| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 291
תל אביב, יום ראשון, ט"ז בחשון תשס"ח, 28 באוקטובר 2007
עם צרופת תמונות ארץ-ישראל עתיקות שגילה עודד רייקין מפתח-תקווה
גיליון אחרון לפני היציאה לפגרה עקב השידרוג המקיף והשיפוץ היסודי של מערכת המחשבים של המערכת ובגלל ניקוי צינורות המשלוח האינטרנטיים בחוקן. משלוח המכתב העיתי יתחדש אי"ה אחרי אמצע נובמבר 2007. נא לא לשלוח דוא"ל עד התחדשוֹ!!!
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: דוד מלמד: עיתונאים מייסדים קולוניה.
יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל עֵץ הָעַרְמוֹן שֶל אַנָּה פְרַנְק.
יוסי אחימאיר: מורשת הרצח והסכנה בפתח. // אתר ציונה תגר מומלץ.
האם ציפי ליבני מתאימה להיות ראש ממשלה? ציטוטים מכתבה על אודותיה.
ד"ר עדינה בר-אל: "גן הקסמים" לר"ל סטיבנסון עובד לעברית על ידי אלישבע.
אורי הייטנר: א. השירים שלי. ב. יום הזיכרון לרצח.
התערוכה החדשה "רועה" של האמן יואב בן דב בגלריה אנגל.
אלי יזרעאלי: בעקבות גיליון 290 שעסק ברצח רבין. 1. מורשת רבין. 2. לאור.
ד"ר גיא בכור: א. הרפובליקה השנייה של ישראל. ב. על מזימות ופחדים: הסוד המעצמתי והגרעין האיראני.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ו, פול בגדאדי.
מה ראה המשורר? מכתב למערכת מאת אגנה וגנר בעניין השדיים הגדולים שראה המשורר חיימקה שפינוזה בשוק הכרמל.
תגובה לתגובה: עזר לבן עזר, מאת עמוס אדלהייט.
יוסף עוזר: ירושלים (שיר) // עודד טרטמן: מכתב למחנכת (שיר)
דוד מלמד
עיתונאים מייסדים קולוניה
מה לא נאמר על התקשורת ועל העיתונאים?
מסתבר שיש משהו שלא נאמר עליהם. למשל, שהיו עיתונאים שייסדו "קולוניה" בארץ-ישראל. ה"קולוניה" היא פתח-תקווה החוגגת עתה מלאות 130 שנה להיווסדה (תרל"ח-תשס"ח), והעיתונאים שהיו בין מייסדיה הם יואל-משה סלומון ויהושע שטמפר.
יואל משה-סלומון יליד ירושלים (1838-1912), ידוע לכל המתעניינים בתולדות ארץ-ישראל ובתולדות העיתונות העברית כעורך וכעיתונאי, ממניחי היסוד לעיתונות העברית בארץ-ישראל. הוא שהוציא בשנת תרכ"ג (1865) את העיתון העברי הראשון בארץ-ישראל "הלבנון", בעריכת יחיאל ברי"ל ובהשתתפותו, וגם הקים בית-דפוס בירושלים שבו הדפיס את עיתונו. העיתון נסגר בשל הלשנות כעבור שנה, אך סלומון הוציא עיתון נוסף, "יהודה וירושלים", בשנת 1877, והטיף בו להיאחזות חקלאית בארץ. הוא האמין שיהודי ירושלים צריכים להיות הראשונים לישוב החקלאי בארץ, והיה בטוח ששנת תרל"ז (1877) היא האחרונה לחיי הבטלה ומכאן ואילך תתחיל פעולה מהירה להגשמת חזונו – ייסוד מושבה חקלאית בארץ-ישראל.
סלומון, העורך והמדפיס, כתב בעיתוניו מאמרים, סיפורים וגם שירים, והיו בהם "חדשות שונות", בעיקר על נושאים מיוחדים מחיי היהודים, ומאוחר יותר גם חדשות מהעולם הגדול. ב"ספר מאה שנים" של טריואקס ושטיינמן הוא מתואר בכותרת-המשנה: "סופר, מדפיס, בונה עיר, מייסד מושבה." ופרופ' יוסף-יואל ריבלין כותב עליו: "הרימ"ס מתגלה במאמריו כפובליציסט חשוב."
סלומון היה סופר ועיתונאי מגוייס כולו לרעיון המעשי של יישוב ארץ-ישראל שבער כאש בעצמותיו. בעיתונו כתב בשנת תרל"ז: "ונאמר להוציא מכ"ע (מכתב-עתי – ד.מ.) בשם 'יהודה וירושלים', אשר כל מגמתו ומטרתו להוציא לאור מאמרים וספורים, אשר יהיה בכוחם לפתח זיקי האהבה, ולקשור לבבות עם ה' בעבותות ליהודה וירושליםי"
בראייה עתידנית כתב בשנת תרל"ח, שנת ייסודה של פתח-תקווה, לראשי ה"חלוקה" הירושלמית: "ופתח תקוה זו, שאתם מכנים אותה כיום פתח-חרטה (חרטה, לא "חארטה" – ד.מ.), היה תהיה עוד עיר ואם בישראל, בה אלפי תושבים יחיו ויהנו מיגיע כפם. וכל השפלה 'עמק העכור', כאשר תכנו אותו, יהיה לעסק השפע והברכה!"
אפילו את השירים שכתב, גייס סלומון לרעיון ההגשמה המעשית של ישוב הארץ. ב"שיר אדמת ישראל" כותב "יואל-משה שאלאמאן" (כפי שאייתו אז את שמו): "אוזני שמעה שיר אדמת ישראל / בין אלוני הבכות נטועים על אריאל / ממשק גלי ירדן מבשרים רזים / מסוד הלבנון שיחים הארזים: / קומו לעבודה בנים, הקיצו משנתכם / אחזו במחרשה, צאו פלחו אדמתכם."
אין כמעט עורך עברי, מלבד סלומון, ולא רק בימים ההם, שהביע בכל הזדמנות את סלידתו מן הכתיבה ואת ציפייתו לרגע בו יוכל להפסיק אותה ולעסוק אך רק בנושא המעשי שלמענו הקדיש את כתיבתו.
אולם בניגוד לאחרים לא הסתפק סלומון בהטפה אלא יצא לממש את רעיונותיו בעצמו. הוא הצטרף לחבורת מייסדי פתח-תקווה, ויחד עם יהושע שטמפר, דוד גוטמן וזרח ברנט, הקים את המושבה הראשונה בארץ-ישראל. השורות שבהן נימק את החלטתו לעזוב את העיתונאות ולעבור להגשמה-בפועל של רעיונותיו הן מן המפורסמות ביותר בתולדות העיתונות העברית. סלומון מנמק את הסיבה להפסקת פרסום ירחונו בכותבו: "עזבתי אז, את מלאכת הדפסת מכתב העת 'יהודה וירושלים', כי מתקו לי רגבי המעשה מאלפי דברים ונאומים רבים."
אך מי שחשב כי סלומון היה העיתונאי היחיד בחבורה יופתע לגלות שהיה בתוכה עוד עיתונאי. יהושע שטמפר, יליד הונגריה (1852-1908), מחבורת המייסדים, שהיה ידוע כאיש שעמד שנים רבות בראש ועד המושבה והיה מראשוני הפרדסנים היהודים בארץ – היה גם הוא עיתונאי. מסתבר ששטמפר, ששמו מופיע רבות באנציקלופדיות ובספרי ההיסטוריה של ארץ-ישראל, אינו מוזכר בהם כאיש שהיה ממוקם גם בעולם העיתונות. והוא היה, לפי המינוחים היום, לא עיתונאי מקומי אלא "כתב-חוץ" שדיווחיו מהארץ נדפסו בחו"ל, באנגלית, ובעיתון אנגלי-יהודי.
את התגלית חשף לפני שנים חוקר תולדות א"י והעיתונות העברית ד"ר מרדכי נאור במאמר שפרסם ב"קתדרה" בשנת תשל"ט: "כתבנו בירושלים ובפתח-תקווה".
במאמרו מפענח נאור צעד אחר צעד, בעקבות כתבות ודיווחים בעיתון "ג'ואיש כרוניקל", את זהותו של האיש שהופיע אומנם בשם-המשפחה "שטמפר", אך לא בשמו הפרטי המוכר.
כתבותיו ודיווחיו של שטמפר ל"ג'ואיש כרוניקל" היו חתומים בשם שמעון (באנגלית "סיימון" או "סימיון") שטמפר, שכנראה היה שמו הלועזי בארץ הולדתו, הונגריה.
רשימתו הראשונה של שטמפר הופיעה ב"ג'ואיש כרוניקל" ב-7 בינואר 1876, ולאחריה התפרסמו מכתביו ודיווחיו בעיתון במשך ארבע שנים, במדור "CORROSPONDENCE". מדור זה שילב מכתבים למערכת עם דיווחי כתבים ממקומות שונים בעולם. לעיתים ציין העיתון שהחומר תורגם מגרמנית או מעברית.
תחילה לא נשלחו הדיווחים ישירות לעיתון אלא לידיד של שטמפר בלונדון, וממנו הועברו למערכת העיתון. לאחר-מכן העביר שטמפר את הדיווחים ישירות לעיתון. שטמפר התמיד בדיווחיו, שהתרבו בעיקר ב-1878, שנת ייסודה של פתח-תקווה. בכתבתו האחרונה באותה שנה סיפר על רכישת אדמות אמלבס ועל התוכנית להקים עליהן את המושבה החדשה. אחר-כך חלו הפסקות בדיווחים כאשר שטמפר היה עסוק יותר במלאכת העשייה עם שאר מייסדי פתח-תקווה.
נאור מוכיח במאמרו ששמעון שטמפר החתום על הדיווחים היא אכן יהושע שטמפר, וכך גם חוקר הישוב הישן א"ר מלאכי הכותב במפורש ש"סיימאן שטמפר" הוא יהושע שטמפר.
בדיווחיו-מכתביו של שטמפר הוא מספר בהרחבה על החיים בירושלים ובארץ-ישראל מאמצע שנות השבעים של המאה ה-19, קשייה של האוכלוסיה היהודית, התוכניות להקמת ישובים חקלאיים, ייסוד פתח-תקווה והחיים בה בתקופה הראשונה. דבריו, לרוב, קשים ונוקבים, כתובים מן הלב, וכוללים גם התקפות חריפות על גורמים יהודים בחו"ל.
לדברי נאור העריך העיתון מאוד את אמינותו של שטמפר, ובמקרה אחד אף ציין שהכותב מוכר כאדם מהימן.
שמו של שטמפר נזכר בראשונה ב"ג'ואיש כרוניקל" בינואר 1876 במכתבו העוסק בנושא שבו יתרכז גם להבא: ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. בדיווחיו הבאים עוסק "שמעון שטמפר" ברעיון החלפת קרקעות בארץ-ישראל תמורת שמיטת חובות של הממלכה העותומנית, במצבם של היהודים והנוצרים בארץ, ובהקמת אגודה חדשה להתיישבות (שממנה צמחה ברבות הימים פתח-תקווה).
לעומת דיווחים אלה, שהועברו לעיתון באמצעות "מתווכים", מתחיל שטמפר בנובמבר 1876 לפנות ל"ג'ואיש כרוניקל" באופן ישיר. באחד מדיווחיו הוא פונה לעורך: "זה זמן רב שלא הופעתי בפניך ולא הצעתי את פרי עטי, וזאת משום שלחץ העניינים היה כבד בכל התחומים ובעיקר בנושאי פרנסה, ולא היה לי פנאי לעסוק בענייני הקהילה..." ובסוף הדיווח הוא מתנצל:"אני מוכרח לסיים כאן, כיוון שהשבת מתקרבת... מי ייתן שנחיה ונזכה לראות את הבאת העומר ולחוג את חג השבועות בדרך שתוארה בתורה... זוהי שאיפתו הלוהטת של זה המעריכך ומכבדך, אחד מבניה הנאנחים של ציון. שמעון שטמפר, בנו של הרב המלומד בנימין, מהונגריה."
דיווחיו הבאים של שטמפר עסקו במיגוון נושאים: ענייני "החלוקה", החייאת הלשון העברית, מצבם הקשה של תושבי ירושלים, נזקי הגשמים, ועוד. החתימה על אחד הדיווחים הופכת ל"שמעון שטמפר, בן-חסות אוסטרי". חלק מהדיווחים נמסרים בגוף שלישי כפי שעובדו מתוך מכתביו של שטמפר.
בשנת 1878 מופיע חידוש בעיתון: תחת הכותרת "ירושלים" באים דבריו של שטמפר, והעיתון מציין: "מאת כתב – תרגום".
שיאם של הדיווחים הגיע בסף שנת 1878. לאחר חתימת ההסכם על רכישת אדמות אמלבס בראש-חודש אב תרל"ח, כותב שטמפר בח' באב בהתרגשות על ה"מאורע שיביא שמחה לכל בית ישראל. בעזרת האל הצלחנו לרכוש כברת ארץ גדולה ובעלת יתרונות הנמצאת במרחק שתי שעות הליכה בלבד מיפו".
בחודשים הבאים נפסקו דיווחיו של שטמפר, אולי בשל עיסוקיו החדשים בפתח-תקווה, ואולי משום שגם לו "מתקו רגבי המעשה מאלפי דברים ונאומים רבים". אחר-כך חידש את דיווחיו, ביוני 1879, ובפעם הזאת הוא מספר על ראשית התפתחותה של פתח-תקווה, וחותם: "מיוגע מעבודת האדמה בארץ הקדושה, שלך אדוני, בנאמנות, שמעון שטמפר". והכתובת: "פתח-תקוה ((PESACH TIKVAH, ליד מימי הירקון (HIRKUN), יפו".
בדצמבר 1879 מופיע מכתב נוסף שנכתב ככל הנראה גם הוא על-ידי שטמפר. המערכת מציינת שהחומר הגיע "מאת כתב", וכן שהוא תורגם לאנגלית. כתובתו של המדווח היא: "אחוזת 'פתח-תקוה" (GATE OF HOPE) – תרגום אנגלי משעשע-למדי לשמה של אם המושבות. מרדכי נאור מסיים את מלאכת-הבילוש המרתקת שלו לגבי שטמפר בשתי הוכחות לכך שהוא הכותב לעיתון. בשנת 1880 החליטו מייסדי פתח-תקווה לשגר את יהושע שטמפר למרכזים יהודיים בגולה כדי שישיג סיוע למושבה, ובפברואר 1880 מדווח ה"ג'ואיש כרוניקל" ש"מר סיימון שטמפר, המייסד של המושבה היהודית החקלאית ליד ירושלים, נמצא בדרכו לארה"ב. הוא מבקש לקבל סיוע מיהודי אמריקה לתכניתו החקלאית."
ביולי 1880 באה ידיעה מארה"ב: "מר ר"ס שטמפר (כנראה ראשי-תיבות עבריים של ר' שמעון, ר"ש, שטמפר), שליח מהארץ הקדושה נמצא כעת בפילדלפיה. הוא בא בשליחות של מספר יהודים, בעיקר מאוסטריה-הונגריה, אשר קנו שטח אדמה ליד יפו והתיישבו במקום... הם מבקשים תרומה שנתית מאחיהם היהודים באמריקה."
ברור איפוא ששמעון שטמפר הוא יהושע שטמפר, שרק הוא היה ממייסדי פתח-תקווה ורק הוא נסע בשליחותה לגייס כספים באירופה ובארה"ב. הוא גם האיש שנחשפת כאן פעילותו העיתונאית האינטנסיבית משנת 1876 עד שנת 1879.
הנה כך, לפני מאה-ושלושים שנה עזבו "כתב-חוץ" ועורך-עיתון את מקצועם והלכו להקים מושבה בארץ-ישראל. היש סיכוי לראות גם בימינו כתב-חוץ ועורך-עיתון המחליטים לעזוב את מקצועם וללכת ולהקים יישוב, למשל בין מצפה-רמון וירוחם, כי מתקו להם רגבי החול בנגב מאלפי כתבות ומאמרי-מערכת?
פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 26.10.07.
אהוד: יהושע שטמפפר היה בן-דודו של סבי יהודה ראב. אימו של יהושע היתה אחות של אליעזר, אביו של יהודה. יחד הם רקמו בהונגריה את חלום העלייה לארץ-ישראל לייסד בה מושבה חקלאית. יהושע עלה ארצה ראשון, ברגל, בשנת 1869, והעלה בשנות ה-70 למאה ה-19 את הוריו ובני משפחתו, ואליו הצטרפו גם אליעזר ראב, בניו ובנותיו, ובהם יהודה.
בשבתם בירושלים לא פסקו מיוזמתם לקנות קרקע לייסודה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה. זאת בעיקר בזכות "עולה חדש" נוסף, ר' דוד מאיר גוטמן, אף הוא מהונגריה, שהיה ה"גביר" שבכספו התאפשרה קניית אדמות פתח תקווה בקיץ תרל"ח, 1878, וכן ההתיישבות בה אחרי החגים של שנת תרמ"ט, שלהי 1878. מבין עשרת מייסדיה, תשעה היו עולים חדשים, שמונה מהם יוצאי הונגריה, ורק יואל משה סלומון היה בן הארץ, דור שלישי בה. בניו, שהיו בעלי השפעה ועניין בספר היובל הראשון של פתח-תקווה, שיצא לאור בשנת 1929 אחרי מלאת לה 50, הדגישו מעבר לכל פרופורציה את חלקו הירושלמי בייסוד המושבה ובכך תרמו לדיעה המוטעית שאת פתח תקווה יסדו אנשי "היישוב הישן" שיצאו מן החומות.
למעשה מייסדי פתח-תקווה נרדפו על ידי המימסד החרדי הירושלמי, שהתנגד לכך שיהודים יקימו מושבה ויעסקו בחקלאות, כי בכך יפגעו ב"שנור" כלומר בכספי "החלוקה", שעליה התפרנסו יהודי היישוב הישן, ואוי לו למי מהם שיֵצא נגד תקיפי ה"כוללים" ויתמוך במיישבי הארץ.
יואל משה סלומון לקח חלק חשוב בקניית אדמת פתח תקווה וזאת לא משום שהיו לו אמצעים לקנייה ולא רק בזכות חזונו – אלא שכבן-הארץ ידע עברית והוא שתיווך ביושר בין דוד מאיר גוטמן, המממן-הקונה העשיר, לבין המוכרים של אדמת מלבס. כל שאר המתווכים שסבבו את גוטמן לקראת קניית קרקע לְמושבה ניסו לרמות אותו ולמכור לו אדמות שאינן עומדות למכירה. בקיץ הקרוב תימלאנה 100 שנים למותו של יהושע שטמפפר, אשר לדעת בן-גוריון – עם עלייתו ארצה החל "הכול".
יוסי גמזו
בָּלָדָה עַל עֵץ הָעַרְמוֹן שֶל אַנָּה פְרַנְק
"קִיטִי יקרה,
..מִפּינתי החביבה על הריצפּה אני נושֹאת את עינַי
אל השמיים הכּחוּלים, אל עץ הערמון הקֵרֵחַ
שבּענפיו מתנוצצות טיפּות קטנות..."
(יומנה של אנה פראנק, 23 בּפבּרוּאר 1944)
עֵץ עַרְמוֹן בּוֹדֵד בְּאַמְסְטֶרְדָם עוֹמֵד לִגְווֹעַ,
גַם אִם הָעֵצִים מֵתִים זְקוּפִים הֵם חֲשֹוּפִים
לֹא רַק לְפִגְעֵי בָּרָק וְסַעַר מִגָּבוֹהַּ
אֶלָּא, מָה עָגוּם, גַּם לִגְזֵרַת סוֹף הַסּוֹפִים.
וְהָעֵץ כִּבְיָכוֹל הוּא אֶחָד בֵּין רַבִּים, עַרְמוֹנִים עַתִּיקִים שֶכָּמוֹהוּ
שֶעִירָם שֶל שְפִּינוֹזָה וְרֶמְבְּרַנְדְט בְּרוּכָה בָּהֶם בֵּין תְּעָלוֹת וּגְשָרִים,
חוּץ מִפְּרָט זְעַרְעַר: שֶשָּנִים עַל שָנִים הוּא מֻזְכָּר בִּדְמוּתוֹ וּבִשְמוֹ-הוּא
בֵּין דַּפֵּי יוֹמָנָהּ שֶל יַלְדָּה מֻפְלָאָה אַחַת, כָּךְ שֶשְּנֵיהֶם נִקְשָרִים
בִּטְרָגֶדְיָה אַחַת שֶל צְמִיחָה וְלִבְלוּב שֶל יַלְדָּה וְשֶל עֵץ שֶהִרְהִיבוּ
אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאָם וְהַמָּוֶת קִנֵּא בִּשְנֵיהֶם וְזָמַם לְכָרְתָם
אַף כִּי אַנָּה אִבְּדָה אֶת חַיֶּיהָ מִזְּמַן בֵּין פְּרִיצֵי-הַחַיּוֹת שֶהִזְאִיבוּ
וְהָעֵץ נַעֲשָֹה מָעֳמָד לִכְרִיתָה רַק עַכְשָיו, כְּשֶכֹּחוֹ סוֹפְסוֹף תַּם.
הַיַּלְדָּה, אַנָּה פְרַנְק שְמָהּ, מִזְּמַן כְּבָר אֵינֶנָּה, חַיּוֹת-הָאָדָם הֲרָגוּהָ
כְּמוֹ מִילְיוֹן וַחֲצִי-הַמִּילְיוֹן יְלָדִים יְהוּדִים שֶנִּסְפּוּ בְּיָדָן,
אַךְ הָעֵץ שֶשָּרַד עוֹד שָנִים אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם נִתְגַּלָּה כְּנָגוּעַ
בְּאַחַד מִנִּגְעֵי הָעֵצִים הַמַּכִּים מִן הַשֹּרֶש וְעַד הַסַּדָּן.
וּמַמָּש כְּמוֹ שֶאַנָּה וּבְנֵי מִשְפַּחְתָּהּ לֹא נִּצְּלוּ מִיָּדוֹ שֶל הָרֶשַע
שֶכְּמוֹתוֹ לֹא נוֹדַע מֵעוֹדָם שֶל קוֹרוֹת הָאָדָם, בִּשְהוֹתָם בְּמַחְבּוֹא
בֵּין שְתִיקָה וּבֵין לַחַש חָרֵד מִכָּל רַחַש כָּל יוֹם, כָּל שָעָה, לְלֹא יֶשַע
בְּאֵין אִיש בָּם שוֹקֵט מֵאוֹר שַחַר וְעַד חֲשֵכָה, מִקּוּמוֹ עַד שָכְבּוֹ –
כָּךְ גַּם נֶגַע הָעֵץ שֶהָיָה לְרוֹעֵץ לֹא חָדַל, לְאִטּוֹ אַךְ לָבֶטַח
לְכוֹסֵס מִדֵּי יוֹם בַּמַּחְשָךְ וּבַסֵּתֶר בְּגוּף הָאִילָן הַבָּלוּי
כְּמוֹ בְּגִידָה חַתְרָנִית וּכְמוֹ קֶשֶר-קוֹשְרִים חֲשָאִי הָאוֹרֵב לוֹ בַּפֶּתַח
בְּעוֹד אַנָּה, אֵי שָם בֵּין גִּדְרוֹת מַחֲנֵה-הָרִכּוּז נִרְצְחָה בְּגָלוּי.
אֲבָל אַךְ פִּרְסְמָה עִירִיַּת אַמְסְטֶרְדָם כִּי עוֹמְדִים אֶת הָעֵץ שָם לִגְדֹּעַ
נִזְעֲקוּ אֶזְרָחֶיהָ וְכֵן בַּעֲלֵי הַמַּצְפּוּן מִקַּצְוֵי הָעוֹלָם
וּבִקְּשוּ לְעַכֵּב אֶת בִּצּוּעַ גְזַר דִּין הַכְּרִיתָה כִּי יָדוּעַ יָדֹעַ
שֶיֶּשְנָן מַחֲלוֹת שֶנִּתָּן לְרַפְּאָן בְּעוֹד עֵת וְהַנֶגַע נִבְלָם.
וְעַכְשָיו מַמְתִּינִים בָּהּ בְּהוֹלַנְד לִשְלַל מִרְשְמֵי הָרִפּוּי שֶיַּגִּיעוּ
בְּעַל פֶּה, בְּמִכְתָּב אוֹ בָּאִינְטֶרְנֶט, מִי שֶיִּדְּבֶנּוּ לִבּוֹ לְיַעֵץ
אֵיךְ נִתָּן לַעֲצֹר אֶת גְּוִיעַת הָעַרְמוֹן יְבֹרַךְ וּדְבָרָיו אִם יַרְגִּיעוּ
אֶת שוֹמְרֵי זֵכֶר אַנָּה, אַחַר שֶנֻּסְְּתָה עֲצָתוֹ לְגַבָּיו שֶל הָעֵץ
יִתְרֹם בְּעִדַּן הַכְחָשַת הַשּוֹאָה שֶשָּרְשָהּ בְּרִשְעוּת מָעֳלָם כָּךְ
יוֹם-יוֹם בְּיָזְמַת אַנְטִישֵמִים לְכָךְ שֶסִּלּוּף הַהִיסְטוֹרְיָה יֻכְשַל.
שָרְשֵי הַזִּכָּרוֹן בְּסַכָּנָה, גַם הָעוֹלָם כָּךְ
וְהָעַרְמוֹן בְּאַמְסְטֶרְדָם הוּא סֵמֶל וּמָשָל.
יוסי אחימאיר
מורשת הרצח והסכנה בפתח
לא מכבר נטלתי חלק ביום עיון למורים (בעידן שקדם לשביתה), שהוקדש למורשתם של שלושה מנהיגים: זאב ז'בוטינסקי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ויצחק רבין. קל היה לי לדבר על מורשתו של ז'בוטינסקי, קל היה לרב יואל בן-נון לספר על מורשתו של הרב קוק.
כשקם לשאת דברים איתן הבר, ראש לשכתו המיוסר והמסור של ראש הממשלה המנוח, הוא אמר בגילוי לב מפתיע: אינני יודע מהי מורשת בכלל ומהי מורשת רבין בפרט. אני מכיר רק מורשת אחת שלו – והיא מורשת הרצח.
הנה עדות כנה ומוסמכת של מי שהיה האיש המקורב ביותר לראש הממשלה הרצוח, ומי שהודיע ברבים בשם ממשלת ישראל, במוצאי אותה שבת ארורה לפני תריסר שנים, את בשורת האיוב כי יצחק רבין מת מפצעיו.
בניגוד לרבים אחרים, פרשנים ו"מקורבים", שמנסים בכוח "לייצר" מורשת לראש הממשלה רבין, שמסבירים לנו כי אילמלא נרצח כבר היינו בעידן השלום, הרל"ש הנאמן, נאמן לו בחייו ונאמן לו לא פחות לאחר מותו, שם את הדגש על הרצח עצמו, שהוא-הוא המורשת שתישאר לנו מיצחק רבין.
והוא צודק, איתן הבר. מורשת הרצח פירושה, שיש לזכור כמה שברירית היא הדמוקרטיה שלנו, כמה חייבים אנו לגלות עירנות ולעמוד בעיניים פקוחות מול כוחות הרס בתוכנו, ימין קיצוני או שמאל קיצוני, ולהבין כי הסכנה האורבת לעתיד המדינה, לעתיד החיים היהודיים הדמוקרטיים, חמורה יותר מבית, ומאיימת על שלימותו, יותר מסכנת טילי קסאם או טרור מתאבדים פלשתיני.
רבין לא היה איש הגות, לא נואם דגול – נאומיו הגדולים נכתבו בעבורו על-ידי הבר עצמו ואחרים – והוליך מהלך מדיני שלא הוא יזם אותו. אין בכל זה לגרוע מאישיותו הכאריזמטית, מסמכותיותו שהיא מורשת שנותיו במדים, ומעל לכל מהיותו ראש ממשלה שנבחר כדת וכדין בבחירות דמוקרטיות.
אלמלא נרצח – האם היה מקדם את תהליך אוסלו עד הסוף? האם ראש הממשלה רבין היה מוביל לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת על אותם שטחים שהרמטכ"ל רבין שיחרר ב-1967? שאלות שלעולם לא יימצאו להן תשובות.
12 שנה לאחר האסון בככר העיר, המועקה בחזה רבה. אצל רבים ואני בתוכם עוצמת מורשת הרצח לא רק שלא נתמעטה, כי אם נתעצמה. בעיקר השנה. היא גוברת למראה הפרצוף המחייך של הרוצח הארור, שאו-טו-טו יהיה אבא – וכבר אפשר לצפות את פסטיבל הולדת הבן-של-הרוצח.
היא מתחזקת למשמע דברי לאריסה המעוברת שמוזמנת לראיון יזום בגל"ץ ומיתממת כי לא מדובר ברצח אלא "רק בהתנקשות", ובעיקר לנוכח שביעות-הרצון שקורנת מפניה המאוסות, אוי כמה מאוסות, של אם הרוצח גאולה. ערוץ 10 הוא שסיפק את התמונות המבחילות.
כמדי יום י"ב בחשון – אשר עד תשנ"ה היה תאריך השמור בלעדית לציון יום הולדתו של זאב ז'בוטינסקי - גם ביום ד' באתי לכנסת, לישיבת האבל השנתית. שנה אחת כיהנתי כחבר-כנסת – זו היתה שנת הרצח. שנה קשה מנשוא. שנה שבה חברי ואני ביקרנו פוליטית, בחריפות, ובאופן דמוקרטי, את ראש הממשלה.
במרחק מטר ממקום מושבי במליאה, תפס רבין הכעוס, סמוק-לחיים, את המיקרופון והשמיע דברים חריפים כלפי האופוזיציה. זו היתה הופעתו האחרונה בכנסת, חודש לפני שלוש היריות. זעמנו אז על ראש הממשלה ומפלגתו, שבעזרת שני עריקים מהמחנה הלאומי העבירו את הסכם אוסלו ב'.
באותו חודש ההקצנה ברחוב גברה והלכה. הייתי בין ח"כי הליכוד, שמנעו ככל יכולתם מאנשי "כך" ושאר הקיצונים להניף כרזות הסתה ודגלים צהובים בעצרותינו. ליד מקום פיצוץ האוטובוס בקו 20 ברמת-גן התעמתתי פיסית עם גברתנים מכופתי-ראש ונהדפתי אחור. הוטחתי באלימות על גדר. היה ברור כי האווירה המתלהטת יוצאת מגדר שליטה. הכתובת האדימה על הקיר.
אבל, עלי להודות, מעשה רצח לא העליתי בדעתי.
ביום ההלוויה ובימים שלאחריה התהלכתי במסדרונות הכנסת, חבר כנסת ימני, אבל וכיפה שחורה לראשי, חרד לעתיד המדינה ולגורל החברה המתדרדרת שלנו, כמעט לא מאמין שאפשר יהיה להיחלץ מן הטראומה הקשה הזאת שנפלה עלינו כאטום ביום בהיר.
חלפו להן 12 שנה ושוב אותם מרואיינים, אותם קטעי טלוויזיה, אותה אזכרה ואותה עצרת בככר. שוב יש מי שמטילים אשמה קולקטיווית על כלל הימין ועל כלל הציבור הדתי. והשנה, מצד שני, גם דיבורים רמים יותר, נחלת רבים יותר, על אפשרות של חנינה לרוצח.
חלחלה עוברת בגו רק למחשבה שרוצח ראש הממשלה עוד יתהלך יום אחד בחוצות העיר חופשי ככל האדם, אולי אפילו נישא על גלי הערצה של ציבור תומכי מעשהו הנפשע. יותר ויותר אנשים בישראל פונים כיום לקצוות הקיצוניים, בוחלים במשחק הדמוקרטי, נשמת-אפם של חיינו הריבוניים, ומנסים שוב לכפות רצונם על הרוב, אולי שוב באלימות.
מדינת ישראל בקושי התגברה על אסון רצח יצחק רבין. ברצח פוליטי נוסף היא לא תוכל לעמוד. ב-1995 השב"כ בראשות כרמי גילון כשל במניעת הרצח. כשלון שייחרת לדראון עולם. האם השב"כ בימינו ערוך לגונן כמתבקש על מי שצריך לגונן עליהם, בימים אלה של אנאפוליס, שבהם שוב מקדמים תכניות מדיניות תבוסתניות?
אתר ציונה תגר מומלץ
לכל הקרובים, החברים, הידידים,
מזה חודשים אחדים שאני ודוד תגר – בן דודי עובדים על האתר של ציונה תגר. סוף סוף האתר עלה לרשת, זה אתר בלתי מסחרי, על תולדותיה ויצירתה של ציונה תגר, הציירת הארץ ישראלית הראשונה:
האתר יפהפה, ואני ממליץ לעיין בו. יש לי שתי בקשות מכל אחד מכם: העבירו את כתובת האתר לכל מי שרשום ברשימות שלכם והפיצו אותו. אם יש לכם או למי ממכריכם תמונות שמן או אקוורלים של ציונה תגר, אנו מבקשים צילום של התמונה, אם יש למי מכם סיפור, מסמך או כל נתון אחר שאיננו בידינו, גם את אלה אנו מבקשים בצילום. ניתן לשלוח את הצילומים בדואר רגיל אליי – רחוב אביטל 52, מכבים רעות מודיעין, או למייל שמופיע באתר עצמו. אנו מקווים עוד לשפר בעזרתכם את האתר.
הרבה תודות לדוד תגר וגם לכם, שנהיה כולנו בריאים, כל טוב,
אברהם כץ עוז
* * *
האם ציפי ליבני מתאימה להיות ראש ממשלה?
ציטוטים מכתבה על אודותיה, "עכשיו תורך" מאת גידי וייץ ונעמה לנסקי במוסף "הארץ" מיום 26.10.07
לפני כמה חודשים, בסדרה של שיחות סגורות, הביעה לבני עמדה יוצאת דופן: היא טענה שהפצצה האיראנית לא מהווה סכנה קיומית לישראל. גם אם אמנם תיפול פצצה במרכז הארץ, אמרה בשיחות אלה בהפרזה מכוונת, ייגרם נזק משמעותי, אך לא מדובר בסכנה קיומית. לבני סבורה שהשמדת מדינת ישראל היא פרויקט שהאיראנים לא יכולים לו.
גם את הדברים החשובים האלה היא לא תאמר בפומבי. כמו בנושאים רבים אחרים היא מעדיפה שלא לחשוף עמדות, לא לקחת צד. הנה, לפני חודש הפגינה בניו יורק נגד ביקורו של הנשיא האיראני מחמוד אחמדינג'אד באוניברסיטת קולומביה באותו להט נערי שבו הפגינה בשנות ה-70 נגד יוזמת השלום עם מצרים. בנאום נרגש כרכה בקלות את איראן עם השואה וקבעה שאיראן היא איום על העולם כולו.
בסדרת השיחות הסגורות הדגישה שרת החוץ שהיא לא מוכנה להשתתף במצעד ההיסטריה של אולמרט, שבסדרה של התבטאויות פומביות התייחס לפצצת האטום שרוקח אחמדינג'אד כאל אקורד הסיום של הישות הציונית. את האמירות של אולמרט על איראן הסבירה כניסיון מניפולטיווי ללכד סביבו את הציבור הישראלי, באמצעות הניגון הישן על הפחדים הכי בסיסיים.
אנשים רבים ששוחחו איתה בחודשים האחרונים מתארים את הבעת הבוז והתיעוב שמתפשטת על פניה כשהיא נדרשת לעניין אולמרט. לבני, מספרים רבים ממקורביה, לא מעריכה את אולמרט ומאמינה שהיא יכולה להנהיג את המדינה טוב פי כמה (גם בלשכת ראש הממשלה, מנגד, רוטט מחוג ההערכה ללבני על האפס). "היא אומרת שאולמרט הוא אדם ציני ונמהר, חסר שיקול דעת", מספר אחד מידידיה. "היא מכנה אותו שלפן. אפילו בימים האחרונים, בעקבות פגישות אולמרט-אבו מאזן, היא טוענת שבנמהרות שלו בתהליך המדיני אולמרט עלול לוותר על נכסים ישראליים אסטרטגיים". מקורב ללבני מספר כיצד היא מתקשה לרסן את עצמה לאחר החלטות שהוא מקבל, "תראה איך הוא מתנהג", היא אומרת ותופסת את הראש.
ממלחמת לבנון השנייה יצאה לבני עם צלקת שטרם הגלידה. עוד לפני שנשא את נאומו הקנוני בגנות חבריה לממשלה, שלושה חודשים אחרי המלחמה, ביקשה לבני לפגוש את דויד גרוסמן. כששמעה את הסופר והאב השכול מבקש מהקהל בכיכר רבין להביט במנהיגיהם ולראות את "דרך פעולתם המבוהלת, החשדנית, המיוזעת; את ההתנהלות שלהם, הפרקליטית והנכלולית; הרי מגוחך אפילו לקוות שמהם תצא תורה, שמהם יגיח פתאום איזשהו חזון, או אפילו סתם רעיון מקורי, יצירתי באמת, נועז, בעל מעוף," – אמרה לחבריה שהיא מזדהה לחלוטין עם דבריו. לא ברור אם גם זאת היתה אירוניה עצמית. בדיאלוג הממושך שניהלו השניים, השרה והסופר השמאלני, שיחזרה לבני מן הסתם את שתי היממות האחרונות של המלחמה, שאורי גרוסמן היה אחד מ-34 ההרוגים שנפלו במהלכן. יומיים לפני נפילת בנו, כזכור, יצא גרוסמן במסיבת עיתונאים בקריאה נרגשת לממשלה להפסיק את המלחמה. קולה של לבני כמעט לא נשמע באותם ימים.
*
ליבני היא אחד משלושה השרים הבכירים ב"ממשלה החלולה" (הביטוי הגרוסמני אינו מוזכר בכתבה, אולי כדי שלא לגחך עוד יותר את עמדת ליבני) – זו הממשלה שעליה נאם גרוסמן בכיכר רבין ביהירות ובטיפשות שנסלחו לו על ידי מרבית הציבור בזכות כאב השכוֹל הנורא שלו, אבל כשלעצמם היו פטפוט מביש שבמהלכו לא היתה לו מילה רעה אחת לומר על האוייב שהרג את בנו, רק על ממשלת ישראל, שהיא כנראה האוייב הגדול ביותר של אנשים כמוהו. והחכמה הזו ליבני רצה להתחנף אליו! – אני חושש שהיא מבולבלת, שאינה מבינה את תפקידה, ונדמה לי שאין לה אוייב גדול יותר מהתנהלותה-שלה, שחשפה לַציבור, שלפעמים אינו טיפש – את חוסר ההתאמה שלה לתפקיד ראש הממשלה אחרי אולמרט, ואפילו אישיות כמרב מיכאלי חברה שלה.
אלא אם כן כל הכתוב ב"הארץ" אין לו רגליים ולא בא אלא כדי להוציא דיבתה רעה.
זה שנים שאני מתפלא איך פוליטיקאים ישראליים בכירים ולא כל כך טיפשים אינם מבינים כי רק נשיאה אמיצה באחריות, אחריות לכישלון ולא רק להצלחה, וזאת תוך הבעת לויאליות מלאה לעמיתיהם יחד עם אמונה חזקה כסלע בצדקתם ובכוחם-שלהם-עצמם להמשיך בתפקידיהם – היא שמעלה אותם לדרגת מנהיגים לאומיים –
ולא סתם קוטרים שמנהלים במחשבותיהם ראיונות סטריפטיז תקשורתיים להשמצת עמיתיהם, ומממשים אותם מיד לאחר שהתפטרו או הודחו או לא קודמו כערכם-בעיני-עצמם. החיים ביד הלשון, ויותר טוב שהיא תיכנס בלית ברירה בתחת של מישהו מאשר שתפיץ את החרא ברבים!
אהוד בן עזר
ד"ר עדינה בר-אל: "גן הקסמים" לר"ל סטיבנסון עובד לעברית על ידי אלישבע
לאהוד היקר שלום,
אכן ביקשת לא לשלוח חומר לפני הפגרה של "חדשות בן עזר", אבל אם תספיק – אבקש לנסות לעזור ליהודה אטלס בחיפושיו.
יהודה שאל על תרגום של אלישבע לשירים של סטיבנסון. כמדומני שהוא הזכיר תרגום לעברית תחת הכותר "גן החרוזים". והנה מצאתי בקטלוג של הספרייה הלאומית בירושלים ספר שכותרו הוא "גן הקסמים" מאת ר"ל סטיבנסון, עם איורים צבעוניים של רות ווד ו"עובד לעברית ע"י אלישבע" (כך כתוב ברשומה). יש במחסן הספרייה שני עותקים של הספר בן עשרת העמודים, בעותק אחד חסרים שני עמודים אחרונים. הייתי מציעה ליהודה לעלות ירושלימה ולבדוק ספר זה, אם הוא עדיין לא עיין בו. אולי זה מה שהוא מחפש. אני, לצערי, טרם הספיקותי לנסוע בזמן האחרון למקום האהוב עלי ולבדוק ספר זה.
כל טוב וחופשה נעימה,
עדינה בר-אל
[נוסח ההזמנה שנשלח למוזמנים]
עיריית הרצליה
אליהו הכהן
חתן פרס הרצל לשנת 2007
אליהו הכהן, יליד נווה צדק בתל-אביב, 1935, הוא 'הכהן הגדול' של חקר תולדות הזמר העברי, ומקדיש לכך למעלה מיובל שנים. ערך והגיש עשרות תוכנית רדיו וטלוויזה בהן: "שרתי לך ארצי", "על הדשא", "יין ישן נושן", "מי יודע", "יפים הלילות בכנען". הוציא את "שירי עם עבריים" – קובץ של אלף שירים, "שיר מזמור לתל-אביב", "בכל זאת יש בה משהו". הינו מרצה מבוקש ובר סמכא בנושא הזמר העברי. עובר בארץ לאורכה ולרוחבה, ומנחיל את הידע העצום שלו ואהבת הזמר העברי לציבור הרחב, מתוך שליחות פנימית הפועמת בו ללא ליאות.
אליהו הכהן הוא מוותיקי ענף עיבוד הנתונים בישראל. עובד מ-1958 בחברת המחשבים NCR ומשמש כמנהל החטיבה למערכות פיננסיות. תושב רמת גן, נשוי לדליה, אב לשתי בנות וסב לשלושה.
הגב' יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה, וחברי מועצת העיר
מכבדים להזמינכם לטקס הענת פרס הרצל
למר אליהו הכהן
במעמד שרת החינוך פרופ' יולי תמיר
בתוכנית האמנותית: נורית הירש, אורה זיטנר. הנחייה: יורם טהר לב.
הטקס יתקיים ביום ראשון, א' בכסלו תשס"ח, 11.11.07, בשעה 18.30 אחר הצהריים בהיכל אמנויות הבמה, רח' ז'בוטינסקי 15, הרצליה.
הדלתות תינעלנה בשעה 18.55 בדיוק! יש להציג את ההזמנות בכניסה לאולם.
!!! הכניסה רק לפי הזמנות !!!
אורי הייטנר
א. השירים שלי
"אגדה יפנית", "הולך בטל", "ואיך שלא", "מסך עשן", "אהבה שקטה", "ככה את רצית אותי", "תני לי מחסה", "הנה אנו המיואשים", "איך עפות המחשבות", "להתראות במבול הבא", "תן לי כוח", "רוצי שמוליק", "אני שוכב לי על הגב", "ברוש", "שמש שמש", "פעם הייתי ילד קטן", "דרך ללא מוצא", "בטי בם", "נפש נקלטת בגוף", "שיר הזרוק", "בדיעבד".
של מי השירים האלה?
אלה הם שירים שלי. מה פירוש אלה השירים שלי? הרי ידוע שהם שירים של אריאל זילבר. נכון, אריאל זילבר שר את השירים האלה, הלחין אותם ואף חיבר את מילות מקצתם ("בטי בם", "דרך ללא מוצא", "הנה אנו המיואשים", "מסך עשן", "ואיך שלא"). אולם הוא לא כתב אותם למגירה. הוא פרסם אותם. ומרגע זה, הם היו נחלת הכלל.
אני אוהב את השירים האלה. גדלתי עליהם. הם מלווים אותי מילדותי. הם חלק ממני, חלק מתרבותי. אריאל זילבר הוא אחד המוסיקאים היוצרים המוכשרים ביותר שקמו לנו, ושיריו הם מרכיב חשוב בתרבות הישראלית.
והנה, קראתי שנורית דאבוש, מנכ"לית הרשות השניה, קוראת להחרים את המוסיקה של אריאל זילבר, בשל דבריו בנוגע ליגאל עמיר.
דבריו של אריאל זילבר מעוררים חלחלה. השקפתו הפוליטית הפנאטית מצמררת ודבריו על יגאל עמיר אינם הביטוי הראשון לה. אולם את היצירה שלו יש לשפוט כשלעצמה, ללא קשר לאישיותו. החרמת מוסיקה היא מעשה טוטאליטרי מובהק. הלקח של רצח רבין הוא העמקת הדמוקרטיה הישראלית, ולא קעקועה. הקריאות להחרים את זילבר הם קעקוע הדמוקרטיה.
לפני שנים אחדות קראו להחרים את יפה ירקוני בשל דברי בלע נוראים שהשמיעה בעת מבצע "חומת מגן" בגנות לוחמי צה"ל אותם השוותה לנאצים. את מאיר אריאל רצו להחרים בשל דבר שטות שאמר בנוגע להומואים. אלכסנדר פן הוחרם שנים רבות בשל היותו קומוניסט. אורי צבי גרינברג הוחרם בידי תנועת העבודה בשל שיר הסתה נקלה שכתב על משמר העמק.
כל החרמות הללו מיותרים וחמורים. אין להם מקום בחברה דמוקרטית. אין מקום בחברה תרבותית להחרמת יצירה תרבותית, גם אם היוצר מעורר סלידה.
ב. יום הזיכרון לרצח
לפני 2,500 שנה נרצח גדליהו בן אחיקם בידי יהודי קנאי. גדליהו לא היה מנהיג יהודי אותנטי. בוודאי לא מנהיג יהודי נבחר. בוודאי לא מצביא של צבא יהודה. הוא היה מושל ממונה בידי השלטון הבבלי על יהודה לאחר חורבן – ממונה מטעם הצורר שהחריב את בית המקדש והגלה את היהודים לבבל. גדליהו בן אחיקם הוא אדם שאין כל סיבה שבעולם שנזכור אותו, אין סיבה ששמו יופיע בתנ"ך. אך עד היום, מידי שנה, בג' בתשרי, צמים יהודים רבים בצום גדליהו. הסיבה לכך היא עובדת הרצח. מי שקבעו את התענית, עשו זאת מתוך הבנה שרצח פוליטי מאיים על עצם הקיום של העם היהודי, ולכן יש לזכור את האסון הזה לדיראון עולם כדי להעביר לקח לדורות – לעולם לא עוד.
12 שנים חלפו מאז נרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל הנבחר, מנהיג לאומי עתיר זכויות, מצביא שפיקד על צה"ל בגדול שבניצחונותיו ומי שניהל מדיניות שנויה במחלוקת, שאני הייתי בין המתנגדים לה, אך עשה זאת מתוך פטריוטיות גמורה ומתוך אמונה שהיא משרתת את טובת העם והמדינה. 12 שנים בלבד, ודומה שיום הזיכרון הממלכתי שנקבע לזכרו, הולך ונשחק. מן הראוי היה שיום הזיכרון הממלכתי יהיה במעמד דומה ליום השואה וליום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. ביום השואה אנו מתמודדים עם האסון שהמיטה עלינו הגלות, בניסיון להפיק את הלקח הראוי מכך. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו מתמודדים עם המחיר הכבד שגובה מאיתנו המלחמה על זכותנו לקיים מדינה יהודית עצמאית במולדתנו. יום הזיכרון לרצח רבין ראוי להיות היום שבו נתמודד עם האיום הכבד על קיום המדינה – סכנת הקרע הלאומי, הסכנה לקיום הדמוקרטיה, סכנת מלחמת האחים, חלילה. אולם בניגוד לשני ימי הזיכרון האחרים, יום זה הולך ומאבד משנה לשנה את מעמדו המרכזי והמשמעותי בקרב הציבור הישראלי.
למה זה קורה?
הסיבה העיקרית לכך, היא האופי שנקבע ליום הזה ובכלל לזכר רבין, מאז הרצח ועד היום. צמד המילים המצוי בחוק עצמו – "מורשת רבין" הוא הגורם לשחיקה הזאת. הניסיון ליצור יום ממלכתי של הזדהות עם דרך פוליטית מסויימת, מדירה מן היום הזה את מי ששללו ושוללים את המורשת הזאת. הדרה זו היא אקט אנטי דמוקרטי, והיא מנוגדת תכלית הניגוד ללקחי הרצח. הלקח המרכזי שעלינו להפיק מן הרצח, הוא הכבוד לכל עמדה פוליטית, הלגיטימיות של כל עמדה פוליטית, היכולת להתמודד עם דעה אחרת בדיאלוג חופשי ודמוקרטי. מי שמנסה ליצור דה-לגיטימציה להתנגדות לדרכו של רבין, לא הפיק את הלקח. במאבק על נפשה של הדמוקרטיה, הלגיטימיות לכל עמדה היא קו פרשת המים בין דמוקרטיה לאנטי-דמוקרטיה. מי שיוצר דה-לגיטימציה לעמדת היריב, נמצא בצד הלא דמוקרטי של קו פרשת המים, בצד שהקצה שלו הוא יגאל עמיר.
גם ההתמקדות ברבין האיש שגויה מעיקרה. אין יום אבל ממלכתי לזכר בן גוריון, חיים ויצמן, מנחם בגין ושאר מנהיגי המדינה שהלכו לעולמם. אילו הלך לעולמו בדרך כל בשר – לא היה יום ממלכתי לזכרו של רבין. יום האבל לזכרו של רבין נקבע אך ורק בשל העובדה שנרצח בידי יהודי, אזרח ישראל, שהתנגד לדרכו הפוליטית וניסה לעצור אותה בכוח. מותר לא לאהוב את רבין, מותר להתנגד לו, מותר לא להעריך אותו, בדיוק כפי שרגשות אלו לגיטימיים כלפי כל מנהיג. אולם גם מי שמתנגד לרבין האיש ולדרכו בכל ישותו, חייב להוקיע את הרצח בדיוק כמו גדול מעריציו. פולחן האישיות שנעשה לרבין מאז הרצח ועד היום, פגע במשמעות האמיתית של האירוע הנורא הזה בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי.
הפיכת יום האבל על הרצח ליום הזדהות עם המורשת, שלילית בכל מקרה, ובמיוחד כאשר מדובר במורשת פיקטיבית. בנאומו האחרון בכנסת (5.10.05), פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את עקרונותיו להסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
זו מורשתו של רבין וצוואתו המדינית. הניסיון של השמאל הקיצוני להפוך את רבין לתואם ביילין הוא שכתוב ציני של ההיסטוריה. הניסיון של אהוד ברק וכעת של אהוד אולמרט להציג עצמם כממשיכיו של רבין, כאשר הם מובילים את היפוכה הגמור של דרכו – חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, חזרה לקווי 4.6.67 – היא הונאת הציבור.
כל הניסיונות להשתמש בטראומת רצח רבין כקרדום לחפור בו לקידום דרך פוליטית מסויימת, שחקו בתודעה הציבורית את המשמעות של רצח רבין. יש לצקת תוכן חדש ביום הזיכרון – להפכו מיום הזיכרון לרבין ליום הזיכרון לרצח. כמו צום גדליה, יש להפוך את יום הזיכרון לרצח רבין – יום לדורות, יום של שבועה: לעולם לא עוד.
התערוכה החדשה "רועה"
של האמן יואב בן דב בגלריה אנגל
י.ל. גורדון 26, תל אביב
דבר הגלריה:
התערוכה של בן דב סובבת סביב דמותו וכליו של רועה. העבודות מתחקות אחר הערכים הוויזואליים והחווייתיים של החיפוש אחר דמותו של המנהיג – דמות פרדוקסאלית מעצם טבעה – מייצגת ענווה ומחוברת לאדמה, מחד גיסא, ומאידך, זיקה לאלוהות הנובעת מעצם היותה מורמת מעם ובעלת עוצמה בלתי נדלית.
בדמות הרועה מוצא בן דב, "דמות חמקמקה מעצם החיפוש אחריה. גם כשרואים מנהיג, לא רואים לאן פניו מועדות. הוא המוליך, המטפל, המלטף והוא גם זה שיבחר שה לעולה. החיפוש אחר דמות מנהיג הוא חיפוש קמאי, חיפוש שקיים במימד האנושי, טבוע בהווייתנו. בני האדם מחפשים אחר הרועה הגדול, 'אדוֹנַי רוֹעִי...' – ובמקביל הם מחפשים גם מנהיג גשמי שאפשר לחוש אותו, לתפוס ולהבין את מהלכיו."
בדרכו המינימליסטית, חוצת הגבולות, מיטיב בן דב לטפל בדמות הרועה ובכליו הצנועים: מטה, גרמי השמיים והלבנה, שבאמצעותם מנווט הרועה את דרכו באפלה. מאז ראשיתה של ההיסטוריה, קישורם של כוכבים לקבוצות ולתבניות גיאומטריות, כמו לקבוצות הכוכבים, היה לעזר רב בניווט ובהתמצאות על פני הארץ. ביצירותיו של בן דב מנצנצות קבוצות הכוכבים במלוא הדרן ומסמנות את נתיבו של הרועה. ברובד עמוק יותר, אפשר לראות בכוכבים כמעין תודעה אלוהית המלווה את האדם.
ביצירתו של בן דב הלבנה מתוארת תמיד במלואה כמו במיצבים: לבנה, דלי או ללא כותרת; הירח המלא מאפשר לרועה לראות היטב את הדרך. לאור הירח הוא הופך לחלק מן הטבע הראשוני. בתקופות קדומות נתפש הירח כנושא אופי נשי, היה בו היבט אפל, אינטואיטיבי ולא רציונאלי. הלבנה המתמלאת והחסרה לסירוגין סימלה את השינויים המחזוריים בפיזיולוגיה של האישה ואת התנועה העונתית המחזורית של הטבע עצמו (המיצב לבנה).
המתבונן ביצירותיו של בן דב יתקשה לנחש לאן פונה דרכו של הרועה; כיוון התנועה נותר תמיד מסתורי וגם המטה שאמור לכוון אותו מתעתע. בתרבות האנושית המטה הוא סמל לשלטון הגבר, ולעיתים הוא מתואר כמחולל ניסים. המטה של בן דב אינו מוצג כסמל פאלי רב עוצמה, אלא כחפץ עקום, שפוף וחסר יציבות (בעבודות מטה, שובה ונחת). המטה, כפי שמתאר אותו בן דב, מתפקד כאובייקט עזוב ובודד, נשכח, דבר-מה הממתין לדמות המנהיג שתשלוט בו. דמויותיו של בן דב שאכן אוחזות בידן במטה (רעה, ללא כותרת) הן אנטיתזה לאיקונות השליט, כפי שהן מוכרת לנו מהאמנות הקלאסית. המנהיגות כפי שמציג אותה בן דב היא מעורפלת, חסרת פנים ונטולת הילה וזוהר.
אלי יזרעאלי
שתי הערות בעקבות גליון 290 שעסק ברצח רבין
1. מורשת רבין
רבים מצדקני השמאל והימין תוהים, האמנם היתה לו מורשת. ובכן, לא המדרש עיקר אלא המעשה. גם אם שינה מדרכו, גם אם לא היה פילוסוף דגול או אידיאולוג, אלא פרגמטיסט, המורשת מתבטאת במה שעשה ובמה שניסה לעשות ונקטעה דרכו. אשר על כן, עם פחות פילוסופיה ויותר מעשים, בתוספת יושר פוליטי די נדיר ואנושיות, הרי שמורשתו בולטת, במיוחד לנוכח מעשי האחרים, מימי גולדה ועד ברק (להוציא את מנחם בגין). הרבה קשקושים, משחקים, אך היחידים שעשו והוכיחו עצמם, היו מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון ונראה כי אהוד אולמרט, למרות הקשיים ומפלגת המופרעים בגימלאות, תיצלח גם דרכו לרווחת כולנו.
2. יצחק לאור
המשורר יצחק לאור הוזכר בהתקפותיו על רבין. [אהוד בן עזר: "עוד נתגעגע לרבין", "הארץ", 21 במאי 1995] לאור הוא פרובוקטור, אך כנראה לא כל כך מרצון, אלא מבעייה כל שהיא. אני זוכר אותו עוד מנעוריי בשמאל, אשר היה מתכנס בבית התה ברחוב בן יהודה 58א. הבחור אמנם מוכשר ואינטליגנטי מאוד, אך למרות האידיאולוגיה שאוחז בה, אינו סובלני, אינו מסוגל להקשיב לדעות השונות משלו ולו במעט. הוא אגרסיבי וככל הנראה גם משיג תוצאות הפוכות ממה שמתכוון להן. עד כה, בכל השנים שיצא לי לשמוע או לקרוא אותו, לא יכולתי לקחתו ברצינות, כיוון שהוא נוהג כאילו הוא חי בוואקום. משום כך, גם דבריו על רבין, יהיו אשר יהיו, נלקחים אצלי באותה חזקה.
ותוספת קטנה – מצגת שקופיות של ישראל, שמצא עודד רייקין בפשפוש בעליית גג בבריטניה. והן מצורפות להנאת קוראי המכתב העיתי. [ראו הצרופה].
אלי
אהוד: עודד רייקין בן פתח תקווה הוא חבר נעורים שלי. יחד היינו ב"נוער העובד" ובגרעין "שדמות" ובמייסדי עין גדי לפני יותר מחמישים שנה. עודד הוא כוורן בן כוורן. אביו עזריאל, איש יקר, היה בנעוריו חבר לשבט הצופים במושבה יחד עם אימי דורה ליפסקי ויחד הם מצולמים. עזריאל היה גם מזכיר בית משפט השלום בפתח תקווה. המפריד בשעתו בין עודד לביני שהוא היה רקדן מעופף מדהים של ריקודי-עם – ולי שתי רגליים שמאליות. המשותף לשנינו כיום הוא המשקל העודף.
מכון ז'בוטינסקי בישראל
מתכבד להזמינכם לערב עיון
במלאת 90 שנה לגדודים העבריים ולהצהרת בלפור
"זוהי מלאכתך שלך"
המשתתפים:
פרופ' יהודה לפידות
פרופ' יגאל עילם
ח"כ, אלוף (מיל.), פרופ' יצחק בן-ישראל
הנחייה וקריאה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
יום ה', כ' חשון תשס"ח, 1.11.2007, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
הכניסה חופשית
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. הרפובליקה השנייה של ישראל
האו"ם הוא כיום אחד הגורמים הידידותיים לישראל, שבו נפתחו לנו הרבה הזדמנויות חדשות, וכעת צריך לנצל אותן. ובכן הרוב האוטומאטי בעצרת הוא עדיין נגדנו, אך במועצת הביטחון ובפורומים נוספים המצב שונה, וראינו את זה מוכח במלחמת לבנון האחרונה, כאשר ידידינו הלא מעטים התגייסו לעזרתנו במוסדות הבינלאומיים. לאן זה מוביל אותנו?
מיהו דיפלומט טוב? האם למדינת ישראל חלק בשדה הדיפלומטי? מה מעמדנו בתחום הזה? איפה אנחנו נמצאים מאז מלחמת לבנון?
דה-קאלייר, הדיפלומט הבכיר של לואי ה-14, כתב את הקטע הקלאסי הבא על "הדיפלומט הנבון":
דיפלומט חייב להיות זריז, בעל תושייה, מאזין טוב, מנומס ונעים הליכות. אסור לו לשאוף לשם של איש שנון או קנטרן, כדי לזכות בוויכוח. מעל לכול, עליו לכבוש את היצר, ולא לפצות את פיו בטרם הירהר היטב במוצא פיו. עליו לשים לב לנשים, אך לא ללכת שבי אחריהן. עליו לעמוד על כבודו, אפילו אם אין לו כזה. עליו להיות קר מזג, לנהוג סבלנות כלפי שוטים, לא להתמכר לשתייה, להימורים, לנשים, להתרגזות או לשאר הלכי נפש ושגיונות. בנוסף לכך עליו ללמוד היסטוריה ולשנן ביוגרפיות.. ואחרון חביב, עליו לארח ביד נדיבה, שכן טבח טוב הוא תדיר מכשיר טוב להתפייסות.
האם על הדיפלומט שלנו להיות איש מחקר ואקדמיה? איבן ח'לדון, הכותב הערבי הגדול בן המאה ה-14 מתנגד לכך, וכך כתב במוקאדמה, ההקדמה שלו להיסטוריה (פרק 6, 41), שימו לב:
מכל בני האדם, המלומדים הם הפחות מתאימים לפוליטיקה. הסיבה נעוצה בכך, שהמלומדים רגילים להתפלסף ולרדת לעומקם של רעיונות. הם נוטים להשוות דבר לדבר, אולם התנאים הקיימים בחברה ובתרבות אינם ניתנים להשוואה, ולכן המלומדים נתפסים לטעויות. אדם ממוצע בריא ובעל שכל בינוני דן בכל מצב לגופו. דווקא לאיש כזה מתאים להיות פוליטיקאי, לא למלומדים.
ישראל קיימת זה כ-60 שנה, ודומה שמעולם לא נכנסנו ממש לעולם הדיפלומטיה הבינלאומי, כיוון שאף פעם לא היה לנו שבט שיתמוך בנו, מועדון קבוצתי, או יבשת שתקדם אותנו. אנו עם לבדד ישכון, תכונה גרועה מאוד לדיפלומטים. ובכלל הציונות, דומה, נואשה מן הדיפלומטיה במרבית שנותיה. הציונות האמינה במעשים, בעוד עז ודונם, לא החלטות בינלאומיות, ואולי בצדק. כך יצא ששטח יש לנו, אך הלגיטימציה מופחתת. לפלסטינים, מנגד, יש החלטות בשפע, אך אפס הישגים בשטח.
או"ם שמום קרא לכך בן גוריון המייסד.
אני טוען היום שהמצב הזה השתנה, ואולי לא שמנו ליבנו לכך. או"ם שמום? תחשבו על זה שוב.
האו"ם הוא כיום אחד הגורמים הידידותיים לישראל, שבו נפתחו לנו הרבה הזדמנויות חדשות, וכעת צריך לנצל אותן. אם התחושה העצמית שלנו היא שהאו"ם עויין לנו, ובכן הרוב האוטומאטי בעצרת הוא אכן כזה, אך במועצת הביטחון ובפורומים נוספים המצב שונה, וראינו את זה מוכח במלחמת לבנון האחרונה, כאשר ידידינו הלא מעטים התגייסו לעזרתנו במוסדות הבינלאומיים. אתם רואים זאת עכשיו בקבלת הפנים החמה לה זוכים מנהיגינו בבירות העולם.
הלגיטימציה הבינלאומית חשובה לנו בכמה רמות.
בעידן בו משטרים ערביים נחלשים, וקמים אירגוני חבלה אלימים סביבנו, יש יותר ויותר מקום להכנסת חיילים בינלאומיים לוואקום הזה. זה קרה בלבנון, ולנו אין מה להפסיד מכך. החיילים הזרים יושבים על אדמה ערבית, ומאזנים את חוסר היציבות, עד כמה שניתן. אין לנו מה להפסיד מן הניהול שמתרחש בדרום לבנון, מאופציה דומה בשטחי עזה (למה זה לא קורה?) או ברמת הגולן. צה"ל ימשיך להיות חזק, אך כוחות נוספים מתגייסים לעזור, והם נתמכים על ידי הלגיטימציה הבינלאומית. לא בנקל יתקפו אותם חיזבאללה, סוריה או איראן. המוסדות הבינלאומיים התחזקו בשנים האחרונות, וקיבלו ביטחון עצמי נוסף.
כך אנו זוכים למעטפת מיידית בינלאומית; מעטפת חיצונית יותר של מדינות ערב; איתן יש לנו הסכם (מצרים וירדן) או סוג של הסדר (סוריה ולבנון), ואלה חוצצות בינינו לבין מדינות מרוחקות וקיצוניות, כמו עיראק, איראן או מדינות אסלאמיות רדיקליות.
אנו נהנים היום ממעטפת הגנה נוספת, המרתיעה את האוייבים והיא כל כולה פרי האו"ם. זו מעטפת הסנקציות. יש היום סנקציות בינלאומיות נגד חיזבאללה, חמאס, סוריה, איראן וגורמי טרור אחרים, התוחמים אותם במערך הרתעתי. במערכת הזו ישראל היא גורם מודיעיני ומדיני חשוב, שומעים בקולנו, וזהו כר חדש לפעולת הדיפלומטיה שלנו. ליצור, ליזום, לקדם ולדחוף. ישמעו ושומעים אותנו.
כאן מקומו של הדיפלומטי הישראלי החדש, שבנוסף להסברה ולכלכלה יש לו מקום בהתהוות תרחיש בינלאומי חדש, שאינו מוכן לקבל עוד תוקפנות, טרור וזעזוע הסטטוס קוו. העידן שבו לכל משטר בריוני מותר לעשות ככל העולה על רוחו – תם.
במאבק הזה יש הרבה מקום לבריתות, לשיתופי פעולה, לסיוע הדדי, ליצירת קשרים. בעולם שבו ישראל היא פרטנר גלוי ולגיטימי כמעט לכל מדינות העולם, כאשר ישראל היא מדינה חזקה כלכלית, איתנה ביזמות הטכנולוגית שלה, לנו יש רק מה להרוויח.
זה הזמן להחליף דיסקט. בעבר פעלנו בשטח, בזנו לחוקים הבינלאומיים, וספגנו בהתאם. בשטח אנו מיוצבים, זה הזמן לשים ליבנו לחוקים, לבריתות ולידידים בדיפלומטיה הבינלאומית. הדיפלומטיה הזו עוברת כיום הגדרות ושינויים גדולים, יצירת בריתות ושיתופי פעולה חדשים. במשחק הזה רצוי שנהיה גם אנחנו, ואנחנו יכולים. "זריז ובעל תושיה" זוכרים מה כתב דה-קאלייר?
ועוד מילה, לסיום. אנו תמיד נוטים לשפוט את העתיד על פי העבר שלנו. ההיסטוריה, זאת לדעת, היא המדע של הדברים שאינם חוזרים על עצמם.
25.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. על מזימות ופחדים: הסוד המעצמתי והגרעין האיראני
בעולם הגולש למלחמה קרה אמריקנית-רוסית, עדיף לרוסים משטר אייתולות באיראן, שאיתו יש להם קשר טוב, מאשר נפילת איראן בידי האמריקנים או בני בריתם, כפי שקרה למשל בעיראק. הפחד הרוסי מביא אותם לתמוך באחמדינג'אד, למרות שהם יודעים שהוא בעצמו סוג של סכנה ואיום מבחינתם! הפחד מארצות הברית והחשדנות כלפיה גדולים מחששם מהאייתולות. ומה עם הגרעין?
אפתיע וארגיע אתכם: מנהיגי העולם מבינים שהגרעין האיראני אינו בעייה כלל, ומדינה פושטת רגל זו תוכרע באמצעות סנקציות אמיתיות, בלי קשיים גדולים מדי. את זה שמע ראש הממשלה אולמרט במוסקווה, לונדון, פאריז וביג'ין, ולכן יצא משם מרוצה.
אך מנהיגי העולם גם יודעים שאיראן היא בימה לתהליך הרבה יותר חשוב ממנה, גדול ומאיים. איראן הפכה להיות זירת מלחמה קרה חדשה, אמריקנית-רוסית, שהעולם הולך שוקע לתוכה. איראן היא לא הבעייה, היא הזירה לבעייה. והסיבה לגלישה הזו היא – הפחד.
העולם המעצמתי משתנה לנגד עינינו וגולש לעימותים חדשים, כאשר פיזית העימות הזה מתרחש סביב בעיית איראן. איראן היא אם כן אמתלה, פלטפורמה למחללים עולמיים הרבה יותר גדולים. איראן היא מסך, המסתיר את מה שבאמת מתרחש בפנים.
הפילוסוף הפוליטי האנגלי, בן המאה ה-17, תומס הובס, העלה תיאוריה, לפיה הפחד הוא מחולל חשוב ביחסים חברתיים. פחד אצל צד אחד גורר אחריו תגובות מיגננה אצל הצד השני, ותגובות אלה רק מגבירות את הפחד הראשוני, שכן הן נתפסות כאיום. זהו מעגל שטני, וזו אכן היתה הסיבה להולדת המלחמה הקרה הראשונה מיד לאחר מלחמת העולם השניה. ברית המועצות שיקפה אז פחד רוסי עתיק מעולם עוין, שמטרתו להחריב את רוסיה, ובהתאם לכך החלה לגונן על עצמה במדינות חסות.
הפחד הרוסי הזה חוזר על עצמו גם היום.
ברית המועצות התפרקה, ובמקומה חזרה רוסיה, השקועה בפחדיה המסורתיים מפני עוצמה אמריקנית, אירופית ומוסלמית – גדולה מדי. רוסיה תירגמה את "המלחמה בטרור" שניהל הנשיא ג'ורג' בוש, כניסיון אמריקני לדחוק אותה ממאחזי הכוח המסורתיים שלה: אפגניסטאן, מזרח אירופה, מדינות ערביות שונות, עיראק, הפלסטינים ורפובליקות מוסלמיות הקרובות לה. ולכן הנשיא פוטין גמר אומר לבלום את החדירה האמריקנית הגדולה מדי לטעמו, וקו הביצורים שלו הוא – איראן. אין זה קו ביצורים חדש, שכן הסובייטים ניסו להאריך את נוכחותם הצבאית באיראן כבר לאחר מלחמת העולם השנייה, עד שסולקו משם על ידי איום של הנשיא טרומן.
עדיף לרוסים משטר אייתולות באיראן, שאיתו יש להם קשר טוב, מאשר נפילת איראן בידי האמריקנים או בני בריתם, כפי שקרה למשל בעיראק השכנה, עוד מאחז עבר חשוב של הסובייטים. הפחד הרוסי מביא אותם לתמוך באחמדינג'אד, למרות שהם יודעים שהוא בעצמו סוג של סכנה ואיום מבחינתם! הפחד מארצות הברית והחשדנות כלפיה גדולים מחששם מהאייתולות. זו הסיבה להתנהלות הרוסית הבלתי עקבית-לכאורה, בעניין הכור הגרעיני בבושאהר: ממשיכים ונרתעים, נרתעים וממשיכים. לא על פחדם מאיראן הם מדברים אלא על פחדם מארצות הברית!
ארצות הברית מצידה עוקבת אחר ההתנהגות הרוסית, שאותה אין היא יכולה להסביר, ומפרשת זאת כהתגרות. זאת הסיבה שבה הנשיא בוש מעוניין לפרוש טילים מתקדמים במדינות מזרח אירופה, לכאורה נגד איראן, אך למעשה לבלימת רוסיה כמעצמה, כאיום עולמי. ושוב, הרוסים מפרשים את הצבת הטילים כהתממשות האיום האמריקני עליהם, והם מגיבים בפיתוח טילים ביניבשתיים מתקדמים, כלי נשק מפותחים, מטוסי תקיפה ועוד. ושוב, הנשיא בוש רואה את התפתחות הזו כאישור לחששו מאיום רוסי, והוא מנסה לגבש לצידו את מנהיגי המדינות המוסלמיות לשעבר בברית המועצות. הרוסים ראו זאת כחדירה ישירה בעניינם, ולכן כינסו בטהראן את ראשי המדינות הללו, כנסיון לכונן ברית לבלימת ארצות הברית. וכך זה הולך ומתרחב. עכשיו אנו מבינים מדוע דיבר הנשיא בוש על איראן כעל עילה למלחמת עולם. לא על האיראנים ביקש לאיים, אלא על הרוסים, שלטעמו מתחמשים מידי ומתגרים בו.
פחד – איום
איום – פחד
זו גלישה למלחמה קרה, שבה מעורבים מרחבי השפעה, אינטרסים קיומיים, נפט, הרבה כסף, איומים בינלאומיים, סחיטה ופחדים. הרבה פחדים. זיכרו את הובס.
ומי נהנה מן העימות ההולך ומתגבר? האיראנים, שכן ארצות הברית מנטרלת בעניין הסנקציות את רוסיה, ולהיפך. לכך תורמים גם הסינים, הרוצים במקום של מעצמה, ולכן לא יתמכו באופן אוטומאטי בניסיון האמריקני להטיל סנקציות על איראן. להרגיז את וושינגטון הם רוצים, לא לתמוך באיראנים.
האיראנים, סוחרים פקחים, קלטו כבר שיש להם סוג של חיסיון, שהוא מבחינתם הזדמנות.
מה עשו האמריקנים השבוע? ניסו לכופף את יד הרוסים והסינים, בסנקציות עצמאיות, גם על חברות עולמיות, הסוחרות עם איראן. הרוסים והסינים מבינים כמובן את שעומד מתחת לפני הדברים, והם דווקא יסייעו לאיראן לבלום את הסנקציות. שוב, לא מאהבת איראן, אלא משנאת ארצות הברית ומן הפחד ממנה. הם מפרשים סנקציות על איראן כחדירה אמריקנית למרחב המגונן שלהם.
מי שמבין את התסבוכת ההולכת ומחריפה הזו, מבין עכשיו שיהיה קשה לעצור אותה, אך חייבים להוציא את איראן מן התמונה, שכן היא המרוויחה היחידה מן היריבות הבינגושית, והיא כמובן מנצלת אותה לטובתה.
רגע אחד, ואולי עדיף שהמלחמה הקרה המתגבשת דווקא כן תתמקד באיראן, מדינה שהכל יודעים שלא יתנו לה להגיע לנשק גרעיני, ובגלל שזו יכולת סרק, מעדיפים לנהל דווקא על גבה את היריבות העולמית? עדיף לגורמים המשתתפים, שהיריבות תתנהל על נושא שבסך הכל הוא מוסכם, נושא מוגדר ותחום, מאשר שהיא תגלוש לעימות בינלאומי חריף באמת, ואפילו למלחמה באיזורי היריבות בין המעצמות. מה שאני טוען הוא, שאיראן, עד כמה שהדבר נשמע מוזר בשלב הזה, היא לא רק סיבת המלחמה הקרה הזו, אלא גם סוג של ריסון מבחינתה, וכיוון שבעיקרון היא מוסכמת, היא יכולה להיות גם ראשית פתרון מעצמתי. איראן היא כרגע המחלה העולמית, אך היא יכולה להיות גם סוג של תרופה.
27.10.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ביציאתנו לפגרה – אנא גילשו ישירות לאתר של ד"ר גיא בכור ואתם יכולים גם לבקש שם שכל מאמר חדש שלו יישלח אליכם מיד בדואר אלקטרוני.
אנו ממליצים לעשות כן גם לראש הממשלה, לשר הביטחון ולשרת החוץ כי כך ייקל עליהם לקבל החלטות.
"אני הולכת אליי"
משירי לאה גולדברג
יום שני 19.11 בשעה 20.30 בצוותא
לאה גולדברג – יוצרת רב תחומית בשדה הספרות והמשוררת המולחנת ביותר, עסקה בפרוזה, בשירה, מחזות למבוגרים, יצירות לילדים ומחקרים ותרגומים של יצירות מופת. שיריה רלוונטיים עד היום: ציניים וצורמים, חיים, נושמים ומרגשים. אנשים ממשיכים להזדהות עם אהבותיה הנכזבות, כאביה הפיזיים והנפשיים, ובדידותה. בערב זה ננסה להאיר את דמותה דרך מגוון גדול של יצירותיה ויומניה.
יושמעו לחנים חדשים לצד המוכרים והאהובים.
משתתפים: אורה זיטנר, חנה מרון, מיכל בת אדם, מיקי גבריאלוב, צביקי לוין, גל דה פז, שלמה יידוב, נורית זרחי, מרינה מקסימיליאן בלומין.
עריכה : אורה זיטנר / ניהול מוסיקלי : ניב קאופמן
מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 75 שקל במקום 95 שקל. הזמנת כרטיסים בקופת צוותא טל. 03-6950156. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" על מנת לקבל את ההנחה.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ל"ו. פול בגדאדי
אם לא מקיימים את העצות השופעות שבספר משלֵי, נקיים לפחות את אלה של אהוד בן עזר שיעץ בפתיח של עיתונו ש"אם אין לך ספר לקרוא בו, קרא ספר ישן". גלל כן עיינתי במהדורות הישנות של העיתון החמוד הזה והתעכבתי משום מה על מספר 127 מאז הימים. וברשימתו היפה של דורון גיסין, שכתב זיכרונות ילדות מפתח תקוה והתעכב על יום הכביסה שהיה חג ממש לילדים:
"שעתם של ילדי הבית הגיעה עם סיומו של יום, לאחר שנאספו הכלים וכל מה שנשאר היתה ערימה של רמץ מעלה עשן. אז הוטמנו בתוך שאריות המדורה תפוחי אדמה מושחלים על חוט ברזל או נתונים ברשת. אלה כוסו היטב ברמץ ובגחלים ולאחר זמן נשלפו כשהם מפוייחים מבחוץ ונימוחים בפנים. טעמם של ה'קרטושקֶס' עוד עומד על לשוני כשאני נזכר בימי הכביסה של ילדותי."
ולא פירט אדון גיסין אם השיפודים היו מסומנים, אחרת איך ידעו אחר כך מה שייך למי?
וזה הזכיר לי את טקסי אכילת הפול שהיו נהוגים בבגדאד בימי ילדותי בארץ שני הנהרות. ידוע הנוהג של אכילת הקטניות כארוחה זולה באוריינט. ומפורסם ה"פוּל המוּדָמָאס" המצרי בארץ הפירמידות. שהוא מאכל עממי וזול מאד ומתאים בהחלט לדלת העם שלא מרשים לעצמם לשלוח ידיהם במעדנים יקרים יותר. שם, תמורת פרוטות מעטות, יקבל הקונה צלחת מלאה פול שבושל מבעוד לילה, מעין חמין אוריינטאלי, ועליו שכבה של שמן זית ופיתה בנוסף, והא לך ארוחה משביעה מזינה ובזול.
אף בבגדאד רבים היו מוכרי הפול. מסתובב לו הרוכל עם עגלה קטנה ובתוכה סיר מלא פול שפרימוס מתחתיו להבטיח שחומו יהיה תקין כראוי (שלא כמו בבתי הקפה של ארץ הקודש שבכל בתי הקהוואות מגישים הקפה פושר). הקונה קיבל אף הוא צלוחית פול מהביל וריחני עליו יותזו מעט מלח עם זעתאר להאדרת הטעם.
היתה גם אפשרות שהמוכר יטבול פיתה עיראקית שטוחה לתוך הסיר וזו תספוג את הנוזל ותתפח לה ואז תוגש על צלחת הפול והא לך ארוחה בפרוטה וגם טעימה.
לא תמיד הצטייד מוכר הפול בפיתות. לעתים הקונה הוא שהביא איתו את הפיתה שלו. זו יכלה להיות ישנה בת יום או יומיים, שאז היא משביעה יותר. קרה גם שבשעת העומס יבואו מספר אנשים כל אחד עם הפיתה או חצי הפיתה שלו. טובלים הכול בתוך הסיר ממתינים כמה שניות ואחר מגישים. על מנת שלא יהיה בלבול חס וחלילה, וכדי שלא יחליפו הפיתה של מוסטפה בחצי הפיתה של איבראהים, נהג המוכר לסמן את מה שהשליך לסיר. וזה על ידי קשירת הפיתה לשרוכים בצבעים שונים. הוא היה מצוייד בחוטים, כגון בשרוכי נעליים שונים או בחתיכות של חוט בנאים, אשר לכל אחת מהן צבע שונה. ומשהרגיש שהגיע הזמן להגיש את הארוחות, היה שואל את הראשון:
"חֵ'ייטָאק?"
כלומר מהו צבע החוט שלך?
והוא עונה: "אַחְמָאר!"
כלומר אדום.
ואז ימשוך מוכר הפול את השרוך האדום שאליו מחוברת חצי הפיתה מאתמול, של מוסטפה, וכך הלאה.
מישהו יכול לטעון שאין סדר באוריינט?
המשך יבוא
מה ראה המשורר?
מכתב למערכת בעניין השדיים הגדולים שראה המשורר חיימקה שפינוזה בשוק הכרמל
לאהוד שלום ולא-ברכה,
סבורה אני שיש גבול לכל התעללות באישה ומה גם אם שמנתי ויש לי עכשיו זוג פומלות, כמו שפעם היו אומרים, שדיים שמסבים לי ייסורים רבים כי כבר אינני צעירה כמו פעם והם אינם זקופים ואפילו בבדיקות של סרטן השד שני רופאים צעירים צריכים לעסות אותם עד שמקיפים אותם יחד ומגיעים לאבחנה נכונה, למזלי שלילית, וכל אותה עת שתי אחיות לוחצות להם על הביצים מכל צד כדי שלא ישפריצו.
והנה, יום אחד בשבוע שעבר אני מבקרת בשוק הכרמל עם הרוסי ידידי לחיים זה שנים אחדות (שניהל רפת קולקטיבית גדולה בקולחוז בסיביר) ואנחנו עומדים בחנות של דברי מאפה, לחמים, כעכים, לחמניות ופיתות, ואת מי אני רואה ממול לוטש בי עיניים מתחת לסנטרי כתרנגול בבני אדם?
– את חיימקה, כמובן! – חיימקה שפינוזה המשורר המאניאק שלך שאותו אתה מטפח, חיימקה המך הזה שפוסע ברחוב מתחת לתחת ונראה כעומד כל רגע על עברי פי תחת והוא קונה לחמניה רכה ועושה הפסקה ואחר כך קונה עוד לחמניה רכה, ועוד הפסקה, ועוד לחמניה, ואני כבר רואה שלא הלחמניות מגרות את תיאבונו אלא השדיים הענקיים שלי שאותם הוא בולע בעיניו כשרעדה עוברת בגופו מרוב שהוא נסער, ומבטיו נעשים זגוגיים כמבקש להיטמע בי, וגם, תסלח לי – כחופץ לזיין אותי בין השדיים שלי (זוכר?...) וככה זה נמשך עד שסיימתי לקנות לחמים עם הידיד הרוסי שלי שניהל את הרפת הקולקטיבית בקולחוז בסיביר, וחיימקה שפינוזה שלך נותר תקוע עם איזה עשרים לחמניות רכות שמי יודע מה הוא עושה בהן בבית חוץ מלאכול אותן.
ואני, שכחתי את המאניאק עד שפתחתי את הגיליון האחרון 290, ומה אני רואה? המך שלך כתב שיר! – "כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים" וגם מעז לרמוז שהם גרמו לו להתיז! – גררר... אז תִיז אֶמָכּ! – אתה והמשוררים שלך!
אבל אם רק היית חוזר אליי הייתי מפנה גם לך מקום בין שדיי...
בהתרסה פולמית משכובתך-בעבר אֵם בתך הנסתרה שבגורלה לא התעניינת מעודך,
ְאֲגָנָה וַגְנֵר
אהוד: לבקשת קוראים רבים אנחנו מביאים פעם נוספת את השיר:
כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים
ענקמונים אצל אישה צעירה ואפילו רזה
אני לא יכול להפסיק להסתכל אני
מסוגל להשפיך רק מלהסתכל עליה
אבל אז אני אומר לעצמי כמה מסכנה
האישה הדדנית שצריכה לסחוב
כל חייה זוג עטינים מתנדנדים אם
אין עליהם חזייה, וכמה גדולות החזיות
וגם יקרות וכמה משפיל שאת כל כך
מגרה בסרח העודף שלך ובעצם אומללה
ואני רוצה לגשת אליה ולעזור לה
להחזיק אותם כדי שלא תלך בגב כפוף
מכובד משקלם – ומה אני חוטף אחרי
הרגע הקצר שהחזקתי בהם – סטירת
לחי כן סטירת לחי על כך שניסיתי לעזור לאישה
אומללה לשאת בנטל שהחיים מינו לה במנה גדושה
די. גמרתי. עכשיו אני הולך בשקט בשקט
להחליף מכנסיים.
אהוד בן עזר: המשתמש באסתר ראב נגד אלתרמן
מוטב לו שילמד קודם כל טוב יותר את שניהם!
שידור חוזר מגיליון 289
"הרי הרתמוס האלתרמני והצלחתו הגורפת מחייבים כמעט דיון על אופייה של החברה והמדינה, שבה זכתה גירסה זו של מודרניות [שירת אלתרמן] בבכורה באופן אבסולוטי; אפשר לדבר על חברה סגורה ומבודדת הכופה אחידות רגשית וקהות רגשית על פרטיה, הנדרשים לצעוד בסך אלי עמל וקרב; אפשר לדבר על מפלגת שלטון יחידה שהפכה את הדמוקרטיה לאידאל בלתי מוגשם; על מיספר מוגבל ביותר של אירגונים פוליטיים שמותר וראוי להשתייך אליהם; על דיכוי כל חריגה מגבולות צרים מאוד שקבע הקולקטיב; על רטוריקה של כוח ואכזריות במקום שנדרש להדחיק תדיר אירועים 'חריגים' כמו טבח דיר יאסין או כפר קאסם. המדינה הציונית המתגבשת היתה זקוקה יותר למארשים האלתרמניים המתיכים מילה ומשקל וכופים אחידות, סימטריות, סדר ומשמעת העומדים מעל לכל, ולא פחות מזה קובעים את גבולות השירה והספרות בתחום אסתטי ומנותק ממרחבים חברתיים-פוליטיים במובן העמוק והרציני." (עמ' 169-170).
את השורות האלה כותב עמוס אדלהייט במאמרו "אחרי שינוי הנוסח: עיון בשירי אסתר ראב ובשירה העברית המודרנית", שהתפרסם לפני זמן-מה בכרך "אופציה פואטית" של "עמדה", ביטאון לספרות 15, בהפקה של הוצאת כרמל, ת"ד 43092 [לא כתוב באיזו עיר], סדרה לספרות עברית, המו"ל: מונטן לקידום הספרות והתרבות בישראל בתמיכת משרד התרבות, המדע והספורט, עיריית תל-אביב-יפו, אגף התרבות והאמנות ומועצת הפיס לתרבות ולאמנות. העורכים: רן יגיל ועמוס אדלהייט.
ניסיתי לקרוא את מסתו של אדלהייט על דודתי אחות-אבי. יש במסה כמה דברים נכונים שכבר נאמרו פעמים רבות לפניו על אודותיה, אלא שהוא מכיר כנראה מעט מאוד מהחומר המחקרי על אסתר ראב, כולל אפילו על עשר שנות השתיקה שלה שעל הסיבות להן הוא מתווכח עם דן מירון. אדלהייט אמנם מבחין ברעננות שיריה של ראב, הלקוחים כביכול ישירות מן הנוף, וקובע בידענות בוטחת של בּוֹק אמיתי שהשירה העברית הקרובה ביותר לשירת הנוף של אסתר ראב היא שירת ספרד, ואף מצטט לדוגמה את "כותנות פסים לבש הגן" של משה אבן עזרא! – בקיצור, לא יכולה להיות ערלות לב וחוסר הבנה בסיסי יותר לשירתה של אסתר ראב מאשר השוואתה דווקא לאחת השירות העבריות המלאכותיות והנמלצות ביותר בתולדותינו, אם כי לא בעלת הישגים בתחומה-שלה, ההיסטורי.
אבל עד מהרה שוכח אדלהייט את אסתר ראב, שבה מלכתחילה לא העמיק ביותר, אולי מקוצר המשיג, כי הוא משתמש בה בשטחיות רק כדי לנגח את המשוררים בדור שלה ואחריה, ובראשם אלתרמן.
לאחר שזך כבר רצח את אלתרמן לפחות פעמיים, ובינתיים דהתה שירתו של הרוצח והיום הוא מפרסם פמפלטים פוליטיים שמתאימים למוסף של בני ציפר אך קשרם לשירה הוא הניקוד בלבד – הנה מנגד מתברר יותר ויותר עד כמה גדול היה אלתרמן, גאון, קלסיקון, שזכינו לחיות בדורו וחלקנו גם הושפע ממנו, לאו דווקא מדיעותיו הפוליטיות בשנותיו האחרונות (שהיו אגב דומות ממש לאלה של אסתר ראב, "ארץ ישראל השלמה").
אלתרמן היה משורר לירי שכבש את ליבנו והיה לנו לשפת אהבה ואבל. את שירי הזמר של אלתרמן שרנו בנעורינו מבלי דעת לעיתים שהוא כתב אותם, ועד היום הם בגדר "ירוק עד". דרכם אהבנו את המולדת, גם התבדרנו ואפילו שרנו שירי תימן. על "הטור השביעי" שלו גדלנו, הוא ביטא את רחשי לב כולנו בתקופת המנדט, אלתרמן כתב כמה משירי התוכחה המוסריים החזקים ביותר גם בתקופת המדינה. שלא לדבר על שירו הפאציפיסטי המוקדם "אל תתנו להם רובים" שהוא, ולא "מארשים אלתרמניים", הזדמזמו בנו בעת מסעות קשים בצבא, כמו גם שירי האהבה, "עוד חוזר הניגון", בטרם הולחנו, פשוט, היה אפשר לצעוד תוך דקלום שלהם ולהתגעגע דרכם לנערה שאהבת אז!
אלתרמן תירגם ועיבד מחזות ושירים באופן מופתי. העיבוד שלו לטקסט של סמי גרונימן, המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – הוא עד היום המחזמר העברי הטוב ביותר שנוצר אי-פעם, שמזדמזם במחשבותינו באחד משיאיה של השפה העברית, וספק אם "תמלילן" בן-ימינו יצליח אי פעם להגיע אליו. אלתרמן היה גם פובליצסט מבריק, ומוכיח בשער, וכתב מחזה משלו, וסיפק פזמונים שנונים ומשעשעים לבמות הבידור והם מצחיקים ומהנים אותנו עד היום. המשורר הזה, ככל שהשנים עוברות – מתברר יותר ויותר כגדול וכנצחי לעומת מבקריו, שחלקם מתמחה בכתיבת שירים יבשים ושכלתניים, אמנם פרו-פלסטיניים ואשר לעולם לא יגיעו לשולי רמתו וכישרונותיו.
אז איך יכול אדלהייט, במסה שכתב כביכול על אסתר ראב, לשכוח אותה כמעט כליל, ולכתוב דברי הבל שכאלה על אלתרמן? – עם כל הכבוד לאסתר ראב, ואתם יודעים מה יחסי אליה, עדיין אני חושב שאלתרמן ואפילו ביאליק היו משוררים לא רק פחות טובים ממנה ואולי אפילו קצת יותר, גם מפני שהיה להם כוח עשייה אמנותי מדהים בהיקפו.
אין מילה אחת של אמת, לא בתחום הספרותי ולא בידע ההיסטורי – בקטע הקצר שציטטתי מאדלהייט על אלתרמן. כתיבה שקרית זו, ז'דאנוביסטית, מסמלת בעיניי את התנוונותו של העיסוק, המלומד-כביכול, בספרות ובהיסטוריה – בביקורת ובאקדמיה הישראלית. יכול הוא אדלהייט לשים את אסתר ראב על כן גבוה כאוות נפשו, אבל אני לא חושב שהיא היתה נהנית משבחים מפוקפקים שכאלה, מה עוד שהיא היתה ציונית במאה אחוז, ואם היתה קוראת את דבריו על אלתרמן היתה חושבת שהוא צ'וקצ'י. עולה חדש, שיודע רק את המעט שהוא יודע ומשתמש בו באופן מניפולטיבי לקידום דיעותיו הפוליטיות.
תגובה לתגובה: עזר לבן עזר
מאת עמוס אדלהייט
[תגובה לדברים שנכתבו בגיליון 289]
הלא יכול אדם לטעון, וימצאו סימוכין רבים וידועים לטענתו, כי אהוד בן עזר הוא עסקן ספרות טרחני וסופר כושל. אולם טענה זו, צודקת ככל שתהיה, עדיין אין בה מענה של ממש להבלי רוחו של עסקנינו הכושל בכל הנוגע לאסתר ראב ומעמד שירת הנוף במודרניזם העברי. והרי זו תופעה ידועה: מהלכים להם כרוחות רפאים קרובי משפחה של סופרים ומשתמשים בקרבתם הדמית לרכישת סמכות פרשנית בלעדית על כתבים והקשרים בהם הם מבינים מעט מאוד. הנה למשל, הביוגרפיה שרקח אהוד בן עזר על דודתו אסתר ראב מצוינת בכבוד לצד דיונים משמעותיים יותר של מירון ולוז בראשית מסתי. לא ציינתי שספרו של בן עזר על אסתר ראב נפתח בתיאור שלושה דורות קודמים למשוררת מפתח-תקווה. לא ציינתי את האבק והרבב הגודשים ספר משמים זה שאין לו ולא כלום עם מחקר מדעי; כותבו חף מכל ידיעה על אודות כתיבת ביוגרפיה מדעית, בחירה וניתוח קפדניים של מקורות וכל כיוצא באלה ולכן ספרו נטול חשיבות מדעית של ממש.
אני מאמין לאהוד בן עזר שניסה לקרוא את שכתבתי ועל פי תגובתו, שבלבול, זעם ועיוורון נוסטלגי משמשים בה בערבוביה, ברור לי שנכשל בהבנת הדברים כשלון חרוץ. אנסה אם כן לעזור מעט למר בן עזר הנבוך והכעוס.
מסתי, שהיא בבחינת מניפסט ארס-פואטי מוצהר ללא כל יומרות מדעיות, עוסקת בשירת הנוף של אסתר ראב ומשתמשת בה כאנטי-תזה לנוסח המרכזי בשירה העברית המודרנית מביאליק ועד ימנו. דרך ניתוח מהלכים אחדים בשירת ראב ביקשתי להצביע על חסר גדול בשירה העברית המודרנית: העדר נוכחות חיה של נוף ושל ראלייה, נטייה לברוח מהמוחשי, מהנגלה לעין, וחוסר יכולת ממשית להתמודד עם המציאות הארצישראלית בהקשריה החוץ ספרותיים, החברתיים והפוליטיים. הטיעון הוא מורכב וטעון וישפטו הקוראים את הדברים בעצמם. ככל הידוע לי מהלך ארס-פואטי זה הוא מקורי למדי ואני מפתח אותו בפרסומי השונים מאז ראשית שנות התשעים של המאה שעברה בכתבי העת 'עכשיו' ו'עמדה'. מהלך זה עומד גם במרכז שירתי וגם במרכז עיסוקי כמייסד ועורך כתב העת 'עמדה' והוצאת הספרים שלצידו, כולל סדרת הספרים המוקדשת לקלסיקונים עבריים דחויים ונשכחים 'ספרי מופת עבריים'.
אבל אהוד בן עזר כועס ובכעסו הוא מוכן אפילו לצדד בדן מירון, שיחסו לאסתר ראב משתנה מספר לספר ומשנה לשנה, ושבאופן כללי מגלה אטימות לחשיבותה ומרכזיותה של המשוררת בנוף הספרותי של זמנה. הלא די לקרוא את הדברים שאומרת ראב עצמה בראיון אותו אני מצטט בכדי להפריך את הספקולציות התמוהות של מירון על אודות נסיבות עשר שנות שתיקתה של המשוררת. או שמא על פי בן עזר והבנתו את העולם המדעי אין לערער אחר פסיקתו של פרופסור מכובד לספרות עברית, הגם שרעיונותיו לא אחת מופרכים ואינם עומדים בקנה המידה של העדויות ההיסטוריות?
בשום מקום לא טענתי שהשירה העברית הקרובה ביותר לשירתה של ראב היא שירת ימי-הביניים בספרד. יצרתי אנלוגיה עדינה מבחינת התיאור האינטימי, הפלסטיות והמוחשיות, בין תיאוריה של ראב למה שניתן למצוא בשירה העברית לפני דור התחייה וביאליק. הדגשתי דווקא את חשיבותה של שירת ההשכלה העברית באיטליה שבהעדר שפה מתווכת כמו היידיש או הלדינו מצליחה לשמר חיוניות וחדות החסרות כל-כך בשירה העברית שבין ביאליק, אלתרמן וזך.
לא כאן המקום להגיב על דברי ההבל של בן עזר אודות השירה העברית בימי-הביניים בספרד, הדברים מעידים בעד עצמם.
כאן מגיע החלק הנוסטלגי בתגובתו של בן עזר המתמקד בגאונותו של אלתרמן. כפי שכתב פיכמן "חלומות לא מתים" וכך גם חלומות והזיות הילדות והבחרות של אהוד בן עזר, המזמרר עם חבריו את פזמוניו של אלתרמן, יש להם מקום באחד התאים האפורים של מוחו. אלתרמן היה ללא ספק וירטואוז מודרניסטי אשר בהשפעת הסימבוליזם הרוסי והצרפתי השיג הישגים מרשימים בתחום השירה החרוזה והשקולה והשפיע עמוקות על בני דורו ואף מעבר לכך. אולם אלתרמן ושירתו עומדים בקוטב המנוגד לשירתה של אסתר ראב על פי ראב עצמה ובכך אני מתמקד במסתי. ראב, בשונה מאחיינה, לא סבלה את אלתרמן והיא מכנה אותו בראיון שאף אותו אני מצטט "ז'ורנליסט". שוב החמיץ בן עזר את לב העניין: היכן הם הדובים המרקדים ברחובות, הצוענים ושלל הדימויים האלתרמניים הידועים? היכן שהשדות לבנים ובני חבורת "כתובים" היושבים בבתי-קפה בתל-אביב כותבים מתוך ניתוק גמור להוויה הרוחשת סביבם על רוסיה ואוקראינה ופריז.
שוב מגלה הקורא את הריק המדברי העצום בלב ליבו של הנוסח העברי המודרני: אין מציאות, אין התמודדות עם הוויה חיה וממשית, אין אני ממשי, אין קיום מחוץ לדימוי הספרותי ולבורגנות של מהגרים רוסיים בתל-אביב.
אהוד בן עזר המצטט קטע אחד מחוץ להקשרו, מעליל, מעליב ומשקר במצח נחושה, ראוי בעיקר לחמלה על כושר השגתו הדל ועל קהות מחשבתו ועליבותה. לא בטוח שדודה אסתר היתה גאה באחיין שכזה.
פורסם לראשונה באתר האישי של אלי אשד http://www.notes.co.il/eshed/37784.asp
שם, בצד התגובה, אפשר לראות גם תמונה של אדלהייט ותגובות קוראים.
תגובת אהוד בן עזר: צר לי שחלק מִחֶקֶר השירה העברית, ואסתר ראב בכללה, נפל בידי כותב אידיוט כעמוס אדלהייט.
יוסף עוזר
ירושלים
אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם
אָנוּ רְשׁוּמִים אֶצְלֵךְ בִּתְעוּדַת הַזֶּהוּת שֶׁשְּׁמָהּ תּוֹרָה
שֵׁם הָאָב: רִבּוֹן הָעוֹלָם
שֵׁם הַבָּנִים: עִם הַסֵּפֶר.
דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה יְהוּדִי עָטוּף טַלִּית וְשָׁר לָךְ וּמְנַגֵּן
אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם וְאֵיפֹה שְׁמֵךְ בַּקּוּרְאָן הַקּוֹרֵא לִי בְּשֵׁם חֲזִיר וְכֶלֶב
אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם בְּעוֹדִי מְדַבֵּר בָּךְ עִבְרִית וַעֲרָבִית
רָשׁוּם בִּתְעוּדָתֵךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם אַלְפַּיִם שָׁנָה בִּתְפִלּוֹת
וּבְבָרְכִי עַל לֶחֶם הַיּוֹם בֶּן שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי שָׁנִים
הָאֵם מַקְשִׁיב מחמוד דַּרְוִישׁ לִתְעוּדָתֵךְ?
לֹא! הוּא קוֹרֵא אוֹתִי לֶאֱרֹז מִזְוְדוֹתַי וְאֶת מֵתֵי וּלְהִסְתַּלֵּק
מה קרה לו ל-"שַׁעְבְּ אְל-גַּ'בָּארִין"?!
אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם בֵּית אְל-מַקְדָס, بيت المقدس , לֹא אַת חֵרֶשֶׁת.
אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם שפיירוז בּוֹכָה עַל שְׁוָקַיִךְ וְקוֹלָהּ קוֹל פְּנִינָה
וְהַפְּנִינָה כְּיָדוּעַ הִיא פֶּצַע בְּתוֹךְ הַצִּדְפָּה
קִרְאִי יְרוּשָׁלַיִם אֶת תְּעוּדַת הַזֶּהוּת שֶׁלָּךְ בִּשְׂפַת עָרַב
קִרְאִי אוֹתָהּ בִּתְפִלּוֹתֵיהֶם בַּחֲמֵשׁ תְּפִלּוֹתֵיהֶם וּבְצוֹמוֹתֵיהֶם
הַאִם תִּמְצְאִי בְּקוֹנְקוֹרְדַנְצְיַת הַבֶּכִי הָעֲרָבִי
אִם אֶשְׁכְּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשָּׁכַח יְמִינִי?
הַאִם עַתִּיקוֹת דִּמְעוֹת פיירוז מִדִּמְעוֹת רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי הַגּוֹלֶה בִּסְפָרַד
הַמַּפְלִיג עַל דִּמְעוֹת בילאדי בילאדי בילאדי בְּעוֹדוֹ בַּכֶּבֶל עָרֵב
תַּרְגְּמִי לַעֲרָבִית הַיָּפָה כְּאַגָּדַת אֶלֶף לֵיל וּלַּיָלִל
אֶת מַה שֶׁיַדְעוּ לשמוע פעם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאָטְמוּ אֶת הַלֵּב
וְהֶעֱדִיף הַמְּשׁוֹרֵר אֶת קִלְלוֹת הַנְּעָרִים מֵעַזָּה
שׁוּב ושוב ניזאר קבאני באותיות שֶׁל דם:
"...אֵין בְּכָל שֵׁבֶט בֵּן-קֻרַיְשׁ אֶחָד
נָטַשׁ אַלְלָה אֶת קֻרַיְשׁ
אֵין בְּכָל שֵׁבֶט בֵּן-קֻרַיְשׁ אֶחָד
נָטַשׁ אַלְלָה אֶת קֻרַיְשׁ ..."
קוֹרא לאללה שֶׁל שִׁגָּעוֹן:
"...מְטֹרְפֵי עַזָּה
אֶלֶף בְּרָכוֹת
לַמְּטֹרָפִים
הֵם שֶׁיְּשַׁחְרְרוּ אוֹתָנוּ.
תְּקוּפַת הַתְּבוּנָה הַמְּדִינִית
חָלְפָה מִזְּמַן
אִם כֵּן, לַמְּדוּנוּ אֶת הַטֵּרוּף!..."
ואני אומר לה: אַל תַּהַפְכִי יְרוּשָׁלַיִם לִתְעוּדַת זֶהוּת שֶׁל מָוֶת
בֶּן עַם הַסֵּפֶר קוֹרֵא אֶת אֲבָנָיִךְ, עוּרִי עִיר
כִּי אַלְלָה הוּא אַכְּבָּר! א סאלאם הוּא אַכְּבָּר! אל חֻבּ, אל יאהוד
אַכְּבָּר מְן אַכְּבָּר!
מהיספניה לפרנסיה שלוחה
דרישת שלום ליהושע ק.
התראה חשובה שמופנית אליכם
נמעני המכתב העיתי!!!
הגיליון הזה, גיליון 291, מופץ אור ליום ראשון, 28.10. מכאן ואילך מתחילה פגרת השיפוצים של מערכת המכתב העיתי, ובמהלכה המנוֹעים הגדולים של מחלקות ההקלדה, העריכה, ההדפסה, החלוקה ומזמוז המזכירה ידוממו וגם יציקת אותיות העופרת תשוכלל כדי שלא לפגוע בריאותיהם של עובדי הדפוס וגם לחסוך בהוצאות החלב לשתייתם. "חדשות בן עזר" ישוב להופיע אי"ה במחצית השנייה של חודש נובמבר.
נמענים יקרים, אל נא תשלחו אלינו דואר אלקטרוני כי כבר לא נוכל לטפל בו ולענות או לפרסם את דבריכם לפני פגרת השיפוצים. שימרו אצלכם את החומר עד אשר תתחילו לקבל שוב את "חדשות בן עזר" ואז שילחו את דבריכם אלינו כי אנחנו נתגעגע אליכם.
ואם משעמם לכם בלעדינו, קיראו את הגיליונות הישנים שעליהם רק ריפרפתם עד כה ולכן החמצתם הרבה דברים חשובים וגם מרתקים. בייחוד אנחנו ממליצים על קריאה חוזרת בשיריו הַנִּפְלִים של חיימקה שפינוזה.
שום גמדים לא יבואו לבקר אתכם בהיעדרנו.
להִתאַיימֶל,
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
נ.ב.
סליחה על כל המכתבים וההצעות לפרסום במכתב העיתי שלא הספקנו להשיב עליהם. נשתדל לעשות כן לכשנחדש.
עודד טרטמן
מכתב למחנכת
[רץ באינטרנט]
שלום לך, גברת רוזנצוויג,
רציתי לספר לך משהו על גלעד גולדברג.
הפרא אדם ההוא שקיבל ממך "בלתי מספיק" בהתנהגות.
אז גלעד, שהיה מגיע לכיתה בלי תיק, התגייס לצנחנים.
עם הקפריזות שלו הוא לא שרד את הגיבוש לסיירת,
אבל הגדוד חיכה לו בזרועות פתוחות.
גלעד, שפסלת לו מבחן בגלל פתק שהוא החביא בתחתונים,
סיים טירונות וקיבל פק"ל נגב – ששוקל, יקירתי, כמעט כמוך – כפול חמש.
ועם הנגב הזה הוא נכנס ללבנון.
גלעד, שהעפת אותו מהטיול השנתי
אחרי שהכניס סמירנוף אייס לג'ריקן הכיתתי,
נתקל בכמה חיזבאללונים שהמטירו אש תופת על המחלקה שלו.
כדורים, רימונים וטילי סאגר פילחו את האוויר ברעש בלתי נסבל.
גלעד, שהשעית מהלימודים אחרי שעישן "אני לא רוצה לדעת מה" בשירותים,
הסתכל הצידה ומצא את החבר שלו לוי עם חור כניסה בעורף, שוכב בתוך שלולית דם.
בדיוק חמש שניות לקח לגלעד לתרגם פחד לפלט של תורת לחימה.
גלעד,שהשחיל את המכונית שלו לחנייה השמורה של המנהל,
גילה שרוב המחלקה שלו חטפה הלם קרב. כולל המפקד.
הוא לקח את השניים היחידים שלא נשברו ותפס פיקוד.
זעק וצעק וצרח את הפקודות שבזכותן המחלקה הזאת חיה.
גלעד, שמרח לך על הכיסא דבק-מגע לפני שנכנסת לכיתה,
הזמין בקשר פינוי מיידי לשלושה לוחמים עם רסיסים בעיניים.
גלעד, שבטיול למוזיאון האצ"ל נשאר לישון באוטובוס,
נצר את הנשק לרגע כדי לאסוף מהרצפה ולשמור בכיס
את הכיפה ספוגת הדם של לוי.
גלעד, שלא ניגש לבגרות באזרחות כי באותו יום היו גלים,
סחב את לוי על הגב ונמרח בדם מהפצע הפתוח בראשו, שלא הפסיק לטפטף.
גלעד, שבמסיבת הסיום עלה לבמה עם סיגריה,
עלה ללוויה בהר הרצל עם כל המחלקה, אבל עמד בצד.
כשכולם בכו על הקבר, גלעד הסתכל לצדדים.
אחרי כל הדרשות וההספדים, שנייה לפני העלייה לאוטובוס,
גלעד הסתובב ונעמד מול הקבר.
הוא פרץ בבכי פתאומי וכל כך חזק, שנדמה היה כאילו כל רגע לוי קם להרגיע אותו.
ארבעה אנשים אחזו בגלעד. שום דבר.
צווח לאדמה את כל מה שהצליח להדחיק בשדה הקרב.
גברת רוזנצוויג, לא צריך תעודת בגרות, אבל כשאף אחד לא יראה,
שילפי מהמחשב את גיליון ההתנהגות של גלעד
מחקי את התאריך בתעודה המקורית,
רשמי "2006", ובמקום "בלתי מספיק"
כתבי "גיבור".
ניכתב ע"י עודד טרטמן
חובש קרבי ב-890
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,612 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
291 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל