מְלֻכְלֶכֶת.חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 286
תל אביב, יום חמישי, כ"ט בתשרי תשס"ח, 11 באוקטובר 2007
עם צרופה של תמונת "המדונה השחורה" מצ'נסטחובה שבפולין
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון:
ד"ר גיא בכור: א. כללי המזרח התיכון: ארבע שיטות כיצד ליצור הרתעה צבאית.
ב. "מוות לדיקטטור אחמדינג'אד", השואה, נאצים, ואיראן שלא הכרתם.
ג. מרבית המבוקשים פשוט סידרו אותנו. מה על ממשלת ישראל לעשות?
אבא קובנר כמתרגם מיידיש, הביא לדפוס אלישע פורת.
פולמוס הקוראן: נעמן כהן: הקוראן – מיין קאמפ – עובדיה יוסף – יצחקי.
"איפה ח"י פולוצקי?" רשימת ביקורות מאת אמנון קפליוק, ציטוט מלא.
מ.-דן: "פולמוס הקוראן".
אמנון הולצמן: עוד עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר.
אורי הייטנר: תיאוריית קונספירציה מטורפת. ציטוט.
אהוד בן עזר: "יומנו של מי שלא נברא".
יהודית מליק-שירן: פני החינוך לאן? מחשבותיה של אשת חינוך.
דורון גיסין: פראג, וינה, בודפשט – המשך וסיום.
אפרת שטרן: הַנֶּאֱשָׁם יִתְכַּבֵּד וְיָקוּם.
אמנון בי-רב: קשר דם, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
נעמן כהן: ז'ידוֹבְסְקָה קוּרְבָה Żydowska Kurwa
עמוס כרמל: חינוך לזילות, משחקים אסורים בהכרזת העצמאות. ציטוט.
שו"ת אליהו הכהן: עדינה בר-אל / אהוד בן עזר / נורית גוברין.
ס. נידח: החוג החשאי של "חובבי ציון".
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. כללי המזרח התיכון: ארבע שיטות כיצד ליצור הרתעה צבאית
שימו לב, ברוב השיטות האלה אין כלל צורך בהקרבה של חיילי צה"ל, במבצעים אבודים או במיגונים מטופשים. מה שנדרש זו אקטיביות, נטילת היוזמה לידיים, חוסר פחד ומנהיגות. מה יש לנו היום לצערי? פסיביות, הנצחת הקיים (מי שמסכים למיגון, הסכים בעצם למצבו המותקף), חוסר יוזמה וחשש מתמיד.
מזל שנציין השנה 60 שנים לקיומה של ישראל, שכן לאחר 60 שנה של נוכחות במזרח התיכון באמת הגיע הזמן ללמוד את כלליו, הלא כן? ומהו אחד החשובים שבהם, אשר אי ידיעתו עולה לנו במחירים עצומים, אישיים ולאומיים: כלל ההרתעה.
כמה מזכירים את המילה הזו אצלנו, בימין ובשמאל, ותמיד לשווא ולחינם, וממילא הן הימין והן השמאל קרסו אצלנו. בימין ביקשו לצרוב אותה בתודעה של חיזבאללה, ובשמאל הבטיחו שלאחר שנצא משטח כלשהו – נכה בעוצמה על כל הפרה. לא אלה הבינו למה הכוונה, ולא אלה. לא אלה יכלו והתכוונו להגשימה, ולא אלה.
היום אתכבד לשרטט בכמה קווים, מהן שיטות ההתרעה המקובלות, כיצד הן עובדות, ומה היכולת שלנו להפעילן. במידה רבה אילו הוראות הפעלה ידניות לעצם הבנת המזרח התיכון. ברור שניתן לרדת לפירוט רב יותר, אך לנו אין בכך צורך כרגע.
מהי הרתעה? הצורך להפחיד את הצד השני, כך שישנה את מדיניותו בשל כך, ויבלום את עצמו.
מהם שלושת המרכיבים כאן?
אם אין הפחדה, אין שינוי ואין בלימה. בלי מרכיבים אלה אין הרתעה.
כאשר חושבים על כך ישנן שלוש שיטות התרעה, אך יש בצידן דילמות.
השיטה הראשונה: שיטת האדמה החרוכה
זו השיטה המוצלחת ביותר להרתעה, אך היא גם הברוטאלית ביותר, ובישראל הדמוקרטית, שבה יסוד כבד של אשם עצמי, חוסר לגיטימציה עצמית וחשש מתמיד מאחרים, בוודאי ששיטה כזו לא תעבור. אני גם לא ממליץ עליה אך יש להכירה.
איך יוצרים אותה? בהפעלת כוח עוצמתית ללא שום התראה מראש. כך פעל חאפז אלאסד בפברואר 1982, כאשר חיסל רק עשרת אלפים איש, גברים, נשים וילדים, בעיר אלחאמה, תוך דיכוי אנתיפאדה אסלאמית. המדינה שקטה בעקבות זאת לעשרים שנים, לפחות. מורים בבתי ספר בחטיבות בינים בסוריה היו נוהגים לקחת את תלמידיהם לשם, כדי שיראו במו עיניהם מה קורה למי שמנסה לפגוע במנהיג האהוב. זו השיטה הסובייטית, וזו היתה השיטה של סדאם חוסין. בעצם הטבח בכורדים בחלבג'ה הוא יצר הרתעה עצומה. בשטף הדם בנג'ף והכרבלא הוא בלם וריסן את השיעים. הנה לכם פרדוקס אכזרי: האמריקנים שכמהים ליציבות בעיראק הוציאו להורג את השיטה היחידה ליציבות במדינה כה גדולה ואכזרית, במו ידיהם. בעיראק של סדאם לא היתה דמוקרטיה, אך היו חיים. היום יש שם דמוקרטיה אך אין חיים.
אצלנו אין לכך מקום, אך שרידי הפרדוקס נותרים בעינם: אורח החיים האולטרה דמוקרטי שלנו הוא בעצמו מונע מאיתנו את היציבות המלאה. דמוקרטיה מתקשה להפחיד את הצד השני, ולהרתיע אותו. היא חשופה מידי, ביקורתית מידי לעצמה, פומבית ופגיעה. זו שיטת המזרח התיכון, אך זו אינה יכולה להיות שיטה שלנו, עוד הוכחה לשונותנו באיזור.
השיטה השנייה: שיטת האיומים
אם הקודמת היתה היעילה ביותר אך גם הברוטאלית, הרי שהשיטה הזו היא הרבה פחות יעילה. כאן יש צורך להשמיע איום, ולתת תחושה שהוא עלול להתגשם. האיום יכול להיות מילולי ויכול להיות בשטח, למשל, כפי שצה"ל עשה בקיץ האחרון ברמתה גולן. נתן לבשאר להבין שאם יתקוף, הוא ישלם מחירים אישיים ועדתיים מוחלטים. האיום חייב להיות מוחשי.
אם מדברים אצלנו על הרתעה, זה המקסימום שאנחנו יודעים לעשות. הצרה היא שבשיטה הזו יש לתחזק כל העת את האיום ולשמר אותו, ואת זה אנו לא יודעים לעשות, או שבכלל איננו מתכוונים לבצע את האיום שאנו משמיעים. אם מושמע איום שאין מאחוריו כלום – נפגעת ההרתעה, לא מתחזקת. זו למשל הדילמה של בשאר אלאסד. לאחר תקיפת המטוסים האחרונה הוא איים על ישראל, אך הוא גם יודע שיתקשה לממש זאת. האם ההתרעה שלו כנגדנו התחזקה בשל כך? ממש לא. עוד דוגמה, רק באחרונה קיבלה ממשלת ישראל שורה של החלטות להפסיק דלק, גז, חשמל לרצועת עזה, אך לא מימשה דבר. מה היא משדרת? חולשה, אובדן עשתונות, בלבול. היא ביקשה ליצור הרתעה. האם ההרתעה נוצרה? בדיוק להיפך.
השיטה השלישית: האולטימטום
זו שיטה טובה יותר מן השיטה השנייה, מתוחכמת יותר, ולכן בשיטה הזו אנחנו הולכים לגמרי לאיבוד. מי שהרבה להשתמש באולטימטום היה ראש הממשלה אהוד ברק, כאשר הלך לאיבוד בראשית האנתיפאדה האחרונה בשנת 2000. הוא היה משמיע אולטימטום לפלסטינים להפסיק ירי, ולא היה עושה שום דבר, עד שהפך בעיניהם לבדיחה. האנתיפאדה רק התגברה בעקבות האולטימטום החלול, ולא נסוגה. אם משמיעים אולטימטום יש חובה לקיים אותו בעוצמה רבה. היתרון שהשיטה מעניקה היא בכך שהצד השני "דמו בראשו", כלומר הוא ידע שישלם מחיר, ובמעשיו הביא זאת על עצמו. מי שאינו מסוגל לעמוד בלחץ של אולטימטום, עדיף שלא ישמיע אותו בכלל. האם היה מקום להשמיע אולטימטום לפני תחילת המלחמה האחרונה בלבנון? בהחלט. ממילא ישראל התכוונה לתקוף. אולי אפשר היה להשיג הישגים בתוך לבנון אפילו בלי להיכנס, וממילא היינו מרוויחים זמן יקר להתארגנות.
השיטה הרביעית: טבלת המחיר העולה
זו השיטה שאני ממליץ לנו, היא טובה מקודמתה, ועדיין אפשרית בדמוקרטיה ובעולם תקשורתי גלובלי. בניגוד לשיטה הקודמת שמאחוריה אקט הכרזתי אחד בלבד, בינארי, מוגבל, כאן השיטה יחסית ומתפתחת, יש בה רשימת איסורים, והסנקציות עליהם. על כל ירי, חדירה או פיגוע, המחיר לכך ידוע, בתחילה ברמת התשתיות האזרחיות ואחר כך גם ברמה הצבאית. מדוע זו שיטה טובה: כי היא מדורגת, היא מעוררת לחצים בצד השני, בוודאי חשיבה מחדש, וכל כולה העברת הנטל. דהיינו ברור לצד השני וברור לעולם כי ישראל אינה ממהרת לנקוט שום צעד. זהו הצד השני שפועל, ובמעשה זה הוא בעצמו מפעיל את מנגנון הענישה כנגד עצמו. יש לו שליטה מלאה האם יוענש או לא. חשיבה זו מעניקה הרבה לגיטימציה עולמית לישראל, שכן מי שמחליט לירות על עצמו בסופו של דבר הוא הצד השני. ברור שהשיטה הזו מחייבת פרסום ברור והבהרת הכללים מראש, לכל ובאופן הפרטני והברור ביותר. מי שנכנס אליה חייב להתמיד בה, שכן יצירת הרתעה היא עבודה קשה ונמשכת, אך הפירות משתלמים.
המטרה בכל השיטות היא אחת: להביא לצד השני לשנות את מדיניותו, ולבלום אותו. שימו לב, ברוב השיטות האלה אין כלל צורך בהקרבה של חיילי צה"ל, במבצעים אבודים או במיגונים מטופשים. מה שנדרש זו אקטיביות, נטילת היוזמה לידיים, חוסר פחד ומנהיגות. מה יש לנו היום לצערי? פסיביות, הנצחת הקיים (מי שמסכים למיגון, הסכים בעצם למצבו המותקף), חוסר יוזמה וחשש מתמיד.
הנה הכללים. מי יהיה ישר מספיק כדי לשים בצד את חגיגות ועידת השלום, להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד בחוכמה?
8.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. "מוות לדיקטטור אחמדינג'אד", השואה, נאצים, ואיראן שלא הכרתם
איראן אחרת ממה שחשבתם: על סידרת הטלוויזיה שמדהימה את איראן, והמציגה לא פחות ולא יותר את שואת היהודים באירופה, דרך רומן בין איראני ליהודייה; והקריאה "מוות לדיקטטור" ששוב מהדהדת מאחורי אחמדינג'אד, באוניברסיטת טהראן.
שתי התופעות שעליהן אספר עכשיו לא יכולות לקרות בשום מדינה ערבית, גם לא אלה שיש לנו איתן חוזה שלום, רק באיראן. האם מתאים הדבר לתסריט המוגמר שלנו את איראן, שהיא משכן השטן, ובזה נגמר העניין? לא ולא. איראן גדולה מידי, פלורליסטית ופתוחה מידי מכדי להכתירה כמשכן הרוע, וזהו.
דווקא באיראן החומייניסטית של הנשיא האנטישמי אחמדינג'אד משודרת כל יום שני בערב, בטלוויזיה הרשמית, מיד לאחר החדשות, ועוד בחודש רמדאן, הסידרה האוהדת ביותר ליהודים, ששודרה אי פעם במרחב המוסלמי. הסידרה הזו, בת 50 פרקים, נקראת "ללכת לשום מקום", והיא עוסקת לא פחות ולא יותר מאשר בסיפור השואה היהודית באירופה, לפרטיו. הסידרה זוכה לעניין עצום של הציבור האיראני כולו.
העלילה מתארת רומן בין צעירה יהודיה בשם שרה שטרק, לבין צעיר איראני ממוצא פלסטיני בשם חביב פארס, העובד בשגרירות האיראנית של השאה בפאריז.
השניים מתאהבים בעת לימודיהם באוניברסיטה בפאריז, אלא שאז נכבשת פאריז בידי הנאצים. הסרט מתאר בפירוט, דרך עיניה של שרה, את הגזירות על היהודים, את סיבלם, ומאזכר כיצד אוספים אותם להשמדה. הסרט מראה את היהודים עם טלאי צהוב, ובשיאו ממלט הדיפלומטי האיראני הצעיר את שרה ואת אימה באמצעות מסמכים קונסולאריים איראניים שהוא מספק להן. העלילה נמשכת באיראן של ריזא פהלווי, אביו של השאה האחרון. את שרה מגלמת שחקנית צרפתייה בשם נטלי מאתי. העלילה ממשיכה, ושרה נמצאת כעת בטהראן של שנות הארבעים.
מדובר בשורה של תקדימים. בעניין היהודי, בעניין השואה, באביו של השאה, שזוכה לסוג של שיקום היסטורי, בגרמנים, בצרפתים של מלחמת העולם השנייה, וברוע האדם. להזכיר, מדובר בטלוויזיה הממלכתית, והבמאי וכותב התסריט, חסן פתאחי, ציין כי הוא מצא ספרים על מאמצים של דיפלומטים איראניים להציל אלפי יהודים בצרפת וברומניה, ולהבריחם מציפורני הנאצים. לדבריו החל לכתוב את הסידרה הרבה לפני שעלה אחמדינג'אד לשלטון.
כל זה קורה בארצו של מי שטוען כי השואה לא היתה, טענה הזוכה להסתייגות רחבה באיראן של היום. בעולם הערבי, שבו הפרוטוקולים של זקני ציון נמכרים בחנויות הספרים לצד הביוגרפיה של היטלר, סידרה שכזו לעולם לא היתה מתרחשת. זה העולם הערבי, שבו נאסר סרטו של שפילברג "רשימת שינדלר" להקרנה, אפילו במצרים.
"מוות לדיקטאטור!"
"מוות לדיקטאטור" הופכת להיות סיסמה שמלווה את אחמדינג'אד יותר ויותר כאשר הוא מבקר באוניברסטיאות של טהראן, מעוז האינטליגנציה האיראנית, ואל תקלו בכך ראש. המהפכות נולדות באיראן – באוניברסיטאות.
שלשום [7.10] הגיע אחמדינג'אד לביקור באוניברסיטת טהראן, וכדי שלא יקרה מה שקרה כאשר ביקר בדצמבר באוניברסיטת אמיר-כביר בטהראן, הביקור הפעם הוכן מראש.
בדצמבר הופתע אחמדינג'אד מעשרות סטודנטים שהפריעו לשיחתו באוניברסיטה בקריאות "מוות לדיקטאטור" ושרפו את תמונותיו לנגד עיניו. הפעם הבולשת סיננה את הסטודנטים שזכו להיכנס לאולם "אמין" שבאוניברסיטה.
אחרים, בין מאה לפי גרסה רשמית לאלף לפי גרסת המארגנים, עמדו בחוץ והפגינו נגד אחמדינג'אד בצעקות "מוות לדיקטאטור!" ו"למה רק בקולומביה? גם לנו יש שאלה!" – וזאת לעניין הופעת אחמדינג'אד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שם כינה אותו בפניו נשיא האוניברסיטה דיקטאטור, ועלב בו.
מי שמארגן את הפגנות הסטודנטים הוא "המשרד לחיזוק הסולידריות בין הסטודנטים", שדיווח כי המשטרה החשאית באיראן ערכה מעצרים בין הסטודנטים שהפגינו נגד אחמדינג'אד בדצמבר, וחלקם סולק מהאוניברסיטה. אחמדינג'אד נמצא עכשיו בעיצומו של גל טיהורים באוניברסיטאות של איראן, לסילוק גורמים רפורמיסטיים. הוא זוכה לביקורת רבה בטהראן על רקע זה. הפגנה כזו נגד הנשיא, עם קריאות כאלה, לא היתה יכולה להתקיים בשום מדינה ערבית. דרך אגב, האם המערב צריך לחזק את הסטודנטים האלה? לא, ואסור להתקרב, כי כל חיזוק שלהם יצייר אותם כבוגדים בארצם. המערב חייב לתגבר את המדיה הטלוויזיונית והאינטרנטית לעבר איראן, תוך הצגת החיים הטובים שיכולים היו להיות למדינה, ללא טירוף החומייניסטים.
אני חושב לעצמי, עד כמה אמיצים צריכים הסטודנטים האלה להיות, ואני מעריך אותם על כך מאוד; ועד כמה מפונקים המפגינים אצלנו, ולא משנה על מה. בטהראן הם מפגינים על החירות ממש, על חייהם.
ההוכחה שארה"ב ויתרה על תקיפת איראן: האם היא נטשה אותנו?
חדשות רעות למחנה המתון במזרח התיכון
ובאשר לעניין הגרעין והסנקציות: חודש נובמבר מתקרב, וההחלטה מתקרבת. כפי שקלטנו באתר שלנו מיד, ארצות הברית ירדה מעניין התקיפה נגד איראן. או שבוש התעייף, או שמזכירת המדינה, קונדוליסה רייס, שיכנעה אותו לרדת מהעניין הצבאי. הפוך למה שסברתם, דווקא צרפת ובריטניה הן הלוחצות עכשיו להשאיר את אופציית ההתקפה פתוחה, ולא להסתפק בסנקציות. לעמדה הברורה הזו של צרפת, שכבר גרמה למתח עם טהראן, הצטרף אתמול [8.10] ראש הממשלה הבריטי, גורדון בראון, כאשר אמר במסיבת העיתונאים החודשית שלו, באשר לאפשרות תקיפה צבאית של המערב על איראן: "כל האפשרויות פתוחות."
9.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. מרבית המבוקשים פשוט סידרו אותנו. מה על ממשלת ישראל לעשות?
זוכרים כיצד התקשורת שלנו התמסרה לספין של "המבוקשים המניחים את נשקם"? הראו לנו צילומים שהם מתחתנים עכשיו, מצטערים על הטרור, זכריה זביידי הלך ללמוד באוניברסיטה (טוב, עד שירה באש אוטומאטית בתוך הקמפוס על שקופח לדעתו בציונים) וכך הלאה. עכשיו מתברר ששלושה רבעים מהם ממשיכים בדרך הטרור.
1 ביולי 1994. ראש אש"ף יאסר ערפאת חוזר באופן היסטורי לשטח ישראלי, לעזה, ומתקבל בכבוד השמור למלכים על ידי ממשלת ישראל ועל ידי התושבים ברצועת עזה. ערפאת מגיע במכונית גדולה, דרך מעבר רפיח, ולצידו בכירי "צבא השחרור הפלסטיני". הציבור הישראלי באופוריה: ערפאת חתם על הסכם אוסלו, היתה כבר החתימה החגיגית בבית הלבן, והיה נדמה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתקרב לקיצו. הנה, יש לנו מנהיגות פלסטינית פרגמאטית, שעושה איתנו שלום. הללויה.
אלא שאז מתבררת עובדה מעט לא נעימה. באותה מכונית שבה ערפאת נכנס לעזה, מוברחים פנימה כמה מבוקשים, שישראל אסרה את כניסתם לשטח הרשות הפלסטינית מן הפזורה. ערפאת פשוט הסתיר אותם איתו. המידע היה בדוק, והיתה ידועה גם זהות המבוקשים המסוכנים. מה יעשה הדרג המדיני?
הדרג המדיני בחר שלא לעשות דבר. למה לקלקל את הרגע החגיגי עם פרטים קטנים ושוליים? מהם כמה מבוקשים לעומת השלום שהולך לפרוץ פה בקרוב?
באותו רגע של ויתור, קץ הקץ על הכול. היה זה רגע מכונן. אם ויתרת כאן, מעכשיו נפתחת התהום החלקלקה עד לאבדון. וערפאת ידע, וניצל את זה. הוא ידע לסחור בחלומות הישראליים.
אוקטובר 2007. זוכרים את פסטיבל "החנינה" למבוקשים, שהתנהל כאן לפני שלושה חודשים, בעיקר בתקשורת? ישראל הפסיקה לרדוף ולחסל 180 מבוקשים מסוכנים, מן הפעילים החשובים של הטרור, והעניקה להם את הזכות לשוב אל החיים הרגילים לאור היום.
עכשיו, אנו קוראים, מדווחת מערכת הביטחון לדרג הצבאי ש 75% מהם כלל לא מסרו את נשקם, ולמעשה הם עסוקים בחידוש תשתית הטרור של פתח ביו"ש.
כמה לועגת לנו ההיסטוריה, באירוניה השמורה רק לה. הנה, חזרנו ל-1 ביולי 1994. ומה תאמר המערכת המדינית שלנו? למה לקלקל את הרגע החגיגי? עוד רגע ופורץ כאן השלום. אבו מאזן יחתום על הסכמים, הוא מתון, זו הזדמנות שאינה חוזרת. לא יאומן. כמה אינתיפאדות וסבל, אלפי הרוגים, עשרות אלפי נפגעים, הרס וחורבן – ולא למדנו שום דבר. הכול מתחיל מחדש.
מי שמוותר עכשיו בעניין "הפעוט" הזה, סופו שיידרדר מטה-מטה. הרי מה משמעות חידוש תשתית הטרור? שאם תפרוץ פה אינתיפאדה נוספת מסיבה כלשהי, עכשיו מכינים את התשתית שלה. הדם יהיה הדם שלנו. מי שמוותר מעיד על עצמו שאין הוא רציני, שהוא חלש, שהוא לא מדינה מסודרת העומדת מאחורי החלטותיה ומתכוונת אליהן.
זוכרים כיצד התקשורת שלנו התמסרה לשקר של "המבוקשים המניחים את נשקם"? הראו לנו צילומים שהם מתחתנים עכשיו, מצטערים על הטרור, זכריה זביידי הלך ללמוד באוניברסיטה (טוב, עד שירה באש אוטומאטית בתוך הקמפוס על שקופח לדעתו בציונים) וכך הלאה. אכן, היו כאלה ש"הניחו את נשקם" ופשוט הצטרפו למערכת הביטחונית של אבו מאזן (אותה מערכת ש"הניחה את הנשק" ונמלטה כל עוד נפשה בה מעזה אל מול החמאס). אך הרוב המוחלט – ממשיך. ממשלת אבו מאזן יודעת על כך, אך אין לה שום יכולת לאכוף את ההחלטה או לפרק את הטרור מנישקו ומיכולותיו. ואם היא אינה יכולה לטפל ב-180 איש, כיצד תטפל בעשרות אלפים של מחבלים?
ומה כתבנו באתר שלנו בדיוק כאשר פסטיבל הספין היה בעיצומו, ב-18 ביולי 2007? זוכרים את המאמר: מחבלי פתח מוסרים את נשקם? עוד פטה מורגנה של חום יולי-אוגוסט? הנה קטע ממנו, שהדגשתי כבר אז באות בולטת:
צריך להבין מה משמעות הדבר "להניח את הרובה" מבחינת האתוס המכונן של תנועת פתח, זהו כמעט דבר שלא ייעשה, בלתי הגיוני בעליל. הרי סיסמת התנועה היא "המאבק המזוין", ו"רובה עצמאי החלטה עצמאית", דהיינו הרובה הוא סוג של אוטואמנציפציה. מסיבה זו נתפסת הקריאה כבגידה לא רק בהקשר המקומי אלא כבגידה בכל מה שתנועת פתח חינכה עליו לדורותיה. חמור מכך, אם יש עכשיו באוויר תחושה של משא ומתן והתקדמות, נוצר צורך ממש לאלה שממשיכים להילחם בישראל להעיד על כך, והדרך לעשות זאת היא תמיד דרך פיגועים. הפיגוע הופך להוכחת הנאמנות האיידאולוגית, הנאמנות לשורשים, לבית פתח-אבא.
בהחלטה הישראלית על החנינה צויין כי ההחלטה הזו תיבדק מחדש לאחר שלושה חדשים. כלומר, עכשיו. אם הדבר לא ייעשה עכשיו, הכול היה לשווא. זיכרו: זה צריך להיות המנוף הארכימדי, שעליו כל המשא ומתן עם הפלסטינים צריך לעמוד.
10.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
אבא קובנר כמתרגם מיידיש
הביא לדפוס אלישע פורת
הדברים הובאו לראשונה אצל שרית ש"ץ, בגיליון האחרון, מס' 11, של "עיין ערך שירה".
בחג השבועות תשמ"ז, כמה חודשים לפני פטירתו, כשכבר היה חולה מאד, תרגם אבא קובנר שניים משיריה של המשוררת מרים אולינובר מיידיש לעברית. התרגום נעשה על פי בקשתו והפצרתו של ידידו הטוב, זאב עמרמי, ממייסדי קיבוץ עין החורש.
וכך כותב זאב עמרמי ז'ל על התרגום: כמה מלים, בתור מבוא, לתרגום שעשה עבורי חברי היקר אבא קובנר, והם מספר ישן בשפת יידיש בשם: "דער באבעס אוצר", אוצרה של סבתא.
יומיים לפני שעליתי ארצה, ארזה אימא שלי את הדברים בשבילי במזוודה. ביקשתי גם מאבא ז"ל שיתן לי ליזכרון משהו מארון הספרים שלו. הוא הוציא ונתן לי את ספר-היובל של כתבי י. ל. פרץ, שיצא לאור בשנת 1901, ביידיש כמובן. ובנוסף לזה נתן לי ספרון קטן ביידיש, שמאוד אהבתי, והיה יקר לי, בשם "דער באבעס אוצר", והם שמורים אצלי עד היום. אבל הספר הקטן הולך ומתפורר, ורציתי להציל מעט ממנו, ושיתורגם לעברית. בערב שבועות העזתי לבקש מחברי אבא קובנר היקר, אולי יסכים לתרגם לי לעברית שיר או שניים. לשמחתי עשה אתי חסד, וכבר למחרת הביא לי אותם לחדרי. ועל זה תודתי לך אבא חברי. ואולי, כשאזכה לראות אותך יותר בריא, אזכה לקבל עוד פנינה מהספרון הקטן.
בתודה, זאב עמרמי.
והנה תשובתו של אבא קובנר: זאב חג שמח, תירגמתי בשבילך שני שירים, אחד כבקשתך, והשני, האחר, שמצא חן בעיניי יותר. המהדורה המקורית של "דער באבעס אוצר", היא נדירה וכבר מתפוררת. כל טוב לך, אבא קובנר. 17 ליולי, 1987.
קופת הבשמים
מרים אולינובר היא ילידת לודז' שבפולין, שנרצחה באושוויץ. היא היתה בין שתי מלחמות העולם תופעה מיוחד בשירה היידית, משהו בדומה לזלדה בשירה העברית. בעוד רובי הסופרים והמשוררים בשפת יידיש פורצים שערים וחלונות אל הספרות המודרנית, האירופית, על זרמי המודרנה למיניהם, פילסה לה מרים אוליאנובר שביל משלה. מהמיית לבה ששפע שירה באורח טבעי, קרוב קרוב לשירה העממית, שהיא תשתית כל שירה של עם החי על מילאת. לספרה היחיד שראה אור בחייה, (1922), הקדים דברים דוד פרישמן, ובה (בהקדמה) הוא אומר:
"שירתה של מרים אוליאנובר איננה בבחינת פרח-הלוטוס מחופיו הרחוקים של נהר הגנגס, היא נושאת את ריחה הפשוט והצנוע של קופסת הבשמים שירשנו מסבא וסבתא."
ולזאב ידידי אומר: זאב שכמוהו כמעטים בתוכנו, עדיין נושא בנחיריו את ריחה האינטימי של קופסת הבשמים מבית, ביקש לתרגם שניים משיריה, ואינני יודע לשם איזו כוונה. אולי בלי כל כוונה? למעט הרצון לנשום עוד פעם את ריחו של שולחן הבית שאיננו, ולוא בתרגומו לעברית, שריחה היום אחר ורחוק. בזכותו אני מביא את שני התרגומים שעשיתי, לפי בקשתו, במוצאי חג השבועות, שהוא כידוע זמן מועד לתיקון.
ועל החתום: ק. אבא.
הערת המלביה"ד:
ספרה של מרים אולינובר, (1894 עד 1944), "דער באבעס אוצר", נדפס לראשונה בוורשה, בדפוס האחים לוין אפשטיין, ושותפים, בשנת 1922. הספר תורגם לעברית בידי המשורר והמתרגם יהושע טן-פי, בשם "האוצר של סבתא", דברי הקדמה מאת דב סדן, דוד פרישמן, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל'ה 1975.
להנחתי לא ידעו על כך בשנת 1987, לא זאב עמרמי שהזמין את התרגום וגם לא המתרגם אבא קובנר. אני מניח שאילו קובנר היה יודע על התרגום של טן-פי, היה שולח את זאב עמרמי ישר אל ספרו. אבל אפשר שדווקא בשל אי-ידיעה זו, הרווחנו את שני התרגומים.
יין הבדלה
שי לזאב עמרמי, המתרגם.
כְּבָר כּוּלָם שָׁתוּ מִיֵין הַהַבְדָלָה –
תְנִי גַם לִי טִיפָּה מִגְבִיעֵךְ!
מַזְהִירָה אוֹתִי סַבְתָא בְּלָשׁוֹן רַכָּה:
יַלְדָתִי-לִבָּתִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁך!
רְאִי הוּזְהַרְת, וְלֹא תִשְׁתֶה בְּתוּלָה
מִיֵין הַבְדָלָה פֶּן יִצְמַח לָה זָקָן –
כָּך כָּתוּב בַּדַפִּים הַקְדוֹשִׁים
שֶׁבְּאָרוֹן הַסְפָרִים הַיָשָׁן!
מֵרוֹב פַּחַד כָּשַׁלְתִי נָפַלְתִי
מְמַשֶׁשֶׁת אֶת סַנְטֵרִי וּפִימָתִי,
תוֹדָה לָאֵל! סַנְטֵרִי צַח וּבְתוּלִי
רַק נִתְחַדֵד הַמִסְכֵּן מֵרוֹב אֵימָתִי.
מיידיש: ק. אבא, שבועות, תשמ"ז.
נערות שלוש
נְעָרוֹת שָׁלוֹש זוֹהֲרוֹת כְּזָהָב
הִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶן, אוֹצָרָה שֶׁל מִי גָדוֹל יוֹתֵר וְרָב!
"צְעִיף יֵשׁ לִי – קָפְצָה בְּרֹאשׁ הָאַחַת – מָלֵא פְּרָחִים
וְכוֹכָבִים מְצוּיָרִים, הוֹרִישָׁה לִי סַבְתָא-רַבָּתִי".
"וְלִי הוֹרִישָׁה סַבְתָא-רַבָּתִי – הִתְפָּאֲרָה הַשְׁנִיָה –
מַחַט קְסָמִים מְצוּפָּה יַהֲלוֹמִים!"
וְרַק הַשְׁלִישִׁית צַחֲקָה בַּחֲשָׁאִי, וּבַלָאט
פָּתְחָה אֶת דֶלֶת הַחֶדֶר הַמְיוּחָד:
רְאוּ! לְמִי יֵשׁ עוֹד אוֹצָר יָקָר וּמַרְשִׁים
כְּמוֹ סַבְתָא-רַבָּתִי שֶׁלִי – עַד מֵאֲה וְעֶשְׂרִים!"
מיידיש: ק. אבא, שבועות, תשמ"ז.
הערת המלביה"ד:
מרים אולינובר משוררת היידיש נרצחה בכבשני אושוויץ, לאחר שהובאה מגיטו לודז' בשנת 1944. היא נולדה בעיר לודז' בבית מסורתי. קיבלה חינוך מסורתי וסיימה שם את ביה"ס העממי. החל משנת 1916 החלה לפרסם משיריה, קודם בעיתון שבו עבדה, "לודז'ער טאגבלאט", היומון של לודז', ואחר כך כינסה אותם בקונטרס בשם "געזאנגען", שירים, 1920. מבקרי הספרות של אותה התקופה כתבו, ששיריה הצטיינו בנוסח עממי ובטבעיות ובנעימות, שלא היו כמוהם בשירת היידיש של התקופה.
בעת הכיבוש הנאצי והקמת הגטו בלודז', נגזרו גזרות קשות מאד על תושביו. אך הפעילות התרבותית נמשכה. הפעילות התרבותית הזו היתה מסוכנת ובלתי חוקית. חוג של סופרים ומשוררים יהודים התרכז סביב המשוררת מרים אולינובר. ביניהם היו: הסופר ישעיהו שפיגל, הסופר והעיתונאי יוסף זלקוביץ', המשורר ש"ב שייביץ, המשוררת והסופרת חוה רוזנפארב והמשוררת והסופרת רבקה קויאטקובסקי ואחרים. החוג המשיך בפעילותו בכל שנות קיום הגטו, עד להשמדה הסופית בשנת 1944.
מרים אולינובר ושירתה מוזכרות בכתביו של יצחק קצנלסון וכן אצל י. י. טרונק. וכן הובאו משיריה באנתולוגיה הגדולה של משוררות יידיש, של ע. קורמאן.
תרגום שיריה מצטרף לתרגומים קודמים שתרגם אבא קובנר מיידיש. ובהם שירו של אברהם סוצקבר "אחי התאום", שנדפס בשעתו בעיתון "דבר".
תודתי לצביה רותם מארכיון קיבוץ עין החורש.
פולמוס הקוראן
נעמן כהן: הקוראן – מיין קאמפ – עובדיה יוסף – יצחקי
אני שמח שמר יצחקי אכן מודה שהספר "מיין קאמפ" אינו גזעני יותר מהקוראן. חבל רק ש"נזדמן" לו לעיין בו, רק לאחר שפתח ותקף בגסות רוח את עצם ההשוואה ביניהם.
מעניין שמה שכל מטיף מוסלמי חסר השכלה מבין ומטיף, מר יצחקי אינו מסוגל להבין. אם אללה הפך יהודים (ונוצרים) לחזירים וקופים הרי היהודים של היום כולם או חלקם הם צאצאיהם. ראו ראיון עם ילדה קטנה:
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=212176&sid=126
יפה שמר יצחקי נטש את התיאוריה הדיכוטומית שלו על קיום שני אלוהים, אלוהי ישראל ו"אללה" הערבי, אבל לא מובן מדוע הוא ממשיך להחזיק בתיאוריה שלו המבדילה בין יהודים אורתודוכסים לרפורמים. הוא כותב: "מה שנאמר בקראן כנגד היהודים והנוצרים נאמר על אלה מהם שאינם שומרים את מצוות דתם שלהם, ועונשם יבוא עליהם מידי אלוהיהם, שהוא כמובן אללה האיסלמי, ולא בידי אדם."
ובכן, מר יצחקי, לפי האיסלם כולם נתפסים ככופרים, והעונש לכופרים ניתן גם בידי אדם. באמת חבל שלא כולם מסכימים עימך, אבל משום מה הטרוריסטים המוסלמים מצדיקים את מעשיהם בכך שהם הולכים בדרכי מוחמד, ומגשימים את הטפתו בזכות הטרור: "אני אטיל מורא בלב הכופרים ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר. זאת כי חלקו על אלוהים ושליחו." סורה 8 פסוק 12. "הכינו כוח לקראתם (הכופרים) ככל שתוכלו, וסוסים רתומים לקרב, אשר בהם תזרעו מורא בלב אויב אלוהים ואויבכם." סורה 8 פסוק 60. (המונח הערבי לטרור – הטלת אימה ומורא – אירהב).
מר יצחקי טועה ומטעה גם בדבר נוסף. הוא כותב: "לאלה ששומרים את מצוות דתם ואת הספר שניתן להם מבטיח הקראן גני נועם וברכת אלוהים."
צר לי לאכזב אותך מר יצחקי. גם לך וגם לעובדיה יוסף שומר התורה צפוי משהו שונה בתכלית, כי בניגוד למוסלמים, שמקבלים בגן העדן אוכל, שתייה, נשים ונערים, כל יהודי (ונוצרי) יקבל עונש איום – צליה באש בגיהנום. התיאור פלסטי: הוא מוכנס לאש ומיד אחר כך מוציאים אותו מהאש עד שירפא עורו. מיד כשיצמיח עור חדש ייזרק בחזרה אל תוך האש, ויצלה. לאחר זמן, החוצה... ובחזרה לתוך אש, החוצה... ובחזרה לתוך האש. החוצה... וכך לנצח. סורת הנשים 4 פסוק 56.
הדבר המרתק ביותר ששייך אולי לתחום הפסיכולוגי יותר מהעיוני הוא שמר יצחקי מתעקש לטמון את ראשו בחול ולא לראות את הגזענות המוסלמית. "באיסלם", הוא כותב, "אין גזענות, אלא קנאות דתית." לעומת זאת כמובן, "רק יהודי חילוני, כמוני," הוא כותב, "יכול להודות בפה מלא שיש ביהדות חומרים גזעניים." ממש סילוגיזם של מוח אנאליטי... ביהדות, (בניגוד לאיסלם), הקנאות הדתית היא גזענות. באיסלם הקנאות אינה גזענות! דומני שקביעה זו היא כבר באמת נושא למחקר, אבל בתחום אחר...
מר יצחקי מסלף גם את דברי הרמב"ם. הרמב"ם מעולם לא אמר "שאין פסול באמונת ישמעאל." הרמב"ם רק אמר "שאין כל דופי באמונת ה"ייחוד" (המונותאיזם) של האיסלם." (בניגוד לשילוש הנוצרי). מוחמד, לפי הרמב"ם, הוא נביא שקר שבדה הכול מדמיונו. השערתו של מר יצחקי שעובדיה יוסף מקבל את "דת ישמעאל"-האיסלם היא מופרכת. מוטב לו, למר יצחקי, בכל מקרה שיחדל ממנהגו להשוות את מוחמד לעובדיה יוסף שכן אלמלי היה חי תחת הגנת "צבא הכיבוש הציוני" מזמן היתה השוואה זו מביאה להפרדת ראשו מכתפיו.
אדרבא, להוכחת דבריו יביא נא מר יצחקי לעדות את "ידידו הערבי החילוני ללא זקן," (בשמו המלא ולא כדמות ערטילאית) שיכריז כאן למשל שהפסוק "והיו שפלים" (סורה 9 פסוק 29) או שדברי מוחמד בחדי'ת (שאינו קדוש כקוראן) לפיהם יש להשמיד את היהודים כמנוסח בסעיף 7 באמנת החמאס הם גזענות ולא מופת מוסרי.
אין סיכוי מר יצחקי. אף ערבי ואפילו חילוני מחבריך, לא יאמר זאת.
גם את היטלר מצטט מר יצחקי לא מדוייק. המשפט המפורסם של היטלר היה מעורפל בהרבה מדברי מוחמד. "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה." (ספטמבר 1939).
כנראה שהלקח מההתעלמות של אז לא נלמד. דווקא לאור הזלזול בדברי היטלר בזמנו, אסור היום להקל ראש, כפי שעושה מר יצחקי, במצע מדיני של מפלגה, המצטט את דברי מוחמד לפיו יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.
פולמוס הקוראן: על מה יצא הקצף?
"איפה ח"י פולוצקי?" רשימת ביקורות מאת אמנון קפליוק על "לקסיקון אישים", מאת דוד שחם, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007. הרשימה נדפסה במוסף "תרבות וספרות" מיום 21.8.07.
למדף ספרי העזר הצטרף בימים אלה לקסיקון האישים של דוד שחם. הוא כולל 1,005 עמודים ולמעלה מ-8,000 ערכים – מחמורבי דרך פרא אנג'ליקו ועד נתן זך. למרבה המזל, הפורמט הקטן של הספר מקל על ההחזקה והקריאה בו. דוד שחם הוא לא רק סופר פורה (כעשרים ספרי מקור), אלא גם עורך של הכרכים החדשים של האנציקלופדיה העברית משנות התשעים ושל בריטניקה לנוער; מחברו של ספר עב כרס ולא שגרתי על חמישים שנות ישראל ועוד.
לקסיקון האישים הזה הוא היחיד בסוגו בעברית ולכן אין אפשרות להשוואות. חיפשתי שמות לפי נושאים והתוצאה היתה משביעת רצון, אם כי לעתים דילג המחבר על שם. מדוע, למשל, נעדר ישעיהו קורן, סופר שכתיבתו צלולה כבדולח וסיפוריו הם מופת קלאסי? והיכן יצחק לאור, הלופת את הקוראים גם בשירה וגם בפרוזה בסגנונו המקורי? יש כמה שמות נוספים הנעדרים מהדיוויזיה הרב-לאומית (כמחציתה יהודים וישראלים); אחד מהם הוא גדול בלשני ישראל, הפרופסור ח"י פולוצקי.
מחבר לקסיקון, כמו עורך אנציקלופדיה, חייב להיות אובייקטיווי ככל האפשר, אחרת הוא מועל בתפקידו. לשם כך ביקשתי להשוות את הלקסיקון החדש עם האנציקלופדיה העברית, ובחנתי לדוגמה את הערך "היטלר, אדולף". באנציקלופדיה העברית התיאור בומבסטי כבר בתחילתו: "רודן גרמני והאחראי הראשי למלחמת העולם השנייה." הערך הארוך מלא בדברי התרסה, גנאי ולעג, ומגיע לניהול חשבונות פוליטיים שאין להם כל קשר עם הערך הנדון. למשל, היטלר היה מצויד בתפישת עולם מגובשת שביטא ב"קוראן" הנאצי "מיין קאמפף". צריך להיות מלא משטמה כלפי האיסלאם כדי לערוך משוואה נואלת כזאת. מעניין מה היה קורה אילו החליף מישהו את המלה קוראן בתנ"ך. כותב הערך הוא אב"א אחימאיר, אביו של יעקב – ושניהם, אגב, נזכרים בלקסיקון.
דוד שחם, בניגוד לאחימאיר, שומר בלקסיקון שלו על כללי האתיקה והכתיבה האובייקטיווית גם בנוגע להיטלר. תחילה נאמר כי היה קנצלר גרמניה במלחמת העולם השנייה, ואחר כך נסקר מהלך חייו מלידתו, דרך מלחמת העולם הראשונה, הקמת המפלגה הנאצית, הכרזתו כפיהרר, הקמת הס"ס והס"א שהשליטו משטר אימים (אלה שתי המלים החריפות היחידות הנכללות בערך המחזיק כ-300 מלים). מלחמת העולם, השמדת יהודי אירופה – הכל מוזכר בלי מלים מפוצצות ולעג אחימאירי, כמו "הביטוי של האות 'ר' אצלו הזכיר דרדור של חצץ" (האנציקלופדיה העברית, כרך 14, עמ' 148). אמת, היטלר הוא התגלמות התועבה והטירוף, אבל אני מעדיף בלקסיקונים כתיבה מאופקת.
בעבודה מונומנטלית כמו הלקסיקון שלפנינו נופלות שגיאות. הן לא מרובות, ובכל זאת הן קיימות. חלקן נוגע לתעתיק השמות הלועזיים. השם עבאס הגדול, שאה פרסי ממחצית המאה ה-16 וראשית ה-17, נכתב בלקסיקון באל"ף ולא בעי"ן. אולי חשב המחבר שהדבר מותר משום שבפרסית מבטאים את העי"ן כמו אל"ף (כפי שנוהגים האשכנזים אצלנו). אבל אם ננהג כך, מדוע לא נכתוב גם את שמו של עלי המקודש על השיעים באל"ף? בערך על יאסר ערפאת כתוב ובצדק, כי לפי הביוגרפיה הרשמית שלו הוא נולד בירושלים. אבל את הקורא מעניינת בראש וראשונה הביוגרפיה האמיתית, וזו מלמדת כי נולד בקהיר.
מ.-דן: "פולמוס הקוראן"
ס"נ יקר ,
אני כותב הפעם בעניין הפולמוס בין נעמן כהן לבין א. קפליוק וי. יצחקי שהופיע בחב"ע בגיליונות 282 – 283 – 284.
ראשיתו בגיליון מס' 282 בו מבקר נעמן כהן את דברי ד"ר אמנון קפליוק בסקירת הספר "לקסיקון אישים" מאת דוד שחם., להלן מיספר הארות-הערות:
א') אינני יודע אם ד"ר אמנון קפליוק קרא את "מיין קאמפף" ובפרט את פרק XI, אך קרוב לוודאי שהוא בקי בקוראן מאחר ובהשכלתו הוא מזרחן, אומנם משנות פעילותו כעיתונאי וכשמאלן (הוא חבר הנהלת "בצלם"). דיעותיו על "בני-דודנו" ועל האיסלם ידועות ומשונות אבל את הטקסט הוא מכיר.
ב') בסקירה הנ"ל בודק ד"ר קפליוק את הערך "היטלר, אדולף" ומשווה בין הכתוב בערך זה לבין הכתוב באנציקלופדיה העברית. לעומת הכתוב בלקסיקון של דוד שחר: "הערך הארוך מלא בדברי התרסה, גנאי ולעג, ומגיע לניהול חשבונות פוליטיים שאין להם כל קשר עם הערך הנדון. למשל, היטלר היה מצויד בתפישת עולם מגובשת שביטא ב"קוראן" הנאצי "מיין קאמפף". צריך להיות מלא משטמה כלפי האיסלאם כדי לערוך משוואה נואלת כזאת..... כותב הערך הוא אב"א אחימאיר. "
ומדוע בחר ד"ר קפליוק דווקא בערך של הצורר הנ"ל ימ"ש ? וכי חסרות דמויות היסטוריות שנויות במחלוקת כגון טרומן , סטאלין, צ'רציל, דה-גול ועוד – אם לא כדי לנגח שוכן-עפר (אב"א אחימאיר המנוח) ולעורר פולמוס שאבד עליו הכלח?!
ג') באשר לכותרת הרצנסיה– "איפה ח"י פולוצקי?" – כאשר נדרש ד"ר קפליוק לערכים חסרים הוא כותב: "והיכן יצחק לאור, הלופת את הקוראים גם בשירה וגם בפרוזה בסגנונו המקורי? יש כמה שמות נוספים הנעדרים מהדיוויזיה הרב-לאומית (כמחציתה יהודים וישראלים); אחד מהם הוא גדול בלשני ישראל, הפרופסור ח"י פולוצקי."
פרופ' ח"י פולוצקי המנוח ממקימי האוניברסיטה העברית בשנות העשרים למאה שעברה, חתן פרס ישראל בתחילת שנות החמישים (והמנחה של פרופ' אמריטוס אולגה קפליוק – כלת פרס ישראל לבלשנות, תשס"ה, ורעייתו של ד"ר א. קפליוק, בתיזת הדוקטוראט שהוגשה בשנות השישים), והוא עוד כורך אותו עם הגרפומן – יצחק לאור ההזוי...
בגיליון 283 הגיב על דברי נעמן כהן אחד בשם ידידיה יצחקי , שמתוך הפתיח הפמיליארי ניתן להניח כי אתם מכירים. עכ"פ הנ"ל פותח בשתי הנחות שגויות: "אחד 'נעמן כהן' מצטט מהקראן דברים בגנותם של היהודים, קרוב לוודאי מכלי שני או שלישי... הבה נבדוק את הדברים על פי תרגומו המדוייק והנאמן של יוסף יואל ריבלין."
ובכן, כמו שנאמר :"הפוסל במומו פוסל" (קידושין, ע), וכי התרגום של פרופ' י"י ריבלין אינו כלי שני? וכך גם מר יצחקי אינו מצטט מן המקור...
לעניין התרגומים השונים והמשמעויות בקוראן ובמסורת האיסלם משיב לנ"ל נעמן כהן תשובות ניצחות בגיליון 284.
אין זו הפעם הראשונה שנעמן כהן מצטט בחב"ע מן הקוראן ובכול הפעמים עם מראי מקום ( מס' הסורה ומס' הפסוק) . ומר יצחקי אינו היחידי המחזיק תרגום לעברית של הקוראן, ואם לא היה כל-כך נלהב לסנגר על דתו של מוחמד היה למד כי הבעייה הינה בתרגום השונה שבידי כל אחד מהם, אלא שהוא דבק בתרגום משנות השלושים של פרופ' י"י ריבלין המנוח (לדעת רוב המומחים אכן הינו תרגום נאמן אולם מרוב נאמנות ללשון המליצית הערבית, פעמים רבות הולך לאיבוד התוכן . וד"א מפעלו הגדול של פרופ' ריבלין הינה עבודת התרגום במשך כשנות דור של "אלף לילה ולילה").
ברשותי תרגום מאת ד"ר אהרון בן-שמש ( הוצאת קרני, 1978) ולאחר שעיינתי בכול הסורות הנידונות , כדי להבין ההקשרים , עד עתה לא מצאתי כי נעמן כהן טעה בהבנת הכתוב.
ג') ומה עניין הרב עובדיה יוסף לכאן? – כדרכו של ד"ר קפליוק, ברצנזיה הנ"ל, ניגוח לשמו!
ד') לעניין פרק XI בספר הנתעב "מיין קאמפף", לדעתי נעמן כהן "צמחוני", הקוראן הרבה יותר מפורש ואלים ביחסו ליהדות וליהודים (וקראתי את החומר מכלי שני – תרגום מגרמנית לאנגלית, ויותר מנוסח אחד...)
בבנין ציון ננוחם,
מ-דן
* * *
אמנון הולצמן
עוד עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר
תגובה לאורי הייטנר: " פרקליטו של השטן", גיליון 285
הייטנר מכנה את הדברים שכתבתי על אחריות ברוך גולדשטיין לחלק מהטרור שלאחר הסכם אוסלו כך: "אחד המאמרים ההזויים והמגוחכים שנתקלתי בהם," "דברי ההבל שכתב," ו"פרקליטו של השטן," אולם לא מביא אפילו בדל של נימוק שיסתור את מה שכתבתי בדבר אחריותו של גולדשטיין לחלק מהטרור שהיה לאחר אוסלו.
"כשרצונו הוא לרצוח כמה שיותר ערבים, שאשמתם היא היותם ערבים," כך מסביר אורי הייטנר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין. הייטנר מתעלם מהדברים הבאים שפורסמו במאמרי בגיליון 284: "ברוך גולדשטיין פעל כדי להכשיל את הסכם אוסלו ולסכל את העברת חברון לאחריות הרשות הפלשתינית, עם יתר הערים הגדולות בגדה. בתאריך 3.3.94 פורסם בידיעות אחרונות ראיון שערכה כתבת העיתון "Newsday" עם מרים, אלמנת ברוך גולדשטיין. בראיון אמרה מרים, בין היתר: 'ברוך לא פסיכופאט. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא תכנן לעשות את זה כדי להפסיק את שיחות השלום. הוא עשה את זה למען העם בישראל.'"
כך כותב הייטנר: "אנו זוכרים לדיראון עולם אותו, את עמי פופר, את נתן זאדה, את בן שימול, כיוון שהם היחידים שהתנהגו כמעשה יום יום של הפלסטינים."
האם באמת הם היו היחידים? בודאי שלא. שוב מטעה הייטנר. יש עוד שמות רבים של יהודים טרוריסטים (שהורשעו בבית משפט) ואסתפק רק בעוד עשרה שמות: אלן גודמן, מיכל הלל, דני אייזנמן, גיל פוקס, נועם פרידמן, אלכס רבינוביץ', אלירן גולן, דני טיקמן, דוד אמויאל ויורם שקולניק. בנוסף היו גם עשרות מעשי רצח של פלסטינים חפים מפשע על רקע לאומני שבהם הרוצחים לא נמצאו ו/או לא הורשעו. דוגמה אחת. 13 פלסטינים חפים מפשע נרצחו במיספר אירועים בתחילת האינתיפאדה השנייה כאשר נסעו בכבישי הגדה. הנשקים שבהם השתמשו למעשי הרצח נמצאו בישוב בת-עין אך אף אחד לא הועמד לדין.
כך כותב הייטנר: "הולצמן בוחר להיות פרקליטו של השטן ולמצוא צידוקים לרצח המשתולל." להייטנר לא מפריע שבמאמרי לא הופיע אפילו קצה רמז שמצדיק את מעשי הרצח. הייטנר יודע שיש הבדל בין להבין ובין להצדיק אך הוא בוחר להכפיש ומאשים אותי בהצדקת רצח. שאלה רטורית. האם אני מצדיק את יגאל עמיר ברצח רבין משום שאני מבין את המניע לרצח (כדי להכשיל את אוסלו)???
ולסיום כותב הייטנר: " הולצמן שכח להסביר למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון, הפלסטינים יורים מידי יום טילי קסאם לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי. מה קרה, הולצמן, לא מצאת דבר סנגוריה מתאים?"
אני כתבתי מאמר בנושא הפיגועים לאחר אוסלו ולא על נושאים אחרים. גם "שכחתי" לכתוב על מלחמת לבנון וגם "שכחתי" לכתוב על תחינות אסד לשלום. אבל אם הייטנר מרים לי כדור להנחתה אשתמש בו. קודם כל גם אני התנגדתי לפינוי גוש קטיף במתכונתו הנוכחית. אני העדפתי פינוי עם הסכם. אבל מסתבר שהמצב הביטחוני היום הרבה יותר טוב בחזית עזה מאשר לפני הפינוי. גם לפני הפינוי היו קסאמים וגם הרבה יותר פצמרי"ם. אולם הנתון הבא ימחיש כמה המצב השתפר מאז הפינוי. בשנתיים וחודשיים שלאחר הפינוי נהרגו בחזית עזה 12 ישראלים. בתקופה המקבילה שלפני הפינוי נהרגו בחזית עזה יותר מ-65 ישראלים. עוד שאלה רטורית. מה עדיף?
ולסיום נקודה קטנה למחשבה. כאשר במקום טיעונים כותבים הכפשות מעיד הדבר יותר על המכפיש מאשר על המוכפש.
אהוד שואל: ב"13 פלסטינים חפים מפשע נרצחו במיספר אירועים בתחילת האינתיפאדה השנייה כאשר נסעו בכבישי הגדה וכו'" – אתה מתכוון למתפרעים המוזכרים בוועדת אור? תגיד, אתה הזוי או רציני?
אורי הייטנר
תיאוריית קונספירציה מטורפת
תגובה לאמיר אורן: "תאורה על נשף המסכות", 3.10.07, שנדפסה במדור "מכתבים למערכת" של עיתון "הארץ" מיום ה-9.10.07
עד ערב החג האחרון, סברתי שהתיאוריה, לפיה השב"כ רצח את רבין, היא תיאוריית הקונספירציה המטורפת ביותר שהומצאה בישראל. והנה, במאמרו בעמוד הראשון של "הארץ", הציג אמיר אורן תיאוריה מופרכת לא פחות ומטורפת אף יותר: "ב-1981... הביא ראש הממשלה מנחם בגין לסיפוח בפועל של הגולן. בין השאר, ביקש בכך לחולל מלחמה עם סוריה ולדחוף את הנשיא החדש של מצרים, חוסני מובארק, להקפיא את היחסים עם ישראל ולספק לה בכך אמתלה להימנעות מפינוי ימית." כדרכו בקודש, מביא אורן את דבריו בנחרצות, כאילו היו עובדה מוצקת, בדוקה, שאינה ניתנת לערעור.
כל מרכיבי התיאוריה חסרי שחר. בגין לא חיפש אמתלה להימנעות מעקירת ימית. אילו רצה בכך – רצח סאדאת יכול לשמש בעבורו אמתלה טובה. רבים יעצו לו, אחרי הרצח, לפחות לעכב את הנסיגה, כדי לבחון את ההתפתחויות במצרים. בגין, שהיה פורמליסט אדוק ודבק בפרטי הפרטים של הסעיפים המשפטיים הקטנים בהסכם כאילו היו תורה מסיני, דחה את העצות הללו על הסף. בניגוד לרבין, אחרי אוסלו, בגין לא אמר ש"אין תאריכים קדושים". הוא ראה עצמו כאיש כבוד, וככזה הוא ראה קדושה בהתחייבותו המשפטית.
הטענה שבגין סיפח את הגולן כדי לחולל מלחמה היא עלילת דם מרושעת. בגין קרא היטב את המפה, והבין שאחרי תבוסתו המוחצת במלחמת יום הכיפורים, שהחלה בתנאי הפתיחה הטובים ביותר שיכול להעלות על דעתו – לא יפתח אסד במלחמה. הוא גם ידע, שהאזהרות מפני מלחמה סורית כתגובה להחלת ריבונות ישראל על הגולן, הן הפחדות שווא, ואין הן יותר מתעמולה פוליטית של מתנגדי הסיפוח.
בגין החיל את הריבונות הישראלית על הגולן, כיוון שהאמין שזה הצעד הנכון והראוי. הגולן הוא חלק מארץ ישראל, ששוחרר במלחמת מגן בעקבות התוקפנות הסורית. כאשר הסורים שלטו בו הוא היה בסיס לתוקפנות יומיומית נגד מדינת ישראל, יישובי הצפון והדייגים בכינרת. בגין גם היה מחוייב להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, על פי קווי היסוד של ממשלתו.
אכן, היה קשר בין עיתוי קבלת חוק הגולן לבין הנסיגה מסיני, אך הוא היה היפוכה הגמור של תיאוריית הקונספירציה של אורן. בגין ידע שכל עוד ישראל לא השלימה את נסיגתה מסיני, מובארק לא יפר את הסכם השלום עם ישראל, גם אם תבצע פעולות קשות בעבורו, כדי לא לסכן את הנסיגה. הוא העדיף לקבל את ההחלטה טרם הנסיגה, כדי שמובארק לא ישתמש בה כאמתלה להפר את ההסכם. ואכן, מובארק חרק שיניים, אך לא הפר את ההסכם.
אחרי הנסיגה מסיני, מובארק לא החמיץ אף אמתלה כדי להפר את הסכם השלום. ארבעה חודשים בלבד אחרי הנסיגה מסיני, החזיר לראשונה מובארק את שגריר מצרים מישראל למשך שנים. האמתלה היתה הטבח בסברה ושתילה. בראשית מתקפת הטרור הפלשתינאית, הידועה בשם המכובס "האינתיפאדה השנייה", חזר מובארק על צעד זה. הפעם האמתלה היתה תגובת ישראל על הלינץ' ברמאללה.
התנהגותו של מובארק אחרי הנסיגה, מעידה על חוכמת העיתוי בהחלטתו של בגין להחיל את ריבונות ישראל על הגולן 5 חודשים טרם השלמת הנסיגה. הוא עשה את המעשה הנכון בזמן הנכון.
הקישור לבלוג של הייטנר: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685
* * *
אין זריקות אבנים!
אין שחר לידיעות על כך שהתחדשה רגימת מכונית ישראליות באבנים בוואדי ערה, וגם אם התחדשה אין היא אלא תגובה לגיטימית לפרעות שערכו שוטרי ישראל במפגינים הפלסטינים התמימים אזרחי ישראל בספטמבר-אוקטובר 2000, ושעליהן לא הובאו השוטרים לדין עד היום חרף מסקנות ועדת אור שהשתדלה לרצות את הפלסטינים אזרחי ישראל.
אין גם שחר לידיעה שבאותם ימים של תחילה האינתיפאדה השנייה (שלמרבה הפלא לא הסתיימה עד היום) – הרגו תושבים מג'סר א-זרקא ביידוי אבנים יהודי מראשון-לציון שנסע במכוניתו בכביש החוף שמזרחה לכפרם. האיש הנסקל מראשל"צ קיים רק בתעמולה הציונית-הפאשיסטית ש"חדשות בן עזר" פותח בפניה את דפיו כמו שאישה מהמקצוע העתיק ביותר בעולם פותחת את רגליה.
מחב"ע
אהוד בן עזר: "יומנו של מי שלא נברא"
בראיון עימו ב"הארץ" (28.9.07) מספר ידידי אשר רייך למראיינת תמר רותם על ילדותו ב"מאה שערים", והיא כותבת מפיו, בין השאר: "אמונות תפלות ופחדים היו בשפע ב'מאה שערים'. אביו של רייך מת כשהיה בן 12 והילד לא הורשה ללכת ללוויה. 'אחר כך הסבירו לי שפחדו שאמות,' הוא מספר, 'כי כשאדם מוציא זרע לבטלה, השדים שהשתחררו בזמן הוצאת הזרע, עלולים לרדוף את הבן הבכור.'"
נראה לי שאשר רייך התכוון כאן למנהג הדתיים המחמירים, לפיו אין מניחים לבנים ללכת בלוויה אחר מיטת אביהם המת, וזאת משום שבלילות – השדות – לילית, נעמה, קפקפוני וכל כת חברותיהן, באות ערומות, ערוותן פעורה, שוקקת, דגדגניהן הדמוניים לחים, והן מתיישבות (כל זה קורה) בחלומותיהם הרטובים של הגברים – מתיישבות על אברי מינם הזקורים, וכתוצאה מכך לא רק שנוצר קרי לילה אלא שהזרע גם מעבֵּר את רחמן של השדות, וכך נולדים לכל גבר גם ילדים ערטילאיים, דמוניים, שֵׁדִיִים, אשר בבוא היום מבקשים גם הם ללוות לקבורה את אביהם המת. לפיכך יש המחמירים בכך ששום בן לא ילווה את אביו, וכך נפטרים בלוויה גם מהבנים הדמוניים.
יצחק בשביס-זינגר, אחר מגדולי הסופרים היהודיים במאה הקודמת (במאה הנוכחית דומה שכבר אין סופרים גדולים, יש רק סופרים "חשובים") כתב סיפור נפלא – "יומנו של מי שלא נברא", הכתוב כולו בתור וידוי של בן דמוני שאין מניחים לו לצעוד אחר מיטת אביו המת.
הסיפור התפרסם בתרגום עברי באחד הגיליונות של הירחון המצויין "מולד", שאותו ערך אפריים ברוידא, בסוף שנות ה-50 לערך. בשעתו אמר לי מורי ורבי גרשם שלום כי בשביס-זינגר הוא היחיד מבין הסופרים שיודע היטב את תורת הנסתר והדמונולוגיה היהודית וגם משתמש בהן באופן נכון ביצירותיו. לימים סיפרתי את דברי שלום לבשביס-זינגר עצמו, באחד מביקוריו בארץ, והוא שמח מאוד לשומעם.
אגב, המראיינת התרשמה מדברי רייך שהוא ראשון החוזרים בשאלה. והנה, נדמה לנו שקדמו לו אי-אלו אישים דוגמת אלישע בן אבויה, ברוך שפינוזה, יוסף חיים ברנר, יהושע בר-יוסף ועוד רבים אחרים, ואין בכך כדי להמעיט מערך צעדו האמיץ, שקבע את כל גורל חייו ואת הליבה של יצירתו השירית-הספרותית, שאין להבינה ללא הביוגראפיה שלו.
יהודית מליק-שירן
פני החינוך לאן? מחשבותיה של אשת חינוך
מחשבותיי אינן חיבור אקדמי, הן מחשבותיי שלי שבאות אלי מתוך כאב עצום והתבוננות מעמיקה, יסודית ומקיפה בכל מערכת החינוך בארץ, שפניה כה השתנו עד לבלי הכר.
אקדים ואומר, שמאז תחילת השנה כאשר ראיתי את המערכת הזמנית, עדיין לא קבועה, של ילדיי הלומדים בכיתה ט' – חשכו עיניי. שיעורי התנ"ך והספרות צומצמו לשני שיעורים בשבוע, לא יותר. אצל בני הבכור, הלומד בכיתה י"ב שיעורי התנ"ך לא התקיימו כי המורה חלתה. היום 9.10.07 יהיה לו מפגש ראשון עם המורה לתנ"ך שצריכה להגיש אותו למועד חורף.
אני כותבת כאן, כאימא מודאגת וגם כאימא חצויה העוסקת כעשרים ושבע שנים בחינוך לאהבת מקצועות התנ"ך והספרות וגם כמחנכת שעיצבה את אישיות תלמידיה. אימא מאוד מעורבת בתכנים הפדגוגיים המועברים בבית הספר של ילדיה ובכל זאת הדילמה שמופיעה בכותרת, היא הדילמה שמעסיקה אותי גם היום.
פני החינוך לאן? האם יש פנים לחינוך הישראלי בשנות האלפיים? במפת העולם בנושא הישגים חינוכיים אנחנו במקום אחד לפני האחרון, מקום מבזה, מביש, מקום שלושים ושמונה. אינני מאשימה את המראה הזו, שאני מתביישת להביט בה, אני מאשימה את החינוך שלנו שכה הידרדר, שאין אמות מידה ומוסר להולכים ללמוד הוראה, שאין תקציבים ליוזמות של פרוייקטים שיכולים לשפר ולחנך איכות חיים חינוכית. שאין בדק בית פנימי בתוך משרד החינוך, שיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. שיש הידרדרות עצומה בכל מה שנקרא חינוך מאז שנות השמונים. עשרים שנה הרות גורל במערכת האמורה לשווק חינוך או להתמודד עם בעיותיה והיא אינה עושה כך. עשרות ועדות הוקמו לטפל במעמדו של המורה ובשחיקת שכרו, אני מכירה את הוועדות האלה משמו של היושב ראש הנבחר. יוזמות לרפורמות בחינוך היו כמו ולינסקי, כמו דוברת ואחרים. כולן דיברו על שיפור האקלים הבית-ספרי ושכחו שיש לטפל גם במעמדו של המורה ובשכרו. הכי קל זה לשכוח. למה להתעמת עם המושג שמורה הוא גם אדם, אבא או אימא לילדים משלו. שכחו, כי הנושא זניח, בעיות ביטחוניות קודמות לכל.
ואני שואלת את עצמי: למה החינוך בארץ כל כך כושל? למה יש הצפה של מורים בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה? כל סטודנט שלא הצליח להתקבל לחוג לימודי התקבל להוראה. יש הצפה של אנשים שהוכשרו להיות מורים ואינם מתאימים להיות מורים. זאת ועוד, למה נחתמים הסכמי שכר והם לא מכובדים על ידי הממשלה, משרד החינוך ומשרד האוצר? למה לחתימה על מסמך חוקי אין ערך?
השאלות שלי מלוות אותי הרבה, הרבה זמן.אני מנסה כל הזמן לברר לעצמי, מה קרה לחינוך הערכי שהיה מודל לחיקוי עבורי. אני באה מבית ציוני, אימי עליה השלום היתה גננת בתקופת הצנע, עד שנות השבעים, בבית-שאן, טובת הילדים וטובת החינוך היה לנגד עיניה. ממנה ירשתי את אהבתי להוראה. ראיתי בבחירתי שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה. הייתי מורה מחנכת, יועצת וחברה. לא פעם תלמיד זה או אחר קרא לי "אימא" במקום המורה וחשתי גאווה גדולה. הייעוץ של מורה מחנכת דומה לייעוץ של אימא ולא ראיתי בכך שום פסול. אני עדיין אוהבת את עבודתי בהוראה אלא שהיא מנותבת היום לדרך הטיפולית בהבעה ויצירה.
אני גם מנסה להבין את ילדיי הצעירים שכבר יומיים לא מבקרים בבית הספר, איך בית הספר הצליח להשניא את הלימודים עליהם? לא מבינה את זה. שמונה שנים ילדיי הלכו לבית הספר עם חדווה, לא פספסו אף שיעור. גם חולים הלכו רק לדעת, להעשיר את אופקיהם. אנחנו אחרי החגים שפתחו את השנה וילדיי שלומדים באותה כיתה נשארו יומיים בבית. איך זה שהמחנכת לא מתקשרת לברר? הרכזת השכבתית?
מסתבר ששמונה ילדים לא הגיעו היום לבית-הספר, איך אני יודעת, מהודעות ה-s.m.s שילדיי קיבלו, אני מבינה שמשהו חמור קורה. אחרי החופשה של חג הסוכות, שלא היתה חופשה, כי הם קיבלו שיעורים רבים באלגברה וגיאומטריה. ישבו עם חברים אצלי בבית וניסו להבין את הקושי במספר תרגילים בעייתיים, ולא הצליחו. כאשר שבו לבית הספר, את המורה לא עניין שיש קושי, היא קבעה להם מועד למבחן. המבחן מתקיים היום בשעה שאני כותבת את השורות האלה. שמונה ילדים לא הלכו לבית הספר כי ישבו עד שעה מאוחרת לחזור על החומר ובאיזה שהוא שלב הרימו ידיים. מהבוקר מצלצלים אלי הורים מודאגים, יום הורים לא היה, אין לנו טלפונים של מחנכת הכיתה, המורה לאלגברה. וכאשר משאירים הודעה בבית הספר למחנכת, היא חוזרת רק בסוף יום הלימודים בדרכה הביתה, כך דיווחה לי אחת האמהות.
הבוקר עוד ניסיתי לשוחח עם ילדיי, מצטיינים בכיתתם ולא היו מוכנים למבחן. פעם ראשונה שזיהיתי בהם את המרי הראשון, את הרעד הזה של הפחד מפני כישלון, בדרך כלל הלמידה שלהם מספקת אותם והיום גיליתי משהו אחר. התעקשות לא ללכת, עמידה נחושה בקבלת החלטה לא קלה. איך אמרו לי:
"אנחנו נעשה את המבחן בגיאומטריה, לאחר שנבין למה אנחנו נכשלים בדרך לפתרון המיוחל, אנחנו נעשה את המבחן כשיתאים לנו ולא שיכפו אותו עלינו. בסך הכל ביקשנו דחיה ועוד הסבר, אך המורה חסרת סבלנות, היא חייבת להספיק את החומר על הגב שלנו עם הכישלון שלנו."
השיחה לא עזרה לי והם נשארו בבית, הצלחתי לפקסס מכתב למנהל בית הספר עם העתקים לכל הנוגעים בדבר. צלצלתי לוודא אם הפקס הגיע. המזכירה אישרה שכן. אך עד עכשיו (שבע שעות חלפו) לא שמעתי מאיש מהמכותבים. מחר תהיה שביתה ללא הגבלת זמן ולא יהיה מי שיטפל בבעיית שמונת התלמידים שנעדרו היום מבית-הספר.
עדיין אין ועד הורים כיתתי, הוועד מלפני שנה לא מוכן להמשיך בתפקיד. יום הורים כללי לא היה, בוטל בשל השביתה. אינני מכירה את המחנכת של ילדיי, אך אני יודעת שיש בעיות בוערות הדורשות טיפול מסיבי בכיתתם ואין כרגע מי שיטפל בהן. אני לא אומרת שמאבק המורים לא מוצדק, הוא מוצדק מאוד. ואני לא רוצה לכתוב את הרהוריי בהכללה על כל המנהלים והמורים שאני מכירה. גם בבית ספרו של בני הבכור בוטל יום ההורים בשל השביתה. אך המנהלת הוציאה חוזר לכל ההורים ופירטה בו את הסיבות למאבק המורים: כל תלמיד תיכון לומד 8.5 שעות בשבוע פחות ממה שלמד לפני חמש שנים, כמות החומר לבחינות הבגרות לא השתנתה, תראו את האבסורד, דבר שמאלץ את המורים לתת מרתונים ותגבורים אינסופיים. מספר התלמידים הממוצע בכיתה הוא 40, מנתון זה עולה שהמורה יכול להקדיש לתלמיד דקה, תראו את העוול.
"הממשלה אינה רואה את מערכת החינוך כמערכת פרודוקטיבית המייצרת רווחים ולכן לא משקיעה משאבי זמן וכסף בבית הספר. בית הספר איננו חברת היי-טק או חברה תעשייתית, הרווחים אינם מידיים ואינם נראים לעין. המורים מעצבים את דור העתיד, בידם מופקד המשאב היקר ביותר-ההון האנושי, והם רוצים להשתלב בחברה הגלובלית וזאת ע"י חינוך להישגים ולערכים. הרווחים של המורים נראים לעין בטווח הארוך, כאשר בוגרים שלהם נרשמים ללימודים גבוהים ויוצאים עם מקצוע ביד."
בעיתונות כותבים שהמורים מצאו את הפטנט, הם משביתים באחד בספטמבר את הלימודים, כדי להשיג את מה שהם רוצים. מבדיקה אישית שלי, זה לא קרה בשנה שעברה, הפעם האחרונה שהמורים שבתו היתה באחד בספטמבר 2002 והסיבה היתה מוצדקת, פוטרו 400 מורים שבעקבות השביתה הוחזרו לעבודתם. זה הישג!!!
עוד דבר שמרגיז אותי מאוד הוא שנחתמים הסכמי שכר והם מופרים על ידי אחד מנציגי הממשלה כל פעם מחדש. ארגון המורים יזם לפני מיספר שנים רפורמה שיושמה בחמישה בתי ספר ברחבי הארץ. אם תצליח, נכתב בהסכם, תתרחב לכל בתי-הספר. בין היתר כללה הרפורמה העלאה משמעותית בשכר המורים ושהייתם של המורים בבית-הספר חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות כל יום. השעות הנוספות הוקדשו למתן עזרה ותשומת לב אישית לתלמידים. בבתי הספר שנבחרו למדגם הזה היתה עליה משמעותית של 24% באחוזי הבגרות וירידה משמעותית באלימות.
למרות שהרפורמה הוגדרה כהצלחה, משרד החינוך לא אישר מתן תקציבי להרחבתה לבתי ספר אחרים.
רשימה ראשונה בסדרה.
חידון פְּרִימוֹ-בְּרָרָה
איזו מדינה בעולם משקיעה הון בחינוך ובלימודי המדעים, מגיל הגן עד לסיום הלימודים האקדמאיים – וזאת כדי שמיטב בניה ומדעניה ירדו לארצות אחרות, כי אין להם בארצם מקומות עבודה הולמים ופרודוקטיביים שמשלמים בהם שכר בהתאם?
איזו מדינה בעולם משקיעה הון בקליטת מהגרים, הנופלים עליה לנטל למשך כל ימי חייהם ואשר ספק אם יצליחו אי-פעם להיקלט בה ולמצוא מקומות עבודה הולמים ופרודוקטיביים, ואשר ספק אם הם בכלל רוצים ומתאימים לחיות בה?
מדינות אחרות, בייחוד ארה"ב, משאירות את הברָרה בחוץ ומאפשרות רק לַפְּרימו שבפרימו להיקלט אצלם. הן רודות את הדבש של מהגרים בעלי מקצוע ואקדמאיים מכל העולם.
ואילו המדינה הזאת [נחשו מיהי?] מיבאת לא פעם ולא פעמיים הרבה בְּרָרה מכל העולם ומייצרת ומייצאת חינם אין כסף את הפרימו שבפרימו שלה למדינות אחרות.
מחב"ע
דורון גיסין
פראג, וינה, בודפשט – המשך וסיום
לעומת "עוגת הקצפת" העבשה, כפי שאני מכנה את וינה ההיסטורית, אנו נעצרים ליד גן ציבורי לא מרשים במיוחד, באחד מפרוורי וינה, ומגלים שבאחד מבתי השיכון האפרורי היה ביתו של שמעון ויזנטל, שממנו ניהל בשנותיו האחרונות את רשת הציד שלו שלכדה פושעים נאצים. לזכרו וזכר קורבנות הנאצים הוקמה בפינת הגן אנדרטה מודרנית מבטון, שכוחה בפשטות שלה. היא אינה גבוהה או מרשימה במיוחד. אך המוטו החרוט בראשה אומר את כל מה שמסמל האיש ופועלו – "נימאל פרגעסן" – לא נשכח לעולם. הניגוד שבבטון החשוף, האותיות העמוקות השחורות וזר וורדים אדומים כדם העשוי פלסטיק נצחי השילוב הפשוט הזה מזעזע נימים חבויים בנשמתי.
מעבר הגבולות אוסטריה-הונגריה מעלה בי הרהור נוגה על מציאות חיינו שלנו. על החרדות והמוזרויות שפיתחנו כעם וציבור ומה אנו משלמים בחיים היומיומיים על היותנו מי שאנחנו. העמים האירופיים השכילו להשאיר אחריהם את מוראות העבר ולהתנהל באופן שנראה נורמלי. ברור לי שתחת פני השטח עוד זורמות להן תכונות מובנוֹת שאם תינתן להן האפשרות יצוצו במלוא כיעורן ויזהמו את סביבתן. [הוכחות אינן חסרות].
אני מלא ציפיות לראות את ארץ הולדת אבותיי או יותר נכון לצפות במה שנעזב מאחור. נופי הדנובה אינם מאכזבים, והשדות המעובדים נראים יפה מבעד לחלון האוטובוס. החום והלחות נוראיים. הטמפרטורה נושקת לארבעים מעלות והלחות משאירה כתמים כהים בגב החולצה. המזגנים המצננים את לובי המלון בקושי, צריכים היו להוות סימן שלצערי לא קלטתי, ובעודי פותח את דלת החדר מכה בי גוש אוויר חם. מתברר שהמזגנים בחדרי המלון הזה הם בשם בלבד. השפעת המזגן בחדר היא אפילו לא משב רוח של מאוורר. אין טעם בפתיחת חלון כי בחוץ לא יותר טוב. בקיצור אכלנו אותה. אביזרי המקלחת שבורים בחלקם ולא תוקנו או הוחלפו עד מועד עזיבתנו. למרות היותו מסווג כדרגת תיירות טובה, המלון מאכזב בכל הפרמטרים.
אנו ממהרים להתקלח ולהחליף בגדים ויורדים אל גדת הדנובה לשיט לילי. בחושך ועם ירידת הטמפרטורה השיט הופך לאתנחתא חיובית, וגם הנוף המואר מספק רגעים של קורת רוח. בחושך לא מבחינים בחלקים המוזנחים וטעוני השיפוץ, והאורות מבליטים את היפה והמטופח. עם בוקר אנו שמים את פעמינו לביקור בבית הכנסת הגדול והחדש. בעיצובו החיצוני אין בו מאומה ממסורת הבניה של בתי כנסת . מתברר שהבניין הוא פרי תכנון של אדריכל גוי ונבנה בכסף תרומות של שוחרי טובות מבין הגויים. מאחר וכך לא נותר הרבה לפרנסי הקהילה מה לאמר וגם אז לא נלקחה דעתם בחשבון. צביר הבניינים כולל גם את ביתו של בנימין זאב הרצל, שהפלטה המוזהבת שעל הקיר לא הייתה מושכת תשומת לב כלל, אם לא היתה המדריכה מפנה את תשומת ליבנו אליה. כאן במקום זה קיבלנו גם שעור מאלף ביחסים שבין הקהילה היהודית לאורחיה. למרות ואולי גם בגלל היותנו קבוצה יהודית מארץ ישראל, לא הורשתה המדריכה שלנו לעשות את מלאכתה, ולמרות שידיעתה וכושרה הוורבלי עולה על כל נערה מבנות הקהילה. ממש התעקשות מרגיזה ללא צורך שאילצה את הקבוצה לפנות את מקומה בתוך הבניין ולגלות לחצר החמה מוכת השמש על מנת לקבל את ההסברים על גלגוליו של הבניין.
למרות מיוחדותו של בית הכנסת, עושר העיצוב הפנימי, כל הווייתו מזכירה יותר קתדרלה. ההפתעה ממתינה בחצר הפנימית הצנועה בדמות עץ ערבה בוכיה עשוי צינורות ועלעלים כסופים שעל כל אחד ואחד מהם חרוט שם של יהודי שנספה בשואה. הפשטות והישירות של מונומנט ההנצחה הזה מרטיט יותר תרתי משמע מאשר הפאר המזויף של בית הכנסת.
חובה גם לעלות לקומה השנייה בבית הצמוד ולראות את פסל העץ הכהה המתאר יהודי מזוקן שמחצית פניו מגולחת כאות להשפלתו. מה שמתרוצץ לי בראש באותם רגעים זה מה שפר עלינו מזלנו שסבא יהודה והמשפחה נטשו את הונגריה בשלהי המאה ה-19 [בשנת 1875] וחסכו מאיתנו את העתיד הנורא שחיסל כמעט לחלוטין את יהדות הונגריה.
אי אפשר לתאר את תולדות היהדות ההונגרית בשואה מבלי להעריץ את דמותו ופועלו של ראול ולנברג. הגן הציבורי שבמרכזו מונומנט ההנצחה לאיש ופועלו מספקים לנו אתנחתא מוצלת בחום הנוראי המכה בכולנו. הלחות והחום מזכירים את אילת . הטמפרטורה מטפסת אל מעבר ל-40 מעלות והדנובה מוסיפה לחות תל-אביבית. השילוב הוא נוראי. מה שאינו תורם להקלה בשפשפת המטרידה שלקיתי בה עוד בהיותנו בשלב מוקדם של הטיול.
השיא מגיע בשעות הצהריים, בעת ביקור בכיכר הגיבורים. משטחי ענק מבריקים בשמש הלוהטת ומקרינים את חומם על כל סביבותיהם. אין שום יכולת מנטלית לחוות את הודה של הכיכר היפה הזו. לאחר חיפוש מים קרים לשתיה או איזה "ארטיק" מחיה נפש, אנו נוטשים את המקום ונמלטים לחיקו ממוזג האוויר של האוטובוס הממתין לנו בסמוך.
מאחר שאני ניחן בכמה תכונות לא מי יודע מה משובחות כחלק מאישיותי, אני מנסה להביך חלק מהקבוצה על ידי חשיפת ערוותם האינטלקטואלית. הנושא שנבחר היה מקורו של השם של רחובו הראשי של הרובע היהודי בבודפסט. כמי שמכיר מעט מזעיר את תולדות המקום אני קובע בפסקנות של מלומד אקדמי [שכמובן איני] שמקורו של השם דוהאני הוא בעיסוקם המוקדם של חלק מהסוחרים היהודים במסחר בטבק וכי השם הוא שיבוש של המילה דוחאן, בטורקית טבק. מורת הדרך ומדריכתנו המסורה לא מאכזבת וכעבור כמה שעות מודיעה שבדקה במקורותיה, שהצדק הוא איתי, ובכך מעלה את קרני בעיני כמה ומרחיקה ממני כמה מהשותפים לטיול (מה שהיה מטרת העניין מלכתחילה).
בין לבין אני מבחין בתופעה שכמוה לא נראתה באף אחד מהטיולים אותם כבר עשיתי. כחלק מאוסף הנתונים אותו אני שוקד לחרוט בזכרוני , לא נתקלתי באף מדינה בכמות כזו של אותה גרוטאת רכב מזרח-גרמני הנקראת "טראבאנט". זהו, לכל המבינים, התחתון במדרגות המינוע, ולראות כמות נכבדה מהזוועה המוטורית הזו משמש כחלק לא מבוטל מצי כלי הרכב במדינה כמו הונגריה, מעיד כאלף עדים על מעמדה הכלכלי המקרטע. מה שמביא אותי להרהור נוסף על הנזקים הכלכליים שהמיטה האימפריה הסובייטית על הארצות שהיו תחת השפעתה בגוש הקומוניסטי.
בין לבין אנו חולפים בדרך ליד מצודת וישגארד שאותה חובה לבקר בגלל הנוף המדהים הנשקף ממנה אך, רק כלבים שוטים ואנגלים (כדברי השיר) יעזו לעשות זאת בחום המטורף השורר בחוץ.
המקום הבא הוא קתדרלת ההכתרה ששימשה בעבר להכתרת מלכי הונגריה, וכיאות לתפקידה זה שוכנת באחד המיקומים היפים ביותר על ראש גבעה נישאה וצופה מעל אל "ברך הדנובה". הנוף הירוק שבצד ההונגרי נדמה לגלויה מסוגננת. שדירות עצים מבדילות בין חלקות חקלאיות המגיעות ונושקות לגדת הנהר. והנה הפתעה. יוזמה של מתעשרים חדשים להפוך את הגדה לשרשרת של לגונות קטנות ובסמוך, בתי נופש וצימרים עם חוף פרטי ומעגן לסירה המשפחתית. אני מנסה לדמיין את ה"זיידה" כנער צעיר המשקיף על נופי הדנובה, שלדברי מביני דבר לא חלו בם שינויים רבים בשתי המאות האחרונות. אך הזמן דוחק ל"אטרקציה" האחרונה של הטיול – הביקור בכפר האומנים סנט-אנדרי. אולי החום והלחות מפריעים, אולי המחירים השערוריתים של הפריטים היותר איכותיים, אולי ההמונים הממלאים כל סימטה וחנות, בכל אופן, פרט לכמה מזכרות מחוייבות המציאות – ואנו כבר בדרכנו לשדה התעופה לקראת עזיבה. איתרע מזלנו והטיסה מתעכבת שעות ארוכות בגלל החשש משביתה בישראל. הנה חוזר על עצמו הסצנריו המתיש של לילה ללא שינה ואנחת הרווחה שלי עם הישמע הצליל המתוק של המנעול הנפתח בדלת הבית. תודה לאל זה נגמר.
*
לדורון: כתובת זהה – "נימאל פרגעסן", באותיות לטיניות כמובן, מצאנו בשעתו בביקורנו בווינה, במגרש-גינה ריק הצופה אל תעלת הדנובה, בלוח אבן שבו נכתב שכאן שכנה מפקדת הגסטאפו. לי היה בזה עניין מיוחד כי במפקדת הגסטאפו הזו מתרחש, באופן בידיוני כמובן – אחד הרומאנים היפים ביותר שקראתי בימי חיי והוא "המפתח לשער הגדול" מאת הסופר היהודי הסרבו-קרואטי הינקו גוטליב, שבאחרית ימיו חי בישראל, ולאחר מותו יצאו גם שאר כתביו לאור בעברית בהוצאת "עקד".
בית-הכנסת המפואר בבודאפשט נוסד מראשיתו על ידי הקהילה הניאולוגית, כלומר ה"רפורמית", בבודאפשט. לכן גם אחרי המלחמה והתקופה הקומוניסטית – עמד בעליבותו שנים רבות כי המימסד הדתי האורתודוכסי, בגולה ובישראל, לא רצה לשפצו. לבסוף הוא שופץ בכספו של המיליארדר היהודי רון לאודר, בנה של אסתי, שמשפחתם ממוצא הונגרי.
רגלם של בני משפחתנו, ה"זיידע" [שאתה נינו] ואביו, יהודה ואליעזר ראב, מעולם לא דרכה בבית הכנסת הזה, ואולי גם לא בבודאפשט, כי הם היו יהודים אורתודוכסים, לא ניאולוגים ולא מתבוללים, ולכן גם עלו לארץ-ישראל, אבל מהאזור שבו התגוררו, בין אגם הבלטון והעיר וספרים בדרום, לבין הדנובה והעיירה נאג מדר, כיום צ'לובו, מצפון לדנובה, כיום בסלובקיה.
כיכר הגיבורים המרשימה מתחילה בפסלו של המלך הנוצרי הראשון סנט אישטוואן, שעל שמו קרוי הכפר סנט אישטוואן בפלך וספרים, שבו נולד ה"זיידע" יהודה ראב (בן עזר) וחי וגדל בסביבה חקלאית, ומסתיים בפסלו של לאיוש קושוט, שהדי המרד שלו באוסטרים, והקמת הקיסרות האוסטרו-הונגרית ב-1869, הם שהשפיעו על החבורה ההונגרית הקטנה של בני משפחות יהושע שטמפפר ודודו אלעזר ראב (אבי יהודה) לעלות לארץ-ישראל, תחילה לירושלים, ומשם לייסד את פתח תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
לפני שנים ערכתי מסע מתועד ומצולם עם בן-דודי ( שהוא בן דוד של אימך מרים ז"ל) – עמנואל בן עזר, ואשתו ואשתי, ששתיהן שמן יהודית, ועד היום יש בידי סרט וידאו שבו אני מספר ומתאר שלב אחר שלב את קורות המשפחה בהונגריה עד עלייתם ארצה, בעקבות ספר זיכרונותיו של ה"זיידע" יהודה ראב "התלם הראשון", המתאר גם את ילדותו ובחרותו בהונגריה; ובמקביל כתבתי יומן מסע, שבחלקים ממנו השתמשתי לרומאנים שלי. הסיפור הזה שווה סרט טלוויזיה דוקומנטארי מרתק, בייחוד עתה, במלאת 130 שנה לפתח תקווה. לצערי לא הצלחתי להיות סופר מספיק חשוב כדי שיעשו סרט על קורות משפחתנו, כולל פרשת חייה של אסתר ראב. אבל לפחות בכתובים ובספרים תיעדתי כמעט הכול, לדורות הבאים.
אודי
אפרת שטרן
הַנֶּאֱשָׁם יִתְכַּבֵּד וְיָקוּם
הַנֶּאֱשָׁם יִתְכַּבֵּד וְיָקוּם
וְיַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַסִּיכּוּם:
הוֹאִיל וְהַנָּ"ל לֹא מַכְחִישׁ כְּלָל וּכְלָל
שֶׁנָּהַג בְּמַצָּב שֶׁל שִׁכְרוּת,
וְאַחֲרֵי שֶׁדָּרַס חֲמִשָּׁה יְלָדִים
הוּא נִמְלַט בְּרִכְבּוֹ בִּמְהִירוּת
פָּסְקוּ הַשּׁוֹפְטִים לְלֹא כָּל לְבָטִים
לְשָׁלְחוֹ לְבֵית-סֹהַר לָנֶּצַח,
שֶׁיֵּדַע כָּל הָעַם מֵעַתָּה עַד עוֹלָם:
זֶהוּ פֶּשַע נִתְעָב, זֶהוּ רֶצַח!!!
אוּלָם !
הֱיוֹת וּלְכָל הַדֵּעוֹת מְדֻבָּר
בְּאִישׁ מִשְׁפָּחָה לְמוֹפֵת –
מַאֲסָר הָעוֹלָם לְפִיכָך יְקֻצָּר
לִשְׁנָתַיִם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט.
וּלְאוֹר הָעוּבְדָה שֶׁהָאִישׁ הִתְנַדֵּב
לְהַדְרִיךְ בַּצּוֹפִים בֶּעָבָר –
הֻחְלַט פֶּה-אֶחָד לְצַמְצֵם אֶת עָנְשׁוֹ:
הוא יֵשֵׁב רַק שָׁנָה – וִישֻׁחְרָר.
בְּנוֹסָף גַּם יֶשְׁנָן רְאָיוֹת מוּצָקוֹת
שֶׁמֵאָז שֶׁדָּרַס הוּא מַמָּשׁ מְדוּפְּרָס
וְנִרְאֶה שֶׁעָבַר זַעֲזוּעַ –
לְפִיכָךְ הוּא יֵשֵׁב רַק שָׁבוּעַ.
וְאוֹתָן מִשְׁפָּחוֹת שַׁכּוּלוֹת
שֶׁהֵגִיבוּ תְּגוּבוֹת לֹא-שְׁקוּלוֹת
וּלְלֹא הֲפוּגָה הֵן הֵטִיחוּ בָּאִישׁ
יְלָלוֹת וּקְלָלוֹת מַשְׁפִּילוֹת
יְהֵא עֲלֵיהֶן לְמַמֵּן לוֹ
חוּפְשַׁת הַחְלָמָה בַּכִּנֶּרֶת,
כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁעַת הָאָסוֹן
הוּא נֶחְבַּל וְשָׁבַר אֶת הַזֶּרֶת
וּכְמוֹ-כֵן יִרְכְּשׁוּ לַנֶּהָג חֲלִיפָה
וְגַרְבַּיִם בְּצֶבַע תּוֹאֵם,
כִּי מָה שֶׁלָּבַשׁ בְּאוֹתוֹ יוֹם אָרוּר –
בְּדָּם יַלְדֵיהֶם הִזְדַּהֵם.
שולחן ערוך דברי פיגול
ישאל עצמו כל ישראלי כל בוקר, בין אם אחרי קריאת שמע ובין אם אינו קורא, מה עוד אני יכול להשמיץ היום את ראש ממשלתי אהוד אולמרט וטרם השמצתי?
מחב"ע
אמנון בי-רב
קשר דם
מזיכרונותיו של עורך עיתון
מתוך ספרו החדש של אמנון בי-רב – "סיפור עיתונאי"
גדעון שרוני נשא בגאווה בלתי מוסתרת את התואר "כתבנו לענייני תרבות ואמנות". בניגוד לחברים רבים למקצוע, שראו בהשגת סקופ משאת נפש והיו מוכנים לדרוס את כל הניצב בדרכם כדי להשיג אותו, גדעון שרוני התייחס לתפקידו ברצינות תהומית. כל ידיעה שהביא למערכת היתה תוצאה של תחקיר מעמיק. כל כתבה שכתב היתה בעיניו יצירת מופת, שכדי להשלים אותה הקדיש שעות ארוכות של עיון בארכיונים, בקטעי עיתונים מן העבר, בספרי עיון הנוגעים לנושא בו עסק, שלא לדבר על ראיונות אישיים עם נשואי הכתבה, שאף הם התייחסו אליו בכבוד וידעו להעריך את מאמציו.
הוא היה נשוי לתרצה, מזכירה של אחת המחלקות הפחות חשובות בעיתון. הם הכירו במערכת. הרומן שפרח ביניהם היה נושא לרכילויות לא מעטות בין חברותיה לעבודה, אך כאשר חולקו ההזמנות לחתונה – פסקו ההתלחשויות וכולם באו לשמוח בשמחתם.
אבל חלפו שנים ולזוג לא נולדו ילדים. גדעון שרוני היה ידוע בחיבתו לילדים קטנים והיה זה רק מוזר, ואולי גם עצוב במקצת, ששני האנשים השקטים והחביבים האלה לא הצליחו להקים דור חדש.
תחילה היו כאלה שהתעניינו ושאלו מה יהיה עם צאצאים, ומדוע אינם מתחילים לעשות משהו בנוגע לריבוי הטבעי. אך משעבר זמן, הגיעו כולם למסקנה שכנראה יש בעייה בעניין הזה והפסיקו ללחוץ עליהם.
עם זאת, כלפי חוץ נראה היה שהם חיים באושר. לא פעם ראינו אותם מחזיקים ידיים כשיצאו מהמערכת לאחר יום עבודה ארוך. ותרצה תמיד התלוותה לבעלה כשיצא לסקר הופעות אמנות ותרבות שונות, במסגרת תפקידו העיתונאי.
לכן כל כך הופתעתי כשבוקר אחד גדעון שרוני דפק על דלת חדרי בעדינות ושאל אם הוא יכול להתייעץ אתי בנושא אישי.
"בבקשה," אמרתי, "אני מקווה שאוכל לעזור לך."
הוא התיישב על קצה הכיסא, הניח את שני מרפקיו על השולחן ונשען קדימה, כדי שלא אחמיץ אפילו מילה אחת מכל מה שיש לו לומר.
"אני יודע שיש לך קשרים טובים עם בית חולים מסוים," הוא דיבר בקול נמוך, כאילו פחד שמישהו ישמע את דבריו, "וחשבתי שיותר מכולם, אתה תוכל לעזור לי להגיע אל הכתובת המתאימה."
הוא כמעט שנמנע מלהביט בעיני. אצבעותיו שיחקו במהדק שהיה על השולחן וגופו נע מצד לצד בחוסר שקט.
"מובן שאשתדל לעזור לך," אמרתי, "אם רק תפרט במה בדיוק אתה מעוניין. מישהו במשפחה שלך חולה?"
הוא התיישר בכיסאו, נעץ בי מבט מהיר וענה בלחש.
"לא בדיוק."
"אז מה הבעיה, אם כן?"
הוא ניסה למצוא את המשפט הנכון שיבהיר את כוונתו. לבסוף אמר:
"אני מחפש מישהו שיוכל לבדוק אם הריון של מישהי הוא ממני."
כמעט שאמרתי לו "מזל טוב." רק ברגע האחרון החלטתי להגיב בזהירות. לכן שאלתי:
"תרצה בהריון?"
גדעון שרוני שתק דקות ארוכות לפני שאמר:
"או. קיי. אני מבין שאני צריך לספר לך את כל הסיפור מההתחלה. ובכן – לא. תרצה לא בהריון. בחודשים האחרונים יש לי רומן עם אישה אחת, שגרה לא רחוק מאיתנו. היא בחורה נחמדה, ויש לנו שפה משותפת בנושאים רבים. היא סופרת ושחקנית. ממש אישיות."
שמתי לב שגבו כאילו הזדקף בגאווה כשדיבר עליה. לראשונה מאז החלה שיחתנו הוא הביט היישר אל תוך עיני ואמר בפסקנות:
"לפני שלושה חודשים היא הודיעה לי שהיא בהריון. ממני. תחילה הייתי בטוח שהיא רוצה להפסיק את ההריון הזה ואפילו הצעתי לה לממן את ההפלה. אבל היא אמרה שהיא בהחלט מתכוונת להמשיך את ההריון וללדת את התינוק או התינוקת.
"'אבל אין לך מה לחשוש,' היא אמרה, 'אמנם התינוק הזה הוא גם שלך, ואתה יכול להיות בטוח בכך במאה אחוז, אך אין לי כל כוונה לדרוש ממך להתגרש מאשתך ולהתחתן איתי. אני אפילו לא אדרוש ממך לשלם על גידול התינוק. זה יהיה הילד שלי. אם תרצה לראות אותו – תמיד תוכל לבוא לבקר אותו, לשחק איתו, לטייל איתו – מה שתבחר. אבל אין לך שום מחוייבות כלפי או כלפיו. אתה יכול להיות שקט. באמת שאין לך מה לדאוג.'"
גדעון שרוני השתתק ונעץ בי מבט ארוך, כנראה כדי לראות איך אני מגיב לסיפור שלו. השתדלתי לשמור על קור רוח והמתנתי שימשיך לדבר. כשראה שאינני שואל שאלות, התקרב שוב אל השולחן ואמר בקול כמעט רועד.
"האמת היא, שאני לא כל כך מאמין לה שההריון הזה הוא ממני. היא נפגשת עם המון אנשים, יש לה הרבה חברים מהברנז'ה. אני כמעט בטוח שההריון הזה הוא מאחד מהם, מפני שאני תמיד השתדלתי להיזהר..."
הוא השתתק שוב. עיניו נצצו מדמעות נסתרות.
"אני מבין שאתה רוצה לבדוק אם ההריון הזה הוא ממך," אמרתי לו, "אבל האם גם היא מוכנה לבדיקה הזאת?"
הוא הניע את ראשו מצד לצד.
"עדיין לא שאלתי אותה," קולו היה קטוע, "נכון שהיא מבטיחה לי שההריון הזה הוא ממני, אבל לראשונה מאז שהיכרנו, אני לא מאמין לה. אני כמעט בטוח שהיא שכבה גם עם גברים אחרים. אתה מבין, היא כזאת חופשייה וזרוקה. לא יכול להיות שאני היחיד שהיא מקיימת איתו יחסים. מצד שני, אם היא תדע שאני לא מאמין לה, היא יכולה לנתק את היחסים בינינו. ואם ההריון הזה הוא באמת ממני, אני אפסיד את הילד שייוולד לה."
הוא הביט אל אצבעותיו שנעו על השולחן בחוסר שקט ואמר כך הוסיף מילה אחת:
"לנו."
הדילמה של גדעון שרוני חייבה אותי לבדוק את העניין לעומק. עוד באותו ערב שוחחתי עם רופא שהתמחה בגיניקולוגיה ומהר מאוד התברר לי, שבדיקת אבהות בתקופת ההריון כרוכה בחדירה אל בטנה של האשה, שאיבת נוזל מהשלייה שלה ורק לאחר מכן אפשר לזהות ולקבוע מי הוא האב הביולוגי.
הגינקולוג שעימו שוחחתי הודיע לי חד משמעית, שבדיקה כזאת כרוכה לא רק בסיכונים משמעותיים לאם ולעובר, אלא גם מחייבת סכום כסף שידעתי כי גדעון שרוני יתקשה להשיג ללא ידיעת אשתו.
יומיים לאחר מכן התקשרתי אליו.
"יש לי תשובה בשבילך," אמרתי לו, "אתה רוצה לשמוע אותה בטלפון?"
"בשום אופן לא!" הוא נזעק, "אני בא אליך מיד."
כעבור שתי דקות הוא נכנס לחדרי בצעדים גדולים, מתנשף מהמאמץ והתיישב מולי, נועץ בי מבט חקרני.
סיפרתי לו במילים קצרות את מה ששמעתי מהגיניקולוג. האכזבה שהצטיירה על פניו היתה גלוייה. הוא השפיל את עיניו ואמר בקול שקט:
"הייתי מוכן לתשובה הזאת. מובן שלא יכולתי לקוות שאפשר יהיה לבדוק זאת ללא הסכמתה. ואני הרי לא מוכן אפילו לרמוז לה שאינני מאמין שאני האבא."
"ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאלתי.
הוא הרים אלי את עיניו ואמר בהשלמה:
"להמשיך להתראות איתה. לחכות עד שייוולד הילד. ולקוות שזה באמת הילד שלי."
גדעון שרוני הכיר לי תודה על מעורבותי בבעייה הפרטית שלו. הוא דיווח לי מדי פעם על התקדמות ההריון. אחר כך הודיע לי שנולדה תינוקת חמודה, שאמנם ממש-ממש דומה לו. לה יש עור בהיר ושיער כהה וגם לו. לה יש עיניים כחולות וגם לו. עכשיו הוא כבר כמעט בטוח שהיא שלו.
בשבועות הבאים החל גדעון שרוני להשקיע בתינוקת, שזכתה לשם אלונה. הוא קנה לה מיטה מצועצעת ושידה עם מגירות רבות. הוא קנה בגדים ורודים וחבילות של תיתולים. הוא רכש עגלת תינוקות משוכללת. הוא ביקר בחנויות צעצועים וקנה בובות קטנות וגדולות וכל מיני קישוטים לחדר ילדים.
בכל פעם שפגשתי אותו, הוא סיפר לי בשמחה על "חוכמות" חדשות של התינוקת. היא כבר מחייכת. היא כבר מתהפכת במיטתה. היא כבר מנסה להתיישב. היא כבר מוציאה מפיה קולות מצחיקים.
ויום אחד, כאשר הגיע בשעת צהריים מאוחרת למערכת, הוא עלה לחדרי בפנים קורנות והודיע בגאווה:
"לא תאמין, אתמול היא אמרה בפעם הראשונה 'אבא'."
שעות העבודה של עיתונאים מאפשרות להם חופש כמעט מוחלט.
כמו רוב נשות העיתונאים, גם תרצה התרגלה לעובדה שבעלה מגיע הביתה בשעות לא קבועות, יוצא לעבודה בשעות לא מקובלות ולעולם אינו חייב לדווח לה היכן הוא מבלה את זמנו.
כך הצליח גדעון שרוני להקדיש כמעט מדי יום מיספר שעות לתינוקת, שמהר מאוד נהפכה לגאוותו הגדולה ביותר.
בתא מוסתר בתיק העור שלו הוא החזיק תמונות שלה, ומדי פעם היה מראה לי בהתלהבות כמעט ילדותית את תמונותיה של 'הבת שלי', כפי שהקפיד להדגיש.
והיא באמת היתה תינוקת חמודה וחייכנית.
השבועות נהפכו לחודשים והחודשים הצטברו לשנים.
גדעון שרוני המשיך להקדיש כל שעה פנויה מזמנו לאלונה.
הוא היה הבייביסיטר כאשר אימא של אלונה היתה צריכה לצאת בערבים לעבודתה. הוא היה קונה לה צעצועים ומישחקים ועושה תרגילים חשבוניים מסובכים כדי שתרצה לא תבחין לאן נעלמים סכומי כסף גדולים וקטנים מחשבון הבנק המשותף שלהם. הוא היה יוצא איתה אחר הצהריים אל גן מישחקים בשכונה רחוקה מאיזור מגוריהם, כדי שתרצה לא תגלה במקרה את מה שכל כך הקפיד להסתיר ממנה.
אבל בעיקר הוא היה גאה בבתו היחידה ועשה הכול כדי שלא יחסר לה דבר וכדי שתהיה שמחה ומאושרת.
בוקר אחד התקשר אלי גדעון שרוני ושאל:
"אני יכול להיכנס אליך לכמה דקות? יש לי משהו מעניין לספר לך."
"בבקשה," עניתי לו, "אתה מוזמן."
כעבור דקות אחדות הוא נכנס לחדרי והתיישב ליד השולחן.
"משהו חדש?" שאלתי אותו, "יש לך תמונות חדשות של הילדה?"
הוא הניע את ראשו מצד לצד ואמר:
"אתמול אלונה היתה בת שלוש."
"מזל טוב," אמרתי לו, "עשיתם לה מסיבה?"
"ודאי," הוא חייך, ובעיניו יכולתי להבחין בהבעת גאווה, "הזמנו את כל הילדים מהגן שלה והיא קיבלה המון מתנות."
"יופי," חייכתי אליו.
"אבל לא זה מה שרציתי לספר לך."
"אתה יודע שאני תמיד מוכן לשמוע," עודדתי אותו.
הוא הרהר שניות אחדות לפני שהתחיל לדבר. אחר כך הזדקף במקומו וסיפר:
"לפני כמה שבועות לקחתי את אלונה ללונה פארק. יש שם המון מיתקנים לילדים קטנים וחשבתי שהיא תהנה ממקום שלא היתה בו מעולם. והיא באמת נהנתה, רצה ממיתקן למיתקן וראיתי שהיא שמחה. מובן שנהניתי יחד איתה.
"כמה דקות לפני שסיימנו לשחק בכל המיתקנים ורציתי לשוב הביתה, אלונה נפלה ממדרגה גבוהה מדי לגילה ונפצעה ברגל ימין. לא משהו נורא. חתך קטן. אבל ירד לה דם והיא בכתה. לכן החלטתי לקחת אותה לחדר מיון, כדי שיבדקו שהכול בסדר ויחבשו את הפצע שלה."
הוא השתתק וחיכך בידו את סנטרו.
"אני מקווה שהיא בריאה ושלמה," אמרתי.
"כן," הוא אמר מיד," לא קרה לה כלום. סתם פצע קטן. אבל באותה הזדמנות שהיינו בחדר מיון, ביקשתי מהאחות שטיפלה בה שתיקח בדיקת דם מהחתך שלה, כי אני צריך לבדוק משהו. היא הביטה בי בחשד, אמרה שזה לא מקובל, אבל בסוף עשתה מה שביקשתי.
"אחרי שהחזרתי את אלונה הביתה, לקחתי את דוגמת הדם למעבדה מסוימת, שידעתי כי היא מתמחה, בין השאר, בבדיקות לזיהוי קשר דם. לפני שבוע קיבלתי את התשובה שלהם."
הוא הרים אליי את עיניו הכחולות וראיתי בהן ברק מוזר של סיפוק והשלמה.
המתנתי בשקט שיסיים את דבריו.
עכשיו הוא דיבר בקול נמוך ורגוע, אבל כל מילה שלו נשמעה כמו חבטה כבדה.
"לא תאמין," הוא אמר, "אחרי הכול, מתברר שאלונה היא לא הבת הביולוגית שלי."
נעמן כהן
ז'ידוֹבְסְקָה קוּרְבָה kurwa żydowska
יְהוּדִיָּה פְּשׁוּטָה.
לֹא יָפָה בִּכְלַל.
פָּנִים כֵּהוֹת שְׁחוּמוֹת
לא סְלָבִית בַּעֲלִיל.
כְּמוֹ כָּל הַזִ'ידִיקִים
מְלֻכְלֶכֶת.
הַמַּכּוֹת אוֹתָן סָפְגָה,
נִכָּרוֹת בַּשְּׂרִיטוֹת שֶׁעָל פָּנֶיהָ.
מַהוּ קוֹל הַהֲמֻלָּה?
מֵאַיִן כָּל הָרַעַשׁ?
מדוּעַ זֶה,
הֲמוֹנֵי פּוֹלָנִים כּוֹרְעִים עַל הַבִּרְכַּיִם?
הולכים עַל הַבִּרְכַּיִם,
מִשְׁתַּחֲוִים,
מַכְתִּירִים אוֹתָהּ מַלְכָּה,
עוֹטְרִים זָהָב כֶּתֶר לְרֹאשָׁה,
הִנֵּה הִיא "מָטְקָה בּוֹסְקָה!"
הִנֵּה מַלְכַּת הַפּוֹלָנִים!*
מִדֵּי יוֹם בַּצָּהֳרַיִם וַּבַלַּילָה.
מְנִיחִים לָה מֵעֲמַל הַיּוֹם,
בִּשְׂמִיכַת בַּד כֶּסֶף תְּכֻסֶּה.
פָּנֶיהָ נִשְׁאָרִים לְלֹא תְּזוּזָה
מֵעֵינֶיהָ נִשְׁקָף
עֶצֶב רָב.
עֵינֶיהָ הָעֲצוּבוֹת,
מַבִּיעוֹת אֵת סֵבֶל הַדּוֹרוֹת.
מַה לָה וְלִשְׁאוֹן הַשִּׂמְחָה?
עֲצוּב לָה כְּלְכָל הַיְּהוּדִים בְּפּוֹלִין.
צ'נסטוכובה, אוגוסט 2007
* בשנת 1717, בטקס בהשתתפות 200 אלף מאמינים, הוכתרה תמונת "המדונה השחורה" כמלכת פולניה. מאז מעניקים לה הפולנים כתרים, תכשיטים, וגלימות לרוב.
עמוס כרמל / חינוך לזילות
משחקים אסורים בהכרזת העצמאות
נדפס אתמול, 9.10.07, ב"ידיעות אחרונות"
תלמידי בתי-הספר בישראל אינם נדרשים לחתום על עשרת הדיברות או על שלושת האיסורים שחז"ל אמרו עליהם "ייהרג ואל יעבור". מכיוון שהם קטינים, אין תוקף לחתימתם על המחאות. כאשר יגדלו ויהיו לאזרחים ולחיילים לא יחוייבו בחתימת על הצהרת אמונים למדינה או על שבועת צה"ל. אבל שרת החינוך יולי תמיר והשרה בלי תיק רוחמה אברהם-בלילא מתכננות להם, בכל זאת, אקט של חתימה. לפי הצעתן ההזוייה, לכבוד יום-הולדתה ה-60 של המדינה יחתמו ילדינו, מא' עד י"ב, על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שנקראת בטעות מגילת העצמאות.
ההיבט ההזוי של הסיפור אינו קשור, כמובן, בהכרזה עצמה. דומה שזה אחד הטקסטים המרשימים, המגובשים והרהוטים ביותר שהשמיע אי-פעם ראש ממשלה בישראל. מותר אפילו להניח שרק בן-גוריון, מכל ראשי הממשלה שלנו עד כה, היה מסוגל להפיק את הנוסח הזה בצורתו הסופית.
יש שם הקדמה היסטורית תמציתית ובפרופורציות הראויות, על מאבקו של העם היהודי לעצמאות מדינית בארץ-ישראל; חלק מדיני-מעשי ובו ההכרזה על הקמת המדינה לאלתר ועל מוסדותיה; חלק הצהרתי שכולל את עיקרי האמונה של היישות החדשה בתחומים מדיניים, חברתיים, תרבותיים וציוניים. יש שם התעלמות מושכלת משאלת גבולותיה של המדינה הנתונה במלחמה על עצם קיומה, זקיפות-קומה לאומית במקומה ("זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"), רוח פטריוטית ("במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת"), פשרה נבונה בין חילונים ודתיים ("מתוך ביטחון בצור ישראל"). ויש גם 2-3 משפטים שהיו יפים לשעתם בלבד (כמו ההתחייבות לבחור את האסיפה המכוננת עד 1 באוקטובר 1948.
בקיצור, מדובר במסמך מכונן שמצריך עיון – וחשוב מאוד שהדור הצעיר בישראל ילמד אותו בשיעורי היסטוריה ואזרחות, וגם בשיעורי הבעה. לא רק במלאת 60 למדינה, אלא כחלק בלתי נפרד מכל תוכנית ליבה תחת כל שר חינוך.
אבל משחקים בחתימה על הטקסט הזה, קל וחומר של קטינים, הם עניין אחר. בראש ובראשונה, כשמדגישים כל כך את החתימה יש יסוד לחשש שעצם הלימוד של הכרזת העצמאות יידחק הצידה. חשש? בכל הכבוד הראוי לכישורים האינטלקטואליים של אוכלוסיית היעד – עד כיתה ו'? עד כיתה ח'? – רבים מאוד בתוכה אינם מסוגלים עדיין להבין מה בדיוק כתוב בהכרזת העצמאות. חיובם לחתום עליה רק ילמד אותם שלא צריך להבין את הכתוב הזה – ועל דרך ההרחבה, שחתימה היא לא חתימה (או שהכרזת העצמאות אינה שווה את הקלף שעליו נכתבה).
החיוב לחתום גם יספק להם שיעור מעניין ועצוב בדמוקרטיה. איש מ-37 החותמים על ההכרזה עצמה לא חוייב לחתום עליה. כולם עשו זאת מרצונם החופשי, לאחר שקראו את הנוסח והיו שלמים עימו לחלוטין. לא כן תלמידינו, לשיטתן של השרות תמיר ואברהם-בלילא. עליהם מונחתת הוראה לחתום, בלי לשאול אותם או את הוריהם. הדעת נותנת שהרבה כבוד לא יצמח מכך להכרזת העצמאות ולמה שכתוב בה. ונותר גם לראות מה ייעשה לתלמידים ולמורים במגזר החרדי מזה ובמגזר הערבי מזה שלא יזדרזו למלא את מצוות החתימה וההחתמה, או לסתם תלמידים ומורים שיסרבו להשתתף במשחק הזילות הזה.
הנה אחד היתרונות המעטים של שביתת המורים הצפויה ממחר. אולי היא תציל אותנו מהביזוי של הכרזת העצמאות.
שו"ת אליהו הכהן
המורה מירה ברנשטיין מווילנה
לאהוד היקר שלום וברכה,
אם יורשה לי, אענה לשאלתו של יורם ברנע (גיליון 285) בעניין השיר על דודתו מווילנה, המורה מירה ברנשטיין ז"ל.
שירו של סוצקבר "די לערערין מירע" – הטקסט ביידיש ותרגומו לעברית – מופיע בעיתון דווקא, שיוצא לאור על-ידי "בית שלום עליכם" בתל-אביב. התרגום המלא לעברית נעשה בידי בני מר (העורך). נא ראו בגיליון מס' 2, מינואר 2007, בעמודים 34-35. יש שם גם תמונה שלה עם מורים נוספים ופרטים ביוגראפיים. השיר משקף את פועלה בגטו וילנה למען חינוך הילדים ודאגתה להם.
אגב, שמה מופיע גם בספרו של ש. קאַטשערגינסקי חורבן ווילנע (ניו-יורק 1947). שם בעמ' 234, ברשימת מורי וילנה שניספו כתוב: "מירע בערנשטיין – זע אָפטיילונג שרייבער". [מירה ברנשטיין – ראה מדור סופרים]. (עמ' 233). אולם משום מה לא מצאתי במדור הסופרים בספר זה את שמה. כנראה נשמט בעת העריכה. וחבל. אולם זהו רמז, כנראה, שהיא גם כתבה טקסטים, כמו מורים רבים אחרים באותה תקופה.
ערך נרחב מצאתי בספר לערער יזכור בוך (ניו-יורק 1952-1954), שמציין את מורי בתי הספר ביידיש שנספו בשואה. לדעתי יש שם פרטים שיעניינו מאוד את המשפחה. מודגשת שם תרומתה לבתי הספר ביידיש. ד"ר ישראל רובין כתב עליה, על אביה ובני משפחה נוספים והדגיש את תפיסותיהם האידיאולוגיות והשתייכותם הפוליטית-חברתית. מצוטטים שם דברי ד"ר מארק דוואָרזשעצקי על פועלה המבורך בגטו וילנה למען הילדים. והעורך, ש. קאַטשערגינסקי, מספר לנו שהיא היתה החל מ-1939 מנהלת בית הספר המפורסם והמכובד בווילנה "רעאַל גימנאַזיע" ובגטו ארגנה בית ספר עבור הילדים.
בברכה
עדינה בר-אל
האם אביה של רחל נידה אותה?
בשיחתו על מחברת הטיוטות הגנוזה של המשוררת רחל, שדברים על אודותיה פירסם לראשונה במכתב העיתי – אליהו הכהן, בתוכנית לספרות שבעריכת הדסה וולמן, סיפר בין השאר, על שנותיה האחרונות של רחל. [קול ישראל, 5.10.07].
בעוונותיי היה לי מושג שטחי ומקובל על שנותיה האחרונות של רחל, שאמנם את שירתה אהבתי מאוד, וספר שיריה בהוצאת "דבר" בכריכה חומה, ליווה אותי שנים רבות כי נסחפתי בקצב חריזתה יחד עם ההשפעה של שירת אלתרמן עליי ועל רוב בני דורי.
על כן היתה זו לי פעם ראשונה ששמעתי שאמנם לא רק שרחל היתה שחפנית וענייה, בחדרה הבודד ברחוב בוגרשוב, אלא שאז חיו בתל אביב, בשנות ה-30, אביה שהיה איש עשיר ובעל בתים, ואחיותיה, להן קצב קיצבה חודשית של 50 לא"י (סכום שנראה לי מוגזם מאוד) ואילו לה רק 5 לא"י! (שאגב היה סכום משכורת חודשי די מכובד אז). זאת אומרת שלא "דבר" ותנועת העבודה "אשמים" ב"מחסורה" אלא שאביה הוא שנידה אותה, במידת-מה?
אהוד בן עזר
נורית גוברין: א. צדק אליהו הכהן בעניין "דליה נידחת"
לאהוד ידידי שלום רב,
תיקון והוספה להערתי לדבריו של אליהו הכהן בעניין שירו של מיכ"ל "דליה נידחת".
ק.א. ברתיני במאמרו: "מקור ותרגום ביצירת מיכ"ל", שפורסם ב'גליונות' בעריכת יצחק למדן, כרך 29 חוברת ז', אדר-ניסן תשי"ב, עמ' 9 - 11, אישר הכותב שאכן "כבר גילה פיכמן בזמנו (ואחריו אחרים) את מקור השיר הקצר 'דליה נידחת', שאינו אלא עיבוד משירו של המשורר והממשל הצרפתי ARNAULT". ובכך, צדק אליהו הכהן וזיכרוני שלי הטעני בשיר.
אבל זכרתי שהיה גילוי אחר מסוג זה של ק.א. ברתיני. ואביא את דבריו כלשונו: "מצאתי גם שיר אחד, שהוא כולו תרגום משל המשורר הצרפתי לאימארטין, הלא הוא השיר 'הבל תחת השמים'. במהדורה המקורית של 'כנור בת ציון' ניתן שיר זה בסוף, בלי כל הערה. יתכן שאד"ם הכהן מצא את השיר בכתובי בנו ולא ידע כי תרגום הוא, ויתכן שידע זאת ולא דיקדק. ברם פיכמן הרגיש בכך ומציין אותו בתור 'ספק מקורי ספק תרגום'. לאמיתו של דבר הרי זה אחד התרגומים המוצלחים ביותר של מיכ"ל, שנשמרו בו יפה כל המשפטים על תוכנם ומבנם כמעט." בהמשך משווה ברתיני בין המקור לתרגום ומעיר על השפעות נוספות של לאימארטין על שירי מיכ"ל, ביניהם שירו "התפילה".
ואולי לא מיותר לצטט את הסיפא של דברי ברתיני, שכוחם יפה תמיד: "מובן, שאין כל הדברים הללו עשויים לגרוע מכישרונו וערכו של מיכ"ל. ככל משורר צעיר נתון היה אף הוא להשפעות, אולם תוך כדי היאבקו עם החומר הזה ידע ליצוק דפוסים משלו. ורוחו המתמרמרת והדואבה, המתפעלת והנאנקת השתפכה אף בוואריאציות על נושאים שאולים, שהפכם לשלו."
בברכה
נורית גוברין
ב. על אלישבע ביחובסקי נכתב לא מעט
לאהוד ידידי שלום רב,
על אלישבע ביחובסקי נכתב לא מעט. אזכיר כמה דוגמאות: 1. "ערך" מפורט אצל ג. קרסל: "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", שבסופו רשימה ביבליוגרפיה של מה שפורסם עליה בספרים, לרבות קובץ עליה בעברית וביידיש (תרפ"ז/1927); 2. בכרך הראשון של "גנזים" (1961) נמצא חומר אוטוביוגרפי רב עליה; 3. שישה מסיפוריה הופיעו בהוצאת "תרמיל" בעריכת ישראל הר (1976 בכותרת:"מקרה טפל"; 4. הרומן שלה "סימטאות", פורסם בהוצאת הדר, בלוויית מסת-הסבר ועריכה של הלל ברזל (1977). נכללה בו גם רשימה ביבליוגרפית של ספריה ושל הכותבים עליה; 5. הוצאת בבל (כיס) הוציאה את "מלכה לעברים וסיפורים אחרים" (2002); 6. במחקרי: "מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית" שנכלל בספרי: "מפתחות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978) הוקדשו פרקים ליצירתה ובמיוחד לרומן "סימטאות" (עמ' 78-112; 7. היא נזכרת פעמים לא מעטות בספרי: "מאופק אל אופק – ג. שופמן חייו ויצירתו" (הוצאת יחדיו ואוניברסיטת תל-אביב, 1982) לפי מפתח השמות, ובמיוחד על קשריה עם "חוג ברנר" ועם ג. שופמן; 8. המשוררת אורנה רב-הון (תלמידתי) כתבה עבודת מחקר על אלישבע, והיא אחת הבקיאות הגדולות ביצירתה.
אינני מכירה את תרגומיה לשירי ילדים.
בברכה,
נורית גוברין
* * *
החוג החשאי של "חובבי ציון"
לפני שנים אחדות התחלנו להיפגש, חבורה של "חובבי ציון", שההיסטוריה של ארץ-ישראל בתקופת העליות הראשונות ושל התרבות העברית – מעניינים אותם. היו בחבורה אליהו הכהן, ש. שפרה, דוד מלמד, פרופ' יפה ברלוביץ, ד"ר מרדכי נאור, אמנון מיכלין [שחלק מהפגישות התקיים בביתו], שולמית וידריך, דני ירדני, ס. נידח, ועוד. עדיין זכור לנו ליל חורף בקפה ברחוב שינקין ליד הגינה, כאשר במשך כשעתיים ללא הפסק סיפר לנו אליהו הכהן על תולדות ההימנון הלאומי "התקווה", נושא שאותו חקר ועליו כתב הרבה, ואשר כמה מרצים וכותבים חוזרים היום על מחקריו ותגליותיו ולא תמיד מצטטים את המקור, זאת בלשון המעטה.
פגישות החוג דעכו אף כי היו מרתקות, אמנם לא כמו המועדון למחשבה עברית של אהרן אמיר בשעתו, שזכה גם להיות מונצח בסיפורת העברית. והנה, עלה בדעתנו כי המכתב העיתי, בייחוד מאז נטש אותו המשורר הפובליציסט העולב-ובעיקר-נעלב משה דור, והחל משתתף בו יותר ויותר האיש הצנוע אליהו, שב-11 בנובמר יקבל סוף-סוף בהרצליה את פרס הרצל, שנמנע ממנו בשל תאונת הדרכים הקשה שעבר – נדמה לנו שהצלחנו להרחיב ולהחיות את החוג החשאי של "חובבי ציון" וכי עוד לא נאמרה בו המילה האחרונה!
ייתכן גם שבדורות הבאים יפיקו קוראים וחוקרים חומר רב מגיליונותינו, ואולי גם יעדיפו אותם על מחקרים "ספרותיים" שמגלים למשל כי הומוסקסואלים היו מנדלי [מסעות בנימין השלישי וסנדרל-אישה, ואולי גם דון קישוט – שכל חלומותיו על דולצינאה לא היו אלא קמופלאג', הסוואה – ובלילות היה תוקע לסנשו פנצ'ו שלו. נסו להגיד זאת לספרדי ונראה אם תישארו בחיים. כי רק בחוגים לספרות בארץ כל דבר הבל מתקבל ונלמד כתורה מפלסטין. אומללים ודפוקים הם הסטודנטים שאלה מוריהם!) – וברנר, שאולי היה תוקע ללואידור, ואסתר ראב היתה לסבית, והציונות – גזענות וקולוניאליזם, והפמיניזם הוא שיסד את העלייה הראשונה, השנייה והשלישית ועוד מחקרים עמוקים שכאלה, העשויים בבוא היום לזכות את מחבריהם אפילו בפרס ישראל, שנמנע עד כה מכמה וכמה חוקרי וחוקרות ספרות רציניים שלא הלכו בקו הז'דאנוביסטי ה"פוסט-ציוני" וגם לא עשו שקר בנפשם ובעבודתם המחקרית.
ס. נידח
* * *
מנכ"ל הקרן החדשה לישראל הוא אליעזר יערי
שמו של מנכ"ל הקרן החדשה לישראל הוא אליעזר יערי ולא אביעזר יערי [גיליון 285]. והרי לינק לבלוג שלו: http://www.notes.co.il/eliezer/
בברכה,
אסנת רז
* * *
במת הזיתים הדפוקים
לאהוד בן עזר שלום,
ב"במת הזיתים הדפוקים" (חב"ע 285), כותב אורי ארמוני מגבעת עדה כי על הזיתים להיות מזן צורי ולא סורי, חלילה, שהינו מושג משובש.
כהדיוט בנושא (ולא אידיוט, חלילה) הזולל זיתים להנאתו, הייתי מבקש מכבוד דופקי הזיתים להיכנס לעבי הקורה ולהסביר לקהל הרחב את פשר הסוגייה, ומה זה לכל הרוחות זן צורי.
וכלוחם "גולני" לשעבר אני מצהיר בזאת שאני אישית מעדיף סורים דפוקים, וכמה שיותר...
בברכה,
חיים אנלין
* * *
האם לשלוח את מציירי צלבי הקרס לסיביר?
שלום אהוד,
מה היו עושים ברוסיה לנערים או בחורים צעירים שהיו מקשטים קירות של כנסיות ומוסדות ציבור בצלבי קרס במוסקבה? מן הסתם מעלים אותם על רכבת יחד עם משפחותיהם ומשלחים אותם לסיביר.
למה אי אפשר לעשות אותו הדבר כאן?
י"ז
אהוד: כי אנחנו רחמנים בני רחמנים ודואגים לעיתים לפושע, בייחוד אם הוא צעיר, יותר מאשר לקורבנותיו. מצד שני, הצעירים הללו לא אנסו, לא פצעו ולא הרגו נפש. הם ביטאו וַנדאליזם ואקט של מרד בעולם והתעללות אכזרית בזולת, וחייהם הזרוקים ודאי לא היו קלים קודם וגם לא עכשיו; לכן, בצד היותם ראויים לעונש מרתיע וכבד, צריך לחשוב בכל זאת שאולי עדיין אפשר להשתמש בחרטה שהביעו ולכוון אותם בעתיד למסלול של חיים הגונים. אני הייתי "שולח לסיביר" את הרוצחים הנוהגים בכבישים ומסכנים את עצמם ובייחוד את זולתם. זה הרבה יותר חמור בעיניי, למרות שזוכה לפחות כיסוי תקשורתי. הרוצחים על הכביש אינם מציירים צלבי קרס, לא מחללים בתי כנסת. הם לא שייכים ל"כת השטן" המצטיירת כל כך טוב בתקשורת. הם סתם הורגים חפים אנשים חפים מפשע.
* * *
ערב לציון העברת ארכיון המשורר חיים גורי
לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
11 באוקטובר 2007 – כ"ט בתשרי תשס"ח
דברי פתיחה
יאיר כהן – חבר ההנהלה הציבורית של בית הספרים ומנחה הערב
באב אל ואד – מילים: חיים גורי לחן: שמואל פרשקו, שירה: יונית שקד-גולן, ליווי בפסנתר: דניאל שפי. ברכות: שמואל הר נוי – מנכ"ל בית הספרים
מחווה לחיים גורי: הסופר א.ב. יהושע
אילו – מילים: חיים גורי קריאה: צבי סלטון
רחל – מילים: חיים גורי לחן: יוסי מר-חיים, שירה: רינת עמנואל, ליווי בפסנתר: יוסי מר חיים [ושירים מולחנים בהמשך של מלחינים ומבצעים שונים]
פגישות עם שירתו של חיים גורי
פרופ' יורם צפריר – ידיד אישי של חיים גורי, מנהל בית הספרים לשעבר.
ארגון הערב: גב' אילנה הבר מנהלת בפועל של מחלקת הארכיונים בבית הספרים. אוצר הארכיון: ירון סחיש. ארגון מוסיקלי של הערב – מחלקת המוסיקה
תערוכה: ירון סחיש - האוצר. עוזרים על ידו: רבקה פלסר, אילנה הבר, רפי וייזר. עיצוב התערוכה – מחלקת שיקום ושימור. סריקה ופקסימיליה – מחלקת הדגיטציה
* * *
אתר שמאתר כתובת לפי מיספר טלפון
* * *
אני סבור שהשערורייה האמיתית היא מתקפֶת החקירות נגד ראש הממשלה הנבחר אהוד אולמרט, שיטה שפועלת כמו מכונת עינויים כדי להורידו ח"ו ביגון שאולה, ולאותת לכל מועמד לראשות הממשלה שגם הוא יהיה בתורו טרף ל"רודפי הצדק והמוסר", שדוגמת מיכאל קולהאס, גיבורו של היינריך קלייסט, לא איכפת להם שהעולם ייחרב והמדינה תתמוטט ובלבד שהסוס הפרטי שלהם יזכה לדין צדק. זוהי חרפה. זהו טמטום.
אני מחזק את ידיו של ראש הממשלה כנגד העוול הנורא שעושים לו וכנגד הרדיפות שרודפים אותו. אני סבור שכל יום שעובר עליו במלחמתו הסיזיפית נגד אלה השואפים להרוס אותו, והם לא מן האוייב אלא מבפנים, רק מוכיח עד כמה הוא מתאים להיות ראש ממשלה, בן אדם שאינו נבהל ואינו נכנע וממשיך לשאת על כתפיו את עול הנהגת המדינה וביטחונה גם כאשר נראה שכל התקשורת ומערכת ה"צדק" נגדו.
זאת ועוד, הציבור המוסת ועימו התקשורת ויועציה המשפטיים, ופוליטיקאים, השוחים בהנאה מטומטמת במים עכורים מדם – מבקשים מוועדת וינוגרד שתזרוק להם שעירים לעזאזל כאולמרט וכאחרים – וככה ימשיכו התמימים והמיתממים להאמין שכביכול יש חוזה בין ישראל לקב"ה – שהיא תמיד תנצח באופן מוחלט וללא שום תקלות ובכל מלחמה.
אלה דברי הבל ורעות רוח. תקלות ומחדלים היו ויהיו בכל מלחמותינו. אבל שום החלטה אזרחית וצבאית במלחמה האחרונה אינה נופלת תחת הקטגוריה הדמגוגית של "הכול שפיט!" – לא הכול שפיט, ואני לא רוצה שמי שמופקד על ביטחוני יצטרך לשקול מלכתחילה כל צעד אסטראטגי וטקטי שלו מתוך שיקולים משפטיים הנוגעים לגורלו האישי; וכי כל שיקול-דעת ופעולה שלא הביאו ל"ניצחון" מוחלט – יעמידו את המופקדים על ביטחוננו בפני ועדת חקירה משפטית! זה טירוף מערכות!
תגידו, למה לא קמה זעקה משפטית על הפעולה האחרונה של חיל האוויר בסוריה? האם העובדה שהיא הצליחה – מנקה אותה מכל ההיבטים הלא-חוקיים של פעולה מלחמתית בארץ אחרת שיכלה להביא לפריצת מלחמה חמורה ממלחמת לבנון השנייה!
לא. אסור לשפוט על פי התוצאה, מה עוד שלפעמים, לא במקרה דנן – "מנוולים" משיגים תוצאות טובות ואילו אנשים "ישרים" מוליכים אותנו לגיהינום!
אהוד בן עזר
* * *
התראה
בקרוב, בסוף חודש אוקטובר, יֵצא המכתב העיתי "חדשות בן עזר" לפגרה קצרה וזאת עקב היבול הטוב שהיה השנה בפרדס שבו צייר נחום גוטמן את הזונה הערבייה הערומה מזדווגת עם האריה הצעיר שטרף בגן החיות בפריס את ביאטריצ'ה. זמן הפגרה ינוצל לשידרוג מקיף ולשיפוץ יסודי של מערכת המחשבים של המערכת וגם לניקוי צינורות המשלוח האינטרנטיים ולבדק התמסורת האלקטרונית הסודית התלוייה בלוויינים, ובאיצטגנינים הספרדיים.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,591 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
286 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל