האמת" ביחס למה שאירע בכפר תבור בערב יום כיפור משקפת את הפרנויה הזאת, משני צידי הרחוב, דרך תיאור של אמת סובייקטיבית. האם נהג האופנוע, שנהג בפראות והסתובב פתאום וברח, לא היה נפחד? אם גם הוא התכוון לדרוס, מדוע לא עשה זאת?

במקום להזין את מדורת הפחד משני הצדדים זה מזה, עלינו להתבונן במציאות על קשייה ולנסות להפיג פחדים מדומים ולא ללבותם. דווקא אוכלוסיית הבדווים בצפון, על כל שבטיהם, כולל שיבלי, רואה עצמה קשורה למדינת ישראל ומשתלבת בה הרבה יותר מאוכלוסיות ערביות אחרות. לא במקרה, באירועי אוקטובר 2000, הבדווים בגליל לא השתתפו במהומות שאליהן נגררו כפרים ועיירות שלמים בגליל ובוואדי ערה.

הידיעה מהיממה האחרונה, כי המשטרה ופרקליטות מחוז הצפון מנסים להאשים את הצעיר הבדווי ברצח, ולא בהריגה או גרימת מוות ברשלנות, מעידה על היסחפות של גופים אלה אחר קול המון מהסוג הנחות ביותר. הטענות שלפי המסופר מנסה המשטרה להצדיק בהן את ההאשמה הזאת הן מגוחכות ואינן מחזיקות מים. אני בטוח שהן יתפוגגו לפני הגשת כתב האישום למעשה.

יוסי גמזו

סוֹף תִּשְרֵי בֵּין אַרְבֵּל לְרָמַת הַגּוֹלָן

סוֹף תִּשְרֵי בֵּין אַרְבֵּל לְרָמַת הַגּוֹלָן:

בֵּין עַנְפֵי הַדְּקָלִים וְהַפִיקוּס

צִפֳּרִים מַשְכִּימוֹת מַשְחִיזוֹת בְּקוֹלָן

אֶת הָאַרְיָה שֶתֵּכֶף יָפִיקוּ.

בַּכְּרָמִים – קָבַּרְנֶה סוּבִינְיוֹן וּמֶרְלוֹ

נִבְצָרִים נִבְצָרוּת מְתֻגְבֶּרֶת

וְזוֹ לֹא נִבְצָרוּת שֶל נָשִֹיא שֶכְּבָר לֹא

מְכַהֵן, זֶה בָּצִיר לְתִפְאֶרֶת.

בֵּין צַמְּרוֹת הַזֵּיתִים – הַמָּסִיק, כָּךְ נוֹדַע,

מִתְקָרֵב בְּבִטְחָה לֹא נִרְתַּעַת,

כִּי טוֹב אָמְנָם שֵם טוֹב מִשֶּמֶן טוֹב אֲבָל, עֻבְדָּה:

לַשֶּמֶן כָּאן יֵש לֹא רַק שֵם, גַּם טַעַם.

וְיַלְדֵי קִבּוּץ גְּשוּר נִלְפָּתִים כְּבִצְבָת

אֶל שְֹרִידֵי סוֹף הַחֹם שֶהַקַּיִץ דּוֹחֶה

וְזוֹכִים בִּבְרֵכַת-הַשְֹּחִיָּה לְמִצְוַת

כָּל הַקּוֹדֵם – שֹוֹחֶה.

וּמֵרָמוֹת עַד אַלְמָגוֹר וְעַד חַד-נֵס לֹא

תִמְצָא בַּצִּימֶרִים מָקוֹם שֶלֹּא הֻזְמַן

וְאַחְמָדִינָגָ'אס יָכוֹל עוֹד לְנַגֵּ'ס לוֹ

בָּאוּ"ם שִדּוּר חוֹזֵר שֶל חִרְתּוּתֵי הָמָן  -

אַךְ בַּכִּנֶּרֶת מִשְתַּכְשֵךְ עַם יִשְֹרָאֵל

בַּהֲמוֹנָיו בֵּין חוֹף לַבְנוּן לְחוֹפֵי טְבֶרְיָה

בֵּין מַנְגָּלִים וּפִינְגָ'נֵי קָפֶה עִם הֵל

וַחֲתִיכוֹת חוֹשְֹפוֹת אֶת שְלַל הַפִּיקַנְטֶרְיָה.

וְהוּא זוֹלֵל בִּמְלוֹא חוּשָיו וּמְלוֹא מִרְצוֹ

בְּמִין בֻּלְמוֹס שֶל תַּאֲבוֹן-חַיִּים בּוּלִימִי

כָּל פִּנַּת-חֶמֶד שֶצּוֹפְנִים נוֹפֵי אַרְצוֹ

בָּהּ הַפֶּסִימִי נֶאֱלָץ לִהְיוֹת אוֹפְּטִימִי.

כִּי בַּחֲמַת-גָּדֵר תּוֹר מַבְרִיאִים אָרֹךְ

וּבֵין אוֹרְטַל לִשְנִיר פָּרוֹת רוֹעוֹת בָּאָחוּ

וּבַצָּפוֹן שוֹתְקִים הַסּוּרִים עַל הַבְּרוֹךְ

שֶהֵם חָטְפוּ, כִּי אִם יוֹדוּ בּוֹ – יִסְתַּבָּכוּ...

וּמֶלְצָרֵי הַמִּסְעָדוֹת מְלֵאִים בְּתֶשֶר

כְּמוֹ מַחְבָתוֹת אוֹרְחֵי עֵין-גֵּב – בִּשְלַל דָּגִים

וִימֵי הַחֹל הוֹפְכִים בְּכֵּף לִימֵי הַגֶּשֶר

שֶהֵם כַּיּוֹם תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶל הַחַגִּים.

וּמֵאַרְבֵּל עַד מִדְרוֹנֹות וָאדִי חָמָאם

כְּמוֹ בְּמוֹפָע מַרְהִיב שֶל הָבָה וְנָחוּלָה

רוֹאוֹת עֵינֵי הַטַּיָּלִים אֵיךְ בִּמְרוֹמָם

כְּבָר עֲגוּרִים דּוֹאִים מִגְּדוֹת שְמוּרַת הַחוּלָה

וּבְדַרְכָּם אֶל הַדָּרוֹם, בְּשַיָּרוֹת,

כְּמַשְגִּיחֵי-כַּשְרוּת בּוֹדְקִים הֵם, תָּו לְתָו,

אִם נִצָּבִים הַחֲצָבִים כִּצְחוֹר נֵרוֹת

שֶל הַבְדָּלָה בֵּין סוֹף הַקַּיִץ וְהַסְּתָו.

הַקַּיִץ תַּם אַךְ לֹא נִשְלַם וְהוּא אוֹרֶה

אֶת דְּבַש-הָאוֹר כְּפִיו הַלַקְקָן שֶל יֶלֶד

וְעַל שְֹדוֹתָיו פְּרוּשִֹים, בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹרֶה,

שָמַיִם מֶשִי כְּטַלִּית שֶכֻּלָּה תְכֵלֶת.

עוֹד מְעַט קָט יַשִּיר הַנּוֹף אֶת שַלַּכְתּוֹ

וְהָאֲוִיר יִטְהַר בְּלִי שוּם דֵּאוֹדוֹרַנְטִים

מִטִּפּוֹתָיו, וְיִתְחַשֵּק כָּל-כָּךְ לַחְטֹא

בְּאֵיזֶה סוּטוּל זַ'ק פְּרֶבֶרִי וְרוֹמַנְטִי.

אַךְ גַּל-הַחֹם, כְּמִין עַסְקַנְצִ'יק מִפְלַגְתִּי,

לֹא מְמַהֵר מֵעַל כִּסְאוֹ לְהִפָּרֵד פֹּה

וְהוּא מַתְרֶה: "בַּחֹרֶף עוֹד תִּתְגַּעֲגְעוּ לְלַהֲטִי

כְּשֶכָּל גּוּפְכֶם, קָפוּא כְּגֶ'לִי, יִתְרָעֵד פֹּה."

וְרַק הַסְּתָו, כְּמִין שִֹיחַת קוֹלֶקְט בְּ"בֶזֶק"     

סָח עַל חֶשְבּוֹן חֲמַת הַקַּיִץ הַקָּנוּט:

"אַל תִּתְרַגְּשוּ כָּאן מֵהַשְּוִיצֶר חַם-הַמֶּזֶג,

אֲנִי אַגִּיעַ,

רַק חַכּוּ בִּסְתָוְלָנוּת..."

פולמוס הקוראן

נעמן כהן

הקוראן – מיין קאמפ – ועובדיה יוסף

 "אחד" (לשון הזלזול אינה מדרכי זה רק ציטוט מדבריו) ידידיה יצחקי טוען שאני מצטט  "מכלי שני או שלישי", ובכן, לפני הכל הייתי ממליץ גם למר יצחקי לצטט ע"פ התרגום החדש והמדויק יותר של אורי רובין, שהינו ברור ומובן בהרבה מהשפה הארכאית של ריבלין. [גיליון 283].

אכן, צודק מר יצחקי. הגזענות הערבית-מוסלמית מופנית לא רק נגד יהודים, אלא גם כנגד נוצרים. על-פי התפיסה הערבית-המוסלמית הגזענית, שעושה דה הומניזציה לבני אדם על-ידי הפיכתם לחיות, גם הנוצרים נתפסים כקופים וכחזירים. ההבדל הוא בכך שגורל היהודים מר יותר. רק נגד היהודים (הקופים) נאמר: סורה 7 פסוק 167 "ריבונך הודיע כי עד יום תחיית המתים לא יחדל לשלח בהם (היהודים) אנשים אשר ילחצום ויענום". (תרגום רובין). 

פירושו של מר יצחקי ש"אלוהי ישראל (ולא אללה) הוא זה שיגרום לחוטאים מבין היהודים לסבל רב, לעינויים ולהשפלה." – הוא פשוט אווילי. לפי האיסלם אין דיכוטומיה בין שני אלים, אלוהי ישראל  לעומת "אללה". "אללה" הערבי-מוסלמי, אלוהי מוחמד, הוא האל היחידי, והוא-הוא לפי האיסלם גם אלוהי ישראל.

לא פחות אווילי הוא ההבדל שעושה מר יצחקי בין יהודים אורתודוכסיים ליהודים רפורמיים. גם האורתודוכסים שומרי השבת נתפסים על-ידי הקוראן כופרים ככל השאר. לא רק מר יצחקי (ואני) ראויים לעינויים כמחללי שבת, אלא כל היהודים ראויים לכך. שהרי היהודים הם כמו חמור (עוד אקט של דה הומניזציה) שקיבל את התורה אך לא מבין אותה. ולכן דינם מוות: סורה 62  פסוק 5 – "אלה אשר הוטענה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים אשר כמותם, המכחישים את אותות אלוהים. אלוהים לא ידריך את קהל בני העוולה." פסוק 6 – "אֱמור, הוי היהודים אם תטענו כי רק אתם מכל האנשים ידידיו האהובים של אלוהים, כי אז קוו למות, אם אמת בפיכם." פסוק 7 – "אך הם לעולם לא יקוו לכך, בשל כל אשר עוללו ידיהם זה כבר, ואלוהים יודע מי הם בני העוולה." פסוק 8 – "אֱמור, המוות אשר תנוסו מפניו השג ישיגכם." (תרגום רובין)

גם מר יצחקי, גם אני, וגם עובדיה יוסף משולים לחמור... התורה האמיתית היא רק האיסלם. 

את הפסוק "והיו שפלים", סורה 9 פסוק 29, מפרש יצחקי כ"תקנה שאוסרת על פגיעה פיזית ב"אנשי הספר". נו באמת. הפסוק הזה שימש בסיס לחוקי "בני החסות" הגזעניים שבאיסלם. על פי הפסוק הזה, על היהודים, הנוצרים, והשומרונים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי. עליהם לשלם מס  גולגולת, "ג'יזיה". נאסר עליהם לרכב על סוס או גמל. הם חייבים ללבוש לבוש בצבע מסוים, יהודים-צהוב, (זה היה הבסיס ההיסטורי לטלאי הצהוב – אות הקלון) שומרונים – אדום,  ונוצרים – כחול. וחלים עליהם שאר חוקי השפלה מזעזעים. (הדרוזים, למשל, דינם ככל הכופרים שאינם "עמי הספר" והם ואינם זכאים לתנאי ההשפלה של "בני החסות", אלא לעקרון "דין מוחמד בסייף").

 לאימרה הגזענית של מוחמד בחדית' לפיה יש להשמיד יהודים כתנאי לגאולה ולבוא יום הדין אין מר יצחקי כלל מתייחס. הוא רק מציין ובצדק שהחדית' אינו בקוראן. אבל מה לעשות, בניגוד למר יצחקי, החמאס שם את הפסוק הזה מהחדית' כעיקר בתוכניתו המדינית לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.

יש לזכור כי מוחמד אמר: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים!" – ועשה טיהור אתני בערב. טרנספר, רצח הגברים, ומכירת הנשים והילדים לעבדות. עד ימינו על-פי החוק, "ערב" חייבת להיות נקייה מיהודים. יהודי יכול לחיות היום בגרמניה. יהודי יכול לבקר בבאבי יאר, בטרבלינקה, ובאושוויץ – אך יהודי אינו יכול להציג את כף רגלו בגיא ההריגה שבאל-מָדינה. ינסה נא אולי מר יצחקי לבקר שם. אם יצליח, יאשש את דבריו. 

במקום להתייחס לטקסט עצמו, הן בקוראן והן ב"מיין קמפ", מתייחס מר יצחקי לאמרות בתלמוד ולעובדיה יוסף. ההשוואה אינה כלל במקומה. הקוראן לפי האיסלם הוא דברי "אללה" עצמו. ומוחמד לפי האיסלם הוא סמכות מוסרית שלעולם אינה טועה. (בדומה להיטלר על-פי התפישה הנאצית, ובשונה מהיהדות שלפיה אפילו משה רבנו חטא). ואפילו אם נאמרו דברים חמורים על-ידי חכמים (אדרבא, יעשה נא מר יצחקי השוואה) – משקלם אינו זהה, וודאי שאין חובה לקבלם. בטוחני שמר יצחקי יראה אמרות רבות כגזענות, אולם יתכבד נא מר יצחקי ויביא  תגובה (ולו תגובה אחת) מערבי-מוסלמי אחד, שיעיד שהוא רואה באימרות הנ"ל של מוחמד גזענות ולא מופת מוסרי. 

אתגר למר יצחקי. לפי דברי מוחמד, היהודים הם קופים, חזירים, וחמורים, שיש לענותם להשפילם ולהשמידם. הבה יביא נא מר יצחקי פסוקים קשים יותר מ"מיין קמפ". על מנת לאשש את תורתו שאין מקום להשוואה. 

לסיכום: בפרפרזה על דברי מר יצחקי שכותב "הבה נחזור לדברי אמנון קפליוק: צריך להיות מלא משטמה כלפי האסלם כדי לערוך משוואה נואלת כזאת, בין הקראן ל'מיין קאמף'. צריך גם להיות בור ועם הארץ, אם לא חצוף, גס רוח ומסלף מדעת."

אומר רק כך: מי שאינו מבין את שני הטקסטים (משום-מה נדמה לי שמר יצחקי לא קרא כלל את הטקסט הרלבנטי ב"מיין קמפ") צריך להיות בור ועם הארץ, אם לא חצוף, גס רוח ומסלף מדעת, וד"ל.

שמו של רחוב אבן גבירול בתל אביב יימחק

לאחר שנתגלה כי המשורר היה פדופיל ולכן הרחוב ייקרא מעתה על שם המשוררת אסתר ראב שגם היא אהבה גברים

בעוד אשר בירושלים מבקשת חבורת חמומי-מוח למחוק שם רחוב מנחם אוסישקין ולהחזיר במקומו שם רחוב ר' יהודה הלוי, הציוני הראשון [אמנם, מתברר, לפי תום שגב ב"מוסף הארץ", 28.9.07 – ששם הרחוב היוצא מצפון רחביה, לפני היקראו אוסישקין, היה בכלל רחוב הקרן הקיימת!] – הנה בתל אביב קמה מגמה הפוכה! – 

פרנסי העיר, אשר לא קראו בשירת ספרד מיום שסיימו את בית הספר ואולי גם לא קראו מעודם, נדהמו לגלות כי המשורר ר' שלמה אבן גבירול (1021-1058 לערך. אחדים משיריו המכובדים מעטרים את רגלי "מגדל המאה", בניין השק"ם-לשעבר, ברחוב הקרוי על שמו) – כתב שירי חשק לנערים צעירים, אותם הוא מכנה בדרך כלל "עופרים", והוא משבח את אברי-מינם הזקופים וגם מוצץ את דדיהם ומי יודע מה מצץ להם עוד, ר"ל!

אָמִיר אֲשֶׁר הֶאְמִיר לִבִּי בְּנִצָנָיו,

וְּסְעִיף הֲדַס נָטַע חֵשֶׁק בְּרַעְיוֹנָיו,

עוֹמֵד כְּעַמּוּד שֵׁן, יָפֶה בְּעֵינֵי כֹל

חָשׁוּק, וְכַחוֹשֵׁק דַּלּוּ מְאֹד מָתְנָיו,

... לֶחְיוֹ כְּתַפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיוֹת

כֶּסֶף, וְהַדָּבָר דָבוּר עָל אָפְנָיו,

... דָּדָיו כְּרִמּוֹנֵי זָהָב מְחֻשָּׁקוֹת

זָהָב, וּמִי יִתֵּן אָמֹץ בְּרִמּוֹנָיו!

טובה רוזן (בספרה "שירת החול", הקיבוץ המאוחד, 1997) מציעה אמנם פירוש קצת יותר שמרני לשיר של רשב"ג. לדבריה, לא פחות משירי אהבה לנשים היו נפוצים [בשירת החול העברית בספרד] גם שירי אהבה לגברים צעירים. העופר הצעיר ודק-המותניים מדומה לענף דקיק המנץ ניצנים, ולחילופין – לעמוד שיש זקוף ובוהק; גם יופיו, כיופייה של האישה, מתואר כצירוף של היופי הצומח בטבע – "תפוחים", "רימונים" – ושל היופי ה"מלאכותי" – כסף וזהב! (שם, עמ' 116-117).

מצד שני החליטו מארגני "מצעד הידידים והידידות" השנתי להתנגד לשינוי שם רחוב אבן גבירול, ואפילו לאמץ אותו למצעדיהם הבאים יחד עם הרחובות הקרויים על שמות משוררים פדופילים נוספים כר' משה בן עזרא ור' שמואל הנגיד.

מצד שלישי התפתח ויכוח סוער ומר בוועד העדה הפרענקית – אשר מצד אחד מתנגדת לפגיעה בכבודם משוררים ספרדיים ולמחיקת שמם, ומצד שני אינה מוכנה לתמוך בכך שרחובות ייקראו על שם משוררים שנחשדו בפדופילייה, אפילו הם פרענקים!

הוויכוח דומה מאוד לזה שחל בעדה הבבלית (שאגב, אין לה שום קשר עדתי לפרענקים) – אשר מצד אחד לא יכלה שלא להתגאות או יותר נכון – נאלצה להתגאות בסופר העברי הגדול ביותר שצמח מקירבה וכתב עליה, הלא הוא סמי מיכאל, ומצד שני היא אינה סולחת לו על הדרך שבה הוא מתאר את חיי היהודים בבגדאד, בייחוד ברומאן החושפני שלו "ויקטוריה", שבו, בין השאר, מסתירות האימהות את בנותיהן מפני אבותיהן. לאחרונה נרמז שאולי עוד ידו נטוייה וכי טרם מיצה כליל את זיכרונות ילדותו ונעוריו. מצד שלישי יש רגליים לשמועה שהעדה הבבלית, כדי להציל את "כבודה", מימנה בשעתה ספר מחקר של ד"ר לב חקק שנועד להוכיח כי תיאורי החיים בבגדאד בספריו של סמי מיכאל אינם מדוייקים, זאת בלשון המעטה.

המלביה"ד: ס. נידח

ד"ר גיא בכור

אחמדינג'אד בעיר הגדולה, חזר נעלב מביקורו

בניו-יורק: "אני טרוריסט?"

אחמדינג'אד נתקל בביקור הזה במציאות, וכמה שהיא שונה מעולם השקרים, האילוזיות והסילופים שבנה סביבו! מדוע אחמדינג'אד רותח? משום שהביקור הוציא אותו מעולמו הקטנוני אל המרחב הגדול, שכלל אינו מוכר לו. הוא מבין עכשיו טוב יותר את מגבלות כוחו, וזה מרגיז.

הנשיא האיראני אחמדינג'אד חזר אתמול [29.7.07] לטהראן ממסעו לאמריקה, כעוס ונעלב. אין זו הפעם הראשונה שבה הוא נעלב, כבר כתבנו פעמיים על היעלבויות כאלה שלו; הוא מומחה בהן. אך הפעם זהו משהו מיוחד, שכן אחמדינג'אד נדהם שאין מריעים לו, כפי שהוא רגיל.

עד היום הוא ביקר רק במקומות שבהם הוא נחשב כגיבור, לפחות אצל הציבור הרחב, להוציא נסיעה אחת לניו יורק, אך הפעם הוא נדהם מהלעג האכזרי שלו זכה, ומהביקורת הארסית. רגשי הנחיתות שמניעים אותו למעלה – ספגו מכה קשה.

"אני טרוריסט?" הוא נדהם אתמול [29.9] בראיון לאתר אינטרנט איראני ("אלאח'באר") שראיין אותו כאשר חזר לטהראן. "שמו (שם) את התמונה שלי לצד התמונה של בן לאדן. זה ניסיון של קבוצות שונות באמריקה להבאיש את השם שלי ולחבל בביקור שלי בניו יורק, והיו עוד ניסיונות כאלה," שאותם לא פירט.

אחמדינג'אד גם נפגע מן הסירוב לו זכה – לבקר בגראונד זירו, מקום הפיגוע בספמבר 2001. "כל מה שרציתי הוא להביע את הוקרתי ואת הערכתי לקורבנות, אלא שאפילו את הבקשה הפשוטה הזו הם (השלטונות האמריקניים ופרנסי העיר ניו יורק) דחו." אחמדינג'אד הישווה באותה הזדמנות את 11 בספטמבר לשואה. "בשניהם השתמשו נגד העולם האסלאמי."

נכון, הוא הרצה באוניברסיטה יוקרתית ובאו"ם, אך מבחינת השלטונות האמריקניים, כאילו הוא לא היה שם מעולם.

אחמדינג'אד גם זעם על החלטת הסינאט האמריקני, שבאה מיד בתום ביקורו בניו יורק, להכריז על "משמרות המהפכה" כעל ארגון טרור. הוא הרי נשען על "משמרות המהפכה", הארגון, כולל הזרוע הכלכלית שלו, הם מקור כוחו. ההנחייה שהוא העביר לצירי הרוב השמרני במג'לס, בפרלמנט האיראני, היתה לתמוך בהצעת החלטה, המשווה את הצבא האמריקני ואת הסי.איי.אי לארגונים טרוריסטיים. ואכן, ההחלטה הזו עברה אתמול [29.9] במג'לס ברוב של 215 מתוך 290 חברי הפרלמנט.

האיראנים מגיבים, וחושפים בכך את ההיעלבות ואת החשש שלהם מהבאות.

כשהאיראנים מאיימים על ישראל – למה הם מתכוונים?

מה משמעות ההיעלבות של אחמדינג'אד?

האיש כנראה חי בתוך בועה, שסבבה אותו והעריצה אותו. לפתע הוא נתקל במציאות אחרת, והיא הדהימה אותו. ייתכן ותשפיע על שיקוליו בעתיד.

הוא ראה בפעם הראשונה בחייו דמוקרטיה בפעולה. בעוד שאותו שמעו באוניברסיטה מרכזית, הוא הרי סירב להזמין לועידת "חקר השואה" שלו חוקרים, שהיו מגלים את האמת, ומקלקלים את חגיגת הסילופים ההיסטוריים שלו. אחמדינג'אד תפס את נסיעתו לניו יורק כג'סטה לארצות הברית, כניסיון של התקרבות, ובתמורה קיבל יריקה בפרצופו, לפחות כך הוא רואה זאת. הוא ציפה ליחס אמריקני אחר, ולא הבין שהשיח שלו נמצא לחלוטין מחוץ לשיח האמריקני והעולמי.

אחמדינג'אד הגיע מתרבות של תחנונים, שבה המהפכה (והוא) הם מרכז הכוח, אל עולם פתוח, דעתני, שאינו פוחד ממנו אישית, המתעמת איתו. בעולם שלו לא יעלה על הדעת שאשת ישראלי חטוף תדרוש ממנו תשובות. העימות התרבותי הזה הדהים והפחיד אותו. הוא הבין שאינו יודע או מבין הכל, כפי שחשב בעולמו הסדור, הצר וההזוי.

האם תוצאות האכזבה של הביקור הזה יקשיחו, או ירככו אותו? קשה עדיין לדעת, אך אחמדינג'אד מוצא עצמו עם הגב לקיר גם בטהראן, והערכתי היא, כי הוא מבין שיש החלטה עולמית ואמריקנית ההולכת  ומתגבשת כנגדו, וכי מרחב הפעולה שלו הולך ומצטמצם.

אחמדינג'אד נתקל בביקור הזה במציאות, וכמה שהיא שונה מעולם השקרים, האילוזיות והסילופים שבנה סביבו! האם עולם המציאות ישבור את בועת החלומות סביבו, או שהבועה הזו תתנגש עם המציאות? את זה עוד נראה. אך בכל מקרה הביקור הזה מעמת את אחמדינג'אד עם תרבות והיסטוריה זרים לו לחלוטין.

מדוע אחמדינג'אד רותח? לא רק בגלל מה ששמע בניו יורק. משום שהביקור הוציא אותו מעולמו הקטנוני אל המרחב הגדול, שכלל אינו מוכר לו. הוא מבין עכשיו טוב יותר את מגבלות כוחו, וזה מרגיז.

30.9.07

באתר של גיא בכור יש לצפייה עוד שלושה מאמרים מעניינים בנושא.

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

השופט אחי אנוכי?

אורי פז

שלושה פרופסורים למשפט הצטרפו למרוץ החדש לבית המשפט העליון: מנחם מאוטנר, מיגל דויטש ורון שפירא. דומה כי אין הזדמנות טובה יותר מחשיפת השקפת עולמם בטרם חריצת הגורל לכס העליון

עולם המשפט כמרקחה. שלושה פרופסורים למשפט הצטרפו למרוץ לבית המשפט העליון ושמותיהם מתפרסמים ברשומות לקראת כינוס הוועדה לבחירת שופטים (ידיעה של טובה צימוקי, ידיעות אחרונות, 23.9.07, עמ' 20 בחדשות). פרופ' מני מאוטנר (57), לשעבר דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, הוא מומחה לתורת המשפט. פרופ' מאוטנר, מועמדו של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, ידוע כמומחה לדיני חוזים, לדיני שטרות ולחוזים בינלאומיים. המועמדים הנוספים הם: פרופ' מיגל דויטש (כ-50, מאוניברסיטת תל אביב) ופרופ' רון שפירא (43, לשעבר דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן).

העלאת שמו של פרופ' מאוטנר, הזכירה לי כמה מדבריו המהדהדים שאביא בהמשך. כזכור, עם פרוץ אחת המהפכות של נשיא בית המשפט העליון לשעבר הפרופ' אהרן ברק, לפיה "הכול שפיט", ניתך עליו מבול הביקורת בכל עוצמתו. בין המבקרים היה מיודענו פרופ' מאוטנר.

ב-1993 ראה אור ספרו המאלף על תולדות המשפט בישראל. שמו מסגיר את תוכנו: "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" (תל אביב, הוצ' מעגלי דעת, התשנ"ד / 1993). מאז הופעתו, הספר הפך למצוטט ביותר בכתיבה על ההתפתחויות הנרחבות שאירעו במשפט הישראלי בשלושת העשורים האחרונים. מאוטנר הצביע על תהליך מרתק של העברת הדגש בהנמקת ובניסוח פסקי הדין, משיח של כללים לשיח של ערכים. הספר הוא אקדמי ולכן מתואר התהליך דרך הפסיקה, אלא שברור מי מוביל את המהלך: אהרן ברק. ברק בהרצאותיו מרבה לדבר על האבולוציה של המשפט – מסטאטוס לחוזה ולסטנדרט. הסטאטוס והחוזה מגלמים את הכללים, את הפורמליזם. הסטנדרט מבטא את הערכים הראויים. "המשפט הוא ספוג ערכים," אומר ברק, "חשיבותו של המשפט כגורם ערכי תלך ותגדל."

כידוע, מלבד ביטולה המעשי של זכות העמידה בבג"ץ ופתיחתו לכל דיכפין, ברק חולל בתוך שנים ספורות שורה של מהפכות בתחומי משפט רבים. "מעטים הם בתי המשפט שבהיסטוריה שלהם ניתן לאתר עשור כל כך מהפכני, כמו זה של העליון שלנו בשנות ה-80," כתב פרופ' מאוטנר בספרו זה. אולם אבחנה מהדהדת יותר בציוריותה ביטא מאוטנר בדבריו הבאים:

"לפנים היתה הכנסייה לבדה שופטת מעשי אנוש, כותב הרמן בְּרוך ב'סהרורים', ואז ידע כל אדם כי חוטא הוא. כיום צריך החוטא להיות שופטו של רעהו החוטא, פן יתמוטטו הערכים ויגיעו לכלל אנרכיה, ותחת לבכות עימו אנוס האח לומר לאחיו: פעלת רע. אכן, אלה המדגישים את התפקיד שממלא המשפט בהשלטתם של ערכים טענו לא אחת כי בחברה חילונית ממלאים בתי המשפט, בתחום הקביעה וההשלטה של הערכים, תפקיד דומה לזה שממלאת הכנסייה בחברה הדתית. דימוי זה מתאים לתיאור התפיסה של בית המשפט העליון שלנו את תפקידו בשנות השמונים."

מאוטנר סבור בספרו כי האליטה הישראלית איבדה את כוחה האלקטורלי ב-1977, וכמה שנים אחר כך מצאה דרך לכפות מחדש את מרותה באמצעות הרשות השופטת. האליטה הפכה את בג"ץ למין רשות-על, המסוגלת לאכוף את עצמה על האחרות, וביצרה את הרשות הזאת מפני השפעתן של שתי הרשויות הנבחרות, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כלומר מפני ההליך הדמוקרטי.

בקובץ מאמרים "צדק חלוקתי בישראל", שערך פרופ' מאוטנר (הוצ' רמות – אוניברסיטת תל אביב, 448 עמ'), מערכת המשפט הישראלית בכלל, ובית המשפט העליון בהנהגת השופט אהרון ברק בפרט, מוצגים כסוכנים המרכזיים של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, וכמי שנותנים הכשר נורמטיבי ומשפטי להגדלת אי-השוויון החברתי בישראל. מאוטנר מדגיש במבוא לקובץ כי השיח המשפטי הישראלי התעלם משאלות הקשורות לאי-שוויון כלכלי, וכי למרות האקטיביזם השיפוטי המאפיין את בית המשפט העליון, "שאלות הנוגעות בזכויות החברתיות של אזרחי המדינה לא נדונו כמעט בפסיקתו" (עמ' 34), והוא מסביר תופעה זו בקשת שלמה של סיבות תחוקתיות, משפטיות, חברתיות וכלכליות.

מאוטנר מדגיש במבוא שמטרתו "להציב גם את שאלת הזכויות החברתיות על סדר היום של הקהילה המשפטנית" (עמ' 35), וזאת בניסיון "להיחלץ מסדר היום שהכתיבו פסקי הדין של בית המשפט העליון" (עמ' 34) ומן האקטיביזם השיפוטי על ההטייה הניאו-ליברלית המאפיינת אותו. באקטיביזם השיפוטי, כפי שפירש במקומות אחרים, רואה מאוטנר מעשה פוליטי לא פחות מאשר משפטי: מאז שנות ה-80 הוא משמש בידי "הציבור הנאור" – שהשופט ברק עשה עצמו לדוברו ולשופרו – אמצעי לשימור ההגמוניה שלו, גם לאחר ששינויים דמוגרפיים ותרבותיים עירערו את הבסיס הפוליטי לשלטונו.

עוד מאירות אבחנותיו של מאוטנר באופן מרתק את זרמי העומק של מערכת המשפט הישראלית, שהושפעה רבות מתורת המשפט הגרמנית. על "גרמניותם" של בית המשפט העליון הישראלי כבר מהקמתו ושל תורת המשפט הישראלית בכלל, עמדו חוקרים ישראלים אחדים, ביניהם פרופ' מאוטנר.

מומלץ לשקלל את הדברים הללו על כפות המאזניים לקראת מינויו של פרופ' מנחם מאוטנר לבית המשפט העליון. זאת כמובן בלי לגרוע מתרומתם של שני המועמדים הנוספים. כך למשל, פרופ' רון שפירא הצביע בתחילת 2005 בעיתון "גלובס" על האבחנה הבאה: "תופעת אי-הציות האידיאולוגי לחוקי המדינה, היא לדעתי האירוע הבולט של 2004. בתחילת השנה האזרחית הובילו את התופעה גורמי שמאל קיצוני, שזכו, לצערי, לאהדה בקרב גורמים בלתי שוליים בציבוריות הישראלית, ובהמשך השנה, במהלך ידוע מראש, הצטרפו למהלך גורמי ימין, שחלקם אף מאיימים במרי אזרחי. אני חושש שמא תופעה זאת תיגע בלב קיומה של שיטת המשפט שלנו ב'כלל הזיהוי' של מקור החוק, ומשום כך היא המרכזית ביותר, בעיני, מבין האירועים שהשפיעו על המשפט הישראלי השנה." פרופ' שפירא הוא גם זה שפירסם ב"גלובס" מאמר למופת בעיצומה של פרשת רמון, שבו טען מדוע רמון צריך להיות מודאג: שופטים ושופטות נוטים להאמין יותר לנשים יפות, הטוענות שהוטרדו מינית. מיותר להזכיר את הרשעתו של רמון מאוחר יותר.

הפרופ' מיגל דויטש, מומחה למשפט אזרחי שנהנה מתמיכת ברק, נחשב לא אחת למועמד מוביל בקרב שופטי העליון עוד בתקופת ברק. סיכוייו גבוהים משל כמה מועמדים אחרים שהוזכרו בעבר מהאקדמיה, וכבר ברק ייעד את מינויו עוד ב-2005. דויטש מכהן כפרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומלמד דיני חוזים, דיני קניין, קניין רוחני ותחומים נוספים במשפט האזרחי. הענף המשפטי שבו מתמחה דויטש הוא גם הרקע להיכרותו רבת השנים עם נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק. דויטש היה מהבולטים בחברי "ועדת הקודיפיקציה", ועדת משפטנים מומחים שטרחה קרוב ל-20 שנה על הצעת "חוק דיני ממונות", שאמורה להחליף כעת את כל החקיקה במשפט האזרחי – כולל פקודת הנזיקין, חוק החוזים וחוק המקרקעין. הוועדה כבר פרסמה את הצעת החוק והציגה אותו לעיונו של הציבור.

סביר להניח שדויטש הוא המועמד היחיד הנהנה מתמיכת בייניש, יורשתו הנאמנה של אהרן ברק ושיטתו האקטיביסטית. אולם יש שמסתייגים ממנו, בטענה כי פרופסור לדיני קניין ודיני חוזים, שמעולם לא הביע עמדה בעניינים ציבוריים בוערים, אינו בנוי להכרעה בבג"צים מטלטלי יסודות. אבל אחרים מתרשמים מהאופק האקדמי הרחב שדויטש מציע.

אתר הבית של אורי פז: פאזל

על קטנוע אחד נוסעים שני שְׁמֵנִים מלבד הכלב

לא צריך לנסוע רחוק. בדרכנו לים התיכון שאליו מוליך רחוב גורדון, ובחזרה, אנחנו רואים דברים שאותם לא ראתה שפחה על הים. סיפרנו כבר על הצעיר הכהה והזקנה החייכנית שהתמזמזו בלי בושה במי אפסיים. והנה אתמול בבוקר, בדרכנו חזרה, אנחנו רואים בחור שמל מאוד, אולי מאה קילו, יושב בקטנוע, ולידו אישה-בחורה שמנה הרבה יותר ממנו, אולי מאה ועשרים קילו ואולי יותר, לבוש בשמלה שחורה. והיא מניפה בדי מאמץ את רגלה השמאלי מעל לאוכף האחורי, ובעמל רב מצליחה להתייצב מאחוריו וגם לתפוס בידיות. יחד הם כרבע טון! הסתכלנו בגלגל האחורי, נלחץ קצת אך לא התפוצץ. מהופנטים היינו, כמו כל עוברי-האורח, לראות את המטען הזה נוסע, והנה – לא יאומן, כאשר פנה מהמדרכה לרדת לרחוב התברר שמלפנים בין רגליו, נוסע גם כלב חום צייתן בגודל בינוני!

הציבור סביבי היה במתח כאשר השלושה הפליגו במורד רחוב גורדון וחיכה לקול של התפוצצות הצמיג האחורי. אך לא. הם השתלבו בתנועה ובמסגרת הבטיחות הכללית של הדברים שנוסעים ומסיעים על כבישי ישראל.

אמנון הולצמן

להלן עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר

כך כותב אורי הייטנר בגיליון מס' 283: "את תוצאות הסכם אוסלו אנו מכירים היטב. הטרור גאה למימדים מפלצתיים, שלא היו כמותם מעולם. אוטובוסים ישראלים התפוצצו על נוסעיהם, מחבלים פוצצו עצמם בקניונים ובבתי קפה כדי לזרוע בנו הרג והרס."

להלן עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר:

בערב פורים בשנת 1994, בשעת בוקר מוקדמת, נכנס ברוך גולדשטיין למסגד במערת המכפלה רצח 29 ערבים שהיו בתפילה ופצע רבים אחרים.

מיום שנחתם הסכם אוסלו ב-13.9.1993 ועד הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, פרק זמן של כמעט חצי שנה, מיספר הישראלים שנרצחו מהטרור הפלסטיני היה דומה לתקופה של לפני אוסלו. בתקופה זו לא היה אף פיגוע המוני במדינת ישראל וגם לא היו מתאבדים עם חגורות נפץ באוטובוסים. יתר על כן,  עד 40 יום לאחר הטבח במערת המכפלה לא היתה מוכרת  תופעת השהידים המתפוצצים בתוך מדינת ישראל.

כשבועיים לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, פורסמה ב"ידיעות אחרונות" (8.3.1994) הידיעה הבאה: "החמאס הפיץ אתמול כרוז מיוחד בשטחים, בו הוא מאיים לבצע חמש פעולות גדולות כנקמה על הטבח במערת המכפלה. הכרוז חתום על ידי חדר המבצעים של גדודי עז א-דין אל קאסם, הזרוע הצבאית של החמאס."

על פי דת האיסלם, יום הזיכרון הראשון למת חל 40 יום מיום המוות. ואכן הפיגוע הראשון על ידי שהיד מתפוצץ, במדינת ישראל,  אירע בעפולה  ב-6.4.1994, בדיוק ביום הזיכרון הראשון לחללים המוסלמים, 40 יום לאחר הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הטבח בעפולה, שבו נרצחו שמונה ישראלים, היה פיגוע הנקמה הראשון  שהחמאס מימש.

ב-7.4.1994, יום לאחר פיגוע ההתאבדות בעפולה, פרסם טומי לפיד, במאמר מערכת ב"מעריב", את הדברים הבאים: "הפיגוע הרצחני בעפולה ירשם בראש ובראשונה כנקמה על הרצח בחברון. ההרוגים בעפולה הם קורבנותיו של ד"ר ברוך גולדשטיין, ממש כמו המוסלמים שהתפללו במערת המכפלה."

פיגוע הנקמה השני אירע ביום הזיכרון לחללי צה"ל (13.4.1994), באוטובוס בחדרה, בדיוק שבוע לאחר הפיגוע בעפולה. יש לציין ששני הפיגועים האלה אירעו כאשר צה"ל עדיין נמצא בכל הערים  הפלסטיניות וכאשר עראפת ואנשיו עדיין בטוניס.

לאחר מכן הגיעו הפיגועים בת"א (קו 5), בבית-ליד, ר"ג וירושלים. לאחר מיספר חודשים שבהם לא היה פיגוע התאבדות, נראה היה שפיגועי הנקמה הגיעו לקיצם. בשלב זה חוסל "המהנדס" יחיא עייש. כתוצאה מכך היו עוד ארבעה פיגועי התאבדות כשהראשון מביניהם אירע בירושלים (קו 18) ב-25.2.1996 בדיוק ביום השנה השני לרצח שביצע ברוך גולדשטיין.

 ברוך גולדשטיין פעל כדי להכשיל את הסכם אוסלו ולסכל את העברת חברון לאחריות הרשות הפלשתינית, עם יתר הערים הגדולות בגדה. ב 3.3.94 פורסם בידיעות אחרונות ראיון שערכה כתבת העיתון "Newsday" עם מרים, אלמנת ברוך גולדשטיין. בראיון אמרה מרים, בין היתר: "ברוך לא פסיכופאט. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא תיכנן לעשות את זה כדי להפסיק את שיחות השלום. הוא עשה את זה למען העם בישראל."

המחבל הראשון שפוצץ עצמו בקניון או בבית קפה היה במרץ 1997 בקפה א פרופו בתל אביב שלוש וחצי שנים לאחר שנחתם הסכם אוסלו.

בתקופה של שלוש שנים, ולאחר הסכם אוסלו, מאוקטובר 1997 עד אוקטובר 2000, לא נהרג אף ישראלי מפיגוע המוני. אחת השנים השקטות ביותר בתולדות מדינת ישראל מבחינת הטרור היתה השנה שקדמה לעלייתו הפרובוקטיבית של אריק שרון להר הבית בספטמבר 2000. לא רק זאת, אלא שהמוני בית ישראל, בתקופה זו, פקדו את השווקים הפלסטינים בשטחים וזכורים פקקי התנועה הגדולים בשבתות בבידיה ודומיה.

ס. נידח: תודה לאמנון הולצמן. יותר מ-130 שנה נמצאת משפחתי בפלשתינה, ורק עכשיו הבנתי כי בסכסוך הדמים עם הערבים ובטרור הפלסטיני האכזרי אשמים ד"ר ברוך גולדשטיין ואריק שרון.

* * *

הסופר הנידח בקלמניה של ילדותו

לפני כשנתיים, ב-12.7.05, באחד הימים החמים של הקיץ ההוא, ערך החוקר גלעד צפריר ראיון עם מר אהוד בן עזר בחצר האחוזה קלמניה.

תקליטור הראיון, הנמשך כשעה, לא הגיע משום מה גם לידי המרואיין אלא בימים אלה, בתיווכו של מר עזרא שפרוט מבית ברל, המקדיש את מרצו ותושייתו לשימור מורשתה של אותה אחוזה חקלאית שלא היתה כדוגמתה בארץ, ואשר על רקעה מתרחשים שניים מספריו של מר בן עזר, שחי בה בילדותו ובראשית נעוריו: "לשוט בקליפת אבטיח" ו"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".

הראיון לעצמו משרת את מטרתו של החוקר והיא – העדות הטקסטואלית, ואולם מבחינה דוקומנטארית טלוויזיונית או קולנועית הוא לוקה מאוד בחסר מאחר שבכל משך הזמן מצולם, במצלמת וידאו אחת, מלמטה כלפי מעלה ולא בגובה העיניים – מר בן עזר המספר, השמן, ואין רואים כמעט את הבתים והמקומות שעליהם הוא מספר. אפילו הבריכה הגבוהה בלב החצר של האחוזה אינה מצולמת, וגם לא המעקה של בסיס הבריכה למטה, שלידו כמעט שנדרס מר בן עזר הילד ברגלי פר מיוחם לפני יותר משישים שנה, וגם לא מראה האחוזה מוקפת החומה מבחוץ.

במשך שנים ניסה מר בן עזר להציע סרט על זיכרונותיו מקלמניה, שאותה בנה דודו ברוך בן עזר ראב עבור הבעלים משה גרידינגר – ולשווא. יש עדיין אנשים שזוכרים את קלמניה מלפני שישים שנה. יש שפע של תמונות ישנות. יש תיעוד. המקום מופיע אפילו ב"החי על המת" של מגד. שלא לדבר על ספריו של מר בן עזר עצמו, ששיחזר פעמיים על רקע של רומאן עלילתי את כל העולם המיוחד של קלמניה ההיסטורית.

אילו היה מר בן עזר סופר חשוב שרצים איתו בסימטאות ירושלים או חיפה ועושים עליו סרט דוקומנטארי, היו עושים גם עליו סרט שמספר גם את סיפורה של משפחתו בפתח תקווה  בת ה-130 ושל קלמניה. אבל מאחר שהוא סופר נידח, אין סיכוי לכך – כמו שגם פיספסו בשעתו לעשות סרט על גברת אסתר ראב על רקע השרידים של פתח תקווה של ילדותה ונעוריה, כמו למשל הבית שבו התגוררה המשפחה בראשית המאה העשרים ואשר עומד על תילו עד היום, כולל המרתף שבו נכלאה בלילה ועליו כתבה את סיפורה המקסים "המרתף".

אגב, גברת בשם עירית עמית פירסמה לפני שנים אחדות בהוצאת מאגנס ספר רצוף שקרים ואי-דיוקים על קלמניה ועל חלקו של מר ברוך בן עזר ראב בהקמתה ובניהולה. במאמר שפורסם כאן בשעתו הועלתה תהייה כיצד הוצאה מכובדת מוציאה אוסף של בדותות – אך המאמר לא זכה לתגובה. הגברת עמית גם פנתה בראשית מחקרה, טלפונית, אל מר בן עזר והוא הביע נכונות לעזור לה בעל פה ובמסמכים, ואולם היא לא חזרה אליו מאחר שכנראה יש חוקרים, בייחוד בימינו, שכאשר הם מרגישים במשהו אמיתי, מיד הם בורחים ממנו אל מחוזות הכזב או הכדאי-לי.

חדשות אוניברסיטת בת שלמה רבתי

ליד כביש שש

א. מדוע תינוקות צועקים ובוכים בלילות?

מחקר רב שנים שנערך בקרב סטודנטיות שהיו לאימהות בנישואים ובלעדיהם מוכיח שמאחר שברוב המקרים לווה עיבורן בצעקות חמדה רבות ונשנות לילות וגם ימים, שנשמעו גם בבתים הסמוכים, ולכן גם תינוקותיהן שוכבים על הגב וצועקים בלילות, כמאמר התלמודי "מה שנכנס בצעקה גם יוצא בצעקה!"

בקבוצת הבקרה של אימהות האילמות והדתיות אכן לא בכו התינוקות בלילות.

ב. איגוד מרצים ישראלי יוצא בגילוי דעת נגד ביטול החרם האקדמי של איגוד המרצים הבריטי על ישראל

איגוד המרצים בלי גבולות למען חופש האזרח בישראל ונגד הקולוניאליזם והפאשיזם, בראשותו של ההיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי, עומד לצאת בגילוי-דעת (אם יקבלו לכך תקציב מקרן חדשה מסויימת) – בעיתונות ובו ייאמר כי המרצים הישראליים מוחים ומגנים את החלטת האיגוד האקדמי הבריטי לבטל את החרם על הקשרים עם המרצים והאוניברסיטאות בישראל.

בדבריהם הם אומרים: "המאבק העיקש נגד האוניברסיטאות הגזעניות והציוניות של ישראל יוכל להצליח רק אם אתם, הקולגות שלנו בבריטניה, תתמידו להחרים אותנו ולגנות אותנו, ואפילו יחרימו אתכם בתגובה כל האידעלעך מאוניברסיטאות ארה"ב, שכאשר הם רואים חייל צה"ל הם פותחים את התחת מרוב התרגשות וכאשר הם רואים חיילת צה"ל הם חולמים לכבוש אותה ובכך לגבור אפילו על הישגי המלחמה הקולניאליסטית המזוהמת של צבא ההגנה לישראל וחיל האוויר שלו."

ביום ד'  כ"ח בתשרי 10.10.07 בשעה 20.00

יתקיים ערב בבית הסופר רח' קפלן 6 בת"א

ערב לזכרו של גד יעקבי

 בהנחיית חלי אברהם-איתן

ובהשתתפותם של לובה אליאב, מירון איזקסון, פרופ' אביבה דורון ופרופ' זיוה שמיר. יקראו משיריו: אסתר בכרך (יעקבי), אסתר ויתקון וחברי הפאנל

נורית יובל

אדון מטלון

פרק מתוך ספר-בכתובים "חיים של נייר", שטרם מצא מו"ל, והוא מתרחש בירושלים, בבית אשתו וילדיו של רופא ייקה, המגוייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ומשרת הרחק בהודו במשך שנים ארוכות.

פעם בחודש עטו פניה של אימא ארשת של מנהל שיש לו עניינים חשובים לטפל בהם. בתנועות חדות יותר מתמיד כרעה אל מגירת המים הדלוחים בתחתיתו של ארון הקרח, נשאה אותה בעד דלת המטבח והתיזה אותה לחצר. אחרי כן רחצה את הכלים במי הברז הקפואים, זירזה את הילדים להתלבש מהר מן הרגיל, ארזה את כריכיהם, השהתה אותם לפני דלת הכניסה, וחזרה אל הארון הגדול של אימהּ המנוֹחה, שמראָה גדולה קבועה בחזיתו. זה הארון שמולו ניסתה הילדה לפרצֵף פרצופים ולנסות לדעת איך היא נראית כאשר היא ישֵנה ועיניה עצומות.

מול הראי צנפה אימא את שערותיה בפתיל נוקשה, לשוות לפנים ארשת ראויה של צניעות, ומָשְחָה את שפתיה בששר [?]. היא חיככה את השפתיים זו בזו להשוות את הצבע – ותמיד חרג כתם ליפסטיק קטן מתחום השפה התחתונה, סרקה בעינים נוקבות את דמותה שבזכוכית ואישרה לעצמה מידה של מכובָּדות של אשת קצין. הילדים חיכו בפתח וידעו שהיום היא הולכת אל הבנק.

"צא ברגל ימין!" ציוותה על הבכור בשעה שנעלה מאחוריה את הדלת והיטיבה את הילקוט על שכמו, "לך לשלום ועל תסטה ימין ושמאל."

אחר כך הצעידה את הקטנה דרך השדות המסולעים אל גן הילדים, פקדה עליה שלא לדרוך בשלוליות וכהתה בה כאשר בקשה להתכופף אל נמלה או תולעת. "מהר-מהר. את רואה שהיום אין לי זמן."

לאחר שהופקדה הקטנה בידיה של הגננת והצטנפה בדומייה בפינת הבובות, המשיכה אימא בדרכה. כאן כבר היה כביש סלול שהבריות הילכו בו  ואפשר שיזדמנו מכרים שיראו שהיא ממהרת. אולי תיעצר להחליף אתם מילה, אבל מה יש לה לשוחח עם הנשים שמצבן שפר ממצבה, יש להן גב של בעל בַּבית, שכנים שאפשר להיכנס אצלם ואפילו מקרר חשמלי.

הילדים שהו במוסדות החינוך ולא ידעו מה עושים בבנק, ולא ראו שלפעמים אף נכנסה לשהות קצרה לקפה "עטרה" לתרגל את לשונה בשיחת רֵעים, לשעֵר בחברת ותיקי המחתרוֹת את מועד קיצהּ של המלחמה ולהזין את מחשבתה לכל החודש כולו, עד הפעם הבאה שתרד העִירה, בהרהורים על כל הדמויות הבְּטֵלות שנקבצו שם. הם רק ראו, בשובם הביתה, את אימם יושבת לשולחן האוכל וממיינת את השטרות עם דיוקן המלך עליהם לתוך מעטפות: שכר דירה, מיסי עירייה, תשלום לגמנסייה, מכולת גרשון, נעלים לילדה.

בערב, כשכיסתה את הילדים במיטותיהם, הגיפה את התריסים מפני יללות התנים וחזרה אל מעטפותיה, התברר שוב ושוב שהסכום אינו מספיק, שהתנים קרובים מדי, ושהבדואים המשוטטים עלולים לחמוד את אוצר המעטפות. זמן מה נמלכה בדעתה עד שהחליטה להכניס דייר משנֶה, איזה בחור צעיר המחפש קורת גג. נוכחותו תכניס פרוטות אחדות ותוסיף טיפת מגן.

כך נכנס מַטָלון לחדר בעל הקיר העגול, בקצה המסדרון. תריסי החדר היו מוגפים תמיד שמא יחדור דרכם נחש או עקרב מן הגינה, והילדים לא נכנסו בו מעולם מפאת האופל המאיים. הם הגיעו רק עד חדר האמבטיה שלפניו, שם עמדו בגיגית וראשיהם נחפפו בסילון מזרבובית הקומקום, והלהבות שבקעו מגרונו השחור של תנור העֵצים האירו את רגליהם. זו הגיגית שבה הטמינה סבתא רחל המנוחה את מכונת התפירה בתוך בור שכרתה בחצר בברחה מפני התורכים. מכונת התפירה נשדדה ורק הגיגית נותרה בבור כרֶחם עקורה, והמשיכה לבְהות בעֵין הפח שלה באנגלים שהחליפו את התורכים ואחר כך התגלגלה לשמֵש נכדים שלא הכירו את הסבתא.

בחדר ההוא היתה מיטת ברזל, וגם ארון עץ ירוק שבו הניח מטלון את חפציו. אילו נמצא שם בשעות היום, בוודאי היה פותח לעצמו את התריסים מאחורי הדלת הסגורה, אבל בדרך כלל חזר רק בערבים, ללון מעיסוקיו שגם הם היו עלומים בעיניהם.

הילדים שמחו לקראת האיש הזר שנעשה שותף לחדר האמבטיה וניסו לקשור שיחה. "מטלון, מטלון," סיפרה לו הילדה ערב אחד, "היום יש מכתב מאבא!"

"פסססס..." התפעל מטלון בחביבות. מי יודע מה עבר עליו לפני שהגיע אל הבית והאם ידע לשוחח עם ילד. ארשת פניו וטון הלחישה העידו שרצה בכל לב להיענות לקטנים.

"התחלנו היום ללמוד את ספר שמות!" סיפר לו הבכור כשנפגשו במסדרון הצר.

"פסססס!" החזיר לו מטלון במאור פנים, ואולי הוסיף עוד מילת הערכה.

"תראה את הנעלים החדשות שלי!" התנַאֲתה שוב הקטנה כשנשא מטלון צנצנת לבֶּניָה מארון הקרח במטבח אל צִנעת חדרו.

"פסססס!" חייך מטלון באהדה ואפשר שהוסיף: "תתחדשי, יפהפיות!"

אימא הקצתה לו צלחת וכוס, סדין ושמיכה, והקפידה לרחוץ ולכבס את כליו בנפרד משאר כלי הבית, שאין לדעת מה משייר גופם של אנשים זרים, וגם אם הגורל מחַבֵּר, טוב להעמיד איזה חיץ. הפרוטות שנוספו והנוכחות הגברית חיזקו את ביטחונה, וכשבא בעל הבית הערבי לגְבּות את שכרו עמדה מולו עמידה איתנה של אישה שאינה עוד יחידה ופרוצה לכל רוח.

הימים עברו, צמחי השדה החליפו את צבעיהם בהתאם לעונה, מכתבו של אבא חצה את האוקיינוס והביע שביעות רצון על ההכנסה שמוסיף מטלון למשפחה, אימא יכלה להמתין בערבים לעוד מישהו שאפשר להכין לו כוס תה, ולקיים שיחת בוקר פשוטה כגון: "תראה מטלון איך הילדה שותה את הקקאו עד הטיפה האחרונה!"

ומטלון היה אומר בחיבה: "פססס! איזה יופי!"

הילדה שמחה שמעריכים אותה.

סדר הימים נמשך כתיקונו עד שנמצאה בשדה מזוודה מוזרה ומישהו הודיע לסי.אַי.די. (הבולשת). לקראת ערב הכריזו השלטונות על "עוצר" וצוותים חמושים באלות יצאו לערוך חיפושים.

הפקודות לא נגעו לדיירי השדה וקולות הלילה לא השתנו בו, התנים נשאו את יללתם והקוצים המשיכו לאוֵש. גם לאזני אימא, שלא היה מקלֵט רדיו בביתה, לא הגיעה השמועה, אבל ממילא לא היה לה לאן ללכת ומעולם לא השאירה את הילדים לבדם. רק אחר כך הבינה מדוע בושש מטלון באותו לילה לחזור הביתה, וכן גם אדון וַיס מן הקרן הקיימת, שמשפחתו גרה מעבר לקיר המטבח, משם נדפו שיחות בגרמנית. הילדים לא ידעו גרמנית והכירו את אדון ווַיס רק בשם "מַיין מַאן" (בעלי), כי ככה ציטטה אשתו את דברי בעלה כשהחליפה מילים עם אימא בפתח המטבח. עתה שכבו הילדים במיטות ונצטוו להירדם, ואימא ישבה לשולחן, חזרה וקראה במכתב שהגיע מעבר לים, שלפה מסינורה את המחט והחוט ששימשו לתפירת העֶלזאלֶע (עור הצוואר) ממולאה של עוף וחיברה בהם את הדפים הדקיקים זה אל זה, שלא ישתבש סדרם. ואז דפקו בדלת המטבח.

מעולם לא הגיע איש אל הבית בשעות הלילה, כשהדרכים בחזקת סכנה. הבדואים שעיבדו את השדה נעלמו עם שקיעה, האפנדי שגר בארמון שניצב כמטחווי עין, והאנגלים שדרו על יד מגרש הטניס שבאופק לא נכנסו בו גם בשעות היום. הנקישות בדלת הלמו פקודה.

"מטלון לא דופק ככה!" אמרה אימא, קמה ממקומה וסגרה אחריה את דלת החדר שמלבֵּנים של זכוכית מחוספסת נקבעו בה. הילדים שמעו את קולה: "מי שם?!"

מעבר לדלת ענו באנגלית, זו חרקה על ציריה ואחר כך התערבבו הקולות והצעדים לכל אורך הבית. הילדה משכה את השמיכה מעל לראשה שלא לראות ושלא להיראות, שלא לשמוע ושלא להישמע, ודימתה לעצמה שהיא נסיכת פרחים בארץ לא נודעת. אבל הלשון הזרה וקולות הנעליים המסומרות חדרו דרך החלום והשמיכות, והיא ידעה בדיוק מתי הם מתרחקים לאורך המסדרון, מתי נפקחות דלתות החדרים ונסגרות, מתי נושב החושך מחדרו של מטלון ומתי שבה הלהקה מסיורה אל קדמת הבית. עכשו נפתחה גם הדלת שמול מיטתה כדי שליש. הילדים עצרו את נשימתם, כומתות אדומות הציצו בפתח, אימא דיברה אנגלית ושוב חרקה דלת המיטבח והמפתח הגדול קרקש במנעול. הצעדים הגסים עברו לרמוס את מפתנה של גברת וַיס השכנה ואימא שבה ונכנסה אל החדר. פניה הלבינו באור הקלוש מן המטבח, והיא רצתה להרגיע את הילדים או לחלק את החוויה.

"אתה ישן?" שאלה את הבכור.

"לא, אימא, מה הם רצו?"

"חיפוש," היא אמרה, הראיתי להם שאתם ישֵנים כאן והם הלכו. אפילו התנצלו על ההפרעה."

"מה חיפשו?"

"מישהו זרק בסביבה מזוודה ונמצא בה ציוד רפואי משומש. רופא טיפל כנראה במישהו שעסק בחומרי נפץ ונפגע."

"למה לזרוק ציוד רפואי?"

"שלא יעלו על עקבותיהם של הרופא והנפגע. בוודאי עסקו במשהו שהשתיקה יפה לו."

"אבא שלי רופא!" אמר הבכור בגאווה.

"אבא שלך בהודו  והוא קצין בעצמו,"  פסקה אימא, "אבל הם יודעים שאני מכירה אנשים. כל מיני אנשים." קולה לבש משמעות עמוקה למרות שלא יכלה להטביע את רישומה אלא על ילד קטן. "יש פה גם דייר מִשְנֶה וסייג לחוכמה שתיקה. עכשיו תֵּרדם."

אימא החשיכה את האורות ונצמדה לחלון המטבח, להאזין למתרחש אצל גברת ווַיס ולהמתין עד שצללי החיילים ייעלמו באפילת השדה. הילדים צללו להרהוריהם: זה ניסה להעלות בזיכרונו את תמונת אביו, וזו ניסתה לשוות לעצמה אבא שלא הכירה והוא לבוש בוודאי באותם מדים שלבשו הקלגסים, ואיך זה ייתכן. מלאך השינה הטוב נגע בעפעפיהם וטשטש את המראות.

מטלון לא חזר גם למחרת ואימא בלשה בקדחתנות בכותרות של עיתון הבוקר. הבכור נצטווה לקחת בדרכו את הילדה לגן, לצאת ברגל ימין ולא לסטות ימין ושמאל, והשנים שולחו החוצה בפקודת "אל תרגזו בדרך." אחר כך נצמדה לחלונה של גברת וויס ושאלה אם כבר יודעים משהו.

"מַיין מַאן וִירט וַארְשַיינְלִיש וִיסְן (בעלי בוודאי יֵדע), אמרה גברת ויס, ושתיהן העבירו את היום בציפייה שאדון ויס מן הקרן הקיימת יחזור בערב ויעדכן אותן בחדשות: מה קרה? גילו? מה גילו?

משלא חזר מטלון גם בימים הבאים, הצטמצמה ההכנסה. לילדים לא נודעו פרטים. חדרו של מטלון היה סגור בפניהם קודם בואו, בזמן שהותו וגם לאחר מכן, כך שהשינוי עבורם לא היה גדול מדי. מיטותיהם הועברו מן החדר הקדמי אל חדר שנפלש מן המסדרון הארוך ממול לאמבטיה, ושם הרי הסתיים תחום המושב שלהם מאז ומתמיד. זה החדר שבו עמד הארון הגדול של סבתא עם הראי בחזיתו, שכותרתו המגולפת כמעט נגעה בתקרה הגבוהה, וברווח אפשר היה להצפין דברים. מעתה יכלו לִצְפּוֹת באימם בימים שנצטבעה בליפסטיק, לפתוח את דלת הארון ולנסות להבין איך אֵין הם נמצאים מעבר לראי שהיו בתוכו עד לפני רגע. שעות האור שהתארכו עם בוא הקיץ התירו להם לשחק בגינה, והם שקעו בבניית מגדל בבל של אדמה וגרוטאות, השתכשכו בבוץ והוסיפו נדבכים מדי יום. כשמגדַל הגרוטאות עבר את גובה הגדר, נזכר הבכור:

"אם מטלון היה רואה את זה, בוודאי היה אומר: פססס! איזה מגדל!"

והקטנה עשתה לה בובת נייר והושיבה אותה על ראש המבנה.

החדר האחרון הושכר לגברת ר. שנמלטה ובאה מגרמניה. בנה השכיל לעלות ארצה בזמן, אבל בדירת החדר שלו הצטופפו אשתו וילדיו ולא היה מקום להשחיל סיכה. היה נחוץ למצוא סידור לַסבתא המוזרה, מיטה לעצמותיה הלֵאות ומקום לתלות את כובעה ושמלתה המנוקדת. ביתה של אשת הקצין היה פתרון אידיאלי – גם בעלת בית דוברת גרמנית וגם לא רחוק מדי מן הבן, במונחים של אותם ימים. אימא שמחה ששוב תצטרפנה מטבעות לַתקציב ואבא שמח במכתבו מעבר לים שיש עוד אישה בבית ואולי תסייע בטיפול בילדים.

אבל גברת ר. לא יכלה לעזור לאיש. אימא הסבירה לילדים שהגברת זקוקה להרבה שלווה, שהיא רגילה לילדים מנומסים ומחונכים ואסור להפריע בין שתיים לארבע. הילדים עוד לא ידעו לקרוא בין השיטין את סיפורה של הדיירת. היא הצטחקה אליהם כשנתקלו בה בדרך לאמבטיה, הבטיחה להם שאם יהיו ילדים טובים, תשמיע להם משהו בפטפון שלה בעל הרמקול הענק. "ילדים טובים – מחר מוזיקה!" התחננה, אך לא ניתן לקיים שיחה של ממש. אפשר שאימא שוחחה איתה בשעות שהם שהו במוסדות החינוך, אבל למרות שעכשיו היה חדרם סמוך בהרבה לדלת הסגורה, הצטרף אליה גם ענן של ערפל.

אחר כך תם הקיץ, הילדים הרסו את מגדל בבל והחליטו לבנות במקומו ספינה. שעות רבות התעפרו בעפר והתפלשו בשלולית שליד הברז עד שנצטוו להתייצב בגיגית הפח ולהתמרק בקילוח הקומקום לפי תור.

עייפים שכבו במיטותיהם ותכננו את הספינה איש בדימיונו, כשבִּיכּוּ התנים את סוף הקיץ. רוח הסתו איוושה וליחששה בשדה: פסססס....

"מה זה היה?" נבהלה הקטנה.

הבכור התבדח: "אה, זה מטלון ישן על הארון."

הילדה נרגעה. הכל ייתכן שם, ברווח שבין כותרת הארון והתקרה. ומטלון הרי היה איש נחמד מאוד.

מערכת "חדשות בן עזר" מאחלת לנורית יובל שתמצא בקרוב מו"ל שיוציא לאור את ספרה המרתק והמקסים "חיים של נייר", שכנראה חטאו העיקרי בכך שהוא אמיתי ולא מטומטם.

ניצה וולפנזון

בילוי של חג – או שכספיר ופופיי בחמישה שקלים

שלום אהוד,

ביקרנו היום במכירת ספרים בהוזלה ולא יכולתי שלא לכתוב לך את התרשמותי.

שבת של סוכות, נקלענו לקניון בעל חזות ארכיטקטונית מעניינת ו"שם עברי" מקורי "סיטי סנטר". מצאנו את עצמנו חוגגים "הקפות" מוקדמות בחברת קהל נלהב סביב... דוכנים של ספרים בהוזלה. תהיתי מדוע בכל פעם, כמרימי ידיים למרום – העיפו מבט קדימה, למעלה. עד שהבחנתי בדף מנויילן תלוי על הקיר ועליו קוד מיוחד במינו:

מדבקה צהובה 5 שקלים, כחולה 10, ירוקה 20, אדומה וכתומה 30, והמוכספת מורה על המחיר היקר ביותר – 40 שקל. כנראה לא נותרו מדבקות ירוקות ולכן נוספה השורה "בלי מדבקה 20 שקל."

הקפות אחדות לא סייעו בידי להבין מהו קנה המידה לפיו הודבקו המדבקות על הספרים. עד עכשיו ידעתי את כוחו של קוצו של יוד, אבל עמדתי תוהה לנוכח כוחה של נקודה צבעונית.  אי אפשר לעמוד – דוחקים בך להמשיך ולהקיף. השקית מתמלאת, לא תמיד בגלל המחיר או הכריכה המהודרת. ספרים שלא השגנו בספרייה, הנה הם כאן. ספרי הגות לצד ספרי שירה, ספרות יפה בצד ספרי ילדים, והשמות הולמים בך – צ'כוב, טולסטוי ושקספיר, קניוק, צלקה, אלתרמן, גורי, זך וחלפי, וסופרים שעלו על הבמה רק בזמן האחרון, עוד, ועוד... וגם, לא יאומן,  הסופר הנידח מופיע גם הוא ויותר מפעם אחת! על יד כריכה צעקנית של ילד זועק בפה פעור "את זה!" (נירה הראל) מונח בשקט ספר שנעים להחזיק בו, איורים נפלאים והצצה קצרה בכתוב מבטיחה שעה של נחת עם נכדתי הקטנה, שתקשיב בשקיקה למסופר ב"הילדה מן הים" מאת אהוד בן עזר. עוד חצי הקפה והנה ספר עב כרס בצבע כתום (אולי זו הסיבה מדוע לא הודבקה מדבקה כתומה או אחרת) "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. נכתב כמובן על ידי המעריץ הבלתי נלאה שלה אהוד בן עזר. ובפינה אחרת מונח בצניעות ספר קטן ובתוכו הקובץ "המית שורשים",  מיבחר משיריה של אסתר ראב. 

ובכל זאת, מה היה פסק הדין של הנקודות? אלתרמן נקודה כסופה (40 שקלים) ושקספיר נקודה צהובה (5 שקלים) וכל השאר ביניהם. ובסניף  סמוך של החנות, שיזמה את המכירה המוזרה, נמכרים במחיר מלא קופיקו וסמדר שיר ודומיהם, אבל היה נחמד לדאות על כנפי הנוסטלגיה כאשר הבחנתי בחוברות שטרחה הוצאת עופר להדפיס מחדש, עם הניחוח של ימים רחוקים – "המים שאנו שותים", "הבגדים שאנו לובשים" וכולי, ובמטה קסם השתרבבה ביניהן חוברת מקורית של פופיי, שדפיה עדיין מודבקים. הצצתי פנימה... – העורך יוסי גמזו, שכותב לקוראיו הצעירים "שלום חבר'ה!"

המוכרת הצעירה כנראה פירשה לא נכון את השתאותי למחיר, 5 שקלים, הבליגה על "מה את רוצה" והפטירה "אבל זה ישן."

 מסתבר שפופיי לא כל כך ישן כמו שקספיר אבל את שניהם רכשנו היום בחמישה שקלים כל אחד.

צהריים לשניים ב"אידי" אשדוד ב-329 שקלים כולל התשר

לכבוד יום נישואיה ה-33 של המיסתורית עם מערכת "חדשות בן עזר" (עוד בטרם נוסד המכתב העיתי) – שלחה המערכת נציג אחד לסעוד עימה ב"אידי מסעדת דגים" באשדוד.

קודם כל מקבלים לשולחן צלוחית סלט כרוב וגזר טריים חתוכים דק ומתובלים היטב בשמיר, לימון ושמן, וכן ראש שום גדול אפוי בתנור. עד מהרה מגיעה גם פיתה ענקית תפוחה וחמה מקמח לבן, "לחם הבית", והשום האפוי והנימוח נמרח עליה בכיף; ומקבלים גם פרוסות אחדות של לחם שחור כפרי שאליהן אף לא הגענו. כל זה על חשבון הבית.

1 קנקן גדול של סודה קרה עם פלח לימון, 24 שקל. (אפשר גם קנקן קולה או מיץ תפוזים).

2 ארוחות עסקיות, 95 שקל כל אחת, הכוללות: 4 צלוחיות של מנות ראשונות: חומוס טעים עם טחינה כמעט גולמית. לבנה בשמן זית. סלט חצילים קלויים טעימים עם פתיתי בצל יבש טרי. צלוחית איקרא ורודה עם פתיתי בצל יבש טרי, ותפארת המנות הראשונות: סלט דוּדוּ! – שעיקרו קוביות זעירות של עגבניות בשלות עם פתיתי בצל יבש ברוטב משגע.

בתום הארוחה שאל נציג מערכת המכתב העיתי את בעלת המקום מה סוד הקסם של הסלט, ובכן, לדבריה דודו הוא חבר שלה ושל בעלה, ודודו מבקש תמיד את מנת הסלט בנוסח שהוא מכין, עד שהפכה לאחת ממנות הבית. "וכיצד בדיוק מכינים אותה?" – שאל נציג.

בעלת המקום חלקה עימו ברצון את המתכון. קוביות עגבניות בשלות חתוכות דק, ועומדות קצת זמן עד שתתרככנה (ותוצאנה קצת מיץ), אפשר גם לקלוף את כולן או חלקן (את התוך הבלתי-אכיל מומלץ לשים במסננת קטנה וללחוץ כדי שייסחט המיץ בלבד, המלצת הנציג). מוסיפים ריבועים זערערים של פלפל ירוק חריף. מעל אלה זורים מנה נדיבה של פתיתי בצל יבש, ומוסיפים לימון, שמן רגיל (לא שמן זית!), מלח וקצת שום, כנראה כתוש, ומערבבים. הסלט הזה הוא בניגוד לכל העקרונות של הנציג, מכיל שום ואין בו שמן זית, אבל מה זה טעים! [ואנחנו מקווים שלא המצאנו כאן את הגלגל או את אבקת השריפה!]

הלאה – 1 מנה עסקית לנציג [95 שקל כולל התוספות], של דג פורל פרוס לשניים אפוי בחמאה ופלחי שקדים. מעולה. התגברנו רק על צד אחד והשני נארז.

למיסתורית – 1 מנה עסקית כנ"ל של שרימפס וקאלאמרי עשויים בחמאה ושום. המיסתורית העירה שהחצי השרימפי קטן מדי, ומיד הביאו לה עוד חצי מנה שרימפים על חשבון הבית, שאותם כבר לא יכלה לאכול מרוב טובה. גם מן הקאלאמרי הגדושים, שניתנו בשפע, הספיקה לאכול רק חצי, וכל היתר – נארז. הנציג מעיר כי הוא מעדיף את הקאלאמארי בציפוי הטמפורה כשהוא מטוגן יותר עד השחימו והיותו פריך לגמרי.

כתוספת הגיעה גם קערית פירה תפוחי-אדמה בחמאה ומלח, מעולה.

כן, שכחנו לומר שכבר בהתחלה נפל על המיסתורית רעב משונה, והזמינה מחוץ לעסקית גם מנה של דג מלוח, 37 שקלים. מנה ענקית של שני חצאים טעימים עם בצל כבוש. החצי השני נארז.

קינוחים: 1 קרם ברולה יוצא מן הכלל שלא היה מבייש שום מסעדה צרפתית שיצא לנו לאכול בה, 28 שקלים, וכן אספרסו כפול, 10 שקלים.

ואחרי ככלות הכול עוד הגישו לשולחן, בבקבוק שקוף, לשעבר של קוניאק צרפתי, ליקר למונצ'לו, כנראה מעשה-הבית, עם שתי כוסיות, חופשי על חשבון הבית. שתה כאוות נפשך, אלא אם כן אתה צריך לנהוג.

המלצרית לורן אלמקייס היתה יעילה ונחמדה וכך גם כל חברותיה שעזרו בהגשה המהירה והיעילה. כאשר הגענו לפרשת האריזה, וביקשנו לשים גם את שליש הפיתה, אמרו שלא, הם יכניסו לשקית הגדולה פיתה חדשה טרייה, על חשבון הבית, ואכן גם ארזו אותה היטב בנייר כסף כפול. השירותים, אמנם קרוב קצת למיטבח, נקיים ומאירי עיניים. ובכלל, התפאורה, הדקורציה, שגווני החום שולטים בה – מאוד מלבבת, בנוייה כולה על פרטי ציוד של דיג וספינות, ובפינת הכניסה תעודות הצטיינות של המסעדה. המקום מרווח מאוד ומאוורר ומקורר.

ס"ה 289 שקלים עליהם, הוספנו 40 שקלים תשר – יחד 329 שקלים. אלמלא התפנקנו בדג המלוח ובקרם ברולה היתה הארוחה העסקית יחד עם התשר עולה רק 264 שקלים!

ובערב, בבית – בא איש המחשבים הצעיר של "חדשות בן עזר", שלא ביקר עדיין ב"אידי", ונהנה מארוחה שלימה נוספת מכל טוב שהיה ארוז במגשיות הכסופות.

הכתובת: אידי, מסעדת דגים ופירות-ים, רחוב הבושם 6, מול רבלון, (בכניסה הצפונית לאשדוד פונים שמאלה דרומה, מול הנמל, בכביש הרחב המוביל לתוך העיר, וממנו, פנייה ראשונה ימינה מערבה לרחוב הבושם, מיספר 6 מימין). טל. 08-8524313, 08-8532058. רצוי להזמין מקומות מראש בשעות ובימים של עומס אך כל עוד יש מקום פנוי יקבלו אתכם במאור פנים. "חדשות בן עזר" נשלח בדוא"ל גם ל"אידי" כך שתוכלו להזכיר אותנו בהזדמנכם לשם. לבדיקה מראש של התפריט תוכלו לגלוש: http://www.idiseafood.co.il

תיקוני טעויות

מה באמת עלה בגורלו של בניין אגודת הסופרים בבית דניאל בזיכרון יעקב?

לאהוד ידידי שלום.

המידע שמסרת ביחס לבית דניאל [גיליון 283] אינו נכון. בשנה וחצי שכיהנתי כמזכ"ל אגודת הסופרים, בתקופת יו"רותה של שולמית לפיד, ערכתי ביחד עם יהודית נסיהו ז"ל סריקה של כל נכסי האגודה, לרבות המצאי בבניין האגודה ברחוב קפלן 6 (שלפיו הוכן ספר מצאי בעין), זכויות בנכסים אחרים, זכאות מיסוי שלא קוזזה וכדומה.

ואכן, יהודית נסיהו ואני מצאנו שיש לאגודה זכויות של דייר מוגן בחלק קטן של בית דניאל. אין טעם לפרט את גלגולי הדברים, איך ומה. מכל מקום, הזכויות האלה הוזנחו על-ידי הוועדים שכיהנו באגודה בשנות ה-70 ותחילת ה-80.

האגודה נכנסה למשא-ומתן עם הבעלים של בית דניאל על זכויות הדייר. מכיוון שהיו שינויי בעלות בבית דניאל ולמקום תוכננו יעדים אחרים, הוסכם לאחר דיונים לא ממושכים שבעלי בית דניאל ישלמו לאגודה סכום הולם בעד זכויות הדייר, וכך היה.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי הסכום ששולם היה 70 אלף שקלים, סכום הוגן ביחס לחלקנו בנכס. הכסף נכנס לקופת האגודה ונרשם בחשבונות כדת וכדין.

בברכה,

גיורא לשם

אהוד: באותן שנים, עד 1985 לערך, תחת יו"רותה המצויינת של שולמית לפיד, הייתי יו"ר הוועדה המקצועית של אגודת הסופרים וחבר הוועד המרכזי. אלה השנים שבהן הוקמה על ידי ראש הממשלה שמעון פרס הוועדה לבדיקת מעמד הסופר ובעקבותיה החל להיות מופעל, בין השאר, הסדר התשלומים לסופרים משאילת ספריהם בספריות הציבוריות.

במשך כל התקופה הזו, ובעזרת היועץ המשפטי דאז (בהתנדבות) של האגודה, עו"ד אלי זוהר, והחבר הוותיק של הוועדה המקצועית, המשורר ק.א. ברתיני, עלה שוב ושוב בוועד האגודה עניין הבניין של האגודה בבית דניאל, וההתכחשות הגמורה מצד הבעלים של בית דניאל לכל זכויותיה של האגודה בבניין שבנתה על הקרקע שלהם. למיטב הבנתי מעולם לא היו אלה "זכויות דייר" אלא בניין שלם בן שתי קומות שניבנה בכספי האגודה.

אינני יודע מה שוויים של אותם 70 אלף שהאגודה קיבלה (ושעליהם לא ידעתי), ומהם ומתי קיבלה אותם – אני חושש שבכל מקרה דפקו אותה עד העצם.

הבניין בכלל נמסר לאוניברסיטה הפתוחה!

לאהוד שלום,

שתי הערות לגיליון האחרון של עיתונך [גיליון 283]:

א. בית דניאל. בשנת 1947, וליתר דיוק ב-12.2.1947 ניהל אבי, ישראל כהן, בשם אגודת הסופרים, משא ומתן עם הנהלת בית דניאל על הקמת בית הבראה לסופרים שנפתח ב-1951.

בית ההבראה היה קיים שנים רבות עד שנמסר לאוניברסיטה הפתוחה, לפני שנים אחדות. רבים מן הסופרים נפשו בו, ויעיד על כך ספר-האורחים שבו, המכיל דברי סופרים ומשוררים רבים. על כך הערתי באחת החוברות של 'עדכן', בטאון האוניברסיטה הפתוחה, שתהה על ספר אורחים זה, ולא ידע את ההיסטוריה של הבית.

ב. מגלה המקור הצרפתי לשירו של מיכ"ל: "דליה נידחת" הוא המשורר ק. א. ברתיני, ולא יעקב פיכמן כפי שנכתב אצלך.

בברכה,

נורית גוברין

*

בשורה: "השושנה" התגשמה: "שבה השושנה אל ערוגת גינה." ברשימתו של אליהו הכהן [גיליון 283] תיקן העורך בטעות לכתיב מלא, אבל צ"ל: "ערוגת גנהּ." כלומר, הגן שלה.

מאיר ריבקין

נאלצים לבצע בשמנו את כל הניבזויות על מנת לשמור על יישובים לא חוקיים!

נראה לי שמערכת העיתון העיתי עסוקה כל הזמן במתן לגיטמציה עיוורת לראש הממשלה וממשלתו ובתמיכה טוטלית בו, במעשיו כבמחדליו – מחד.

ומאידך נושא העורך הנכבד וחלק ניכר של הכותבים בעיתון עוינות עד כדי משטמה לאישים, למפלגות, לתנועות שמאל, שאינם חושבים כמוהם ומנסים להפוך ויכוח לגטימי שקיים בציבור ובו, כפי שציינתי, דעות שונות משלכם, המובעות באופן עקבי על ידי נציגים של השמאל הפוליטי, האקדמי, (ולא רק!) ומעוותים את הופעותיהם ודברם של אלו עד לגרוטסקה.

האם למישהו המציג ומנסה לחזק את טיעוניו באומרו: ראו, אני הייתי בעברי איש שלום, שמאלני, אז תמכתי ב"שלום עכשיו", באוסלו, במר"צ וכדומה, עד שהגעתי למסקנות מנוגדות, כפי שהן מובעת היום במאמריי בעיתון הזה.  האם זה נימוק משכנע?

איך יכולים סופרים אנשי רוח יהודים להשאר אדישים לעוולות הנעשות לצד השני?

האם המצב הנוכחי  הוא רק באשמת הפלסטינים?  האם ממשלותינו לדורותיהן לא תרמו לכך? האם ההתנחלויות הפראיות, היותנו כבר יותר מארבעים שנה כובשים השולטים בעם אחר, גוזלי קרקעות לא לנו,  "עוקרי נטוע" של הזולת כמובן – תורמים להבנה עם השכנים?

אני מכיר את הטיעונים של הימין: הם רוצחים בנו, מפוצצים את ילדינו, מוכנים בכל רגע להשמידנו, לא מכירים בריבונותנו אפילו על החלק שהוקצה לנו וכדומה. זה נכון מאוד! אבל מה הפתרון, עוד מאה שנות איבה ושכול?

אני יליד חיפה, ילדותי ונעוריי חלפו בצריפי שכונת פועלי בית החרושת למלט שבנשר. והאירוע הראשון בחיי שאני זוכר, בן ארבע הייתי באלף תשע מאות שלשים ושמונה, בארץ התחוללו "המאורעות"  במלוא עוצמתם, והדבר היחיד והראשוני שאני זוכר מאז: נשמעו לפתע יריות ואמי דחפה אותי במהירות אל מתחת למיטתה של אחותי, כי מעבר לאותו דופן של צריפנו הקים אבי קיר מגן מאבנים.

עד היום במינון ובעוצמות גוברות, הסיכסוך נמשך, אף מלחמה לא פתרה זאת. ואני כבני שנתוני האחרים השתתפתי בכל המלחמות מבלי להחסיר אפילו אחת...

אינני מסכים ואני מתקומם שזה יהיה גם גורלם של נכדינו, (הוריהם כבר היו ב"מסלול") שכולנו נאמר בזמן שרותם בצבא ונתפאר שזה "הצבא המוסרי ביותר בעולם" – הרי הם נאלצים לבצע בשמנו את כל הניבזויות על מנת לשמור על יישובים לא חוקיים, מיבנים ומחסומים של מתנחלים, שעצם הימצאותם שם מטרפדת את סיכוי ההידברות לשלום ולהסכם על "חלקת האלוהים הקטנה" של הארץ המשותפת והדוויה  הזו. יש לי תחושה עזה שהמימסד הנוכחי שלנו, כקודמיו, אינו חפץ בשלום, כי עבור שלום צריך להתפשר.

מתי קרה שהערבים מוכנים לשבת ולהידבר אתנו  אבל אנחנו מתעלמים בתירוצים שונים  כמו בעניין הסורי. והרי נימוקים יש למכביר: משטריהם אינם דמוקרטים, הם תומכים בחזבאללה, בחמאס,  בטרור –  או. קי – דווקא לכן צריך להסכים להיפגש ולדבר גם על כך! בואו נאמר את האמת, שאת השטחים החזקנו מיד אחרי כיבושם בששים ושבע כערבונות למו''מ ולהסדר – כדברי לוי אשכול בזמנו, בינתיים הם מצאו חן בעינינו וסיפחנו אותם, אז על מה יש לדבר עם הסורים?

הדוברים בשמנו משתמשים רבות במילים: רצוננו בשלום, כולנו אוהבים לשיר את שירי  הכמיהה המרטיטים לשלום, כל זאת בתנאי שאחיזתנו בשטחים לא תשתנה, תיוותר כפי שהינה כיום, האם מישהו עדיין מאמין באמת שהערבים יסכימו לכך אי פעם, שהעולם עם כל "ידידינו" העונתיים ישלימו עם המציאות הנוכחית?

ס. נידח: תודה לידידי מאיר ריבקין. יותר מ-130 שנה נמצאת משפחתי בפלשתינה, ורק עכשיו הבנתי כי בסכסוך הדמים עם הערבים ובטרור הפלסטיני האכזרי אשם הניצחון שלנו במלחמת ששת הימים, וכי אם רק נחזיר את סיני [כולל טאבה], את עזה ואת הגדה המערבית, ונשרש משם את כל היישובים היהודיים, ישרור שלום בינינו לבין הערבים והפלסטינים – שיהיו רשאים, מצידם, לגור בכל מקום, ברשות ושלא ברשות, במדינת כל אזרחיה הדמוקראטית היא ישראל!

האחים הצבּעים הלו מהעיר מקסל שבגרמניה

תודה  עבור המצגת היפה והמענינת ששלחת לי [ציורי קיר בתל אביב] ושהעברתי למספר חברים, אני מקווה להנאתם. החומר הרב והיפה סקרן וריגש אותי, במיוחד כי היכרתי בשנות השישים למאה הקודמת את האחים הלו – מקסל שבגרמניה, בדירתם ברחוב שםינוזה 20. ראה גם את מיספר 21 שבמצגת. הם הראו לי בגאווה  תעודת התמחות מקצועית מהעיר קסל של אחד מבני הדור שהתיישבו בתל-אביב.

בברכת חג שמח,

אהרון הירש

SILENCE IN SYRIA, PANIC IN IRAN

Written by Dr. Jack Wheeler

Wednesday, 19 September 2007

One of India's top ranking generals assigned to liaise with the Iranian military recently returned to New Delhi from several days in Tehran – in a state of complete amazement.

"Everyone in the government and military can only talk of one thing," he reports.  "No matter who I talked to, all they could do was ask me, over and over again, ‘Do you think the Americans will attack us?' ‘When will the Americans attack us?' ‘Will the Americans attack us in a joint operation with the Israelis?' 'How massive will the attack be?' on and on, endlessly. The Iranians are in a state of total panic."

And that was before September 6. Since then, it's panic-squared in Tehran. The mullahs are freaking out in fear. Why?  Because of the silence in Syria.

On September 6, Israeli Air Force F-15 and F-16s conducted a devastating attack on targets deep inside Syria near the city of Dayr az-Zawr. Israel's military censors have muzzled the Israeli media, enforcing an extraordinary silence about the identity of the targets. Massive speculation in the world press has followed, such as Brett Stephens' Osirak II? in yesterday's (9/18) Wall St. Journal.

Stephens and most everyone else have missed the real story. It is not Israel's silence that "speaks volumes" as he claims, but Syria's. Why would the Syrian government be so tight-lipped about an act of war perpetrated on their soil?

The first half of the answer lies in this story that appeared in the Israeli media last month (8/13): Syria's Antiaircraft System Most Advanced In World. Syria has gone on a profligate buying spree, spending vast sums on Russian systems, "considered the cutting edge in aircraft interception technology."

Syria now "possesses the most crowded antiaircraft system in the world," with "more than 200 antiaircraft batteries of different types," some of which are so new that they have been installed in Syria "before being introduced into Russian operation service."

While you're digesting that, take a look at the map of Syria:

Notice how far away Dayr az-Zawr is from Israel. An F15/16 attack there is not a tiptoe across the border, but a deep, deep penetration of Syrian airspace. And guess what happened with the Russian super-hyper-sophisticated cutting edge antiaircraft missile batteries when that penetration took place on September 6th.

Nothing.

El blanko.  Silence.  The systems didn't even light up, gave no indication whatever of any detection of enemy aircraft invading Syrian airspace, zip, zero, nada. The Israelis (with a little techie assistance from us) blinded the Russkie antiaircraft systems so completely the Syrians didn't even know they were blinded.

Now you see why the Syrians have been scared speechless. They thought they were protected – at enormous expense – only to discover they are defenseless. As in naked.

Thus the Great Iranian Freak-Out – for this means Iran is just as nakedly defenseless as Syria. I can tell you that there are a lot of folks in the Kirya (IDF headquarters in Tel Aviv) and the Pentagon right now who are really enjoying the mullahs' predicament. Let's face it: scaring the terror masters in Tehran out of their wits is fun.

It's so much fun, in fact, that an attack destroying Iran's nuclear facilities and the Revolutionary Guard command/control centers has been delayed, so that France (under new management) can get in on the fun too. 

On Sunday (9/16), Sarkozy's foreign minister Bernard Kouchner announced that "France should prepare for the possibility of war over Iran's nuclear program."

All of this has caused Tehran to respond with maniacal threats. On Monday (9/17), a government website proclaimed that "600 Shihab-3 missiles" will be fired at targets in Israel in response to an attack upon Iran by the US/Israel. This was followed by Iranian deputy air force chief Gen. Mohammad Alavi announcing today (9/19) that "we will attack their (Israeli) territory with our fighter bombers as a response to any attack."

A sure sign of panic is to make a threat that everyone knows is a bluff. So our and Tel Aviv's response to Iranian bluster is a thank-you-for-sharing yawn and a laugh.  Few things rattle the mullahs' cages more than a yawn and a laugh.

Yet no matter how much fun this sport with the mullahs is, it is also deadly serious.  The pressure build-up on Iran is getting enormous. Something is going to blow and soon. The hope is that the blow-up will be internal, that the regime will implode from within.

But make no mistake: an all-out full regime take-out air assault upon Iran is coming if that hope doesn't materialize within the next 60 to 90 days. The Sept. 6 attack on Syria was the shot across Iran's bow.

So – what was attacked near Dayr az-Zawr? It's possible it was North Korean "nuclear material" recently shipped to Syria, i.e., stuff to make radioactively "dirty" warheads, but nothing to make a real nuke with as the Norks don't have real nukes (see Why North Korea's Nuke Test Is Such Good News, October 2006).

Another possibility is it was to take out a stockpile of long-range Zilzal surface-to-surface missiles recently shipped from Iran for an attack on Israel.

A third is it was a hit on the stockpile of Saddam's chemical/bio weapons snuck out of Iraq and into Syria for safekeeping before the US invasion of April 2003.

But the identity of the target is not the story – for the primary point of the attack was not to destroy that target. It was to shut down Syria's Russian air defense system during the attack. Doing so made the attack an incredible success.

Syria is shamed and silent.  Iran is freaking out in panic.  Defenseless enemies are fun.

הערה: המאמר האנגלי נשלח אלינו מגולש באינטרנט. היכן התפרסם לראשונה אין אנו יודעים.

מערכת חב"ע

חנות הבשר שלי

רומאן בהמשכים, סוף

שמות המשתתפים ואחרית דבר

[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]

ר' אבינועם יוסף, מוביל-בשר במשאית-קרור מיישוב בצפון הארץ, מומחה פדיקור לנערות במצוקה.

אהרונה, בתה של אורלי הטר"שית וכניראה גם שלי.

אורלי, טר"שית, אימה של אהרונה.

איזידור לבונה, פרופסור לספרות בירושלים.

אירלנה זורגאס, אלמנתו של אריסטוטלס זורגאס, המייסד והבעלים של מלון "ארטמיס" בפאריקיה שבפאפוס.

אלי גורבץ', איטליזן צעיר ושאפתן מגבעתיים.

אליהו כשלונס, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

אליקים צוצקינר, פרופסור לספרות.

אנלורה, צעירה לסבית גרמנייה על חוף קולימוביטרס בפאפוס.

אסתי, נערה במצוקה, חוסה של מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.

אריסטוטלס זורגאס (דימיטריוס ביזאס), המייסד והבעלים המנוח של מלון "ארטמיס" (אפולון) בפאריקיה שבפאפוס.

אתי השחרחורת, אימה של דסי, עבדה על מכונת מילוי הנקניקיות במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן, בעלת ידיים עצבניות, דקות כמשושים.

בירג'יט, צעירה לסבית גרמנייה על חוף קולימוביטרס בפאפוס.

בן-חורן נחושתנוב, עורך-דין, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

גולדה גולדון, חברת מועצת עין-כמונים המשמשת כתובת לנשים מוטרדות.

גיא, מרצה צעיר לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב. חבר של כוכבא.

דוד יוזפק, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

דורית, המזדיינת השמנה מהקיבוץ בערבה, אימה של עמיה.

דסי, ד', בתה של אתי וכניראה גם שלי, נערה במצוקה, היתה חוסה אצל מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.

המספר, בעל חנות הבשר הידועה "ברבקצוץ" בגבעתיים, סופר ומשורר לשעבר.

וולפה קצ'קו, אבא של כוכבא ונסיה, המכונה בצעירותו גם בשמות וולפלה גאלצ'אלאך וולפלה שמנדריק, היה הבעלים של מפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן.

ז'אן קלוד ד'ארביניאק, נספח לתרבות בשגרירות צרפת לפני שנים רבות, דפק את אשתי וכמע הוליד לי ממזר אך לזכותו ייאמר כי בניגוד למרבית הצרפתים וחקייניהם עמד על כך שהמשחק הפלצני בדירוג איכויות היין על פי מיקומם של כרמי הגפן הוא אחד הבדיחות המוצלחות ביותר שהמציאו בני-עמו כדי להתפרנס מן הבלעדיות וכדי ללגלג על עמים אחרים. מרבית הצרפתים שותים יין אדום פשוט וטרי שמופק בייצור המוני, בשופכם ללועות היקבים ענבים מכל הבא מן הכרם, וטעמו של היין הזה נע בין המעולה לבין הגרוע ביותר.

חיים גרימצוג, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

חרון טלחוט, עיתונאי ידוע, יצא בסדרת כתבות-תחקיר על שערוריית האמוניאק במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן.

יושקה ורותי, זוג חברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

ירום מחוטל, עיתונאי.

כוכבא קצ'קו, בתם של וולפה ושושנה קצ'קו, וגרושתו של המספר, בעל חנות הבשר "ברבקצוץ" בגבעתיים, סופר ומשורר לשעבר.

מופתי ווירה, זוג חברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

מרי-לו זורגאס, המכונה בפינו "ננה מושקורי", בתם של אריסטוטלס ואירלנה זורגאס, בעלי מלון "ארטמיס" בפאפוס.

משה דיין, ר' "אומץ", סיפורו של משה דיין, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, תל-אביב, 1997.

נטלי, נערה במצוקה, חוסה של מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.

נסיה קצ'קו, אחותה המפגרת של כוכבא, בתם של וולפה ושושנה.

סופי, מתנדבת אמריקאית צחת-העור, שהועסקה במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן תקופה קצרה בעבודות ניקנוק וניקיון. צהובת שיער בעלת פני ירח לא נאות במיוחד, שדיה חפים מכל מגע חזייה ומבצבצים מבעד לחולצות הטריקו או החאקי חסרות-השרוולים שלה. כתובת-קעקע של נשר אמריקאי בגווני כחול-ירקרק ואדמדם-חולני, קישטה את זרועה הימנית. שדי סופי היו כה בהירים שרק קליפות או גלדי השומן על חריצי ממרח הכבד ניראו לבנים ממנה. מגן דוד קטן מקועקע במרום גבעה אחת מעגבותיה.

סמדי בן גרא, אחת החברות של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

עין, העין התוחבת השמאלית של כוכבא.

עליזה אורלובסקי, אחת החברות של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

עמיה, בתה של דורית, המזדיינת השמנה מהקיבוץ בערבה, וכניראה גם שלי.

ציפורה, פקידה ממשלתית לאקדוחים להגנה עצמית.

שושי יוסף, אשתו של אבינועם, מוביל בשר ונערות במצוקה.

שושנה קצ'קו, אשתו של וולפה, אימן של נסיה וכוכבא.

שטארק. בעל המסעדה בבניין המינהלה של האוניברסיטה בירושלים.

ר' שמול-יוסל, 'מדריך חתנים' מהמושבה שהתחרדה.

שרליז הרומנייה, עבדה במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן, בעלת חזה ענק כשני פאסטראמי של אווזים מעושנים, רכים, חזה סומא מפטמות, מין פלא-טבע (כומו אצל קוקסינל), יש לה בעל וילדים.

תקווה שומרת-המשקל, מנהלת-החשבונות במפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן. הדוקה בחגורת-בטן כחוששת פן יפרצו משמניה לכל עבר, ומחררת את החזייה כדי להבליט את פטמותיה. מדברת בגילוי-לב על חוויותיה האינטימיות, ומאהבת של וולפה קצ'קו גם.

הערת העורך מטעם ההוצאה

כתב-היד של הרומאן המאקאברי הזה הגיע להוצאה שלנו בחבילה עם קאסקט-מלחים יווני מסריח ימים אחדים בלבד בטרם המתאבד פוצץ את עצמו בצמוד לוויטרינה של חנות הבשר "ברבקצוץ" בגבעתיים. החנות עלתה באש יחד עם חנויות ודירות סמוכות ונגרם נזק רב מאוד, טוטאל לוס. חלקי בשר שרופים ומפוחמים של בקר, לבן, אדם, נקניקים והודו התערבבו יחד ולא היה אפשר לזהות דבר לבד מאקדח חרוך קליבר 9 מ"מ של בעל החנות המנוח, שנקנה ימים אחדים לפני הפיצוץ, ועין מלאכותית חסינת-אש שזוהתה כתותבת של גברת בשם כוכבא קצ'קו-וולפי, הנעדרת כבר שבועות אחדים ואין יודעים אם בחיים היתה עדיין בחנות בפיגוע הקטלני או נרצחה קודם לאחר שנעלמה בנסיבות מיסתוריות ורק גופתה נותרה שם. בעל חנות הבשר, שהתפרסם לאחרונה בחוגים עממיים כעושה ניסים שכינויו "הבעל-'מנוחה' מגבעתיים", היה אמנם בעלה הראשון של הנעדרת אך זה שנים רבות לא היה שום קשר ביניהם.

כתב-היד שופך אור מסויים על מה שהתרחש לפני שפוצצה החנות ועלתה באש, ומחשיד בצורה ברורה למדי את בעל-החנות ברצח גרושתו, אף כי אקדחו נקנה לאחר היעלמותה, ואולם מאחר שאנחנו ההוצאה רואים את הטקסט בראש ובראשונה כיצירה ספרותית ובידיונית, לא מצאנו לנחוץ להעבירו למשטרה, אשר לפי המתפרסם בעיתונים מגששת עדיין באפלה בכל הקשור לחקירה. הועלה גם חשד שחומרים דליקים נאגרו באופן מסוכן וחסר-אחריות בחנות, שאחרת לא היתה השריפה מכלה הכל.

 "הערת העורך" מר שצינזר על אודות פרק שנים-עשר החסר בספר נכתבה בטרם הגיע כתב-היד למערכת שלנו, והיא המצאה של בעל חנות הבשר, אשר כפי שאפשר להיווכח הינו בעל ניסיון ספרותי לא מבוטל ויודע לא מעט שטיקים וטריקים אף כי מעולם לא היה סופר-ממש ולא ידוע לנו על ספר מפרי עטו בשם "ההר הנושם".

ההוצאה מצידה פונה ומבקשת אם מישהו מהקוראים יכול להוכיח שיש לו זכויות יוצרים ברומאן הזה, בתור יורש, שיפנה אלינו, כי אנחנו לא הצלחנו לאתר אף לא מבנותיו, לא אהרונה, לא עמיה ולא דסי.

עד היום גם אין הוכחה חותכת לכך שהבעל-'מנוחה' מגבעתיים מת. אולי נמלט בעוד מועד והוא חי בזהות בדוייה במקום אחר? – הרי זו ממש שערוריה שהטרור מאפשר לבני-אדם להיעלם מבלי להשאיר עקבות, ויש ודאי ז'וליקים שמנצלים את המצב! – מה עוד שנקניקן אחד בשם אלי גורבץ' המציא למשטרה תעודות המוכיחות כי החנות שנשרפה היתה רכושו, שקנה במזומן דולרי מהבעלים ימים אחדים לפני הפיצוץ, ומזלו שהספיק לבטח את הנכס אחרת היתה כל השקעתו הולכת לאיבוד.

המשך כבר לא יבוא כי זה הסוף

הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.

בואו להפגנת היוצרים

ביום שישי הקרוב בתל אביב

היי אהוד,

כידוע לך בוודאי הולך ומוקם איגוד מקצועי של יוצרים הכולל בעצם יוצרים מכל התחומים הקיימים באקו"ם. איגוד מקצועי זה יוכל לפעול בתחומים בהם אקו"ם מנועה מלפעול. אחד התחומים האלה כבר בוער ומן הסתם כבר נתקלת בו בכתבות באינטרנט ובעיתונות היומית.  נושא זה הוא חוק זכויות היוצרים החדש העומד לעבור ככל הניראה בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת לקראת קריאה שנייה ושלישית. מדובר בחוק דרקוני אשר במקום להגן על זכויות היוצרים, הוא רומס אותם בצעד גס המדיף ריח רע של מחטף. אנא היכנס ללינק המצורף בזה:

http://62.219.83.33/yozrim [או: yotzrim.org ]

ואני משוכנע שתשמח להעביר את הדברים ואת הלינק כל רשימת קוראי עיתונך היפה, בין אם הם יוצרים או אישים מהציבור הרחב.

ההפגנה תתקיים ביום שישי הקרוב, 5.10, בשעה 11.30, ברחבת הסינמטק בתל אביב, ותסתיים בתהלוכה לעבר בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, שם יונח זר על קברותיהם של ביאליק, ברנר ועוד. נשמח לכל סוג של תמיכה, וכמובן שגם באם תצטרפו אתה וחבריך היוצרים לאיגוד החדש.

שלך,

ארי בן שבתאי

[מלחין]

* * *

אליהו הכהן ואהוד בן עזר

 ביום שישי ב"קול ישראל"

בתוכניתו "הידברות" ברשת א' של "קול ישראל", יראיין דני בלוך ביום שישי, 5.10, בין חמש לשש אחר-הצהריים, את אהוד בן עזר בנושא שנת השמיטה הראשונה בתקופת העלייה הראשונה, ואולי גם על המכתב העיתי "חדשות בן עזר".

מיד לאחר-מכן, גם כן ברשת א', תראיין הדסה וולמן את אליהו הכהן על המחברת האבודה של רחל, שרשימתו על אודותיה פורסמה ב"חדשות בן עזר" (גיליון 274, 30.8.07) – בתוכנית "המוסף לספרות", רשת א', יום שישי, 5.10, בשעה 18:00. שידור חוזר באותה רשת ביום ראשון, 7.10, בשעה 11:00.

* * *

נשיא סוריה בשאר אסאד, בדברו על כך שמטוסי צה"ל תקפו בארצו "מחנה צבאי נטוש" – זכה פעם נוספת במקום ראשון בתחרות השקרנים המזרח-תיכונית. ממש תענוג להסתכל בפניו על מרקע הטלוויזיה שעה שהוא מיתמם ומדבר שקרים. הנשיא אסאד מייצג סוג של טמטום הסבור שכל העולם מטומטם כמוהו ומאמין לכזביו, אשר למרבה הצער מבליטים כמה מן התכונות השליליות ביותר באופי הערבי. תארו לעצמכם איך אפו היה נראה בשידור אילו היה פינוקיו!

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,591 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

284 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל