חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 288
תל אביב, יום חמישי, ו' בחשון תשס"ח, 18 באוקטובר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: "שרה הקטנה", אימא של השרה.
קדיש לוז יוּצא מקברו וישר יתמנה לראש ממשלה ישר.
יוסי גמזו: סְתָו בִּנְיוּ-אִינְגְלֶנְד.
אהוד בן עזר: אני סומך על "טיב טעם".
יהודית מליק-שירן: אַנָּה.
האיש שלא נשפט על שריפת ארכיון "העולם הזה" הוא גם אסטרטג גדול.
ארנה רב-הון: שליחות של אור [לכנס סופרים בינלאומי בבלגרד].
אורי הייטנר: א. בין אינטרס אסטרטגי למחוייבות מוסרית.
ב. סרבן התפכחות, (תגובה לאמנון הולצמן).
אמנון הולצמן: תגובה לתגובה נוספת של אהוד.
אל: שרת החינוך יולי תמיר, מאת: יוני רוזנברג ס. מנהלת.
ד"ר גיא בכור: א. עיסקת השיחרור הקטנה בולמת את העיסקה הגדולה, ולא מקדמת אותה. ב. מדוע הוקם Gplanet?
ורדה צ'צ'יק: גיבור ישראל שלי.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ו, תפזורת.
יוסף דוריאל: ואולי אחמדינג'אד צודק? טענתו הזדונית שליהודים אין זכות קיום במזרח התיכון נתמכת בהתנהגותם של יותר מדי יהודים גם אם הם לא מוּדעים לכך.
ד"ר אשר כהן: גיור סוציולוגי [ציטוט].
ד. החיפאית הבריאה, יואל נץ: עוד על החטיבה [14] שנשכבה על הגדר.
איליה בר-זאב: מִדְבָּר רָעֵב לְמָן (שיר).
יוסי אחימאיר
"שרה הקטנה", אימא של השרה
בדרכי לאזכרה לשלומיק גרבץ באור-עקיבא, במלאת שנה לפטירתו, בעודי מקשיב ברדיו לפתיחת מושב החורף של הכנסת, שודרה הידיעה כי "מפאת פטירת אימה היום, נעדרה שרת החוץ ציפי לבני מישיבת המליאה."
מי היה שלומיק? בית"רי איש האדמה, שכל חייו עברו עליו בנחלת ז'בוטינסקי, ראש ההנהגה הארצית והעולמית של בית"ר ובתפקידו האחרון – יו"ר דירקטוריון קק"ל. מחלת הסרטן הכריעה אותו והוא בן 60 בלבד. גם מורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי, נפטר בגיל דומה, מהתקף לב – במחנה בית"ר בניו-יורק.
אמא של שרת החוץ? – הירהרתי תוך כדי נהיגה, ומיד התחלתי לפזם את "עלי בריקדות", אחד משירי המחתרת האהובים ביותר: "היום שרה הקטנה / ניפרד בצאתי למלחמה, / את המדינה לכונן / על שתי גדות הירדן. / גיזזי צמתך / וחיגרי את חגורתך, / חבקיני, קחי מקלע / ואתי לשורה..."
שרה הקטנה – הלא היא שרה רוזנברג, לימים לבני, ועד יומה האחרון – "אמא של". כן, "נתמזל מזלה" של האישה המופלאה הזאת, מלאת החיים, להיות במותה אימה של שרת החוץ. אחרת – מי היה מציין בתקשורת את דבר פטירתה? מה, היא בר רפאלי שהגיגיה ואבריה כבשו כותרות ("מוטב לחיות בניו-יורק מאשר למות בארץ-ישראל")?
מה היו עוזרות לה, לשרה לבני, שנים רבות של לחימה וגבורה, מאסר וסבל, במחתרת האצ"ל, היותה רעיית קצין המבצעים של האירגון ולימים היה חבר-הכנסת בסיעות חרות והליכוד – כדי שיצויין ברבים דבר הסתלקותה של עוד אחת מדור החולמים והלוחמים, דור חברי המחתרות, שכמעט אין יום עובר ולא נגדע משורותיהם עוד אחד או אחת מהאגדות הכמעט אלמוניות...
"סתם" לוחמת האצ"ל? – לא סיבה מוצדקת דייה להזכיר דבר מותה בעמודי החדשות. אבל אימא של שרת החוץ? – זה כבר סיפור אחר.
נחזור לרגע אל שלומיק גרבץ ז"ל, בן הדור השני לאנשי האצ"ל ובית"ר, "נסיך" בשפה הפוליטית המקובלת כיום. חבריו נקבצו לארוע האזכרה שבו נשא דברים בווידאו חברו מילדות בנחלת ז'בוטינסקי ומבית"ר, ראש הממשלה אהוד אולמרט. שמעתי בית"רי אמיתי, אדם רגיש ויודע דבר, הכואב בכנות את חסרון חבר נעורים נאמן, ולא מנהיג חלול של מפלגה בנסיגה, שנחקר על חשד לשחיתויות. את הבמה מילאה חבורת הזמר "הבנימינים". מפיהם בקע השיר "עלי בריקדות", שיר אשר שלומיק אהב כל-כך – והקהל הצטרף בהתלהבות לשירה.
בודדים באולם ידעו כי ממש באותו יום שרה הקטנה השיבה נשמתה לבוראה. אמנם בגיל מתקדם יותר – בת 86 היתה במותה, כתוצאה ממחלת הסרטן שנתגלתה רק שבועיים קודם לכן...
"ואם בתלייה / אמסור את חיי לאומה / אל נא תבכי / כך נגזר גורלי. / מחי דמעתך, / לחצי המקלע אל ליבך / ובחרי לך שני / מאנשי גונדתי..." כך הבית השני בשיר "עלי בריקדות", שאותו כתב לוחם האצ"ל האגדי מיכאל אשבל ב-1946. שרה הקטנה היתה ידידתו באותו זמן, כמו גם חברתו של איתן לבני. השיר מבטא ומנציח בפשטות מילותיו, באמיתות מסריו, את הווי המחתרת, הווי של דמים והקרבה, מחד גיסא, אהבה ורומנטיקה מאידך גיסא.
מייק אשבל, שגזר דין המוות שהושת עליו הומר במאסר עולם (מה, הבריטים באמת חשבו כי לעולם יהיו הריבון כאן?) – ברח עם חבריו בפעולה הנועזת ביותר של האצ"ל – פריצת כלא עכו. אפילו נפוליאון, 150 שנה קודם לכן, לא הצליח לפרוץ את חומות מבצר עכו ונסוג בבושת פנים. האצ"ל הצליח. האסיר אשבל נחלץ מהמאסר – אך נפצע פצעי מוות בעת בריחתו, מירי החיילים הבריטים. את מקומו לצידה של שרה רוזנברג תפס "השני" – ירוחם ("איתן") לבני. כמוהו אף הוא שוחרר בפריצת כלא עכו – אלא שגורלו שפר עליו. הוא נותר בחיים.
בעוד מלחמת האירגון בארץ בעיצומה, יוצא איתן לבני בשליחות האצ"ל לאירופה ושב ארצה רק עם ההכרזה על הקמת המדינה היהודית. לאחר נתק בן 26 חודשים משרה שלו, דרושה היתה הפצרת אימו – "אני רוצה שתתחתן לפני שאתה נוסע שוב" – כדי שהיחסים ייתמסדו כדת משה וישראל. הימים, כפי שמעיד איתן בספר זיכרונותיו, "המעמד", היו ימי ספירת העומר. הרב הראשי של תל-אביב אישר את העמדת החופה בתנאי אחד: "אסור שהקרואים בטקס ימנו יותר ממניין, המספר הדרוש לעריכת חופה."
וכך זוג לוחמי האצ"ל (זוגות במחתרת – לא תופעה נדירה היתה) באו בברית הנישואין בעת ספירת העומר – בחתונה הראשונה שהתקיימה במדינת ישראל שזה אך כוננה.
"שרה הקטנה" – האישה והשיר, הפכו למיתוס מיני אז. שרה לבני זוהתה עם השיר, הגם שהכל הכירוהו וזימזמוהו בגלל המלים הרושפות: "עלי בריקדות ניפגש, ניפגש / עלי בריקדות חרות נישא בדם ואש," והודות למנגינתו הקצבית המבוססת על שיר הפרטיזנים ("אוסף די קאנאנען"). רק מעטים מחוץ לשורות לוחמי המחתרת הכירו את הרקע הדרמטי לכתיבת מילות השיר בחדר עולי הגרדום בכלא ירושלים.
כאשר ההיסטוריון של האצ"ל יהודה לפידות כתב את ספרו על לוחמות האצ"ל – הכותר שבחר לספרו הוא: "היום שרה הקטנה". "אין לתאר את מלחמת האצ"ל," הוא כותב , "ללא איזכור הבנות האמיצות שלחמו כתף אל כתף עם הבנים במערכה לגירוש הבריטים מן הארץ." לפידות מקדיש חמישה עמודים לסיפורה של שרה רוזנברג-לבני. כמה ראוי שהדברים ייקראו, גם יילמדו, בימים שבהם המורים אינם שובתים – סיפורה של שרה, כמו גם סיפורן של כל הלוחמות הנועזות בשורות האצ"ל, אשר הכימאי-ההיסטוריון פרופ' יהודה לפידות הנציחן לעדי עד.
הארון הוצב בחזית בית ז'בוטינסקי בתל-אביב. באו להיפרד, בין היתר, היריב הפוליטי (כמה מוזר) יו"ר האופוזיציה והליכוד, ח"כ בנימין נתניהו, והשותף הפוליטי (כמה תמוה) השר מאיר שיטרית, שחזר לרגע קט אל הבית שבו השאיר מאחוריו את "הקיטבג של ז'בוטינסקי". עימם התייצבו כמה מאחרוני מפקדי ולוחמי האצ"ל, בגבורותיהם, במקלותיהם, בלוויית מטפלותיהם. יוסקה נחמיאס הצבעוני מ"אלטלנה" בכובע הבוקרים, סמלו המסחרי, ניהל את הטקס הקצר, שבו העלתה זיכרונות חברתה החיפאית של שרה, הלוחמת הקשוחה צביה בן-חורין:
"היית המדריכה שלי בסניף בית"ר," סיפרה, "וב-1947 נפגשנו במעצר בבית לחם. מאחד החלונות המסורגים היית מעבירה מסרים לאסירות השפוטות שבבניין ממול, הכל תוך כדי שירה קולנית. כשעברנו למחנה עתלית, לא יכולת עוד לשאת את המעצר כאשר בחוץ הרוחות סוערות, וביימת בהצלחה התקף של המעי, אפנדיציט. הועברת לבית חולים רמב"ם הממשלתי, דרשת בתוקף לעבור לבית החולים רוטשילד, בני ציון כיום, ומחדר הניתוח שבקומת הקרקע, ברגע שהשומרים השאירו אותך במיטתך, קפצת החוצה, דילגת את מדרגות בלפור, היישר אל ביתי שבקרבת מקום, משם הלכת אל ביתה של חברתנו הנייה, ותוך שעות ספורות חזרת לפעילות המחתרת בתל-אביב..."
צביה סיימה את ההספד-על-רגל-אחת לשרה לבני במילותיה הפשוטות: "הגענו לגיל הנותן בנו את אותותיו, ואת, שהיית תמיד כל כך חרדה לשלום כולם, הלכת מאיתנו. השירה שלך, שמחת החיים והחיוניות שבך, ילוו אותנו חברי האצ"ל, ובעיקר את בני חיפה ואת חברותייך למעצר בית-לחם."
בת הזקונים ציפי, כמו אחיה אלי ואחותה רחלי, אכן ספגו מילדות את מורשת האצ"ל ובית"ר. "כל ערב הייתי מספרת להם סיפורים על המחתרת, הם גדלו על שירי בית"ר והאצ"ל," סיפרה בגאווה האם שרה בראיון האחרון, בחדרה בבית "גיל הזהב" בתל-אביב. ראיון שנסב כמובן על "ציפי הקטנה", ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ, ועל עמדותיה היוניות.
וכי יש אם בעולם שלא תהיה גאה על בן או בת שהגיעו לתפקיד רם ואחראי כל כך? "שרה הקטנה" לא היתה יוצאת דופן במובן זה. בראיון היא מתפתלת כדי להצדיק את עמדת הבת-השרה ומנגד אינה חוסכת שבט לשונה מראש הממשלה אולמרט. האימא של שרת החוץ "נישארה חרותניקית," כדבריה, שאינה מאמינה בשלום עם הערבים. "הם יעשו שלום אם אנחנו נהיה בים," אמרה – לתשומת לב שרת החוץ, המשוכנעת, כי האם דווקא תמכה בה במהלכיה הפוליטיים האחרונים: "אמא השלימה עם הרעיון של חלוקת הארץ בשל אהבת בת צרופה, ואמרה לי: תמשיכי."
האמנם? ומה עם אהבת בן צרופה, הבן אלי, שכל כך מתנגד לדרכה של אחותו הצעירה ורואה בה סטייה מדרכו של אביהם? סטייה מן הנתיב הלאומי, שעליו צעדו כל השנים ישר, מתוך אמונה מוחלטת בצידקת הדרך, זוג ההורים שרה ואיתן לבני זכרם לברכה?
מחזית בית ז'בוטינסקי הוסע הארון אל מקום מנוחתה האחרון של "שרה הקטנה", לצד קבר בעלה, בנחלת יצחק. ציפי לבני ושאר בני המשפחה, ותיקי האצ"ל ובית"ר, יצאו ללוות את שרה בדרכה האחרונה. שרת החוץ שוב עזבה את בית ז'בוטינסקי – האמנם לבלי שוב עוד? מי לידינו יתקע שלא יתקפו אותה שוב חיבוטי נפש אידיאולוגיים? מי אומר שלא יתחוללו בקרבה עוד מהפכים? מי שולל כל סיכוי שתחזור אל חיק "המשפחה הלוחמת"?
שרה הקטנה נטמנה באדמת ארץ-ישראל, עליה התהלכה עשרות שנים ולמען שיחרורה סיכנה נפשה וחייה היו תלויים לה מנגד. ואנחנו מחכים לסופר המוכשר שיכתוב על מעלליה, אנחנו מצפים לתסריטאי המנוסה שיפיק סרט על האשה הציורית והיצרית הזו. סיפורה של לוחמת באצ"ל, ולא סיפור אימא של שרת החוץ. "עלי בריקדות, עלי בריקדות ניפגש."
קדיש לוז יוּצא מקברו וישר יתמנה לראש ממשלה ישר
כי אין ולא היה ולא יהיה בלתו פוליטיקאי ישראלי אחר
שאין איזו סירכה מאחוריו ושלדים בארונותיו!
לאחר שמשה דיין בא בדברים עם אשתו של דב ירמיה, הדסה, בא ירמיה להתאונן על דיין אצל בן גוריון. קרא בן גוריון לדיין, שהיה אז רמטכ"ל, והטיף לו מוסר. השיב לו דיין: "אני לא מומחה למוסר. אני מומחה לביטחון. אם אתה רוצה שבראש צה"ל יעמוד מומחה למוסר – תמנה במקומי את קדיש לוז!"
קדיש לוז, ממייסדי קבוצת דגניה ב', יו"ר הכנסת מטעם מפא"י בשעתו, נודע כאחד האנשים הישרים ביותר בתולדות הפוליטיקה והמפלגות בישראל, ומהיעדר מתחרים לו בתחום – עד היום מצטטים כמעט רק את שמו בהזדמנויות שכאלה. לפי גירסה אחרת, ששמעתי מפיו של יצחק רבין: בן גוריון קרא אליו אז את דיין, ודיין ענה לו – "אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (אביו של חיים גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."
עחב"ע
יוסי גמזו
סְתָו בִּנְיוּ-אִינְגְלֶנְד
עָשְרָהּ הַקַּרְנָבָלִי שֶל הִתְרוֹשְשוּת הַיַּעַר,
הַפַּאנְק הַצָּעִיר שֶל זִקְנַת הַשַּלֶּכֶת בִּטְרַנְס פְּסִיכָדֶלִי סָבִיב.
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, צַיַּר-פּוֹפּ מְסֻמָּם, אֶת הַסְּתָו בִּנְיוּ-אִינְגְלֶנְד – וַיַּרְא
כִּי הַקּוֹל קוֹל סַגְרִיר-יַעֲקֹב אַךְ יָדָיו
הֵן יָדָיו
שֶל עֵשָֹו-אָבִיב.
לֶסִינְג רְחִימָא קוֹבֵעַ שֶשִֹּיא הַדִּיּוּק הוּא שִֹיא הַיֹּפִי,
אֶלָּא שֶּכָּאן זֶה הַהֵפֶךְ: זֶה שִֹיא הַבַּרְדָּק וּפִסְגַּת הַטָּעוּת.
לָמָּה מַה מִתְבָּרֵר? מִתְבָּרֵר שֶאוֹקְטוֹבֶּר, בְּלִי שוּם חוּש לְטַיְמִינְג, לָהוּט
לָמוּת, אִם אֶפְשָר, בִּגְרַנְד סְטַיְל וְסִדְרֵי הָעוֹנוֹת שֶיִּקַּח אוֹתָם אֹפֶל.
בְמִלִּים אֲחֵרוֹת: זֶה מִשְתֵּה בֵּלְשַאצַּר שֶל עַלְוָה שֶיָּצְאָה מִן הַדַּעַת,
הַקִּיטְש הַנִּפְלָא שֶל גְּוִיעַת כְּלוֹרוֹפִיל שֶהִיא אוֹרְגִיָּה שֶל כָּל צִבְעֵי הַכֶּשֶף. לִכְאוֹרָה
הָעוֹלָם מְדַגְמֵן אֶת אָפְנַת הַסְּתָו, אַךְ בִּמְקוֹם תַּכְרִיכֵי קְבוּרָה
הוּא בּוֹלֵע, תְּזָזִי, כַּדּוּרֵי אֶקְסְטָזִי בִּמְסִבַּת טְרַאנְס פְּרוּעָה. בְּלַהַט
כָּזֶה חָגַג נֵרוֹן קֵיסָר אֶת סַסְגּוֹן יִפְעָתָה הַמֻּצֶּתֶת שֶל רוֹמָא,
זוֹ שֶהָיְתָה לָהּ עֶדְנָה בִּבְלוֹתָהּ, בִּכְלוֹתָהּ, בִּצְלוֹתָהּ אֶת עַצְמָהּ
עַל אֵש טֵרוּפוֹ שֶל הַפְּסִיכִי הַזֶּה הַמֻּקָּף בִּזְקִיפִים שְלוּפֵי רֹמַח
וּפוֹרֵט עַל קַתְרוֹס אֵיזֶה שְלָגֶר מַדְלִיק עַל הַקְּלִיק בֵּין שְחִיתוּת לְעָצְמָה.
סְתָו בִּנְיוּ-אִינְגְלֶנְד: הָאוֹר מְפְלַרְטֵט
עִם זְהַב גּוֹנָיו עֲשִיר-הַסִּינוֹנִימִים שֶל הַדֹּלֶב,
עִם שְלַל וָרִיאַצְיוֹת יְרַק עֵץ הָאֶדֶר, הַחוּם, הַסָּגֹל, הַבּוֹרְדּוֹ.
זֶה נָכוֹן: זֶה הַסּוֹף, אֲבָל כָּךְ חִרְמְנָה גַם מָרִי אַנְטוּאָנֶט הַהוֹלֶלֶת אֶת הֹלֶם
לִבּוֹ שֶל מַפְעִיל גִּילְיוֹטִינַת הַקֵּץ כְּשֶהִמְתִּינָה זְקוּפָה לַגַּרְדּוֹם.
וְנִדְמֶה, כְּמוֹ אֵי-אָז, בְּ"מַקְבֶּת", כִּי הַיַּעַר מַתְחִיל לָלֶכֶת
אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת, אֶל זְמַן אַחֵר, אֶל בְּדָיָה שֶעוֹד טֶרֶם נֻסְּתָה.
מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ נוֹף וּבַדִּים בְּאָדֹם, בְּחַכְלִיל-שַלֶּכֶת?
זֶה הָדוּר בִּלְבוּשוֹ
וְזָהָב לְרֹאשוֹ,
הַסְּתָו.
כִּי פִּתְאֹם הַבְּרִיאָה הִיא חֲדַר-יְלָדִים וְהַיֶּלֶד, בּוֹרְאָהּ, מִתְקַשֶּה לְהַבְדִּיל
בֵּין עוֹנָה לְעוֹנָה, בֵּין אָפְנָה לְאָפְנָה, אַךְ מוּזָר: הַטָּעוּת צוֹדֶקֶת
פִּי שִבְעָה מִן הַשֵֹּכֶל הַהוּא, הַיָּשָר, שֶבְּעֶצֶם הוּא פַּחַד פָּשוּט לְהַגְדִּיל
אֶת חֶשְבּוֹן-הָאַשְרַאי שֶל הַלֹּא-יְאֻמַּן,
שֶל הַזָּר,
שֶל הַמּוּזָר,
שֶל הַגֻּזְמָה שֶאֵין לָהּ תֶקֶן
מִלְּבַד בַּחֲלוֹם, בַּשִּירָה אוֹ בַּדָּת, שֶבָּהֶם – לְלֹא שוּם הִגָּיוֹן אוֹ תוֹעֶלֶת –
אֲפִלּוּ הַבּוֹס הַגָּדוֹל בִּמְרוֹמָיו
מִשתַּטֶּה לִפְעָמִים,
כְּיֶלֶד...
סְתָו בִּנְיוּ-אִינְגְלֶנְד: עִוְעֵי הַדִּמְיוֹן מַדְבִּירִים אֶת שִגְרַת הַמֻּשְֹכָּל,
הָאִלּוּ וְהַכְּמוֹ, הַמֵק-בֶּלִיו וְהַנִּדְמֶה לִי
רוֹאִים כָּאן מֶלֶךְ לִיר גּוֹסֵס אַךְ מַלְכוּתוֹ פּוֹרַחַת.
וְכָל קְדֵשוֹת כְּמוֹש הַיָּפוֹת מַרְעִידוֹת בָּעַלְוָה אֶת כָּבְדָּהּ הַקַּל
כִּפְרֹעַ שְלוֹמִית אֶת שִבְעַת צְעִיפֶיהָ בִּשְלַל צִבְעֵי לַהַט הַשַּחַת.
כִּי הִנֵּה הַסְּתָו בֹּעֵר בָּאֵש, בֹּעֵר וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל
כִּי הוּא הָאֵש
וְהוּא הָעֵצִים
וְהוּא הָעוֹלָה גַם יַחַד.
נדפּס בּ"הליקון", גליון 45
אהוד בן עזר
אני סומך על "טיב טעם"
מראשיתו של "טיב טעם" ראיתי בו לא רק רשת חנויות ענק שאינה לפותה בחומות הכשרות, ההורסות הרבה חלקות טובות בצרכנות הישראלית, מייקרות את המוצרים ופוסלות את מיטב המוצרים מהארץ ומהעולם – ראיתי בו צעד חברתי-תרבותי שקובע את דיוקנה של ישראל החדשה. זו שקלטה יותר ממיליון עולים מרוסיה ואשר בעזרתם היא שוברת מונופלים של חרדים, דתיים וגם מזרחיים (בפוליטיקה). אם יותר לי להתהדר, בישרתי את בואה של הרשת כבר ברומאן שלי משנת 2001, "חנות הבשר שלי". ("אסטרולוג"), שבחלקו הוא שיר הלל לבשר לא כשר, בשני המובנים של בשר, ואולי גם בשלישי כי בסופו של דבר מכינים ברומאן שלי נקניק מבשר אדם, אלא שתודה לאל על הבידיון לא חלים התחקירים של "כלבוטק".
אני מניח שהתרחבותה והצלחתה של רשת "טיב טעם" היא לצנינים בעיני גורמים רבים. הרשת קבעה סטנדרטים חדשים בשיווק, במיבחר, בניקיון, בשירות; היא מלאה זבניות רוסיות מנומסות ויעילות, ואני חושב שגם מרוצות, כי אפילו במוסקבה לא מצאתי חנויות ענק עם מיבחר כאלה של "טיב טעם" בארצנו הקטנטונת.
* ההצלחה הזו מאוד מפריעה לרשתות השיווק המתחרות, שכבולות בהסדרי הכשרות ואינן יכולות להציע ללקוחותיהן החילוניים מה שמציעה "טיב טעם".
* ההצלחה מאוד הפריעה ל"צבר" מלידה דובר העברית המעורה היטב בכל תולדות הארץ, ארקאדי גיאדמק, שהתיימר בידענות של הרשלה מאוסטרופולר לקנות את התרנגולת הזו, המטילה ביצי זהב לא כשרות, כדי לשחוט אותה.
* ההצלחה ודאי מפריעה מאוד לרוב החוגים והמפלגות החרדיים והדתיים, וגם לצבא משגיחי הכשרות הסובבים כסוכני ק.ג.ב בסופרמרקטים – מפני שהם מאבדים מקור פרנסה שהוא מבחינתנו פאראזיטי בתכלית, והם רואים בעיניים כלות כיצד הציבור הרחב, שלא חושב שיהדות מוגדרת על ידי דיאטה – מצביע ברגליו וקונה את המוצרים המשובחים והמצויינים והטעימים והנקיים של "טיב טעם".
* ההצלחה של "טיב טעם" גם הפריעה מאוד לתקשורת המשודרת והכתובה, משום שהיא הצלחה הנמסרת מפה לאוזן ומקונה לקונה, והחברה לא היתה זקוקה לפרסומת קנוייה, יקרה ומיותרת, שהיא מעין "דמי חסות" שמשלמות החברות הגדולות לתקשורת על מנת שלא תפשפש יתר על המידה בענייניהן. ואם תפשפש, לא תהיינה מודעות.
לכן ברור לי שבמתוכנן או מאליו מתנהל קמפיין נגד "טיב טעם" בניסיון להרוס את הרשת או לפחות לגדוע ממנה את מאפייניה הלא-כשרים, ובכך להכריח אותה לפעול באותם תנאי ואסאליות שבין רשתות המזון הגדולות לבין הקונצרן של הכשרות הרבנית השולט בהן, בייחוד בשנת שמיטה.
לכן אני תומך במאה אחוז ב"טיב טעם" ואמשיך לקנות בחנויותיה כפי שנהגתי בעבר. לא ראיתי בארץ חנויות נקיות ומרהיבות משלה, ואני סומך במאה אחוז על טריות מוצריה, מה עוד שרבים מאוד מהם אין להשיג בשום חנות אחרת בישראל.
לכן אני לא מאמין לרפי גינת ול"כלבוטק". נראה אותם עושים תחקיר שכזה על הכספים המיותרים, בלשון המעטה, הזורמים לרשת מתן היתרי הכשרות בארץ, שלא לדבר על שערוריית שנת השמיטה, שגם בה מעורבים אינטרסים כספיים כבדי משקל ואנטי ציוניים תוך שימוש בטענות הלכתיות מפוקפקות ולא חד-משמעיות. הנה לך, רפי גינת, לא חתול במגרש בן עשרים דונם שיש בו גם מצבורי אשפה נפרדים מייצור הבשר עצמו – אלא רשת מונופולית אחת, בכמה וכמה שמות, החונקת את מרבית ייצור וצריכת המזון בארץ וגם דופקת את החקלאות היהודית לטובת חקלאות פלסטינית וירדנית. ומי עושה זאת? "כלי קודש" ופקידים שמקבלים את משכורתם מקופת המדינה, מהמיסים שלנו, האזרחים, המשועבדים לכשרות.
שלא תהיינה לכם אשליות – המלחמה על "טיב טעם" היא מלחמת תרבות מובהקת על אופי החיים הפלוראליסטיים בישראל! – ויש רבים המצפים בעיניים כלות לחורבנה של הרשת ולהחזרת המצב בארץ כפי שהיה בטרם קמה לשנותו!
ועכשיו גם ראיתי שלא רחוק ממקום מגוריי עומד להיפתח סניף חדש של "טיב טעם", באבן גבירול מול כיכר רבין! מעתה לא אצטרך ללכת רחוק או לנסוע כדי ליהנות מחנות הרשת, וגם לעודד אותה באמצעות קניותיי כדי שלא תיפול!
יהודית מליק-שירן
אַנָּה
אַנָּה הוֹלֶכֶת עַל הַמַּיִם
וְהַמַּיִם הוֹלְכִים אִתָּהּ
מִצַּד לְצַד מִתְהַפֶּכֶת בָּהּ סְעָרָה
וְנַפְשָׁהּ סוֹעָה.
גַּם יְמֵי הַסְּתָו הֲלֹא בְּרוּרִים
מִתְדַּפְּקִים
עַל לְחַיֶּיהָּ שֶׁחֲלִיפוֹת מָאֲדַמִים
בְּלַהַט תּוֹעֶה.
אַנָּה הוֹלֶכֶת עַל הַמַּיִם
וְהַמַּיִם הוֹלְכִים אִתָּהּ
כְּמֹשֶׁה שֶׁחָצָה אֶת הַיְּאוֹר
אַנָּה חוֹצָה אֶת הַחֹשֶׁךְ
וְהַשֶּׁקֶט מְזַמְזֵם בְּרַקּוֹתֶיהָ
חוֹשֵׂף יְרֵכֶיהָ
מְאוֹתֵת אֶל אֹפֶק כָּנוּעַ
שֶׁנֶּחְבָּא בֵּין הַגַּלִּים.
אַנָּה כְּבָר לֹא הוֹלֶכֶת עַל הַמַּיִם
הַמַּיִם הָלְכוּ מְאַנָּה
רַק מֶדוּזוֹת
כְּהִינוּמַת הַסְּתָו
צָפוֹת
בִּגְלִישָׁה אִטִּית מִצַּד לְצַד.
חוֹשְׂפוֹת גַּעְגּוּעַ
האיש שלא נשפט על שריפת ארכיון
"העולם הזה" הוא גם אסטרטג גדול
האיש שהודה כי שרף את ארכיון "העולם הזה", ורק בזכות חוק ההתיישנות לא נשפט על כך, מציע עכשיו לשים אסירים פלסטינים בכלובים ב"עוטף עזה" כדי למנוע את הירי של חבריהם ברצועה לעבר ישראל.
זה מזכיר לנו את ההצעה (לא שלו) להרתיע את המחבלים המתאבדים בכך שנקבור אותם עם עורות חזירים כדי שלא יגיעו לגן עדן! –
ומה שמדהים הוא שכל כך הרבה אנשים רציניים בישראל מתייחסים ברצינות לדברי ההבל של אותו קשקשן מוסרי, שהצעתו היא לא רק גול עצמי מול כל העולם אלא אין בה שום תועלת. הפלסטינים לא טיפשים. אין להם תמונות טובות יותר לזכות באהדת העולם מאשר גופות חבריהם המרוטשים, שנשלחו כלואים ליהרג בחזית על ידי ישראל (בניגוד לכל אמנה בינלאומית) – כמו עדרי החזירים על שדות המוקשים במלחמת העולם הראשונה! יש טמטום בארץ, ויש אנשים שמעלים את המפלס שלו, מציע ההצעה הנלוזה הוא אחד המובהקים שבהם.
מחב"ע
ארנה רב-הון
שליחות של אור
שבועות מספר לפני חופשת סוכות צלצל אלי יו"ר אגודת הסופרים, בלפור חקק, וביקש ממני לנסוע לייצג את אגודת הסופרים בכינוס סופרים בינלאומי בבלגרד, כראש המשלחת, שהיתה אמורה למנות ארבעה סופרים, יונתן גורל, עדנה מיטווך-מלר, לאה טרן ואנוכי.
בסופו של דבר ביטלו עדנה מיטווך-מלר ויונתן גורל את השתתפותם בכינוס, והמשלחת הצטמצמה לשתי נציגות, כאשר תפקיד ראש המשלחת מוטל על כתפי.
די התלבטתי. הכינוס התרחש בדיוק בסוכות, החג המשמעותי ביותר מבין חגי תשרי. אמנם נהוג לחשוב שיום כיפור הוא היום החשוב ביותר, אך מי שמתמצא ברזי הקבלה יודע שבסוכות, תוך כדי ישיבה בסוכה, אנו מקבלים אור מקיף שיכול לעזור לנו בכל העימותים והאתגרים שיתיצבו בפנינו במשך השנה הקרובה.
אמנם את ראש השנה ויום כיפור חגגתי ברוב עם והדר, במלון בתל אביב, בחברת כשלושת אלפי אנשים מכל רחבי העולם, ביניהם ידוענים כמו מדונה, דונה קארן, דמי מור ואשטון קוצ'ר, שהתלהבו ושרו ורקדו יחד עם כולנו, אבל את הסוכות לא רציתי להחמיץ.
עם זאת, משהו בתוכי אמר לי שאסור לוותר על ההזדמנות לחלק את האור שקיבלתי בראש השנה וביום כיפור עם אנשים מכל רחבי העולם. ידעתי שאין להם כל הזדמנות ואפשרות להיחשף לאור של הקבלה, וראיתי את עצמי כשגרירה של האור. מה עוד שכולנו מצווים לשלוח את האור במשך כל ימי שבתנו בסוכה אל שבעים עמי העולם, ויש תפילות מיוחדות לשם כך.
שינסתי את מותניי והחלטתי לנסוע, ואכן כשהגעתי ראיתי שהארץ שסועה ומפורדת, מלאה בשרידי מלחמה ורגשות קשים.
כבר בנאום הפתיחה שנשאתי דיברתי על תפקידם של הסופרים בהתייחס למצב איכות הסביבה והמצב הפוליטי.
"העולם שטוף במלחמות," אמרתי, "בכל רחבי כדור הארץ. קרב גדול ניטש בין האדם והטבע. אנו מזהמים את כדור הארץ ללא הרף ובחוסר כל רחמים. מלחמות רבות מתחוללות בין האנשים לבין עצמם, ובין אומות שלמות. אנו פוצעים איש את רעהו במילים, לא רק בכל נשק. אנו, הסופרים, כאנשי הרוח, חייבים ללכת מעבר לכל ההבדלים בין אנשים ועמים. אנו חייבים לראות את ניצוץ הבורא הפועם בכל אדם. עלינו להצהיר מעל במה זו:
"לא עוד מלחמות.
"ואהבת לרעך כמוך.
"הבה נשמור את כדור הארץ טהור מכל הזיהומים הנוראים.
"אחרת, לא ירחק היום בו תסרב אמא אדמה לתמוך בנו, להזין אותנו, ולהחיות אותנו.
זה עניין של חיים ומוות. "
כאן הוספתי את הנגיעה האישית שלי לעניין, וסיפרתי כיצד לפני שנים מספר חוויתי מחסום כתיבה וגם קשיים בדיבור עקב בעיות קשות במיתרי הקול. סיפרתי כיצד התייעצתי עם מיטב הרופאים המומחים, אשר דעתם היתה חלוקה. מומחה אחד שלח אותי לניתוח דחוף, השני אמר שאינו ממליץ על ניתוח, אלא על קורס בדיבור נכון, והשלישי נתן לי כדורים שפיתח בעצמו.
אבל היה גם הקול הקטן בתוכי, שהולך עימי לכל מקום, ומדריך אותי בצפונות העולם הזה. והקול הזה לחש לי, שכל הבעיות הללו יכולות להיפתר, שהבעיה אינה פיזית, אלא רוחנית.
אותו זמן התחלתי ללמוד קבלה, שהיא נשמת היהדות, והחלטתי להתייעץ עם הרב שלי, שאול יודקביץ. הרב שאול יודקביץ אמר לי משהו שלעולם לא אשכח אותו, והוא נר לרגליי עד עצם היום הזה. "כאשר את כותבת משהו," הוא אמר, "אל תחשבי על עצמך. חישבי על האנשים סביבך. חשבי כיצד את יכולה לעזור להם באמצעות הכתיבה שלך."
כאשר עזבתי את חדרו, חשתי מיד כמו משהו בתוך ליבי נפתח לרווחה. הבנתי משהו חשוב מאוד. כל אדם בא לעולם הזה בשליחות מסויימת רק לו, לשנות את העולם הזה לטובה באמצעות כישרונותיו. כל הכישרונות שלנו הם מתנות מן הבורא, ועלינו להשתמש בהם לטובת כל האנושות, ולא רק עבור עצמנו. אם אנו משתמשים בהם רק לטובתנו האישית, בלי להתחשב באחרים, הם נלקחים מאתנו.
מאותו יום ואילך, כאשר אני כותבת, אני מדמה מול פניי את האנשים שיקראו את מילותיי, שולחת להם אהבה באמצעות שיריי, מאחלת להם לקבל את כל הברכות שהבורא רוצה לתת להם.
סיפרתי לשומעים ששיריי מספרים את השינויים האישיים שאני עוברת, את כל הקשיים שאני חווה במאמציי להתגבר על תכונות האופי הרעות שלי, כדי להפוך את עצמי לאדם טוב יותר, אדם שיכול באמת ובתמים לאהוב אדם אחר ללא כל תנאי, אדם שרוצה ויכול להיות יצור אנושי שמתייחס לכל אדם אחר בכבוד אנושי מוחלט, בלי להתחשב במוצאו, בדתו, בגזעו, במינו או בצבע עורו.
"מאותו יום ואילך," אמרתי, "כתיבתי שוטפת. אני מקבלת השראה מכתבי הזוהר שבקריאתם אני שרויה, ובכל שבוע כותבת ומפרסמת שיר כדי להפיץ את האור בעולם. בצורה זו האור שבשיריי מגיע להרבה אנשים, יש הרבה תגובות, אנשים שואלים לעצתי, הם מרגישים שאני שולחת להם את אהבתי באמצעות הכתיבה והם מחזירים לי אהבה.
"כל זה בזכות השינוי הפנימי שאיפשרתי לעצמי לחוות בתוך נשמתי, והוא שינה את חיי לחלוטין. לא רק שקולי הפך להיות צלול ובהיר, אלא גם כל מערכות היחסים בחיי נעשו אוהבות יותר. המשפט השחוק והבנלי 'ואהבת לרעך כמוך' הפך להיות באמת ובתמים המוטו של חיי, שהחלו להיות מלאי שמחה, סיפוק ועונג. היקום פורש את זרועותיו לקראתי, קורא לי לקבל את כל המתנות שהוא רוצה לתת לי, אך לא ידעתי כיצד לקבל אותן.
"כיום אני יודעת."
כל זאת ועוד העברתי במלים ובשירים למשתתפי הכינוס הרבים. הבאתי עמי ספרוני "פנחס" קטנים, אותם אנו מחלקים בדרכים בעיקר לחיילי צבא ולאנשי ביטחון ומשטרה, החשופים לסכנה. רבים מן המשוררים הודו לי, כי חשו בעוצמת האור שנושבת מן הספר הקטן הזה.
ביקרנו גם במעונו של שגריר ישראל בסרביה, ארתור קול, שם שוחחנו שיחה ערה על תהפוכות העיתים ועל ההיסטוריה הלוחמנית של הסרבים, עם השגריר ועם יאיר פרומר, שעל כרטיס הביקור שלו כתוב "מזכיר שני". יאיר היה פתוח מאוד להסברי הקבלה שלי ושמח לקבל את הספרון הקטן, וכך גם השגריר עצמו, שהודה שהנושא חדש לו לחלוטין.
מקום נוסף בו הצלחתי להכניס אור הוא מוסדות הקהילה היהודית בסרביה. נפגשנו עם נשיא ארגון הקהילות היהודיות בסרביה, בבית מלא ספרות יהודית, ונתנו לו שם את גיליון מאזניים שיש בו כתבה על סופרים יהודיים ביוסלביה.
היתה לי הפתעה נעימה – בגיליון הזה, שיצא לפני שנים מספר, היו גם שלושה שירים שלי, וכך השארתי שם גם חותם אישי, בנוסף לחותם אגודת הסופרים וספרוני הזוהר, שחילקתי לכל הנוכחים.
ביקרנו גם בבית הכנסת היהודי בבלגרד, נפגשנו עם הרב עשיאל, ואפילו דיברנו עימו בעברית. הרב, שמוצאו מסרביה, למד בגוש עציון שבע שנים בהן הוכשר לכהן כרב.
התפילות בבית הכנסת היו חווייה לכשעצמה. נוכחתי לדעת שבבתי הכנסת הספרדיים מתפללים על פי הנוסח השגור אצלנו במרכז לקבלה, וצמרמורת חלפה בגווי כאשר התפללו שם את תפילת "אנא בכוח", שהפכה עכשיו ללהיט המשודר ברדיו, אך המקובלים משתמשים בה לצורך מדיטציה עמוקה ורפואה זה אלפי שנים.
נזכרתי בדבריו של רבי האהוב, הרב ברג, שאומר שספרד אינה התרגום המילולי של הארץ אליה מתיחסת המלה, אלא שם צופן. בדרך כלל אנו יודעים את שם הצופן "פרדס", האומר פשט, רמז, דרש וסוד. אנשים יודעי סוד העבירו את האות ס' מסוף המילה אל תחילתה, וכך נוצרה המלה "ספרד". כלומר, יהודי ספרדי הוא יהודי יודע סוד, ולכן בתי הכנסת בהם מתפללים בסגנון ספרדי קרובים יותר לרוח הקבלה.
שלום דבור, ישראלי לשעבר שעובד עכשיו באו"ם ובפרלמנט של סרביה כיועץ פרלמנטרי, יהודי פעיל מאוד במוסדות הקהילה היהודיים ובבית הכנסת, אשר התנדב לשמש לנו מורה דרך לעיר בלגרד, התרגש מאוד מהסברי זה. הוא הודה לי מאוד על הספרון הקטן, שם אותו בכיסו, והבטיח שלא יפרד ממנו.
אסיים בשלושת השירים שהעדפתי לקרוא בכינוס ולהעביר באמצעותם את האור:
1. נְקֻדַּת הַזֹּהַר
וּבַיּוֹם בּוֹ תָּנִיחַ לְיָדְךָ
לָגַעַת
בְּעֵינַיִם פְּנִימִיּוֹת
תִּפֹּלְנָה קְלִפּוֹתַי.
אַט אַט
בְּעֶדְנָה
עַד נְקֻדַּת הַזֹּהַר
הַדּוֹלֶקֶת וְכָבָה
מְחַיָּה
וּמְמִיתָה
בִּנְגִיעָתָהּ
2. עִרְבּוּבְיָה
וְשׁוּב עִרְבּוּבְיָה.
חֲפָצִים דְּחוּסִים בְּפִנַּת נוֹף אַחַת,
אַחַת,
כִּמְעַט קָמִים. מְדַבְּרִים. הוֹלְכִים.
וּמַשֶּׁהוּ מְכַרְסֵם לָדַעַת
אֶת הָאוֹר הַקָּרֵב
מְכַהֶה
חַיִּים צוֹמְחִים אֵלַיִךְ. אִסְפִים
כָּל עוֹד בְּאִבֵּךְ. יִפְעָתָם
סְפוּנָה בְּךָ חֲרִישִׁית.
3. סוֹד הַכֹּחַ
לִרְגָעִים פְּנֵיכֶם מְפֻיָּסִים
עֵינַיִם מַחְזִיקוֹת אֲבֵדוֹת שֶׁלִּי
יְקָרוֹת
שֶׁנִּגְלוּ בְּשָׁעָה בּוֹהֶקֶת אַחַת
כְּשֶׁיָּדַי הָיוּ עֲמוּסוֹת לָאַהֲבָה
כְּדַרְכָּן בִּזְמַנִּים אַחֲרוֹנִים
בְּשָּׁעָה אַחַת כָּזוֹ
נִגְלָה לִי
סוֹד הַכֹּחַ
שֶׁנִּבְנָה לְאַט
מִנְּגִיעוֹת קְטַנּוֹת
מִגַּלֵּי חֹם
מִתְּנוּעוֹת
ידעתי שהשירים העבירו את האור כאשר ניגשו אליי אנשים סרביים שאינם יודעים עברית והודו לי על השירים המקסימים ששמעו מתורגמים מעברית לסרבית. למרות שלא הבינו את השפה, הם הצליחו להרגיש באנרגיה שזרמה דרך המלים.
אז ידעתי שעשיתי חלק מן העבודה.
אבל העבודה עוד קשה ורבה. אפילו בתוך המשלחת עצמה היו כל מיני אירועים לא נעימים שמקורם בקנאת סופרים ובחוסר לויאליות וחוסר כבוד לעמית הסופר שנסע עימך, ואפילו לאגודת הסופרים ששלחה אותך. הדבר ציער אותי מאוד, ולימד אותי שאכן יצר האדם רע מנעוריו, החטאת לפתח רובץ, וכל אדם, כולל אני, חייב להתבונן פנימה בתוך נפשו ולהודות בפני עצמו על טעויותיו, כי התשלום, כפי שאנו יודעים, מגיע תמיד, בסופו של דבר.
* * *
מחול השדים המשפטי-חקירתי המתנהל באופן מגמתי נגד ראש הממשלה, וזאת כאשר אלפי תיקים של פשע ורצח אינם מגיעים לידי חקירה ומיצוי הדין, מהיעדר כוח אדם חוקר – מעוררים חשש כי בסופו של דבר יצליחו להפיל אותו מבלי שיהיה מורשע בשום תיק, ולמיטב תחושתי הוא גם לא יורשע – אבל אם יופל, מיד ישכחו אותו, וכל חקירותיו המתוקשרות, המאולצות וצמאות הדם – תגווענה, כי כל המאמצים המשפטיים והתקשורתיים יופנו מיד כדי להרוס את היושרה ואת היכולת למשול של ראש הממשלה הבא אחריו, שגם הוא יהיה פוליטיקאי ישראלי.
מה שעושים לאולמרט זוהי חרפה לאומית. זה גול עצמי ענק, שמחלת טירוף המערכות התקשורתי והמשפטי אשר מתחוללת בישראל – מעוללת להנהגת המדינה וגם לשלומה ולביטחונה של המדינה כולה.
מחב"ע
אורי הייטנר
א. בין אינטרס אסטרטגי למחוייבות מוסרית
הנשיא בוש ומזכירת המדינה רייס צודקים. ההכרה בטבח שערכו התורכים בעם הארמני במלחמת העולם הראשונה כרצח עם, מנוגדת לאינטרס האסטרטגי של ארה"ב. תורכיה היא מדינה חשובה מאוד והיא שותפה אסטרטגית של ארה"ב במאבקה בציר הרשע, במלחמתה בעיראק, באינטרסים שלה במזרח התיכון. ארה"ב יודעת בוודאות שההכרה ברצח העם תפגע קשות ביחסיה עם תורכיה ובשיתוף הפעולה של התורכים עם האינטרסים האמריקאיים. אין ספק, שההחלטה מזיקה לאינטרס האמריקאי, לביטחון הלאומי של ארה"ב, למעמדה במזרח התיכון ולמעמדה הבינלאומי.
אלמלא הפגיעה הוודאית באינטרס האסטרטגי שלה, לא היה מתעורר כל ויכוח בארה"ב אודות ההכרה ברצח העם. הדיון הציבורי והפוליטי בארה"ב כלל אינו עוסק בשאלת רצח העם, כיוון שאין ספק באשר לעובדה שהיה רצח עם. הדיון הציבורי נסוב סביב שאלה אחת בלבד – האם ראוי להקריב אינטרס אסטרטגי ברור למען המחוייבות המוסרית?
התשובה לשאלה אינה חד משמעית. יש מקרים בהם האינטרס האסטרטגי גובר על מחוייבות מוסרית. אולם בדרך כלל, יש להעמיד את השיקול המוסרי במקום גבוה בשיקולי מקבלי ההחלטות, גם כאשר השיקול הפרגמטי מנוגד לו, וגם במחיר פגיעה באינטרסים אלה או אחרים.
כן, חרף הפגיעה הוודאית, שאין לזלזל בה, ראוי שמעצמת-על כארה"ב תעדיף את המחוייבות המוסרית ולא תיתן ידה להכחשת רצח העם הארמני. החלטת ועדת הקונגרס האמריקאי ראויה לשבח ויש לקוות שמליאת הקונגרס והסנט ילכו בעקבותיה.
ובישראל?
בישראל הדילמה גדולה אף יותר. ישראל אינה מעצמת-על, ומשבר ביחסים עם תורכיה יפגע בה הרבה יותר מבארה"ב. ישראל היא מדינה מוקפת אויבים (כן, כולל המדינות שחתמו עימה על הסכמי שלום) שאינם מכירים בזכות קיומה, מבודדת במרחב הגיאוגרפי שבו היא חיה. תורכיה היא המדינה היחידה באזור המקיימת עם ישראל יחסי ידידות אמיצים. אמנם היחסים עם תורכיה נפגעו מאז עליית מפלגת העם האסלאמית לשלטון, אולם באופן בסיסי השותפות האסטרטגית נותרה בעינה. היחסים הביטחוניים עם תורכיה הנם בעלי חשיבות רבה ביותר. תורכיה עשויה לשתף פעולה עם ישראל במאבק נגד תכנית הגרעין האיראני ובעד אינטרסים נוספים במזרח התיכון. איש לא ייפול מהכיסא, אם בקרוב נשמע "ממקורות זרים" שתורכיה היתה מעורבת גם בפעולת חיל האוויר בסוריה ב-6 בספטמבר.
הכרה ברצח העם הארמני תגרום, ללא ספק, לפגיעה קשה ביחסים עם תורכיה. הנזק האסטרטגי לישראל עלול להיות כבד ביותר. האם ראוי לשלם את המחיר, למען המחוייבות המוסרית כלפי העם הארמני?
אני מאמין שהמחיר ראוי. ישראל, כמדינה יהודית, מחוייבת לערכי המוסר והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות. אך יותר מזה, כמדינת העם שחווה אך לפני 65 שנה את השואה הנוראה, ואת שתיקת העולם "בשל האינטרס האסטרטגי" של מדינות העולם, ישראל מחוייבת לעמוד בראש כל מאבק למניעת פשעים נוראים כאלה נגד האנושות. בדיוק מסיבה זו ישראל מחוייבת לסייע לפליטי דרפור. הכחשת הפשעים וגימודם, מעודדת חזרה עליהם. ישראל, התובעת מכל העולם להיאבק נגד הכחשת השואה, אינה יכולה לעמוד מנגד מול הכחשת רצח העם הארמני. קיים, אמנם, הבדל מהותי בין השואה לבין מעשי רצח העם בארמנים ובדרפור, אך עם שחווה שואה, מחוייב להיאבק נגד כל מעשה של רצח עם. מדינה, שעד היום שכנותיה שוללות את עצם קיומה וחותרות להשמדתה, חייבת לגלות רגישות יתר לנושא של רצח עם.
אני מאמין, שבסופו של דבר הדבקות במחוייבות המוסרית תשרת גם את האינטרס האסטרטגי ארוך הטווח של ישראל.
ב. סרבן התפכחות
(תגובה לאמנון הולצמן, "עוד עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר" גיליון 286)
בהסכם אוסלו התחייב ערפאת לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. זה כל מה שנדרש ממנו, למעשה. תמורת התחייבות זאת, ישראל ויתרה על שטחים רבים ביהודה ושומרון כבר בהסדרי הביניים.
יכול הולצמן לתעתע במילים ובחצאי אמיתות כאשר ירצה, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה החותכת – הפלשתינאים לא קיימו את התחייבותם אפילו יום אחד. גם אילו הטרור לא היה בהנהגתו ורצונו של ערפאת, אלא בניגוד לרצונו ובידי מתנגדיו, היתה זו הפרה, שהרי ההסכם לא היה עם ערפאת כאדם פרטי, אלא כנציג העם הפלשתינאי. אך אין ספק שערפאת הוא שהנהיג את הטרור ושכל הזרמים הפלשתינאים נטלו בו חלק.
אי אפשר להתעלם מן העובדה, שלפני אוסלו מימדי הטרור היו קטנים לאין ערוך מאשר אחרי אוסלו. אף מכבסת מילים אינה יכולה לשנות את העובדה הזאת.
הולצמן מציין שלא תמך בהתנתקות חד צדדית אלא בהסכם. אולם הוא מתעלם מהשאלה המרכזית – למה בכלל אחרי הנסיגה המוחלטת, עד המילימטר האחרון, ועקירת כל היישובים הישראליים, עד היהודי האחרון, עדיין הפלשתינאים נלחמים בנו? מדוע הם מבצעים מידי יום ביומו פשעי מלחמה ומשגרים טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית? הרי אילו מטרת מלחמתם היתה לסיים את הכיבוש, היה עליהם להפסיק כל מעשה איבה מרצועת עזה. הרי היתה להם הזדמנות פז לבנות את רצועת עזה, לשקם את הפליטים; הרי כל העולם היה מסייע להם בכך. הרי אילו נהגו כך, סביר להניח שבתוך תקופה קצרה ישראל היתה נסוגה גם ממרבית שטחי יו"ש, בתמיכה של מרבית הציבור הישראלי. מדוע הם לא נהגו כן?
האם כיוון שהנסיגה לא היתה בהסכם? מה הקשר? האם מטרת הטרור היא להגיע להסכם? אם כך, מדוע הם הפרו את כל ההסכמים? מדוע כל הפסקת-אש עם ישראל, והיו רבות כאלו, מופרת בתוך דקות ספורות? ומדוע הפרו הפלשתינאים את הסכמי אוסלו ברגל גסה?
באוסלו ניסינו הסדר ביניים – אנו יודעים מה היתה התוצאה. בקמפ-דיוויד ניסה ברק לסיים את הסכסוך כאשר הציע לפלשתינאים יותר ממה שהשמאל הקיצוני ביותר בישראל חלם אי פעם, ואנו יודעים מה התוצאה. בהתנתקות ניסינו את שיטת הנסיגה החד-צדדית, ואנו רואים מידי יום מה קורה.
מדוע כל זה קורה?
האם הסכם אוסלו הוא הגורם לטרור? התשובה שלילית, כמובן. הרי הטרור קדם לאוסלו בעשרות שנים. אבל אוסלו נועד לשים קץ לטרור, והוא לא שם קץ לטרור. הטרור הסלים בצורה חסרת תקדים אחרי אוסלו. הסיבות להסלמה הן שתיים:
א. כניסת אש"ף לשטחים חיזקה את יכולתו המעשית לפגוע בנו.
ב. הפלשתינאים פירשו את ויתורינו באוסלו כחולשה, והסלמת הטרור היתה ניצול הצלחה.
הטרור אחרי אוסלו, אחרי קמפ-דיוויד ואחרי ההתנתקות מעיד על עובדה אחת, שהיא האמת המשמעותית ביותר בסכסוך המזרח תיכוני: הפלשתינאים לא השלימו ואינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. זה הגורם לסכסוך, זה הגורם למלחמה, זה הגורם לטרור. כאן הכל מתחיל ומכאן הכל נובע. הולצמן מסרב להתפכח ולהביט נכוחה במציאות, אך המציאות חזקה מכל הגיגיו.
לפני 25 שנים, בעיצומה של מלחמת לבנון (הראשונה), אמר רפי איתן, אז יועץ רוה"מ למלחמה בטרור, שצפויות לנו עוד מאה שנות טרור. כעבור 11 שנים, בשובו ארצה מטקס החתימה על הסכם אוסלו על מדשאת הבית הלבן, אמר שמעון פרס, אז שר החוץ: "תמו מאה שנות טרור."
למרבה הצער, אנו יודעים היטב מי היה המציאותי והמפוכח בין השניים.
אמנון הולצמן
תגובה לתגובה נוספת של אהוד
בגיליון מס' 287 אתה מאשים אותי באי אמירת אמת. אי אמירת אמת בעיניך היא שכתבתי "אירועים בתחילת האינתיפאדה השנייה" והבאתי תאריכים שבעיניך אינם נחשבים לתחילת האינתיפאדה. האינתיפאדה השנייה פרצה בתאריך 28.09.2000. אם תקרא שוב בעיון את מה שכתבתי תיווכח לדעת שכל מעשי הרצח שתיארתי, למעט האחרון, אירעו עד 28.09.2001 ונכללים בשנה הראשונה של האינתיפאדה. בעיניי אירועים שהיו בשנה הראשונה של האינתיפאדה מתוך שבע שנות אינתיפאדה עדיין יכולים להיחשב כתחילת האינתיפאדה.
בנוסף לכך בתגובתך יש הרבה אי אמת:
אתה קובע שמנימוקים פוליטיים לא אמרתי אמת: "מנימוקים פוליטיים או אידיאולוגיים אתה פשוט לא אמרת לנו אמת." מאין לך ש"אי אמירת האמת" נובעת מנימוקים פוליטיים או אידיאולוגיים? אולי הניסוח שלי היה מוטעה?
אתה מאשים אותי שלא אמרתי אמת כדי ליצור רושם שכאילו בגלל רציחות הפלסטינים בגדה פרצה האינתיפאדה. כך אתה כותב: "ואתה מביא לנו תאריכים מ-2001 ו-2002 וקורא להם "אירועים בתחילת האינתיפאדה השנייה" – כאילו בגללם פרצה!"
אין אפילו קמצוץ של רמז בכל מה שכתבתי שיש קשר בין הנרצחים לבין פרוץ האינתיפאדה. את התיאור של הפלסטינים שנרצחו בגדה בשנה הראשונה של האינתיפאדה הבאתי כתגובה לקביעתו המוטעית של אורי הייטנר וכך כתבתי בגיליון מס' 285:
"כך כותב הייטנר: "אנו זוכרים לדיראון עולם אותו, את עמי פופר, את נתן זאדה, את בן שימול, כיוון שהם היחידים שהתנהגו כמעשה יום יום של הפלסטינים".
האם באמת הם היו היחידים? בודאי שלא. שוב מטעה הייטנר. יש עוד שמות רבים של יהודים טרוריסטים (שהורשעו בבית משפט) ואסתפק רק בעוד עשרה שמות: אלן גודמן, מיכל הלל, דני אייזנמן, גיל פוקס, נועם פרידמן, אלכס רבינוביץ', אלירן גולן, דני טיקמן, דוד אמויאל ויורם שקולניק. בנוסף היו גם עשרות מעשי רצח של פלסטינים חפים מפשע על רקע לאומני שבהם הרוצחים לא נמצאו ו/או לא הורשעו. דוגמה אחת. 13 פלסטינים חפים מפשע נרצחו במספר אירועים בתחילת האינתיפאדה השנייה כאשר נסעו בכבישי הגדה. הנשקים שבהם השתמשו למעשי הרצח נמצאו בישוב בת-עין אך אף אחד לא הועמד לדין."
אתה טוען שמחבלי החמאס הנפשעים הם בני חסותי: "נוכח אכזריותם ורצחנותם של בני חסותך." אני מתעב את החמאס ומעשי הטרור שלו לא פחות ממך ולכן טענתך הינה שקר גס וגם הכפשה אישית שמעידים הרבה יותר עליך מאשר עליי.
אהוד: אם אתה מתעב כל כך את החמאס ואת מעשי הטרור שלו אז מדוע אתה משתדל במין הנאה מאזוכיסטית משונה שכזו לעשות גם אותנו שותפים לאשמה בטרור?
דבריך לא ישכנעו אותי ודבריי לא יפקחו את עיניך אבל טוב שאתה כותב לנו כי בכך אתה מחזק את הפלוראליזם של המכתב העיתי.
* * *
אין גבול לדמגוגיה על נתוני ה"עוני" בישראל
יותר מחמישים אחוז מאוכלוסיית העולם חיים בעוני מחפיר על לא יותר משני דולר ליום! – אבל בישראל יש מיליון ושש מאות אלף "עניים", שכל אחד מהם הוא כמעט מיליונר לעומת כל עני ממשי שבעולם, שברצון היה מתחלף עם "עמיתו" הישראלי בזה הרגע! – אין גבול לדמגוגיה של כל אלה המתפרנסים על ליבוי השקר על ממדי העוני בישראל.
מחב"ע
אל: שרת החינוך יולי תמיר
מאת: יוני רוזנברג ס. מנהלת
22.8.07
הנידון: תגובה לכתבה " שיעור בסינגפור"
אני, יוני רוזנברג, ממלאת תפקיד של סגנית מנהלת בביה"ס צופה-שרון שבאלפי-מנשה הרואה את תפקידה קודם כל כאשת חינוך במלוא מובן המילה – ומבקשת להתייחס לכתבה "שיעור בסינגפור" שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות לפני כשבועיים.
אני מרשה לעצמי להתייחס לנושא כיוון שאני מכירה את החינוך בסינגפור מקרוב מתוך למידה, ביקור ומעקב בבית ספר מקומי, שיחות עם תלמידים, מורים והורים, והתנסות הלכה למעשה של בתי הקטנה, שלמדה בגן טרום חובה סינגפורי. בין היתר היתה לי התנסות בהוראת עברית לקבוצות מבוגרים סינגפורים שיצאו להכשרה בארץ. אני מבקשת להדגיש שהדברים שייאמרו אינם מנקודת מבט שיפוטית אלא הצגת העובדות, המציאות כפי שהכרתי ולמדתי אותה במשך שלוש שנים של חיים בסינגפור.
בשנים 1992-1995 התגוררה משפחתי, הכוללת ארבע בנות, בסינגפור, במסגרת שליחותו של בעלי כנציג צה"ל. כיוון שאני באה מתחום החינוך, מערכת החינוך בסינגפור סיקרנה אותי והחלטתי ללמוד אותה ולעקוב אחריה מקרוב.
השלטון בסינגפור רואה במערכת החינוך צורך קיומי הכרחי להתנהלות המדינה. מתוך הנחה בסיסית זו, החינוך אינו מתחיל בביה"ס היסודי גם לא בגן, הוא מתחיל ברגע שהילד נולד.
הילד נולד לתוך מדינה שמשטרה הוא דמודיקטטורית, בעלת חוקים נוקשים שאינם משתמעים לשתי פנים. מגיל אפס הוא מחונך לציית לחוקים אלה, והאכיפה גם היא בהתאם. אין גמישות, אין הקלות, אין ויתורים, גם אין פרשנות אישית, לא של החוק ולא של העונש. הצייתנות המוחלטת, המשמעת החזקה, ויחד עם זאת הכבוד והיראה כלפי ההורים, כלפי המורים, כלפי המוסדות – מושרשים בו חזק.
לכן, כשאומר שר החינוך הסינגפורי ש"גורל המדינה נמצא בידיים שלי," זה אינו רק בגדר סיסמה, הוא אכן מאמין בכך. הוא לא חושב רק על הרגע הנתון שבו התלמיד נמצא במסגרות החינוכיות תחת אחריותו. הוא חושב הרבה יותר רחוק, הוא חושב על התוצר הסופי, על אזרחי המדינה העתידיים שאותם הוא רוצה לעצב כאזרחים הנאמנים למשטר ולמדינה. הוא יודע ומאמין שעתיד המדינה טמון בחינוך, ובהתאם לכך הוא פועל ומקצה את המשאבים הדרושים.
יש יישום הלכה למעשה של ה"אני המאמין שלו" שחופף גם את ה"אני המאמין" של השלטון.
הילדים מפנימים זאת עוד לפני שהם מגיעים למוסדות החינוך, הם לא מכירים דבר אחר. הוריו, משפחתו, וכל הסובב את הילד, מאמינים בדרך זו, אין מסר כפול. הציות לחוקי המדינה הוא מעל הכול. כשהילד מגיע לגן או לביה"ס הוא יודע שהוא חייב להיות ממושמע, לציית לחוקי ביה"ס, לכבד את מוריו ואת חבריו, זה "בילד אין" אצלו. כך שגם אם יהיו 50 תלמידים בכיתה והטמפרטורה גבוהה, המורה תצליח ללמד. אין בעיות משמעת, סמכות המורה מכובדת על-ידי התלמיד והוריו כאחד. התלמיד והוריו יודעים שבביה"ס היסודי ייקבע עתידו במיון שנערך כבר בכיתה ד'. בסוף כיתה ו' הוא כבר יודע אם ימשיך ללמוד לימודים עיוניים או יעבור לביה"ס מקצועי. ההורים והתלמיד נמצאים תחת לחץ כבד, לכן כל המשפחה מתגייסת להצלחת הילד בלימודיו. תתפלאו לשמוע שההורים לוקחים את החופשה שלהם בתקופת המבחנים של הילד ולא נוסעים לחופשה באילת עם הילד על חשבון ימי הלימוד כי יש דיל יותר זול.
מערכת החינוך הסינגפורית היא בבסיסה השתקפות אמיתית של החברה הסינגפורית וההווייה התרבותית שלה. אורח החיים, התרבות, ה"אני מאמין" החינוכי שלהם שונה בתכלית משלנו.
לכן, כשמנסים להבין, לבדוק – מדוע ההישגים הלימודיים שלהם גבוהים משלנו? – נראה לי, שהתשובה היא שההצלחה אינה תלויית תוכנית לימודים זו או אחרת, פרויקט זה או אחר, הדבר הוא תלוי תרבות, תפיסת חיים, אורח חיים שמקיף את כל המערכות, לא רק החינוכיות, ומתחיל כבר בשנים הראשונות לחיי הילד.
כך שגם אם נאמץ את התוכנית במתמטיקה שלהם, או כל תוכנית אחרת, לא נגיע להישגים שלהם. ביה"ס אינו מנותק ממערכות השלטון ומהחברה בכלל. הפתרון כנראה אחר.
כפי שציינתי קודם, בתי סיון למדה בגן טרום חובה מקומי שכלל כ-50 ילדים. כבר בגן היתה צריכה להגיע עם תלבושת אחידה שכללה חולצה לבנה. לא להאמין, אבל תמיד חזרה הביתה עם חולצה לבנה נקייה. בגן לא היה ארגז חול, גם לא פינת גרוטאות. היתה תוכנית לימודים מסודרת, משמעת קפדנית שכללה לעיתים פליקים על הטוסיק לילד שובב. כל הורה ידע שלוח הזמנים מחייב (שעת התחלת היום היא שמונה בבוקר ולא 8:30 או זמן גמיש אחר, כפי שנהוג בארץ). בסוף כל מחצית קיבלנו תעודת הערכה מפורטת על הישגיה של סיון בכל התחומים.
אני מבקשת לציין שיחד עם הנוקשות וההקפדה היתרה, סיון אהבה ללכת לגן, אהבה את חבריה ואת הגננת שלה. לא היתה לה כל בעיית הסתגלות למערכת כי מסגרת הגן הציגה באופן מאוד ברור את חוקי הגן. הציפיות והגבולות היו ברורים מאוד, ואנו כהורים היינו שקטים ובטוחים שסיון נמצאת בידיים טובות.
לכל הדואגים לנפש המדוכאת של סיון, ליצירתיות שבה, הריני להרגיעכם – סיון למדה במגמת אומנויות, פעילה ומעורבת חברתית, ואפילו עשתה 5 יחידות במתמטיקה, והיא לא מחוננת, היא ילדה רגילה לגמרי.
בביה"ס היסודי שבו ביקרתי בעקביות וצפיתי בו בשיעורים ובהפסקות, למדו בשתי משמרות. עם הצילצול לשיעור, התלמידים ישבו במקומם והיו מוכנים לשיעור. השיעורים התנהלו בסדר מופתי, לא נתקלתי בהפרעות במהלך השיעור, מצד שני לא חשתי שהתלמידים מפחדים מהמורה, אלא הרגשתי שיש להם יראת כבוד כלפיה. והאמינו לי, הכיתות היו צפופות ובלתי ממוזגות, החום בלתי נסבל והלחות גבוהה מאוד כיאה למזג-אוויר טרופי. בהפסקות כמעט שלא היו מורים תורנים, שני מורים על מאות תלמידים. וכששאלתי הכיצד? האם אינם חוששים שתלמידים ייפגעו? התשובה שלהם היתה החלטית: אין צורך במורים תורנים, כל תלמיד הוא תורן לעצמו, יש להם משמעת עצמית.
אני מודעת גם לטענות שמנגד, שהחינוך הסינגפורי מדכא חשיבה יצירתית, מקוריות, חשיבה ביקורתית. אך מי אמר שאנרכיה או חוסר סובלנות וחוסר כבוד לזולת הם תנאי לחשיבה ביקורתית או יצירתית? האם יש סתירה בין הצבת גבולות ברורים, סדר ומשמעת עצמית – לבין יצירתיות?
עם כל הצניעות המתבקשת מהבעת דעתי האישית, למיטב הבנתי, סוד ההצלחה הסינגפורי בהישגים הלימודיים הגבוהים טמון בתרבות הפוליטית השלטת, בהשקפת העולם הערכית, באורח החיים הסינגפורי שמופנם היטב בילדים הצעירים ובאזרחים בכלל.
כאשת חינוך אני מאמינה שהדרך להשגת יעדים חינוכיים, ערכיים ולימודיים עוברת איפה שהוא באמצע. יש הרבה דברים יפים שאפשר לאמץ מהחינוך הסינגפורי, אבל אין לחכות עד שהילד יגיע למסגרות החינוכיות (יפה שעה אחת קודם) כמו: כיבוד החוק, כבוד להורים, למורים ולזולת, סובלנות לאחר, חינוך לאהבת המולדת, יצירת גאווה לאומית ועוד.
יחד עם זאת, לא הייתי מוותרת על ערכי הדמוקרטיה,זכויות הפרט, פיתוח חשיבה יצירתית וביקורתית. אם נשכיל להטמיע בילדינו כבר מהגילאים הצעירים, ולא רק במסגרות החינוכיות, את ערכי הדמוקרטיה והמוסר עוד קודם שיגיעו לביה"ס היסודי ולתיכון, נצא נשכרים. בד בבד יש לפעול בדחיפות לשינוי מעמד המורים, ומה לעשות שמעמד המורים נמדד לא רק בכבוד או הילה אלא גם בשכר. יש להכשיר ולטפח מורים טובים, צוות חינוכי שיהיו בו מהטובים שבאנשים, על זה אין להתפשר.
המודל הסינגפורי אינו בבחינת "כזה ראה וקדש", אלא בבחינת "כזה ראה ושפר" וזאת רק לאחר התבוננות ולמידה מה שמתאים לנו. ועם כל הביקורת שיש לי על החינוך הסינגפורי יש מה ללמוד מהם. אני מסכימה איתך שזו לא בושה "להעתיק מהמחברות" שלהם. כאשת חינוך אינני מתוסכלת (כפי שנאמר בכתבה), יש לי אמונה חזקה במערכת החינוך הישראלית, אך אני גם מאמינה שיש לנו עוד כברת דרך ארוכה לעשות לחינוך מיטבי יותר, ואינני מתכוונת רק להישגים לימודיים כלל ועיקר, אלא ליצירת חברה ערכית ודמוקרטית המגלה כבוד ואכפתיות לזולת ולסביבה.
שתהיה לכולנו שנת לימודים פורייה,
אשמח מאוד לקבל את התייחסותך למכתבי.
בברכה,
יוני רוזנברג
נ.ב.
ואולי הניצחון הקטן הגדול של החינוך הישראלי שלנו הוא באפשרות שלי לשגר מכתב לשרת החינוך ולהביע את דעתי מבלי כל חשש. בסינגפור לא היה קורה מצב כזה שמורה היה יכול לשלוח מכתב לשר החינוך לחלוק על דעתו או לבקר אותו.
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. עיסקת השיחרור הקטנה בולמת את העיסקה הגדולה, ולא מקדמת אותה
כללי המזרח התיכון הנסתר מצביעים על כך שהעיסקה אתמול [15.10.07] אינה מקדמת את שיחרור רגב וגולדווסר, אלא להיפך, היא מעניקה לנסראללה אוויר. עובדה, היכולת שלנו עכשיו ללחוץ עליו – פחתה. נסראללה, ממזר שכמוהו, עשה אתמול את המהלך המבריק שלו. צריך להיות מומחה כדי להבין עד כמה מחוכם המהלך.
מה אומרים כללי המזרח התיכון הנסתר מן העין על העיסקה אתמול? ומה אומרים כללי המסחר, שהלבנונים כה מכירים אותם?
לצערי, שוב נופתע.
ניתן לענות על השאלה בעזרת שתי שיטות שונות: הגישה האוטומאטית והגישה המהותית. אם שתיהן מורות על אותה תוצאה, התשובה אמינה.
השיטה האוטומאטית
למתחילים, כיצד ניתן לבחון את המתרחש בלי ידע מוקדם על כללי המזרח התיכון? כבר ראינו זאת בכמה וכמה מאמרים. כיוון שהחברה שלנו אינה מבינה הרבה במזרח התיכון, שבאמת קובע, קחו את מה שמתפרסם בעיתונים ואשר אנו כחברה סבורים שהוא נכון – ובכן, ההיפך בדיוק הוא הנכון. בלי לחשוב. ההיפך. קיראו שוב, ובעיון את מאמר המפתח: בארץ המראה.
עם השנים הגעתי למסקנה שאנו כה הזויים בקריאת המפה סביבנו, וההזייה הזו היא כה מושלמת, עד שניתן לפתח שיטה להבנת התמונה האמיתית. 180 מעלות. ואם מתמוגגים אצלנו מן העיסקה, מכנים אותה "העיסקה הקטנה", כרמז לעיסקה גדולה, הרי שהמצב, על פי הגישה האוטומאטית, חייב להיות ההיפך. כלומר העיסקה הקטנה בלמה את העיסקה הגדולה.
כאשר יש לנו כבר כיוון בסיסי, ניתן לעבור לגישת החקירה הבאה.
השיטה המהותית
גישתו הבסיסית של נסראללה לגבי השבויים רגב וגולדווסר לא השתנתה, והיא גם לא אמורה להשתנות. הוא לא מעוניין לשחרר אותם. הם הגחלת האחרונה שנותרה לו לסכסוך שלו עם ישראל, ובלי הסכסוך עם ישראל, אין חיזבאללה. במילים אחרות, השארתם אצלו מבחינתו, היא עניין קיומי. לא עניין לשיחרור שבויים, לא משא ומתן. עצם הקיום. קיראו את המאמר הבסיסי בנושא: תובנה טורדנית ואפילו מחרידה באשר לשיחרור שבויינו. [אפשר להגיע אליו באתר].
אלא שגם בלבנון יש לחץ גובר של דעת קהל על נסראללה, על שאינו עושה דבר לגבי שיחרור לבנונים. יש ביקורת, יש רטיינות. איבחנו את הלחץ הזה כבר לפני חודשים, ולכן לאחרונה הצעתי באתר שלנו גישה חדשה ללחוץ על נסראללה: לטעון שוב ושוב, בכל דרג ורמה, שאין הוא מעוניין להביא לעיסקת שיחרור החיילים, ולטעון זאת שוב ושוב, ללא הרף.
אני עצמי עשיתי זאת כמה פעמים, בתקשורת, במאמרים עיתונאיים וגם כאן באתר. קיראו את המאמר בנושא: מה ניתן לעשות כדי לקדם את שיחרור השבויים שלנו בלבנון? [באתר].
בקְרב המוחות, ותוך מומחיות בכללי המזרח התיכון הנסתר, נסראללה, ממזר שכמוהו, הבין מיד שהוא ניכנס כאן למילכוד. שהלחץ עליו רק יגבר עד שמרחב התמרון שלו יתכווץ. הוא מיהר לפעול, ונקט במהלך שלו.
מן הסיבה הזו הוא אישר את העיסקה אתמול [15.10]. זוהי פעולת הסחה, זה המהלך שלו. העיסקה הזו נועדה לשמש אותו בשתי מטרות: לצמצם את הלחץ הפנימי עליו מלבנון, שכן העיסקה הזו מצביעה, לכאורה, שהוא פועל. זה נותן לו מרחב זמן ארוך מאוד. היא מורידה מעל גבו נודניקים כמוני, שעלו על החולשה שלו, חשפו אותה, והשתמשו בה כנגדו. מי יגיד עכשיו שהוא לא פועל בעניין? הנה, יש הוכחה. אני חייב להודות, שמדובר במהלך מתוחכם. במילים אחרות, לבני משפחתו של האזרח הישראלי שטבע בים, ואשר גופתו הוחזרה אתמול, הוא עולם ומלואו ומגיע להם הכול, בוודאי. אך באשר לשני החיילים החטופים, כללי המזרח התיכון הנסתר מצביעים על כך שהעיסקה אתמול אינה מקדמת את שיחרורם, אלא להיפך, היא מעניקה לנסראללה אוויר. הגישה הזו קובעת לכן, שמבחינת שני החיילים, אסור היה לבצע את העסקה אתמול, להיפך, היה צורך להגביר את הלחץ על נסראללה ולא להפחית אותו. עובדה, היכולת שלנו עכשיו ללחוץ עליו – פחתה. נסראללה הקריב אתמול חיילים, כדי להגן על המלך. הוא ביצע שינוי קטן, כדי למנוע שינוי גדול.
תאמרו אכזרי? משחק מוחות קטלני? מצטער, ברוכים הבאים למזרח התיכון, ולו גם אחרי 60 שנה, עולם של מסחר ותחבולות, גם בבני אדם. ליבי-ליבי אל המשפחות, שאכזריות הצד השני הפכה אותן לפיונים במשחק השחמט הזה, במשחק המלחמה של המזרח התיכון. ליבי-ליבי לחברה שלנו.
ישראלים יקרים שלי, האינכם מבחינים שמדובר כאן בתכסיס תנפיה בסיסי למדי?
16.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. מדוע הוקם Gplanet?
השאלות שרציתם לדעת על האתר: האם הפוליטיקאים קוראים אותו? האם הוא רווחי? כמה נכנסים אליו ביום, ומהו הפטנט הזה באינטרנט? "ראיון חג".
פטנט שיפקח את עיניכם באינטרנט!
ארבעה חדשים חלפו מאז כתבתי לאחרונה על האתר שלנו, והנה הוא מציין עשרה חדשים לקיומו. זה הזמן לסיכומי ביניים, ובסוף המאמר, אציג לכם פטנט קטן, שיפקח את עיניכם באינטרנט. לא תוכלו עוד בלעדיו. השאלות הבאות מורכבות, כולן, מן השאלות שלכם, קוראים יקרים.
לא יכולתי לסבול עוד את תחושת המים העומדים שמאפיינת את חיינו. אותם פוליטיקאים, אותם טיעונים מעייפים, אותה בינוניות מקוממת ותחושת מילכוד. האתר קם כלקח למלחמה האחרונה, כאשר שוב הוכח שקבלת ההחלטות שלנו נוטה לקיבעונות ולחוסר יצירתיות מזעזעת.
כמו כן מדאיגה אותי אי ההבנה המוחלטת שלנו את המזרח התיכון, אי הבנה שהולכת ומתגברת, ותעיד על כך המלחמה האחרונה. אנחנו לא הבנו את נסראללה והוא לא הבין אותנו. על אי ההבנה הזו אנו שילמנו ומשלמים בדם. כואב לי על כך. מטרת האתר היא לחשוב אחרת, לשבור מוסכמות, להעיז. קח למשל את המאמר "ניצחון אלוהי", שלדעתי מופץ באינטרנט בעשרות אלפי עותקים.
האם אתה מכוון אל הציבור הרחב או אל מקבלי ההחלטות בארץ?
גם וגם. חשוב לי מאוד להגיע אל החברה שלנו, ולהעניק לה ידע, כלים, הערכה. כדי שהיא תבין מהם הכללים של האיזור שלנו. הכללים אינם מסובכים, ואני משנן אותם באתר, בכל אירוע. הכוונה קודם כל לגישה הפונקציונאלית בה תופס אותנו המרחב סביבנו.
האם פוליטיקאים קוראים את האתר?
ועוד איך. שרים, חברי כנסת, בכירי הצבא, הרבה מאוד קוראים, על בסיס יומיומי. הם פונים אליי לאחר מכן, וכך אני יודע. חלק מהם מכירים מאמרים שלמים באופן שהפתיע אותי. לדעתי, חלק מן הרעיונות שנהגו כאן, כבר מתגשמים, דבר שהופך אותי למאושר. מטרת האתר היא הרי לזרוק רעיונות יצירתיים אל חלל האוויר החברתי והפוליטי שלנו יום יום. חלק מהם כבר ייתפסו.
האם יש סגנון כתיבה ייחודי באתר?
כן. לסגנון הזה אני קורא: פיצול סינרגטי. כמעט בכל המאמרים יש שני אלמנטים לכאורה בלתי קשורים, שמתמזגים לבסוף יחד ליצירת תובנה מחדשת. האלמנט הנלווה יכול להיות סיפור אישי, קטע מיצירה קלאסית, וידאו מסויים או אפילו אנקדוטה. לא שמת לב? כבר עשרה חדשים שאני מתייגע...
לא תמיד. הנה, בראיון הזה למשל אין פיצול...
באמת? שכחת את הכותרת של המאמר, ואת ההבטחה לפטנט בתחום האינטרנט...
טוב. איך באמת התקשורת מקבלת את האתר?
היא מתקשה לעכל אותו. אני יודע שעיתונאים רבים מאוד קוראים אותו כל יום, או כפי שאמר לי עיתונאי בכיר מ"מעריב" רק ביום שישי האחרון: זה דבר מוזר. הם יודעים כי האתר הזה ודומיו מעצבים את תחום המדיה מחדש. הרי כל מהותו של האתר, שהוא יוצא לא רק נגד רדידותה של התקשורת שלנו, על הביצתיות, הגילדאיות וחוסר המעוף שלה, אלא גם נגד ההטיות הפוליטיות והחברתיות שלה, וכולם מבינים למה אני מתכוון. האתר הוא ניסוי במסגרת תחושת השיחרור הנפלאה של מהפכת האינפורמציה, בה אנו נמצאים.
אני סבור שחשוב שהתקשורת תקרא ביקורת עליה, ובכל מקרה האתר שלנו הוא חלק מן התקשורת. בעתיד הוא ודומיו יהיו התקשורת. בעוד כחמש שנים, פני המדיה יהיו שונים לגמרי בארץ ובעולם.
אתה יכול לתת דוגמאות, שבהן האתר יצא באופן מוחלט נגד הגל התקשורתי?
הרבה דוגמאות. עיסקת הרכש הענקית מאיראן לסוריה, שבגללה רעדה הארץ, והיא לא היתה, "המתווך הסורי" שלא היה, פרסום השמועות שצריכות להביך את התקשורת בנושא התקיפה בסוריה, ההערכה לגבי תקיפת ארה"ב את איראן, ועוד. גם מדד האיומים הביטחוניים חזה די במדויק את סכנת המלחמה עם סוריה ואת ירידתה, לפחות לפי שעה. האתר שלנו נתן כיוון.
כמה נכנסים ביום לאתר?
כיום נכנסים בין 7,000 איש ביום שחון, כמו זה של פגרה, ל-13,000 ביום טוב. אלו מספרים גדולים, בהתחשב בעובדה שפרסום האתר עובר מפה לאוזן, שיטת השיווק הטובה ביותר. אין לי אלא להודות לאלפי הגולשים הטובים, שפוקדים את האתר הזה, ומסייעים לו. הם מבינים שחייב לבוא שינוי בישראל שלנו, כאשר האתר הוא כלי אפשרי לכך. אני מקווה להכפלת מספר הגולשים בחדשים הבאים. בהזדמנות זו, תרשה לי לפנות אל הגולשים הקבועים: אנא המליצו על האתר לחבר אחד או לחברה אחת. רק את זה אבקש.
כמה נרשמו לקבלת התראות למייל שלהם?
כאלפיים איש. הרישום הוא בטוח ואין לחשוש ממנו. בהזדמנות זו הייתי מבקש מן החברים לעגל את המספר ל-3,000. אנא מכם, זה ישמח אותי.
האם האתר רווחי?
האתר אינו רווחי והוא אינו מכסה את עלויותיו, לפי שעה. המימון הוא מכיסי, תרומה למען החברה שלנו. יש כאן פרדוקס משמח-מאיים, שאני מתמודד איתו: ככל שמספר הנכנסים גדול יותר, כך העלויות החודשיות גדולות יותר.
מהן מודעות גוגל האלה, שאני רואה בצד האתר, ובסוף כל כתבה?
הן מכסות חלק מההוצאות. בכל פעם שהגולשים מקליקים על אחת המודעות, האתר מרוויח מגוגל כמה סנטים. המודעות האלה חשובות מאוד לתחזוקתו השוטפת של האתר.
העלית מאמרים באנגלית, והפסקת. מדוע?
המאמרים באנגלית, בתרגום בהתנדבות של מיכל אילתה, מצויינים, אך עם הזמן גיליתי שאנשים אינם קוראים אותם כל כך. אני משאיר את זה לגולשים לייעץ לי, האם להמשיך או לא.
העלית תגובות ושוב הפסקת. מה קורה פה? אנשים מתרעמים.
ראה, אני מקבל כיום בסביבות 50 תגובות ביום. אם אני אעלה את כולן, נפח האתר יגדל מאוד, ובהתאם לכך העלויות הכספיות. יש כאן בעיה מימונית. אני מבטיח להעלות אותן במקרים מיוחדים. בכל מקרה כל תגובה נקראת על ידי, ובחלק מהמקרים אני גם מגיב אישית.
כמה נכנסים לאתר מהארץ וכמה מחו"ל?
כ-75% מגיעים מישראל, והיתר מחו"ל, בעיקר ארצות הברית וקנדה. יש כניסות גם מהעולם הערבי.
לאן בכוונתך ללכת עם האתר הזה?
האמת, שאיני יודע כעת לאן פניו.את זה נראה בעתיד. אני מעריך שהוא יגדל מאוד, אולי גם בתחום הווידאו. נראה. אבל בינתיים אנחנו נהנים ביחד, לא?
היית רוצה להוסיף עוד משהו?
כן. אני מבקש להודות לאלפי הקוראים שעמדו לצידי ברגעים קשים מאוד שעברתי בקיץ הזה. אין לך מושג עד כמה זה עזר לי. אנשים אציליים ומרגשים. בכוונתי להמשיך את הסידרה על משפחתי פעם בחודש, בתאריך פטירתו של אבי, רבים ביקשו שאמשיך.
ועכשיו, הבטחת לסיום פטנט שיפקח את עינינו באינטרנט. למה אתה מתכוון?
אה, זה דבר נהדר. כאשר אנחנו נכנסים לאתר כלשהו בארץ ובעולם אנחנו לא יודעים האם הוא גדול, קטן, מתחזה לגדול, איך הוא בהשוואה לאחרים. למשל, כמה באמת שווה Gplanet?
ובכן, קיים אתר שנקרא בשם www.alexa.com. היכנס אליו ותתמכר. האתר הזה יראה לך כל רגע מה בדיוק שווה כל אתר בארץ ובעולם.
איך עושים את זה?
אתה רואה בצד ימין של Alexa, יש מסגרת ריקה, היכן שכתוב Site info? כאן תכתוב את הכתובת של כל אתר שעולה על דעתך. מעכשיו, כשאתה רואה אתר, תוך שניות אתה יודע בדיוק מה הוא שווה. השבוע, החודש, השנה, הגרפים באמת פוקחי עיניים. אפשר להשוות בין כמה אתרים שונים וללמוד על מגמות. אתרים מהארץ ומהעולם.
מעניין, ותודה. נחת היום בראיון קליל, עכשיו חזרה לעבודה!
תודה, אתה באמת נדיב. חג שמח.
1.10.07
["חדשות בן עזר" מצרפים איחוליהם לאתר ומוסיפים עליו מדי גיליון את 1591 קוראיהם].
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
* * *
סופר נידח שלום,
אכן רצוי שבפתח ועידת אנאפוליס יביע אבו מאזן התנצלות על 7 שנות הפיגועים באינתיפאדה השנייה (הצעתו של ד"ר גיא בכור, גיליון 287). במקביל אני מציע שאהוד אולמרט יביע התנצלות על הרג עשרות פלסטינים בלתי חמושים בשלושת הימים הראשונים שלאחר עליית אריאל שרון להר הבית, הרג שבעקבותיו פרצה האינתיפאדה.
כך תיווצר אווירת פיוס ואווירה נוחה למו"מ בין הצדדים.
רון וייס
רמת-גן
אתה צודק. עם פרוץ האינתיפאדה היינו צריכים להניח לפלסטינים להשתולל כאוות נפשם, להרוג ולרצוח, לשבור ולהרוס עד היסוד, עד שחלק מאיתנו יהיו נאלצים להגר מן הארץ כדי להציל את נפשותיהם – – וכך האינתיפאדה השנייה לא היתה פורצת. איך לא חשבנו על זה!
אהוד
ורדה צ'צ'יק
גיבור ישראל שלי
היום, ה-15.10, הונח על מפתן דלתי גיליון "הארץ" שאליו צורף מגזין ביו+, המוקדש למאבק בסרטן. החודש גם מתרימה האגודה למלחמה בסרטן את אזרחי ישראל, במסגרת מבצע "הקש בדלת", ועל דלתי התדפקו ילדים, כדי להתרים אותי לאגודה. תרמתי בנדיבות, כי אני חווה את המלחמה בסרטן כבר יותר משש שנים, ויודעת מקרוב שאכן, זוהי מלחמה.
מדינת ישראל מעניקה את התואר "גיבור ישראל" לאלה מבינינו שגילו תעצומות נפש ומעשי גבורה בקרב על אויביה החיצונים. אין לי ויכוח עם המדינה. מגיע להם התואר. יבורכו הם, בני משפחותיהם ומקורביהם, ותנחומי לקרובי הנופלים. אבל למשפחות המלחמה בסרטן יש גיבורי ישראל אחרים, ולי יש גיבור ישראל משלי. בן הזוג שלי.
את מאבק הגבורה שלו על חייו הוא מנהל מאז שהתגלה בחלל בטנו "הגוש הגדול", בבוקר שלאחר מסיבת פורים שבה רקדנו כאשר אהבנו – במרץ, בסגנון, ביופי ובביטוי עצמי. הוא נותח עוד באותו לילה, והמחלה הנדירה – אחת ממחלות הסרטן - רגעה ושקטה, בסיוע תרופה חדשה שנכנסה אז לסל התרופות. אבל כמו ים שפניו חלקים, גרעין הסערה הבאה הלך ותפח, הלך והתפתח. כעבור שנתיים צצו עוד ועוד גושים קטנים, שהערימו על התרופה הטובה ומאריכת החיים. ואז החל המאבק האינטנסיבי, הבלתי נלאה, הנמשך עד היום. מאבק מתוחכם, עיקש, הכולל תקשורת בינלאומית ומרדף אחר תרופות, מחקרים, והקמת קבוצת תמיכה ישראלית לאותה מחלה הנדירה. העמותה בדרך.
ניתוח נוסף, תקופת החלמה נוספת, והסתערות מחודשת על החיים, כשההתוודעות האינטימית אל החולים ואל המחלה הולכים ומעמיקים, הולכים ומתרחבים. מצבי הרוח נעים בין תקווה לייאוש ושוב תקווה, החרדה מתחלפת לעתים בשלווה, הסיוטים צצים ונעלמים בהתאם לתחושות הגוף והנפש. כל שישה שבועות סי.טי., כל כמה שבועות מפגשים עם האונקולוג, והיו גם מפגשים עם מנתחים, תוך דיונים על אפשרות של ניתוח שלישי – שבינתיים נדחה, כתוצאה מהפתעה בלתי צפויה: תרופה שנועדה למחלת סרטן אחרת, מועילה בינתיים. איזו הקלה!
ובין פגישה עם רופא משפחתי, גסטרואנטרולוג ודיאטנית (לתרופה יש השפעות מזיקות על מערכת העיכול), רופאת עור (לתרופה יש גם השפעה מסוימת על בעיות עור) – נפגשים עם בני משפחה, עם חברים, הולכים לתערוכות ציור ופיסול, צופים בהצגות, נהנים מסרטי קולנוע מובחרים, עוקבים באופן שוטף אחר האקטואליה ואפילו מתרגזים על גילויי השחיתות – כאילו הענן השחור והמאיים לא רובץ מעל לכל ולא מגמד את הכול. עד שמתקרב מועד הסי.טי. הבא, והענן משחיר ומכביד, מכווץ ואוטם את הנפש לכמה ימים שלפני וליומיים אחרי, עד לפענוח התוצאות.
המלחמות הארוכות ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי היו פרקי זמן של ששה ימים עד חודשים אחדים. ויש אומרים, אולי בצדק, שההפוגות בין הקרבות לא מעידות על כך שהמלחמה חלפה, ושהיא מתמשכת מאז נורתה הירייה הראשונה בקרב על היאחזותנו בכברת הארץ הזו. גם במלחמה בסרטן יש לעתים הפוגות, יש ניצחונות מלאים, יש הפסדים בקרב, ויש מי שמנהלים אותו ומנצחים, יום יום, שעה שעה. כמו גיבור ישראל הפרטי שלי.
מהרסייך ומחריבייך...
"המדיניות העירונית כלפי מזרח העיר [ירושלים] מבוססת על האמונה שירושלים שייכת לעם היהודי, ולו בלבד, אף שחלק מהאזורים שסופחו לא השתייכו מעולם לירושלים ההיסטורית. הקיפוח, לעומת זאת, מתבצע על ידי אנשי מקצוע, חפים משנאה לאומנית או דתית, אבל מדיניותם היא גזענית בעליל. תופעה זו מוכרת לנו מהשלטון הקולוניאלי האירופאי במושבות באסיה והאפריקה, שם קיפחו פקידי הממשל את האוכלוסייה המקומית באופן ענייני לחלוטין."
מאיר מרגלית, "המדיניות העירונית במזרח ירושלים: בין אפלייה לקיפוח", בתוך "פלסטין-איזראל ז'ורנל" [הכותרת באנגלית] היוצא לאור בסיועו של האיחוד האירופי, מוסף בעברית, "הארץ", 10.10.07.
אהוד בן עזר: אני מודה, מודה באשמה. אני נצר למייסדי הקולוניה העברית הראשונה בארץ-ישראל, פתח-תקווה [1878] אם כל הקולוניאליזם היהודו-אירופי בפלשתינה. מה עוד שמכל הקולוניאליזם האירופי בעולם נשארנו עד היום לחרפה רק אנחנו.
רמת העברית של עיתון "הארץ", היהודים – יוק
"חיים כצמן, בעל השליטה בגזית גלוב, מצטרף למועדון מטוסי הסילון. גזית תחכיר בעבורו מטוס סילון גולף סטרים, ששוויו 35 מיליון דולר. גזית תשלם בעבור המטוס דמי חכירה שנתיים בכך 2 מיליון דולר בשנה."
מוסף די מארקר [הכותרת באנגלית], "הארץ", 16.10.07.
חיים כצמן הוא כנראה איש עסקים מדהים אם הוא מצליח להחכיר לעצמו מטוס פרטי תמורת 2 מיליון דולר לשנה שישולמו לו! אחרת, איך אפשר להבין את הקטע המטומטם הזה?
*
ואילו במוסף הכלכלי של "הארץ", "די מארקר" (איות לטיני), התפרסמה באותו יום כותרת:
"שלושה אמריקאים זכו בפרס נובל לכלכלה"
רוג'ר מאירסון, אריק מסקין וליאוניד הורביץ. חיפשתי בגוף הכתבה רמז למיהותם של השלושה, האם הם יהודים או לא? אף לא מילה אחת. יהודים – יוק!
אני מתאר לעצמי שאילו היו אלה שלושה זוכים מוצא פלסטיני או אפילו אחד מהשלושה –היתה הכותרת ב"הארץ" זועקת זאת בריש גלי.
והנה, הפלא ופלא – בעיתון החינם "ישראל היום" מאותו תאריך בדיוק, 16.10.07, מובא דף מצוטט מתוך "דה מארקר" (השם באותיות לטיניות), כנראה על פי הסכם בין שני העיתונים, (וזאת מאחר ש"ישראל היום" אינו מהווה תחרות ל"הארץ") – אבל, הכותרת של "ישראל היום" היא:
"פרס נובל לכלכלה ל-3 יהודים אמריקנים"
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ל"ו. תפזורת
בדרכי לעבודתי בכל בקר אני עובר בכביש גהה, זה שאומרים עליו שהוא הכי עמוס במדינה. הלאה לכיוון דרום מצד ימין מתנשאת גבעת האשפה, היא מזבלת חירייה, ובעברית תקנית "אתר האשפה", שעליו מספרת האגדה שיועבר לגמרי למקום אחר, ואולי יוקם עליו איזה פארק.
לאתר הזה באות רבות ממכוניות האשפה של ערי גוש דן, ולפי החוק, המשאיות חייבות להיות מכוסות על מנת שהתכולה לא תתעופף ברוח ותתפזר לאורך הכביש. במציאות, אני רואה כל בוקר בנוסעי במסלול זה, הרבה משאיות מובילות אשפה מכל המינים, כולל נייר וקרטונים וגזמי עצים וכל כיוצא בזה, כשהן דווקא לא מכוסות, ובהתאם, מתעופפים מהן ניירות, קרטונים, ענפים קלים ועוד. המשאיות של עיריית גבעתיים, למשל, מהוות כוכב מרכזי בעניין.
כי בארץ החוק נרמס בריש גלי, בעיקר על ידי הרשויות, ואין מושיע. מאידך, מבחינה פילוסופית, יש בזה גם ברכה: הפסולת מתפזרת לאורך הכביש, מע"צ שולחת פועלי דחק על מנת לנקות ולאסוף הכול בשקיות פלסטיק שנקשרות ומרוכזות בצידי הדרך ומחכות לאיסוף. ובין איסוף למשנהו עובר פרק זמן לא קצר, בו מספיקים בעלי החיים השונים כמו חתולים כלבים שועלים ועוד, לקרוע את השקיות ולפזר את האשפה מחדש, ושוב יבואו אנשי מע"צ ויאספו ויקשרו וחוזר חלילה.
חז"ל סיפרו לנו שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים והסתובבו במידבר שנים רבות, שאלו אותו למשה רבנו "וממה נתפרנס?" ענה להם: "לכו והתפרנסו זה מזה." וזה כיצד? העירייה לא מקפידה, הזבל מתפזר, ואנשי מע"צ מתפרנסים מאיסוף האשפה שוב ושוב, ולולא פוזרה כך, היו חס וחלילה אחינו אלה בטלים ממעש ורעבים ללחם. או, לא עלינו, נזקקים לדמי אבטלה ומתבזים. כיצד? והלא כתוב בתפילת שחרית "ושלא תַצְרִיכֵנוּ לידי בשר ודם," ללמדך שזה כרוך בביזוי, כל הקשר הזה עם הפקידים בלשכת העבודה ובביטוח הלאומי ובממונים אחרים מטעם השלטון.
ואם נבוא ונשאל את נהגי אותן המשאיות למה אין הם דואגים לכסות את המשאית כנדרש, יאמרו לנו מן הסתם, שציוו עליהם להוביל אשפה בתפזורת, ותפזורת משמעה לפזר והנה הם מפזרים. וגם יזכירו את עניין הפרנסה של אנשי מע"צ שיבואו ויאספו וגו' כאמור לעיל.
כן גם ראיתי לא פעם משאיות ענק מובילות בארגזיהן דגנים חיטה שעורה דורה תערובת מלט חול ודברים דומים, ומן החורים אשר בפינות הארגז נופל כל הזמן משהו מן התכולה שמתפזרת על הכביש ולפעמים נחבטים הגרעינים הללו תוך כדי קיפוציהם בשמשת המכונית שנוסעת מאחורי המשאית, אלא אם ישכיל הנהג לשמור מרחק של כמה מאות מטרים. ושוב, גם כאן יש הובלה בתפזורת והכל בסדר.
כשבאתי לארץ לפני כך וכך עשרות שנים חייבות היו המשאיות להצטייד במטאטא שהיה קבוע בחזית הארגז זקוף קוממיות, ושוטר היה יכול לרשום דו"ח לנהג שלא היה במשאיתו המטאטא. והיום דבר זה נראה כחלף-עבר מן העולם, ועובדה היא שהרבה משאיות הנוסעות ריקם אחרי שפרקו את מטענן, מעופפות ברוח את השאריות, אם זה חול, שברי בלוקים, חצץ דק, מלט וכו', ומסמאים את העיניים של מי שנוסע מאחור.
אשתי שתחי' הסבירה לי שימי היותי עולה חדש היו מיד לאחר שעזבו האנגלים את הארץ, ורישומם עוד היה ניכר, ולכן הקפידו אז בעניין המטאטאים. ובינתיים הלבנטיניזציה חוגגת, וישראל התפתחה, והתקדמה הטכנולוגיה, ואיכות החיים והשמירה על חוקים כגון אלה הידרדרו. וזה מעין התקדמות לאחור. ובערבית אומרים על כגון זה, "לִיוָוארָה, מִיתִיל בּוֹל אִל ג'מל," כמו הפיפי של הגמל. שהגמל, כשמתחיל להשתין, הזרם הולך קדימה, ולקראת האמצע של ההשתנה הזרם הולך לכיוון אחורה. עד איפה אחורה? עד בגדאד של ימי הטורקים והערבים.
בגדאד, עיר הולדתי, היא עיר עתיקת ימים בת מאות רבות של שנים. היא לא נבנתה כמו כרמיאל או שדרות ואשקלון החדשה, לפי תוכנית וסרגל וקווים ישרים. ויש בה בעיר העתיקה סימטאות לרוב, שבחלקן נבנו לפני קרוב לאלף שנים, ואף יותר.
מערכת ביוב מרכזית לא קיימת כמובן בתנאים הללו, וכך, בכל בית חייב היה להימצא בור ספיגה אחד או יותר. ופעם או פעמיים בשנה מתמלא הבור ודואגים לרוקנו. וכמובן שיש למלאכה זו דורשים, והיא מכניסה לבעליה כסף רב בגלל כל מה שכרוך בכך. וכמו שיש לסוחרים לצורפים וליהלומנים גִּילְדוֹת, כך יש גם למנקי הביובים ("נִיזּזָאח צַ'אצְ'מָה" בטורקית, ובבולגרית "בּוּקְלוּקְצִי"). היה להם מקום ריכוז מסוים שם אפשר היה למוצאם ולקרוא להם למשימה. כל אחד מהם הלך עם מקל ארוך, בדרך כלל ענף של כף תמרים בלי העלים, וזה היה סימן ההיכר שלהם. מזמינים אחד כזה הביתה מראים לו את הבור הנדון, הוא מרים המכסה משלשל את המקל ומודד את עומק החומר שהצטבר. חומר עליון דליל וחומר משקע סמיך יותר. ונוקב את המחיר המוערך. מחיר סופי ייקבע לפי מספר הנָאגְלוֹת. ומה נאגלות? הוא מביא איתו פועלים עוזרים. הללו משלשלים דלי קשור עם חבל, ממלאים הדליים ולוקחים אותם לעגלת מיכל שמחכה בחוץ,, בסימטה ונגררת על ידי סוס. מתמלאת העגלה, היא מובלת אל מקום הריקון הרחק אל מחוץ לעיר. מיכל העגלה אמור כמובן להיות אטום לגמרי עם מכסה סגור הרמטית, על מנת שהכול יהיה היגייני ולא ידיף ריח. אלא שלא כל הזמן היו מקפידים על זה.
וכמו נהגי המוניות והמשאיות במקומותינו, שלא תמיד כלי הרכב שלהם תקין, נקי ומסודר (ועם מטאטא), כך גם העגלות ההן. על פי רוב המכסה לא היה כל כך סגור הרמטית, ותדיר היה גם איזה חור קטן בתחתית המיכל או בצידו. והעגלון רץ עם העגלה הטעונה, מצליף בסוס המסכן המדדה בסמטאות הלא סלולות, ואגב כך "מטפטף" לו המיכל. וכך היה קורה, שכאשר הגיע למקום הריקון, כל שהיה עליו לעשות הוא סיבוב פרסה וחזרה לסיבוב הבא. שכן הכול כבר התרוקן בדרך. וגם זו היתה הובלה בתפזורת.
ומן בגדאד אל ארצנו הקטנה בה גם אנו, כלומר הרשויות המקומיות, מובילות את אשפתן בתפזורת. וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה "סַדְנָא דְאָרעָא חַד היא" כלומר כל המקומות היינו הך.
כמובן, לא פעם אחת קרה שהתגלע ויכוח בין בעל הבית לבין הַמְּרוֹקְנִים, או על מספר הנאגלות או על זה שהעגלון הלך וספר נאגלה על עגלה חצי ריקה על מנת להגדיל את שכר הטרחה וכל כיוצא בזה.
מיותר לציין שתמיד ניצח המרוקֵן. שאם לא, הוא יעזוב הכול באמצע ואפילו לא יכסה את הבור, וילך בכעס, ואז ייאלץ בעל הבית להשלים המלאכה לבדו, חס וחלילה. שכן בשום מקרה לא יימצא מרוקן אחר שיעשה חצי המלאכה שהשאיר אחריו קודמו. וזה מטעמי סולידאריות.
את השכבה הדלילה העליונה היה אפשר לסלק על ידי הורדת דלי קשור לחבל, כאמור. ובאשר למשקע, זה כבר סיפור נפרד. צריך להוריד למטה אדם ולשלשל לו סל או דלי והוא יחפון וימלא הדלי וישלח למעלה. וכאן זה הולך לפי מספר הסלים, ועל זה יש הרבה סיפורים ומעשיות. העוסקים בכך באמת הרוויחו הרבה כסף, שנאמר טירחה וסירחון ושכרם בצידם.
מדי פעם נהג אבי לשלוח אותי לביתם של הבוקלוקצי, אלה הַמְּרוֹקְנִים, להזמינם למשימה. וראיתי את בתיהם היפים ונשותיהם מקושטות בצמידי זהב ותכשיטים יקרים לרוב. למשל אשתו של דָאוּוד אִל נִיזָּאח, הוא דוד מרוקן הג'ורות, היתה עונדת צמידי זהב שכיסו את אמותיה עד המרפק כמעט, וכן עם אצעדות זהב עבות ומלאות על רגליה, ותליוני זהב בעלי משקל רציני, ועוד.
לימים, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בגלל הטֶבח שערכו הטורקים בארמנים, הגיעו לבגדאד הרבה פליטים ארמניים והחלו מתחרים עם היהודים על המלאכה הזו. אלה היו ערמומיים וחנפנים, ועשו הכול על מנת לקבל עבודה. ובעניין הרמאות במיספר העגלות הם אף עלו על עמיתיהם היהודים. וגם הם הובילו לפעמים את החומר ב... "תפזורת".
ועוד יש להוסיף בעניין, שבהיותי חייל בשרות חובה בצבא הגנה לישראל, הספקתי עוד לראות מסממני התרבות והסדר האנגליים שהשאירו הבריטים כאן, זכר לימי שלטונם במזרח. בהרבה מחנות היו אז עדיין מבנים ומבני עזר בריטיים. למשל, במחנות הצבא לא היתה מערכת ביוב מרכזית, כי אם בורות ספיגה, בגלל התנאים הפיזיים, וגם כנראה שכך היה נהוג אז בכל העולם, כלומר בכל העולם שנשלט על ידי האימפריה הבריטית הגדולה מנוחתה עדן.
בתי השימוש היו מבנה עגול וגדול, פתח כניסה, ובפנים, על רמה במרכז, כשמונה תאים, כל תא בצורת משולש, ומושב מבטון, ועליו מבנה עץ עם חור באמצעיתו. כל זה ישב על בור עמוק מאוד, אף הוא כמובן עגול .
ישבו הנזקקים לנקביהם על מכסה העץ, שמילא תפקיד של מושב האסלה, והחומר שפלטו צנח למטה בחבטה, רועשת או חרישית, בהתאם לחוקי הפיסיקה של ניוטון.
התורן,י שהיה אחראי על הנקיון בשירותים, היה חייב לרחוץ את פלטות הבטון למעלה, וכן לפזר בפנים חומר חיטוי לבן וליזול עם ריח נוראי. אבל לשם, כלומר לבור הגדול הזה, הושלכו גם דברים אחרים על ידי חיילים שגרו בקרבת מקום והתעצלו ללכת עד לפח האשפה האזורי. הפרטיות היתה ככה-ככה, אבל בצבא המושג פרטיות לא בדיוק ידוע ומוכר.
ומדי זמן מה, חודשים או שנים, בהתמלא הבור עד גובה מסוים, או בגבור צחנתו עד כדי זעקה, יש אשר יזמין הרס"ר של המחנה את אנשי הריקון. ואלה באים, כמו בבגדאד, רק בציוד יותר גדול וממוּכָּן. מיכלית עם צנור רחב-קוטר שמשולשל למטה, שואב את הנוזלי, ואחר כך מטפלים בסמיך. וכמו בבגדאד, משלשלים מישהו למטה, ממלא דליים ושולח למעלה.
ופעם אחת קרה במחנה בו שירתי, הוא מחנה גָ'לָאמִי ליד יקנעם, שירד אדון שְטִינְקוָאסֶר למטה והחל בעבודתו. והקוֹלֶגָה שלו שעמד למעלה, ראה שהתמלא המיכל שבו שפך את הדליים, הודיע על הפסקה, בה יוביל את החומר הרחק ליעד. אדון שטינקוַאסר התעצל לעלות למעלה, והעדיף לבלות את זמן ההפסקה למטה (WHERE HE BELONGS).... וכך עמד והרהר בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ואיך עשוי הכול כהלכה, דבר דבוּר על אופניו, ככתוב בספר משלי.
בדרך כלל, כאשר עבדו במתקן, דאגו לכך שאיש לא ייכנס אליו בעת עבודת הריקון, שלא יפריע. לא כל שכן בעת שאדון שְטִינְקוָאאסֶר למטה, שאז החבר מלמעלה, הוא אדון טוּכֶעס-שְפִּיץ, מנע מן האנשים מלהיכנס. ומה עם הזמן של ההפסקה? אוֹה, כאן נוצרה פִּרְצָה. ופירצה כידוע לכם קוראת לתקלות.
והנה אביבה, אחת משתי החיילות הבודדות ששירתו בגדוד השדה שלי, נזקקה למה שנזקקה, והיא הלכה קוממיות הישר למוסד הנ"ל, שהיה ממוקם בקצה המחנה, בהיותה בטוחה שאין בו איש. ובאמת לא היה בו, נכנסת מתיישבת וגו'.
אדון שטינקוַאסר, שהיה כאמור בהפסקה, ושקוע בחלומות בהקיץ (האווירה והאויר מאוד התאימו), ניעור פתאום מהזיותיו על ידי החומר ששילחה בו מלמעלה אביבה החמודה. והוא התחיל צורח (ביידיש כמובן) : "וָאר קָאקְט אוֹיְף מִיר פוּן אוֹיְבִן?"
תרגום : "מי זה שמחרבן עליי מלמעלה?"
אביבה, שעד אז לא נתנסתה בחוויה כזו, ולראשונה בחייה שמעה קולות מן השְּאוֹל הקָקרי, נבהלה בהלה גדולה, הרימה את מכנסיה ואת רגליה וברחה בדהרה החוצה. והדבר סופר בפי כל אנשי המחנה עוד הרבה זמן אחר כך.
כמובן שאדון טוכעס-שפיץ קיבל על הראש מאדון שטינקואסר על שלא "הציב משולש אזהרה" ליד המתקן כאשר עזב אותו. וגרם לכך שירד "גשם" ריחני על ראשו של עמיתו לעבודה.
אגב חומר סמיך שמועלה למעלה, שמעתי מפי חבר שלי, שישראלי אחד הגיע לאמריקה לנסות את מזלו. הסתובב ברחובות ניו-יורק לחפש עבודה, והנה הוא פוגש מכר ותיק מעיר הולדתו, עפולה. והלה מספר שהוא עובד כסוכן בחברת ביטוח. מוכר פוליסות לביטוח חיים.
"אולי תשתדל עבורי שאקבל עבודה כזו גם כן?"
"למה לא, אשתדל."
ובחברה אומרים לו "ברוך הבא, יש לנו משרה גם בשבילך, אלא שהאזור שנשאר פנוי למשימה הוא אזור עוני של שחורים, ממש בהארלם."
"אין דבר, יותר טוב מכלום," אומר מיודענו מעפולה.
נתנו לו רשימה של כתובות והדריכו אותו איך לְנדנד לאנשים שיקנו ביטוח חיים. הוא חיכה לשעות הערב, שכולם חוזרים מעבודתם, והחל בסיבוב.
הכתובת הראשונה היתה של כושי ערירי בשנות השישים לחייו, שגר בחדר חשוך ודל ללא רהיטים ואפילו בלי חשמל. מתקבל סוכננו בסבר פנים יפות על ידי הדייר, ואף מוצע לו שרפרף ישן לשבת עליו. הסוכן החדש מתחיל בסיפורו, שהוא בא לעניין את האדון בביטוח חיים. והכושי מקשיב. מזמן לא זכה לביקור של אדם מעונב עם תיק של ג'יימס בונד ועט פארקר. מיודענו מתמלא הרגשה טובה ומתחיל ממש לראיין את הכושי. ובין היתר שואלו על עיסוקו. וזה אורו פניו ועונה, "אה, טוב שאתה שואל על זה כי לי יש ג'וב נהדר."
ומהו הג'וב הזה?
אומר הכושי: "אתה מכיר את רחובות ניו יורק. נכון שיש בהם מכסים כאלה עגולים של ביוב? אז אנחנו באים צוות שלם, מסירים המכסה, משלשלים צינור עבה ושואבים את החומר הנוזלי, ואחר כך מתחילים לטפל בשכבה התחתונה הסמיכה יותר. ואז, אני יורד ראשון, בעזרת שלבי הסולם הקבועים בקיר, מגיע למטה, ומתחיל למלא דליים בחומר הסמיך ומוסר לזה שעומד יותר גבוה וההוא מעביר הלאה. וכך עד שהכול מתרוקן."
"ומה בעצם כל כך מלהיב בג'וב הזה שלך, והלא כל הזמן אתה בתוך הסרחון?" שואל הבחור מעפולה.
ועונה הכושי: YAH, BUT I TAKE NO SHIT FROM NOBODY!! – (נכון, אבל אני לא מקבל חרא מאף אחד).
המשך יבוא
יוסף דוריאל
ואולי אחמדינג'אד צודק?
טענתו הזדונית שליהודים אין זכות קיום במזרח התיכון
נתמכת בהתנהגותם של יותר מדי יהודים
גם אם הם לא מוּדעים לכך
הממסד היהודי בארץ ישראל אימץ לעצמו כללי התנהגות שאולי מתאימים לאלסקה, או לאי המוקף באוקיאנוס דומם, אך לא לתרבות המזרח-תיכונית המקיפה את ישראל וגם חודרת לתוכה בצורת האוכלוסייה הערבית של המדינה. אם קילומטרים ספורים מגבולות המדינה – גנב שנתפס – כורתים את ידו, לרוצח – כורתים את ראשו, ואנס שנתפס – עובר עונש מלקות בכיכר העיר, לפני שייזרק לכלא או לגרדום, הרי בישראל נוקטים נגדם ב"נאורות" פרובוקטיבית, שמעוררת בוז מכל הסביבה. הגנב – מנאשם הופך למאשים, ומי שתפס אותו מואשם באלימות, נדרש לשלם פיצויים ועלול גם להיזרק לכלא. לרוצח ולאנס עורכים חגיגה משפטית, תוך שימת דגש על "זכויות האדם" שלו, חיפוש תירוצים מהסוג של "ילדות קשה" ומתן סיכוי לצאת לחופשי אחרי תקופת צינון של דעת הקהל עליו. אף אחד לא משבח את ישראל על כך, ומצד שני – לא קמה שום מחאה בעולם לאחר שרק לאחרונה הופץ סרט וידיאו בו רואים ילד איראני קטן מושכב בחזית של משאית וזו מרסקת תחת גלגליה את ידו הימנית, כעונש על שנתפס בגניבת כיכר לחם.
העולם גם לא מתרגש מרציחות לשם "שמירת הכבוד" המזרח-תיכוני. בשם הכבוד יכול אב לרצוח את בתו ואח את אחותו, ואם מישהו פוגע בכבוד האסלאם – בציור או בכתיבה – דינו מוות לפי צו של פאתווה דתית. לעומת זאת, כבוד העם היהודי נשאר הפקר, כמו באלפיים שנות הגלות, בהן אולפו היהודים לוותר על כבודם תמורת אי-פגיעה בגופם. ד"ר גיא בכור, מראשי המומחים למזרח התיכון באקדמיה שלנו, הקדיש לכך מאמר מיוחד בביטאון האינטרנט שלו, שאני ממליץ לראשי המדינה לקרוא אותו בעיון. עיקרו – מי שמוותר על כבודו מזמין יחס של זלזול מהצד שכנגד ותיאבון לסחיטת ויתורים. כך קרה שערוצי הרדיו והטלוויזיה שישראל סיפקה לרש"פ מנוצלים להפצת שקרים, עלבונות, גידופים ועלילות דם על יהודים – תוך הפרה גלויה של הסכמים וללא תגובה ישראלית של ממש. כך מוחלת ישראל לאנשי אקדמיה המקבלים את שכרם מקופת המדינה אך קופצים בראש כל מסע שיסוי בינלאומי בשרות ההסתה הפלשתינית. וכך מבליגה ישראל על ירי טילים משטח שנמסר לשלטון בלעדי של הרשות הפלשתינית, וכשהרדיו מודיע – "לא היו נפגעים ולא נגרם נזק" – שוכחים את הנזק לריבונות המדינה ומעמדה בעולם – הנכס החשוב ביותר של העם היהודי, עבורו לחמו ונפלו מיטב בניו.
במצב כזה, אין שום הגזמה בדרישה – שלפני שמנהיגי הפלשתינים דורשים מחוות מישראל – יתנצלו, קודם-כל, על התנהגותם עד עכשיו, בפעולות הטרור, במסע השקרים וההסתה ובעלילות הדם – החל מפרשת "רצח הילד מוחמד א-דורה" ועד ל"טבח בג'נין". יו"ר הרש"פ חייב בהתנצלות אישית על פעילותו בהכחשת השואה והכחשת קיומו של בית המקדש היהודי על הר הבית. עד אז – אין על מה לדבר איתם בוועידה כזו או אחרת, פרט לדיון עם ארצות ערב על פתרון הבעיה ההומניטארית של הפליטים הפלשתינים, שנגרמה מפלישתן לישראל ביום הקמת המדינה, בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי. ויתור על זכות זו של מדינת ישראל הוא התחלה של ויתור על ריבונות המדינה, ממנו מתחילה הדרך לוויתור על קיומה – לפי החזון של מחמוד אחמדינג'אד.
ד"ר אשר כהן
גיור סוציולוגי [ציטוט]
העולים, ובתוכם הלא-יהודים מבחינה הלכתית, עוברים תהליכי "גיור סוציולוגי". המושג נועד להדגיש שהתהליכים משקפים את הצטרפותם בפועל לחברה היהודית בישראל, ואת הפיכתם בפועל לחלק ממנה גם אם לא עברו גיור דתי. הם רוכשים בהדרגה את השפה העברית, גם אם הם דוגלים בשימור ובהמשכיות השפה והתרבות של ארצות מוצאם. ילדיהם מתחנכים במערכת החינוך הממלכתית העברית. חייהם מאורגנים ומתנהלים על פי הלוח העברי מתוקף המציאות. הם משרתים בצה"ל תוך גילוי פטריוטיות רבה, כשחלקם היחסי בשירות הצבאי אף גבוה מחלקם היחסי באוכלוסייה. ולבסוף, חלק ניכר מהם כבר בעלי תודעת השתייכות לחברה היהודית בישראל, בין אם הגיעו עם תודעה כזו לארץ ובין אם רכשו אותה בישראל. תיאור הגיור כסוציולוגי נועד להבהיר, שההצטרפות בפועל נעשית ללא שום זיקה וקשר לגיור דתי מסוג כלשהו.
תהליכי הגיור הסוציולוגי הופכים את מי שאינם יהודים על פי ההלכה, ליהודים לא-יהודים, ויוצרים פעם הולך וגדל בין מציאות החיים של העולים הלא-יהודים לבין הגדרתם ומעמדם ההלכתי והרשמי – דבר העשוי להשפיע גם על תפישתם והגדרתם העצמית.
מבחינה תרבותית, חברתית ולאומית הם הופכים דומים, ובמקרים רבים אף זהים, לסביבת הרוב היהודי שאינו דתי, כיוון שהם רוכשים, מאמצים ומפנימים את מה שמקובל כקובע את הזהות וההשתייכות לחברה היהודית בישראל. במובנים אלה, הרי הם יהודים.
מאידך, הם אינם נחשבים ליהודים על פי ההלכה כיוון שלא עברו גיור – תהליך המוגדר במסורת הדתית כתנאי בלעדי להצטרפות מבחוץ לקולקטיב היהודי, על פי כל הזרמים הדתיים ביהדות.
מדוע בכלל יש צורך בגיור דתי, ומדוע לא להסתפק בגיור הסוציולוגי? בחברה היהודית הוותיקה קיימות גישות שונות, שאינן רואות בגיור הדתי את הדרך להתמודדות לאומית מערכתית עם הסוגייה אלא כאפשרות בלבד הפתוחה לאלה המעוניינים בכך. אולם כיוון שמדובר בתהליך הנמצא בראשיתו, הוא עשוי להתפתח בכיוונים שונים ומנוגדים.
חומר למחשבה, ומומלץ המאמר המלא: "האחרים" מאת ד"ר אשר כהן, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, בתוך "אתגר לאומי", עיתון כנס אשדוד לעלייה ולקליטה 2007, הופץ כתכניס [אינסרט] בעיתון "הארץ".
אהוד בן עזר [גיליון 287]
על "הסיפור האמיתי, החטיבה שנשכבה על הגדר":
"קיטש מבויים עם המוות, סרט פסוידו-דוקומנטארי פוליטי!"
תגובות
לילה/בוקר טוב אודי,
ישבתי וצפיתי בסרט והתעצבנתי. קלטתי מייד את המסרים הפוליטיים והסמלים (עצימת עיניים, גלבייה, עיזים...) וחשבתי לעצמי: מה מטרתו של הסרט? הרי זה פיספוס נוראי ללוחמי חטיבה 14. אם תחושתם היתה ש"שכחו" להזכיר אותם בסרטים על "החווה הסינית", הרי שבסרט הזה גרמו להם עוול משווע. מזל שפתחתי את מכתבך ותגובתך בטרם אלך לישון, כך היה לי עם מי להחליף רוגז, כעס ובושה... ואולי עכשיו אצליח להירדם...
ד. החיפאית הבריאה
שלום אהוד,
במלחמת יום הכיפורים שירתי בתור צלם, במסגרת דובר צה"ל. לקראת ליל צליחת התעלה ביקשתי להצטרף אל הכוח הפורץ. לא אישרו לי. תחת זאת הציעו לי להצטרף אל חטיבה 14: "גם שם יהיה מעניין!"
היה אכן, "מעניין" מאוד, כידוע וכזכור היטב לכולנו. עמדתי כתף אל כתף ליד יגאל אגייב הצעיר, בסמוך לדופן הזלדה. יגאל היה "מדליק מדורות" במקלע הכבד, ואני הייתי מצלם אותן, עד אשר הוא, מבין שנינו, חטף כדור בלחי ואספתי אותו מתמוטט בזרועותיי...
...ישבתי מתוח ובעיניים כלות לצפות בסרט הטלוויזיה שהתיימר להשיב את כבודה האבוד של חטיבת השריון 14 בקרב על "החווה הסינית". למרבה האכזבה והעלבון חלפו לנגד עיניי תמונות קיטש מגמתיות עד סלידה, נטולות כל ערך אמנותי או דוקומנטארי.
אני אסיר תודה לך, אהוד, על שהיטבת לבטא את רחשי ליבי ברשימתך על הסרט הזה בגיליון המכתב העיתי שלך מס' 287.
עשרות שנים חלפו מאז המלחמה האיומה ההיא ומאז הקרב על החווה הסינית, והכאב איננו מרפה. עכשיו נוסף עליו גם הכעס.
יואל נץ
אהוד: נדמה לי שהייתי לא רק הראשון אלא גם היחיד שהגיב בביקורת עניינית על סרט הטלוויזיה הגרוע שכה העסיק את התקשורת ומערכת המשפט לפני שידורו. למיטב ידיעתי לא היתה עליו אפילו מילה אחת של התייחסות ב"הארץ". כיצד אפשר להסביר זאת? נראה לי כי הבמאי-התסריטאי חסר הכישרון והמבולבל, אבל לצד שמאל – חשב שתפר את "יצירתו" בדיוק לפי המיפרט של העדר התקשורתי המנותק מן המציאות, ולכן יזכה על כך לשבחים. ואולם גם המבקרים המוטים שמאלה חשו כנראה שמדובר בסרט גרוע מאוד. אבל איך אפשר לכתוב זאת על סרט שהוא פרו-פלסטיני ונגד ממשלת ישראל?
לכן העדיפו לשתוק. שתיקת פחדנים. חסרי עמוד שידרה מוסרי. קָקֶרְס.
איליה בר-זאב
מִדְבָּר רָעֵב לְמָן
הַאִם מִמַּבּוּעֵי הַיֵּצֶר יַעֲלוּ הַמִּלִּים,
בְּסִדְקֵי בְּאֵרוֹת-חֵמָר? מִדְבָּר רָעֵב לְמָן,
נוֹשֵׁךְ לִתְהוֹם. מַיִם נוֹגְעִים בְּמַיִם
עֶלְיוֹנִים בְּתַחְתּוֹנִים.
אֲנָשִׁים חוֹפְרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
בֶּן אָדָם קוֹטֵל בְּהֶבֶל
פִּיו אוֹמֵר
הֲבָלִים, שַׁעֲשׁוּעֵי חֶמְדַּת לָשׁוֹן,
אוֹת לְמֵצַח נְחוּשָׁה
לִבְלִי הַכּוֹת.
אִישׁוֹנִים מִתְרוֹצְצִים בְּאֵין כִּוּוּן,
נוֹשְׂאִים דְּגָלִים בְּגוֹן דִּמְעָה.
רַק סֶדֶק הַקּוֹל קוֹרֵא
מִלָּה
אַחַר
מִלָּה
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,601 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
288 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל