חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 289
תל אביב, יום שני, י' בחשון תשס"ח, 22 באוקטובר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: זיכרון: מי יציל את העבר. על ד"ר צ'ארלס ברלין.
יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְנַעֲרָה אַחַת, בַּבֹּקֶר.
דוד מלמד: טוקבקטיקה, טוקבקולוגיה
אהוד בן עזר: המשתמש באסתר ראב נגד אלתרמן מוטב לו שילמד קודם כל טוב יותר את שניהם! – על מסתו של עמוס אדלהייט.
יעקב פדהצור: תגובה על מכתבה של יוני רוזנפלד על החינוך בסינגפור.
ד"ר גיא בכור: א. מדוע התפטרות עלי לריג'אני, האיש שיודע הכול, טובה לישראל? ב. קונדוליסה רייס: על העיוורון.
איליה בר-זאב: בְּדִידוּת (שיר).
נהגי קואופרטיב "דן" עוברים השתלמות מיוחדת כדי להצליח להפיל
באוטובוסים מה שיותר נוסעים ולשבור את אבריהם!
ברצוננו לומר לראש הממשלה אהוד אולמרט דברי עידוד
שישי מאיר / שלושה שירים
משה גרנות: בין עובדות לבדיון, על ספרה של אידה צורית, העלמה והמשורר.
צבי לפר: במקררים היו כמויות גדולות מאוד של בשר גמלים.
אורי הייטנר: א. בהמה שומרת שבת. ב. אובססיה חסרת פשר.
רון וייס: אהוד אולמרט מתנגד גם לדון על בעיות הליבה בוועידת אנאפוליס.
אבנר הולצמן: כבר התפכחתי. // הפינה של ההוא מחלם.
תזכורת למלחמת לבנון השנייה בזמן אמת, פרסום חוזר במכתב העיתי,
גי מילייר: שייקחו דוגמא מהזונות.
ישראל זמיר: "הימורים במידבר", מתוך קובץ סיפורים בהכנה "ערבה בוכייה".
אהוד בן עזר
זיכרון: מי יציל את העבר
את ד"ר צ'ארלס ברלין פגשתי בהרצאתו במרכז ללימודים עבריים ויהודיים בשהותי לצורך כתיבה באחוזת ירנטון שליד אוכספורד; לימים ביקרתי אותו בספריית היודאיקה הגדולה באוניברסיטת הארווארד בבוסטון, שבראשה הוא עומד.
ד"ר ברלין מאסף למחסני ארכיוניו הענקיים כל דבר מודפס או כתב-יד – עברי או גם יהודי בכל שפה שהיא ומכל ארץ בעולם. לא המקור בעל הערך הביבליופילי היקר חשוב לו, הוא מסתפק גם במיקרופיש ובסריקה ממוחשבת, ובלבד שהחומר יקוטלג ויישמר. חשובה לו בייחוד הָאֶפֶמֶרְיָה, כלומר – ספרים אינם הולכים לאיבוד ורובם נשמר ומקוטלג, אבל מיליוני פרסומים שונים, הזמנות, מודעות, בייחוד בתחומי התרבות, זו האפמריָה – אינם נשמרים, והם חומר חשוב ונדיר לחוקרים בהווה ובעתיד. ברלין גם הוציא לכסיקון של הספרות העברית, באנגלית, ובו עשרות כרכים ואלפי כותרים, מפעל שאינו מצוי בעברית.
בהרצאתו בירנטון היה נוכח ההיסטוריון נרי הורביץ, בנו של עיתונאי "דבר" בשעתו דן [דינדוש] הורביץ ונכדו של נגיד בנק ישראל האגדי, (וממנהיגי "השומר הצעיר" בביתניה עילית), דוד [דוֹלֶק] הורביץ. נרי התריס כנגד ד"ר ברלין, שהוא כנראה אינו מאמין בהמשך קיומה של ישראל ולכן הוא מתעד אותה למשמרת לדורות הבאים. אני הגנתי על ד"ר ברלין מפני ההאשמה המופרכת (שהרי הוא מתעד כל פרסום יהודי נגיש, ולא רק בישראל), ותמכתי בגישתו, המכינה "חומר גלם" לדורות של חוקרים.
לפני זמן-מה התפרסמה באחד האתרים (ודומני שלא בעיתונות הכתובה) כתבה של מרב יודלביץ, "המורשת היהודית על סף אבדון", אשר בסגנון של ציד מכשפות, המרואיינים תוקפים בה הצעה סבירה והגונה של ד"ר ברלין – לממן פרויקט דיגיטציה של כל חומרי הארכיון של רשות השידור בהיקף של 10 מיליון דולר. תמורת זאת תקבל ספריית הארווארד עותקים לצורכי מחקר בלבד, לא את הארכיון המקורי! – המצב המתפורר של החומרים בארכיונים של הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור מוכר וידוע לכול, חלקם כבר אבד, ואין שום גורם במדינה שמוכן לסייע בשימורם.
והנה, על הצעה נדיבה וחיונית זו געשה ועדת החינוך של הכנסת, ודברי בורות והבל נאמרו בה אז. אחד משיאי הבערות מצוי בקריאה של שני חברי הוועדה, הח"כים מלכיאור ואלדד, במכתבם המשותף לשר הממונה על רשות השידור, ח"כ יצחק הרצוג, למנוע את הצעת הסריקה הדיגיטאלית:
"הספרייה בהרווארד, אליה אמורים המסמכים לעבור, בראשותו של ד"ר צ'ארלס ברלין, הוקמה מתוך אידיאולוגיה של 'בבל וירושלים', לפיה מדינת ישראל היא אפיזודה חולפת ותפקיד הספרייה לשמר את התרבות הישראלית לאחר שתיעלם חלילה. רשות השידור הממלכתית ממומנת כולה מתקציבי המדינה וכספי האגרות, ואינה יכולה להתייחס לנכסים אלו כאל פרקמטיה למכירה!"
אינני יודע מה ענה השר. ואגב, הסופר חיים באר מתייחס בביקורתיות, ברומאן האחרון שלו "לפני המקום", ובראיון עיתונאי – לספרן בדמותו של ד"ר ברלין ולמפעליו, שהוא רואה בהם חשש להעברת אוצרות היודאיקה מהארץ לחו"ל. לדעתי הוא טועה. טקסטים מקוריים ישנים הם אמנם בעלי ערך רב לאספנים אך איבדו את ערכם הבלעדי למחקר, לאחר שמתקינים מהם עותקים בצילום ובסריקת מחשב; זה החזון ואלה שיטות העבודה של ד"ר ברלין. ראוי לנו להודות לו בשמנו ובשם הדורות הבאים על המפעל העצום שהקים לשמירת חומרי ההיסטוריה של העם היהודי בישראל ובגולה.
הרשימה נדפסה לראשונה אתמול, יום ראשון, 21.10.07, במדור "דעות היום" של העיתון "ישראל היום". כותרת הרשימה המקורית היתה: "'ציד המכשפות' של ד"ר צ'ארלס ברלין".
יוסי גמזו
שִיר אַהֲבָה לְנַעֲרָה אַחַת, בַּבֹּקֶר
"...וגם לא בּא בּהּ דבר מִבֵּין-הָעַרְבַּיִם של דור הולך: בֹּקֶר היה בִּסְבִיבָהּ."
(מיכה יוסף בּרדיצ'בסקי: "קלונימוס ונעמי")
וְלִפְנֵי שֶתִּהְיִי שֶלִּי, שֶתִּהְיִי שֶל בֹּקֶר,
שֶל לֶחֶם חַם, שֶל טְרִיפּ הָרוּחַ בֵּין פַּרְעוֹת הַדֶּקֶל,
שֶל גִ'ינְס תְּכֶלְתּוֹ שֶל הַמִּפְרָץ, שֶל עֲגִילֵי הַטַּל.
שֶאוּלַי לֹא פִּתַּח הַסְּמָדַר אַךְ פִּצְעֵי-הַתִּקְוָה, מֵחָדָש, נִפְתָּחִים בִּי
חֵרֶף כָּל הַתְרָאָה בְּמַכַּ"ם-הַכְּאֵב
סַכִּינִים-סַכִּינִים
שֶל אוֹר.
וְלִפְנֵי שֶתִּהְיִי שֶלִּי שֶתִּהְיִי שֶל הַדְּבַש הַזָּהֹב שֶשְּמוֹ שֶמֶש,
שֶל הַשִּיר הַגַּלִּי שֶשְּמוֹ יָם, שֶל פְּרֶלְיוּד הָאַנְקוֹרִים שֶהוּא אִינְפוּזְיָה שֶל שִֹמְחָה
וְאִם יֵש אֵיזֶה מַשֶּהוּ בּוּר, אֱלִילִי
בְּסוּסֵי עֲנָנָיו שֶל פֶּגָסוֹס
הַמַּקְצִיף רְעָמוֹת בָּרוּחַ
אָז אֲנִי
עוֹבֵד-אֱלִילִים.
וְלִפְנֵי שֶתִּהְיִי שֶלִּי וַאֲנִי שֶלָּךְ וַאֲנַחְנוּ שֶל שְנֵינוּ
בְּאַבְּסוּרְד מָתֵמָטִי נִפְלָא שֶל 1 + 1 שֶאֵינָם 2, רַק 1
שֶתִּהְיִי לִי, תִהְיִי לִי חָזָק מוּל הַלַּיְלָה שֶבִּי כְּמוֹ מִין דַּוְקָא שֶל בֹּקֶר,
כְּמוֹ הַיֶּלֶד הַמַּמְתִּין בָּנוּ כְּמִין טְיוּטָה שֶל אֹשֶר
לְחַיָּיו, שֶהֵם עֲדַיִן
תָּכְנִית-אָב
וְתָכְנִית-אֵם.
דוד מלמד
טוקבקטיקה, טוקבקולוגיה
אחד הענפים הפוריים ביותר במציאות הישראלית, ה"תגוביות" – (לשון האקדמיה ללשון העברית), הוזנח עד כה בתחום הלימודי והאקדמי. המבול השוצף של הטוקבקים באתרי האינטרנט השונים, אוקיינוס התגובות, והשמועה שפוליטיקאים ויחצני"ם מעסיקים כותבי טוקבקים בתשלום – לא זכו להתייחסות רצינית. אבל גם זמנו של ענף זה יגיע.
זה יתחיל במודעת דרושים במדור הצעות עבודה: "דרושים/ות טוקבקיסטים/ות לעבודה מעניינת ומאתגרת במשמרות, שבעה ימים בשבוע. תשלום גבוה ותנאים מצויינים לעונים על הדרישות. אפשרות גם לעבודה מהבית."
והדרישות צנועות: "השכלה עממית, כתיבה עברית בסיסית, לשון חדה, ידע בהדפסה, זריזות ותפיסה מהירה."
אחרי מודעות ה"דרושים" יגיעו, איך לא, הסדנאות: "סדנה לכותבי טוקבקים. הסדנה מיועדת למעוניינים לעסוק בטיקבוק מקצועי. קורס שנתי, שני מפגשים מדי שבוע, בהנחיית טובי המומחים בכתיבת טוקבקים. למסיימים תוענק תעודת גמר של טוקבקאי מוסמך. מיועד לבעלי ניסיון בתחום. המועמדים יחוייבו להגיש לוועדת-קבלה חמישים טוקבקים שפירסמו באתרי אינטרנט מוכרים. בסיום הסדנה ייערך מבחן מסכם שיכלול כתיבת טוקבקים תחרותית על עשרים כתבות באינטרנט. למסיימים תינתן עזרה במציאת עבודה."
אלא שההצלחה הגדולה של הסדנאות תעורר לבסוף גם את האקדמיה. תחילה תבואנה המכללות הפרטיות ולאחריהן האוניברסיטאות המוכרות.
כולן יפתחו את המחלקות ללימודי תואר ראשון בטוקבקולוגיה. הלימודים שיימשכו שנתיים יכללו חלק עיוני וחלק מעשי. בחלק העיוני ילמדו הסטודנטים את תולדות הטוקבקים בארץ ובעולם, ישמעו הרצאות מפי מומחים על מניעי כתיבת הטוקבקים ועל השפעתם, ילמדו כיצד לכתוב טוקבקים ולהשתמש בכינויים מוסווים, וינתחו טוקבקים שנכתבו בנושאים שונים. בחלק המעשי יכתבו הסטודנטים טוקבקים לידיעות ולמאמרים שיופיעו באינטרנט, תוך הקפדה על תוכן וסגנון ברמה שווה לכל נפש ורפש.
הסטודנטים שיסיימו את הלימודים לתואר הראשון ((B.A.TOK. בהצטיינות, יוכלו להמשיך ללימודי התואר השני ( ,(M.A.TOK.כאשר יחלו ללמד תואר זה באוניברסיטאות.
לדוד היקר,
לידיעתך, אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, בהנהלח הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר, מקיימת כבר שנתיים חוג סדנאי לכתיבת טוקבקים. יש בחוג שלל מרצים אשר מנחים את הכותבים כיצד לייצר את סוגיו השונים של הטורבק: פלסטיני-ישראלי, מתנחל, פמיניסטית, מזרחי, הומו-לסבי, ירחמיאלי, צ'ימיצ'ורי, אנאלי, מוצצת, אנטי-אולמרט, מלקק תחת, טמבל, מטומטם, אנאלפבית עברי, מומחה לענות למישאלי דעת קהל טלפוניים, וכדומה.
יש רק מקום אחד באינטרנט שבו הטוקבקיסט לעולם לא יתקע את טלפיו ואת העברית המטומטמת שלו – והוא הגיליון של "חדשות בן עזר" שאתה מחזיק עתה בידיך, ואשר כל חומר המתפרסם בו עובר עריכה קפדנית שאותה עושים בהתנדבות כל חברי המערכת.
אהוד
אהוד בן עזר: המשתמש באסתר ראב נגד אלתרמן
מוטב לו שילמד קודם כל טוב יותר את שניהם!
"הרי הרתמוס האלתרמני והצלחתו הגורפת מחייבים כמעט דיון על אופייה של החברה והמדינה, שבה זכתה גירסה זו של מודרניות [שירת אלתרמן] בבכורה באופן אבסולוטי; אפשר לדבר על חברה סגורה ומבודדת הכופה אחידות רגשית וקהות רגשית על פרטיה, הנדרשים לצעוד בסך אלי עמל וקרב; אפשר לדבר על מפלגת שלטון יחידה שהפכה את הדמוקרטיה לאידאל בלתי מוגשם; על מיספר מוגבל ביותר של אירגונים פוליטיים שמותר וראוי להשתייך אליהם; על דיכוי כל חריגה מגבולות צרים מאוד שקבע הקולקטיב; על רטוריקה של כוח ואכזריות במקום שנדרש להדחיק תדיר אירועים 'חריגים' כמו טבח דיר יאסין או כפר קאסם. המדינה הציונית המתגבשת היתה זקוקה יותר למארשים האלתרמניים המתיכים מילה ומשקל וכופים אחידות, סימטריות, סדר ומשמעת העומדים מעל לכל, ולא פחות מזה קובעים את גבולות השירה והספרות בתחום אסתטי ומנותק ממרחבים חברתיים-פוליטיים במובן העמוק והרציני." (עמ' 169-170).
את השורות האלה כותב עמוס אדלהייט במאמרו "אחרי שינוי הנוסח: עיון בשירי אסתר ראב ובשירה העברית המודרנית", שהתפרסם לפני זמן-מה בכרך "אופציה פואטית" של "עמדה", ביטאון לספרות 15, בהפקה של הוצאת כרמל, ת"ד 43092 [לא כתוב באיזו עיר], סדרה לספרות עברית, המו"ל: מונטן לקידום הספרות והתרבות בישראל בתמיכת משרד התרבות, המדע והספורט, עיריית תל-אביב-יפו, אגף התרבות והאמנות ומועצת הפיס לתרבות ולאמנות. העורכים: רן יגיל ועמוס אדלהייט.
ניסיתי לקרוא את מסתו של אדלהייט על דודתי אחות-אבי. יש במסה כמה דברים נכונים שכבר נאמרו פעמים רבות לפניו על אודותיה, אלא שהוא מכיר כנראה מעט מאוד מהחומר המחקרי על אסתר ראב, כולל אפילו על עשר שנות השתיקה שלה שעל הסיבות להן הוא מתווכח עם דן מירון. אדלהייט אמנם מבחין ברעננות שיריה של ראב, הלקוחים כביכול ישירות מן הנוף, וקובע בידענות בוטחת של בּוֹק אמיתי שהשירה העברית הקרובה ביותר לשירת הנוף של אסתר ראב היא שירת ספרד, ואף מצטט לדוגמה את "כותנות פסים לבש הגן" של משה אבן עזרא! – בקיצור, לא יכולה להיות ערלות לב וחוסר הבנה בסיסי יותר לשירתה של אסתר ראב מאשר השוואתה דווקא לאחת השירות העבריות המלאכותיות והנמלצות ביותר בתולדותינו, אם כי לא בעלת הישגים בתחומה-שלה, ההיסטורי.
אבל עד מהרה שוכח אדלהייט את אסתר ראב, שבה מלכתחילה לא העמיק ביותר, אולי מקוצר המשיג, כי הוא משתמש בה בשטחיות רק כדי לנגח את המשוררים בדור שלה ואחריה, ובראשם אלתרמן.
לאחר שזך כבר רצח את אלתרמן לפחות פעמיים, ובינתיים דהתה שירתו של הרוצח והיום הוא מפרסם פמפלטים פוליטיים שמתאימים למוסף של בני ציפר אך קשרם לשירה הוא הניקוד בלבד – הנה מנגד מתברר יותר ויותר עד כמה גדול היה אלתרמן, גאון, קלסיקון, שזכינו לחיות בדורו וחלקנו גם הושפע ממנו, לאו דווקא מדיעותיו הפוליטיות בשנותיו האחרונות (שהיו אגב דומות ממש לאלה של אסתר ראב, "ארץ ישראל השלמה").
אלתרמן היה משורר לירי שכבש את ליבנו והיה לנו לשפת אהבה ואבל. את שירי הזמר של אלתרמן שרנו בנעורינו מבלי דעת לעיתים שהוא כתב אותם, ועד היום הם בגדר "ירוק עד". דרכם אהבנו את המולדת, גם התבדרנו ואפילו שרנו שירי תימן. על "הטור השביעי" שלו גדלנו, הוא ביטא את רחשי לב כולנו בתקופת המנדט, אלתרמן כתב כמה משירי התוכחה המוסריים החזקים ביותר גם בתקופת המדינה. שלא לדבר על שירו הפאציפיסטי המוקדם "אל תתנו להם רובים" שהוא, ולא "מארשים אלתרמניים", הזדמזמו בנו בעת מסעות קשים בצבא, כמו גם שירי האהבה, "עוד חוזר הניגון", בטרם הולחנו, פשוט, היה אפשר לצעוד תוך דקלום שלהם ולהתגעגע דרכם לנערה שאהבת אז!
אלתרמן תירגם ועיבד מחזות ושירים באופן מופתי. העיבוד שלו לטקסט של סמי גרונימן, המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – הוא עד היום המחזמר העברי הטוב ביותר שנוצר אי-פעם, שמזדמזם במחשבותינו באחד משיאיה של השפה העברית, וספק אם "תמלילן" בן-ימינו יצליח אי פעם להגיע אליו. אלתרמן היה גם פובליצסט מבריק, ומוכיח בשער, וכתב מחזה משלו, וסיפק פזמונים שנונים ומשעשעים לבמות הבידור והם מצחיקים ומהנים אותנו עד היום. המשורר הזה, ככל שהשנים עוברות – מתברר יותר ויותר כגדול וכנצחי לעומת מבקריו, שחלקם מתמחה בכתיבת שירים יבשים ושכלתניים, אמנם פרו-פלסטיניים ואשר לעולם לא יגיעו לשולי רמתו וכישרונותיו.
אז איך יכול אדלהייט, במסה שכתב כביכול על אסתר ראב, לשכוח אותה כמעט כליל, ולכתוב דברי הבל שכאלה על אלתרמן? – עם כל הכבוד לאסתר ראב, ואתם יודעים מה יחסי אליה, עדיין אני חושב שאלתרמן ואפילו ביאליק היו משוררים לא רק פחות טובים ממנה ואולי אפילו קצת יותר, גם מפני שהיה להם כוח עשייה אמנותי מדהים בהיקפו.
אין מילה אחת של אמת, לא בתחום הספרותי ולא בידע ההיסטורי – בקטע הקצר שציטטתי מאדלהייט על אלתרמן. כתיבה שקרית זו, ז'דאנוביסטית, מסמלת בעיניי את התנוונותו של העיסוק, המלומד-כביכול, בספרות ובהיסטוריה – בביקורת ובאקדמיה הישראלית. יכול הוא אדלהייט לשים את אסתר ראב על כן גבוה כאוות נפשו, אבל אני לא חושב שהיא היתה נהנית משבחים מפוקפקים שכאלה, מה עוד שהיא היתה ציונית במאה אחוז, ואם היתה קוראת את דבריו על אלתרמן היתה חושבת שהוא צ'וקצ'י. עולה חדש, שיודע רק את המעט שהוא יודע ומשתמש בו באופן מניפולטיבי לקידום דיעותיו הפוליטיות.
יעקב פדהצור: תגובה על מכתבה של יוני רוזנפלד על החינוך בסינגפור
מאמרה של יוני רוזנפלד על החינוך בסינגפור מרתק. היא צודקת בקביעתה שהחינוך הוא טוטאלי ולא יכול להישען רק על מה שקורה בין כותלי בית הספר באותן 6 או 8 שעות שהתלמיד נמצא שם. אין שום סיכוי שבעולם שישראל אי פעם תאמץ את המודל הסינגפורי בכללותו מאחר ואין שום סיכוי שבעולם שבישראל יקום אי פעם מנהיג עם האינטלקט ושיעור הקומה של מייסד סינגפור. מי שחושב שהיה קל לעצב את החברה בסינגפור, מוזמן להסתובב ברחבי המזרח רחוק ולראות עד כמה סינגפור חריגה גם במרחב הזה. אינני רוצה להתייחס לפוליטיקה הסינגפורית, לחופש הפרט, לדמוקרטיה ולכל אותן סיסמאות שתמיד נזרקות על ידי כל מי שמנסה למצוא פגמים בסינגפור, כולל במערכת החינוך שלה.
במקום זה אני רוצה לספר על מגזר חינוכי אחר ששם החינוך הוא מהמצויינים בעולם. קוראים לזה "בית ספר בינלאומי". בשנים שבהן גרנו בסין, יצא לי להיות חלק מבית הספר הבינלאומי בביגינג. לא רק שהייתי הורה לילד שלמד שם אלא הייתי גם חבר מועצת המנהלים של בית הספר במשך שש שנים. במשך שש שנים קיבל בני חינוך מעולה והשכלה ברמה גבוהה וכל זאת באווירה שקטה ונינוחה, מצוות מורים איכותי ביותר. בבית הספר הבינלאומי למדו 1850 תלמידים (כיתה א' עד י"ב) מ-54 מדינות שונות והיו גם כאלה (כולל ישראלים) שבאחו הטבעי שלהם היו מתנהגים בפראות, מדברים בלי סוף בכיתה, מזלזלים במורים, וכו' וכו'. תתפלאו לשמוע שבבית הספר הבינלאומי הם התנהגו למופת! אז הנה דוגמא למוסד שמנותק מההוויה החברתית שסובבת אותו ושונה מהרקע החברתי של הרבה מתלמידיו, ובכל זאת מצליח להוציא מהם התנהגות ברמה אחרת. הסיבות לכך רבות ואת זה אני אשאיר לדיון במועד אחר.
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. מדוע התפטרות עלי לריג'אני, האיש שיודע הכול, טובה לישראל?
מדוע התפטרות עלי לריג'אני, האיש שיודע הכול, טובה לישראל? ומה משמעותה? שהסדקים בצמרת האיראנית מתרחבים בנוגע לגרעין. הרחבת הסנקציות על המדינה – מתקרבת.
התפטרות לריג'אני: האם מראה אירופי עוזר נגד סנקציות? מראה אירופי אכן עוזר, אך עד גבול מסויים. עלי ארדשיר לריג'אני, (בסך הכול בן 48), ראש המועצה לביטחון לאומי של איראן, האיש המכיר את כל הסודות של המדינה, התפטר משבת מכל תפקידיו במועצה, ובעיקר בניהול המשא ומתן על הגרעין. מדובר באחד התפקידים הקריטיים במערכת הביטחון האיראנית: הוא אחראי על היחסים עם סוריה, על הנושא הגרעיני, על שיתופי הפעולה המודיעיניים, והוא מתפטר. מה משמעות הדבר, ולאן ההתפטרות לוקחת את איראן, ההולכת ומסתבכת בתאווה הגרעינית שלה? האם ההתפטרות טובה לישראל? בכל מיקרה, זה אדם, שאם היה מסגיר עצמו למערב, כל סודותיה של איראן היו נחשפים.
לריג'אני נחשב כפנים היפות של איראן מול מוסדות האו"ם, מול הוועדה לאנרגיה גרעינית ומול האיחוד האירופי. הוא קשר קשרים מצויינים עם האישים במערב, דבר שיכול להיות נכס אמיתי לאיראן. מראהו הבלתי מתלהם, האירופי (הוא בכלל דומה לח'וויאר סולאנה, מי שעומד מולו מטעם האיחוד האירופי), הלא-מהפכני, היקנה לאיראנים סוג של מכובדות, של השתייכות לקהילה העולמית. בהיר עור ועינים, תמיד בבגדים אירופיים, ולא מהפכניים (אם כי עדיין ללא עניבה). לריג'אני נראה כאנטי תיזה לאחמדינג'אד: הראשון שקול, ענייני ומכובד, דובר שפות ורגוע. השני מתלהם, מוקיוני, יודע פרסית בלבד, שאינו מבחין במהמורות המכשילות אותו ושוב ושוב בדרכו. הרבה פעמים שאלתי את עצמי איך שני אנשים כאלה משתפים פעולה. התשובה היא שלריג'אני לא ראה עצמו כפוף לאחמדינג'אד, אלא יותר למנהיג הרוחני עלי ח'מנאי.
כל זה אובד עכשיו לאיראן, ומצבה הופך קשה יותר. מדוע?
ההתפטרות מעידה על מחלוקת עמוקה בצמרת המדינה המהפכנית, בנוגע לגרעין, או במילים אחרות, מתי להפסיק את המירוץ המטורף נגד העולם כולו.
ומה הערכנו בנוגע למגבלות הכוח האיראניות כבר בחודש שעבר?
גישת אחמדינג'אד: ממשיכים, בלי שום קשר לסנקציות או לאיומים.
גישת לריג'אני: פרגמטית יותר, ממשיכים, אך בתנאי. כבר באוגוסט אמר כי ארצו תהיה מוכנה "להשעות את ייצור האורניום," במקביל לפתיחת משא ומתן "אחר" עם המערב, דהיינו נכונות איראנית לשמוע הצעות "חיוביות" על הפסקת הסנקציות, שיפור הכלכלה האיראנית, מענקי סיוע ועוד. אחמדינג'אד דוחה לגמרי את הגישה הזו, ולכן מזה חודשיים היחסים בינו לבין לריג'אני אינם תקינים. ואכן, האחרון לא הופיע איתו בניו יורק בביקורו שם.
המחלוקת כנראה התפוצצה בעת ביקורו של נשיא רוסיה פוטין באיראן, בשבוע שעבר. לריג'אני גילה לתקשורת העולמית כי פוטין הביא עימו "הצעה מיוחדת" ליישוב משבר הגרעין, דהיינו הצעת פשרה כלשהי. למחרת העליב אחמדינג'אד את ראש המועצה לביטחון לאומי שלו, כאשר קבע כי פוטין לא הביא שום הצעה, והוא אך ביקש להביע סולידריות עם איראן, דבר שכנראה ממש אינו נכון.
מודע לנזק שייגרם לאיראן עם התפטרות לריג'אני, דחה המנהיג הרוחני עלי חמנאי את ההתפטרות לפחות ארבע פעמים בחודשים האחרונים, עד שעכשיו קיבל אותה, שכן אין טעם להמשיך כאשר ללריג'אני לא נותר אימון לא באחדינג'אד ולא בכיוון ההרסני חסר הפשרות, אליו הוא דוחף את איראן, וההיפך.
מה המשמעות לישראל? ההתפטרות היא טובה לישראל, שכן היא מחדדת את הקו האיראני, וממש מחייבת את העולם להחריף את הסנקציות על איראן בחודש הבא. עדיף לנו איראן שנתפסת כקיצונית ואשר אינה מוכנה לשום רעיון פשרה או דיאלוג אמיתי, מאשר איראן שמצליחה לדחות את הגזירה ולהערים על העולם. עוד נראה מה משמעות הדחייה האיראנית את הצעת פוטין, בנוגע לעמדת רוסיה בנוגע לסנקציות. הערכתי: היא מקרבת את רוסיה לתמוך בסנקציות.
ועוד מילה. באשר לקביעת "משמרות המהפכה" כי הם מסוגלים לשגר 11 אלף טילים בדקה לעבר אוייבי איראן, אם זו תותקף, ובכן, הדבר מעיד על הלחץ ההולך וגובר שמשמרות המהפכה, ארגון טרור לכל דבר, נמצאים בו. ומה עמדת הצבא האיראני, המובדל ממשמרות המהפכה? האם איראן תהיה מוכנה להשמדת מנהיגותה והמהפכה שלה, אם כך תפעל כנגד ארצות הברית והעולם? התפטרות לריג'אני מעידה, כי הסדקים לעמדת הטירוף של אחמדינג'אד בתוך המשטר הולכים וגוברים. זה טוב, יש להמשיך ולעודד זאת, הדבר מעיד כי סנקציות חריפות בהחלט יכולות להשפיע.
21.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. קונדוליסה רייס: על העיוורון
קשה להאמין עד כמה אטומה שרת החוץ קונדוליסה רייס למתרחש ולהרסני באיזורנו. עובדה, היא מעידה זאת על עצמה. "מי העלה בדעתו לפני חמש שנים, שיהיה שיתוף פעולה בין חמאס לאיראן? היום זה חלק מהמציאות בעזה." ועל זה נאמר – סליחה??
תרגיל הצללים
הרפה את גופך.
התבונן בכל צללי החפצים או בני האדם שסביבך במשך חמש דקות. נסה לזהות איזה חלק של החפץ או האדם מטיל צל.
המשך לעשות זאת עוד חמש דקות, ובד בבד התמקד בבעייה שרצונך לפתור וחפש את כל פתרונותיה השגויים. הפתרון השגוי יכוון אותך אל הפתרון הנכון.
לבסוף ייחד עוד חמש דקות לצללים וחשוב אלו פתרונות נכונים נשארו. פסול אותם אחד לאחד, עד שיישאר רק הפתרון המושלם.
פאולו קואלו, "יומנו של מכשף"
נובמבר 2005: שרת החוץ האמריקנית כופה על נשיא מצרים ההמום, חוסני מובארק, לשתף את תנועת "האחים המוסלמים" בבחירות לפרלמנט, דבר שלא קרה מעולם בתולדות מצרים המודרנית, לא בתקופת המלוכה ולא המהפכה. מובארק ההמום, מבוהל מן הלחץ האמריקני שלאחר הפלת סדאם חוסין, מציית. התוצאה: אלמלא התעשת ברגע האחרון, האסלאם הפוליטי היה כובש את הפרלמנט המצרי, והופך את המדינה למדינת הלכה. בדצמבר, בניגוד להבטחותיו לאמריקנים, עם הסיבוב האחרון של הבחירות לפרלמנט, פתח מובארק בגל מעצרים, והוריד באופן מלאכותי את שיעור ההצבעה ל"אחים המוסלמים". הם זכו רק בכעשרים אחוזים מן הפרלמנט ובהרבה לגיטימציה. הנזק ההיסטורי לדורות – נעשה.
ינואר 2006: יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, מתחנן בפני שרת החוץ קונדוליסה רייס, שלא לשתף את חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הוא הסביר לה את המשמעות הנוראה שיכולה להיות למעשה. קונדוליסה נזפה בו: אתם צריכים להיות דמוקרטיים. עליכם ועל עיראק אמור לעמוד הניסוי הדמוקרטי של הנשיא בוש במזרח התיכון.
אלא שהקריסה היתה נוראה ומכאיבה, הן לאבו-מאזן וללאומיות הפלסטינית והן לסדר האמריקני הדמוקרטי במזרח התיכון, שעכשיו אנו צועדים בין חורבותיו ושבריו.
כבר כתבתי מספר פעמים על הגרועה מבין שרי החוץ האמריקניים בעידן החדש, ד"ר קונדוליסה רייס, אשר זרעה רוח ועכשיו היא קוצרת סופה. והנה, בחודש הבא היא אמורה להמשיך בניסויים המפחידים שלה, הפעם בועידת אנאפוליס. איש אינו שש ללכת לשם, לא הישראלים, לא הפלסטינים ולא מדינות ערב. הם הרי יודעים שדבר לא יצמח מכך, רק "מורשת" לד"ר רייס ולנשיא שלה, ג'ורג' בוש; לנסות ולבנות רפסודת עץ רעועה ולחתור להישג בים הכשלונות. מי אוהב להיות סטטיסט בהצגה של מישהו אחר?
אלא שאפילו אותי קונדוליסה מצליחה להפתיע בעיוורונה המוחלט למה שמתרחש אצלנו. בראיון לנחום ברנע, המתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות" של סוף השבוע, היא אומרת לו:
"מי העלה בדעתו לפני חמש שנים, שיהיה שיתוף פעולה בין חמאס לאיראן? היום זה חלק מהמציאות בעזה," סליחה? האם היא לא שמעה על קשרי חמאס ואיראן מן העבר הקרוב והרחוק? האם מקבלי ההחלטות בוושינגטון אינם רואים את שמתחולל פה בשנים האחרונות? אימרה זו מצביעה עד כמה הגברת אינה מכירה את המציאות שלנו. היא מסיימת בקרוב, אך אנחנו נישאר עם ההריסות.
"אם לא נוכיח שיש סיכוי להסדר, אתם תקבלו חמאס אחר, עם חדירה איראנית רחבה." ובכן, כאן יש כבר כשל לוגי. אם היא מכירה בכך שהעברת השטח לרשות הפלסטינית, שאיבדה אותו במהירות לחמאס – היתה טעות, איך היא חוזרת על הטעות שוב? כלומר החדירה האיראנית קרתה רק בגלל העברת השטח. ההעברה היא שיצרה את החדירה האיראנית, אם כן, אם אין העברה, לא תהיה חדירה. במילים אחרות במו ידיה קונדוליסה מעודדת שוב פירצה, דרכה יכנסו איראן והטרור. אם לא תעשה דבר, לא ייכנסו איראן והטרור! ולכן זו תחזית אימה שהיא עלולה להגשים במו ידיה, כמו למשל בעיראק.
והיא ממשיכה: תקבלו חדירה איראנית רחבה, עם אלקאעדה. הייתי מצפה ממי שמסתובבת קצת באיזור שלנו, שתדע כי איראן לא הולכת עם אלקאעדה. אלו אוייבים מוחלטים, שונאים גדולים, ולכן אי אפשר לאיים עלינו בחבירה ביניהם. אם חמאס יהיה בשטח, זו דווקא הערובה הטובה ביותר שאלקאעדה, המסוכן ממנו, לא יימצא.
"חייבים להוכיח לפלסטינים שיש סיכוי להסדר." טוב, הפלסטינים הם חשובים בוודאי, אך בעיני עצמנו אנו חושבים לנו יותר, מה לעשות. נראה אותה מציעה לכונן מדינת אלקאעדה חמישה קילומטר מן הבית הלבן או ממרכז האוכלוסיה של ניו יורק. כאשר גל טרור יאיים על מרכז ישראל, האם נקרא בספר זיכרונותיה, שימכר בוודאי במליוני דולרים, את המשפט הנפתח במילים: מי העלה בדעתו?
מדאיג אותי העיוורון למזרח התיכון ולתנאיו, ותמיד התובנה המאוחרת שלה. היא הרי הודתה ב"אלפי טעויות" בעיראק, ועכשיו היא מודה שתוצאות הבחירות וההשתלטות של חמאס על עזה לא נצפו על ידי הממשל האמריקני. אם כן, למה לחזור על הטעות ואף להעמיק אותה?
ומה תגיד בעוד מספר שנים שרת החוץ האמריקנית בנושא איראן? מי היה מאמין שאיראן תגיע לפצצה גרעינית? וזאת לדעת, השרה המכובדת משקיעה את מרבית זמנה בפטפוטי ועידת אנאפוליס, וכמעט אפס מאמץ בנושא איראן. כפי שכבר הבנתי, וגם אתם מתחילים להבין, הנשיא בוש אימץ את הגישה שלה שאין צורך לתקוף את איראן ועם הזמן, ואם ירצה האל, העניינים יסתדרו. עובדה, אפילו בנושא הסנקציות כנגד איראן והרחבתן, אין לה זמן לטפל. ואם הנשיא שלה מדבר על התגרענות איראן כזרז למלחמת עולם שלישית, איך זה, שיש לה זמן להתעסק רק בדברים אחרים, כנראה הרבה יותר חשובים?
19.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
איליה בר-זאב
בְּדִידוּת
שׁוּב מְהַלֶּכֶת בֵּין הֲמוֹן אָדָם,
בֵּין מִתְנַחְלֵי בָּתֵּי הַקָּפֶה
בְּקַנְיוֹנִים בּוֹהֲקִים.
לְיַד בְּרַק שֻׁלְחָנוֹת בְּאֲרוּחוֹת עִסְקִיּוֹת.
מוּל אֵשׁ תָּמִיד,
בּוֹדֶדֶת,
שֶׁל שׁוֹכְנֵי מְאוּרוֹת בְּמַעֲבָר מַחְסוֹמִים.
בֵּינִי וּבֵינֵךְ –
כֹּל שֶׁהוֹתַרְנוּ בַּאֲדָמָה הַלּוֹהֶטֶת
בְּמִגְרְשֵׁי הַמִּשְׂחָקִים.
דְּבוֹרִים שֶׁעֻקְצַן מַר
עָטוֹת בִּשְׂפָתָיִם רוֹחֲשׁוֹת
אֶל פִּרְחֵי הֶחָרוּב,
לָגַעַת בַּצּוּף
לִפְנֵי אֵימַת מַטְּחֵי יוֹרֶה בְּרוּכִים
שֶׁל יֶרַח מַרְחֶשְׁוָן.
קָשֶׁה לַבְּדִידוּת לְבַד.
נהגי קואופרטיב "דן" עוברים השתלמות מיוחדת
כדי להצליח להפיל באוטובוסים מה שיותר נוסעים
ולשבור את אבריהם!
בימים אלה נערכת השתלמות מיוחדת לנהגי "דן", לאור העובדה שעקומת הנופלים במעברים באוטובוסים, בעיקר בתחילת הנסיעה ובעצירה, אינה עולה בקצב המצופה.
בעיני הנוסע נראה שנהגי האוטובוסים נוהגים בפראות וממש סכנה לעלות לאוטובוס גם לנסיעה של תחנות אחדות בעיר. ממש אי אפשר לגשת למושב פנוי עד שהאוטובוס אינו עוצר בתחנה הבאה, זאת בגלל התאוצה הפתאומית שהוא מפתח, כאילו אתה במטוס בעת ההמראה.
אבל מסתבר שאיש מנהגי "דן" לא נסע מימיו בתור נוסע רגיל באוטובוס העוצר בתחנות, ולכן הם מתקשים, ממושביהם הבטוחים, לממש את פוטנציאל שבירות הגפיים והפלת הנוסעים שלהם על הרצפה. עם זקנים ושמנים זה הולך בקלות יחסית, כי הם ממש נופלים מאליהם כאשר האוטובוס מתחיל לנסוע או עוצר בתאוצה פראית. אך קשה יותר לשבור ידיים ורגליים של צעירים וילדים, ולכן ילמדו נהגי "דן" בהשתלמות שיטות חדשות של נהיגה פראית, סאדיסטית, שבה שום נוסע לא יוכל להיות מוגן כנגד האפשרויות הטכניות של האוטובוסים המשוכללים החדשים לשנע אותם כאילו מטען של עגלים בדרך לבית-המטבחיים או סתם סחורות. יש לציין כי נהגי המשאיות של חברות המשקאות, בייחוד היכן שיש בקבוקי זכוכית, נוהגים ביתר זהירות מנהגי "דן", וזאת מפני שבקבוקים שבורים פחות משעשעים מזקנים ושמנים שנופלים אפרקדן על גבם כשאתה לוחץ על דוושת הגז, וגם לא דורשים עליהם פיצויים מן הנהג, כמו בשבירת בקבוקים בנסיעה לא זהירה.
ברצוננו לומר לראש הממשלה אהוד אולמרט
עם ישראל יש לו כנראה תכונה שהוא מנסה להרוס כל ראש ממשלה מכהן
מי שאינו עומד בלחץ, נשבר ומתפטר, סימן שמראש לא היה ראוי להיות ראש ממשלה
מי שממשיך על אף הכול – הוא איש חזק שקורץ מן החומר של ראשי ממשלה
ותאמינו או לא, גם עם ישראל מתחיל להבין זאת ואומר לעצמו
אם אנחנו, החכמים, החזקים והמרושעים לא הצלחנו להרוס את ראש-הממשלה שלנו מבפנים, אז אולי הוא גם מספיק חזק לטפל באויבים מבחוץ, כמו העניין הפעוט עם פיתוחה פצצת הגרעין האיראנית שנועדה להשמידנו!
אהוד בן עזר
שישי מאיר / שלושה שירים
זוֹ לֹא הָיִיתִי אֲנִי...
זוֹ לֹא הָיִיתִי אֲנִי
אִמָּא
שֶהָיְתָה אֲטוּמָה
לְכִסוּפַיִךְ
לַגֶּשֶר שֶעַל אוֹתוֹ הַנָּהָר
שֶל יַלְדוּתֵךְ.
"כַּמָּה יָפֶה שָם" –
הָיִית חוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת.
וְלֹא הִקְשַבְתִי לְהֶמְיַת
לִבֵּךְ, לְגַעֲגוּעַיִךְ,
לְפִסַּת הָאֲדָמָה בַּהּ נוֹלַדְתְּ
וְלַאֹשֶר הַקָּצָר אוֹתוֹ יָדַעַתְ.
הַמָּקוֹם הַהוּא, הָאָרֶץ הַהִיא
הָיוּ זָרִים לִי אָז
וּרְחוֹקִים מֶרְחָק רַב מֵעוֹלָמִי
הַקָּטָן וְהַמְצֻמְצָם.
זוֹ לֹא הָיִיתִי אֲנִי
אִמָּא.
בָּבוּאָתִי
אַתְּ יַלְדָּתִי,
בָּבוּאָתִי.
עֵינַיִךְ הַשְּחוֹרוֹת
אוֹמְרוֹת – יַלְדוּתִי.
כָּל כֻּלֵּךְ
רַק תּוֹם
וַחֲלוֹם,
וְרֶנֶן נִרְגָּש
לְיוֹם חָדָש
גֶּשֶם רִאשוֹן
גֶּשֶם רִאשוֹן שֶלּא בְּעִתּוֹ
כְּמוֹ מֵיתָר שֶהִתְחִיל
לְנַגֵּן
מֵעַצְמוֹ.
מַעֲלֶה רְחָשִים שֶל
אֶתְמוֹל
הַלְמֻיּוֹת מוּזָרוֹת,
דַקֻיּוֹת
תִּקְווֹת אֲבוּדוֹת
רְטָטִים שֶגָּוְעוּ.
משה גרנות
בין עובדות לבדיון
על ספרה של אידה צורית, העלמה והמשורר, ידיעות אחרונות, 2004, 356 עמ'
עבודתה הספרותית של אידה צורית מתרכזת באישים מרכזיים בהווייתנו התרבותית, ובעיקר מעולם הספרות – היא כתבה מונוגרפיות על נתן אלתרמן ואמיר גלבוע, ביוגרפיה של אבות ישורון, ורומנים על אישתו של תיאודור הרצל ( "אישתו המנודה", כתר, 1997) ועל אהובתו של ח"נ ביאליק ("אהבת חיים", כתר, 2000). הרומן שלפנינו, כמו שני קודמיו – עניינו אהבה מיוסרת של אישה הקושרת את גורלה בחייו של גאון, קשר ההופך אותה בהכרח לקורבן.
בהקדמה ל"העלמה והמשורר" מצטטת הסופרת מכתב מכמיר לב של צילה בינדר לאלתרמן, ובהמשך היא מציינת כי הרומן אמנם נכתב בהשראת דמותה של הציירת צילה בינדר ואהבתה לנתן אלתרמן, אך היא מבטיחה לקורא שהרומן הוא בדיוני לחלוטין, וכל אשר נכתב בספר הוא פרי דמיונה.
הבטחות לחוד, ומציאות לחוד: דמותו של עתניאל, גיבור הספר, זהה לחלוטין לדמותו של אלתרמן – הוא מתואר כמשורר מחונן, בעל טור שבועי בעיתון הנקרא בשקיקה על ידי היישוב כולו, שמנהיגי היישוב וראשי ההגנה שומעים לעצתו, שמבלה את עיתותיו בבתי יין (רוויי דקדנטיות מוסרית ומרבי סקנדלים בעניינים של רומו של עולם, כגון קנאת סופרים), שנשוי לשחקנית מוערכת, אך מבלה במיטותיהן של פילגשיו ואהובותיו הרבות, שאחרי מלחמת ששת הימים נעשה ממנהיגי התנועה ל"ארץ ישראל השלמה". דברים דומים ניתן לומר על הגיבורה הראשית, הלא היא זויה – שוב העתק מדויק – של צילה בינדר, הציירת והמאיירת המוכשרת, המתאהבת אהבה מטורפת במשורר הנערץ, ולמענו היא מוותרת על מימוש עצמי, על נישואין ועל ילדים משלה.
לא קשה להבחין בין דמויות המשנה באישים שהיו בין מובילי התרבות בשנות הארבעים ועד שנות השישים של המאה הקודמת, כמו יוסף מילוא, פנחס שדה, אברהם שלונסקי, יונתן רטוש, אלכסנדר פן, ו"מורדים" כנתן זך ואחרים. דמויות אלו מופיעות בשמות בדויים, או בכינויים שונים, כגון "הגנרל", "האשף", "המבקר הידוע", "עורך כתב-העת הידוע", "מפקד ההגנה", "הקצין הגבוה", "השר שמעריץ את עתניאל", המשורר "חבר פ.ק.פ.", "המשורר "הכנעני" אמון חורב, "הטורקי", "בן-עתו" המורד בעתניאל ועוד (ראו דוגמאות בע' 51, 100, 114-118, 123, 152, 163, 196, 198, 245, 247, 265) שללא ספק מכבידים על הקורא לזכור מי הוא מי.
כיוון שכאמור, הסופרת בחרה לרומן מסווה של בדיון לגבי דמויות ידועות כל כך (ואני מניח, כדי להימנע מאי-נעימויות לגבי צאצאי הגיבורים האותנטיים), היא נאלצה לוותר על ציטוטים מתוך יצירתו המופלאה של אלתרמן (פה ושם יש רמזים ליצירתו – אך לא יותר), נשארת אהבתה והערצתה של זויה, היא צילה בינדר, בלתי מתקבלת על הדעת בכלל: עתניאל, בן דמותו של נתן אלתרמן, מתואר כאיש אכזר, מתנכר למעריצתו, שתיין כרוני, שבשיכרותו הוא מבייש את כל אוהביו, ובעיקר את אישתו ואת פילגשו הנאמנה. הוא נתון למצבי רוח ולפרצי זעם. הוא מגיע שיכור לביתה של זויה ומעיר את כל שכניה בדפיקותיו על דלתה ועל דלתותיהם, מקנא בצורה חולנית לאישתו, שהוא בוגד בה ברצף, ובפילגשו הקבועה, אותה הוא מקניא בחיזוריו אחרי כל בעלת חצאית שבסביבתו (ראו ע' 49, 51, 56, 62, 69, 75, 110, 138, 149, 156, 162, 197 , 265). זויה עצמה מבינה שהאיש הרע הזה כרת ברית עם מפיסטו (ע' 48), ושהוא דומה באופיו לנזיר אבלר (מ"אבלר ואלואיז"), המשעבד באכזריות את אהובתו המיוסרת. עיקר העיקרים – עתניאל גודר את דרכה של זויה אל היצירה ואל האימהות – אין בו גדלות נפש כלפיה והוא מכנה את יצירתה "אינפנטילית" (ע' 287), וזויה מחליטה לבטל את אירוסיה לחתנה המיועד, ולהפיל פעמיים כדי להיות זמינה לאהוב האחד והיחיד בחייה – עתניאל (ע' 49, 77-85, 210). רק דבר חיובי אחד ניתן לומר על מאהב נוסח עתניאל, והוא – תמיכתו הכלכלית בפילגשו בשעות משבר, לה הוא אף הוריש בצוואת שכיב מרע אחוזים מתמלוגיו (ע' 133, 306). כאמור, מבלי להתבשם בציטוטים מיצירתו הגדולה של אלתרמן, על פניו, נראה הקורבן האדיר של זויה חסר שחר לחלוטין.
זויה היא הדמות הכי מורכבת ברומן: היא מכריזה ללא ליאות שהיא מאושרת שמשורר כל כך נערץ כמו עתניאל , "המגדלור" של חייה, מקדיש לה מזמנו (ראו דוגמאות בע' 56, 193, 207-211, 269, 313), אך היא מודעת שהיא פילגש "יד שנייה" (ע' 94), היא מקנאה בטירוף בסילביה, בלה, דבורה, יוספה, מילכה ושאר אהובותיו לשעה של עתניאל (ע' 38, 49, 75, 81, 138, 165, 181-186, 187, 198), היא מקנאה בתמרה אישתו, בבתה, בנכדתה, "הגוזלות" ממנה את תשומת לבו (ע' 106, 219, 233 ואילך, 333), אך בעיקר היא מקנאה באהובתו המיתולוגית של עתניאל, הקיבוצניקית היפהפייה מעמק הירדן – ירדנה, אותה היא מבקרת פעמיים כדי לפצח את סודה ואת סודם (ע' 81-94, 312-321). בשל קנאתה להשחית היא מתנהגת בצורה וולגרית, מעוררת מדנים, מתנכרת לחברים ומזניחה את כישרונה, איננה מצליחה להשתבץ בשום מסגרת מסודרת של עבודה או התנדבות (ע' 175, 242, 247, 255, 298-301, 331). הגם שנחמתה היחידה של פילגש מוסתרת או "רשמית" היא רגעי ההתייחדות עם האהוב (חלקם בכפייה ממש מצידה, כגון בעת האבל על אביה – ע' 65, וכאשר תמרה נמצאת בבית חולים בלדתה את חגית – ע' 110), הנה, מתוארים משגליה עם עתניאל כרצף של כישלונות, בעיקר בשל שתיינותו הכרונית (ע' 98, 110-111), ובאחת הפעמים מתואר בצורה מוחשית ביותר כיצד זויה מספקת את עצמה לאחר שעתניאל נוטש אותה (ע' 98).
בזויה היפה והמוכשרת חלה עם השנים הידרדרות פיזית ונפשית, אשר מתגברת לאחר מותו ללא עת של עתניאל – תוקפות אותה מחלות ממחלות שונות, והיא הלומת פחדים. (ע' 305-324). היא מחפשת מזור אצל ירדנה, אהובתו המיתולוגית של עתניאל, מחפשת מזור באמונה, ואפילו אצל מקובלים, המציעים לה עצות של כלום (ע' 312-321, 346 ואילך).
יחד עם זאת, קשה לומר שהסופרת הצליחה לרגש את הקורא בציור דמותה של זויה: החזרות הרבות מדי על הערצתה, על קנאתה, על המתנותיה בבית הקפה "תירוש" לבואו של אהוב נפשה, חלומותיה על דמותו הדמונית של עתניאל (ראו לדוגמה ע' 325, 355-356) – חזרות אלו מקהות את רחשי לב הקורא כלפי דמות טראגית זאת. לכך מצטרפים גם לא מעט דיאלוגים לא טבעיים (ראו דוגמה בע' 92-93), ואלה בהכרח מצביעים על מידה מסוימת של החמצה. אבל הספר מזמן לקורא רכילות דשנה של תקופה מכוננת בתולדותיו של עולם התרבות בארץ, וזה לא מעט, כי אם נרצה או לא נרצה – הלוז הסמוי של הסיפורת הוא רכילות טובה.
צבי לפר: במקררים היו כמויות גדולות מאוד של בשר גמלים
לאודי שלום מביג'ין הרחוקה,
אני נמצא כאן לצורכי עבודה ובשעות הפנאי נהנה לקרוא את "חדשות בן עזר".
בגיליון האחרון היללת את "טיב טעם", וסיבותיך עימך. הדבר הזכיר לי אפיזודה מראשית עין גדי, עת שימשתי כמרכז קניות של הקיבוץ. בימי הצנע היו מחלקים מצרכים וביניהם בשר ועופות לפי נקודות, אלא שלקיבוצים ולמושבים השיטה היתה שונה והיתה הצמדה, דרך אירגוני הקניות, לסיטונאים שקיבלו במרוכז הקצבות לפי מיספר התושבים ביישוב.
קיבוץ עין גדי השתייך למשקי הנגב, שהתקשרו עם גדול סיטונאי הבשר, טרייביש, מרחוב הרצל בתל אביב. מאחר שהיו שני קיבוצים דתיים, סעד ועלומים, מינו חבר דתי שלמד בתל אביב, שיהיה משגיח כשרות, והכול זרם למישרין, מדי שבוע או שבועיים היינו באים עם ארגז מבודד ולוקחים בשר קפוא, שהגיע לאקונומית מופשר אך בר-אכילה.
לימים שלחה עיריית תל אביב פקח וטרינר לעמוד על סידורי ההיגיינה הנהוגים באיטליז הגדול, שקיבל רבעי פרות, חילק אותם לנתחי בשר ולעצמות ומכר אותם לפי ה"נקודות" שהיו לכל קיבוץ. להפתעתו הרבה גילה הווטרינר שבמקררים יש כמויות גדולות מאוד של בשר גמלים. משנודע הדבר להנהלת משקי הנגב פנה המנהל, שהיה איש רוחמה, מהקיבוץ הארצי "השומר הצעיר", בשאלה הבהרה למשגיח הכשרות, שקיבל מהאירגון כסף עבור עבודתו.
תשובתו היתה – מאחר שבקיבוץ להב מגדלים חזירים, וחלק מהלקוחות הם קיבוצים אחרים, לא נורא שיאכלו גמלים.
כנראה עולם כמנהגו נוהג.
צבי לפר
סיפורו של חברנו צבי לפר התרחש לפני כחמישים שנה. אנחנו מביאים אותו על אחריות המספר.
מחב"ע
הפינה של ההוא מחלם
למכתב עיתי –
למר יוסי אחימאיר על רשימתו היפה והמרגשת על "שרה הקטנה והשרה" ישר כוח גדול ליוסי אחימאיר גם אני הכרתי היטב את איתן ליבני ז"ל ראיינתי אותו ב"קול ישראל" בראשית שנות ה-50, ויוסף שמחון ז"ל (יחד עם מיכאל אשבל הי"ד) היה חברִי באצ"ל (המעמד) ורעייתו דבורה היתה מדריכתי באלחוט בשיטת מורס.
אז תודה לך יוסי אחימאיר וגם לך אהוד בן עזר
מישראל הר
*
למכתב עיתי
המקלל
לפני כשבוע נפתחה ברחוב גורדון מס' 17ב' מול גלריה גבריאל אנגל, חנות אופנתית יוקרתית לקשיטי חשמל מוזהבים של אגסי. והבוקר בעברי ליד החנות הנ"ל עמד צלם וצילם את הכתובות – "גנב, זייפן" שרוססו על חלון הראווה פעמים רבות וקצת הלאה משם עמדה מכונית ברובה על המדרכה ונהגה פתח בלי להסתכל את דלתו
פגע בי בשוק הימני... ואז החילותי לקללו במיטב הקללות בערבית ובעברית... הנהג יצא מן המכונית לשתות קפה בקפה שוקולד... ואני - ישראל הר צ'ין שואל איה ראש עירנו רון חולדאי... ואיה שר התחבורה... ואיה השר הממונה על המשטרה... החרשים אילמים נבחרים אולי רק אילמים חרשים הם?
כל טוב לכם אהודים יקרים... ותודה
* * *
אורי הייטנר
א. בהמה שומרת שבת
בעשרת הדברות נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו... ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוהיך. לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך, ושורך וחמורך וכל בהמתך, וגרך אשר בשעריך."
מה פתאום נאסר על הבהמה לעבוד? האם הבהמה נדרשת לשמור על חוקי התורה, או על מקצתם? האם יש משמעות לשמירת מצווה בידי בהמה? כמובן שלא. אולי האיסור בעבודת הבהמה, נועד כדי לממש את האיסור על היהודי לעבוד? הרי הבהמה אינה עובדת לבדה. גם אפשרות זאת אינה מתקבלת על הדעת. הרי ניתן היה לאסור על היהודי לעבוד, הוא היה יכול להעביד את הבהמה באמצעות עבד כנעני, או באמצעות עובד זר או גוי של שבת. אך איסור העבודה חל גם על העבד והאמה, וגם על הגר אשר בשערינו. אולי הם אינם נדרשים לשמור על השבת, בחזקת מצווה, אך עלינו נאסר להעסיקם, כיוון שהשבת נועדה לאפשר מנוחה לגוף ולנפש לכל, גם לנוכרי גם לעבד. ואם כל בני האדם נצטוו לשמור על השבת, בלאו הכי אין מי שיוציא את הבהמה לעבודה. מדוע, אם כן, נכתב במפורש שגם הבהמה לא תעשה כל מלאכה? מטרת הכתוב, היא להדגיש את מכלול משמעותה של השבת, הכוללת גם את מנוחתה של הבהמה, בחינת צער בעלי חיים. גם הבהמה זכאית למנוחה.
אם האיסור על עבודת הבהמה הוא בשל צער בעלי חיים, משמעות הדבר היא חשיבות ערך צער בעלי חיים. מובן מאליו שאסור, למשל, להרעיב בשבת את הבהמה. האם האבסת הבהמות היא מלאכה? אין היא מלאכה אסורה, בשל צער בעלי חיים.
ומה בנוגע לחליבת הפרות? הימנעות מחליבת הפרות גורמת להן לסבל רב ולדלקות. לכן, גם הימנעות מחליבתן היא צער בעלי חיים. רוח היהדות מחייבת אותנו, אם כן, לחלוב אותן בשבת. בשבת, ביום כיפור, בכל מועד בלוח השנה. זה מובן מאליו.
לאחרונה נאסר על העובדים היהודיים ברפת הצפון לחלוב בשבת. החליבה נעשית אך ורק בידי העובדים הדרוזים. מה הסיבה? הרפת החלה לעבוד, בנוסף לכשרות של הרבנות הראשית, גם עם כשרות של איזה בד"ץ חרדי מחמיר, שאינו מספק תעודת כשרות לחלב, שנחלב בידי יהודים בשבת.
בעיניי זהו אבסורד. אותי זה מקומם. זה מקומם מסיבות שונות. בראש ובראשונה, כיוון שדרישת הכשרות הזאת מעוותת את רוח מצוות השבת. מאחר והחליבה בשבת מונעת צער וסבל מבעל החיים, הרי שאותו נימוק למצווה האוסרת עבודת הבהמה בשבת, מצדיק את חליבת הפרה בשבת. אותה מצווה האוסרת עבודה בשבת, חלה באותה מידה על היהודי, על העבד ועל הגר. אם חליבה היא עבודה אסורה בשבת, אסור להעסיק בה את העובד הדרוזי בדיוק כמו את העובד היהודי. כך שיש כאן חטא כפול, גם עבודת הגר בשבת (ובתורה הגר אינו מי שהתגייר, אלא נוכרי, זר, ולא בכדי המצוות של "ואהבת את הגר" ו"חוק אחד ומשפט אחד יהיה לך ולגר" וכו' מנומקות ב"כי גרים הייתם בארץ מצרים"), וגם אפליה גזענית של הגר.
בגולה היה מנהג של "גוי של שבת" – הסתמכות על מלאכה שגוי עושה בשבת והיהודי נהנה מתוצאותיה. בגולה אפשר להצדיק זאת, בכך שבלאו הכי כל הסביבה עובדת בשבת ויש לה יום שבתון אחר, ולכן ניתן להסתמך עליה ובכך להקל על היהודי. כאן, בארץ-ישראל, אנו הרוב, המדינה היא יהודית, ולכן אין לכך עוד משמעות. אנו לוקחים את מלוא האחריות על חיינו. גם שומרי שבת בינינו, צריכים להתאים את אופי שמירת השבת למציאות הזאת, ולא להסתמך עוד על "גוי של שבת".
נודע לי שהפיקוח על אי החליבה בשבת נעשה באמצעות מצלמות, המְצלמות לאורך השבת את מכון החליבה. המשגיח צופה בסרט ומוודא שיהודי לא הפעיל את המכון בשבת. האבסורד הזה הוא בעיניי חילול שבת אמיתי, במובן העמוק של המילה.
מאין צצה השטות הזאת? כל החמרות-היתר של "כשר למהדרין", "גלאט כשר" וכדומה הן עבודת אלילים של ממש. אין זו כשרות, כי אם פוליטיקה של כשרות, כאשר כל מי שרואה עצמו רב חשוב, מקים בד"ץ (בית דין צדק) משלו ומחמיר יותר מחברו באיזו המצאת החמרה חסרת שחר יותר משל חברו. וכך נוצרה תחרות של סייגים, שיש בה הרבה פוליטיקה והרבה כסף ועסקים ומעט מאוד תורה. אין זו כשרות אלא חילול השם.
כל זה לא היה קורה, אלמלא שיתוף הפעולה של עולם העסקים עם כל הבד"צים האלה. ראוי היה, שהמגזר העסקי יתאחד בהחלטה לקבל כשרות אך ורק של הרבנות הראשית. ללא החלטה משותפת כזו, כל עסק רוצה להשיג עוד תעודה ועוד כשרות כדי להגיע לעוד קהל ועוד ציבור, ועסקי הכשרויות פורחים.
כאשר שוק הכשרויות, ולא בכדי אני מכנה אותו שוק, משגשג, קמים עוד בד"צים שממציאים עוד החמרות ואיסורים. התחרות הזאת גורמת להחמרה כללית. היום, גם הרבנות הראשית, שהיתה רבנות ציונית, הולכת ומתחרדת. אנו רואים את ההשתלטות החרדית על הרבנות הראשית בפרשת השמיטה, בענייני גיור, קידושין ועוד. לאחרונה, רבני צוה"ר – איגוד רבנים ציוני שפועל לתיקון העיוותים בעולם הרבנות, החליטו להקים מערך כשרות אלטרנטיבי שייתן כשרות לפירות וירקות משנת שמיטה (במסגרת "היתר מכירה"), כדי לא לשבור את מטה לחמם של חקלאי ישראל. אשמח מאוד אם רבני צוה"ר ילכו צעד אחד נוסף, ויקימו רבנות אלטרנטיבית לרבנות הראשית המתחרדת – רבנות ציונית, ממלכתית, נאורה, פתוחה ומסבירת פנים, שתתן מענה אמיתי לצרכי השעה, שתפתור את מצוקת העגונות, שתקל על מצוקת הרוצים להתגייר וכן הלאה.
צר לי שרפת הצפון, שאנו שותפים בבעלות עליה, נכנעת לשוק הכשרות האבסורדי הזה. הרפת היא עסק ומטרתה – להרוויח. ככל הידוע לי, מדובר על רווח של 120,000 שקל בשנה. אין לזלזל בכך. אך אפשר לחיות גם בלי התוספת הזאת.
לרפת יש הנהלה, האמונה על קבלת ההחלטות, שיביאו למיקסום הרווח. אולם אנו, המשקים, הבעלים של העסק הזה. גם לנו יש מילה וראוי שתהיה לנו השפעה. מן הראוי שיתקיים בשלושת הקיבוצים הבעלים שיח ציבורי בנושא – האם אנו מוכנים להרוויח פחות, ולא להיכנע לגחמות ההקצנה של הפוליטיקה העסקית החרדית, שאין בינה לבין כשרות דבר וחצי דבר.
קיבוץ אורטל
ב. אובססיה חסרת פשר
קראתי היום באתר "שווים" תובנה מעניינת. למה נכשל הסכם אוסלו? כיוון שבנימין נתניהו ואהוד ברק הפרו אותו. מעניין. עד רגע עלייתו לשלטון של נתניהו, ההסכם נשמר וכובד. מעניין מאוד. למה נתניהו עלה לשלטון? הרי חצי שנה לפני ניצחונו, אחרי רצח רבין, שמעון פרס הוביל עליו בסקרים בהפרש של 40%! נתניהו היה בשפל שלא היה כדוגמתו. הוא, הליכוד, הימין, התרסקו לחלוטין. דומה היה שיחד עם רבין, יגאל עמיר רצח גם את הימין הישראלי ואת סיכוייו לחזור אי פעם לשלטון. והנה, בתוך חצי שנה התאושש נתניהו וניצח. איך זה קרה?
יומן האירועים של חצי השנה הזאת, מצביע על גל טרור שלא היה כדוגמתו לפני כן, ורק מתקפת הטרור המכונה בלשון המכובסת "האינתיפאדה השנייה" עלתה עליו. גל הטרור בא דווקא אחרי ששמעון פרס החליט וביצע נסיגת בזק ממרכזי הערים, מתוך מחוייבות להסכם אוסלו. (אגב, יצחק רבין נמנע מלסגת מאותן ערים, כאשר הגיע המועד לכך, בשל פיגועי הטרור הרצחניים. הוא אמר ש"אין תאריכים קדושים," והבהיר שמאחר והפלשתינאים הפרו בגסות את התחייבותם לשים קץ למאבק המזויין ולטרור, אין הוא מחוייב לבצע את חלקנו בהסכם, עד שיחול שינוי בהתנהגות הפלשתינאים).
חודש מרץ 1996 היה חודש שחור של פיגועי טרור נוראים, שני פיגועים נוראים בקו 18 בירושלים, פיגוע תופת נורא בדיזנגוף סנטר ועוד ועוד. פיגועים אלה, ובעיקר – צמידותם לנסיגה, הביאו להתפכחות ולרגרסיה רבתי בעמדת הציבור כלפי הסכם אוסלו, הסכם שהופר עד אפר בידי הפלשתינאים. מאחר ושמעון פרס היה האיש המזוהה ביותר עם אוסלו, הוא הפסיד בבחירות. נתניהו, שעמד בראש ההתנגדות לאוסלו, ניצח, כנגד כל הסיכויים.
ובכן, לא נתניהו הכשיל את הסכם אוסלו. להיפך, כישלון הסכם אוסלו העלה את נתניהו לשלטון.
עם זאת, יש לזכור, שחרף התנגדותו של נתניהו להסכם אוסלו, עם עלייתו לשלטון הוא אימץ את ההסכם ודבק בו. הוא עשה זאת בשם העיקרון הדמוקרטי של רצף השלטון. אכן, זהו עיקרון חשוב, אך לא רלוונטי במקרה זה, אחרי שהפרטנר להסכם הפר אותו ברגל גסה. אך כך החליט נתניהו וכך הוא נהג. כך הוא נהג גם אחרי מהומות מנהרת הכותל, כאשר ערפאת הורה לחייליו ("שוטריו") לירות בחיילי צה"ל, שיום קודם לכן השתתפו עמם בסיורים משותפים.
הטענה שנתניהו וברק הם שהפרו את ההסכם וגרמו לכישלונו היא עלבון לאינטיליגנציה. זו טענה שקרית ומשוללת כל יסוד.
את הטענה הזאת, באתר "שווים", קראתי בטוקבק של רון וייס. לא חלפו שעתיים, וב"חדשות בן עזר" שוב מככב ההיסטוריון הדגול רון וייס, והפעם בהסבר מדוע פרצה האינתיפאדה השנייה: בשל ביקורו של אריק שרון בהר הבית ו"ההרג של עשרות פלשתינאים חפים מפשע" בעקבותיו. לקרוא, ולא להאמין.
שנים של טבח מתמשך, פשע מלחמה ללא הפסקה, נגד ילדי ישראל ואזרחי ישראל, בהובלתו של המנהיג שרימה אותנו בהסכם אוסלו, יאסר ערפאת, שעודד את המתאבדים ושילהב את יצרי האספסוף הפלשתינאי בקריאות הסתה מתלהמות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים," הם... תגובה.
שוב, אותו עלבון לאינטליגנציה – הטענה המוזרה שה"אינתיפאדה" פרצה בשל ביקור שרון בהר הבית. הרי עצם הטענה הפלשתינאית הזו היא אמירה אנטישמית לפיה רגל יהודייה טינפה את הר הבית (שהוא כידוע אתר מוסלמי קדוש שאין ליהודים כל קשר אליו ולכן בל תדרוך עליו כף רגל יהודי) וחיללה את הקודש ולכן הצדיקה את מתקפת הטרור. ביקורו של שרון בהר הבית היה שגיאה טקטית והסברתית, כיוון שהוא נתן לפלשתינאים תירוץ לפתוח במתקפה שערפאת תיכנן ושקד על הכנתה במשך שנים, והחליט להוציאה לפועל אחרי שדחה את הצעותיו הסופר- נדיבות של ברק בקמפ-דיוויד. האינתיפאדה פרצה במהומות דמים בירושלים, ולמחרת בכל השטחים ובתוך שטחי מדינת ישראל. כל פלשתינאי שנהרג בהן אינו חף מפשע.
קשה להבין את פשר האובססיה של רון וייס ליצור רהביליטציה לפשעי האוייב הלוחם בנו בשל התנגדותו לעצם קיומנו, ואת פסיכוזת השנאה העצמית שלו.
רון וייס הוא טוקבקיסט אובססיבי, שמטרתו בחיים להגן על הרשות הפלשתינאית ולהאשים את ישראל בכל מה שקורה, תוך הצגת תיאוריות היסטוריות מופרכות שהן עלבון לאינטליגנציה. מאחר ואין לי ההכשרה המקצועית לנתח את מקורות השנאה העצמית האובססיבית, לא נותר לי אלא להציג את האמת ההיסטוריות מול הבדיות.
רון וייס
אהוד אולמרט מתנגד גם לדון על בעיות הליבה בוועידת אנאפוליס
סופר נידח שלום,
אתה צודק (גיליון 288). אין שום ספק שבשלושת הימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה, לאחר עליית אריאל שרון להר הבית, נאלצו כוחות הביטחון שלנו לירות במפגינים פלסטיניים בלתי חמושים (חלק מהפלסטינים יידו אבנים על כוחותינו). חוצפתם של הפלסטינים אינה יודעת גבול: הם מתנגדים לכניסה היומית של כוחות צה"ל לעריהם ולכפריהם, למעצרים ולחיסולים, ולהמשך הבנייה בהתנחלויות ולבנייה של כבישים עוקפים המיועדים ליהודים בלבד.
גם אורי הייטנר צודק. הוא מגלה סולידריות עם תושבי שדרות ושאר יישובי עוטף עזה, למרות ריחוקם ממקום מגוריו ברמת הגולן, והוא דורש לעשות הכול כדי למנוע את הסבל המתמשך שלהם.
לעומת זאת, הוא שולל לחלוטין את זכותם של הפלסטינים המחוצפים ברצועת עזה להזדהות ולעזור לבני עמם ובני משפחתם המתגוררים בגדה המערבית. אומנם הסכם אוסלו קבע במפורש שהגדה המערבית ורצועת עזה הן יחידה גיאופוליטית אחת, בלתי ניתנת לחלוקה, אך ברגע שהתנתקנו מעזה, עליהם לשתוק ולפעות ככבשים ואין להם שום רשות להגיב על פעולות צה"ל בגדה.
הצעות של יפי נפש כמוני המציעים לפעול להשגת הפסקת אש כוללת ומוחלטת בגדה המערבית וברצועת עזה, כדי להפסיק את שפיכות הדמים, נדחות בבוז על-ידי ממשלת ישראל ועושי דברה בעיתונות, וכמובן גם על-ידי אנשי הימין למיניהם. אהוד אולמרט מתנגד גם לדון על בעיות הליבה בוועידת אנאפוליס למרות שברור שבלי הסכם עליהן לא ניתן להגיע לשלום.
אבנר הולצמן
כבר התפכחתי
(תגובה לאורי הייטנר, "סרבן התפכחות", בגיליון 288)
ההבדל העיקרי ביני לבין אורי הייטנר ודומיו הוא שהם מתעלמים מהמציאות ורואים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני רק בצבעי שחור לבן. מיותר לציין שבעיניהם ישראל צחה כשלג ואילו הפלסטינים הם שאשמים בכל מה שקורה. בניגוד למתעלמים מהמציאות אני סבור שאין בסכסוך רק צדיקים מצד אחד ורק נבלים מצד שני. לא אתווכח עם הטענה שאשמת הפלסטינים גדולה יותר אבל לומר כל הזמן שרק הם אשמים זו הולכת שולל.
אורי הייטנר מזכיר לי אב שמתערב במריבות בין בנו לבין ילד אחר. האב תמיד מאשים את הילד השני ואילו בנו שלו תמיד צחור כשלג.
אחת ההוכחות לראיה החד-ממדית של הייטנר הינה הרישא בתגובתו. שם מתאר הייטנר את הפרות הסכם אוסלו על-ידי ערפאת אבל לא מזכיר במילה אחת את הפרות ישראל (הלא מעטות) בהסכם אוסלו. הנטייה של הייטנר לספר חצאי אמיתות ולא להזכיר עובדות שסותרות את האידיאולוגיה שלו היא כרונית. אולי הוא הושפע מהמלים של יצחק שמיר: "למען ארץ ישראל מותר לשקר."
הייטנר טוען: "אי אפשר להתעלם מן העובדה, שלפני אוסלו מימדי הטרור היו קטנים לאין ערוך מאשר אחרי אוסלו."
העובדות שונות ממה שמתאר הייטנר. הטרור גבר רק לאחר טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ולא מיד לאחר הסכם אוסלו. לאחר שני גלי הפיגועים שבאו כנקמה על טבח גולדשטיין (שישה פיגועים) וחיסול יחיא עייש (ארבעה פיגועים) הגיעה תקופת רגיעה של יותר משלוש שנים שבהן לא היה אף פיגוע. עשרות אלפי ישראלים הציפו את שווקי הגדה (בידיה ודומיה) בכל שבת וקנו מכל טוב. תופעה כזו לא הייתה קיימת בשש השנים של האינתיפאדה הראשונה שהייתה לפני אוסלו.
הסיבה העיקרית אליבא דהייטנר להסלמת הטרור לאחר אוסלו היא: "כניסת אש"ף לשטחים חיזקה את יכולתו המעשית לפגוע בנו."
הייטנר פשוט מתעלם מהעובדות: כל פיגועי ההתאבדות מחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 ועד 2001 לא נעשו על ידי אש"ף (לא אש"ף שישב בשטחים ולא אש"ף שהגיע מטוניס) אלא על ידי מחבלי החמאס והג'יהאד שנולדו וחיו כל חייהם בשטחים.
שני פיגועי ההתאבדות הראשונים בתוך הקו הירוק שאירעו כנקמה על הטבח שעשה ברוך גולדשטיין אירעו עוד לפני שערפאת ואנשיו הגיעו במאי 1994 מטוניס. סביר להניח שגם אם ערפאת ואנשיו לא היו מגיעים כלל לשטחים מטוניס החמאס והג'יהאד היו מבצעים את פיגועי הנקם שביצעו.
אם ישווה הייטנר את המחיר ששילמה ישראל בחיי אזרחיה לפני הכיבוש ואחריו הוא יגלה שבעשר השנים שקדמו למלחמת ששת הימים נהרגו כ-40 ישראלים, ממוצע של ארבעה הרוגים לשנה. מאז שכבשנו את השטחים עלה מספר ההרוגים במאות אחוזים.
אליבא דהייטנר לכיבוש, לדיכוי ולהשפלה אין שום תרומה לאלימות. לא קראתי אף פעם שהייטנר הטיל אחריות מסוימת לליבוי האלימות, ולו המזערית ביותר, על ברוך גולדשטיין.
בבחירות הראשונות בחיי הצבעתי למפלגה שכמו הייטנר רואה את המציאות רק בצבעי שחור ולבן. הצבעתי מח"ל. מאז כבר התפכחתי.
ס. נידח: תגובה להייטנר בנושא השבת, הכשרות והשמיטה
אני משוכנע כי באלה הימים עובד רפי גינת על תחקיר ענק שיחשוף את הקשר בין כל פרשיות השחיתות שהעלית לעיל ברשימתך המצויינת "בהמה שומרת שבת". גינת יגלה, בין השאר – מי הם האינטרסנטים העומדים מאחורי ההחמרות בכשרות, מי מרוויח מהרס החקלאות העברית בשמיטה, וכיצד כל רשתות השיווק הגדולות, למעט "טיב טעם", נכנעות בשתיקה לטרור החרדי של שוק הכשרויות ומפרנסות צבא של פרזיטים שמייקרים את מחירי מרבית המצרכים שבפיקוחן. וגינת יעשה זאת, אל נכון, כדי להוכיח שמאחורי הקמפיין שלו נגד "טיב טעם" לא עמדו כל אותם גופים הנזכרים לעיל, אשר הם עצמם ראויים מאוד לחקירה נמרצת, ולא רשת "טיב טעם" הלא-כשרה.
ישראל פנחסי
נוהל שכנים
תת אלוף בצה"ל, יאיר גולן, ננזף ע"י הרמטכ"ל, וקידומו עוכב, כיוון שבניגוד להוראת בג"ץ פעלו חייליו בעת מעצרי חשודים ב"נוהל שכן" – שפירושו שליחה של אזרחים מקומיים לבית החשוד כדי להזהירו. המטרה בנוהל הזה היא שמירה על חיי החיילים. ובהרבה מקרים גם חיי התושבים; נשים זקנים וטף חפים מפשע.
אני כנראה מתקשה הפעם להבין את בג"ץ, לדעתי הם טועים. הם אמנם חכמים ומלומדים, ושומרים עלינו מחמתו של החוק הבינלאומי. אבל כל מי שבחייו נאלץ להודיע להורים על נפילת בנם, מבין היטב דווקא את תת-אלוף גולן. קצין שלפי המדווח קיבל בגאווה את הנזיפה, לא מצמץ או התחרט, ולקח אחריות מליאה על מעשהו. מבחינתי הוא ראוי להוקרה ותודה. עוד נצדיע לו כולנו בעתיד.
חיילינו בשטחים עושים פעולות בלתי אפשריות, מוטב היה שבכלל לא היו שם, אך לא זה הדיון. מעצר חשודים כרוך בסיכון רב, לא מדובר חלילה בצדיקים גדולים, הם מסתתרים (בניגוד לחוק הבינלאומי) בחסות אוכלוסייה חפה מפשע. אז מה על הקצין שחייב להצליח במילוי המשימה, לעשות? לחזור מהמשימה עם העצור והרוגים משלנו?! או לבצע את המשימה ללא נפגעים (לפחות משלנו). לעיתים שולחים כלב לפנים, והכלב לא תמיד חוזר. אז זה בסדר מבחינת בג"ץ? הכלב הרי בכלל אינו צד לסכסוך, ל"צער בעלי חיים" לידיעתכם, יש תלונות רבות ומוצדקות מכל בנדון.
ובכלל כשמדברים על שכנים, נזכרתי בחברת הכנסת נדיה חילו. חברת כנסת מהשורה הראשונה, אישה בכל רמ"ח אבריה, שהיא אזרחית חיובית עם פעילות חברתית מבורכת. בשבוע שעבר נדיה היתה מעוצבנת מאד ונרגזת. על בנותיה נערכו, לדבריה, חיפושים מיותרים בנתב"ג לפני הטיסה. אני דווקא הייתי מעדיף שאת כעסה ועצביה היתה מפנה הפעם לעבר בני עמה. כי היהודים מה לעשות, לא נוהגים להתפוצץ במטוסים. או לחלופין לרסקם על גורדי שחקים. ואם רק היה מתאפשר לי, הייתי גם שואל אותה מה היא מעדיפה בדיוק: קצת השפלה בזמן בדיקות הביטחון, או לשמוע ברדיו שיקיריה התאדו בלהבות במרכזה של איזו עיר סואנת.
דרך אגב ישראלים ככלל זוכים ל"טיפול" דומה בשדות תעופה זרים, אך ורק תודות לפחד והחרדה שמגלה העולם התרבותי דווקא מבני עמה. אז מה אפשר לעשות, נדיה, זוהי לצערי הרב האמת, ולך קצת קשה כנראה להתעמת איתה.
לדוגמה רק השבוע נידון תושב בקה אל גרבייה, "צדיק" של ממש, לחמישהמאסרי עולם פלוס עשרים שנה, בעוון סיוע לפעולת התאבדות. אז אמנם צריך וגם אפשר לבקש מנדיה סליחה, אולם באותה העת גם להבטיח לה, שלמען נחזור כולנו בשלום, ימשיכו לפעמים בנותיה להיבדק בדקדקנות. אם רק ימצא זאת קצין הבטחון לנכון. כי זהו תפקידו, ותפקיד שכזה יש לבצע באחריות.
לא קשה לי לנחש שרגשות עזים של קיפוח מתמשך דיברו הפעם מגרונה של נדיה. ובכך היא צודקת במאת האחוזים. אזרחי ישראל הערבים צודקים לעיתים קרובות בטענות על קיפוח. וחובתנו להילחם בתופעה הזו. וכאן בדיוק הוא מקומה של נדיה חילו. ערביי ישראל רואים (אולי בצדק מבחינתם) בהקמת המדינה אסון. רבים מהם חולמים שפשוט ניעלם יום אחד. הם מסרבים לתרום את חלקם, וזוכים בתמורה במלוא החופן של יחס רע וקיפוח. נדיה וחבריה יכולים לחולל פלאים, ולעשות בדק-בית במקום לקטר כל הזמן ולהתלונן. נסו אותנו פעם אחת בטוב. תתחילו לתרום ולהרגיש כאן בבית. והתגובה לכך תפתיע.
תזכורת למלחמת לבנון השנייה בזמן אמת
פרסום חוזר במכתב העיתי
שייקחו דוגמא מהזונות
מצרפתית מרים יחיל-ווקס, 31 ביולי 2006
פורסם בצרפתית ב-www.upjf.org ותורגם בהסכמת המחבר והאתר. מותר להפיץ את המאמר במלואו בלבד.
גי מילייר הוא איש זועם. כרודף אמת הוא שונא את השקר, הצביעות והעוול. משום כך הוא, שאינו יהודי, לקח על עצמו לחשוף את צביעותם של הצרפתים ולהציג את האמת כהווייתה. גי מילייר הוא פילוסוף והוגה דעות שמעז לבקר את האיסלאם הקיצוני במדינה שבה הרוב והשלטון נכנעים לו.
איני מעלה בדעתי אפילו לרגע, שהעיתונאים שעובדים ברשתות התקשורת הגדולות בצרפת ובאירופה אינם מכירים את שיח החיזבאללה השופע שנאה ומטיף לרצח עם. איני מעלה בדעתי שאינם יודעים כי אל-מנאר, הערוץ של חיזבאללה, הוא המדיה האנטישמית ביותר שידע העולם מאז נפילת הרייך השלישי. איני מעלה בדעתי שהם אינם יודעים כי חיזבאללה הוא ארגון טוטאליטרי ששוטף את המוח ומכניע באלימות את האוכלוסיות האזרחיות באזורים בהם הוא שולט. איני מעלה בדעתי שלא ידוע להם דבר על העובדה שהמיליציות של חיזבאללה משתמשות באוכלוסיה האזרחית של דרום לבנון כמגן אנושי, ומונעות במכוון אספקת מצרכים חיוניים לאוכלוסיה זו, על מנת להפוך אותה למיצג קורבני מול המצלמות. איני מעלה בדעתי שהם אינם יודעים כי המבנים, כולל אלה שנפגעו בכפר קאנה, הם מחסני נשק בתוכם מציבים החיזבאללה, מעשה מביש, נשים וילדים על מנת שיוקרבו על מזבח התעמולה. איני מעלה בדעתי שאותם עיתונאים אינם יודעים איזה סבל עובר ברגע זה ממש האוכלוסייה בצפון ישראל.
לאור האמור לעיל, איני יכול שלא לשאול את עצמי שאלה אחת: מדוע אם כן הם מפיצים כל כך הרבה שקרים ותועבות? אני מתקשה למצוא הסברים. איני רוצה להרחיק לכת עד כדי לומר שהאנטישמיות, בתחפושת זולה חדשה, ובנוכחות חדשה רחבת היקף באירופה, היא שורש הרע, אבל אין לי ברירה אלא להודות בכך.
כמובן שאיננו "אנטישמים" ישיבו המכותבים, אבל, ימשיכו ויאמרו, "תראו מה הם עושים לאזרחי לבנון." ואם תשיב להם שהלבנונים הם קורבנות של החיזבאללה, מיד יהפכו לסנגורים של החיזבאללה ויציינו שהם "פועלים גם בתחום הסוציאלי" ושזוהי תנועת "התנגדות."
אחדים יסכימו, תחת לחץ, שיש לפרק את החיזבאללה מנשקו, אבל יוסיפו שהדבר צריך להיעשות "במשא ומתן", בפיקוח של "כוח בינלאומי", ובהסכמתה של "ממשלת לבנון."
ביודעי שהם אינם מטומטמים גמורים, אני מתפתה לומר להם שהיטלר, לשיטתם, היה מאוד "סוציאלי", ומתחשק לי לשאול אותם:
התנגדות למה? לקיומה של ישראל?
משא ומתן עם מי? עם מטורפים זועמים?
כוח בינלאומי שיעשה מה? יגן על החיזבאללה?
כבר היו לי אי אילו ויכוחים מסוג זה. משום כך אני נמנע מהם. אני יודע שיש משהו גרוע מאנשים לגמרי מטומטמים: אנשים ציניים שמעמידים פני מטומטמים, ועושים שימוש סלקטיבי בעובדות. ואני יודע, לצערי, שהמוני עיתונאים, בצרפת ובאירופה, הם ציניקנים שמעמידים פני מטומטמים ועושים שימוש סלקטיבי בעובדות. אני יודע גם, וזו הסיבה העיקרית להימנעותי מסוג זה של ויכוח, שקיימת אצלם שנאה תהומית מסוג שאין לו שם.
בעיני אותם עשרות עיתונאים צרפתים ואירופאים, ישראל, ממילא, מתועבת מטבע ברייתה. תגובות אינסטינקטיביות טבועות במוחם ומה שלא תעשה ישראל, יהיה רע בעיניהם.
מתארגנים דיונים לקראת תהליך שלום והם נקטעים? זו אשמתה של ישראל שלא עשתה ויתורים במשא ומתן.
אויביה של ישראל מבצעים התקפות טרור? הם "מיואשים" שמשתמשים "בנשקו של החלש."
ישראל מגיבה? זהו "מעגל האלימות," שבעקבותיו יבוא עוד "ייאוש."
ישראל טרם הואשמה באפיזודת הפרעות האחרונה שהתחוללה בצרפת, אבל לפי הכיוון אליו נושבת הרוח...
אותה שנאה שאין לה שם יש בה משקעים אנטישמיים, על כך אין ויכוח. אין עוד מדינה על פני האדמה שנתונה להאשמות והשמצות מילוליות כמו ישראל. אין עוד מדינה, מלבד אולי ארצות הברית – שיש לה אויבים שטופי שנאה כמו ישראל, אבל ארה"ב היא המעצמה הגדולה בעולם.
לשנאה הזאת יש גם סיבות אחרות, בין היתר התפיסה – המעוותת בתכלית – של הכאה על חטא, שממנה משתמע כי כל מי שנדמה חלש ומדוכא ראוי לשבח ותמיכה. בעיני האירופאים הערבים הם חלשים ומדוכאים, באופן כללי, מכאן נובע שישראל היא "חזקה."
לכך מצטרף רעיון "החלום האירופי" על עולם שאין בו שום קונפליקט ואפשר להסדיר בו הכל על ידי דיפלומטיה; עולם שאין בו דורשי רעה, שאין בו טוטאליטריות, אין בו רשעים, ואשר בו, כאשר "חלש" או "מדוכא" מפגין תוקפנות, ודאי יש לו סיבה כי אנחנו לא עשינו די מאמצים "להבין" אותו.
העובדה שיש למעלה משלוש מאות מיליון ערבים, למעלה ממיליארד מוסלמים, ובישראל רק שישה מיליון תושבים, רק מחמירה את המצב. כמו גם העובדה שאירופה היא כבר מזמן יבשת מוסלמית.
גם הפחד מטרור נכנס לחשבון: על יהודים אפשר לירוק בלי פחד; לעומת זאת לבקר מוסלמים, זה כבר משהו אחר. מנקודת מבט זו, הגיוני לאמץ את העמדה המקובלת בעולם הערבי-מוסלמי, גם אם זאת פחדנות גמורה.
ראוי לציין גם נקודה שמוזכרת לעתים רחוקות: האיסלאם הקיצוני – כפי שהוא נתפס בתנועת אל קאידה, בחיזבאללה, או על ידי אחמדינאג'אד המאיים – איננו האיסלאם, אלא דוגמה (dogma) פוליטית שמורכבת מסממנים מיובאים מאידיאולוגיות טוטאליטריות ילידות אירופה: נאציונל-סוציאליזם, פשיזם, קומוניזם.
אין פלא שאינטלקטואלים אירופאיים מהימין הקיצוני מתמוגגים מרוב עדנה כלפי האיסלאמיסטים: אלה גם אלה קוראים את "מיין קאמפף".
אין פלא שאינטלקטואלים מהשמאל הקיצוני גם הם מתמוגגים מרוב חיבה כלפי האיסלאמיסטים: לדעתם, אפשר להתעלם מזה שהאיסלאמיסטים קוראים את "מיין קאמפף" מפני שידוע שהם קוראים גם את לנין.
עיתונאים מלאי הערכה כלפי השמאל הקיצוני האירופי מסוגלים לראות באיסלאמיסטים, בני דודים רחוקים של השמאל הקיצוני.
בסיכומו של דבר, זה שהשקרים זוכים לתפוצה ונתפסים על ידי האוכלוסיות האירופאיות כאמת, מוכיח שקיימת ביבשת פתולוגיה קולקטיבית מנטאלית מטרידה. העובדה שבפועל כל מנהיגיה הפוליטיים של אירופה, ובראשם שיראק, תורמים לפתולוגיה קולקטיבית מנטאלית זו, היא סיבה לדאגה עמוקה מאד באשר לעתידה של היבשת.
המלחמה שישראל נאלצת לנהל מרה וכואבת. ברובד הבינלאומי ישראל אינה יכולה לסמוך אלא על ארצות הברית של ג'ורג' בוש. היחס למדינת ישראל הוא יותר מאי פעם כמו אל "היהודי בין המדינות," אם לצטט את אלן דרשוביץ.
גם אם אני היחיד שעדיין אומר את זה בשפה הצרפתית, הריני אומר בזאת:
החיזבאללה היא תנועה טוטאליטרית ופנאטית, הדוגלת בהשמדת עם, שמטרתה להפוך את לבנון לרפובליקה איסלאמית, מדינת לוויין לאיראן של המולות, ולהשמיד את ישראל, במידת האפשר תוך כדי השמדת אוכלוסייתה.
החיזבאללה אינו יכול להתקבל כשחקן בשח-מט הפוליטי של מדינות דמוקרטיות. ישראל אינה יכולה להתקיים כשעל גבולה הצפוני צבא של טרוריסטים שמצהיר כי מטרתו היא השמדת ישראל. כל הצעה מלבד חיסול החיזבאללה הינה, עבור התנועה, ניצחון שתוצאותיו הרות אסון לעתידה של ישראל.
כל הקרבנות האזרחיים בלבנון, כולל הנשים והילדים האומללים בכפר קנה, הם קורבנות של החיזבאללה ולא של הצבא הישראלי. השימוש באזרחים כמגינים אנושיים (אם גם בהסכמת אותם אזרחים) מהווה פעולה אכזרית ופחדנית בעליל, אבל, למרבה הצער, הגיונית בעיני טרוריסטים. כל ממשלה אירופית ראויה לשמה חייבת להוקיע את פשעי החיזבאללה.
אלה באוכלוסיית לבנון שתומכים בחיזבאללה, סובלים היום מתוצאות בחירתם ואין להם להלין אלא על עצמם. תמיכה בארגון טרור כרוכה בסיכון. אי אפשר לייחל להשמדת עם שכן ולהתפלא, או לקונן כאשר אותו עם מגן על עצמו. ממשלת לבנון אינה חפה מפשע. אם מדינה כמו צרפת חפצה בטובתה של לבנון, היה עליה לפעול, כבר מזמן, כדי שמדינה זו תיהפך במלואה לדמוקרטית.
הלבנונים שאינם תומכים בחיזבאללה הם כיום בני ערובה, והם כאלה כבר זמן רב, מפני שמדינות העולם מעלימות עין, במיוחד צרפת. הם ננטשו לא מול הצבא הישראלי, אלא הרבה קודם, והופקרו בני ערובה בידי החיזבאללה. זהו מצב אשר, כמו כל חטיפה של בני ערובה, צריך לבוא על פתרונו. הפיתרון היחיד שבא בחשבון הוא מותם או הענשתם של החוטפים.
התביעה מישראל להפסקת אש מיידית, אותה משמיעות ממשלות צרפת והאיחוד האירופי, כמוה כתביעה להארכת שביים של בני הערובה, וכמתן פרס לחוטפיהם, שיוכלו כתוצאה מכך להמשיך בהשגת מטרתם הכפולה. צרפת והאיחוד האירופי מתנהגים כמשתפי פעולה בחטיפת בני הערובה ובניסיון להשמיד את ישראל. הפסקת אש עליהם לדרוש אך ורק מן החיזבאללה, ועליה לכלול כניעה ללא תנאי. ואל יעז איש להעלות את הטעון ההומניטארי כדי לתבוע מישראל הפסקת אש: החיזבאללה, על ידי חטיפת בני ערובה בכוח, יצרו את הדרמה ההומניטארית, לא רק אצל הלבנונים – האומנם צריך להזכיר? – אלא גם אצל הישראלים.
לבנון לא תחיה בשלום עד אשר תיפטר מאלה אשר, בקרבה, חולמים על השמדת עם שכן. לרצות לחיות בשלום כשאתה מחזיק בקרבך מיעוט החולם על השמדת עם שכן זה בלתי אפשרי ומכיל סתירה פנימית.
ישראל לא תוכל, בכוחות עצמה, לעקור מן השורש את החיזבאללה. היא זקוקה לשם כך לא רק לתמיכת ארצות הברית, אלא גם לתמיכתם של אותם אנשים ונשים המעוניינים בשמירת כבוד האדם וחירותו.
אם, כפי שניתן לחשוש, ישראל לא תרצה או לא תוכל ללכת עד הסוף, אם האו"ם, ארגון מושחת ואנטישמי בעליל, יצליח לגרום להצבתו של כוח "הפרדה" מן הסוג של יוניפיל, יהיה זה ניצחון של החיזבאללה ותבוסה לערכי כבוד האדם וחירותו. תהיה זו גם תבוסתם של אלה המייחלים לראות לבנון חופשית. לישראל מצפים, אם כן, ימים מרים.
ניצחון החיזבאללה יהיה גם ניצחונן של הדיקטטורה הסורית ושל הרפובליקה האיסלמית באיראן, שמנהיגיהן ודאי יחושו מעודדים ויזרזו את המרוץ הגרעיני שלהם, במטרה לערער את יציבותה של עיראק ושל האזור כולו, במטרה להשמיד את ישראל.
לכן גם המדינות הערביות הסוניות באזור, אינן מעוניינות בניצחון החיזבאללה, למרות שהאוכלוסיות שלהם שופכות קיתונות שנאה על ישראל.
מנהיגי אירופה באופן כללי, והצרפתים במיוחד, שחושבים כי בתנאים אלה מתן ניצחון לחיזבאללה יזכה אותם בחסדי העולם הערבי, טועים טעות גסה. המנהיגים אשר, כמו שיראק ודוסט-בלאזי, אומרים כי על מנת למנוע "הלם של תרבויות" הם פועלים להצלת חיזבאללה ולמעשה תורמים להשמדת ישראל – הם חסרי אחריות ומסוכנים: החיזבאללה, משטר המולות, אל קאידה, משפחת אסאד, אינם מייצגים לא את התרבות הערבית, לא איזושהי תרבות מוסלמית, אלה הינם קריקטורה מזוויעה ומפלצתית של עצם רעיון התרבות. העולם הערבי, והעולם המוסלמי כולו צריכים להשתחרר מהקריקטורה על כל פרצופיה. שימור הקריקטורה ותיאורה כמגלמת איזו תרבות משמעותה סכנת מוות לא רק לישראל, אלא גם לאירופה.
אחת הבעיות שעל אירופה להתמודד אתן היא האינטגרציה של האוכלוסיות המוסלמיות. פיוסה של הקריקטורה לא יתרום אלא להסתה של המוסלמים באירופה להזדהות לא עם ערכי כבוד האדם וחירותו, אלא עם הערכים של בן לאדן ונסראללה. אולי שיראק ודוסט-בלאזי מייחלים לכך שהמזרח התיכון כולו ייהפך ל"רפובליקה איסלמית", ומדינות שונות באירופה, צרפת ביניהן, ייהפכו למושבות שלה. אולי הם מייחלים לכך שתוך עשרים שנה צרפת תיראה כמו לבנון היום השבויה כבת ערובה; אם זה המצב, שיהיו הגונים ויגידו בקול רם. האם הם מסוגלים לרגע של כנות? רק רגע אחד? ספק רב.
שמתי בצד כרגע את "הבעייה הפלשתינאית". בכוונה. מפיקי השקרים בנוגע לפעילות הישראלית נגד החיזבאללה, השתלמו באמנות השקר כאשר כיסו את "הסכסוך הישראלי-פלשתיני". אנו נתונים במלחמה עולמית שבה הציוויליזציה ניצבת במערכה מול האיסלאם הקיצוני, הטוטאליטרי והמטיף לרצח עם. הדוגלים באיסלאם הקיצוני, הטוטאליטרי והמטיף לרצח עם גזרו מלחמה על המדינות המתנגדות להם: קודם כל על ישראל וארצות הברית, אבל הם פועלים גם במקומות אחרים, מארגנטינה ועד בריטניה, מטורקיה עד אינדונזיה, או ערב הסעודית. מתלווים אליהם בדרכם משתפי פעולה: עיתונאים אירופאיים, פוליטיקאים צרפתים, האו"ם, שמאלנים אמריקאים. הם מנהלים את מלחמתם בכל החזיתות, מהחזית הצבאית ועד חזית התקשורת.
אם יצליחו במשימתם, ישראל תיעלם.
מה שאני עדיין אוהב באירופה ובצרפת כיום ייעלם.
המאבק הפלשתיני, שמטרתו האמיתית היתה תמיד שואה שנייה, יצליח. יהיה עולם איסלאמי, כאוטי, עני, אלים ומסוכן, שישתרע מהאוקיאנוס ההודי עד ברסט, אולי עד לונדון.
יישאר עולם תרבותי שיכלול את ארצות הברית ומדינות שונות באסיה, אבל לא את אירופה. באותו עולם איסלאמי, כאוטי ועני, אפשר יהיה לומר ש"המאבק הפלשתיני" לא היה אלא אמצעי למטרה שהיא ניצחון על ידי השמדת ישראל, על ידי ניתוק מיליוני מוסלמים מערכי אירופה, ועל ידי לקיחה כבני ערובה לא רק את הלבנונים, אלא את הערבים של עבר הירדן ועזה, תוך כדי הקרבתם, כבדרך אגב, למען "המטרה".
הרעיון שהאירופאים האמינו ולו לרגע, שהמטרה היא מדינה פלשתינית, חופשית ומשגשגת שמתקיימת לצד ישראל, מצחיק מאד את אלה שצוחקים, ולא מהיום, על הרג של בני אנוש, כולל נשים וילדים.
אם, כפי שאני מייחל, מאמיני האיסלאם הקיצוני, הטוטאליטרי והמטיף לרצח עם ינחלו תבוסה, ישראל תחיה; אירופה הדקדנטית של היום תזכה אולי להמשיך לנשום; ארצות הברית תישאר לב העולם התרבותי, אבל לא יהיה עוד, מולה, עולם שהוא טרף לברבריות. במזרח התיכון תהיה לא רק ישראל, תהיה גם לבנון בלי חיזבאללה, שבה אנשים יחשבו על רווחתם ולא על מלחמה; יהיו ירדן, עיראק, מצריים וערב הסעודית משגשגות; איראן בלי מולות, בלי אחמדינג'אד, שבה אמנות החיים הפרסית, אותה הכרתי לפני חומיני, תמצא מחדש את מקומה; עיראק דמוקרטית בלי פיגועים; סוריה ללא מפלגת הבעת'. הערבים בעבר הירדן ועזה יעשו עסקים, יבנו וייזמו. הם יחיו באחווה עם ישראל ויעשו אתה עסקים. ואם מישהו יזכור את אש"ף, את ערפאת או את החמאס, יזכרו אותם כמפלצות ארכאיות, וישמחו שנפטרו מהן.
אלה שרוצים לשנוא, לשקר, להרוג, ימצאו להם סוסי מלחמה אחרים. אני בטוח שימצאו. מטרתי, היום, מטרתי היחידה היא, למנוע מהם ניצחון בקרב לצד הטרוריסטים של חיזבאללה.
בחרתי במקצוע ההוגה והאנליסט על מנת לתרום לכך שיהיו יותר ידיעה, פחות ערפול, פחות דיכוי בעולם. אני מעדיף להפסיק לעסוק במקצועי מכל וכל ובלבד שלא אהפוך למסלף. אם לא תהיה לי ברירה, אהפוך לתופר נעליים, נהג מונית, או משהו אחר.
זונה מוכרת את עצמה למרבה במחיר והיא מודה בכך ללא היסוס. היא מוכרת את גופה, לשעה או שעות, אבל אינה מוכרת את נשמתה. משלמים לה כדי שתשקר, אבל היא יודעת שהיא משקרת וכך גם הלקוח. מטרת הפעילות שלה היא עונג ולא תאוות רצח או מחשבות גזעניות. משום כך, בעיני, היא עוסקת במקצוע הגון ומכובד יותר מזה שבו עוסקים בימים אלה מרבית עיתונאי רשתות התקשורת הגדולות של צרפת ואירופה.
ישראל זמיר
הימורים במדבר
מתוך קובץ סיפורים בהכנה "ערבה בוכייה"
עבדתי אותה עת ככתב במוסף חקלאי. מדי-שבוע נדרשתי להכין כתבת-שטח חקלאית וחשתי שעמום. דומה שכבר מיציתי את כל הנושאים החקלאיים. סקרתי את נושאי הקרקעות, את מצבם של גידולי-השדה, הירקות, הפירות, הפרחים, החי, כשאני מרבה לבקר בישובים חקלאיים, בבתי מגדלים ובשטחיהם.
יום-שלישי היה "יום-השטח" שלי, שבו יצאתי לסיורים. למחרת-היום, כמקובל בעיתונים, הורדתי את הכתבה לדפוס. "הורדתי," כיוון שבית-הדפוס שכן במרתף-המערכת. כל אותו שבוע התייסרתי ברצון להכין כתבה מיוחדת, נושא שאינו לעוס עד דק, אך מהו אותו נושא?
אחד העיתונאים הוותיקים שעימו התייעצתי סיפר, ששמע לאחרונה על חקלאים צעירים, שנפגעו ממדיניותו של משרד-החקלאות, שלא מנע מלהציף את השווקים בתוצרת מתחרה מחו"ל וגרם לפשיטות-רגל רבות. כמה מן המיואשים ירדו לערבה הרחוקה, המכונה בפיהם "הדרום-הפרוע", גידרו לעצמם חלקות אדמה ובנו חווות חקלאיות על אדמות-המדינה ללא אישור ממשלתי. לדבריו, המוסדות המיישבים מסתכלים עליהם בעין סלחנית-אוהדת. למדינה כידוע אין תקציבים כדי להשקיע בדרום הרחוק, ואם מצויים מטורפים, המוכנים להשקיע מזמנם, מכספם, ולהפריח את שממות ארצנו – הם ראויים לעידוד, אף-על-פי שעוברים על החוק. הוא הציע שאסע לשם, ואספר לקוראים על אותם "קאובויס" יהודים, חגורי-אקדחים הדוהרים על סוסים או על טנדרים בערבות הנגב.
לא היו באמתחתי שמות של אותם קאובויס ולא ציוני-מקומותיהם ותהיתי אם נבון לצאת לדרך, בבחינת: שלח לחמך, והיועץ שלי בשלו: "תן לגלגלים לנסוע במקומך, וכשתראה באמצע לא-כלום קרוואן, סטה מן הכביש והסיפור יתגלגל מעצמו. רוב הסיפורים העיתונאיים הטובים לא תוכננו מראש."
חששות כבדים ליוו אותי בדרכי דרומה: אולי לאחר שעות רבות של נסיעה אגיע לאותו אזור שכוח-אל ואמצא בית נעול, או ייתכן שהאיש אינו מעוניין להתראיין, כיוון שבעבר היה קרימינל, ואולי הוא חי עם שתי נשים נשואות וחושש מפני בעליהן?
במוחי עלו אלף רעיונות-פרא מדוע המסע הוא בלתי הגיוני, אך התנחמתי בעובדה, שאם אכשל, עוד אספיק לכתוב מאמר פובליציסטי, בעקבות שיחה שניהלתי אמש עם בכיר ממשרד-האוצר. כדרכי, אתנפל על הממשלה, שגוזרת כלייה על חקלאיה. אין זה סוד, כי חלומם המתוק של בכירי-האוצר לחסל את החקלאות, לגזול מהמגדלים את האדמות ולנדל"ן. אותם פקידים טוענים כי בעשירית ממחיר התוצרת החקלאית שמייצרת ישראל, ניתן להביא ארצה שתיים-שלוש אוניות מהמזרח-הרחוק מדי-שבוע, כשהן עמוסות תוצרת חקלאית טרייה ובמחירים ממש מגוחכים. אותו בכיר שאל אותי:
"האינך סבור שיותר זול לקנות בקבוק חלב מתאילנד מאשר להקים בארץ-ישראל רפת מודרנית עם מכון-חליבה אוטומטי, שיעמוד בדרישות המחמירות של הוועדה הארצית לאיכות-הסביבה, כך שהשתן שפולטות הפרות לא יתאחד עם מי-התהום שאנו שותים? הוסף על אלה הוצאות על זריעת שטחי תלתן, חציר, קנייתם של דשנים, תערובות, וזה עדיין לא הכול. עליך לשמור על העדר מפני חמסנותם של השכנים בעזרת גדרות עמוסות חיישנים אלקטרוניים. ברמה האזורית עליך להקים מכון-להזרעה-מלאכותית, לשכור שירותי רפואה וטרינריים – וההוצאות הן עד בלי די. במקום להביא עשרים אלף תאילנדים ארצה, מדוע לא להשאירם בארצם ולקנות מהם חלב, ביצים ושאר פירות וירקות? כך אפשר לחסוך למדינה מיליונים!"
שאלתי אותו, מה היו אומרים על כך בר בורוכוב, א.ד. גורדון, דוד בן-גוריון, אברהם הרצפלד, לוי אשכול, פנחס ספיר ושאר קברניטיה של הציונות-המעשית – הללו שחלמו להפוך עם של "לופט-מענטשן" לעם חקלאי פרודוקטיבי החי מיגיעת כפיו והמוציא לחם מן הארץ? – והוא צחק.
"תן לחולמים לנוח בשלום על משכבם. העולם כיום הוא כפר גלובאלי פתוח לרווחה, בלי חומות-הגנה, בלי מכסים, מבוסס על תחרות-חופשית של היצע וביקוש."
חציתי את באר-שבע בדרכי דרומה. השמים היו כחולים ובהירים. השמש הפיקה ניצוצות מסלעים שבהקו. ממזרח נפרשה מניפת אודם ורוח-מזרחית הכבידה על הנשימה. ציפור חלפה במשק-כנפיים מעל לרכב, לפתע צנחה על שמשת-החלון, כדי לתפוס זחל שנלכד במגבי הרכב, ונחבטה קשות. סופת חול הקימה שאון ושריקת הרוח חדרה מבעד לחלון הפתוח. מרחבים צהובים, גבעות-חול, עצי שיטה זעירים וצמחייה כמושה ודלילה. כתמי אוהלים שחורים בלטו על רקע המדבר הבהיר והזכירו ציור מודרני. באין יהודים, נטו הבדואים את אוהליהם ובדרכם השתלטו על אדמות המדינה. אי פה, אי שם נראו שטחים זרועים ועדרי צאן בשוליהם.
ובעודי שקוע בשרעפיי, נתקלו עיניי בשני קרוואנים מרוחקים וסביבם גדר. זוג כלבים עמד ונבח. מאחורי הקרוואנים נראה דיר-עיזים ולידו מגדל, שבקודקודו מיכל-מים ובתחתיתו צינור המחובר לשושנת-מקלחת. כאן, ככל-הנראה, אין צורך במחיצות-הפרדה בין המינים. כאן הכול חשוף וגלוי אל מול שמיים וארץ. ממי עליהם להתבייש?
פניתי לעבר הקרוואנים ועצרתי. איש לא יצא להקביל את פניי. הכלבים נבחו ולעיתים יללו. דפקתי על דלת הקרוואן הראשון ואיש לא ענה. ניגשתי לקרוואן השני ונכנסתי פנימה.
על אחד הכיסאות ישב חוואי כבן שלושים ומשהו, לגופו סרבל כחול ועליו דבוקים סרחי-זבל . גבה-קומה, דק כמקל, לראשו כובע-בוקרים ולרגליו מגפי-רכיבה. למותניו אשפת-כדורים ואקדח. הוא הביא עימו ריחות של גללי-צאן, חמיצות של גבינות וחלב טרי. זקן ארוך עיטר את פניו. מבעד לחלון ראיתי סוס, שצלעותיו הבולטות הזכירו את ציורו של פיקאסו "דון-קישוט וסנשו-פנשו". הסוס תלש עשבים דלים.
"ברוך בואך דרומה!" הקביל את פניי בחיוך.
ציינתי את שמי והוספתי, כי אני עובד בעיתון חקלאי ורוצה לתאר את החיים ב"דרום-הפרוע", "אזור שבו יהודים עושים ציונות אמיתית," אמרתי כל זאת בנימה אוהדת.
"עיתונאי? יש לי הרבה דברים חשובים לספר לך," אמר.
"ממה חיים פה יהודים?" שאלתי.
"כרגע, רק ממוצרי-חלב שאנו מוכרים למלונות ים-המלח, למסעדות ומלונות בבאר-שבע, ערד ואפילו דימונה."
"משתלם לנסוע כל-כך רחוק, כדי למכור תוצרת חקלאית?"
"מסעדות יוקרה חוטפות את הגבינות שלנו, והאוכלים מלקקים את האצבעות. אילו יצרתי כמות כפולה – גם אותה הייתי מוכר ללא קושי. בעלי-מסעדות שמחים לגלם את הוצאות הנסיעה במחיר התוצרת. בעוד כמה שנים תקום פה שכונת-וילות," קבע בביטחון שהתמיה אותי.
"אתה יושב באמצע לא-כלום בקרוואן ומדבר על וילות?" הצבעתי על הנוף המדברי שכלל מישורי חול, סלעים וכמה עצי שיטה עקומי גזע.
עמיר מיהר להשיב.
"אתה רואה לא-כלום ואני רואה פה מרכז-מסחרי הומה-אדם."
"מאיפה יגיעו המים?"
"בניתי סכר בוואדי, מצפון לחווה. בחורף, כשיש שיטפונות, מים רבים מפכים בוואדי, ואני מתכוון לנקזם בבריכת-אגירה שחפרתי ולגדל גידולים חקלאיים. תראה שפה עוד יהיה גן-עדן!"
"אתה נראה כמו קאובוי ונשמע כמו נביא, המנבא על אחרית-הימים. תגיד, לא קשה לך?"
"קשה, ואפילו קשה מאוד. היה לי עובד תאילנדי שעזר במשק ונמלט משעמום."
"ואיפה אשתך?"
"נסעה עם הגבינות למלונות ים-המלח," ובעודו מדבר, ניגש אל המקרר ושלף קנקן חלב קר ובקבוק גדול של קוקה-קולה.
"חלב? קוקה-קולה?"
"קוקה-קולה."
המשקה היה קר. המקרר הגדול איכסן גבינות. גנרטור טירטר כל שעות היממה. עמיר סיפר, כי היה לו משק-חלב בשרון, באחד המושבים, ונאלץ לחסל את הרפת בגלל המשרד לאיכות-הסביבה שתבע ממנו סכומי-עתק כדי לעמוד בקריטריונים שהמשרד קבע. השכן שלו גידל נשירים ובגלל יבוא מתחרה פשט את הרגל.
"פנינו למשרד-החקלאות בתחינה להגנה, והתשובה היתה: כיבוד הסכמי-פאריס וסוף עידן המכסים. חומות-הגנה על שווקים מקומיים קרסו כמו חומת-ברלין. מעתה, העולם כולו כפר גלובאלי אחד, המבוסס על תחרות-חופשית."
"הסיפורים מוכרים. משרד-האוצר כבר ממתין בחוסר-סבלנות לקריסתה הסופית של החקלאות," אמרתי.
"בן-אדם! אל תיתן לפקידי האוצר את העונג לדכא אותך. יש אור בקצה המנהרה: הדרום-הפרוע! בשנה הבאה יעמדו פה חמישה צימרים. השבוע סיימתי לחפור בריכת-אגירה, דיפנתי אותה בניילון עבה, שהמים לא יתאדו, חלק ממי האגם נועד להשקיה וחלק לבריכת-שחייה אולימפית. באגם אגדל דגים. תיירים יוכלו לשבת על גדות הברכה עם חכות, לדוג דגים ולצלותם. האוויר פה זך וטהור לעומת הערים המזוהמות. אל תתפלא אם חולי-אסטמה יגלו אותנו וינהרו לכאן בהמוניהם. קראתי שריח של זבל-עיזים מרפא חולי אסטמה. שמעת על כך?"
"לא, לא שמעתי. ההורים אולי ינוחו בצימרים, אך במה תעסיקו את הילדים?" שאלתי, ועמיר התפלא על השאלה. לדבריו, הילדים יחלבו עיזים, יטחנו גרגרי חיטה ויאפו פיתות בטבונים. אחר-כך יוציאו מן המקררים חריצי-גבינה, גביעי לבן, לבנייה, שמנת ויערבבו בדבש. בדעתי להקים מכוורת. ואם לא די בכל אלה, הם יוכלו לשוט באגם ולשחות בבריכה האולימפית."
"למה בריכה אולימפית?"
"ראשית, זו פרסומת מצוינת לחווה. שנית, המאמן-הלאומי יוכל להביא לכאן את נבחרת-ישראל וזו תוכל להתאמן פה באין מפריע, לקראת המשחקים האולימפיים."
"נראה, שחשבת על הכול?"
"יש לי עשר מחברות מלאות תכניות לעשר השנים הבאות. מחברת לכל שנה. רוצה לראות?"
"אני מאמין לך. החלטת להמשיך את המסורות המפוארות של העלייה השנייה והשלישית ולכבוש את השממה."
"אני בן ממשיך ממושב בשרון. גדלתי על סיפורי הסבא שייבש ביצות, רעב ללחם, קדח, סלל כבישים. אחר-כך קראתי על סיפורי החלוצים במערב-הפרוע של ארצות-הברית. ביליתי שנה בחווה חקלאית בטקסס וחצי שנה בדקוטה-הדרומית. אולי אינך יודע, אך אמריקה נכבשה על-ידי חוואים כמונו, שבנו חווה ובמרחק-מה עוד חווה ועוד חווה עד שהגיעו לאוקיינוס-השקט. אותן חוות, במרוצת-השנים, הפכו לכפרים ולערים משגשגות. שנים חלפו עד שממשלת ארצות-הברית החילה עליהם את חוקיה. אתה יודע שערים כמו רנו ולאס-ואגס, ראשיתן חוות חקלאיות, וראה לאן הגיעו!"
"גם רעננה, כפר-סבא, חדרה וגדרה החלו ככפרים, אבל במדינת נוואדה לא חיים מחקלאות, כי אם מהימורים."
"אני חושב ש'הדרום-הפרוע' מתאים מאוד להימורים. במחברת השלישית יש פרק שלם על כך, כולל טלפון של סוכן מכונות-הימורים, שיש לו קזינו בפראג."
"עמיר, תעסוק בהימורים?"
"אעסוק בכל דבר שיביא לכאן אנשים וכסף."
"אבל הימורים נוגדים את חוקי המדינה."
"חוקי המדינה אינם חלים על 'הדרום-הפרוע'."
"אתה רוצה לומר, שבעתיד יקום פה קזינו נוסח יריחו?"
"יותר גדול וכולו כחול-לבן. כשנוכיח לממשלת-ישראל, שאין לנו ממה להתקיים, ואם נעזוב – הבדואים יתפסו את כל האדמות – אין לי ספק, שהמדינה לא תמנע מאיתנו להתפרנס גם מהימורים. העיקר שנשמור על אדמות-המדינה. ההליך לא יהיה רשמי והכנסת תעצום עיניים. ראה את כל ההתנחלויות ביהודה, שומרון וחבל עזה, שלא לדבר על הבנייה הלא חוקית במגזר הערבי. עצימת-עיניים ממשלתית היא חלק מהציונות היום. "
"למה במקלחת אין מחיצות?"
"ממי עלי להתבייש, מאשתי? בספר 'בראשית' כתוב: 'והיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו.' מאז שהפועל התאילנדי ברח נותרנו אשתי ואני בלבד."
שתקנו זמן-מה. הוא הציץ בי בעין חשדנית ולבסוף הפטיר:
"אתה בטח חושב אותי לקוקו, לחולה-רוח, מה?"
"יש בזה משהו..."
השמש שקעה ועמיר הציע שאשאר ללון אצלם. הוא הוציא מהקרוואן שק-שינה. הוא ואשתו ישנים רוב ימות השנה בחוץ. בקרוואן השני הותקנה מחלבה. לדבריו, הם הולכים לישון מוקדם וקמים בשלוש לפנות-בוקר לחליבה. הטלוויזיה עדיין מחוץ לתחומם. לדבריו, בעתיד יהיה פה הכול.
הארוחה לא הייתה משהו: לחם משלשום שנקנה בגדרה, חביתה מחמש ביצים ומוצרי חלב שנקנו ב"תנובה", לבד מגבינת-צאן מתוצרת-החווה, שטעמה היה תפל. לטענת עמיר, אזל להם המלח ואשתו תביא שק מלח מן העיר.
אחר הארוחה, עמיר הגיש לי מגבת והוביל אותי למקלחת.
"שכב תחת כיפת-השמיים, צפה בכוכבים וטייל להנאתך בשביל-החלב. בלילה הכוכבים מאירים פה את כל הסביבה. שמיים כאלה לא תמצא בשום-מקום.
למחרת, השכם בבוקר, יצאתי חזרה. לקראת הצהריים הגעתי למערכת ומיהרתי לכתוב כתבה שתספיק להיכנס לגיליון הנוכחי. החלטתי להכין הומורסקה, כשאני מתאר את עמיר כתימהוני הרוקם חלומות באספמיא.
כעבור שעות אחדות הזמין אותי העורך לחדרו ופניו כעוסות.
"החלוץ שלך רוצה להקים קזינו ואתה נותן יד למהלך כה נפשע. אתה רוצה להפוך את ישראל לסדום ועמורה? פסלתי את הכתבה שלך. יש לנו אחריות כלפי הקוראים שלנו."
"בחייך, פגשתי במנחם-מנדל בעל חלומות, מבית-מדרשו של שלום-עליכם," ניסיתי להסביר לו. "הוא ישן תחת כיפת השמיים וחולם על וילה, על בריכת-שחייה אולימפית ועל מרכז-מסחרי הומה-אדם. "לא הרגשת שזו הומורסקה?"
"הומורסקה, שמומורסקה."
"אתה רוצה שאתקן את הטכסט?"
"מאוחר מדי."
"מה הכנסת במקום הכתבה שלי?"
"שתי מודעות-פרסום, כל אחת על עמוד שלם והן על חשבונך!" אמר בכעס. "אל תתפלא אם יגיע חשבון-הפרסום למזכירות-הקיבוץ שלך. להבא, כתוב כתבות חקלאיות חיוביות ולא על שטויותיו של תימהוני. "
"מה אתה רוצה? עמיר הוא חקלאי חיובי: הוא מגדל עיזים, סכר ואדי ובמים שיאגור בחורף ישקה את אדמתו ויוציא לחם מן הארץ. בעתיד יגדל דגים ודבש. הוסף על אלה גבינות-צאן ויתר מוצרי-לוואי של חלב-עיזים, שהוא משווק – אם כל אלה אינם חקלאות חיובית – איני יודע מהי חקלאות חיובית!"
"אין לי פנאי להתחכמויות שלך," סיכם העורך את השיחה המלבבת והצביע על דלת-היציאה.
הרצאותיה של פרופ' נורית גוברין
הרצאה ראשונה:
הנושא: מראות שתייה לנפשי, על 'ספיח' מאת חיים נחמן ביאליק
בסידרה: סמינר אבות ומייסדים, ללימודי מורשת ישראל
הזמן: יום ששי, י"ד בחשוון תשס"ח (26.10.2007), שעה: 16:30-18:00
המקום: מלון מעלה החמישה. סמינר סוף שבוע בנושא: ח. נ. ביאליק – המשורר ומנהיג תרבות לאומי
הרצאה שנייה:
הנושא: "על דעת המקום"
בסידרה: אדם, מקום, חלום
הזמן: יום שני, כ"ד בחשוון תשס"ח (5.11.2007) בשעה 17:30-19:00
המקום: האודיטוריום של מכללת לוינסקי לחינוך
הרצאה שלישית:
הנושא: ספרו של משה גרנות: 'קרנטינה בקונסטנצה', הוצאת ספרא, תשס"ז/2007
הזמן: יום חמישי, כ"ז בחשוון תשס"ח (8.11.2007), בשעה 20:30
המקום: בית יד לבנים ברמת השרון
הרצאה רביעית:
הנושא: "הדלות הנוראה בביטוי" – תלמידי גימנסיה 'הרצליה' בסיפורו של ברנר "מהתחלה"
בסידרה של מכון מגיד: השתקפות התרבות בשפה העברית
הזמן: יום שלישי: י"ז בכסלו תשס"ח (27.11.2007) בשעה 19:00-20:30
המקום: בית ציוני אמריקה, רח' אבן גבירול 26, תל-אביב
התראה לנמענים
גיליון 290 יופץ אור ליום חמישי, 25.10, גיליון 291 אור ליום ראשון, 28.10. מכאן ואילך מתחילה פגרת השיפוצים של מערכת המכתב העיתי. הוא ישוב להופיע במחצית השנייה של חודש נובמבר. נמענים יקרים, אל נא תשלחו אלינו דואר אלקטרוני כי כבר לא נוכל לטפל בו ולענות או לפרסם לפני הפגרה. שימרו אצלכם את החומר עד אשר תתחילו לקבל שוב את "חדשות בן עזר" ואז שילחו אלינו.
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,604 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
289 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל