חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 287

תל אביב, יום שני, ג' בחשון תשס"ח, 15 באוקטובר 2007

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון:

רוני גרוס: שלכת, סתיו (שירים).

דוד מלמד: היכן היה הסיפור הקצר בתשס"ז [2006-7]?

יוסי גמזו: סְתָו יִשְֹרְאֵלִי.

ד"ר גיא בכור: א. חד-מיניים וישראל – ואחמדינג'אד שהלך ביניהם לאיבוד.

ב. כבסיס לוועידת אנאפוליס: הפלסטינים חייבים להתנצל על שבע שנות פיגועים!

ס. נידח: אחיזת העיניים של מוזיאון תל אביב. / וגם על קטלוג ציונה תג'ר (האם ביאליק אהב גברים?)

ברוך תירוש: מכתב לח"כ נדיה חילו על "השפלת" בנותיה בנתב"ג.

פולמוס הקוראן: ידידיה יצחקי: נראה לי שהנושא מוצה.

משה גרנות: מרקם אירוני, על ספרה של שפרה הורן, "הימנון לשמחה".

"קול קורא" לשרת החינוך יולי תמיר.

בר רפאלי – רוב מהומה על לא מאומה.

שר האוצר פנחס ספיר ז"ל יוּצא מקברו ויועמד בפני חקירה פלילית תחת אזהרה וכל הסיכויים שיורשע ועצמותיו תועברנה מכ"ס לשב"ס.

יהודית מליק-שירן: שביתת המורים – על מה המחלוקת?

ישראל זמיר: הג'לוב, מתוך קובץ סיפורים בהכנה "ערבה בוכייה".

אשר רייך: "ראשון  החוזרים? לא היה ולא נברא אלא במוחך הקודח!"

אהוד בן עזר: על "הסיפור האמיתי, החטיבה [14] שנשכבה על הגדר":

"קיטש מבויים עם המוות, סרט פסוידו-דוקומנטארי פוליטי."

רוני גרוס / שני שירים

שַׁלֶּכֶת

עָצוּב לִרְאוֹת עֵצִים אֲשֶׁר אִבְּדוּ אֶת יַרְקוּתָם

שֶׁעֲלֵיהֶם נָשְׁרוּ אֶחָד אֶחָד בְּבוֹא עִתָּם.

כִּי זֶה מַחֲזוֹר הַטֶּבַע:

הוּא גַּם מַשִּׁיר עָלִים וְגַם מֵרִים חָצָב,

וְכָךְ יוֹדְעִים שֶׁקַּיִץ תַּם וּבָא הַסְּתָו,

וְשִׁבְעָתַיִם בַּחֲזֶה לִבֵּנוּ יֶעֱצַב

יוֹדֵעַ הוּא שֶׁהֶעָלֶה אֲשֶׁר נָשַׁר בְּטֶרֶם סָב,

אֶל הֶעָנָף יוֹתֵר אֵינֶנּוּ שָׁב.

אַךְ מִי אֲשֶׁר זוֹרֵם הַטֶּבַע בְּעוֹרְקָיו,

לֹא יֵעָצֵב יוֹתֵר מִדַּי עִם בּוֹא הַסְּתָו.

כִּי זֶה מוּבָן שֶׁשּׁוּב יַגִּיעַ הָאָבִיב

וְיֶרֶק-הָעַלְוָה יָנֵץ שׁוּב מִסָּבִיב.

סְתָו

יְרַק עָלָיו שֶׁל הֶחָצָב

וּסְגֹל סִתְוָנִיּוֹת,

הֵם מְבַשְּׂרִים שֶׁבָּא הַסְּתָו

עִם שְׁלַל הַצִּפִּיּוֹת.

הַחֲסִידוֹת הַנּוֹדְדוֹת

מֵעַל בִּקְעַת כִּנְרוֹת,

הֵן מְבַשְּׂרוֹת שֶׁקַּיִץ תָּם

וּסְתָו בַּחֲצֵרוֹת.

הַנַּרְקִיסִים הַמְּכַסִּים

אֶת פְּנֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,

שׁוֹלְחִים אוֹתָנוּ לְהָכִין

מְעִיל וּמִטְרִיּוֹת.

כְּבָר סְתָו, כְּבָר סְתָו, הַקַּיִץ תַּם.

הֵגִיף תְּרִיסִים, עֵינָיו עָצַם.

אֵין אַרְטִיק קַר רַק שׁוֹקוֹ חַם,

כְּבָר לֹא הוֹלְכִים לִשְׂפַת הַיָּם.

דוד מלמד

היכן היה הסיפור הקצר בתשס"ז [2006-7]?

מול פריחתם של השירים והמשוררים בכתבי-העת לשירה, עומד הסיפור הקצר בוש ונכלם.

הז'אנר, שהורתו ליד אוהלי השבטים ומסביב למדורות, הז'אנר הספרותי שהיה אמור להתאים יותר מכל לקצב החיים במאה ה-21, מסתפק בקרן-זווית שמוקצית לו במוספי החגים של העיתונים היומיים ובאי-אלה כתבי-עת מתחשבים ורחבי-לב, והוא כובש את פניו בקרקע.

לשירה עושים פסטיבלים, מארגנים קברטים, קוראים ומקריאים, ויש גם פסטיבלים למספרי סיפורים שבהם ידוענים מספרים סיפורים מבדרים, זכר לצ'יזבטים מסביב למדורות של פעם. אבל היכן הוא הפסטיבל שבו יקריאו סיפורים קצרצרים או קטעים מסיפורים שמוצאם מתחום הספרות היפה?

הסיפור הקצר הפך בשנים האחרונות לבן-חורג בסדר העדיפויות של הוצאות הספרים. טוענים שהוא לא מסחרי, לא מבוקש, ולא בראש מעייניו של הקורא המודרני. כל מאפייניו הספרותיים של הסיפור הקצר: חדות התיאור, אמנות העיצוב, סוד התימצות, יסוד ההפתעה – כל אלה אינם עומדים למחברי הסיפורים הקצרים החשים כמו בעלי מקצוע שעבר זמנו וכאילו הם עוסקים במלאכה ספרותית נחותה, שאין בה עניין לציבור.

גם בספרי העיון הדנים ביצירה הספרותית נדחק הסיפור הקצר לשוליים כבר לפני שנים רבות. לאה גולדברג פותחת את המבוא לספרה "אמנות הסיפור" (1967) בטיעון: "בספרים עיוניים העוסקים בספרות הוקצה אך מקום מיצער לסיפור הקצר... הכותבים על הסיפור נוגעים בו, על פי הרוב, באגב אורחא..."

ההיגיון הפשוט שאמר כי בעידן העכשווי קצר-הרוח ודחוק-הזמן, יעדיפו הקוראים לקרוא סיפורים קצרים ולאו-דווקא ספרים עבי-כרס – גם הוא התבדה. מי שהחמיא לסיפוריהם של צ'כוב, מופאסאן, מוהם, או' הנרי, סארויאן וגוגול, ומי שהמליץ על סיפוריהם של סופרים ישראליים לא-מעטים ולא-גרועים, נתקל בדרך-כלל בשאלה המולי"ת המעשית: ומתי נמצא בפעם האחרונה קובץ סיפורים קצרים ברשימת רבי המכר בארץ?

קשה להיזכר, בפרט לא לגבי שנת תשס"ז.

לכן ראויה לשבח כל הוצאת-ספרים החוזרת להוציא-לאור קובצי סיפורים קצרים של מחברים ישראלים, למרות ה"סיכון" הכלכלי שבדבר. נותר רק לקוות שקובצי הסיפורים היוצאים-לאור פה-ושם, אף שרבים מהם במימון עצמי, מלא או חלקי, של המחברים, הם מסימני תחייתו המחודשת של ז'אנר אהוד זה, ויתכן כי היה מוקדם להספידו.

שנת תשס"ז הניבה קובצי סיפורים קצרים, מקוריים ומתורגמים, בהוצאות-ספרים שונות. כך למשל "10 סיפורים" של ארנסט המינגווי הקלאסיקן, חתן פרס נובל לספרות, "סיפורי הארץ המתוקה" של א"ל דוקטורוב, סופר אמריקאי מרתק, ואחרים. ומשלנו: "המקום הריק" של יהודית הנדל הוותיקה, "לא רחוק ממרכז העיר" המחודש של אורלי קסטל-בלום, וגם משהו יוצא-דופן: "ילד של סתיו", מסיפוריו של שלום אש הנשכח, מתורגמים מאידיש לעברית בידי לאה איילון.

אפשר, כמובן, לבקר את קובצי הסיפורים שהופיעו בשנה זו כבשנים קודמות, לאזכר את הקלישאה, הנכונה כמעט-תמיד, שאין אחידות ברמת הסיפורים, אפשר להעדיף סיפור אחד ולהתאכזב מסיפור אחר, אך כל אלה אינם מפחיתים מן הגעגוע שחשים רבים לז'אנר הישן והטוב הזה, ואין להתבייש במידת ההנאה שגרמו השנה קובצי-סיפורים רבים לאוהבי הז'אנר.

נכון, אסור לעשות אידיאליזציה של ז'אנר זה. לא אחת ניתן להיתקל בסיפורים שרמתם ירודה או שקשה להבין "מה הייתה כוונת המשורר". כנראה נכונה האימרה המיוחסת לוויליאם סארויאן: "סופרים רבים שכחו שמטרתו של הסיפור היא פשוט לספר סיפור."

לעיתים גם קשה להבין מדוע הגיע לדפוס סיפור מסויים או על מה ולמה החליט חבר שופטים להעניק פרס בתחרות סיפורים דווקא לסיפור זה ולא אחר.

אך קובצי-הסיפורים החוזרים בהדרגה אל המפה הספרותית והמולי"ת בארץ, מעניקים לאוהבי הסיפור הקצר רגעים של הנאת-קריאה כפשוטה, כולל הזכות להחליט כמה זמן יקדישו לקריאה בערב אחד, אילו סיפורים יקראו, ומה יבחרו לקרוא קודם, ולאו-דווקא לפי סדר הופעתם של הסיפורים בקובץ. אולי ספרים אלה הם סנוניות ראשונות המבשרות את שובו של אביב חדש לז'אנר ותיק זה?

ובהקשר זה אי-אפשר שלא להיזכר במסה הקצרה והממוקדת על הסיפור הקצר שכתבה הסופרת והמסאית שולמית הראבן ז"ל בשנת 1993:

 "הסיפור הקצר הוא אולי הצורה המקצועית ביותר של כתיבה, כתיבה כאמנות, מפני שהכי קשה לרמות בו, הכי קשה להשתמש בכל הטריקים, או לעשות את השגיאות שאפשר להחביא בתוך פרוזה רומאנית" – כותבת שולמית הראבן, ומוסיפה – "הסיפור הקצר יכול להיות שיא של מלאכת הכתיבה, מפני שהוא מעורר את כל הבעיות הקשורות בכתיבה, לפעמים הרבה יותר מהרומאן."

אין פלא שגם ר' מנחם-מנדל מקוצק אמר לפי המיוחס לו: "כל ימי רציתי לכתוב ספר בן עמוד אחד". השאלה היא מה היה אומר אם היה חי בישראל בשנת תשס"ז.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון", 12.10.07

"ספרא" – בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל

הזמנה להשקת קובץ הסיפורים

"קרנטינה בקונסטנצה" מאת משה גרנות

חתן פרס אקו"ם על יצירה שהוגשה בעילום שם, 2007

האירוע יתקיים הערב, יום ב', ג' בחשון, תשס"ח (15.10.2007) בשעה 20.00

 ב"בית ראשונים", רח' גורדון 24, גבעתיים. חנייה חופשית בצידי המדרכות.

על סדר היום: התכנסות וכיבוד קל. פתיחה (והנחיית הערב): המשורר יעקב ברזילי. קטע מוזיקלי: תלמידי המגמה למוסיקה מבי"ס תלמה ילין. דברים: ד"ר חיים נגיד, פרופ' חנה יעוז, מר אהוד בן עזר, פרופ' דן מלר. שיחה עם מחבר הספר

הכניסה חופשית

* * *

יוסי גמזו

סְתָו יִשְֹרְאֵלִי

שַד הַיָּרֵחַ מֵגִיחַ מִבֵּין חֲרַכֵּי

כְּתֹנֶת לֵילָהּ הַשְּחוֹרָה, הַפְּרוּמָה שֶל צַמֶּרֶת הַפִיקוּס,

אֶרֶג טָווּי רִשְרוּשִים וּצְלָלִים. הָאֲוִיר מְקֻטָּר

בֹּשֶֹם יַסְמִין וּמִינְתָּה וְלַנְטָנָה. הַטַּל מְתַחְמֵן

עִסְקוֹת יַהֲלוֹמִים הַמֻּבְרָחִים אֵלָיו מֵאוֹר

קְרִיצוֹת הַכּוֹכָבִים יְרַקְרַקּוֹת הַקּוֹנְסְפִּירַצְיָה

וּכְבָר הַפַּרְדֵּסִים, כְּמוֹ פַּרְפוּמֶרְיָה עֲנָקִית

שֶל חֹשֶךְ וּפִתּוּי שֶבֵּין חֲמַצְמַצּוּת לְמֶתֶק

הוֹפְכִים בְּמִין אַלְכִּימְיָה אֶת סְחַרְחֹרֶת הַפְּרִיחָה

לַדֶּלֶק הַנִּצְחִי שֶל הַשִּירָה – לְגַעֲגוּעַ.

כָּל צִפֳּרֵי הַסְּבִיבָה נִשְתַּתְּקוּ וְאֵינָן

שָרוֹת כָּעֵת בַּדּוּמִיָּה הַזֹּאת, הַפִילְהַרְמוֹנִית

מִלְּבַד הַחֲשָאִית שֶבְּכֻלָּן, צִפּוֹר-הַנֶּפֶש

שֶלֹּא לָמְדָה סוֹלְפֶג' אֲבָל שִקְטָהּ הוּא מַדְרִיגָל.

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה מֶתַח אִלֵּם צִפִּיָּה בַּלִּפְנֵי הַזֶּה, טֶרֶם

תָּחֵלְנָה פִּתְאֹם תִּזְמוֹרוֹת הַסַּגְרִיר לְכַוְנֵן אֶת כְּלֵיהֶן

בְּבָאס שִעוּלָיו הַצָּרוּד שֶל הָרַעַם,

בִּצְלִיל הַפִּיצִיקָטוֹ שֶל הַגֶּשֶם בִּזְגוּגִית

שִמְשוֹת הַחַלּוֹנוֹת, בַּחֲצוֹצְרוֹת סוּפוֹת הַחֹרֶף,

בִּסְאוֹן תֻּפֵּי הַטִּימְפָּנִי הַחַד שֶל הַבָּרָד.

בֵּינְתַּיִם זֶה פּוּס, זוֹ מַלְכוּת הָעוֹדלֹא הַדְּרוּכָה, הָאוֹרֶבֶת

עַל קְצוֹת בְּהוֹנוֹת הַצִּתּוּת הַמַּמְתִּין לַהֶמְשֵךְ שֶיָּבוֹא.

בְּרוֹשִים הַנָּעִים לוּלָבִית לְהֶמְיַת

פִּרְקֵי הַחַזָּנוּת הַמִּצְטַמְרֶרֶת שֶל הָרוּחַ

שָבִים וּמַזְכִּירִים לִי אֶת הַזֵּידֶע בְּשָעָה

שֶשָּח הָיָה וּמִזְדַּקֵּף לְקֶצֶב מִלְּעֵילֶיהָ

שֶל תְּפִלָּתוֹ, רָזֶה כָּזֶה, עֵינַיִם עֲצוּבוֹת

כְּמוֹ שְתֵּי שַגְרִירֻיּוֹת שֶל סְתָו אַחֵר, צְלוּף פָּרָנוֹיוֹת

שֶל פִּינְסְק, שֶל אֲבָנִים זְרוּקוֹת עַל יְלָדִים זִ'ידְלָאקִים

חִוְּרִים, מְעֻנְבְּלֵי קְנוֹקְנוֹת פֵּאוֹת מְסֻלְסָלוֹת.

כָּאן זֶה אַחֶרֶת, זְהַב צָהֳרַיִם שֶל סְתָו לֹא סְתָוִי

מַשְאִיל בְּלָכִיש אֶת גּוֹנֵי פַּז דִּבְשוֹ לְכַרְמֵי עִנְבֵי תּוֹמְפְּסוֹן

בְּעוֹד סִתְוָנִית הַיּוֹרֶה בְּסָגֹל וְלָבָן

חוֹגֶגֶת בַּבַּנְיָאס אֶת כָּל חֻצְפּוֹתָיו הָעַזּוֹת שֶל הַחֵן.

בְּיַעַר יְהוּדִיָּה תְצוּגַת אָפְנַת הַסְּתָו

פּוֹשֶטֶת בִּסְטְרִיפְּטִיז בִּלְתִּי נִשְכָּח אֶת עַלְווֹתֶיהָ

שֶל הָאֵלָה וְחֹם מַחְמְאוֹתֶיהָ שֶל הַשֶּמֶש

מַסְמִיק אֶת לְחָיֵי הַתַּפּוּחִים בְּעֵין זִיוָן.

הַחֲסִידוֹת עָפוֹת מִכָּאן עַד הָאָבִיב הַבָּא

וְהַחַמְצָן צָלוּל כָּאן כְּמֵימָיו שֶל תֵּל-אֶל-קָאדִי

וּכְמוֹ בִּינַת הַנּוֹף. כָּל נְשִימָה הִיא מֶטֶר רָץ

שֶל מֶשִי דַק, קָרִיר, שֶהָרֵאוֹת חָבוֹת תּוֹדָה לוֹ.

אֲנִי, שֶלֹּא נִגְמַלְתִּי מֵעוֹלָם מִן הָעִשּוּן

כִּי לֹא עִשַּנְתִּי מֵעוֹלָם, וְלֹא סָבָאתִי כֹּהַל,

מוֹדֶה שֶלְּעוֹלָם לֹא אֶגָּמֵל מִשִּכְרוֹנוֹ

שֶל יֵין הַסְּתָו הַזֶּה שֶכָּל תִּשְרֵי כְּמוֹ מְבֻקְבָּק בּוֹ

בַּזֹּךְ הַזֶּה, בָּרֹךְ הַזֶּה, בְּטַעַם פְּרִי אָפִיל

שֶהוּא אוֹתָהּ עוּגַת מַדְלֶן

שֶלִּי, שֶלְּךָ, שֶלָּנוּ.

ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים

א. חד-מיניים וישראל – ואחמדינג'אד שהלך ביניהם לאיבוד

אם השינאה לישראל היא המחברת בין השמאל העולמי לאסלאם הרדיקלי, עניין החד-מיניים מפריד ביניהם. ולמלכודת הזו בדיוק נפל אחמדינג'אד. אתמול [10.10] תיקנו את דבריו: "יש הומואים באיראן, אבל לא כל כך הרבה כמו בארצות הברית." ומה אומר על אחמדינג'אד המנהיג האמיתי של איראן?

כיוון שהוא כה לכוד בעולמו הצר, ואינו מכיר כלל את הניואנסים המערביים, נפל אחמדינג'אד למלכודת שהוטמנה לו בארצות הברית, ובעיניים פקוחות. הוא אפילו לא הבין איזה נזק היסטורי גרם.

מהו הדבק היחיד, המחבר את השמאל האירופי והאמריקני דווקא אל האסלאם הרדיקלי ולאיראן? הרי אלה לכאורה ניגודים כה בולטים? איך יכלו הג'יהאדיסטיים לצעוד יחד עם פעילי שמאל מערביים עגולי משקפיים במצעד אחד בוועידת "זכויות האדם" המקוללת בעיר דרבן שבדרום אפריקה בשנת 2001?

הדבר היחיד המחבר ביניהם הוא השינאה היוקדת לישראל, הרצון לחסלה, ואפילו אנטישמיות.

זו הסיבה שדווקא אוניברסיטת קולומביה הליברלית (בארצות הברית ליברל = שמאלן), שבה פרופ' אדוארד סעיד היה גורו גדול, (בלי קשר שמבחינה מחקרית כל מפעל חייו האנטי-אוריינטליסטי הוא בלתי אקדמי) התמוגגו מן העובדה שנשיא איראן האנטישמי, האנטי ישראלי, עוין זכויות האדם, הגיע לנאום בפניהם.

החיבור האנטי-ישראלי עבד, כמו תמיד, והם נהנו לשמוע את התקפותיו על ישראל חסרת הלגיטימציה, שאין לה זכות קיום, וכך הלאה. הוא מבטא בקול רם את מה שהם חושבים בסתר.

אלא שאז הגיעה המלכודת, בנוגע לחד-מיניים (הומוסקסואלים) באיראן, מדינה שמוציאה להורג חד מיניים או כולאת אותם. במקרים רבים אף מחייבים גברים חד-מיניים להפוך לנשים, ממש כך, כתנאי לשחרור.

"באיראן אין חד-מיניים," אמר אחמדינג'אד. הקהל פרץ בצחוק מריר, ושביעות רצונו קפא.

באותה שנייה לא רק אחמדינג'אד ואיראן איבדו את השמאל העולמי, אלא נותק באבחה אחת הקשר ההיסטורי.

בשמאל הזה עניין החד-מיניים הוא קדוש, ומי שיוצא נגדו חסר זכות קיום. החשיבות של עניין החד-מיניים גדולה אף יותר משנאת ישראל.

שינאת ישראל היא הדבק. החד-מיניות הוא המפריד בין האסלאם הפוליטי לשמאל הרדיקלי. ואחמדינג'אד ביתק את הקשר, וגרם לאיראן לאבד את גדולי תומכיה במערב. תמיכה בישראל – נתפסת כמאפיין מובהק של הימין. תמיכה בעניין החד-מיני – נתפסת כמאפיין מובהק של השמאל המערבי. (אם זה כך, כהערת אגב, הסברה הישראלית חייבת להשתמש יותר בעניין החד-מיני במערב, וזה אינטרס ישראלי שחלק מן הארגונים החד-מיניים במערב יתקרבו ויזדהו עם ישראל. כך ניתן לשבור הגדרות פוליטיות ומיצובים פוליטיים מסורתיים).

רק כאשר חזר לטהראן הוסבר לאחמדינג'אד מה עולל לחיבור החשוב כל כך בין השמאל העולמי מעניק-הלגיטימציה לאסלאם הפוליטי הנזקק-ללגיטימציה. ואכן, לאחר מחשבה מרובה נמצא המוצא המעט דחוק. באיראן הבינו שחייבים לטשטש את רושם דבריו של הנשיא, ואתמול [10.10] יצאה הבהרה רשמית ובה נאמר כי הנשיא לא אמר שאין הומואים באיראן, אלא שאין "כל כך הרבה כמו בארצות הברית." אהה.

באיראן האינטלקטואלית לא רק שמבינים איזה נזק מעולל להם אחמדינג'אד בעולם המערבי, אלא שהם אף מתביישים בו, ואם כך הוא הדבר, כבר כתבתי שמבחינת ישראל אחמדינג'אד הוא נכס שאין שני לו. הוא פשוט אומר את מה שהאיראנים האחרים חושבים, וכך חושף אותם ואת כוונותיהם. אחמדינג'אד עושה עבור ההסברה הישראלית יותר מכל העובדים בה גם יחד.

אתמול [10.10] חלה התפתחות מעניינת, כאשר המנהיג הרוחני של איראן, האייתאללה עלי ח'מנאי, יורשו של ח'ומייני, יצא במרומז נגד אחמדינג'אד. בלי ח'מנאי אחמדינג'אד אבוד בבחירות לנשיאות הצפויות בשנה הבאה, ובאיראן המנהיג הרוחני הוא החשוב מכולם. הוא מעל לפוליטיקה ומעל למדינה.

שלא יהיו אשליות: ח'מנאי עדיין תומך באחמדיג'אד, בוודאי פומבית, אך בדבריו אתמול הוא גרם למבוכה לנשיא האיראני, סוג של עלבון. ח'מנאי נפגש עם סטודנטים והודיע להם כי הוא תומך בביקורת הסטודנטים, שהפגינו ביום שני באוניברסיטת טהראן נגד אחמדינג'אד, "שכן זכותם לחופש דיבור." כזכור טענו הסטודנטים כי נמנע מהם להיפגש עם אחמדינג'אד, שכן יש להם שאלות ביקורתיות כלפיו. "לסטודנטים שלנו אין מה להצטדק כדי להעלות שאלות, בעיות ודרישות," אמר. "זו זכותם." כזכור, קראו הסטודנטים "מוות לדיקטאטור" כנגד אחמדינג'אד, שהגיע לביקור שם.

ח'מנאי פיקח, והוא יודע טוב מאוד שמהפכות באיראן מתחילות באוניברסיטה. מי כמוהו יודע, הרי גם המהפכה הח'ומייניסטית נולדה, בין היתר, באוניברסיטת טהראן.

ח'מנאי הוסיף: "אם אמרתי מדי פעם שאסור שתהיה אופוזיציה לבכירי המדינה, אין משמעות הדבר שאין למתוח עליהם ביקורת, והדבר חל גם על מנהיגות המדינה." עוד הוסיף ח'מנאי, "אני תמכתי בממשלות (קודמות) ואני תומך גם בממשלה הזו, אך שוב, אין משמעו הדבר שאני תומך בכל מה שהיא עושה.

דבריו של "מקור הסמכות" (מרג'ע תקליד) ח'מנאי אמורים לחזק את הסטודנטים הרפורמיסטיים, ולבלום מעט את אחמדינג'אד האולטרה-שמרני. אני מאמין שהם מבינים זאת. דבריו צריכים לדרבן אותם עכשיו ללחוץ עוד יותר – ולא להרפות. בעידן מהפיכת המידע, האינטרנט והבלוגים, למאבק שלהם יש סיכוי לא רע. סיכוי לשנות את גורלם, את גורל איראן ואת עתיד המזרח התיכון כולו, לא פחות מכך.

11.10.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ב. כבסיס לועידת אנאפוליס: הפלסטינים חייבים להתנצל על שבע שנות פיגועים!

ישראל חייבת לדרוש אקט סימבולי, אך חשוב ביותר מאבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, בכיר תנועת פתח: הפלסטינים צריכים להביע התנצלות פומבית על ההרג ההמוני שביצעו אצלנו, וזאת כבסיס ההיסטורי עליו תכונס ועידת אנאפוליס. מדוע וכיצד?

האם ועידת אנאפוליס יכולה להביא תועלת במשהו? האם ניתן לנצל את תשומת הלב העולמית כדי להתקדם בצעד אחד קטן, אך עצום במשמעויות הסימבוליות שלו, ובכך תיכנס הוועידה להיסטוריה?

התשובה חיובית.

ב-13 במרץ 1997, לאחר ששבע בנות ישראליות נרצחו באי השלום בנהריים, בגבול בין ישראל לבין ממלכת ירדן, הגיע המלך חוסין, המונארך הירדני בכבודו ובעצמו, לבית המשפחות בבית שמש. שם כרע על ברכיו לפני בני המשפחה וביקש את מחילתן, על שחייל ירדני הרג את בנותיהן.

הוא, מלך ירדן, הצאצא ה-42 של הנביא מוחמד בעצמו, הבדואי הגאה שכבודו הוא החשוב לו ביותר, בן למשפחה ששמרה על המקומות הקדושים במכה ומדינה במשך מאות שנים, כורע ברך בפני משפחות יהודיות בבית שמש. חסר תקדים!

כמה כבוד היה בצעד הצנוע הזה, וכמה אופייני לחוסין! ביקרתי כמה פעמים בארמונות המלכותיים בעמאן, ררדאן ובסמאן, ובחצר הקבורה של בני המשפחה המלכותית שם. לרובם מאוזוליאום על קברם, פאר והדר. קברו של המלך חוסין הוא הצנוע שבהם, בקושי ניתן להבחין בו, ועם זאת הוא הבולט מכולם! מי שיוצא משם זוכר בעיקר את חלקת הקבר הזה. הצניעות שהיא ההדר האמיתי.

היתה זו יוזמה אמיצה ובודדת בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, שברובו אין בו אמפטיה או חרטה לגבי הצד השני. התרגלנו שכאשר רוצחים יהודים, מחלקים סוכריות בעזה או ברמאללה.

שבע שנים איומות עברנו לאחר שהצד השני פתח באנתיפאדה רצחנית כלפינו. שבע שנים שלא היו כמותן מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר אזרחים נרצחו באכזריות על ידי מתאבדים ללא הבחנה. ילדים, נשים, זקנים וגברים. העיקר להרוג כמה שיותר יהודים, באופן מכוון, מרושע, שונא.

לא היתה זו סתם פעולת טרור. היתה זו הפחדה רבתי, ניסיון להבריח מכאן את היהודים, ובעצם סוג של רצח עם. אלא שלא ההיסטוריה שפטה את המעשה הברברי הזה, לא אומות העולם, לא בית הדין בהאג ואפילו לא אנחנו. רוב הפיגועים הללו נעשו על ידי אירגונו של אבו מאזן, פתח, שאיתו אמורים לשבת לוועידה בחודש הבא.

ישראל חייבת לדרוש אקט סימבולי אך חשוב ביותר מאבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, בכיר תנועת פתח: הפלסטינים צריכים להביע התנצלות פומבית על ההרג ההמוני שביצעו כאן, כבסיס עליו תקום הועידה הזו.

נכון, יהיו שיטענו כי מדובר בכיבוש ישראלי, ובהרוגים פלסטינים העולים במספרם על הישראלים. אך יש הבדל גדול. כאן נרצחו באופן מכוון אזרחים תמימים, על לא עוול בכפם ובשינאה יוקדת. הם נרצחו בחומר נפץ פלסטי קטלני, מלווה במסמרים ובחומצה, ברחוב, באוטובוסים ובמסעדות, משום שהם יהודים. ובאשר לכיבוש, ישראל והפלסטינים נמצאו ממילא במסלול מדיני. לא היתה שום סיבה לפתוח בפעולה הרצחנית הזו.

מבחינת ישראל – זה חייב להיות תנאי. במזרח התיכון, חייבים לזכור, מי שאינו מכבד את עצמו אינו ראוי שאחרים יכבדו אותו. אם ישראל הולכת לוועידה כזו כאילו לא קרה כאן כלום, הרי שזה עידוד לפתוח בעתיד שוב באנתיפאדה חדשה, שכן ממילא לאחר מכן, ישראל שוב תלך לוועידת שלום, ושוב אנתיפאדה ושוב... משמעות הדבר שלישראלים האלה, אין כבוד עצמי עליו הם עומדים. הכול אצלם זה נדל"ן, עסקים, חוזים.

ההתנצלות ההכרחית הזו תעניק לתהליך כולו כבוד, פרספקטיבה, מרחב היסטורי, משמעות – ותקווה.

המזרח התיכון הוא איזור של סמלים וסימבולים, החשובים יותר מן המעשים. התנצלות פומבית כזו חשובה להכרה הפלסטינית כי הם ביצעו טעות היסטורית, שפגעה בהם יותר מאשר בישראלים. הם נתפסים כיום כברברים, כאשר העולם נטש למעשה את מרבית תמיכה בהם, דווקא בשל רשעות הפיגועים.

אם תדרוש זאת ישראל, היא מחזקת אצל העולם הערבי את ההכרה שהיא כאן, יש לה כבוד, והיא עומדת עליו. זוהי דרישה חיונית, שאסור לוותר עליה.

יהיה זה גם מבחן לרצינות כוונותיו של אבו מאזן. אם הוא מצטער על הפיגועים המזוויעים, לא צריכה להיות לו בעייה להתנצל. אם אין הוא מצטער, אז עם מי אנו הולכים לוועידה?

גם לעולם הערבי התנצלות כזו חיונית, שכן מכת המתאבדים נדדה עכשיו לעולם הערבי עצמו, מבגדאד ועד לצפון אפריקה. כדי לסגור תופעה או להגביל אותה, סימבוליקה כזו מצד מי שהפעיל אותה, חיונית. המזרח התיכון יקבל זאת בהבנה ובהקלה לא בגלל ישראל, בגללו עצמו.

מי יודע, אולי בעקבות מחווה פלסטינית כזו של כבוד, יחזור חלק מן האמון של הישראלים בתהליך המדיני, כאשר רוב מוחלט של הישראלים אינם מאמינים עוד, לא לתהליך ולא למבצעיו.

גם מבחינת הפלסטינים זו אמורה להיות מחווה של כבוד עצמי ואפילו רווח. הג'סטה של המלך חוסין להתנצל על רצח ישראלים נתפסה כמחוות כבוד עצמי הן בירדן והן בישראל. היא נכנסה להיסטוריה החשוכה של הסכסוך והאירה אותה במעט. הפלסטינים, שעשו הכל כדי לאבד כל תמיכה ברחבי העולם, יכולים להחזיר לעצמם מעט מוניטין, אם יפעלו כך. איך אומר הפתגם הפלסטיני: "אילי ביחתרם אלנאס, ביחתרם חאלו," דהיינו, מי שמכבד את הבריות, מכבד את עצמו.

לא חשבון נפש נדרש כאן מן הפלסטינים, אלא סידור המחשבות שלהם, לאן הם שואפים להגיע, לאחר שכל המגדירים שלהם נכנסו לסחרור. לא רק למען ישראל הם יביעו את ההתנצלות הזו, למען עצמם ועתידם.

האם ימצא העוז במנהיגות הישראלית לדרוש את ההתנצלות הזו, המגיעה לנו? והאם תימצא הגדולה אצל הצד הפלסטיני לעשות כן, ולהשאיר רישום היסטורי לוועידה שספק אם מישהו יזכור אותה לימים?

לצערי, אני מסופק.

13.10.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

פלסטינים או פלשתינאים?

אהוד, שלום!

בקשה לי אליך: במאמרים שלי לשמור על הכיתוב הנכון, פלשתינאים, ולא כדרך השמאל הקיצוני שמסיבותיו הפוליטיות כותב "פלסטינים".

תודה,

אורי הייטנר

לאורי הייטנר שלום, 

אני נוהג, בעקבות פרופ' שמעון שמיר (שאת מחקרו בנושא ציטטתי באחד הגיליונות הקודמים במלואו) – לכתוב פלשתינה ופלשתינאים, כולל גם אותנו מלפני ארבעים ושמונה, כי זה היה שמה של ארץ ישראל. ואילו פלסטין ופלסטינים אני שומר לפלסטינים, שכך הם קוראים ליישות שלהם, ובצדק. ואני חושב שבהחלט צריך כך לקרוא להם כדי להבדיל אותם מפלשתינה שלנו ולהדגיש את זרותם ההיסטורית לשם העתיק. 

אהוד

אורי הייטנר: התפיסה שלי שונה. אחרי מרד בר כוכבא, כחלק מגזירות אדריאנוס, ניסתה האימפריה הרומית למחוק כל זיקה יהודית לא"י. בין השאר שינתה את שמה של ירושלים לאליה קפיטולינה ואת ארץ ישראל לפלשתינה, על שם הפלישתים. ארץ הפלישתים. הביטוי פלשתין מעיד על כוונת הזדון למחוק את הזיקה היהודית לא"י. השם פלסטין – כביכול מעיד על ישות בפני עצמה, לא בהקשר של הניסיון למחוק את זהותנו. המאבק הוא בין ארץ ישראל לפלשתינה, וזה המאבק בין היהודים לבין הפלשתינאים על הארץ.

אהוד בן עזר: בכך אתה מצטרף למדיניות של עיתון "הארץ" המשתמש בבעיקר במונח פלשתינאים כדי להדגיש את זכותם על פלשתינה ולא את היותם פלסטינים, שזוהי יישות מלאכותית וחדשה, זהו עם שמעולם לא היה קיים כלאום נפרד, ואשר חלקו הגדול נקבץ לפלשתינה ההיסטורית, כלומר לארץ-ישראל – מכל תפוצות ערב ומצרים. מכל מקום אכבד את בקשתך במאמריך אבל לדעתי זהו גול עצמי מצידך.

ארץ-ישראל ההיסטורית היתה ותישאר פלשתינה או פלשתינא, בלע"ז, ולעיתים גם בעברית ובספרות העברית, ואין לפלשתינה שום קשר להצהרת הבלעדיות של פלסטין והפלסטינים, השואפים להשמיד אותנו – אנחנו, שעד 1948 נולדנו כולנו בארץ-ישראל בתור פלשתינאים של "פלשתינה א"י" המנדאטורית. זה היה שמה הלועזי הרשמי ארצנו דאז, גם על בולי הדואר ובכל המסמכים הממשלתיים, כולל תעודות-הלידה שלנו מלפני 1948.

אהוד בן עזר

אחיזת עיניים במוזיאון תל אביב

וגם על קטלוג ציונה תג'ר

מוזיאון תל אביב מודיע בראש חוצות על תערוכה חדשה של אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון. מיוֹדענו שבמרתפי המוזיאון נמצא חלק ניכר משכיות החמדה של תור הזהב של הציור הארצישראלי, שאינן זוכות להיתלות על קירותיו, המלאים לעיתים קש וגבבא – הלכנו מלאי תקווה לראות את התערוכה, וכבר כמעט סחבנו אליה ימים אחדים קודם זוג חברים שהגיעו מירושלים, אשר לבסוף התאחרו להגיע והלכנו איתם לאכול ב"גיליס" על הנמל בתל אביב, וקיבלתי לחמניות קרות, תפוח אדמה אפוי קר שמלכתחילה היה רק מחומם, וקבב רומני שהיה לא בצורת קציצות קבב גדולות שמנות טעימות ועסיסיות ומתובלות בהרבה שום, אלא כעשרה קבבונים קטנים כגללים, יבשים, שאם הם עשויים בטעם רומני אז אני צ'אושסקו. שלא לדבר על כך שקירות האולם מתקלפים, שהרצפה, אדני החלונות והקירות מתחתם – מלוכלכים. ומאחר שהמסעדה מלאה בדרך כלל בגלל נוף הים המקסים הנשקף ממנה, וצריך להזמין מקומות מראש – נראה שבעליה אינם מודאגים גם אם אף סועד לא יבקר אצלם בשנית.

מילא. נחזור לתערוכה.

הגענו לאולם. ייאוש. השומרת הרוסייה אמרה לנו שבסוף כל האולמות והמדרגות יש ראובן. חלפנו על פני התמונות בקצב שבו אתם קוראים את המשפט הזה. עשרות תמונות של מיטב הציור הישראלי חסרות פרצוף וחסרות ייחוד – מרפי לביא בכניסה, האיש שהתעקש להיות צייר וגם נעשה גורו וככה קילקל גם לאחרים את דרך הציור הטבעית שלהם והירבה את השממה – דרך עשרות תמונות לא מעניינות וחסרות ייחוד דווקא בגלל הצורך לעשות רושם, (וככל שהן שונות יותר כך הן דומות יותר זו לזו) – וכלה בשתיים ענקיות של שני הכוהנים הגדולים, סטימצקי וזריצי, שגם במתנה לא הייתי מקבל אותן, אלא אם נמצא איזה טיפש שמיד יקנה אותן מידיי. אמנם, יש לזריצקי, לא כאן, תמונות מוקדמות בתקופה שצייר כמו בן אדם ולא ככהן הגדול של אחיזת העיניים. פשוט טימטמו דור ושני דורות של ציירים מקומיים, הפכו את הציור לקישקושיאדה, והעניקו פרנסה לצבא של מדריכות-אמנות פטפטניות, שמתיימרות "להסביר את הציור" באמצעות השטויות שבהן פיטמו אותן. צייר עצמאי כמו דוד שריר, למשל, הוא בבל יימצא בתערוכה של "אוספי המוזיאון"!

ואז מגיעים לקיר האחרון של "אוספי הציור הישראלי במוזיאון תל אביב" – גוטמן אחד, ציונה תג'ר אחד. ליטווינובסקי אחד. ראובן שניים, מהם אחד די בינוני, ועוד שלושה-ארבעה ציירים ותיקים המיוצגים גם הם בתמונת שמן אחת כל אחד, וזה הכול. בקיצור, ביזיון. טמטום והתנשאות. אין מה להביא תיירים, תלמידים או חברים. כל האוצרות המופלאים של הציור הארצישראלי נותרו במחסני המוזיאון, ממש כמו בימים שגוטמן וחבריו היו מלוגלגים ואילו "אופקים חדשים" כבשו את הטעם האמנותי של אחד הקהלים התרבותיים המטופשים ביותר בעולם (במידה מסויימת גם בספרות) – הקהל התל-אביבי.

כבר כמעט הצטערתי שבאתי ואז, כשיצאנו מהכניסה של התערוכה, עברנו ממול לתערוכת הצילומים בשחור-לבן של ורדי כהנא – ואיזו הפתעה! איזה כישרון! שלושה-ארבעה חדרים גדושים כולם בתמונות משפחתה הגדולה של הצלמת, וכל צילום מרתק יותר מקודמו כאשר המרשים ביותר מבחינה היסטורית הוא של של אימה של ורדי כהנא ושתי אחיותיה (הדודות של הצלמת), נשים מבוגרות מאוד כיום, צמודות זו לזו ועל זרועות שלושתן מיספרים עוקבים בכתובת קעקע שניתנו להן באושוויץ! ניתן היה לקרוא לצילום בשם "הניצחון על היטלר" ולהפיצו בכל העולם.

לוורדי כהנא יש משפחה מאוד גדולה, מאוד מפוזרת ורבגונית ומאוד מרתקת. חברון, צפת, הולנד, קיבוצים, ערים, צבא, והצאצאים רבים, עד לנכדים של בני ובנות דוד שלה; ודווקא בגלל הצילום בשחור-לבן, והיותם כולם אנשים לא מפורסמים, וכמובן בזכות כישרונה הצילומי המיוחד – הם נראים מוצלחים כל כך בצילומים. הם ממש מרתקים בפשטותם, בטבעיות שלהם, וסופו של דבר גם במעין סמליות מצטברת של פריסת משפחה רב-גונית אחת בתקופת זמן נתונה. שווה מאוד לבוא למוזיאון ולו רק לשמה של תערוכת צילומים מרתקת זו. זיכרו, המלצנו! לפני עשרות שנים כבש את העולם ואת הארץ ספרון צילומים בשם "משפחת האדם", (דה פמילי אוף מן), ומה שרואים אצל ורדית כהנא הוא לפחות באותה רמה, "משפחת כהנא", (דה פמילי אוף כהנא), וזה הרבה יותר מסתם אלבום של משפחה.

נו, ואי אפשר לצאת בלי לשטוף את העיניים בקצת ציור אמיתי, ותודה לאל ישנם שני אולמות של אוספים קבועים, אוסף מאייר ואוסף מיזנה-בלומנטל, ובהם התצוגה הקבועה הנהדרת של ציור לא-ישראלי, ששום מוזיאון בעולם לא היה מתבייש בה, אם כי יש עדיין מקום לתורמים נוספים. עבורי השיא הוא לעמוד מול ציורו הגדול והגבוה של לסר אורי (1861-1931) "נוף שוויץ ההולשטיינית" משנת 1908. אם יש ציור אחד בעולם שהייתי חולם לתלותו בביתי, זה הציור! הוא נתרם למוזיאון, בעוד המוזיאון שוכן בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד – על ידי התעשיין אריה שנקר בשנת 1944!

ואכן אני זוכר מילדותי, מגיל שמונה לערך, בא לתל אביב ועומד עם אבי בנימין ליד התמונה התלוייה במקום כבוד באמצע הקומה השנייה של המוזיאון, ואבי מביע את התפעלותו הרבה ממנה. טעמו בציור היה דומה למה שעתיד להיות טעמי שלי. העץ הכהה הנוטה קצת על רקע האגם הלבן, המאוד אירופי, לא מלוקק לא מתחנף ולא נועד להרשים אבל ממש מושלם. לימים קניתי בארבע מאות שקלים במכירה פומבית אצל גליבוב הדפס של איוב ורעיו בחתימתו המקורית של לסר אורי, והימצאותו בביתי ממלא אותי שמחה. למרבה הצער אין שום רפרודוקציה טובה של "נוף שוויץ ההולשטיינית", שזכויותיו מצויות ודאי בידי מוזיאון תל אביב, שרק הנפיק  בשעתו לציור גלוייה באיכות נמוכה מאוד.

וככה אנחנו שוטפים את העיניים במבחרים המעולים שבאולמות של שני האוספים, אוסף מאייר ואוסף מיזנה בלומנטל, שלמרבה המזל היתנו את תרומתם למוזיאון בכך שהתמונות לא תוסרנה ממקומן ולא תורדנה למחסן, וכך, בעוד אין לנו במוזיאון שום תצוגה של תור הזהב של הציור הארצישראלי הלוקאלי, בטרם הוא הוזנה על ידי מאחזי-עיניים, יש לנו לפחות אוסף של אמנות עולמית, בעיקר אירופאית מן האימפרסיוניזם והאכספרסיוניזם וגם הסוריאליזם, שכל מוזיאון, בעיר שמיספר אוכלוסיה כשל מדינת ישראל כולה. לא היה מתבייש בו. ובאוסף גם ציירים יהודים כאורי, ליברמן, סוטין, מודליאני, שאגאל ואחרים, שלמרבה המזל חיו ופעלו מחוץ לפלשתינה ולכן תמונותיהם תלויות במסגרת הציור העולמי ואינן גנוזות במרתף המוזיאון עם אוסף הציור הארצישראלי.

ביציאה עצרנו בחנות המוזיאון, שיש בה מכל טוב ואפילו מחזיקה את אלבום גוטמן שבעריכתנו, וקנינו את האלבום-הקטלוג של תערוכת הרטרוספקטיבה של ציונה תג'ר, שאצרה למוזיאון כרמלה רובין, ואשר התקיימה באוקטובר 2003 עד ינואר 2004. בתערוכה וגם באלבום-הקטלוג מופיע הפורטרט של אסתר ראב, שאותה ציירה בשמן חברתה ציונה תג'ר בשנת 1934, ואשר נמצא גם על כריכת סיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" בהוצאת "עם עובד" (טרם אזל).

באלבום-הקטלוג ישנה רשימה יפה של בנה של ציונה, אברהם כץ-עוז, שאותו ראיינתי בשעתו לפרק על אימו ואסתר בביוגראפיה הנ"ל. שני קטעים בדבריו משכו את תשומת ליבי. באחד הוא מספר על ויכוחי אמנים: ציירים, פסלים, שחקנים וסופרים, שהתקיימו ברובע האמנים בצפת בו היה לציונה תג'ר בית, או במוצא, וגם בצריף בזיכרון יעקב ש"מסרו משפחת בנטואיץ' ובית דניאל באמצע שנות ה-40 לשירותם של האמנים בתקופת הקיץ" [כנראה תחילתו של "בית הסופרים"], או במוצא וכמובן בתל אביב. מדובר גם על שנות ה-30, שבהן היה ילד.

והנה, לא תאמינו, בין הנושאים שעליהם התווכחו: "האם עגנון דתי יותר מתלמיד ישיבה? האם ביאליק עם כל תפארתו אוהב נשים או גברים? והאם השירים הטובים ביותר של אלתרמן נכתבו שעה שהיה שתוי?" (עמ' 48).

זאת ועוד, בקטע על אסתר ראב כותב כץ-עוז: "נסענו גם לכפר-סבא, אל אסתר ראב המשוררת, שהיתה חברה טובה של אימא, ובשבת בבוקר אפשר היה להתבשם מריחות ההדרים שליד ביתה. אסתר הביאה למעגל המכרים הנפגשים ומתווכחים וצועקים גם את הראבים והבן-עזרים ושאר בני איכרים מפתח-תקווה, כפי שבת-שבע חרל"פ-כץ [אשתו של יצחק כץ בעל הגלריה] הביאה את כל חבורת החרל"פים מרחובות. התערובת הזאת של בני מושבים ובוהמה תל אביבית היתה ארץ-ישראל האמיתית." (שם. עמ 46-47).

ובכן, הראבים והבן-עזרים הם אותה משפחה, וכוונתו כנראה בעיקר לאחיה של אסתר – ברוך, אלעזר ובנימין, ולאחיינה אהרן, בנו של ברוך, שביקרוה בעיקר בחווילתה בתל-אביב בשנות ה-30. דבר נוסף, לעולם לא יעלה על דעתו של מי שמכיר את "ארץ ישראל האמיתית" לכנות בשם "בני מושבים" את בני המושבות פתח תקווה, רחובות וכל השאר. למעשה במשך שנים רבות בעבר היתה תהום מעמדית ומפלגתית פעורה ביניהם.

אסתר ראב אכן חיתה בשכונת הפועלים (שכונה ב') במערב כפר סבא, בשנים 1945-1948 בבית חד-קומתי בודד מוקף עצי פרי, ברחוב החול הפונה צפונה, במקביל גוש הפרדסים הגדול שהגיע אז ממש עד לב המושבה, ואשר ממזרח לו נסלל לימים הכביש לכיוון שכונת אליעזר. ובבית ההוא, מול הפרדסים, גם התחייתה שירתה לאחר שתיקה בת עשר שנים. (ואני הייתי מגיע לביתה לעיתים ומבלי הודעה מוקדמת, יחף עם נבוט גדול, לאחר שצעדתי לאורך שולי החול של הכביש הצר מקלמניה).

ברוך תירוש

מכתב לח"כ נדיה חילו על "השפלת" בנותיה בנתב"ג

לח"כ נדיה חילו ברכה לשלום, להבנה ולחג שמח,

דבריך "בנותיי הושפלו בשדה התעופה" שהובאו בהארץ 01.10.07, מעלים מחדש את מהות הסרבנות הערבית לקיום הישות היהודית-ציונית בארץ ישראל, והשלכותיה האלימות על חיינו.

האם את, שנבחרת לכנסת בקולות הציבור הכללי, אינך מודעת לצורך להתגונן נגד זוועות הטרור הערבי? האם אינך מודעת לעובדה שעקב הטרור הערבי נרצחו וממשיכים להרצח רבבות בני אדם ברחבי תבל, וכי מאות מיליונים מושפלים מדי יום בחיפושים קפדניים בעת עלייה למטוסים ולרכבות ובעת כניסה למבני ציבור. והנחשדים כערבים או קשורים אליהם כמונו, מתבקשים להוריד נעליהם ובגדיהם העליונים, וחפציהם האישיים נבדקים בקפדנות לעיני כול; ופריטים כפצירות ושפופרות משחות שיניים או להגנה על העור מוחרמים בקשיחות.

לכן, במקום להתלונן על החיפושים בבני משפחתך, עלייך להפנים את הסיבה לחיפושים, ולנצל את הבמה והשופר שניתנו לך לקריאה לבני עמך, בכל אתר, לחדול מהאלימות הרצחנית, ולאפשר סביבם חיי שלווה. לא אעלה כאן את סוגיות הטרור הערבי ברחבי תבל, אך אצלנו הבעייה היא שגם את ומקורביך כנראה אינכם מכירים עדיין בזכות העם היהודי למדינה עצמאית, ואתם רואים בהתגוננות מפני הטרור כתוקפנות, ובטרור הרצחני – מאבק צודק. בהשראת הנהגת ערביי ישראל מרביתכם מכנים עצמם בהתרסה כפלסטינים ומניפים את דגליהם, ותומכים באלימות נגד ישראל בהסתר ובגלוי, ובצביעות מתרעמים בקולי קולות כאשר מי מכם נפגע במהלך ההתגוננות נגד הטרור.

האם את, חברת כנסת מטעם 'העבודה', מוכנה להכיר בהיותך ערבייה אזרחית ישראלית, כפי שיהודי הינו אזרח שליו באיטליה או צרפת, ואינך מצטרפת למקווים להתחסלות המדינה היהודית? אינני בטוח! ועדיין לא שמענו זאת מאיש ציבור ערבי כלשהו; והעובדה נובעת מהתנגדות הערבים ותומכיהם, מתחילת המאה שעברה, לקיום הישות היהודית בארץ. הם שוכחים ומשכיחים כי מדינות ערב הוקמו על חורבות האימפריה העותמנית באותה העת שהאומות היקצו את ארץ ישראל משתי גדות הירדן ל"בית הלאומי היהודי".

במהלך ההכרה בעצמאות טורקיה ולבנון, סוריה ועירק, סעודיה ומצרים, מצאו את עצמם עשרות עשרות מיליוני בני מיעוטים יוונים וטורקים, מארונים וכורדים, שיעים קופטים ואף יהודים, לכודים תחת שליטים עריצים ועויינים, ואיש לא שעה לגורלם המר ולהיפך, לנורבגי שארגן 'טרנספר' למיליוני פליטים טורקים ויוונים הוענק פרס נובל לשלום. רק תסכול ערביי א"י, שמעמדם האזרחי הובטח ורווחתם שופרה, עורר מחדש שנאה קדומה, ועודד אלימות רצחנית ממושכת במגמה להפר את התקווה לקיום המדינה היהודית.

יקירנו אבא אבן ז"ל קבע כי "הערבים אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". ואכן מאמצי ההנהגה הציונית לפיוס הערבים לא הועילו, והמצב הידרדר מאינתיפאדה לאינתיפאדת דמים עד למלחמה ממש לאחר הכרזת החלוקה ע"י האו"ם בנובמבר 1947. במשך עשרות שנים התגונן היישוב היהודי כפי יכולתו גם מול התנכלות השלטון הבריטי, תוך מיגון היישובים עד ש"הגיעו מים עד נפש" באבדות כבדות בחודש מרץ 1948. בן גוריון הפסיק אז את המיגון וההתגוננות, והוביל למסע התקפי שהדף במחיר נוראי לערביי הארץ את הפורעים ופולשי צבאות ערב, ומדינת ישראל קמה בגבולות שעוצבו במלחמת הדמים שנכפתה עלינו. וכך, באלימותם הרצחנית הביאו הערבים להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ואף להרחבתה!

ובמכתב דומה למר באסם ג'אבר, ה"מתון", אך כנראה גם הוא מקווה להתפוררות הישות היהודית – התרעתי שלא לעולם חוסן, ולא לתמיד ימשיך הציבור היהודי במיגון והתגוננות; וחובתכם ח"כ חילו לבני עמכם היא להתריע ולהתנער מ"ועדת המעקב" חסרת האחריות, ולהביא לרגיעה במחנה הערבי, ולהשלמה לחיים במדינת ישראל.

בברכה להבנה ולשלום בין העמים,

ברוך תירוש

פולמוס הקוראן

ידידיה יצחקי: נראה לי שהנושא מוצה

מר כהן חוזר ומביא פסוקים מהקראן בהם מוכתרים היהודים והנוצרים בכינויי גנאי ובאיומים נוראים. הוא חוזר ומתעלם מטענתי, המבוססת על טקסטים שציטטתי לפיהם המדובר הוא ביהודים ונוצרים שאינם מקיימים את מצוות הדת שלהם (אכן, על פי תרגומו המדויק והמהימן של ריבלין, אם גם לשונו נמלצת, מתוך רצון לשמור על רוח המקור, כפי שמאשר גם מ-דן. אגב, שלושת התרגומים נמצאים בספרייתי, אבל, כאמור העדפתי את זה של ריבלין, כל הציצאטים שלי מסומנים היטב במראי מקום מדוייקים). הוא חוזר ומתעלם מהפסוקים שבסורת השולחן, אותם הבאתי במכתבי הראשון:

ולו האמינו אנשי הספר [יהודים ונוצרים] וייראו את אלוהים, אז כיפרנו להם מרעותיהם והבאנו אותם אל גינות הנועם, ולו הקימו את דברי התורה והאינג'יל [אוונגליון] ואת אשר הורד להם מאת אלוהיהם אז אכלו כל טוב ממעל להם ומתחת לרגליהם" (פסוקים סה-סח, ע). לאמור, אלה מהיהודים ומהנוצרים ששומרים את מצוות דתם ואת הספר שניתן להם, אלוהים סולח להם על שלא קיבלו את האסלם, ויתן להם כל טוב.

מר כהן דוחה את טענתי שהקראן אינו עוסק בגזעים אלא בדתות, וקנאות דתית אכן מאפיינת אותו. האם סבור מר כהן שיש גזע נוצרי, שאותו מחרף הקראן ומגדף ביחד עם הגזע היהודי? "מיין קאמפף" לעומת זאת אינו עוסק אלא בגזעים ובהירארכיה שלהם.

חזרתי וקראתי כל מה שכתבתי בפולמוס זה, לא מצאתי גם מילה אחת אודות הרפורמים והקונסרבטיבים או על האורתודוקסיה היהודית, כתבתי רק שהקראן מבחין בין יהודים ונוצרים שומרי מצוות דתם לבין אלה שאינם שומרים את מצוות דתם. כולם אכן כופרים, אבל יש דירוג בין חומרת הכפירה של "אנשי הספרים" לבין עובדי אלילים. מר כהן הזכיר זאת באחת מהכתבות שלו.

מר כהן אינו מבחין בין הקראן ככתבו, לבין הפרשנות המיוחסת לו בידי קנאים מוסלמים למיניהם, בכל הדורות, וכמובן גם בימינו אלה. ציטוטים מדברי הבלע של הקיצונים, אנשי החמאס והחיזב-אללה, האחים המוסלמים ואירגוני אל-קאעידה וכיוצא בהם, וכן גם מה שמדקלמת ילדה קטנה את מה שלימדו אותה הפנאטים של בית הספר שלה אכן צריכים לשמש לנו כאזהרה חמורה, וכבר כתבתי זאת במכתבי השני. חבל שיהודים קיצוניים וקנאי דתות אחרים מסייעים בידי קיצוני האסלם בכך שהם תומכים בפרשנות הגזענית שהם מייחסים לקראן, במקום לתמוך במתונים, המהווים את הרוב הדומם של האסלם שנוטים לפרש את הקראן, כפי שכבר כתבתי, פירוש ידידותי, ובציבור הגדל והולך של חילונים – מוסלמים לשעבר, שרובם הגדול דוחה את הקנאות הדתית של האסלם הקיצוני.

אני מודה למר כהן על הדיוק שהוא מציע לציטאטים מדברי הרמב"ם, ולהבדיל מדברי היטלר. לא מצאתי כל הבדל מהותי בין מה שכתבתי אני לבין הנוסח שהביא מר כהן.

נראה לי שהנושא מוצה, אני עצמי פורש ממנו. אין לי מה להוסיף בנידון.

משה גרנות: מרקם אירוני

על ספרה של שפרה הורן, "הימנון לשמחה"

עם עובד, 2004, 315 עמ'

האירוניה היא סימן ההיכר העיקרי של רומן מושקע זה, אליה מתנתב הקורא כבר עם קריאת שמו – "הימנון לשמחה". הספר רווי בעצב ובאבל בשל שני פיגועים נוראים, המתוארים בו – בקו אוטובוס מספר 32 א' (ע' 32 ואילך) ובשוק מחנה יהודה (ע' 149), בגלל היריות שאינן חדלות להבהיל את דיירי שכונת גילה (ע' 107, 120), בשל אובדן האהבה של יעל, הגיבורה הראשית, ופירוק משפחתה, בשל האהבה האובססיבית וחסרת הסיכוי של יעל לאבשלום, הגיבור שהתאלמן ושכל את בנו בפיגוע. האירוניה גולשת לציניות אכזרית כאשר מסופר ש"ההימנון לשמחה", מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, מושמע ברדיו, במכוניתה של יעל לפני ותוך כדי הפיגוע הנורא בקו 32 א'. כמעט כל נוסעי האוטובוס נהרגים, ומכוניתה של יעל נהרסת כמעט לחלוטין, והרדיו ממשיך לנגן את "הרעש הנשגב ביותר שחדר אי פעם לאוזן האדם" (ע' 32). הזוועה מתרחשת מסביב, והרדיו ממשיך לנגן "הימנון לשמחה", והתמונה האבסורדית הזאת מעלה מן הזיכרון את השורות המזעזעות של ביאליק – "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". בהמשך מציינת הגיבורה כי את ההימנון הנשגב הזה אימצו לעצמם כל כוחות השחור – הנאצים, הפאשיסטים והקומוניסטים (ע' 39-40), ודברים אלה יוצרים בהכרח את האנאלוגיה לאירגוני המחבלים המבצעים את מעשי הזוועה שלהם תוך שמחה על הממתין להם בשל כך בגן העדן, ותוך שבח והלל מצד בני עמם.

לראשי הפרקים שבספר יש גם כן השתמעויות אירוניות: "בראשית", "אותו היום", "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני" וכו', שמות המרמזים על שלמות והרמוניה של הבריאה, ואילו בפרקים עצמם מתוארת מציאות כאוטית מבהילה.

יעל מקווה שהפסוק מספר נחום (א' 9) "לא תקום פעמיים צרה" יהיה תקף לגבי גורלה (ע' 145), אך כאשר קמה צרה פעם שנייה ומתרחש פיגוע בשוק מחנה יהודה, היא נתקפת בחרדה גדולה הגורמת לאישפוזה (ע' 190 ואילך). זאת ועוד, שמו של בעלה, שהיא ממש מתעבת, הוא גם כן נחום, ולא רק שהתנהלותו איננה מנחמת, אלא שעבורו הניסיונות הקשים שעברה רעייתו אינם אלא "אפיזודה", שגורמת לו לאי נוחות, ואף לרוגז (ראו דוגמה בע' 127).

אצל עגנון ימצא הקורא אינפלציה של שמות בעלי משמעות סמלית. כמעט שאין גיבור עגנוני שלשמו אין נגיעה לגבי אופיו וגורלו. "המעגננים" חיקו אותו וטפחו לעצמם על השכם על התיחכום חסר השחר*). שפרה הורן נמנעת בחכמתה מתחבולה חסרת חן זו, אך כן מעניקה שמות סמליים לגיבורים החוזרים בתשובה שבספר, שהרי אלה שינו בעצמם את שמותיהם במכוון. ושוב לשינוי השמות יש משמעות אירונית: נמרוד הקיבוצניק, הטייס, שהתחרד, מוותר על שמו המקורי שהוא שמו של חוטא (נמרוד באגדה הוא מלך פגני המתעלל באברהם אבינו) לטובת שם המרמז על שלווה החופפת על האדם מגבוה – אבשלום, אך הוא מתעלם (ואולי לא) מכך שהוא אימץ לעצמו שם של איש יפה, אך לא פחות חוטא – אבשלום המקראי רוצח את אחיו ושוכב עם פילגשי אביו. לאישתו של החוזר בתשובה אבשלום קוראים בת-שבע, שוב, שם דו-משמעי: מצד אחד בת של שפע (במקביל לאב של שלום), ומצד שני, זהו שמה של אשת אוריה הרוחצת על הגג ונואפת עם דויד. והנה, למרות שמותיהם, המרמזים על חטאים, שני בני הזוג האלה הם אנשים טהורים לחלוטין, מאמינים באל בלב ובנפש, ובכל זאת נפל עליהם האסון הנורא – בת-שבע ובנה דוידל (רמז מהופך למלך הנואף) נרצחים בפיגוע המזוויע באוטובוס (ראו ע' 201 ואילך). לא זכור לי שמצאתי שימוש חכם כל כך בסמליות שמות הגיבורים אצל אף אחד מ"המעגננים".

רגע לפני האסון הנורא באוטובוס מחכה טור מכוניות ליד רמזור אדום. יעל מבחינה בילדה חמודה בחלון האחורי של האוטובוס, והיא מתחילה לשחק עימה מבעד לשתי השמשות במשחק המחבואים. היא קוראת "קוקו" ומתחבאת, וכך נוהגת גם הפעוטה (בהמשך מסתבר שזה דוידל, הבן של אבשלום ובת-שבע, שמחלפותיו צמחו כמחלפות של ילדה, כי טרם בוצעה בו "חלקה" המסורתית במירון). ברגע שיעל קוראת "קוקו" ומחביאה את ראשה מתחת להגה, קורה הפיצוץ הנורא, ו"הקוקו" הזה מציל את חייה – מכוניתה נהרסת כליל, והיא ניצלת ממש בנס. אבל "קוקו" הוא גם מינוח של עגה לחוסר איזון נפשי, וזה מה שקורה ליעל אחרי הפיגוע. מצבה הנפשי הולך ומידרדר, וכאשר נחום רוצה להתעלס עימה, היא נזכרת ברגע הנורא וקוראת "קוקו", והוא נעלב ונמלט אל השינה, כשהוא נוטש אותה באובדנה (ע' 56, ע' 144 ואילך).

בספר מוזכרים מספר בעלי חיים, ואני אזכיר כאן שלושה – הסיס, הדג והחתול:

בארגז התריס של משפחת יעל ונחום מגיד התיישבה משפחה של דרורים, דיירי הבית התרגלו לרעש הסביר שהם הקימו כל בוקר וכל ערב, ואז מגיעה משפחה של סיסים, ואלה מגרשים את הדרורים ומקימים רעש אימים המפריע לישון. נחום מביא נגר, ויחד הם מצליחים להיפטר ממשפחת הסיסים ולאטום את החור דרכו נכנסו לארגז. יש כאן, לטעמי, רמז לחד-גדיא של עמי האזור הרבים על מקום מחיה (ע' 56). באחד הניסיונות הקודמים והכושלים להניס את הסיסים, שובר סיס במעופו את פסל ונוס, אותו קנה נחום ליעל כאשר אהב אותה ודימה אותה באהבתו אותה לוונוס ממילו (ע' 58). יעל זורקת את שיירי הפסל לפח ובוכה, והקורא תוהה אם היא נעצבת על האהבה שמתה, או על נפשה שלה שהתנפצה לרסיסים.

יעל נכנסת לחנות דגים כדי לשאול לכתובתם של האבלים על נרצחי הפיגוע, אך במקום זאת, היא מבקשת לקנות דג, מבלי לדעת מה תעשה בו. היא איננה מוכנה להרוג אותו, ובוודאי לא לעשות ממנו געפילטע פיש, ומנסה להיפטר ממנו בדרכים שונות: היא "שוכחת" אותו בחנות הדגים, אחר כך "שוכחת" אותו באוטובוס, אך שום דבר איננו עוזר, והוא מוחזר תמיד אליה. היא מביאה אותו הביתה, ועד שהיא שמה אותו באמבטיה, כמעט פורחת נשמתו. לבסוף, זוכה הדג לחנינה, והוא נזרק לבריכת מים באוניברסיטה, שם משמשת יעל בדוקטורנטית ועוזרת הוראה (ע' 83, 119, 131). קורותיו של הדג הם אנאלוגיים לקורותיה של יעל, שגם נשמתה כמעט פורחת ממנה, והיא זוכה לחנינה, למרות שהיא עצמה כמעט איננה עושה דבר כדי להציל את עצמה.

לאחר שיעל נפרדת מנחום הפדנט, ולאחר שהיא עוברת לדירה חדשה, היא מרשה ליואבי בנם להביא הביתה חתול. הם קוראים לו אפרורי (שאגב, התנהלותו מתוארת בצורה יפהפייה), כי הוא נחשב בעיניהם לזכר, ורק כשנולדים לו שישה גורים, הם מבינים שהוא נקבה (ע' 305 ואילך). סיפורו של החתול בהיפוך מרמז על מה שקורה עם יואבי: יעל ונחום חושבים שהוא מין ילד-ילדה – אוהב לשחק בבובות, מבקש מיטה של ילדה וכו'. יעל חיה עם תכונות אלו של בנה בשלום, אך זה גורם למורת רוח קשה אצל נחום. בהמשך מתהפך הכול: יואבי ויואלי חברו עורכים "פיגוע" בבובות, מקצצים את אבריהן, ומוציאים להן את קרביהן, ומעשה זה כאילו מצדיק את שמו "יואב", כשמו של שר הצבא הרוצח והמקולל שבתנ"ך (ע' 180, 259-260).

הספר גדוש בסיטואציות מהופכות מן המין הזה: יעל חשבה את דודיל לילדה, והנה, מסתבר שהוא ילד עם מחלפות של ילדה. הפרצוף האחרון שדוידל ראה לפני מותו היה הפרצוף של יעל (ע' 117), לא פרצופה של אימו, לכן נפשה המעורערת של יעל מבקשת למלא את מקומה של בת-שבע האם. היא מחליטה שהיא צריכה להיות אישתו של אבשלום האלמן והשכול, והיא מתלבשת בבגדיה – מעשה המעורר תדהמה ובהלה בנפשו של אבשלום (ע' 214, 223 – 224). יעל מגיעה לרבנות כדי לקבל גט, והיא לובשת לאירוע שמלה לבנה, כאילו היא כלה (ע' 244). בהידרדרותה הנפשית היא פורצת בבכי ליד רמזור ירוק, אבל מתחילה לנסוע דווקא באדום (ע' 275 ואילך). יעל באה לבקר את אבשלום האלמן והשכול, ומתאהבת בידיים היפות שלו, וזה מכבד אותה באבלו הכבד דווקא בעוגות "צוחקות" (ע ' 218). יעל מארחת פרופסור מאוקספורד בשם ביילי, וביניהם מתפתח אירוע אינטימי. התיזה האנתרופולוגית שלו היא שלנכדים יש סיכוי יותר גדול לשרוד כאשר קיימת סבתא מצד האם. דבריו אלה של הפרופסור מעומתים עם סיפור כיפה אדומה המסופר ליואבי, שם הזאב מתחפש לסבתא ואוכל את הנכדה (ע' 285, 294-296).

יעל ולואיזה, שתי דוקטורנטיות במחלקה האנתרופולוגית של האוניברסיטה העברית, עוסקות בשני תחומים מנוגדים המשלימים זה את זה – סקס ומוות, אלא שהן עוסקות דווקא בצד הלא טבעי, המעוות שלהם: לואיזה עוסקת במחקרה בחיתוך הדגדגן אצל הנשים המוסלמיות, ויעל עוסקת במנהגי האבלות הפגניים של החרדים, שלפיהם נושאי אלונקת המת חייבים להבריח את הגופה מפני "השדונים", יצירי פליטת הזרע שהשחית בעודו בחיים, והעלולים להתנכל ליורשיו החיים.

ציינתי כבר לעיל שיעל לא עושה כמעט דבר כדי להיגאל מהידרדרותה הנפשית. אנשים סביבה נותנים לה עצות, מזהירים, מאיימים, אך לה אין כוח להישמע להם, כדי להיחלץ מן המיצר. למצב הנפשי הזה יש מעין מוטו בספר: יעל ויואבי אוהבים לשיר לפני השינה את שירו של ע' הילל "אני שואל": "מה עושים העצים – עומדים," והשיר מסתיים בשורה: "ומה עושה אני? כלום!" – שורה המרמזת, כאמור, על הפסיביות של יעל בסיטואציות שלא ממש נצפית ישועה ממעשים (ע' 93). יעל יוצאת אל המרחב בסופו של דבר, דווקא משום שהיא לא עשתה כמעט כלום כדברי השיר.

שיר אחר המוזכר בספר הוא שירו של עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן", שיר ציני למדי, המתאר את ישועת האדם באי מודעותו לסביבה ("כאילן על הישן בספסל / שבשדרה הציבורית"). בספר שלנו מקבל השיר מישנה ציניות, שכן גם על הילדים הקטנים האל איננו מרחם, והם נהרגים בפיגועים (ע' 87). המולך מופיע בספר מספר פעמים כסמל לזוועות המלחמה, ובעיקר כסמל למחבלים המתאבדים שגורמים להורים להקריב את ילדיהם. יעל עוברת ליד גיא בן הינום בירושלים, שם העבירו המלכים אחז ומנשה את בניהם באש למולך (ע' 80). תמונת המולך איננה חדלה להציק לה, והיא אף חולמת כיצד קללתה של האישה באדום (זו המתנגדת להפגנות של הנשים בשחור מכיכר פריס, שיעל הייתה אחת מהן) מתגשמת, והיא מקריבה את בנה יחידה (ע' 236, 282 ואילך).

כפויה על פי אזהרותיה של נחמה, חברתה החד-הורית של יעל, פסיכולוגית קלינית במקצועה, מתחילה יעל טיפול פסיכולוגי אצל מומחית מספר אחת בתחום – ד"ר שאולה וכטל. זו מקבלת עבור טיפול של חמישים דקות 400 שקל, וכל מה שהיא עושה במשך הזמן הזה הוא לומר לפאציינטית: "זמננו תם." כשיעל מבקשת ממנה היזון חוזר כלשהו על כל וידוייה הכואבים, שואלת אותה המומחית שאלות סטנדרטיות, כגון – האם סבלה מקנאת הפין? האם סבלה בילדותה מהתעללות מינית? וכד' (ע' 264 ואילך, 275-280). יעל מחליטה, כמתבקש, שיותר זול ויותר נעים להתוודות בפני חברה בבית קפה, והיא מפסיקה את הטיפול. מלבד האירוניה הגלויה באשר ל"יעילות" של הטיפול הפסיכולוגי, יש כאן גם רמז לאין אונים של רוח האדם אל מול ניסיונות החיים הקשים שהאדם כפוי להתמודד עמם.

ועוד לא נגעתי ברשימה זאת בעיצוב הנפלא של הדמויות בספר, ואשר תקצר יריעתה מלפרט, ורק ארמוז: יעל משכנעת למדי באיבוד איזון נפשה, והקורא מקבל "בהבנה" את השיטה שלה לרוקן את מוחה מהזוועות שחוותה על ידי חפיפת הראש (ע' 49), אך חלומות הלילה וחריקת השיניים שלה תוך כדי שינה (ע' 93) מצביעים על מצבה לאשורו.

נחמה הפסיכולוגית, אם חד-הורית, וחברתה של יעל, משתייכת ל"נשים בשחור" ומצדיקה את פיגועי הפלסטינים, אך היא מלאת נתינה, ולמרות דעותיה הקיצוניות, היא מעלה לראש סולם הערכים שלה את החברוּת.

יואבי, ילדם של יעל ונחום, מתואר כאי של שפיות במשפחה ההרוסה, אך תיאורו הוא אמין ביותר, כי הוא איננו מפסיק להיות ילד קטן שמוכרח להריח "תותי" (חיתול בד) לפני השינה, ושלפעמים בורח לו הפיפי.

ויקי, אימה של יעל, מתוארת כאישה חיונית מאוד, ואשר בניגוד ליעל, היא מוצאת אהבה גם בנישואיה וגם אחרי התאלמנותה.

באביה של יעל מתחולל לכאורה מהפך – מאב מסור ואוהב הוא הופך בימי זקנתו הסנילית לאדם משוקץ, ששפתו שפת ביבים. אבל הקורא בעיון ימצא סימנים מטרימים בימיו הצלולים לאישיותו הרדופה: הוא דורש מאישתו באכזריות לא ללדת, ולידת יעל הייתה בבחינת "תאונה", הוא מביע סלידה כלפי אחיו האשכנזים משום ששדדו ממנו, כביכול, את השואה – וכך שהפאסאדה המסורה והאוהבת לא ממש מצליחה להסתיר את מה שבימי הסניליות מתפרץ בצורה כל כך בוטה.

"הימנון לשמחה" הוא רומן מושקע מאוד, חכם וחסר יומרות בתחום הרעיוני, ומשום כך, לדעתי, הוא הישג של ממש לשפרה הורן, גם ביחס לספריה הקודמים וגם ביחס לרומנים שיצאו לאחרונה בקריית ספר.

*) ראו ספרי "עגנון ללא מסווה", הוצאת ירון גולן , 1991, ע' 72-75

"קול קורא" לשרת החינוך יולי תמיר

היכן את? מה את עושה בימים אלה? האם את שוקדת כרגע על השינויים במתכונת הבגרויות במתמטיקה, באזרחות, בהיסטוריה, בלשון? האם את מפיצה תוכניות חינוכיות להומניזם, לפלורליזם ולמעורבות בקהילה?

כל אלה חשובים מאוד, כמובן, אבל השאלה היא: האם יהיה מי שיוכל להטמיע במערכת החינוך את כל התוכניות היפות הנהגות השכם והערב במשרדך?

האם לא הגיעה העת לרכז את כל המשאבים של משרד החינוך, הכוחות החשיבתיים, היצירתיים והמערכתיים, למטרה אחת בלבד ? הצלת מערכת החינוך?

מדוע אינך מתייצבת בראש המאבק של מורי ישראל? מדוע את נסוגה לאחור באלגנטיות שקטה, ומותירה אותנו המורים אל מול שר האוצר

נשוב ונעלה את מה שכבר נשמע כקלישאה – אנו נמצאים בקרב המכריע על עתידה של מדינת ישראל. שדה המערכה אינו בצפון מול החיזבאללה, אינו בעוטף עזה מול החמאס, ואף אינו מול האיום האיראני. לקרב הזה אין סקס-אפיל, הוא אינו מצטלם היטב, כתבי טלוויזיה אינם משדרים אותו לאומה בפאתוס, ושירים לא ייכתבו עליו לדורות הבאים. לשמחתנו, בקרב על החינוך אין הרוגים, אבל אם נפסיד בו התוצאה תהיה חורבן.

והרי ברור לכולם, מורים, הורים, תלמידים וגם לממשלת ישראל, שהמאבק מתמקד בשתי נקודות מרכזיות עליהן מתבססת מערכת חינוך טובה שלה כולנו מייחלים:

השבחת כוח ההוראה. אנו מתנצלים על הדרישה "החצופה" להעלאת שכרו של המורה לרמה שלא תבזה אותנו, שלא תבריח את כוחות ההוראה הטובים הקיימים היום לכיוון ההייטק, ושתביא למערכת החינוך את המיטב שבצעירים בוגרי האוניברסיטאות והמכללות.

צמצום מספר התלמידים בכיתות הלימוד – גם המורה הטוב ביותר אינו מסוגל ללמד 40 תלמידים בכיתה, והפגיעה החמורה ביותר היא בתלמידים עצמם. האם לא ברור לך שהצפיפות בכיתות מזינה את האלימות? האם לא שמת לב שבמקביל למערכת החינוך הציבורית עולה ומשגשגת מערכת חינוך נפרדת של שיעורים פרטיים במקצועות השונים שאליה פונים התלמידים בעלי היכולת הכלכלית שאינם מוצאים את עצמם בכיתות הצפופות? ומה יעשו אלה שאין באפשרותם לממן את השיעורים הפרטיים?

נכון, מדובר במילה הגסה "כסף", והרי "לא יעלה על הדעת" שאנשי חינוך, מנחילי הערכים החברתיים, ידברו על הגועל נפש, אבל בזה מדובר!! כסף!! והרבה כסף!! למי? למערכת החינוך של מדינת ישראל!!

שרת החינוך, ישנן שתי אפשרויות: הראשונה – אנחנו טועים והבעייה אינה כסף. במקרה זה נשמח לקבל את הסברייך, אך כרגע את שותקת.

האפשרות השנייה היא שאנחנו צודקים (התרשמנו לא פעם שאת מסכימה איתנו), ובמקרה זה את היא זו שחייבת להוביל את המאבק, ולא להפוך את הקרב על עתידה של מדינת ישראל לסכסוך של ארגון עובדים תאבי בצע המעוניינים להשתלט על תקציב המדינה.

מורים בחטיבה העליונה "מעיין"

מועצה אזורית עמק חפר

ישיבת מערכת המכתב העיתי בים

 מול יפהפיות רוסיות צעירות וחשופות שת

וגם – תם עידן המטקות!

עם התקרב עונת השיפוצים וההפסקה הזמנית, מסוף אוקטובר ועד אחרי אמצע נובמבר, בהופעתו של המכתב העיתי – עברו ישיבות מחב"ע מרחוב גורדון לחוף גורדון בתל אביב והם מתקיימות כמעט מדי בוקר במשך כשעה של שחייה נינוחה בין זקנות בסתיו חייהן לבין יפהפיות משגעות, בעיקר רוסיות, בחוטיני שחושף להן את פלחי התחת בעלי העור החלק והמושלם – מה שמפריע לא במעט לריכוז של חברי מחב"ע, אשר במקום לעסוק בגיליון הבא של המכתב העיתי הם מסתכלים על הנוף הנשי האנאלי (עסוקים בשאלה המסקרנת והבלתי ניתנת למדידה – כמה חוטינים נחוץ כדי לסגור את פי הטבעת בין הפלחים מאחור והאם חוטיני הנעלם בין העגבותיים דק או עבה מפי הטבעת עצמו?) – וגם מהופנטים הם באור השמש העזה מאזורי הטיטים הדשנים שבאו אלינו מ-ס.ס.ס.ר. [ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות של רוסיה] – ודעתם נעשית קצת פזורה עליהם באור השמש העזה והם מתחילים להיזכר בזיונים מן העבר אלא שלמרבה המזל יש דג בגודל בינוני, שמן כמעט עגול, שנוגס שוב ושוב בעקביהם ובקרסוליהם חברי מחב"ע כאשר הם נסכלים להסתכל בעכוזי הרוסיות החשופים, והם חוזרים לשחות ואגב כך גם ממשיכים את ישיבת (או שחיית) מחב"ע ומתכננים במחשבותיהם את האייטמים הבאים אבל הראש שלהם מלא עדיין מחשבות של זימה ונגיסה בבשר הרוסי החי, כמאמר הבדיחה: איפה יש ברוסיה הכי הרבה לחם? – בקציצות! – ואיפה יש הכי הרבה בשר? – באחוריים של הרוסיות!

ואם מדברים על הים, הנה כנראה הדור הצעיר בישראל הוא כבר כה חלשלוש מהצפייה בטלוויזיה, בווידאו ובמחשבים, ואולי גם מאוננות-יתר מול סרטי פורנו, שכמעט לא רואים משחקי מטקות על החוף. בעבר הם היו המיטרד הרציני ביותר בשפת הים, לא יכולת לפסוע לאורכה מבלי להסתכן באיבוד עין או "פנס" במצח, ועוד היית צריך לחייך ולזרוק להם חזרה כדור שהגיע רחוק. והיום – כמו שאין למצוא מוכרי תירס חם, מקלפי פירות צבר, ואפילו מוכרי "ארטיק שוקולד" – כך אפסו גם המטקות מרצועת החוף, כי כנראה אין כבר כוח בזרועות הצעירים והצעירות בימינו לשחק בהן. פעם בחורה שרצתה שישימו לב אליה היתה מניפה מטקה בביקיני, לשמחת כל הגברים לוטשי העיניים שעל החוף. היום די לה להראות את התחת הערום שלה בחוטיני, ואין צורך להתאמץ. ממילא יש חשש מאיידס, והענבים חמוצים.

רשם: ס. נידח

מוקמת רשת חדשה לגידול ירקות ופירות, ולשיווק מזון, והיא לא "עדן טבע מארקט" ולא "טיב טעם" אלא "טעם של פעם"

באסיפה של צאצאי התקופה העות'מנית והמנדאט הבריטי, אלה שנותרו מהשש מאות וחמישים אלף שהיו בארץ-ישראל בה"א באייר תש"ח, וצאצאיהם שלא נטמטמו עדיין – הוחלט על הקמת רשת חדשה של גידול ירקות ופירות שגם ישווקו בחנויות הרשת החדשה "טעם של פעם" ברחבי הארץ.

אין מדובר בחנויות טבעוניות שמתנגדות לכל טיפול חימי המזיקי הירקות והפירות אלא בחנויות זניות שמתמחות בגידול ובשיווק זנים בטעם של פעם.

יושם דגש על המוצרים הבאים: אבטיחים מל"ליים (אבטיחי הגליל עם חרצנים שחורים או קצת בהירים), עגבניות באלאדי או מרימונד שתוכן עסיסי ואכיל ונתנות לקילוף לסלט. מלפפונים בעלי קליפה שעירה ומרירה שגדלים בגינה ולא בחממה ויש להם תוך ולא רק מים. מישמשים מוסקאווי ומקומי צהוב לא גדולים שאפשר לאכול אותם ולא לשתותם במקום מים. כנ"ל אפרסקים. ביצים של תרנגולות שמטיילות בחצרות ומלקטות ירק וחילזונות. ענבים של יין, ללא השקאה, שהם גם הטובים ביותר באכילה, כנ"ל, במקום לשתות מים מענבים תפוחים מלאכותיים. צנוניות קטנות שאינן ריקות בפנים. שמיר פראי לסלט ולהחמצת מלפפונים ולא העשב המסריח שמוכרים לנו בתור שמיר. תפוזי שמוטי אמיתיים מהשרון, שלא הושקו יותר מדי ולא הושקו במי ביוב משוחזרים ולא באדמת הלס של הנגב ומידתם בינונית ולא ענקית מבחוץ והציפה יבשה מבפנים. קלמנטינות קטנות ודקות קליפה ומתוקות שמתפוצצות בפה וכבר כמעט שאין רואים אותן. תפוזי שמוטי-דם מזן שמוטי-"שרה". גבינות עיזים עשויות באמת מחלב עיזים בלבד ולא שהוסיפו להן ריח מלאכותי של זיעת תיש מיוחם כדי לתת להן "ניחוח עיזים". ויכולנו להוסיף לרשימה עוד הרבה פירות וירקות ומוצרים אחרים שנתברכה בהם הארץ עד שעלו עליהם מכוני המחקר החקלאי וכמעט השמידו אותם לגמרי לטובת זנים חדשים ומלאכותיים, מלאי מים וחסרי טעם.

עם זאת לא נוכל שלא לציין את הירקות והפירות המצויינים שבעבר לא היו, הן בכמויות והן בטעמים, בצבעים ובזנים – אבוקדו, מנגו, פסיפלורה, אפרסמון, פלפל מתוק לשלל צבעיו, מלונים קטנים מסוג דבש יוקנעם והדומים להם. תפוחי סטארקינג חרמון מן הגולן שאין כמותם בשום מקום בעולם. וכן פירות וירקות שאי אפשר לקלקל את טעמם והריהם ממשיכים להימכר בשווקים ללא שינוי: חסה לסוגיה, גם זנים שלא היו פעם, כרוב, כרובית, גזר, תירס, לימונים, צנון, לפת, קולורבי, קישואים בשלל זנים חדשים, ועוד. אין לנו התנגדות לכל מה ששיפרו, ויבוליהם ודאי גם ישווקו ברשת שלנו, אבל אם היה אפשר רק להחזיר את מה שקילקלו!

ולשם כך תיווסד הרשת החדשה "טעם של פעם" והיא תפעל כל זמן שלב לבייב או ארקאדי גיאדמאק או מישהו אחר שזר לחלוטין להווייה הארצישראלית לא יקנה אותה בלמעלה משווייה כדי יסגור אותה בשבתות או בשנות שמיטה או כל קפריזה אחרת של מיליונרים רוסיים שחושבים שאפשר לקנות את המדינה ולהכתיב לאזרחיה מלידה ומדורות אורחות חיים וטעם.

מחב"ע

אמנון הולצמן: תגובה לתגובה של אהוד

כך כתבתי במאמר בגיליון 285: "בנוסף היו גם עשרות מעשי רצח של פלסטינים חפים מפשע על רקע לאומני שבהם הרוצחים לא נמצאו ו/או לא הורשעו. דוגמה אחת. 13 פלסטינים חפים מפשע נרצחו במיספר אירועים בתחילת האינתיפאדה השנייה כאשר נסעו בכבישי הגדה. הנשקים שבהם השתמשו למעשי הרצח נמצאו בישוב בת-עין אך אף אחד לא הועמד לדין".

כך כתב אהוד בגיליון 286: אהוד שואל: ב"13 פלסטינים חפים מפשע נרצחו במיספר אירועים בתחילת האינתיפאדה השנייה כאשר נסעו בכבישי הגדה וכו'" – אתה מתכוון למתפרעים המוזכרים בוועדת אור? תגיד, אתה הזוי או רציני?

וכך אני מגיב בגיליון זה (287): לא אהוד, אני לא הזוי. אינני מתכוון למתפרעים שהוזכרו בוועדת אור. אפשר היה להבין ממה שכתבתי: "כאשר נסעו בכבישי הגדה" שאין המדובר בערביי ישראל אלא בפלסטינים מהגדה. אני כתבתי בין היתר על המקרים הבאים:

בראשית 2001 נהרגו 2 פלסטינים ונפצעו 10 בפיגועי ירי של חוליה יהודית ליד חלחול.

13/6/01 – פלסטיני אחד נהרג בירי באזור מישור אדומים כאשר משאית פלשתינית נושאת לוחיות לבנות של הרשות נסעה מרמאללה לכיוון חברון. בהודעה שנשלחה למכשירי זימונית של עיתונאים נמסר כי ארגון בשם "גדודי גלעד-שלהבת" אחראי לפיגוע.

19/7/01 – שלושה פלסטינים נהרגו, ההרוגים – בני משפחה אחת, וביניהם תינוקת בת חודשיים וחצי, בפיגוע ירי ליד הכפר אידנא, ממערב לחברון. "הוועד לביטחון בכבישים", ארגון ימני קיצוני שפעל בעבר באזור חברון, נטל אחריות לפיגוע.

29/8/01 – פלסטיני בן 27, תושב חיזמה, נהרג ב-בענאתא, כאשר נהג במכוניתו מירי.

1.4.02 – שני הרוגים פלסטינים מירי ממארב ליד כוכב-השחר. התארגנות יהודית לקחה אחריות.

אמנון הולצמן

אהוד: צר לי, אבל מנימוקים פוליטיים או אידיאולוגיים אתה פשוט לא אמרת לנו אמת. האינתיפאדה פרצה בספטמבר-אוקטובר 2000, ואתה מביא לנו תאריכים מ-2001 ו-2002 וקורא להם "אירועים בתחילת האינתיפאדה השנייה" – כאילו בגללם פרצה! – מה, כבר שכחת איזה נחלים של דם יהודי זרמו עד למקרי הרצח הבודדים שאתה מספר עליהם, מקרים שוודאי ראויים לגינוי אך גם לאיזכור בהקשר לא-שקרי ולא מטעה – נוכח אכזריותם ורצחנותם של בני חסותך. כדאי לך לקרוא את דבריו של גיא בכור בגיליון. אולי תשכיל.

בר רפאלי – רוב מהומה על לא מאומה

יש הרבה בחורות בנות 22 מכוערות וחכמות, יש הרבה בחורות בנות 22 יפות וחכמות, ויש קצת בחורות יפות בנות 22 אבל לא כל כך חכמות, מה שלא מפריע להן לעשות קריירה בינלאומית בתור דיוקנאות של יופי במסעי פרסום של חברות מסחריות ולהפקיר את הצילומים המרהיבים של אברי גופן להנאת הציבור.

אחת מהן היא בר רפאלי, יפהפייה אמיתית, ומאוד ישראלית למראה, אשר משפטים אחדים שאמרה, ברצינות או באירוניה או סתם מחוסר חוכמה – הפכו לכותרת ראשית בצהובון "ידיעות אחרונות" בגיליון סוף השבוע מלפני כשבוע וחצי, כאילו מדובר בקריסתה של תעלת פנמה או בהודאה של קלינטון בכל נאפופיו כדי להזיק למסע הבחירות לנשיאות של אשתו. בקיצור, חוסר כל פרופורציה וניפוח מלאכותי של משפטים אחדים, שגרועים מהם, ומלאי שנאת ישראל והנהגתה אפשר לשמוע כמעט בכל שיחת קיטורים טיפוסית של יום שישי שבה משתתפים מן הסתם בחוגם החברתי גם עורכי "ידיעות אחרונות" ועיתונאיו. יש לנו חבר שלקה בליבו ומאז אנחנו מסכימים לכל הדברים הנוראים שהוא אומר על הנהגת המדינה וזאת רק כדי שלא יתרגז מאוד כדרכו בוויכוחים, ומצב ליבו יוחמר.

והנה מתברר, עורכי-דינה של רפאלי מגישים תביעת דיבה בסכום ענק נגד הצהובון, וטענותיהם צובעות באור מוזר את התנהלותו. המראיין של בר רפאלי שוהה כבר 8 שנים ביו-יורק וטרם הכריז על שובו ארצה, כך שחלק מהדברים שאמרה אפשר ליחס לאירוניה שבהתייחסותה אליו בהתייחסותו אליה כיורדת. יתר על כן, מתברר שאימה של בר רפאלי, השומרת את צעדיה היטב, וכנראה יש לה סיבות טובות לכך, התנתה את מתן הראיון בכך שיתאפשר לה להאזין להקלטה. העיתון לא כיבד את התנאי הזה, שמבלעדיו כנראה לא היה זוכה בהסכמת רפאלי הצעירה להתראיין.

ועוד תנאי. העיתון התחייב, לדברי האם או עורכי דינה של המשפחה, להזכיר בראיון את מסע הפרסום הנוכחי שעורכת היפהפייה לחברה מסחרית מסויימת, וגם בכך לא עמד. לא הזכיר. אבל עצם הסכמת העיתון מראש "לשלם" עבור הראיון בהכנסת חומר פרסומי לחומר מערכתי, מראה על ליקוי מאורות אתי קשה במערכותיו. ומראה כי ללא שני תנאים מוקדמים אלה לא היה הראיון בא בכלל לעולם ובר רפאלי לא היתה ניזוקה כה קשה ומוצגת כאוייבת העם בישראל.

קראו עכשיו בשים לב כל ראיון עם ידוענים ב"ידיעות" ונסו לגלות מה באמת עומד ברקע.

מחב"ע

שר האוצר פנחס ספיר ז"ל יוּצא מקברו ויועמד בפני חקירה פלילית תחת אזהרה וכל הסיכויים שיורשע ועצמותיו תועברנה מכ"ס לשב"ס

מבקר המדינה של משרד האוצר, החשב הכללי של משרד מבקר המדינה, והקונפייטר – עלו על השערורייה הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות ישראל. מתברר ששר האוצר פנחס ספיר (פינייה קוזלובסקי מכפר סבא) עבר עבירות נוראיות שלעומתן פרשת בנק לאומי שבה מואשם ראש הממשלה המושחת אהוד אולמרט (שהוא מושחת זה בטוח וכבר הוכח בעיתונים וגם מבקר המדינה כבר שפט אותו כי הוא חכם!) – ממש מחווירות ונראות כמשחק ילדים.

פנחס ספיר המושחת יצר קשרים עם יהודים עשירים, מיליונרים, מיליארדרים, מכל רחבי הגולה, והבטיח להם תנאים מפליגים בתנאי שישקיעו בהקמת מפעלי תעשייה בישראל ויעזרו לכלכלת ישראל. חלק משותפיו לשחיתות אכן ניאותו לקבל את השוחד שהציע להם מן הקופה הממלכתית, וביוזמתו האישית של ספיר, שפתח בפניהם את כל השערים והביא גל של השקעות-חוץ שטרם היה כמותו בישראל – הם בנו את מפעליהם המסובסדים והמושחתים ויצרו עשרות אלפי מקומות עבודה, כדי שיוכלו לנצל את העובדים העניים והמובטלים בישראל, בייחוד בעיירות הפיתוח, ואין ספק שהעשירים מהגולה גם תרמו למערכות הבחירות של מפא"י, זו המפלגה המושחתת של בן גוריון ושרגא נצר שהקימה את המדינה ואשר פינייה קוזלובסקי, בעבר מזכיר מועצת פועלי כפר סבא, היה אחד מעמודי התווך שלה, עד שנפטר בנסיעה בדרום הארץ ביום חם בעיצומו של אחד ממסעות השחיתות שניהל בתפקיד שלו כאשר ניסה למכור, כדרכו, חלקים מישראל למשקיעים זרים.

מחב"ע

שו"ת אליהו הכהן ובעקבותיהן

אהוד, בוקר טוב!

השתתפתי אתמול [11.10] באירוע השקה של ספר "שדות אדומים", ביוגרפיה של בנימין מונטר, מהרוגי תל חי. הערב החל בשירת השיר "שושנה", שהוזכר כשיר האהוב על מונטר. היה זה השיר היחיד שלא היכרתי, ולמדתי עליו לראשונה מאליהו הכהן ב"חדשות בן עזר".

אורי הייטנר

*

מר בן עזר הנכבד,

 אני מבקש להודות לך, ובאמצעותך – לעדינה בר-אל, על התשובה הידענית לשאלתי על שירו של אברהם סוצקבר על דודתי מירה ברנשטיין. עם קבלת תשובתה רכשתי את החוברת "דווקא", והכל בא על מקומו בשלום ולהשומע ינעם.

 בכל הכבוד,

יורם ברנע (ברנשטיין)

*

שלום אודי ,

ושלום ותודה למשה גנן על החומרים המפורטים על אלישבע [שהעברנו ישירות ליהודה אטלס. – אב"ע].

תשובה לשאלתי העיקרית טרם קיבלתי: האם תירגמה אלישבע שירים מתוך "גן החרוזים לילד" של רוברט לואיס סטיבנסון האנגלי, ואם תירגמה – איזה שירים, כמה, היכן הם פורסמו ואם התרגום מצוי בידי מישהו שעיני תוכל לשזוף אותו.

אני עובד עכשיו על רוברט לואיס סטיבנסון ל"ילדים גדולים 4" והפרט הזה חשוב לי להשלמת התמונה של מתרגמי שירת הילדים שלו לעברית. מלבד אלישבע (?) היו עוד שניים. אל אלה הגעתי.

תודה,

יהודה אטלס 

** *

שירת ארץ-ישראל: מהפכות צורניות

אסתר ראב / אבות ישורון / אמיר גלבע / יהודה עמיחי

מאת הלל ברזל

הכרך השמיני, מתוך תולדות השירה העברית משירת חיבת ציון ועד ימינו, מאת הלל ברזל, מוקדש למהפכות צורניות בשירת ארץ-ישראל.

אסתר ראב כתבה את שיריה במקצב מותאם, מבלי להזדקק לדפוסי משקל נוקשים מן המסורת הקלאסית, וכן חרגה מנורמות החריזה המקובלות. היא הקדימה בכך את שינוי הנורמות של המשקל וצורות החריזה בשירה הבתר-אלתרמנית. אבות ישורון פרץ את גבולות הלשון העברית והוסיף למילונו הפיוטי מילים וצירופים מיידיש ומערבית, וכן שינה את צורות הניקוד. אמיר גלבוע עבר מצורות סגורות במבנה השיר לצורות פתוחות ומהן לצורות זורמות נוסח הציור הקינטי. יהודה עמיחי הצטיין במערכת הדימויים והמטפוריקה, הפורצת בין קודש לחול.

מהפכה צורנית אינה עומדת בפני עצמה. היא כרוכה בחוויה האישית שאין להפרידה מן הרקע התקופתי והביוגרפי-אישי. לכן הוקדשו פרקים מיוחדים לתאור מפורט של מהלך החיים הנמצא בבסיס-השירים. תשומת לב מרובה הוקדשה להארה הפואטית, הפרשנית והמילונית של השירים וכן להזדקקות לתנ"ך, שהיא משותפת בעצמתה אצל המשוררת ושלושת המשוררים.

תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו מאת הלל ברזל:

כרך ראשון: שירת חיבת ציון מיל"ג באחרית ימיו ועד י.ל.פרץ ודוד פישמן. כרך שני: שירת התחיה – חיים נחמן ביאליק. כרך שלישי: שירת התחיה – שאול טשרניחובסקי. כרך רביעי: שירת התחיה, אמני הז'אנר – זלמן שניאור, יעקב כהן, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמן, דוד שמעוני. כרך חמישי: שירת ארץ-ישראל, מודרניזם וקלאסיקה, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. כרך שישי: שירת ארץ-ישראל, אקספרסיוניזם נבואי – אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, מתתיהו שוהם. כרך שביעי: רומנטיקה, אידיאולוגיה, מיתולוגיה – רחל בלובשטיין-סלע, אלכסנדר פן, אביגדור המאירי, יונתן רטוש. כרך שמיני: שירת ארץ-ישראל, מהפכות צורניות – אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי. כרך תשיעי, בהכנה: שירת ארץ-ישראל - מיסטיקה וסימבוליקה.

ניתן לרכוש את הספר ישירות דרך ההפצה בהנחה של 30%,

לפנות לאילנה 03-6163978

יהודית מליק-שירן

שביתת המורים – על מה המחלוקת?

כבר מראש ידעתי שלא כל המורים ישבתו. המורים המלמדים ילדים בסיכון גבוה, חינוך מיוחד, וילדים הנעטפים מבוקר עד ליל בטילי קאסם, ילמדו. מאבקם של מוריהם יירשם בתולדות החינוך ויחזק את עמיתיהם בכל הארץ. הרוח הפועמת במורים אלה, היא הרוח של השליחות והיא קיימת במקומות בהם הערכים עדיין נחשבים לערכי יסוד חשובים בחברה הצבועה שלנו, שמטאטאה בעיות מתחת לשטיח ולא מסוגלת להתמודד עימן.

אך על כל הפרה או יציאה ממסגרת לימודית יאשימו את המורים שרופפו את המשמעת הבית-ספרית ואת המשמעת הלאומית. כותרות ענק בעיתונים יזעקו שכל יום שביתה הוא נזק למשק הכלכלי שלנו. מאיפה באים היוהרה והשקר לפרסם בדייה כזו ולשכנע אומה שלמה שהשביתה היא מעשה לא מוצדק, שהכלכלה הישראלית ניזוקה וכי הפסד של יום כזה במשק הוא מליוני שקלים?

מכאן יוצא שאין תמיכה למורים במאבקם, הם צריכים לדאוג לגורלם, אף אחד מאושיות הצדק לא יפעל למענם ולא יצא בהצהרה שחינוך לערכים הוא ראשון במעלה וכי המורים צודקים. כבר מזמן, מהיות רק ארגון אחד, הסתדרות המורים, הבינו מזכיריה ומוריה שאת המאבק שלהם ינהלו הם בעצמם. אף ארגון אחר לא יוכל להציע להם את תמיכתו.

הסתדרות המורים דואגת בעיקר לשלוש מסגרות: גני-ילדים, בית-הספר היסודי וחטיבת הביניים. מורים המלמדים בבתי-ספר תיכוניים פרשו מהארגון הגדול והקימו להם ארגון אחר בראשותו של רן ארז, אחרי שגילו שאת המענה למצוקתם אפילו הסתדרות המורים הגדולה בארץ לא יכולה לתת. מאז הפרישה של אלפי מורים שהצטרפו לרן ארז, מנסים שני הארגונים לעשות נפשות למען מוריהם. חתימת ההסכם עם הסתדרות המורים מראה, שהתנאים שהציעה השרה למורים החברים באירגון הזה מתאימים ככפפה ליד, אך התנאים לא מתאימים לאירגון המורים העל-יסודיים וכאן המחלוקת: תוספת שכר, שיפור תנאי העבודה, החזר שעות לימוד שקוצצו מתלמידי ישראל, והפחתת מספר התלמידים בכיתות.

למה ראש הממשלה שלנו, מר אהוד אולמרט לא ביקש להיות נוכח באחת הישיבות עם נציגי המורים? למה שיגלה איכפתיות במשבר חינוכי-חברתי? למה שלא יגלה עניין במצוקתם של המורים? במקום להיות נוכח הוא שולח נציגים ומכתיב להם נתונים לפעול על פיהם. שרת חינוך ונציגי האוצר. אם לא יתאים להם, זה מה שיש, יותר מזה לא יקבלו.

אז רציתי להגיד לך, אדוני ראש הממשלה, שאתה יורק לבאר ששתית ממנה מים. אתה וילדיך למדתם בבתי-הספר, עמיתים שלי לימדו אתכם, עיצבו את אישיותכם, היטו אוזן קשבת למצוקתכם – וככה אתה גומל לאותו חינוך שקיבלתם? למה לא להיות נוכח לפחות בישיבה אחת ולראות שהמורים צודקים? האם אתה, אדוני ראש הממשלה, יכול להיכנס לנעליי ולהחליף אותי יום אחד בכיתה של 42 תלמידי י"ב?

לא שיעור אחד, שמונה שיעורים כאלה – להורות ספרות, תנ"ך, הבנת הנקרא וחיבור עברי, כאשר בין שיעור לשיעור בממוצע יש הפסקה של עשר דקות ובהן אתה צריך להספיק הכול, לשתות, לאכול, לענות לשאלות מורים ולהתאפק לשירותים, כי התור ארוך ומורים ממתינים כל ההפסקה לפעמים, ולעיתים אף לא מספיקים, כי הפעמון מצלצל.

אני מרגישה שאתה מזלזל בי, מבלי להכיר אותי אישית. מזלזל בי ובעמיתיי למקצוע ההוראה. זוהי תחושה של חוסר כבוד בסיסי. לו היה איכפת לך מהמשבר החינוכי שלנו, כל ההתנהלות שלך היתה אחרת. לו היית מגלה מעורבות אישית ומגיע לפגישה אחת – היית מגלה שמורים הם בני-אדם והורים לילדים, המחנכים דורות שלמים בתנאים ללא תנאים. אך אתה כמו קודמיך הולך בתלם שלהם, משמש מודל לחיקוי בחברה המעלה על נס את ההישגים החומריים ולא את ההישגים  הערכיים. 

"תלוש השכר שלנו, הוא רק ביטוי פיזי לחוסר הכבוד הבסיסי כלפי תפקידם ותרומתם של המורים. המקצוע הפך, למרבה הצער, נחות ושולי, שלא לומר משפיל, ואין בו ולו זיק של יוקרה והערכה ציבורית. המורים הם שק החבטות של החברה הישראלית, ויש שיאמרו – סמרטוטי הרצפה המעוכים שלה. וככאלה – עליהם להתייצב חזקים, נחרצים ונחושים מול תלמידיהם, להקנות לכם ערכי חיים ומצוינות לימודית. איך בדיוק יהפוך המורה למורה לחיים? הסיסמאות הנבובות הופכות לציניות מול דמותו הנמעכת בהדרגה ומתגמדת של המורה במדינת ישראל, שהפך לבייבי סיטר הקולקטיבי."

אלה דבריה של חברה שלי, אורנה מרקוס (מורה להיסטוריה), גם היא חושבת כמוני. הכאב שלי, מסתבר, הוא גם הכאב של חבריי השובתים.

רשימה שנייה בסדרה

"חדשות בן עזר" תובע רפורמה בהקצאת בתי השימוש למורים ולמורות כדי שלא יבזבזו בעמידה בתור את מרבית זמן ההפסקה היקר כמו הנשים שעומדות בתור הארוך לשירותים בהיכל התרבות בתל אביב בהפסקה של הקונצרט.

לטייל עם ראש ירוק

אל סוכות השומרונים בהר גריזים

יום שישי 26.10.07 / הדרכה: דנצ'ו ארנון

הסוכה של השומרונים אינה דומה כלל לסוכה שלנו: בסלון הבית תלויים על התקרה פירות מפירות שונים (גם חצילים וגמבה) בסידור נהדר. השנה חג הסוכות של השומרונים חל חודש אחרי חג הסוכות שלנו, וכך נוכל לבקר אצלם ביום שישי, 26.10.07, ולהתארח בסוכותיהם. נשמע מדוע הסוכה בתוך הבית, למה יש בה גם חצילים, היכן נמצאים ארבעת המינים ועוד תשובות לשאלות מעניינות על השומרונים בכלל ועל חג הסוכות שלהם בפרט.

בתוכנית: ביקור בסוכות שומרוניות, ביקור בבית הכנסת השומרוני ומפגש עם כהן, ביקור באתר הזבח, במוזיאון של יפת הכהן ותצפית מראש הר גריזים. נתכבד גם בארוחה קלה של סלטים שומרוניים.

היציאה: בשעה 08.00 ממגרש החנייה שליד איצטדיון רמת גן. חזרה משוערת בשעה 16.00.

המחיר: 190 ₪ לאדם. המחיר כולל הדרכה, אוטובוס ממוגן, כניסה לאתרים וארוחה קלה. קפה וכיבוד קל – עלינו.

הרשמה: המעוניינים להצטרף לטיול ישלחו שיק על סך 190 ₪ למטייל, לפקודת ראש ירוק לתאריך 26.10.07 בצירוף טופס הרשמה (מצורף).

ביטולים: עד שבוע לפני מועד היציאה – יוחזר מלוא הסכום ששולם. עד שלושה ימים –תוחזר מחצית הסכום. המבטלים השתתפותם יומיים או יום לפני הטיול יחויבו במלוא התשלום.

לקראת תשס"ח אנו מתכננים טיולים בארץ ובחו"ל, הרצאות ייחודיות וכמובן – נמשיך לצאת ביחד למופעים ולאירועים מיוחדים. פרטים יפורסמו באתר

http://www.rosh-yarok.co.il

להתראות,

דנצ'ו ונעמי ארנון

ראש ירוק, הניצנים 35 נווה עוז פתח תקווה 49212. טל' 03-9221205 פקס 03-9245148. דנצ'ו 054-4665921 נעמי 054-4665922. [ההודעה היא כמובן מטעם ראש ירוק].

* * *

אולי הגיע הזמן לצמצם את מיספר שליחי העלייה לישראל ברחבי העולם, ולשלם להם משכורות גם אם הם לא מצליחים להעלות אף אחד, ולא לצ'פֵּר אותם בבונוסים ולא להתנות את הצלחתם במיספר העולים כי אנחנו בישראל לא צריכים אף אחד שלא צריך אותנו או שצריך אותנו רק בגלל הסיוע הכלכלי ומבלי להיות יהודי וציוני אלא לעיתים קרובות אדם מפוקפק בעל דיעות אנטישמיות או נוצרי וספק-יהודי שנופל לנטל על משלם המיסים הישראלי ומוציא לנו שם רע. אם תתרחש קטסטרופה לַיהודים-ממש, ויבקשו מיוזמתם לעלות לישראל נשלח מטוסים להביאם.

מחב"ע

ישראל זמיר

הג'לוב

מתוך קובץ סיפורים בהכנה "ערבה בוכייה"

בשכונה כינינו את אהרן קפלנסקי "הג'לוב" בשל ממדי גופו. אף שהיה בן גילנו, התנשא שני ראשים מעלינו. כל אימת שילדי שכונה אחרת איימו עלינו במכות, הזעקנו אותו ודי שהופיע, כדי שהללו יפוצו לכל רוח. למרות זרועותיו העבות, חזהו הרחב ושריריו המפותחים, מעולם לא ניצל את כוחו. אהרן נחשב לאוהב אדם, לנשמה טובה. יום אחד פגעה מכונית באיש זקן, שחצה את הכביש ברחוב שלנו, ואהרן רץ לסייע. מישהו טילפן ל"מגן-דוד-אדום" ונענה, כי האמבולנס יצא למשימה אחרת. אהרן נשא את הזקן על ידיו כל הדרך ל"הדסה", שהיא בקרבת-מקום. אחר-כך ביקר אצלו פעמים אחדות. לאהרן שיער בהיר, שפה עליונה שסועה באמצעה וכל אימת שדיבר נתערבב בקולו גמגום מלווה שריקה.

בשעות אחר-הצהריים נהגנו לשחק כדורגל ממולא סמרטוטים על מגרשו של מאקס הנגר, בפאתי רחוב ברנר ליד רחוב יוחנן-הסנדלר, ואהרן עמד בשער. תגובותיו היו מגושמות, אך עצם עמידתו חסמה את השער, ורוב הכדורים נתקלו בגופו ונהדפו. וכשתפס את הכדור בעט בו בעוצמה כה רבה עד כי לא אחת הכדור המריא מעבר לכביש וצנח על מרפסתה של גברת גולדינר המרשעת, שקול זעקותיה לא איחר לבוא. קללות בהונגרית וביידיש ירדו עלינו כברד. לרוב נטלה סכין חדה, חתכה את עור הכדור לגזרים, כשהיא שולפת מתוכו סמרטוטים ומשליכה אותם לאשפה. לא אחת קראה למשטרה. וכשראינו ניידת בריטית עוצרת ליד ביתה נמלטנו על נפשנו. הנקמה לא איחרה לבוא: למחרת, בדרך לבית-הספר, ניפצנו את חלונות ביתה. שלא תלשין לבריטים!

אהרן היה אמנם גיבור-חיל אך פתי המאמין לכל דבר. לא אחת המצאנו סיפורים דימיוניים והוא בלע אותם כלביבות לוהטות:

 "אהרון, המשיח הגיע לשוק-הכרמל רכוב על חמור לבן," הצהיר ישעיהו שגר ברחוב מקביל, שיינקין, ואהרן הציץ בו בעיני עגל.

"אתה לא מאמין? בוא איתנו לשוק ותיווכח בעצמך," אמר ויצאנו כל החבורה לדרך. עצרנו לשתות סודה אצל "ויטמן" תמורת מיל אחד, אחר-כך חצינו את כיכר מגן-דוד וירדנו להשתין בבית-השימוש הציבורי, שצחנתו כמעט חנקה אותנו, ונכנסנו לשוק. ליד חנות-ירקות ראינו תימני, שלראשו תרבוש אדום, פיאותיו מסולסלות והוא רכוב על חמור. ישעיהו הצביע עליו והודיע בשמחה ובצהלה:

 "אהרן, הנה המשיח בכבודו ובעצמו! תשאל אותו מתי תחיית-המתים?"

"אבל זה חמור שחור והמשיח יבוא על חמור לבן," השיב אהרן.

"חמורו של משיח יכול להחליף צבעים כמו זיקית. בבוקר היה צח כשלג, עכשיו שחור כעורב ובערב יהיה אפור כאבני בזלת," קבע ישעיהו וקרץ לנו בחיוך.

"ראית אותו לבן?" תהה אהרן.

"בטח."

"אתה משקר."

"אהרן, בגללך, הסבא והסבתא שלך ימשיכו להריח את האדמה מלמטה ולא יקומו לתחיית-המתים," הזהיר אותו ישעיהו והושיט אצבע מאיימת. נגררנו אחר החמור עד שעצר ליד דוכן פירות והחל לנעור.

"אהרן, החמור מבשר גאולה!"

"על גאולה מבשרים בתקיעת-שופר."

"הייתה תקיעת-שופר, מה, לא שמעת? בזמן שהחמור נער נשמעו 'שברים' כמו ביום-כיפור," ישעיהו קבע והילדים אישרו בנענועי ראש.

אהרן הסתכל עלינו בעיניים פעורות מסרב להאמין.

 "תשבעו."

הנחנו את היד על החזה ונשבענו באברהם, יצחק ויעקב.

"תשבעו גם בספר התורה," דרש אהרן.

הוספנו לשבועה את ספר התורה.

אהרן נתמלא דאגה, כשבליבו חשש שמא סבו וסבתו לא יקומו מקברם בבוא תחיית-המתים. זמן רב היסס, לבסוף חסם את דרכו של החמור ושאל את התימני אם הוא במקרה משיח בן-דוד. התימני כמעט נפל מן החמור מרוב תדהמה.

הסיפור היכה גלים ואהרן המבויש התגונן:

"וכי מניין יכולתי לדעת, שאין זה חמורו של משיח? המורה שלנו לתנ"ך מתריע השכם והערב שיום הגאולה קרב ובא והמשיח כבר בדרכו לכאן."

הסיפור הגיע לגימנסיה "מוריה", שבה למדנו בכיתה ה', והכול דשו בו בהנאה מרובה. אהרן סיפר הכול לאביו, שמש בית-הספר שלנו, וזה לא התאפק, ובהפסקת-עשר קרא לישעיהו לחדר-המורים, סטר על לחיו שתי סטירות מצלצלות וקיללו קללות נמרצות. סטירות-לחי ומכות נחשבו, באותם ימים, לאמצעים חינוכיים מקובלים. השמש לא הסתפק בכך, ולקראת סוף השיעור האחרון נכנס לכיתתנו והטיח בנו קללות נמרצות, כשהוא מכנה אותנו: "חראי זבובים", "ראשי כלב" ו"בני עוולה". אחר-כך החליט להפגין את בקיאותו במקורות ועבר לפתגמים: "המתכבד בקלון חברו אין לו חלק בעולם הבא," "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים," "מעשי נבלה הם כלי-זין של חסרי-לב." וכשאמר את המלה "זין" פרצנו בצחוק אדיר והמחנך שלנו, שבקושי התאפק שלא לצחוק, מיהר לשחרר אותנו.

ישעיהו לא שכח אותן סטירות והחליט לנקום.

כעבור שבועיים, לאחר משחק כדורגל, פנה ישעיהו לאהרן והודיע לו כי למחרת היום אין לימודים, המנהל נפטר, ומסר לו זר של פרחי חרדל צהובים שקטף בפאתי המגרש. הוא הצמיד סרט שחור לזר וביקש מאהרן להביאו לאשת המנהל, כדי להביע את תנחומינו.

"לא היה ולא נברא," ענה אהרן קצרות. "ראיתי את המנהל בצהריים עוזב את בית-הספר בדרכו הביתה."

"זה אמנם נכון, אך כשחצה את רחוב קינג-ג'ורג'' דרסה אותו עגלת-קרח והוא הובהל לבית-חולים. הוא הספיק לומר לפני פטירתו, שאם ימות – לא יתקיימו לימודים למחרת-היום."

"אבל למה שיאמר דברים כאלה?"

"ידוע שהמנהל הוא רשע מרושע וביטול יום לימודים אולי ייחשב לו למצווה, שיפלס את דרכו לגן-עדן," טען ישעיהו בלהט.

אהרן סירב להאמין ושוב נאלצנו להישבע בשלושת האבות והפעם תיגברנו את השבועה בארבע האימהות, בספר-התורה ובשישה סדרי משנה.

אהרן לא שכח את חמורו של המשיח והודיע, כי הוא רץ לבית-הספר כדי להיוועץ באביו. אין לו ספק, שאם המנהל נפטר – אביו יודע על כך.

"אביך עכשיו עסוק באירגון ההלוויה. אתה מתאר לעצמך שנמציא עלילה כשמדובר בפיקוח-נפש?"

אהרן נזכר באימרה שאביו נהג לומר: "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח-נפש." למען האמת, מרוב ניסיונות לשכנעו, שכחנו שאנו "מותחים" את אהרן והתחלנו להאמין שהמנהל אכן נפטר.

אהרן שוכנע לבסוף, לקח את זר הפרחים מישעיהו והחל ללכת לבית המנהל, שהתגורר ברחוב מזא"ה. הלכנו עימו כשתחושות של אי-נוחות מלוות אותנו: "מתיחה אכזרית ונבזית המציא הפעם ישעיהו," לחשנו זה לזה, אך המשכנו ללכת. ה"מתיחה" כבר יצאה לדרכה ולא ניתן היה לבטלה.

אהרן הגיע לבית המנהל, שהתגורר בבית חד-קומתי, דפק על הדלת והמנהל פתח את הדלת. אהרן הציץ במנהל במבט מופתע ואמר:

"הילדים אמרו שנפטרת מן העולם הזה וביקשו לנחם את אשתך," ותחב לידו את הזר.

המנהל פער עיניים, זקר גבות מופתעות, הציץ בחבורת הילדים שצבאה על דלתו ולא איבד את חוש ההומור:

"תודה לך אהרן על הזר היפה. מיד אקרא לאשתי. כמדומני, שהקדמתם קמעה..."

בית-הספר לא נרגע זמן רב.

חשתי חמלה על אהרן. בחור טוב-לב, תמים שהפך ללעג ולקלס. יום אחד שוחחתי עימו וסיכמנו, כי כל אימת שהילדים ינסו "למתוח" אותו – עליו להסתכל עליי. אם יראה אותי מסיר את כובע הברט השחור שלראשי ומנער ממנו את האבק סימן שמשטים בו. אהרן שמח וסיפר על כך לאביו, שהזמין אותי לביתם. מר קפלנסקי ניסה לשדל אותי שאשכנע את הילדים שירפו מבנו וביקש שאספר לו מה קורה בכיתתנו ומה דעתנו על המורים.

"אדון קפלנסקי, אני לא מלשן," הצהרתי, "אך אעשה כמיטב יכולתי למנוע מעשים אכזריים כלפי בנך."

"כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים," הפטיר האב.

אהרן למד עימנו באותה כיתה וניחן בזיכרון יוצא מן הכלל. די שיקרא פרק מן התנ"ך, כדי שיידע לצטט פסוקים רבים בעל-פה. וכשהמורה שלנו פתח את השיעור ב"משל הכרם" ושאל את הכיתה מהו הנמשל – נשתררה דממה. בלית-ברירה פנה לאהרן, שציטט, "כי כרם אדוני צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו; ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה." המורה הכיר היטב את אהרן ובלי שהתכוון מילמל בינו לבינו:

"הגרועים שבכסילים הם כסילים מלומדים," והכיתה פרצה בצחוק. אהרן לא נשאר חייב:

"אדוני המורה, וכי לא נאמר כי 'הפוסל במומו פוסל'?"

כמה מהילדים מחאו כפיים וצחקו. המורה חש כי פלט שטות ופניו חוורו. תשובתו החצופה של אהרן פגעה בו והוא ציווה עליו לקום ולעמוד בפינה. אהרן לרגע צחק מן העונש המגוחך שקיבל ונעמד בפינה כשפניו אל הקיר. לפתע התברר לו, כי גם המורה בעולבים ופרץ בבכי. מיהר המורה הנדהם להשיבו למקומו.

סיימנו את הלימודים, שירתנו בצבא, השתחררנו והחבורה של רחוב ברנר התפזרה לכל רוח. מאקס הנגר מכר את המגרש ובמקומו התנשא בית מידות. מסעדת "תנובה" של הגולדברגים ברחוב ברנר 2 נסגרה ובמקומה נפתח בוטיק. גם חנות-הצילום, "פוטו-ברנר" נעלמה מן הנוף ורק הדגל האדום המשיך להתנפנף מעל בית-ההסתדרות באחד במאי.

שנים חלפו. יום אחד הזדמנתי לרחוב ברנר, ונתקלתי באביו של אהרון יוצא מפתח ביתו וברכתיו לשלום. הוא לא זכר אותי, אך כשציינתי את שמי ואת מיספר הבית, שבו התגוררתי – מייד נזכר. שאלתי על בנו אהרן והאב סיפר שהוא באמריקה.

"הואיל ונמנית עם הללו שלא שיטו בו, אודה לך אם תעלה עימי הביתה וביחד נציץ במכתביו." הוא שידל אותי עד שנעתרתי. מר קפלנסקי אינו עובד עוד כשמש, כי גימנסיה "מוריה" נמחתה מעל פני האדמה ובמקומה קם מעון לילדים חוסים.

נדהמתי לגלות שהדירה בבית קפלנסקי לא השתנתה: ספרי קודש מאובקים, שכריכותיהם בלו ודפיהם הצהיבו, נערמו בכל מקום. צחנת עובש של כסתות לא מאווררות כמעט חנקה אותי. מר קפלנסקי סיפר שנתמנה לגבאי בבית-הכנסת הנמצא בלב חורשה ברחוב יוחנן-הסנדלר פינת רחוב מרכז בעלי-מלאכה והוא שבע-רצון. פניו מחודדים כפני שועל ולו זקנקן זעיר, ששיבה זרקה בקצותיו. שיער דליל לראשו ובמרכזו כיפה שחורה.

לאחר שלגמנו תה סיפר, כי מזלו הרע של אהרן אינו נוטש אותו. הפסיכולוג, שעימו נועץ, המליץ לשלחו מן הבית, כדי שישתחרר מן התלות בהוריו ויצעד בטוחות על רגליו. קרוב משפחה מניו-יורק הסכים להשגיח עליו מרחוק. אהרן הגיע לניו-יורק והחל לעבוד כרוחץ מכוניות בתחנת-דלק. האב חיטט במכתבי הבן והחל לקרוא:

"...התפרנסתי מרחיצת מכוניות בתחנת-דלק בברוקלין. עבדתי אצל בעל-בית יהודי. בעלי המכוניות ראו, שאני משתדל מאוד בעבודתי והעניקו לי 'טיפים' נדיבים. בהתחלה סירבתי לקבלם עד שאיש אחד אמר לי: 'איש צעיר, באמריקה, אם מציעים לך כסף – לעולם תיקח.' כעבור זמן-מה נטפלו אלי שני העובדים השחורים, שלטענתם מחצית הטיפים מגיעים להם. הסכמתי בתנאי שההסדר יהיה הדדי והם כינו אותי "יהודון מלוכלך". התעלמתי. יום אחד התחלתי לרחוץ מכונית ולפתע בא אחד מהם ודחף אותי הצידה בטענה, שתורו לנקות את המכונית. ידידו חבר אליו והם התנפלו עליי. הם יצאו מאותה קטטה בשן ועין: שיניו של אחד נשברו ו"פנס" כחול האיר את עינו של השני. בעל התחנה נבהל והסביר לי, כי באמריקה אל ליהודי להרים יד על גוי, ובעיקר אם הוא שחור. תחנת-הדלק ממוקמת באזור, שחלק ניכר מתושביו שחורים והוא חשש מתגובה ומיהר לפטר אותי."

האב קיפל את המכתב וסיפר, כי חודשים ארוכים אהרן הסתובב בלי עבודה והגיע עד פת לחם. אותו קרוב משפחה ניסה לסייע, אך אהרן סירב להסתייע. הוא קימץ בהוצאות, אכל אחת ליום ומדי פעם מצא עבודה בסבלות. יום אחד התבקש להעלות על גבו פסנתר לקומה שנייה של בית-דירות, ובשעה שטיפס במדרגות – מעד והפסנתר התרסק. העובדה שהמעיט באכילה החלישה אותו מאוד. כל אימת שאביו שלח כסף, אהרן מיהר להשיבו. עליו לפרנס עצמו ויהי-מה. לבסוף מצא עבודה כסמרטוטר. שוב חיטט מר קפלנסקי בערמת המכתבים:

"...התחלתי לעבוד במחסן-סמרטוטים. באמריקה, להיות סמרטוטר אינה בושה. כאן כל עבודה מכבדת את בעליה. בהתחלה העמסתי שקים מלאי סמרטוטים על מדפים, אחר-כך מיינתי אותם לפי סוגים: בדים גסים למוסכים – לניגוב שמנים. בדי לֶבֶד לנגריות, למשיחות פוליטורה, ומטליות – לניגוב אבק. סכין חדה חוברה לשולחן כשלהבה ניצב כלפי מעלה ובעזרתה גזרתי פיסות בד לפי גדלים וסוגים. 'הבוס' – כך מכנים פה את בעל-הבית, שיבח את חריצותי. כל אימת שאחד הסוחרים ניסה לרמות אותו, היה קורא לי, ואני הזעמתי פנים מאיימות, הבלטתי את חזי, כפי שלימד אותי ה'בוס', והסוחר נרמז ומיהר לשלם את המחיר. למדתי כי באמריקה כוח הוא צדק."

אהרן עבד שם שלוש שנים, סיפר האב. אך כדברי חז"ל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. הבעיות התעוררו אחר שעות העבודה. לאהרן לא היו חברים והוא נאלץ לחפש עיסוקים. ושוב שלה מכתב מן הערימה:

"...בימי שלישי נהגתי ללכת ל'מרכז-היהודי', כדי לצפות במשחקי בינגו. זה מין משחק, שבו מרוויחים כסף אם המספרים שבלוח תואמים לאלה שקורא המנהל. אחר-כך הייתה הרצאה על 'פרשת-השבוע' ובסיום הוגשה ארוחת-שבת: חמין, קישקע ומרק-קניידלך. אהבתי מאוד את האוכל, שהזכיר לי את הבית בתל-אביב ומילאתי את הצלחת כמה פעמים. יום אחד, הטבח פיתה אותי להצטרף למשחק בינגו והפסדתי חמישים דולר. פרצתי בבכי וביקשתי שישיבו לי את הכסף. נוצרה מהומה והמנהל קרא לי למשרד, הושיט לי שטר של מאה דולר וביקש שלא אבוא עוד."

האב הראה את המכתב לפסיכולוג וזה התעקש, שהבן "בדרך אל דרך-המלך."

באחרונה אהרן החליט לשוב ארצה, ציין מר קפלנסקי בעצב. הוא עבר אירוע טראומתי; תמימותו לא עמדה מול שחיתותה של אמריקה. האב הושיט לי את מכתבו האחרון:

"...אל המחסן נהגה לבוא אישה, שמדי פעם חייכה אליי. יום אחד היא הזמינה אותי לקולנוע ובאמצע הסרט התנשקנו. אחר-כך באה לדירתי ו...התמזמזנו, כמו שהילדים ברחוב ברנר היו אומרים. סיפרתי לה על השכונה, על הילדים ועל משחקי הכדורגל. אחרי כמה שבועות החלטנו להעמיד חופה ונרשמנו לנישואין בבית-הכנסת "דויד ויהונתן" בגרינץ'-וילג', ששם סנדי מתפללת. פגשנו רב ללא זקן, עם שיער ארוך שהסתיים בצמה. לצווארו מחרוזת אינדיאנית ולראשו כיפה זעירה שבקושי הבחנתי בה. הרב לחץ את ידי, נישק אותי והחל למצוץ את שפתיי עד שסנדי הפרידה בינינו. הרב ברחוב יוחנן-הסנדלר לעולם לא ינהג כמוהו, אבל זו אמריקה! נכנסנו לבית-הכנסת ומצאתי חדר-תפילה צר וארוך. בפינה ניצב ארון-קודש ושני צעירים, לבן ושחור ישבו בשורה ראשונה כששפתותיהם דבוקות זה לזה. כששאלתי את הרב היכן 'עזרת-נשים' השיב, שהנשים כאן אינן זקוקות לעזרה. המקום לא מצא חן בעיני. לא שרתה בו שכינה אלוקית.

"נרשמנו לנישואין ונקבע יום-החתונה. הלכנו הביתה שמחים ועליזים. 'אדם נכנס לחופה ואינו יודע מה יבוא עליו קודם שיכנס,' נאמר. היה יום חם וסנדי החליטה להתקלח ולרענן את גופה. שימשת הדלת במקלחת היתה סדוקה, יצרי גבר עלי והצצתי פנימה. סנדי הלא עומדת להיות אשתי ואראה אותה במערומיה לאחר החופה, אמרתי לעצמי. וכאן אבא יקר, חשכו עיניי. סנדי איננה נקבה, כי אם גבר, אף ששדיה תפוחים. העין ראתה והלב נחמץ. וכשיצאה מן המקלחת סיפרתי לה כל מה שראיתי, והיא החווירה והסבירה לי, שהיא 'אישה-בדרך', העוברת טיפול לשינוי המין.

"'את משטה בי!' אמרתי, פרצתי בבכי וגירשתי אותה מן הבית. עולמי חרב עלי ולא עצמתי עין כל הלילה. וכי ניתן לשנות חוקי בריאה? היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?

"למחרת סנדי ניסתה לפייס אותי. היא הציגה עצמה כהומוסקסואל וטענה כי משכבי-זכר מוכרים היטב במקורות, ואני ציטטתי לה פסוק מספר ויקרא: 'ואיש אשר ישכב את-זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם מות יומתו, דמיהם בם.' סנדי טענה כי זהו חוק דרקוני, בלתי צודק.

"אם בורא-עולם ברא אותי עם נטיות למשכבי-זכר – מדוע המקרא קובע כי דמי בראשי?" שאלה. וכי אשמתי היא?

"בערב, סנדי לקחה אותי לבית-מרזח של הומואים וברחתי משם. 'הכסדום היינו לעמורה דמינו?'

"אבא יקר, אמריקה היא מערת-פריצים ואין לי כל רצון לחיות בה. אני רוצה לשוב הביתה. אולי אפתח בתל-אביב מחסן-סמרטוטים. בעלי מוסכים ונגריות תמיד זקוקים לסמרטוטים.

"שאלה אחרונה אבא, האם ברחוב ברנר, על המגרש של מאקס הנגר, הילדים עדיין משחקים כדורגל-סמרטוטים? חשבתי לקנות להם מתנה, כדורגל אמיתי. פה זה לא יקר. אך זה בתנאי שגברת גולדינר לא תתקע בו סכינים ותקרע אותו לגזרים."

אשר רייך

"ראשון  החוזרים? לא היה ולא נברא אלא במוחך הקודח!"

אודי חמודי,

בצער רב אני מתרשם והולך שהגראפומנים חסרי הכשרון שאתה מפרסם בנדיבות, מאחד מאן דהו ג. ועד אשת גיחוך מ. משפיעים קשות על יכולת הבנת הנקרא שלך. אפילו היותך סופר נידח ומומחה לפונוגרפיה, עם ליקוקי תחת בלתי נלאים לפושע המתמיד מר אולמרט, לא גרמו לך נזק שכזה.

כמובן, שהנני מתייחס כאן לתגובתך הבלתי-ראציונאלית לראיון הקצוץ איתי. ומנין נראה לך מה התכוונתי ומה נותר מכוונותיי? הרי לא היית נוכח בראיון החצי טלפוני ואתה מדבר על פולקלור ולא על מנהג מושרש המתייחס בדיוק למה שאמרתי. שדות ולילית ונעמה אלו הן נספחות פורנוקלאריקליות שחולשתך נודעת להן אך הן אין באות ישירות מהמנהג והאגדה שעדיין מתקיימת ואף יש לה סימוכין בתלמוד ובמפרשים. מה שעשה באשביס-זינגר היא ספרות טהורה מופלגת מן הדמיון ומסתמכת אסוציאטיבית על מה שזכר מימי ילדותו.

ואגב, בניגוד להתרשמותך – לא אני, ואני מניח שלא המראיינת, התרשמה שאני ראשון היוצאים בשאלה ובספקנות, אלא שדיברה על כך שאני טבעתי את המושג "לחזור בשאלה" במחצית שנות החמישים בראיון ראשון בעיתונות. באף מקום לא כתוב שאני הראשון או שכך אני טוען. כי הראשון שיצא בשאלה היה אברהם אבינו שגילה את האל כפי שעשוי לגלותו כל אחד שיוצא מתוך רובוטיזם חרדי ושואל עצמו שאלות ומתיידד עם הספק שהיא המעלה הראשונה באמונה.

 נא להקפיד להבא בדברים כאלה ולא להדביק לי או לכתבת יוהרה מטופשת שאינה במקומה. האם שינאתך לעיתון "הארץ" צריכה להעביר אותך מדעתך ולשבש את קריאתך? – נידחות אינה מחלה, ודיוק אינו עונש אלא חובה, כולל מסקנות על היותי ראשון שאיני יודע מניין נלקט. אנא ממך לפרסם זאת בשלמות ובתקווה לימים טובים יותר מפתח ועד תקווה.

שלך,

אשר רייך  

לאשר ידידי היקר,

אינני יודע על מה יצא קצפך. אני בסך הכול ניסיתי להרחיב במדוייק את בסיס הסיפור שהבאת בדבר הסיבות לכך שהבן הגשמי אינו הולך אחר מיטת האב, ועשיתי זאת בקצת הומור מגושם, כדרכי הפורנוגראפית – ועדיין אני סומך על גרשם שלום ועל בשביס-זינגר יותר מאשר על תגובתך בנושא, שאותה הבאתי במלואה, כבקשתך [למעט שני שמות שפורסמו רק באות הראשונה של שם-משפחתם, בבחינת אל תלבין פני נמעניך ברבים]. ואולי אחד מנמעניי, הבקיא בתלמוד ובמפרשים, יבהיר לנו אם טעה בשביס-זינגר בהבנת האגדה שעליה ביסס את סיפורו "יומנו של מי שלא נברא", סיפור שאותו שיבח גרשם שלום על השימוש הנכון בדמונולוגיה היהודית.

אודי חמודי 

לאהוד היקר,

שוב פעם אי הבנה. איני טוען בכלל שאני יודע יותר מגרשם שלום או בשביס-זינגר. חס ושלום, וגירסתם לא פחות נכונה משלי. אלא שאותה למדתי על בשרי מפי מלמדים, קטנים באישיותם ללא ספק מן השניים, אך זו הגירסה ששלטה אז בבתי אונגרין ואותה אני מכיר מבפנים. זו כל טענתי.

נמשיך בידידותנו כמקודם.

שלך כתמיד,

אשר

* * *

מערכת "חדשות בן עזר" מברכת ליום הולדתו ה-32 את האחראי, המתחזק, המשדרג והמתכנן של מימשק המחשבים הענק של המכתב העיתי, העונה לשם בן!

* * *

התנצלות

מיממה ליממה מגיע למערכת יותר ויותר חומר ראוי לפרסום עד כי היה אפשר להוציא עימו מכתב עיתי לא פעמיים אלא שלוש פעמים בשבוע. אין באפשרותנו לפרסם את הכול וגם לענות לכולם, ולעיתים חוסר מענה אינו אומר שהחומר לא יתפרסם. אז אנא הזדיינו בסבלנות, כיתבו קצר, שילחו רק בקובצי וורד באי-מייל, ואל תהססו לשלוח תזכורות כאשר הזמן מתמשך ואין תשובה או פרסום. לפעמים בקושי נותר לנו מקום לסגנון הגסויות של חבר המערכת ס. נידח.

 מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

אהוד בן עזר

על "הסיפור האמיתי, החטיבה שנשכבה על הגדר":

"קיטש מבויים עם המוות, סרט פסוידו-דוקומנטארי פוליטי!"

הדבר הכי מזעזע בסרט המשעמם והגרוע של אתמול בלילה בערוץ 1 הוא הופעותיה השותקות של השחקנית אירית בעהם בלבוש בידואי שחור ובהבעות פנים של שחקנית במקהלה יוונית בסרטו של וודי אלן "אפרודיטה הגדולה". בכל מקום בו אפשר לחלל את קדושת הדוקומנטאציה והשכול – בעהם נמצאת. אין כנראה גבול לחרפה. לביים בצורה מגמתית אפילו אנשים שלקחו חלק ממשי בקרבות, לבחור מרובם את הביטויים הכי טובים כדי לנגח באמצעותם, לרוב בעקיפין, את התנהגותה של ממשלת אולמרט במלחמת לבנון השנייה; להראות שוב ושוב, כמין רמז למטומטמים, את העיתונים עם דו"ח ועדת וינוגרד מרוח עליהם, להציג את חברי ועדת אגרנט כעדת נרדמים על מושביהם, לא להזכיר במילה אחת שמלחמת יום כיפור הסתיימה בניצחון מדהים – מעמדת פתיחה נחותה ונוראה; לחתוך בבשר החי של הכאב האישי ולעשות ממנו אידיאולוגיה שכביכול אין לנו אוייב מפני שגם אימהות ערביות מבכות את בניהן שנפלו! איזו העמדת פנים פסוידו-דוקומנטארית [זה לא סרט דוקומנטארי!] ופסוידו-אמנותית [אין בסרט הזה אף רגע אחד של אמת אמנותית], הכול מבויים באופן גרוע, מגמתי ופוליטי – כדי להציג את מלחמת לבנון השנייה כמהדורה חוזרת של מלחמת יום כיפור, מבלי לומר מילה על הבכל-זאת תוצאותיה החיוביות של אותה מלחמה נוראה, חרף אלפי הקורבנות שלנו – והיא ההרתעה, הניצחון על המצרים ותהליך השלום עם מצרים שהחל לאחריה.

אחד מספריי הבלתי חשובים והנידחים בעליל הוא הביוגראפיה המקיפה ביותר של משה דיין, מילדותו עד מותו, "אומץ" (ההוצאה לאור, משרד הביטחון). חרף התנגדותי העזה לדיין לפני ואחרי אותה מלחמה, אני למדתי מכתיבת הספר שמלחמת יום כיפור, עם כל המאסה המצרית שלה, היתה פורצת ומתנהלת בכל מקרה, גם אם אנחנו היינו נותנים את מכת הפתיחה, כי זו היתה, וקרוב לוודאי היא עדיין – מציאות חיינו באזור. כל כמה שנים מצטברים כוחות חדשים השואפים להשמיד אותנו; ולא היו מאמינים לנו שכך הדבר אילו אנחנו היינו נותנים מכת פתיחה ו"מקרבים את הטנקים"! – גם העיתונות הישראלית לא היתה מאמינה בצורך למלחמה יזומה נגד האיום המצרי. גם לא האמריקאים. אבל מה לכל אלה ולסרט המזוייף של אתמול, אשר כדברי ביסמארק על הפוליטיקאים, "הם משתמשים גם באמת כדי לשָׁקֵר!" – ולמעשה לוחמי חטיבה 14 דאז, שרואיינו בכאב גדול – בוימו באותו פרצוף מיוסר בעצימת עיניים, ותומרנו בידי הבמאי אידו סלע לתוך מעשה תשבץ של מטרותיו הפוליטיות, שבוודאי תזכינה לאהדה רבה בקרֶב המדייה הפרו-פלסטינית שלנו. ולזאת ייקרא טלוויזיה ממלכתית.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,592 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

287 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל