גיליון מס' 296

תל אביב, יום שני, כ"ג בכסלו תשס"ח, 3 בדצמבר 2007

גיליון לקראת חג החנוכה

עם 4 צרופות דפים מחוֹברת תרגילי ההתעמלות ההמונית לכינוס הארצי הרביעי של "הפועל", פסח תרצ"ה, אפריל 1935, ששלח לנו ד"ר נתן שחר

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: אליהו הכהן: "נרותיי הזעירים", קורותיו של שיר חנוכה ומלחינו.

ס. נידחלוביץ: ארוחת בוקר מול הים בְּ"בּוֹיָה" ב-80 שקל לשניים, כולל הטיפ.

יוסי גמזו: הַמִּקְצוֹעַ: גַעֲגוּעִים.

ס. אבו-נידח אל-טאוויל: יוקם מפעל ישראלי של נרגילות חשמליות.

משה גרנות: לנוכח עליבותה של מערכת החינוך.

אהוד בן עזר: 1. געגועים לעממי ולתיכון בלי חטיבת ביניים. 2.  בן עזר לא קיים.

אורי הייטנר: רצון העם. // ד"ר יחיעם שורק: דברים על דיוקם.

 נעמן כהן: פשרה טריטוריאלית – מורשת רבין וביבי.

פרופ' הלל ויס: דברי פתיחה לקונגרס היהודי החדש.

שו"ת אליהו הכהן: תשובה לאלון גל. // רינה שפירא: "עיט על שדותינו".

הארותיו והערותיו של ד"ר נתן שחר לד"ר אלון גל.

חמדה אביב קאלש: כיכר לחם (שיר).

יעקב פדהצור: על מניעת גנבות בצפת בתקופת התורכים.

ס. נידחסקי: על מצבם החמור של המורים לספרות באוניברסיטאות.

ד"ר גיא בכור: א. החשד הארור: הממשלה בישראל במלכוד של ניגוד האינטרסים. ב. הטומאה הישראלית לא נמחתה, אפילו בוועידת הפיוס.

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק ב, וידוי אילם בפני רבינוביץ.

אהוד בן עזר: על ספרו של הלל ברזל "שירת ארץ ישראל – מהפכות צורניות".

אליהו הכהן

"נרותיי הזעירים"

קורותיו של שיר חנוכה ומלחינו

הוא נולד בשם "די חנוכה ליכט" והיה לשיר סובב עולם: מילותיו נכתבו בארצות הברית, הלחן הראשון והנפוץ ביותר שלו חובר בגליציה, והתרגומים השונים שעשוהו לשיר זמר עברי לחנוכה – נערכו בארץ. הוא מבטא כיסופים לימי קדם: מבעד לאורם המרצד של נרות החנוכה צפים ועולים סיפוריו של עם שהייתה לו פעם ארץ מולדת ובה חי ופעל. זהו שיר בן מאה שנה שהושר במקורו בשפת יידיש בפי מיליוני יהודים ברחבי אירופה, שרובם ניספו בשואה, ובמאות קהילות יהודיות באמריקה.  בארץ הוא מושר זה כארבעה דורות ונחשב כאחד האהובים בשירי החנוכה.

מחבר מילות השיר, מוריס רוזנפלד (1862-1923), יליד העיירה בוקשה שבפלך סובאלק, אז פולין, היגר לארצות הברית בשלהי המאה ה-19 והיה לעיתונאי ולאחד מחשובי המשוררים היהודיים בשפת יידיש. כבן למשפחה דלת אמצעים, הרוויח תחילה את לחמו כפרח חייט ("שניידר'ל"), המשחיל חוט למחט ומתיש את גופו בעבודה מתמדת ליד קרש הגיהוץ. ניסיון חיים ראשוני זה, שארך שנים אחדות, שימש לו מצע פורה לכתיבתם של עשרות שירים על פועלים קשי יום העובדים בתנאי ניצול ועל בעלי מלאכה פשוטי עם, שחיו בתנאים של עוני ודלות והיו לו כאחים. אלה היו שירים יהודיים פרולטאריים ראשונים שתורגמו לשפות אחדות והלהיבו המונים בכינוסי פועלים.

בצד כל אלה חיבר רוזנפלד שירים לאומיים רבים. אסופת שיריו, "שירי הגטו", מלווה בציוריו ובאיוריו של הצייר היהודי הנודע לִילְיֶין, נפוצה במהדורות רבות ובהידור רב. בין שיריו הידועים שהושרו במנגינות רבות, היו השירים "גלות מארש", (שמאוחר יותר לחנו הושאל בארץ אל השיר "פה בארץ חמדת אבות"), והשיר על נרות החנוכה, "די חנוכה ליכט", שהיו לו לפחות שישה נוסחי תרגום לעברית.

מוזר על כן שלמרות תפוצתו והקלטותיו הרבות, נותרה זהות מלחינו עלומה עד היום.  גם כאשר הוא משודר ברדיו או מושמע בטלוויזיה, וגם כשהוא נדפס בשירונים, תמיד יופיע בצד כותרתו הכיתוב המוכר כל כך, בן לוויה מתמיד למאות שירים בזמר העברי: "עממי" (במלעיל).

כאן, כמו בהרבה מקרים אחרים, הכיתוב אינו מוצדק. יש ללחן של "נרותיי הזעירים" אב חוקי וראוי הוא שנחשוף את זהותו לכבוד החג הממשמש ובא.

את הלחן הראשון לשיר חנוכה זה חיבר  צבי הרמן ארליך, מוסיקולוג יהודי יליד העיר לבוב (למברג) בגליציה, שהשתלם בווינה והגיע לדרגת פרופסור. ארליך שימש ככתב לענייני מוסיקה של הירחון היהודי פולני "מוריה", ולימד מוסיקה ונגינה בפסנתר בבתי ספר גבוהים. דיוקנו כמורה לפסנתר בלבוב היווה השראה לגיבורו של הסופר גרשון שופמן בסיפורו "נקמה של תיבת זמרה", שם הוא מכונה "פרופ' ריין".

 מלחין-מוסיקולוג נשכח זה, שככל הידוע לי נפקד שמו מאנציקלופדיות ומלקסיקונים למוסיקה ולזמר, ראוי לכתר כבוד בזכות עשרות משירי ציון הראשונים שאותם עיבד ופרסם בדפוס, וכן בזכות היותו מלחינם של שירים לא מעטים, ביניהם שניים מן המפורסמים בשירי הזמר העברי: "ניצנים" ("פה בארץ חמדת אבות") ו"נרותיי הזעירים". את שני הלחנים חיבר ארליך בשנת 1908, לכבוד ביקורו המתוקשר של מוריס רוזנפלד באירופה, שבמהלכו זכה האחרון לתהילה רבה. כאן המקום להעיר כי בשל טעות מצערת ומתמשכת, יוחס לחן "ניצנים" במשך למעלה משבעים שנה למלחין בשם ריכטר. על טעות זאת עמדתי בפרטות בעת חשיפת סיפורו המלא של השיר בתוכנית רדיו בשנת 1987.

כעבור שנים, הלחין המנצח והמעבד ליאו ליוב מנגינה שנייה לשיר. ליוב, שהגיע לארץ מארה"ב בשנת 1931, הקים בתל אביב מקהלה עממית גדולה שמנתה 250 זמרות וזמרים. הוא שהה בארץ שש שנים, ובחגיגות חנוכה נהג להופיע עם מקהלתו בשיר זה. הוא גם שילב את השיר בתוך מחרוזת שירים יהודיים שעיבד וקרא לה "לידער-קראנץ", יצירה שהוקלטה בפי זמרים וחזנים רבים ומבוצעת עד היום כהדרן מבוקש בקונצרטים של חזנות וזמר עם.

לפנינו מילות השיר "די חנוכה ליכט" במקורן, בלוויית אחדים מתרגומיו:

די חנוכה ליכט

אָ איִהר קליֵינע ליכטעלעךְ!

איהר דערצעהלט געשיכטעלעךְ,

מעשה'לעך אהן צאהל;

איהר דערצעהלט פון בּלּוּטיגקיַיט

בֶּריָה'שאַפט און מוּטהיִגקיַיט,

וואוּנדער פון אַמאָל.

ווען איִך זעה איַיך שמיִנקלענדיִג,

קוּמט א חָלום פיִנקלענדיִג,

רעדט אַנ'אַלטער טרוֹים:

– " יוּד, דוּ האָסט געקריעגט אַמאָל,

יוּד, דוּ האָסט געזיענט אַמאָל –

גָאט, עס גלויבּט זיך קוֹים!...

ס'איִז ביַי דיִר אַ טאָלק געווען,

ביזט אמאל אַ פאָלק געווען,

האָסט אַמאָל רעגירט;

האָסט אַמאָל אַ לאַנד געהאַט,

האָסט אַמאָל אַ האַנד געהאַט,

אַח, וויִ טיִעף דאָס ריִהרט!

אָ איִהר קליֵינע ליכטעלעך,

איַיערע געשיִכטעלעך

וועקען אויף מיַין פּיין;

טיִעף איִן האַרץ בּעוועגט עס זיִך

אוּן מיִט טרעהרען פרעגט עס זיִך:

וואָס וועט איִצטער זיַין?...

השיר המקורי "די חנוכה ליכט" שהבאנו לעיל במקורו, בשפת יידיש, מסתיים באווירה ספקנית ובנימת ייאוש. כל אלה נעלמו משום מה בתהליך התרגום לעברית. בבית הרביעי, המסיים, נכתב במקור, בתרגום חופשי לעברית, שכל הסיפורים שמספרים הנרות מעוררים ייסורים, ומנבכי הלב עולה בדמעות השאלה: מה יהיה עתה? לעומת זאת כמעט בכל התרגומים, למעט אחד, מסתיים השיר בעזוז תקווה, במשפטים כמו: "עם לתחייה קם" או "שב וקם החלום". נראה כי בזמן שחלף בין מועד כתיבת השיר ועד להופעת תרגומיו הראשונים לעברית, השתנה במקצת הלך הרוח הפסימי בעולם היהודי לגבי הגורל הלאומי. תקוות חדשות ניעורו עם פירסומה של הצהרת בלפור, שכללה לראשונה הכרה בזכותו של העם היהודי להקים בארץ את ביתו הלאומי. גם התפשטותם של שירים מעוררים כמו "עמך ישראל ייבנה", "עורה ישראל", ו"פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", נסכה רוח אופטימית, ואין תימה אפוא שהמציאות החדשה השתקפה בתרגומים החדשים.

המשורר ראובן גרוסמן (אבינועם) תרגם את השיר בשני נוסחים המוצגים כאן זה לצד זה לצורך השוואה. מימין – הנוסח המוקדם ומשמאל המאוחר יותר:

נרותי הזעירים                                         נרותי הזערורים

נֵרוֹתַי הַזְעִירִים,                                              נֵרוֹתַי הַזַעֲרוּרִים

מַה רַבּוּ הַסִפּוּרִים                                           מַה רַבּוּ הַסִפּוּרִים

לִי יִלְאַט הָאוֹר;                                             לִי יִלְאַט הָאוֹר;

עַל גְּבוּרוֹת לִי יְסַפְּרוּ,                                      עַל דָּמִים וְכִשְׁלוֹנוֹת,

עַל דָמִים שֶׁנִשְׁפְכוּ,                                         עַל תְּרוּעוֹת שֶׁל נִצְחוֹנוֹת,

עַל מִלְחֶמֶת דְּרוֹר.                                          עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר.

עֵת אֶרְאֶה אוֹרָם הַקָט                                      עֵת אֶרְאֶה אוֹרְכֶם הַקָט

יַעֲטֵנִי צֵל בַּלָּאט,                                     יַעֲטֵנִי צֵל בַּלָּאט,

קוֹל קוֹרֵא יָעִיר:                                             קוֹל אֵלַי יִקְרָא:

לְפָנִים בַּמִלְחָמָה                                             יִשְׂרָאֵל, שָׂבַעְתָּ קְרָב –

גַּם יָדַעְתִּי נֶחָמָה,                                            אֶפֶס גַּם יָדַעְתָּ רַב,

נִצָחוֹן וָשִׁיר!                                                 עֹז וְתִפְאָרָה!

וַתִכּוֹן הַמַמְלָכָה,                                            וּגְדֻלָה הָיְתָה לְךָ,           

וּגְדֻלָה הָיְתָה לְךָ,                                           וַתִּכּוֹן הַמַמְלָכָה,

עָם הָיִיתָ עַז!                                                 וַתִּשָׂא הָרֹאשׁ!

אַרְצְךָ, זֶה מִבְצָרְךָ,                                         קוּם, בֵּיתְךָ שֵׁנִית קוֹמֵם,

שֶׁמֶשׁ בָּה לְךָ זָרְחָה,                                        וְחַדֵש מִבְצָר שׁוֹמֵם,

(כַּחֲלוֹם שֶׁגַז!)                                               קוּם, עֲלֵה וּכְבֹּש!

נֵרוֹתַי הַזְעִירִים                                               נֵרוֹתַי הַזַעֲרוּרִים

כָּך סִפְּרוּ לִי סִפּוּרִים                                        כֵּן סִפְּרוּ לִי סִפּוּרִים

עַל עָבָר שֶׁל עָם.                                             עַל עָבָר שֶׁל עָם.

עַד שָׁמַעְתִּי נֵר וָנֵר                                           וָאֶשְׁמַע קוֹל נֵר וָנֵר

לִי קוֹרֵא: קוּם, הִתְעוֹרֵר!                                 לִי קוֹרֵא: קוּם, הִתְעוֹרֵר

עָם לִתְחִיָה קָם!                                             עָם לִתְחִיָה קָם!

שירו של מוריס רוזנפלד על נרות החנוכה הושר לראשונה בארץ בחגיגת חנוכה שנערכה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב בשנת תרע"ד (דצמבר 1913). הייתה זו יוזמתו של המורה  והמלחין חנינא קרצ'בסקי, שגם הביא לארץ את הלחן. השיר נקרא אז בשם "הוי, נרות קטנים" וזהות מתרגמו הראשון לעברית טרם הובררה. תלמיד הגימנסיה יהודה דימנד שר את השיר באותה חגיגה והצטרפה אליו מקהלת הגימנסיה בניצוחו של קרצ'בסקי.

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, צץ תרגום חדש לשירו של מוריס רוזנפלד בשם "האורות הרכרכים" מאת קדיש יהודה סילמן. בתרגום זה נלמד השיר בבתי הספר, בעיקר  בזכותו של לוין קיפניס, מראשוני מטפחיה של ספרות הילדים בארץ. קיפניס החל אז להוציא סדרת חוברות בשם "שירים לבית הספר", ולא פחות מחמש עשרה חוברות ראו אור בשנים תר"ף-תרפ"א (1920-21), מחוברת א' עד חוברת י"ה (קיפניס התעקש על י"ה ולא הסכים לכתוב ט"ו).

השיר הראשון שהופיע בחוברת הראשונה היה "האורות הרכרכים". שם המלחין לא צוין, אך על פי תווי המנגינה שנדפסו אפשר היה לזהות כי הלחן הוא של צבי הרמן ארליך. זה היה ציון דרך בהוצאת שירונים עבריים בארץ, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה, שתווים של שיר זמר עברי סודרו בדפוס בארץ והופיעו בשירון עברי.

"האורות הרכרכים" היה התרגום הנפוץ ביותר בארץ של שירו של רוזנפלד עד שנות השלושים, והוא חוזר ומופיע שוב ושוב בפנקסי השירים בכתב יד מאותה תקופה.

האורות הרכרכים

הַאוֹרוֹת הָרַכְרַכִּים מְסַפְּרִים בַּמַחֲשַׁכִּים

מַעֲשִׂיוֹת מִכְּבָר;

עַל נִסִּים וְנִפְלָאוֹת, מִלְחָמוֹת וּתְשׁוּעוֹת

מֵאוֹיֵב וָצָר.

עֵת אַתֶּם מְהַבְהֲבִים, קוּרֵי חֲלוֹם מְרַפְרְפִים,

מַה נִפְלָא הַחֲלוֹם!

עָם, אַתָּה גָּדַלְתָּ אָז; עָם, אוֹיֵב הִפַּלְתָּ אָז,

נֵס נָשָׂאתָ רוֹם!

אָז מוֹלֶדֶת הָיְתָה לָךְ, רוּחַ אֹמֶץ חָיְתָה בָךְ

וַתִּפְרֹק עֹל זָר;

בְּאַרְצְךָ שִׂגְשַׂגְתָּ אָז; שִׁלְטוֹן עָם נָהַגְתָּ אָז

בְּעֹז וּבָהָדָר.

הָאוֹרוֹת הָרַכְרַכִּים, תּוֹךְ הַלֵּב בַּמַּעֲמַקִּים

מְאִירִים דֹּם:

רוּחַ עָם יִתְרוֹמְמָה, חָרְבוֹתָיו יְקוֹמְמָה

וְשָׁב וְקָם הַחֲלוֹם!

ניסיון נוסף לתרגם את השיר נעשה על ידי המלחין והמורה למוסיקה איש משמר העמק בנימין עומר (חתולי). את הנוסח שלו, תחת השם "נרותיי הנחמדים" הפיץ בעיקר בקיבוצי השומר הצעיר, וגם כלל אותו בשירון-כיס בשם "לחג ומועד", שהוציא בספטמבר 1939, ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. להלן שני בתים שתרגם:

נרותיי הנחמדים

נֵרוֹתַי הַנֶחְמָדִים!

אוֹרְכֶם שָׂח לִי סִפּוּרִים,

מַעֲשִׂיוֹת בְּלִי סוֹף.

תְּסַפְּרוּ לִי נִפְלָאוֹת

עַל עֹז רוּחַ שֶל אָבוֹת,

קַדְמוֹנִיוּת הָעָם.

אוֹרוֹתֵיכֶם הַמְהַבְהֲבִים

לִי חֲלוֹם חֶרֶש מְדוֹבְבִים,

חֲלוֹם עַתִיק יוֹמִין:

יְהוּדִי לַעֲמוֹד עֹל נַפְשׁוֹ קָם

יְהוּדִי חֵרוּתוֹ גָּאַל בְּדָם,

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה!

תרגום, כידוע, הוא גם סוג של פירוש. לפיכך אסיים בתרגום נוסף של השיר, משנות השבעים, פרי עטו של שלמה צוקר, שלא הושר מעולם. תרגום זה הוא, כמדומני, היחיד שנותר נאמן למקור במלואו, כולל הסיומת:

הוֹי, אַתֶּם נֵרוֹת זְעִיִרים

הַמְסַפְּרִים וּמְעִירִים

מַעֲשִׂים בְּלֹא מִסְפָּר,

עַל קְרָבוֹת דָּמִים שָׂחִים,

עַל אוֹנִים וּמְנַצְחִים

נִפְלָאוֹת מִכְּבָר.

עֵת אוֹרְכֶם רוֹטֵט אֶרְאֶה

בָּא חֲלוֹם עַתִּיק, דּוֹאֶה

וּבִי דּוֹבֵר בַּלָּאט:

"יְהוּדִי, גָּבַרְתָּ אָז,

מִלְחָמוֹֹת שָׁבַרְתָּ אָז"

לֹא יֵאָמֵן כִּמְעַט!...

"בִּסְדָרִים כֹּנַנְתָּ אָז,

מִשְׁפָּט עָם חוֹנַנְתָּ אָז

וַתְהִי מוֹשֵׁל;

הָיְתָה אֶרֶץ אָז לְךָ,

כֹּחַ זְרוֹעַ עֹז לְךָ"

– לֵב נִצְבָּט בִּי, אֵל!

הוֹי, אַתֶּם נֵרוֹת זְעִיִרים!

מִכָּל אוֹתָם הַסִּפּוּרִים

יְסוּרַי קָמִים;

בְּעֹמֶק לֵב יֶהֱמָיוּן בִּי

וּבְדִמְעָה יִבְעָיוּן בִּי:

מַה יֵלְדוּ יָמִים?...

מקצת המבקרים נוטים להפריד בין היצירה למחברה וסוברים כי יש לשפוט כל יצירה לגופה במנותק מקורות חייו של המחבר. דומה כי עקרון זה אינו חל על "נרותיי הזעירים". השיר הזה, שנכתב לכבוד חג האורים, מעורר בי את זיכרונה של חשכה גדולה. בצל הסיפור הלאומי העולה ממנו עומד הסיפור האישי של שני יוצריו, אשר אור היום חשך עליהם: עיניו של מחבר המילים מוריס רוזנפלד כהו עוד לפני שכתב את השיר, ובנוסף הוא לקה בשיתוק חלקי ובנו יחידו נפטר בגיל 15. המלחין, פרופ' צבי הרמן ארליך, היה סגי נהור בעת ההלחנה. הוא איבד את מאור עיניו בגיל תשע. אך טבעי הוא ששניהם כמהו אל כל שביב אור והשתוקקו להאיר את יומם באמצעות שיר על אור הנר.

* * *

ברכות לאהוד אולמרט על החלטת המשטרה

לא להגיש תביעה מיותרת נוספת נגדך

כאשר הֵגָנוּ עליך ירקו לנו בפרצוף (מילולית)

עכשיו אף אחד לא מתנצל בפנינו

כי העקרבים לא יכולים שלא לעקוץ

וכמותם גם האגו-מאניאקים והאובססיבים

אבל אם אתה רוצה תמיכה ציבורית רחבה

אנחנו מייעצים לך לפנות רק לסופרים החשובים

כי אלה הם כמו האורים והתומים ורק קולם נשמע ברמה

* * *

ארוחת בוקר מול הים בְּ"בּוֹיָה" תל אביב

ב-80 שקל לשניים, כולל הטיפ

קודם כל טוב שבאים בתשע בבוקר כי מאוחר יותר כבר אין מקום על הטרסה המוגבהת הצופה לים מאופק עד אופק, מבלי שיפריעו למראה הקירות המוגבהים של נמל תל אביב הישן, דרומה ממנה. מסעדת "בויה" נמצאת בקצה הצפון הרחוק של הנמל, אולי כבר בשטח "יריד המזרח" לשעבר.

ארוחת-בוקר, המספיקה לשניים, עולה 66 שקל, עליהם מקבלים הנחה של 15% בימים א'-ה', ואם נוסיף על כך ספל קפה וכוס תה עם נענע לעזר-כנגדי, שהם מעבר לכוס מיץ התפוזים הטרי וכוס הקפה שהיו כלולים בתפריט, ונוסיף גם את הטיפ, נגיע ל-80 שקל לשניים עבור ארוחה איכותית באוויר הים הפתוח ובשקט יחסי. רק מאוחר יותר מתמלא המקום.

מה מקבלים? סלסלת לחמים ובה שתי לחמניות, אגודה של מציות בריאות וכשש פרוסות לחם חי משגע עם קרום פריך חום, ותוך רך. מגשית עץ ובה שלוש קעריות, ריבה, חמאה וזיתים ירוקים, שהם למרבא הפלא אמיתיים. דפוקים, ללא שום, קשים ומרירים קצת. חיסלנו גם את המנה של החברים שישבו איתנו ואכלו מנה זהה לשניים, אך זיתים אינם אוהבים.

אחר כך מגיעה חביתה מקושקשת גדולה משתיים או שלוש ביצים, ובה קוביות בייקון ופטריות מטוגנות (לפי בחירה, אפשר לקבל שתי תוספות אחרות, בצל או ירקות). עוד מגשית עץ ועליה קעריות של סלט טונה מעולה, גבינת פטה ברוטב זעתר ושמן זית, וגבינת קוטג' נטו.  וכן קערית סלט גדושה שרובה עגבניות ומלפפונים ובצל יבש והיא עשוייה בסגנון קרוב מאוד לסלט הארצישראלי, ואפשר לבקש עוד שמן זית כדי להיטב אותה אף כי היא שוחה ברוטב רב.

זהו. לוקח שעה וחצי לערך להתגבר על הכמות הזו, מה עוד שהמפגש היה בעיקרו שיחת רעים תוך כדי ארוחה. גם השירות היה נחמד ומאיר פנים. הכול נקי, מוקפד ובאיכות  מעולה. אפשר לבוא גם בחבורה, המקום גדול ומרווח, בחוץ כמו גם בפנים.

הכתובת: Boya, שפך הירקון, תל-אביב. טל. 03-5446166. ויש גם אתר באינטרנט שאפשר ללמוד ממנו על תפריטי צהריים וערב: www.boya.co.il

אל תהססו להיות סנובים ולהגיע לשם. אם אנחנו הגענו, סימן שהמקום מאוד עממי למי שלא נגעל מלהרגיש עממי, כמו שאמר דן בן-אמוץ בפרק הקללות בתוכנית הרדיו הבלתי-נשכחת "שלושה בסירה אחת": "שתרד אל העם ולא תעלה משם!"

מאת כתבנו לענייני גסטרו ס. נידחלוביץ.

יוסי גמזו

הַמִּקְצוֹעַ: גַעֲגוּעִים

הַכְּתֹבֶת:

קַעֲקַע. שְמָהּ הָיָה גְרֶטִי

שֶל וַלְס. שֶל בְּכִי. שֶל מוֹרְפִיוּם. אַנְדְרֶה

מוֹרוּאַ הָיָה עֲדַיִן חַי אֶת הַפְּרָטִים, לוּא

אַנְדְרֶה מוֹרוּאַ הָיָה עֲדַיִן חַי. יוֹתֵר

וְיוֹתֵר, כִּבְעַד עָשָן, אֵינָם אֶצְלֵנוּ אֵלֶּה

שֶהָיוּ יְכוֹלִים לְסַפֵּר אֶת אֵלֶּה

שֶאֵינָם.

מַצַּב מִשְפַּחְתִּי: יָתוֹם מִשַּלְוָה, נָשֹוּי לְאֵיזֶה

אִי-שֶקֶט כְּרוֹנִי. מֵיתָר מָתוּחַ. קָרוֹב-רָחוֹק

שֶל כַּמָּה בַּארְדִים צוֹעֲנִיִּים, כַּמָּה בַּלָּדוֹת.

מְקוֹם הַלֵּדָה: לְעוֹלָם לֹא קָבוּעַ, תָלוּי שֶל מִי

מִבֵּין כָּל אֵלֶּה שֶהוּא אֲנִי-תוֹרָן. מִנַּיִן

אַתָּה מַתְחִיל, בְּעֶצֶם, אֶת

הַסְּפִירָה לְאָחוֹר:

רוֹצֶה? עֲלֵי עַרְמוֹן בְּאֵש-הַסְּתָו, בְּסַן-מִישֶל.

רוֹצֶה? הַגּוֹטִיקָה שֶל עִיר קְטַנָּה, דְרוֹמִית לְוִינָה.

רוֹצֶה אוֹ לֹא רוֹצֶה:

הַבֹּץ הַיְהוּדִי

שֶל פֶּלֶךְ פִּינְסְק.

הַגֹּבַה: מְמֻצָּע אִירוֹנִי בֵּין

מַה שֶהוֹזִים וּמַה שֶפּוֹחֲדִים מִמֶּנּוּ.

מִדּוֹת הַגּוּף: תָּמִיד צָרוֹת בְּמִסְפָּר אוֹ שְנַיִם

עַל מִדּוֹת הַנֶּפֶש הַפּוֹתָה. אַף פַּעַם לֹא

מִסְפַּר כַּנְפֵי הָאַסְטְרוֹנָאוּט הַיָּפוֹת שֶל אִיקָרוּס

אִם כִּי כְּאֵב הַנְּפִילָה אוּלַי לֹא קָטָן יוֹתֵר.

סִימָנֵי-הֶכֵּר מְיֻחָדִים: הֶעֱדֵּר צָחִיחַ

שֶל סִימָנֵי-הֶכֵּר מְיֻחָדִים.

רַק לִפְעָמִים, עָמֹק-עָמֹק בְּמַיִם

טֶרִיטוֹרִיָאלִיִּים חַמִּים שֶל חֲלוֹמוֹת, אֵיזֶה מוֹרְס, אוּלַי

מַשֶּהוּ, אֲנִי יוֹדֵעַ? תֻפִּים, אִיִּים

לֹא-הֲגוּיִּים. צֶבַע הָעֵינַיִם: בְּדֶרֶךְ כְּלָל

יָרֹק. הַמִּקְצוֹעַ:

גַעְגּוּעִים.

יוקם מפעל ישראלי של נרגילות חשמליות

מאת סופרנו ס. אבו-נידח אל-טאוויל

מן המפורסמות הוא שהעישון הנרגילה בריא יותר מכל עישון אחר, כי העשן עובר במים ומיטהר ונותר רק ניחוחו, וגם אותו אין שואפים לריאות. דא עקא, לשם העישון נחוץ לפטם את הנרגילה בגחלים לוחשות, ואלה אינן בהישג יד בבבתים בימינו, מאז חדלנו לחמם את החדרים בתנורים זוללי עץ ולאפות את הפיתות בטאבון ובפארינות.

אי לכך יש לברך על ההמצאה המדהימה והפשוטה כל-כך של הנרגילה החשמלית, שבה יחליף גוף חימום חשמלי קטן את מקום הגחלים, ויהיה גם דגם-שדה שבו מקור החשמל לא בחיבור חוטני לקיר אלא בסוללות נטענות או רגילות.

מעתה יהיה אפשר לעשן נרגילה בכל בית ובכל מרפסת (אנחנו אוהבים במיוחד את הטומבק בניחוח תפוחי-עץ), ולא יהיה צורך לישב על שרפרפים נמוכים בבתי-קפה מיוחדים לכך, כמו שהיה יושב בחליפתו הלבנה שיח' איברהים מיכו, הוא אברהם שפירא מפתח-תקווה, בקפה של הגורג'י בשוק הגדול, ויונק נרגילה ריחנית בחברת ידידיו הערבים.

ההמצאה החדשה תגדיל באלפי אחוזים את מכירת הנרגילות בארץ ובעולם, וזאת לאחר שחלק ניכר מהן נמכר כיום רק בתור קישוט וללא אפשרות לעשן באמצעותן בדירות המגורים.  ישראל הוכיחה שוב את עליונותה הטכנולוגית על פני שכנותיה.

משה גרנות

לנוכח עליבותה של מערכת החינוך

מסקר לסקר – ארצי ובינלאומי – נחשף השבר הגדול שאליו הידרדרה מערכת החינוך שלנו. איך זה שבשנות השישים היו הישגי תלמידינו מעולים, ועתה אנחנו מדשדשים בתחתית? התקציבים היו אז מינימאליים, משכורות המורים היו עלובות, אפילו יותר מהמשכורות היום, רוב התלמידים היו עולים חדשים שהוריהם לא יכלו לסייע להם בלימודים, ובוודאי שלא יכלו להרשות לעצמם לשכור מורים פרטיים. מה היה סוד ההצלחה של שנות השישים? מהו סוד ההצלחה של בתי הספר בסינגפור? מהו סוד ההצלחה של בתי הספר בפינלנד? מה היה סוד ההצלחה של בחורי הישיבה במזרח אירופה?

הסוד בוודאי איננו טמון בשיטות ההוראה או ברפורמות – הן ישראל בשנות השישים, הן סינגפור ופינלנד בימינו, והן הקהילה היהודית מלפני מלחמת העולם השנייה – כולם לימדו ומלמדים בשיטות שמרניות להחריד. ההוראה מעצם בריאתה היא מקצוע שמרני ביותר, כי תפקידה הוא להעניק לדור העתיד פיסות תרבות מן העבר. ארכיטקט, מלחין, מהנדס תוכנה חייבים לחדש, אחרת אין להם זכות קיום. מורה שמחדש את שקספיר, או משפר את אוקלידס – הוא זייפן, ואיננו ראוי להיות מורה. לכן רפורמות לעולם אינן מצליחות, והן רק מוליכות את מערכת החינוך מדחי אל דחי.

ובכן, מהו הסוד של המצליחנים, שפעם נמנינו עימם?

הסוד הוא בקונצפט שמי שאיננו רוצה ללמוד, ואיננו מוכן להניח גם לאחרים ללמוד – לא למד! הסוד הוא בקונצפט שמורה אשר איננו מסוגל ללמד – לא לימד. בארץ שלנו יכול תלמיד להרוס כיתה שלמה, ואיש איננו יכול להזיז אותו מכיתו. בארץ שלנו מורה יכול להרוס בית ספר שלם, והארגון המקצועי ישבית את המדינה אם ירצו לפטרו. כך יוצא שגם צעירים שרוצים ללמוד – אינם מסוגלים, ומורה מעולה איננו זוכה ללמד שיעור כהלכה בשל הרעש הנורא מכיתתו של המורה הכושל.

מה עושים?

מדובר בתקלה לא פשוטה, ומי שיתיימר להציע פתרון, ייחשב בצדק לשחצן. יחד עם זאת, אני מרשה לעצמי (בהסתמך על 43 שנות ניסיון בתחום) לפרוש את מחשבותיי בעניין. אני מניח שאין בהן תרופת פלא, אבל לפחות, אני מקווה, אינן אבסורדיות כהצעות הנובעות מהרפורמות שעל הפרק (כגון רפורמת דברת):

אני מציע לקצר את הליך הפיטורין של המורים, אבל, יחד עם זאת, לא לפגוע בהישג הפרופסיונאלי של ארגוני המורים. פיטורי מורים נמשכים היום שנתיים (לפחות!) וגורמים ייסורים קשים למורים, לתלמידים, ולמפקחים המופקדים על הליך הפיטורין. רוב המפקחים מתייאשים מההליך הארוך והמסורבל הכרוך בלא מעט סיכונים (כגון איומי האירגונים והמורה הנפגע); וכך נותרים על כנם מורים כושלים, המזיקים, פשוטו כמשמעו, לתלמידים ולבית הספר כמכלול: מורה סביר איננו מסוגל ללמד כאשר בכיתה השכנה, אצל המורה הכושל, מתרחשת מהומת אלוהים. זאת ועוד, כדי להיפטר ממורים אלה, תוך עקיפת ההליך המסורבל הנ"ל, נוהגת המערכת לפתות אותם בפיתויים כספיים שונים (הגדלת אחוזי הפנסיה, הגדלת הפיצויים, הוספת חודשי הסתגלות וכדומה). יוצא שהמערכת מקיימת בעל כורחה עידוד שלילי – מי שעובד כהלכה, איננו מקבל שום בונוס. כדי לזכות בכך – צריך פשוט להיכשל! לא פלא שההוראה העל-יסודית היא המקצוע האקדמאי היחיד במדינה שקרוב מרבע מהעובדים בו אין להם רשיונות. מתבקש, אם כן, לקיים הליך מהיר של פיטורי מורים, שבו המנהל ממליץ (אבל איננו קובע, כהצעת דו"ח דוברת), שני מפקחים מבקרים אצל המורה וכותבים חוות דעת, מנהל המחוז מאשר לאחר שימוע, והפיטורין באים לידי גמר לכל היותר תוך שלושה חודשים. למורה יוצע קורס להסבת מקצוע והמשך קבלת משכורת מלאה במשך שנה עד שנתיים (תלוי בוותק), שהרי בלאו הכי הוא מקבל משכורת כזאת בהליך הקיים, אלא שיימנע הסבל של התלמידים, המורים, המנהל והמפקחים, ועיקר העיקרים – תימנע החרפה של ההוראה הכושלת ממערכת החינוך בישראל.

אני מציע כי יוכן הליך מקוצר של הוצאת תלמידים סוררים מבית הספר והעברתם לחינוך מתקן. כמפקח על בתי-ספר במשך שנים רבות, צפיתי באלפי שיעורים, ולא פעם נתקלתי במורים מקסימים, שהכינו שיעורים מעולים, שאני, עם כל ותקי, לא הייתי מצליח להכין טובים מהם – ובכל זאת, הם לא הצליחו ללמד, כי אחד התלמידים החליט להרוס את השיעור – קפץ על השולחן, מחק למורה את מה שכתב על הלוח, יצא ונכנס לכיתה ללא אישור המורה, זרק קליפות על חבריו ועל המורה. שום ריצוי, שום שיחה חינוכית לא עזרו – התלמיד ידע שהוא "מסמר בלי ראש", ידע שלמורה אין סמכות אפילו להוציא אותו מהשיעור, וידע כי במקרה שמישהו ינסה להעניש אותו, יבואו חבריו והוריו ויערכו פוגרום בבית הספר. אין ברירה, את התלמיד הזה יש להרחיק מהכיתה ומבית הספר בכלל, ולהעביר אותו למוסד לחינוך מתקן. 35 תלמידים לא למדו בגלל מופרעותו של תלמיד אחד! לא ייתכן שכל "ההבנה" ו"הגמישות" יופנו רק אל התלמיד האחד המסרב לאפשר לחבריו ללמוד. תבנית ההוראה והחינוך במוסד המתקן צריכה להתבסס על כיתות קטנות, על מורים מעולים שהוכשרו למשימה הכבדה, וגם מתוגמלים בהתאם, ומוסדות אלו צריכים להיות מאובזרים במיטב הטכנולוגיה החינוכית ולשכון בבניינים החדישים והמתאימים ביותר לטיפול בילדים ובנוער.

צריך, לדעתי, להפסיק לשאוף לכך שהמורה ילמד את התלמיד "לחשוב" במקום לחייב אותו "לשנן". אני מסרב להאמין שיש בכוחו של המורה ללמד את התלמיד לחשוב חשיבה יישומית, ובעקבות כך אני מסרב להאמין שהמאמץ כדאי. אני אף מאמין כי מי שמעדיף את "החשיבה" על "השינון" – אינו משיג בסופו של עניין שום הישג, ומביא לעולם בורים גמורים. בכל תחום שבעולם – תמיד יהיו בידינו "מפות מיושנות" (כדבריו של יהודה עמיחי בשירו "ליום הולדתי" – "שירים 1948-1962"), וכל תבניות החשיבה, שבהן ציידו אותנו – יעזרו לנו כקליפת השום. כל כוחו של המורה הוא בכך שהוא מסוגל להביא פיסות תרבות מן העבר ולהעניק אותן לדור העתיד. המורה מסוגל ללמד את התלמיד את המתמטיקה של העבר (שאגב, מרביתה לא השתנתה בתכנית הלימודים מזה מאות שנים!) – ולא להכין אותו לקראת המתמטיקה של העתיד. את זה אולי (אולי גדול!) יכול להנחיל גאון כמו אוקלידס, ולא המורה – עם כל הכבוד. המורה מסוגל ללמד את התלמיד טרגדיה של סופוקלס, שיר של וולט ויטמן או של ביאליק, אבל אין לו שום יכולת ללמד תבניות לבחינת מחזה או שיר שיחבר יוצר מחונן בעתיד (בכך נכשלים לא אחת פרופסורים עתירי ידע!). אם ילמד המורה את סיפורי ספר שמואל הנפלאים, את נבואות עמוס הנביא, את משנתו של סוקרטס, את סופוקלס, את שקספיר, את דוסטוייבסקי, את פרנץ קפקא, את ארכימדס, את ניוטון ואת איינשטיין – הוא יצייד את התלמיד ב"סל תרבות" שאין ערוך לו. אם יוותר על כל אלה, וילמד אותו "לחשוב" – לא יישאר בידי התלמיד דבר (ראו הרחבה בעניין הזה בספרי "עם הפנים אל המורה", הוצאת ירון גולן, 2002, עמ' 17- 22).

זאת תהיה שחצנות בלתי נסלחת אם אכריז ששלוש ההמלצות הנ"ל ירפאו את מערכת החינוך החולה שלנו, אבל אני משוכנע בדבר אחד: המלצות אלו יחזירו את מערכת החינוך אל התקופה שבה העניקו לתלמידים פיסות תרבות, שבה רק מי שרצה ללמוד, למד, שבה לא כל מי שהיתה לו תעודת לידה יכול היה ללמד. בתקופה ההיא (לפני פחות מארבעים שנה – כאן בארצנו הקטנטונת!) היו תלמידינו בין הראשונים בעולם בהישגי הלימודים שלהם.

אהוד בן עזר

1. געגועים לעממי ולתיכון בלי חטיבת ביניים

לפני שנים אחדות הוזמנתי על ידי מרצָה לספרות לפגישה עם תלמידותיה באחד הסמינרים למורים הנחשבים בארץ. כאשר סיכמתי את רשמי הפגישה עם מזמינתי, שאלתי בתמימות אם התלמידות הן עדיין לפני השירות הצבאי (כי השכלתן, המוגבלת מאוד, נראתה לי הולמת בקושי כיתות י' או י"א).

"מה איתך, אהוד," ענתה לי, "הן כבר בחורות בנות עשרים ושלוש שנים לפחות!"

* כל פעם שאני רואה את פניו או רק שומע את קולו של מנהיג המורים העל-יסודיים השובתים רן ארז, נעשה בשרי חידודין-חידודין. מה לעשות, אני לא סובל את ה"מנהיג" הזה. הייתי מפחד מאוד להיות להיות תלמיד שלו. אני לא מאמין לפראזיולוגיה ולדמגוגיה הכוחנית שלו. אני סולד מחוסר התרבות שלו, מתרבות האיומים הוולגארית שלו, ואני לא מבין איך הצליח לסחוף אחריו ציבור שלם של מורים על-יסודיים, אשר להשערתי התלוש הרשום בשכרם אינו תמיד ההכנסה החודשית היחידה שלהם.

האם כבר ספו מן העולם השיעורים הפרטיים, חצאי ורבעי המשרות בבתי ספר נוספים, והמורים למקצועות נדרשים המחוזרים ומלמדים בכמה בתי-ספר, וזאת בייחוד בחינוך העל-יסודי שאת מוריו הוא מייצג?

האם לא מוזר שהאנגלית כבר אינה בעייה במיבחני ההישגים של התלמידים, לעומת הבנת הנקרא בעברית ומתמטיקה? אולי תלמידינו כבר לומדים מהטלוויזיה, מהמחשב, מהווידאו ומנגני התקליטורים טוב יותר מאשר משיעורי האנגלית בבתי הספר?

* אני מאמין שהבעייה של מערכת החינוך בארץ איננה רק השכר הנמוך של המורים, וכי העלאתו בלבד תהיה חסרת תועלת ותכלית, תהיה כמו לשפוך מים לבור חסר תחתית. קראתי מחקרים על החינוך בארה"ב, שהוכיחו כי ככל ששפכו יותר כסף על בתי הספר, רמת ההישגים ירדה, וכי רק שינויי מיבנה יסודיים, והכנסת מימד של תחרותיות בתוך ובין בתי הספר הצליחה להביא ליותר הישגים ובפחות תקציבים, והניסוי נערך דווקא בשכונות בעיתיות.

* לעניות דעתי יש לבטל את המפלצות הקרויות "חטיבות הביניים", שבהן יש חמש-שש כיתות מקבילות מאותו שנתון והן פועלות כמגרסות או כמטחנות-תלמיד ששוברות את רצון הלמידה ואת תחושת "ההשגחה הפרטית" של התלמיד בכיתתו במשך שש השנים הקודמות.

ל"חטיבות הביניים" אין תחתית ואין עתיד. יש להחזיר את כיתות ז'-ח' לבתי הספר היסודיים (העממיים לשעבר) – ואז תראו איזו רצון לימוד ואיזו הישגיות יהיו לתלמידי שתי הכיתות הבכירות הללו, כפי שעדיין קורה בבתי הספר הנחמדים והפעלתניים שלא נכנעו לרפורמה וגם שמרו על גאוות יחידה!

* בתקופה הקצרה שהייתי סופר-אורח במערכת החינוך היסודי והעל-יסודי (עד שהצליחו להיפטר ממני ולא לחדש את ההתקשרות עימי בשנה שלאחריה) ביקרתי בבתי ספר יסודיים מקסימים ומושקעים היטב, שפשוט כואב הלב לחשוב מה יקרה לבוגריהם בכיתה זי"ן כאשר יצאו מהחממה שבה למדו ממש, ובחשק, וייזרקו לג'ונגל של "חטיבת הביניים" ההמונית.

כן, ואת כיתות ט' יש להחזיר לתיכוניים, שאז יתחילו תלמידיהן ללמוד, מתוך הרבה הערכה ויראָה – במסלול הרציני של הגימנסיה-של-פעם, ויהיה להם כבוד בפני שלושה מחזורים של תלמידים מבוגרים מהם, שמשמשים גם מודל חיקוי ולתחרות ולמשמעת של לימודים.

* ייתכן שהממוצע של מיספר התלמידים לכיתה בישראל אינו שונה בהרבה מהנהוג במדינות המערב המפותחות.

הממוצע! –

אבל בפועל, בחינוך הממלכתי הכללי, שכולל כיום אולי פחות ממחצית של תלמידי ישראל, הכיתות "מפוצצות" מרוב תלמידים, ואילו במגזרים אחרים, כמו אצל הדתיים והחרדיים, הכיתות קטנות והם נהנים מתקציבים עודפים בגלל סחטנות פוליטית וזאת למרות שאפילו אינם מכינים את התלמיד לחיות ולפעול במאה ה-21!

* ואם הכיתות בממלכתי-הכללי תוקטנה (שזו עיקר הבעייה) – הרי מיספרן יעלה! – האם יש למערכת החינוך די מורות ומורים חדשים וטובים כדי לאייש את כל הכיתות, וזאת כאשר גם שכר המורים יעלה פלאים? וכבר היום חסרים מורים טובים ומקצועיים רבים במערכת.

* כבר פגשתי מורות שאינן מסוגלות לכתוב עברית בלי שגיאות, בעוד אשר תלמידיהן כותבים עברית טובה משלהן. כבר פגשתי מקרים שבהם פוטרו דווקא מורות מצליחות, שאותן התלמידים אהבו, ורצו להמשיך ללמוד עימן בחשק רב. ואני כמובן מזדהה עם כל מילה במאמרו של ד"ר משה גרנות, שנשלח במקורו כמכתב לשרת החינוך, ועליו עדיין לא קיבל תשובה עד היום.

* במשך שנים הפכו את המצויינות בלימודים ללעג ולקלס. הפופוליזם של מערכת החינוך ושל פוליטיקאים הוביל לכיוון של המכנה המשותף הנמוך ביותר הקרוי אינטגראציה, וזאת כדי שמרבית התלמידים יוכלו לזכות בתעודות כלשהן.

המצויינות נתפסה כהתנשאות אשכנזית של ה"חְנוּנים" – כמשהו שיש להתבייש בו ולרדדו. נסו להביא גישה פופוליסטית זו למערכת הלימודים האליטיסית בצרפת, ויזרקו אתכם מכל המדרגות. שמה תלמידים עובדים קשה מאוד כדי לזכות בציונים גבוהים ולהצטיין.   

כן. יש פערים והם כנראה לעולם לא ייסגרו, ומה שצריך לתת הוא למצטיינים מכל מיגזר ואזור את מלוא האפשרויות להתקדם ולהחזיק בבוא היום על כתפיהם ובעבודת מוחותיהם את מדינת ישראל המודרנית.

* גם אם יעלו את משכורות המורים, מי ימנע את רמתם הנמוכה של הסמינרים ושל המכללות, שבהם לומדות בעיקר מורות-לעתיד? מי יבדוק ברצינות ולעומק את הכשרתן ללמד בשיעורים לדוגמא? מי יבדוק את רמת המורות שכבר מלמדות ואשר ספק אם יש להן השכלה כללית מספקת, ידיעת עברית, כתיבת עברית ואפשרות לבדוק חיבור עברי של תלמידיהן?

איזו מערכת חינוך היא זו שתלמידיה ומוריה אינם יכולים להתמודד עם כתיבת ובדיקת חיבורים בעברית? מי טימטם את המערכת הטבעית עד כדי כך? האם רק העובדה שמשכורות המורים/ות נמוכות? או אולי אשמה בכך הביורוקרטיה המפלצתית והיקרה של משרד החינוך, הרוכבת על גבם של המורים/ות בסיוע האוניברסיטאות ומייצרת תוכניות לימוד מיותרות ומשתנות לעיתים מזומנות? ואולי זה הפחד מהתווית או מכתם המצויינות – שהפך לעילגי לשון דור  וזני דורות של תלמידים ומורים כאחד?

* מצד שני, אפשר למצוא בבתי-ספר רבים ברחבי המדינה (ואני ביקרתי באחדים מהם) מורות נהדרות, מסורות, מטפחות את תלמידיהן כדוגרת שהיתה מסוככת בעבר על אפרוחיה, אבל – הן לא הכי משכילות בעולם, וייתכן שאם יעבירו אותן מבחנים מחמירים, הן תיפסלנה להוראה.

אז מה? מי מבטיח לנו שמורות מוסמכות, שגמרו ב"א כללי באוניברסיטה או במכללה לא-חפיפית, תהיינה טובות מהן מהבחינה הדידאקטית והפדאגוגית? ושהן גם תסכמנה להורות באותם יישובים רחוקים שבהם רמת המורות אינה עולה בהרבה על רמת ההשכלה הכללית של האוכלוסייה?

* ואולי, במיגזרים מסויימים, ולא אנקוב בשמם – דווקא רמתם הנמוכה ועולמם המוגבל של המורות ושל המורים – עוזרים מאוד ליצור את הקשר החי והחיובי עם התלמידים, שעתידים לגדול בדמותם? (לבד מאותם תלמידים מוכשרים ובעלי אמביציה, אולי גם מרדנים, שיצליחו לחרוג, בכוחות עצמם ואולי גם בעזרה וביוזמה חינוכית כלל-ארצית – ולהיקלט בהמשך במערכת לימודים גבוהה יותר).

כן, יש פערים גדולים בחינוך ובהישגי התלמידים, בארץ ובעולם, אין שיוויון, לא היה ולא יהיה! ושום הררי כסף ושום רידודי רמה ודרישות בלימודים ואפילו הקטנת כיתות – לא יעזרו לסגור את הפערים בין התלמידים, כי אחרת היינו כבר כולנו גאונים.

* ולסיום אביא מכתב שנשלח אליי ותולה את האשמה במצב – בהתנהגותו של ראש הממשלה, כאילו היה ביכולתו של אולמרט לשלוף שפנים מהשרוול, וכאילו רק כדי להרגיז הוא אינו עושה זאת:

אני בדרך כלל לא נוהג להתווכח עם דברים שאתה כותב, חלק אני מסכים וחלק לא. אבל ראש הממשלה שאתה מגן עליו בחריפות, מראה בעניין המורים אדישות ואטימות שאולי רק מי שבשילטון כל כך הרבה זמן (כמו גם ביבי, ברק והרבה נערי אוצר), מנותק מהעם, מרוויח עשרות אלפים בחודש, מושך חשבון הוצאות, ושכח מה זה להתפרנס מסכומים כאלה [נמוכים, של משכורות המורים]...

החוצפה היא לא של המורים שנסעו אחריו לאנפוליס אלא של ראש הממשלה, שאם אינו מושחת, הוא רק נהנתן, כמו רוב אלו שהגיעו למישרה הזאת – שמתייחס לשביתת המורים בכזה זילזול וחוסר איכפתיות. 

אני מתאר לעצמי שהעובדה שאינך מורה, ואין לך ילד בתיכון כרגע, תרמה לריחוק שמביא הרבה אנשים [כמוך] לא להבין למה השביתה הממושכת הזאת כל כך עצובה.

* מצורף למכתב תצלום תלוש משכורת של מורה מתחילה למתמטיקה בתיכון, בעלת תואר אקדמי, אשר תמורת מישרה בהיקף של 52% מקבלת נטו 1701 שקל לחודש! (2,268 ברוטו!)

התלוש מזעזע. הלא המורה נצרכת להשלמת הכנסה! מצד שני, אני מקווה שב-48% הנותרים של זמן הוראתה היא משלימה בינתיים את הכנסתה החודשית במתן שיעורים פרטיים במתמטיקה, מקצוע מאוד-מאוד נדרש שאפשר להרוויח בו לא רע גם אם מדווחים למס הכנסה.

2. ו... אהוד בן עזר לא קיים

עכשיו, שאתם יודעים את עמדותיי, ברור לכם שלא הייתי חותם על גילוי הדעת במודעה של "סופרים, משוררים, אנשי אקדמיה, אמנים, רבנים ופובליציסטים" האומר: "אנו ­ אנשי רוח, תרבות ויצירה, מצרפים את קולנו לקולם של המורים" – אשר התפרסמה בגיליון יום שישי, 30.11, של העיתון לאנשים חושבים "הארץ", ולא במימונם של החותמים –

אלא שבדרך לאי-חתימתי על המודעה הנ"ל חלה תקלה קלה –

מתברר שאי-אפשר להשיג את מיספר הטלפון שלי. פשוט – יוק. אהוד בן עזר לא קיים. לכן גם לא פנו מארגני המודעה אליי, בשום צורה שהיא, כדי לבקש את חתימתי (ולשמוע את סירובי, שלא היה ידוע לאיש עד עצם קריאתכם את דבריי אלה).

אבל, לא נורא, ממרומי נידחותי ואי-שייכותי לספרות העברית, התוצאה היא דומה – הלא חתימתי על המודעה (זו שבצד ה"חשובים" הרגילים חתומים בה "סופרים" ו"משוררים" שאת שמם לא פגשתי מעולם) – חתימתי זו איננה – ולא משנה מאלו סיבות היא איננה.

אורי הייטנר

רצון העם

בסקר דעת קהל של "ידיעות אחרונות" ערב ועידת אנאפוליס (ערב שבת 23.11.07) השיבו 70% מהנשאלים שאינם מוכנים לוותר על הגולן בהסכם שלום עם הסורים. רק 27% מן הנשאלים השיבו שהם מוכנים לוויתור כזה. באותו סקר, השיבו 70% מהנשאלים שישראל צריכה לנהל מו"מ עם סוריה, ורק 29% השיבו בשלילה. איך ניתן להסביר את התוצאות הללו? האם יש סתירה בין התשובות על כל אחת מן השאלות?

קיים הבדל משמעותי בין השאלות. שאלה אחת עוסקת במהות והשנייה – בנוהל. שאלה אחת עוסקת בתוצאה הרצויה והשנייה – בתהליך. ברור שהתשובה המשמעותית יותר היא הנוגעת למהות, לתוצאה הרצוייה. רוב גדול מאוד בציבור, בסקר זה כמו גם בסקרים אחרים, אינו מוכן לוותר על הגולן, גם לא למען שלום עם סוריה. זה רצון העם.

איך, אם כן, ניתן להסביר את תמיכתו של הציבור בניהול מו"מ עם הסורים? את התשובה לשאלה הזו אנו נתנו כבר לפני 15 שנים, בסטיקר שהוצאנו באותם הימים: "שלום עם הגולן". האמירה שלנו היתה, שאנו רוצים מאוד בשלום עם הסורים, אך התנאי לשלום כזה הוא הישארות הגולן בריבונות ישראל. זה בדיוק מה שאמר הציבור בסקר הזה.

העם אינו מוכן לוותר על הגולן, אך הוא רוצה בשלום עם סוריה ולכן הוא תומך במו"מ. הוא תומך במו"מ שבו ישראל תעמוד על המשך ריבונותה על הגולן.

העמדה הזאת הגיונית, נכונה עקרונית, אך שגוייה באופן מעשי. אילו אני נשאלתי בסקר, הייתי בין 29% המתנגדים למו"מ עם סוריה. מדוע? הרי גם אני תומך בשלום עם סוריה, ובלבד שלא תכרך בו נסיגה מהגולן.

הסיבה לכך היא שהיום ובעתיד הנראה לעין, אין סיכוי למו"מ כזה. בתקופת שמיר החל מו"מ שבו זו היתה עמדת ישראל. אולם אחרי שארבעה ראשי ממשלות הסכימו לנסיגה מהגולן, הסורים דורשים שהמו"מ יחל בנקודה שבה הופסק. סגן שר החוץ הסורי פייסל מקדאד, שהשתתף בוועידת אנאפוליס, הבהיר שהמו"מ עם ישראל לא יהיה על הגולן, כיוון שהנסיגה לקווי 4.6.67 אינה נושא למו"מ.

אני אתמוך במו"מ עם סוריה, רק כאשר ישראל תבהיר שהמו"מ אינו כולל את הגולן ולא יהיה בו דיון על נסיגה מהגולן. כל עוד אין אמירה ברורה כזאת של ממשלת ישראל, לא ייתכן מו"מ שזו תהיה תוצאתו, שהרי לא יתכן מו"מ שסופו טוב יותר אפילו מעמדת הפתיחה שלנו. מצד שני, ברור שאם ממשלת ישראל תכריז שאין מו"מ על הגולן, לא יהיה מו"מ לשלום עם סוריה, בעתיד הנראה לעין.

אסור לנו לוותר על החזון של "שלום עם הגולן", אך לעת עתה החלום הזה הוא בגדר משאת נפש, מחוז חפץ, חלום שיש לחנך עליו. אולם היום אין דרך אופרטיבית לממש אותו. היום ניתן לקדם אותו רק באמצעות חיזוק אחיזתנו בגולן והפיכתה למציאות בלתי הפוכה. לעת עתה, שום דבר חיובי לא יכול לצאת ממו"מ עם סוריה. עצם הדיבור על מו"מ עם סוריה, במצב הנוכחי, הוא דיבור מחליש הפוגע במשימה הלאומית החשובה של פיתוח הגולן וחיזוק אחיזתנו בו.

יש לקיים את רצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בכל הסקרים וגם בסקר המדובר – הרצון לשמור על הגולן ישראלי. כל עוד אין אופציה למו"מ שתוצאתו הוא שלום השומר על הגולן ישראלי, יש לוותר על מו"מ עם סוריה.

ד"ר יחיעם שורק

דברים על דיוקם

ברצוני להגיב על מכתבו של מר אורי הייטנר [גיליון 295] המתייחס לרשימה קצרה שכתבתי במוסף "ספרים" האחרון של "הארץ", שבה, בין השאר, אם כי באופן זניח ושולי, אני מזהה את הציונות עם הקולוניאליזם.

מר הייטנר מצמיד לי את התואר של מסלף ההיסטוריה באותה משיכת קולמוס עם פוסט-ציוניזם, שעל זאת אכן דרכי וגאוותי ה"ביזארית". מודה ולא עוזב!

מר הייטנר מודה כי אכן השתמשו המנהיגים הציוניים בטרמינולוגיה קולוניאליסטית, אלא מטעמים פוליטיים-פרגמאטיים, והריני מודה לו על כך, מכיוון שאין בינינו ויכוח אלא על פרשנות השימוש במינוחיות הקולוניאליסטית, וזו כבר פתיחה ראויה מבחינתי, שאכן הציונות ינקה את מהותה ודרכה מהקולוניאליזם האירופי של שלהי המאה ה-19.

זאת ועוד, כל הריפוד התפאורתי שמביא מר הייטנר לשלילת הקשר בין ציונות לקולוניאליזם, כגון המנטרה של תנועת שחרור לאומית, אינו אלא אירופי-קולוניאלי פאר-אקסלנס. טונות רבים של מלל ספרותי – לירי ופרוזאי, עיתונאי, מסאי, ריטואלי וסקראלי ועוד – נשפכו על הקולוניאליזם האירופי, כשמובילי הגות הרוח בקשו לשכנע ולהשתכנע שאכן ההשתלטות על ה"ילידים" היא רק לטובתם ולטובת האנושות, וכי הקולוניאליזם הינו סוג של תנועת שחרור – שחרור היליד מזה והאדם הלבן מזה.

כמעט כל תנועה לאומית באירופה היתה נגועה בקולוניאליזם מזה וברומנטיציזם-הירואי מזה, והציונות ספגה רבות מהאווירה דאז באירופה.

הזיקה בין הציונות לקולוניאליזם בולטת בכתבי הדברים הציונים ובמלל נאומיהם בקונגרס ושלא לדבר על האמונה בצידקת הדרך של העולים לארץ בחזקת "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", שזו בהחלט מנטרה קולוניאליסטית ברורה, וכמוה הסיסמאות המקודשות של "כיבוש העבודה".

ואגב, כל נושא הגלות ושיוכה הציוני הינו מלאכותי, פתטי ובוודאי שלא היסטורי. הגלות לא היתה מאונס (עיינו ערך תפוצת האיסלם והח'ליפות באגן הים התיכון) ולאורך אותן "אלפיים שנות..." לא נמנעה עלייתם של יהודים לאזור האגן המזרחי של הים התיכון. כיצד נסביר את הרדימה לאורך 2000 שנה? אין זאת, וכדברי המשורר: "אשרי יתום אני" – "אשרי גולה אני!"

זאת ועוד, הביטחוניזם, אודותיו התייחסתי ברשימתי הנ"ל, אכן צעד, עקב אחר אגודל, בנתיב הקולוניאליזם, אלא שכידוע, ולא הציונות המציאה את הגלגל בנידון, הוא נעטף (כמו הקולוניאליזם) במעטי מיגננה של "צידקת הדרך", "הם התחילו", "טוהר הנשק" ועוד ממין מנטרות עיוועות מעין אלו.

ד"ר יחיעם שורק

הרצליה

אהוד: הסיסמה ה"מקודשת" של "כיבוש העבודה" במושבות העלייה הראשונה פירושה היה שבמקום ה"ילידים", הערבים, יעבדו אצל האיכרים בכל עבודת כפיים "הלבנים", כלומר הפועלים היהודים המובטלים, הפרולטארים – ואם זוהי "מנטרה קולוניאליסטית" – אני פוטין.

הנדון: בקשת סיוע ותרומה לבית הספר ברהט

שלום,

רציתי לכתוב כמה מילים על בית הספר שלנו...

בית הספר ערבּ אלהוזייל מכיל כ-900 תלמידים. הוא ממוקם בתחום העיירה רהט במחוז הדרום. אמנם בית הספר נמצא ברהט אבל כ-70% מהתלמידים באים באוטובוסים מהפזורה (מהמידבר מסביב לרהט) או מכפרים לא מוכרים. הילדים הללו באים מרקע סוציו-אקונומי קשה במיוחד, כאשר אין בבתיהם חשמל או מים, וההורים בדרך כלל עניים מאוד, והם אינם תורמים כלל לבית הספר וגם לא משלמים עבור ביטוח ילדיהם. בית הספר שלנו עני. הוא מנסה לעזור לילדים הללו בכל האמצעים וזה בא על חשבון דברים חשובים אחרים.

כך למשל חסר לנו * הרבה מחשבים  * מגרש כדור רגל  * גדר מסודרת מסביב לבית הספר * ספרייה וספרים אשר עוזרים לתלמידים ולמורים גם יחד * שולחנות וכיסאות * טיפול בקירות הכיתות * שירותים לתלמידים * פעילויות לא פורמאליות לתלמידים, ועוד.

לכן לקחתי יוזמה לפנות לכל גורם אשר יש בידו היכולת לסייע בכל דבר אפשרי כלכלי או כל דבר חיוני אחר.

אני מחכה לתשובה שלכם, תודה מראש,

חוסיין חאזם

(מורה בבית ספר אלהוזייל)

טלפון 054-5840173

מייל mailto:hazim1000@walla.com

הכתובת למשלוח: ביה"ס היסודי אלהוזייל, ת.ד. 17, רהט 85357

* * *

נעמן כהן

פשרה טריטוריאלית – מורשת רבין וביבי

אורי הייטנר כותב: תפיסת "הפשרה הטריטוריאלית עליה השלום"... "מאז קמפ-דיוויד, אין עוד מי שנושא את דגל הפשרה". [גיליון 295]. ובכן רעיונות מטבעם אינם מתים. רעיונות משתנים או משנים בעלים.

בהקשר ל"מורשת רבין" נשפכו נהרות של דיו בדיון על מושג המורשת. מהי בכלל מורשה היסטורית של מדינאי?

מהי למשל מורשת בגין? האם העובדה שכראש תנועת בית"ר בפולין, רגע לפני כניסת הנאצים, נכנס לבנק הדואר בווארשה, רוקן את חשבון התנועה בסך של 150 אלף זלוטי, (סכום עתק באותה עת) לקח את קופת התנועה, ברח עם אשתו והציל את נפשו, בהשאירו את חניכיו אחריו למות. (1)

האם מורשת בגין היא פרשת אלטנלה? מרד מזויין בממשלה חוקית בעת מלחמה, מעשה שבגינו בכל מדינה אחרת בעולם (גם דמוקראטית) היו מעמידים אותו אל הקיר.

האם מורשת בגין היא הפוטש שניסה לארגן נגד הכנסת בעת קבלת הסכם השילומים.

האם מורשת בגין היא האידיאולוגיה של ארץ ישראל (המערבית) השלמה? או מורשת בגין הינה חתימת הסכם השלום עם מצרים.

ברור שכל אחד יכול לבור לעצמו את המורשת שאותה ייקח.

ומהי מורשת רבין? האם מורשת הפלמ"ח – מורשת טבנקין הדוגלת בארץ ישראל השלימה ("ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר").

האם מורשת רבין היא הסוציאליזם, מורשתו מבית אמו רוזה "האדומה"? או הקפיטליזם בו דגל בכהונתו השנייה, כאשר תמך בבעלי ההון בהתנגדותם למיסוי הבורסה?

האם מורשת רבין היא המורשת של מורו ומפקדו הגדול יגאל אלון, מורשת רעיון "הפשרה הטריטוריאלית?

רעיון הפשרה הטריטוריאלית היה רעיון מרחיק ראות שגיבש בגאוניות מדינית רבה יגאל אלון בתכנית אלון המפורסמת. אלון השכיל הבין כי מחד ישראל לא תוכל לשלוט לעד על המוני ערבים שיסכנו את עצם קיומה כמדינה יהודית אך מאידך אין אפשרות לקיומה של מדינה ערבית עצמאית נוספת ביהודה ושומרון וחבל עזה. מפני שמדינה כזו לא תוכל להתקיים ותחתור תמידית תחת מדינת ישראל. לכן יש רק  אפשרות אחת – למסור את השטחים לשלטון שמרכזו נמצא בעבר הירדן. כבר בכהונתו הראשונה כראש ממשלה זילזל רבין באלון מפקדו ומורו (2), אבל אידיאולוגית ופוליטית עדיין שמר על עיקרי "תוכנית אלון". בכהונתו השנייה סטה רבין מתוכנית אלון בכך שנטש את "האופציה הירדנית" והימר על ערפאת.

אין ספק, הרעיון הגאוני שהגה מוחו "האנאליטי" של רבין, שהוא יביא את ערפאת ואלפי הטרוריסטים שלו כי הם ללא "בג"ץ" וב"צלם" ילחמו נגד החמאס, ראוי היה שיצורף כפרק ראשון ב"מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן. מכל מקום רבין עד יומו האחרון המשיך לדגול ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, כאשר גם בנאומו האחרון בכנסת (ב-5 באוקטובר 2005), קבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967... בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה."

עם התזוזה הגדולה בפוליטיקה הישראלית נטש אהוד אהוד ברק ואיתו מפלגת העבודה את מורשת רבין-אלון, למען מורשת רק"ח (בתיקונים קלים), והנה באה האירוניה הגדולה של ההיסטוריה, היחידי שנושא היום את מורשת רבין (הלא היא מורשת אלון) הוא לא אחר מאשר... כן כן, בנימין נתניהו. רק בנימין נתניהו אוחז היום בתוכנית אלון... רק בנימין נתניהו היום מצדד בפשרה טריטוריאלית ושמירת ישראל על בקעת הירדן. רק בנימין נתניהו מבין שאין דבר כזה ולא יהיה מדינה מפורזת ולכן ויתור על בקעת הירדן משמעו סוף הפרוייקט הציוני שכן אפילו מאות האלפים שירצו לברוח לא יוכלו לעשות זאת בדרך האוויר. שום מטוס לא יוכל להמריא.

הנה כי כן רעיון הפשרה הטריטוריאלית לא מת, אלא החליף בעלים. אכן קשה להודות בכך מבחינה פסיכולוגית, אך מה לעשות זאת המציאות.

(1) נתן ילין מור, "שנות בטרם", עמ' 110.

(2) אניטה שפירא, "יגאל אלון, אביב חלדו", ביוגרפיה, עמ' 487.

פרופ' הלל ויס

דברי פתיחה לקונגרס היהודי החדש

היום, י"ז בכסלו תשס"ח, הוא יום השנה השישים לתכנית החלוקה, הידועה בתאריכה המצורף והנכנע לתאריך הנוכרי כ"ט  בנובמבר. לא עוד כניעה וזיוף של תאריך ולא עוד כניעה לתוכניות חלוקה באשר הן. אין חלוקה! נסתיימה מכירת החיסול. תקופת שישים שנה לפי מקורותינו היא יחידה היסטורית שלמה. במקום תוכנית החלוקה מתחילה בקדם-קונגרס זה תוכנית איחוד כל חבלי ארץ ישראל תחת שלטון ישראל  על פי הבטחת ה' לאבות והגבולות המצוינים בתורה ובנוסף על פי החלטות הצהרת בלפור וועידת סאן רמו 1922. אלו החלטות חבר הלאומים המחייבות את האו"מ על פי סדר קדימותן יותר מהחלטות סותרות ומאוחרות. לא מפי אומות העולם אנו חיים. אומות העולם חיות מפי ה', קול יעקב ולא מידי עשו. כולן ניזונות מתורתנו הקדושה, ולה הן אמורות לשמוע ביסוד דתותיהן.

העם היהודי, אשר מכוחו קמה מדינת היהודים, יודע כי זכות ההגדרה העצמית שלו עומעמה, או גרוע מכך – הוכחשה, על ידי המתיימרת להיות ממשלת ישראל, כדי לסחור במקולין העמים בתמורה לשרידותה של הממשלה. אויבי ישראל מנהלים כאילו מו"מ עם שלטון המתכחש לכל סמלי היסוד וזכויותיו הקיומיות של העם היהודי. הר הבית מקום המקדש, ירושלים עצמה, תורת ישראל, ארץ ישראל וסגולת עם ישראל, ביטחון ישראל, חינוך ילדי ישראל המופקרים כחודשיים, מלבד הפקרתם הנמשכת לפשע ולבערות ולהתכחשות ליהדותם ולעבריותם, נתונים לאלימות ולזלזול הורים ומורים.

לפיכך יתנער העם היהודי כארי ליטול את שלו בדין. יעמוד על תודעתו הריבונית והמשוחררת כעם סגולה, אור גויים,יגדיר את מטרותיו הלאומיות ויתאים דרכי פעולה להשגתן. אנו פותחים במהלך לקראת קונגרס יהודי חדש וראשון. לא רק קונגרס ציוני, ולא קונגרס פוסט ציוני. קונגרס שבו כל העם יהיה שותף. חרדים, חרדים לאומיים, דתיים לאומיים, חילונים ימניים וחילונים שמאלנים-ציוניים.

כל יהודי העולם שחייהם, כבודם ולאומיותם יקרים להם. היציגות היהודית לא תהיה כנראה על פי בסיס מפלגתי או על פי תכתיבים של מדינת ישראל אלא על בסיס רעיוני.

המטרה המיידית היא להרתיע רפי-דעת הן מישראל והן מאומות העולם להתייחס לשוליים הסהרוריים המכונים ממשלת ישראל. האומות והיהודים בוודאי אמורים להבין כי אירוע אנאפוליס המביש יביא אך "שפיכות דמים נוראה שטרם הייה כמוה," כך בדיוק טענו בכנס יסוד תנועת התקווה הראשונה בכסלו תשנ"ג ["ידיעות אחרונות", 7.12.03] ואשר יגורנו בא. 1,600 הרוגים עד עכשו בהתכווצותה הסופנית של מדינת ישראל אל חור שחור; מיספר הנפגעים עשוי לעלות בעשרות מונים.

לפיכך אנחנו כאן! לזעוק, להתפלל ולמנוע את החורבן! ולהתארגן להגשמת זכויות העם היהודי בפועל. העם היהודי יש לאל ידו, בסיעתא דשמיא, להפוך את פני המערכה לישועה גדולה ובחסדי ה' עלה נעלה ויוכל נוכל לה וירשנו אותה למלוא גבולותיה במלא העם ובליבה לא חומה כי אם מקדש ה' בירושלים.

השבוע, פרשת מכירת יוסף אשר חלם חלום המלכות ואילו אחיו הדמוקרטים שנאו אותו תכלית השנאה על חלומותיו ועל דבריו ויוסיפו עוד שנוא אותו ואילו יוסף ביקש את אחיו גם במחיר סיכון חייו כדי להפוך אותם לעם רב. יוסף הוא ציון. מכירת ארץ ישראל הנמשכת מקורה בשינאה ובקינאה ובסירוב להיות בני מלכים, יהודים של ממש. גם הרצל דגל במלכות דמוקרטית ולא בדמוקרטיה אספסופית, ראה ספרו "מדינת היהודים", פרק "החוקה". הקונגרס הצפוי ינסה לתקן ליקויים היסטוריים שמוססו את מדינת היהודים ולהפיק לקחים כדי להבטיח את שלומו וביטחונו של העם היהודי בהסכמת מירב היהודים והאומות הנלוות, היוזמה עברה לכאן.

אנו תקווה שנצא מכאן בעזרת ה' מאוחדים יותר, מאמינים יותר יוצאים לדרך חדשה, דרך האבות.

*

בן עזר היקר שלום רב,

מצ"ב נאום פתיחה שלי שנישא בכנס מכין לקונגרס היהודי החדש. בכנס הזה, י"ז בכסלו, תשס"ח, נכחו כאלף איש בכל המושבים. השתתפו בעיקר ימניים, אבל לא רק. בנושאים החברתים והכלכליים היו גם אנשי שמאל מובהקים.

אני מדבר כעת בשם עצמי, אבל אני מניח שגם דעת חבריי השותפים הבכירים לכנס אינה רחוקה. המטרה היא להעמיד קונגרס יהודי חדש שיהיו בו שותפים שווים כל הדעות מהיהדות החרדית,  כהנא ועד ציוני שמאל כמו פועלי ציון לסוגיהם. הקונגרס לא יהיה על בסיס מפלגתי או המפה הפוליטית הקיימת ואין מטרתו להקים מפלגות.

אתה יכול לפרסם את המכתב הזה?

בברכה,

הלל ויס

שו"ת אליהו הכהן

תשובה לאלון גל

לאלון, שלום  רב,

את שני השירים שהבאת בשאלתך, "שמאל" ו"שיר הדרור", שהושרו בטקס הפתיחה של "הכינוס הארצי הרביעי של 'הפועל' בהשתתפות נוער ארץ ישראל העובדת" (כך הוא נקרא במקור), שנערך ב-17 באפריל 1935, חיבר אברהם שלונסקי והלחין מרדכי זעירא. דניאל סמבורסקי אינו קשור לכאן. את שני השירים השמיעה באותו כינוס בהשמעת בכורה מקהלת הקיבוץ המאוחד, בניצוחו של יהודה שרטוק (לימים – שרת) איש יגור. "שיר השרירים" (1945) שהזכרת בפנייתך היה שיר קריאה ולא שיר זמרה.

אינני מכיר הקלטה מסחרית של שני השירים האלה. הקלטה חובבנית מפי חבורת שוחרי זמר (חיים גורי, אריה אהרוני, דב ירמיה, ואחרים) נמצאת כמדומני בבית הספרים הלאומי (פנה לפרופ' יורם צפריר).

זכור, אלון, כי שני השירים האלה אינם טיפוסיים ל"שירת השרירים" אלא לשירה פועלית מעמדית. בכינוס "הפועל" זה השתתפו תזמורות אחדות שליוו את תרגילי התעמלות ההמוניים בשירי לכת ונעימות קצביות. בין תחרויות אתלטיקה שהתקימו בו: ריצת 1500 מ', קפיצה לגובה במוט, הטלת כידון, זריקת דיסקוס, הדיפת כדור ברזל, זריקת כדור-תלי, מירוץ שליחים אולימפי, וכן – משיכת חבל, תחרויות ברכיבה על סוסים, כולל "תרגילי רומח", תרגילי קפיצה על ארגז לאורך וארגז לרוחב, תחרויות בהתעמלות על מתח ומקבילים, תרגילים אקרובאטיים והופעה של פלוגות רוכבי אופנוע.

בין משחקי הספורט בכינוס היו: "כדור מעופף", כדור-יד, כדור-סל, ותחרות בכדור-רגל (שים לב שבאותה עת לא אוחדו שמות אלה למילה אחת) בין נבחרת "הפועל" לקבוצה מחו"ל, ותחרויות שיט על הירקון. כן נערך בתום הכינוס נשף התאבקות והתאגרפות בהשתתפות מנצחי המכבייה השנייה.

בתוכנית האמנותית הוצגה היצירה "מסדה" מאת יצחק למדן ע"י הלהקה לתנועה ודיבור של סניף "הפועל" בתל אביב בהדרכת דניה לוין.

מה שנותר כמורשת בזיכרונם של משתתפי הכינוס הזה, הוא נשף ביאליק שנערך באמפיתיאטרון של התערוכה, ובו הצגת המונים מיצירותיו של המשורר הלאומי שנפטר חודשים אחדים לפני הכינוס. בנשף זה השתתפו האורטוריה הארץ ישראלית בניצוחו של פורדהאוז בן ציסי, הסטודיה הדרמתית של "הפועל" ונציגי עדות ישראל: בוכרים, הרריים(!), ספרדים, תימנים ועוד. את ההצגה המחיז צבי פרידלנד ועל המחול והתנועה הופקדה הכוריאוגראפית גרטרוד קראוז.

אתה מביא היום בפני תלמידיך את תמלילי שני השירים שהזכרת, אך כדאי שתדע שהשמעתם הראשונה לא הדביקה את הקהל בהתלהבות מיוחדת. לעומת זאת שני שירים אחרים שהושמעו בכינוס זה, סחפו את הקהל לשירה אדירה ומרוממת נפש: השיר "ברכת עם" ("תחזקנה") בפתיחתו של הכנס, והשיר "הורה סחרחורת" בסיומו. כמו מעולם אחר נשמעות היום מילותיהם של שני השירים האלה, שהושרו מתוך הזדהות עמוקה, ובפרט מילות הפתיחה של שיר הסיום של הכינוס שחיבר נתן אלתרמן והלחין יואל ולבה: "לא אל שכר הלב פתוח".

בברכה,

אליהו הכהן

אהוד,

גם אני חושב כמוך שזהו אברהם לוינסון [ולא ע. לוינסון], אך הקובץ "עוזנו" אינו למול עיניי, ואינני יכול לבדוק אם אכן מדובר כאן בטעות כתיב או העתקה. מכל מקום אין מדובר כאן בשיר זמר שהושר בארץ.

אליהו

רינה שפירא: מניין "עיט על שדותינו"?

שאלה לאליהו הכהן

שלום אהוד,

אחרי מענה עשיר, מושכל ומרתק כל כך על גלגוליו של הטוחן ודמעותיו (תודה לך אליהו הכהן...) אי אפשר שלא לרצות לדעת עוד על עוד שירים מאז, שירים החוזרים ועולים מעת לעת כמו אינם רוצים להיפרד מאיתנו, מהתקופה,  אז –

עוד שאלה לכהן הגדול. השיר "עיט על שדותינו" (לחן רוסי? עממי?) – האם גם לו יש סיפור?

אני מעבירה שאלתי אליך, אהוד, בידיעה כי פרסום התשובה בעיתונך המקוון יגיע לרבים וייהנו גם אחרים מפירות מחקריו של אליהו הכהן, היודע כל.

מה שזכור לי מהשיר הוא הלחן ושני בתים, ראו להלן –

"עיט על שדותינו

בבשרנו ציפורניו

קומו, קומו בחורינו

קומו צאו לשדה הקרב

דם שפוך כמים

עלבונות אדם ועם

עוד נקומה שבעתיים

כי [מילה חסרה...] הוא האדם."

ואולי יש עוד בתים שאצלנו בתנועה, ובבית החינוך בצפון, לא שרו.

תודה!

רנה

* * *

הארותיו והערותיו של ד"ר נתן שחר

לד"ר אלון גל

למערכת חדשות בן עזר שלום,

לפנייתו של אלון גל בגליונך מס' 295, על שירי הכינוס הרביעי של "הפועל" שנערך בפסח 1935  באיצטדיון המכביה בתל אביב.

אמנם לא ראיתי את מה שכתב עמנואל גיל בספרו, אולם אם ציין שבוצעו שם שני השירים הללו בלבד, הוא לבטח שכח שבוצעו שם שלושה שירים ולאחר מכן עוד שני שירים.

על פי חוברת ההכנה לתרגילים ההמוניים שהופצה בין כל סניפי "הפועל" בעיר ובכפר. (רצ"ב צילום שער החוברת), שני השירים הראשונים אותם הוא מציין, שימשו לתרגילי ההתעמלות ההמונית.

שיר התרגיל הראשון היה אמנם השיר "שמאל" (שלונסקי-זעירא), המתחיל בשורה  "אחי כה לחי" ואני מצרף את השיר מילים ותוים. השיר לתרגיל ב' היה השיר הידוע "הורה סחרחורת" (אלתרמן-ולבה,  המתחיל בשורה "לא אל שכר הלב פתוח").

השיר השלישי שליווה את התרגיל ההמוני השלישי היה השיר שציין עמנואל גיל בספרו  "שיר הדרור" (שלונסקי-זעירא), ואני מצרף את תווי הלחן. הספרוֹת מעל התוים מציינות את הספירה, שעל פיה נקבעו תרגילי ההתעמלות (תיאור התרגילים עם תמונות מצבי הגוף השונים נמצאים בחוברת בעמודים 6-11).

עד כאן ההתעמלות לבוגרים.

גם הנוער קיים תרגילים המוניים כמפורט בחוברת, והשירים לליווי התרגילים היו: "חצץ" (שלונסקי-סמבורסקי) המתחיל בשורות:"על הסלע הך הך / שיר הפלא לך לך" ו"מחנה קיץ" (אלתרמן-סמבורסקי) המתחיל בשורות:" במזרח זורח ורד / מטרטרת חצוצרת."

לגבי ההקלטות: עד כמה שידוע לי לא נעשו הקלטות לשירים שליוו את התרגילים הראשון והשלישי. לשירים האחרים קיימות כמה וכמה הקלטות, אותן ניתן למצוא בחנויות תקליטים וכמובן בפונותיקה הלאומית.

באופן כללי ניתן לציין שבאותן השנים התעמלות המונית וכן בניית פרמידות אנושיות, היוו צורה של הפגנת כוח פוליטי. דיון מורחב יותר על כך ניתן לקרוא בספרי "שיר שיר עלה נא", שיצא זה לא כבר בהוצאת מודן, בעמ' 151-2.

באשר ל"שיר השרירים", עד כמה שידוע לי, שיר זה לא הולחן (ייתכן והולחן אך לא פורסם), אולם "שיר השרירים" אחר, שחובר על ידי יוסי גמזו והולחן על ידי מרק לברי, היווה את שיר הכינוס השביעי, וגם הושמע בכינוס השמיני של התאחדות "הפועל" (בשנים 1960, ו- 1965 אם אינני טועה) אני מצרף גם את תמליל "שיר השרירים" האחרון. וכן את התווים.

אני מקווה שאינפורמציה זו מסייעת לך.

בכבוד רב,

ד"ר נתן שחר

חמדה אביב קאלש

כיכר לחם

יוֹנִים בַּכִּכָּר סוֹעֲדוֹת לִבָּן,

גַ'נֶט מֵחָנוּת הַנַּעֲלַיִם

מְפוֹרֶרֶת לְעֶבְרָן לֶחֶם מֵאֶתְמוֹל.

הַסַּפְסָל מוּל חֲנוּתָהּ

הָפַךְ מְעוֹנָן הָרִשְׁמִי.

הֵן לֹא מְשַׁלְּמוֹת מַשְׁכַּנְתָּא

כְּמוֹ אֲבִיגְדוֹר

"שֶׁכְּבָר יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה

מְשַׁלֵּם מִלְיוֹן לִירוֹת

עַל שִׁכּוּן שְׁלוֹשָׁה חֲדָרִים"

שֶׁקָּנָה –

וַעֲדַיִן  לֹא גָּמַר.

גַּם הוּא בָּא לַכִּכָּר

"בַּכִּכָּרוֹת  בָּאִים לְהַפְגִּין" –

הוּא אוֹמֵר,

וּמַצְבִּיעַ בְּיָד פְּרוּקָה

עַל יוֹנִים,

שֶׁהִתְלַכְּדוּ לְכַדּוּר הוֹמֶה

סְבִיב פַּת לֶחֶם.

אֲנָשִׁים לוֹטְשִׁים עֵינַיִם 

גַּם אֵלּוּ הַמְּמַהֲרִים,

גַּם אֵלּוּ שֶׁבִּנְסִבּוֹת אֲחֵרוֹת

יַצְמִידוּ דֶּבֶק לְרַגְלֵיהֶן

וִיאַמְּצוּ  כָּל פִּתְרוֹן לְחִסּוּלָן.

אִשָּׁה עִם גִּ'ינְס וּבֶטֶן חֲשׂוּפָה

הֵנִיפָה סַל קַשׁ –

לְעֶבְרָן –

בְּאַחַת הִתְרוֹמְמוּ 

לְקוֹל צְחוֹקָהּ הַפָּרוּעַ

וְהִצְטוֹפְפוּ בְּבֶהָלָה עַל חוּטֵי הַחַשְׁמַל.

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי עַל אֲבִיגְדוֹר

שֶׁכְּבָר חֲמִשִּׁים שָׁנָה

מְנִיפִים מֵעַל רֹאשׁוֹ

אֶת סַל הַתְּרוּפוֹת

סַל הַמִּחְיָה

סַל הַמְּזוֹנוֹת

והוּא – נִבְעָת כֻּלּוֹ

רוֹצֶה לִתְלוֹת עַצְמוֹ עַל עַמּוּד חַשְׁמָל

גַ'נֶט מֵהַחָנוּת אָמְרָה

שֶׁמִּיּוֹם לְיוֹם הַיּוֹנִים מִתְרַבּוֹת

אֲבִיגְדוֹר –

הוֹצִיא מִתּוֹךְ כִּיסוֹ

פְּרוּסָה יְבֵשָׁה וְנָגַס בָּהּ

מְלוֹא פִּיו.

* * *

פנייה והמלצה לשופטי פרס ישראל לספרות לשנת תשס"ח, שנת ה-60 למדינת ישראל

להעניק את הפרס לפחות לאחד מבין השלושה

חנוך ברטוב, סמי מיכאל, נתן שחם

המציע: אהוד בן עזר

* * *

בימים הקרובים ייפתח בית ספר צבאי פרטי לנהיגת כלי-רכב כבדים, המיועד לנהגים אנשי מילואים שנדרשים לנהוג בהם גם אם אין להם ניסיון מתאים. הקורס יעלה סכום ניכר, בגלל הצורך לחכור מצה"ל כלי-רכב כבדים דוגמת האמר, נגמ"ש, גורר טנקים ושיירת גמלים, ולייצר להם בוץ ומדרונות קשים. אבל מוטב לך להשקיע בקורס מאשר ליהרג כנהג חובבן פראייר בשירות המילואים הקרוב וגם להסב בכך נזק כבד למדינה שלך!

* * *

על מניעת גנבות בצפת בתקופת התורכים

בהמשך לכתבה "טיפול בגנבים ופושעים נוסח משפחת ראב בן עזר בתקופת התורכים והבריטים" [גיליון 295], ברצוני לשתף את הקוראים ב"טיפול" שונה, כפי שקרה בצפת, בתקופת התורכים, ויש בצידו גם מוסר השכל להיום.

ובכן, הרובע היהודי בצפת היה נתון למגפת גנבות מצד השכנים הערבים. כאשר הגיעו מים עד נפש, קראה הקהילה היהודית לעזרת התורכים. ואכן לא עבר זמן ויחידה של 10 פרשים תורכיים הגיעה לצפת. היא נכנסה לרובע הערבי ולאחר כשעה יצאו משם הפרשים עם שלושה ערבים שאותם תלו במרכז העיר.

כאשר סבי, משה פדהצור, שאל את המפקד התורכי אם אלו אכן הגנבים, ענה לו התורכי: "מה זה משנה? יותר לא תהיינה גנבות!"

ואכן הגנבות פסקו.

יעקב פדהצור

על מצבם החמור

של המורים לספרות באוניברסיטאות

בכתבה במוסף לספרות האחרון (תרתי משמע) ב"ידיעות אחרונות" מיום 30.11.07, מופיע פרופסור צעיר לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. לפי נושאי מחקריו ושמות הסופרים המופיעים בהם, אפשר להיווכח שהוא מוברג היטב בעדת מחפשי המטבע תחת הפנס, וכי הוא יודע לשלשל רק את השמות החשובים והמסחריים, ולא חשוב אם נושא מחקרו הופיע דווקא אצל סופרים אחרים, לא חשובים. כן. זה נורמאלי. זה היה לא נורמאלי אילו היה שונה ממרבית העמיתים שלו.

מה שלא נורמאלי הוא שהבחור מספר לתומו שיש לו שלושה חדרי עבודה לשם כתיבתו – אחד בביתו התל-אביבי, אחד בביתו במצפה בגליל, ואחד במשרדו בפקולטה באוניברסיטה – והבעייה הקשה שלו היא שכאשר הוא מחפש ספר, הוא אינו יודע באיזה משני חדרי העבודה האחרים הספר נמצא, או שמא בכלל השאיל אותו לחברים.

ומוזר שלא עלה על דעתו כי לחלק מהסופרים והמשוררים העבריים בעבר, ואולי גם בהווה, אלה שעל יצירותיהם פרנסתו – לא היה כלל חדר עבודה, ולעיתים בקושי פינה. כותב שורות אלה זכה רק לאחר גיל שבעים לחדר עבודה מרווח משלו, ועד אז הסתפק בקיטון צר ליד ארון הבגדים של העזר-כנגדו, ופיזר את ספרייתו בכל חדרי הבית, גם בסלון, וכך נהג גם בדירתו החדשה, הגם שזה כיום סמל חוסר הטעם בעיני הנובו-רישים הישראליים. שאלו על כך כל מעצבת דירות הסבורה שהיא יודעת לבטא נכונה את רוח המאה ה-21. היא תציב את בית הכיסא בחדר-השינה, ותציע לכם להעלות את הספרים לבוידעם כדי שלא לכער את העיצוב המודרני המינימאליסטי, ואת התאורה.

ליבי, ליבי לכם, הפרופסורים הנודדים בין שלושה חדרי העבודה, שבוודאי יש בהם גם ספות כדי להשכיב עליהן את הסטודנטיות. אכן, יש להעלות מהר ובהרבה את שכרכם, שמא תברחו לנו לחדר נוסף באוניברסיטה בארה"ב, והבאים אחריכם בארץ כבר ילמדו מן הספרות העברית רק את הספרים שתורגמו לאנגלית, כן, וגם רק את הסופרים שקל לפרסם עליהם מחקרים מלומדים באנגלית ולנסוע להשתתף בכנסים עליהם בחו"ל.

ס. נידחסקי

ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים

א. החשד הארור: הממשלה בישראל במלכוד של ניגוד האינטרסים

כמו בטרגדיה יוונית נכנסה ממשלת ישראל למעגל חשד, ממנו אין מוצא: כל מה שתעשה מול הפלסטינים יחשיד אותה בניגוד אינטרסים. מעכשיו לא נדע עוד אם צעד ישראלי נובע מאינטרס עצמי או בשל המו"מ עם הפלסטינים. אם לא ניכנס לעזה, עד כמה זהו אינטרס פלסטיני, ואם דווקא ניכנס לעזה, עד כמה אנו אמורים לעשות את העבודה במקומו של אבו מאזן?

מיהו גיבור של הטרגדיה היוונית? מי שיודע שהסוף יהיה נורא, אך הוא נכנס בעצמו למילכוד שממנו אין מוצא. כמו המלך קריאון וכמו אנטיגונה, כך גם ממשלת ישראל הפכה עכשיו לגיבורת טרגדיה יוונית.

כניסה למשא ומתן מחודש עם אש"ף של אבו מאזן יוצרת לממשלת ישראל מילכוד קיומי, כמוהו לא פגשו ממשלות ישראליות כבר שבע שנים: ניגוד אינטרסים. מצב זה עוד יכרסם באופן משמעותי בלגיטימציה ובאמינות של הממשלה הזו, עד כדי סימן שאלה ציבורי, להמשך יכולתה להמשיך ולשלוט. בלי שהיא שמה לב, היא נכנסה למרחב ממלכד של חוסר אמינות.

אין ספק שמעכשיו מרחב הפעולה של צה"ל יצטמצם מאוד, הן בשטחי רצועת עזה והן ביו"ש. סביר שמבצע יבשתי גדול, למשל, יורד מעל הפרק, שכן ממשלת ישראל לא תיקח על עצמה להצטייר בעולם, כמי שהרסה את כל מאמץ אנאפוליס. היא כבר יודעת שבמקרה כזה כל האשמה הבינלאומית תוטל עליה.

מרחב הפעולה הביטחוני החד-צדדי, ממנו נהנינו בשנים האחרונות, ואשר הביא לנו שקט מפיגועים – מסתיים, שכן מעכשיו יוקמו מנגנוני פיקוח בינלאומיים ותנופה דיפלומטית פלסטינית לבלום כל עשייה ישראלית עצמאית. הפלסטינים ידרשו, ויקבלו, מנגנוני תיאום לפעולות צבאיות המשנות מצב.

מדוע זו בעייה? כי מעכשיו אנו, אזרחי ישראל, לא נדע, אם צה"ל אינו נכנס לעזה בגלל אינטרס ישראלי עצמאי, או כדי לא לקלקל את השיחות. כבר כתבתי שאני נגד פעולה גדולה מעזה, אך אני רוצה להיות בטוח שלא נכנסים בשל אינטרס ישראלי, לא בשל אינטרסים זרים, תרתי משמע.

ונניח שצה"ל כן ייכנס לעזה למבצע יבשתי גדול: יועלה מיד החשד, שאנו מקריבים את בנינו, כדי להעביר את עזה מחדש לידי אבו מאזן מידי החמאס, שכן לארגון פתח אין שום יכולת להילחם בחמאס בעזה. זו עלולה להיות טענה מקפיאת דם, שכן בכך ישראל תקריב את עצמה למען הלאומיות הפלסטינית הנובלת, האוייבת שלה.

מעכשיו לא נדע, האם אנו מניעים או מונעים? כמה בכל החלטה בטחונית הוא ישראלי וכמה פלסטיני? כמה פרי שיקולים עצמאיים וכמה פרי שיקולים זרים, ומהם השיקולים האלה.

אלו מחשבות מטרידות מאוד, שכן לא ייתכן מצב שאין בו שקיפות ממשלתית.

ואם מסירים מחסומים, ואכן כבר מסירים, האם הדבר נעשה בגלל אינטרס ישראלי בטחוני, או משום הבטחות וקריצות עין לפלסטינים. ואם מורידים את היקף המרדפים הליליים ביו"ש, שהם אלה שהביאו לנו את הרגיעה הנמשכת, האם עושים זאת בגלל שאין בהם צורך, או משום שכך דורשים הפלסטינים? ואולי להיפך? שאנו נתחייב לאבו מאזן להילחם את מלחמתו ביו"ש נגד החמאס. האם זהו תפקידנו לעשות את העבודה במקומו?

אלו טענות כבדות משקל, המאפילות על אותנטיות ההחלטות של הממשלה. מעכשיו אני אטיל ספק בכל פעולה של הממשלה בתחום הביטחוני, יהיה זה לכאן או כאן.

תאמרו, שיתוף פעולה עדיף מהחלטות חד צדדיות, אלא שהניסיון המר של 15 השנים האחרונות לימד אותנו כי שיתוף הפעולה הזה בולם כל עשייה, והוא במידה רבה פיקטיבי. כך לא נקבל פעולה חד-צדדית, ובעצם לא נקבל שום פעולה.

חד-צדדי – מניע

דו-צדדי – בולם

הניסיון מלמד ששיתופי הפעולה עם הצד הפלסטיני הודלפו גם לאירגוני הטרור, שכן לכל פעיל של אבו מאזן יש אח או בן דוד בחמאס או בג'יהאד. היכולת שלנו לשלוט במצב ובגורלנו מצטמצמת. למה דומה הדבר? לניסיון האומלל שלנו בדרום לבנון, כאשר לא אחת דווקא בני בריתנו בצד"ל הדליפו לקרוביהם השיעים (אך גם הנוצרים) על סדרי הכוח והכוונות של צה"ל, דבר שתרם למצבת הרוגים שלנו. שימו לב שיצאנו מן הפלונטר שלא נגמר בלבנון רק באמצעות פעולה חד-צדדית! ובלי להודיע מראש לצד"ל, מתוך ידיעה שהדבר יודלף מיד לגורמי הטרור.

הטענה שלי על ניגוד האינטרסים שאליו נקלעת הממשלה אמורה להטריד אותה מאוד, שכן היא יורדת לשורשי הלגיטימיות של הממשלה, ובעצם של כל ממשלה. כל ראשי הממשלה בישראל שניהלו מו"מ עם הפלסטינים מאז אוסלו, שילמו על כך מחירים כבדים. ראו איזה פרדוקס: עוד לא החל המשא ומתן איתם, וכבר הפלסטינים מכרסמים, במודע או שלא במודע, בבסיס הלגיטימיות של הפרטנר הישראלי, בתוך החברה שלו עצמו.

28.11.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ב. הטומאה הישראלית לא נמחתה, אפילו בוועידת הפיוס

במהלך ועידת אנאפוליס, נמסר, שרת החוץ כמעט התחננה בפני משטרים ערביים, למשל בחריין, ליצור קשרים פומביים עם ישראל. הם דחו בצינה את בקשתה. אתם מבינים: באים לוועידת שלום ופיוס במזרח התיכון, אבל עדיין נגעלים אפילו ללחוץ ידיים לישראלים. אין זו ועידת שלום, אלא ההיפך הגמור, הנצחת הטומאה הישראלית. אני הייתי מסרב להגיע לועידה, שבה למרות הכול, אני עדיין נחשב טמא למגע.

יום אחד אני יורד במעלית של מלון סמירמיס אינטרקונטיננטל, המלון הטוב והיוקרתי בקאהיר, ולידי שני צעירים כוויתיים בבגדים מסורתיים. מקובל בעולם הערבי, כאשר נכנסים למעלית לאמר: "א-סלאמו עלייכם," והם ענו "עלייכום א-סלאם."

קומה מתחת, נכנסה למעלית קבוצה עליזה של תיירים ספרדים, שעשו הרבה רעש, ואחר כך יצאו מן המעלית.

"ראית את היהודים," סינן לעברי אחד הצעירים. הוא חשב שאלו ישראלים, שכן הספרדית נשמעה לו עברית. הרי מעולם הם לא ראו ישראלים. והוא חשב שאני, כמובן, ערבי.

"צריך לעשות מעלית אחת ליהודים, ומעלית אחת לערבים," ("לאזן יכון אסאנסר וואחד לליהוד וואחד ללערב"), אמר השני. "לא?" הוא פנה אלי.

"ברור," עניתי, ובליבי אמרתי, "מי בכלל רוצה לנסוע עם אדם כמוך במעלית אחת."

"היינו לועגים לה, מכנים אותה ישראל במרכאות, הישות הציונית," השתפך נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בעת ביקורו ההיסטורי בארץ, כאשר תיאר איך נהגו הערבים לכנות את ישראל, החודש לפני 30 שנה. ניכר בו שהוא מצטער. הוא הבין עד כמה גדול הנזק שהערבים הטילו על עצמם בעצם החרם הנמשך על ישראל. לא רק את ישראל הם בודדו, אלא את עצמם. בעצם מעשיו הוא הביע את צערו על מדיניות ערבית כה ארוכה.

שלושים שנה חלפו, ושוב אירוע היסטורי. ראש ממשת ישראל פונה אל שרי החוץ הערביים, בועידת אנאפוליס, ואומר להם: "הגיע הזמן לסיים את החרם הנמשך כבר שישים שנה על ישראל. החרם הזה פוגע בנו אבל גם בכם."

הם הקשיבו לו בצינה, ודחו על הסף את קריאתו. כל כך הרבה שנים, מלחמות, הצלחות וכישלונות. סאדאת בא, סאדאת נרצח, אוסלו, ירדן, המזרח התיכון החדש, אינתיפאדות, האינטרנט, אך החרם – יישאר.

אפשר לומר כי שרי החוץ הערביים, שהשתתפו בוועידת אנאפוליס, בלמו בהצלחה את ניסיונות ישראל לנרמל איתם את היחסים. הוועידה נגמרה ללא שום הישג ישראלי של פריצת דרך עם איזו מדינה ערבית, ומשמעות הדבר קריסת תפיסתה הבידיונית של שרת החוץ, לפיה על מדינות ערב לנרמל קודם את יחסיהן עם ישראל, ורק לאחר מכן יבוא המשאו ומתן לשלום. היא השמיעה את התפיסה המנותקת הזו מן המציאות מיספר פעמים השנה, למשל בוועידת אייפא"ק בחורף הקרוב.

שר החוץ המצרי, אחמד אבו אלרייט, זה אשר ביקר בארץ פעמים רבות, הוא ולא אחר, קבע עכשיו בוושינגטון כי מצרים דוחה את הנורמליזציה עם ישראל, כל עוד לא השיגו הפלסטינים את יעדיהם הלאומיים. דווקא המדינה הראשונה שכרתה יחסים עם ישראל – היא המתנגדת הראשית לנירמול יחסי מדינות ערב עם ישראל. איזה לעג לכל מה שעשה והאמין בו הנשיא סאדאת. בכך משקף אבו אלרייט היטב את מה שהאליטה המצרית מאמינה בו גם היום: היא רואה בקשרים עם ישראל דבר בזוי.

איך ייתכן הדבר? האם מה שמותר למצרים אסור על יתר מדינות ערב? בדיוק כך. לפנינו מהדורה חוזרת של מה שאירע בשנות התשעים, כאשר שמעון פרס טען כי קודם יש לנרמל יחסים ואחר כך השלום. מדינות ערב דחו על הסף את היוזמה הזו. עשור חלף, וציפי לבני מעלה את אותו טיעון שנדחה אז, כאילו לא קרה כאן משהו בעשר השנים האחרונות.

מצרים רואה את עצמה כאחות הערבית הגדולה, ומתוקף בכירותה ובגרותה, מותר לה מה שאסור ליתר מדינות ערב הצעירות. זה אולי אבסורד, אך זו עמדת מצרים מאז ראשית שנות השמונים.

בחישוק מדינות ערב ניסתה אתמול מצרים לחזור להובלה של העולם הערבי, ועד כמה שזה יישמע מוזר, היא גם הצליחה. בלימת ישראל היא ההצלחה הכפולה שלה: גם בהובלת הערבים וגם בשימת מחסום בפני ישראל.

גם הסעודים הבהירו בוועידה הבהר היטב כי הם לא באו לאנאפוליס למחוות תיאטרליות, כפי שהתבטא שר החוץ הסעדי סעוד אלפייצל, נגעל סידרתי מישראל, אלא כדי לבחון את כוונותיה של ישראל. "מן הסיבה הזו לא נלחץ ידיים איתם," (עם הישראלים).

אתם מבינים: באים לוועידת שלום ופיוס במזרח התיכון, אבל עדיין נגעלים אפילו ללחוץ ידיים לישראלים. אין זו ועידת שלום, אלא ההיפך הגמור, הנצחת הטומאה הישראלית. אני הייתי מסרב להגיע לוועידה, שבה, למרות הכול, אני עדיין נחשב טמא למגע.

המשטרים הערביים אינם יכולים להתקרב יותר מדי לישראל, כי הם יודעים שהתגובה ברחוב הערבי והמוסלמי תהיה קשה וזועמת כנגדם. לא רק זאת, הם עצמם רואים בישראל משהו מלוכלך, פוגע בכבוד ובאצילות, שניתן לקיים איתו קשרים נסתרים, כמו פילגש, אך חלילה לא בפומבי! כיוון שכך, ברור שהתפיסה של קודם נורמליזציה היא בלתי הגיונית. הרי שרי החוץ מתנים את התקרבות קודם כול בפיתרון הבעייה הישראלית-פלסטינית, דבר שכנראה לא יקרה בדורנו. כך הם פוטרים את עצמם מאחריות.

נמסר כי במהלך הוועידה כמעט התחננה שרת החוץ לבני בפני נציגים ערביים מן המפרץ, למשל בחריין, לקיים יחסים גלויים עם ישראל. הם סירבו.

זו הטקטיקה הנכונה: הליכה לעבר ישראל – פוגעת בלגיטמיציה של מנהיגות ערבית. הליכה לעבר ישראל, אם הקיום העצמי מאויים – מצילה.

אני טוען שניסיונה של שרת החוץ לדחוק בהם לממש יחסים פומביים עם ישראל רק גרם לנו נזק, ולא הביא שום תועלת.

מדוע?

משום שברגע שמתפרסמות ידיעות בעולם הערבי, שמשטר מסויים כמעט שחתם על יחסים עם ישראל, הוא מחוייב-ממש לנתק מגע מכל קשר איתנו, עד יחלוף זעם. ואני מדבר על חשד בלבד, זה מספיק. אתם מבינים? דווקא ועידת השלום, שנועדה להאיץ בהם לקיים קשרים עם ישראל, תגרום להם עכשיו להתרחק, לפחות פומבית, עד כדי כך הדבר רגיש ומאיים מבחינתם. שמא משהו מן הטומאה הישראלית דבק בהם, וכל עוד לא הוכיחו את ההיפך, הם בחזקת חשודים!

29.11.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

אהוד בן עזר / המחצבה

חלק ראשון

פרק ב

וידוי אילם בפני רבינוביץ

לאחר העבודה פגש רבינוביץ במשה דויד ושאל אותי: "מדוע יש לך תמיד מריבות עם ניסים לוי, הרי אתם מאותה עדה ושכנים. למה אתה לא מאמין לו? מה הריב ביניכם, תגיד לי?"

משה דויד שותק ומהרהר:

"אתה בחור טוב, אדון רבינוביץ, אבל אתה אשכנזי ואינך יודע דבר מן העניינים הפנימיים של העדה. אתה מבין רק מה שעיניך רואות ואין לך חוש להבין מה שהעיניים אינן רואות. אתה אומר תמיד: 'יהיה טוב, יהיה טוב, הכל בסדר. חבְרֶה, התאמצו עוד קצת ותעבדו.' ואנחנו מתאמצים עוד קצת ועובדים, או רק עושים את עצמנו כמתאמצים. העיקר שייראה לך הכול בסדר ולא תגלה את השינאה בתוכנו.

"מה אתה יודע על העניינים שביני לבין ניסים לוי? האם הרגשת פעם את הטעם להיות פועל אצלו? לא. האם לקח ממך את ציפורה? לא. ומניִין לך מי היא ציפורה. לפעמים אתה בא לביתו בענייני עבודה, יושב ושותה תה. תיארת לעצמך כי האישה המגישה לך את התה היתה פעם אישתי? אולי סיפרו לך במקרה שעבדתי אצל ניסים לוי בחנות-הבדים שלו בחוץ-לארץ. למה אתה לא חוקר על הנקמה שהוא עושה בי עכשיו? עליך לדאוג שיהיה צדק בין הפועלים במחצבה. מה לעשות שאתה אשכנזי ואינך מבין מה מסתתר מאחורי המילים המנומסות, הכבוד והכנסת-האורחים שאנו נוהגים זה כלפי זה וגם כלפיך. פה, בישראל, צריך שיהיו יחסים אחרים בין בני-אדם. ומי שהכוח בידו, לא די שהוא ישר אלא צריך שיהיה גם חכם. אני לא שונא אותך וגם לא חושב שיש לך משהו נגדי. להיפך, ראיתי שרצית לעזור לי, רק הצרה שאתה לא יודע איך. לבסוף, מתוך תמימותך, עוד תעשה אותי טיפש בעיני הפועלים במחצבה. אתה מתעצל לבדוק מה מתרחש ביני לבין ניסים לוי. נוח לך לסמוך עליו. רק שיהיה שֶקט, והכל בסדר, וּלך חיים קלים ומלאכתך נעשית בידיו. לולא הייתי בא ומתאונן עליו לפניך, האם היית חוקר מה עשה ברישום שעות-העבודה? עכשיו, שהבאתי אליך את טענותיי הצודקות, תתחיל לכעוס עליי משום שהפרעתי את השקט, ואני מבלבל לך את המוח והורס את האגדה היפה שהכול בסדר במפעל. אך איך לך ברירה וכל זמן ש א ת ה מנהל-העבודה עליך לעשות דין-צדק בינינו, אף כי אתה אוהב-שלום ורודף-שלום וסובל כל פעם שעליך להכריע לכאן או לכאן.

"עכשיו מכֶּה אותך ליבך על שכעסת עליי ועל שניסית להתחמק מן האחריות המוטלת עליך. אתה מרגיש שמשהו לא בסדר, אפילו אינך מסוגל להבין, ולכן עומד לפניי ומנסה לפייס אותי ומתעניין בי ומקדיש לי תשומת-לב. מה התועלת אם אסביר לך? אתה לא יודע מה הרגשתו של אדם שכבודו נפגע. בפניך יכולים הפועלים לצעוק את כל הקללות העולות בדעתם, ואתה רק תחייך אליהם ולבסוף תצפצף על כולנו. אולי אתה צודק. ונקמתך היא שאינך נעלב לעולם. לוּ מישהו היה לוקח ממך את אישתך, ודאי היית מתחתן מיד עם אחרת, שוכח הכול והולך בערב לשחק קלפים עם מי שעשה לך כך. כי אתה מודרני ולא שׂם גרוּש על הכבוד של המשפחה, ואם אתה רואה ברחוב בחורה צעירה ונאה, מיד ליבך מתחמם עליה ואתה חושב לך: 'לעזאזל, לוּ היה לי די כסף, הייתי עוזב את האישה והילדים ובורח עימה עד קצה העולם.' אבל גם לך אין די כסף, ולכן אתה ממשיך לעבוד במחצבה וחייך מחוּרבּנים בדיוק כשלנו, אלא שהם מחוּרבּנים בצורה אחרת.

"אתה רוצה לדעת כיצד הכריח אותי ניסים לוי לוותר על אישתי לטובתו שעה שעוד הייתי עובד בחנות שלו? ואם אסַפּר לך על האִיוּמים שאיים עליי, וכיצד סידר שתבוא כל יום להביא לי את ארוחת-הצהריים לחנות, וכיצד היה מנסה למשמש אותה בבואה עם הסירים ואני לא יכולתי לומר מילה, מפני שהיה בעל-הבית שלי ועשה לנו טובות גדולות. איך הייתי מעֵז לקום ולהעליב אותו והוא עושה את הכול רק מתוך צחוק? צחוק! האישה שלי היתה מתגלגלת מצחוק בשל הדיגדוגים שהתחיל לדגדג אותה. והוא פיתה אותה במתנות, בילבל עליה את דעתה, והיא לא הסכימה לחדול לבוא כל יום בצהריים לחנות, ועוד היתה עוברת על-ידי מקרוב ומביטה אליו ומחכה, עד שהרגיש גם הוא.

"מה אני אסַפּר לך? הנה אתה עומד ומביט בי ואינך יכול לתאר לעצמך שכל הימים אני לא חושב אלא על ידו של ניסים לוי שהיתה ממשמשת בה, זו היד שמחסירה ממני עכשיו את השעות הנוספות ברישום-העבודה. ומה אם אקום ואצעק לך בפניך את כל הנבזוּת שלו? התדע לעזור? לא. תלך ותעשה את העניינים גרועים יותר. תדבר עם ניסים לוי, והוא יצחק ממך בליבו, או יקרוץ קריצה ממזרית שעה שאתה אומר מילים טובות, ופתאום תרגיש את עצמך טיפש בפניו. לבסוף יסַפּר לכל הפועלים שאני מתאונן עליו ומבקש ממך לעזור לי להחזיר אליי את אישתי הראשונה, ויֵצא עליי צחוק גדול בכל המחצבה. ומה עוד תוכל לעשות? תבקר בכפר אצל העובדת הסוציאלית ותבקש ממנה לעזור לי. מפני שאתם מודרניים וסידרתם לנו רפואה על כל צרה. רק שיש צרה אחת איתכם – שאין לכם די חוכמה להבין את הצרות שלנו. התוכל לתאר לעצמך את השם שיֵצא עליי בכפר אם יֵדעו שהעובדת הסוציאלית הלכה לבקש שיעזרו לי? מוטב שאקבור את ראשי ארבע אמות באדמה ורק שלא יֵדע איש מהם על הצרות שלי. אתה מבין? לא. מדוע שתבין? הרי אתה חושב שכל חיינו הם חומר בשביל החוכמה המטופשת שלכם. ואולי טוב שלא תדע מה מתרחש אצלנו ולא תעשה שטויות. תהרוג אותי, אבל לא אוֹמַר לך דבר שיכול לעורר את רחמיך עליי.

"אתה מבין את השתיקה שלי? לא. אסור לי להסביר לך. אתה תוכל להתערב בעניינים שלנו רק בשעה שתבין בעצמך. אַל תחשוב לך שאתה... אתה שווה בדיוק ככל אחד אחר מאיתנו. וכל ידיעותיך והשכלתך אינן נותנות לך זכות להתגאות עלינו. רצית להשתתף איתנו? בבקשה, בוא ותהיה אחד משלנו, אך בלי להביט עלינו מגבוה ולחשוב שאתה חכם יותר, ואז – כל הכבוד!"

כך עמד לפני רבינוביץ, מהרהר בינו לבינו ואינו מוכן לגלות אפילו שמץ מכל המתרחש בנפשו, ומשינאתו לניסים לוי.

מביט בו רבינוביץ ומרגיש כי הלה מתענה ואינו רוצה לגלות ליבו לפניו ולסַפּר לו מה מעיק עליו. והוא מהרהר: "אולי יש לו משהו עליי?" ואומר:

"משה, הרי אנחנו ידידים, ואתה יודע שהיחסים בינינו אינם רק כך שאני מנהל-עבודה ואתה עובד אצלי. אם יש לך משהו עליי – אמוֹר! לא איעלב ולא אשמור לך טינה. תגיד 'דוּגרי' מה שיש לך."

חושב משה דויד: "'דוּגרי', 'דוּגרי'! זאת רק מילה שלכם האשכנזים, ולא שלנו. ובכלל אי-אפשר לדבר איתכם. כאשר רומזים – אינכם מבינים. וכשאתם מדברים 'דוּגרי', אתם מקלקלים את הכול. המילים שלך הן רק תחבולה כדי להתחמק ממני, מפני שאתה יודע היטב כי יש דברים שאי-אפשר לומר אותם – ובדרך זו אתה פוטר עצמך בקלוּת גם מלחשוב עליהם. יש לכם המצאה מצויינת: 'דוּגרי!' – ולכן אתם כה משעממים – ותסלח לי, אפילו שרק אני חושב זאת – לכן אתם גם ניראים מטוּפּשים כל-כך."

והוא אומר לרבינוביץ: "אין לי שום דבר עליך. אתה אדם טוב. הלוואי כולם כמוך."

רבינוביץ מרגיש היטב כי משה דויד מדבר בלב ולב, והוא מפטיר כלפיו "שלום" חטוף ומסתלק. הוא משוכנע שהלה שומר לו טינה, וכועס כפליים – לא זו בלבד שלא הצליח לעזור, גם הלך והסתבך בדיבוריו בעניין שאין הוא יורד לשורשו.

המשך יבוא

[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה].

*

שלום אהוד,

בעקבות קריאתי את חלקו השני של המבוא למחצבה [גיליון 294] חשבתי שתמצא עניין בקוריוז אשר חוויתי ושקשור ליצירותיך. בימים בהם טיילת בספרד נסעתי אנוכי להולנד שם  ערגה בתי עוסקת בהפקת סרטים דוקומנטאריים. ערגה הצטרפה אליי וטסנו יחדיו אל אוניברסיטת סטנפורד להתארח אצל בני רויאל נץ, אשר משמש שם בתפקיד של פרופסור בכיר. רויאל טייל איתנו בקמפוס ובין השאר הוליך אותנו במבואות ספריית ההשאלה הענקית; במדור של ספרים עבריים, ששום ספרייה רצינית בארץ לא הייתה מתביישת בהיקפו, גילתה ערגה לפתע ספר מאת אהוד בן עזר "ערגה" והתפעלה מאוד. אמרתי אז בליבי כי לא יכול סופר להיות נידח מכל וכל אם אפשר למצוא את ספריו בצידו השני של הגלובוס. בשובי ארצה ניסיתי למצוא את הספר כדי לקרוא בו ולשלוח אותו במתנה לערגה, אך העליתי חרס בידי.

בידידות

יואל נץ

ליואל שלום,

ברוך שובך ארצה. מאחר שאני סופר לא חשוב ולא מטופח מסחרית על ידי שום הוצאת ספרים, הרי שאת קובץ סיפוריי "ערגה" (בהוצאת זב"מ, 1987) ובו גם סיפורי הנידח "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה" – לא תמצא בשום חנות ספרים בארץ וגם לא בהוצאת זב"מ, כשם שלא תמצא בחנויות הספרים שום ספר אחר מ-41 הספרים שהוצאתי לאור עד כה, למעט אולי "אלבום גוטמן" שהוא ספר מתנה. נסה לחפש עותק של "ערגה" בחנויות לספרים ישנים, ואף שהוא ספר נדיר תשתדל שלא יפקיעו את המחיר.

אגב, שותפים למצבי רוב הסופרים והמשוררים העבריים, החיים וגם המתים, שנמחקו כמעט לגמרי מתודעת ציבור קוני הספרים הישראלי מאחר שאין רואים את ספריהם בחנויות.

בידידות,

אהוד

* * *

שלום אהוד, 

אני מרגיש צורך להודות לך שוב על העיתון המעניין.

 עו"ד בני דון-יחייא

* * *

שלום רב לך אהוד,

תודה על משלוח העיתון 295. השיר היפה שכתבת בפתיח כתבת מדימיונך, כנראה, אלא שבפיו של חברי הטוב יש סיפור דומה להפליא על נסיעתו באוטובוס לכיוון העיר של רבי טרפון, כאשר לידו ישבה תושבת העיר, צעירה וחמודה, ובדוחק של הישיבה נטלה את ידו והובילה אותה למקום ההוא שלה עד שגמרה את המעשה עד תום.

ועוד, באשר לזה שאתה חולק על טענותי שהמערביים  חונכו ליתר איפוק, ולילות המאוהבים שם אינם כה שחורים, וכו', חבל שלא הבאת דוגמאות. ונא ראה סרטים מצריים ביום שישי אחרי הצהריים...

לא קראתי במלואו  את "ייסורי וורתר הצעיר" בגלל התרגום שובר השיניים, ואולי אם הייתי מסיימו הייתי מתוודע לדברים אחרים. אנא האר את עינינו.

בברכה חמה וד"ש

י"ז

רמת גן עיר הפיגאמות

* * *

יוסי אחימאיר שלום,

צדקת. [גיליון 295].

אני מאחלת לעמוס עוז שיקבל פרס נובל לא בגלל דעותיו הפוליטיות, אלא בגלל היותו סופר מצויין.

רות ירדני כץ

"עבודה ערבית" בטלוויזיה, פרק שני

מה שמצא חן בעיניי בעיקר בפרק השני של "עבודה ערבית" במוצ"ש האחרון בטלוויזיה הוא המרקם הלשוני הערבי-עברי העסיסי של השחקנים הערבים בינם לבין עצמם, וכן משחקם המעולה, בייחוד של מכרם חורי בתפקיד רועה הכבשים הקשיש. מראשיתה של העלייה הראשונה שמרנו אנחנו, הארצישראלים וצאצאיהם, פינה חמה בלב לעממיות הערבית, הכפרית בעיקר, ודרכה גם נקשרנו להווי חייהם של ערביי פלשתינה-א"י – חרף כל המתחים הלאומיים שרק החריפו במהלך השנים.

מה שלא מצא חן בעיניי הוא שעדיין מרבית ההצחקות של הקודמיה מבוססות על לעג לסטראוטיפים של ערבים. העסק קצת חורק.

אהוד בן עזר

על ספרו של הלל ברזל "שירת ארץ ישראל – מהפכות צורניות", ובו הפרק הפותח על אסתר ראב

ספריית פועלים, בני ברק, 2007, 697 עמ'

אני כאן האדם הקרוב ביותר לאסתר, וכמוני ישנם עדיין רק שניים, שאינם נמצאים כאן, והם אחותי לאה שורצמן ובן דודי עמנואל בן עזר. אנחנו האחרונים שאסתר ראב היא דודה שלנו, של שלושתנו, בקרבת דם ממש.

לכן אני יכול לומר להלל ברזל תודה בשם אסתר. היא לא רק היתה נהנית מדבריך אלא גם מבינה אותם ולדעתי גם מסכימה עם רובם.

וזאת אני אומר למרות שרק לעיתים רחוקות דיעותיה של אסתר בכלל, ודעתה עליי בפרט, עלו בקנה אחד עם דיעותיי שלי בכלל ובפרט, והיינו יותר שונים זה מזה מאשר דומים זה לזה, והסיבה לכך, לדבריה, שהיא היתה ממוצא הונגרי מלא, גם אבא גם אימא, ואילו אני רק חצי הונגרי, כי החצי השני, מצד אימי, הוא פולני.

אני חש תחושת סיפוק רבה למקרא הכרך של הלל, סיפוק ותודה על כך שכל החומר הנרחב שאספתי והבאתי בפני הקורא העברי, כל שירי אסתר, כל הפרוזה שלה, והביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", כל אלה שהבאתי בנאמנות מכסימלית וללא כל יומרה לפרשנות ספרותית אלא כחומר לחוקרים – אכן נשאו פרי בדמות מחקרו של הלל ברזל, שנמצא כבר רובו ברובד הניתוח וההערכה הספרותיים.

התודה שלי להלל, על שהשכיל להשתמש כתלמיד חרוץ בחומר שהבאתי מאסתר ועליה, היא תודה כפולה; וזאת משום שמכל שאר הבחינות הלל בכיר ממני, לא רק בגיל ובוותק שלו בספרות העברית. אלא שכאשר הייתי נער בתנועת הצופים בפתח תקווה, נהגנו אמנם לומר שראש הצופים שמו כרוך, אבל אם אינני טועה הלל ברזל הוא שעמד אז בראש התנועה שלנו ואני הייתי רק בגדר חניך רחוק שרק שמע את שמו.

נחזור למחקרו המקיף של הלל ברזל על אסתר ראב. שכפי שאמרתי היא היתה מבינה אותו וגם נהנית ממנו.

ואכן, אין זה פשוט, כי אנחנו חיים בדור מחקרי של ליקוי מאורות ושל אידיוטים, שכותבים על אסתר ראב מתוך חוסר הבנה גמור, ואשר משעבדים את יצירתה ואת תולדות חייה לגחמות הנבערות שלהם. עוד מעט יעשו אותה פלסטינית למרות שבשנותיה האחרונות, בדיעותיה וגם בשירים אחדים, היא היתה תומכת נלהבת של תנועת ארץ ישראל השלמה. אבל משעה שיש לנו פרשנות חתרנית, ואלוהים חדשים כמו דרידה, אזיי הכול אפשרי ולא חשוב מה כתב המשורר אלא מה הן דיעותיו של המבקר והפרשן, בעיקר דיעותיו הפוליטיות בספרות, באקדמיה וגם בפוליטיקה.

ואילו אני מאמין, ואני סבור שכך מאמינים גם הלל ועוד אנשים רבים הנמצאים עימנו כאן הערב – אני מאמין שכתיבה נאמנה, הן לחומר והן לסוג שלה, אינה הולכת לאיבוד בחלוף השנים. הנה, בשנת 1998 פירסם צבי לוז ספר על "שירת אסתר ראב" בלי שום היבטים ביוגראפיים, הוא אפילו ביקש ממני להפסיק לשלוח לו חומר ביוגראפי על אודותיה כי זה מפריע לו – ואילו אני אז פירסמתי את "ימים של לענה ודבש" על חייה אסתר ראב, בלי שום ניתוח ספרותי של שיריה ושל הפרוזה שלה, אלא התייחסתי אליהם רק כעוד סוג של עדות ביוגראפית.

והנה, הפרק על אסתר בספרו של הלל ברזל מאחד את שני ההיבטים, של לוז ושלי, להרצאה קולחת אחת, שמספרת את הביוגראפיה אך אינה משעבדת את הבנת השירים לאספקט הביוגראפי בלבד. אצל הלל, קורות חייה של אסתר מלוות את שירתה, וגם להיפך שירתה מלווה את קורות חייה – ואולם בעוד אשר בביוגראפיה שכתבתי מובאים השירים רק כאסמכתאות לפי הסדר הכרונולוגי, ובעוד אשר אצל צבי לוז הם מפורקים ומקוטלגים רק לפי הנושאים שבהם הם עוסקים וללא שום קשר ביוגראפי – הנה אצל הלל מתקיימות שתי הגישות הללו בעת ובעונה אחת, וזה גם מאפשר לו להסתמך על שירים מאוחרים כדי לאפיין את אסתר ראב כבר בתקופות מוקדמות בחייה. שהרי בסופו של דבר קורא השירים אינו מתעמק הרבה ברקע הביוגראפי שלהם ובשנת כתיבתם, אלא רואה את שירתה של אסתר, של כל משורר, כחטיבה אחת שקיימת מעבר להקשר הביוגראפי.

יש לי תיקונים אחדים לטקסט שלך, הלל, וזאת לא בשאלות של הערכה וניתוח ספרותי אלא רק מבחינת ההבאה של תאריכים ופרטים ביוגראפיים, אבל זאת לא נעשה כאן אלא אעביר לך בהזדמנות את רשימת התיקונים. וכפי שאשתי אומרת לי: "אתה האדם היחיד ששם לב לפרטים האלה."

נחום גוטמן אמר בשעתו: "גם במילים אני מצייר." מבחינה זו גם אסתר ראב היתה ציירת במילים, וגם מלחינה, וגם מעלה באוב ריחות, טעמים ותחושות.

מכל הבחינות האלה, מפליא ספרו של הלל לעשות, כי הוא כאילו פותח ומעשיר את הפרטיטורה שהיא שירי אסתר, שאמנם אין חולק על כך שאפשר לקרוא ולקלוט אותם גם בלי הביצוע הקולי והציורי. אבל הלל הפליא להבליט מתוך שירתה של אסתר את הצבעים השונים, את המוסיקליות של האותיות בתוך המילים, בשירים ששונים אלה מאלה בצליליהם ובגווניהם. הצליח לתת את המוחשיות של המראות. את השורשים הספרותיים של עולם האסוסיאציות שמפרנס את שירתה של אסתר ראב – וכך זכינו למעין סימפוניה בצבעים, בצלילים ובאסוסיאציות – שפותחת את שירתה ומרחיבה אותה.

הלל גם מצליח להעביר בכתיבתו את תחושת הרעננות ששימרו שיריה של אסתר ראב במשך תשעים השנים האחרונות, מאז החלה כותבת את שירי "קמשונים" ביושבה בתור מורה צעירה בחוות בן שמן.

על כל אלה אני שב ומודה להלל בשמי, בשם משפחת ראב בן עזר, משפחתה של אסתר, ואם היה אפשר גם בשם אסתר ראב עצמה, שהשנה תימלאנה 113 שנים להולדתה ו-26 שנים למותה, וטרם נמצא אפילו רחוב אחד בתל אביב שייקרא על שמה, וגם לא בול דואר עברי אחד שיישא את דמות דיוקנה; אבל אסתר ראב גדולה מכל אלה, ושירתה אף מתחזקת משנה לשנה וקונה לה קוראים נוספים שמגלים אותה, וקונה לה חוקרים נוספים שמעמתים אותה עם תקופתם ועולמם שלהם, ואני ממשיך לספק לכל הפונה אליי (ולא כולם פונים, כי יש כאלה שהאמת והעובדות מפריעים לדיעותיהם הקדומות ולאידיוטיזם שלהם) – ובכן, אני ממשיך לספק חומר על אודותיה גם בתקליטור המכיל את כל הטיוטות של מחברות "קמשונים" וגם את כל חליפת המכתבים שלה כמעט מכל שנות חייה.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר, שהוצאתי בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2001, היה אמור להישלח לגריסה לאחר שהביקורת ורשתות חנויות הספרים התעלמו ממנו. פדיתי ותרמתי עותקים רבים של הספר, וכעת אני מחזיק אצלי כמות מסויימת לצורכי ספקולציה כי אמנם יצא לאור רק בשנת 2001 אבל כבר כיום הוא ספר נדיר מאוד.

כרך "כל השירים" של אסתר, משנת 1988 ואילך, יצא בשתי מהדורות ובכמה הדפסות בהוצאת זמורה ביתן, נמכר באלפי עותקים, אך זה כשנתיים שאזל כליל, וההוצאה אינה מוכנה לחדשו אלא אם אוכל לממן קניית כמה מאות עותקים מראש. אני עובד על כך עם עיריית פתח-תקווה, אבל מאוד יכול להיות שגם כרך "כל השירים" של אסתר ראב יישאר בגדר ספר נדיר מאוד, ואני אוכל להתעשר מכך שאמכור כל עותק שלו ושל "כל הפרוזה" בכמה מאות שקלים.

ואסיים בתודה רבה למארגני הערב, ובברכת הצלחה לספרו של הלל.

דברים שנאמרו אתמול בערב על ספרו החדש של פרופ' הלל ברזל "שירת ארץ ישראל – מהפכות צורניות", הכרך השמיני מתוך תולדות השירה העברית, העוסק במשוררים אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע ויהודה עמיחי.

 הערב התקיים במרכז האתני הרב-תחומי ענבל בנווה צדק, תל אביב, והשתתפו בו הסופר אברם קנטור, הסופר אהוד בן עזר, פרופ' עוזי שביט, פרופ' חנה יעוז בראיון עם הלל ברזל, עמנואלה עמיחי בקריאת שירים של ארבעת המשוררים, וישראל ברייט בהלחנה, בשירה ובנגינה בפסנתר, כאשר את אסתר ראב ייצג שיר של זלדה, שאותו הלחין. המנחה היה שמעון אביזמר.

* * *

כך שרתי לך ארצי ב"צוותא"

עורך ומגיש: דן אלמגור

סידרת תכניות זמר על תולדות הישוב והמדינה, כפי שהשתקפו בזמר העברי בשישים השנים שקדמו להקמת המדינה. סיפוריהם של השירים המוכרים, ישנים וחדשים הקשורים לתקופה.

ימי שישי בשעה  11.00 בצוותא

8/2/08 חושו אחים חושו

עשרים השנים האחרונות של המאה ה-19. ימי העליה הראשונה, המושבות הראשונות והתחדשות הלשון העברית

7/3/08 פה בארץ חמדת אבות

עשרים השנים הראשונות למאה הקודמת. ימי העלייה  השנייה, יסוד גמנסיה הרצליה, הולדת תל אביב ודגניה, "השומר", מלחמת העולם הראשונה, גירוש תושבי תל אביב, "הגדוד העברי", גנרל אלנבי נכנס בשערי ירושלים

4/4/08 אנו נהיה הראשונים

תחילת שנות העשרים, ימי העלייה השלישית., גדוד העבודה, העמק, אופרה בתל אביב, חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שירי שלונסקי, אוקסנברג, רחל ואחרים.

2/5/08 עגבניה, עגבניה!

סוף שנות העשרים, ימי העליה הרביעית. הפולנים באים, משבר האבטלה, מאורעות תרפ"ט, הולדת הקברטים הראשונים (הקומקום והמטאטא).

30/5/08 מעל המגדל סביב אשקיפה

שנות השלושים, ימי העלייה החמישית.  עליית היקים, מאורעות 1936-1939, פתיחת נמל תל אביב, אלכסנדר זייד, ה"גאפירים", חומה ומגדל, ספינות המעפילים הראשונות

אורח כבוד: אליהו הכהן

אורחים:  ששי קשת, קרן הדר, רונית אופיר, דודו זכאי, חני ליבנה, אופירה גלוסקא, יונית שקד-גולן, חני דינור, איתי לוי, גיא שגיא ושלישיית בצוותא.

הסידרה מלווה במצגת תמונות נדירות. מילות כל השירים יוקרנו על גבי מסך.

מחיר מוזל לכרטיס 85 ש"ח

מחיר מוזל למנוי ל-5 מפגשים 375 ₪

כולל כיבוד קל

לקבלת ההנחה יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר"

לפרטים והזמנות : קופת צוותא 03-6950156

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,625 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

295 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל