| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 293
תל אביב, יום חמישי, י"ב בכסלו תשס"ח, 22 בנובמבר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יוסף עוזר: בואי ארץ ישראל.
ד"ר גיא בכור: 30 שנה לביקור הנשיא סאדאת בישראל, ביקור טראומטי מאוד. על סיפור אפל וליקחו המצמרר. ב. אתמול התברר המשחק המצרי: הם בולמים את המדינה הפלסטינית, בעוד דווקא ישראל מקדמת אותה.
יוסי גמזו: מוֹרֵה נְפוּחִים...
דוד קרמר [זקן משוררי העברית בארה"ב]: סַבָּא שָׁתַק. סבתא ריבה רבקה.
אורי הייטנר: א. בין וולגריות לפלצנות, לזכרו של פולי. ב. הגולם קם על יוצרו.
ג. שתיקת השפנים.
חמדה אביב קאלש: באפלולית בית הקפה.
ליטמן מור: כבר לא אוכלים גמלים.
אהוד בן עזר: אחרי 40 שנה, הספר השלם, אפילוג למהדורתו החדשה של הרומאן "המחצבה". חלק ראשון.
יוסף עוזר
בואי ארץ ישראל
בּוֹאִי נָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
שׁוּבִי אֵלַי מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים
בּוֹאִי, נִשְׁקְפָה כְּמוֹ שַׁחַר
יוֹקֶדֶת שֶׁמֶשׁ, עֲיֵפָה כְּמוֹ נַעַל
שֶׁנּוֹתְרָה חֲלוּצָה לְבַדָּהּ, קָרוֹב לַסְּנֶה
חֲלוּצִים נָשׁוּב נָא לִתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ
לְרֵיחַ הַשָּׂדֶה נָשׁוּב
כִּי תָּשׁוּבִי לְמַצְּעֵי שִׁיר הַשִּׁירִים
אִם לֹא אֶתְמוֹל נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים
וַחֲלוֹמֵנוּ הַיָּשָׁן יָפֶה יָנִיב
בּוֹאִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל
לִבְשִׁי לָבָן, שְׂאִי כְּלֵי שִׁיר
חוֹלְלִי בְּכַרְמֵי חֲרוּלַיִךְ
וְתִלְבְּשִׁי שָׁנִים עִם עֲדָנִים
כְּמוֹ אָז: גַּפְנֵךְ וּתְאֵנָתֵךְ, כָּל תַּכְשִׁיטַיִךְ
וְלֹא יֶחְדַּל מָתְקֵךְ וְתִירוֹשֵׁךְ
וְהַתּוֹרָה הִנֵּה הִנָּהּ כַּיָּם
וְיִשְׂרָאֵל דּוֹמִים שׁוּב לְדָגִים
וּבִבְנֵי בְּרַק
אֵין רָב נִרְגַּם בְּזֶבֶד אוֹ בְּאֶתְרוֹגִים
בּוֹאִי נָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
שׁוּבִי אֵלַי מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
30 שנה לביקור הנשיא סאדאת בישראל, ביקור טראומטי מאוד. על סיפור אפל וליקחו המצמרר
"בני, יחף, בכתונת לילה, עומד שם לבד. בני, בשר מבשרי ודמי." אלא שהמבט בעיני הילד "מקפיא, אין בו זכר לרגשות בן." הבן מוציא מכיסו אקדח, אקדח אמיתי, לא צעצוע. "בני, לא נגעתי שם, רק הסתכלתי." אלא שהבן מביט באביו במבט של תליין. "קליע חדר לגופי, בכתפי; אני רואה דמעות בעיניו של בני. הקליע השני פוגע בחזי, אני שומע את ההד שלו. את הקליע השלישי אינני שומע עוד."
בשנת 1972, לפני מלחמת יום כיפור, לפני השלום, ועוד לפני הכול, מפרסם הסופר המצרי הנודע יוסוף אידריס (1927-1991) סיפור מוזר, אפל, אך מדהים. הסיפור נקרא "אינני אשם" והוא מספר על מצרי אחד (הרמז הוא לנשיא סאדאת) שאינו עומד בפיתוי, ומחליט ללכת ולבקר אצל האוייב, הוא ישראל. גנראל שעינו האחת מכוסה ברטייה מזמין אותו, מן הצד השני של המים, והוא מחליט לחצות את תעלת המים, ולעבור לביקור בצד השני. קהל עצום עומד על רציף העץ, צופה במחזה, כיצד אותו מצרי חוצה את התעלה. הקהל הגדול שותק.
"כל חיי צפיתי מהחוף שמנגד, ועכשיו אני כאן. מה רע בכך, מה רע?" הוא פונה ואומר לקהל העצום מן העבר השני.
הם ממשיכים להביט בו ולשתוק.
העולם שנגלה לו בגדה השנייה זר ומוזר, עולם נפלולי שאין בו מוסריות. "ערים גדולות וקטנות, חופים, בתי בושת, בתי חרושת לנשק סודי." והאורח המצרי מטייל בעולם האפל שבגדה השנייה. לפתע, שורה ארוכה של נשים מופיעה, מילדות צעירות ועד בוגרות. "בחר לך את מי שתרצה," מציע לו הגנראל בחיוך, אלא שהמצרי האורח רק מסתכל, כמעט מתמוטט מן המחזה. הוא מחליט לחזור, אינו יכול לעמוד עוד בניסיון. בפרידה אומר האורח לגנראל: "עמדתי במבחן הקשה, לא נגעתי, לא הפכתי לטמא."
הגנראל מחייך אליו בלגלוג.
בדרך חזרה עומד הקהל הערבי בצד השני בהמוניו, כפי שהיה כשיצא, בשתיקה. ואז, על המזח הוא רואה מחזה מוזר ובלתי צפוי: "בני, יחף, בכתונת לילה, עומד שם לבד. בני, בשר מבשרי ודמי." אלא שהמבט בעיני הילד "מקפיא, אין בו זכר לרגשות בן." הבן מוציא מכיסו אקדח, אקדח אמיתי, לא צעצוע. "בני, לא נגעתי שם, רק הסתכלתי." אלא שהבן מביט באביו במבט של תליין. "קליע חדר לגופי, בכתפי; אני רואה דמעות בעיניו של בני. הקליע השני פוגע בחזי, אני שומע את ההד שלו. את הקליע השלישי אינני שומע עוד."
חמש שנים לאחר הסיפור האפל, בדיוק לפני 30 שנה, חצה הנשיא המצרי אנוואר סאדאת את המים והגיע לישראל. היום, בדיוק לפני 30 שנה, נאם בכנסת, כשהקהל הדומם בעולם הערבי עמד בהמוניו וצפה. בשתיקה. חמש שנים לאחר מכן, כיוון הרוצח הצעיר, האיסלאמיסט בן מצרים, ח'אלד אלאסלמבולי, את הרובה לעבר הנשיא סאדאת, והרג אותו מטווח קצר. נבואתו המדוייקת של הסופר אידריס התגשמה במלואה. ועד היום אני שומע את המילים ביני לבין עצמי: "אבל בני, לא נגעתי שם בדבר, רק הסתכלתי."
האם צפה אידריס, האנטי ישראלי, את הרצח שיקרה, או שבעצם כתיבת הסיפור הזה הוא עצמו כיוון את ההיסטוריה? שאלה שלא נוכל לענות עליה.
כאשר אנחנו חגגנו את חגיגת השלום, העולם הערבי התאבל עליו. היה זה שלום קר, לא רומן אלא הסדר ממון, ללא נשמה יתירה. ללא האינטלקטואלים, ללא הסופרים, ללא האירגונים החברתיים, ללא האיגודים המקצועיים. היה זה שלום בין מנהיגים, בין ממשלות, וכזה הוא נשאר עד היום. שלום שמתביישים בו בעולם הערבי, כפוי, לא מוסרי, שאין בו לא כבוד ולא הדר. צריך להבין שבשלום של הנשיא סאדאת היתה התרסת בוז כלפי כל מה שהעולם הערבי האמין בו. הוא בז לאחדות הערבית, לנאצריזם, לרעיונות הפן-ערביים, אותם ביקש לשבור בשלום נפרד עם ישראל. הוא בז לעיסוק האובססיבי בנושא הפלסטיני, כאשר פשוט התעלם מן הפלסטינים וממנהיגיהם. היתה זו התרסה כנגד המרכז האינטלקטואלי המצרי, בו ראה סאדאת, הפלאח, התנשאות תפלה. היתה זו התרסה כנגד השמאל ששלט אז בחיים החברתיים, בברית המועצות, בעקרונות "הסוציאליזם הערבי", ב"סולידריות החברתית", בכל כך הרבה סיסמאות ששלטו אז בכיפה. היתה זו התרסה כנגד הטאבו המקודש ביותר, האיבה לישראל, שאיחדה את קצות הפוליטיקה הערבית. היתה זו התרסה כנגד עצם קיומן של האידאולוגיות השולטות, האישים השולטים, והעצבים העדינים ביותר של המצריות והערביות. ועל ההתרסה הזו הוא שילם בחייו, שכן היא היתה גדולה מדי.
שלושים שנה חלפו, והמצב רק נסוג. השלום שלנו עם מצרים נשאר מיותם, מבודד, מנוצח ומובס. עבור החברה המצרית הוא אינו רלבנטי, והאינטלקטואלים, העיתונאים, השמאל והאסלאם הפוליטי – כולם דוחים אותו במיאוס. מי שהוא מתומכי השלום, ואלה בודדים, מנודה. לא משתלם להיות תומך בישראל או בשלום איתה.
שלושים שנה ואנו לא הצלחנו להפוך אותו לחי ולדינאמי, משום שהמימסדים הערביים והמצריים האדירים לא איפשרו זאת. מבחינתם, להודות בשלום הזה משמעותו לאבד את הבכורה. הם ראו כיצד כל האידאולוגיות, שאותן בנו בעמל רב, קורסות, נשברות, ומי שנשאר זו ישראל עם הטכנולוגיה העילית שלה. הם פחדו משליטה ישראלית ומחיסולם שלהם.
הנשיא מובארק בחר, כמובן, לשמור על השלום הנכה הזה, שכן המדינה מתקיימת מן הסיוע האמריקני שהושג בזכותו. אך מובארק הוא דמות מבודדת היום מאוד, כמו השלום שלו. את מרבית זמנו מבלה כיום מובארק בשארם א-שייח, רחוק מן ההמולה, הביקורת והארס של הפוליטיקה הקהירית התוססת. מובארק מבודד, וכך גם השלום שעליו הוא שומר.
למרבית הצער, השלום נתפס כיום בעולם הערבי כבגידה: בערכים, במוסר, ואפילו במולדת. מן הבחינה הזו הקהל הערבי עדיין עומד ברציף וצופה במים בשתיקת תוכחה, לא רוצה לדעת על אותן ערים מוזרות, בתי בושת ונשים המוצעות שם לאורח. וכפי שכתב אידריס באופן מצמרר: "זו שתיקת יום הדין."
20.11.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. אתמול התברר המשחק המצרי: הם בולמים את המדינה הפלסטינית, בעוד דווקא ישראל מקדמת אותה. המצרים מנהלים משחק מתוחכם של הפרד ומשול: כיוון שיש להם קשרים גם עם חמאס וגם עם אבו מאזן, משחקים המצרים עם שניהם. הם לא מקפידים יותר מדי בציר פילדלפי, דבר שמרתיח את אבו מאזן, אך הם גם תומכים באבו מאזן ומדגישים את מרכזיותו, דבר שמרתיח את חמאס. למה ביקורו של ראש הממשלה אתמול [יום ג'] אצל מובארק גרם יותר נזק מתועלת לקו של ממשלת ישראל?
ראש הממשלה אולמרט לא טס אתמול [יום ג'] סתם כך לפגוש את הנשיא חוסני מובארק בשארם א-שייח, או לא. הוא נזעק לשם, לאור התפקיד השלילי בו נוקטת מצרים לבלום את ועידת אנאפוליס, לבלום אם המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, ולבלום את הקמתה של המדינה הפלסטיני.
כך קורה הלא-יאומן, ובעצם לקוראי Gplanet הדבר בהחלט מוכר, שבו מדינה ערבית, היא מצרים, בולמת עכשיו את הקמתה של המדינה הפלסטינית, בעוד ישראל, דווקא היא, מאיצה את התהליך. לכאורה עולם הפוך.
מחר [היום] אמורים המצרים לקבוע לעולם הערבי באיזה דרג להגיע לוועידת אנאפוליס, וזאת במיפגש הליגה הערבית בקאהיר. עמדתו של מזכ"ל הליגה הערבית, הנאצריסט עמר מוסא היא – בדרג הנמוך ביותר שרק אפשר, כדי שחלילה ישראל לא תזכה באיזה פירור של נורמליזציה עם העולם הערבי, לפני שהיא משלמת מחירים כבדים. עמדתו של מוסא מוכתבת על ידי משרד החוץ המצרי לכל דבר, שכן המצרים מודאגים מאוד מאפשרות הקמת מדינה פלסטיני עצמאית על גבולם. הם עושים כרגע הכל כדי שתרחיש כזה לא יקרה.
אם בעבר מנהיגי מדינות ערב דרשו מדינה פלסטינית כי ראו בה כלי שלהם לפגוע בישראל, היום המדינה הזו עלולה גם לפגוע בהם, בהפיכתה למדינת טרור על גבולם. אין דין איזור הפקר של חמאסטן כדין מדינה עצמאית ומוכרת, ומכאן שיכולת ההתנגדות שלהם לנזק הזה תהיה בעתיד מוגבלת. אז למה להיכנס בכלל לצרה הזו?
כאשר הבינו אצלנו, באיחור, את החשיבה המצרית הזו, נזדעק ראש הממשלה אהוד אולמרט לבקר אצל מובארק, הצינור היחיד שיש לישראל במצרים, אלא שדווקא הנסיעה הזו גרמה יותר נזק מתועלת לקו של ממשלת ישראל. מובארק השתעשע בתחינתו של אולמרט כמו ילד המשתעשע עם צעצוע.
נשיא מצרים מובארק העמיד אתמול שורה של תנאים להמשך התהליך, אשר במילים פשוטות מפוצצות אותו עוד בטרם התפתח. מובארק נאמן כמובן לאינטרס המצרי בלבד, לא לישראלי ולא לפלסטיני, ושום תחינה ישראלית לא רלבנטית כאן. כך זה גם צריך להיות. מובארק דרש אתמול לדון מיד בהסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים, ביודעו שזהו מתכון לפיצוץ. כך, מי שרוממות העניין הפלסטיני בגרונו, דווקא מונע את האינטרס הזה מהם, וכך היה תמיד, זהו פטנט ישן.
מובארק דרש אתמול שקודם כל תהיה מנהיגות פלסטינית אחת, של הזרם הלאומי, בטרם אפשר יהיה להמשיך, ביודעו שלאבו מאזן אין שום סיכוי למגר את חמאס. מובארק הודיע שמבחינת מצרים רצועת עזה היא חלק לכל דבר מאותה "מדינה פלסטינית", וכל התנאים צריכים לחול גם עליה. ונשיא מצרים הרי יודע שלאבו מאזן אין וגם לא תהיה שום שליטה על עזה, לא צבאית, לפירוק הטרור, לא מדינית ולא כלכלית. הוא לכאורה דורש הכל בשביל הפלסטינים, אך למעשה גורם למצב שבו לא יקבלו דבר. מובארק אינו מעוניין בהצלחה של ועידת אנאפוליס, אך גם לא בכישלונה, פן יאשימו אותו. הוא מעוניין בוועידה פושרת, סתמית, קודם כל בגלל חששה של מצרים שישראל תגדל מדי על חשבונה במזרח התיכון. אם יתפתח קשר ישיר בין ישראל לבין מדינות ערב, מצרים רואה את הקשר הזה כבא על חשבונה, כמדינה הגמונית באיזור. היא בוודאי לא תיתן לכך יד.
כאשר נשאל אתמול מובארק האם יהיה מוכן לבוא לישראל, הוא נקט בשיטה המצרית המקובלת. במצרים אף פעם לא יגידו "לא," אלא תמיד "כן, אבל." זהו הסירוב הפורמליסטי. פעם "הזמן אינו בשל לכך" (הוא אף פעם גם לא יהיה בשל לכך), או כמו אתמול, הוא יגיע לישראל "אם זה יעזור לפתרון הבעייה הפסלטינית," אלא שגם זה לא יקרה לעולם, כפי שאנחנו מבינים מן הניתוח לעיל.
מובארק אינו מעוניין לעזור יותר מדי לא לחמאס ולא לאבו מאזן. מבחינת מצרים התפתח פה משחק נדנדה מצוין: כיוון שיש להם קשרים גם עם חמאס וגם עם אבו מאזן, משחקים המצרים עם שניהם. הם לא מקפידים יותר מידי בציר פילדלפי, דבר שמרתיח את אבו מאזן, אך הם גם תומכים באבו מאזן ומדגישים את מרכזיותו, דבר שמרתיח את חמאס. כך פיתחו המצרים משחק עדין של "הפרד ומשול", דבר המעצים את היכולות שלהם, הן מול הפלסטינים והן מול ישראל.
לאור משחק מצרי כל כך מתוחכם ומוצלח, נראית עכשיו תחינתו של אולמרט מהם, אתמול בשארם א-שייח, כמשחק של חובבנים.
21.11.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
יוסי גמזו
מוֹרֵה נְפוּחִים...
"וְלֹא-שָמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרַי וְלִמְלַמְּדַי לֹא-הִטִּיתִי אָזְנִי"
(משלי ה, י"ג)
כָּל נְפוּחֵי הַחֲשִיבוּת וְהַמַּשְֹכֹּרֶת
אִם בָּאוֹצָר אוֹ סְבִיב שֻלְחַן הַמֶּמְשָלָה
הַמִּתְאָָרֵךְ בְּהַתְמָדָה שֶלֹּא לְצֹרֶךְ
מִמְשָל תָּקִין יוֹתֵר, כִּי אִם לְשִכְלוּלָהּ
שֶל טֶכְנִיקַת שִחוּד עוֹד שַֹר תְּאֵב-אַמְבִּיצְיָה
לְהִצְטָרֵף לַקּוֹאָלִיצְיָה תוֹךְ נִקּוּז
תַּקְצִיב עָתֵק לְהַרְחָבַת הַפּוֹפּוֹ-זִיצְיָה
שֶבָּהּ נִתָּן לַפּוֹפּוֹ זִיץ (מֵאָה עַכּוּז!)
עַל עוֹד כִּסֵּא שֶל הַמִּמְסָד אֲטוּם הָרֶגֶש
כּוֹלֵל הַשַֹר-בְּלִי-תִיק אַך גַּם בְּלִי-כָּל-בּוּשָה
שֶרַק אֶתְמוֹל זָעַק בְּכָל כִּנּוּס וּפֶגֶש
כְּנֶגֶד כָּל צֵרוּף פֶּרְסוֹנָה חֲדָשָה
לַקְּלוּבּ הַזֶּה, עַד שֶנִּלְכַּד כְּדַג עַל קֶרֶס
חַכַּת-הַפַארְסָה שֶבִּטְּלָה אֶת זַעֲמוֹ
כְּשֶהִתְבָּרֵר שֶהַפֶּרְסוֹנָה הַמֻּכֶּרֶת
כַּחֲדָשָה בַּמֶּמְשָלָה הִיא הוּא עַצְמוֹ...
כָּל נְפוּחֵי הַשְֹּרָד, הַסְּטָטוּס וְהָאֵשֶ"ל
הַצִּדְקָנִים הַלָּלוּ הַדּוֹבְרִים גְּבוֹהָה-
גְּבוֹהָה עַל פַּחַד הַקֻּפָּה הַמִּתְרוֹשֶשֶת
אֲבָל נַפְשָם לְהַגְדָּלַת שְֹכָרָם נוֹהָה
הֵם תַּסְמִינֶיהָ שֶל אִינְפֶקְצְיָה מְשַוַּעַת
בַּמַּנְגָּנוֹן הַצִבּוּרִי, בְּהִתְעַצְּמָה
בְּאוֹלִיגַרְכְיָה מְפֻטֶּמֶת, שֶהַיַּעַד
הַמֶּרְכָּזִי שֶלָּהּ הוּא הַנְצָחַת עַצְמָהּ.
וּבִשְבִיל זֶה מֻתָּר לִפְרֹץ בְּלִי סְיָג וָקֹשִי
אֶת גְּבוּלוֹתָיו הַדֵּי גְּמִישִים שֶל הַתַּקְצִיב
בְּלִי לְגַלְגֵּל עֵינַיִם ("לוּא הָיִיתִי רוֹטְשִילְד")
לַגֵּרָעוֹן וּמַצָּבוֹ הַמַּעֲצִיב.
וּבִשְבִיל זֶה מַרְבִּים שָֹרֵינוּ בְּטוּסָם פֹּה
לִפְקֹד אֶת חוּ"ל, כְּשֶהִדּוּקָהּ הַדֵּי תְּמִידִי
שֶל חֲגוֹרַת מוֹשַב הַבּוֹאִינְג סְבִיב כְּרֵסָם פֹּה
הִנּוֹ הִדּוּק-חֲגוֹרָתָם הַיְּחִידִי.
וּבִשְבִיל זֶה מֻקְצִים סְכוּמֵי עֲנָק לַסֶּקְטוֹר
שֶל כָּל שֻתָּף קוֹאָלִיצְיוֹנִי מְחֻזָּר
מִתּוֹךְ קֻפַּת הַשַּלְמוֹנִים שֶשּוּם אִינְסְפֶּקְטוֹר
חוּץ-מֶמְשַלְתִּי עוֹד לֹא שָזַף בָּהּ עֵינֵי זָר.
וּבִשְבִיל זֶה כָּאן מַעֲלִים חַבְרֵי הַכְּנֶסֶת
מִדֵּי שֵנִי וַחֲמִישִי אֶת מַשְֹכֻּרְתָּם,
כִּי לְכָל אֵלֶּה לָאוֹצָר נְדִיב הַחֶסֶד
יֵש קֶרֶן-שֶפַע מֵהָכָא וּמֵהָתָם.
וְאִיש מֵאֵלֶּה שֶגִּדְּלוּ פִּימָה עַל כֶּסֶל
עַל חֶשְבּוֹנוֹ הַדַּל שֶל מְשַלֵּם-הַמַּס,
כָּל הָרוֹאִים אֵיךְ הַפְּשִיעָה פּוֹרֶקֶת רֶסֶן
וְאֵיךְ גּוֹאִים הָאַלִּימוּת וְהֶחָמָס
וְאֵיךְ בְּנֵי נֹּעַר הַלוֹמְדִים כֵּיצַד הַשְּלַאכְטָה
הַזֹּאת מַרְאָה לָנוּ דֻגְמָה וְגַם מוֹפֵת
וּמְבַכְּרִים בִּמְקוֹם גִּיּוּס לְצַהַ"ל – שַאכְטָה
שֶל גְּרָאס אוֹ קְרָאק אוֹ בִּרְיוֹנוּת שֶלֹּא קוֹפֵאת
אַף לִימָמָה אַחַת בּוֹדֶדֶת עַל שְמָרֶיהָ
וְלֹא נִמְנַעַת גַּם סַכִּין שְלוּפָה לִתְחֹב
בִּקְטָטוֹת בָּארִים בָּן נִתָּן לְהִתְפָּרֵעַ,
בְּמִגְרְשֵי הַסְּפּוֹרְט, בַּפַּאבִּים וּבָרְחוֹב,
כֵּן, אִיש מֵאֵלֶּה הַקּוֹבְלִים כִּי אִם יָקֵל כָּאן
עַל נִצּוֹלֵי שוֹאָה חַסְרֵי כָּל נְכָסִים
אוֹ עַל חוֹלֵי סַרְטָן יֻכְרַח לְהִתָּקֵל כָּאן
בְּצֹרֶךְ מַר לְהַעֲלוֹת אֶת הַמִּסִּים –
אֵינוֹ חָדֵל לְהַעֲלוֹת יוֹם-יוֹם בְּקוֹל בּוֹ
מָחְרֶשֶת אֹזֶן מֵעוֹר-תֹּף
וְעַד קְצֵה תְנוּךְ אֶת סוּג הַמַּס שֶהוּא בָּקִי יוֹתֵר מִכָּל בּוֹ:
מַס-הַשְֹּפָתַיִם הַצָּבוּעַ לַחִנּוּךְ.
כִּי אִיש מֵהֶם אֵינוֹ חָדֵל לִדְבֹּק בַּמַּנְטְרָה
הָאָפְנָתִית כָּל-כָּךְ אֶצְלֵנוּ כִּי אֲבוֹי
אִם נְגַדֵּל כָּאן דּוֹר נִבְעָר וְדִילֶטַנְט רַע
וְרַק חִנּוּךְ הוּא הַנָּתִיב וְהַמָּבוֹי
לִמְצֻיָּנוּת שֶל דּוֹר-עָתִיד רַב אוֹן וָיֶשַע
וְרַק חִנּוּךְ יִמְנַע מִנֹּעַר שֶהֻזְנַח
הִדַּרדְּרוּת לְסַם וּבִרְיוֹנוּת וּפֶשַע
וְהִשְתַּמְּטוּת מֵעֹל גִּיּוּס, וּמִשּוּם כָּךְ
שֶאֵין לָנוּ כְּמוֹ לַסָּעוּדִים נֵפְט בְּשֶפַע
וּכְמוֹ דְרוֹם-אַפְרִיקָה מִכְרוֹת יַהֲלוֹמִים
וּמַשְאַבֵּנוּ הַיָּחִיד שֶאֵינוֹ אֶפַע
הִנּוֹ הָרֹאש הַיְּהוּדִי שֶבּוֹ גְלוּמִים
כָּל סִכּוּיֵינוּ לְקִדְמָה וּלְפִתּוּחַ
וְלִמְנִיעַת בְּרִיחַת מֹחוֹת לִשְֹדוֹת זָרִים
רַק הַחִנּוּךְ, חִנּוּךְ, חִנּוּךְ הוּא קְלָף בָּטוּחַ
בְּחִסּוּל עֹנִי וְצִמְצוּם הַפְּעָרִים.
אֲבָל בְּרֶגַע שֶצִּבּוּר מוֹרִים שֶקָּץ לוֹ
בִּשְֹכַר-חֶרְפָּה וְאַרְבָּעִים תַּלְמִיד דְּחוּסִים
בְּכָל כִּתָּה, פִּתְאֹם נֶחְלָץ לוֹ וְעָקַץ לוֹ
אֶת הַמִּמְסָד הַזֶּה נְפוּחַ הַכִּיסִים
וְהוּא תוֹבֵעַ בִּמְלוֹא צֶדֶק מַה שֶּיֵּש בּוֹ
בְּכָל מִנְהַל-חִנּוּךְ נָאוֹר בַּמַּעֲרָב
וּמַה שֶכָּל מִמְשָל צָרִיךְ לְהִתְבַּיֵּש בּוֹ
אִם מְחַנְּכָיו צְרִיכִים לָצֵאת עַל כָּךְ לַקְּרָב –
פִּתְאֹם אָסוּר בְּשוּם פָּנִים וּתְנַאי לִפְרֹץ פֹּה
אֶת גְּבוּלוֹתָיו הַדֵּי גְּמִישִים שֶל הַתַּקְצִיב,
פִּתְאֹם חִנּוּךְ הוּא הַקָּרְבָּן הֲכִי נָפוֹץ פֹּה
לַגֵּרָעוֹן וּמַצָּבוֹ הַמַּעֲצִיב.
פִּתְאֹם אֵין כֶּסֶף כִּי שָֹרֵינוּ בְּטוּסָם פֹּה
לְחוּ"ל כָּל בֹּקֶר, הִדּוּקָהּ הַדֵּי תְּמִידִי
שֶל חֲגוֹרַת מוֹשַב הַבּוֹאִינְג סְבִיב כְּרֵסָם פֹּה
הִנּוֹ הִדּוּק-חֲגוֹרָתָם הַיְּחִידִי.
וְאֵין פְּרוּטָה כִּי הוֹן עָתֵק הֻזְרַם לַסֶּקְטוֹר
שֶל כָּל שֻתָּף קוֹאָלִיצְיוֹנִי מְחֻזָּר
מִתּוֹךְ קֻפַּת הַשַּלְמוֹנִים שֶשּוּם אִינְסְפֶּקְטוֹר
חוּץ-מֶמְשַלְתִּי עוֹד לֹא שָזַף בָּהּ עֵינֵי זָר.
וְהַקֻּפּוֹת רֵיקוֹת, שֶכֵּן חַבְרֵי הַכְּנֶסֶת
הַמַּעֲלִים כָּאן לְעַצְמָם אֶת מַשְֹכֻּרְתָּם
מִדֵּי שֵנִי וַחֲמִישִי כִּגְמִילוּת חֶסֶד
וּכְדֻגְמָה אִישִית לְטֹהַר מִדָּתָם
כְּבָר דִּלְדְּלוּן עַד תֹּם לְאֹרֶךְ כָּל הַפָאזוֹת
(הָה, עַסְקוּנָה שְמֵנָה, כְּלוּם לְשֵם כָּךְ מִנּוּךְ?)
לְמַעַן שוּב יוּכְלוּ לִתְקֹעַ לָנוּ פְרָאזוֹת
עַל עֶלְיוֹנוּת חֲשִיבוּתוֹ שֶל הַחִנּוּךְ...
דוד קרמר / שני שירים
סַבָּא שָׁתַק
מְכֻנָּף יָשַׁב סָבִי
בְּקֶרֶן זָוִית,
בִּשְׁתִיקָה הִתְעַטֵּף,
עֵינָיו תָּרוֹת
בֶּחָלָל הַמַּרְתֵּף
הַחַם,
מוּל כִּבְשַׁן בַּרְזֶל מְפֻחָם
מִלַּהַט מַגְהֲצִים חֲלוּדִים.
וַאֲנִי הִבַּטְתִּי בּוֹ בָּאַהֲבָה,
כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים.
שָׁתַק סָבִי,
הָיָה חָתוּם שְׂפָתַיִם.
סְבָבוּהוּ סַבְתָּא וּבָנֶיהָ
מִשַּׁחַר עַד בֵּין עַרְבַּיִם,
גִּהֲצוּ לְפַרְנָסָתָם
סִיְּעוּ לְסָבִי הַתָּם,
וְאֶל מוֹרָד הָעִיר אָצוּ
לְהוֹבִיל בְּגָדִים גֹּהֲצוּ.
מִדֵּי בֹּקֶר יָשַׁבְתִּי מוּלוֹ
עֵינָיו לִרְאוֹת בּמַּעֲרוֹת צָלַלְתִּי
צְלָלִים הִתְעַוְּתוּ עַל הַקִּירוֹת
רָקְדוּ הִשְׂתָּרְגוּ בַּמְּחוֹלוֹת
נוֹאָשִׁים
לָצֵאת אֶל אוֹר
נִכְסְפוּ אֵלָיו אֲנָשִׁים.
הַרְחֵק הַרְחֵק שָׁם
בְּאֹפֶק הַזְּמַן
חָבַשׁ הוּא אֶת סַפְסָל הַיְּשִׁיבָה
"הוֹ אָמְרוּ רַבָּנָן"
נָקַב הַרְרֵי קֻשְׁיוֹת
וּבְחַיָּיו אֵין עָנָן.
סָבָתִי רִבְקָה טְרֵיְינָה עֲסוּקָה
אֲרוּחַת מְלָכִים מְכִינָה
עָמְלָה בְּטַחֲנָה
פִּיהָ לֹא יֶחְדַּל מֵרִנָּה
קֶמַח לְחַג הַפֶּסַח שׁוֹמֶרֶת,
תַּבְלִינִים לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת אוֹגֶרֶת,
חוֹלֶבֶת עֵז, מְנַכֶּשֶׁת גִּנָּהּ,
עַל עוֹלָלֶיהָ אַהֲבָתָהּ מְגִנָּה,
מַלְבִּישָׁה פָּעוֹט, מְחַתֶּלֶת תִּינֹקֶת
מְחַבֶּקֶת מֵאֲכִילָה וּמֵינֶקֶת.
מַחְסִיר לִבָּהּ פְּעִימָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם
מַבִּיטָה בְּתוֹדָה לַשָּׁמַיִם:
מַה תְּבָרֵךְ
עַל בַּעֲלָהּ הָאַבְרֵךְ,
עַל הַבְּרָכָה
שֶׁל נֵצֶר שַׁלְשֶׁלֶת הַגָּאוֹן מוִילְנָא
מַמְשִׁיךְ מָסֹרֶת הַמִּשְׁפָּחָה.
וּבָא זְמַן לֹא נִרְצֶה לֹא יוּחַל
וְהַסֵּבֶל רָעַשׁ וְרָעַם
וּבָא הָרָעָב וְאָכַל
וְהֵם עָקְרוּ אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם.
גּוֹלָה ־
בְּלִי תִּקְוָה,
בְּלִי שָׂפָה בְּלִי יְשִׁיבָה
לְבֵן צִיּוֹן בַּעֲלָהּ.
וִימֵי חֹשֶׁךְ בָּאוּ
חֹשֶׁךְ עָלָה וּמָלַךְ.
סַבָּא רָאָה אֶת בְּנוֹ נִשְׁלַח
לְהִלָּחֵם מֵעֵבֶר לַיָּם הָלַךְ
מוּל גֶּרְמָנִים.
וְהַקֶּשֶׁר אָבַד
וְסָבִי לְבַד
בִּיגוֹנוֹ טָבַע
וֶאֱלֹהָיו גָּוַע.
וְסַבָּא הִזְדַּקֵּן
וְתַלְמוּדוֹ מְבֻיָּשׁ
הָיָה מַאֲכָל לָעָשׁ
וְהַיּוֹם הָיָה רֵיק
וְהַלַּיְלָה נוֹאַשׁ.
וְסַבָּא רָאָה אֶת תַּלְמוּדוֹ
מוּצָא מִן הַבַּיִת
וְסַבָּא רָאָה מֵעַל רֹאשׁוֹ
כֵּיצַד חָג הָעַיִט.
סַבָּא שָׁתַק. וְדִמְעוֹתָיו סְפָרִים.
וְסַבָּא הִבִּיט בְּלִי אֲמָרִים.
וּבִקַּשְׁתִּי לֶאֱחֹז בּוֹ
בַּשָּׁעָה הַנּוֹזֶלֶת
וּלְנֶגֶד עֵינַי
נִשְׁמָתוֹ הָאוֹזֶלֶת.
בִּקַּשְׁתִּי לִשְׁמֹר עַל הַגַּחֶלֶת
שֶׁל חַיָּיו
וְלַשְּׁוָא.
לַשְּׁוָא?
הוּא רוֹחֵשׁ בִּי מַדְרִיכֵנִי
כְּאָז כֵּן
עַכְשָׁו.
סבתא ריבה רבקה
גּוּצָה שחוחת כְּתֵפַיִם
יָדַיִם גְּרוּמוֹת צדופות
לְחָיַיִם מְחַיְּכוֹת בְּחֵן
קוֹל מְלַטֵּף מְנַחֵם.
פְּלִיטַת לִיטָא וְצָמָא
מֵחַוּוֹת חִטָּה וִירָקוֹת
סוֹחֶבֶת חֲמִשָּׁה רַכִּים
לְנֵכָר עִיר וְלָשׁוֹן.
שׁוֹמֶרֶת בַּעַל אַבְרֵךְ
מִסַּפְסָל יְשִׁיבַת הַגָּאוֹן
עֲמֵלָה בְּגִהוּץ מִכְנָסִים
בְּנוֹף עוֹיֵן וּפָרוּשׂ.
זוֹכֶרֶת טַחֲנַת הַקֶּמַח
שְׁמוּרָה לִימוֹת הַפֶּסַח
וַחֲלֵב הַפָּרָה בַּדְּלִי
בְּרֶפֶת חֲצַר בֵּיתָהּ.
טִפְּלָה בּפעוּטִים חוֹלִים
רָדְפָה רוֹפְאִים נֶעֱדָרִים
רָקְחָה תְּרוּפוֹת יְרָקוֹת
חָבְשָׁה רָאשִׁים פְּצוּעִים.
בָּעִיר הַהוֹמִיָּה וְסוֹאֶנֶת
מִשְׁפָּחָה שָׁלְחָה לְעָמֵל
צָבְרָה פְּרוּטָה לִפְרוּטָה
רָכְשָׁה בֵּית קוֹמוֹת.
הִתְסִיסָהּ עֲנָבִים לְפֶסַח
הֶחְמִיצָה קִשּׁוּאִים
הֵקִימָה סֻכָּה בֶּחָצֵר
עָרְכָה שֻׁלְחָן לָעֲנִיִּים.
תַּחַת מַפִּית תֵּבַת הַקֶּרַח
הֶחְבִּיאָה מָעוֹת לְגוֹי שֶׁל שַׁבָּת
תָּלְשָׁה נְיָר שַׁבָּת לַשֵּׁרוּתִים
שָׁאֲבָה מֵי רָחֲצָה לִכְבוֹד הַחַג.
מִזֵּעַת אַפָּהּ נִדְּבָה לְאֶבְיוֹן
ל"סֵדֶר" קִיְּמָהּ "כָּל דִּכְפִין"
בְּיָמִים נוֹרָאִים גָּבַר בִּכְיָהּ
מִקְּרִיאָה ב"צאינָה וּרְאֶינָה"
לִי הוֹשִׁיטָה קֻפְסָה כְּחֻלָּה
תֵּאֲרָה מַפַּת הַכִּנֶּרֶת,
לִנְטֹעַ אִילָנוֹת בְּאֶרֶץ אָבוֹת
גַּעְגּוּעֵי יַלְדוּת עֲמוּמִים.
פרופ' לב חקק, ששלח לנו את השירים, מספר: ד"ר דוד קרמר הוא זקן המשוררים העבריים באמריקה היום. הוא מדען שנולד בבלטימור, מרילאנד, ב-1920. מוצא משפחתו מליטא. הוא ד"ר בכימיה רפואית, פרופסור, ממציא, נגן פסנתר ומלחין.
פנייתו של איתמר לוי לקוראי "חדשות בן עזר"
אהוד וקוראיו הרבים [!] שלום,
אני מנסה בדף המידע שלי לתת ציון וכבוד לספריות ההשאלה הפרטיות שהיו נפוצות בארץ בשנות ה-50 וה-60. אני מחפש שמות, מידע על הספרנים, צילומים, אנקדוטות ועוד. כבר הצלחתי לעלות על כמה ספריות כאלה בחיפה, בקרית ביאליק, ברמת גן, בירושלים ועוד.
כל חומר יתקבל בשמחה עצומה.
איתמר לוי
נתנאל מלאכי
ביל 1 פלוס 2
אֲנִי מֵת עַל אוּמָה
טוּרְמַן
הִיא קוֹרַעַת
אֵיבָרִים, מְטַיֶּלֶת כְּמוֹ מַמְבָּה
בְּאֶצְבְּעוֹת לִבִּי
בְּאַרְבָּעָה צְעָדִים.
כְּשֶׁאֵלֵךְ לֹא
אַבִּיט אָחוֹר
בְּעֵינֶיהָ הַזּוֹעֲמוֹת,
וְלֹא אַקְשִׁיב
לְקוֹלָהּ הַשָּׁקֵט.
הָלַכְתִּי
כְּשֶׁלְּיָדִי מְפַעְפַּעַת
אַדְוַת מַיִם קַלָּה.
אורי הייטנר / 3 מאמרים
א. בין וולגריות לפלצנות, לזכרו של פולי
"מעולם לא מצאתי את יצירתה של שלישיית 'הגשש החיוור' יותר מבידור וולגרי להמונים, שהגישה לקהל הישראלי בדיוק מה שהיה ראוי ומתאים לרמתו של המכנה המשותף הנמוך ביותר באוכלוסיה," כתב בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ", במאמרו "שני גששים מיותמים" ("הארץ" 2.11.07).
הגדרת מילון אבן שושן לוולגריות היא: "המוניות, גסות, פשטות יתרה." אולם במקור הלטיני הפירוש הוא "עממי". יש תרבות נמוכה, המונית, גסה. "הגשש החיוור" רחוק מאוד ממנה. "הגשש" היה שלישיית בידור, ובידור הוא אמנות פופולארית, עממית. כאשר ציפר שולל את "הגשש" הוא שולל, למעשה, את התרבות העממית.
מה משותף לקובי אריאלי החרדי, לאחמד טיבי הערבי, לגדעון לוי השמאלן הרדיקאלי, לאורי אריאל המתנחל הדתי? כולם כתבו ודיברו בשבוע שעבר, לאחר מותו של פולי, בשבחי "הגשש החיוור", וסיפרו איך הגששים נגעו בהם, איך הם יודעים לצטט על פה את מערכוניהם. אכן, שלישיית "הגשש החיוור" הצליחה לגעת במכנה משותף רחב ביותר, אך מכנה משותף רחב אינו בהכרח מכנה משותף נמוך. היכולת לגעת ב"כל העם, מהפקידה בצריף הצבאי ועד לפרופסור אבישי ברוורמן," כפי שמתאר ציפר בלעג, היא הכישרון להיות אמיתיים, לגעת ברגשות האמיתיים של הקהל, לתאר בהומור את החברה הישראלית ולשרטט באירוניה, אך לא ברשעות, את חולשותיה, חולשותינו. אין מערכוני "הגשש החיוור" "בדיחות מהווי עדות, הצבא והלעג ל'אינטיליגנטים'," כפי שתיאר ציפר את "המכנה המשותף הנמוך ביותר." "הגששים" הציגו את הדיוקן של החברה הישראלית, על עדותיה ומרכיביה השונים, אך לא בלעג, אלא כמי שבאו מאהבה. את זה בני ציפר אינו מסוגל להבין.
רבים נוהגים לקטול את מוסף התרבות והספרות, שאותו עורך בני ציפר ב"הארץ" מזה שנים רבות. אני דווקא מוצא עניין רב במוסף האיכותי והמעניין הזה (חרף הכעס שלי על הקו הפוסט ציוני שלו). ביקורתי על המוסף, אינה על מה שיש בו, אלא על מה שחסר בו. מה שחסר בו, הוא התרבות העממית. בעוד המוסף התרבותי היומי "גלריה", אף הוא ב"הארץ", התדרדר לרמת הצהובונים, ויותר משהוא עוסק באמנות ובתרבות, הוא עוסק בידוענים, דוגמניות ושפים, מוסף האמנות והתרבות בעריכת ציפר נשאר מסוגר במגדל השן של התרבות "הגבוהה". אין בו כל ביטוי למוסיקה פופולארית, למשל, לבידור וכדומה. בעיני בני ציפר, התרבות הפופולארית היא וולגרית ולכן מקומה לא יכירנה במוסף שהוא עורך.
אולם כמה מן האנשים המזוהים ביותר עם תרבות גבוהה, התייחסו ומתייחסים אחרת לגמרי לתרבות הפופולארית, העממית. נתן אלתרמן, גדול המשוררים העבריים, כתב מאות פזמונים וראה בהם ביטוי אמנותי חשוב לא פחות מהשירה שכתב. כך הוא התייחס גם למקאמות הפוליטיות שפרסם ב"הטור השביעי". הפזמונים שכתב נפלאים, ביטוי אמנותי שאינו נופל מהביטוי האמנותי בשירה שכתב, ולא תמיד ניתן להצביע על הגבול בין השירה והפזמונאות (בפרט מאחר ורבים משיריו המסווגים כשירה הולחנו). כך גם משוררים אחרים.
מזה כארבעה עשורים, התזמורת הפילהרמונית עורכת קונצרטים בהם היא מלווה זמרי והרכבי פופ ורוק. כבר בשנת 1970 הופיעה התזמורת בהיכל התרבות יחד עם להקת "הצ'רצ'ילים" והעובדה שהיא מלווה גם היום את יהודית רביץ, אחינועם ניני, שרית חדד וזמרים פופולאריים רבים אחרים, אינה פוגעת במאומה במקצוענותה ובהערכה אליה כתזמורת שעיקר עניינה מוסיקה קלאסית.
במקום החלוקה בין תרבות גבוהה ל"וולגארית", ראויה חלוקה בין תרבות איכותית לבלתי איכותית, ברמתה ובמקצועיותה. יש משוררים גרועים ופזמונאים מצויינים ומשוררי רוק טובים ורעים. ו... כן, יש בדרנים גרועים ומצויינים. דודו טופז יורד נמוך מאוד, אך שלמה בר-אבא שומר על רמה גבוהה מאוד. שניהם עוסקים בבידור. האחד מבטא רדידות והשני מצויינות.
ו"הגשש החיוור"? מכל בחינה מקצועית שנבחן את השלישייה, היא מהווה מותג של מצויינות. כך ברמת ההומור ובאיכות הגבוהה של המערכונים, כך במשחק המצויין של של שייקה, פולי וגברי, כך באיכות השירים שהיא שרה וכך בהרמוניה הנפלאה של שלושת חבריה כזמרים.
ואם בטשטוש הגבולות בין תרבות גבוהה לעממית עסקינן, הרי שלישיית "הגשש החיוור" היא דוגמה לכך. איך נתייג את הכותבים והבמאים של השלישיה? שייקה אופיר היה שחקן בחסד, פנטומימאי מן הטובים בעולם. האם הוא שייך לתרבות הגבוהה או "הוולגרית"? ויוסי בנאי, שכתב את מרבית תוכניותיהם ומערכוניהם? הרי הוא אחד השחקנים הטובים בתולדות התיאטרון הישראלי, אם לא הטוב שבהם, ושיחק במיטב התפקידים במיטב המחזות הקלאסיים של התיאטרון הרפרטוארי. עובדה זו לא הפריעה לו כלל וכלל לכתוב לעצמו ולאחרים מערכונים ולהופיע במופעי הומור. לא היה זה יוסי בנאי אחר, אלא אותו יוסי בנאי, הכישרון הגדול כיוצר וכמבצע. ואולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ניסים אלוני, המחזאי, שלא ראה כל פחיתות כבוד לכתוב מערכונים ופזמונים לשלישייה, ולא השקיע בכך פחות כישרון ויצירתיות מאשר במחזותיו לתיאטרון. ופולי עצמו, לאחר פירוק השלישייה, פנה לכיוונים בימתיים שונים, ובהם תיאטרון "גבוה".
אולם בני ציפר מקפיד על ההפרדה הזו. לכן הוא לועג ל"גששים" על "שיבוש מכוון של העברית התיקנית" ולא מתרשם מכך שהם העשירו את השפה העברית בביטויי סלנג רבים. כנראה שהסלנג, אליבא דציפר, הוא וולגריות (ובכך הוא מזכיר קצת את "מר אברהם חטף-פתח", מהמערכון האלמותי "הכה את המומחה": "לבן האדם, לא לבנאדם, שהוא יציר לשוני וולגרי.")
יש הגדרה בסלנג העברי למה שמייצג בני ציפר – פלצנות. במילון אבן שושן המעודכן, הפלצן הוגדר כך: "כינוי לאדם המרבה מלל ריק מתוכן ממשי, מי שנוהג ביומרה מתנשאת." אוהו, איזו יומרה מתנשאת! איזה סנוביזם מנוכר! ציפר מתלונן על היחס ל"אליטיזם". אליטה במובנה החיובי היא אליטה משרתת. אליטה כזו אוהבת את העם ורואה עצמה חלק ממנו. ציפר רחוק מכך ת"ק פרסה – הוא מבטא אליטיזם מרוחק, מנוכר, מתנשא, מסוגר ונרקיסיסטי.
לפני שנים אחדות שיגרה עירית לינור מכתב גלוי לעמוס שוקן, מו"ל "הארץ", בו הסבירה מדוע היא החליטה לבטל את המנוי שלה על העיתון. בין השאר היא האשימה את אנשי העיתון, ש"הישראלים מגעילים אותם." חשבתי אז ואני חושב גם היום שהיא הגזימה. אולם בני ציפר משתדל מאוד לאשש את דבריה. אחרת, איך אפשר להבין את המשפט הבא: "אפשר לומר לזכות הגששים, שהם הראו לעם הישראלי מאילו חומרים נחותים הוא מורכב, בעצם, וכמה נמוך הוא אופק הציפיות שלו מעצמו."
ב. הגולם קם על יוצרו
(תגובה לשולמית אלוני: "עדיין דמוקרטיה?", "הארץ", 15.11.07)
שולמית אלוני יוצאת, במאמרה, בשצף קצף נגד יהדותה של מדינת ישראל, נגד עצם קיומה של מדינת לאום יהודית, למעשה – נגד עצם קיומו של לאום יהודי. היא קוראת לקיומו של לאום ישראלי, שיתבסס על האזרחות, לאום של כל אזרחי ישראל. בדבריה – יהדות אינה לאום אלא רק דת או קבוצה שבטית אתנית, ואין לקיים את הזיקה הלאומית "על בסיס הדת, לא על בסיס השבט ולא על מורשת הגנים של האם."
הדבר המקומם ביותר במאמרה, הוא השימוש המניפולטיבי והסלקטיבי שעושה אלוני במגילת העצמאות. אלוני מגייסת את המגילה לעמדתה, באמצעות הוצאת שני משפטים מן המגילה מהקשרם, תוך היפוך של 180 מעלות לתוכן המגילה ועיקורה מעיקרה ומליבתה.
אלוני מציינת שבמגילה המדינה מוקמת בידי "נציגי היישוב עברי והתנועה הציונית," ומכאן שאין היא מוקמת בידי "החרדים" – כאילו החרדים הם המייצגים של רעיון המדינה היהודית ומכאן שישראל אינה "מדינת הלכה" אלא "מדינה אזרחית" ו"מדינת חוק", כאילו מהותה של מדינת לאום יהודית היא מדינת הלכה. הציטוט השני הוא ההבטחה ל"שוויון זכויות גמור לכל אזרחיה, ללא הבדל מוצא, גזע ומין." ומכאן, שישראל אינה מדינה יהודית, אלא דמוקרטית, כאילו יש סתירה כלשהי בין מדינה יהודית לדמוקרטית. ומכאן לאמירה כמעט אנטישמית, ש"ירגישו שרי ישראל בביתם כיהודים ככל שירצו, ישאו תפילות ויניחו תפילין – אך עליהם לזכור, כי הם משמעשים את ממשלת ישראל... נציגי כל אזרחיה," כאילו שלהיות יהודי הוא רק להתפלל ולהניח תפילין, ואת היהדות הזאת ניתן לשמור בבית. מעין "היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך."
ססמת האמנסיפיציה, אמונת השווא אודות שוויון ליהודים במדינות אירופה במאה ה-19, היתה "היה יהודי בביתך וגרמני/צרפתי וכו' בצאתך." האוטואמנסיפציה, השחרור העצמי – הציונות, היא תוצאת כשלון האמנסיפציה. היא נובעת מהבנה שפתרון בעיית היהודים, היא הקמת מדינת לאום יהודית. מדינת הלאום היהודית היא מדינת ישראל. והנה, שולמית אלוני מנסה להחזיר את הגלגל 150 שנה אחורה, בה היהודי יהיה יהודי רק בביתו, דווקא במדינת ישראל.
משפט המפתח של מגילת העצמאות, ממנו מתעלמת אלוני, הוא "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." הטענה שיש סתירה בין מדינה יהודית לבין מדינת ישראל, פשוט מנוגדת לחלוטין לאמת ההיסטורית ולאמירות המפורשות ביותר במגילת העצמאות.
מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" והמילים יהודי, יהודית, יהודים מופיעות בה 14 פעמים. מחציתה של המגילה היא הסבר זכותו "הטבעית וההיסטורית" של העם היהודי למדינת לאום עצמאית בארץ ישראל. המגילה מספרת על ההיסטוריה של העם היהודי וזיקתו ההיסטורית לארץ ישראל. על הקשר ההיסטורי והמסורתי של העם לארץ ועל כמיהת הדורות של היהודים "לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה." על קריאתו של "הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל" ושל הקונגרס הציוני ש"הכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו." המגילה מזכירה את הכרת הצהרת בלפור ב"קשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין א"י ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי." היא מזכירה את השואה, שהוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים." היא מזכירה את החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר "המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל." היא מזכירה את "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם."
איזו חוצפה היא להשתמש בצורה מעוותת כל כך במגילת העצמאות כדי להצדיק את שלילת המדינה היהודית שעליה הכריזה אותה מגילה? איך אפשר להשתמש באותה מגילה, כדי לשלול את קיומו של לאום יהודי, בטענה ש"לאום נקבע על ידי האזרחות" והצגת ההבדל בין "עם" ל"אומה", כאשר המגילה עצמה מדברת בפירוש על "תעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים" ללא צל של הבדלה בין "אומה" ל"עם". איך אפשר להשתמש באותה מגילה, כדי להבחין בין "יהודי" ל"ישראלי" ולטעון בהקשר זה ש"בעבר היתה זו שמחה גדולה להיות ישראלי," כאילו מי שמדבר היום על מדינה יהודית מתכחש במשהו לישראליותו או מתבייש בה. הרי מגילת העצמאות משתמשת במונחים "יהודי", "עם ישראל" ו"העם העברי" ללא כל הבחנה. בטרם הוקמה המדינה, היתה התלבטות האם לכנות אותה "ישראל" או "יהודה". ההבחנות שעושה אלוני מלאכותיות וא-היסטוריות.
אלוני שואלת בדמגוגיה "אם היות יהודי חשוב יותר מהיות ישראלי, למה דורשים מיהודי העולם לבוא לכאן, בשעה שטוב להם במדינות הדמוקרטיות שבהן הם חיים כיהודים?" הדרישה מהיהודים לעלות, היא דווקא כיוון שישראל היא מדינה יהודית ובה הם יכולים ליהנות מהזדהות והשתייכות אמיתית, לא כמיעוט אלא כחלק מהרוב היהודי במדינתו הריבונית. אם ישראל היא סתם "מדינת כל אזרחיה", באמת איזה סיבה יש ליהודים לעלות אליה? באמת, כיהודים "בביתם" הם יכולים לחיות גם בכל מדינה דמוקרטית אחרת.
את הדרישה מהפלשתינאים להכיר בישראל כמדינה יהודית – דרישה מוצדקת, שהרי לב הסכסוך במזה"ת הוא שלילת זכות הקיום של מדינת הלאום היהודית בא"י – היא מכנה כפייה על הפלשתינאים את "שכופים עלינו, האזרחים, את הדת ורבניה." אלוני, בדומה לנטורי קרתא, השוללים כמותה את המדינה היהודית, רואה ביהדות דת בלבד. אולם הציונות היא התנועה הלאומית של הלאום היהודי. היא הקימה את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ככתוב במגילת העצמאות. זו מהותה ותכליתה של המדינה. מדינת ישראל שתפנה עורף לציונות, כלומר ללאומיות היהודית, היא גולם שקם על יוצרו.
ג. שתיקת השפנים
מרצה ערבי במכללת "ספיר" בשדרות, סירב לאפשר לסטודנט, שהגיע ללימודים הישר משירות מילואים פעיל, ללמוד בכיתה כשהוא לבוש במדי קצין צה"ל.
בילדותנו, נהגנו לספר סדרת בדיחות – מהו שיא החוצפה? הפעם, דומני, באמת נשבר השיא. העובדה שהמעשה הנלוז הזה נעשה דווקא בשדרות, העיר המופגזת זה שבע שנים בידי הפלשתינאים, היא אולי סמל לביזיון.
מה חמור כל כך במעשה?
ראשית, חוצפתו של המרצה שנהג כך, כמובן. שנית, העובדה שהמרצה ידע שהוא יכול לנהוג כך ולא יאונה לו כל רע. פרנסתו כמרצה במכללה ישראלית לא תפגע. הרי ברגע שידונו צעדי עונשין, תעמוד מיד מקהלה המתחסדים והצדקנים על רגליה האחוריות כדי להיאבק למענו בשם "החופש האקדמי" ושאר קלישאות המפלט של הנבלים. שלישית, העובדה שחלפו כבר ימים אחדים והאיש טרם פוטר מעבודתו. התגובה האנמית של המכללה, לפיה אין הם מגיבים כיוון שהמרצה בחו"ל וטרם שמעו את גרסתו, היא אומללה. ניתן היה להשעות אותו לאלתר, ולקיים את ההליך המשמעתי בשובו. כך היתה המכללה נוהגת, בצדק, במרצה שהיה מסלק סטודנט ערבי כיוון שאינו מוכן ללמד ערבים.
אולם הדבר החמור ביותר הוא התנהגותם של שאר הסטודנטים שישבו בכיתה. הם לא קמו כאיש אחד וסילקו את המרצה מהכיתה בבושת פנים, כפי שניתן היה לצפות מהם. הם לא השביתו את הלימודים באוניברסיטה עד שהמרצה יפוטר. הם לא קמו ויצאו מהכיתה. הם לא הודיעו שלמחרת כל הסטודנטים יגיעו למכללה לבושים במדי צה"ל, לאות סולידריות. הם אפילו לא הרימו קול צעקה. הם פשוט ישבו ושתקו. שתיקת השפנים. למה להסתבך עם המרצה? הרי הוא ייתן את הציון בסוף הסמסטר.
התנהגותם של הסטודנטים היא עדות לשבר הגדול של החברה שלנו – אבדן הסולידריות החברתית. החברה הישראלית התדרדרה לנורמות של "איש איש לנפשו" ו"אדם לאדם זאב". הסטודנט הישראלי המפונק מוכן לשתוק על כל עוול, ולא יצא לשום מאבק, אלא על גובה שכר הלימוד.
אם הסטודנטים השותקים, הפחדנים העלובים האלה, הם דור המחר של מדינת ישראל, אנחנו בצרות.
חמדה אביב קאלש
באפלולית בית הקפה
אִשָּׁה מְקַנֶּנֶת בְּתוֹכִי
נוֹקֶרֶת בְּמַקּוֹר שֶׁל עוֹרֵב
מְחַכָּה לִשְׁעַת הַכֹּשֶׁר
לְהָסִיר מַסֵּכוֹת.
אֲנִי חוֹמֶקֶת,
אַפְלוּלִית בֵּית הַקָּפֶה
"עוֹשָׂה לִי טוֹב"
מְרַדֶּדֶת מַסְלוּל בֶּכִי
וּמַחֲלִיקָה צַעֲרָם שֶׁל
קִמְטֵי שְׂפָתַי.
בֶּגֶד צָמוּד
מְצֻלָּק עַל גּוּפִי –
שׁוֹפֵעַ חֲטָאַי הַדְּשֵׁנִים,
לוֹגֶמֶת מַיִם מִינֵרָלִים
בִּלְגִימוֹת אֲרֻכּוֹת
פּוֹחֶדֶת מִמַּתָּכוֹת כְּבֵדוֹת
לִפְצֹעַ אֶת נַפְשִׁי.
קָשֶׁה לִי
לְהָעִיר עֵינַיִים בָּאוֹר
דַּוְקָא בַּאַפְלוּלִית הֵן נֵעוֹרוֹת
לְבָבוּאַת אִשָּׁה זָרָה
בְּכוֹס הַמַּיִם שֶׁלִּי.
בַּיְּצִיאָה מִבֵּית הַקָּפֶה
קוֹנָה מִסְתּוֹר
בִּמְחִיר מְצִיאָה
בְּתוֹך הַמְּעִיל שֶׁלִּי,
בַּכִּיס הַיְּמָנִי מְחַפֶּשֶׂת
תָּו חֲזָרָה לִזְמַן עָבָר
בַּכִּיס הַשְּׂמָאלִי
מְצַלְצֵל הַנַּיָּד – זְמִינוּת כְּפוּיָה,
"שֶׁיְּצַלְצֵל"!
אֲנִי אוֹמֶרֶת
בְּלָאו הֲכִי מֵמַד הַזְּמַן שֶׁלִּי
אֵינוֹ תּוֹאֵם בַּאךְ דִּיגִיטָלִי.
ליטמן מור: כבר לא אוכלים גמלים
בגיליון מספר 289 מופיעה כתבה של צבי לפר ובה הוא מספר שלפני כ-50 שנה מכרו בשר גמלים באטליזים.
הדברים נכונים.
באותו זמן היה מחסור בבשר בקר ובבשר עוף, ואילו בדרום היו הרבה גמלים.
התקנות של משרד החקלאות מאפשרות להשתמש בבשר בהמות ועופות, ובלבד שהבהמות נשחטו בבית מטבחיים ובמשחטות עופות בפיקוח ווטרינרי. אכן, בבאר שבע היה בית מטבחיים בפיקוח ווטרינרי, שם שחטו גמלים בהתאם לחוק.
התקנות האלה תקפות גם כיום. גם כיום ישנו צו בדבר נקניק ונקניקיות (הייתי בזמנו שותף לעיבודו ואחראי ליישומו), והיו בתי חרושת לנקניק שיצרו ומכרו נקניק מבשר גמלים בסימון מיוחד בהתאם לחוק.
החוק לא שונה אבל המצב הכלכלי השתנה בעזרת השם לטובה... יש הרבה בשר בקר מיובא ובשר בקר טרי מגידול מקומי, יש הרבה בשר עוף, והצריכה שלו היא מהגבוהות בעולם. ואילו מספר הגמלים פחת. הביקוש לא קיים. גמלים רבים נדרסו בכביש הערבה וגרמו לאבדות בנפש. בית המטבחיים בבאר שבע לא קיים.
מה לא השתנה? הגמל מעלה גרה ואינו מפריס פרסה, הבקר מעלה גרה והפרסה שסועה, והחזיר מפריס פרסה ולא מעלה גרה.
בארץ ממשיכים לגדל בארץ חזירים ובאזורים מסוימים שוחטים אותם בהתאם לחוק. מכירת בשר חזיר מותרת בחנויות בהתאם לחוק של העירייה או המועצה המקומית. בלשון העם קראו לחזיר "דבר אחר" [וכיום "בקר נמוך"], ובמסעדות מכנים את בשרו, גם בתפריט, "בשר לבן".
גם החוק מהתורה לא השתנה.
* * *
משה גנן: מה מקור השם "ראב"?
למר בן עזר,
אולי כדאי לך לקרוא את הקטע הבא (המובא מוויקיפדיה על הקרב על וינה נגד הטורקים, שאין זה כלל מן העניין, אבל הבאתיו כדי לא לעקור את העיקר מהמסגרת). אבל אולי הדבר ידוע לך – שהשם "ראב" Raab הוא השם הגרמני של העיר Gyõr?
"In 1681 and 1682, clashes between the forces of Imre Thököly and the Habsburgs' military frontier (which was then northern Hungary) forces intensified, and the incursions of Habsburg forces into Central Hungary provided the crucial argument of Grand Vizier Kara Mustafa Pasha in, convincing the Sultan, Mehmet IV and his Divanto allow the movement
of the Ottoman Army. Mehmet IV authorized Kara Mustafa Pasha to
operate as far as Gyor, (Turkish: Yanikkale, German: Raab).
מ.ג.
כן,
ידוע גם ידוע לי ומופיע בספר הזיכרונות של סבי יהודה ראבּ "התלם הראשון". שם אביו של סבא רבא של יהודה ראב היה יהודה שטרן מהעיר ראב, כיום גייר, ומהעיר ראב לקח את שמו, שכנראה צילצל פחות "יהודי", אינני בטוח בכך אך שמעתי שמגמה זו היתה רווחת בקרב יהודי הונגריה בשנים הרחוקות ההן. השם ראב הוא לא רק גרמני אלא גם מתקופת הרומאים. תחילה נהגו במשפחה לכתוב בעברית ראאב כמו בלועזית, ובמרוצת השנים עברו לראב בלבד אבל בלועזית מקפידים על Raab.
בתודה
אהוד
* * *
אין שמחה כשמחה לאיד
שמענו שתוכנית הספרות החשובה בטלוויזיה בהנחייתה של הסופרת החשובה אבירמה גולן עומדת לרדת מן המרקע וכי אחדים מחשובי הסופרים, שאם איננו טועים גם היללו בשעתו בפומבי את הרומאן הראשון, החשוב והיחיד של גברת גולן (מן הסתם גם כדי שתמשיך לכרכר סביבם בעבודתה העיתונאית. זה עונשם של סופרים חשובים כמוה שיש להם עמדות-כוח – שאין מעבירים עליהם ביקורת בפומבי אלא רק בעל-פה ומאחורי הגב, וכך אין הם יודעים באמת מה חושבים על יצירתם) – ובכן, חשובי סופרים יצאו לאחרונה בגילוי דעת פומבי להגנתה.
מילא הרומאן הקלוש שלה (ששכחנו את שמו), שלולא מעמדה התקשורתי ומערכת היחצ"נות הקליקאית שנרקמה סביבו, לא היה ראוי להתייחסות, ואכן גם צלל כאבן במים אדירים ועימו הכתרים הספרותיים שקשרו לה גדולי הדור בהכניסם אותה מיד להיכל הספרות העברית.
אבל אנחנו, אישית, איננו מצטערים כלל על הורדת התוכנית, כי במשך כל השנים לא אנחנו ולא אחד מספרינו החדשים (וגם לא ספרי דודתנו אסתר ראב) היה ראוי להופיע או להיזכר בתוכניתה. וכאשר הוקצתה תוכנית לדמות המושבה בספרות העברית, וזאת זמן לא רב לאחר הופעת "המושבה שלי", נמצאו נציגים חשובים יותר וספרים חשובים יותר להתייחס אליהם במסגרתה, ואילו שלנו – יוק!
מחב"ע
* * *
ערב לכבוד הופעת ספרו של פרופ' הלל ברזל
שירת ארץ ישראל – מהפכות צורניות
הכרך השמיני מתוך תולדות השירה העברית העוסק במשוררים
אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי
משתתפים: הסופר אברם קנטור, הסופר אהוד בן עזר, פרופ' עוזי שביט,
פרופ' חנה יעוז – ראיון עם המחבר הלל ברזל.
תוכנית אמנותית: עמנואלה עמיחי – קריאת שירה
ישראל ברייט – שירה ונגינה בפסנתר
האירוע יתקיים ביום ראשון, כ"ב כסלו תשס"ח, 2.12.07, בשעה 20.30
באולם תיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל, נווה צדק, רחוב יחיאלי 6, תל אביב
כיבוד קל יוגש בשעה 20.00
נא לאשר השתתפותכם בטלפון 03-5173711 או בדוא"ל: hafaka6@netvision.net.il
הוצאת ספריית פועלים מעניקה הנחה לבאי האירוע ברכישת הכרך הנוכחי וכרכים קודמים
* * *
[הגיעה לידינו תעודת הפרס ובה שמות חברי ועדת הפרס ולמען ההיסטוריה נביא גם אותה]
עיריית הרצליה
פרס הרצל
לשנת תשס"ז 2007 מוענק
לאליהו הכהן
אליהו הכהן הוא 'הכהן הגדול' של תולדות התרבות בארץ בכלל והזמר הישראלי בפרט. לאורך עשרות שנים מעורר הכהן את המודעות למורשת הזמר העברי במופעים, בתוכניות רדיו וטלוויזיה ומציג את שירי הזמר העבריים כאבני בניין של מפעל התקומה הלאומי.
אליהו הכהן הוא מוסד של איש אחד, המקדיש את חייו מזה כחמישים שנה לחקר הזיקה שבין תולדות היישוב והמפעל הציוני לין הזמר העברי. הוא החל בכך עוד בהיותו קצין בצה"ל ומפקד חוות הגדנ"ע בבאר אורה שבדרום הערבה. זה היה הצעד הראשון במסע הנמשך עד ימינו.
בקיאותו המופלגת בכל הנוגע לתולדות היישוב ושירי הזמר של האבות המייסדים וממשיכיהם, הוציאה את שמעו ברבים כאנציקלופדיה מהלכת, והוא הפך למעין "אדמו"ר" שעדת מעריציו מקיפה רבבות. אליהו הכהן מעולם לא התבדל מן הציבור, וכל השנים הוא מגלה נכונות לחלוק את הידע העצום שצבר עם כל המעוניין – החל בגננות ותלמידים צעירים וכלה בחוקרים אקדמיים, סופרים ומשוררים. תמיד במאור פנים, בנדיבות וברהיטות, מתוך תחושה עמוקה של שליחות.
החל משנות ה-70 הוא יצא למסע הרצאות בשלוש מאות יישובים, בנושא "מהו שיר עברי – מקור והשפעה". במקביל ראיין מאות מוותיקי הארץ וזכה לתעד את זיכרונותיהם של החלוצים, מאז ימי העלייה הראשונה. בשנים האחרונות הוא עורך מופעים ברחבי הארץ, בהם הוא משלב הסברים עתירי ידע על תולדות היישוב והמדינה עם שירי התקופות השונות.
עיסוקו של הכהן בחקר הזמר העברי ושימורו נעשה כולו על חשבון זמנו הפנוי. בהשכלתו הוא ביולוג ופרנסתו היא בחקר עיבוד הנתונים. מזה כארבעים שנה הוא נמנה עם בכירי ענף עיבוד הנתונים בישראל.
אליהו הכהן אף תרם רבות בשדה המחקר: ספרים, חוברות ומאמרים מפרי עטו העשירו את מדף חקר ארץ ישראל בתחום הזמר בפרט והתרבות הישראלית בכלל.
הוא פועל בצנעה, בהתמדה ובנחישות, ומגלם בכישרונותיו מיזוג נדיר של היסטוריון, אנתרופולוג, חוקר תרבות ופדגוג.
על כל אלה, שהם אבני חן בתיעוד הרעיון הציוני והגשמתו, החלטנו לבחור באליהו הכהן כזוכה בפרס הרצל לשנת תשס"ז – 2007.
הפרס מוענק מטעם עיריית הרצליה על תרומה בולטת בתחום הציונות.
הוענק על ידי הגברת יעל גרמן – ראש עיריית הרצליה
במעמד פרופסור יולי תמיר – שרת החינוך
פרופסור אמנון רובינשטיין
יו"ר ועדת הפרס
חברי ועדת הפרס: גברת שולמית אלוני, פרופסור דינה פורת, פרופסור דן עמיר, ד"ר מרדכי נאור, מר יצחק ליבני, מר יורם טהר לב, גברת טובה רפאל, גברת ורדה מור, מר אייל אורן.
א' בכסלו תשס"ח, 11.11.07.
* * *
אמש בפילהרמונית
ליסט, דבוז'ק, בטהובן והילארי האן
מסיבות שונות זהו הקונצרט למנויים הראשון ששמענו השנה ואחד החידושים המרנינים לא היה מריחת רצפת העץ היבשה והמשופשפת של היכל התרבות ושל במתו בשיכבה חדשה של חומר מרק מתאים (כנהוג בטיפול ברצפות עץ בכל העולם – אלא שכאן מזניחים את ההיכל בכוונה ומחכים שהכול יירקב כדי שהיה לאינטרסנטים צידוק להרוס אותו כשם מלווים באיחוליו של ראש העיר – – אלא שובו של החלילן הראשי יוסי ארנהיים משנת השבתון שלו. מי שאוזנו קרוייה לצלילים בעלי איכות נדירה היה יכול לשמוע אותו בקטעי סולו קצרים ב"הפרלודים" של ליסט, בדיאלוג מקסים עם הכנרת הילרי האן בקונצ'רטו לכינור של דבוז'אק, וגם בקטעים רבים בסימפוניה החמישית של בטהובן, כאשר לעיתים כל עומס שמירת הרצף של היצירה מוטל על פיו הנושף ואצבעותיו הפורטות על חליל הזהב שלו.
תחת שרביטו של המנצח הצעיר-יחסית רוברטו אבדו פתחה התזמורת ב"הפרלודים", פואמה סימפונית מס' 3 של פרנץ ליסט, וניגנה אותה בהרכב מלא ומרשים ובהרבה שמחה שלא העיבה על המקצועיות של התזמורת כשהיא במיטבה. רוברטו אבדו הוא מנצח ללא גינונים וללא פולחן אישיות, והוא הוליך את התזמורת ביד בטוחה ומקצועית והיה אפשר לחוש שהיא נותנת בו אמון מלא.
הקונצ'רטו בלה מינור לכינור ולתזמורת של אנטונין דבוז'ק הוצג בתוכנייה כקשה במיוחד וצויין גם שעבר שינויי רבים בידי המלחין. הכנרת האמריקאית הצעירה הילארי האן (27), ניגנה אותו בווירטואוזיות מרשימה, בניקיון ובדייקנות ובהרבה חן – אך אולי במתיקות רבה מדי, שהחסירה ממנו את הצד הקשה והמחוספס, אני מהסס לומר הצד "הגברי", שהיה מעניק לו עומק רב יותר. יש שהגדירו את סגנון נגינתה "יבש" דווקא. היא לבשה שמלה מפוארת מכתפיים עד רצפה שהיתה עשוייה בד לבן-זהוב ובו תפורים כפתורי פרחים גדולים בצבע כסף-כחול וגם אבנט עם פרח מאותה דוגמה, אך גדול במיוחד, למותניה. שערה הכהה האסוף ל"בננה" מאחור עם "שביל" מלפנים העניק לה מראה חסוד של נערה צעירה, והיא אכן יפה ומושכת. מאוד סיקרנו אצבעות רגליה שהיו נתונות בסנדלי זהב-וכסף נוצצים, על עקבים, וביצבצו מדי פעם משולי השמלה המכסים עד לרצפה – ויצרו הרגשה אירוטית לגבי החלל המכוסה שמלה שביניהן, כאילו חלק מאתגֵר מתוך גזרתה הבתולית מבצבץ ונעלם ויש לו חיים סודיים והוא מהתל בנגינתה.
השלישית במי במול מג'ור של בטהובן, ה"ארואיקה", בחלק השני של הקונצרט, היתה מסע בטוח ומהנה במחוזות המוכר לנו, עוד הוכחה לנצחיותה של המוסיקה הקלאסית שאין אנו שבעים לעולם מלשמוע אותה שוב ושוב.
ס. נידח
* * *
אהוד בן עזר
אחרי 40 שנה, הספר השלם
אפילוג למהדורתו החדשה של הרומאן "המחצבה"
("עם עובד", "ספרייה לעם" 1963, "אסטרולוג" 2001)
בסתיו 1961, בראשית שנת תשכ"ב, ואני בחור כבן עשרים וחמש, סטודנט בתחילת השנה השלישית בחוגים לפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, פוטרתי מעבודתי כמנהל בית-ספר ערב להשכלת-מבוגרים מטעם המחלקה להנחלת הלשון במעוז-ציון, ליד הקסטל, כיום חלק ממבשרת-ציון. הפיטורים היו גם מעבודתי כמורה לתלמידי הכיתה העליונה, שכללה כעשרה תלמידים מבני העדה הכורדית. גילם נע בין עשרים וארבע עד ארבעים וחמש שנה, רובם ראשי-משפחות והם מיקירי העדה במקום וקשורים בינם לבין עצמם בקשרי אחווה ורעוּת אשר, אודה על האמת, קסמו לי לא מעט והיו לי לקח חשוב אולי יותר מן הלקח המועט שהצלחתי אני להורות אותם בשיעורים.
נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודיי באוניברסיטה מעבודתי, שנתיים לפני-כן, כמדריך-שכיר בסניף "הנוער העובד" בדימונה, אזל. אותה תקופה כבר ראיתי את עצמי כסופר, אף כי כל מה שהיה בידי הם שיר אחד "האביב הגדול" שנדפס במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בשנת 1955, בהיותי בן תשע-עשרה, ומכתב מאת הסופר ש"י עגנון, שהסכים לקבל אותי לשיחה לאחר שסיימתי לקרוא את כל כתביו, שיחה שבה לא סיפרתי לו על רצוני להיות סופר אף כי היתה לי הרגשה שהוא חש בכך, וכן טיוטות רבות של שירים וסיפורים במגירותיי.
סיפורים קצרים פירסמתי אז בעיתון המנוקד "למתחיל" שבעריכת רחל ענבר, חלקם היה מעין רישומים שינקו בעקיפין מהווי תלמידיי המבוגרים, יוצאי כורדיסטאן הגרים במעוז-ציון, רובם עבד במחצבת הקסטל הסמוכה של חברת "אבן וסיד", מרחק הליכה מבתיהם.
עם פיטוריי מבית-הספר, בגלל תֶקן לא מספיק של תלמידים בכיתתי, הלכו תלמידיי במשלחת להפגין במחלקה להנחלת הלשון במשרד החינוך והתרבות בירושלים כדי שיחזירו אותי אליהם. בשומעו אותם חמק [ד"ר שלמה קודש,] מנהל המחלקה באותו זמן, מן הדלת האחורית של משרדו ונמלט לרחוב למען לא יצטרך לעמוד בפניהם ולהשיב על שאלותיהם.
הייתי מלא זעם אבל ביקשתי מתלמידיי שלא ימשיכו להפגין. נסגרתי בחדרי בבית ערבי ישן ברחוב עקיבא 4 (לימים נעשה חדרי-לשעבר חלק מאולם מרכזי של גלריה לתמונות ושל בית-קפה), ולאחר שרבתי גם עם הוריי, שלא יכלו לעזור לי כספית במצב המחורבּן שאליו נקלעתי לאחר פיטוריי – חדלתי גם לנסוע לבקר בסופי-שבוע בביתנו בפתח-תקווה. בשבתות הייתי סועד על שולחנה של בעלת-הבית בַּנֵיכר (בַּנִי) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, בעל ה"שאלה נעלמה", ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי הירושלמי סידני סיל, שעמד בראש מחלקת המוסיקה של "קול ירושלים" בתקופת המנדט הבריטי.
ומדוע הסתגרתי? – כי התחלתי לכתוב סיפור בשם "מנהל עבודה חדש". סיפור שאולי היה לו קשר לזעם שלי על פיטוריי מהעבודה, אך לא לאירוע ממשי כלשהו במעוז-ציון. עם זאת, שעה שכתבתי שמעתי את תלמידיי-משם מְדַבּרים, וגם את אנשי דימונה, יוצאי מרוקו, שאותם היכרתי כשנה-שנתיים לפני-כן, והזדהיתי עימם, אך הקפדתי, ובמכוון, שלא יהיה אפשר לזהות דווקא יוצאי עדה מזרחית אחת, מסויימת, בסיפור, אלא יתאים כמעט לכולן.
מה הביא אותי לכתיבה הזו? – לימודיי באוניברסיטה כללו שני חוגים: פילוסופיה כללית, פילוסופיה עברית וקבלה, ולשניהם היתה עליי השפעה חיובית על דרך השלילה. כלומר – לא שלימדו אותי איך לעשות סיפור, אלא לימדו ממה לא לעשות סיפור.
בשנים ההן הייתי תחילה מושפע מאוד-מאוד מן האופנה הקפקאית העגנונית הסימבּוֹלית שצירפה את סגנונו של "ספר המעשים" וסגנונו של בעל "המשפט" ו"הרופא הכפרי". לתומי או שלא לתומי חשבתי אז שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על ה"רומאן" שהתפתח בין עגנון לבין פרשנוֹ, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהן חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל באותה תקופה, היה לי ברור שהכרה ספרותית פירושה מתן גושפנקה של מבקר לסופר. ואם לא יהיה למבקר מה למצוא בסיפור – כיצד אהיה אני לסופר?
הושפעתי גם מהלך-הרוח של תודעה יהודית ושיבה אל המקורות, ומהקביעה של קורצווייל כי לא תיתכן ספרות עברית בעלת ערך מבלי יניקה מן העבר היהודי. אמנם, זו לא היתה הסיבה היחידה שהניעה אותי לבחור בלימודי הקבלה. בשעתו קראתי בעיתון "הארץ" את התקפותיו של קורצווייל על שני כרכי ספרו של פרופ' גרשם שלום "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו". המאמרים ריתקו אותי כל-כך שמיהרתי לקרוא את שני הכרכים, וביום שבו סיימתי את קריאתי, החלטתי שאעלה לירושלים ואהיה תלמידו של גרשם שלום.
בניגוד לרושם האוטוביוגראפי המתקבל מהרומאנים המאוחרים שלי, מעודי לא הייתי סטודנט לספרות עברית באוניברסיטה כי לא היה בכוונתי להיעשות מורה לספרות, גם לא חוקר או היסטוריון של תולדות הספרות. גם פחדתי פן המגע עם החומר הנלמד ירחיק אותי מן העברית המדוברת, וסופי שאכתוב בסגנון שאותו אינני אוהב לקרוא אצל אחרים. גם לא מצאתי בתוכנית לימודי החוג שום שיעור העוסק בהדרכה לכתיבת רומאן וב"כתיבה יוצרת". שמעתי על קיומם של קורסים מעין אלה בארה"ב. אותה תקופה תליתי בהם תקוות רבות. כיום הם ניראים לי מועילים בעיקר לפרנסתם של הסופרים המנחים אותם.
שנתיים יפות בחיי, שבהן למדתי ספרות עברית וכללית בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב אצל יעקב בהט וטוני הָלֶה, הספיקו לי לכל החיים. כך חש גם חברי אנוש בר-שלום, שהיה הכוכב של כיתתנו הספרותית, ובבואו לאוניברסיטה הירושלמית עזב את הספרות והלך ללמוד משפטים.
וכך באתי לאוניברסיטה בשנת 1959 כשאני מלא תקוות. מה שקרה היה ההפך הגמור מתקוותיי, אך למענו בלבד היו כדאיות שנות הלימודים. התנפלתי ברעבתנות על סיפורי "ספר הזֹהר", "שׁערֵי אורה" ושאר ספרי קבלה, נכחתי בכל הרצאותיו של מורי הנערץ פרופ' גרשם שלום, והיתה לי הרגשה שאני עולה על עקבותיו הנסתרים של עגנון. לשמחתי כל הסיפורים שכתבתי באותה תקופה גנוזים עימי ולא ראו אור בדפוס. אפשר לומר ש"נירפאתי" מהכתיבה הסימבולית כאותו ילד שנירפא מתאוותו לדובדבנים רק לאחר שמילא בהם את ביטנו עד שנמאסו עליו.
היינו, תלמידי הסמינריון של פרופ' גרשם שלום, קבוצה מיוחדת במינה שכללה בין השאר את ש. שפרה, מיכל גרי, מתי מגד, יוסף דן, יוסף בן-שלמה, שלמה צוקר, אברהם נוריאל, משה-חיים ויילר, הנזיר יוחנן ואן-הובן, דבורה דימאנט, אריה טוויג, ד"ר פּוֹזֵן, חנה קודש, יוסף בר-יוסף ואיתמר גרינוולד. אני זוכר את דברי אחד המורים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה, אפריים גוטליב, שאמר לנו כי בסופו של דבר אין שום סוד בתורת הסוד. כל סוד עתיד למצוא את פירושו, אמנם, לעיתים, רק אחרי מלאכת פירוש ופיענוח ארוכה ומייגעת. בעיקרון הדבר דומה לפתרון תשבצים או לפשר הסמלים בחלום לפי הפסיכואנליזה. "הסודות האמיתיים," אמר גוטליב, "מצויים בפילוסופיה, כי שם אנחנו מגיעים אל גבול ההכרה והידיעה של האדם, וכל אשר מעבר להם הוא הנעלם הגדול."
הרגשתי, כי אם אלך עד לסוף בדרך של כתיבה סימבולית, סופי שאכתוב סיפורים על-פי תורת הספִירוֹת ויתר הבחינות הקבליות. תרגיל שיכול אולי להיות מעניין למבקר ספרותי חדש, בתנאי שאף הוא למד קבלה, ואולם דברים אלה כבר נעשו טוב יותר בספר הזהר עצמו ובחלק מסיפוריו של עגנון, ואם אני אחזור עליהם תיראה הפרוזה שלי מלאכותית ומזוייפת. נהניתי מאוד מהמשך לימודיי בקבלה ובתולדות התנועה המשיחית. הם השפיעו מאוד על הבנתי את ההיסטוריה היהודית ועל סדרת הראיונות שערכתי והבאתי בספרי "אין שאננים בציון" (1986) – אך שוב לא תליתי בלימודים האלה תקוות שישמשו לי "חומר גלם" ספרותי.
הלקח שהוצאתי מלימודי הפילוסופיה הכללית היה פוֹרה יותר. אם הספרות היא כמין "קומה שנייה" כדי להתבונן ממנה אל המציאות היומיומית, היתה לי הפילוסופיה קומה נוספת מעל לקומת הספרות, ממנה ניתן להתבונן במלאכת הכתיבה. שטף החיים המציאותיים זוכה למעמד של התבוננות בו וגיבושו רק משאתה עולה לקומת הספרות, ואילו את הנעשה בקומת הספרות אינך יכול לבחון אלא מנקודת תצפית גבוהה יותר של הפילוסופיה.
וכך אמנם קרה לי. חדלתי לכתוב סיפורים בנוסח הקודם, הסימבולי, המודרניסטי. התחלתי ללמוד את הפילוסופיה של קאנט: "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" ו"ביקורת התבונה הטהורה". התחלתי גם לעבוד כמורה באותו בית-ספר ערב למבוגרים, מבני העדה הכורדית, במעוז-ציון, הקַסטֶל, כיום חלק ממבשרת-ציון אשר בהרי ירושלים. והתחלתי לכתוב לפרנסתי את אותם סיפורים קצרים, מעין סקיצות, של הווי מזרחי – לעיתון "למתחיל" (הצפוּנים עד היום בגיליונותיו המצהיבים) ובהם כבר הופיעו בשמותיהם חלק מגיבורי "המחצבה", ותואר רקע שהיה דומה מאוד לסביבה שהתגבשה אחר-כך ברומאן. הסיפוּרוֹנים האלה שימשו אותי כחומר קריאה ולימוד בכיתת המבוגרים.
המיפגש קאנט ומעוז-ציון הוא אשר הוליד בי נטייה חזקה לריאליזם, שקיבל בשנים מאוחרות יותר כיוון של נטוּרליזם ושל שימוש רב בחומר דוּקוֹמנטרי לצורך היריעה הבידיונית. זו היתה עבורי כמין "לידה חדשה" מבחינה ספרותית. התפוצצות פנימית אשר הולידה את הרומאן הראשון, שהיה שונה מכל מה שכתבתי בעשרות ובמאות דפים של טיוטות במשך עשר שנים תמימות לפני כן.
הרומאן שאב את כל הרקע והדמויות מהריאליה של יישוב העולים שבו עבדתי. קשה לי להסביר ממרחק השנים מה התרחש בי אז, מדוע דווקא הפילוסופיה של עמנואל קאנט הכחידה בי את שיירי הסימבוליזם והאלגוריה והולידה דחף חזק לריאליזם ואומץ לתאר בפשטות את החיים כפי שהם ניראים בעיניי, וגם צורך עז לכתוב למען הקורא ולא למען המבקר הספרותי.
הייתי אומר לעצמי בימים ההם כי "גיליתי את קאנט במעוז-ציון". משעה שניצבתי בפני "הסוד הגדול", גבולות ההכרה והידיעה האנושית, הנתחמים להפליא בפילוסופיה הקאנטיאנית, שוב לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם, שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עימם יחד ולצמוח במין סימביוזה פַּרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוּרה של המציאות כפשוטה, ובלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפקא ושל עגנון, שבה היו שטופים לא-מעט מהסופרים המבטיחים בני-דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות.
היו גם שני סופרים שהשפיעו עליי, שניהם אמריקאיים, שניהם כתבו ספרים בעלי אופי אוטוביוגראפי ובהם סיפרו על מאבקיהם להיעשות סופרים ולכתוב את הרומאן הראשון שלהם. הספר האחד היה "הספן על גבי הסוס" מאת ג'ק לונדון, והשני ספרו של ארסקין קולדוול, שלא תורגם לעברית, “Call it experience". – ובאותה תקופה התפרסמו, תחילה בהמשכים בעיתון "הארץ", זיכרונות קצין המודיעין של [חיל המשלוח במצרים ובארץ-ישראל, תחת פיקודו של גנרל] אלנבי, הקולונל הבריטי ריצַ'רד מיינרצהאגן, שאחת מאמירותיו, וכלל לא בהקשר הצבאי, היתה כי מי שלא כתב את ספרו הראשון עד גיל עשרים וחמש, כבר לא יהיה סופר לעולם. ואני הייתי בן עשרים וחמש.
וכך הדליק הצירוף של קאנט ומעוז-ציון את ה"התפוצצות" שהולידה את "המחצבה", וזאת בנוסף לסיבות אישיות, שאחת מהן, כאמור – המרירות על שפיטרו אותי מעבודתי במעוז-ציון ונותרתי כמעט בלא פרוטה להמשך לימודיי.
תחילה היתה בידי סקיצה של מחצית העמוד בשם "מנהל עבודה חדש", הסיפור שכתבתי לעיתון "למתחיל". בעקבות הסקיצה התחלתי לכתוב סיפור שהתכוונתי לעשותו באורך של כשלושים עמודים, ואלה אכן שלושת פרקיו הראשונים של הרומאן. אך הסיפור, במקום "להיסגר" ולהסתיים, החל נפתח ומשתרע. ובהרגשה מוקדמת זו, שבידי תחילתו של רומאן, המשכתי את הכתיבה והֵצבתי לי כלל – לכתוב לפחות עשרה עמודים מדי יום, לא חשוב אם הם טובים או רעים. הפחד הגדול ביותר היה פן אתקע באמצע הכתיבה ולא אסיים את הרומאן.
ההחלטה על מנת המינימום היומית עזרה לי, ובמשך שלושה שבועות וחצי של כתיבה רצופה, אף שלעיתים ה"נטו" של הכתיבה היה רק שעתיים-שלוש ביום, סיימתי את הטיוטה הראשונה של כתב-היד, עליה עבדתי עוד כחודשיים עד שהיה בידי כתב-היד מוכן להגשה להוצאת ספרים.
אורכו של הפרק הראשון בכתב-היד היה כעשרה עמודים. ככל שהמשכתי בכתיבה התברר לי כי רוב הפרטים שהוזכרו בו באו על פיתוחם המלא, כל אחד במקומו, בהמשך העלילה. חבל היה להזכירם בפרק הפותח פן יאבד הרומאן את המתח לקראת העתיד להתרחש בו. הורדתי אפוא את כל הפרטים המיותרים מהפרק הראשון, לכן אורכו בספר הוא עמוד אחד המציג בקצרה את הקונפליקט בין שני הגיבורים המרכזיים של הרומאן.
לאחר שנוכחתי שהסיפור לא רק שאינו מסתיים אלא נפתח והולך, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להגשים את מה שניסיתי לעשות ללא הצלחה זה שנים אחדות – להתחיל וגם לסיים סיפור ארוך, רומאן. הכנסתי את עצמי, כאמור, למישטר של כתיבה: כל יום, לפחות פרק אחד, אם לא יותר. כל יום לפחות עשרה עמודים גדולים, חדשים, בכתב-יד. כל פרק, כאילו אני רואה אותו מתרחש מול עיניי בסרט קולנוע – בהרכב אחר של דמויות, מצבים ומקומות, כדי שלא יהיה משעמם. כי כבר אז ניראה לי השעמום כאויבו הגדול של הסופר, יותר מכל המבקרים גם יחד.
בתום שלושה וחצי שבועות היה בידי כתב-יד, טיוטה ראשונה, של הרומאן. את ניסים לוי, שחשבתי בראשונה להרוג, לא הרגתי, וגם שם הספר השתנה, "המחצבה" במקום "מנהל עבודה חדש". רבים חשבו שהתכוונתי למחצבת הקסטל הסמוכה למעוז-ציון, שאחדים מתלמידיי אכן עבדו בה. בספר המוגמר טִשטשתי את העובדה שהעיר המתוארת בו היא ירושלים. שגיאה של סופר מתחיל, החושש פן ימצאו קשר בין המסופר בספרו לבין המציאות. לכן הוספתי, בעמוד הרביעי בספר הנדפס, את האזהרה הנאיבית: "כל קשר בין המסופר לבין דמויות, מקומות, או מעשים שהתרחשו – הוא מקרי בהחלט."
בנוסח הראשון של "המחצבה" היה שֵׁם אישתו של משה דויד – סולטנה, והשם הלם אותה להפליא. אלא מה? באוטובוס שהוביל אותי מירושלים לעבודת ההוראה במעוז-ציון פגשתי פעמים אחדות אישה בריאת אברים ובעלת מענה-לשון שכמו בסיפור נשאה תרנגולות עימה, ושמה סולטנה. את השם קלטתי מתוך מריבותיה הקולניות, המשעשעות, עם הנוסעים אנשי הכפר במהלך הנסיעה. הייתי בטוח שאם אכלול את שמה בספר המודפס, מיד אִתבע למשפט על הוצאת דיבה.
באחד השלבים האחרונים של עריכת כתב-היד שיניתי את שמה לחליפה, ועד היום אני מצטער על כך, והשתדלתי לחשוף בספריי הבאים את הכול, ללא חשש. ממילא האנשים שעליהם אני כותב – דעתם על עצמם כה טובה עד כי לעולם לא יזהו את עצמם בדמות דיוקנם בספריי. ומה שניראה לי כגילוי כל חולשותיי ומצבי הנואש ב"המחצבה" – רחוק ממני עתה כאילו על אנשים אחרים סיפרתי בו, ולא בי עצמי קרו דברים דומים לאלה. כמעט שהתפתיתי להחזיר במהדורה החדשה הזו את השם המקורי, סולטנה, אבל לבסוף החלטתי שאינני רשאי למחוק את שמה של חליפה, שנחרת במשך עשרות שנים בתודעת הקוראים, ויש בו משמעות לא רק של סולטנה, שליטה, אלא גם של תחליף, כפי שאכן היתה למשה דויד.
שמו של חדידו היה תחילה טַפּירוֹ, כשמו של פועל, ממש בַּדמות העלובה הזו, שעבד אצל אבי בנימין בגוש כרמי-היין של איכרי פתח-תקווה, "עַנַבַּה", מצפון-מערב לכפר-שמואל, מזרחה לרמלה, כרמים שאותם נטע וניהל במשך שנים רבות. כיום חוצה אותם הכביש המהיר לירושלים. טפירו היה מביא לעבודות העונתיות גם את בתו הצעירה, בעלת העיניים הבורקות והחזה הטרי, שמאוד משכה את ליבי.
בנוסח הראשון היו עיר, מחצבה ויישוב-עולים בהרים, ואף שלא נקבתי בשם מקום כלשהו, היה אפשר לחשוב שזוהי ירושלים וסביבתה. ואולם אני הרי חייתי בפחד מפני הקשר שבין דימיון למציאות, וכבר ראיתי עצמי נתבע למשפט דיבה על-ידי אנשי מעוז-ציון ומחצבת הקסטל הסמוכה, ולכן בנוסח הסופי של הרומאן הוספתי במקומות אחדים וכתבתי כי העיר (ירושלים במקור), שבּה מתרחש חלק ניכר מן העלילה, שוכנת קרוב לים, ובקצה השוק הססגוני שלה (מחנה-יהודה) נמצא "הרציף של הדייגים" – מה שהביא קוראים רבים לחשוב שאולי מדובר בתל-אביב, בשוק הכרמל, ביפו, בפתח-תקווה, בראש-העין ובמחצבות מגדל-צדק, שבאחת מהן אמנם הוסרט לימים "המחצבה".
כאשר התחלתי לכתוב את "המחצבה" היה ברור לי שניסים לוי, העריץ הכפרי – סופו בסיום הרומאן יהיה שאנשי כפרו יהרגו אותו בהתפרצות-זעם נוסח "זֶ'רמינאל" של אמיל זולא, רומאן שמאוד השפיע עליי בנעוריי. אך ככל שנכנסתי לתוך הכתיבה ונסחפתי אחר דמותו של ניסים לוי, גברה הרגשתי, כי הוא אינו יכול להיות אדם שלילי לחלוטין. ההבנה למניעיו, ההזדהות גם עימו, וכל מה שנתתי לו "משלי" – יצרו בספר כמין מאזן-כוחות פנימי אשר לי כבר לא היתה שליטה בלעדית עליו. "לא הגיע" לו למות בסוף הספר. לכל היותר לקבל מכות אשר ישברו כהוגן את עצמותיו, ואכן קיבל – אך לא יותר. ידעתי כי אם אבצע בסוף הרומאן את אשר התכוונתי לו בתחילתו – יהיה הדבר בבחינת "דֵאוּס אֶקס מַכינָה", התערבות מגבוה, שרירותית, אשר תהרוס את שיווי-המשקל הפנימי שנוצר בין דמויות הרומאן ובתוך עלילתו. סטייה ברוכה זו מכוונתי המקורית היתה לי מאז כמין מדד בתהליך הכתיבה לכך שהדמויות שנוצרות ברומאן הן אנשים חיים בעלי רצון משלהם ולא מריונטות.
מה עוד שאִם ציפורה לא היתה משַגעת לניסים לוי את השכל – הוא לא היה מתעסק עם הבת של חדידו, הקטנה לא היתה מתאבדת, ומניסים היו נחסכות הצרות שנחתו עליו בפרקיו האחרונים של הספר.
יחסינו כמורים-סטודנטים, רובנו ילידי-הארץ, עם התלמידים במעוז-ציון היו מצויינים. ערכנו מסיבות בבית-הספר והוזמנו ל"חאפלות" בבתים. אנחנו למדנו מהם על כלי-המוסיקה שלהם, כמו המיזוויץ', והם ביקשו שנביא אקורדיוניסט ונשיר בצוותא שירים ישראליים. ברוך עובדיה, (ששלח אותי בנעוריי לקורס מ"כים בגדנ"ע), היה המנהל הראשון של בית-ספר ערב למבוגרים במעוז-ציון, מנהיג סמכותי שנערץ על כל התלמידים והמורים. באותה תקופה עמד בסוף תקופת-לימודיו, דומני בבית-הספר לעבודה סוציאלית, וניראה שביקש לערוך ניסוי בדמוקרטיה בשלוש הכיתות שלנו. הראשונה היתה כיתת הנכבדים של מעוז-ציון, שירשתי ממנו כמורה, לאחר שפרש, ושבזכות נכונותם לבוא ללמוד – נפתח בית-הספר. הכיתה השנייה היתה כיתת הפחות-מיוחסים ופחות-משכילים, והשלישית – אלה שלמדו קרוא-וכתוב. ההבדלים בין הכיתות ניכרו לא רק ברמת ההשכלה ובמעמד החברתי אלא גם בבגדים. אגב, כל התלמידים היו גברים.
ברוך עובדיה הציע שנערוך בחירות לוועד תלמידים, וַעד שיהיה אחראי לגביית מיסים ולחלוקת התה והוואפלות בהפסקה.
לבחירות היתה משמעות סמלית חשובה, לא התפקיד אלא הדירוג בכבוד ובמעמד החברתי. מרבית הוועד נבחרה מקרב כיתת המיוחסים, ורק אחד נבחר מהכיתה האמצעית, ועבורו היתה זו עליית-מדרגה חברתית שהוציאה אותו לתקופת-זמן משיווי-משקלו. אני זוכר שישבתי ליד אחד התלמידים, רובם בעלי-משפחות ומבוגרים ממני, ושמעתי אותו אומר דברים כמו אלה – "מי צריך את הבחירות האלה? שמתם אותם (המיוחסים) ביניכם לבינינו. קודם היינו כולנו שווים בפניכם."
יש אולי שמץ-שבשמץ מגישתו של ברוך עובדיה בַּדמות של מזכיר המפלגה בעל ההשכלה הגבוהה, אבל רבים מהתִמרוּנים והתִחמוּנים שתיארתי בהצבעה במחצבה למדתי דווקא מהתקופה שהייתי מזכיר-פנים בקיבוץ עין-גדי וניהלתי כל מוצאי-שבת את האסיפה הכללית.
כאמור, לפני עלייתי ללמוד בירושלים עבדתי תקופת זמן כמרכֵּז סניף "הנוער העובד" בדימונה. כך התאפשרה לי היכרות קרובה עם מאבקי הכוח והשלטון המקומיים ועם חגיגות ומסיבות משפחתיות של העדה המרוקאית, הרוב בעיירה, וגם התרשמות מהאווירה המודרנית שהתבטאה במעמדן, בלבושן ובהתנהגותן של חלק מן הנשים הצעירות. דמות כציפורה, הנוסעת באוטובוס כשהיא קוראת ז'וּרנַל (שבועון או ירחון צרפתי), שייכת יותר לדימונה מאשר למעוז-ציון באותן שנים, ובהקשר הזה "העיר" הסמוכה יכלה להיות באר-שבע.
ה"כפר" שראיתי מול עיניי בעת כתיבת "המחצבה" היה אפוא לא רק מעוז-ציון אלא גם דימונה כפי שזכרתיה. עם זאת עליי לחזור ולהדגיש ש"המחצבה" איננו בשום אופן רומאן "אתני" או פולקלורי, וכי מבחינות אלה אי-אפשר ללמוד ממנו דבר-מה ייחודי לעדה זו או אחרת.
בשנה שלפני כתיבת "המחצבה" זרק ראש-הממשלה דוד בן-גוריון אתגר פומבי לסופרי ישראל באומרו שטרם נכתב רומאן שיתאר קליטת העלייה וקיבוץ הגלויות. אני זוכר שדי בער בי אז הרצון להוכיח שאפשר לכתוב רומאן שכזה.
באותה תקופה היה בעיצומו תהליך השתחררותה של אפריקה השחורה מעול הקולוניאליזם, כאשר השלטון עובר לידי עריצים מקומיים מושחתים ולא-יעילים, ואלה הצליחו לדרדר עד מהרה את מדינותיהם העצמאיות למצב שבו אזרחיהן החלו להתגעגע לשלטון הקולוניאלי אשר תחת כנפיו לא הגיעה תופעת העריצות הפנימית למימדים מבהילים כאלה. השימוש הציני בעקרונות הדמוקרטיה והעצמאות הלאומית כדי להגביר את הדיכוי ואת והעריצות בתוך העדה, החברה או המדינה – השפיע עליי לא מעט בכתיבת "המחצבה".
עם זאת עליי להדגיש שאין קשר בין העלילה הרומאנטית של "המחצבה", דמותו המאיימת של ניסים לוי, פרשת יחסיו עם הבת של חַדידוֹ, חיי הדמויות האחרות ברומאן, ההווי, והאינטריגות של המאבק על השליטה במחצבה, ואפילו תיאורי המאכלים והמשקאות, והשירים – לבין האנשים הנפלאים שאותם פגשתי ועימם התיידדתי בבית-ספר ערב במעוז-ציון באותה תקופה, ואורחות חייהם, שנותרו מאוד שמרניים ומסורתיים במפגשם עם המציאות החדשה בישראל.
אני זוכר תלמיד בשם צבי דויד, אדם אצילי, שקט ומשכיל, בעל חיוך נבון, שקרא כבר אז את עגנון, דמותו ריחפה לנגד עיניי כאשר תיארתי ברומאן את נפשו המשכילה של משה דויד, אך ללא שמץ של קשר ביוגראפי ועלילתי בין השניים. ידיד אחר, אף הוא מתלמידיי שהיו פונים אליי בשם "מר אהוד" – שַׁבּבּוֹ מוּרַד, שממנו למדתי רבות על הכפר, העדה והמחצבה.
בשנים הראשונות לאחר פיטוריי ביקרתי מדי פעם אצל "תלמידיי" אלה המבוגרים ממני, שכולם נִשארו לגור במקום. האחד הגיע לתפקיד סגן ראש המועצה המקומית המשותפת מבשרת-ציון, והשני נעשה גזבר ועד הפועלים. בהיפגשנו היינו צוחקים בהיזכרנו כיצד למד ממני לראשונה לנהל חשבון קופה של חובה וזכות, בהיותו גזבר נבחר של ועד התלמידים. לימים אף הזמנתי את כיתת תלמידי-לשעבר ממעוז-ציון להצגת "המחצבה" בירושלים.
עיקר השפעתם של תלמידיי עליי היתה העברית המיוחדת שבה דיברו, ותוך כדי כתיבה ראיתי ושמעתי את דמויותיהם בדימיוני כשהם משחקים את עלילת הרומאן אבל היא אינה שאובה מהם.
את מנהל-העבודה הפורש רבינוביץ, דמות בידיונית לחלוטין, תיארתי כקשיש עובר-בטל: "גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון," – כיום, בהקלידי מילים אלה, אני מבוגר ממנו בחמש שנים, שׂערי האפיר וכמעט כבר הלבּין אך ידיי עדיין אינן רועדות.
אחרי שנים, כאשר כתבתי את הביוגראפיה "שרגא נצר" (1990), שאותו-עצמו לא פגשתי מעודי – חייכתי לעצמי לא פעם כי היה נידמה לי שאני מגלה כיצד המציאות החברתית והמפלגתית של "המחצבה" נראית מהצד האחר של המתרס. וכמו ש"התאהבתי" בדמותו של ניסים לוי כך הוקסמתי עתה מן העממיות וחוכמת-החיים של "האֶמינֶנציה האפורה", האיש שהשפיע וקבע רבות מאחורי הקלעים של מפא"י בשנות שלטונה המובהקות ביותר, שנים אשר בעת כתיבת ספרי היה דומה כי לא תסתיימנה לעולם. עתה יכולתי לבדוק אם מאבקי-הכוח שתיארתי בספרי "המחצבה" תואמים לדרכי פעולתו של שרגא נצר, ששמץ ממנו (וגם משל יוסף אלמוגי – מזכיר מועצת פועלי חיפה רב-העוצמה) מצוי בדמותו של ספראי, ולתהות אם קראו בשעתם את "המחצבה" (ודאי היו מנויים על "הספרייה לעם") ומה היתה תגובתם.
עבדתי על כתב-היד של "המחצבה" עוד שבועות אחדים, תקתקתי (כך כונתה אז ההקלדה) אותו על גבי מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֵרמֶס-בּייבּי", שאותה רכשתי בעשרים ואחת לירות שקיבלתי תמורת מכירת אופני ה"רָאלי", שקניתי בשעתו בכספֵי מתנות הבר-מצווה. שלחתי עותק אחד לאהרון אמיר, עורך רבעון "קשת" ועורך ראשי בהוצאת הספרים של אביו "עם הספר". אהרון אמיר קרא את כתב-היד ויעץ לי להציע אותו ל"הספרייה לעם" של "עם עובד", כי לדעתו הם מחפשים חומר מקורי מהסוג הזה. כך אמנם עשיתי.
לאחר כחודשיים, בשלהי שנת 1961, בישר לי טלפונית מזכיר המערכת ירוחם לוריא כי הספר התקבל, ובאפריל הבא יפתח את הסידרה של שנת 1963, תשכ"ג. ירוחם לוריא, ועורך ההוצאה א"ד שפיר, טיפלו באהדה רבה בהוצאתו-לאור של הספר. אסיר-תודה הייתי להם, אך הוכרחתי להשמיט פרק אחד, "אסון", מתוך הנוסח של כתב-היד המקורי, (הוא שב ונדפס כסִדרוֹ הנכון במהדורה החדשה, פרק כ"ד, ואילך). הפרק ניראה להם נועז ובוטה מדיי, אף כי לדעתי הוא אחד הפרקים המרגשים ברומאן. ממש "ראיתי" את הבת של חדידו רצה בייאוש מאחד הרחובות הקטנים במרכז ירושלים לעבר המסילה, המגיעה לתחנת-הרכבת מכיווּן המושבה הגרמנית.
אם אתעקש על השארת "אסון", כך הם אמרו לי, לא יֵצא "המחצבה" לאור.
הייתי מוכרח להתפשר ולוותר כי חשוב מכל היה לי לאפשר את צאתו לאור של ספרי הראשון.
כך יַרד מיספר הפרקים במהדורה הראשונה מל"ב לל"א, ובמקום "לב" עמד הרומאן בסימן "לא" – וזו גם היתה תשובתה של הסטודנטית, לה הקדשתי את "המחצבה", ובה הייתי מאוהב נואשות ושולח למענה מכתבי-אהבה כמעט מדי יום.
ייתכן שמשהו מאהבתי הנכזבת השפיע על המשולש הרומנטי העומד ביסוד הספר – משה דויד, ציפורה וניסים לוי, שיחסיהם אינם נובעים רק מהיכרותי הקרובה עם ההווי המזרחי שאותו תיארתי בספרי – אלא משקפים לא-במעט את מצבי הנפשי באותה תקופה. הזדהיתי מאוד עם משה דויד – ולא רק בגלל הפיטורים ממקום-העבודה. דמותה של חליפה היתה התגשמות הפחד שלי מפני שקיעה בנישואים של פשרה, ללא-אהבה. מבחינה מסויימת שרה בספרי "אנשי סדום" (1968) דומה לציפורה של "המחצבה" (1963) ולעפרה של "לא לגיבורים המלחמה" (1971), רומאן שנכתב-לראשונה בין שני קודמיו אלה.
בשנת 1962 ביקשתי מאורי שולביץ, חברי הטוב מנעוריי בפתח-תקווה ובעין-גדי, שכבר התגורר אז בניו-יורק – לצייר את העטיפה לספר. לצערי הצעותיו לא התקבלו. מקצתן מתפרסם כאן לראשונה. את הרישום לעטיפת "המחצבה" עשה לבסוף יוסל ברגנר.
תמונה בשחור-לבן של הפילוסוף מרדכי מרטין בּוּבּר, הניראה בה כנביא קדמון, התנוססה בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד בֵּרנהַיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרוּמין.
לקראת צאת "המחצבה" לאור רציתי גם אני צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי-הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם בצורה מופלאה. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריה, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר במרביתה של ישראל בדורות האחרונים.
חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרֵב אותי למעלתם של מוריי ורבותיי. ביושבי מולו בסטודיו המרווח אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני, כמו בצילום שעשה לבובר.
"אדוני הצעיר," ענה לי ברנהיים הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, "לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה, כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!"
ותוך כדי שסובב את פניי באלכסון מול מצלמתו סיפר כי לפני הצילום אצלו הלך פרופסור בובר לספּר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע בובר לסטודיו, ניראה כשמשון שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה.
לאחר חודשים אחדים שמע שבובר שוכב חולה בביתו. באמצע החורף הקר ביקר אותו ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כאשר שערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר, והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.
באפריל 1963 פתח "המחצבה" את הסידרה השנתית השישית של "הספרייה לעם". אנשים אינם מאמינים שלאחר צאתו לאור התקבל הרומאן בביקורת שמרביתה קטלנית ומלגלגת. מרבית הספרות העברית "החשובה" היתה עסוקה אז כאמור בסיפורים אפיגוניים נוסח קאפקא ועגנון, הסמליות משלה בכיפה, ועימה העברית החגיגית והמנופחת. אולי לכן ניראה ספרי "המחצבה" כה יוצא-דופן בסוגו הריאליסטי וביריעתו הנטורליסטית. רומאן פשוט עד כדי עלבון לספרות, בלי סמלים ואלגוריות, קריא, כתוּב כמעט בשפת יום-יום, שכאילו אפשר לשמוע אותה ברחוב או לקרוא בעיתון, אבל ברומאן?
אולי לכן מבקר אחד שאל בביקורתו אם עורכי "הספרייה לעם" היו בחופש שעה שירד ספרי לדפוס, ומבקר אחר ריחם על ספרי וקבע שאמנם הוא חסר ערך ספרותי ואמנותי אבל בהיעדר רומאנים אחרים שמתמודדים עם הנושא, אין לנו ברירה אלא להסתפק בו, בינתיים.
האמת, בנושא העלייה קדמו לספרִי שני רומאנים יפים – "אנשים חדשים בהרים הגבוהים" (1953) מאת שלמה שבא ו"שש כנפיים לאחד" (1954) מאת בן-מושבתי חנוך ברטוב. את שניהם קראתי רק שנים אחדות לאחר כתיבת "המחצבה", ומעניין שגם הם מתרחשים – האחד בפרוזדור ירושלים והשני בשכונה בירושלים.
"השופט העליון" של הספרות העברית באותה תקופה, פרופ' ברוך קורצווייל, שהכול חרדו למוצא פיו, סיכם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" את יבול שנת 1963 באיפיון "המחצבה" בשתי מילים: "רפורטאז'ה לשעתה." ספק גדול בעיניי אם בכלל קרא את הספר.
יוצא מכלל המקטרגים היה הסופר ש"י עגנון, שעינו היתה טובה עליי בשנות לימודיי בירושלים. לאחר שקרא את "המחצבה", שלח לי בכתב-ידו מכתב שבקושי פיענחתי, ובו כתב בין השאר: "סיפור יפה העלית מראשיתו ועד סמוך לסופו." שלא כביקורות בעיתונים, מכתביו של עגנון עזרוּ לי מאוד להביא לחדר הרווקים שלי בירושלים סטודנטיות סקרניות שיחד איתן למדתי באותה תקופה והן גם סייעו לי להתגבר על אהבתי הנכזבת.
למדתי רבות מנחיתתה המוצלחת של רחל איתן בספרות העברית, שנה לפניי, בכתבת-ראיון עם תמונתה, ברעמת שֹער בלונד גולש, היא היתה יפהפייה מדהימה – בשבועון "דבר השבוע". הכתבה תרמה רבות להתקבלות ספרה הראשון "ברקיע החמישי", מן היפים בספרות העברית, וזאת עוד לפני הביקורות. היא היתה נחשונית. טרם היה נהוג אז שסופרים "נולדים" ומתראיינים בתוך מערכת מתוזמרת של יחסי-ציבור ובחסות סנדקים בעלי-עניין למיניהם – אלא הרוב חיכו בסבלנות לביקורות, והן הגיעו.
כמעט כל ספר חדש זכה לביקורות רבות ונרחבות, היו יותר עיתונים עבריים ומוספים ובמות לספרות מאשר בתקופתנו, ומעט ספרים יצאו לאור. מדי חודש היו הוצאות הספרים מפרסמות מודעות צנועות ובהן הספרים האחרונים שהוציאו לאור, ואפילו הדפסות חדשות לספרים קודמים. ולא כמצב כיום – שיש מעט במות לביקורת, שמרבית הספרים החדשים כמעט שאינם נסקרים וגם לא מדווחים עליהם בְמודעות חודשיות, ושרק מעט ספרים נבחרים זוכים למודעות בזבזניות על פני עמודים שלמים במטרה לעשותם רבי-מכר עוד בטרם נמכר מהם אפילו עותק אחד.
החלטתי שלא אחכה לביקורות כי כבר ניחשתי שלא יפנקו אותי, ופניתי לכל מי שרק יכולתי והצעתי שיראיין אותי על הופעת "המחצבה". עוד לפני הביקורות ריאיינו אותי מיכאל אוהד, שלמה שבא ואחרים, והחלה נוצרת דעת-קהל חיובית על הספר, ומראית-עין של הצלחה. הקוראים לא שיערו שאני יזמתי את הראיונות אלא חשבו שהתקשורת גילתה אותי.
אני זוכר אותי בא לבית "מעריב" ועובר על פני חדרו של יוסף (טומי) לפיד, שהיה לו מדור שבועי פופולארי על אנשים בחדשות. ראיתי אותו יושב, נכנסתי, הוא לא הציע לי לשבת. ביקשתי בעמידה שיראיין אותי על "המחצבה", כשאני מחזיק עותק של הספר בידי.
"אני לא יכול לראיין אותך במדור שלי," אמר לי, "מפני שאתה לא מפורסם. תחזור אליי כשתהיה מפורסם."
"אבל איך אתפרסם אם לא יראיינו אותי?"
"זאת בעייה שלך," שילח אותי בחיוך מחדרו.
היום קשה להאמין מה מעט רומאנים עבריים מקוריים יצאו לאור לפני ארבעים שנה. היתה זו דומני שנת 1961 שבה תהו מבקרים בשיא הרצינות אם לא הסתיימה תקופתו של הרומאן העברי, וסברו שאולי לא יהיה לו המשך.
"הספרייה לעם" לא שימשה עדיין במה חשובה וכתובת מובהקת למיטב הספרות המקורית, כפי שהצליחה להיות עד לפני שנים אחדות. ספרי הסידרה יצאו מלכתחילה רק בכריכה רכה ופשוטה, ובמתכונת "ספר כיס" זול וצנום-יחסית (כמעט חוברת), שהיתה נהוגה בחו"ל בעיקר לגבי מהדורות חוזרות לספרים שהצליחו בכריכה קשה. הפרוזה המקורית והמתורגמת יצאה אז עדיין כמעט רק בכריכות קשות ו"מכובדות".
הקהילייה הספרותית התייחסה תחילה בזלזול לקהל המנויים ההסתדרותי של הספרייה, שחלקו בא ביוזמת ההחתמות המרוכזות של ועדי-העובדים במפעלים הגדולים, בייחוד באזור חיפה. שם החל הקונצפט של הסדרה את דרכו תחילה בתור ספריית "ילקוט" מטעם מועצת פועלי חיפה, שמטרתה לספק ספר טוב וזול-במיוחד לפועל העברי, חבר ההסתדרות.
על העטיפה האחורית של "המחצבה" נדפס: מחיר הספר 1.50 ל"י. חתימה שנתית (12 ספרים) 12.00 ל"י. – אכן, זו היתה גאוות הספרייה: ספר חדש מדי חודש בלירה אחת! – והנה, עבור חדר שׂכוּר, קטן ורועש, ברחוב עקיבא 4 בירושלים – שמבעד לחלונו שמעתי מדי יום שלוש פעמים את המוסיקה של "מסביב לעולם בשמונים יום" שהוצג בקולנוע "אורגיל" המרוחק מטרים אחדים – שילמתי אז 45 לירות לחודש. ואילו 45 עותקים של ספרי-קריאה חדשים בכריכה רכה – מחירם כיום לפחות כשמונה מאות דולר!
שישים הכותרים של חמש הסדרות הראשונות היו רובם רומאנים מתורגמים שהיו מקובלים על הקורא העברי הרבה יותר מספרות המקור. די להזכיר את ההצלחה המדהימה של "זורבה היווני" לניקוס קאזאנצאקיס, כותר שעימו נפתחה "הספרייה לעם" בשנת 1958 ולא חדל להימכר מאז.
בשישים הכותרים הראשונים היו רק שלושה-עשר ספרי מקור ובהם בלטו שמותיהם של יהודה בורלא, יהודית הנדל, אורי אורלב, חיים הזז, רחל איתן ויגאל מוסינזון. למעשה קדם להצלחת "המחצבה" רק "הרקיע החמישי" של רחל איתן, שאף הוא היה פריצת דרך ושונֶה כל-כך מפניהָ של הספרות העברית ה"רצינית".
רק לאחר שנעשתה אטרקטיבית, מכובדת ומצליחה במכירותיה, לא במעט בזכות "הרקיע החמישי" ו"המחצבה" – החלו להוציא את ספריהם ב"הספרייה לעם" סופרים כיהושע קנז, אהרון מגד, חנוך ברטוב, בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, עמוס עוז, יצחק אורפז, שמאי גולן, נתן שחם, שולמית הר-אבן, סמי מיכאל, דן צלקה, משה שמיר ורבים אחרים, חלקם סופרים ידועים שפירסמו קודם את ספריהם בהוצאות אחרות ועתה נשבו בקסמיה של הסדרה בעלת התפוצה המובטחת-מראש של עשרות אלפי עותקים, ולא נרתעו ממתכונתה הפשוטה והחסכנית.
המשך האפילוג יבוא, ולאחריו יפורסם בהמשכים הרומאן "המחצבה"
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,617 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
293 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל