| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 292
תל אביב, יום שני, ט' בכסלו תשס"ח, 19 בנובמבר 2007
גיליון ראשון אחרי היציאה לפגרה עקב השידרוג והשיפוץ היסודי של מערכת המחשבים של המערכת וניקוי צינורות המשלוח האינטרנטיים בחוֹקֶן אלקטרוני. משלוח המכתב העיתי יתחדש טיפין-טיפין כי חברי המערכת עסוקים בהקלדת קורות המסע לְאָנְדָלוּסִיָה ולמדריד שנערך במקביל לעבודות השיפוץ.
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אליהו הכהן: דברים לפרס הרצל.
פרופ' אמנון רובינשטיין: "מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר."
צביקה זליקוביץ: לאליהו, הכהן הגדול.
אהוד בן עזר: היחזרו המוסלמים לספרד?
יוסי גמזו: מִכְתָּב לְעוֹלַם הָאֱמֶת [אל ישראל פוליאקוב].
ורדה צ'צ'יק: מוסיקת לילה זעירה.
רינה שפירא: שו"ת ר' אליהו הכהן, שיר הטוחן.
פנינה פרנקל: א. דַּג זָהָב. ב. בָּעִיר הָאֲסוּרָה. [שירים].
ד"ר גיא בכור: א. התכסיס האיראני המבריק: לקפוץ אל האש, כדי להינצל ממנה. ב. חייבים לבטל את ועידת אנאפוליס, כולם משקרים לכולם, ומי יחלץ אותנו?
ישראל זמיר: "שונאים סיפור אהבה..." [סיפור].
ברוך תירוש: "מי ימסוק את הזיתים בספרד?"
אליהו הכהן
דברים לפרס הרצל
גברתי שרת החינוך יולי תמיר, ראש עיריית הרצלייה גב' יעל גרמן, חברי ועדת השופטים של פרס הרצל, אורחים נכבדים – ערב טוב.
בשנת 1909 הגיע ביאליק לביקור ראשון בארץ ובמשך שלשה שבועות סייר בה לאורכה ולרוחבה והתקבל בכבוד מלכים אך הותש מקבלות פנים ומנאומים עד שהיו לו לזרא. כשחזר לאודסה, נשאל ביאליק איזו חוויה הביא אתו מארץ ישראל? – הנה מה שהשיב:
"כל ימי עוברי בארץ איני זוכר אף רגע כי אהיה עם נפשי. רק לילה אחד ביבנאל נקלט בזיכרוני. לא לילה כי אם שעה של עליית שחר. ליל שבת היה זה. הקיצותי משנתי והצלחתי להתחמק החוצה ברגע שכוכבים אחרונים ניתלו על פני תהום. האוויר היה עז כברזל ועם זה שְקוּי עדנה עמוקה. פתאום עלה באוזני קול שירה מרחוק. ראיתי מעבר לגיא צל אדם נע בכרם. נע ומזמר. מנגינה זו – עד יומי האחרון אזכרנה. היא צפה קלה וצלולה – נתלכדה עם הנוף, עם אור הדמדומים הכחלחל – כאילו לא מלב אדם, כי אם ממעמקי ההרים באה בלי הפסק. לא ידעתי את נפשי. חפצתי כי רגע זה יארך...שעה חשאית ויחידה זו הבאתי עמי מארץ ישראל".
עשרות שנים אני מנסה לאתר את השיר הזה ששמע ביאליק, ואני מקווה שהוא לא יתגלה לעולם, כדי שאוכל להמשיך וליהנות מחוויות החיפושים אחריו ומתקוות הגילוי...
כשהתקשרה אלי יעל גרמן, ראש עיריית הרצלייה,לפני חודשים אחדים, בשעת ליל מאוחרת, והודיעה לי שזכיתי בפרס הרצל, לא הבנתי מה היא סחה. מעולם לא הגשתי מועמדות לפרס. אך היא עמדה על שלה וככל שהוסיפה והשלימה פרטים התחלתי בהדרגה להבין שמאחורי גבי נרקמה מזימה על ידי חבורת ממליצות וממליצים שוחרי טוב שחָברו יחדיו על-מנת להגיש את מועמדותי לפרס מבלי לומר לי מילה וחצי מילה על כך.
אז קודם כל אני מבקש להביע תודה עמוקה לחבורה המכובדת והיקרה הזאת על היוזמה, על ההפתעה ועל המחווה. זו גם העת להודות לעיריית הרצלייה ולהסתדרות הציונית שיזמו את הפרס הזה, ותודה מיוחדת לחברי וועדת השופטים שבחרו להעניק לי את הפרס לשנה זו. תודתי נתונה גם לכל מארגני הטקס הזה ומשתתפיו: למנחה יורם טהר לב שהנחה את הערב בלב שלם ובנפש חֲפֵצָה, למקהלת לירון בניצוחה של רונית שפירא, לנורית הירש שכיבדה את המעמד בהופעתה, ומקדמת תודה לאורה זיטנר שאת שירתה עוד נשמע.
אתחיל בוידוי אישי על הקשר שלי אל אותו אדם שהפרס קרוי על שמו - בנימין זאב הרצל. דיוקנו נשקף אלי מדי יום ביומו, כי מעל שולחן הכתיבה שלי בביתי תלויים זה עשרות שנים ארבעה פורטרטים שונים שלו. במגירה מימין מונח תיק ובו כל השירים והמנגינות שחוברו על הרצל מאז שנת 1904, החל בשיר "כיום אביב מוקדם" שנכתב יום אחר מותו. בעם היהודי לא היה איש לפניו, שעם מותו נכתבו עליו כל כך הרבה שירים כמו על הרצל.
במגירה שנייה שמורה מעטפה ובה ארבעים וחמישה שירים שנשלחו לתחרות לבחירת המנון לאומי לעם היהודי שנערכה בשנת 1898. הרצל היה בין חבר השופטים בתחרות ובשולי כל שיר מופיע הציון שהעניק לשיר בכתב ידו.
בספרייתי הפרטית מצויים כל הכתבים של הרצל, בכל המהדורות, וביניהם גם כרכי העיתון "די וועלט" שאותו מימן וערך, וגם המחזות שכתב עוד לפני שנודע כמנהיג ציוני. מכל אלה יקרה לי במיוחד המהדורה העברית הראשונה של "מדינת היהודים" שיצאה בשנת 1896 בהוצאת "תושיה" בכריכה אדומה. עותק זה שאני מחזיק בידי היה שייך לאחד הבילויים בגדרה. בילוּיִי זה, דב אריאל, לא היה זקוק לחוברת הזאת כדי להגיע לארץ. הוא הקדים ועלה כתריסר שנים לפני שפורסמה.
פרס הרצל הוענק לי בעצם בעיקר בזכותו של הזמר העברי, והוא בעיני חתן הפרס האמיתי. התרומה לקידום ערכי הציונות היא כולה שלו. הוא לא רק ליווה את כל צעדיה של התחייה העברית אלא גם ליבה אותה. הוא לא היה מין תבלין שמתבלים בו את החיים ברגעי הפנאי, אלא אחת מהאושיות ומאבני הבניין של ההתיישבות היהודית בארץ. הוא טיפַח וקידם והפעיל והפעים ועודד ועורר והלהיב וריגש והרנין והרקיד והנחיל והרעיד לבבות ונטע אמונה בצדקת הדרך.
יש בידינו עדויות בלי סוף על התפקיד הלאומי המרכזי שמילאו שירי הזמר לאורך כל הדרך עד להשגת העצמאות, ועל עוצמת השפעתם. שורות מתוך שירים הפכו לסמלים ולסיסמאות: ארץ חמדת אבות, נלבישך שלמת בטון ומלט, ראשונים תמיד אנחנו, יפי הבלורית והתואר.
אנשים רבים הגיעו לארץ בעקבות השירים ובזכותם:
הסופר יהודה יערי העיד שהוא עלה לארץ בזכות שירו של צונזר "השושנה" – "על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים".
המחנך ד"ר ברוך בן יהודה, ממנהלי הגימנסיה הרצלייה, נהג לחזור ולספר שעלה לארץ בגלל השיר "משאת נפשי" – "שמש אביב נטה ימה".
עשרות אנשים התוודו בפניי שעלו לארץ בעקבות השיר "התקווה" בנוסחו הראשון: "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".
אלכסנדר זייד ורבים מחברי אגודת "פועלי ציון" עלו לארץ בעקבות השיר "השבועה".
אסתר שכביץ מגדרה אמרה שחייה אינם חיים ללא השיר "הכניסיני תחת כנפך". צבי נדב ממנהיגי "השומר" אימץ את השיר "יד ענוגה" ועשה אותו לשריקה של ארגון "השומר".
תחיית הזמר העברי היא נס. מדברים וכותבים בלי סוף על נס תחיית השפה העברית ותחיית הספרות העברית. ומה על נס תחיית הזמר העברי? הרי העברית הייתה שפה פעילה גם לפני ימי אליעזר בן יהודה. מאות אלפי יהודים קראו וכתבו עברית לפני תחיית הדיבור העברי, ואלפי ספרים עבריים ראו אור במאות שעברו. אך כמה מלחיני זמר עברי שאיננו שירת קודש היו לנו לפני מאה וחמישים שנה? הלא אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת.
בית אחר בית, מושבה אחר מושבה, התפתחה ההתיישבות היהודית בארץ. במקביל אליה - שיר אחר שיר, עשור אחר עשור, הלך וניבנה המסד השירי והצלילי שתיעד את כל תהליך ההתחדשות. כאשר קמה המדינה בשנת תש"ח, בדיוק שבעים שנה לאחר תרל"ח, שנת ייסוד פתח תקווה, יכול היה היישוב היהודי להגיש למדינה החדשה-ישנה שי: מאגר מרשים של אלפי שירי זמר עבריים בכל הנושאים, ממש כמו לכל עם אחר: שירי עבודה ושירי מולדת, שירי אהבה ושירי רועים, שירי קציר ושירי בציר, שירי חוף ושירי נוף , שירי חליל ושירי גליל, שירי ילדים ושירי ערש, שירי ים ושירי יין, שירי חג ושירי מחול, ואפילו שירי שבת ארצישראליים חדשים שהזכירו לנו שעוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב, ושזה עתה ירדה השבת אל בקעת גינוסר.
ההתחקות אחר שרשי הזמר העברי זימנה לי במרוצת השנים חוויות אישיות מרגשות בלי סוף, ואין עבורי תמורה גדולה מזאת :
מה ישווה לאתגר להיפגש פנים אל פנים עם בני העלייה הראשונה , ילידי המאה התשע עשרה, בניסיון לדלות מהם שירים ושברירי צלילים כדי שאפשר יהיה להשלים ולתעד עד כמה שאפשר את הפסיפס הנפלא של שירת הארץ הזאת?
לא עמד לרשותי שום מקור כתוב או מוקלט שממנו ניתן היה ללמוד על ראשיתה של זימרת הארץ. על כן הלכתי תחילה אל ותיקי הותיקים, כדי להציל מפיהם שירים ומנגינות וסיפורים, ולהספיק להקליט אותם כל עוד יש ביכולתם להשמיע צליל. לאסוף כל בדל מידע וכל מסמך וכל שירון מרופט בכתב יד שיכול לסייע לזהות את היוצרים העומדים מאחורי השירים עלומי השם הקרויים "עממיים", ולנסות ולהגיע אל המקור ואל שנת הייצור של כל שיר, כדי למקם אותו בתקופתו.
אני נזכר בעשרות הפגישות עם זרובבל חביב, הזרובבל הראשון בארץ, שזכרונו היה מלא עד גדותיו בפרטים מן ההווי המוסיקלי בארץ בימי העלייה הראשונה. מפיו הקלטתי במלואם את השירים העבריים הראשונים שהולחנו בארץ, שירים מסובכים מרובי בתים, כשלכל בית יש מנגינה אחרת;
מפיהן של אסתר דונדיקוב מרחובות, תחייה הראבן ומאירה בלקינד מראשון לציון רשמתי והקלטתי את שירי הילדים העבריים הראשונים שהושרו בארץ ונשכחו מכבר, כמו למשל השיר "הילד רואה בעיניים, הילד שומע באוזניים."
ומציפורה מלר ואיתן ניימן ממזכרת בתיה, למדתי להכיר עשרות רבות של שירים שאינם נשמעים עוד במקומותינו, כמו השיר על התקפת הארבה בשנת 1915.
בצד הפגישות עם ותיקי הוותיקים, התדפקתי על דלתותיהם של חלוצי הזמר העברי שאינם עוד אתנו, כדי להיכנס אל מאחורי הקלעים של שירי הזמר.
בר מזל הייתי שזכיתי לפני כיובל שנים לפגוש את המלחין מרדכי זעירא בביתו, בעוד הוא יושב ליד הפסנתר ושוקד על הלחנת שירו של אלתרמן "והמלך נפל על חרבו", ומשמיע לי את הטיוטא הראשונה. כך הספקתי ללמוד ממקור ראשון על תולדות חייו ועל הסיפורים שמאחורי שיריו, ובעקבות זאת הקדשתי לו תוכנית רדיו בהשתתפותו. זוהי התוכנית היחידה שבה השתמר קולו של זעירא.
בקיבוץ נען פגשתי את התמים והנחבא שבין מלחיני הארץ, דוד זהבי, במאמץ לדובב את היוצר הצנוע והשתקן הזה. כך שמעתי ממנו לראשונה כיצד הביא אליו משה ברסלבסקי את שירה של חנה סנש "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") שאותו גילה במחברת שנותרה בין חפציה בשדות ים. כמה התרגש כשסיפר לי שהלחין את השיר האלמוֹתי הזה תוך חמש דקות ובעיניים דומעות. ממנו למדתי בפעם האלף עד כמה המקריות עמדה ביסוד הלחנתם של שירים רבים. למשל איך הוא התהלך יום אחד בשדרות רוטשילד כשלפתע ראה פיסת נייר עפה לה ברוח ונוחתת לידו, והוא הרים אותה ומצא בה שיר בשם "בעדן ילדים" והוא הלחין אותו מבלי שידע אפילו מי חיבר אותו, עד שגיליתי את אוזנו שאת השיר כתב ילד בן עשר והוא התפרסם לראשונה בעיתון הילדים העברי הנדיר "שתילים" שיצא במוסקבה בשנת 1918.
את ידידיה אדמון פגשתי בנעלי בית. גמעתי בצמא את סיפוריו על הלחנת שיריו הראשונים "גמל גמלי" ו"שדמתי" והאזנתי לסלסוליו המזרחיים. פעמים אין ספור נפגשתי עם לוין קיפניס ויעקב אורלנד ועמנואל הרוסי, וזכות גדולה הייתה לי לראיין את דניאל סמבורסקי על שיריו ועל ערבי השירה בציבור שקיים בשנות השלושים בבית ברנר, נילוויתי אל נחום נרדי במשך ימים רבים ונפעם האזנתי לנגינתו הוירטואוזית כשהוא מאלתר במשך חצי שעה, ללא תווים לפניו, וריאציות על "עלי גבעה" ו -"לילה בגלבוע". זכיתי ללמוד דבר או שניים מפי ניסן כהן מלמד, ולשהות במחיצתם של מתתיהו שלם ועמנואל עמירן ושרה לוי תנאי ומשה וילנסקי ויהודה שרת ולהקדיש לכל היוצרים האלה תוכניות רדיו וטלוויזיה, ולכתוב מאמרים אודותיהם ולספר עליהם ועל שיריהם בהרצאות ובמופעים. לא פסחתי גם על הזמרות והזמרים הראשונים, כוונתי לאלה שקדמו לשושנה דמארי וליפה ירקוני ולשמשון בר נוי. כך העתירו עלי זיכרונות וחוויות חנה קיפניס וברכה צפירה ויוסף גולנד ומרדכי רוט ואברהם וילקומירסקי וטובה פירון, ותיבדל לחיים ארוכים אסתר גמליאלית, שהופיעו על במות עוד לפני שרווח בארץ המושג בידור.
היריעות המהוהות האלה שאני אוחז בידי, הם כתבי היד המקוריים של כמה משירי הזמר העבריים הנפוצים שהושרו בתקופת היישוב בכל רחבי הארץ, מני דן ועד באר שבע ואני שומר עליהם מכל משמר: "מעל פסגת הר הצופים", "היו לילות", "אדמה אדמתי" "סובבוני", "אנחנו שרים לך", "עץ הרימון". הם מרכיבים את שיר השירים החדש שלנו. בעיני אלו הם גווילי קודש. האמינו לי - בעוד מאתיים ואולי חמש מאות שנה, הם יישמרו בצנצנות זכוכית כמגילות הגנוזות של שירת התחייה והתקומה.
לקראת סיום אני רוצה להודות מכל הלב לכל האנשים שדאגו לי והתעניינו בשלומי ועודדו וחיזקו אותי בתקופה הקשה שעברה עלי. במיוחד אני מבקש להודות לבני משפחתי, לרעייתי דליה שעמדה ועומדת לימיני כל העת, ומוכנה גם להשלים עם כך שבין החולצות והגרביים בארון הבגדים תחובים גם כרכים של "המליץ" ו"הצפירה", לבנותיי לחתני ולנכדיי המקסימים שתמיכתם הנפשית והפיזית הייתה לי כעוגן הצלה בתוהו ובוהו שנקלעתי אליו שלא ברצוני.
את אקורד הסיום אפקיד בידי הזמר האהוב עלי במיוחד, אליל נעורי, מי שיש לו חלק רב בזיקה שלי אל זמרת העבר, שאת קולו השמעתי כמעט בכל תוכנית בסדרה "יין ישן נושן" שהגשתי במשך כארבע שנים בקול ישראל מאז סוף שנות החמישים, הזמר החובב יוסף שפינדל. זהו התקליט הראשון ששמעתי בימי חיי, ואמי ז"ל שכל חייה הייתה זמרת הארץ שגורה בפיה, העידה כי זהו השיר העברי הראשון שלמדתי בימי ילדותי עוד טרם ידעתי קרוא וכתוב, שיר הערש "שכב בני", המלווה אותי מאז ועד היום. באחת משורותיו נאחזתי בחוזקה לאחרונה, בנסיבות חיי שהעמידוני במבחן: "אסור, אסור, אסור התייאש, מחר נתחיל מחדש".
[דברים שנאמרו בטקס הענקת פרס הרצל לאליהו הכהן בהרצליה ביום ראשון, 11.11.07. שרת החינוך לא הגיעה לטקס, כראה בגלל הפגנות התומכים בשביתת מורי התיכוניים. האולם היה מלא עד אפס מקום, יותר משבע מאות וחמישים ראש, שקיבלו במחיאות כפיים ממושכות ומרגשות את עלייתו של אליהו לבמה. יו"ר ועדת פרס הרצל היה פרופ' אמנון רובינשטיין, לא היה בארץ באותו יום ולכן שלח את המכתב, שהוקרא עם הנימוקים. נשאה דברים ראש עיריית הרצליה יעל גרמן, הינחה יורם טהר לב, ובתוכנית האמנותית הופיעו נורית הירש ואורה זיטנר. מערכת המכתב העיתי מצרפת ברכותיה לאליהו הכהן לבריאות איתנה ולאריכות ימים].
פרופ' אמנון רובינשטיין
"מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר"
גבירתי ראש העיר, גב' יעל גרמן, שרת החינוך, פרופיסור תמיר, חתן פרס הרצל לשנת 2007, אליהו הכהן, חברי ועדת פרס הרצל,
מכובדיי,
ראשית ברצוני להודות ליעל גרמן על האמון והכבוד שהעניקה לי להיות יו"ר ועדת פרס הרצל לשנת 2007.
זו השנה השלישית שעיריית הרצליה מעניקה את פרס הרצל. השנה מוענק הפרס על מפעל חיים בעל גוון שונה, מרענן וייחודי במינו, לאליהו הכהן, שהינו אדם מיוחד במובנים רבים.
אליהו הכהן נולד וגדל עם מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר. הוא לא צעד בנתיב המחקר האקדמי הסדור והמקובל, אך היה עם הזמן למרצה מבוקש באוניברסיטאות. אהבת הארץ והשירה העברית שנולדה ונוצקה בשנות ההתיישבות וההיאחזות בקרקע של העליות השונות, בשילוב עם יצר סקרנות ללא לאות, דחפו את אליהו הכהן להיות יסוד מוסד של תולדות הזמר העברי לפרטי פרטיו. הוא אסף וליקט, בעבודת נמלים מתמשכת, את אבני הפסיפס הקטנות – אחת לאחת – מכל מקום אפשרי, ועשה אותן למורשת.
אליהו הכהן הנחיל והוא ממשיך להנחיל לנו כל העת ידע עצום וסיפורת מרתקת של תולדות הזמר העברי של האבות המייסדים. הוא טורח כבר עשרות שנים לחלק את ידענותו המופלגת עם הציבור הרחב, החל ברמה העממית וכלה באולמות האקדמיה.
הגשר המחבר בין עברנו לעתיד עשוי רבדים רבים ובהם גם הזמר המקורי והעממי כאספקלריה של תקופות, אירועים, אגדות מקומיות וחיי היום-יום. הכהן, באהבתו הרבה לזמר ולשירה העבריים, הפיח רוח חיה ופועמת לשימורו של הקשר עם הזמר העברי והפיכתו לנכס תרבות בר קיימא, בבחינת גחלים לוחשות במדורת השבט. אנו חבים לו תודה עמוקה על כך וזאת אנו עושים היום.
אין ספק שוועדת הפרס עשתה בחירה מעולה, והביעה בכך הערכה והוקרה ראויים על תרומה לציונות בבסיסה השורשי והמלכד – הנחלת העבר החווייתי והחברתי של ראשיתה של ההתיישבות בארץ-ישראל.
זוהי שעה של נחת וקורת רוח לפגוש ולהוקיר את אליהו במעמד זה.
ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס שטרחו והשקיעו מזמנם וממרצם בתהליך הבחירה מבין המועמדים הרבים שהוגשו לוועדה.
ברכותיי –
אמנון רובינשטיין
צביקה זליקוביץ
לאליהו, הכהן הגדול
לאלי רעי יקר לי מפז,
כאח לי משכבר ומאז.
עם קבלת פרס חוזה המדינה –
לך כל המילים לך המנגינה.
לך ירימו נס, לך יניפו דגל,
אליך היום עולים לרגל –
קבל את כל הגרניטורה,
גיבורי תרבות, לא חלטורה.
מי ינער עפר מאוזניהם,
מה שרואות עינינו תראינה עיניהם.
כלניות משושנה יוגשו לך זר
ושני שושנים מגמליאלית אסתר.
לך היום שרים את שירם –
יוסף גולנד ושלונסקי אברהם.
טובה פירון ויוספה שוקן
שיריהן, בגללך, לא בלים מזוקן.
פוסטולסקי וילנסקי, זעירא וארגוב,
בגינך, כאילו, ממשיכים היום לכתוב.
"לי לה לו" ו"הקומקום" קמים לתחייה,
"המטאטא" שב לטאטא מתהום הנשייה.
יוסף שפּינדֶל ויפה ירקוני,
אהובה צדוק וחנה אהרוני.
כל אלה ועוד שהיו עימם
רבים וטובים שלא קראתי בשמם,
לך היום יקירי הם מודים,
בפניך הם ואנחנו קדים.
מהם וממני, אנא קבל,
מכל הלב, את פרס ישראל.
אליהו הכהן
חתן פרס הרצל לשנת 2007
אליהו הכהן, יליד נווה צדק בתל-אביב, 1935, הוא 'הכהן הגדול' של חקר תולדות הזמר העברי, ומקדיש לכך למעלה מיובל שנים. ערך והגיש עשרות תוכנית רדיו וטלוויזה בהן: "שרתי לך ארצי", "על הדשא", "יין ישן נושן", "מי יודע", "יפים הלילות בכנען". הוציא את "שירי עם עבריים" – קובץ של אלף שירים, "שיר מזמור לתל-אביב", "בכל זאת יש בה משהו". הינו מרצה מבוקש ובר סמכא בנושא הזמר העברי. עובר בארץ לאורכה ולרוחבה, ומנחיל את הידע העצום שלו ואהבת הזמר העברי לציבור הרחב, מתוך שליחות פנימית הפועמת בו ללא ליאות.
אליהו הכהן הוא מוותיקי ענף עיבוד הנתונים בישראל. עובד מ-1958 בחברת המחשבים NCR ומשמש כמנהל החטיבה למערכות פיננסיות. תושב רמת גן, נשוי לדליה, אב לשתי בנות וסב לשלושה.
[מתוך ההזמנה לטקס]
אהוד בן עזר
היחזרו המוסלמים לספרד?
שנת 1492 היתה אחת השנים החשובות בהיסטוריה הספרדית. גרנאדה, המעוז המוסלמי האחרון, נפל בידי המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה; קולומבוס גילה יבשת חדשה, אמריקה, (שחשב אותה בטעות להודו); היהודים גורשו מספרד לאחר שבערים אחדות, שאותן כבשו בהדרגה הנוצרים מידי המוסלמים, נערכו פוגרומים, וקהילות יהודיות שלמות נשמדו או התפזרו, כמו בשנת 1391 במדריד.
אך בספרי ההיסטוריה ובתודעה ההיסטורית שלנו חסרה התייחסות לעוד תהליך חשוב שמקביל לברירה שהועמדה בפני היהודים (לנטוש את ספרד או להתנצר) – והוא הסיפור של האנוסים המוסלמים, אלה שגם אחרי הכיבוש היו עדיין בעלי חשיבות רבה לשליטים הנוצרים, המשיכו לבנות ולקשט עבורם, ונאנסו להיות "נוצרים חדשים" שאסור עליהם, למשל, לסגור את בתיהם כדי שיהיה אפשר לבדוק שאינם חוגגים את חגי המוסלמים. ואולם השלטון הקתולי לא האמין בהתנצרותם, ואחרי שגם התמרדו – גורשו האנוסים המוסלמים באכזריות אל מעבר לים, לצפון אפריקה. הספרדים שילמו לקברניטי הספינות עבור הטרנספר, ואלה, כדי להגביר את רווחיהם, הטביעו בים כשלושה רבעים מהמוסלמים האנוסים שתחילה קיבלו על עצמם את עול הנצרות – וכך הושמדו עשרות אלפי מי שהיו מוסלמים במקורם.
מהמאה ה-16 והלאה ספרד נקייה מיהודים וממוסלמים. ארץ נוצרית קתולית שהקימה כנסיות על מקום מסגדים ומחקה את אופיין היהודי והמוסלמי של עריה, בייחוד באנדלוּסִיָה. ביקרנו לאחרונה בערים מלגה, קורדובָּה, סֶבִיָה (סבילייה) וגרנאדה. כדי לראות שכונות וחלקים מוסלמים או יהודיים צריך הרבה דימיון וקריאה בספרים, לבד ממיבנים מונומנטאליים כמו ארמון אלהמברה בגרנאדה, שנשמר משום שלא היה כנסייה, ושימש גם את שלטון הכיבוש הנוצרי; או המֵסְקִיטָה, המסגד הענק בקורדובה, שנשמר לאחר שבליבו נבנתה כנסייה קתולית גדולת מימדים; אך עדיין ניתן לראות בחלקו הדרומי את ה"מחרב", מקום תפילת האימאם, ולשער כיצד נראה החלל העצום כאשר 40 אלף מוסלמים כורעים בו על שטיחים ומתפללים.
ודאי שאין סיכוי ואין סיכון שצאצאיהם של יהודי ספרד יחזרו אליה בהמוניהם, ושתהיינה להם תביעות דתיות לבנייה מחדש של השכונות היהודיות ושל בתי הכנסת. אנחנו גמרנו עם הפרק הזה. שונה הדבר באשר למוסלמים. לא רק המובלעות הספרדיות במרוקו מפריעות להם, ויש מהם שמדברים עליהן בטרמינולוגיה שהפלסטינים מדברים בה על פלשתינה ללא יהודים. אנשים כמוני, בעלי רגישות גבוהה לזרמי מעמקים המשתקפים בעיניים מוסלמיות, יכולים לחוש את רצון השיבה המוסלמי לערי ספרד, בייחוד באנדלוסיה. הנה שלושה "צרפתים חדשים", ערבים, לבושים בדרך של בוז להקפדה הספרדית על הופעה נאה, עומדים מול הכניסה ל"מסקיטו" בקורדובה, מצלמים בעיניים נוצצות כתובת ערבית על הקיר אך לא נכנסים פנימה. אני מרגיש בדיוק מה הם מרגישים ויודע מה הם חושבים. ואם עוד רגע אתבונן בהם, הם גם יידעו בדיוק מניין אני בא ומה אני חושב עליהם, כמו בפגישה אילמת עם פלסטיני עויין.
שלא לדבר על הכאפיות, הנמכרות בחנויות שחלק מהן בבעלות ערבית, והתיירות הצעירות מרחבי העולם העשיר, גם אם הן הולכות לעיתים יחפות ומלוכלכות, עונדות אותן לצוואריהן כצעיפים על שדיהן הצחים. שלא לדבר על מוסלמיות שהולכות בכיסוי ראש, אמנם לא עם רעלה, ועל סימטאות של חנויות ערביות שצעיריהן לבושים ברישול ונועלים סנדלים, שזה עלבון לכל גבר ספרדי שלעולם לא ייצא בסנדלים לרחוב.
מילא גירוש ספרד שלנו. אולי יותר טוב שלא נשארנו בארץ הקתולית שכנסיותיה מספרות בכמויות גדולות של צבע אדום את סיפור צליבתו של היהודי מנצרת, ואשר 90 אחוז מתמונותיהן הן קיטש גמור וחוזרות על עצמן לעייפה. יותר טוב שהתפזרנו באירופה ובצפון אפריקה וברחבי עות'מניה. לא היה לנו מה לחפש בספרד הנוצרית-בלבד שלאחר 1492.
אבל המוסלמים? לא חסר לה לממלכת ספרד כיום בעיות בצפון עם הבסקים והקטלנים, אז רק תארו לעצמכם איך היתה ניראית כיום אילו 20 אחוז או יותר מתושבי אנדלוסיה, או הארץ כולה – היו מוסלמים מדורי-דורות? האם רק שתי רכבות נוסעים היו מפוצצים לספרדים במדריד כדי שאחר-כך יעיפו בתבוסתנותם את ראש ממשלתם האמיץ שתמך במלחמה בעיראק, או שהיה עליהם להתמודד יום-יום גם עם תנועה בדלנית לעצמאות אנדלוס המוסלמית?
[פורסם בשינויים זעירים אתמול, 18.11.07, במדור "דעות היום" בעיתון "ישראל היום", תחת הכותרת "מסקנות מביקור בספרד: על הגורל המוסלמי-נוצרי"].
יוסי גמזו
מִכְתָּב לְעוֹלַם הָאֱמֶת
[אל ישראל פוליאקוב]
אֲנִי שוֹלֵחַ לְךָ כָּאן עַל כְּנַף הָרוּחַ
שֶלֹּא הִצְלִיחָה לְיַבֵּש אֶת דִּמְעוֹתַי
מִכְתָּב רָשוּם אֶל הָרָקִיעַ הַזָּרוּחַ
שֶבּוֹ שוֹכְנִים כְּבָר לֹא מְעַט מֵעֲמִיתַי.
מִכְתָּב פָּשוּט, שֶכָּל פָּסוּק שֶבּוֹ קוֹרֵעַ
אֶת לֵב כּוֹתְבוֹ מוּל זִכְרְךָ הַלֹּא-נִגְדָע,
אַךְ יֵש בּוֹ כָּל מַה שֶיֶּשְנוֹ בְּלֵב שֶל רֵעַ
שֶהִתְיַתֵּם מִמְּךָ וְלֹא מַגְלִיד, עֻבְדָּה.
כָּל גִּמְגּוּמֵי הַנִּחוּמִים תָּמִיד לַשָּוְא הֵם,
הַזִּכְרוֹנוֹת, חַבּוּבּ, הֵם כָּל מַה שֶּשָֹּרַד.
אוֹמְרִים שֶיֵּש בְּכָל פְּרֵדָה טִפָּה שֶל מָוֶת
אֲבָל מִמְּךָ אֲנִי אַף פַּעַם לֹא נִפְרָד.
אַתָּה יָדַעְתָּ לְרַגֵּש מַמָּש עַד דֶּמַע
אֻמָּה שְלֵמָה בְּחִקּוּיִים וְהַצְחָקוֹת
וְהָאֻמָּה הַזֹּאת כָּעֵת הִיא בְּדִילֶמָה:
הִיא רְגִילָה אִתְךָ לִצְחֹק וְלֹא לִבְכּוֹת.
לִרְאוֹת בֵּינֵינוּ אֶת דְּמוּתְךָ הַמְּצוֹדֶדֶת
בֵּין מַעַרְכוֹן לְבֵין שִיר-זֶמֶר מְנֻגָּן
וְלֹא בַּפֶּנְטְהַאוּז הַשְּמֵימִי שֶל גַּן-הָעֵדֶן
שֶבּוֹ מֻבְטָח לַצַּדִּיקִים דִּיּוּר מוּגָן.
כָּל גִּמְגּוּמֵי הַנִּחוּמִים תָּמִיד לַשָּוְא הֵם,
הַזִּכְרוֹנוֹת, חַבּוּבּ, הֵם כָּל מַה שֶּשָֹּרַד.
אוֹמְרִים שֶיֵּש בְּכָל פְּרֵדָה טִפָּה שֶל מָוֶת
אֲבָל מִמְּךָ אֲנִי אַף פַּעַם לֹא נִפְרָד.
אֲנִי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי (אִם תַּרְשֶה לִי
וִדּוּי קָטָן) תַּלְמִיד מֻכְשָר שֶלֹּא שָבַר
רֹאש עַל דִּקְדּוּק עִבְרִי, לָכֵן כָּל-כָּך קָשֶה לִי
לַחְשֹב עָלֶיךָ, אָח שֶלִּי, בִּזְמַן עָבָר.
כִּי כְּבָר עַכְשָו אַתָּה חָסֵר פֹּה לְכֻלָּנוּ
כְּמוֹ מִין אִינְפוּזְיָה שֶל הוּמוֹר, יָשָר לַוְרִיד
שֶל יִשְֹרָאֵל הָעַצְבָּנִית הַזֹּאת שֶלָּנוּ
שֶבִּזְכוּתְךָ גַם הַשָּחוֹר פִּתְאֹם הִוְרִיד...
כָּל גִּמְגּוּמֵי הַנִּחוּמִים תָּמִיד לַשָּוְא הֵם,
הַזִּכְרוֹנוֹת, חַבּוּבּ, הֵם כָּל מַה שֶּשָֹּרַד.
אוֹמְרִים שֶיֵּש בְּכָל פְּרֵדָה טִפָּה שֶל מָוֶת
אֲבָל מִמְּךָ אֲנִי אַף פַּעַם לֹא נִפְרָד.
אהוד היקר!
ברוך הבא סניור מארץ ספניה. בקרוב אשלח לך שירים ממסע שערכתי גם אני שם לפני שנים. כרגע אני שולח לך שיר לזכרו של פולי וייתכן שבקרוב הוא יושמע ביחד עם לחן מעל גלי האתר בביצועו של חברו לשלישייה שייקה לוי.
שלך,
יוסי גמזו
ורדה צ'צ'יק
מוסיקת לילה זעירה
לפני ימים אחדים האזנתי לקונצרט הראשון בסדרת המנויים שלי, "פסנתר פלוס", בביצוע תזמורת הקאמרטה ירושלים. אין לי מלה אחת של ביקורת על הביצוע המוסיקלי. ניגנו רוסיני, מוצרט, פאול בן-חיים. הכנר הסולן היה גיא בראונשטיין הנפלא, ישראלי העושה חיל בברלין ומופיע לעיתים קרובות גם בארץ המולדת, כלומר אצלנו. המנצח אבנר בירון עשה את עבודתו המוקפדת כדרכו, במוסיקליות אנינה, ברגישות, בהקפדה. יופי.
אני שמחה שזו העונה הרביעית, אולי החמישית, שאני מנוייה על סדרות קונצרטים של התזמורת המומלצת הזו, שבעונת הקונצרטים הקודמת עמדה לפני ריסוק. אני גם מרוצה מכך שהייתי בין החותמים על העצומה שהזהירה מפני סגירתו של מוסד אומנותי כל-כך איכותי.
אבל עכשיו מגיע האבל. יש לי הערות לגבי ההתנהגות הפיזית של הנגנים על הבמה (במקרה הנזכר – על בימת מוזיאון תל-אביב, בקונצרט שנערך בשבת, ה-27.10.07).
מאחר שקונצרט פומבי הוא גם הופעה בימתית, ומאחר שהקהל מוזמן לחוות הופעה חיה (שכן אחרת היה מסתפק בהאזנה לתקליטורים) – אנחנו גם מתבוננים בכל הנעשה על הבמה (למעט מי מבין קהל המאזינים שעוצם את עיניו כדי להתרכז במוסיקה, או כדי לתפוס נמנום קל בשעה שבן/בת זוגו המתעניין באמת מאזין בעיניים פקוחות).
אנחנו ערים לצורת הישיבה, ללבוש, להבעות הפנים, לכל ניואנס התנהגותי. ולידיעת הנגנים: אורות הבמה לא מבליעים את הפרטים הקטנים, להפך: הם מעצימים אותם. כל פרט בולט, ואי-אפשר להסתתר. הבחנתי, אם כן, בתופעות הבאות: אחת הכנרות כפי הנראה לא הספיקה לנוח לפני ההופעה, והיא פיהקה ופיהקה (נכון, בשעה שהאחרים ניגנו, לא בעת הנגינה שלה עצמה). אחד הצ'לנים שלח חיוכים וסימנים כלשהם – תחליף לשפה מילולית – לעבר חברו שישב בקצה השני של הבמה, מעבר לגוו של המנצח. צ'לנית שיושבת בקדמת הבמה גם היא – כפי הנראה – לא ניצלה את השבת למנוחה, והדבר נתן אותותיו לא בפיהוקים אלא בצניחת עפעפיים עד כדי כמעט-ניקור. מזל שפה ושם היא, כמו חבריה הנגנים, חייבים להיכנס לנגינה על פי הפרטיטורה וסימני הכניסות של המנצח; או אולי – צלילי המוסיקה שמפיקים עמיתיהם מכלי הנגינה שלהם לא ממש מאפשרים להם להירדם.
כך או כך – זהו קול-קורא לכל הנגנים כולם, בכל התזמורות וההרכבים הקאמריים: קחו בחשבון שרואים אתכם, לא רק שומעים אתכם. להופעה הפיזית על במה יש השפעה מגנטית על הקהל היושב באולם, אפילו אם אין זו הופעת מחול או תיאטרון. הדריכות הגופנית, מאור הפנים, הקשב של מבצע אחד לרעהו גם כשהוא לא פוצח בנגינה – חשובים בדיוק כמו הצליל האיכותי שאתם מפיקים בזמן הנגינה. כשמישהו מכם מפהק או על סף הירדמות – יש לזה אפקט מדבק: גם אנחנו נתחיל לפהק או כמעט לנמנם, ולא תמיד אתם מנגנים לפנינו שירי ערש או מוסיקת לילה זעירה...
שו"ת ר' אליהו הכהן
שיר הטוחן
שלום אהוד,
מקווה שהחופשה שלכם ושל עיתונכם העיתי טובה היתה. והנה אני שוב כאן עם שאלה לר' אליהו הכהן הגדול לענייני שירים של פעם ולשורשיהם התרבותיים שלהם ושלנו.
שאלתי מתייחסת לשיר הטוחן – מי המלחין, מי מחבר המילים, מאין הוא בא אלינו, ילידי האז? –
להלן המילים הזכורות לי, בערך, כמובן, של שני הבתים הראשונים. אני זוכרת שהיה עוד בית אחד לפחות, אך הוא עדיין לא צף על פני משטח הזיכרון...
ימים עברו
ימים חלפו
מאז אנוכי פה טוחן
הגלגלים נעים!
לאן חיי נעים [באים?]!
אני כבר סב עייף זקן!
[שלוש השורות האחרונות – פעמיים]
שמועות באוני
כי יגרשוני
מהעיירה מתוך הכפר
הגלגלים נעים
לאן חיי באים
אני כבר סב[?] עייף? זר? ואולי [אני מרגיש עייף וזר?]
[שלוש השורות האחרונות – פעמיים]
לבושתי אינני יודעת איך לכתוב את התווים במחשב. אז – אליהו, ידידי, הרי התווים של מה שאני זוכרת מהשיר –
דו,פה,סול,לה,סול
דו,פה,סול,לה,סול
דו,פה,סול,לה,פה,סי במול,לה,סול
רה,סול,לה,סי במול,רה.רה [גבוה]
דו ,פה,סול,לה,דו,דו [גבוה]
דו,פה,סול,לה,פה,סול,מי,פה
שיהיה לנו טוב ושיהיה שלום,
רנה שפירא
פנינה פרנקל / שני שירים
דַּג זָהָב
כָּל כָּךְ צָפוּף הָיָה
בְּשׁוּק הַדָּגִים שֶׁל הוֹנְג קוֹנְג,
אֲנָשִׁים שֶׁפֻּזְּרוּ לַגֹּבַהּ
בֵּין חַלּוֹנוֹת שֶׁל כַּוָּרוֹת עֲנָק
הֶחְלִיקוּ לִשְׁאֹף אֲוִיר בָּרְחוֹבוֹת.
הֵם בּוֹחֲרִים לְיַלְדָּם דַּג-זָהָב
בּוֹחֲנִים זְנָבוֹ שֶׁנָּע כְּמִפְרָשׂ –
בְּשַׂקִּית נַיְלוֹן שְׁקוּפָה.
בַּלַּיְלָה, יְנַצְנְצוּ סְנַפִּירָיו וְיִסְפְּרוּ
אֵיךְ יָדַע פַּעַם לִשְׂחוֹת חָפְשִׁי,
בְּמֶרְחֲבֵי אֲגַם שֶׁקָּפָא.
בָּעִיר הָאֲסוּרָה
הַקֵּיסָרִים הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים עָבְרוּ לַסֶּרֶט.
הַסָּרִיסִים בָּחֲרוּ עָתִיד אַחֵר.
נוֹתְרוּ רַק הַסִּפּוּרִים.
הֵם שָׁטִים בֵּין חֲרִיצֵי הַבַּמְבּוּק
נִבְלָמִים בְּמִפְתָּן מֻגְבָּהּ וְקוֹרְאִים כְּתֹבֶת עַל קִיר:
"הִזָּהֲרוּ מֵעֲצֵי הַבָּאוֹבַּבּ מְכַשְּׁפוֹת מְחַיְּכוֹת
מַּתִּיזוֹת אֶרֶס מַר כְּשֶׁהֵן מְגַלּוֹת
חֻלְשָׁתְךָ."
בָּעִיר הָאֲסוּרָה
הַקֵּיסָרִים הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים עָבְרוּ לַסֶּרֶט.
הַסָּרִיסִים בָּחֲרוּ עָתִיד אַחֵר.
נוֹתְרוּ רַק הַסִּפּוּרִים.
הֵם שָׁטִים בֵּין חֲרִיצֵי הַבַּמְבּוּק
נִבְלָמִים בְּמִפְתָּן מֻגְבָּהּ וְקוֹרְאִים כְּתֹבֶת עַל קִיר:
"הִזָּהֲרוּ מֵעֲצֵי הַבָּאוֹבַּבּ מְכַשְּׁפוֹת מְחַיְּכוֹת
מַּתִּיזוֹת אֶרֶס מַר כְּשֶׁהֵן מְגַלּוֹת
חֻלְשָׁתְךָ."
מתוך ספר שיריה החדש: "טיפה של אושר טופפה על גג פגודה".
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. התכסיס האיראני המבריק: לקפוץ אל האש, כדי להינצל ממנה
אתם מבינים את גודל התיחכום? להודות בקצת על פיתוח צבאי גרעיני, להעיד בכך על כנות, ולהרוויח זמן כדי לפתח עוד יותר את הגרעין הצבאי! לא יאומן, וזה גם עשוי לעבוד להם. ככה מקהים את עוקצו של היריב באמצעות שימוש בו עצמו, כלומר "תנפיה".
ברגעים אלה שבהם אנו קוראים את המאמר הזה, מסיים ראש הסוכנות לאנרגיה גרעינית, המצרי, ד"ר מוחמד אלבראדעי, לכתוב את הדו"ח ההיסטורי שלו, האם איראן עמדה בדרישת מועצת הביטחון להפסיק את העשרת האורניום באופן מוחלט, או לא. הדו"ח זה, ביחד עם הדו"ח שיגיש שר החוץ של האיחוד האירופי, חוויאר סולאנה, יקבעו במידה רבה האם יוטלו סנקציות כלכליות קשות נוספות על איראן, שמשמעותן חנק הכלכלה האיראנית, או שאיראן תצליח להתחמק שוב. אין זו החלטה קלה לבראדעי, שכן ביומיים האחרונים ביצעה טהראן תעלול משא-ומתן מבריק מבחינתה, שכנראה יאפשר לה להתחמק שוב, ולקנות עוד חצי שנה של פעילות גרעינית מואצת. השלטונות האיראנים, שהאמנות הגדולה שלהם היא ההתמקחות בסגנון הבזאר, הדהימו אותי בתחכום, ויצרו בעייה של ממש לעולם. האם אפשר לברוח מן האש תוך כדי קפיצה לתוכה? למי שאין ברירה, זו האפשרות היחידה שנותרת לו.
וכי זה חדש לקוראי האתר שלנו? האם לא למדנו כבר לזהות מרחוק את תכסיסי העורמה הסודיים, אותם פיתחו המנהיגים השיעים במשך הדורות? לפנינו תנפיה, תכסיס נדיר בדרך כלל, במלוא הדרו. כיצד לפעול נגד היריב, תוך ניצול האנרגיה שלו. כל השנים טוענת איראן שהפיתוח הגרעיני שלה הוא למטרות אזרחיות בלבד, נקודה, ובראדעי קיבל את הטענה הזו. בהבינם שסנקציות נוספות יהיו קטלניות מבחינתם, החליטו האיראנים השבוע לחשוף מעט על תוכנית הגרעין שלהם, מתוך רצון להעיד על שיתוף פעולה, כביכול, ודי ברמז של בראדעי על שיתוף פעולה התחלתי, כדי לשמש עילה לרוסיה ולסין להגיש וטו כנגד סנקציות כלכליות נוספות על איראן, וטהראן בכך ניצלת.
אתם מבינים את גודל ההברקה? להודות בקצת על פיתוח צבאי גרעיני, להעיד בכך על כנות, ולהרוויח זמן כדי לפתח עוד יותר את הגרעין הצבאי! לא יאומן! וזה גם עשוי לעבוד להם. ככה מקהים את עוקצו של היריב באמצעות שימוש בו עצמו, כלומר "תנפיה".
הכול החל בביקורת סתמית של פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית לפני שנתיים במתקני גרעין איראניים, ואז, במקרה, הם גילו תוכנית לשימוש צבאי בגרעין, כולל תוכניות להכנת ראשי נפץ גרעיניים. הפקחים לא האמינו למראה עיניהם, אך טכנאים איראנים התפרצו לחדר, חטפו את התוכנית, ונעלמו איתה.
מאז דורשת הסוכנות לאנרגיה אטומית את התוכניות, שהפקחים ראו לזמן קצר. עד היום איראן סירבה. התפנית הדרמטית חלה שלשום, כאשר הם העבירו בפועל את התוכניות לידי הסוכנות בווינה, אבל היה להם הסבר בסגנון השיר "אדוני השופט": אלו תוכניות שהעבר מדען הגרעין הפקיסטני עבד אלקדיר ח'אן לידיהם, אך הם לא עשו בתוכניות שום שימוש.
הם מודים כי בסיס תוכנית הגרעין שלהם בהברחת מידע מאותו מדען אליהם, ובמסגרת המידע המוברח הכולל, הוא העביר גם את התוכנית הזו. עוד מגלים בכירים בסוכנות בווינה, כי שלשום הסכימו האיראנים שהפקחים יבקרו בעוד כמה אתרים גרעיניים שלהם, שבעבר הם אסרו את הכניסה אליהם, אם כי הנקודה הזו לא מאושרת לגמרי.
הפטנט הגאוני הזה, מחייב את בראדעי לקבוע שיש התקדמות-מה בשיתוף הפעולה האיראני, אפילו שהיא עדיין ממשיכה להעשיר אורניום. וזה בינגו. האיראנים מקווים שזה יספיק לווטו רוסי או סיני.
על מה מעיד הדבר?
מידת התחכום האיראנית היא גדולה, ולצורך כך אפשר לשקר, להודות בטפח ולהסתיר טפחיים, לעולל תרגילים ולהתל בעולם. האיראנים באמת מומחים בתכסיסים המסורתיים, למרות שהם מנהלים את המשא ומתן בסגנון ההתמקחות של הבזאר. אז מה, זה לא מפריע להם במיוחד. ניתן עכשיו להבין מדוע התפטר עלי לריגאני מן התפקיד: הרי מי שיואשם כשקרן אמור היה להיות הוא, שנשבע בכל פורום שמדובר בפיתוח אזרחי בלבד.
מידת הנחישות של האיראנים. הפרוייקט הגרעיני שלהם נתפס באמת מעל לכל, מעל לכלכלה ולרווחת האזרחים. איראן חייבת להגיע לממדים של מעצמה עולמית, לפי תפיסתה, ואת זה אמור להעניק לה הגרעין הצבאי. מידת החשש של האיראנים מן הסנקציות היא גדולה, וכבר כתבתי איך הסנקציות שהטילה ארצות הברית כבר הקפיאו את הפעילות הבנקאית האיראנית הבינלאומית, ואין זה דבר של מה בכך. חשוב לחשוף את הטקטיקה האיראנית הזו, וחשוב להציגה בעולם כולו. הבנת מעשיה של איראן, והחשיפה הזו, יקלו גם על בראדעי לכתוב דו"ח אמיתי, בעל שיניים, שכן ההיסטוריה לא תסלח לו אם יפול לפח התעלולים של אחמדינג'אד.
15.11.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. חייבים לבטל את ועידת אנאפוליס, כולם משקרים לכולם, ומי יחלץ אותנו?
בדבר אחד מאוחדים המשטרים הערביים: הם אינם מעונינים להיכנס לנושא הפלסטיני מחדש. הוא כבר לא מעניין אותם, ולהיפך, הם רואים בו איום. אם בעבר הם תפסו את הפלסטינים ככלי שלהם נגד ישראל, היום הכלי הזה, חמאס, מופנה כנגדם. אז למה בכלל להיכנס לזה? לפנינו שורה של סיבות איזוריות, מדוע עדיף שהוועידה הזו לא תתקיים בכלל. ומה הקשר בין הועידה למלחמת לבנון? ומה אחמדינג'אד קשור?
לו היתה הועידה הזו מתכנסת לפני שלוש שנים, לאחר מלחמת המיפרץ, היה בה טעם רב. נפילת סדאם חוסין והרודנות שלו, הניסוי האמריקני הדמוקרטי, שהפיל אימה על המשטרים הערביים, ומות יאסר ערפאת, כל אלה היו יכולים לבנות מערך מזרח תיכוני חדש, פרו-מערבי, הבנוי על היום שלאחר המלחמה, בדיוק כפי שקרה בוועידת מדריד בשנת 1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. לאחר מפץ גדול יש נכונות לשנות מערכים, מה גם שארצות הברית נתפסה אז כמפחידה באמת, שיש להתייחס ברצינות לדרישותיה.
אלא שלמרבית הצער השנים חלפו, ההזדמנות פגה, והדבר לא נעשה. נכון הוא שהצורך בברית סונית התרחב בעקבות העלייה השיעית בלבנון, עיראק ואיראן, אלא שכאן התרחשו תהליכים, שהופכים את הוועידה למיותרת, ואולי אפילו למסוכנת. חבל שהמנהיגות הישראלית ממשיכה לחשוב במונחים של לפני כמה שנים, מבלי להבין שהאירועים משתנים בקצב מהיר. הוועידה המזרח התיכונית המקורית היתה אמורה לדון בברית הסונית ויחסיה עם ישראל והעניין הפלסטיני, כדבק שיעניק לגיטימציה להשתתפות ישראל. אלא שהפלסטינים וגורמים ערביים אחרים הצליחו להפוך את הסדר, והעידה תדון בעניין הפלסטיני, ורק בשוליים, אם בכלל, בברית הסונית וישראל. הפלסטינים, בצירוף בורותה של שרת החוץ האמריקנית שנתנה לזה יד, הפכו עצמם לחסם בפני הברית הסונית כנגד השיעים – בדרישתם להישגים פוליטיים. אין הישגים לפלסטינים – אין ברית סונית. כך ישראל במקום שתזכה בהישגים איזוריים תצטרך היא לשלם אותם.
מצרים, כרגיל, מודאגת מקשר הדוק מדי בין ישראל למדינות ערב, ומן הסיבה הזו משתמשת קהיר בזרוע הבינערבית שלה, דהיינו מזכ"ל הליגה הערבית עאמר מוסא, כדי לבלום קשר כזה. לכן בשבוע הקרוב יתכנסו נציגי רוב מדינות ערב בקהיר, כדי שמצרים תזהיר אותם פן ישלחו נציגים בכירים מדי לוועידה. המטרה היא גם לגבש כללי התנהגות מול ישראל בוועידה, מי מדבר, איך מדברים, אם בכלל. מצרים אינה מעוניינת בשום נורמליזציה ערבית עם ישראל, מעבר לקיים. כמו בפעם שעברה, ייתכן שיסכימו כי עם ישראל ידברו רק נציגים מצרים וירדנים, שממילא יש להם כבר הסכם עימה.
כאן חברו המצרים גם לסורים. לשניהם אינטרס שהוועידה לא תעלה יפה, ועאמר מוסא נמצא הרבה בדמשק, כדי לתאם עמדות. הווטו המצרי-סורי הזה מצליח, והרבה מדינות ערביות מהססות עכשיו אם לשלוח בכלל נציגים לוועידה. אם ישלחו, יהיו אלה נציגים זוטרים. כך עלול ראש הממשלה אולמרט למצוא עצמו מוקף בנציגים ערביים חסרי חשיבות. שר החוץ הסעודי, סעוד אלפייסל, עובד קשה כדי להוריד את דרג הועידה, כך שהוא עצמו לא יצטרך, חלילה, להשתתף, אלא נציגים זוטרים, אם בכלל. הוא גם הודיע לאמריקנים כי אם יהיו נציגים סעודים בוועידה, לא יהיה להם שום קשר לישראלים. לא מתלהבים, פייסל ומוסא. כאן קיים נימוק נוסף לחוסר ההתלהבות של מדינות ערב להשתתף בועידה. אם איום הדמוקרטיה הוסר מעל לראשן, והוא הוסר כאשר האמריקנים הבינו סוף-סוף שטעו וגרמו נזק רב, בשביל מה לשלם לאמריקנים במטבע קשה ולהגיע בכלל לוועידת אנאפוליס? אין צורך, אומרים המנהיגים הערביים, האיום הדמוקרטי על ראשינו כבר חלף.
מעבר לזה, במהלך השנה האחרונה החל האיום השיעי להצטמצם בממדיו, אם כי הוא עדיין מטריד מאוד את המשטרים הערביים. עיראק שקועה בתוך עצמה, חיזבאללה אינו מפחיד כמו שחשבו, ואיראן עושה מאמצים עצומים לשכנע את העולם הערבי שתוכנית הגרעין שלה אינה צבאית. מן הסיבה הזו אמור להגיע היום הנשיא אחמדינג'אד לסעודיה, להשתתף בוועידת אופ"ק. המטרה: להסביר לסעודים, שדת האסלאם רואה בנשק גרעיני אסון, האסור באיסור חמור, וכי זו היתה הוראתו המפורשת של מייסד המהפכה האימאם ח'ומיני, שאין לסטות מהוראותיו בעניין. האיראנים מוכנים לתת את ההסברים הדתיים בכתב, ולצורך כך הם מקדמים מפגש של בכירי הדת האיראניים עם בכירי הדת הסעודיים.
הסעודים נוטים לקבל את ההסבר, אם כי הם דורשים שיתוף פעולה גרעיני בין מדינות ערב לבין איראן, כאמצעי של בקרה, אך גם של סולידריות.
בדבר אחד מאוחדים המשטרים הערביים: הם אינם מעונינים להיכנס לנושא הפלסטיני מחדש. הוא כבר לא מעניין אותם, ולהיפך, הם רואים בו איום. אם בעבר הם תפסו את הפלסטינים ככלי נגד ישראל, היום הכלי הזה, חמאס, מופנה כנגדם. אז למה בכלל להיכנס לזה? ולמה שאנחנו נדאג למדינה הפלסטינית שתקום, אם הפלסטינים בעצמם אינם מטפלים בכך – שאלו לאחרונה נציגים ערביים את האמריקנים. שהפלסטינים יהיו עסוקים בהרג הדדי, בקידום האסלאם הפוליטי, ואנחנו נטפל בהקמת המדינה שלהם? למה שנעשה את זה?
לכך יש להוסיף את המשא ומתן עם הפלסטינים עצמם. כצפוי, אין אפשרות להגיע אפילו להצהרה מוסכמת ישראלית-פלסטינית לקראת הוועידה, שכן קיימים פערים עצומים בין הצדדים, וחוסר אמון. הודעת הפלסטינים שאין להם שום כוונה להכיר בישראל כמדינה יהודית, זרעה דמורליזציה אצל הצד הישראלי, וחוסר אמון בתהליך, אפילו חשדנות, כאילו שהדבר לא היה מובן מאליו. הסברו של סאאב עריכאת לכך היה עוד יותר גרוע, שכן, הסביר, מגדירים דתיים אינם מקובלים עוד בדיפלומטיה, כלומר הפלסטינים אפילו לא מכירים ביהודים כלאום. הם לכל היותר – דת בעיניהם.
כרגע לא רק שהישראלים יודעים שהפלסטינים אינם מסוגלים לקיים דבר, אין אפילו יכולת לגבש הסכמים תיאורטיים.
לאור תמונת המצב הקשה הזו, שאין בה הרבה פתח תקווה, כרגע, אם כי יש בה הרבה יציבות, אני שואל אתכם: הייתם נכנסים לועידה הזו מלתחילה?
למה דומה הדבר: למלחמת לבנון האחרונה. גם שם נכנסו ללא מחשבה תחילה, מבלי לסכם מראש איפה עוצרים ומהם היעדים. נכנסים, ומה שיהיה יהיה.
אז האסון היה צבאי, ועכשיו הוא מדיני. כיוון שכבר נקבעו מועדים לוועידה, וכישלון כזה הוא צורם, יש להודיע שהוועידה נדחית עד לאביב, ולאט לאט לרדת מהעניין.
ואני שואל כאן בתמיהה אמיתית, למה יש צורך בוועדות חקירה, בהפקת לקחים ובצער רב, כפי שקרה גם במישור הצבאי, אם מראש ניתן להבחין בכשלים? לכאורה אלו שני נושאים שונים, הצבאי והפוליטי, אך בעצם, שום דבר לא השתנה אצלנו: אותה חובבנות של המנהיגות (הבאה לידי ביטוי גם בחוסר האונים עם המורים), אותו חוסר קשר עם המציאות, ותמימות בלתי קדושה, שעליה אנו רגילים כבר לשלם בדם. וכבר קבעו חז"ל – "די לחכימא ברמיזה, ולשטיא בכורמיזא," דהיינו, החכם מבין ברמז, אך הטיפש זקוק לנבוט בראש כדי לתפוס.
17.11.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ישראל זמיר
"שונאים סיפור אהבה..."
[הסיפור סוגר את קובץ סיפוריו של ישראל זמיר "ערבה בוכייה", שטרם יצא לאור, והוא היחיד בקובץ המרתק שיש לו נגיעה אוטוביוגראפית מפורשת לאביו].
אבי נפטר בעשרים וארבעה ביולי שנת 1991 ונקבר בבית-הקברות היהודי "בית-אל" במדינת ניו-ג'רסי. במלאות שנה לפטירתו, נאספו ליד קברו קרובי משפחה וידידיו לגילוי-מצבה. משקראו את הכתובת שנחקקה על המצבה – נדהמו:
מייסטער פון יידישער פראזע קענער אויף דער נשמה
ISAAC BASEVIS SINGER
1904-1991
Noble Laureate
His greatest joy was work
היידיש מנוסחת כהלכה ואילו האנגלית שגוייה: האות H חסרה אחרי ה-S ב"בשביס" ובמקום המילה NOBEL, כשהכוונה לפרס נובל, הופיעה המלה NOBLE, שפירושה "אציל".
ידידי אבי עמדו המומים. האומנם שדים ומלאכי-חבלה, השלובים בסיפוריו של אבי, ממשיכים לתעתע ולשבש הכול?
רוג'ר שטראוס, המו"ל, שאל את האלמנה לפשר הדבר. אלמה הציצה במצבה במבט מהורהר-משהו והפטירה:
"המילה NOBEL – במובן של אציל – אינה אלטרנטיבה כה גרועה..."
אשר לתיקון השם, היא פנתה להנהלת בית-הקברות והללו פישפשו במסמכיהם ומצאו מסמך בחתימתה, המאשר את הנוסח החקוק. האחראי על התקנת המצבות נזכר, כי בשעתו העיר לאלמה, שהאיות שגוי, והיא השיבה לו ברוגזה:
"עשה כפי שאמרתי לך."
לאחר האזכרה, הכול נדהמו לגלות, כי במרחק של שני קברים מאבי קבור בעלה הראשון של אלמה. שכנות כה קרובה הפליאה אותם, אך לא אמרו דבר.
ראשית הרומן בין אלמה לאבי החל בהרי הקטסקל במדינת ניו-יורק. אלמה היתה בת שלושים ולה שני ילדים: אינגע בת העשר וקלאוס בן השש. אלמה ובעלה נמלטו מגרמניה לארה"ב לאחר עליית היטלר לשלטון. במרוצת השנים בעלה התעשר והיה לאיש אמיד. את חופשת הקיץ של שנת 1937 השניים בילו בעיירת-נופש בשם מאונטדייל, הקרובה ל"פנסיון גרינפלד", שנהג לארח בין כתליו סופרים יהודים, ואבי ביניהם.
הידידות בינו לבין אלמה פרחה בדרכה, והם המשיכו להיפגש בדירות-מחבוא בניו-יורק, שרובן מוזכרות בסיפורי אבי. בשנת 1940 אלמה עזבה את בעלה ונישאה לאבי. הילדים נישארו אצל האב. אינגע, בתה הבכורה, לא סלחה לאימה והקשר ביניהן שובש. אינגע התגוררה בניו-ג'רסי, בעיירה בשם אמרסון, שאינה רחוקה מבית-הקברות היהודי "בית-אל".
בשנת 1964 נפטר בעלה הראשון של אלמה וב-1990 נפטרה בתה אינגע ממחלת הסרטן ונקברה ליד אביה.
כעבור שנה, אבי נפטר. אלמה נזכרה בשכנתה של הבת מאמרסון, שבשעתו טיפלה בקבורת בעלה הראשון ובתה אינגע. היא ביקשה ממנה שתרכוש אחוזת-קבר ראויה ומכובדת לבעלה ולה, שתהא קרובה לקברה של הבת. ככל-הנראה, חשה רגשי-אשם על שנטשה אותה. השכנה איתרה אחוזת-קבר קרובה והודיעה על כך לאלמה.
אני חולם חלום: יער עבות ושעת חצות. חושך מצריים. לפתע, קול חד פולח את הדממה: רעשים קולניים של ענפים מתרסקים בוקעים מן היער. גשם עז ניתך והרוח מיללת כמקוננת. ברקים בורקים, רעמים רועמים ולפתע, דמות מעומעמת של אדם נפלטת מן היער. ככל שהיא קרֵבה דיוקנה מתבהר והולך. שביבי אש מציתים את היער והשטח בבת-אחת הואר. מראה מדהים התגלה לעיניי: אדם שחציו ערום, ענוב עניבה לצווארו, מגבעת לראשו ומכנסיו הקצרים בלויים וקרועים עושה דרכו לקראתי. הוא מניף רגל, כדי לפלס דרך בין עצים עקורים ולזוועתי, רגליו רגלי אווז. פעימות ליבי מואצות ואני עומד להתעלף.
"הו, זהו שד, אין ספק. אשמדאי בא לאסוף אותי אלי קבר," אני ממלמל לעצמי.
האיש קרב אליי ואני מבקש להימלט מגורלי, אך רגליי שתולות באדמה. האיש תופס בידי ופורץ בבכי מר. לפי הקול, אני מזהה את אבי.
"אבא, מה אתה עושה פה?"
הוא מתעלם מן השאלה ונושק ללחיי. ריח של גווייה נודף ממנו. נראה כי סיפוריו על שדים ורוחות אמיתיים המה. עובדה, פגשתי שד בעל רגלי אווז, המופיע בסיפוריו.
"אבא, מדוע אינך שוכב בקברך ונהנה ממנוחה נכונה?"
עיניו הלומות כאב. על אף משבי-הרוח העזים שנושבים מצפון, גלי חום מציפים אותי, אני מכוסה זיעה.
"בני המטריאליסט, סוף-סוף למדת על בשרך כי שדים ורוחות שרירים וקיימים," חיוך ממתיק-סוד בזוויות פיו, ועיניו בוערות מניצחון. "שעת חצות היא שעתם היפה של אשמדאי וחבר מרעיו. נשמות מכל חלקי תבל נחפזות לצאת מקברן ולשוטט ביקום האלוקי. הגעתי ליער בטיסה ישירה מניו-ג'רסי כדי לפגוש אותך. כך נקבע," והצביע כלפי שמיים.
לפתע השתתק. עמדנו אילמים כדגים. צרצורן של ציקדות ניסר את עצי היער ופחד טמיר התגנב ללב: אני עומד מול שערי שאול. אשמדאי, ברגליו האווזיות, מסוגל לבעטני הרחק מעבר להרי החושך, אל חורבות סדום ועמורה, אל פסגות הרי שעיר. התחלתי לספוד לעצמי. ליבי הלם בחוזקה וזרועותיי רפו. צחנת-מוות עוטפת אותי. עמדנו שקטים ומכונסים. השתוקקתי לפצפץ את סלעי-השתיקה בדיבור גואל, אך לא הייתי מסוגל לכך. שמעתי את אוושת העלים ואת נשימת האדמה. אני דועך כנר. היום עודני ומחר אינני.
"בן, אתה עדיין סוציאליסט?" נימה של סקרנות עלתה מקולו והוא מיצמץ בעיניו מסקרנות. נדהמתי. שאלתו השיבה אותי אל החיים.
"אבא, סטאלין מת, נקבר קבורת-חמור ועימו האמונה ב'שמש-העמים'. אפילו הקיבוץ אינו עוד 'מעוז-הסוציאליזם'. הקפיטליזם מכרסם בו בלי חמלה."
"בצדק."
"אבא, מה אתה עושה פה?" שבתי ושאלתי כשאני מבועת לראותו בתלבושת של ליצן-קרקס בסערת רוחות ובגשם זלעפות.
"בן, לא טוב לי בקברי. הכתובת שעל מצבתי שובשה. סופר אינו מת מהתקף-לב, כי אם משגיאת-דפוס. עליך לדאוג שיתקנו את הרישום."
"אדאג אבא." הסתכלתי בו בדאגה. "אבא, אתה עלול להתקרר," ופשטתי את מעילי.
"נשמות חסינות מתחושות. רגע הן בסיביר ורגע במדבר-סהרה. קור, חום, רעב, צמא – כל אלה חסרי משמעות."
" אבא, מה מטריד אותך שבאת לכאן?"
"אולי במקרה הצצת בקברי וראית מי שכני?"
התעוררתי שטוף זיעה.
שש שנים חלפו עד שאותה כתובת שגויה שעל המצבה של אבי תוקנה לשביעות רצון המשפחה, לבד נכדה של אלמה, שהתנגד בתוקף רב. הוא נימק את התנגדותו וטען:
"לשגיאה החרוטה על המצבה יש חן רב. אם אלמה בחייה לא תיקנה את הכתוב – מי אנו שנתערב במהלכי ההיסטוריה האנושית?"
ולאחר שעמד על קירבת הקברים בין סבו לסבו-החורג העלה עוד הרהור:
"שני גברים, שכל חייהם לא הסתדרו זה עם זה, הפכו במותם לשכנים כה קרובים... אירוניה במיטבה... לוויה מהגיהינום."
בשנת 1996 אלמה נפטרה ונקברה בין שני הבעלים, כשחומת שיחים נמוכה מפרידה בין הקברים, ופמליה של מלאכי-חבלה עורכת שם הילולות ומחולי-שדים: הללו מתגרים, מסיתים, מלעיגים. כל יום "מהומה ומבוסה ומבוכה," כדברי הנביא. ייתכן כי לא מקרה הוא, שאבי הכתיר את אחד מספריו בשם:
"שונאים, סיפור אהבה..."
ברוך תירוש
"מי ימסוק את הזיתים בספרד?"
לאהוד בן עזר שלום וברוך הבא,
שמחתי לקרוא את מאמרך "מסקנות מביקור בספרד ב"ישראל היום" [18.11], מה גם שהנושא קרוב לליבי ומוכר לי היטב מכמה מסעות בספרד, בעיקר היהודית. ואגב, המידע ההיסטורי שאתה מעלה אודות פעילות היהודים והמוסלמים בספרד, כלול באורח מרשים ומרתק בספר "רחל" של ליאון פויכטוואנגר, בעברית הוא פורסם כ"בלדה ספרדית".
התרשמותך תואמת את הבנותיי, ובעת סיור בספרד לאחרונה נוכחתי בקיום כרמי זיתים חדשים לאורך מאות ק"מ מחוף מלגה לעבר קורדובה, וכידוע הם שותלים שלישיית עצים בכל 'צלחת', כנראה בכדי לוודא הצלחת הקליטה ולהגברת היבול. עצרתי ליד אחד השותלים, שנראה לי כבעל המטע, והוא שמח לשוחח, והתפאר בממדי הנטיעות. לשאלתי, מי יהיו המוסקים בעתיד? השיב: המוני הפועלים הספרדים.
במהלך השיחה הידידותית הרשיתי לעצמי לחלוק על דבריו וציינתי כי תוך כמה שנים לא יעבוד ספרדי אחד במסיק הזיתים, והאיזור יוצף במאות אלפי מוסלמים מצפון אפריקה שיהוו "פצצה מתקתקת" בהרכב האוכלוסייה. האיש חיוך בעצב והסכים. "זאת האמת כבר היום," אמר, "הארץ אכן מוצפת במוסלמים ובשחורים והם מגיעים מדי לילה אל החופים בספינות רעועות, ואלה שאינם נתפסים, נבלעים כעובדים במטעים וברפתות."
אהוד: על כרמי הזיתים, לפחות מחציתם חדשים, בכל האיזור ממלגה, קורדובה, סבילייה וגרנדה – עד קצה האופק, מראה מרהיב, עוד ארחיב ברשמיי מהמסע [ברכבת]. גם אני התפלאתי לראות רק בודדים מוסקים פה ושם ידנית אך לדעתי לא תהיה לספרדים ברירה אלא לאמץ שיטות שלנו ולהשתמש ב"מוסקת", זו מכונת הניעור והמסיק העוברת על העצים מלמעלה ומרעידה אותם, ואשר עלותה בארץ היא אלף שקלים ליום ועוד 25 שקל לכל עץ.
מצד שני, הזיתים בספרד קרויים "הזהב הירוק". אין כנראה גבול לתצרוכת העולמית של שמן הזית הירוק, ושלהם שמן מעולה. מה שאי אפשר לומר על דרך הכנת הזיתים הכבושים או הדפוקים שלהם. הם איומים ונוראים וזאת לא בגלל האיכות אלא בגלל הטיפשות והטעם הרע.
המסדר על-שם זאב ז'בוטינסקי
מקיים טקס חגיגי לרגל הענקת פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר, לשנת תשס"ז.
הפרס מוענק הפעם לשני זוכים:
גב' אסתר זילבר ויתקון, על ספרה: "חוצה שומרון – מיומנה של מתנחלת"
ד"ר אורי מילשטיין, על ספרו: "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור"
טקס הענקת הפרס יתקיים ביום ראשון, ט"ו כסלו תשס"ח, 25.1107 בשעה 19:00 בדיוק, בבית סוקולוב, אולם נורמן, רח' קפלן 4, ת"א.
אורח הכבוד בטקס הוא ראש הממשלה לשעבר ויו"ר הליכוד, ח"כ בנימין נתניהו, אשר ישא בטקס דברים.
כיבוד קל לפני תחילת הארוע. דמי כניסה למי שאינם חברי המסדר: 50 ₪, ייגבו בכניסה.
לידידיי
שני ספרים חדשים שלי יצאו לאור בימים אלה. הספרים נמצאים למכירה בכל הרשתות של 'סטימצקי' ו'צומת ספרים' ובחנויות נבחרות:
1. ספר הילדים השלישי: "מה לעשות עם חתולה שכזאת?" בצירוף איורים נפלאים של הצייר המאייר וולף בולבה. הסיפור מתאים לילדים בגיל שנתיים עד שבע. הוא לקוח מחיי היום יום של ילדים צעירים, מהיחסים שלהם עם בעלי חיים. סיפור של חברות בין חתולה סרבנית וילדה, כמצע לטיפוח ולטיפול בתהליכים רגשיים, של התקשרות, אחריות שיתוף פעולה ויחסים משתנים בין השתיים.
2. ספר שירה שני: "טיפה של אושר טופפה על גג פגודה", מהדורה מעוצבת של 45 שירים ותמונות צבעוניות ממסע בסין. כהמשך למצגת שזכתה להדים רבים. כל מי שהיה בסין ייזכר בהנאה במקומות, באנשים ובעיקר במחשבות ובחוויות מהנופים הנפלאים ומסין המשתנה מול עינינו יום יום. מי שלא היה יקרא ויזדרז לתכנן את הטיול הבא לסין.
בברכה, פנינה פרנקל
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
הזמנה
לערב השקת הספר
הנער שחלם לעוף
מאת
משה גרנות
סיפור לבני הנעורים על חייו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל
בהוצאת דני ספרים
בתוכנית:
התכנסות וכיבוד קל
ברכות:
המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים
חגי ברקת, עורך, נציג ההוצאה
קטע נגינה: תלמידי ביה"ס לאמנויות ע"ש תלמה ילין
דברים:
גדי רמון, אחיו הבכור של אילן רמון
רינה בן-יעקב, בת כיתתו של אילן רמון בבאר-שבע
תא"ל (מיל) יפתח ספקטור, טייס
תא"ל (מיל) ישראל (רליק), שפיר, טייס
משה גרנות, מחבר הספר
האירוע יתקיים ביום ה', י"א בטבת תשס"ח, 20.12.2007 בשעה 20.00 בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל אביב
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,615 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
292 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל