| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 294
תל אביב, יום שני, ט"ז בכסלו תשס"ח, 26 בנובמבר 2007
עם שתי צרופות צילומים של נעמן כהן באושוויץ ובבירקנאו
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אליהו הכהן: דִּמְעוֹת הַטּוֹחֵן. // יוסי גמזו: עֲנָנָה פּוֹלִיס...
אהוד בן עזר: כואב הלב על אולמרט שנאלץ גם הוא להשתתף בפארסה של ועידת אנאפוליס ואפילו לדבר בזכותה.
יוסף דוריאל: ההחמצה האמיתית, הקטלנית, באנאפוליס.
ד"ר גיא בכור: מצטער, חייבים לבטל את ועידת אנאפוליס.
דוד מלמד: סיפורו של בית-כנסת אחד מרבים.
נעמן כהן: (ע"פ קדיה מולודובסקי 1937), פָּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר.
אהוד בן עזר: מתוך יומן הנסיעה לאנדלוסיה ולמדריד 2007, מידע מעניין לפרדסנים ולמגדלי "הזהב הירוק".
אהוד בן עזר: אחרי 40 שנה, הספר השלם, אפילוג למהדורתו החדשה של הרומאן "המחצבה" [2001], החלק השני והאחרון של האפילוג.
יהודה אטלס: בעניין "המחצבה", מוריס סנדק וצינוק של כתיבה.
איליה בר-זאב: רִיצַת בֹּקֶר. // ס. נידחסקי: כל הכבוד ל"עבודה ערבית"!
אליהו הכהן
דִּמְעוֹת הַטּוֹחֵן
במענה לבקשתה של פרופ' רינה שפירא בגיליון 292
השיר "דמעות הטוחן", ובמקור – "דעם מילנער'ס טרערן" – הוא מן השירים היהודיים המפורסמים ביותר בתפוצות דוברות היידיש מאז שלהי המאה ה-19. בקרב בעלי המלאכה היהודיים במזרח אירופה, טוחן ("מילנער") היה מקצוע די נפוץ. יהודים רבים נקראו בשם משפחה מילנר, אם מפני שהם עצמם היו טוחנים או שאבותיהם (או אבות אבותיהם) עסקו במלאכה זו.
עד שהומצאו גליל הפונוגראף והתקליט, פילסו שירים את דרכם אל הציבור מפה לאוזן, והצליחו להבקיע אל ליבות ההמונים רק בזכות היותם נעימים, קליטים ומדברים ללב.
השיר "דמעות הטוחן" פרש כנפיים והמריא ללא כל עזרה מעִם אמצעי תקשורת אלקטרוניים כלשהם, שהיו אז בחיתוליהם. הוא התפשט והיה לשיר עם נפוץ אהוב ומוערך. רק מאוחר יותר, בראשית המאה העשרים, נחשפה זהות מחברו: מרק מרקוביץ' ורשבסקי (1907-1848). ורשבסקי, עורך דין יהודי מקיוב, היה ידוע כרוח החיה בנשפים ספרותיים של חובבי ציון. את השירים שחיבר, תמיד מילים ולחן כאחד, היה נוהג להציג ולשחק כשהוא מלווה כל שורת שיר בתנועות יד או גוף מתאימות. הסופר שלום עליכם היה זה שחשף את שמו ברבים כיוצר ומלחין עממי, ואף שידל אותו לכנס את שיריו ולהוציאם לאור. כשיצאה המהדורה הראשונה של ספר שיריו, כבר היו אלה שגורים בפי כל.
כל ילד ישראלי שר את לחניו של ורשבסקי מבלי ששמע את שמו וידע כי הוא היוצר שמאחורי השיר. השיר הידוע "יום הולדת, חגיגה נחמדת", שאותו שרים בכל חגיגת יום הולדת, שאל את לחנו משירו של ורשבסקי "בת הזקונים" ("די מוזינקע"); את השיר "אורחים לחג" ("יום טוב לנו חג שמח"), אשר נוהגים לשיר בחג הסוכות בגני הילדים ובבתי הספר, התאים מחברו לוין קיפניס ללחנו של ורשבסקי לשיר על שמחת תורה. השיר "אלף בית" ("אויפן פריפעטשיק") שריגש ומרגש לבבות של מיליוני יהודים זה ארבעה דורות, מן הנפוצים ביותר בשירי שפת היידיש בכל הזמנים, הוא פרי עטו של ורשבסקי, גם המילים גם הלחן.
"דמעות הטוחן" אינו רק שיר של בעל מלאכה. יותר מכל זה שיר על הווית הקיום היהודית. הוא נותן ביטוי לכאבו ולתוגתו של היהודי שמסלול חייו רצוף בדידות ותחושה של עתיד קודר. אין תימה אפוא שבשירונים הוא מסווג בדרך כלל בין שירי הגות ועצב.
במקורו החזיק "דמעות הטוחן" שישה בתים וזכה לשלל תרגומים לעברית. להלן הנוסח המקורי של השיר:
דעם מילנער'ס טרערן
מלים ולחן: מ.מ. ורשבסקי
אוי, וויפל יאָרן
זיינען פאַרפאָרן,
זינט כ'בין אַ מילנער אָט-אָ-דָא.
די רעדער דרייען זיך,
די יאָרן גייען זיך,
איך בין שוין אַלט און גרייז און גראָ.
ס'איז טעג פאַראַנען,
כ'וויל מיך דערמאַנען,
צי כ'האב געהאַט אַ שטיקל גליק...
די רעדער דרייען זיך,
די יאָרן גייען זיך,
קיין ענטפער איז ניטאָ צוריק.
מיין טרייע מינצע,
מיין קינד, מיין שפּרינצע,
אוי, ווי, א יאָמער, אוי, אַ שרעק!
די רעדער דרייען זיך,
די יאָרן גייען זיך,
מיט זיי זייט איר אויך באַלד אַוועק.
פון גליק פאַרטריבן,
בין איך געבליבן,
אָן וויב, אָן קינד, אָט-דָא אַליין.
די רעדער דרייען זיך,
די יאָרן גייען זיך,
אין עלנט בין איך ווי אַ שטיין.
איך האָב געהערט זאָגן,
מ'וויל מיך פאַריאָגן,
ארויס פון דאָרף און פון דער מיל.
די רעדער דרייען זיך,
די יאָרן גייען זיך,
אוי, אָן אַן עק און אָן אַ ציל.
וו וועל איך ווינען?
ווער וועט מיך שוינען?
איך בין שוין אַלט, איך בין שוין מיד.
די רעדער דרייען זיך,
די יאָרן גייען זיך,
און אויך מיט זיי גייט אויס דער יִיד...
השיר "דמעות הטוחן" התפשט במהרה גם במערב אירופה ובאמריקה. יוזמתם של המוסיקאי ארנו נאדל והמלקט ליאו וינץ, להדפיס את השיר עם התווים בקבצי שירים ובכתבי עת, היא שתרמה לכך.
בשנת 1912 ראה אור בוורשה תרגומו החלוצי של המורה והמחנך פסח קפלן לשיר זה. נוסח עברי זה, הבנוי על ההטעמה האשכנזית המלעילית, היה הנוסח העברי העיקרי שבו הושר השיר בתנועות הנוער היהודיות בגולה כימי דור – מאז ועד תום מלחמת העולם השנייה. כך גם בארץ. הביצועים הפומביים הראשונים של השיר מעל במות עץ רעועות, מפי מקהלות הפועלים בניצוחו של ישראל ברנדמן, היו בנוסח זה:
דִּמְעוֹת טּוֹחֵן
תירגם: פסח קפלן
הוֹי חָלְפוּ שָׁנִים,
כְּצֵל עֲנָנִים,
מֵאָז אֶטְחֲנָה יוֹם לְיוֹם;
וְאוֹפַנִּים סַבּוּ,
וּזְמַנִּים רַבּוּ,
וְעוֹלָמִי גָּז כְּמוֹ חֲלוֹם.
כִּי אֵשֵׁב חָפְשִׁי,
יֵשׁ אֶשְׁאַל נַפְשִׁי:
הֶהָיָה רֶגַע אֹשֶׁר לִי?
וְאוֹפַנִּים סַבּוּ,
וּזְמַנִּים רַבּוּ,
וּמַעֲנֶה טֶרֶם בָּא בַּעֲדִי.
אֵי אִשְתִּי יְלָדַי,
אֵי כֹּל מַחְמַדַּי,
לְאָן נֶעְלַמְתֶּם חַד אֶל חָד?
וְאוֹפַנִּים סַבּוּ,
וּזְמַנִּים רַבּוּ,
וַאֲנִי עִם אֶבְלִי פֹּה לְבָד.
גַּם שְׁכֵנַי קָמוּ,
וְעָלַי זָמָמוּ,
לְגָרְשֵׁנִי עַתָּה מִן הַכְּפָר;
וְאוֹפַנִּים סַבּוּ,
וּזְמַנִּים רַבּוּ,
וַאֲנִי פֹּה חָרֵד, נוּגֶה מָר.
אוֹי, אָנָה אֵלֶךְ,
יְהוּדִי חֵלֶךְ,
מִי יַחֲמֹל, יִתֵּן מַחֲסֶה לִי?
וְאוֹפַנִּים סַבּוּ,
וּזְמַנִּים רַבּוּ,
וּכְבָר הַמָּוֶת שׁוֹכֵן בִּי.
בשנת 1913, ערב עלייתו ארצה של הסופר והמשורר מבש"ן (מנחם ברונשטיין), שהיה מאחרוני אנשי העלייה השנייה, ראה אור בעיר קראיובה ברומניה קובץ שיריו הראשון ובו תרגום של "דמעות הטוחן". נוסחו של מבש"ן הושר אמנם פה ושם בבתי ספר יהודיים ברומניה, אך לא זכה להתפשט, אולי גם בשל התאמתו הצולעת משהו ללחן:
דִּמְעוֹת הַטּוֹחֵן
תירגם: מ. מבש"ן
אוֹי כַּמָּה שָׁנִים
חָלְפוּ כַּעֲנָנִים
מֵעֵת טַחֲנָה פֹּה יִשַּבְתִּי.
יִסֹּבּוּ הָאוֹפַנִים
יַקִּיפוּ הַזְמַנִּים
וַאֲנִי זָקַנְתִּי וְשַׂבְתִי.
יֶשְׁנָם רְגָעִים
וְלִבִּי יֶהְגֶּה נְכָאִים:
הֲגַם עָלַי יוֹם טוֹב עָבָר.
יִסֹּבּוּ הָאוֹפַנִים
יַקִּיפוּ הַזְמַנִּים
וְאֵין מֵשִׁיב אוֹתִי דָבָר.
אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל,
זֶה חֶלְקִי מִכֹּל,
אֵין אִשָּׁה, אֵין בַּת, אֵין שֵׁם וּשְׁאָר.
יִסֹּבּוּ הָאוֹפַנִים
יַקִּיפוּ הַזְמַנִּים
וַאֲנִי גַּלְמוּד כְּמוֹ עַרְעָר.
עַתָּה יְיָרְאוּנִי
גָּרֵש יְגָרְשׁוּנִי
מִן הָרֵחַיִם, מִן הַכְּפָר.
יִסֹּבּוּ הָאוֹפַנִים
יַקִּיפוּ הַזְמַנִּים
בְּלִי תַּכְלִית בְּלֹא דָבָר.
אָנָה אֵלֵכָה?
עַל מִי יַעֲזֹב חֵלֵכָה?
הוֹי שֵׂיבָתִי וּמְרוּדִי!
יִסֹּבּוּ הָאוֹפַנִים
יַקִּיפוּ הַזְמַנִּים
וְעִמָּם יִגְוַע הַיְהוּדִי.
בשנות הארבעים המוקדמות, בהשפעת הידיעות על שואת אירופה, התמסר גם אברהם לוינסון לתרגום שירי יידיש מהווי הגולה. "דמעות הטוחן" בתרגומו הפך מאז לנוסח הקלאסי בפיהן של רוב המקהלות בארץ. בזמריות השונות, במופעים ובכנסי מקהלות, תמיד נפלה הבחירה על נוסח זה. הדיוק המופתי במקצב ובנגינה, שאפיין תמיד את תרגומיו של לוינסון, האהיב אותו על מזמריו. שורות השיר שהובאו ע"י פרופ' רינה שפירא ( חב"ע גיליון 292) לקוחות מתרגום נפוץ זה:
דִּמְעוֹת הַטּוֹחֵן
תירגם: אברהם לוינסון
שָׁנִים נָקָפוּ,
שָׁנִים חָלָפוּ,
מֵאָז אָנֹכִי פֹּה טוֹחֵן.
הַגַּלְגַּלִּים נָעִים,
לְאָן חַיַּי בָּאִים,
אֲנִי כְּבָר שָׂב, עָיֵף, זָקֵן.
בַּכְפָר בּוֹ גַּרְתִּי,
בָּדָד נִשְאַרְתִּי,
וְאֵין עִמִּי אִשָּׁה וָטַף.
הַגַּלְגַּלִּים נָעִים,
לְאָן חַיַּי בָּאִים,
גַּלְמוּד אֲנִי וְנֶעֱזָב.
שְׁמוּעוֹת בָּאוּנִי,
כִּי יְגָרְשׁוּנִי,
מֵהַטַּחְנָה, מִתּוֹך הַכְּפָר.
הַגַּלְגַּלִּים נָעִים,
לְאָן חַיַּי בָּאִים,
חַיִּים לְלֹא תַּכְלִית וּגְמָר.
מִי יַסְתִּירֵנִי?
מִי יְרַחְמֵנִי?
זָקֵן אֲנִי, רָפְתָה יָדִי.
הַגַּלְגַּלִּים נָעִים,
לְאָן חַיַּי בָּאִים,
הוֹי, בָּא הַקֵּץ גַּם לַיְהוּדִי...
ראוי כי את רשימת התרגומים לעיל נחתום במפעלם המשותף של דב סדן ושמשון מלצר, אשר תרגמו לעברית משפת יידיש עשרות שירי עם, אותם כינסו בקובץ "זמר עם" שיצא בשנת תש"ו (1946). אסופת שירים זו הביאה אלינו בלבוש עברי חדש הדי צלילים מן הגולה, שירים כמו "אל החורש הקרוב" ו"הנה לנו ניגון יש", שמאז נטמעו בתוך הקורפוס המושר של הזמר העברי כאילו נולדו כאן. לכבוד האסופה הזו חיברו סדן ומלצר תרגום חדש ל"דעם מילנער'ס טרערן", שקראוהו בשם "הטוחן הזקן", והוא מובא בזה:
הַטּוֹחֵן הַזָּקֵן
תרגום: שמשון מלצר / דב סדן
יָמִים חָלָפוּ,
שָׁנִים נָקָפוּ
מֵאָז אֲנִי פֹּה הַטּוֹחֵן.
וְהַגַּלְגַּל חוֹזֵר,
וְיוֹם עַל יוֹם עוֹבֵר,
וּכְבָר אֲנִי עָיֵף, זָקֵן.
יָמִים עָבָרוּ,
לִי יִזָּכָרוּ,
עֵת גַּם אֲנִי אָז מְאֻשָּׁר;
וְהַגַּלְגַּל חוֹזֵר,
וְיוֹם עַל יוֹם עוֹבֵר,
וּכְבָר הַכֹּל נָגוֹז, עָבַר.
שְׁמוּעָה אוֹמֶרֶת
כִּי לְאַחֵר אֶת
זֹאת הַטַּחְנָה רוֹצִים לִמְסוֹר;
וְהַגַּלְגַּל חוֹזֵר,
וְיוֹם עַל יוֹם עוֹבֵר,
הֵיכָן אֶת סוֹף יָמַי אֶגְמוֹר?
הֵיכָן אָגוּרָה?
אֶל מִי אָסוּרָה?
וּכְבָר אֲנִי זָקֵן וָשָׂב.
וְהַגַּלְגַּל חוֹזֵר,
וְיוֹם עַל יוֹם עוֹבֵר,
אַחְרוֹן יָמַי הִנֵּה קָרַב!
מחבר "דמעות הטוחן" מרק מרקוביץ' ורשבסקי, יוצר יהודי עממי נערץ, חובב ציון בכל רמ"ח אבריו, עורך דין משכיל מחד וליריקן עד עמקי נשמתו מאידך, נאסף אל עמיו בשנת 1907, שבע שנים בלבד לאחר שיצא קובץ שיריו הראשון, היחיד שראה אור בימי חייו. שיריו היו להיטי עם לפי כל קנה מידה. בארץ, בימי העלייה השנייה, נהגו י"ח ברנר וא"ד גורדון לפזם את ניגוניו בדבקות. כל אחד מהם אימץ לו כהימנון פרטי את אחד משיריו. כשחיבר קדיש יהודה סילמן בשנת 1914 את "שיר הניצחון", לציון ניצחון השפה העברית על הגרמנית במוסדות הלימוד בארץ, בחר להתאים אותו אל לחנו של ורשבסקי ("בת זקוניי השאתי").
לסיום, כמה משפטים מזיכרונותיו של הסופר יעקב פיכמן יעידו יותר מכל על התלהבותו של ביאליק משירי ורשבסקי: "בשובו מקונצרט שנערך באודסה, לא פסק פיו (של ביאליק) מלפזם את פזמוניו ומלדבר בשבחם... הוא אהב את החמימות המלודית שבפזמונות אלה. זה היה אויר חיותו, אויר ילדותו שעליה היה מתגעגע כל ימיו. הוא גם שחינך בי (בפיכמן – א.ה.) את האהבה לשירי עם. בשירים דלים אלה – היה ביאליק אומר על שירי ורשבסקי – הכול שופע הומור, שופע חמימות אמת; כאן אין אף ניב עשוי אחד, אף ניד אחד לבטלה; כאן אפילו הסנטימנטליות קדושה."
יוסי גמזו
עֲנָנָה פּוֹלִיס...
"הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִיש עֹלָה מִיָּם..."
(מלכים א', י"ח, מ"ד)
אֵי-שָם עַל פְּנֵי הָאֹפֶק הַפּוֹלִיטִי
דוֹאָה לָהּ עֲנָנָהפּוֹלִיס קְטַנָּה
וְכָל פַּרְשָן עִם כֹּשֶר אָנָלִיטִי
תוֹלֶה סְבָרוֹת שוֹנוֹת בְּמִטְעָנָהּ.
אוֹמֵר הַתָּם: "אִם רַק לִתְמֹךְ נֵיטִיבָה
בְּיָזְמַת בּוּש וְקוֹנְדּוֹלִיסָה רַיְס
יַצִּיג מַחְמוּד עַבָּאס אַלְטֶרְנָטִיבָה
לְנֶגַע הַחָמָאס at any price."
לוֹעֵג לוֹ הָרָשָע: "אִם לֹא זָכַרְתָּ
אֶת וְעִידַת חַרְטוּם לֵךְ תִּתְבַּזֶּה
בַּלָּאוִים שֶל אוֹתָהּ הַמַּאגְנָה חַארְטָה
שֶלֹּא שֻנּוּ עוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
בִּפְרָט שֶרַק הַיּוֹם בַּפַתְח הִזְכִּירוּ
אֶת מַה שֶּבֵּינֵיהֶם הוּא כְּלָל אָהוּד:
שֶאֵין הֵם מַכִּירִים וְלֹא יַכִּירוּ
בְּאִישְֹרָאִיל כְּאֶרֶץ הַיָּאהוּד."
וְהַתָּמוֹי, שֶכְּלָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ
לִשְאֹל, מַזְכִּיר אֶת שֶרָאוּי לִזְכֹּר,
עֻבְדָּה שֶאֵין פְּרוֹגְנוֹזָה בִּלְעָדֶיהָ:
שֶגַּם בֵּין אַנְשֵי בּוּש, אִם רַק נַחְקֹר,
אֵין אִיש מִתּוֹךְ תְּרֵיסָר (of a dozen one)
שֶלֹּא מוּדָע לַתֵּיזָה הַזְּכוּרָה
שֶקְּנֵה מִשְעָן רָצוּץ כְּמוֹ אַבּוּ-מַאזֶן
אֵין צַ'אנְס שֶיְּסַפֵּק אֶת הַסְּחוֹרָה.
וְאִיש לֹא יַאֲמִין פֹּה וִיסֻחְרַר עוֹד
כִּי גַם שִחְרוּר מְאוֹת אֲסִירֵיהֶם
(כְּשֶאִיש מֵחֲטוּפֵינוּ לֹא שֻחְרַר עוֹד!)
יַשְבִּית אֶת הַטֵּרוֹר הַמִּתְלַהֵם.
מִלְּבַד מַה שֶּמֵּבִין אֲפִלּוּ נַעַר
שֶאֵין סִכּוּי אֶת הַקְּצָווֹת לִקְשֹר
כִּי בֵּין עֶמְדוֹת שְנֵי הַצְּדָדִים יֵש פַּעַר
עָלָיו גַּם גֶּשֶר בֵּילִין לֹא יִגְשֹר.
רַק הֶחָכָם, בְּחוּש בָּרִיא, פֶּרְצֶפְּטִי
נוֹעֵץ בָּעֲנָנָהפּוֹלִיס עֵינָיו
וְסָח כְּמִין חַזַּאי פִּכֵּחַ, סְקֶפְּטִי
אֱמֶת יָפָה לִסְפִּין וְגַם לְעָב:
אֵי-שָם עַל פְּנֵי הָאֹפֶק הַפּוֹלִיטִי
דוֹאָה לָהּ עֲנָנָהפּוֹלִיס קְטַנָּה
וְלוּא נִשְאַלְתִּי מַה טִּיבָהּ הָיִיתִי
מַצִּיעַ מְתִינוּת וְהַמְתָּנָה
פְּלוּס הֲכָנַת כָּל שִעוּרֵי-הַבַּיִת
לִפְנֵי שֶמַּפְרִיחִים בָּלוֹן-נִסּוּי
שֶיֵּש בּוֹ אָמְנָם hot air לֹא כַּזַּיִת
אֲבָל, בֵּינֵינוּ, לֹא כָּל-כָּךְ כִּסּוּי.
כִּי אַדְמָתֵנוּ וְאַדְמַת שְכֵנֵינוּ
צְמֵאָה מִזְּמַן לְגֶשֶם הַסָּאלָאם
בִּמְקוֹם מִטְרוֹת קָסָאמִים בִּמְעוֹנֵינוּ
וְחִסּוּלִים מְמֻקָּדִים אֶצְלָם.
אַךְ חוּץ מֵאֵלִיָּהוּ וּמֵחוֹנִי
שֶכְּבָר הוֹרִידוּ גֶשֶם מֵעָנָן
בְּהוֹקוּס-פּוֹקוּס שֶל תֵּאוּם הַרְמוֹנִי
בֵּינָם וְהַבִּיג-בּוֹס אֲשֶר חָנַן
אֶת שְנֵי בְּחִירָיו הַנָּ"ל בְּכֹחַ-קֶסֶם –
כַּיּוֹם, בַּעֲנָנָהפּוֹלִיס נִדְרָש
לִטְעֹן הַרְבֵּה יוֹתֵר יוֹדִיד-הַכֶּסֶף
אִם מִתְכַּוְּנִים לְגֶשֶם שֶל מַמָּש...
* * *
כואב הלב על אולמרט שנאלץ גם הוא להשתתף בפארסה של ועידת אנאפוליס, ואפילו לדבר בזכותה למרות שגם הוא יודע שאין בה אלא רוב מהומה על לא מאומה. שלום לא יהיה, גם לא הסכם. רק שבמקביל למועדי הוועידות והמפגשים חסרי התוחלת – יימשך גם יתעצם גל הטרור, שלא לדבר על האיום הגרעיני מכיוון איראן.
ולמורים המסכנים שטסים עד אנאפוליס כדי להפגין נגד אולמרט וזאת לדבריהם בשיתוף הקהילה היהודית המקומית, יש להגיד:
תתביישו לכם!
אתם לא ראויים להיות מורים ולשמש דוגמא חינוכית בישראל!
מה שאתם עושים דומה למה שאוייבינו מנסים לעשות לנו כל הזמן – לקעקע את הלגיטימיות של מדינת ישראל בעיני גויים!
אהוד בן עזר
יוסף דוריאל
ההחמצה האמיתית, הקטלנית, באנאפוליס
מי שלא למדו משגיאות קמפ-דייוויד ואוסלו הולכים לשגיאה קטלנית בהרבה באנאפוליס
ושוב, האטימות המתנשאת, והזלזול בתכנון מערכתי עושים את הצעד הנוסף בהובלת ישראל ככבשה למזבח. התחיל בזה הנשיא קארטר, ברוב עורמה ונבזות, המשיך הנשיא קלינטון, בקלות הדעת האופיינית לו, וכעת – הנשיא בוש עם מזכירת מדינה מוּכת דיבוק של מימוש המזימה היחידה של הקג"ב הסובייטי שלא שבקה חיים יחד איתו – להקמת מדינת לאום ללאום שלא קיים במזרח התיכון, כדי לספק בסיס בטוח לטרור האסלאמי. זה לא חייב להיות כך. במקום להיות מובלים, קברניטות צלולה של ישראל יכולה להיות מובילה. ובמקום לנסות לפתור בעיות הזויות אפשר וצריך להתחיל לפתור את הבעייה האמיתית של המזרח התיכון, שללא פתרונה – שום תוכנית מדינית לא תגיע למימוש. ובעייה זו איננה פוליטית (כלומר – איך לתת לכנופיה זו או אחרת מעמד של מדינה) אלא – הומניטארית, והיא – פתרון בעיית הפליטים, שבחלקה הגדול היא נופחה בעזרת שליטי ערב, אך בחלקה היא אמיתית, של מצוקת אנשים המצפים לשיקום.
ההתכנסות באנאפוליס של נציגי כל מדינות האזור היא הזדמנות להציג לפניהם את הבעייה, שנוצרה עם פתיחת מלחמתם בישראל ב-1948, וכתוצאה ממנה נשארו ללא בית כמה מאות אלפי ערבים של פלשתינה. אלה היוו אחוז קטן מסך-הכול הפליטים שאיבדו את ביתם במאה העשרים, ושלמען שיקומם הוקמה נציבות האו"ם לפליטים, שאכן השיגה את מטרתה. אלא ששליטי ערב לא רצו בשיקום אחיהם מפלשתינה אלא החליטו לטפח אותם כפצצת זמן נגד מדינת היהודים. וכך, ברוב עורמה, הצליחו לשכנע את האו"ם להקים סוכנות מיוחדת לפליטים הפלשתינים, שזכתה לשם אונרוו"א, עם קריטריונים שחרגו בהרבה מאלו שהיו קיימים להכרה במעמד של פליט. כך הפכו כמה מאות אלפי עקורים למוקש ענק של "4.5 מילין פליטים", המפרנס כמה עשרות אלפי פקידים ששוקדים על הנצחת קיומם. ואכן, כל "התקדמות" במשא ומתן של ישראל עם שליטי ערב נעצרה ברגע שהגיעו למוקש זה, שלא פורק.
כשמנחם בגין, ז"ל, יצא לשיחות קמפ דייוויד, הוא קיבל מהחתום מטה תוכנית שעובדה בשיתוף היחידה לביטחון לאומי של מערכת הביטחון, אשר בניתוח מערכתי של המצב באזור המליצה על השגת פתרון לבעייה ההומניטארית של הפליטים – לפני כל דיון באספירציות פוליטיות של כנופיות הטרור. בהשפעת כמה מעוזריו נשארה תוכנית זו בצד, והתוצאות ידועות. ראשי הממשלה שבאו אחריו, כולל יצחק רבין ז"ל, קיבלו גם הם את התוכנית, כשהיא מותאמת לתמורות שחלו בינתיים, אך לא התאימה לאלה שאצה להם הדרך להגיע לשלום-אינסטנט מבלי לנגוע במוקש. וידוע מה הם קיבלו.
ועידת אנאפוליס היא הזדמנות לנציגות רצינית של ישראל להציג בפני כל משתתפיה את הצורך לפתור את הבעייה ההומניטארית – לפני התדיינות על הקמת מדינה מלאכותית שאין בה שום פתרון לבעייה האמיתית. ואם אין פתרון – יימשך מצב המלחמה, בתנאים מסוכנים יותר ויותר לכל הסביבה. המודל הקיים לפתרון בעיית הפליטים נמצא בהונג-קונג, שם שוקמו מיליוני פליטים סיניים במסגרת אוטונומית המוכרת בעולם, של עיר בסטאטוס "נמל חופשי", תחת שלטון של נציב ממונה מהחוץ, עם מועצה מייעצת מבפנים. במרחבים הריקים העצומים של המזרח התיכון אפשר למצוא מספיק מקומות המתאימים לעיר כזו, ועל כך צריך לדבר עם שליטי ערב, שלא נדרשים להקריב כלום אלא – ליהנות מקרבתה של עיר-נמל-חופשי, כפי שסין נהנתה מהונג-קונג. ובאותה הזדמנות – לוותר על המוקש שהם טיפחו למניעת התקדמות לשלום ישראלי-ערבי.
קצת יותר פתיחות מחשבתית וקצת יותר מקצועיות בניתוח ותכנון אסטרטגי יכולים להפוך את אנאפוליס לשער אל פתרון הבעיות האמיתיות, במקום למזבח עליו מנסים להקריב את ישראל למולך הטרור האסלאמי, שיתנקם בכל ההוזים שאינם מבחינים בין חלום באספמיא לבין מציאות אמיתית. וטעות זו תהייה בכייה לדורות.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
אהוד: אילו רצו מדינות ערב לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים הם יכלו לעשות זאת בשישים השנים האחרונות אך מאחר ואינם רוצים בכך הם לא יפתרוה גם בשישים השנים הבאות.
ד"ר גיא בכור
מצטער, חייבים לבטל את ועידת אנאפוליס
מי שמשלם את מחיר המצאת מורשת למימשל בוש ואת הצלת המשטרים הסוניים במזרח התיכון, תהיה למרבית הצער ישראל, אשר הביאה על עצמה, במו ידיה, לחץ מצמית כפול: היא תואשם על ידי האמריקאים והערבים שהיא-היא סרבנית השלום, זאת בשעה שראשה הממשלה שרון הצליח להתחמק מן ההאשמה זו; והיא עלולה לחזור לגל פיגועי טרור כנגד אזרחיה.
מדוע מגיעים שרי החוץ של המשטרים הערביים לאנאפוליס? עבור הפלסטינים? למען הסדר שלום? אין להגעתם הרבה קשר לכך. הם מגיעים בשל פחדם המשותף מן השיעים, כלומר מאיראן, ומן האסלאם הפוליטי, הנמצא בעלייה על חשבונם. הם יודעים שרק ארצות הברית תוכל, אולי, להצילם מן האסון הכפול שנפל עליהם, וכי הם חייבים לשתף פעולה עם הוועידה, אם ברצונם שארצות הברית תתקוף יום אחד את טהראן. זהו הפחד שמביא אותם, ולא שום דבר אחר. לא אבו מאזן ולא ישראל.
אלא שלהגעתם יש מחיר: לשהות בחדר אחד עם ישראלים, ובגלוי. בשל פחדם הרב הם מוכנים למחיר הזה, שבו, כך הובהר מראש, לא יהיו לחיצות ידיים עם ישראלים, לא דיבורים ישירים, ולא מיפגשים דו-צדדיים. כמי שכפאם שד יבואו השרים הערביים לנהל שיחות "שלום" משום שישראל היא המחיר להצלתם. די בכך עבור הנשיא בוש, כדי להציג הישג חשוב של מימשלו, בקידום שלום.
האם ישראל או השלום ירוויחו מכך? רוממות השלום בפיהם, מגיעים השרים הערביים לאנאפוליס כדי להטיל את הנטל על ישראל: הם הרי מוכנים לשלום עם מישראל, אך בתנאים שישראל לעולם לא תוכל לקבל: לוותר על כל שטחי 1967 באופן מלא ומחלט, דהיינו כל יו"ש, ירושלים המזרחית וכל רמת הגולן, ובנוסף לזה להתחייב לקליטת פליטים פלסטיניים בתחומה, בנוסף למדינה פלסטינית. שוב ישראל היא כלי עבור המשטרים הערביים, בלי שהיא עצמה מרוויחה דבר מכך.
כך מדבר הנשיא בוש על שלום ישראלי-פלסטיני, אך בעצם מתכוון למורשת מימשלו הכושל, וכך הערבים מדברים על שלום ישראלי-פלסטיני, ובעצם מתכוונים להצלת משטריהם מן הקשר בין שיעים לאסלאם פוליטי. ומי ידבר עבורנו?
מי שמשלם את מחיר המצאת מורשת למימשל בוש ואת הצלת המשטרים הסוניים במזרח התיכון, תהיה למרבית הצער ישראל, אשר הביאה על עצמה, במו ידיה, לחץ מצמית כפול: היא תואשם על ידי האמריקאים והערבים שהיא-היא סרבנית השלום, זאת בשעה שראשה הממשלה שרון הצליח להתחמק מן ההאשמה זו; והיא עלול לחזור לגל פיגועי טרור כנגד אזרחיה.
כבסיס לועידת אנאפוליס – הפלסטינים חייבים להתנצל על שבע שנות פיגועים.
מדוע טרור? בשנתיים האחרונות לא היה צורך לחמאס לצאת בפיגועי התאבדות גדולים, שכן לא היה שום תהליך שלום שאותו היה צריך לנטרל. עכשיו המצב משתנה, ומוסא אבו מרזוק, מבכירי חמאס, הזהיר אתמול באופן מפורש: לאחר ועידת אנאפוליס נראה הגברה בפעולות ההתנגדות בכל הצורות והשיטות נגד הכיבוש הציוני, בגדה המערבית וברצועת עזה.
כתבתי כבר באתר שלנו כי פיגועים מתקיימים כאשר מתרחש תהליך שלום. זה הפרדוקס המלווה אותנו כל כך הרבה שנים: כאשר אין תהליך שלום יש חיים יציבים, אך כאשר מדברים על שלום, היציבות מסתלקת והפיגועים חוזרים.
החמאס מחוייב עכשיו להפעיל טרור כנגד ישראל, כדי להוכיח את קיומו. ומאיפה דיבר אבו מרזוק? מאיפה מדברים כל בכירי חמאס? מדמשק. כך תשחק דמשק את המשחק בו היא הצטיינה תמיד: היא עוד תשתתף באנאפוליס, כי יבטיחו לה שעניין גולן יעלה, ובאותו זמן היא מארחת את מתנגדיה המובהקים של אותה ועידה עצמה. כך תשתתף סוריה בועידה, כאשר האינטרסים שלה יישמרו, ובאותו זמן היא גם תפעל כנגדה.
24.11.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
דוד מלמד
סיפורו של בית-כנסת אחד מרבים
ב-9 בנובמבר מלאו 69 שנים לליל-הבדולח בגרמניה ובאוסטריה, אירוע שהיה נקודת-מיפנה היסטורית במעמד היהודים בגרמניה ובתולדות השואה בכלל.
מתפללים ישראלים שביקרו בבית הכנסת ""THE NEW YORK SYNAGOGUE בניו יורק סיפרו שבתפילת הבוקר בשבת, 10 בנובמבר, ציינו בבית-הכנסת את זכרו של האירוע. בתפילה נאמו רב בית-הכנסת הרב שנייר, שגריר גרמניה בארצות-הברית שציין את חשיבות זיכרו של ליל-הבדולח, ואיל-ההון היהודי רון לאודר שהעיר כי בישראל לא הוזכר האירוע בתקשורת המקומית. ואכן, עיון בתקשורת הכתובה בארץ בתאריך זה שחל ביום שישי, וכן ביום ראשון שלאחריו, מוכיח את אמיתות הדברים.
על ליל-הבדולח ניתן לקרוא באנציקלופדיות ובספרים רבים על נושא השואה וגם לשמוע את סיפוריהם של שרידי היהודים שחוו את הפוגרום באותם ימים. אין צורך להרחיב על כך את הדברים. די לציין שפוגרום זה היה שיאו של גל דיכוי ועושק שפקד את יהודי גרמניה ואוסטריה מאז עליית הנאצים לשלטון. העילה תוארה כהתפרצות ספונטנית בתגובה על ההתנקשות בחייו של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריז, ארנסט פום רט, שבוצעה על-ידי הרשל גרינשפן.
גרינשפן, יהודי-פולני צעיר, שבני משפחתו היו בין 17,000 היהודים הפולנים שגורשו מגרמניה לפולין ב-28 באוקטובר 1938 והיו נתונים בתנאים קשים-מנשוא בעיירת-הגבול הפולנית זבונשין, רצה לנקום את נקמתם ולעורר את דעת-הקהל לסבלם.
ההנחיות לפוגרום ניתנו ישירות על-ידי היטלר, וההמון הוסת והוכוון ליטול חלק בפרעות. בתי-כנסת נהרסו ונשרפו, חלונות-ראווה נופצו וחנויות פרוצות נבזזו. שברי הזכוכית שכיסו את המדרכות נתנו לפוגרום את שמו: "ליל-הבדולח" או "ליל הזכוכיות המנופצות" ("KRISTALLNACHT").
בתי יהודים הותקפו ובמקומות רבים נפגעו יהודים בגופם. ליל-הבדולח היה נקודת-מיפנה שהכשירה את הדרך לחיסולו הסופי של מעמד היהודים בגרמניה. נעצרו 30,000 יהודים, רובם אמידים ובעלי השפעה. העצורים נשלחו למחנות-ריכוז ונפלו קורבן ליחס מחריד באכזריותו. ב-11 בנובמבר נמסרה לשלטונות הערכה זמנית לפיה נשרפו או נהרסו 815 חנויות, 29 בתי כל-בו, 171 דירות של יהודים, ו-267 בתי-כנסת שהוצתו או נהרסו כליל. אך מובן שמיספרים אלה היו חלק קטן בלבד מן המיספרים האמיתיים וביניהם למעלה מאלף בתי-כנסת שנחרבו.
ההתייחסות הכוללנית למיספרים בנושא השואה מעמעמת את גודל הזוועה, ורק הארה של סיפור אחד יכולה לפעמים להציג תמונה מוחשית של הדברים.
כך, למשל, סיפורו של בית-הכנסת שהוצת בליל-הבדולח בעיר הגרמנית אסן.
אסן, עיר במדינת נורדריין-וסטפליה, שוכנת במרכזו של חבל הרוהר והיא השמינית בגודלה בגרמניה. בתחילת שנת 2006 התגוררו בה כ-600,000 תושבים. לידה נמצאו מפעלי הנשק הגדולים של קרופ, ובשל חשיבותה כמרכז לנשק ולתעשיה כבדה, שימשה מטרה עיקרית להפצצות בעלות-הברית במלחמת-העולם השנייה, וכתוצאה מכך להריסתם של חלקים רבים מן העיר.
באסן חיו יהודים מאות בשנים. הימצאותם של יהודים בעיר מוזכרת בראשונה בתעודות מן המאה ה-13. ב-1930 היו בעיר כ-5,000 יהודים. היום רשומים בקהילה באופן רשמי כ-800 חברים.
בית-הכנסת הישן של העיר הוקם בשנת 1913 (אז נקרא "בית הכנסת החדש") ותוכנן על-ידי אדריכלו הלא-יהודי, פרופ' אדמונד קורנר, לכ-1,400 מתפללים. בליל-הבדולח הוצת בית-הכנסת אך כמעט לא נפגע שוב במהלך המלחמה. בעת ההפצצות על העיר במלחמת-העולם השניה ניצלו הגרמנים את המבנה החזק והקימו בקומת-המרתף התחתונה שלו מקלט נגד הפצצות אוויריות.
לאחר מלחמת-העולם השנייה בנו שרידי הקהילה היהודית בית-כנסת אחר וקטן לשימושם. אך הניסיונות להחזיר את בית-הכנסת המקורי לידיים יהודיות לא היה קל. בשנת 1945 הוחל בשורה ארוכה של דיונים ומיקוחים לגבי ייעודו של המקום, בין השלטונות ובין גופים יהודיים באסן וגם מחוץ לגרמניה. אפילו לגבי השלט שנקבע בכניסה ותיאר את גורלם של יהודי אסן באורח סתמי – נערכו דיונים ושינויים עד שהגיעו לשלט הנוכחי המציין בצורה ברורה את גורלם המר של היהודים מידי השלטון הנאצי.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת נעשה ניסיון להפוך את המקום ל"מוזיאון לעיצוב תעשייתי". לתכלית זו רצו שלטונות העיר להפוך את אולם-התפילה המרכזי לחלל פונקציונלי המתאים לתערוכה, ואגב כך פגעו בתכולה המקורית של בית-הכנסת ששרדה את פוגרום ליל-הבדולח, כמו ארון-הקודש המפואר. כל זאת כאשר בעיר עדיין התהלכו רבים מפורעי ליל-הבדולח.
המוזיאון אכן הוקם בשנת 1961, ובצדו תערוכה מתמדת על "התנגדות ואפלייה באסן בשנים 1945-1933".
לבסוף שוקם בית הכנסת הישן בתהליך שהחל ב-1986 ונמשך כשנתיים. ב-5 בנובמבר 1988, חמישים שנה לאחר ליל-הבדולח, נפתח המקום מחדש. הוא משמש כיום כאתר זיכרון, מוזיאון ומרכז תרבותי, שבו נמצא גם ארכיון הקהילה היהודית ומוצגות בו תערוכות קבועות ומתחלפות, אך אין מתקיימות בו תפילות. במקום מתנהלת פעילות ערה: סמינרים ללימודי יהדות, סמינרים לתלמידים והרצאות קבועות בימי חמישי בשבוע.
באולם המרכזי קשה לראות את תפארת העבר. המוזיאון הנמצא במקום מספר את תולדות היהודים בגרמניה ובעיקר בעיר אסן, את הווי חייהם על צדדיו השונים, ואגב כך נפרשת בו תמונה אופיינית של חיי קהילה יהודית בגרמניה שלפני השואה. פריטים רבים מדגימים את חיי היום-יום באותן שנים (מזוודות, אופניים, עיתונים, מכונת-כתיבה, וגם ספסל מגן ציבורי ועליו הכיתוב האוסר על יהודים לשבת עליו). לצד אלה מונצחות גם הגזירות שניחתו על היהודים עם עליית הנאצים לשלטון. את התצוגה מסיימת סקירה קצרה על חידוש החיים היהודיים בגרמניה אחרי שנת 1945.
למקום באים מבקרים גרמנים ממקומות שונים וגם קבוצות תלמידים מבתי-ספר המאזינים להסברים על המקום ועל קורות היהודים בעיר ובגרמניה בתקופת השואה. בתוך האולם מצויה פינת זיכרון לבני הקהילה שניספו: כן מוגבה ועליו ספר ובו שמות הניספים, ומסביבו, מתחת לזכוכית, גווילי ספרי-תורה וספרי-קודש חרוכים שנפגעו בליל-הבדולח. המקום מומלץ על-ידי העירייה כאתר-תיירות חשוב למבקרים הבאים לעיר.
בית-הכנסת המקורי היה מהגדולים בגרמניה ונבנה בסגנון ארכיטקטוני ייחודי ומרשים. הוא השתייך לזרם הליברלי (הרפורמי) ובקומת-הקרקע התחתונה שלו היה מניין אורתודוכסי שבו התפללו בעיקר יהודים ילידי פולין שחיו בגרמניה. המניין האורתודוכסי כונה בגרמנית "בית הכנסת של כל ימות השבוע", להבדיל מבית-הכנסת הרפורמי שפעל רק בשבתות ובחגים. היום נמצא בקומת-הקרקע התחתונה חדר-הרצאות ללא זכר למניין התוסס שפעל בו בעבר. אך גם בו וגם באולם הגדול נערכת פעילות שוקקת: הרצאות על נושאים יהודיים, סמינרים, דיונים, הצגות וקונצרטים. בין האירועים היה ב-10 בנובמבר ערב-זיכרון לליל-הבדולח בחסות שלטונות העיר.
במניין האורתודכסי ומחוצה לו טוו צעירים ציונים-דתיים את חלום העלייה לארץ-ישראל ואת כינונם של חיים חדשים בארץ ברוח תורה ועבודה. אלה מהם שלא גורשו לפולין ולא ניספו בשואה עלו ברובם לארץ והתיישבו במקומות שונים, חלקם בקריית-שמואל שליד חיפה, בפתח-תקווה, ובמקומות אחרים.
שנים רבות לאחר ליל-הבדולח הגיעה למקום תזכורת שהאנטישמיות לא מתה. באוקטובר 2000, לאחר הרס קבר יוסף בשכם על-ידי הפלסטינים, חזר בית-הכנסת באסן לכותרות כאשר מפגינים ערביים הגיעו לפיתחו השליכו לעברו אבנים. אחת משימשות בית-הכנסת נופצה, 60 מפגינים נעצרו על-ידי המשטרה וקצין-משטרה אחד נפצע קל.
נזק גדול יותר נמנע הודות לתושייתה של אחת העובדות הגרמניות במקום, שנעלה מיד את דלת הכניסה והזעיקה את המשטרה דקות מעטות לפני שהמפגינים היו מצליחים להתפרץ לתוך בית-הכנסת.
בין הבאים למוזיאון בולטים מבקרים מישראל, רובם צאצאי היהודים שחיו באסן. הם עוברים בין המוצגים ונושמים מקצת מאווירת החיים שבה חיו אבותיהם בעיר זו לפני השואה, ולפעמים גם מוצאים זמן לעיין בחומר כתוב השמור בארכיון ומזכיר את בני-משפחותיהם.
אחד מהם הוא החתום מעלה שניצב בחדר אשר היה פעם "בית הכנסת של כל ימות השבוע" ומכיל היום רק מספר שולחנות וכיסאות לבאים להרצאות. כאן אני רואה מבעד לחלון את ענפיו הירוקים של העץ הקשיש הסוכך עליו, וחושב על כל בני משפחתו של אבי שראו את המראה הזה בעת שנשאו את תפילותיהם בבית-הכנסת עד לגירושם לפולין ב-28 באוקטובר 1938.
תהיינה השורות הללו מצבה-של-מלים לזיכרם במקום המצבה שלא זכו לה אחרי הירצחם.
[פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 23.11.07].
נעמן כהן
(ע"פ קדיה מולודובסקי 1937)
פָּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר
פָּתְחוּ
אֶת הַשַּׁעַר, פָּתְחוּהוּ רָחָב,
עָבוֹר עָבְרָה פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא,
וְאִמָּא,
וְאָח,
וְאָחוֹת,
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּרַכֶּבֶת כָּלָה.
פָּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פָּתְחוּהוּ רָחָב,
עָבוֹר עָבְרָה פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
סָבָא,
וְסַבְתָּא,
וְדוֹד, וְדוֹדָה,
וּנְכַדִים וְנִינִים
בְּרַכֶּבֶת שְׂטָנִים.
פָּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פָּתְחוּהוּ רָחָב,
"אַרְבֶּעט מַאכְט פְרָיי" כָּתוּב מֵעָלָיו.
נֵרוֹת,
וְאָשׁוּחַ,
וְשְׁנָאפְס לְקִינוּח,
וְגָז צְהַבְהַב
עַל צַלַּחַת זָהָב.
אושביץ-בירקנאו, אוגוסט 2007.
אהוד בן עזר
מתוך יומן הנסיעה לאנדלוסיה ולמדריד 2007
מידע מעניין לפרדסנים ולמגדלי "הזהב הירוק"
31.10.07. יום רביעי. ברכבת ממלגה לקורדובה. ההתרשמות מן הדרך: הפרדסים במצב רע מאוד. צהובים ואין רואים פירות בין העלים. הנחלים יבשים. בצורת קשה שכמותה לא היתה משנת 1968, כך לדברי המדריך חוסה מאתמול. בשורה טובה לפרדסנים בארץ. הפרדסים שאנחנו רואים הם קטנים ומפוזרים ומעובדים באופן גרוע. נמוכים. יש קצת השקאה בצינורות שחורים שמשוקעים חלק באדמה, לפי הפטנט הטפטפות הישראלי. גם לתפוזי ה"וואשינגטון"-טבורי שאכלנו כאן באנדלוסיה אין את הארומה של התפוזים מאותו זן בישראל והם מתוקים אך חסרי טעם. ואילו הקלמנטינות, מוולנסיה – חלום. דקות קליפה, כמעט ללא גרעינים, מתוקות-חמצמצות ומתפצפצות בפה, כמו הקלמנטינות של פעם, לפני שהוצפנו בזנים עבי קליפה, רבי חרצנים, בפלחים עטופי קורים לבנים, קשים, יבשים ולא מתוקים ושאי אפשר לבולעם.
לעומת ההדרים, עצי הזית נראים הרבה יותר מאוששים ונושאי פרי רב. כמויות עצומות של כרמי זיתים. וכל מה שחדש, גם הפרדסים, נטוע בצורה מסודרת יותר. שורות ישרות. אין כנראה גבול לתצרוכת של שמן הזית בספרד, וגם לייצוא.
צפונה יותר רואים רק זיתים. אין בי שום קינאה לפוטנציאל הענק של עצי הזית לשמן שהם מגדלים, מאחר שאני יודע שחרף כל הנטיעות החדשות של זיתים, עדיין ישראל אינה מצליחה לספק את כל תצרוכתה השנתית בשמן הזית, ואין מה לדבר על ייצוא עד שלא יתרחבו כרמי הזיתים בארץ הרבה יותר, וככה גם יקטן מיספר המוהלים.
3.11.07. שבת. נסיעה ברכבת מקורדובה לסבילייה. בפחות משעה מגיעים לסבילייה. הרכבת מאוד נוחה, עם שולחנות, טלוויזיה ואוזניות. הנוף הנשקף בחוץ – מאות אלפי עצי הדר, רובם קטנים, חדשים, וגם נטיעות של עצי זית, אך בכמות פחותה מההדרים, וגם הם מאוד צעירים. לפרדסנים בארץ אולי יש פחות מה לדאוג השנה, בגלל הבצורת בדרום-ספרד, אבל בשנים הבאות הם יעמדו בפני כמויות עצומות של פרי הדר ספרדי שעציו ניטעו בשנים האחרונות.
[לאחר ימים אחדים, גם בהמשך נסיעתנו ברכבת מסבילייה לגראנדה, מרבית השטחים הפתוחים, גם הגבעות עד קצה האופק, נטועים זיתים, מרביתם עצים צעירים. כאן מכנים את שמן הזית בשם "הזהב הירוק"].
תפוחי-זהב בטעם פתח-תקווה של פעם
במשק משפחת גולדשטיין, רחוב השלושה 76, כפר מעש בדרום פתח-תקווה
לאחר שבפתח-תקווה, שהיתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה ושמרה על תוארה במשך שנים רבות – לא נותר אפילו פרדס אחד שאינו במצב גוויעה או חצר אחורית של זבל תחבורתי, עירוני ותעשייתי, ומאחר שהשמוטי המגודל בפרדסי הדרום אין לו טעם, אנחנו מחפשים בנרות פרדסים, חצרות או אפילו עצים בודדים באזור שבין פתח-תקווה לכפר-סבא וקצת צפונה כדי למצוא פרי שמוטי אמיתי. אנחנו נרגיש בו בעיניים עצומות, בכל מבחן.
והנה מצאנו, כבר לפני שנתיים, את משק גולדשטיין בכפר מעש עם הפועל הקבוע עבד, ששם, בשיא העונה – אפשר למצוא במכלי ענק שמוטי, קלמנטינות (גם מיכל דקות), תפוזים למיץ, פומלות ענקיות, לימונים, אשכוליות-דם קטנות ועוד פרי הדר למינהו וגם – אפשר להיכנס ללול ולשלוף ביצים חמות עדיין מתחת לכלובי התרנגולות ואחר כך לבוא עם התבנית שמילאנו במו-ידינו אל עבד לשם עשיית החשבון.
לשמוטי, שהוא מלך או מלכת התפוזים, יש כמובן לחכות עוד ימים אחדים, הוא מופיע בדרך כלל לקראת אמצע דצמבר. בינתיים אפשר ליהנות מהוואשינגטון-טבורי המעולה ובעל הארומה הבלתי רגילה. במקרה נותר בכלינו, מהנסיעה לספרד, פרי ואשינגטון-טבורי אחד שנקנה במלגה, וערכנו לו מבחן טעם מול הפתח-תקוואי – והתוצאה: הספרדי אמנם קצת מתוק יותר אבל חסר טעם לעומת שלנו.
אפשר להתקיים רק על תפוחי-זהב כאלה וקצת לחם, בצל וזיתים, וזה מצויין לדיאטה, ותוכלו להיראות בכיף כמו פועלי העלייה השנייה, הרזים והרעבים. משק גולדשטיין נמצא בקצה המערבי של כפר מעש, בצידו הצפוני של הכביש הפנימי. טלפון: 03-9326667. ובבקשה לא להתבלבל. פרי ההדר נראה כפרי הדר אמיתי שנקטף הבוקר בפרדם ולא ככדורי פלסטיק מדונגים במרכול או בטלוויזיה, שכבר עברו ימים רבים מאז נקטפו.
ס. נידחסקי
אהוד בן עזר
אחרי 40 שנה, הספר השלם
אפילוג למהדורתו החדשה של הרומאן "המחצבה"
("עם עובד", "ספרייה לעם" 1963, "אסטרולוג" 2001)
החלק השני והאחרון של האפילוג
אכן, מה שהעניק לרומאן "המחצבה" את תדמית ההצלחה הגדולה היה התקבלותו היוצאת-מן-הכלל על ידי ציבור הקוראים הישראלי, ובראשו ציבור המנויים של "הספרייה לעם", שמנה אז עשרות אלפים. ובתוך זמן לא רב באו ההדפסה השנייה והשלישית.
הבמאי גיורא מנור פנה אליי וביקש ממני שאעבּד את הרומאן לתסכית ב"קול ישראל", בהדרכתו ובבימויו. התסכית אכן שודר בשלישי באוגוסט 1964 כאשר את תפקידו של ניסים לוי ממלא יוסי בנאי, רבינוביץ – בצלאל לונדון, דנינו – יעקב בנאי, משה דוד – אריה אליאס, חליפה – עדנה פלידל, מזכיר המפלגה – ישראל בידרמן, ציפורה – שושנה דואר, ספראי – שרגא פרידמן, חדידו – יקי צמח, שוטר – ישראל יונג, וכן שלמה בר-שביט ועוד כמה וכמה שחקנים.
עוד אני עוסק
בהכנת התסכית, והנה פנו אליי זיגמונט טורקוב ומאיר ינאי, בעלי תיאטרון
"זוטא", וביקשו ממני להמחיז עבורם את הרומאן, וגם לבקש במחלקת הדרמה של "קול
ישראל", בראשה עמדה חנה בן-ארי, שהתסכית ישודר רק לאחר שיחלו הצגות התיאטרון.
בהדרכתו של טורקוב, שחקן ובמאי בעל שם באידיש, שעשה הסבה לעברית – המחזתי את ספרי לשישה שחקנים בלבד, זאת משום שתיאטרונו היה קטן ונייד ובמכוניתם לא היה מקום ליותר שחקנים. על הנשים ויתרנו. מאיר ינאי שיחק את תפקידו של ניסים לוי, טורקוב ביים את ההצגה ושיחק את חדידו, יעקב טימן – ספראי, יוסף אוקסנברג – רבינוביץ, פרץ הלוי – משה דויד, ויצחק חלוצי – דנינו.
יעקב טימן היה אחיו של השחקן והזמר מאיר תאומי, שנרצח באכזריות על-ידי כנופיית ערבים שהתקיפו את הקפה "גן הוואי" שעל גדת הירקון הצפונית (ליד גשר הירקון כיום) בתל-אביב בשנת 1947, שׁם הופיע כשחקן.
מאיר תאומי, לימים אביו של עודד, היה נשוי בראשונה לשחקנית "התיאטרון העברי" פרידה כרמלית. יחדיו שיחקו בראשית שנות העשרים בהצגות כמו "נורה" של איבסן ו"הזכייה הגדולה" של שלום-עליכם. באותן שנים גם נולדה להם בתם הבכורה, תמר, שהיתה יפהפייה מדהימה, כמוה כאימהּ.
פרידה נישאה מחדש ועברה לגור עם תמר בפתח-תקווה. השתיים נַשׂאוּ את שם הבעל, בַּרלוי, שהיה מבעלי מחצבות מגדל-צדק ליד פתח-תקווה (שהיום מתוכננות להיות בתי-קברות בקומות, בסגנון קַטַקוֹמבּוֹת, לנוכח מצוקת הקבורה בגוש דן. היו שסברו בשעתו כי הן ששימשו לי השראה לרומאן).
תמר ברלוי נישאה לבן-דודי אהרון בן עזר.
משפחתנו, המונה דורות רבים בארץ, היא משפחה שיש בה לא מעט כותבים, ודומה כי בכל דור קם בה לפחות סופר מובהק אחד: סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שאת ספר זיכרונותיו "התלם הראשון" כתב מפיו אבי בנימין, דודתי אחות-אבי המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראבּ, בן-דודי יליד ירושלים יצחק ראבּ, ולאחרונה נכדתם של אהרון ותמר, עדי בן עזר, שכתבה את הרומאן "אפרודיטה 25". עדי היא מצד אחד נינתם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי, ומצד שני היא נינתם של דודי ברוך בן עזר (ראבּ) ואשתו רבקה לבית שְׁלַנק מירושלים, משפחה הנִמנית על צאצאיו של ר' יעקב עמדן, שֶנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832.
עלילות רבות מחייו ומזיכרונותיו של דודי ברוך, אביו של אהרון, שימשו את המסַפּר ברומאן "המושבה שלי" (2000) לציור דמות דודו אלכס (שם שאימצתי לספריי בעקבות דמותו ההוללת של אלכסנדר אהרונסון), ואילו בן-דודי אהרון (שנקרא על שם אהרון אהרונסון) הוא אחד המרכיבים לדמות אבנר, בן-דודו של המספר.
בפרקיו האחרונים של הרומאן מתאר המסַפּר, סטודנט לספרות עברית, כיצד לאחר שפוּטר מעבודתו כמורה בכפר-נוער בפרוזדור ירושלים – הוא חי בחדרו בירושלים עם קטינה בשם אוֹלִי טַפּירוֹ. דמותה מזכירה מאוד את הבת של חדידו. היא מידרדרת לזנות ומתאבדת ואילו הוא יושב לכתוב את ספרו הראשון, דְמוּי "המחצבה". עדות זו הובאה לראשונה בסיפורי "כיצד הרגתי את סְמַדִי?" הנכלל בקובץ סיפוריי "ערגה" (זמורה ביתן, 1987), ואפשר לראות בה מקור אמין לתולדות-חיי – ממש כמו שאר הסיפורים והרומאנים שלי.
הצגת הבכורה של "המחצבה" התקיימה בתל-אביב ב-23 באפריל 1964, וממש כמו שנה לפני כן, הספר – הביקורות היו אמנם רבות אך הן לא יצאו מגדרן כדי לשַבּחה, ואחדות אף קטלו אותה כליל. באחת מהן נאמר שטורקוב, המתנפל על מאיר ינאי (ניסים לוי) בצעקות: "ניסים, הבת שלי! ניסים! איפה הבת שלי?" – ניראה כאילו הגיע לבמה מהצגה אחרת, אולי של תיאטרון אידיש.
ואולם להצגה היה כיסוי תקשורתי כל אותו קיץ של שנת 1964. באותה תקופה היו יותר עיתונים עבריים ולכולם מבקרי תיאטרון שנהגו לכתוב פעמיים: רשימה קצרה למחרת ההצגה ומאמר ביקורת נרחב בגיליון סוף-השבוע. בזכות אישיותו של טורקוב וקשריו הטובים עם העיתונות, בייחוד הלועזית, ובזכות חריצותו של שותפו לתיאטרון "זוטא", מאיר ינאי – זכתה ההצגה לכיסוי תקשורתי נכבד למדיי גם מעבר לביקורות, וזאת בראיונות ובכרוניקות.
למרבה הפלא, רק לאחר עשרות רבות של הצגות החלו הערעורים על תוכנו של המחזה. אמנם הוצאת "עם עובד", שהיתה שייכת להסתדרות הכללית, הוציאה את הספר במפעל המנויים שנסמך על ועדי העובדים, אבל כאשר הוועדים ומועצות הפועלים, בייחוד בחיפה, רובם כמובן אנשי מפא"י – הזמינו את ההצגה, נחרדו אחדים מעסקניהם למראה התפרצותה של "ישראל השנייה" על הבמה – מאיר ינאי שיחק את ניסים לוי בעוצמה רבה ואפילו מפחידה – והם תבעו להפסיק את ההצגה.
תחת הכותרת "המפלגה 'סגרה' את 'המחצבה'" כתב אריה כנרתי בגיליון 17 ביולי 1964 של עיתון "למרחב":
המחזה "המחצבה" ב"זוטא" יורד בעוד שבוע מהבמה, לא בגלל אי-הצלחה אלא מפני ש... עסקני המפלגה כועסים. השבוע מגיע 'המחצבה' להצגתו המאה, אך מתברר כי לאחרונה מנסים גורמים שונים ל"שכנע" את אנשי "זוטא", כי יש להוריד את המחזה.
האם אתם נכנעים ללחץ? – שאלנו את אחד ממנהלי "זוטא" ושחקניו. "אין זה עניין של כניעה, אבל לא רוצים להסתכסך עם אנשים וגורמים," – היתה התשובה.
המחזה דן בין השאר בפרשת קניית קולות בבחירות ביישוב עולים – דבר שעורר רוגז אצל עסקנים במפלגה (שלא מזכירים את שמה במחזה).
הרי גם בסרט "סאלח שַבָּתי" מראים זאת? – שאלנו שוב.
"אבל שם, בסרט, זה בצורה סאטירית וכאן, 'לוקחים' זאת העסקנים ברצינות," עונה איש "זוטא", המגלה, כי המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות "הסתייג" מן "המחצבה" ולא המליץ עליו בפני ההתיישבות. המרכז נימק הסתייגותו "בגלל הרגישות של בעיית העדות במחזה," ובגלל "העיתוי" ("התחלנו בהצגת 'המחצבה' בימי התסיסה עקב פירסום הספר 'המהפכה האשכנזית' [מאת קלמן כצנלסון].")
ואיש "זוטא" מציין כי "המחצבה" נתקבל ללא סקנדלים וללא כל תסיסה ביישובי עולים רבים, "אך כניראה שלא נחוץ לומר את האמת על הבמה שנה לפני הבחירות."
וכותב משה דור בטורו "מבט אישי" בעיתון "מעריב" מיום 9 באוגוסט 1964, תחת הכותרת "מה קרה ל'המחצבה'?":
בראשית היה הספר, "המחצבה". מחברו: אהוד בן עזר, יליד פתח-תקווה, בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות באם-המושבות. הרומאן, המתאר הווי-חיים אנושי ומפלגתי עכור בעיירת-פיתוח, הופיע, לגודל האירוניה, בהוצאת "עם עובד" – הוצאת-הספרים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל.
אחר-כך בא המחזה, שעוּבד בידי בן עזר, על-פי הרומאן, והועלה על במת התיאטרון "זוטא". אינני נכנס להערכה דרמטית, אבל הוא הוצג במיספר לא מבוטל של הצגות – 100 במיספר – בטרם קרה משהו.
טוען המחבר: "המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, האחראי ל'מכירת' ההצגות להתיישבות העובדת – הרזרבואר העיקרי להופעות 'זוטא' – הפעיל לחץ להפסקת ההצגות. בחוגי המפלגה 'גילו', שבמחזה, כמו ברומאן, מדובר על הופעות שליליות של עסקנים מפלגתיים, הקונים קולות ומלבים יצרים. הם סבורים, שהכוונה אליהם, וכיוון שימי הבחירות קרבים ובאים – החליטו, כי המחזה מסוכן מדיי."
שאלתי את בן עזר: "כלום קראת בשמה של מפלגה כלשהי במחזה?"
"'לא. בפירוש – לא. אבל 'הבוסים' ההסתדרותיים לקחו על עצמם זכות לקבוע מה ראוי ומה לא-ראוי להציג בפני רבבות אנשי ההתיישבות העובדת. 'זוטא' איננו יכול לעמוד בפני לחץ כזה, המאיים על מקורות קיומו. ידעתי, שלאחר מעשה יכחישו אנשי התיאטרון את עניין הלחץ מכל וכל כל. מה הם יכולים לעשות?"
הטענה, כי הופעל לחץ פוליטי על "זוטא" – הובאה בשעתו בעיתונות. המרכז לתרבות ולחינוך לא הגיב על כך במאומה. כיצד צריך לפרש שתיקה זו? כהסכמה? כאנינות-דעת, שאינה מסוגלת להגיב על "השמצות"? כהסתגרות במגדל-שן, שבו קולותיה העזים של מציאות ישראל אינם אלא מלמול רחוק?
אמר לי סופר ומחזאי ידוע, המעורה בחיי האמנות: "ראיתי את 'המחצבה' באחת ההצגות הראשונות. לאחר הסיום, ניגש אליי איש 'זוטא' וסיפר לי, כי אינו מאמין שהמחזה יזכה למשך-חיים ארוך. 'מפעילים עלינו לחץ גדול,' אמר. – 'מי?' שאלתי. – 'אלה שבידם לפתוח או לסגור בפנינו את הקיבוצים ואת יישובי העולים.'"
בראש המרכז לתרבות עמד אז יוסף בורשטיין, אביהם של אמיר ונחום ברנע, ובשעתו מורֶה של אימי דורָה בגימנסיה "אחד-העם" בפתח-תקווה. המחזה אכן הורד מן הבמה לאחר כמאה הצגות בלבד, כי ללא ההזמנות בחסות המרכז לתרבות ומטעם וועדי העובדים – לא היה להן קיום ברחבי הארץ. בין הדוחפים העיקריים להורדת ההצגה היו כניראה גם עסקנים מבני עדות-המזרח במועצות הפועלים.
הפרולטַר היחיד נותרתי כמובן אני. מעבודתי במעוז-ציון כבר פוטרתי. לראשונה, לאחר שנים בהן התעקשתי להגשים את ייעודי כסופר, היתה לי הכנסה לא-גדולה מתמלוגי "המחצבה" – וסיכוי להכנסה רבה יותר מההצגה, והנה נותרתי שוב בלי כלום, גר בחדר שכור בירושלים ומתפרנס משכר-סופרים זעום עבור רשימות-ביקורת על ספרים חדשים. אבי לא היה בעל פרדסים, וכל מה שהוריש לי לא היה אלא זיכרונותיו ותמונת דיוקן גדולה של סבי יהודה ראבּ (בן עזר), מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו.
בגיליון "מן היסוד" מיום 23 ביולי 1964 אני מוצא רשימה שלי, "תיאטרון – ומנהיגות עדתית", בה אמרתי בין השאר:
לפני כשבועיים הוזמנתי לחיפה לסימפוזיון על מחזה "המחצבה" שכתבתי על פי ספרי ואשר הוצג בעיר על-ידי תיאטרון "זוטא". אנשי ועדת-התרבות של מועצת פועלי חיפה, אשר קנו מראש את הצגות המחזה – מצאו עצמם לפתע עומדים ב"אש צולבת" הן מלמטה והן מלמעלה, כאשר החל להתברר מה תוכנו של המחזה. בקרב הציבור נשמעו תרעומות על "סילוף" והצגת בני עדות-המזרח באור שאינו נאה להם (ניסים לוי), ואילו אחדים מן האחראים לפעולות התרבות בעיר "נבהלו", כניראה, מהצגת דמותו של עסקן-המפלגה המושחת – ספראי. בקיצור – נתברר להם פתאום, שקנו "חתול בשק", ועל כן בא הערב ללבן את הצריך ליבון ולענות על השאלות שהתעוררו בקהל.
סיפרתי על עבודתי ביישובי-העולים אשר מהם לקחתי את חומר הרקע לספר ולמחזה. מוכן הייתי לוותר על "עדוּת" ממין זה, כיוון שאני מאמין כי ספר כנה ומשכנע אינו חייב להיות דווקא פרי רשמיו "הניתנים להוכחה" של המחבר, בנוסח: כאן וכאן הייתי, זה וזה ראיתי. אך מה לעשות שעה שהקהל דורש "אותנטיות" – ובמיבחן מוזר זה אני עומד מראשית הופעת הספר. לוּ הייתי מסתיר את עוּבדת עבודתי בכפרי-עולים – לא היו מאמינים למסופר בספר למרות שמקרים דומים קורים וקרו – ואפשר לקרוא על כך כל יום שני וחמישי בעיתונות. מאחר ש"הצמדתי" לעצמי את הביוגראפיה – מאמינים, והרי לך עוד שקר מוסכם שאינך יכול להיפטר ממנו. וכדי שיאמינו לך – עליך לשחק אפילו את האמת.
ניסיתי להסביר כי ב"המחצבה" לא התכוונתי לתת תיאור בנוסח "רפורטאז'ה" על המציאות – אלא לעשות חשבון-נפש במישור הספרותי, כאשר שני הצירים העיקריים הם הצד החברתי-פוליטי והצד המשפחתי-אינטימי של תושבי כפר-העולים, ומערכת יחסיהם עם אנשי-העיר הוותיקים. אולם אף בנקודה זו אני נתון ב"מעגל קסמים". אנשים קוראים עלילה מרתקת המצטיירת בפניהם בצורה מציאותית מאוד – ומיד מחליטים כי זוהי "רפורטאז'ה עיתונאית"! ונשאלת השאלה: אם "העיתונאות" קלה כל-כך – מדוע אין עוד רומאנים? ואם אתה מספר על קמצ'טקה, או על הזיותיך הסימבוליסטיות חסרות-הערך – הרי זו ספרות כשרה למהדרין, אך אם "רימית" ובנית בדמיונך היוצר עולם ריאלי אשר הצליח לתת לקורא את האילוזיה הגמורה, כי זהו העולם שמסביבו – מיד בטוחים כולם, שעשית זאת עם "טייפ-רקורדר" ביד! – שהרי אחרת זה לא היה אמיתי ומוכר כל-כך!
ולֵך תסביר את ההבדל בין קטעי-הווי פשוטים לבין אירגון החומר האמנותי, השגת הפרספקטיבה וגיבוש הכמויות של הרשמים והחוויות, במודע ושלא במודע – לידי איכות ממין חדש – איכות אמנותית. ומכיוון שבארצנו השעמום הוא שם-נירדף לספרות – מיד בטוחים הכול, כי כל דבר מעניין הוא בגדר "עיתונות".
הקהל שמילא את אולם "ביתנו" היה מורכב ברובו מתושבים ותיקים, ובחלקם בני עדות-המזרח, אשר לקחו חלק פעיל בוויכוח. בעיקר עמדו על כך שלא מודגש במחזה ובספר הצד האינטליגנטי של עדות-המזרח, ואילו בהגדשת הצד הפרימיטיבי ישנה הפרזה, ותבעו את עלבונה של העדה הכורדית אשר נטו לראות את אנשיה כמוצגים ביצירה.
אחד מאחרוני המדברים – משכיל מבני עדות-המזרח, אשר הציג עצמו בשם ידידיה – עורר את הקהל בדבריו הנרגשים, כאשר חזר וטען, כי לא אנשים מסוגו של ניסים לוי המושחת מייצגים נאמנה את הנעשה בקרב עדות-המזרח. הוא הצליח לעורר לרגע סערת-רוחות באולם כאשר רמז בדבריו לסוג אחר של ספרות אשר עורר לאחרונה התמרמרות ציבורית רבה ביחסו לבני עדות-המזרח. [ספרו של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", שהופיע באותה תקופה ועורר זעם רב בגלל צורת התייחסותו לעדות-המזרח].
ועוד טען ידידיה, כי בתור אחד המשתייכים לעדות הללו – אין הוא נעלב כלל מדמותו של ניסים לוי – באשר אין הוא רואה בקריקטורה בלתי-מוצלחת זו – מייצֵג להם, אלא רק השתקפות מושגיהם המוטעים וזרותם של בני היישוב הוותיק (ואני בתוכם) בבואם לטפל בעדות-המזרח, לנסות להבינן ולראותן נכונה.
פרט מאלף הוא, כי למרות שבמחזה ובספר יוצאים שני הצדדים "נפגעים" – הן שחיתותו של ניסים לוי, והן שחיתותו של ספראי האשכנזי – נפגעים בני עדות-המזרח, ואילו "חבריו" של ספראי (אם לא "הוא" עצמו) יוצאים ידי חובתם להיפגע בכמה מילים מנומסות, נזהרים שלא להילחם בגלוי מדיי כדי שלא "לשייך" לעצמם את הנושא ולהדביק על עצמם רפש רב מדיי במו-ידיהם, על-ידי ראייתם את עצמם כ"כתובת" לחיצי המחזה, ולכל היותר ינסו בשקט "לצמצם" את היקף הפגיעה של המחזה על-ידי אי-קניית הצגותיו.
ה"ספראים" אינם נעלבים – מפני שאינם רגישים עוד לשום דבר לבד מן ה"סטאטוס" החברתי החדש שלהם. בני עדות-המזרח – רגישים לכל עלבון עד שלעיתים הם רואים צל הרים כהרים, ולעיתים הם מגלים "קיפוח" גם במקום שאין קיפוח – מפני אותה מעמסה רגשית ומובנת כל-כך אשר טרם עלה בידם להשתחרר ממנה, והיא כולה פרי היותם בעיצומו של מאבק על עיצוב דמות עצמם ועל מקומם בחברה הישראלית. מעדיף אני, על-כל-פנים, את רגישותם המופרזת של האחרונים על פני צביעותם של הראשונים.
בתשובה טענתי, שאינני מבין את פשר הבושה הזו ב"פרימיטיביות". לדעתי, לא בושה היא זו – אלא התנכרות של בני עדות-המזרח למסורת אבותיהם ולאורח-חייהם, התנכרות הבאה מתוך חוסר ביטחונם והיעדר גאווה בעצמיותם. ההסבר שאני רואה לתופעה זו הוא בכך, שהמשכיל בן עדות-המזרח דומה ליהודי המתבולל אשר כדי להידמות יתר-על-המידה לחברתו החדשה היה מסתיר את מוצאו.
השערתי היא, כי הקוממיות של בני עדות המזרח תבוא רק כאשר יגלה הדור השלישי (וה"מתמערב" לגמרי) שלהם בארץ – את ערכי הפשטות והגאווה אשר במסורת האבות. תהליך זה נמצא אצל מעטים, אך אינו מאפיין את הציבור הרחב. אני בטוח, כי בעוד דור אחד או שניים יתגאו הנכדים באותם ערכים של פשטות ושל "פרימיטיביות" אשר ממנה החלו אבותיהם את הדרך לעולם האירופי. תופעה דומה קיימת גם בארצות-מהגרים אחרות – בהן הופך במרוצת השנים המוצא ה"פשוט" של הורי-ההורים – לסמל של סטאטוס ומקור-גאווה לממשיכים, וככל שהמוצא פשוט יותר – כן הגאווה רבה יותר, כי אז יש ערך רב יותר לדרך שנעשתה.
עד לפני דור אחד או שניים לא היתה יהדות מזרח-אירופה בעלת אותה רמת-חיים ואותן אפשרויות של השכלה של היום, והפער בינה לבין יהדות מערב-אירופה היה אולי לא פחות חריף בגילויי החברתיים מן הפער הקיים כיום בין עדות-המזרח לבין היישוב הוותיק.
אני זוכר כיצד לימדתי את "הצדיק הכפרי" של י. ל. פרץ בפני כיתת מבוגרים באחד מיישובי העולים. כאשר הגענו לקטע שבו שורק הנער, וזוהי תפילתו היחידה מאחר שאין הוא יודע קרוא-וכתוב – שאלו אותי התלמידים באיזה ארץ קרה המסופר. ומשהשבתי להם, כי הדבר קרה ברוסיה – אמרו ש"אני עושה מהם צחוק," וכי לא ייתכן שאשכנזי לא יֵדע קרוא-וכתוב. כאשר שאלתי אותם אם באמת הם סבורים כי כל האשכנזים שהם פוגשים בארץ נולדו מתוך אותה רמת-חיים ורמת-השכלה כפי שיש להם כיום – הביטו בי מבלי לענות ולא שיערו לעצמם, כי ייתכן שהיתה פעם מציאות אחרת.
ואכן, לצערנו קרה ליישוב הוותיק בארץ אחר קום המדינה מה שקרה לחייליו של פַּטריס לוּמוּמבָּה עם הכרזת עצמאותה של קונגו – היינו, עלינו כולנו בדרגה אחת, כל ה"צבא"! – ולנוכח "חברת-השפע" של שנות השישים מתקשים גם האנשים עצמם להודות לפעמים שבאו מן העיירות העלובות של מזרח-אירופה, אלא באותו סנוביזם יהודי אופייני הם מדמים לעצמם שנולדו "בני נסיכים", וכך מחנכים את הילדים! אך זוהי כבר בעייה אחרת – באיזו מידה מוכן היישוב הוותיק עצמו להתחקות על שורשיו והתחלותיו, גם אם אין הם נעימים כל-כך למראה עין ולמשמע אוזן.
ספגתי הווי רב מבני העדה הכורדית, אך לא רק מהם. הייתי במקומות רבים (שוב חוזר אני לנימת ה"עדויות" הבלתי-נמנעת) והִכרתי "מרוקאים", "פרסים", "תימנים" ועוד. בכוונה עירבבתי את הטיפוסים והשמות המופיעים ב"המחצבה" כדי שלא לזהות את גיבוריה עם בני עדה אחת, וכדי שלא להקל על-ידי כך על קהל-הקוראים לפטור עצמו מן הבעייה המוצגת בספר באומרו – "הכורדים, או המרוקאים, הם כאלה!" – ובדרך זו להשתמט מלראות את התופעה בכללותה ובשייכותה לכל העדות. כי אכן, מה קל הוא "להדביק" משהו למישהו – ובדרך זו להתחמק מן הדיון הרציני!
האנשים והבעיות שהעליתי בספרי אינם אלא אפס קצהו של עניין גדול הסוחף וגועש לרגלינו. פתרון שטחי הוא, הן במובן ספרותי והן במובן חברתי-ציבורי – להראות בני עדות-מזרח "טובים" ו"משכילים", "אינטליגנטים" – כפי שאמר אחד המדברים בקרב הקהל – ולחשוב, כי בזאת נפתרה הבעייה. הקו החוצה בין משכילים לבלתי-משכילים עובר גם בקרב בני עדות-המזרח עצמם.
זוהי בעייה כאובה שאני מקווה כי תחלוף בשנים הקרובות, אך בינתיים יש ומנהיג "פשוט" מסוגו של ניסים לוי מוצא שפה משותפת יותר עם אנשיו מאשר "אינטליגנט" מבני-העיר ואנשי המוסדות – ואפילו יהיה בעצמו בן עדות-המזרח.
עד כאן הרשימה ב"מן היסוד" מלפני שלושים ושבע שנים. למעֵט מאורעות ואדי-סַליבּ – הקדים "המחצבה" את מרבית המהומות וההתארגנויות העדתיות שפרצו בארץ מאז הופעתו: השביתה המפורסמת בהנהגת יהושע פרץ בנמל אשדוד, אדם שהושווה לעיתים, בהופעתו הכוחנית ובתחבולותיו – לניסים לוי "שלי", או דוד חכם בבאר-שבע בשעתו, בראש התקוממות עדתית, או התנהלותה בימינו של הנהגה עדתית-מזרחית-כוחנית חדשה, אמנם, בעלת אִצטלה דתית.
בכתיבת "המחצבה" לא שיערתי עדיין את עוצמתה של הנהגה חדשה זו, הבזה לדמוקרטיה, כופרת בה ומשתמשת בה לרעה במאבקי ההשפעה והשליטה בחברה הישראלית. לא שיערתי שהמנוצלים על ידי הנהגה עדתית-דתית מושחתת, לא יתקוממו נגדה – לפחות כפי שהתקוממו אנשי הכפר נגד ניסים לוי – אלא יעשו יד אחת עם מנהיגיהם לחיים של טפילות חברתית ופיגור תרבותי והשכלתי.
בעקבות הספר, ולאחריו ההצגה, נשלחו מכתבי קוראים, חלקם אליי, חלקם תגובה פומבית לביקורת שלילית או להפך – כעס על הספר ועל ההצגה. הוזמנתי לפגישות רבות עם קוראים, לאחת מהן ליווה אותי אבי בנימין. "המחצבה" היה ספרי היחיד שיצא בחייו ושאותו קרא. הוא נפטר בשנת 1966. אני זוכר אותו נאנח לאחר שסיים את קריאתו ואומר: "מה אגיד לך, ספר טוב כתבת, בני, אבל גאון לא תהיה. אלכסנדר מוקדון בגילך כבר כבש חצי-עולם!"
בייחוד התפלא כיצד הצלחתי לתאר את חיי הנישואים של משה דויד וחליפה. "מאיפה לך הניסיון הזה?"
ואילו דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראבּ, שבה והפצירה בי מאז קראה את "המחצבה" – "עליך לעזוב את הפרוזה ולכתוב מחזות, אתה טוב בדיאלוגים, לכך נועדת!"
החברים שלי, מצידם, שאלו אותי מתי כבר תוצג האוֹפֵּרה "המחצבה".
לאחר שעלתה ההצגה הגיע כמוסכם גם תורו של התסכית, שהביא אף הוא בעקבותיו צרור ביקורות-רדיו בעיתונות היומית, שגם הן לא היו מחמיאות ביותר.
כתב יצחק מאיר, לקראת שידור: "תוך זמן קצר למדיי זכה הסופר הצעיר אהוד בן עזר ש'המחצבה' שלו תופיע בפני הציבור בשלוש גירסות: בצורת ספר, כמחזה מוּצג וכתסכית משודר. דבר זה כשלעצמו הוא בבחינת הישג אישי בלתי-מבוטל בארץ. לוּ בארה"ב היתה מתרחשת הצלחה כזאת, היה אך צעד אחד מפריד בין שלוש הגירסות הללו לבין הגירסה הרביעית 'הבלתי-נמנעת': הסרטה, או מחזמר... לדעתי, הנוסח הטוב ביותר הוא עדיין הספר." ("מעריב", 31.7.1964).
כבר בשנה הראשונה להופעתו עורר "המחצבה" עניין לעבּדוֹ לקולנוע. שלחתי את הספר למנחם גולן וענה לי שהתלבט, והחליט להפיק ולביים את "סאלח שבתי". ואכן הסרט הנפלא, לפי תסריטו של אפריים קישון ועם חיים טופול בתפקיד הראשי, אף שהגיע לאקרנים ב1964-, כשנה לאחר "המחצבה" – עשה היסטוריה והפך לסמל התקופה, לאין-ערוך יותר מסִפרי.
לבקשת הממונה על עידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה, אשר הירשברג, הכנתי סינאופסיס של הספר כסרט, גם באנגלית. יצחק צפל ישורון, בן-מחזורי ב"תיכון חדש" בתל-אביב, רצה להפיק את הסרט ולא הצליח למצוא משקיעים. הפרוייקט התגלגל במשך שנים, ובין המתעניינים והמנסים לגייס משקיעים וסיוע ממלכתי היו אורי גבריאלי, זאב רווח ומיכה שרפשטיין. לבסוף, בזכות כישרונו ומרצו הבלתי-נילאה של עירא דביר, שתסריטו זכה בתמיכת הקרן לעידוד הסרט הישראלי – הפיקה את "המחצבה" בשנת 1990 חברת "סרטי רוֹל" של ישראל רינגל, יאיר פרדלסקי וניסים ניצ'ו לאון, בעזרת הקרן ובשיתוף הטלוויזיה הישראלית, בתקופה שבה היה אהרון הראל יו"ר רשות השידור, ואריה מקל – מנכ"ל.
שכר ההמתנה הממושכת היה שהסרט "המחצבה" צבעוני בעוד שבתקופת "סאלח שבתי" נעשו הסרטים הישראליים בשחור-לבן.
לעירא דביר נתתי חופש גמור בעיבוד הרומאן לסרט. אמרתי לעצמי, בכך אני מאמין גם כיום – כי מאחר שאינני תסריטאי, לא ייתכן קשר סיבתי בין מידת השגחתי על עיבוד ספרי לסרט – לבין הצלחתו או כישלונו בעתיד. מידת השפעתי על עיצובו עלולה גם להכשילו. התעקשתי בחוזה רק על שמירת השם, ועל כך שחמש-עשרה שנים לאחר הפקתו אוכל להעביר את זכויות ההסרטה למי שירצה להפיק ממנו גִרסה חדשה.
עירא דביר אכן "תיקן" נכון בתסריטו את עלילת "המחצבה" בכך שאישתו של ניסים היא עקָרה. זו אחת הסיבות לאכזבתו ממנה, ולכן היא מסוגלת לחשוב על בריחה ממנו ואינה חשה עצמה מחוייבת לילדיהם הקטנים, שקיימים רק בספר ולא בסרט. אני מודה שעניין הילדים ברומאן הוא במידה מסויימת כישלון שלי, שנבע מהיותי סופר צעיר. אמנם ילדים קטנים מהלכים עליי קסם כל השנים, ולא פעם אני מעדיף לשחק איתם מאשר לשוחח עם הוריהם, וגם כותב עבורם סיפורים וספרים, אבל בעת כתיבת "המחצבה" אולי לא הרגשתי די הצורך את הקשר העז שקיים בין אֵם לילדיה, וכך ציפורה כמעט שאינה חושבת על ילדיה במשך מרבית הרומאן.
עירא גם עיצב יפה את הסצינה שֶבּה חליפה, כבר בחגיגת החתונה עצמה, יוצאת ראשונה מתוך הקהל נגד ניסים לוי בהאשימה אותו במות הבת של חדידו. עיבודו של עירא הדגיש בעיקר את הדרמה האנושית, אבל בשלב מסויים נזכר מישהו בעל-השפעה ברשות השידור –שהצגת "המחצבה" הורדה בשעתה מן הבמה על ידי המרכז לתרבות של ההסתדרות מטעמים פוליטיים, והיה עליי לשכנע את הממונים על ההשקעה בסרט מטעם הטלוויזיה הישראלית – שאין מדובר כאן בסרט מגמתי מבחינה חברתית או מפלגתית.
את הסרט ביים רוני ניניו, בנם של אברהם ניניו וחנה בן-ארי, שאישרה בשעתה את תסכית "המחצבה" ל"קול ישראל". כוכבי הסרט היו אורי גבריאל בתפקיד ניסים לוי, ששון גבאי – משה דוד. חנה אזולאי-הספרי – חליפה, אהובה בץ – מרים (ציפורה), סלים דאו – חדידו, אברהם מור – מנטלו, אדי מוכתר – דנינו, ועימם שחקנים רבים אחרים. הצלם – ניסים ניצ'ו לאון, שזה היה לו סרט-העלילה האחרון שצילם. אין מילים בפי לשבח את יחסם הלבבי והחברי של כל מי שעסקו בהפקת "המחצבה", ובראשם ניצ'ו לאון ויאיר פרדלסקי. הם אפילו הפעילו מחדש מחצבה נטושה באזור מגדל-צדק.
את אביה של אהובה, מאיר בַּץ, שהיה מהנדס מחוז הנגב, היכרתי בביקוריו בעין-גדי, בתקופת היותי מזכיר-פנים של הקיבוץ. שמוּר אצלי מאותם ימים צילום משותף איתו על רקע ההרים.
הסרט יצא לאקרנים בכל רחבי הארץ בקיץ של שנת 1990, וממש כמו עשרים ושבע שנים לפני-כן הספר, ועשרים ושש שנים, ההצגה – הביקורות קטלו אותו. באחת מהן הוגדר – הפעם לא "תיאטרון אידיש" אלא "סרט טורקי", באחרת נאמר שְמה כבר אפשר לקוות מסרט שמבוסס על ספר חסר-ערך כמו "המחצבה", ספר שאינו מוביל לשום מקום. זו היתה תגובה כמעט אחידה של כל מבקרי הקולנוע המקצועיים.
אמנם, אנשי תקשורת אחדים מתחום התרבות והבידור דווקא שידרו וכתבו טובות על הסרט, אבל לדבריהם לא היה ערך רב. תמציות הביקורות המקצועיות הן שחזרו מדי שבוע בטורי העיתונים ליד שם הסרט, והזהירו את הקהל מפניו. היו בביקורות הקטלניות האלה הרבה קינאה ורשע, כאילו מצטער המבקר על כך שכסף ציבורי הוצא להפקת "המחצבה" ולא לסרטו של במאי או תסריטאי אחר, הקרובים לליבו. במקביל לא הפסיקו לשבּח סרט מקורי בשם "המיועד" וראו בו את אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי. מעניין כיצד יתמודדו ביניהם שני הסרטים האלה במרוצת השנים הבאות.
נדפסו אמנם הרבה קטעים קצרים על עשיית הסרט "המחצבה" ועל שחקניו, אבל שום עיתון או רשת טלוויזיה לא היה מוכן לתת כיסוי נרחב בכתבות על הסרט ויוצריו. עיקר פירסומו נבע מן הקדימון (הפרומו) לסרט, ששודר פעמים אחדות בטלוויזיה הישראלית, ושלטי-ענק של "סרטי רול" בצמתים. שום עיתונאי או תוכנית טלוויזיה לא הסכימו לראיין אותי לקראת ובעקבות הסרטת ספרי.
הסרט, שהצגתו החלה בבת-אחת בבתי-קולנוע רבים ברחבי הארץ, ירד מהאקרנים לאחר שבועות אחדים. הוא אפילו לא עורר שערורייה על רקע עדתי, חרף היותו בוטה מאוד בנושא גם אם סיפור האהבה הוא העומד במרכזו. הקהל שאת זעקתו ביטא לא בא לראותה בקולנוע. ניראה שהצופים בסרטים מעדיפים לראות בהם חתיכות בלונדיניות "אשכנזיות" וגברים יפי-תואר.
לא עבר זמן רב והתפרסם ראיון עם השחקן אורי גבריאל, שבא בטענות על כך שיוצרי הסרט השתמשו בו לדמותו האלימה של ניסים לוי, וגרמו לו שלא-ברצונו לפגוע בעדות-המזרח ולהעליב את מוצאו שלו-עצמו.
אפשר לחשוב – היתה בישראל חבורה של גזענים לבנים, אחד מהם כתב את "המחצבה" והאחרים עשו מהספר הצגת תיאטרון וגם סרט קולנוע. לפחות בעלילת הדם של חטופי תימן לא האשימו אותנו.
לא עליי לעסוק בתולדות הסרט הישראלי אך דומני שכשלון "המחצבה" סימל, לפחות בעיני "סרטי רול", את סופה של תקופת הסרטים הישראליים שהביאו לבתי הקולנוע עשרות ומאות אלפי צופים, והוא גם סימל את מעבר היצירה הקולנועית המקורית לסדרות הטלוויזיה. אכן, בתריסר השנים שחלפו מאז "המחצבה", דומני שרק הסרט הנפלא "החברים של יאנה" הצליח להתבלט באיכותו הנדירה ובהביאו קהל לאולמות הקולנוע במשך שבועות רבים, ואילו ערוצי הטלוויזיה מלאו סדרות מקוריות.
כישלון "המחצבה" היה כה גדול ש"סרטי רול", שעמדו להפיק אחריו סרט נוסף על פי רומאן מקורי של סופר ידוע, ירדו מכך והחליטו שנגמר תור הזהב של הסרט הישראלי, ובמיוחד של עיבוד רומאנים עבריים לקולנוע.
ההכנסות מהסרט לא כיסו אפילו את תקציב הפקתו (שלא עלה על מחירה של דירת-פאר בת חמישה חדרים בצפון תל-אביב) וכך לא קיבלתי עליו תמלוגים לבד ממקדמה בלתי-חוזרת לא-גדולה עם חתימת החוזה. סיפור דומה על אי קבלת תמלוגים אחרי המקדמה שמעתי מסופרים עבריים אחרים שספריהם עוּבדו לסרט, מה שגרם לי להבין שלמעשה מתקיימת תעשיית הקולנוע הישראלית לא על רווחיה אלא בעיקר על חלוקת תקציבי העידוד הציבוריים בין כל השותפים להפקה בפועל, וכך הם מתפרנסים מעשיית סרט לעשיית סרט, ויוצא שאפילו ההַסעָדה (הקיטרינג) מסובסדת כולה.
למרבה המזל הסרט "המחצבה" לא נעלם. משנת 1991 ואילך משדרת אותו מדי פעם הטלוויזיה הישראלית, השותפה להפקתו, ותגובות הצופים מפתיעות לטובה. בנוסף לכך מצוי הסרט בספריות ההשאלה והמכירה, תחילה רק בקסטת וידאו של חברת "חמישה כוכבים", ומשנת 2001 גם בתקליטור DVD.
אינני בקיא בתוכנית לימודי הספרות בבתי-הספר התיכוניים בארץ אבל ידוע לי כי במשך שנים היה "המחצבה" בין הספרים שהמורים היו רשאים ללמדם. לא משהו מיוחד. אחת ממאתיים יצירות מומלצות. ד"ר יפה בנימיני פירסמה ספר-עזר שחלקו מוקדש למחקר ולהוראת "המחצבה". אני זוכר מיפגש עם תלמידים בבית-ספר תיכון בראשון-לציון, שבו קמה אחת התלמידות ושאלה אותי מה אני יכול לעשות בקשר לכך שמכריחים אותה לקרוא את "המחצבה", שהוא ספר משעמם וכתוב בשפה מיושנת.
עניתי לה כי ברצון הייתי אוסר על לימוד הספר כדי להקל עליה, אבל לצערי אין לי השפעה על תוכנית הלימודים. המלצתי לה לשאול בספריית וידאו את הקלֶטת של הסרט, ורק לזכור שבסרט שְמה של ציפורה שוּנה למרים, ואין לה ילדים לעומת חליפה הוולדנית. ולזכור כי בין שאר השינויים – הסרט מספר על עולי מרוקו בעוד אשר מן הספר "המחצבה" ומִשמוֹת גיבוריו לא היה אפשר לדעת אם מדובר בעוֹלים יוצאי כורדיסטן, עיראק, צפון-אפריקה או כל עדה מזרחית אחרת.
למיטב ידיעתי ולמזלם של תלמידים רבים ושל הוריהם (הרגילים לכתוב עבורם את העבודות בספרות העברית) – "המחצבה" הושמט וכבר אינו כלול בתוכנית החדשה של לימודי הספרות במערכת החינוך העברית בישראל. אני מניח שעל מקומו באו או נישארו ספרים של דבּרים "אותנטיים" יותר שמבטאים את ייסורי הקליטה, הקיפוח העדתי והריסוס בדי.די.טי (לא קופחו בתוכנית לימודי הספרות החדשה גם אחינו הפלשתינאים, המשוררים את עומק כאבם על אובדן אימם-מולדתם) – אני מניח שעל מקומו באו או נישארו יצירות שאינן מחוייבות לתיאור של מורכבות היחסים בין קולטים ונקלטים גם בתוך העלייה המזרחית, כפי שתוארו בידי בן-הארץ כמוני.
מה עוד שהקדמתי לתאר כיצד מנהיגות עדתית אינטרסנטית וכוחנית מֵרעה את מצבם של אלה שבשמם ולטובתם היא כביכול פועלת, כיצד בהתחזקותה היא מגבירה ומנצלת-לרעה את בורותם, מבודדת אותם ומרחיקה את היותם חלק אינטגרלי של התרבות והחברה הישראלית.
אכן, ככל שהשנים חולפות – מרגיזות כניראה יותר ויותר הבּוֹטוּת והאקטואליות של "המחצבה" – בהפריען את השקר ההיסטורי של הצגת חייהם של יוצאי עדות-המזרח, בבואם ארצה, בתור חיים שהיו תמימים ואידיליים בקרב שכניהם-אדוניהם המוסלמים, הצגתם בתור חיים שנהרסו ובתור אנשים שנאנסו להמיר את תרבותם רק בלחצם ובאשמתם של הקולטים ה"אשכנזים" – ולא בגלל תהליכים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים, כגון התערערות מעמדם במדינות-המוצא המוסלמיות השטופות קנאוּת לאומית ודתית, וכגון התחדשותן של התרבות והחברה העברית בארץ-ישראל.
אכן, עוול גדול עשינו להם בהוציאנו אותם ממעגל ההשפעה של התרבות האיסלאמית, שאת פירותיה הנפלאים אנחנו רואים מדי יום (ואין בכך מחילה לעמים הנוצריים, שכבוד שִנאתם ורצחנותם כלפי העם היהודי, במקומו ההיסטורי מונח).
חלק מן הבּוּרוּת התהומית מצוי גם באִי-ההכרה בעובדה שתרבות ארצישראלית פלוראליסטית זו, שאליה "הוכרחו" המזרחיים להשתייך – נוצרה יֵש מיֵש בידי יהודים "ממוצא ציוני" שזנחו כמעט כליל את המורשת המעוּפּשׁת של עיירות אבותיהם בגולת מזרח-אירופה, ואת שפת האידיש ותרבותה, ויצרו הווייה עברית חדשה ומפוארת (שלקחו בה חלק גם סופרים "ספרדים" דוגמת שׁמי ובורלא) – ואל היחד החדש הזה הם הכניסו בתחושת שליחות את כל עדוֹת ישראל, גם את אלה שבלחץ הגלות היו תחת השפעה כבדה של התרבות הערבית והמוסלמית, ואפילו עדה זרה ומוזרה כמו ה"ייקים" שבאו מהתרבות הגרמנית. היחד החדש היה חזונם של דויד בן-גוריון ושל שאר אבות הציונות והתרבות העברית. מזל כולנו הוא שהתהליך הצליח ולוקחים בו חלק כמעט כל שדרות העם, כולל העלייה הרוסית שהולכת ומתמזגת בו, אם לא בדור ראשון אזיי בשני ובשלישי, אך למעֵט המגזר החרדי והחרדי-"מזרחי" לדורותיו.
להוצאתו של "המחצבה" מן התוכנית החדשה ללימודי הספרות, או לאי-כלילתו בה – יש כמובן גם היבט כלכלי. הרומאנים הנלמדים נמכרים באלפי עותקים כל שנה ומביאים תמלוגים קבועים ונאים למחבריהם. מי שנותר בחוץ – סגור בפניו השוק. אך אולי שווה הנזק הזה –ובלבד שבני-הנוער בבתי-הספר לא יקראו את "המחצבה" מתוך חובה.
לאור כל אלה מובן אולי מדוע מעודי כמעט שלא נתבקשתי להופיע בפני פורום "מזרחי" כלשהו, או בכל דיון חברתי ותרבותי אחר, גם בתקשורת – בנושא שנות העלייה ההמונית והבעייה העדתית, גם לא בשנת הלימודים שבה העלייה היתה הנושא השנתי המרכזי בכל מערכת החינוך. שהרי "המחצבה" ואני לא אמורים להיות נציגים "אותנטיים" של זעקת הקיפוח העדתי – שרק קולה ברמה נשמע, ולא פעם באותה רמה פשטנית ודמגוגית וללא שמץ של ביקורת עצמית.
פועל כאן כניראה קנה-המידה הכפול לפיו רק יוצרים מעדות המזרח אמורים לתאר בצורה "אותנטית" את בני-עדתם וכמובן את ה"אשכנזים" הנוראים שקלטו אותם בישראל (למעט סמי מיכאל, שעליו יצא קצפם של חלק ניכר מיוצאי עיראק בארץ בגלל הדיוקן החושפני והביקורתי שהעמיד לעדתם ב"ויקטוריה") – ואילו סופר "אשכנזי" כמוני פסול לעדוּת על העדוֹת מפני שספרו הוא רומאן-נטו ולא סיפור אוטוביוגראפי קורע-לב.
ידידי הסופר שמאי גולן מספר כי היום שבו ריססו אותו בדי.די.טי עם בואו ארצה היה היום המאושר ביותר בחייו. הוא הרגיש שסוף-סוף הגיע למקום שבו בפעם הראשונה מישהו שׂם לב אליו וחרד לבריאותו – לאחר השנים הנוראות שבהן התגלגל כילד במלחמת העולם השנייה בפולניה וברוסיה.
במיפגש עם קוראים ניגש אליי מובטל שנולד בשנה שבה כתבתי את "המחצבה". הוא סיפר שקרא את ספרי בהזדהות רבה. יושב-ראש ועד הפועלים במפעל שבו עבד התנהג כמו ניסים לוי ותרם רבות להרס המפעל.
לימים כתבתי רומאן "אותנטי" ורחב יריעה והווי על ה"עדה" שלי, "המושבה שלי" – שתקופתו משתרעת עד 1878, שנת ייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, שהיא תחילת העלייה הראשונה.
אבל מתברר שאנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, וקורותינו – לא נחשבים קבוצת מיעוט מקופחת או מועדפת דוגמת עדות-המזרח, נשים, הומוסקסואלים (סוּפּר לי כי בעולם האקדמי, בייחוד במדעי הרוח, ישנה בימינו תופעה של חוקרות ומרצוֹת סטֵרייטיוֹת שאונסות עצמן לאהבת נשים, או מעמידות פנים שהן כאלה – רק כדי שלא לפגום בקידום המקצועי שלהן!) – דוגמת פלסטינים ושמאלנים, דוגמת דור שני לשואה שמכים על חטא בפני ערבים, דוגמת חרדים, דתיים, דוגמת לוואנטינים שמתבטלים בפני תרבות זרה, מנדרינים מהאקדמיה, פושעים, רוצחים ושורפי נשים, אסירים חובשי כיפה, פוליטיקאים עילגי לשון, בדרנים מטומטמים, עיתונאים ושדרנים שנעשו גדולי-הדור ובעיקר קולם נשמע, ומי לא – כל המופלים לטובה או הנהנים מאפלייה מתקנת, גברים ונשים כאחד, שתופסים בצפיפות את מעט המקום שמותירות בקדמת הבמה החדשות והזוועות האמיתיות – מה פלא אפוא שהתקשורת והקהילייה הספרותית לא התקשו לדלג כמעט כליל על "המושבה שלי"?
וכי איזו חשיבות כבר יש למהדורה ארצישראלית של המֵיפלאוּאֶרס ממְלֶבֶּס? סתם סיפור מהתחת על מושבה של איכרים שוֹבבים וגסי-הליכות. עוד רומאן פורנוגראפי של בן עזר.
ליחס פחות-או-יותר דומה זכו גם שישה הספרים האחרים שהוצאתי לאור בשנים 2000 ו-2001 בהוצאת אסטרולוג: "שלוש אהבות". "סדנת הפרוזה". "לא לגיבורים המלחמה" (מהדורה חדשה שׁשׁערהּ ציור עתיק של צייר יוגוסלבי נשכח שביקר במזרח-התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים ושמו יארו הילבּרט Jaro Hilbert). "ברנר והערבים" (פרסום יחיד, מצמרֵר באקטואליות שלו, שנדפס לקראת מלאת שמונים שנה לרצח הסופר י.ח. ברנר וחבריו בידי ערבים, בשני במאי 1921). "חנות הבשר שלי". "אנשי סדום" (מהדורה מחודשת בתוספת האפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי"). ושמיני עליהם נוסף בעריכתי הכרך "כל הפרוזה" של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת, והוא אולי אחד מספרי הפרוזה הטובים ביותר של הספרות העברית לדורותיה. נכתבו על אודותיו אמנם שתי רשימות ביקורת חיוביות, אך הספר נעלם גם הוא מהחנויות בתוך חודשיים-שלושה ומעטים יודעים על קיומו.
והלא הספרים האלה הם מִלֵב-ליבּה של התרבות העברית ושל ארץ-ישראל. מה כן ישנוֹ אם הם אינם?
אבל במציאות התרבותית והתקשורתית שבה ה"מיעוטים" וה"מִגְדרים" הפכו לַקונצנזוס, ודבּריהם קובעים את הגבולות ואת הטעם – נותרתי בחוץ כמעט רק אני, מורד תמידי בטעם הספרותי ובתקינות הפוליטית, לא אהוּד מעוֹדי על שום צד אבל גם בלתי-תלוי באף אחד. והאמת, בגלל אופיי ואולי גם בזכות מוצאי המשפחתי – אני יכול להרשות לעצמי להיות כך כל השנים. כי מי כמוני יודע היטב, מבחינה היסטורית, ואולי גם כנגוּע בשמץ אריסטוקרטיוּת, אמנם דלפוֹנית למדיי – מי המרכז ומי הם השוליים – גם כאשר כלפי חוץ מצליחות-כביכול לזמן קצר התחפושות ואחיזות-העיניים למיניהן.
אני מקווה להמשיך לכתוב רומאנים חדשים, ובמקביל להוציא את הקודמים במהדורות חדשות או מחודשות. שמח על האפשרות שניתנה לי לפרסם ספר אחר ספר, אמנם בהתקבלות מחתרתית-למחצה, כי מרבית הקוראים אינם יודעים על מרבית ספריי שיצאו לאור בשנים האחרונות, לא ראו ולא שמעו עליהם דבר. הקדשתי את מרבית חיי הבוגרים לספרות העברית, וממרחק ארבעים השנה שחלפו מאז כתבתי את "המחצבה" אני יכול לשׁעֵר ומותר לי לקוות שספריי המאוחרים ישׂרדוּ לא פחות מספרי הראשון. בינתיים – כמניין השנים שבהן נדדו בני-ישראל במידבר לאחר צאתם ממצרים.
משנה לשנה אני חש עצמי חופשי יותר בשעת הכתיבה. חלפו הזמנים בהם מו"ל או עורך ספרותי יכלו למנוע ממני להביא בדפוס את ספריי במלוא האינטימיות המחוספסת שלהם, בפראוּתם, בחוּשניוּתם וביצריוּתם, לצנזר אותי. ספריי נמכרים כותר אחר כותר בחנויות (*), אמנם, לא בשיטת השיווק האגרסיבית המכריזה עליהם כעל רבי-מכר ופסגת הפרוזה העברית עוד בטרם נמכר מהם העותק הראשון. ורְאה זה פלא – ככל שספריי הולכים ונעשים נועזים וגם מרגיזים יותר – כן הם מעוררים פחות התנגדות וביקורת פומבית, ומנגד הולכת ומתגברת בי תחושת החופש שבכתיבה – עד היעדר כמעט כל גבול, כאילו אני הולך ומתנתק מכבלי הספרות העברית, או היא ממני.
אפריים קישון כבר אמר בשעתו שישראל היא דמוקרטיה שבּה אתה חופשי לומר כל מה שאתה רוצה על מי שאתה רוצה אבל אף אחד לא חייב להקשיב לך ולהתייחס אליך.
"חנות הבשר שלי", שיצא לאור בשלהי קיץ 2001 והוקדש לשחקנית הטלנובלות המקסיקאיות הנפלאה גבּריאלה סְפַּאניק, קבע שיא – בחודשיים-שלושה הראשונים לאחר הופעתו זכה להתייחסות תקשורתית אחת בלבד והיא בת שתי מילים: "רומאן מאקאברי", וגם הן ציטוט מהספר-עצמו.
המספר-הזכר, סופר-לשעבר, מדבר בלשון נקבה לאחר שנבעל בעורמה בטקס קבלתו לחוג הפנימי המיוחס של עמיתיו הקצבים, "חובבי סאלאמי קראקוֹבסקה". הוא מקדיש פרק לשנת תרמ"ב, 1882-1881, שהיתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ, שמיטה שבמצוות רבני ירושלים החריבה את המושבה כמעט כליל. הוא בותר את גרושתו ומפיץ את בשרה המעוּבּד כסגולת-מרפא לקהל בּוּרים ופתאים ההולך וגדל בישראל, עד שהוא נעלם כאשר מתאבד ערבי מפוצץ עצמו על חנות הבשר שלו בגבעתיים, זאת זמן לא רב לאחר שקרס בניין השגרירות האמריקאית בתל-אביב.
בתום שלושה החודשים נעלמו גם עותקי הספר האחרונים מן החנויות, והיה כלא היה.
באותה תקופה יצאו לאור רומאנים מקוריים אחדים של סופרות וסופרים הנחשבים "חשובים". "חנות הבשר שלי" מעניין וקריא אולי לא פחות מהם, אך המשחק מכור. אלה זכו לחשיפה תקשורתית אדירה, לתפוצה מועדפת בחנויות ולרשימות ביקורת כבר בשבוע הראשון להופעתם.
מי יודע, אולי בעוד ארבעים שנה או שמונים שנה, כאשר רבים מבין קובעי הטעם הספרותי והתקשורתי כבר יהיו ישני עפר, יקבלו "חנות הבשר שלי" ו"המושבה שלי" וספריי האחרים, ו"כל הפרוזה" של אסתר ראבּ – את הפרספקטיבה הנכונה להם. אולי יתברר יום אחד שקשה מאוד להבין ולחוש את החיים בארץ-ישראל במאות התשע-עשרה, העשרים ותחילת העשרים ואחת – בלעדיהם.
על סף שנת היובל למדינת ישראל התפרסמה במוסף "ספרות תרבות אמנות" של "ידיעות אחרונות", ביום 9.5.1997, רשימת "50 הספרים של המדינה", החל מ"חולות הזהב" של בנימין תמוז וכלה ב"חיי אהבה" של צרויה שלו. את שנת 1963 מייצג ספרי "המחצבה", והוא בין הבודדים שגם ניתנה תמונת שערם כעיטור לרשימה.
כעבור שנה, בקיץ 1998, בעודי יושב להנאתי באחוזת יַרֵנטוֹן הירוקה ליד אוכספורד (מִשכּנוֹ של "המרכז ללימודים עבריים ויהודיים") ומשלים באווירתה הפסטוראלית את כתיבת הרומאן "המושבה שלי", נשלח אליי מוסף "ספרות תרבות אמנות" מיום 29.4.1998 ובו שלל תגובות ביקורתיות שהצטברו במשך השנה מסוֹפרים וממבקרים, שראו את ספריהם או את מטוּפחיהם מקופחים. להפתעתי התברר לי שעוצמת ההתנגדות של הקהילייה הספרותית לספרי הראשון טרם שככה. המבקר ניסים קלדרון, שהוריו ממוצא סלוניקאי ובולגרי ואשר לימד באוניברסיטה קורס על ספרות העליות לישראל, נימק באותו גיליון את דרישתו להוציא את "המחצבה" מהרשימה בכך "שאם לא כן אתם אומרים ש'המחצבה' השפיע יותר מאשר 'מות הזקן', וזה ניראה לי אבסורד."
הלחצים והשתדלנויות היו כניראה כה כבדים עד כי ליד הכתבה בת שני העמודים: "'50 הספרים של המדינה' – הפרוייקט כעבור שנה: תגובות, הערות, סיכומים" – התפרסמה בהבלטה רבה "הרשימה המעודכנת", החדשה, של 50 ספרים, שחלקם כלל לא הופיע ברשימה לפני שנה, והם מחולקים הפעם לפי עשורים.
בעשור "שלי" הושמטה שנת 1963 ועימה נעלם גם ספרי "המחצבה" – ואולם נותר על כנו לשנת 1964 "המעברה" של ידידי שמעון בלס, שהופיע שנה אחריי ב"הספרייה לעם" ואולי גם הושפע מהצלחת ספרי. קשה להאמין, אך כך בדיוק קרה. גם כאן הצדק העדתי נעשה. שהרי לא ייתכן שרומאן שכתב "אשכנזי" על העלייה המזרחית ייכלל ברשימת "50 הספרים של המדינה"!
לפעמים נידמה לי שאילו הייתי מעדות-המזרח היה קל יותר לכותבי תולדות הספרות העברית, שרובם קרא רק את ספרי הראשון "המחצבה", לקטלג אותי. סוּפּר לי כי באחד הכרכים העוסקים בתולדות ספרותנו אושפזתי יחד עם שמעון בלס וסמי מיכאל במחלקה למזרחיים הנושאת את השם: "פוסט-ריאליזם טריוויאלי".
זה מאוד משעשע מפנֵי שמבחינה מסויימת אני רואה את עצמי "חצי-מזרחי" ואפילו "עיראקי"-למחצה – עוד מן הימים שבהם סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שעל ברכיו גדלתי עד גיל שתים-עשרה, קיבל את פני הבידואי-היהודי יליד בגדד, דַאוּד אבּוּ-יוּסֵף, שלימד אותו הִלכות שמירה ויחסי שכנים עם הערבים בפתח-תקווה של שנת 1879, כפי שתיארתי בספרי "פרשים על הירקון" (1989). אני מוקסם מעולמם של הסופרים ילידי בגדד, ובראשם ידידי סמי מיכאל, עד כי לעיתים נידמה לי שיש שתי ערים בעולם, בגדד ופתח-תקווה, בהן עליך רק להיוולד, ולהתחיל לכתוב – ואתה נעשה סופר.
חרף העובדה שספרי "המחצבה" חי כבר קרוב לארבעים שנה ובילה כותרים רבים שהתקבלו במרוצת השנים טוב ממנו בביקורת ובאקדמיה כמו היו תנ"ך חדש (וסופם נשכחו כמעט כליל), חרף העובדה שעשרות אלפי קוראים עדיין מחזיקים בעותקיו וזוכרים אותו לטובה – מעודו לא זכה הרומאן בפרס ספרותי כלשהו, גם לא תורגם לשום שפה.
בראשית שנות התשעים הופקה סִדְרַת תוכניות של הטלוויזיה החינוכית על תולדות הספרות העברית, "לשון המראות". באותה תקופה הסרט "המחצבה" כבר יצא לאקרנים. העתק ממנו הועבר לרשות יוצרי הסדרה, לבקשתם, ואולם לא הספר ולא הסרט כלולים או נזכרים בה. הרומאן שנבחר לַפֶּרק העוסק בתקופת העליות ההמוניות היה ספרו של ידידי יהושע קנז, "אחרי החגים", שיצא לאור בסדרה השביעית של "הספרייה לעם", שנה אחרי "המחצבה". חרף כל מעלותיו, קשה לראות ב"אחרי החגים" רומאן מייצג לתקופת העליות ההמוניות.
מכל מה שנדפס ושודר על ספרי "המחצבה" ועל עיבודיו וגלגוליו, וכן מהעיבודים עצמם – תסכית, מחזה, תסריט, ומחזה חדש רב-משתתפים, שכתב עירא דביר בעקבות תסריטו והוא מחכה עדיין לתיאטרון שיפיק אותו – אפשר להדפיס כרך שכמוּתו אולי רבה יותר מהרומאן המקורי.
לאחרונה ירדתי במכונית מפאתי מעוז-ציון דרומה-מערבה ועברתי על פני שרידיה של המחצבה המפוארת והפעלתנית של "אבן וסיד", זו שהלכה והעמיקה חצוֹב בבטן ההר, וענן אבק לבן היה מיתמר דרך-קבע ממנה. היא נטושה לגמרי ושרידיה שבורים ומחלידים, ממש כפי שתיארתי אותה מתוך חרדה לבאות בעמוד האחרון של ספרי, שנכתב בשנת 1961:
"עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "
אם איני טועה – סגירת המחצבה באה בעקבות מחאות התושבים הגרים בשכנותה (חלקם ודאי פועליה-לשעבר) – על זיהום האוויר שגרם האבק שעלה ממנה ופגע באיכות סביבותיה, שנעשו שכונות עירוניות-למחצה ואמידות, בפרוזדור ירושלים.
יש סופרים שהצלחת ספרם הראשון מכריעה אותם ואינם מסוגלים לחזור על הישגם האחד והיחיד. כתבתי והוצאתי לאור במרוצת חיי עוד כארבעים ספרים מאז "המחצבה", ספר לשנה בממוצע, כולם שוֹנים זה מזה בנושא ובסגנון, בהם גם ספרים לילדים ולנוער, ספרי עיון וביוגראפיות – (שרובם התקבל בתערובת של לגלוג, ביטול והתעלמות, כאילו אין הם שייכים לספרות העברית. הקלישאה החוזרת היא כיצד בן עזר, שכתב את ספרו הקודם שהיה, למרבה הזיכרון הקצר – יוצא-מן-הכלל, הידרדר עד כדי כך בספרו החדש – אכן, כבר ארבעים שנה שאני מידרדר!) – זאת לבד משישים ספרֵי אחרים שערכתי, ובהם כל השירה והפרוזה של דודתי אסתר רַאבּ והרומאן האוטוביוגראפי של בן-דודי הסופר יצחק ראבּ "עלֵה ברוח". אמנם, שום רומאן מן התשעה שכתבתי אחרי "המחצבה" לא נכתב בשלושה שבועות וחצי, למעט ספר הרפתקאות לבני-הנעורים "אוצר הבאר הראשונה" (1982), שנכתב בשבועיים פחות יום, כי מדי ערב הייתי קורא את הפרק החדש לבני בנימין בטרם נירדם.
ההדפסה השישית והאחרונה של "המחצבה" בהוצאת "עם עובד" היא משנת 1991, ובאה בעקבות הסרט. סצינת מאבק במחצבה, ובמרכזה ששון גבאי, הופיעה מעתה על גבי העטיפה הצבעונית במקום רישום העטיפה המקורי בלבן על שחור מאת יוסל ברגנר, המתאר פועלים בהתכתשות, שנדפס בתוספת הפס הכתום בשוליים השמאליים, ובו שׁם ההוצאה והסדרה.
לאחר שאזלה השישית החליטה הוצאת "עם עובד" שאין טעם להוציא הדפסה חדשה, מה עוד שמאז "אנשי סדום" (1968) חדלה "הספרייה לעם" להיות הכתובת לפרוזה שלי. כך התאפשרה הדפסת המהדורה החדשה של "המחצבה, הספר השלם" בהוצאת אסטרולוג.
בהעתקה שעשיתי מהמהדורה הראשונה של שנת 1963, בעריכתו של א"ד שפיר, אין שינויים מהותיים (השארתי אפילו את העיר על חוף הים) – אלא בהתקנת כתיב מלא, בעידכונים קלים של לשון וסגנון (העורך שינה לעיתים את הלשון לספרותית מדיי, אבל בגלל תפוצתו הרבה של הספר לא ראיתי עצמי רשאי להתקין מהדורה חדשה-לחלוטין על פי כתב-היד המקורי, השמור עימי. כך למשל הִשארתי במרבית המקומות "כמה אנשים", "כמה רגעים" – ולא החלפתי ב"אנשים אחדים", "רגעים אחדים" – כאופנת המדקדקים בשנים האחרונות), וכמובן – בהוספת הפרק המצונזר (פרק כ"ד, "אסון", שכמעט לא שיניתי בו דבר, וכך אפשר להיווכח איך היה הספר במקורו, בטרם עבר עריכה), ובאֶפּילוֹג – שממרחק הזמן כאילו מציג את הרומאן כולו באור חדש.
היתה זו חווייה מוזרה מאוד, כמוה כהליכה לאחור במנהרת הזמן – להקליד במחשב ולהתקין לדפוס, בגיל שישים וחמש, רומאן ראשון שכתב בחדרו השכור בירושלים לפני ארבעים שנה, בעט נובע ישראלי "כָּתָב" ובדיו "מיקָה" (מתוצרת מתקן-עטים ברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון בפתח-תקווה) – בחור צעיר בן עשרים וחמש, אני.
אהוד בן עזר, תל-אביב, 2001
המשך יבוא בפרקי הרומאן עצמם
(*) כאשר כתבתי דברים אלה באפילוג למהדורת 2001 הייתי אופטימי, כי בתחילת העשור הנוכחי הוצאתי לאור בהוצאת "אסטרולוג" כמה וכמה רומאנים שלי, חדשים וגם מחודשים, והאמנתי שכך יהיה גם הלאה; אלא שמרבית הקוראים לא שמעו בתקשורת על ספריי החדשים וסופם (של הספרים, לא הקוראים) שנשלחו לגריסה והם היום בבחינת עותקים יקרי ערך, שכמות מסויימת מהם אני מחזיק בבוידעם בדירתי לשם ספקולציה. כמעט מיותר לומר ששום ספר מספריי אינו נמצא כיום בחנויות הספרים וברשתות, וכן כי שום רומאן חדש או מחודש שלי אינו עומד לצאת לאור בקרוב וזאת מפני ששום הוצאת ספרים אינה מעוניינת להדפיס אותי, על חשבונה; וכך הקשר היחיד שלי כיום עם קהל קוראיי הוא באמצעות "חדשות בן עזר", אחרת הייתי בודד כִּפְלוֹץ בשדה.
יהודה אטלס
בעניין "המחצבה", מוריס סנדק וצינוק של כתיבה
שלום אודי,
הרשימה שלך על תולדות "המחצבה" [החלק הראשון של האפילוג שפורסם בגיליון 293] היתה יותר ממצויינת, מעניינת, מאירת עיניים, רגישה והכול. קראתי את המחצבה כשהייתי צעיר – לא האמנתי אז שאוכל להכיר יום אחד את הסופר היכרות אישית! – ותאמין לי אני לא זוכר הרבה ממנו. הוא מתבלבל אצלי איכשהו עם הספר "המעברה" של מילא אוהל ["המעברה" הוא כמובן של שמעון בלס שיצא לאור שנה אחריי, ואילו מילא אוהל פירסם אז את "גשר" ו"כאיש נדהם", העוסקים בעליות ההמוניות. – אב"ע], ששניהם, כך נדמה לי, התפרסמו באותו זמן וגילו לנו, די בפעם הראשונה, את מה שמתרחש בחצר האחורית של ישראל שלנו, הלבנה והוותיקה והאשכנזית כל-כך. פעם ראשונה שהבנו אולי איך זה להרגיש "אחר".
אני חוזר לרשימה שלך. תמיד מרתק לקרוא/לשמוע על תולדותיו של ספר, של סיפור, של כל יצירת אמנות. אתה קורא ספר ואומר לעצמך, כן, כך זה היה צריך להיכתב, כמה פשוט. ואילו מי שכותב עובר שבעים גילגולים, שבעים מדורי גיהינום, שבעים חרטות והחלטות מנוגדות וספיקות, שאולי מה שהוא כתב בעצם לא שווה כלום, ומי הוא בכלל שיכתוב ספר, כשהעולם מלא מיליונים של ספרי-מופת. והמשמעת העצמית, לגזור על עצמך להיכנס למין מנזר, למין צינוק של כתיבה, עד שהעניין יוצא לאור, ואז, וכאן אני אצטט מה שכתב מוריס סנדק ("ארץ יצורי הפרא") בעניין זה:
"כשאני עובד על ספר אני שקוע כולי בחלום הזה, בפנטזיה הזאת. חי בעולם מוזר, מנותק כמעט כליל מהעולם הריאלי והמשעמם. פוגש מעט אנשים ועושה מעט מאוד דברים, מלבד לחשוב על הספר, לאהוב אותו, לשנוא אותו, לתלוש את שערות ראשי. אם אני מדבר אל מישהו, זה רק כדי להתלונן על כל אלה. לכתוב ולאייר ספר זה כמו הריון ולידה, ותמיד לידה קשה, מלווה בייסורים.
"ההלם הגדול בא כשזה נדפס. מה שהיה פעם חלומי, שקוף וקסום הופך לדבר אמיתי, שמתגלגל דרך מכונת-הדפוס הגדולה ונראה עלוב עד כדי כך, שצריך לעצור את המכונה ולעשות בו תיקונים. כשזה נגמר, אתה נוכח לדעת, שמה שהגית ויצרת וחשבת שהוא כל-כך נפלא ושונה, הוא בסך-הכל עוד ספר, שנראה כמו כל הספרים האחרים שעשית. אחר-כך ה'ילד' הפרטי שלך יוצא אל העולם, והוא כבר הילד של כולם. יש אנשים שחובטים בראשו, יש שבועטים בישבנו, יש שאוהבים אותו. בסך-הכול, חווייה מדכדכת ומתסכלת מאוד."
שלך,
יודה
איליה בר-זאב
רִיצַת בֹּקֶר
נִבְלֵי שָׁמַיִם, רְסִיסֵי שֶׁמֶשׁ חֲמַקְמַקִּים.
קוֹנְצֶרְט לְחָלִיל וּלְנֵבֵל פּוֹרֵט
עַל צִבְעֵי בֹּקֶר,
מַפְרִיד בֵּין זְאֵבִים, בֵּין אָפֹר לְלָבָן,
בֵּין אָדָם לְנָבָל –
בַּמִּזְרַח, חוֹמָת עֲנָנִים.
חֹרֶף בְּפַּארְק הַיַּרְקוֹן.
אִשָּׁה שְׁחֻמָּה רָצָה.
חִיּוּכָה עוֹבֵר אֶל פָּנַי –
מַבָּטִים נְבוֹכִים.
מַשָּׁב רוּחַ בֵּינֵינוּ –
שְׁנֵינוּ חוֹלְפִים.
"רִידִינְג" מְפַיֵּחַ בְּעָשָן –
גַּגּוֹת תֵּל אָבִיב
פּוֹרְחִים.
הפינה של ההוא מחלם
דוקטור לספרות
הביטי
וראי
קליפת
מוחך
עבה
לכן
מלכת
המיגרנה
את
מצערת
ידידיך
מבטיחה
ומקיימת
כל הכבוד ל"עבודה ערבית"!
הסידרה "עבודה ערבית" של סייד קשוע, בבימוי רוני ניניו, שפרקה הראשון הוקרן במוצאי-שבת האחרונה בטלוויזיה, היא קומדיה ממזרית, משעשעת, אנושית מאוד, משוחקת היטב, מזכירה את ההומור הפראי של הסידרה הבלתי-נשכחת בטלוויזיה הערבית הישראלית "המסעדה הגדולה" (עם בסאם זועמוט וז'אק כהן, בבימוי אנטואן סלאח) אך גם את ההומור הנפלא של הגששים.
דווקא הצירוף של ערבית ועברית הופכים אותה לאמינה יותר מכמה סדרות מקור עבריות, שכאשר אתה שומע את הטקסט הרדוד ורואה את המשחק המלאכותי בא לך לעבור מיד לערוץ אחר. גבריאלה ספניק, למשל. יש לקוות שפרקי ההמשך של "עבודה ערבית" לא יפלו ברמתם מפרק הפתיחה. יש לקומדיה הזו פוטנציאל של הצלחה עולמית בגלל ההפתעה, איך בניגוד לכל דימוי פוליטי ותקשורתי מקובל ובדרך-כלל שלילי – מצליחים במדינה המשוגעת ישראל יהודים וערבים לצחוק ככה יחד זה על זה ולבנות מציאות טלוויזיונית של מרקם חיים משותף שמשכיל למצוא את המשעשע והממזרי בנושאים הכואבים והבלתי פתורים.
נורמן עיסא הוא שחקן מעולה. בשעתו, כאשר היינו בין השופטים בפרס האקדמיה לתיאטרון, המלצנו עליו פעמיים על משחקו ב"מעיין הכבשים" וב"משפחת ישראלי".
כל השבחים האלה הם על תנאי – הפרק הראשון מצטיין בעיקר בלגלוג על ערבים ואולי לכן מוצא כל כך חן בעיני יהודים כי הוא לגלוג על האחר ולא על עצמך – והשאלה היא אם הפרקים הבאים יהיו מספיק נשכנים כלפי יהודים כך שקהל ערבי ייהנה מהם באותה דרך נלוזה.
ס. נידחסקי
* * *
צוותא, קבלת שבת 49
ביום שישי כ' בכסלו 30 בנובמבר
פרשת השבוע היא פרשת "וישב" וקבלת השבת תוקדש לחג החנוכה. נעסוק, בין היתר, בתוכן הפרשה שחלקה הגדול חלומות ובשאלות העולות ממנה: האם יוסף הוא מאבות האומה? מהו מקומו של החלום בסיפורי האבות? כיצד אנו ממשיכים את דברי יוסף – "את אחי אני מבקש".
אורחי קבלת השבת הם: ד"ר גיא שטיבל מהאוניברסיטה העברית בשיחה על צבא הגרילה החשמונאי מול הצבא הסדיר היווני-סלבקי, על מדינת החשמונאים כמודל למדינת ישראל ועל הנס שהיה או לא היה עם פך השמן.
היידיש מתעוררת – תיאטרון, חוגי לימוד ועתה גם כתב עת על תרבות היידיש. עם עורך "דווקא" העיתונאי, הסופר והחוקר – בני מר.
נשוחח על הישראלים שחוזרים לתרבות יהודי מזרח אירופה. שמואל עצמון-וירצר, מנהל אמנותי ומנכ"ל תיאטרון ה"יידישפיל" בשיחה ובקטע יידיש.
"שימו שמן", "נר לי", "סביבון", "כד קטן", "מי ימלל" וגם "מעוז צור ישועתי" הם רק חלק קטן משירי חנוכה. נחומי הרציון, חוקר תולדות הזמר, יספר על שירים ותכנים שעליהם התחנכו ילדי ישראל.
תלווה בשירה גילה חסיד, וקטעים מתוך ספר המקבים (חשמונאים) יקרא צבי סלטון.
עורך ומנחה: יואל רפל
מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 35 ש"ח כולל קפה ועוגה בכניסה
כרטיסים בקופת צוותא טל. 03-6950156, יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר"
* * *
"האומה" – הבמה למחשבה לאומית
כתב-העת האיכותי של המחנה הלאומי בעריכת: יוסי אחימאיר
ראה אור גיליון מס' 170 ובו 144 עמודים
בתוכן – בין השאר:
בפתח הגיליון – הטרור המילולי נגד ישראל
ד"ר מרדכי קידר – כינוס אנאפוליס – בצל עולם דו-קוטבי ומסוכן
ד"ר יובל ארנון-אוחנה – "הוא לא פלשתיני" מלגלגים ערביי יו"ש על אבו-מאזן
אליהו איזקסון – מ"דור הגשר" לדור הבא
יורם ארידור – שנה גורלית בדרך להקמת הצ"ח
יוסי אחימאיר – סיפור השואה והתקומה בגלויה שהתגלגלה 83 שנה
ד"ר שרה אוסצקי-לזר – מרד גטו וארשה והמאבק בשילומים
ד"ר שושנה שטיפטל – הספר שיצא בדרך נס – שנאת ישראל מאת נ"ס
יוסף קיסטר – מדוע פיצוץ מלון "סמירמיס" נמחק, ו"המלך דוד" הובלט?
יוסף אורן – סיפור "המאה הציונית" ברומאן על נשים חזקות ומרתקות
ד"ר יוסף לנג – "החשמונאים" וראשית אמנות הבמה בארץ-ישראל
זאב בן-יוסף – אל מול הכובש הפלישתי (על "שמשון")
ביקורת ספרים:
פרופ' אריה נאור, יוסף פרנקל, יוסי ברנע, עקיבא צימרמן
שירים:
אליעז כהן, יצחק גנוז, מיכל סנונית, משה שפריר
ועוד...
מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד
להשיג: טל' 03-6910334, פקס 03-6950419
ת"ד 21769 תל-אביב, 61217
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,620 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
294 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל