חדשות בן עזר

תל אביב, יום חמישי, י"ט בכסלו תשס"ח, 29 בנובמבר 2007

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: אוטובוס כשר למהדרין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אורי הייטנר: 1. הפשרה הטריטוריאלית, עליה השלום. 2. שיכרון כוח.

אמנון בי-רב: הסיפור שמאחורי הסיפור האנושי, מזיכרונותיו של עורך עיתון.

חסיה שורצמן: ספר שיריו החדש של יעקוב שגיא.

יוסי אחימאיר: הדרך לנובּל עוברת באנאפוליס.

ד"ר גיא בכור: סוריה והסוס המעופף של השולטן. ב. מדינת האיזולירבאנד.

זעקת המדרכות המזורגגות בתל אביב. // יוסי גמזו: הָעֲגוּרִים נוֹטְשִים אוֹתָנוּ.

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ז, מוסיקה.

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק א, השעות הנוספות של משה דויד.

טיפול בגנבים ובפושעים נוסח משפחת ראב בן עזר בתקופת התורכים והבריטים.

מזמן לא דיברנו אוכל. למה שלא נצא קצת מכל צרותינו ונתענג? אז בוא ל"סאקורה", מסעדה יפנית שממוקמת בחצר פיינגולד, רחוב יפו 31 בירושלים, וקיימת הרבה שנים. מדי פעם שאני רוצה לחזור לריחותיה וטעמיה של יפן, אני הולכת ל"סאקורה" ומתענגת על מאכליו של בועז, השף ובעל המקום.

ביפן גרנו 18 חודשים מצטבר, ארץ אחרת מכל הבחינות. במהלך שנות חיינו גרנו בהרבה ארצות, אבל עבורי יפן זו הארץ המרשימה ביותר בה גרנו ולמדנו מהו שוני, ואת חוויותיי כתבתי לעיתון "דבר". מדי שבוע התפרסמה כתבה שנקראה "מכתב מיפן". גם אספתי את מה שחוויתי לספר שנקרא "יפן ארץ אחרת".

המטבח היפני ייחודי ואיננו דומה לשום מטבח שאנחנו מכירים. קונים מהיום להיום ירקות, דגים, פירות ים, בשר או עוף טרי. כל יום הולכים לסופר וקונים מעט לאותו יום. הבישול היפני גוזל זמן כי ההכנות ותשומת הלב לצד האסתטי הן העיקר. יופי ההגשה נחשב ביותר, ואין מה לדבר, כל מנה חגיגה. אנחנו הישראלים מכירים חלק מהטבח היפני, בעיקר את מרק המיסו, סושי, סאשימי וטמופרה. אבל המטבח היפני הרבה הרבה יותר עשיר. ביפן כל ארוחה מלווה, מבלי לבקש – בקערת אורז, רוטב סויה, ג'ינג'ר כבוש מתקתק ותה ירוק.

נחזור ל"סאקורה". בועז הסתקרן, נסע ליפן, למד את סודות המטבח כמה שנים, חזר לארץ ופתח מסעדה. לקחתי חברה לצהריים לארוחה עיסקית.

מנה ראשונה, מרק מיסו עם אצות ים וטופו. מנת אורז, מנה של כיסונים ממולאים בשרימפס ומנה עיקרית פלטה של סושי וסאשימי. סאשימי היא מנה של דגים ופירות ים חיים שמתבלים אותם ברוטב סויה ו-וואסבי (חזרת חריפה בצבע ירוק). לוואסבי יש שני תפקידים. הראשון, בעזרת רוטב הסויה הסאשימי מקבל טעם נפלא. הדבר השני, כיוון שהדגה איננה עוברת שום עיבוד, הווסאבי "הורג" בקטריות. הפלטה שהוגשה לנו היתה באיכות מעולה והספיקה לשתינו. ליווינו את הארוחה בשליש בקבוק סאקה קר (יין אורז) ובקבוק בירה קירין. אני מציינת שהסאקה היה קר כי הוא מוגש חם או קר לפי בקשה. היפנים אוהבים אותו חם. מי שאוהב אוכל יפני יש לו לאן ללכת. תענוג לחיך ולעין. סך הכול 183 שקלים לא כולל שירות.

אהוד: בשביל קערת מרק מיסו אני מוכן להתעורר באמצע הלילה. כשהיינו בהילטון ארקדיה באי פוקט (ובקוֹ-פיפי), שבועיים לפני הצונאמי, כללו ארוחות-הבוקר המדהימות בשתי מסעדותיה של ארקדיהו פינה יפנית חמה וגם קרה ממנה גמעתי שוב ושוב מרק מיסו. ואילו בלונדון יש רשת מסעדות יפניות עממית בשיטת הסרט הנע. אתה יושב לדלפק: סודה, מים קרים, חזרת יפנית ירוקה – וואסאבי, פרוסות ורודות-לבנות של ג'ינג'ר מוחמץ וטעים מאוד, רוטב סויה – כל אלה מצויים באופן חופשי בדלפקים, בברזים ובכלי נירוסטה. אתה מוריד מהסרט הנע מנה אחר מנה כאשר צבע הצלחת הקטנה מסמל לפי מפתח הנמצא מולך את מחירה. ואולם כאשר מדובר במנה של מרק מיסו, אתה מזמין רק פעם אחת קערה, וממלאים לך אותה שוב ושוב חינם, על חשבון הפעם הראשונה. בממוצע היו ממלאים לי את הקערה שלוש פעמים כל ארוחה כי אני ופרי-ים שמככב במנות האחרות – לא חברים טובים.

במשך עשרות שנים, מאז מלחמת ששת הימים, נסב השיח הציבור בישראל סביב שאלת הפשרה הטריטוריאלית. צד אחד בוויכוח שלל את הפשרה מכל וכל, ותבע במפגיע מימוש זכותנו המלאה על ארץ-ישראך המערבית כולה, ללא נכונות לסגת אף שעל. הצד השני בוויכוח, הסכים, למען השלום ובשל הבעיה הדמוגרפית, לפשרה בה ישראל תיסוג משטחים ביו"ש.

מי שהגה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, עוד במהלך מלחמת ששת הימים, היה יגאל אלון. נקודת המוצא שלו, היתה זכותו של העם היהודי על כל ארץ-ישראל, וזכותה של ישראל, כמדינה שהותקפה והתגוננה, לספח לשטחה את השטחים החיוניים לביטחונה ולמימוש יעדיה הלאומיים. עם זאת, כדי להבטיח את ציביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ומתוך נכונות לשלם מחיר למען השלום, ישראל מוכנה לוותר על שטחים. על פי תכנית אלון, היה על ישראל לוותר על כשני שליש מן השטחים.

לצד שתי העמדות הללו, היתה גישה נוספת ששללה את הפשרה, ותבעה נסיגה ישראלית מוחלטת. רק השמאל הרדיקלי, ההזוי, צידד בעמדה זו. זו היתה דרכם של אורי אבנרי ושל רק"ח.

הפשרה הטריטוריאלית היתה עמדתה העקבית של מפלגת העבודה לאורך שנים. יצחק רבין שינה את דעתו בנושאים שונים, כמו למשל בנושא המו"מ עם אש"ף, אך עד יומו האחרון הוא דגל בפשרה הטריטוריאלית. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין לראשונה את תוכניתו להסדר הקבע. היתה זו תוכנית של פשרה טריטוריאלית, והיא-היא צוואתו המדינית ומורשתו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

מי שסטה מהדרך ונטש את רעיון הפשרה היה אהוד ברק. בקמפ-דיוויד ובטאבה ויתר ברק על הפשרה והציע נסיגה מלאה (ויתור כמעט על כל השטחים, ותמורת אחוזים בודדים שהנסיגה מהם בלתי אפשרית בשל התיישבות ישראלית צפופה, הוא הציע שטחים חלופיים בנגב). ברק עשה זאת, מתוך אובססיה מגלומנית להיות האיש שישים קץ לסכסוך הישראלי פלשתינאי. כזכור, הצעתו מרחיקת הלכת נדחתה באש, בטרור ובאינתיפאדה קשה.

במקום הצהרה ברורה של ישראל, שהצעות ברק בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, הן הפכו להיות דרכה החדשה של מפלגת העבודה. מאז קמפ-דיוויד, אין עוד מי שנושא את דגל הפשרה.

כשקמה "קדימה" ניתן היה לצפות שהיא תחזור ותשא את הדגל הזה. "קדימה" קמה כמפלגת מרכז, ובאופן טבעי סביר היה להניח שבין תפיסת האף-שעל לפלשתינאים לתפיסת האף-שעל לישראל, היא תחזור ותציג את הפשרה הטריטוריאלית. אני משוכנע שזו היתה כוונתו של שרון. אין לי ספק שלכך התכוונו בוחריה. מסתבר, שאהוד אולמרט וציפי לבני, שהתחנכו על "שתי גדות לירדן", אימצו את הקו הרדיקלי ביותר של השמאל הקיצוני.

ואף על פי שאין מי שנושא היום את דגל הפשרה – זו הדרך השפויה והראויה ביותר. דרושה – מפלגת מרכז, שתשוב ותישא את הדגל.

התנהלותה המוזרה של המשטרה, בנוגע לעיתוי החלטתה אודות ההמלצה אם להגיש כתב אישום נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי, התקבלה בביקורת ציבורית נוקבת, ובתמיהות רבות על שיקול דעתה, בעטיין היא נאלצה לדחות בארבעה ימים את פרסום החלטה.

פרשה זו היא הזדמנות לבחון את התנהלות המשטרה גם בחקירות אחרות של אישי ציבור; התנהלות בעייתית מבחינות רבות.

הכשל הבסיסי, בעיניי, הוא בעצם גיבוש המלצות מצד המשטרה. מי שמחליט האם להגיש כתב אישום זו פרקליטות המדינה וכשמדובר באישי ציבור, היועץ המשפטי לממשלה (במקרה זה הוא פסל את עצמו, בשל היות אחותו היועצת המשפטית של משרד האוצר, כשהפרשה נוגעת להחלטות בתקופת כהונתו של אולמרט כשר האוצר). החלטות הפרקליטות והיועה"מ מתבססות על חקירת המשטרה. האם זקוקה הפרקליטות להמלצה משטרתית? האם הגורמים המקצועיים בפרקליטות אינם מסוגלים לגבש החלטה על סמך חומר החקירה?

מן הראוי להפריד בין תפקיד המשטרה לחקור לבין תפקיד הפרקליטות להכריע. התנהלות החקירה עלולה ליצור מעורבות אישית ורגשית של החוקרים כלפי הנחקר או הפרשה, שתשפיע על ההמלצה. על המשטרה לסכם את חומר הראיות שנאסף להציגו לפרקליטות ולהשאיר לה את ההחלטה, ללא כל המלצה.

אם כבר המשטרה ממליצה, על ההמלצה להיות סודית. פרסום ההמלצות יוצר לחץ ציבורי על הפרקליטות, שאינו יכול, כמעט, שלא להשפיע על החלטתה. אם המשטרה ממליצה להעמיד לדין והפרקליטות מחליטה אחרת, החלטתה מצטיירת בעיני הציבור באופן שלילי, כטיוח או פחדנות. מיד יש מי שירוץ לבג"ץ ("התנועה לאיכות השלטון"? "משפטנים למען א"י"? – תלוי מי הנחקר) ויעתור נגד הפרקליטות על שהחליטה שלא על פי המלצת המשטרה. אין כל עניין ציבורי בידיעה אילו המלצות קיבלה הפרקליטות בדרך להכרעתה. הרי אין לכך סוף, ניתן גם לפרסם את עמדת המיעוט בדיון באגף החקירות במשטרה, שהרי לא בהכרח יש הסכמה בין כל הגורמים במשטרה אודות המלצה על כתב אישום.

במקרה זה, לא זו בלבד שיש כוונה לגבש המלצה לפרקליטות, ולא די בכך שיש כוונה לפרסם את ההמלצות – התפרסמה אפילו הודעה פומבית מוקדמת אודות הישיבה המכרעת. המשטרה עוד לא המליצה, עוד אין כל חדשות, למה ליצור חדשות סרק לשווא?

וכאן אני מגיע לעיתוי האומלל של הישיבה (בטרם נדחתה בשל לחץ דעת הקהל). אפילו פתי לא יאמין שהעיתוי, ערב אנאפוליס, נקבע בטעות... שצמרת המשטרה שכחה באותו יום לקנות עיתון ולכן לא ידעה שאולמרט טס לוועידה. אין לי ספק שהעיתוי היה מכוון.

הוא לא היה מכוון כדי להשפיע על עמדותיו של אולמרט באנפוליס. כוונתו היתה להראות מי כאן בעל הבית. הנה, אומרים החוקרים, דווקא ביום שבו ראש הממשלה יוצא לשליחות מדינית חשובה וכל זרקורי התקשורת העולמית יכוונו אליו, אנחנו נראה לרוה"מ, לאזרחי ישראל ולעולם כולו, אצל מי נמצא הכוח. ולצורך מיפגן הכוח הזה, כלל אין זה משנה אם ההמלצה היא להגיש כתב אישום, ובכך להחליש מאוד את אולמרט ואת יכולתו לקבל החלטות, או לסגור את התיק ובכך להיחשף לביקורת אודות "אתרוגיות" ההחלטה. כך או כך, ברור שראש הממשלה נתון בידיהם של חוקרים, והם שיקבעו את עתידו. התנהלות זו, הנובעת משיכרון הכוח של ראשי המשטרה, אינו ביטוי מלבב במיוחד של החיים הדמוקרטיים בישראל.

כל ההתנהלות הבעייתית הזאת היא פרי הבאושים של אם כל חטאת – תרבות הרייטניג והספינים. גם למשטרה ולאגף החקירות חדרה התרבות הזאת. בתרבות הזאת, חקירת ראש הממשלה היא הצגת הבידור הכי טובה בעיר, וכמו בכל הצגה, גם כאן האגו של השחקנים משחק תפקיד עיקרי וחשוב המשפיע על ההחלטות ועל עמדות הציבור. למען הדמוקרטיה הישראלית, יש לשים קץ לתופעה.

מתוך ספרו החדש של אמנון בי-רב "סיפור עיתונאי",

נעמי רימון החלה את עבודתה במערכת כפקידה זוטרה במחלקת המשלוחים של העיתון. תפקידה היה לדאוג שכל החבילות המגיעות למערכת יימסרו בהקדם לידיים הנכונות, ושכל דברי הדואר היוצאים והנכנסים יפגשו בסוף הדרך את בעלי הכתובות שהתנוססו עליהם.

היא היתה בחורה נעימה וחיננית. לא יפה במובן המקובל של המילה, אבל משהו בהבעת הפנים שלה שידר קירבה אישית, והחיוך שלה, שחשף שני טורים של שיניים בוהקות כפנינים זוהרות, היה ממיס גם את לבבם של העיתונאים הקשוחים והיחסנים ביותר בבניין.

שבועות אחדים לאחר שנעמי רימון התקבלה לעבודה, היא פנתה אל רכז הכתבים וביקשה להשתלב גם בעבודה העיתונאית. עוד לפני כן היא בדקה את רשימת הכתבים העובדים בגוש דן וגילתה שהאיזור בו היא גרה, דרום העיר, אינו מכוסה על ידי כתב קבוע.

"מובן שאני לא מתכוונת לעשות זאת על חשבון העבודה שלי במחלקת המשלוחים," היא אמרה, "אבל מרגע שאני חוזרת הביתה, יש כמה שעות טובות שאני יכולה לדווח על כל מה שמתרחש באיזור שלי. ותאמין לי שמה שקורה בדרום העיר מעניין הרבה יותר ממה שמתרחש בצפון. ואני כבר לא מדברת על מספר העבריינים והנרקומנים שיש לי הכבוד המפוקפק לגור בשכנותם."

כאשר סיימה לומר את כל מה שהיה לה, היא העלתה על פניה את אחד מאותם חיוכים נפלאים, שרק מעטים היו יכולים לעמוד בפניהם.

שבוע אחד בלבד לאחר אותה שיחה, התפרסמה באחד העמודים הפנימיים של העיתון ידיעה קצרה, שמעליה היה כתוב שחור על לבן: מאת נעמי רימון, כתבתנו ביפו.

העורך הראשי, שנתקל בשם הלא מוכר, התקשר אל רכז הכתבים ושאל: "מי זאת נעמי רימון?"

התשובה שקיבל העלתה על פניו חיוך והוא אמר: "אה, החמודה הזאת מהמשלוחים? שלח אותה אלי בהזדמנות. אני רוצה להכיר אותה."

וכך קרה, שעוד בטרם חלפו חודשיים מאז החלה נעמי רימון לעבוד בעיתון, היא כבר ישבה בחדרו של העורך הראשי, מול השולחן הענק והמרשים שהתפקע מסוללות של מכשירי טלפון, ושלחה לעברו של העורך את אחד מחיוכיה המקסימים ביותר.

"נעמי רימון," הוא אמר לה, "את באמת רוצה להיות עיתונאית?"

היא כל כך הופתעה מהשאלה הבלתי צפויה, עד כי כמעט לא הצליחה לענות לו. כאשר הצליחה, לבסוף, לפלוט מפיה את המילה "כן", כבר לחץ העורך על אחד המתגים באחד הטלפונים שלו, אמר כמה מילים שהיא לא הצליחה לקלוט ולבסוף הרים את קולו וסיים את המשפט במילים אלו:

"אז שלח אותה לקורס עיתונאות מזורז. אני רוצה שהיא תלמד את העקרונות הבסיסיים של העבודה הזאת."

זו היתה תחילתה של אחת הקריירות העיתונאיות המוזרות והמפתיעות ביותר.

נעמי רימון התגלתה ככישרון עיתונאי מיוחד במינו. החיוך שלה פתח דלתות. החביבות שלה שיכנעה גם את המרואיינים המסוייגים והעקשניים ביותר לפתוח בפניה את ליבם. וצורת הכתיבה שלה היתה כל כך מקורית, שעד מהרה החלו גם עיתונאים ותיקים לשים לב לדיווחים שלה מדרום העיר ולחקות ללא בושה את סגנונה.

בקורס העיתונאות המזורז לימדו אותה את הנוסחה המפורסמת של חמשת המ"מים. הנוסחה הזאת קובעת, שבפיסקה הראשונה של ידיעה עיתונאית חייבות להיות תשובות לחמש שאלות: מי, מה, מתי, מדוע, מקום.

הבעייה היתה, שנעמי רימון מעולם לא הצליחה לנסח ידיעה על פי הנוסחה היבשה הזו.

שבועות אחדים לאחר שהחלה לכתוב בעיתון, שלח אותה רכז הכתבים לכתוב ידיעה קצרה על אישה שנרצחה בדרום תל-אביב.

בעיתון המתחרה הופיעה למחרת היום ידיעה בנוסח זה:

כחשוד ברצח נעצר בעלה, שנמצא בביתו כשהוא שיכור.

לכל הדיעות, היתה זו ידיעה עיתונאית שהכילה את כל חמשת המ"מים בקיצור ולעניין. הידיעה שנעמי רימון פירסמה למחרת סיפרה את הסיפור מזווית אחרת. היא כתבה כך:

יוסי בן ה-10, תלמיד כיתה ד' בבית הספר הברושים ביפו, חזר אתמול הביתה ומצא את אימא מוטלת מתה על רצפת המטבח בתוך שלולית דם גדולה. את אבא הוא מצא בסלון, כשלצידו מונחת סכין ארוכה ובידו בקבוק עראק ריק.

עד מהרה התברר לכולם, שהסיפור האנושי היה סוד הקסם של כתיבתה. היא ידעה לדלות מתוך המציאות שבה חיה את הסיפורים המעניינים והפיקנטיים, להלביש אותם במילים קולעות ובתיאורים ציוריים, ולשלב אותם בעלילה קולחת ומרתקת, שתמיד היתה מעוגנת בחיים שסבבו אותה.

איש לא התפלא, איפוא, שתקופה לא ארוכה לאחר שהחלה לכתוב בעיתון – הופסקה עבודתה במחלקת המשלוחים והיא שולבה במערכת ככתבת מן המניין.

והיה זה גם רק טבעי שגם עורכי העיתון הכירו בכישרונה היוצא דופן. הם פטרו אותה ממסיבות עיתונאים יבשות ומשעממות ונתנו לה יד חופשית בכתיבה, שבמרכזה היו תמיד סיפורים אנושיים.

רבבות קוראיה של נעמי רימון, שעקבו בדבקות אחרי סיפוריה וליוו בסקרנות את גורלם של גיבורי הכתבות שלה, לא ידעו, כמובן, שגם הכותבת הנערצת עליהם היא גיבורת סיפור שהיה ראוי ליותר מכתבה אחת בעיתון.

היא היתה אשת שיחה נעימה ורהוטה. מדי פעם היתה נכנסת לחדרי, מגששת אחר שעה פנויה ומשמצאה אותה – היתה מתיישבת על הכיסא הריק שניצב מצידו השני של השולחן ומשתלבת בדו-שיח שבו תמיד היא היתה היוזמת והמובילה.

אבל לא כך היה באותו בוקר סתווי. היא נכנסה לחדר בהבעת פנים עגומה במקצת, אמרה שלום חרישי והתיישבה בקצה הכיסא.

הבטתי בה בסקרנות מהולה בתימהון. בדרך כלל היתה חייכנית ומלאת חיים. הבוקר היא נראתה לי כבויה ועצובה.

"סתם." היא אמרה בקול נמוך, "אל תשים לב אליי. זה יעבור לי."

עיניה היו מושפלות. היא עקבה בתשומת לב מעושה אחר אצבעותיה, מתחה ואיגרפה אותן לסירוגין. אחר כך סובבה טבעת כסף שהיתה ענודה על הזרת שלה. לבסוף הרימה את מבטה ואמרה בהתרסה:

"או קיי," אמרתי לה, "אני מוכן לשמוע מה אוכל אותך."

"עזוב," נדמה היה לי שבעיניה נצצו דמעות קטנות, "זה לא בדיוק סיפור שיעשה לך את היום."

עכשיו נראה היה שהיא כאילו מתעוררת וחוזרת לעצמה. היא לא חייכה, אבל בעיניה ניצת ניצוץ שידעתי כי יחזיר אותה למציאות.

"בסדר," היא אמרה בנימה אדישה כביכול, "לפני כמה ימים אבא שלי חזר הביתה."

"כן. הוא לא היה עשרים ושתיים שנה. ופתאום הוא חזר."

"משום מה יש לי הרושם שסיפרת לי את סוף הסיפור. הכוונה היתה שתספרי אותו מההתחלה."

היא הניעה את ראשה בעקשנות ומשכה בשתי ידיה את שערותיה אל מאחורי אוזניה.

"מה שאתה שומע. העובדה שהוא לא היה בבית עשרים ושתיים שנה, זה סיפור ישן, שהתחיל כשהייתי בת ארבע. פתאום הוא נעלם והשאיר אותי ואת אימא שלי לבד. אף אחד לא ידע איפה הוא. הוא לא השאיר כתובת, או מספר טלפון, או רמז כלשהו שעל פיו נוכל לדעת איך להתקשר אליו, או אפילו לדעת אם הוא חי. אימא שלי פנתה למשטרה, אבל גם שם לא יכלו לעזור לה. הוא פשוט נעלם ולא היה.

"אחרי כמה שבועות, כשאזל הכסף, אימא התחילה לעבוד כשוטפת רצפות בבית חולים שהיה מוכן לקבל אותה. היא עבדה מהבוקר עד שעה מאוחרת לפנות ערב. היתה נוסעת בשני אוטובוסים שעה שלמה לשם, עובדת כמו חמור יום שלם, ואחר כך נוסעת בשני אוטובוסים שעה בחזרה. ואז היא היתה חוזרת הביתה, לוקחת אותי מהשכנים ומתמוטטת מעייפות. כמה שבועות לאחר מכן היא החליטה לשלוח אותי למוסד לילדים קטנים, שההורים שלהם לא היו יכולים לגדל אותם בעצמם. בהתחלה היא באה לבקר אותי פעמיים בשבוע. אחר כך פעם בשבוע. אחר כך פעם בשבועיים. אחר כך..."

היא השתתקה ונעצה מבט עמום בחלון שנשקף אל הרחוב.

"כשגדלתי קצת, הייתי אולי בת שש, העבירו אותי לקיבוץ. אתה יודע, ילדת חוץ כזאת. זה היה כמו גן עדן לעומת המוסד. אבל גם כאן לא היתה לי אימא. משפחה אחת כאילו אימצה אותי. אני אומרת כאילו, כי היו להם גם ילדים משלהם. אני הייתי רק נספחת כזאת, שאוספת את שיירי החיבה ותשומת הלב אחרי שכל הילדים האמיתיים כבר ניצלו אותן עד הסוף.

"אחרי שלוש שנים העבירו אותי לקיבוץ אחר, ואני הייתי צריכה להתרגל למשפחה מאמצת חדשה, בסביבה חדשה ועם ילדים חדשים. אבל דווקא אז התחלתי לחיות. האימא המאמצת החדשה התנהגה אליי כאילו הייתי אחד מילדיה הביולוגיים. פתאום זכיתי לתשומת לב ולחיבוקים ולנשיקות. פתאום התגעגעתי אליה כאשר לא ראיתי אותה יותר מיום אחד. ופתאום, קשה להאמין בכך אם לא חווים זאת באמת, פתאום התחלתי גם לחייך."

נעמי רימון הפסיקה לדבר וחייכה, כאילו לעצמה. לא היה זה החיוך הרחב והכובש שהורגלתי אליו, אבל היא חייכה, וידעתי שמכאן יקבל סיפורה תפנית חיובית הרבה יותר.

"וזהו," היא המשיכה לספר, "נשארתי בקיבוץ הזה עד גיל שמונה-עשרה. רק אחר כך נודע לי, שאימא שלי שילמה לקיבוץ בשלוש השנים הראשונות סכום חודשי גבוה למדי, כדי שאוכל להישאר שם. אחר כך האימא המאמצת שלי העבירה החלטה באסיפת הקיבוץ, שהאימוץ המקובל לגבי כל ילדי החוץ, ייהפך במקרה שלי לאימוץ מעשי. במילים אחרות: אני אהיה הבת הרביעית שלה ואחשב כבת הקיבוץ. גם אימא שלי עדיין המשיכה לבוא לבקר אותי. פעם בחודשיים, לפעמים פעם בשלושה חודשים. היא גם היתה מביאה לי מתנות קטנות. לבת מצווה שלי היא הביאה לי שעון משומש שקיבלה מאחת השכנות שלה."

"וכל אותן שנים היא המשיכה לעבוד בשטיפת רצפות בבית החולים?" שאלתי.

"בשלב מסוים כנראה העלו אותה בדרגה. היום היא אחראית על כל עובדות הניקיון. אבל היא עדיין עובדת שם, כדי להמשיך לשרוד."

"נדמה לי שרצית לספר על אבא שלך," ניסיתי להעביר את השיחה לפסים אחרים.

פניה הרצינו. על מצחה הצטיירו פסי קמטים דקיקים. עיניה נעכרו מעט והיא נעה במקומה בחוסר נוחות.

"כן," אמרה בקול יבש, "נכון. עכשיו ישנו גם אבא שלי."

"עכשיו אני יודעת. הוא הגיע לפני כמה ימים אלינו הביתה, הניח את המזוודה הענקית שלו במרכז הסלון וישר הלך למקרר, פתח אותו ושאל: 'מה, אין בירה?' כאילו שרק אתמול נעלם. אחר כך נשכב במיטה של אימא ונרדם. כשאימא חזרה הביתה מהעבודה היא היתה בהלם. היתה בטוחה שהוא כבר מת מזמן.

"אני לא כל כך זכרתי אותו. במשך השנים ראיתי תמונות שלו, אבל הבנאדם שנכנס אלינו הביתה לא דומה לאבא שאני ראיתי בתמונות. עכשיו הוא אדם מבוגר, עם שיער שיבה סבוך על הראש וזקן קטן על הסנטר. יש לו כרס גדולה ונראה לי שהוא קצת צולע. כשהוא מדבר, מרגישים מבטא דרום אמריקני בקול שלו."

"ככה הוא מספר. לא ניסיתי לחקור אותו מה בדיוק הוא עשה עשרים ושתיים שנה ואיפה בדיוק הוא היה. לא כל כך מעניין אותי. הוא הזכיר שהיה בארגנטינה, אבל סביר להניח שנדד גם במדינות אחרות. הוא לא מנדב אינפורמציה ואני גם לא רוצה לדובב אותו. בשבילי הוא אדם זר. הבעיה היא שהוא מרגיש כאילו חזר הביתה מחופשה ארוכה וכולם חיכו רק לרגע הגדול הזה. התנחל בדירה של אימא וחיכה שישרתו אותו. יגישו לו אוכל. יכבסו את הבגדים שלו. יגהצו את החולצות שלו."

"אתמול בבוקר הוא קם, אכל ארוחת בוקר והודיע שיש לו כמה פגישות חשובות ושישוב לפנות ערב. אחרי שיצא, לא יכולתי להתאפק ופתחתי את המזוודה שלו. אני לא יודעת מה בדיוק חיפשתי. אולי רציתי לראות אם שמר מזכרות כלשהן מהמשפחה שלו, שעזב לפני כל כך הרבה שנים. אולי התעוררה בי הילדה הקטנה שלו, שחשבה שאם אבא חוזר מחו"ל, הוא עשוי להביא גם מתנה כלשהי. ואולי זו היתה סתם סקרנות להכיר קצת יותר מקרוב את האבא שהיה לי פעם. הזזתי את הבגדים שלו שהיו מסודרים במזוודה. מתחת לבגדים היה לוח דיקט מותאם בדיוק לגודלה של המזוודה. הרמתי את הלוח וגיליתי את תוכנה האמיתי."

עיניה תעו בחלל החדר כאשר דיברה, אבל כל משפט שלה היה בהיר ותמציתי:

"תחתית המזוודה היתה מלאה בחבילות של אבקה לבנה, ארוזות בשקיות ניילון שקופות. לא הייתי צריכה לחשוב פעמיים כדי לדעת מה אבא שלי הביא מחוץ לארץ. הייתי בהלם. חשבתי כמה דקות מה עלי לעשות ובסוף החלטתי. לקחתי את אחת החבילות ואחר כך סידרתי את הבגדים שלו, שלא ירגיש שמישהו חיטט באוצר היקר שהביא מנדודיו בעולם הגדול. הכנסתי את החבילה לתיק שלי והלכתי לאחד המקורות שלי בעולם התחתון, שנודע כמומחה לא קטן גם בעסקי סמים. הוא הכניס אצבע אחת לאבקה, ליקק אותה ועיניו נפקחו בהפתעה גדולה.

"'יופי של חומר, מותק,' הוא אמר, 'איפה הישגת את זה?'

"השבעתי אותו שישתוק וחזרתי הביתה. החזרתי את השקית למקומה במזוודה, סידרתי את הבגדים מעליה ויצאתי מהבית."

עכשיו היו פניה של נעמי רימון רגועים הרבה יותר. היא סיפרה את סיפורה כאילו דיווחה לקוראיה על עוד סיפור אנושי מרתק, שבסופו הפואנטה המתבקשת.

"וזה סוף הסיפור," היא אמרה בנימה עניינית, "התקשרתי לראש מחלק הסמים במשטרת תל- אביב ומסרתי לו את כל הפרטים. הבוקר, כשאימא ואני יצאנו מהבית, המתינו לנו בחוץ שלושה שוטרים. אמרתי להם שאבא בבית והם החלו לעלות במדרגות. חצי שעה לאחר מכן התקשר אליי ראש מחלק הסמים והודיע לי שהחשוד נעצר והוא יובא עוד היום להארכת מעצרו."

"בהתחלה היא המתינה מצידו השני של הרחוב, כדי לראות איך מכניסים אותו לניידת. אבל אחר כך נופפה לי לשלום והלכה לאוטובוס שלוקח אותה לעבודה. כך או אחרת, נדמה לי שמבחינתה הוא מת כבר לפני עשרים ושתיים שנה."

רציתי לשתף אותך בארוע חווייתי שחוויתי בשבוע שעבר. הוזמנתי להשקת ספרו החדש [ספר שירה] של יעקוב שגיא, שהוא ורעייתו רחל חברים טובים שלי. בזמנו שלחתי אליך את אחד מספריו הקודמים. הספר שיצא לאור כעת נקרא "הולך על זמן", בהוצאת כרמל.

מגיעות ליעקוב, המכונה יענקלה, ברכות על הכתיבה המיוחדת. ולשניהם ברכות על ההפקה של הספר ושל הערב המיוחד. ערב ההשקה התקיים במקום המגורים של משפחת שגיא ב"פרוטיאה", כפר הגימלאים שליד בני דרור. היה זה ערב תרבותי, מעניין מאוד, מרגש מאוד, בהנחיית אלכס טלמור. משפחה וחברים קראו משיריו של יעקוב והוסיפו דברי טעם אישיים. חלק מהשירים אף הולחנו על-ידי אירית ישראלי, שגם הופיעה בשירה.

אנשים הרעיפו מחמאות שאכן יענקל'ה באמת ראוי להם לדעתי. הגדיל לעשות ולשבח יוסי גמזו. דבריו היו כל כך כנים ומרגשים באותו ערב, אולי הוא יאות לספר לך על כך, ואני רציתי לשתף אותך בחווייה הספרותית המיוחדת שחוויתי.

הביקור שלכם בבלפוריה היה נפלא, נהניתי לשהות בחברתכם, ושלמה ושבקה [בת-שבע בן עזר] במיוחד. מקווה שתחזרו על כך. האם אתם מתכננים השנה 60 שנות מדינה, 150 לסבא יהודה ועוד איזושהי פעילות מיוחדת? ספרו לי אם כן, הגיע הזמן שאשתתף הפעם.

[חסיה שורצמן ממושב מרחביה היא נינתו של יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה. חסיה היא אחותו של שלמה בן עזר, בן בלפוריה כל ימיו, שכתב שני ספרים על תולדות המושב, הספר הראשון "בשיפולי הגבעה" בשתי מהדורות, והשני טרם נדפס].

לקראת ועידת אנאפוליס פירסם הסופר עמוס עוז, החותר כידוע לזכייה בפרס נובל לספרות (ונאחל לו שאכן יזכה), מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "הזמן פועל לטובת הקיצונים". אינני יודע אם המאמר יקדם את השלום-על-פי-עוז, אבל בוודאי יתרום לקידומו של עמוס עוז אל היעד הנכסף – הוספת הפרס היוקרתי ועתיר הממון למדף הפרסים הבינלאומיים בביתו בערד.

מה לפרס על ספרות בטהרתה ולמאמר פובליציסטי שנוי במחלוקת? מה הקשר בין נובל לאנאפוליס? פשיטא: ככל שאיש רוח ישראלי ירבה לכתוב נגד יסודות הציונות, ככל שיטיל את כובד ההאשמה בסיכסוך המתמשך על מדינתו ובני עמו, ככל שינקוט עמדות או"מיות ("הקיצונים שלנו ושלהם"), כן יהיה מקובל יותר בקהילה הבינלאומית, וקהיליית מעניקי הפרסים היוקרתיים בכללה.

עמדותיו של עמוס עוז אינן חדשות. הוא חתום על מרבית מודעות הסופרים, בעיקר ב"הארץ", הקוראות לוויתורים ישראליים ללא כל פשרה. לא מכבר, למשל, קרא עם חבריו לנהל משא ומתן עם ה"חמאס" הבזוי ו"להפסקת ההתקפות ההדדיות". במלים אחרות: הלימה בין צה"ל ל"גדודי אל-אקצה".

סופרי ישראל, בהרכבים משתנים (ולאחרונה עם תגבורת בדמותו של "החוזר בתשובה" איל מגד), מתייצבים דרך קבע נגד תשתיות-הרוח של עמם – תופעה שאין לה אח ורע בעולם, בוודאי לא בעולם הערבי. כלום שמעתם על סופר מצרי, פלשתיני או סורי, שיצדיק במשהו את הצד הישראלי, יקרא לוויתורים ערביים על קמצוץ של טריטוריה, במטרה להגיע לשלום?

העמדה ה"מוסרית", כביכול, שנוקטים סופרי ישראל היא עמדה בלתי מוסרית ובלתי ציונית. סופרינו ברובם מייצגים תופעה חולנית של הלקאה עצמית, שגברה בשני העשורים האחרונים: ניצול שמם ומעמדם כדי להחליש את הרוח הלאומית, מחד גיסא, וכדי לפגוע בכושר המיקוח שלנו במו"מ עצמו, מאידך גיסא.

אין מבינים אצלנו – ובמיוחד הסופרים רודפי השלום – את מידת האנוכיות הערבית ואת ההתעקשות הערבית על כל סמ"ר של "אדמה קדושה". אין אנו יורדים לעומק האיבה המוסלמית כלפינו, "הכופרים". שום הסכם שלום לא יפיג אותה. היא מוטמעת בכל מאות מיליוני המוסלמים, המחכים לבוא רגע חיסולנו.

אין אנו נותנים די את דעתנו על כך, שדוקא החוגים המתקדמים במדינות הערביות, אנשי הרוח והמקצועות החופשיים, נימנים עם גדולי שונאינו ומחרימינו. שום הסכם שלום ושום מאמר נלוז, חנפני ומביש בעיתון עברי, בחתימת עוז או יהושע, לא ישנה מציאות זו ברחבי האוקיאנוס הערבי. עיינו ערך מצרים והשלום הקר והמנוכר, שיש לנו עימה.

בקרב קהיליית סופרי ישראל, עמוס עוז הוא התועה הגדול במובן זה. במאמרו הוא מדבר על "הקיצונים מכאן ומכאן", על "עיקר חובת ההתקדמות רובץ על כתפיה של ממשלת ישראל" ועל כך ש"אבו-מאזן חלש רק כל עוד אנחנו מחלישים אותו". עוז, אף כי יכחיש זאת בוודאי, ממקם עצמו בעמדותיו הפוליטיות לא בצד הישראלי ולא בצד הערבי. הוא משחק את תפקיד מזכ"ל או"ם.

הפתרון נעדר העוז שהסופר העברי מציע הוא, כמובן – קבלת כל הדרישות הערביות עד האחרונה שבהן. אם כן, לאיזה צורך דרוש מו"מ כאשר התוצאות, אליבא דעוז והערבים כולם, ידועות מראש? במה שונה עוז מהקולגים שלו בקאהיר או בדמשק, שתומכים באותן עמדות בדיוק? האם הוא ער לשנאה היוקדת כלפינו, המטופחת בשיטתיות בבתי-הספר הערביים – אשר שום נסיגה, שום ויתור, שום הסכם, לא יפיגוה בעתיד?

עמוס עוז וחבריו, במאמריהם, במודעותיהם, במפגשיהם, בוודאי מנצלים את חולשת הממשלה והעומד בראשה, כדי לעודד אותם "לחולל בנחישות שינוי היסטורי". ואכן, מדיניות הממשלה הנוכחית עולה בקנה אחד עם העמדות שהציג המועמד-לפרס-נובל במאמרו האחרון, שנועד להמריץ אותה ללכת עד הסוף.

מדינת יהודים, אשר כהמלצת עוז ואולמרט, מוחלת מראש על זכותה בירושלים השלמה, במערת המכפלה, בבית-אל ובאריאל – אין לה, בוודאי לא בעיני בני-השיח שלה באנאפוליס, זכות קיום גם בגבעתיים ובערד. יש לה כנראה רק זכות לקבל מחמאות ולטיפות, פרסים ותודות, בתנאי שתתכנס לגבולות 67.

במאמריו בעיתונות היומית שלנו, בענייני דיומא הבוערים, עמוס עוז מגביר סיכוייו להשגת היעד הנכסף בעיניו – פרס נובל (אולי לשלום ולא לספרות?). ואולם הדרך לאנאפוליס הטקסית וממנה לנסיגה המוחלטת, מחזירה אותו ואותנו אל אוסלו הזכורה לרע, עם מאות החללים הישראליים קרבנות הטרור הפלשתיני, שבא בעקבותיה.

שם, בבירת נורווגיה הקרה, אכן עשוי הסופר מערד לקבל (בשנה הבאה?) את הנובל, גם כפרס לישראל הנובלת, על קידום מהלכי נסיגה, שעליהם המליץ בעוז לפני ראשיה.

אהוד בן עזר: במקרה אני, ועוד כמה סופרים עבריים, חושבים אחרת, אבל קולנו לא נשמע כי אנחנו לא חשובים לעומת הסופרים שהזכרת ודומיהם, אף כי נדמה לי שכתבתי ספרים לא פחות טובים משלהם, ואולי אפילו קצת יותר. אבל אם רצונך להיות סופר חשוב בישראל, ובייחוד בעיני האקדמיה, הביקורת והתקשורת, עליך להיות קודם כל פרו-פלסטיני, וגם אז זה לא תמיד עוזר, מפני שהמשׁתינים והמשׂטינים נמצאים מלכתחילה (עוד מימי גרשון שקד זצ"ל) תחת הפנס, ואילו ההולכי בחושך נשארו בחושך ולא יראו אור גדול.

זוכה סוריה להצטייר כמי שאי אפשר בלעדיה בכל הסדר שלום, כמי שראויה לקבל בחזרה את הגולן, ולחזור למוקד העניין הבינלאומי, וכל זאת מבלי לוותר על דבר: לא על הקשרים עם איראן, לא על הקשרים עם חיזבאללה ולא עם חמאס. סוריה רק מרוויחה: היא תשתתף בוועידת אנאפוליס, וסביר להניח שתשתתף גם בוועידה שייזום אחמדינג'אד נגד אנאפוליס! למה לא? אם הטיפשים, שם במערב, נותנים, למה שסוריה לא תיקח?

השולטן הפרסי חרץ את דינם של שני גברים למוות. אחד מהם, שידע עד כמה השולטן אוהב את סוסו, הבטיח לו שילמד את הסוס לעוף, תוך שנה. בתמורה הוא ביקש את אי הוצאתו להורג.

הסוס שלי יעוף? נהנה השולטן לחשוב, וכבר דמיין את עצמו כאדם היחיד בעולם שטס על סוסו, והוא הסכים להצעה.

הנדון השני למוות הביט על חברו באי אימון. "אתה הרי יודע שסוסים לא יודעים לעוף. איך עלה בדעתך להציע כזה רעיון מטורף? אתה רק דוחה את ביצוע גזר הדין, לא יותר מכך."

ענה לו חברו: "לא נכון. למעשה קבעתי לעצמי כבר ארבע אפשרויות שחרור. הראשונה – השולטן עשוי למות במשך השנה הקרובה. השנייה – אני עלול למות במשך אותה שנה. השלישית – הסוס עלול למות במשך אותה שנה, והרביעית – אולי אצליח ללמד את הסוס לעוף!"

איך קרה הלא יאומן, שמדינה שולית, שבמערב ראו בה כבר פושעת בינלאומית, מדינת טרור התומכת בטרור, הפכה לפתע פתאום למחוזרת בידי העולם כולו? מדינה שכבר החודש התכוונו להציגה כפושעת בבית דין פלילי בינלאומי, שעל בכיריה הוטלו כבר סנקציות אישיות אמריקניות, ואשר הפכה לכלת אנאפוליס? האם הצליחה סוריה להפיל אותנו בפח מדיני בצורה כה מעליבה, כפי שחיזבאללה הפיל אותנו רק לפני שנה בפח צבאי?

הנה לכם אמנות המזרח התיכון בשיא תפארתה, אמנות המיקוח הסורית, אמנות המשא ומתן של הסוחרים, שאנחנו לא מבינים שהגיעה היום לשיא מפואר, שכן לנו אין שום מושג בתחום הזה. אז איך נדע להעריך יצירת אמנות, כאשר היא נקרית לפנינו?

במהלך השבועות האחרונים הסורים עשו דבר אחד מחוכם: הם שתקו, ונתנו לעולם להזיע בשאלה האם יגיעו לוועידה או לא. עד לפני כמה שבועות השאלה הזו לא עלתה בכלל על השולחן, שכן זו היתה אמורה להיות ועידה בנושא הפלסטיני והמזרח תיכוני הרחב, לחלוטין ללא עניין בסורים. והסורים שתקו.

לאט-לאט החלו לחזר אחריהם: הצרפתים, האמריקנים, הירדנים, הסעודים, והם עדיין שתקו. הסקרנות בעולם הלכה וגברה.

בשל הפטפטנות שלנו הלכה ונוצרה תחושה מזויפת שבלי הסורים אי אפשר, שהתמונה לא תהיה שלימה.

הסורים שתקו, ושמרו את התשובה (הברורה לחלוטין) מעורפלת. כך הלך מחירם ועלה, מבלי שנקטו ולו צעד אחד. כאשר ממעטים במילים יוצרים אשליה של משמעות וכוח, ואת זה בדיוק עשו הסורים.

בשבוע האחרון הם כבר הביאו את ישראל ואת ארצות הברית, שאינן מסוגלות להתאפק, לשחק בקלפים שלהם: האם יזכירו האמריקנים את הגולן, האם יאמרו שהוא צריך לחזור לסוריה, איך יזכירו, ומתי. לא לבנון, לא איראן, לא הטרור, רק הגולן. והם עצמם המשיכו לשתוק. והסחף הלך וגבר.

תוך ימים בודדים זכו הסורים ללגיטימציה ולרהביליטציה, לאחר שכבר גונו מעל כל במה בנושא רצח רפיק אלחרירי. נשכחו העברות הנשק לחיזבאללה, שנמשכות גם בשעה זו, נשכחה הברית הקיצונית עם איראן, נשכחו ראשי חמאס בדמשק והחתרנות הסורית בלבנון. נותרה רק שאלה, האם הסורים יגיעו לועידה, ובאיזה דרג. מפושעים לפני כמה שבועות הפכו לדיפלומטים מכובדים, שהכל חפצים ביקרם.

היום, כמובן ברגע האחרון, ערב הוועידה, חשפו הסורים את הסוד, שהיה צריך להיות ברור כבר מזמן: הם יגיעו, אך בדרג של תת שר החוץ, פייסל מקדאד. כמו תמיד, מעוניינים בהליך, מסתייגים מן התוצאה. רוצים תהליך מדיני, אך לעולם לא שלום.

כך זוכה סוריה להצטייר כמי שאי אפשר בלעדיה בכל הסדר שלום, כמי שראויה לקבל בחזרה את הגולן, ולחזור למוקד העניין הבינלאומי, וכל זאת מבלי לוותר על דבר: לא על הקשרים עם איראן, לא על הקשרים עם חיזבאללה ולא עם חמאס. סוריה רק מרוויחה: היא תשתתף בוועידת אנאפוליס, וסביר להניח שתשתתף גם בוועידה שייזום אחמדינג'אד נגד אנאפוליס! למה לא? אם הטפשים, שם במערב, נותנים, למה שסוריה לא תיקח?

הנשיא בשאר אלאסד יודע שבעצם שליחת שליח מטעמו לאנאפוליס, הוא ניצל: האמריקנים לא יתקפו ולא יפילו אותו. אנאפוליס היא פוליסת הביטוח שיוציא לו השבוע הנשיא בוש, שישתתף בעצמו בוועידה. כך דואג לו אחמדינג'אד מן הצד האחד, והנשיא בוש מן הצד השני, סידור לא רע.

ומה אכפת לו? כך יש לו ארבע אפשרויות שחרור: הראשונה, שבוש יסיים, ויבוא מימשל דמוקרטי שיהיה רך כלפיו. השנייה: בזכות הוועידה הוא יקבל שידרוג בינלאומי מחודש וכבוד. השלישית: שישראל תוקע כאשמה בכישלון מאמצי השלום. והרביעית: אולי ישראל עוד תחזיר לו את הגולן, יחד עם הסוס המעופף!

ואם אני משבח את אמנות הדיפלומטיה וחוכמת ההישרדות הסוריים, מה יש לי לאמר על דרך ניהול המשא ומתן של הצד השני של המטבע, כלומר שלנו? איך נתנו לבשאר להתחמק מן הלחץ המופעל עליו כבר כמה שנים? אוי, אתם הרי כבר מבינים.

ב. מדינת האיזולירבאנד: מאסון המכביה ועד ורסאי, מחומה-ומגדל ועד אנאפוליס

זה הבוז המוטבע בנו למומחים, בהם אנו רגילים לראות טרחנים, אלה שצועדים בדרך המקצועית הארוכה. בשביל מה, אם אפשר ישר לחתוך ולקצר? 60 שנים, ועוד לא הבנו שהדרך הארוכה היא הקצרה ביותר, והדרך הקצרה תתברר כארוכה. הבוז למומחים, למהנדסים, ליועצים המקצועיים, למומחי הביטחון שזה עיסוקם, למזרחנים, להיסטוריונים, למתכננים, ולכל שאר בעלי המקצוע. מה זה אומר על ועידת השלום באנאפוליס?

1981, סיני, שנה לפני העברת החצי השני של סיני לידי המצרים, ככתב צעיר (מאוד) של גלי צה"ל, הייתי אמור להמשיך מסורת, ולכסות את התנהלותו של הרמטכ"ל, אז רפול. זו היתה מסורת בגלי צה"ל שהכתבים הצעירים, מתעסקים גם בזה. אני כבר נכנסתי לכיסוי שוטף של המזרח התיכון, אך גם זה היה חלק מתפקידיי. עם החודשים יצא לי להתיידד עם רפול ואפילו חיבבתי אותו ואת מוזרויותיו. דוגמה למוזרות משעשעת, שרק מעטים הכירו? כיוון שהוא היה מטיס את המטוסים הקלים בעצמו, הוא היה לוקח טרמפיסטים במטוס, למשל אני, ככתב גלי צה"ל, או איזה אמן שהיה מגיע איתו לבדר יחידה במקום רחוק, והכוונה היתה בעיקר לסיני.

הטיסות היו יוצאות ממרכז הארץ, ולפני הטיסה היה יושב רפול בחדר האוכל הצבאי, ומאיץ באורח התמים לאכול עוד ועוד. אני הרי כבר ידעתי מה יקרה, ולכן כמובן לא אכלתי כלל. גם לא רפול.

עד היום אני זוכר בדרן ידוע (בלי שמות), שעבר את "הזובור" הזה. רפול היה מתרומם עם המטוס מעלה מעלה, ואז, שובר כלפי מטה בפתאומיות. בטנו של האורח המסכן היתה מתפוצצת, וכל ארוחת הבוקר שלו היתה מזנקת החוצה. רפול היה מתגלגל מצחוק.

באותה שנה, 1981, התקיים סיום קורס גדול בסיני, והרמטכ"ל יצא לשם בטיסה, ואני איתו. כל כתב של גלי צה"ל לא היה יוצא למשימה בלי איזולירבאנד, אותו גליל סלוטייפ שחור ודביק מפלסטיק, שכן את המיקרופון של גלי צה"ל היינו מצמידים למקרופון הראשי באותו איזולירבאנד. בכלל, אני חובב איזולירבאנד, המשמש לכל מטרה, מיד תבינו למה.

רפול היה אמור לנאום, ומיד לעזוב את המקום בטיסה חזרה. השיקול שלי היה כדלקמן: לאחר הנאום אני אמור להעביר את ההקלטה של עיקריו ליומן הערב של גלי צה"ל דרך הטלפון. אך אם אחכה עד לאחר הנאום, אפסיד את הטרמפ האווירי, ואצטרך להתגלגל במשך שעות ארוכות מסיני לתל אביב. סיוט. מה אעשה?

עם הגעתנו הצמדתי מיד את המיקרופון באיזולירבאנד למיקרופון הראשי, כאשר למטה, במין מכתש עצום, נמצאו מאות טנקים מסודרים בשורות, ואלפי אורחים וחיילים. אירוע עצום בגודלו. החלטתי שתוך כדי הנאום אנתק את המיקרופון שלי, ארוץ להעביר, כך שעד שרפול יסיים את הנאום, אני אעביר מה שאעביר. וכך היה.

רפול נאם, ותוך כדי נאומו הגיע הרגע לפרק את המיקרופון. אלא שאז התברר שמערכת ההגברה היתה עצומה ורגישה, וכל רחש זעיר ליד המיקרופון נקלט, והשמיע הד גדול. כאשר ליפפתי חזרה את סליל האיזולירבנד הדבוק, כדי לקחת את המקרופון שלי, נשמע רעש כזה: "כחחחחחחחח.... כחחחחחחחח....." שכן רעש פירוק האיזולירבאנד נקלט במקרופון הראשי, והרעש הדהד בעוצמה אדירה בכל המכתש הענק. איזו מבוכה.

אלופי צה"ל, שעמדו לצד רפול, הפכו אדומים מרוב כעס, אלא שאני, נחוש במשימה, המשכתי לסובב חזרה את ליפופי האיזולירבאנד, "כחחחחחחח......" והגבעות העצומות מרחוק עונות בהד נורא: "כחחחחחחח......"

"עזוב את זה מיד!" סינן לעברי בכעס גלוי אחד הבכירים.

רפול הפסיק לרגע את הנאום. "לא," אמר בשקט, ואת זה לא אשכח גם היום, "תן לו, יש לו משימה."

רפול, על כל מוזרויותיו והשתובבותו, ברגעים הקריטיים היה גם בן אדם. הוא הבחין במצוקתי, ולא אשכח לו את זה.

אני רואה באירוע הזה אירוע סמלי ואפילו מכונן. לא נעים לי לומר לכם, אבל אנו מדינת איזולירבאנד. הרוב זמני, ניתן לפירוק מהיר למרות הרעש, ומאולתר. מה המשמעות של איזולירבאנד? שאפשר היה לעשות זאת עם ברגים, כמשהו קבוע, הנדסי, הכל נכון. אבל אפשר על המקום לשלוף איזולירבאנד, והופ, זה עובד! המוח היהודי ממציא לנו פטנטים!

למה ללכת רחוק? איפה עוד בעולם מקמבנים גשר לספורטאים האומללים של העם היהודי, ואת הגשר הזה בונים מאזיקונים(!), זה אסון המכביה (1997). איפה עוד בעולם שמעו על שיטת הפל-קל (כבר השם מרמז: קומבינה), ועוד מעמיסים עליה משקלים עצומים? זה לא נגמר רק באסון ורסאי (2001). רצפות בניין סורסקי, בניין הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, בנויות בשיטת הפל-קל. ועל זה מעמיסים עכשיו טונות של ספרים. ואפשר להמשיך עוד. בונים את נתיבי איילון? אז חושבים חמש שנים קדימה. עוד לא מספיקים לגמור את הפרוייקט, וכבר צריך להרחיב אותו, אך ירחיבו בחשיבה של עוד חמש שנים קדימה, לא חמישים. יישובים יהודיים ברצועת עזה? הופ, מקמבנים אותם החוצה, והיום הם כבר מתפוררים.

ואת גדר הביטחון כבר גמרנו? משנת 2000 עדיין עובדים. מקמבנים טווחים, מתברברים עם בג"ץ, שגם הוא, בשיטה הישראלית, נכנס למה שאינו מבין בו. האם נשיא בית המשפט העליון הוא גיאוגרף? משרטט גבולות? מודד מוסמך? מומחה לדמוגרפיה, לביטחון? אך הוא קבע כסמכות אחרונה את התוואי.

השיטה הישראלית קובעת שאת האדם הלא מתאים יש להצמיד לתפקיד שבחלק מן המקרים אין לו מושג בו, ואם הוא במקרה מתאים, לפטרו מיד! רק לפני כשנה ניהל מלחמה(!) שר ביטחון שאין לו שום קשר לענייני צבא, ביטחון או המזרח התיכון. הוא אפילו לא התעניין בכך. את האינתיפאדה השנייה ניסה לדכא שר לביטחון פנים שהיה מרצה להסטוריה אירופית באוניברסיטה, ללא שום קשר לענייני ביטחון, צבא או מזרח תיכון. האם שרי התיירות אצלנו מבינים בתיירות? שרי התחבורה? רוב שרי הבריאות? התקשורת? האם שר התקשורת כיום צופה בטלוויזיה? באינטרנט? החשב הכללי שהיה עסוק כל היום בחיפוש שחיתות שבכלל לא היתה, ומי ימלא את תפקיד החשב הכללי?

לפני שנים ניסו להביא לארץ את רשת ההמבורגרים האמריקנית "וונדי'ס", אך הישראלים לא אהבו את הטעם וזה לא הלך. כאשר ביררו עם המנכ"ל הישראלי (בלי שמות), התברר שהוא בכלל צימחוני, ומעולם לא טעם את המוצר אותו שיווק, והכל אמת.

זו, גבירותי רבותי, התרבות הישראלית, מימי חומה ומגדל, הפלמ"ח ואפילו מלחמות ישראל. אין חשיבה של מדינה, לטווחים של 200 שנים, אלא טווחים של הרגע, מקסימום סוף הקדנציה. אנחנו מקמבנים. איך? אני שולף לך איזולירבאנד, הופ-הופ, וחיברנו את זה. אתה רואה? סתם נלחצת.

מנהלים אותנו כיום ראש ממשלה ירוק, שרת חוץ טרייה, חדשה בכלל בפוליטיקה, רמטכ"ל חדש שנטל ההוכחה עדין מוטל על כתפיו, מפלגת שלטון טרייה, ועוד. האם למישהו מהם היה ניסיון בניהול מלחמה, עד לפיאסקו הצבאי האחרון? האם מישהו מהם ניהל אי פעם משא ומתן מדיני בדרג בכיר? מכיר בכלל את העולם הערבי? את ההיסטוריה ארוכת הטווח של האיזור? מבין שמדינה זקוקה לשטח עבור 400 השנים הבאות, ולא רק להתברבר על ההווה והקיים, כאילו אין מחר?

זה הבוז המוטבע בנו למומחים, בהם אנו רגילים לראות טרחנים, אלה שצועדים בדרך המקצועית הארוכה. בשביל מה, אם אפשר ישר לחתוך ולקצר? 60 שנים, ועוד לא הבנו שהדרך הארוכה היא הקצרה ביותר, והדרך הקצרה תתברר כארוכה. הבוז למומחים, למהנדסים, ליועצים המקצועיים, למומחי הביטחון שזה עיסוקם, למזרחנים, להיסטוריונים, למתכננים, ולכל שאר בעלי המקצוע (להוציא המשפטנים שפורחים אצלנו, אך זו צרה למאמר אחר).

בשביל מה, למשל, אני עוסק כבר 28 שנים יום ולילה בענייני המזרח התיכון, אם המדינה שלי עושה בדיוק ההיפך ממה שאני ממליץ, כחוות דעת מקצועית? מילא, אם היתה מצליחה, אך היא צועדת מכישלון לפיאסקו, מתבוסה לעוד מהלומה. אך על מה אני מלין? את מבני הפל-קל הקיימים כבר פרקו? את המתכנן שלחו לכלא, אך חורבות עמלו עדיין בשטח, כפצצה מתקתקת.

זה הקשר בין חומה ומגדל לפל-קל, בין אסון ורסאי לאסון המכביה, בין החידלון הנורא של תאונות הדרכים, אובדן ים המלח, היעלמות החופים, הקסאמים בשדרות, מלחמת המיפרץ (לאחר ששתינו מים נגד חומר כימי, במה אטמנו את הבתים?) ואנאפוליס: הכל מחובר באיזולירבאנד.

אבי היקר, בכור יחזקאל ז"ל, שאתם הקוראים ליוויתם אותי השנה עם מותו הכואב לי כל כך, אהב מאוד נגרות, צביעה ועבודות יד. הוא היה בעל יכולת גדולה. יום אחד, לפני שנים רבות, וזה היה מבחינתי לקח חשוב, ראיתי אותו עמל על הקמת ארונית עץ חדשה, אותה בנה במו ידיו. לא קיט איקאה מוכן כמו היום, אלא ממש מקרשי עץ גולמי, עם שיוף, והכול.

להפתעתי ראיתי אותו טורח ומתייגע על הצד האחורי של הארונית, היכן שהיא מתחברת לקיר בחיבור קבע. בפליאה שאלתי אותו: "אבל אבא, את הצד הזה איש לא יראה, כי הוא מחובר לקיר עם ברגים, בשביל מה אתה משייף אותו, טורח וצובע?"

"גיא, אם אתה עושה משהו, עשה אותו תמיד בצורה מושלמת. איש לא יראה את הצד הזה, זה נכון. אבל אתה רואה עכשיו במו עיניך – איך נראית השלמות."

יֵשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁהוֹלֶכֶת אִתִי לְסֶרֶט;

יֵשׁ לִי חֲבֵרָה פְּלונִית שֶׁמְטַלְפֶּנֶת;

יֵשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁיוֹדַעַת דְבָרים מוֹעִילִים;

אֲבָל הַחֲבֵרָה הֲכִי מְעַצְבֶּנֶת שֶׁלִי הִיא אֲנִי בְּעַצְמִי.

הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִי זוֹ הַבְּדִידוּת

אֲבָל זֶה מִשְׁפָּט רַע לִפְתֹח בּוֹ אֶת הַבֹּקֶר,

בִּמְקוֹם לְהִתְעַסֵק בַּמַחְשָׁבוֹת הַאֵלֶה

ברחוב אבן גבירול בתל אביב המדרכות זועקות: לא די שחפרתם ופערתם והפכתם בנו בשיפוץ, ועכשיו אולי נוספו כמה סנטימטר לרוחב שלנו – אבל שכחתם שאנחנו נחלת הציבור, ציבור הולכי הרגל, והפקרתם אותנו לבעלי מסעדות ובתי קפה, שלקראת כל חורף מגדילים באופן פיראטי עוד קצת את רוחב השטח הסגור המקורה זכוכית שהם חומסים מאיתנו לטובת העסק הפרטי שלהם, וכאשר במעבר הצר גם עומדים מלצרים ואיש ביטחון וסועדים שמחכים להיכנס, נסתמת המדרכה לחלוטין; ועל הולכי הרגל לִפנות לחלק המדרכה הפתוח לשמש, לגשם, לפחי זבל ירוקים, לפירות פיקוסים דביקים, לפחי אשפה קבועים, ללוחות פרסומת, לתחנות אוטובוסים בעלות צריפים, לגזם ירוק, לקנדונים משומשים מהקומות העליונות, להפרשות בע"ח ולכל שאר מפגעים – או פשוט לרדת לכביש אם ברצונם להגיע ממקום ל...

סליחה, כאשר דילגתי הצידה מפתח הביסטרו הצפוף והבלתי-עביר, עלו עליי אופניים והפילוני על חרא של כלבים ונשתבשה עליי דעתי העירונית המזדרגגת כמונדיבושקי בחורף.

ביום השלושים לנפילתו על משמרתו ברצוּעת עזה של רב-סמל ראשון אהוּד אפרתי ז"ל,

הָעֲגוּרִים נוֹטְשִים אוֹתָנוּ כְּמוֹ אֵרוּחַ

שֶנִּסְתַּיֵּם בַּדֶּרֶךְ לְאַרְצוֹת הַחֹם.

אֲנַחְנוּ לֹא. אֲנַחְנוּ נִשְאָרִים כָּאן גַּם בָּרוּחַ

וּבִמְרִירוּת הָאֵינבְּרֵרָה הַזֹּאת לִלְחֹם.

הַתַּיָּרִים חוֹזְרִים מִוִיאָה דּוֹלוֹרוֹזָה

אֲנַחְנוּ לֹא. אֲנַחְנוּ נִשְאָרִים כָּאן עִם הַפְּרוֹזָה

שֶל כָּל נְתִיב הַיִּסּוּרִים בְּאֶרֶץ זֹאת.

אֲנַחְנוּ לֹא. אֲנַחְנוּ נִשְאָרִים כָּאן גַּם בָּאֵבֶל

וְרַק שֶאֵין לָנוּ תְשוּבָה אַחַת גּוֹאֶלֶת

לַשְּאֵלָה שֶשּוּם תֵּרוּץ בָּהּ לֹא עוֹזֵר

כְּשֶהִיא יוֹצֵאת מִפִּי יַלְדָּה קְטַנָּה אוֹ יֶלֶד

הַשּוֹאֲלִים "לָמָּה זֶה אַבָּא לֹא חוֹזֵר?"

וְכָל מִלּוֹת הַתַּנְחוּמִים פִּתְאֹם הֵן הֶבֶל

לַמְרוֹת כֵּנוּת כַּוָּנוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת

מוּל הַדִּמּוּם הַזֶּה שֶל רַעֲיָה אוֹהֶבֶת

הַמִּתְיַפַּחַת בֵּין טוּרֵי הַמַּצֵּבוֹת.

וְחֵרֶף כָּל בִּנְיַן הָאָרֶץ שֶמֵּחֵם הוּא

אֶת לֵב כֻּלָּנוּ, גַּם הַמַּאְנְטְרָה הַשְּחוּקָה

שֶל "בְּבִרְכַּת בִּנְיַן הָאָרֶץ תִּנָּחֵמוּ"

לֹא מְנַחֶמֶת כָּאן שוּם מִשְפָּחָה מֻכָּה.

אֵין שוּם פִּצּוּי שֶהוּא בְּשוּם מִלָּה מֻגֶּדֶת

עַל חֶסְרוֹנוֹ שֶל בֵּן אוֹ אָח, בֶּן-זוּג אוֹ אָב.

גַּם לְאַחַר קְטִיעַת אֵיבָר עוֹד חָש הַגֶּדֶם

בְּהֵעָדְרוֹ שֶל הַכָּרוּת, וּהוּא נִכְאָב.

וְהוּא שוֹתֵת אֶת זֶה שָנִים רַבּוֹת מֵעֵבֶר

לְחִיל אוֹתָהּ בְּשֹוֹרַת אִיּוֹב שֶל קְצִין-הָעִיר

וְדִמְעוֹתָיו נוֹטְפוֹת קַדִּיש נִצְחִי עַל קֶבֶר

כָּךְ שֶנָּכוֹן יוֹתֵר, עִם כָּל קְשִיחוּת הַהֶלֶם

שֶל הָאֱמֶת הַמְּטִיחָה דְבָרִים בְּרוּרִים

לוֹמַר גְּלוּיוֹת: אֵין שוּם שְוֵה-עֵרֶךְ לְשוּם עֶלֶם

שֶלֹּא חָזַר מִשְֹּדוֹת הַקְּרָב הָאֲרוּרִים.

אֵין שוּם תַּחְלִיף לְחַדְפַּעֲמִיּוּת הַזֹּהַר

וְעַל אִשָּה אוֹהֶבֶת וּתְמִימוּת הַטֹּהַר

שֶל יְלָדָיו שֶיַּחְסְרוּ אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ.

וְאֵין תַּחְלִיף אוֹ כְּבִיש עוֹקֵף אוֹ קִצּוּר-דֶּרֶךְ

גַּם אִם כָּרֶגַע זֶה נִרְאֶה עוֹד כַּחֲלוֹם

לְבִטּוּלוֹ שֶל גְּזַר "לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב"

שֶאֵין לוֹ שוּם תְּרוּפָה אַחֶרֶת, רַק שָלוֹם.

הָעֲגוּרִים נוֹטְשִים אוֹתָנוּ אֶל הַכְּתֹבֶת

שֶל מַמְלְכוֹת הַחֹם שְחוּנוֹת הַמֶּרְחָבִים,

לַנִּפְלָאִים מִכֹּל, שֶפַּעַם אַחַר פַּעַם

מוּל כָּל אָפְנוֹת הַהִשְתַּמְּטוּת מִן הַשֵּרוּת

נוֹתְנִים לָנוּ אֶת הַיָּקָר מִכָּל לְמַעַן

נִזְכֶּה לִנְשֹם אֶת אֲוִירָהּ שֶל הַחֵרוּת.

הביטוי הערבי הוא מדוייק בתכלית – דברים בטלים. אבו-מאזן הוא ראש ממשלת בובות שמתקיימת בגדה המערבית רק בזכות הצבא הישראלי שמונע מהגדה להפוך לרצועת טרור עזתי שנייה. וחרף כל זאת אין אבו-מאזן נסוג בדבריו משום תביעה של החמאס באשר לירושלים, לפליטים ולגבולות. גם בעברית יש לכך הגדרה מדוייקת: פתפותי ביצים או פטפוטי ביצים עם ראש ממשלת רבע פלסטין. מסכן אולמרט שעליו לקחת חלק בהצגה המגוחכת הזו בגלל בוש.

חוֹטְטוּת – קיים כבר המושג חטטנוּת, בדומה לבררנוּת, חששנוּת, שורשיו הם בפעלים מגזרת הכפולים חטט, ברר, חשש, אך הם נוצרים ישירות כבר משם העצם חטטן, בררן, חששן. אך יש גם אפשרות לגזור שם פעולה ישירות מן הפועל בהווה, בורר, רומם, הולל כשבתוספת "וּת" מקבלים שם פעולה: בוררות, רוממות, הוללות לכן ניתן ליצור את שם העצם חוטטות.

לחיטוט הרגיל העוסק בחדירה וחיפוש בעומק כלשהו, באמצעים חומריים ואף רוחניים אנו קוראים חטטנות. כך אנו קוראים גם לחיטוט בקיסמים בחורים שבשיניים.

אך הדבר שונה כאשר מדובר בניקוי שיניים הנעשה במשיכה הלוך ושוב של חוט שינני, לשם שפשוף חיצוני על פני שטח. שפשוף שאין מטרתו לְחַטֵּט כדי לחדור למעמקים.

לפעולה זו באמצעות חוט מן הראוי לה שתיקרא לְחוֹטֵט, במשקל זה, הכולל את החיטוט יחד עם החוט.

למשל: "הרופאים ממליצים לחוֹטֵט שיניים לפחות פעם אחת ביום."

אך כשיש לנו חור בשן, אנו נוטים לחטט בחור בעזרת קיסם.

מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1939 בהיותי בן ארבע. השיחות אודותיה והדיבורים בה בבית ובחברה (כל הזמן שמעתי את המילה חָארְב, "חארב" כלומר מלחמה) היו חלק מן הזיכרונות המוקדמים ביותר של ילדותי בבגדאד.

עיראק, שנשלטה מעשית על ידי האנגלים או ממשלות פרו-אנגליות, השתתפה באופן סמלי במלחמה הנ"ל. היא תמכה רעיונית וחומרית בבנות הברית. איפשרה לצבאותיהם לעבור דרכה ולחנות בשטחה וסיפקה מזון ואכסניה לחילות הלוחמים.

בזמנו, מכשירי הרדיו לא היו נפוצים ורק למתי מעט היה מכשיר כזה בבית. הרוב האזינו לחדשות, ולרדיו בכלל, רק בבית הקפה. שם הוצב מכשיר כזה, גדול, בפינה מרכזית ואולי אף בקדמת בית הקפה, במקום הפונה לרחוב, ושידר את דבריו בקולי קולות. והנה אומר הקריין בפאתוס הידוע של האוריינט ש"ממלכת עיראק תושיט כל סיוע אפשרי לבנות הברית הן חומרי והן מוראל.י. ומחמוד, שלא הבין מה זה סיוע מוראלי, שאל את איבראהים שישב לידו והעלה בועות במקטרת המים שלו, היא הנרגילה, "יא איבראהים מה זה סיוע מוראלי?"

וזה עונה לו: "זאת אומרת שנשלח להם שירי עידוד."

הנאצים, במאמציהם להפיץ את תורתם לכל חלקי תבל, הצליחו במידת-מה במשימתם זו גם במזרח התיכון. בפלשתינה קמה תנועה נאצית בהנהגת הצורר חאג' אמין אל-חוסייני, ובעיראק נבטה וצמחה לה תנועה נאצית שגם ניסתה לתפוס את השלטון מידי הממשלה הפרו-אנגלית ולסלק את אחיזת הצבא הבריטי משטחה. בין לבין, היהודים היו כרגיל לקורבן, וההמון הפרוע שוסה בהם. הוא הרג בזז ואנס במשך שלושת ימי המהפכה, והתוהו ובוהו שהשתרר בעקבותיה ("פַרְהוּד" ביזה, פוגרום). על כך יסופר במקום אחר בסיפורי בגדאד.

סוף, שהתאוששה הממשלה העיראקית בעזרת הצבא האנגלי, המורדים דוכאו, המלך חזר לעיר הבירה, אחרי שנאלץ לברוח קודם לכן, והסדר הושב על כנו.

זמן קצר אחר כך חזרו החיים למסלולם, גם חיי היהודים, שאף החלו לשגשג כלכלית בעקבות תופעות הלוואי של המלחמה, כתמיד.

עיראק הרגישה במוראות מלחמת העולם במידה אפסית בלבד. קיצוב די מצחיק של מוצרי טקסטיל ומזון מיוחד, כמו סוכר. חולקו תלושים לקבלת סוכר חוּם ולא מזוקק. והונהגה הגבלה במכירת בדים ועוד.

אני זוכר את ערבי ההאפלה בהם היינו צריכים לכסות את כל החלונות ולהסתיר כל מקור אור, מפחד ההפצצות של המטוסים האיטלקיים. זה השרה אווירה לא נעימה בליבותינו, הילדים, ששכבנו מכורבלים במיטות, מלאי פחד מן החושך, משריקות הג'נדארמים בסימטאות ומצעקותיהם לכבות כאן ולהסתיר שם, ומן האווירה בכלל.

במשך הימים חגו מטוסים בריטיים קטנים בשמי בגדאד ופיזרו עלוני הסברה. אנו הקטנים, נהנינו לראות את האווירונים כשהם מצמיחים לעצמם שובלים ארוכים של פתיתים זעירים ומבהיקים שצנחו להם למטה לאט-לאט ובניחותא. עלינו לגגות לחזות בהם מרחפים בשמיים עד שהגיעו למטה, ורצנו לאסוף אותם בשמחה ובתחרות, מי יאסוף מהם יותר. עלוני הסברה חולקו גם בבתי הספר, וגם סיכות דש עם תמונות המנהיגים שהנהיגו את המלחמה נגד הנאצים: צ'רצ'יל רוזוולט סטאלין ואחרים. פלקטים גדולים של כלי מלחמה כמו טנקים תותחים ומטוסים של בנות הברית עם סיסמאות חולקו והתנוססו בכל פינה, להרמת המורל. על כל תמונה התנוססה הסיסמא "ניצחוננו מובטח בהחלט".

שיירות ארוכות של הצבא הבריטי עם חיילים ואספקה וכל כיוצא בזה, היו עוברות ברחובות בגדאד. אנו כילדים עמדנו להסתכל בהן ומחאנו כף. והם, החיילים, זרקו מדי פעם שוקולד או מסטיק ודברי מזון משומרים אחרים, לצופים הילידים הללו. (ועיין במקום אחר בסיפורי בגדאד על אותה תקופה) זה בערך כל הסיפור של מלחמת העולם השנייה עבורי. אולי יתווסף לכך שביום סיום המלחמה צילצלו בלי הרף פעמוני כל הכנסיות בבגדאד, ומכשירי הרדיו חזרו ושידרו את הבשורה המשמחת דבאה סוף-סוף.

בשנים שלאחר מכן ראינו את עודפי הציוד של הצבא הבריטי ואת מה שנותר ממכונת המלחמה. הציוד נמכר במכירות חיסול לשוק המקומי. פריטי לבוש שונים של הצבא נמכרו כאשר חלקם עוד היו מגואלים בדם הפצועים וההרוגים. ביזנס זה ביזנס, והבריטים רצו לעשות מהכול כסף. גם שברי מטוסים וחלקיהם שימשו להתכה ולמיחזור.

קרוב משפחה שלי, שהיה אז כבר איש זקן ובא בימים וגם מזוקן בהתאם, עסק בכגון אלה מלבושים. היו לו כמה בנים מוצלחים. כולם היו סוחרים שעסקיהם צלחו, ועל כן לא נזקק לפרנס איש; ולמען ההתעסקות בלבד, הוא שכר כמה מחסנים ומילא אותם בבגדים שהצבא הבריטי מכר. פעם הלכתי אליו למקום עבודתו זה. חדר ענק באחד ה"חָאנִים", מלא מן הרצפה עד התקרה ממש: מיני בגדי חאקי, נעליים צבאיות משומשות וממוסמרות, כובעים, חגורות, סמלים, שרוכים ודרגות. והכול מלא באבק ובלכלוך אחר. כל היום התעסק במיונם של הפריטים כאילו עשה ביזנס. כלם ידעו שהוא לא מרוויח מזה פרוטה אחת. מדי פעם היה בא למי מילדיו ומספר לו שהוא עומד לקשור איזו "עיסקה" שדרוש לה כך וכך כסף והוא קיבל.

את חלקיהם וגרוטאותיהם של המטוסים מימי המלחמה, התיכו לגושי אלומיניום גדולים, שאותם היו ממחזרים בתעשיות חדשות.

יום אחד, בערך כשלוש שנים אחרי סיום המלחמה, דפקו על דלת ביתנו ונכנסו מיספר סבלים כשכל אחד מהם נשא איזו כנף מטוס שיצאה מן השימוש, או איזו דלת וחלקי מנוע. "האדון בעל הבית שלח." הם פרקו את מטענם בחצר הבית והסתלקו.

אימי, שהיתה מורגלת בשיגיונותיו של אבא, הבינה שאיזו "צרה" חדשה הובאה הביתה, למגינת ליבה. אבא לא איחר לבוא ובישר לנו שהינה נפלה בחלקו ההזדמנות לקנות דברים כאלה יפים – ממש תפארת התעשייה. אימא שאלה מה אנו נעשה בחלקי מטוסים בבית. והוא החל להראות לה את העיצוב היפה של החלקים ואיך הם משתלבים אחד ברעהו, "תראו איזה יופי של ברגים, אלו צירים, אלו צינורות... אנחנו נפרק הכול לחלקים, וזה יהיה שווה כסף רב."

האמת שאבא סתם התאהב במראיהם של אותם חלקי מטוס. הוא לא היה האיש שילך ויעשה מזה ביזנס. ואמנם הוא הביא כל מיני כלי עבודה ומכשירים עדינים ומגוונים, והיה יושב בערבי החורף יחד איתנו, הילדים, ומפרק חלקים, ואנו היינו עוזרים גם בפירוק, עיסוק שהיתה בו הנאה מיוחדת, וגם במיון. לאט-לאט התמלאו קופסאות הקרטון שהכין אבא לצורך זה, והוא הביא עוד ועוד. סוף שהיו לנו קופסאות קרטון רבות מלאות בחלקים קטנים של מטוסים. מיני אומים, ברזים, צינוריות, מנעולים, צירים, ווים משונים וכיו"ב.

לרוע המזל (ולא שלא היה אפשר לחזות זאת מראש) החלה מיד אחרי זה התקופה הקשה ביותר בחיי היהודים בעיראק: רדיפות, עלילות שווא, משפטי ראווה, האשמות בציוניזם קומוניזם קולוניאליזם וכדומה. חיפושים בבית, מעצרים, בתי סוהר, מחנות הגלייה ועוד. ואנו היינו "מסומנים" היטב כיעד לדבר. לאבא היו שני בנים בפלשתינה שמן הסתם "נלחמו יחד עם הציונים נגד הערבים." כך שחיכינו שיבואו לילה אחד לערוך בביתנו חיפוש.

אבי, בהיותו איש מאוד מסודר, הכין חבילה ארוזה היטב של כל שיצטרך בחדר המעצר אם ייעצר לפתע על ידי הבולשת. וכל אימת שנקרא לאיזה משרד ממשלתי לאיזה עניין היה לוקח איתו את החבילה ומודיע לכולם "הנה מחר אני נכנס לבית הסוהר."

נו, לך תיפטר מכל הארגזים וקופסאות הקרטון הרבות עם חלקי המטוסים! אם ייראה דבר כזה בביתו של יהודי, מה תירוץ יכול להמציא בימים ההם? מיד הוא יואשם בסיוע לאוייב ובאיסוף חלקי נשק ומטוסים לספק לו ועלילות נוספות כיד הדמיון המזרחי הפרוע והארור מימים ימימה.

וכך מצאנו את עצמנו מובילים באישון לילה ובהסתר את כל אותם ארגזים וקופסאות המלאים בברגים ובאומים ובברזים, חלקם למזבלות וחלקם להסתרה במקומות שונים. אפילו לזבל היה מסוכן להשליכם, צרה צרורה.

(והיום, בראותי את ערימות הציוד הרפואי המיכני המורכב, שיצא מן השימוש, כשהוא מונח בפינת הזבל בחצרו של בית חולים ומחכה למשאית שתרחיקו, אני חוזר בדימיוני לימים ההם ומתבונן בו באותה עין בוחנת של אז וחושב כיצד היה אפשר לפרק את חלקיו).

אחרי המלחמה הגדולה, כמו כל "אחרי", הוצף העולם בסיפורים ובספרים אודות התקופה העגומה ההיא. זיכרונות של גנרלים ומנהיגים, טייסים ומפקדי אוניות, אדמירלים וסתם 'פרשנים' למיניהם. מסה אדירה של חומר כתוב, כיד הדמיון לספר ולעשות כסף מן העניין. מי שמת ועלה השמיימה, איננו יותר, ולמה זה הנותרים הממולחים לא יעשו חיים?

(לדוגמא, צ'רצ'יל, כאשר רק הודיע על כוונתו לכתוב את זיכרונותיו, וכבר בו ביום הכריז העיתון המצולם האמריקאי של אז הימים LIFE, שהוא מוכן לשלם לו דולר אחד על כל מילה שיכתוב. וחשבון פשוט ומיידי הראה שלמעשה יזכה צ'רצ'יל בתמלוגים של סכומי עתק עבור זיכרונותיו. והוא כתב וקיבל מיליונים רבים!)

וספר אחד שנכתב אז והתגלגל לידי – היה של אדמירל אמריקאי נכבד שהעלה את הרהוריו והגיגיו על הדפוס. הוא ניסה לתאר, בין היתר, את כלי הנשק העתידיים בהם ישתמשו במלחמה הבאה. טילים בין יבשתיים (אז עוד לא היו), צוללות גרעיניות, נשק ביולוגי, וכן ... פצצות רעש!! – מטוסים יחוגו מעל עיר המטרה, ויזרקו פצצה גדולה אשר בהתפוצצותה תפזר אין סוף "מוקדי רעש" קטנים שיצרחו ויצרחו ויצרחו עד שיטריפו דעתם של תושבי אותה עיר.

הוא חזה ולא ידע שהוא חוזה אמת. והלא זמן לא רב אחרי חזונו השחור, נמלא כדור הארץ במכשירי רדיו טרנזיסטור ומערכות סטריאופוניות אשר קולותיהם יבקעו מכל אתר ואתר, מי פחות ומי יותר, ואנו שנדונונו לחיות דווקא בתקופה זו, נסבול עד כדי טירוף הדעת ואף יותר, ואין מושיע.

הוא חזה בעיני רוחו שההתקדמות הטכנולוגית של החברה תגיע לידי התפוצצות, והאדם ימאס לבסוף בחייו מרוב רעש שהוא והאחרים מייצרים עד לעייפה ולשיגעון החושים.

ספר זה נחרת בזיכרוני מאז הימים ההם, ואני נזכר בו מדי יום ביומו בהיותי מוקף ברעש השורר והבוקע בכל מקום.

יושב לו אדם בבית קפה. פעם היתה ישיבה זו לשם ניחותא, לרענון ולפגישה חברית באווירה נעימה. היום לא יספיק לשבת מיספר שניות וכבר מכונת האספרסו שורקת ומטרטרת כאילו היתה קטר מן הימים ההם.

וכשיקוץ וימאס לו וירצה להסתלק מן המקום, ייגש לשלם אצל הקופאי וההוא יתקתק במכונה לעריכת החשבון, וזו תטרטר ותטרטר ועוד ועוד ולבסוף יאמרו לו שבעה-עשר שקלים. פעם חיברו על הנייר שמונה ועוד תשע ואמרו שבעה-עשר שקלים. היום זה חייב לבוא רק ברעש ובמהומה. ואני לא מדבר על "מוסיקת הרקע" שהיא לא ברקע כי גם באוזניים ובנשמה ומהווה מיטרד לעצבים עד בלי די.

בייאושי, אני אומר מדי פעם שתופעה זו (כמו כל מכה וכל דבר אחר) חייבת לבוא יום אחד לידי סוף. שנאמר SELF LIMITED. שכן, למדנו במדעי החיים, שאם תפרוץ מגפה, לא עלינו, במקום עתיר אוכלוסין, הרי שהיא תפיל חללים הרבה. אלא שיום אחד היא בכל זאת תיעצר ותכלה לה. שכן מן הסתם ישנם גורמים רבים אחרים הפועלים בנדון ואלה יפעלו את פעולתם והדֵבֵר ייעצר איכשהו.

מי שנולד לתוך העולם של היום אולי יקבל את הדברים כמות שהם בחשבו שכך עשה אלוהים את הבריאה. עסקת חבילה. אבל מי שטעם טעמו של עולם אחר, שקט יותר, ובלי אין סוף מכונות מרעישות ותחנות שידור וטלוויזיה ודומיהן, חש אחרת.

בנוסעי לעבודתי ברכבי בכל בוקר, אני בהחלט רוצה ומעוניין לשמוע גם מוזיקה קלה פופ וכדומה. לא ניתן. שכן כל תחנה שמשדרת מוסיקה כזו, מפקידה על העניין איזה קשקשן חולני שחושב שאם יש לו מיקרופון ביד הרי שהוא חייב לשתף את כל המאזינים במחשבותיו ובכל האשפה שמסתובבת לו בראשו הנבוב. וזה בנוסף על העניין הבסיסי, שלא פעם, מה שמושמע הוא סתם בליל סינתטי דלוח של צירופי תווים ומקָשים, שלא ייתכן שהם גורמים הנאה לאוזן כלשהי כל פני כדור הארץ האומלל הזה.

אם כן, כדי לשרוד מבלי להתייסר עם הדבר הזה, תיכנתתי את לוח הרדיו במכונית, לכל התחנות שאפשר לקלוט באזור. וראש וראשונה תחנת קול המוזיקה שמשדרת מוזיקה קלסית. זו, גם יותר נסבלת, וגם נעדרת אותם קשקושים אינסופיים של המגיש "הוגה הדעות" שהושב על יד המיקרופון שם באולפן.

גם כאן לא הכול שפיר. יש אשר יתעלל בנו עורך התוכנית של אותו בוקר, ויבחר צירופי יצירות צורמניות שיכלו בהחלט לשמש את אנשי השב"כ בבואם להפעיל לחץ פיזי מתון על נחקריהם.

אבל, יש עוד כפתורים בלוח. יום אחד אני לוחץ על זה של קול ישראל בערבית, ואוזני קולטת בשמחה את שיריה הענוגים והרכים של הזמרת הלבנונית החביבה, היא פַייְרוּז, שתחי'.

גם ביום המחרת נשאר הכפתור הנ"ל בעל הבית ושליט, והסתבר לי אז שמדי בוקר, החל מקצת אחרי השעה השביעית, כלומר בסיום החדשות הקדושות, משדרת אותה התחנה "פַיְירוּזִיָאת". כלומר שירים של אותה הזמרת. מעין פינה קבועה. יופי, אין קשקושים של הקריין אין הגיגי זבל, אין דברי קישור אין סופיים ומחליאים, שירה ענוגה נטו.

וכאן, מעבירים אותי הזיכרונות אל ימי הילדות הרחוקים שלי בבגדאד העיר, עת שמעתי לראשונה את השירים הללו ודומיהם.

עתה, כאשר מאחורַי שעות האזנה רבות מספור לכל סוגי המוסיקה אליהם אני יכול להגיע, ביכולתי לדעת פחות או יותר את ערכו האמיתי של כל דבר ודבר.

המוסיקה המזרחית באופן בסיסי הינה מוסיקה שבחלקה עצובה. את המוסיקה המזרחית האמיתית מתחילים רק עכשיו להכיר בארץ. מסיבות שונות התעלמו ממנה עד כה, בין היתר בגלל יחס מתנשא. וידועים הדברים שתחנות השידור בארץ לא רצו לשדר את השירים שהיה בהם גוון מזרחי כלשהו (לדעתי בין זה ובין מוסיקה מזרחית אמיתית אין ולא כלום). והיה מאבקם של יוצרי הקסטות של "התחנה המרכזית". והזמן, ורק הזמן, הוא שהכריע, וההתנגדות נשחקה. התחנות החלו לשדר את מה שמביא להן את קהל המאזינים (רייטינג), והיה גם אייבי נתן הזכור לטובה ולברכה שעזר בנדון, ושם קץ במידה מסויימת לאפליה ולניכור ששררו בעניין.

הפתיחוּת למוסיקה שונה מזו המערבית, שהובאה מאירופה, באה לישראלים לאט ובהדרגה. פתאום שומעים מוסיקה הודית (אם יש לנו קהילה ככ גדולה של צעירים ישראלים שם), וכנ"ל גם יוונית. והשלום עם מצרים וירדן קירב אף הוא את הלבבות ואת האוזניים. בעיתון אחד למשל הופיעו לפני מיספר חדשים רשימות ארוכות על אלילי הזמרה הערבית במצרים במאה העשרים, כגון עבדול ואהאב והזמרת אום כלתום. והסיפור ארוך.

לפי דעתו של אמן וחוקר ישראלי אחד, הרי שהלבנט הוא תערובת של שמחה וייאוש, רומנטיקה והלקאה עצמית, חיים בקונפליקט יומיומי – ואנרגיה חסרת מנוח.

ואומר הסופר הצרפתי אנדריי מורואה באחד מספריו היפים, כשהוא שם את הדברים בפיה של גיבורת העלילה, צעירה ספרדיה יפה וחיננית שהיא גם מאוהבת:

"האהבה היא תמיד טראגית. אצלנו לשיר פירושו לבכות. שירינו הם אנחות, מן הערבים ירשנו את החדגוניות, את הסבלנות האין סופית, ומן הצוענים קיבלנו את הלהט, את התשוקה."

וכפי שאמרתי לעיל, השירה הערבית ביסודה הינה עצובה. געגועים, צער על אהבה שלא מומשה, על תקוות שנגוזו, על חיים קשים, על חלומות שמתו. עולם הדמיון המזרחי שונה כל כך מזה המערבי, המוכר יותר לכולנו כאן בארץ. וגם הדימויים שונים לגמרי.

ניקח לדוגמא את תיאורי יופייה של אישה כפי שהם מופיעים בסיפורי אלף לילה ולילה, ונמצא שהם מלאים דימיון משולהב חם וגואה. למשל, בסיפור של הלילה השבע מאות ושמונים ושבעה, ראה גיבור העלילה נערה יפה מאד, וכך מתארה הכתוב:

" ...פיה כאילו הוא טבעת חותמו של שלמה, ושערה שחור כְּלֵיל חולה אהבה נעור וכואב על קשי לב אהובתו. ומצחה כירח בתום חודש רמד'אן. עיניים כעיני עפרים. ככלניות לחייה, וכאלמוגים שפתותיה. כפנינים חרוזות על עדי זהב שיניה. כעשת הכסף צווארה עלי קומתה. קיפולים לבטנה וזוית ופינה," וכל יוצא בזה. לא נמצא דימויים כאלה בכתביו של שיקספיר, שלא חסרו לו דימיון ועט. לילו של האירופאי המאוהב אינו שחור כל כך, כנראה. מכל מקום שערה של אהובתו מן הסתם בלונדי, ולא יִדמה ללילה חשוך, ואומרים גם שהאיש המערבי חונך לאיפוק הן בהתנהגותו, והן בגילוי הרגשות. נראה שזה אמת ונכון. (*)

וגם השירים האלה, שהושמעו לי בתחנת השידור הערבית של קול ישראל, ה"פַיְירוּזיָאת", גם הם ביסודם שירי עצב וגעגועים. המזרחיים יותר רגשנים. ואולי רגשנות מביאה לעצבות.

וכפי שאמרתי, שירים אלה הביאו אותי למחוזות רחוקים של ימי ילדותי בבגדאד.

ראשונים לכל, שירי הערש, שאימי עליה השלום נהגה לשיר לנו הילדים לפני הירדמנו, בעיקר בהיותנו תינוקות בנדנדה. (עריסה בלילה לשינה ממושכת, ונדנדה ביום להרגעת התינוק, וגם שיהיה יותר קרוב לעין בחצר הבית).

בכולם היתה נימה עצובה שקטה ורוגעת. שקטה ורוגעת על מנת להשרות שינה. אבל העצבות, מן הסתם, היוותה את הצבע הכללי, צבע היסוד, הרקע.

גם הכובסת שהיתה באה אלינו מדי שבוע, יושבת על שרפרף נמוך בחצר הבית מול גיגית הכבסים ומפרכת את יומה בשפשוף המלבושים, במי הסבון ובלכלוך, אף היא היתה מפזמת לה את שיריה העצובים והנוגים. וכי מה היא תשיר, אם לא שירים כגון אלה. על שמזלה לא הביאהּ לה יותר מאשר לכבס בגדיהם של אחרים תמורת פרוטות מסכנות הבאות אחרי עמל רב מבוקר עד ערב. וגם תבטא את אומללותה על כך שנישאה אולי למישהו מבוגר ממנה בשנים, שלא ראתה ממנו יום אחד נחת, לא עושר ולא מנוחה.

גם מוכרת הלבן הבדואית שהיתה יושבת לפעמים זמן רב בפתח ביתנו ומחכה לקופסת העץ ששִימשה מיכל לסחורה שמכרה לנו, גם היא היתה שרה לנו שירים בדואים נוגים ועצובים. לה, בודאי שהיו סיבות לשיר שירים כאלה. חייה הקשים ועל פי רוב גם הלא מאושרים, לא אפפו אותה בדבר אחר חוץ מאשר בעצב. עוד בילדותה, "נמכרת" היא לגבר שיוסיף אותה לאוסף הנשים שלו. תחילה תשרת את נשותיו הבכירות שבביתו שלו, ומהן תחטוף מלוא חופנַיִים מכות על היותה צעירה מהן בשנים, יותר רעננה ויותר נחשקת על ידי בעל הבית. אחר, אוי לה אם לא תהרה, וחיש מהר. ואוי לה שבעתיים אם לא תביא לו בן זכר. אצל הבדואים אישה שלא יולדת ילדים זכרים נקראת "עקרה", עם כל הכרוך בכך מן הלעג של הסביבה והעלבונות שהבעל יטיח בה.

מתקופת היותי זאטוט אני זוכר את אותה מוכרת הלבן הבדואית, שהיתה באה אלינו עם סחורתה, ואחר, כשהיא גומרת את "הסיבוב", ושבה לקחת את מיכל העץ. יושבת לה על הרצפה ליד פתח הבית ושרה לה את השירים הנוגים שלה. וזה בהתאם למתבקש באותו הרגע. למשל, אחי הקטן היה תינוק בעריסה, קרי בנדנדה, ואני, בן השש, הייתי הממונה על "הנדנוד". והבדואית שואלת, אם זה זכר או נקבה. ומשנענתה שזה זכר, מיד היתה שרה את השיר המתאים שחלק ממילותיו זכורות לי עד היום:

"...לִיק אִל חַאמַאד שִיקוּרָה, צֵ'יף אִינְטֵייטְנִי דִ'קוּרָה

וּמָא נְטֵייתְנִי אִינְתָ'איָיה... צָ'אן עַיְירָאתְנִי אִל בִּיעוּרא

וּצָ'ן תְּוַואנְסוּ בִּיָיא אִל גָ'איְיפָאת.. וּצָ'אן גָ'אלוּ הַיְי אוּמָה

ובתרגום חופשי, היא מודה לאלוהים שנתן לה (לנו) בן זכר, שאילו נתן בת נקבה, כי אז היתה, היא, היולדת האם, הופכת ללעג השכנות המסריחות הנִדְמוֹת לנאקות הללו, שאז היו מלעיגות על ילדיה, שהנה אימם עקרה ולא תביא בנים.

ואימי היתה מבקשת ממנה שתמשיך ותשיר עוד שירים משלה, והיא לא סירבה. ושיריה תמיד היו עצובים ובכייניים, כמוהם כנגינת החליל של הרועים הבדואים, עם חייהם הקשים במדבר הלוהט ובבדידות הארוכה.

ולא מעטים מן הרוכלים השונים, אגב מכירת סחורתם, היו שרים שירים מיוחדים, על פי רוב עצובים. היה מי שהסתובב עם "רַבָּאבָּה", כלי קשת פשוט עם מיתר אחד מחוט מתכת – והכריז על כישרונו להנעים את הזמן למזמינים אותו, תמורת פרוטות מעטות.

ואם הוזמן, הוא היה יושב על הרצפה ומשעין את כלי נגינתו על ברכו (מעין ויוֹלָה דה גמבה בדואית), מתחיל לשיר שירי יללות עצובים, כשהוא מלווה את שירתו בפריטה על הרבאבה שלו. שדוף ומסכן, צרוב שמש מדברית, בדרך כלל לבוש פשוט מאוד, אך יודה מאוד בקבלו את הפרוטות שתינתנה לו בסוף "המופע", להן יתלווה בדרך כלל מאכל כלשהו, כידה הנדיבה של בעלת הבית, שתזכה כמובן לתוספת שירי שבח מיוחדים לכבוד נדיבותה ורוב חינה וחסדה, וגם ישיר לה שירים באופן מיוחד בהם משובצים שמה ושמות ילדיה ובעלה בחרוזים אותם הוא יחרוז על המקום מניסיונו רב השנים במקצוע.

משה דויד הוציא פנקס דהוי מכיסו. סיכם, הִשווה, ומצא לזכותו מיספר שעות רב יותר מאלה שרשם ניסים לוי בתלוש-התשלום. הלך אל ניסים ושאל אותו:

"שום טעות," ענה ניסים, "רק החלומות שלך מהרשימות המחוּרבּנוֹת שלך."

"אתה תתחרט על המילים האלה, אני אלך לאדון רבּינוביץ להתאונן עליך!"

רבינוביץ הוא מנהל-העבודה במחצבה. בא אליו משה דויד, לקח רבינוביץ עיפרון, בדק ביומן וקרא לניסים לוי.

בא הלה וצחק: "אני לא מבין איזה מין פועל אתה, משה דויד. מאה וחמישים איש עובדים במחצבה, אצל כולם חשבון השעות בסדר, רק לך יש כל חודש עניינים עם הכסף. תגיד לי – מדוע אתה חושב שכולם מרמים אותך?"

משה דויד שותק, רבינוביץ בודק שוב את החשבון ולפעמים מגלה טעות. ניסים אומר לו: "מה אני יכול לעשות? קודם הוא שוכח להודיע שירשמו לו שעות נוספות, ואחר-כך בא עליי בטענות!"

לעיתים אי-אפשר להוכיח את החסר, ומשה דויד מפסיד ואף זוכה למבטי-לגלוג ולכינוי "טרחן".

ניסים לוי הוא סגנו של רבינוביץ, ומשה דויד – פועל פשוט. שניהם יוצאי עיר אחת ושכנים בכפר העולים הסמוך למחצבה. תפקידו של ניסים לוי – רישום שעות-העבודה. בסוף חודש מקבל כל פועל תלוש-תשלום. רוב הפועלים אינו מעיפים עין בתלוש ובוטחים בניסים שלא יקפח שכרם. רק למשה דויד יש תמיד "עניינים".

[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה].

אני ממש לא מסכים איתך! [גיליון 294] מי שצריך להתבייש זה ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ולא המורים שנסעו [לארה"ב] להפגין. אם ראש ממשלה בישראל מגלה אטימות כה רבה לנושא כה חשוב ולציבור כה גדול, מגיע לו שירדפו אותו לאותם מקומות ופגישות מטומטמות שהוא באטימותו חושב (או לפחות נותן לציבור לחשוב) שהן יותר חשובות מהחינוך במדינת ישראל.

האח-הידד על הכתבה "תתביישו לכם!" [גיליון 294] – האנשים פה יצאו מדעתם.

ראשית, אני רוצה לברך אותך על מפעלך התרבותי בו אתה מתמיד בצורה כה מרשימה ומצליח להפיק גיליונות מפרים, מעוררי עניין ומאתגרים. בגיליונות האחרונים שמחתי לקרוא ולהחכים מהשו"ת המתנהל בין קוראים לבין אליהו הכהן לגבי שירים שונים.

רציתי לנצל "מדור" זה ולראות האם אליהו (או מישהו אחר) יכול לסייע לי בנושא הבא: אני מעביר (באונ' ת-א) קורס העוסק באתוס שלילת הגולה בתרבות הציונית. במסגרת קורס זה, אני מציג את המכלול הנרחב של מבעי שלילת הגולה בשיח הציבורי: הגות, ספרות ילדים, ריקוד, תנועות הנוער, עיתונות, צילום, ציור, גלויות שנה טובה וכו' וכו'.

בהקשר זה אני עוסק גם בספורט ושלילת הגולה וזמר עברי ושלילת הגולה. במסגרת זו, נתתי לסטודנטים את הקטעים הבאים הלקוחים מספרו של עמנואל גיל , סיפורו של 'הפועל', הקבוץ המאוחד, ת-א, 1977:

בכינוס הרביעי של "הפועל' ב-1935, כותב גיל שנערכו תרגילי התעמלות לשירים של שלונסקי ואלתרמן

בהלחנת מרדכי זעירא ודניאל סמבורסקי.

שמאל !

מילים א. שלונסקי, לחן: מ. זעירא

אחי,

כה-לחי!

העפילו ההרה!

תמולים האפילו

נביט המחרה.

איכה תיעפנה

כנפיך הנשר?

הן אנו שרפנו הגשר!

מי זה מושכנו

לשוב אלי תמול?

שמאל, שמאל, שמאל (126)*

שיר הדרור

מילים שלונסקי לחן ד. סמבורסקי:

אנחנו אבן היסוד

לבניין לא היה עוד הנחנו,

לדת לא היתה עוד

הגברנו שלטון

אנחנו, אנחנו, אנחנו –

אם עוד לא ניצחנו

הלא כבר נסכנו

שיר יופי ומרד

דגן ובטון

אנחנו הולכים

והזיו בכל דיוקן,

אנחנו הולכים והבוז

לכל זקן,

כי לנו הנוער,

הטוהר, האור,

לנו שירת העתיד מזמרת

את זמר המרד, הדרור (127)*

שיר השרירים (1945)

בני עם-לא עם, אבק-אדם,

פליטי גולה אובדת,

נבנה ביזע ובדם

את ארץ המולדת.

צמאים לאור, לזיו-הדרור,

דבקים בשחור-הרגב,

עד הררי צפון נחדור,

נפרוץ עד קצה הנגב.

ממרי ייאוש, צוקה ובכי

דגלנו נארוגה,

בזהב חלום נשגב, נצחי

נטווה עתיד רב-נוגה.

בשיר גלגל, בצליל מגל,

ברנן המחרשת

נקימה עם עובד, נגאל

את הארץ-המורשת

נגאל את ארץ העברים,

נבנה בזיעת-מצח.

בשיר-שרירים, שיר-השירים

של כל דורות הנצח.

ע' לוינסון

"עוזנו" (ביטאון 'הפועל') תש"ה.

(עמ' 217)*

גיל כותב במפורש ששני השירים הראשונים (שמאל ושיר הדרור הולחנו ע"י זעירא וסמבורסקי) לגבי שיר השרירים אינני בטוח האם הוא הולחן.

האם שירים אלה מופיעים בתקליט/קלטת כך שמעבר לטקסט (החשוב כשלעצמו) אוכל גם להשמיע את הלחן ?

ולקינוח תרבותי-ספורטיבי. כנראה שמקור ההשראה ל"שיר השרירים" (מעבר לשיר השירים) של לוינסון היה מאמרו המפורסם של נורדאו מ-1900 בשם: "יהדות השרירים". להלן פיסקה קצרה ממאמר זה:

"... זמן מרובה, מרובה מדי, עסקנו בהמתת-בשרנו. [...] בתוך הצפיפות של רחוב היהודים נשו אברינו האומללים את התנועות שבחדווה; בעלטה של בתינו, מחוסרי אור השמש, התרגלו עינינו למצמוץ פחדני; מתוך פחד מפני הרדיפות התמידיות דעך חוסן קולנו והפך ללחש רותת, שהיה מתרומם ומתגבר והופך לתרועה אדירה רק בשעה שקדושינו זעקו מעל המוקד את תפילת האשכבה מול פני תלייניהם. [...] נחדש, אפוא, את הקשר אל המסורות עתיקות הימים שלנו: נהיה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט. [...] בשום גזע ועם אין ההתעמלות ממלאת תפקיד חינוכי חשוב כל כך כמו שהיא צריכה למלא בתוכנו, היהודים. היא צריכה לזקוף את קומתנו מבחינת הגוף והאופי כאחד. היא צריכה לעורר בנו הכרה עצמית."

בזמנו דיבר בורוכוב על הפיכת הפירמידה. כחלק ממפעל זה, ביקשו נורדאו וחבריו לצמצם את "יהדות השירים" לטובת "יהדות השרירים". היום נראה שהם הצליחו יותר מדי וכדי לחשוב (בהקשר זה) האם לא צריך להפוך את הפירמידה מחדש.

אהוד: לאלון שלום, אני מקווה שאליהו הכהן יענכּה ובינתיים רק אציין שדבריך מובאים כאן באות המקורית ולא בזו הנהוגה במכתב העיתי וזאת בשל הקושי להמיר את הטבלה שבה שמת את השירים. דבר שני, נדמה לי שהמחבר של "שיר השרירים" הוא א. [אברהם] לוינסון ולא ע. לוינסון אבל אולי אני טועה ולאליהו הכהן פתרונים. ד"ש לאבא ולאימא ושיהיו בריאים.

ראיתי בעיתונים שמתקיים פסטיבל "שירה במידבר" ששם מופיעים בקריאה משוררים ולא-משוררים יחד עם בני משפחותיהם, ואני לא מבינה איך יכלו לפסוח על ספר שיריך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שחלק נכבד ממנו מוקדש לי ולבתנו המשותפת אשר לה אתה מתנכר כל השנים. הלא יכולת להופיע גם אתה בקריאה יחד איתה כי היא לא רק קוראת נפלא אלא גם מנגנת על עוד, רוקדת סטפס ומפליצה בעיתוי קצְבי מדוייק, והיא גם יפה ונחשקת כאימה בצעירותה. אין זאת אלא כי שונא נשים אתה.

אהוד: הפסטיבלים לשירה קובעים אצלנו את דירוג המשוררים, ומי שהתחיל/ה אנונימי/ת בינוני/ת מלמטה לפני כמה שנים כבר טיפס/ה למעלה ובקרוב יוכתרו נסיך או מלכת השירה העברית ויזכו בפרס ישראל. לנו אין סיכוי כי כתבנו רק ספר שירה אחד של כל שירי חיינו, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ולכן איננו נחשבים משורר עברי, כי משורר עברי הוא מי שכותב כל הזמן שירים או כבר מת, למעט אסתר ראב ששמה אינו נזכר, וזיכרה אינו מוקדש בפסטיבלים. ובכלל, אילו היינו סופרים חשובים, היו מזמינים אותנו לקרוא גם מבלי שנכתוב שירים כלל, כי סופר חשוב הוא גם משורר גם אם אינו משורר ואילו משורר לא-חשוב איננו משורר גם אם הוא משורר.

1. נמענים רבים מתפלאים מניין יש לנו כל כך הרבה זמן לערוך ולכתוב את המכתב העיתי. ובכן, אין לנו זמן, אבל הזמן המוקדש למכתב העיתי הוא הזמן שהיינו מבזבזים אלמלא הוצאנו את המכתב העיתי, וזאת משום שכל רגע פנאי קורץ לנו להוסיף משהו במקום לשקוע בבטלה ובחלום או לקרוא שטויות. שאלמלא נזקקנו מפקידה לפקידה לבית הכיסא, לא היינו קוראים עיתונים כלל. ואילו את המכתב העיתי שלנו אי אפשר לקרוא בבית הכיסא אלא אם כן יש לך מחשב נייד ואתה מסתכן ושם אותו על ברכיך בשעת הָאֶאֶה, וגם מקליט ומשמיע בו קול רשרוש דפי עיתון, תרופה לאלה שאצלם יציאות הָאֶאֶה מותנות ברעשים כאלה.

2. ייתכן שנמענים רבים שלחו לנו חומר שלא טופל במהלך נסיעת המערכת ואשתו לאנדלוסיה ולמדריד. לכן אנחנו מבקשים, מי שלא נענה או לא פורסם, נא חיזרו ושילחו לנו את דבריכם.

3. חשבנו לחדש את המכתב העיתי, כפי שהודענו – "טיפין, טיפין," אבל החומר הזורם אלינו הוא כה רב שהקבצים של הגיליונות, שהם כמו סירים של תבשילים במטבחנו, ממש גולשים, ועלינו להעביר תבשילים מסיר לסיר כדי שלא לגדוש בהם את הגיליון עד דלא קרא בו.

4. נמענים שהובטח להם סי.די צְרוב הגיליונות הקודמים וטרם קיבלו מתבקשים לחדש את פנייתם בצירוף כתובת דואר רגיל למשלוח.

5. בקרוב יתחיל להופיע בהמשכים הקובץ "געגועיי לְקוטג' 5% – מסע באנדלוסיה ובמדריד 2007".

בשם הפוץ הנידח וחבריו לעבודה ולבילוי במסעדות,

בקומת המדרכה של "הקומה ה-13" ברחוב שלמה המלך 44, תל אביב, קרוב לצומת פרישמן ולקפה "שיין", מצאנו את הכרך העבה ורב הערך "ספרותנו היפה משניאור עד שוהם" מאת חיים תורן ומרדכי רבינזון, חלק שני, בהוצאת "אחיאסף" ירושלים, וקנינו ב-5 שקלים. ואולם עיקר עיסוקו של המקום הקטן והסימפאטי אינו ספרים ישנים בעברית ובאנגלית אלא – די.וי.די, דיסקים, תקליטים וקלטות, חדשים ובעיקר יד שנייה, מכירה, קנייה והחלפה. על גבי פטיפון ישן מנוגן כל הזמן תקליט קלאסי אריך-נגן, ומה נאמר, הצליל נהדר למרות שאינו דיגיטאלי אלא עובר מחט. תקליטים עתיקים כאלה אפשר למצוא בשפע בחנות, למי ששמר, כמובן, פטיפון ישן, אצלו בבית או אצל הפילגש הוותיקה. טל. 03-5270492.

סוף שבוע קסום ורומנטי בירושלים מעוטר בפריחת השקדיות, המשלב קונצרטים של מוסיקה בריטית ושנסונים צרפתיים,טיולי טבע ואמנות אל מחוזות צרפתיים ואנגלים בירושלים.

יום שישי – 15.2.08, קונצרטיול – "עין כרם – נוף כמקור השראה", 09.30 - 12.30, נצא לסיור בסמטאותיה הציוריים ומלאי ההשראה של עין כרם על צריחיה, מגדלי הפעמונים של הכנסיות, ונספר סיפורי אהבה שנרקמו בין בתיה היפים.

נלך בשבילים עלומים שיובילו אותנו לנופים קסומים, ומסביב פריחת השקדיות נפרשת מלוא העין בלבן ובוורוד. נאזין לשירה שנכתבה בהשראת המקום. נבקר בבתי אמנים מקומיים, בסטודיו של קדרים וציירים תושבי עין כרם, נתרשם ונשמע על מלאכתם, ונבחן את הקשר בין הנוף ליצירה שלהם וכיצד מפרה הסביבה את היוצר החי בה.

12.30- 13.15– ארוחת צהריים עצמאית בעין כרם (המלצות על ידי המדריכים).

13.30 - 14.30 –"קונצרט אנגלי בשרות הוד מלכותה" –- נקבל את פני האורחים בתרועות קרן מלכותיות. שירה בריטית מפרסל ועד הביטלס בביצוע מקהלת "אוריה-סביון", בניצוחו של ישי שטקלר, בכנסיית "האחיות ציון" בעין כרם.

עלות: 140 ₪ קונצרטיול. קונצרט בלבד לחברים של חברי המקהלה – 70 ₪

טיפול בגנבים ופושעים נוסח משפחת ראב בן עזר בתקופת התורכים והבריטים

רק פעם אחת הצלחנו לתפוס גנבים. בליל חושך אחד הרגישו השומרים, אברהם משה רוטשטין ומאיר פרידמן, כי בסימטה התחתונה אצל המעיין מסתובבים איזה אנשים. הם הודיעו בחשאי לאנשי המושבה [מתולה, שנת 1901 לערך], יצאו כמו (בערך) עשרה אנשים וסבבו את הסימטה, והשומרים הלכו בתוך הסימטה. השודדים כבר הספיקו להתיר את השוורים של ישעיהו אברמוביטש, אבל כאשר הרגישו כי אנשים מתקרבים אליהם מכל צד, התחילו לברוח. וכך תפסנו שני דרוזים מזויינים בפיגיונים ובקרדומות-יד. לקחנו אותם להביאם למעלה אל תוך המושבה. בדרך ברח אחד, ואת השני קשרנו ידיו ורגליו בחבלים והנחנו אותו בבית רוטשטיין, ושלחנו רץ לשדידה להודיע להממשלה כי תפסנו גנב.

במקרה לן בזה הלילה במושבה יהודה ראב (בן עזר) מפתח-תקווה. הוא יעץ לנו כי עד שתבוא הממשלה – נחלוק לו מנה יפה, אך לא לעשות סימנים, והוא ראב היה המתחיל, הרביץ בו עד בלי די.

למחרת באו משדידה זאבט (קצין) ושלושה חיילים. הקצין התחיל לעשות חקירה ודרישה ולכתוב פרטיכל. אנשי הוועד התאוננו לפניו כי בכל לילה באים לגנוב במושבה, ואנחנו סובלים מהם מאוד.

הזאבט גמר את הפרטיכל ואמר לוועד ולמוכתאר יוסף לינאדי, יהודי דמשקאי: "הכול טוב ונכון, אבל על פי החוק אין לכם רשות לקשור שום בן אדם בחבלים, יהיה מי שיהיה, גנב או רוצח, אתם לא חכומה (ממשלה). ולפיכך אני אקח את המוכתאר ושניים מחברי הוועד לשדידה, ושם נראה."

ענה לו המוכתאר: "טייב יא סידי, תחת אמרך (טוב אדוני, אני תחת פקודתך), ולעת עתה הואל נא לבקר את ביתי ולאכול ארוחת צהריים – כי כבר מאוחר ועת לאכול."

על האסיר נתנו החיילים שלשלאות של ברזל, על ידיו ועל רגליו, והלכו לבית המוכתאר לאכול.

בעת האכילה אמר המוכתאר להזאבט: "בבקשה אדוני, על פי איזה סעיף חושב כבודו לפטרנו שלא נלך שדידה?"

אמר המוכתאר: "בבקשה, אדוני, זה יהיה יותר מדי קשה עלינו, אנחנו עניים ומפרנסים משפחות גדולות ומה עוול עשינו? כי לו לא היינו קושרים אותו – היה בורח."

על זה ענה הזאבט ברוגז, "מה אתה חושב, איני חייל פשוט, זאבט אני, ואתה רוצה לפטרני בסעיף של 23, היה לא תהיה, תלכו לשדידה."

ענה המוכתאר, "חס וחלילה, זאת לא עלה על דעתי, לכבודו שני סעיפים ולחיילים לכל אחד סעיף."

ענה המוכתאר: "יהיה כן, אללה יסעדך, יא סידי." (ה' יהיה בעזרך, אדוני).

וכדי שתהיה אמתלה לפני החיילים אמר הזאבט למוכתר: "טוב, אתם אומרים שהיום אין לכם פנאי לילך לשדידה, תן לי הן צדק כי כשיהיה לכם פנאי, תבואו לשדידה ליתן ביאורים על מעשיכם, כי את הכול כתבתי בפרטיכל, והחכומה (הממשלה) יעשו כטוב בעיניהם."

את האסיר קשרו לזנב סוסו של אחד החיילים, והלכו לאחר שקיבלו את הסעיפים. וכדי שיבין הקורא מה זה "סעיפים" – ובכן כך פירושם: 23 הם מג'ידה, 109 הם לירה זהב צרפתית, 123 – לירה תורכית, 125 – לירה אנגלית. זה הוא סודם של ארבעת הסעיפים.

וחג' איברהים הוציא את האסיר בערבותו, ודאי לא בחינם, עד המשפט, אבל הוא לא זכה לעמוד למשפט, כי לא האריך ימים ומת. כדאי לציין כי כאשר שאל הזאבט את הדרוזי: "האם היכו אותך היהודים?" ענה: "לא ולא," וזאת מפני הבושה להיות מוכה בידי יהודים.

מתוך: "בטרם האיר הבוקר", מסיפורי ראשונים בגליל מאת אברהם קוסטיצקי, אחד הספרים היפים והאמיתיים על תקופת העלייה הראשונה, שאולי רק "תמול שלשום" של עגנון משתווה לו. משרד הביטחון, ההוצאה לאור, [ללא תאריך ההוצאה], המעתיק [נכדו] יוסף ארגמן, המלביה"ד מרדכי נאור. כל אוהב ארץ-ישראל ישתבח בו וירוץ לחפשו בחנויות לספרים ישנים. עמ' 12-13.

2. ברוך ראב בן עזר, אברהם שפירא, אהרון בן עזר,

אהוד בן עזר: אספר עוד משהו, כמעט אנקדוטה, על ישרנותם של ברוך ושל אהרון ועל עוז הנפש שלהם; וקצת אולי על החוצפה של אהרון, שפעמים רבות אמנם שתק, אבל כשדיבר, היה אומר בדיוק את דעתו, ללא כחל ושרק.

לברוך אביו היתה פעם היתקלות קשה עם אברהם שפירא [ראש השומרים המפורסם של המושבה]. זה התחיל בכך ששפירא הזמין יום אחד עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, שבה דנו במיקרה בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, כי הרחוב היה מלא בוץ בחורף. שפירא רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו. והנה בישיבה, לאחר שהנושא הועלה, קם אחד האיכרים מחברי-הוועד, שהיה ידוע בקמצנותו, ואמר באידיש:

"אנחנו לא צריכים שׁוֹסֵיי, אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"

קם ברוך ראב ואמר לו, גם כן באידיש: "אתה יכול ללכת בבוץ, ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ, אבל זה לא יעזור לך, הכביש ייסלל!"

הדבר אירע בשנות העשרים [של המאה שעברה]. העיתונאי חזר לניו-יורק, ולאחר שבועות אחדים נשלח למושבה גיליון של העיתון האידי ובו הכתבה, וגיבורה – ברוך ראב, וכתוב עליו: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם כניראה מהופעתו של ברוך, שנהג להתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי בכיס מקטורנו; התרשם מעורו השזוף, שאגב, את הגוון הזה ירש ממנו אהרון – ותיאר את הצעיר היפה והגאה מפתח-תקווה היוצא נגד הדור הישן, נגד אלה שמוכנים להמשיך לדשדש בבוץ.

יום אחד, ברוך עולה במדרגות בית העירייה הישן [שהיה גם בית פקידות הברון והספרייה העירונית, ברחוב מונטיפיורי], והנה מופיע מולו אברהם שפירא ומתחיל ללעוג לו ולדקלם: "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצר! – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!" – ועושה פארודיה מתיאורו של ברוך בכתבה, וכולם עומדים מסביב וצוחקים.

ברוך לא ידע כלל במה מדובר, עד שהתברר לו ששפירא מספר על הכתבה הטרייה, ולא עוד אלא שמאשים אותו, את ברוך, שהוא זה שביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. שפירא היה רגיל שכל הפאר, שכל ההתייחסות העיתונאית למושבה תהיה סביבו, ולא היה יכול לשאת שגיבור הכתבה הוא ברוך ראב.

בשמוע ברוך את ההאשמה הזו, (והוא היה צעיר בשמונה-עשרה שנים משפירא), תפס את שפירא וטילטל אותו היטב ואמר לו: "דיר בַּאלַאכ, היזהר, יא איברהים-מיכו, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כאן את הכיסא ומוריד לך על הראש!"

לאחר שנים, אולי עשרים, ואהרון כבר נוטר ב"הגנה", תפס פטרול שלהם ליד המושבה ערבי חשוד עם גמל, וכאשר חיפשו בשקיים שלו, התחילו ליפול מהן סוליות חשיש. הביאו את הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים של סרג'נט אלעזר גולומב ברחוב ביל"ו, ליד חצרו של יהודה ראב, ושם הוחלט להסגיר את הערבי עם מטענו למשטרה. אבל מה, הם היו חבר'ה כאלה, עם מבט למרחוק, והחליטו שסוליות אחדות של חשיש ישאירו אצלם. לא חס ושלום כדי להשתמש בהן, אלא אם יהיה צריך להפליל ערבי נוסף, בעתיד [או מישהו מהאצ"ל], ישימו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו את סוליית החשיש.

והם הורידו סוליות אחדות ונתנו אותן לאהרון, שיחביא אותן אצלו בבית.

אהרון החביא את הסוליות בבור, בחצר הבית של ברוך, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת אביו, וסיפר לו על כך.

"מיד תיקח אותן מכאן, זה טָרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן."

בינתיים חקרו השוטרים הבריטים במשטרת פתח-תקווה את הערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שלו.

התבונן בהן הערבי וחשכו עיניו, כי פחד מפני שולחיו שיחשבו כי ידו היתה במעל, והתחיל לצעוק: "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

התלוננו הבריטים בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא אהרון לבירור במפגוש, היא מפקדת הגוש של ה"הגנה" [בקומה השנייה של בניין בנק הפועלים בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי-ציון]. אולי יואל סימקין, היושב כאן, זוכר את הסצינה שעליה אהרון מספר.

אהרון נכנס, "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד כמו נידון למשפט, ואברהם שפירא, שעמד בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית:

"ואללה עֵייבּ! – בושה! – איפה הן סוליות החשיש שלקחת?"

"עייב עלֵיכּ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי אותן לתחנת הנוטרים!"

"עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בִּדוּל עַוואנְטָה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שפירא כאילו אהרון מחביא את החשיש אצלו.

תפס אותו אהרון כמו שברוך תפס את שפירא כעשרים שנה קודם לכן, ואמר לו:

"דיר באלאכ, היזהר, יא איברהים מיכו! – אתה זוכר את הכיסא שאבא שלי הבטיח להוריד לך על הראש בוועד המושבה? – אז אם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – דע לך שעכשיו אני מסיים לעשות את מה שאבא שלי רק איים לעשות לך!"

"והסוליות החסרות," היה אהרון מחייך בסיימו לספר זאת, "באמת נעלמו ואינן. מתברר שמישהו אחר לקח אותן."

אהרון בן עזר נולד בפתח-תקווה בט"ז תשרי תר"פ, 10 באוקטובר 1919, ונפטר בה ביום ל' שבט תשנ"ה, 31 בינואר 1995. הדברים של אהוד בן עזר נאמרו לזכרו של בן דודו אהרון באזכרה בבית התאחדות האיכרים בישראל בתל-אביב, ב-5 במרס 1995.

ב-2 בדצמבר יום ראשון בשעה 16.00, הטלוויזיהDUNA ( ערוץ 148 בהוט), תשדר ראיון מצולם עם יעקב ברזילי. מומלץ למבקשים להשתלם בהונגרית.

ב-6 בדצמבר יום חמישי החל מ ( 21.45 בערך), קול המוסיקה ישדר את היצירה הסימפונית "אותיות בוכות באש", יצירתם המשותפת של חרל"פ-ברזילי, עם זמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק, בביצוע התזמורת הקאמרית הרצליה בניצוח הרוי בורדוביץ. קריאת השירים תפתח את הקונצרט.

ב-7 בדצמבר יום שישי, בשעה 16.00, בערוץ הראשון של הטלוויזיה, תשודר התוכנית "אינטרמצו עם אריק" בהשתתפות המלחינה שרון פרבר. במסגרת התוכנית יבוצע שיר משותף שלי עם המלחינה, בביצוע זמרת הסופרן שרון רוסטורף

תגובה ליחיעם שורק: "ביטחוניזם עליך ישראל", "ספרים",

הפוסט-היסטוריון האנטי-ציוני יחיעם שורק שב ולועס את השקר השחוק עד לזרא, לפיו "הציונות צמחה על ברכי הקולוניאליזם האירופי והיתה כמותו (עיין ערך הרצל ודומיו)". השקר הזה מתבסס על טרמינולוגיה כמו-קולוניאליסטית בה אכן השתמשו הרצל וראשוני הציונות. אולם במהות, אין כל דמיון בין הציונות לקולוניאליזם, והניסיון להציג דמיון כזה, הוא א-היסטורי ואינו אלא אמירה פוליטית תעמולתית.

הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שיעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה היא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת אוצרות הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מי שמשווה בין הציונות לקולוניאליזם מסלף ביודעין את ההיסטוריה. אמנם אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. אולם הטעם לכך היה פוליטי. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקידמה האירופית, והציונות המדינית, שרצתה בתמיכת מעצמות המערב ובסיוען, רצתה ליצור מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. היסטוריון אמיתי ידע להבחין בין הטרמינולוגיה הפוליטית, לבין האמת ההיסטורית.

גם דבריו של שורק בנוגע ל"ביטחוניזם" הם א-היסטוריים. האתוס הביטחוניסטי אינו ביטוי למיליטריזם, אלא להתמודדות של הציונים עם המציאות. ביטויים דוגמת "יהדות השרירים" של נורדאו, לא נבנו רק "על יסוד הרומנטיציזם, זה שעמד ביסוד כל תנועה לאומית באירופה," אלא על צורך בשינוי מהותי באורח החיים היהודי, מאורח חיים של עם חסר ריבונות וחסר אונים מול התנכלויות ופוגרומים, לאורח חיים של לאום מודרני, החי באדמתו ומגן על עצמו. מאחר שהערבים בארץ ישראל לא קיבלו את העלייה הציונית ולחמו בה, לא היה מנוס מהפיכת היהודים בארץ לעם לוחם.

הכרך השמיני מתוך תולדות השירה העברית העוסק במשוררים

אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי

משתתפים: הסופר אברם קנטור, הסופר אהוד בן עזר, פרופ' עוזי שביט,

תוכנית אמנותית: עמנואלה עמיחי – קריאת שירה

האירוע יתקיים ביום ראשון, כ"ב כסלו תשס"ח, 2.12.07, בשעה 20.30

באולם תיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל, נווה צדק, רחוב יחיאלי 6, תל אביב

נא לאשר השתתפותכם בטלפון 03-5173711 או בדוא"ל: hafaka6@netvision.net.il

הוצאת ספריית פועלים מעניקה הנחה לבאי האירוע ברכישת הכרך הנוכחי וכרכים קודמים

אנחנו ממליצים מאוד להיכנס לדף מידע 29 של איתמר לוי המוקדש הפעם לספרנים וספרניות בספריות פרטיות שהיו נהוגות בארץ לפני שנים רבות, שפע של מידע צבעוני ומרתק וערוך היטב

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,623 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

295 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל