חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 285
תל אביב, יום שני, כ"ו בתשרי תשס"ח, 8 באוקטובר 2007
עם שתי צרופות של תעודות הצבּע פריץ הלו מתל אביב
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: כיצד רוצחי החיזבאללה בעלי השיטות הנאציות זכו באהדת התקשורת העולמית וגם הזילו דמעה במחנה של האידיוטיזם המוסרי בישראל.
במת הזיתים הדפוקים, הזיתים של אורי ארמוני מגבעת עדה.
פולמוס הקוראן, ידידיה יצחקי: פולמוס הקראן או שיחות על הסובלנות.
פולמוס הרצח בכפר תבור, אסנת רז: תשובה ליואב אהרוני.
שי פרקש: תעודת ההתמחות של הצבָּע אומן (מאלער מייסטר) פְרִיץ הלו.
יוסף דוריאל: עלילת הדם הצליחה רק הודות למשת"פים היהודים.
עוד סיפור מסיפורי העוצר, מרדכי נאור: הטיול אל העוצר.
לאה טרן: רשמי מסע מהכנס ה-44 הבינלאומי לסופרים בבלגרד.
הפינה של ההוא מחלם: 3 שירים חדשים של ישראל הר.
שׂישׂי מאיר: המלאך הרע / ידיד נאמן. שני שירים.
אורי הייטנר: א. קיצור תולדות הסביח. ב. פרקליטו של השטן.
שו"ת אליהו הכהן: ברוך תירוש / יורם ברנע / יהודה אטלס.
ד"ר גיא בכור: א. נתיבות מצטרפת לשדרות ולאשקלון במעגל הטילים: דרושה מדיניות אחרת מול עזה. ב. הטלפון ואני.
יעקב ניר: פתח-תקוואים בקפריסין: מי מכיר מי יודע? מושבות חקלאיות יהודיות בקפריסין בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים.
יוסי גמזו: הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש.
נורית גוברין: עוד בעניין "בית דניאל". // מוקי אלדר: "הברבורים" של ציפר.
מוטי בן-חורין: "ג'נטלמנים אינם קוראים את מכתביהם של אחרים."
זיכרונות מקלמניה: יואב אהרוני: סַלטָה מוֹרטָלֶה.
כותבים יקרים, אנחנו חוזרים ומבקשים מכם לשלוח לנו את דבריכם רק בצרופות של קובצי ווֹרד ולא על האי מייל עצמו כי נשבר לנו לכלות את זמננו בהתאמת סימני הפיסוק הלועזיים לאלה העבריים במעבר הטקסט מהאי מייל לַווֹרד! מעתה והלאה נפרסם רק טקסטים המגיעים אלינו בקבצי וורד וגם ללא שום הוראות עריכה נוספות בגוף הקובץ!!!!!
כיצד רוצחי החיזבאללה בעלי השיטות הנאציות
זכו באהדת התקשורת העולמית וגם הזילו דמעה
במחנה של האידיוטיזם המוסרי בישראל
מתוך רשמי מסע, "ניצחנו", שכתב העיתונאי-לעת-מצוא, היהודי-האמריקאי נח פולק, לאחר ביקורו בביירות ובדרום לבנון. "מוסף הארץ", 28.8.07
...בסוף הגענו לבינת ג'בייל. לפני פרוץ המלחמה היתה זו בירת החיזבאללה באזור. היום זה תל חורבות.
משקיפים מערביים רבים היו מן הסתם מגיבים בזעזוע למראה בינת ג'בייל ההרוסה. אך למרות הצער על אובדן חייהם של חפים מפשע, לא חשתי כאן כל פחד או רתיעה, אלא דווקא משהו דומה יותר להתפעמות, ובמידת מה אפילו סיפוק. מתל אביב ומירושלים נדמה אולי שהמלחמה הסתיימה בתוצאה מעורפלת. לא כך בבינת ג'ביל. שם הבנתי שמדי יום ביומו, מאז המלחמה, ובמשך חודשים רבים לאחריה, הוקפו לוחמיו הגאים של חיזבאללה בכל החורבן הזה, חשו את טעמו של האבק שמילא את פיותיהם עם כל נשימה. ייחלתי שכל ישראלי יוכל לחוות את התחושה שחשתי אני: התרגשות לראות במו עיניי כי קבוצת הרוצחים, הבריונים ושונאי היהודים חיים להם בתוך המוות וההרס שהמיטו על עצמם.
...בכמה פגישות נפרדות, סיפרו לנו תושבי עין עבל [כפר נוצרי השוכן סמוך לבינת ג'ביל] כי בראשית המלחמה העביר חיזבאללה כמה משגרי טילים לתוך הכפר והציבם סמוך ככל האפשר לבתי האזרחים. בינתיים הטילו מטוסים ישראליים עלונים מן האוויר על רוב שטחה של דרום לבנון, ובהם נדרשו האזרחים להתפנות מהאזור. רבים מהעלונים עדיין נראים לעין, מתגוללים בתוך התעלות או נעוצים בקוצים.
כשהחלה המתקפה האווירית של ישראל, חסם חיזבאללה את הדרכים היוצאות מעין עבל ומנע מן האזרחים להימלט מהמקום. במקרה אחד אנשי הארגון אף פתחו באש על שיירת נמלטים ואילצו אותם לשוב על עקבותיהם. רבים מתושבי הכפר נלכדו בתוכו. חיזבאללה התעלם מן השטחים הפתוחים הרבים בעין עבל ובחר לשגר קטיושות דווקא ממקומות המרוחקים רק במטרים ספורים מבתי האזרחים, ובכך משך את האש הישראלית לתוך הכפר.
תוך כדי סיורנו בין הבתים, שרבים מהם נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ, התפעלתי בעל כרחי מהטקטיקה המחוכמת שנקט צבא הגרילה השיעי, אשר הבין היטב ששהאיסטניזם המוסרי של יריביו ורתיעתם מפגיעה באוכלוסייה אזרחית יהיו להם לרועץ בעת המלחמה.
ואמנם, מנקודת המבט של חיזבאללה, תיכנון מראש של אובדן חיי אדם בקרב אזרחים הוא מהלך הגיוני לגמרי: הוא מבטיח את התשואה הגבוהה ביותר על שיגור הקטיושות, מפני שהוא הופך לנשק היכול לשמש להריגת לבנונים וישראלים כאחד. חשוב מכך, הבנתי שם כי חיזבאללה השיג הישג מדהים, מפני שלמרות נחיתותו הצבאית עלה בידו לנצל את הנשק העדיף של אויבו כדי להוציא אל הפועל את אסטרטגיית שדה הקרב שלו עצמו.
בעין עבל וגם במקומות אחרים שלטו אנשי חיזבאללה עצמם בעוצמת האש הישראלית וכיוונו את הטילים ואת התותחים של צה"ל אל המטרות המועדפות עליהם – בתי מגורים, בתי חולים, בנייני דירות, כל מקום שיכלה להימצא בו אוכלוסייה אזרחית – מתוך ידיעה ברורה שדעת הקהל העולמית תעניש את ישראל על כך. כלי התקשורת המערביים פשוט אינם מסוגלים לעמוד בפיתוי לשדר תמונות של אזרחים מתים ושל סתי מגורים הרוסים.
אנשים רבים טוענים נגד חיזבאללה שהוא השתמש ב"מגינים אנושיים". ההפך הוא הנכון, שהרי שימוש ב"מגינים אנושיים" הוא ניסיון להגן על נכסים חשובים בעזרת הצבת אזרחים, שתרתיע את התוקף ותמנע את ההתקפה. ואילו חיזבאללה דווקא ניסה לדרבן את הישראלים להפציץ מטרות אזרחיות, כדי להביא להשמדת חיי אדם ותשתיות. באופן זה השיג הארגון השיעי את ניצחונו הגדול ביותר במלחמה – החלפת הנראטיב הרווח של העימות, שעל-פיו ישראל מתגוננת מפני מיתקפה טרוריסטית, בטענה שישראל מחריבה את לבנון באורח ברברי.
במת הזיתים הדפוקים
הזיתים של אורי ארמוני מגבעת עדה
שלום,
הנה הדרך בה אני מכין את הזיתים למשפחה – כארבעים ק"ג לשנה. הצנצנת האחרונה שהוכנה ב-19 אוקטובר 2006 מתרוקנת, סימן שהם היו מעולים, או לפחות לטעמנו.
1. מסיק – לא לפני הגשם, ואני מתכוון לגשם הראשון, ורצוי להמתין כמה ימים כדי שהמים ייספגו.
2. זיתים "דפוקים" מתאימים לזן הצורי ( סורי זה כמובן שיבוש).
ההכנה
אחרי המסיק משרים במים למשך 7-10 ימים ללא החלפה. אפשר להוריד את השכבה השומנית מדי פעם.
אחרי ששופכים את המים שוטפים היטב את הפרי.
"דפיקה" – מדובר בזית קטן ולכן יש לנהוג בו בעדינות כדי שהשמן לא "יברח", לכן מניחים אותו על קרש והמכה עם פטיש מעץ – בעדינות (זו גברת ולא נערת ליווי).
מבחן המים המלוחים והביצה – נכון. אני משתמש במלח שולחני אותו אני מרתיח כדי להמיס את כולו.
בנוסף אנחנו משתמשים ב: שום, פלפל ירוק חריף, לימון וגרגרי חרדל.
מניחים את הזיתים בתחתית הצנצנת לגובה 3-4 אצבעות, מכסים אותם בפלחי לימון (לא רבעים) וביניהם מניחים כמה שיני שום חתוכים ופלפל חריף חתוך בעיגולים ומזרים את גרגרי החרדל. בשיטה זו עולים כלפי מעלה עד 5-6 ס"מ מתחת לפתח.
מכסים בפלחי לימון ומהדקים, ממלאים מים מלוחים חמים כך שהם מגיעים עד הלימון. מוסיפים 2 ס"מ שמן זית על-מנת לאטום את "המוצר". משאירים שניים שלשה סנטימטר לאויר ואח"כ אוטמים את הצנצנת למשך 6 שבועות לפחות.
צנצנת מאחסנים במקום אפל קריר. "המעדן" שעבר "פיסטור" חובבני מחזיק חודשים רבים. במקרה ורואים שכבת עובש – סימן שהמוצר התקלקל מסיבה כלשהי, טעמו רע והזית הופך [?], צריך לזרוק – חבל"ז.
המוצר הסופי – מר, מלוח, חריף "טעים לאללה".
אהוד: המתכון שלך הוא קצת לא לטעמי. הוספת השום לזיתים הדפוקים דומה בעיניי ל"חילול הקודש". הזיתים זקוקים רק לפלחי לימון ולפלפלים חריפים, ולא הרבה מהם.
גם שיטת העשייה שלך לא כל כך נראית לי. לא מכסים בשמן את הזיתים מיד לאחר "דפיקתם", אלא לאחר שעברו ימים ולעיתים שבועות והתסיסה שלהם נגמרה ובינתיים גם הורדת את פטריית העובש מלמעלה ואז יצקת שמן זית ואטמת את הצנצנת. הפטרייה אינה מראה שהזיתים "התקלקלו" אלא להפך, שתהליך תסיסתם הסתיים.
לי יש בעייה קשה עם חברים ששמים בזיתים הדפוקים גם שום וחרדל ולעיתים עוד תבלינים מיותרים – ומחכים למוצא פי, ואני פשוט לא יכול להכניס לפה את הזיתים האלה ונאלץ לומר את האמת.
נסה להכין צנצנת אחת לפי המתכון שלי [גיליון 284]. אין גם שום צורך לחמם את המים. אפשר להמיס בבחישה את מלח הבישול הגס עד שהביצה צפה בתמיסה.
פולמוס הקוראן
ידידיה יצחקי
פולמוס הקראן או שיחות על הסובלנות
גם לפי תרגומו של רובין, וגם לפי תרגומו של ריבלין, מה שנאמר בקראן כנגד היהודים והנוצרים נאמר על אלה מהם שאינם שומרים את מצוות דתם שלהם, ועונשם יבוא עליהם מידי אלוהיהם, שהוא כמובן אללה האסלמי, ולא בידי אדם.
לאלה ששומרים את מצוות דתם ואת הספר שניתן להם מבטיח הקראן גני נועם וברכת אלוהים. מהציטאטה שמביא מר כהן, "אלה אשר הוטענה עליהם התורה ולא עמדו בה," אי אפשר שלא להבין שמדובר באלה שלא עמדו בתורה שניתנה להם, ולא באלה ששמרו את מצוותיה.
מכל מקום, המדובר בקראן איננו בגזע היהודי או הנוצרי, אלא במאמיניהן של דתות אלה. לאמור, אין כאן גזענות אלא קנאות דתית. איש לא יוכל לטעון שאין באסלם קנאות דתית. מה לעשות, קנאות דתית היא פרי הבאושים של המונותאיזם, המתנה הגדולה שנתנה היהדות לעולם המערבי. מבחינה זו היהדות והנצרות אינן נופלות במאומה מהאסלם. אמנם, בפרקטיקה ההיסטורית היו הנוצרים קנאים לאין שיעור יותר מהמוסלמים, מה שהתבטא ברדיפות, שוד, גירוש ורצח של היהודים שחיו בארצות הנצרות, בעוד שבארצות האיסלם הם נהנו בדרך כלל מרווחה יחסית, ואף הגיעו להשגים מרשימים בתחומים שונים, תרבותיים, כלכליים ומדיניים. היהודים עשויים לטעון שהם עצמם אינם הורגים בשם הדת, אבל מלך כוזר של יהודה הלוי כבר השיב על כך שהיהודים אינם הורגים כי אין הם יכולים לעשות זאת בגלל מצבם ומעמדם השפל (ראה הכוזרי א סימן כא).
אני אכן מועד לגיהינום, שכן אני מוגדר בהלכה היהודית כ"מומר אוכל נבלות להכעיס," מסיבה זו, ולא בגלל היותי יהודי, אני עתיד להתגלגל לגיהינום גם על פי האסלם. ספק רב בעיניי אם גורל זה מיועד על פי הקראן גם לרב עובדיה יוסף, שלמיטב ידיעתי מחזיק בדעתו של הרמב"ם שאין פסול באמונת ישמעאל.
נזדמן לי לעיין בספרו של היטלר, הוא אכן אינו מדבר על השמדה פיזית של היהודים, אלא על הסכנה הנוראה הצפויה מהם כגזע נחות לאירופה, במיוחד לגרמניה ולתרבותה, אבל בנאומיו שאחרי עלותו לשלטון אמר היטלר במפורש שהמלחמה הבאה (מלחמת העולם השנייה) אינה יכולה להסתיים אלא בהשמדתו הגמורה של הגזע היהודי.
אבל גם אם אין איומים ממשיים על היהודים ב"מיין קאמפף", הם ישנם בשפע רב בספרי התנ"ך שלנו. כאן האיום הוא קולקטיבי, לא רק החוטאים ייענשו, העם כולו יוכה במחלות קשות, יובס ויוכה בחרב אויבים, ברעב וכיוצא בזה. כל זה מופיע במפורש בפרשת "בחוקותי", "פרשת התוכחה", למשל, וכן גם בכל ספרי הנביאים, במיוחד בנבואתו של ירמיהו. כזכור, ירמיהו אכן נאשם בבגידה והושלך ל"חצר המטרה,"
אינני מכיר מוסלמי אדוק באמונתו שיכפור בדברי הקראן, אבל אני מכיר אי אלה מוסלמים שמפרשים את הקראן ברוח ידידותית, כפי שעושים אי אלה מאנשי הדת המתונים שלנו ביחס לפסוקים ולפרקים מביכים במקרא ובתורה שבעל פה, שיש בהם יותר מאבק של גזענות או שוביניזם.
רק יהודי חילוני, כמוני, יכול להודות בפה מלא שיש ביהדות חומרים גזעניים ומעמד האישה על פיה הוא מביש. באותה מידה יש לי ידידים ערבים חילוניים, שמכירים בקנאות הדתית של האסלם ודוחים אותה בתוקף רב. אין כל פלא שדווקא ה"חמאס" האסלמי הפונדמנטליסטי הקיצוני נושא את הקנאות הדתית באסלם, ומפרש את הקראן פירוש גזעני. מהם אכן ראוי להיזהר ולהישמר, ולעשות הכל על מנת לבודד אותם בתוך העולם האסלמי. עם זאת, אסור לשכוח, האולטרא אורתודוקסים שלנו והקיצונים שבחובשי הכיפות הסרוגות הם קנאי דת ממש כמו קנאי הדתות האחרות. ידיד ערבי אמר לי, שבעלי הזקנים משני הצדדים הם הגורמים לאסון שאנו חיים בו. "זה איננו כולל אותך," הוא אמר, כיוון שאני עצמי עוטה זקן.
פולמוס הרצח בכפר תבור
אסנת רז: תשובה ליואב אהרוני
שלום אהוד,
צר לי, לא יכולתי להתאפק מלענות שוב ליואב אהרוני [גיליון 284]. אני מבטיחה לא להמשיך בדיון מעבר לתגובתי זאת. סבא שלי היה נוהג לומר: "אשרי המדבר על אוזן שומעת." נראה לי שיש אנשים שפשוט לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. מצד שני הגעתי למסקנה שאולי לא נכון לתת להם לומר את המילה האחרונה...
אז הנה תשובתי ואתה יכול לבחור לפרסמה או לא.
ליואב,
"אין לנהגים אלה שום סיבה להפחית מתנועתם ביום כיפור או לנהוג בצורה שונה" – מכל הדברים המקוממים שקראתי [אצלך] זה היה המקומם ביותר. על הציטטה הזאת לא נותר לי אלא להחזיר בציטטה אחרת: "בארץ ישראל קם העם היהודי" – מגילת העצמאות של מדינת ישראל.
כאשר מצפים ממני להשלים עם חופש הפולחן של שכני המחייב את כולנו לשמוע, מחושך עד חושך, זעקות 'אללה אכבר' במערכות כריזה אימתניות, חמש פעמים ביום בכל ימות השבוע, שבתות וחגים, אני בהחלט מצפה שיכבדו את היום הבודד, יום הכיפורים של העם היהודי בארצו ההסטורית, ולא יסעו, מתגרים, בכוונה תחילה, ברחובותיה ובכבישיה של מדינת ישראל (ולהערתך, אין דין רולר-בליידס או אופניים כדינן של מכוניות עם רמקולים או טרקטרונים מטרטרים. לא ברור לי איך אתה גוזר גזירה שווה לגבי שניהם). לנהג מערב א-שיבלי לא היה מה לעשות ביום הכיפורים בכפר תבור, הוא היה אמור לכבד את שכניו ולהישאר בביתו.
יואב, אתה קורא לזה פאראנויה. אחרי אינתיפאדת אל אקצה, אליה הצטרפו ערביי ישראל לפני 7 שנים, אני קוראת לגישה שלך עיוורון מודע ומסוכן. יש נקודות כאלה בהסטוריה ובדרך כלל הן מסתיימות באסון נורא. מן הסתם בתאריך מסוים ב-1933 התעורר יהודי ברלינאי ואמר לעצמו: "האיש המגוחך הזה תפס את השלטון אבל אל לי להתפס לפראנויה..."
אסיים את הפולמוס הזה, שבו כנראה כבר לא נשכנע זה את זה, בבדיחה הידועה שבמקרה הזה הופכת לעצובה מאוד: "זה שאתה פארנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך..."
שי פרקש
תעודת ההתמחות של הצבָּע אומן (מאלער מייסטר) פְרִיץ הלו
שלום אהוד,
הידיעה שצירפת מפי אהרון הירש [גיליון 284], הזכירה לי שהעתק תעודת ההתמחות של הצבָּע אומן (מאלער מייסטר) פְרִיץ הלו נמצא אצלי.
קיבלתי אותה
יחד עם ספר המשפחה ומסמכים נוספים מבתו הילדה ולך לפני כ-
פריץ הלו נפטר
בתל-אביב בשנות ה-
פריץ הלו תיעד באלבומי תמונות את כל עבודות הצבע החשובות שעשה בבתים בארץ בשיתוף עם אדריכלים ידועים, את אלבומי התמונות האלה לקח הבן מיכאל לגרמניה,שם הם נעלמו לאחר מותו.
בתו של פריץ
הלו הילדה ולך, ילידת
ד"ר רודולף
הלו (מנהל המוזיאון היהודי בפרנקפורט) אחיו של פריץ הלו, הוציא לאור בשנת
הילדה סיפרה לי היום שאינה מכירה את אהרון הירש אבל תשמח לשוחח איתו.
בברכת חג שמחת תורה שמח,
שי פרקש
מתוך מכתבו של אהרון הירש: האחים הצבּעים הלו מהעיר קסל שבגרמניה
היכרתי בשנות
השישים למאה הקודמת את האחים הלו – מקסל שבגרמניה, בדירתם ברחוב שפינוזה
יוסף דוריאל
עלילת הדם הצליחה רק הודות למשת"פים היהודים
"מה זה משנה מי מהצדדים אשם במותו של מוחמד א-דורה? להרג של ילדים אין הצדקה," כך כותב ב-YNET לא פחות ולא יותר – אלא עורך חדשות בערוץ 2, שאמור לספק לנו מידע שאפשר לסמוך עליו. לפי אמונתו, היות ו"להרג ילדים אין הצדקה" – לא צריך לעשות צדק עם מי שהרג את הילד ולהביא אותו לדין. כך הוא מצטרף לשורת שומרי האתרוג של התעמולה הערבית, שבמשך 7 שנים מצליחים לחפות על הפושעים שגרמו להריגתו של ילד לצרכי הסתה, לפי מיטב המסורת של עלילות הדם, עבורן שילם העם היהודי ברבבות טבוחים לאורך כל ההיסטוריה.
מה שפורסם עד היום על עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה" הוא רק קצה הקרחון. כי מה שנראה על פניו "רק" כמחדל ורשלנות של דוברי צה"ל ומשרד החוץ – מחפה על פרשה של בגידה בביטחון המדינה, בדרגים הגבוהים של הממסד הממלכתי, ולפי סימנים רבים – תמורת בצע כסף ורווח פוליטי מפוקפק לאנטי-ציונים החדשים של ישראל.
שלושה ימים לאחר שראיתי את סרטון הטלוויזיה הצרפתית עם הילד המבוהל ואביו שמסתתרים מאחורי חבית בטון מפני יריות צלפים, פרסם "העיתון לאנשים חושבים" בישראל, יחד עם כמה עיתונים בחו"ל, את התמונה הגדולה של הילד השוכב, כביכול מת, על ברכי אביו, מאחורי החבית, עם הכותרת הבאה: "15 המכתשים בקטע הקיר, שלמרגלותיו היו לכודים, הצביעו בבירור על כך שהישראלים כיוונו את מכונות הירייה שלהם לעבר השניים, מוחמד היה למטרה."
כלומר: מכונות ירייה (ברבים, למרות שראו בצילום שאין בעמדת צה"ל אפילו קנה אחד של מכונת ירייה) נמנעו מירי על האספסוף שזרק, מקרוב, לפידים על העמדה הנצורה, ופתחו באש דווקא על ילד מבועת שהסתתר מאחורי חבית במרחק 110 מטר מהעמדה המותקפת. כותרת הזויה זו והתיאור המתלהם של האירוע בעיתון (כגון – שקר "הריגת נהג האמבולנס") הצביעו על פרדיגמה של פוגרום פוליטי-תקשורתי, שמישהו יזם, כליווי תעמולתי חובק עולם, לאינתיפאדה שהחלה עם האירוע המצולם.
לא לקח לי הרבה זמן כדי לנתח את התמונות "המרשיעות" שהפיץ נציג פרנס-2 עצמו, כדי להוכיח שמעמדת צה"ל לא ניתן היה לפגוע בילד ובאביו ושהעמדה היחידה (שצולמה בזמן-אמת) ממנה ניתן היה לפגוע בילד וליצור את החור שהופיע בצילום, בקיר שמאחוריו, היתה מאוישת בחמושים פלסטינים. זה גם מה שתאם את טענתו של השר בקבינט הפלסטיני – הישאם עבד-אל-ראזק – שהילד "נפגע מכדור שנכנס לבטן ויצא מהגב". כלומר – תמונות "פרנס-2" שהרשיעו, כביכול, את צה"ל – הוכיחו, בדיוק, את ההיפך ממה שטענו המעלילים.
מהידע שצברתי בניתוח מערכות לחימה, היה ברור לי – שאם יתנו לעלילה זו להתפשט היא תפעל כמו מגיפה שתצא מכלל שליטה, ולכן הכנתי, ללא דיחוי, עבור ראש הממשלה ושר הביטחון, דו"ח מפורט על ניתוח האירוע, להזמת עלילת הדם ותביעה לדין של מפיציה. כאן המקום להזכיר שגם דו"ח ועדת אור על אירועי הדמים בתחילת אוקטובר 2000 ציין, במפורש, את הקשר בין הפצת סרטון פרנס-2 לבין ההתפרצות האלימה של הצעירים שראו אותו. אלא שמכאן התחילו הדברים להתגלגל בצורה מוזרה:
1. אלוף פיקוד הדרום, שהקים ועדה מקצועית לחקר האירוע שקרה בתחום אחריותו, נתן לה להתעסק בנושא (הפשוט לכאורה) כחודשיים, בהם המשיכה ההסתה להשתולל, ואז – ערך מסיבת עיתונאים, ממנה פורסם: "מוטל ספק ביחס לאפשרות הפגיעה בילד ובאביו על ידי חיילי צה"ל." (כלומר – לא הזמה מוחלטת אלא הנחה שאפשר לתת לצה"ל ליהנות מהספק). וכן – "אין יסוד להניח כי רשת הטלוויזיה הצרפתית נהגה באופן בלתי אובייקטיבי או בלתי אתי."
לאחר מכן, השתחרר האלוף מצה"ל, זכה לכמה כיבודים באזרחות והפך לחביב התקשורת. למען הגילוי הנאות, עליי לציין, שהוזמנתי לשיחזור האירוע במטווח פיקוד דרום, ביוזמתו של הפיזיקאי נחום שחף, בפני צוות טלוויזיה של בוב סיימון (אך בהיעדרו המוזרה של אלוף הפיקוד שיזם את ההצגה). מהתנהגות נציג דובר צה"ל במקום, הבנתי שלא תצא מכך שום תועלת ולמסקנה זו הגיע גם בוב סיימון, שפתח בתחקיר עצמאי של העלילה ופרסם, אחרי כשנתיים, סרט משלו, בשם PALLYWOOD, בו הוכיח שכל האירוע "המלחמתי" בצומת נצרים באותו יום היה ביום רשלני, גלוי לעין.
הודעתי לשחף שאינני רואה טעם להמשיך להשתתף בהצגות השיחזור, ובנוכחותו קבעתי בטלפון פגישה עם ראש המטה האישי של ראש הממשלה, כדי למסור לו, ללא דיחוי נוסף, את תוצאות התחקיר העצמאי שלי. הייתי משוכנע, שבנסיבות שנוצרו – אסור היה לחכות עם הזמת עלילת הדם עד להשלמת התחקיר הצה"לי (שסטה למסלול בו לא האמנתי), כשסרטון "רצח הילד" ממשיך להשתולל בכל העולם. למותר לציין, שבדוח שלי לא נכלל שום חומר שהופק משיחזור האירוע במטווח פיקוד דרום.
2. הרשות הפלסטינית העניקה פרס מיוחד לצלם אבו-רחמה, שהכין את סרטון הטלוויזיה של "הרצח" ועשה שרות אדיר להצדקת והאדרת האינתיפאדה של יאסר ערפאת בעולם.
3. שופטת בתל אביב פירסמה פסק דין הקובע שהתחקיר המזכה את צה"ל מהריגת הילד "היה לא מדעי, לא מקצועי," וכן – שמהנדס בעל 50 שנות ותק במקצוע "לא יודע גיאומטריה," כל זאת, בלי שהוגשה עדות כלשהי של מומחה שהוכיח או אף טען את זה, כנדרש בתהליך משפטי תקין. נציג פרנס-2 קפץ על המציאה ושידר בשורה זו מהתחנה בפריס – מה שעזר להרשיע את פיליפ קרסנטי, שניסה להגן על כבוד ישראל והעם היהודי.
4. נציבת התלונות נגד שופטים סירבה לחקור אם יש קשר עסקי בין בעלה של השופטת לבין הרש"פ, וקבעה: "קשה להלום כיצד קשרי משרד עוה"ד עם הרשות הפלסטינית ... משליכים על בירור המשפט..." היא כנראה לא שמעה על המושג של ניגוד אינטרסים שיכול לעוות משפט. היא גם התעלמה מהפרת העיקרון המשפטי (סעיף 16 באמנה האירופית התופס גם בישראל) – שפסק דין יכול להסתמך רק על עדויות שהושמעו במשפט (וניתן היה לחקור את העדים).
5. דוברת צה"ל, ששמו הטוב של צה"ל צריך לעמוד בראש דאגותיה, הצהירה לעיתון "הארץ" (23.6.06): "לא התכוונתי לקבוע אם צה"ל אחראי או לא להרג א-דורה."
ודאי עוד נשמע הערות של אנשים חכמים, שיסבירו למה אין טעם לטפל מחדש באירוע מלפני שבע שנים. על זה אפשר להפנות אותם לספר שפרסמה, לא מזמן, השופטת (בדימ') הדסה בן-עיתו, שהקדישה שנים למלחמה נגד עלילות "הפרוטוקולים של זקני ציון", שחוברו לפני 100 שנים אך מזינים את ההסתה האנטישמית עד היום (לא מזמן ראיתי סרט המופץ באינטרנט ובו עיקרי "הפרוטוקולים", וקישורם לפשע פיצוץ מגדלי התאומים ב-11.9.01).
הצלחת עלילת הדם של מוחמד א-דורה עודדה את אויבי ישראל ליזום את עלילת "הטבח בג'נין" (גם זה לא בלי עזרה מגורמים בישראל), ולפני שנה – את עלילת "טבח הילדים בכפר קנא". עלילה זו הצליחה לבלום את התקפות צה"ל בלבנון, להציל את חיזבאללה ממפלה, ולהכתיב באו"ם הפסקת אש בתנאים גרועים לישראל. המגוחך במקרה זה היה שדווקא גורמים מחוץ לישראל חשפו את זיופי הצילומים של "הטבח בכפר קנא" (כגון – איך "מת" שנמאס לו לשכב תחת סדין התיישב, פתאום, באמצע הצילומים).
אני מצפה שאנשים הדואגים לכבודו של צה"ל ולמעמדה של ישראל בעולם יאמצו את הדוגמה של השופטת הדסה בן-עיתו, ולא יירתעו מחשיפת הפרשה על כל ספחיה, למרות שחלפו שבע שנים מהאירוע המביש.
* * *
לאחר שהמיליארדר הישראלי לב לבייב השתלט על לימודי היהדות בבתי ספר ממלכתיים וכפה על מנהלים חסרי עמוד-שידרה ותקציבים ועל תלמידים חילוניים תוכניות יהדות דתיות שנכתבו על פי הוראותיו והן מנוגדות להשקפת עולמם של התלמידים ושל הוריהם, שעליהם הוא כנראה מצפצף –
הודיע המיליארדר הישראלי בל בלייב כי השתלט על בתי ספר ממלכתיים-דתיים ועל אלה שבחינוך העצמאי וכפה עליהם תוכנית ליבה פלוראליסטית-חילונית ממומנת בכספו – כולל מורים וספרי לימוד – למען יכירו ילדי הדתיים והחרדים לא רק את אביי ורבא, שעליהם הוא כנראה מצפצף – אלא גם את העולם של המאה ה-21 – שבו עשה המילארדר בל בלייב את הונו העצום – ויכירו גם כמה חוכמות גויים כמתמטיקה ואנגלית, ובמקרים מסויימים גם תנ"ך ועברית שיעזרו להם להיות אנשי עסקים מצליחים כבֵּל בלייב גם אם אינם יודעים רוסית.
"אין לך דבר קל מאשר לקנות את הדתיים," אמר בלייב, "אבל אותי הם לא יונו בלימודי ליבה פיקטיביים כפי שהם מתעתעים במשרד החינוך! דעו לכם, היום עומדת מערכת החינוך במדינת ישראל למכירה במחירי מציאה והיא בהשג יד גם לממעיטים במחיר!"
עוד סיפור מסיפורי העוצר
מרדכי נאור
הטיול אל העוצר
קטע מספרו של מרדכי נאור "החבר'ה הטובים חוזרים" (1974), המספר על עלילותיו של יוסי, נער ממושבה בשרון הנוסע בחופש הגדול לבן-דודו איצוק בתל-אביב, ונקלע לעוצר שהטילו האנגלים. בראשית הפרק (שאינו מובא כאן), עורכים צנחנים אנגלים ("כלניות") חיפוש באוטובוס בו נסע הנער, עוד לפני הגיעו לתל-אביב, ועוצרים אותו. יוסי משוחרר וממשיך לתל-אביב בכוחות עצמו.
...שאלתי על אוטובוס לתל-אביב וכשעליתי על אחד כזה, חשבתי שהגיעה לקיצה מנת-הצרות היומית שלי. טעיתי. האוטובוס שעליו עליתי נסע קצת ושוב נעצרנו. גם הפעם חסמו "כלניות" את הכביש והורידו את הנוסעים. הם הסבירו לנו, שבעוד חצי שעה יוכרז עוצר בכל איזור תל-אביב ושום אדם לא יורשה להסתובב ברחובות. גם תנועת האוטובוסים תופסק וכל הנוסעים חייבים להגיע לבתיהם בכוחות עצמם.
"הולך לי היום יום משוגע לגמרי," אמרתי לעצמי ויצאתי לדרך, ברגל.
למזלי שכן ביתו של בן-דודי, איצוק, לא הרחק מהמקום שבו נעצר האוטובוס. מיהרתי ואת סוף הדרך היה עלי לעשות בריצה, כי שמעתי כבר את קולותיהם של הרמקולים, שהוצבו על גבי המשוריינים האנגליים שהסתובבו ברחובות: "הודעה חשובה! בעוד עשר דקות יוכרז עוצר מלא בעיר. כל מי שיימצא בחוץ מסכן את נפשו! החיילים יִרו בלי לשאול שאלות! כולם מוזהרים בזה להימצא בתוך הבתים!"
העוברים והשבים רצו, כמוני. סוחרים נעלו את חנויותיהם ומיהרו לבתיהם. תוך דקות התרוקנו הרחובות. כשהגעתי לרחוב הקטן שבו מתגורר בן-דודי, כבר התכנסו רוב האנשים בבתיהם.
דפקתי על הדלת. הדפיקה הפחידה כנראה את בני הבית. שמעתי קולות לחש ולאחר מכן עלה קול מבפנים: "מי שם?"
"אני, יוסי."
הדלת נפתחה בזהירות, כאילו בחוסר אמון. מבעד לסדק ראיתי את עיניה של דודתי, שהתרחבו בפליאה רבה, כשהתברר לה, כי אכן אני הוא זה.
"יוסי, איך הגעת לכאן עכשיו?" קראה בתדהמה והכניסה אותי מהר לדירה.
מיד אחריה הופיע גם איצוק ואחיו הצעיר יואל. סיפרתי לכולם על הרפתקאותי בעת הנסיעה, ואיצוק אמר: "קשה לומר שבחרת בזמן הכי-טוב לביקור בתל-אביב. נדמה לי שהאנגלים יקלקלו לך קצת את הטיול."
"ואני דווקא מרוצה," אמרתי להפתעת כולם. "קראתי בעיתונים הרבה פעמים על העוצר, ואף אף לא זכיתי לראות עוצר בעיני. עכשיו אראה."
"תענוג קטן מאוד," אמר יואל, בן-דודי הצעיר.
"היי," קרא איצוק, "מה אנחנו עומדים כמו בולי-עץ? בואו נפתח את הרדיו. בעוד שתי דקות, בארבע, ימסרו הודעה חשובה של הממשלה בעניין העוצר."
רק באותו רגע הבנתי, כי מאז נעצר האוטובוס ליד בני-ברק, חלפו כמעט שש שעות...
כל בני הבית, ואף שכנים שאין להם מקלטי רדיו, באו והתאספו סביב הרדיו בדירת דודי.
"קול ירושלים," נשמע קול המלווה בצפצוף. "השעה ארבע אחר הצהריים. האזינו להודעה מיוחדת מטעם הנציב העליון לארץ-ישראל:
"אזרחים נכבדים! החל בשעה זו ועד יום ראשון הקרוב בשעה 6 בערב יהיה אזור העיר תל-אביב נתון במצב של עוצר מלא. כוחות צבא ומשטרה יערכו סריקות מבית לבית ויעצרו חברי ארגונים טרוריסטיים הפועלים נגד החוק והסדר. האזרחים נקראים לסייע לכוחות הביטחון ככל שיידרשו. מחר, יום שישי, ייפתחו החנויות לשעה וחצי, כדי שהתושבים יוכלו לקנות מצרכים לשבת. האזרחים מוזהרים לשמור על תקנות העוצר: לא לצאת מפתחי הבתים, לא לשוחח עם החיילים והשוטרים, ולשמור על הילדים בתוך הבתים. הממשלה לא תהיה אחראית לפגיעות של חיילים ושוטרים באזרחים שיימצאו ברחובות ללא אישורים."
השידור נגמר. פתאום הגיע לאוזנינו קול שריקה. איצוק זינק אל החלון ופתח אותו בזהירות. בחלון החצי פתוח של הבית ממול נראה נער.
"איצוק!" קרא הנער.
"כן, מה העניין?"
"מסרו לי שבשבע בערב יהיה שידור של 'תלם שמיר בועז', תחנת השידור של המחתרת. יימסרו פרטים על העוצר ודברים אחרים."
איצוק לא התמהמה. מיד רץ לחלקה האחורי של הדירה, פתח בזהירות את חלון חדר האמבטיה, בדק אם אין חיילים ברחוב, והשמיע שריקה קצרה. כעבור שניות ספורות נפתח חלון בבית שממול ופרצוף של ילד נראה בו. איצוק העביר אליו את המידע שקיבל וחזר וסגר את החלון.
"בדרך זו," הסביר לי, "עוברות הידיעות בעיר במהירות עצומה. עוצר או לא עוצר – אנחנו מסוגלים להעביר כך ידיעות חשובות, ושום חייל או שוטר לא מצליח לתפוס אותנו. פותחים חלון לחצי רגע, אומרים משפט או שניים – וסוגרים."
דקות מספר לפני שבע בערב נצמדנו שוב אל מכשיר הרדיו. איצוק טען, שהוא מצליח תמיד לקלוט את "תלם שמיר בועז", זו תחנת השידור המחתרתית של ה"הגנה", ששמה הרשמי הוא "קול ישראל". ואולם הפעם לא עלה הדבר בידו. לפחות לא בדקות הראשונות. הוא סובב את מחוג התחנות ימינה ושמאלה ומלבד כל מיני קולות עמומים וטרטורים – לא קלט דבר.
"אולי הם לא משדרים בכלל," העלה השערה.
אבל הם כן שידרו. בשבע ועשרה בערך מצא איצוק סוף-סוף את התחנה. למזלנו לא התחיל עדיין השידור עצמו ומדי כמה שניות הודיע הקריין כך: "האזינו ל'תלם שמיר בועז', האזינו ל'תלם שמיר בועז', תחנת השידור של תנועת המרי העברית."
בשבע ורבע הסתיימו הודעות הכיוון ומן המקלט בקעה השריקה המוכרת כל-כך לכולנו: ההתחלה של "התקווה". מיד לאחר שהסתיימה השריקה נשמע קולה של קריינית: "קול ישראל, תחנת השידור של תנועת המרי העברית בארץ-ישראל. האזינו להודעה מיוחדת של מפקדת ה'הגנה':
"היום שוב הטילו האנגלים עוצר כללי על תל-אביב. הם מנסים לשבור בדרך זו את רוחו של היישוב היהודי בארץ. הם הודיעו שמטרתם היא לגלות אנשי מחתרת מסתתרים. תושבי תל-אביב! אל חת ואל מורא! האנגלים מנסים להפחיד אתכם. אבל אתם, כבעבר, איתנים ולא תיכנעו ללחץ ולרדיפות. זיכרו כי התנהגותכם האמיצה מסייעת לכל היישוב בארץ."
לפתע החלו בוקעים בוקעים טרטורים חזקים מתוך המקלט. נבהלתי. חשבתי שמקלט-הרדיו של איצוק התקלקל. אך היא מיהר להרגיע אותי: "זה שום דבר. האנגלים מנסים להפריע. הם עושים את זה כמעט בכל שידור של התחנה. אז מה עושים החבר'ה שלנו? תיכף תראה, בעצם תשמע."
הוא סובב את כפתור התחנות קצת ימינה ושמאלה, עד שמצא מחדש את "תלם שמיר בועז". התחנה שינתה במהירות את מקומה ו"ברחה" מן האנגלים. "בכל פעם שהאנגלים מפריעים," הסביר לי, "משנים מפעילי התחנה את אורך הגל וממשיכים לשדר. מובן שהאנגלים מנסים למצוא את מקומה החדש של התחנה, אבל זה לא עוזר להם. החבר'ה שלנו זריזים יותר."
השידור נמשך עד שבע וחצי. הקריין נפרד מאתנו בהבטיחו שישוב לשדר למחרת בערב באותה שעה. שוב נשמעה נעימת "התקווה" בשריקה, והרדיו נדם.
למחרת נמשך העוצר, להוציא את הפסקת הקניות. מבעד לתריסים המוגפים ראינו את המשוריינים של האנגלים נוסעים הלוך ושוב ברחובות. לעיתים עברו גם שוטרים רגליים או רכובים. לפי שעה לא הטרידו האנגלים את דרי הבית שלנו. אך אם "דאגתי" שאפסיד חוויה זו, הבטיח לי איצוק שגם היא תבוא.
העוצר נמשך גם בשבת ושיעמם אותנו עד מוות. דבר לא קרה. היינו כלואים כמו עכברים במאורה. בחוץ זרחה השמש והים היה קרוב, מרחק רחובות מספר בסך הכל. אך נאלצנו להסתפק ב"דוק", ב"דמקה" וב"ריכוז". שיחקנו כל משחק עשר פעמים עד שנשבענו שלא לחזור אל המשחקים האלה במשך חמש שנים לפחות.
אפילו האנגלים איכזבו. הם פשוט לא באו והשאירו אותנו בבדידותנו. רק מפעם לפעם חלף משוריין ברחוב. איצוק שרק לילדי השכנים ושאל לחדשות – אך לא היו כאלה. לבסוף, אחרי המון פיהוקים, הגיע יום ראשון ונשמנו לרווחה. סמוך לצהריים הופיעו סוף סוף האנגלים. שלושה מהם דפקו על הדלת ומשזו נפתחה לפניהם, נכנסו פנימה. אחד, לבוש מדי שוטר, ביקש מכולנו להתאסף בחדר האורחים.
"כולכם בני משפחה אחת?" שאל.
"כן," השיב דודי. "זו אשתי, אלה שני הבנים שלי, והילד הזה הוא בן אחותי, שבא מן המושבה להתארח."
השוטר סקר את חמשתנו, בעוד שני החיילים עורכים חיפוש קצר בדירה. הם לא גילו כמובן דבר. השוטר אמר: "זה הכל בינתיים. המבוגרים מתבקשים להראות לי את תעודות הזהות שלהם. עליכם להישאר בבית גם הלאה, עד חמש אחרי-הצהריים, שעת גמר העוצר."
כך נודע לנו כי האנגלים קיצרו את העוצר בשעה אחת.
לפנות ערב שבו החיים בעיר למסלולם הרגיל. העיר כולה יצאה אל הרחובות לנשום אוויר.
לאה טרן
רשמי מסע מהכנס ה-44 הבינלאומי לסופרים בבלגרד
28 בספטמבר עד ל-4 באוקטובר
כמדי שנה בחודש אוקטובר שולחת אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל נציגים לכנס הסופרים הבינלאומי הנערך בבלגרד. כנס זה מטרתו להפגיש את סופרי סרביה עם נציגים מכל מדינות העולם, סופרים, משוררים, מוציאים לאור, מסאים, מחזאים, כדי לשמוע ולהשמיע את פרי יצירותיהם.
איש איש בלשונו ובשפתו, עם תרגום לאנגלית ולסרבית. ואכן גם השנה נשלחו נציגים מעשרים וארבע ארצות, ביניהם סופרים מרוסיה, פולניה, רומניה, הודו, איטליה, יוון, צ'ילה, אוסטרליה, ארגנטינה, ארה"ב ועוד.
מעניין שהשנה לא הגיעו נציגים מארצות ערב, ואף לא שכנינו הפלשתינים מהמזרח התיכון. לא הצלחתי להבין האם היתה זאת סיבת ההזדהות לרגל המלחמה, (עם הלאום המוסלמי) שנערכה בקוסובו ובבוסניה מול הסרבים, או מכול סיבה אחרת. בעבר השתתפו גם נציגים מארצות ערב.
לרגל הוועידה הושקה אנתולוגיה של שירה סרבית במאה ה-20 שתורגמה לשפה הפולנית על-ידי גרזגורץ לטוסניסקי.
לשמחתי הרבה פגשתי בכנס משורר סרבי, בשם אלכסנדר פטרוב, הנמנה עם חשובי המשוררים במזרח אירופה. שיריו תורגמו לעשרים ושבע שפות בידי משוררים ידועי שם. הוא נולד בניש שביוגוסלביה, נודע גם ככותב רומנים בשפה הסרבית, כחוקר ספרות הבלקן וכעורך אנתולוגיות חשובות מן השירה הרוסית והסרבית.
ספרו: "הביתה לתוך החשכה" תורגם לעברית על-ידי המשורר אורי ברנשטיין ויצא לאור בהוצאת "קשב" לשירה. שירו על פרץ מארקיש, המשורר היהודי שהוצא להורג [בימי סטאלין], הוא כמו שירים אחרים, העוסקים בהיסטוריה הכאובה של ארצו ושל אירופה במאה העשרים.
"פרץ מארקיש ניצב בפני כיתת יורים.
ולצידו סופרים, משוררים ומבקרים.
אנתולוגיה יידית שלמה מחכה לעלות
באש עם הזריחה. ומוכנים
אתים, כדורים ורוח וצבתות לעקירה."
בימי הפסטיבל הוקדשו ערבים לספרות של לאומים שונים, בהם קראו ודנו במצב הספרות והשירה במקומות שונים בעולם. כמו כן נערכו מרתונים של קריאת שירה בפני תלמידי בתי ספר, על-ידי משוררים שונים, בשפת הלאום שלהם ובתרגום הקריאה לשפה הסרבית.
קריאת השירים נערכה לא רק בעיר בלגרד, כי אם גם במקומות אחרים, כמו קוסובו, בוסניה, נובי סאד, ואחרים. במקומות אלו קיבלו את פני הסופרים – ראשי הממשל, נערכו לכבודם ארוחות חגיגיות ואף שובצו בהן תלמידי בתי הספר שרקדו ושרו שירי עם סרביים בתלבושות אתניות.
האירועים היו מרגשים, התפעלתי במיוחד מתרבות ההקשבה של הנוער הצעיר, המחונך על תרבות, שירה וספרות, על אמנות, ריקוד ומוסיקה. מאות תלמידים ישבו בשקט והקשיבו לקריאת המשוררים, הגה לא נשמע באולם, ובסיום ניגשו אלינו ובקשו חתימות ידינו, בעדינות ובנימוס.
את חלקי הצנוע לקריאה תרמתי גם אני, בשפה העברית והסברתי להם שאני גאה לקרוא בשפה העברית העתיקה, שפת המשוררים דויד ושלמה המלך, ושפת הלווים ששרתו בבית המקדש, ואף שפתם של הנביאים הגדולים שהטיפו לעמם דברי מוסר והשכל, שתובלו באמרי משל ופיוט. בחרתי להביא לפניהם שיר שנכתב על ידי בשנת 1995, בזמן חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, המביא משהו מהרוח הישראלית, הים תיכונית.
הים התיכון
מי- הים התיכון החמים
משפילים לרגלי
סכין ומזלג
לבצוע
אבטיח נטול
גרעיני שלום
וכוס מים קרים
להרגיע מוסיקה מזרחית
מאבדת חושים
בשפה הבלתי מדוברת
בעולם
במקום המשוח
שבחר בי
להתרפק על נוף אבותיי
בכול הצבעים
מתהדר בהכנסת אורחים
לרחוץ צעדינו בדמעות
צימח עץ זית
ולימון.
מחוץ לקריאת שירים ומפגשים עם אנשי רוח מכול העולם, נערכו פאנלים שונים, שהועלו בהם שאלות רציניות לגבי מקומה והשפעתה של הספרות והשירה על האג'נדה הפוליטית החברתית. יוצרים שונים הביעו דעות שונות, משורר סרבי אחד אמר כי משק כנפי פרפר במקום מסוים בעולם יכול לגרום לסופת רעמים וברקים בקצה אחר של העולם, כוונתו היתה שכל דבר שעושים במקום אחד יכול להשפיע על מקום אחר. במילים אחרות, לספרות יש השפעה על המציאות הפוליטית.
משורר אמריקני הציע להביט מן החלון, להתרכז ביפי הטבע, באהבת האדם – ולא ליפול למלכודת מוות. תפקיד האמן לדעתו הוא לעסוק באסתטיקה ולא בפוליטיקה. באותם רגעים חשבתי על דברי א.ב. יהושע שלנו, שאמר פעם באחת מהרצאותיו כי לדעתו ספרות ללא ערכים מוסריים, הומאניים, אינה יכולה להיות ספרות טובה. הצהרה שמביאה אותנו להרבה מחשבות על תפקידה של ספרות, על תפקידו של היוצר ועל ההשפעה שלהם על המציאות הקיומית היומיומית.
מן הסתם ברטולד ברכט גם הוא הביט מן החלון או ירד לחצר, שם ראה עץ שזיפים. וכך כתב:
עץ שזיפים עומד בחצר
ואת העץ עוקפת גדר.
עץ קטן, ממש לא יאומן
שלא ידרכו עליו, הוא מוגן.
העץ הקטן לא יכול לגדול
אמנם היה רוצה לו יכול
אין אפילו על מה לדבר
כי אין די שמש בחצר.
ומפני שאין לו שזיף לעולם
קשה להאמין שהוא עץ שזיפים
ובכל זאת הוא עץ שזיף מן הסתם
אפשר להכיר זאת לפי העלים.
לצערי במציאות הקיומית שלנו חווינו לפני שנה את מלחמת לבנון השנייה, בה ספגו תושבי צפון הארץ אבידות בנפש וברכוש. מלחמה אכזרית ומיותרת, שפגעה קשה במורל התושבים במדינת ישראל, ואף היכתה קשה בחיילים, שגם הם ספגו מכות קשות. זכורה לי המחאה כנגד המלחמה של מיספר אנשי רוח נכבדים ונחשבים במדינתנו, ביניהם א"ב יהושע, עוז, גרוסמן, שלדאבוננו בנו נפל באותה מלחמה, ולא עזרה שום השפעה ספרותית על המימסד הפוליטי הישראלי. עניין המוכיח כי אנשי רוח, על כל תרומתם ומעלותיהם, אינם עושים שלום. פוליטיקאים ומדינאים חותמים בסופו של דבר על הסכמי שלום.
יחד עם זאת חשוב, שייערכו כנסים ופסטיבלים של אנשי רוח בינלאומיים, כי הסופר הוא השופר שבקולו נשמעים הלכי הרוח והביטוי של ארצו ועמו. או אם נחזור לסרביה – הוא הציפור השחורה הממלאה את השדות בקוסובו. (קוס פרושה ציפור).
הפינה של ההוא מחלם
בזה אני שולח למכתב עיתי שיר
רואותי אותך בשחור // רואה מגבך מבעד / זכוכית כל / קימור כל קיעור / שקוף קימוט – / דרך כל בשר ודם חי – / מבעד – דרך כל / שומא על גבך כל / שריר מבליח / אבן חן בלה / בלוח בשלשלת זהב על / צוריך / על שיש ערפיך
היכן / פניך סתורים בסוגר
למה / רואותי דרך זגוגית טוחות /שחרורית כל זכוכית פניך / כחלמיש מרוט / לאין חמל
עד כאן שירו של ישראל הר
כל טוב לכם
*
מישראל הר השולח לך אהוד יקר עוד שיר
חפץ מים מכמוש
אין לי חלום
שאין לי בו
דבר מיָם
דרוש לי
שלט הרופא
אסלת הזעה
נערי תיכון
מתנכלים לי בביתי
מוז'יק בריון ערבי
מסלסל מחרשתו בהררי
מזמרר באדמת מולדתי
ישישה וילדה עירומות
מתחבקות לפנות השחר
ועוד כאלה – דברים בטלים
מציע הכמוס
לחלום לי בחשאי
ילד האני שזקַן ורגיל בי
ולשיגיונות לילה ויום
שלי - - -
עד כאן השיר חלום של ישראל הר לאהודים יקרים וכל טוב לגליונות בן עזר שנים טובות וחגים ומועדים וזמנים לשמחת תורה ומרביציה לכל המעוניינים בארצנו הקדושה וברחבי תבל ומלואה
*
שלום לאחר חצות לחדשות בן עזר
שיר קטן שולח
עונג
עֹנֶג חַג וְדוֹקֵר לִי
בַּצְּלָעוֹת
בְּאַגַּן יְרֵכַי
בְּכַפּוֹת יָדַי
בְּבִרְכַּי פּוֹרֵץ
דִּיסְקִים בְּעַמּוּד
הַשִּׁדְרָה קוֹרֵעַ
חוּט עֹנֶג עַל
יָם שֶׁאֵין סוֹף לוֹ גַּן
יָרָק וּפְרָחִים פּוֹרְחִים
בְּעוֹרִי
עד כאן השיר בחודש החגים.
ותודה לך אהוד יקר
מישראל הר
אחת הממשלות הטובות ביותר שהיו לישראל
הטריאומוויראט של הנשיא פרס, ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון ברק מוכיח את עצמו כאחת ההנהגות המוצלחות והאחראיות של ישראל. חרף כל "רודפי המשפט והצדק", שמנסים להרוס בזה אחר זה את ראשי הממשלה האחרונים שהיו לנו, ובמקרה של שרון גם הצליחו – יש לקוות שהשכל הישר ינצח וכי ההנהגה הקיימת תמשיך לנווט עוד שנים רבות. זיכרו – כמעט בכל מה שתמכנו עד כה באולמרט, צדקנו!
אך עם זאת אין לנו אמון בַּשלום, רק בַּתהליך – מפני שהתהליך כּוּלוּ כַּלָאם פַאדִּ'י, הכול דברים בטלים!
אהוד בן עזר
שׂישׂי מאיר / שני שירים
הַמַּלְאַךְ הָרַע
בֹּקֶר בֹּקֶר עִם יְקִיצָה
מַמְתִּין לָךְְ עַל הַסַּף
הַמַּלְאְָךְְ הָרַע.
אַתְּ מְחַיֶּכֶת, אַתְּ צוֹחֶקֶת,
מְנִיפָה תַּלְתַּל פָּרוּעַ –
זֶה סְתָם בְּתוֹכֵךְְ
הַמַּלְאָךְְ הָרַע.
אָז מִמַּה נַּפְשָךְ?
הֵן יוֹם גָּדוּש חָלַף
וּמְאוּם לֹא אֵרַע
תְּנִי לוֹ לָלֶכֶת לַמַּלְאָךְ הָרַע.
אַך בְּבֹקֶר הַמָּחָר
שוּב עוֹמֵד עַל הַמִּפְתָּן –
קוֹמָתוֹ זְקוּרָה.
אַתְּ נִשְבַּעַת שֶרָאִיתְ אוֹתוֹ –
הַמַּלְאָךְ הָרַע
יָדִיד נֶאֱמָן
הַמִּטָּה הִיא יָדִיד נֶאֱמָן
בְּיוֹם אַכְזָב.
מִקְלָט
פּוֹרֵש יָדַיִם
בְּיוֹם אָרוֹךְ וּמְיַגֵּע
שִדָּבָר טוֹב בּוֹ
לא צָמַח.
וְאַתָּה הֵן מְבַקֵּש
לְהַחְנִיקוֹ,
בְּטֶרֶם יִגְדַּל,
בְּטֶרֶם יְשַלַח
שָרָשָיו.
כָּךְ בַּמִּטָּה, תּוּכַל
לְקַצֵּר
יוֹם
דַּל תִּקְווֹת.
אורי הייטנר
א. סביח יש רק אחד או: קיצור תולדות הסביח
בין שלל המטעמים המשפחתיים שהוגשו בסוכה באירוע הגסטרונומי – הברנץ' לזכרו של מאיר שמש (אני מציע להפוך את האירוע למסורת), הוגשה מנת סביח, ולידה נכתב "מאכל עיראקי". אי אפשר להתווכח על עיראקיותה של המנה. ובכל זאת, אם לפני 50 שנה היינו קופצים לבגדד ושואלים אלף עיראקים מה זה סביח, לא היינו מוצאים אחד ששמע את המילה הזאת.
אז מה זה סביח? ומה מקור השם של המנה?
לגבות המורמות בתמיהה אני חייב להבהיר – ממתי נעשיתי מומחה למאכלים עיראקיים? אמנם כולנו קצת עיראקים, הרי ידוע מהיכן הגיע אברהם אבינו, ובכל זאת, איני חשוד כמי ששורשיו נמצאים בין הפרת והחידקל. נכון, אבל אני גדלתי בין הירקון לפארק הלאומי והרי ידוע שרמת גן היא "בגדד דירושלים". ואכן, אני גדלתי על ריח העמבה לא פחות מאשר על טעם הגפילטע פיש.
ובכן, התשובה על השאלה "מה זה סביח", היא שסביח הוא לא "מה זה" אלא "מי זה". סביח הוא איש, שהמנה קרויה על שמו.
בשנת 1961, לפני 46 שנים, פתח צביקה סביח חלבי, רמת גני יוצא עיראק, קיוסק קטן ברמת יצחק, ברחוב עוזיאל (הרחוב בו גדלתי), ליד קולנוע "גל-אור" (ממנו אין היום אפילו שריד), מול קולנוע "לילי" (עליו השלום) וסמוך לתחנה הסופית של קו 63. נהגי הקו המשועממים והרעבים רצו יותר מארטיק ומסטיק, הם רצו משהו שאפשר לאכול.
סביח מילא פיתה במאכלים העיראקיים של שבת בבוקר. הוא הכניס לפיתה בבינג'אן (בעיראקית – חציל מטוגן), ביצה חומה, עמבה, טחינה וסלט. הקהל אהב את המנה. אט אט השמועה פשטה והקליינטורה גדלה. בשנת 1965 הצטרף לסביח שותף – יעקב ששון (שהוא אחיה של זמירה שמש ממרום גולן). המנה קיבלה את שמו של סביח. השאר – היסטוריה.
ההצלחה האולטימטיבית של מותג, היא הפיכתו למילה נרדפת למוצר. עד לא מזמן, רבים מאיתנו כינו מקרר בשם "פריג'ידר", שם של חברה המייצרת מקררים. אנו מכירים את הביטוי "יש לי פלאפון של חברת 'סלקום'." עד היום אנו אוכלים ארטיק, ואיננו יודעים ש"ארטיק" הוא שם בית חרושת שיצר שלגונים עוד לפני קום המדינה [למיטב זיכרוננו, רק בשנות המדינה הראשונות. – מערכת חב"ע]. וכמה יודעים שהמילה סנדוויץ' קרויה על שמו של הלורד סנדוויץ' שנהג לאכול כריכים? [אתה טועה, קראו לו הלורד כריך! – מערכת חב"ע].
סביח זכה שהמנה שלו התפרסמה ופירסמה את שמו, כך שהוא שגור על פי כל. כבר לפני 20 שנה אכלתי "מנה סביח" בלוס אנג'לס. והיום, אין כמעט רחוב שאין בו דוכני סביח, לא פחות מדוכני פלאפל.
אבל הייחוד של סביח אינו רק בכך שהפך למותג מצליח, אלא שאיש לא הצליח להתקרב למרקם המיוחד ולטעם המיוחד של המקור. סביח אמיתי, יש רק אחד. לא, אין זו רומנטיקה מאוחרת של זכרונות ילדות. עד היום, כשאני נמצא ברמת גן, אני עוצר אצל סביח ואוכל את המנה האמיתית. שום דבר לא דומה לה. באחריות.
מה כל כך מיוחד בסביח האוריגינלי? חציל כמו שלו, אין בשום מקום אחר. גם לעמבה שלו טעם אחר. אפילו החמינדוס שלו הוא אחר. והעיקר – הערבוב של כולם ביחד יוצר טעם ייחודי, שכנראה אינו ניתן לחיקוי. על כך יש להוסיף את הנדיבות – הפיתה מועמסת ברוחב לב, פרוסות רבות של חצילים וכך גם שאר המרכיבים. אני מוסיף עוד חריף, בצל קצוץ ו... לעבודה.
כמו כל חבריי, גם אני גדלתי על מנה סביח. שם עצרנו בדרך הביתה מן הצופים (שם, או 100 מ' דרומה, ב"מרכז הפלאפל לנוער", פלאפל מצויין הפועל אף הוא עד היום), שם עמדנו בתור במוצאי שביעי של פסח, תאבים לחמץ הראשון. שם איציק אשר, חברי לכיתה, ניצח בהתערבות כאשר אכל "בשוונג" שבע מנות סביח (!).
"בוא תקנה מנה בריאות," קורא צביקה (סביח) לעבר כל מי שעובר ליד הדוכן. וכשהלקוח מגיע לאמצע הפיתה, מצפה לו השאלה: "מנה בשוונג?" ועוד בטרם הספיק להשיב, החציל כבר גולש לפיתה הבאה, ולא נותר לו אלא להשיב בחיוב לשאלה " עמבה? טחינה?"
אותי כינו סביח ויעקב "קילו עמבה", בשל הכמויות מן הצהוב הצהוב הזה, שהעמסתי על הפיתה (שלא עמדה בעומס, וכאן מוטב שנעצור את התיאור).
בראשית שנות ה-80 נסגר הדוכן, וסביח עבר למקום חדש, גדול ומרווח, עם כמה שולחנות וכסאות בחוץ. הסביח הוא אותו סביח, אך משהו מן האוטנטיות הרומנטית לא עבר למקום החדש. מבחינתי, לאכול מנה סביח בישיבה, על כיסא, ליד שולחן, זו ממש כפירה בעיקר. עם המעבר למקום החדש, נוסף לתפריט גם הסמבוסק (אבל בענייני סמבוסק נאמנותי היתה נתונה לאימא של חברתי באותם הימים. אצל סביח קניתי סביח. "בשוונג", כמובן).
בקיצור, כשאתם קונים פיתה עם חציל, טחינה וביצה, ומשלמים על מנה סביח, כדאי שתזכרו שזו אולי מנה, אבל סביח – זה לא.
ואם אתם לא מאמינים, כשאתם מזדמנים לרמת גן, לכו לרחוב נגבה פינת הרוא"ה. ואם ההמלצה לא תצדיק את עצמה... המנה – עליי.
ב. פרקליטו של השטן
תגובה לאמנון הולצמן: "להלן עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר", גיליון 284
ברוך גולדשטיין הוא אחד המנוולים הנתעבים ביותר שצמחו בעם ישראל בדורות האחרונים. הוא מחבל, שביצע טבח נורא במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. בשפלות הוא ירה בגבם של המתפללים, כשרצונו הוא לרצוח כמה שיותר ערבים, שאשמתם היא היותם ערבים. אין די מילים במילון העברי כדי לבטא את הסלידה ממעשיו של המחבל הזה.
די במעשה שעשה כדי להעמידו על עמוד הקלון של תולדות מדינת ישראל. אין כל צורך להוסיף על כך ולהעניק לו קרדיט על פיגועי הטרור הפלסטינים. הניסיון הזה, שעשה הולצמן, הוא אחד המאמרים ההזויים והמגוחכים שנתקלתי בהם. כשקראתי את המאמר, ממש נעתי על כסאי במבוכה, נבוך בשמו של הולצמן על דברי ההבל שכתב.
הבה נאמר את האמת – מה עשה גולדשטיין? מדוע מעשהו כל כך נתעב? פשוט, הוא התנהג כמו מחבל פלסטיני ממוצע. מדוע אנו זוכרים כל כך את האיש, את שמו ואת מעשהו, אף שחלפו מאז 13 שנים? בשל נדירות המעשה. אנו זוכרים לדיראון עולם אותו, את עמי פופר, את נתן זאדה, את בן שימול, כיוון שהם היחידים שהתנהגו כמעשה יום יום של הפלסטינים. איננו זוכרים את שמותיהם של המחבלים הפלסטינים, כיוון שהדבר בלתי אפשרי. מדובר במאות פיגועים לאורך השנים, והמשך ניסיונות הפיגוע מידי יום ביומו עד היום.
כאשר גולדשטיין עשה את מעשהו הנתעב, נעו אמות הסיפים בתוכנו. כולנו (למעט קומץ מטורף) חשנו סלידה וכלימה. הגינוי למעשהו היה מכל עבר, שמאל וימין כאחד. כאשר בני דמותו הפלסטינים "מצליחים" כמותו, הפלסטינים יוצאים במחולות ומחלקים סוכריות ברחוב. כאשר גולדשטיין התנהג כמו פלסטיני, נשיא המדינה עזר ויצמן אמר שזה האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות. כאשר בכל יום התפוצצו גולדשטיינים פלסטיניים ומאות ישראלים נהרגו באוטובוסים ובקניונים, הנשיא הפלסטיני ערפאת זעק לקול תרועות האספסוף הפלסטיני הפרוע: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים."
הפלסטינים מחנכים את ילדיהם מגיל הגן להיות שאהידים. הגיבורים הלאומיים שלהם הם המתאבדים המוכנים להיהרג כדי לרצוח כמה שיותר יהודים. אירגוני הטרור, ובראשם פת"ח וחמאס, מכשירים לאורך שנים את המרצחים, מאתרים את המתאבדים, שוטפים את המוח לציבור כדי למצוא מתנדבים ובונים בשיטתיות את מכונת הרצח הפלסטינית.
והנה, הולצמן בוחר להיות פרקליטו של השטן ולמצוא צידוקים לרצח המשתולל. בגלל גולדשטיין, בגלל הוראתו של פרס לחסל את יחיא עייש, בגלל ביקורו של שרון בהר הבית. דברי סנגוריה כל כך פאתטים. הפיגועים לא היו תגובה לחיסול עייש, אלא חיסול עייש הוא תגובה לפיגועים. עייש הוא רב מרצחים שעמד בראש מנגנון פיגועי ההתאבדות שהביאו לרצח המוני מתמשך בתוכנו. הצדקת רצח המוני של מאות יהודים, בכך ששרון ביקר בהר הבית, היא דבר נתעב ונקלה. אוי ואבוי, רגל יהודיה טימאה את המקום הקדוש למוסלמים, שכידוע ליהודים אין כל קשר אליו. באמת, הפיגועים הפלסטיניים היו מעשה של אין ברירה. מה חשבנו, שרגל יהודית תטמא את הר הבית, ולא ירצחו בעקבות זאת מאות יהודים? ... כל כך מגוחך.
הולצמן כותב שלאורך כמעט חצי השנה שבין הסכם אוסלו לטבח במערכת המכפלה, מיספר היהודים שנרצחו היה דומה לתקופה שלפני אוסלו. להלן עובדה שהולצמן לא הזכיר: בהסכם אוסלו התחייב ערפאת בשם העם הפלסטיני לשים קץ למאבק המזויין. לשם כך הסכימה ישראל לוויתורים מרחיקי לכת. והנה, גם לשיטתו של הולצמן, אחרי ההסכם לא חל שינוי במערך הטרור. יהודים המשיכו להירצח גם אחרי ההסכם. ההישג הגדול של ההסכם, הוא בכך שהם לא רצחו יותר מכפי שרצחו לפניו. יתר על כן, הם הצליחו להתאפק ולא לרצוח יותר מכפי שרצחו לפני ההסכם, עד הטבח בחברון. איזה הישג!
הנה עוד עובדה שהולצמן שכח להזכיר – גל הטרור הנורא של מרץ 96' היה מיד לאחר שישראל נסוגה ממרכזי הערים הפלסטיניות. יצחק רבין עיכב את הנסיגה בשל פיגועי הטרור הרצחניים. כאשר הגיע מועד הנסיגה, הצהיר רבין שאין תאריכים קדושים, ושכל עוד הפלסטינים מפרים את ההסכם, הוא מעכב את הנסיגה. אחרי הירצחו, שינה פרס את המדיניות ובהחלטת בזק ישראל נסוגה מן הערים. היה זה באותה תקופה בה חוסל הארכי רוצח עייש. לאחר הנסיגה היה גל הטרור הגדול.
ועוד עובדה שהולצמן דילג עליה – גל הטרור והרצח "שאחרי ביקור שרון בהר הבית," בא מיד לאחר פיצוצה של ועידת קמפ-דיוויד. באותה ועידה ברק הציע לפלסטינים הצעות מרחיקות לכת עד כדי טירוף, אולם בתמורה הוא דרש מהם להכריז על סוף הסכסוך. התגובה היתה גל טרור שלא היה כדוגמתו לאורך למעלה מ-130 השנים שמשפחתו של אהוד בן עזר נמצאת בפלשתינה.
אגב, הולצמן שכח להסביר למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון, הפלסטינים יורים מידי יום טילי קסאם לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי. מה קרה, הולצמן, לא מצאת דבר סנגוריה מתאים? מה, שכחת את הרצח של נתן זאדה בשפרעם?
* * *
אחרי הפלת פסל הברונזה של השומר אלכסנדר זייד רוכב על הסוס בגבעות שיח' אבריק, על ידי גנבי מתכת, וגניבת שלדי המשוריינים בשער הגיא, יבוא ודאי תור האריה של טרומפלדור בכפר גלעדי ליפול לידיהם של גנבי אבן והוא ינותץ לבנייה ביישובים של גנבים. גנבי המתכת והאבן, תהא זהותם אשר תהא, גונבים תחילה את הסמלים של המדינה ובבוא היום ינסו לגנוב מתחת רגלינו את המדינה כולה!
* * *
שו"ת אליהו הכהן
ברוך תירוש: "אברהם אבינו מטיף מוסר ללוט"
אהוד בן עזר, חג שמח והערכה,
חזרתו של אליהו הכהן לבמת השיר בקונטרס החשוב שאתה עורך ומפרסם, מהווה לנו "שמחת חג", ובשקיקה אנחנו מצפים להחלמתו השלמה, ו"מחכים לו בפינה" או יותר נכון בהופעתו על במות.
השבוע [גיליון 284] פירסמת את דבריו בהקשר לשיר ה"גוי השיכור", וברושתך אביא סיפור אודות המשורר והסופר איציק מאנגר, שהדהים בשלהי שנות השישים את הציבור בעושר תיאוריו מחיי העיירה היהודית בפולין. הוא גם סיפר כיצד קיבלו יהודי וארשה בשנות ה-30 את תיאטרון "אוהל" שהגיע עם ההצגה "יעקב ורחל".
הקהל נדהם למראה יעקב ורחל הלבושים כמו בידואים, רועים עזים ליד אוהלי קידר, ומדברים בעגה גרונית מוזרה.
"מה קורה כאן?" שאלו, "יענקל הוא הלא בן הקצב הגברתן, המאוהב ברוחלה העדינה בת מוישה הגביר, יד ימינו של הפריץ. מי העלה על דעתו, שאלה, שאבותינו, היו בידואים ולא דיברו אידיש?"
איציק מאנגר התעשת וכתב עשרות בלדות על אברהם ולוט, על דוד ואביגיל ואבישג, על נעמי עפרה ורות, כולם דמויות מהעיירה ומאווירתה באותם הימים. ומכיוון שבנות לוט שיכרו את אביהן לאחר הבריחה מסדום, וכל שתיין בעיירה כונה "שיכור כלוט" חיבר איציק מאנגר בלדה בשם "אברהם אבינו מטיף מוסר ללוט", וראוי לקרוא בה לאחר שירי ה"גוי השיכור".
יורם ברנע: השיר שכתב סוצקובר
על המורה מירה ברנשטיין מגטו וילנה
מר בן עזר הנכבד,
אני מחפש – ולא מצליח למצוא – את השיר שכתב ביידיש המשורר אברהם סוצקבר על דודתי המורה מירה (מירה ברנשטיין) מגטו וילנה. אולי אפשר להיעזר באמצעותך באליהו הכהן?
לפני זמן קצר הייתי בוילנה, ובמוזיאון השואה בעיר ראיתי את תמונתה ומילים אחדות עליה. סיפרתי שם שאברהם סוצקבר כתב על גבורתה (היא לא הסכימה להיפרד מתלמידיה והלכה איתם לדרך שממנה לא שבו – למרות שיכלה להינצל) והם הביעו את רצונם לקבל את השיר ולהוסיף אותו לתצוגה. למען האמת, השיר שמתאר את הימים האחרונים של תלמידיה ושלה היה פעם בידיי, וגם תירגמתי אותו לעברית לצורך עבודת שורשים של בן אחי, אבל המקור אבד לי.
תודה על תשומת ליבך –
יורם ברנע (ברנשטיין)
יהודה אטלס: שאלה על המשוררת אלישבע כמתרגמת
שלום אודי,
ההתמדה שלך בהוצאת כתב העת המקוון ראויה להערצה. פחות מזה – התמדתך בשיסוי (ובכינוס כל המשסים האחרים) נגד השמאל ונגד כל מי שסבור שאיבוד כל תקווה מראש לאיזה שהוא הסדר בינינו לבין הערבים היא גורלנו הנחרץ.
אבל אני לא בעניין פוליטיקה. איתך זה ממילא אבוד. איזו שימחה היא לראות בינינו שוב את אליהו הכהן, אחרי התאונה הקשה שפקדה אותו. הוא האספן היחידי של ספרים ושל פריטי תרבות אחרים, שלא רק אוסף אותם אלא גם קורא אותם, חוקר את תולדותיהם ושמח – מה-זה שמח, בנדיבות – לשתף גם אחרים באהבותיו אלה.
אני מבקש בהזדמנות זו להפנות שאלה-בקשה אל אליהו:
מצאתי במקור כלשהו כי הראשונה שתירגמה את שירי "גן החרוזים לילד" של רוברט לואיס סטיבנסון האנגלי לעברית היא המשוררת והמתרגמת המכונה אלישבע, ששמה האמיתי הוא יליזבטה ז'ירקוב ביחובסקי. אני מניח שהיא תירגמה רק אחדים מהשירים ולא את כולם, שאם לא כן – ואם אלה הופיעו כספר – ודאי היינו יודעים על זה. שאלתי היא האם ידוע לך, אליהו, על התרגום הזה, היכן פורסמו השירים שתירגמה, מתי, אילו מהלכים היו להם וכל פרט נוסף סביבם. שאלה שנייה, גדולה יותר, היא לגבי אישיותה של אלישבע זו. אני מבין שיש כאן סיפור מרתק, שידוע רק למעטים. מה היא כתבה עוד? מה תירגמה? האם יש איזה מקור שבו אפשר לקרוא על חייה.
תודה,
יהודה אטלס
גם אהוד עונה: בשם כינוס המשסים, אשר מפני שאינם מאמינים בשלום – הוא לא בא, אני מבקש להעיר כי פרופ' נורית גוברין תוכל אולי להוסיף גם היא על אלישבע ועל הרומאן שלה "סימטאות"; ואם תרצה אשלח לך רשימה שכתבתי על הספר לפני שנים רבות במסגרת מדורי "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" של "הארץ".
המכתב העיתי פתוח גם בפני אלה "המאמינים בשלום" אך הם, רובם, נמנע מלהגיב. גם טרם קיבלנו תגובה מ"הקרן החדשה לישראל" ומהעומד בראשה, דומני אביעזר יערי, על מהות פעולתם ועל ההאשמות החמורות שהוטחו נגדם בגיליונות הקודמים שלנו. נראה שגם לקרן יש סיבות טובות מאוד לשתוק.
אגב, פסלנו לפרסום אצלנו הרבה יותר קטעים "ימניים", חלקם סהרורי ומשמיץ, מאשר קטעים "שמאלניים" שנשלחו אלינו. אנחנו, ודומני גם רבים מנמענינו – רואים עצמנו שייכים עד היום לשורות השמאל המתון והליבראלי – מבחינה חברתית, אבל זה לא אומר כי בשם "השמאל" עלינו להיגרר אחר כל דמגוגיה חברתית ואחר כל טיפשות פוליטית הזוייה, סהרורית או אינטרסנטית, שלרוב היא גם אנטי-ישראלית.
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. נתיבות מצטרפת לשדרות ולאשקלון במעגל הטילים: דרושה מדיניות אחרת מול עזה
ברור שיש פה ניסיון של הטרור הפלסטיני ליצור מאזן אימה כנגדנו: אם תתקדמו יותר בתהליך המדיני, עוד ערים ייכנסו למעגל האימה. אלא שאנו לא הצלחנו ליצור מאזן אימה כנגדם, ואפילו לא התחלנו. אנו הרי בעיצומו של תהליך שלום, אז למה לקלקל את החגיגה הצפויה?
וושינגטון הבירה, 13 בספטמבר 1993 בשעות הבוקר. הבירה האמריקנית מתעוררת לבוקר היסטורי וחם, יום החתימה בבית הלבן על מה שכונה "הסכם אוסלו". העיר מלאה מאות עיתונאים, צלמים ואנשי תקשורת. בעוד מספר שעות יחל הטקס.
אני מתעורר באותו בוקר במלון בוושינגטון, כשליח של עיתון "הארץ", כשמשכימים אותי בטלפון מהארץ עם בשורה מרה: פיגוע גדול התרחש בדיוק הבוקר, יום החתימה, יש הרוגים ונפגעים רבים. אני זוכר שחשבתי לעצמי: האם הטקס יתבטל? יידחה? ישנה את אופיו? כיצד ישפיע הטרור על המדיניות?
"לא ולא," אמר שר החוץ דאז וכיום נשיא המדינה, שמעון פרס, כאשר פגשנו בו שם, לפני שהכול החל. "אנחנו עושים שלום כדי למנוע את הפיגועים."
זה שיכנע אותי אז, והאמנתי בכך. היום אני מבין שהמצב הוא בדיוק הפוך: הפיגועים קורים קודם כל בגלל השלום.
14 שנים חלפו מאז, והרבה לא השתנה, חזרנו לאותה גישה, ועדיין עם פרס, משודרג.
שוב הולכים לאיזו ועידת שלום בארצות הברית, ושוב מרים הטרור את ראשו, הפעם מרצועת עזה באמצעות טילים. מיו"ש קשה להם מאוד להוציא פיגועים בשל מדיניות בלימה יעילה של צה"ל והשב"כ. היו רקטות קסאם מעזה, אך היום [7.10] נורה טיל קטיושה משופר עם ראש נפץ, מסוג גראד, ולמעגל האיום נכנסה גם העיר נתיבות. הפלסטינים משתמשים בטילי הקטיושה שלהם באירועים "חגיגיים", כך היה כאשר שיגרו את אותו טיל לעבר העיר אשקלון בבוקר הבחירות האחרונות.
האם יכול להיות שבדיוק כמו בשנת 1993 ושוב בשנת 2000 נמנע אצלנו הדרג הפוליטי מלהכות בטרור או לפחות לטפל בו כדי שלא להפריע ל"תהליך המדיני"? האם מדובר בווטו שהטיל אבו מאזן אם תתחיל ישראל להפעיל את "תג המחיר" שקיבלה הממשלה? אהה. חזרנו אל הנוסחה הקלוקלת: להכות בטרור כאילו אין תהליך שלום, ולעשות שלום כאילו אין טרור. וממילא אומרים אצלנו באליטה, מדובר בשדרות, נתיבות, אי שם בדרום הפרוע והמרוחק (אגב, קשה להאמין עד כמה שדרות קרובה למרכז הארץ, אך מן התקשורת היא מצטיירת כדרומית לאילת). התקשורת נותנת גם היא את חלקה במזעור החידלון.
לתומי חשבתי שכבר הבנו שהטרור מדרבן את הדרישה הפלסטינית להישגים, וההישגים האלה מזרזים את הטרור, שמגיע בעקבותיהם, למשל רצועת עזה. מעגל קסמים, שישראל כבר נקלעה לתוכו, והלכה לאיבוד.
כמו שנת 2000 כאשר אהוד ברק נזהר מלמגר במהירות את האנתיפאדה, כדי שלא לפגוע בערפאת ובתהליך השלום היקר מפז, עד שבא שרון וחיסל את ההתקוממות החצופה. אבל שרון איננו, ולא מייצרים עוד מודלים כאלה.
הרי החלטת ממשלה בנושאי חשמל ותשתית כנגד רצועת עזה התקבלה. מדוע לא מתחילים להפעיל אותה? אכן, עיוורון אוסלו מכה שנית. קרה היום משהו ליד נתיבות. מה התגובה?
לאירוע הזה השלכות רבות. קודם כל חלק גדול מערי צפון הנגב נמצאות בטווח טילים, כ-22 ק"מ. הפעם מדובר על קטיושות, שבשל מכבסת המילים שלנו, וכדי לצמצם את האפקט – מכונות "גראד". ברור שיש פה ניסיון של הטרור הפלסטיני ליצור מאזן אימה כנגדנו: אם תתקדמו יותר בתהליך המדיני, עוד ערים ייכנסו למעגל האימה. אלא שאנו לא הצלחנו ליצור מאזן אימה כנגדם, אפילו לא התחלנו. אנו הרי בעיצומו של תהליך שלום, אז למה לקלקל את החגיגה הצפויה?
הזהרתי באתר שלנו מפני מהלך יבשתי גדול, אך יש חובה לטפל בטרור מעזה, ויש הרבה דרכים לעשות זאת, ויש לעשות זאת עכשיו.
עוד לקח: שקר המיגון והבל ההתמגנות. בג"ץ, שמתיימר לנהל את המדינה ולהבין בנושאי ביטחון, קבע שיש למגן את שדרות. טוב. אז עכשיו נמגן את נתיבות? ואת קריית גת? ואת אשדוד? מה עם ראשון לציון? אפשר לחסוך הרבה כסף, ולהוציא בכלל את ישראל מהאיזור. אמנם, השאלה אם בג"ץ יראה בכך מהלך "מידתי".
כאן יש מקום למדיניות ברורה של התרעה כוחנית, ועכשיו, אלא שאצלנו נרתעים, כאמור, ללכלך את הידיים ולקלקל את המסיבה הצפויה בארצות הברית. אז יורים קצת, מה קרה?
עצוב.
ואילו אבו מאזן מופיע היום בממשלה ובעולם כמושיע, "דאוס אקס מאכינה". אומרים בכל מקום: הוא אחר, הוא לא ערפאת. הוא מעוניין בשלום.
נעזוב לרגע את היכולת שלו לבצע משהו. הבה נבדוק את עמדות אבו מאזן וערפאת. יאסר ערפאת, באותו בוקר של ספטמבר בוושינגטון, חתם במו ידיו על מכתב האומר: "אש"ף מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, ומתחייב ליישוב הסכסוך בין שני הצדדים בדרכי שלום. כל הנושאים התלויים ועומדים הנוגעים להסדר ייפתרו במשא ומתן."
אבו מאזן אפילו לא אמר את הדברים הללו, בוודאי שלא חתם עליהם.
7.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. הטלפון ואני
הטכנאי של חברת הטלפונים הגיע, קרע את הכבל שלו מן הקיר, אליו היה מחובר בחיבור קבוע כל כך הרבה שנים, ובמקומו הניח טלפון פלסטיק שנהבי, רגיל, טלפון חוגה סטנדרטי קל וחלול, כמותו ראו אז בכל בית. את הטלפון השחור שלנו, שכולו פחמים וזיכרונות, שכנות טובה, גאווה והיסטוריה – נטל איתו כאילו כלום. תם הקסם וחלף לו.
כאשר עברו הוריי לדירת הפאר במונחים של אותם שנים (שלושה חדרים גדולים) בשנת 1961, ברחוב מודיעין 156, הם קנו אותה עם טלפון. גר שם לפני כן מקורב לשלטון, אשר השיג טלפון בביתו, וכיוון שירד מן הארץ, מכר את הדירה עם הטלפון.
עם טלפון! הייתם מתארים לעצמכם דבר שכזה? ברחוב כולו לא היה לאיש טלפון, חוץ מאצלנו בבית! שנים הייתי מתענג על קריאת ספר הטלפונים העבה, שם היו מצויינים מי שזכאים לטלפון: בית חולים, בית ספר, מוסד נדרש. ואצלנו בבית! אנחנו חשובים מבית חולים. המיספר של המכשיר היה: 727251, ואבא היה חוזר ומתפעל, איך "זכינו" לטלפון, ועוד לכזה מספר קליט!
היה זה טלפון בקליט שחור, כבד מאוד, ענקי, מלא ולא חלול, שעמד על ארבעה כדורי גומי, ולו חוגה כסופה ורחבה. היה לו כבל רחב, מצופה בבד שחור. אחת לכמה חדשים היה צורך לפתוח את השפופרת "ולנקות את הפחמים", כפי שאבא היה אומר. אף פעם לא הבנתי מהם אותם פחמים. לחצני האפרכסת היו שתי זרועות ארוכות, זקורות ושחורות.
הטלפון ניצב בגאון על רדיו שפופרות, כפי שאתם רואים בתמונה [באתר]. בתקופה ההיא עדיין לא המציאו את הטרנזיסטור, ולכן לאחר הדלקת הרדיו היה צורך להמתין כדקה, עד שהיה מתחיל לזמר. לרדיו הזה היתה קליטה גם של גלים קצרים (הלחצנים הלבנים), ואני הייתי מבלה שעות בהאזנה לארצות רחוקות, מזיז את החוגה לאט-לאט. את קופסת העץ שבה הוא נמצא, בנה כמובן אבא. אבא אהב לפרק אותו, ולהרכיב בחזרה, ואני זוכר שבפנים היו שורות של מנורות זכוכית מפוייחות, גדולות וקטנות.
אלא שכאן החלו העניינים להסתבך. כיוון שהיה זה הטלפון היחיד בשכונה, ובהיעדר טלפונים ציבוריים, הוא הפך במידה רבה לנחלת הכלל, בעיקר בשעות הלילה. מישהי צריכה ללדת, שיחת עסקים דחופה, מריבה שאינה יכולה להמתין, השכנים היו דופקים בדלת בנימוס, ושואלים אם אפשר "לעשות שיחה דחופה," ואנחנו כבר היכרנו את התופעה. כך ידענו מה הבעיה של כל אחד, כי השיחות האלה היו בדרך כלל שיחות של צרות, והן היו קולניות, כי לא שמעו טוב.
כיוון שעיראקים אינם אוהבים כל כך להכניס הביתה אחרים, זו הפכה להיות דילמה. מהן שעות מקובלות? האם לקחת כסף על השיחות הללו? כמה? עלות שיחה או מעבר לכך? ואם לוקחים כסף, השכנים לא ייעלבו? איך פותרים את הבעייה? כך הפך הטלפון ממכשיר לדבר חי, לרשת חברתית.
אימא פתרה את הבעייה בדרך מתוחכמת, כהרגלה. אם ישאלו כמה, נגיד – כמה שאתם חושבים, ככה הנטל יעבור לצד השני. ובאמת, בדרך כלל נתנו את עלות השיחה (שלא היתה זולה אז). אני זוכר כיצד גברת פ' היתה שמה תמיד את הגרושים מגולגלים חזק בתוך נייר עיתון בערימה קטנה, וכיצד הערימות הלכו ונתווספו בשורה, שכן הצרות גברו. חלק מהשכנים הניחו את התשלום המגולגל ליד בקבוקי החלב שבמפתן הדלת, בבוקר.
אין ספק שהימצאות הטלפון בביתנו הפכה אותנו לאנשים חשבים מאוד. טלפון! אתם מתארים לעצמכם. הטלפון הזה היה סממן סטטוס מאין כמוהו, ייחוס. בבניין הזה, ברחוב מודיעין 156 יש משפחה עם טלפון.
כאשר אבא היה ניגש לדבר בו, היתה טקסיות בחלל האוויר, סוג של התרגשות וחשיבות מיוחדת, במיוחד כאשר דיבר לחו"ל, עם אחיו הצעיר יוסף, שגר עד היום בשוודיה. היה צורך להזמין כמובן את השיחה במרכזיית השיחות הבינלאומיות. אבא נהג לעמוד, כאשר דיבר בטלפון. כאשר הושג סוף סוף הקו בצד השני, בסטוקהולם, וכנראה לא שמעו טוב, הוא היה נוהג להרים את קולו, כדי שיוסף ישמע. עד סוף חייו, כאשר דיבר אבא בטלפון רגיל עם חו"ל, הוא היה נוהג להרים את קולו, למרות שהסברנו לו שכבר אין בכך צורך. עניין של הרגל.
מלחמת ששת הימים והזינוק ברמת החיים שהביאה איתה החלו לשנות את המצב. לאט לאט זכו עוד ועוד שכנים בטלפון משלהם, עד שבראשית שנות השבעים זו כבר לא היתה אטרקציה גדולה. לאט-לאט פחתו השכנים הדופקים בלילה בדלת, ועימם ירד באופן טבעי הסטטוס החברתי. ישראל השתנתה. מחברה של שיתוף ושכנים הפכה במהירות לחברה אינדיבידואליסטית, כל אחד לעצמו. אני בטוח שהטלפון נשאר כמות שהוא לפחות עד שנת 1975, אלא שאז הגיע מכתב מאיים מחברת הטלפונים. במכתב צוין כי חברת הטלפונים הישראלית אינה יכולה לתמוך עוד בטלפונים "מיושנים" כמו זה, ואם עד לתאריך מסוים הוא לא יוחלף בחדש – ייפסק השירות.
היה כמעט אבל בבית. מיושן? הטלפון שלנו? קדמת הטכנולוגיה? הסטטוס החברתי שלנו? והעובדה שנצטרך להיפרד ממנו? כיוון שהיה רכוש חברת הטלפונים, לא הסכימו להשאיר אותו, אפילו לא למזכרת. אני זוכר ממש את הצער שלי, כנער.
"לא נורא," אמרה אימא, שתמיד יודעת להציג כל משבר כסוג של הישג, "ממילא הוא היה כבד מדי. היד שלי כבר כואבת מלהחזיק את השפופרת שלו."
הטכנאי של חברת הטלפונים הגיע, קרע את הכבל שלו מן הקיר, אליו היה מחובר בחיבור קבוע כל כך הרבה שנים, ובמקומו הניח טלפון פלסטיק שנהבי, רגיל, טלפון חוגה סטנדרטי קל וחלול, כמותו ראו אז בכל בית.
את הטלפון השחור שלנו, שכולו פחמים וזיכרונות, שכנות טובה, גאווה והיסטוריה – נטל איתו כאילו כלום. תם הקסם וחלף לו. הטלפון שלנו היה קשר אנושי חי, החדש היה כבר סתם פלאסטיק ריק. עד היום העלבון הזה, חוסר-האונים הזה מול הרשויות, צורב אצלי.
"לא נורא..." אמרה אימא, "לפחות השאירו לנו את המיספר, 727251, והיד כבר לא כואבת עוד!"
6.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
הרשימה על הטלפון באתר של ד"ר גיא בכור מלווה בתמונות. כמו כן יש באתר מאמרים נוספים מהזמן האחרון שלא כולם הובאו ב"חדשות בן עזר" וכולם ראויים ומומלצים לקריאה!!! אנא גלושו!
* * *
יעקב ניר
פתח-תקוואים בקפריסין: מי מכיר מי יודע?
מושבות חקלאיות יהודיות בקפריסין בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים – ובקשת 16 "עולים חדשים בני העלייה השנייה" מפתח-תקווה להתישב במושבה מרגו צ'יפליק
הקדמה
משך כשלוש מאות שנים בהן היתה קפריסין תחת שלטון טורקי (1561-1878) היה היישוב היהודי בקפריסין מאוד דליל וכלל מספר סוחרים וכמה בעלי מלאכה, אשר ישבו בפמגוסטה, ניקוסיה ולרנקה. קהילה קטנה ביותר. עם סיום השלטון הטורקי בשנת 1878 – עת נמסרה קפריסין לבריטניה (בין היתר כמחווה על עזרתה לתורכיה במלחמתה נגד רוסיה במלחמת קרים בשנת 1856), נפתחה אופציה להתיישבות יהודית באי. היתה זו כזכור תקופה של התעוררות ציונית במזרח אירופה, שנבעה בין היתר מהפרעות ומחוקים דרקוניים אשר מיררו את חיי היהודים, בעיקר ברוסיה וברומניה. גלי ההגירה פנו מערבה, חלקם לאירופה המערבית ואחרים לארה"ב. מיעוט מזערי מאלה עלה ארצה ויסד את ראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, וואדי אל חנין, וגדרה [שכחת כמובן את פתח תקווה. – אב"ע]. אולם הקשיים אשר הערימו התורכים על המתישבים היהודים הביאו מיספר פליטים יהודים מרוסיה ומפולניה, שהתגוררו בלונדון, להחלטה כי ניתן להגשים חלום התיישבות חקלאית גם בקפריסין הסמוכה לארץ-ישראל ואשר יש בה שלטון בריטי נוח.
הם יסדו אגודה בשם "אוהבי ציון" (Lovers of Zion), שלחו שני נציגים לאי ואלה רכשו חווה ענקית בשם מרגו צ'יפטליק (Margo Chiftlik) (מרגו – מבוטאת במלרע), כחמישה עשר ק"מ מדרום-מזרח לניקוסיה. מאחר שעל פי חוזה החכירה היה עליהם לעמוד בתשלומים כבדים – בהם לא היו מסוגלים לעמוד, הם מבקשים מחברת יק"א, אשר נוסדה זמן לא רב לפני כן, כי תעזור להם במימון – ולמעשה תהא בעלת החווה. חברת יק"א שולחת לקפריסין את עו"ד וולטר כהן, העושה בדיקה מעמיקה ומגיע למסקנה חיובית כי ישנם סיכויים טובים להצלחה, ובכך נותן לנציגי האגודה, 14 משפחות במספר, משפחות החלוץ, "אור ירוק" לנסיעה לקפריסין.
יק"א מצידה מְמנה את נחום אדלר, מורה ממקווה-ישראל, כמנהל זמני למושבה, זאת ביולי 1898, כחודשיים טרם הגעת המתיישבים מלונדון. בתחילת נובמבר אותה שנה מגיע מורה נוסף ממקיוה ישראל, יעקב ברגמן, המקבל את ניהול המושבה מידיו של אדלר.
שנותיה הראשונות היו קשות מאוד, וזאת מסיבות רבות ביותר: אי התאמה של מרבית המתיישבים לעבודה חקלאית, לה לא הורגלו, חום אימתני משך שישה-שבעה חודשים בשנה, שנות בצורת קשה, מחלות ובעיקר קדחת, תנאי מגורים גרועים, ועוד. הם אינם מתאקלמים, וכן נכשלים רובם בעבודה החקלאית, ונוטשים תוך השנתיים הראשונות את המושבה וחוזרים לונדונה.
במקביל שולחת יק"א מספר בוגרי מקווה-ישראל, המתערים במקום והופכים לחקלאים מן השורה הראשונה. על אף זאת, גם חייהם לא היו מן הקלים, ופרט לקשיים אשר נמנו, היתה גם בעייה חברתית: יישוב קטנטן, קהילה קפריסאית יהודית ובה מתי מספר, חוסר בבית ספר, קשיי שפה, התנגדות הקהילה היוונית באי, ועוד.
על אף הקשיים הלך היישוב והתבסס ונוצר בו גלעין קשה של חקלאים התלויים בין היתר בחסדי הגשמים, הקדחת, והעזרה של יק"א. תחלופת התושבים היתה לא קטנה, והיישוב חווה מספר לא קטן של הצטרפות חדשים מחד, ועזיבת אחרים מאידך.
שמעה של מרגו והפוטנציאל שלה הגיע כפי הנראה למושבות ארץ-ישראל, בהן היו כידוע קשיי קליטה, שרר חוסר עבודה, וכדומה. פניות הגיעו למושבה מדי פעם, ורובן מסיבות שונות לא התממשו.
באחד מימי יוני שנת 1908 הגיעה למרגו משלחת מטעם שש-עשרה משפחות מפתח תקווה המבקשות לדעת באם חברת יק"א תאפשר להן להתישב במקום. שליח החבורה הפתח-תקוואית הינו מנדל אסתרין מ-Homel – אשר כבר היה במרגו זמן מה לפני כן, ועתה לאחר ארבע שנות עבודה בפתח תקווה החליט לנסות גורלו מחדש ולחזור לכאן, והוא אשר המליץ כנראה לאותה קבוצה על מרגו.
ברגמן, האדמיניסטרטור מטעם יק"א, מבקש אישורה להתיישבות אנשי הקבוצה, ומציע שיהא זה באותם תנאים המקובלים של מתיישבים חדשים – תנאי אריסות אשר לאחר זמן מאפשרים לאריס להיות "מתיישב" מן השורה. הוא מציע כמו כן ליק"א שנציגם בארץ ישראל ייפגש עם המעוניינים ויבחר מתוכם, כצעד מקדים, שש משפחות מתאימות להגירה לקפריסין.
להלן רשימת המעונינים להתישבות בקפריסין – מאחר שהשמות נרשמו באותיות לטיניות, ועל מנת שלא לגרום לשיבוש כל שהוא, החלטתי להשאירם כפי שנרשמו במקור – מכתבו של ברגמן ליק"א.
1. Nehemie Dwochkine
2. Simeon Kineret
3. Loeb Segal
4. Jacob Filberg
5. Loeb Galvanefsky
6. Ilia Hilghichor
7. David Abramoff
8. Ishac Abramoff
9. Jacob Pachkar
10. David Krivocheir
11. Meyer Starie
12. David Starie
13. Joseph Holtzman
14. Moise Holtzman
15. Isroul Guedriche
16. Mendel Esterin
ברגמן ממליץ מאד על לב גלוונובסקי, שהגיע לפתח תקווה מפולטבה דרך קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). יש לו ארבעה בנים שגילם 24, 21, 19, ו-16. כל בני גלוונובסקי עובדים בפתח תקווה מאז שנה ומחצה. "הם כנראה פועלים טובים מאוד," הוא כותב.
הנציג, מנדל אסתרין, נשאר במרגו על מנת לחכות לתשובת יק"א. התשובה מגיעה רק כעבור כחודשיים ימים, והינה שלילית. לבקשת ברגמן הנציג נפגש עימם בפתח תקווה, טען שמאחר שעדיין לא היו זמן מספיק במקום, קשה לתהות על קנקנם. פרט לכך הוא קובע כי התנהגותם וכן חריצותם מאוד דוחים מחד, ושנית – היק"א משוכנעת שהאקלים הקשה של קפריסין יקשה מאוד על קליטתם מאידך, ולכן אינה מעוניינת להיכנס להרפתקה כלשהיא איתם.
כותב פרק זה משוכנע כי לפחות לחלק מאותם 18 עולים חדשים, בני העלייה השנייה של השנים 1906-7 – יש ממשיכים בישראל, והוא יודה מאוד לכל מי אשר ימסור מידע על אודותם ועל צאצאיהם.
יעקב ניר
רח' שמעוני 15
רחובות 76248
נ.ב.
נא לציין במכתב שהנושא הינו קפריסין, וזאת על מנת להקל עליי בפתיחת הדואר (חשש מ"דואר אשפה" מזיק).
ליעקב היקר,
אני מתרשם שלא מדובר באיכרים מפתח תקווה אלא בפועלים של העלייה השנייה שלא היו בעלי זכות הצבעה ולא אזרחים מלאים במושבה. לא מצאתי שום משפחה של איכרים ברשימה.
אהוד
אהוד יקר,
אתה צודק. הנ"ל נמצאו בפתח תקווה כשנה-שנתיים בלבד, ולפיכך אין ספק כי הינם בני העלייה השנייה. ספר העלייה השנייה נמצא בביתנו בעין כרם, אביאו ואחפש – ייתכן כי מי מהם מוזכר שמה.
תודותי וברכותיי,
יענקלה
יוסי גמזו
הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש
הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש,
שֶמְּחַפְּשִֹים אֵיזוֹ צִפּוֹר כְּחֻלָּה בָּאֹפֶק,
שֶעִם כָּל הֱיוֹתָם חֲדוּרִים כְּמִין נַחַל אַכְזָב הַמּוּצָף שִטָּפוֹן
בַּחֹרֶף, בְּדַעַת הַקֵּץ, שֶלָּהֶם וְשֶלּוֹ, כְּשֶזְּמָנָם, כְּמוֹ הַמַּיִם
יֻקַּז עַד יְבוֹש אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, הָאָדִיש, הָאוֹטִיסְטִי כַּנֵּצַח
שֶיֵּש בּוֹ רַק מַהוּת, לֹא מַשְמָעוּת, רַק קוֹל, לֹא הֵד,
כָּל הַמַּשְמָעֻיּוֹת הֵן רַק הָאַמְצָאָה שֶלָּנוּ:
הַאֲנָשָה פָּתֶטִית שֶל עוֹלָם לֹא אֱנוֹשִי:
צֶדֶק אוֹ יֹפִי, חֶרְפָּה אוֹ כָּבוֹד, הִגָּיוֹן פַּסְקָנִי אוֹ אִוֶּלֶת
חֶסֶד אוֹ רֶשַע, הַטֶּבַע הֲרֵי מְצַפְצֵף מִצִּדּוֹ עַל כֻּלָּם –
וְאַף עַל פִּי כֵן, כְּרָצֵי מָרָתוֹן אֶל קַצְוֵי אֵיזוֹ פָאטָה מוֹרְגָאנָה
כָּל יְמֵיהֶם הֵם מָצוֹד אַחֲרֶיהָ, תְּפִלַּת אֶפִּיקוֹרוֹס, עֶרְגָּה
לא מְרֻסֶּנֶת כְּמוֹ פַּר מִשְתּוֹלֵל הַפּוֹרֵץ אֶת זִירַת הַקּוֹרִידָה,
לֹא מִתְקַבֶּלֶת אוּלַי עַל הַדַּעַת אַךְ כֵּן, בְּהֶחְלֵט, עַל הַלֵּב,
תִקְרָא לָזֶה רִיצַת אָמוֹק, סוּפַת עִוְעִים, גָ'נָאנָה,
תִקְרָא לָזֶה תוֹחֶלֶת, עֲתִירָה, תַחֲנוּנִים
לְמַשֶּהוּ אוֹ מִישֶהוּ, שֶלֹּא יַעֲלִים עַיִן,
לְאֵל שֶהֵם אֵינָם מַאֲמִינִים בּוֹ, כִּי יָחוּס –
גַּם אִם הוּא חַף מֵרַחֲמִים, גַּם אִם בִּכְלָל אֵינֶנוּ
עַל חַיֵּיהֶם, לְבַל יִהְיוּ חֶשְבּוֹן עוֹבֵר וָשָוְא
שֶאֵין בּוֹ מַעֲנֶה, לוּא גַם בָּדוּי, לְאֵיזֶה "לָמָּה?"
הָאֲנָשִים הָאֵלֶּה הַתְּמִימִים עַד צְבִיטַת-לֵב,
הַמֻּתְנָעִים, כְּטִיל, דֶּלֶק מוּצָק שֶל אֵינְמַרְגּוֹעַ
מִכַּן-שִלּוּחַ דַּק, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ הֲזָיָה
עַל אֵיזוֹ סְטְרָטוֹסְפֶרָה וִירְטוּאָלִית שֶאֵינֶנָּה
קַיֶּמֶת אֶלָּא רַק בְּדִמְיוֹנָם הַנַּעֲרִי
הַמְּמָאֵן לְהִזְדַּקֵּן וְהַתָּמִיד-נוֹכֵחַ
כְּמוֹ פְּעִימוֹת לִבָּם הַלֹּא נִרְאֶה אֲבָל הוֹלֵם,
בְּעַקְשָנוּת שֶאֵין תָּקֵף וּמַמָּשִי מִמֶּנָּה,
הָאֲנָשִים הָאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים כָּל חַיֵּיהֶם
כִּי אֵין בְּעוֹלַם הַוַּדַּאי אַשְלָיָה מְגֹחֶכֶת יוֹתֵר וּמֻפְרֶכֶת –
מִזֹּאת שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַשְלָיוֹת –
הֵם הַדָּבָר הַמֻּפְלָא בְּיוֹתֵר בַּחֲלוֹם בְּהָקִיץ שֶל חַיֵּינוּ
זֶה, שֶאֲרָעִיּוּתוֹ הִיא נִצְחִית מַה שֶּאֵין כֵּן חַיֵּינוּ עַצְמָם,
וַאֲנִי, לוּא הָיָה עָלַי כּוֹבַע הָיִיתִי מֵסִיר בִּפְנֵיהֶם אֶת הַכּוֹבַע,
לוּא הָיָה לִי סָפֵק בֶּאֱמֶת הֲזוּיָה זוֹ הָיִיתִי מֵסִיר גַּם אוֹתו.
בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה הוּא תָמִיד, עוֹד מֵאָז וּמִקֶּדֶם,
שַֹק-הָאִגְרוּף הַקָּבוּעַ שֶל אֵלֶּה אֲשֶר יַשְלִיכוּהוּ לַבּוֹר
אֲבָל כָּל הָרֵאָלִיסְטִים הַפִּכְּחִים הַהֵם גַּם יַחַד,
כָּל חֶנְוָנֶיהָ צָרֵי הַמּוֹחִין שֶל אַסְכּוֹלַת הָרֹאש הַקָּטָן
אֵין בְּכֹחָם לְהַשְבִּיר אֶת מִצְרַיִם וְלוּא גַם בִּבְדָל שֶל פַּת לֶחֶם
דֶּרֶךְ כָּל שֶבַע שְנוֹתָיו הָרָעוֹת שֶל שִדְפוֹן הָרָעָב הַגָּדוֹל,
כְּמוֹ הַפַנְטַזְיוֹנֶר הַמְּרַחֵף הַהוּא, הַקּוּקוּ,
הָאַסְטְרוֹנָאוּט שֶטָּרֹף טֹרַף בַּחֲלוֹמוֹת
הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש,
שֶמְּהַבְהֵב בָּהֶם תָּמִיד אֵיזֶה מֵעָל, אֵיזֶה מֵעֵבֶר
הֵם מֶלַח הָאָרֶץ הַזֹּאת וְדִמְעָהּ כְּמוֹ הַיָּם הַלּוֹחֵךְ אֶת חוֹפֶיהָ.
וְהֵם, דַּוְקָא הֵם יִירְשוּ אָרֶץ כַּנֵּס הַהוֹפֵךְ חֲלוֹמוֹת לְמַמָּש.
נורית גוברין: עוד בעניין "בית דניאל"
לאהוד ידידי שלום רב,
"בית דניאל" נתן תנאים מיוחדים לסופרים, ולכן יכלו להרשות לעצמם לנפוש בו שנה אחר שנה.
דוגמה להשראה שנתן "בית דניאל" ומיקומו היפה בזכרון יעקב לסופרים הנופשים, יכולים לשמש שיריו של ק. א. ברתיני. תחילה 5 שירים מתוך המחזור: "חרוזים מ'בית דניאל'" בספרו "שביל כחול" (תשי"ד-תשכ"א), שכונסו גם בכרך א' של שיריו, בהוצאת דביר, תשס"ג, עמ' 188-184, עם מבוא של דן מירון; ולאחר מכן, מחזור בן 4 שירים: "שוב 'בית-דניאל'" בספרו: "כל הצבעים ההם", הוצ' עם עובד, תשל"ח, עמ' 52-55. מבין שורותיו: "כל ערב הדממה אחרת."
יש לשער שגם יוצרים אחרים, כתבו פרוזה ושירה בהשראתו של "בית דניאל".
בברכה
נורית גוברין
אהוד: לא נותר אלא להתגעגע אל מה שנלקח בעורמה מאגודת הסופרים שמתברר שתפארת מפעליה למען סופריה היא הרבה הרבה מאחוריה.
מוקי אלדר: "הברבורים" של בני ציפר
אהוד בן עזר היקר,
אודה לך באם תוכל לפרסם בעיתונך האינטרנטי מילים ספורות בעקבות מאמרו של בני ציפר:"משוררים שמתעקשים", "הארץ", 29.09.07.
גם אם יש אמת במאמרו של בני ציפר, הרי אי אפשר להתעלם מן העובדה ש"הפוסל במומו פוסל", שהרי רק משוררי החצר שלו זוכים לפרסם משיריהם במוסף התרבותי עליו הוא ממונה.
ניקח למשל את המשורר תמיר גרינברג, אשר אין לי ספק שהוא יודע לכתוב, ואשר מחזהו: "חברון", המוצג בקאמרי, והמתאר את חיילי צ.ה.ל. כקלגסים אכזריים, חסרי לב, המתעללים בפלסטינים תמימים – נשלח מטעם משרד החוץ לאנגליה ולגרמניה. אותו תמיר גרינברג, הכותב שירים רבים על יחסיו עם גבר ערבי נרקומן – "זוכה" ששיריו הרבים יפורסמו במוסף של בני ציפר; גם שירי הפרידה של תמיר גרינברג מן הנרקומן זכו לתהודה במוסף התרבותי של "הארץ". וכמובן גם שירים אחרים העוסקים ביחסים שבינו לבינו.
בני ציפר, אמנם צודק באומרו שמידת הצלחתו של שיר היא במידת יכולתו להפוך מעפיפון לציפור, אך מדוע "לקטול" משוררים כמו אברהם ברוידס ז"ל או לרמוז על בינוניותו של יעקב בסר ז"ל? זוהי עזות מצח והתרברבות לא קטנה של ברבור קטנטן המנסה להתעלות על יתר הברבורים הכותבים לא פחות טוב ממנו.
מוקי אלדד
נ.ב.
על "הברבור" – בני ציפר ניתן ללמוד גם מספרו: "עלייתו השמימה של העורך הספרותי" –שם מתואר "ברבור צעיר" אשר שיריו זוכים להתפרסם ב"הארץ" – רק לאחר שעבר במיטתו של הברבור ששמו – בני ציפר.
* * *
מוטי בן-חורין
"ג'נטלמנים אינם קוראים את מכתביהם של אחרים"
העולם נמצא בעיצומה של סכנת מלחמת טרור המצויידת בנשק המסוגל להשמיד המוני מליונים. אחמדינגאד [הכתיב המדוייק: אחמדי-נז'אד], בין לאדן, החמאס ומוסלמים קיצונים אחרים מכריזים בגילוי לב, האופייני לפסיכופאטים כהיטלר וחבורת הפושעים שלו, על כוונתם להשמיד אומות, מדינות וחברות אנושיות לא מוסלמיות.
מולם עומדים ''גדולי עולם'' כפוטין, מנהיגי אירופה, קונדוליסה רייס ו"מנהיגינו" עם חוכמתם האובדנית.
ואנו, ה"המון", מתוכנתים להסתכל עליהם, בעיני עגל, בהערצה או בהערכה...
בעוד 70 שנה ילעגו ויכעסו על הנ"ל, כפי שהיום קל ללעוג, לבוז ולכעוס על שר החוץ האמריקאי בשנות השלושים, הנרי סטימסון, שפיטר את מפצחי הצופן היפאני [פרל-הארבור] כי:
"ג'נטלמנים אינם קוראים את מכתביהם של אחרים."
או כפי שמפקדת בעלות הברית, לא אישרה לרזיסטאנס הצרפתי, להרוג את פילדמרשל ארוין רומל, כשטייל בגפו בַּ"חומה-האטלנטית" שבועות אחדים לפני הפלישה לנורמנדי וזאת מ"שיקולי אבירות".
* * *
ידידיה יצחקי: כותבים מעשיות קוראים מַיסֶס
למכתבה של עדינה בר-אל (גליון 283), "מעשיות" כותבים ביידיש – מעשיות, כמו בעברית, וקוראים מַיסֶס. "מייסעס" זה נוסח פונטי של יידיש שהיה מקובל בברית המועצות, ואינו נוהג ביידיש תקנית, שבה מילים שמוצאן מעברית נכתבות ככתבן בעברית.
* * *
אמנון הולצמן: תגובה לתגובה של ס. נידח
בגיליון 284 פורסמה תגובתי, שבה תיארתי את חלקו של ד"ר ברוך גולדשטיין בפיצוצי האוטובוסים, לאחר שנחתם הסכם אוסלו. בשום מקום בכתבה לא נכתב וגם לא נרמז שבסכסוך הדמים הארוך אשם ברוך גולדשטיין. יתר על כן בתגובתי תוארו מעשי הזוועה הרצחניים והנפשעים של החמאס.
לפיכך, תמהתי על התגובה של ס. נידח [גיליון 284]:
"תודה לאמנון הולצמן. יותר מ-130 שנה נמצאת משפחתי בפלשתינה, ורק עכשיו הבנתי כי בסכסוך הדמים עם הערבים ובטרור הפלסטיני האכזרי אשמים ד"ר ברוך גולדשטיין ואריק שרון".
התגובה שוב מוכיחה שס. נידח רואה את הסכסוך בראייה חד מימדית, כאשר הצד הישראלי כולו צחור כשלג והצד הפלסטיני הוא האשם בכול. המציאות הרבה יותר אפורה מדיעותיהם של ס. נידח ואורי הייטנר.
על האשמות אורי הייטנר, שהקורבנות היו בגלל הסכם אוסלו (דרך אגב אני מצפה מאורי הייטנר שינמק קביעה זו) אפשר היה להגיב באותה מידה של דמגוגיה:
"תודה לאורי הייטנר. יותר מ-130 שנה נמצאת משפחתי בפלשתינה, ורק עכשיו הבנתי כי בסכסוך הדמים עם הערבים ובטרור הפלסטיני האכזרי אשם הסכם אוסלו."
* * *
זיכרונות מקלמניה
יואב אהרוני: סַלטָה מוֹרטָלֶה
לאחר סיום הלימודים ולפני הגיוס לצבא התנדבתי לשרת שנה בהדרכת נוער עירוני בתנועת נוער (מפעל שנקרא שש"ש – שנת שירות שלישית). לפני ההדרכה היה עלינו, צעירי הקיבוצים, לעבור סמינר הדרכה בן חודש בקלמניה שליד בית ברל. יחד איתי הגיע לסמינר זה גם בן כיתתי מיפעת, אמנון. אמנון גילה זמן קצר לפני כן, בהשפעתו של מורה שלנו שהשתייך לתנועת השכטריסטים, את קיומם של כוחות נפש נסתרים, שבהפעלה נכונה ומיומנת שלהם ניתן להגיע להישגים אדירים – גופניים ורוחניים כאחד.
קלמניה היא מקום קטן ונחמד, המשמש עד היום חלק מהקומפלקס החינוכי של בית ברל. זוהי חצר שסביבה מבני כיתות ומגורים, חלקם בני קומה אחת וחלקם בני שתי קומות, שביניהם מחברת חומה היקפית. משער הכניסה מוביל הכביש אל כיכר, שבמרכזה מגדל מים העומד על ארבעה עמודים. בין העמודים הללו מחבר קיר אבן נמוך, שמעברו החיצוני ועד הכביש הטבעתי המקיף את הכיכר שתול דשא רענן.
באחד הימים, בשעת הפסקה בין השיעורים, גילה אמנון את אוזני שבכוונתו לבצע סאלטה לאחור מקיר האבן הנמוך אל הדשא. הוא אומנם לא ביצע מעולם סאלטה כזאת, וגם לא סאלטה לפנים, אך הוא משוכנע שבריכוז כוחות נפש מתאימים הוא יכול לעשות זאת ללא קושי. אמנון ביקש את עזרתי לתמיכה בו למקרה (הלא סביר בעליל) שהסאלטה לא תעלה יפה.
ניגשנו לקיר האבן. אני התייצבתי בעמדת סיוע ואמנון עלה על הקיר, נעמד עמידה זקופה בגבו לדשא, שילב את ידיו על חזהו, עצם את עיניו ושקע בשרעפים עמוקים. אחרי דקות אחדות פקח את עיניו, כופף את גופו לפנים תוך מתיחת זרועות לאחור, ובתנועה הרמונית זקף את גוו תוך העברת הזרועות לפנים. על התרגיל הזה חזר מספר פעמים, כאשר הכפיפות הולכות ומעמיקות מפעם לפעם. אחר כך הזדקף שוב למדיטציה של מיספר דקות וחזר על תרגילי הכפיפות, שוב מדיטציה, שוב כפיפות, וכך במשך כרבע שעה. אחרי המחזור הרביעי ירד לאיטו מהקיר, והודיע לי שהוא עוד לא מרגיש מוכן.
בתום הלימודים באותו יום, לפני שעלינו לחדרנו בקומה השנייה, אמר לי אמנון שהוא חושב שעכשיו יוכל להתכונן כראוי. חזרנו אל הקיר, כל אחד לעמדתו, ואמנון חזר על תרגילי הבוקר – גם הפעם במשך כרבע שעה. בתום התרגיל ירד גם הפעם לאיטו מהקיר, ואמר לי שלצערו הוא עדיין אינו מוכן. עלינו לחדרנו, אחר-כך ירדנו לארוחת ערב ושוב חזרנו לחדר כדי ללמוד עד לשעת השינה.
כאשר התכוננו ללכת לישון, אמר לי אמנון לפתע: "עכשיו אני מוכן," הוא ירד בריצה במדרגות ואני בעקבותיו לכיוון הקיר של המגדל. אמנון עלה בהחלטיות על הקיר, ועוד לפני שהספקתי להתייצב בעמדת התמיכה זינק, ראשו נשתל בדשא ורגליו פרפרו באוויר. שניות אחדות של תדהמה עברו, ואמנון קם לאיטו מהדשא, ראשו שתול עמוק בין כתפיו. מבדיקה שטחית התברר לשנינו כי פרט לקיצור ניכר של צווארו ופגיעה מסויימת בכבודו העצמי, לא נגרם לו נזק נוסף. במשך השבוע הבא, בד בבד עם התארכות צווארו חזרה למצב נורמלי, דומה היה שגם כבודו העצמי השתקם. המסקנה שלו היתה שהוא עדיין אינו יודע להפעיל כראוי את כוחות הנפש הטמירים, ועליו להמשיך ולהשתלם בנושא.
מאז עברו שנים רבות. אמנון המשיך להשתלם בשליטה בכוחות טמירים, פנימיים וחיצוניים, וצירף במשך השנים אל הארסנל שלו שיטות ידועות ומוכחות של רפואה אלטרנטיבית לסוגיה השונים. היום הוא יודע לשלוט באנרגיות אדירות, שאותן הוא מפעיל בטכניקות שונות לאורכם ולרוחבם של מרידיאנים סודיים. בעיניו, ואפילו בעיני אחדים ממטופליו, הוא נחשב היום לרב-מג מוסמך. עיקר מומחיותו הוא בטיפול בבעיות צוואר תקוע.
מערכת חב"ע: זיכרונות נוספים יתקבלו ברצון, בייחוד מן התקופה שלפני 1948. המעקה בתחתית הבריכה הוא זה שליד צידו הדרומי הצטנף הילד אודי ראב מפני הפר השוט המיוחם בדרכו אל הרפת.
* * *
מה קרה לקול המוסיקה? כמעט שלא קולטים אותו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
* * *
ביישובי עוטף עזה המלחמה נמשכת. סקאדים וקטיושות יגיעו בעתיד גם לראש-העין, לפתח-תקווה ולכנסת – רק לנתיבות לא יארע כל רע והכול בזכות הבאבא סאלי ויבדל"א הבאבא ברוך – שכך הבטיח לנו אתמול בשידור קדוש וחי!
* * *
רון וייס: הרצון לספח את גושי ההתנחלות הנרחבים הוא המונע הסכם שלום אפשרי עם הפלסטינים!
סופר נידח שלום,
מסקנותיי מהעובדות שמעלה אמנון הולצמן במאמרו (גיליון 284) הן: בליבוי הסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים בארץ ישראל אשמים גם פיגועי ההתאבדות של החמאס וגם הפיגוע הקשה של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה וגם פיגועי הטרור של המחתרת היהודית הכיפתית וגם פעולות הטרור של הפת"ח. אשמה מיוחדת ורבת משקל מוטלת על ממשלות ישראל לדורותיהן שפעלו לסיפוח זוחל של שטחי הגדה, זאת על-ידי השקעת עשרות מיליארדי ש"ח בהקמת התנחלויות ובסלילת כבישים עוקפים ליהודים בלבד. מאמץ מרוכז של כל זרועות השלטון איפשר את יצירת התשתית התחיקתית, התיכנונית והתקציבית הדרושה למאמץ כה יקר וממושך.
הרצון לספח את גושי ההתנחלות הנרחבים הוא המונע, לדעתי, הסכם שלום אפשרי עם הפלסטינים.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,592 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
285 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל