| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 297
תל אביב, יום חמישי, כ"ו בכסלו תשס"ח, 6 בדצמבר 2007
עם צרופות "שיר פרטיזנים", "שירת העיוור" ו"שיר הנקם" ששלח ד"ר נתן שחר
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְמוֹנָה נֵרוֹת דּוֹלְקִים עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם.
אהוד בן עזר: מסוכן להיות יהודי.
שו"ת אליהו הכהן: "עיט על שדותינו", על שירי פרטיזנים ושירי נקם.
הערותיו והארותיו של ד"ר נתן שחר לשיר "עיט על שדותינו".
רוני גרוס: חֲנֻכָּה. // עמוס כרמל: חינוך בצרות, מעילת ההורים. [פרסום חוזר].
אחמדניג'אד מטלפן ל"חדשות בן עזר" בכעס: "מדוע לדברי עיתונאי 'הארץ' גדעון לוי – האיום הגרעיני האיראני על ישראל הוא בלון שפקע!?"
נורית גוברין: מה עלה בגורל ספרייתו של אבי ישראל כהן.
ורדה צ'צ'יק: מעיין הזהב. // דורון גיסין: גם למות צריך לדעת.
לאה טרן: ילדת חורף. בז'ים. אהבה זה עניין לעסוק בו. (3 שירים).
נעמן כהן: שיעור בהיסטוריה – יחי-עם או יעיש-שעב.
איליה בר זאב: יָם הַשַּׁיִשׁ. (שיר).
ד"ר גיא בכור: בקרב על הנשיאות בלבנון: המשבר הסתיים.
יעקב זמיר: תגובה לרעיון הנרגילה החשמלית, וחידושים בהעברת גזי המעיים.
יואל נץ: "שם גדל הפלפל" [חלק ראשון] מתוך הפרק השלישי של הרומאן האוטוביוגראפי בכתובים "שלושה חיים".
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ח. שירי עצב וחגיגות אבל.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק ג, "איפה החיים שלי? בלי טיפה של אהבה."
יוסי גמזו
שְמוֹנָה נֵרוֹת דּוֹלְקִים עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם
בְּעוֹד שִשָּה לֵילוֹת יָצִיץ לוֹ מִמְּעוֹנֵנוּ
כְּמִין עַלְעַל-שֶל-אֵש בּוֹקֵעַ וְנוֹבֵט
נֵר חֲנֻכָּה שְמִינִי עַל אֶדֶן חַלּוֹנֵנוּ
אֶל לַיְלָה קַר, חָרְפִּי, אֲפוּף חֶשְכַת טֵבֵת.
אַךְ כְּבָר עַכְשָו וְכָאן וּבֵין רַבִּים מִסְּפוֹר פֹּה
שֶלֹּא פָּסַק לִבָּם לִפְעֹם וְלַהֲלֹם
בְּיַחֲלָם לְאוֹר מוּל שְחוֹר וְחֹם מוּל כְּפוֹר פֹּה
דּוֹלְקִים שְמוֹנָה נֵרוֹת עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם.
רִאשוֹן בָּהֶם, שֶבְּרַק אִשּוֹ מוּטָח כְּנֶגֶד
שִלְטוֹן הַחֹשֶךְ שֶלִּטְרֹף כָּל אוֹר לָהוּט –
הוּא נֵר לְכָל יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרָב הַנֶּגֶב
וּבוֹ הִבְהוּב לוֹהֵט שֶל חֹם וְהִזְדַּהוּת.
כִּי בֵּין דֻּגְמוֹת אֵינְסְפוֹר שֶל עָוֶל מְשַוֵּעַ
וְשֶל חֶסְרוֹן-פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת בִּנְשִֹיאַת הָעֹל
הַבִּטְחוֹנִי בֵּינֵינוּ, אֵין כְּתוֹשָבֶיהָ
שֶל כִּבְרַת-אֶרֶץ זוֹ בֵּין מְצָרֵי הַשְּאוֹל
שֶל מִמְטְרֵי קָסָאם עָטִים עַל סָב וָיֶלֶד
וְגֶשֶם הַבְטָחוֹת-מִגּוּן לְלֹא כִּסּוּי
מִצַּד מִמְסָד אוֹטִיסְטִי – כָּךְ שֶשִֹּיא הַפֶּלֶא
הוּא הַצִּבּוּר הַזֶּה מוּל קֶטֶל וְשִסּוּי
שֶלֹּא שָבְרוּ אֶת קְשִי עָרְפּוֹ וְהִכְנִיעוּהוּ,
מַה שֶּמַּצְרִיךְ מִיָּד, מִלְּבַד שִבְחֵי chapeau
גַם פְּעוּלוֹת מַמָּש, אוֹתָן שֶיָּנִיאוּהוּ
אֶת הָאוֹיֵב מִמּוּל מִמִּתְקְפוֹת טַרְפּוֹ.
וּמִי שֶאֵין בֵּיתוֹ בִּרְחוֹב כְּרֶמְיֶה חָבוּל כָּאן
מִטִּיל, פַּצְמָ"ר אוֹ אֵש נוֹרֵית בְּקַבְּלָנוּת
יִזְכֹּר נָא כִּי אָמְנָם יֵש סַבְלָנוּת לַגְּבוּל כָּאן
אַךְ מִסְתַּבֵּר שֶיֵּש גַּם גְּבוּל לַסַּבְלָנוּת.
וְנֵר שֵנִי נַדְלִיק לְאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים כִּי
גָדְלָהּ שֶל הַצְּמִיחָה הַכַּלְכָּלִית נִבְדָּל
מִגֹּדֶל הַשִֹּמְחָה עַל מַשְמָעָהּ, וְאִם כִּי
גָדְלָה כָּאן הָעוּגָה – הַצֶּדֶק לֹא גָדַל.
וְכָל הַמַּה-יָפִיתנִיקִים פּוֹצְחֵי תְּרוּעוֹת הַשֶּבַח
לְעֹצֶם הֶשֵֹּגוֹ הַנָּ"ל שֶל הַשִּלְטוֹן,
הַשּוֹכֲחִים לִבְדֹּק לְאָן הוֹלֵךְ הָרֶוַח:
לַעֲשִירוֹן עֶלְיוֹן אוֹ עֲשִֹירוֹן תַּחְתּוֹן?
וְאֵיך אוֹתָהּ עוּגַת צְמִיחָה כֹּה מְהֻלֶּלֶת
נֶחְלֶקֶת בֵּין שְנֵיהֶם כִּגְמוּל וּכְשָֹכָר
וּמַה צָּמַח מִן הַצְּמִיחָה הַזֹּאת לְאֵלֶּה
שֶרָעֲבוּ אֶתְמוֹל וְיִרְעֲבוּ מָחָר? –
יוֹאִילוּ נָא לָסוּר לְבֵית-תַּמְחוּי אוֹ שְנַיִם
בִּמְקוֹם לְמִסְעֲדוֹת-גוּרְמֶה שֶל הַסְּנוּבָּה
וְיִלְמְדוּ כִּי כָּל סְטָטִיסְטִיקָה שוֹנָה הִיא
מִמַּה שֶּמִּסְתַּתֵּר בְּעֶצֶם בְּחֻבָּהּ.
וְנֵר שְלִישִי נַדְלִיק בִּדְחִילוּ וּבִרְחִימוּ
לְנִצּוֹלֵי שוֹאָה שֶמֶּמְשָלוֹת רַבּוֹת
בָּגְדוּ בָּהֶם שָנִים וְעַיִן הֶעֱלִימוּ
מֵאֵלֶּה מִפְּלִיטֵי עֲשַן הָאֲרֻבּוֹת
שֶמְּרִי חֶרְפַּת עָנְיָם אֶצְלֵנוּ, בַּמּוֹלֶדֶת
שוֹמֵט אֶת כָּל בְּסִיסוֹ הַמּוּסָרִי שֶל מַה
שֶעֲבוּרוֹ הוּקְמָה וְשֶלִּשְמוֹ נוֹעֶדֶת
מְדִינָתוֹ שֶל עָם הָרְאוּיָה לִשְמָהּ
שֶחוֹבָתָהּ לִדְאֹג כִּי יֵעָשֶֹה פֹּה צֶדֶק
עִם מִי שֶהָרִשְעוּת הִפְלִיאָה לַעֲנֹש
אֶת חַפּוּתָם, וְאוֹר שַלְהֶבֶת מְרַצֶּדֶת
שֶל נֵר זִכְרוֹן סִבְלָם יַחְזִיר קְצָת כְּבוֹד אֱנוֹש.
וְאִלּוּ רְבִיעִי שֶבַּנֵּרוֹת יֻדְלַק נָא
לְכָל הַנִּלְחָמִים מֵעֹמֶק הָאֵימָה
עַל הַכְלָלַת אוֹתָן תְּרוּפוֹת אֲשֶר תֻּנְפַּקְנָה
בְּהַצִּילָן חַיִּים מִידֵי מַלְאַךְ דּוּמָה
בְּסַל-תְּרוּפוֹת שֶאֵין בּוֹ אַפְלָיָה מַמְאֶרֶת
כָּזֹאת שֶהַמִּמְסָד עָלֶיהָ מַחֲרִיש
בְּצִינִיּוּת גְּלוּיָה בָּהּ הַחֶמְלָה נִגְמֶרֶת
בַּגְּבוּל שֶבֵּין הָרִיש וּבֵין הַנּוּבוֹ-רִיש.
בָּאָרֶץ בָּהּ מוֹסִיף אֶתְנָן קוֹאָלִיצְיוֹנִי
עוֹד ווֹלְווֹ, עוֹד לִשְכָּה, עוֹד שַֹר וּשְלַל סְגָנָיו
לְתַקְצִיבָהּ כָּל פַּעַם – אַךְ גְּזֵרַת הָעֹנִי
מוֹנַעַת מֵחוֹלֵה-סַרְטָן שֶלֹּא גָנַב
מִשּוּם כַּסְפֵּי צִבּוּר אַף לֹא פְּרוּטָה בּוֹדֶדֶת
מַתַּן תְּרוּפָה שֶקֵּץ לְיִסּוּרָיו תָּשִֹים
בְּשֶל חֶסְרוֹן-כִּיסוֹ, הַהֲגִינוּת נִמְדֶּדֶת
לֹא בְּמִלִּים יָפוֹת כִּי אִם בְּמַעֲשִֹים.
בָּאָרֶץ שֶנָּקְבוּ בִּשְמָהּ וְהִגְדִּירוּהָ
מֻמְחֵי אִרְגּוּן בְּרִיאוּת מוּכָּר וְעוֹלָמִי
רַק בְּשָבוּעַ זֶה, כְּמִי שֶאֵין גָּרוּעַ
מֵעֲלִיבוּת נָכֶיהָ (מִי הָאָרֶץ? מִי?)
בֵּין כָּל אַרְצוֹת הַמַּעֲרָב שֶאֲלֵיהֶן מַשְוָה הִיא
בְּרֹב צְנִיעוּת אֶת הֶשֵֹּגֶיהָ – רַק עָרְלַת-לִבָּהּ
שֶל חֲסִידוּת שוֹטָה כְּלַפֵּי שְֹרָרָה מִבַּיִת
וְשֶל חֵרְשוּת לְכָל דְּבַר-חוּץ כִּדְבַר-דִּבָּה
עֲדַיִן אֲטוּמָה מֵרְאוֹת עַד מָה וְכַמָּה
שָכַחְנוּ אֶת הַכְּלָל שֶהוּא כְּעֵין חוֹזֶה
שֶל אֶתוֹס יְהוּדִי עִמּוֹ נָפְלָה וְקָמָה
רוּחֵנוּ, שֶכֻּלָּנוּ עֲרֵבִים פֹּה זֶה לָזֶה.
וְאֶת הַחֲמִישִי שֶבַּנֵּרוֹת נַדְלִיק פֹּה
לְכָל צִבּוּר מוֹרֵי תִּיכוֹן בִּשְבִיתָתָם
שֶקִּפּוּחָם הַמַּר בְּלִי שוּם סָפֵק מַצְדִּיק פֹּה
אֶת חֹם מַאֲבָקָם וְעֹז מְחָאָתָם
שֶשּוּם צַו-מְנִיעָה וְכֹחָנוּת נוֹאֶלֶת
שֶל שוּם בֵּית-דִּין לַעֲבוֹדָה וְאִיּוּמֵי כְּפִיָּה
לֹא יַשְתִּיקוּם לְמוּל עֲלִיבוּתוֹ הַמִּזְדַּלְזֶלֶת
שֶל הַחִנּוּךְ בְּעַם שֶכָּל בְּדִיקָה שְפוּיָה
שֶל מַצָּבוֹ תַרְאֶה שֶאִם צָרִיךְ לִשְלֹחַ
צַו-מְנִיעָה לְמִישֶהוּ בְּסָמָטוֹחָה זֹאת
הֲרֵי זֶה צַו מְנִיעָתָהּ שֶל הַפְעָלַת הַכֹּחַ
הַבָּא בִּמְקוֹם הַמֹּחַ הַמּוֹסִיף לְהִתְבַּזוֹת.
וְנֵר שִשִּי – לַעֲרִיצֵי הָעֲרוּצִים בַּמֶּדְיָה
הַמְּמֻסְחֶרֶת הָעוֹשָֹה בְּאֶלֶף תִּחְבּוּלִים
מֵרַף-אִינְטֶלִיגֶנְצְיַת-הַצִּבּוּר מַמָּש קוֹמֶדְיָה
וּמַלְעִיטָה אוֹתוֹ בִּמְקוֹם בְּטִיב – בְּזִבּוּלִים
(וְזֹאת שָעָה שֶהַרְרֵי הַזֶּבֶל בְּחִירִיָּה
אֲפִלּוּ הֵם עוֹמְדִים לְהֵהָפֵךְ לְפַּארְק מוֹרִיק
מַה שֶּמוֹכִיחַ שֶשִּדְרוּג מוּתָג אֵינוֹ מַפְרִיעַ
לָרֵיטִינְג, כִּי אֵיכוּת הִנָּהּ אֵיכוּת וְרִיק הוּא רִיק).
וְנֵר שְבִיעִי נַדְלִיק לְכָּל עֲדַת שוֹטְרֶיהָ
שֶל נַהֲרִיָּה שֶקָּצְרָה יָדָהּ אֶל מוּל מֶחְדַּל
הַדְבָּרָתוֹ שֶל פֶּשַע עַז וּמִתְפָּרֵעַ
וִירִידָתוֹ שֶל בִּטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי הַדַּל.
יְהִי רָצוֹן שֶשּוּב לֹא יִתְבָּרֵר כִּי פָּגוּ
כֹּחוֹת שִטּוּר מוּל אֵש הַ-mob הַמִּתְלַהֵם
וְיַד הַחֹק תַּבְדִּיל אוֹתָנוּ מִשִּיקָגוֹ
שֶל אַל קַפּוֹן שֶבִּדְרָכָיו נָקְטוּ כַּמָּה מֵהֶם...
וַאַחֲרוֹן בַּתּוֹר, אֲבָל רִאשוֹן בְּעֵרֶךְ –
נְחִיצוּתוֹ לְכָל מַה שֶּיָּבוֹא הֲלוֹם
עַל כְּנַף הַזְּמַן לַמְרוֹת כָּל פִּתּוּלֵי הַדֶּרֶךְ
בִּתְוַאי-הַחַתְחַתִּים אֶל מִמּוּשוֹ שֶל הַחֲלוֹם –
נֵר שֶל תִּקְוַת-אֱמֶת יוֹקֶדֶת וּמוּאֶרֶת
לַעֲמֻקָה בְּמִשְאֲלוֹת כֻּלָּנוּ:
לַשָּלוֹם.
אהוד בן עזר
מסוכן להיות יהודי
ידידי היקר, אתה כותב לי מלונדון שסופר עברי כתב אצלכם ב"גארדיאן" עד כמה הוא מזועזע מהמחסומים, ואתה אומר לי שדבריו מאוד מעיקים, וכי צריך להקשיב לו ולעשות משהו.
אני לא חש צורך להקשיב לצבועים הללו, הלוקים במידה מסוימת של אידיוטיזם מוסרי. נכון, אני לא הייתי מאחל לעצמי שבן-משפחה שלי ישרת במחסומים, כי זו סכנת מוות מידי מתאבד בכל רגע, וזו עבודה מתישה וכפוית טובה, ואם לא איכפת לך, יש שהפלסטינים גם מתגרים בחיילים ורק מחכים עם צוות טלוויזיה פלסטינית או זרה (שזה בערך אותו דבר) לכל התפרצות של כעס מצד הבחורים המסכנים שלנו, כדי לצייר אותם בעולם בתור נאצים חדשים.
נכון, הרבה יותר קל להיות סופר-מרחף שהממסד האנטי-ישראלי בארץ ובעולם מאמץ אותו ככל שילכלך יותר על מולדתו ויצטייר למנוולים האלה כדמות מוסרית ורודפת שלום.
אני מבין שהמחסומים מדאיגים אותך בגלל אי-הנעימות המסוכנת שהם גורמים ליהודים כמוך בגולה. תאמין לי שגם אנחנו היינו שמחים מאוד אם היה אפשר בלי המחסומים ובלי גדר הביטחון, תאמין לי שגם אנחנו, כפלשתינאים ותיקים, מֵצרים על הסבל שנגרם לפלסטינים בגלל המחסומים. פנינו היו לשלום ולשכנות טובה איתם, בעקבות הסכמי אוסלו שהפיחו רוח תקווה בכולנו, אך בספטמבר 2000 קרה באשמת הפלסטינים משהו הדומה לכך שצרפת וגרמניה ישברו את איחוד אירופה ויפתחו שוב במלחמה ביניהן כדרך לפתרון סכסוכים.
לכן מה שכל ישראלי שפוי יודע הוא שלולא עבודתם של חיילי מג"ב, סדיר ומילואים במחסומים – היו אוטובוסים ובתי-קפה ומסעדות מתפוצצים כל שבוע בתל-אביב, בירושלים ובמקומות אחרים. כי אין שום רגיעה אמיתית. פשוט, צה"ל אינו חדל לרדוף את הטרוריסטים, ומתיש אותם, ולמזלנו מגלה במשך חודשים אחדים את מרבית הניסיונות של המתאבדים הפלסטינים לחדור לערים וליישובים של יהודים, אבל אתמול או מחר בא או יבוא פיגוע גדול, והשקט המדומה מתפורר ויתפורר, וחוזר חלילה. שלא לדבר על כך שהקסאמים ממשיכים לנחות על יישובי עוטף עזה.
אני מבין כמה לא נוח ולעיתים מסוכן להיות היום יהודי בגולה, אפילו בבריטניה. וגם יודע עד כמה מסוכן הקיום שלנו בישראל. היחידים שאינם מסתכנים כנראה במאום הם אותם סופרים, אינטלקטואלים, אקדמאים ופולטיקאים שלנו, לוחמי זכויות הפלסטינים, שעושים הון יחצ"ני וספרותי מלהשתין עלינו ומהביקורת הנבזית על חיילים, בנינו ובני משפחותינו, שמגינים עלינו מפני הרצחנות הפלסטינית.
יכול להיות שהגיע הזמן שכל יהודי, בארץ ובגולה, יעשה לעצמו ולמשפחתו את חשבון נפשו. האמת המרה היא שמסוכן לחיות כיהודי בכל מקום, אצלנו כמו גם אצלכם, (למרות שבמקביל אפשר לחיות חיים דה-לוקס בכל מקום, ואתם וגם אנחנו עושים זאת. בוכים וחיים טוב).
יכול להיות שהגיע הזמן שבו מדינות אירופה, לאחרונה רוסיה (ספקית הציוד הגרעיני למדינת הטרור איראן) – כבר מתחילות לטעום את אפס-קצהו של הטרור הערבי, המוסלמי והפלסטיני, העתיד להכות בהן פי כמה וכמה, טרור שאנחנו חיים איתו כמעט כל שנותינו במזרח-התיכון, מתקופת התורכים ומתקופת פלשתינה-א"י הבריטית. ומאחר שמסוכן לחיות בגולה ומסוכן לחיות בישראל, צריך לבחור באיזו משתי הסכנות כדאי וראוי ליהודי לחיות.
אני עדיין מעדיף שגורלי יהיה נתון בידי בני-עמי בישראל, מאז היו סבי ומשפחתו במייסדי פתח-תקווה לפני 130 שנה, בתרל"ח (1878) – מאשר לחיות בחסדיהם של שוטרים צרפתיים, גרמניים, בלגיים ואפילו אמריקאיים או בריטיים. זהו. יש מחיר לציונות ויש מחיר לגלות.
אגב, שום מאמר או תגובה ששלחתי בשעתו ל"גארדיין" לא פורסמו, כי אני לא ליקקתי להם את התחת. אין שום סיכוי שדבריי אלה יראו אי פעם אור בארצך, אף לא ב"ג'ואיש כרוניקל", אך לצערי גם חלק מהעיתונות הישראלית ה"חשובה" אינו נוהג לפרסם דברים כאלה. הרבה יותר קל לסופר בישראל להתפרסם בללקק לפלסטינים.
הרשימה פורסמה בעיתון "ישראל היום" ביום שני, 5.11.07, בשינויים מזעריים ותחת הכותרת: "אהוד בן עזר / לא מתלקק: אם כבר מסוכן להיות יהודי." היא לא הובאה עד כה ב"חדשות בן עזר" כי באותו שבוע היתה מערכת המכתב העיתי בפגרה.
שו"ת אליהו הכהן
עיט על שדותינו
על שירי פרטיזנים ושירי נקם
במענה לשאלתה של פרופ' רינה שפירא בגיליון 296
באמרנו "שיר הפרטיזנים", כמעט תמיד הכוונה היא לשירו של הירש גליק בתרגומו של אברהם שלונסקי: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". על אף שבין השירים שהושרו בארץ היו עוד שירים אחדים שנשאו שם זה, וביניהם "עיט על שדותינו" שבו נעסוק ברשימה זו, הרי שירו של גליק, איש המחתרת היהודית בגטו וילנה, היה וככל הנראה יישאר המפורסם שביניהם.
בשלהי מלחמת העולם השנייה הוצג על בימת תיאטרון "הבימה" המחזה "לא אמות כי אחיה", המתאר את משטר האימים שהשתרר על קהילה יהודית ברוסיה הסובייטית עם פלישת הצבא הגרמני אליה בשנת 1941. היה זה בעיצומם של
הימים בהם המשיכו גרמנים ומשתפי פעולה מבין האומות שנכבשו, להוביל אלפי יהודים אל בורות המוות באוקראינה ובליטא ועשן היתמר מן הארובות במחנות הריכוז בפולין, ימים בהם עוד לא נודעה בארץ זוועת השואה במלוא היקפה.
את המחזה האקטואלי כתב הסופר דוד ברגלסון, שכעבור שנים אחדות חוסל על ידי משטרו של סטאלין יחד עם עוד עשרות סופרים ויוצרים יהודיים שנפלו קרבן למבצע הכחדת התרבות היהודית בברית המועצות.
בין השירים שחיבר המתרגם אברהם שלונסקי למחזה זה והלחין המוסיקולוג והמלחין אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, היה "שיר הפרטיזנים", שנדד מן הבמה אל הרחוב הארצישראלי ומשם התפשט והושר בצריפי תנועות הנוער. אלה מילות השיר במלואן:
שִׁיר הַפַּרְטִיזָנִים
המילים: אברהם שלונסקי, הלחן: א.א. בוסקוביץ
עַיִט עַל שְׂדוֹתֵינוּ,
בִּבְשָׂרֵנוּ צִפָּרְנָיו,
קוּמוּ קוּמוּ, בַּחוּרֵינוּ,
קוּמוּ צְאוּ לִשְׂדֵה הַקְּרָב.
דָּם שָׁפוּךְ כַּמַּיִם,
עֶלְבּוֹנוֹת אָדָם וָעָם
עוֹד נִקֹּמָה שִׁבְעָתַיִם,
וְקָדוֹשׁ הוּא הַנָּקָם.
עוֹד נָכוֹנָה לָנוּ
עֵת יָגוֹן וּשְׁכוֹל וּכְאֵב,
אַךְ נִזְכֶּה לִרְאוֹת כֻּלָּנוּ
בְּמַפֶּלֶת הָאוֹיֵב.
וּבִנְפֹל אוֹיְבֵנוּ
מַפַּלְתוֹ לְדֵרָאוֹן,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
אוֹר הַפְּדוּת וְהֶחָזוֹן.
עיון מדוקדק בתמליל השיר ממרחקי זמן, יגלה כי בשני הבתים האחרונים מופיעים רמזים נבואיים על העתיד להתרחש זמן קצר לאחר מכן, החל בהתבררות ממדיה האמיתיים של השואה, דרך מיגור האויב הנאצי ועד להקמת מדינת ישראל היא האור הגדול שיזרח עלינו, "אור הפדות והחזון".
המחזה "לא אמות כי אחיה" נפתח בחגיגה של תחנת ניסיונות בעיירה, שקצרה הצלחה בזכותו של פליט יהודי מגרמניה, פרופ' קרונבליט. את תפקיד הפליט גילם הבמאי והשחקן מנחם גנסין, מי שהיה ממייסדי "הבימה" ועוד לפני כן ממייסדי "חובבי האמנות הדרמתית" (התיאטרון העברי הראשון בארץ שנוסד בשנת 1905 בנווה שלום, על גבול יפו). לקראת סוף המחזה, כאשר יורה פרופ' קרונבליט במפקד הגרמני, פולשת אל העיירה קבוצת פרטיזנים כדי להגן עליה ובפיהם נישא "שיר הפרטיזנים" הנזכר לעיל. היו אלה חניכי הסטודיו של "הבימה" בהדרכת צבי פרידלנד במאי המחזה, ובלווי תזמורת בניצוחו של פורדהאוז בן ציסי.
שיר נוסף מאותו המחזה, שהיה אח תאום ל"שיר הפרטיזנים", הוא "שיר נקם". גם הוא חובר בידי אברהם שלונסקי והולחן בידי א.א. בוסקוביץ, וכקודמו נדד גם הוא אל מחוץ לבמה אלא שנקלט בעיקר כשיר דקלום בעצרות ובכינוסים.
שיר נקם
המילים: אברהם שלונסקי הלחן: א.א. בוסקוביץ
דּוֹרוֹת רַבִּים בָּאָרֶץ
הַצָּו "רַחֵם!" קֻדַּשׁ.
עַכְשָׁו כּוֹפֶה עָלֵינוּ
הַזְּמָן צִווּי חָדָשׁ:
נָקָם! נָקָם!
הַבּוּז לַמְרַחֵם!
נָקָם! נָקָם!
נָקָם וְשִׁלֵּם!
עַל טֶבַח,
עַל טֶרֶף,
עַל דָּם שָׁפוּךְ בְּלִי הֶרֶף,
עַל כָּל עֶלְבּוֹנוֹת אָדָם –
הִנָּקֵמוּ!
שני השירים, "שיר הפרטיזנים" ו"שיר נקם", היו טבילת העט הראשונה של המלחין אלכסנדר אוריה בוסקוביץ בתחום הזמר העברי. בוסקוביץ (1964-1907), יליד טרנסילבניה, נצר למשפחת המהר"ל מפראג, מלחין,מורה, פסנתרן ומנצח, התמסר כל ימיו לכתיבת יצירות שנועדו ברובן לאולם הקונצרטים והמעיט יחסית בהלחנת שירי זמר. לאור הצלחתו בכתיבת המוסיקה למחזה "לא אמות כי אחיה", הוזמן בוסקוביץ להלחין מוסיקה למחזהו הארצישראלי של אשר ביילין "בנים לגבולם" שהצגת הבכורה שלו ב"הבימה" התקיימה בדצמבר 1944. להצגה זו הלחין בין היתר, את "שיר המים" של אברהם שלונסקי ("השמעת איך בנגב") שהיה לשיר הדגל של ההתיישבות העברית בנגב בשנות הארבעים. ועוד מלחניו: הבלדה "דודו", למילותיו של חיים חפר, בתקופת מלחמת העצמאות, והגרסה החדשה של "הורה אגדתי": "השמחה בלב יוקדת ורגלינו גיל שופעות", המושרת ואף נרקדת עד היום בכנסי מחולות ובחוגים לריקודי עם.
לסיום יצוין כי שירי נקם בזמר העברי קשורים בעיקר בשואה או בשלטון הבריטי שסגר את שערי הארץ ("גם לזה שסגר את השער עוד יבוא יום נקם ושילם" – ח. חפר), או במחזות על ימי בר כוכבא ("בא היום! בא יום נקם ושילומים חיכינו לו" – א. לוינסון).
סקירת שירי הזמר בתקופת היישוב תגלה כי כמעט שלא הושרו בארץ שירי נקם בהקשר של הסכסוך היהודי ערבי בטרם ימי המדינה: גם לא לאחר פרעות ירושלים ותל חי בשנת תר"ף (1920), או פרעות יפו בשנת תרפ"א (1921), גם לא לאחר פרעות תרפ"ט (1929) ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936, הקרויים גם "המרד הערבי"). לעומת זאת נכתבו שירי נקם לא מעטים בתקופת השואה, אחדים מהם בידי יעקב אורלנד.
הערותיו והארותיו של ד"ר נתן שחר
לכב'
א. בן עזר,
בגיליון עיתונך מס' 296, בו פרסמת את תשובתי לאלון גל, מופיעה שאלתה של רנה שפירא על השיר "עיט על שדותינו" והיא אף מביאה 7 שורות כשהשמינית חסרה והרי היא: "וקדוש הוא הנקם."
את תמליל השיר המלא אני מצרף בסוף מכתבי אך קודם כל מספר פרטים על מקור השיר ומחבריו.
בשנת 1944 העלה תיאטרון הבימה את ההצגה "לא אמות כי אחיה" של דוד ברגלסון (1884-1952). את הטקסט תרגם ועיבד אברהם שלונסקי, שגם כתב להצגה מספר תמלילי שירים. המוסיקאי שהלחין את השירים ואף הלחין את המוסיקה המלווה את המחזה היה לא אחר מאשר אלכסנדר אוריה בוסקוביץ (1907-1964).
מתוך שירי ההצגה פורסמו בדפוס 3 שירים, מהם הידוע ביותר הוא השיר "עיט על שדותינו", הידוע גם בשם "שיר הפרטיזנים", שאת צילום התמליל המלא ותווי הלחן אני מצרף. השיר גם זכה להדפסות מרובות בשירונים שונים. כמו כן אני מצרף את צילום של תמליל "שיר הנקם" וכן את התמליל והתווים של "שיר העיוור" מאותה הצגה.
אגב "שיר פרטיזנים" נוסף כתבו שלונסקי ובוסקוביץ שנה מאוחר יותר, אך שם מתחיל תמליל השיר בשורה "היונים עפות בשמיים".
להלן מספר פרטים על מחברי השיר:
דוד
ברגלסון מחבר ההצגה: נולד באוקראינה, על יד העיר אומן, חוסל בפקודת סטלין ב-12/8/52
יחד עם עוד 24 אנשי רוח יהודים כפרץ מרקיש, דוד הופשטיין ואחרים, במסגרת המסע
לחיסול האינטליגנציה והיצירה היהודית ברוסיה.
על אברהם שלונסקי (1900-1973), כל מילה עליו ממוסיקולוג היא מיותרת.
אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, הוא אחד מגדולי המלחינים הארץ-ישראליים והישראליים שחיו עד היום בארץ. הוא נולד בעיר קלוז' בטרנסילבניה, בשנת 1907. החל ללמוד מוסיקה (בהתחלה נגינה בכינור ולאחר מכן עבר לפסנתר). השתלם בווינה ולאחר מכן בפריס. היה תלמיד של פול דיוקא ("שוליית הקוסם") ונדיה בולאנז'ה (שלימדה גם את ידידיה אדמון). בשנת 1938 עלה לישראל, בה החל את פעילותו המוסיקלית, שהתפרשה על כל ענפי המוסיקה בארץ לרבות הוראה, הלחנת מוסיקה אמנותית, לכלי סולו להרכבים שונים, ולתזמורת סימפונית. כתב קונצרטים לכלי סולו ותזמורת, מוסיקה לתיאטרון (להצגות "ושבו בנים לגבולם" הבימה 1944, "פדרה" הבימה 1945, "אהבת נעורים" הבימה 1949, ועוד הצגות רבות). הלחין שירים רבים (לחניו הידועים ביותר הם "דודו", "הורה אגדתי" (השמחה בלב יוקדת), "השמעת איך בנגב" "דובינובקה" ורבים אחרים. הוא אף היה מאלה שטבעו את המונח "מוסיקה ים-תיכונית" ויצירתו "סוויטה שמית" (לפסנתר 1942-4, ולתזמורת 1950) התפרסמה בעולם כולו.
אני
מצרף את צילומי השירים.
בכבוד רב,
ד"ר נתן שחר
רוני גרוס
חֲנֻכָּה
עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן שֶׁלִּי
חֲנֻכִּיָּה גְּדוֹלָה רֵיקָה.
שָׁנָה שְׁלֵמָה הִיא מְחַכָּה,
מֵחֲנֻכָּה לַחֲנֻכָּה.
רַק בְּכ"ד בְּכִסְלֵו
הִיא מִתְעוֹרֶרֶת מִשְׁנָתָהּ
וּמִתְנַקָּה וּמִתְיַפָּה,
הָעֶרֶב בָּאָה שְׁעָתָהּ.
הִיא מַתְחִילָה בְּנֵר זָעִיר
שֶׁהַשַּׁמָּשׁ אוֹתוֹ מֵעִיר:
"זְמַנְּךָ הִגִּיעַ לְהָאִיר".
לְמָחֳרָת אוֹרָהּ תַּכְפִּיל
וּשְׁנֵי נֵרוֹת תַּצִּית בְּגִיל.
כָּךְ בְּכָל יוֹם תּוֹסִיף עוֹד נֵר
שְׁלִישִׁי, גַּם רְבִיעִי בּוֹעֵר,
כָּךְ חֲמִישִׁי, שִׁשִּׁי, שְׁבִיעִי
הָאוֹר מֻכְפָּל כְּמוֹ בִּרְאִי.
בְּלֵיל שְׁמִינִי שֶׁל חֲנֻכָּה
שְׁמוֹנָה נֵרוֹת כְּמוֹ דְּבֻקָּה
דּוֹלְקִים יַחְדָּו בְּאוֹר זוֹהֵר
וּמְאִירִים עוֹלָם קוֹדֵר.
לְאַט דּוֹעֶכֶת לֶהָבָה,
נֵר אַחַר נֵר הִנֵּה כָּבָה
עוֹצֶמֶת הַחֲנֻכִּיָּה עֵינָהּ
בַּלָאט תַּמְתִּין הִיא עוֹד שָׁנָה.
עמוס כרמל
חינוך בצרות, מעילת ההורים
הניסיון השערורייתי והכושל של "ארגון ההורים הארצי" להשבית שלשום את בתי-הספר היסודיים מעורר בראש ובראשונה את השאלה: מי שָמכֶם? יותר מעשרים שנה הייתי הורה לתלמידים במערכת החינוך הישראלית, נשארתי בעל עניין בה גם לאחר מכן – ומעולם לא שמעתי על בחירות דמוקרטיות של מוסדות הארגון הזה או על האחריות של העומדים בראשו והמחזיקים בקופתו כלפי ההורים שהם מתיימרים לייצג. בדומה לנפוליאון שהכתיר את עצמו לפני 203 שנים ויומיים לקיסר – ולהבדיל, לאהוד ברק שבחר את עצמו לפני 4 ימים לראש מחנה השלום – גם כאן מדובר במי שמינו את עצמם וצפצפו על כל הנוגעים בדבר.
שאלה אחרת היא מה, חוץ מהרצון לתפוס כותרות, עבר במוחם של עסקני ההורים כאשר החליטו לחבל במישרין בחינוך היסודי. האם חשבו שביטול לימודים ליום אחד ישפיע במשהו על איכות ההוראה ומעמד המורים? האם לא הבינו שהשבתה כזאת משדרת לדור הבא עוד זלזול בצורך לקנות השכלה? יש גם מקום לשאול מה גרם לשרת החינוך ולמשרדה ולראשי הרשויות המקומיות לשתף-פעולה עם העסקנים הפוחזים. יש מקום להתפלא מאוד על כך שהגורמים האלה לא הגיבו על הכרזת השביתה של הארגון האמור בהודעה נחרצת שהלימודים יתקיימו כסדרם.
אבל מעבר לכל השאלות הנוקבות האלה מתעוררת בעקבות הפעילות המקוממת והמגוחכת של ארגון ההורים שאלה יסודית על מעורבותם של ההורים בכל המכשלות של החינוך הישראלי. זו גם אחת השאלות שמתבקשות על רקע הממצאים החמורים של מבחני פיז"ה, המיצ"ב ודומיהם, ולאור הפרסומים על ההיקף הנרחב של השיעורים הפרטיים כבר בבתי-הספר היסודיים.
אין ספק, ההורים מעורבים עד צוואר בסיפור הזה – כמשלמי-מסים שמכיסם מגיע המימון של חינוך החובה, וכמי שמספקים לבתי-הספר את לקוחותיהם ונושאים בהרבה הוצאות נלוות. אין גם ספק, מרחב האפשרויות שפתוח להורים הוא מצומצם. קשה להם להשפיע על תקציב החינוך. לא בידם לקבוע את שכר המורים ואת קידומם. הם אינם מרכיבים את תוכנית הלימודים ואינם בוחרים את ספרי הלימוד. ובעיקר, רובם ככולם אינם מורים – אין להם נטייה או הכשרה ללמד בצורה שיטתית, ובחלק מהמקצועות (לפחות של החינוך העל-יסודי) אין להם הידע המעודכן הנדרש.
ועדיין, בשונה ממה שהיה במה שנחשב לימים הטובים של מערכת החינוך הישראלית, היום רוב מכריע של הורי התלמידים הם דוברי עברית ובוגרי המערכת הזו, ואמורים להכיר את חשיבות ההשכלה. לכן צריך להציג להם שאלה פשוטה: מה אתם עושים כאשר אתם מגלים שהילד החמוד והנורמלי שלכם הוא אנאלפבית בכיתה ב' או מפגר בחשבון בכיתה ד' או לא מכיר מינימום של מושגי יסוד ולא פותח שום ספר?
האם במקרה כזה, ובשורה ארוכה של מקרים דומים, אתם מסתפקים בביקורת על המורים הדפוקים ועל הממשלה האימפוטנטית שלא גייסה טובים מהם? או האם אתם מסדירים לו שיעורים פרטיים? או מקטרים שאין לכם כסף לשיעורים כאלה?
ואם אתם גם לא מסוגלים למצוא את הזמן והסבלנות הדרושים לשבת וללמוד יחד איתו – כי אז אתם מועלים בצורה חמורה בחובות הבסיסיות שלכם כהורים וכאזרחים.
יכול להיות שההורים בפינלנד או בסינגפור, מדינות שמוצגות לנו כמודלים חינוכיים, אינם חוטאים או אינם צריכים לחטוא במעילה כזו. אבל לפי סימנים רבים מאוד היא רווחת אצלנו ומחריפה את כל הפורענויות האחרות של המערכת. גם היא צריכה לעמוד עכשיו בראש סדר-היום הציבורי.
הרשימה פורסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום שלישי, 4.12.07
* * *
מערכת "חדשות בן עזר"
משתתפת בצערו הכבד של יו"ר הנהלת הסוכנות לשעבר, יו"ר הכנסת לשעבר,
ח"כ לשעבר והוגה דיעות מרחיק ראות עד אל קץ העתיד הלאומי
מר אברהם (אברום) בורג
על החלטת רשות החברות הממשלתיות ומשרד המשפטים לבטל את זכיית קבוצת המשקיעים, שעליהם הוא נמנה, לרכוש את מניות מפעל עשת אשקלון.
בְּמוֹת הציונות (ובפרוייקטים חדשים) תנוחם!
* * *
אחמדניג'אד מטלפן ל"חדשות בן עזר" בכעס: "מדוע לדברי עיתונאי 'הארץ' גדעון לוי – האיום הגרעיני האיראני על ישראל הוא בלון שפקע!?"
"הארץ", עיתון פרו-פלסטיני כמעט מוצהר, מקדיש את מאמר המערכת שלו משלשום, 4.12, לחגיגה של החזרת המתנחלים תמורת פיצויים לגבולות הקו הירוק, ואתמול, 5.12 – להתקפה נוספת על שר המשפטים, המנסה להשליט קצת סדר בטירוף הבג"צים, המונע אפשרויות פעולה ולקיחת אחריות מן הזרוע המבצעת, שמבלעדיה אין דמוקרטיה גם אם הזרוע המשפטית והחקיקתית תהיינה לעילא ולעילא. ואין במאמרי המערכת של העיתון אף לא מילה אחת על הסכנות החדשות לישראל הנובעות מ"הערכת המודיעין הלאומית" של ארה"ב, הערכה המנסה בפיטומי מילים להציע לארה"ב להתנער מחוייבותה לחסל את האופציה הגרעינית האיראנית, וזאת חרף דבריו המפורשים של נשיא איראן בנושא – שהוא מתכונן להשמיד את ישראל או לפחות לשתק אותה ולפוררה בנשק הזה.
יוצא דופן הוא העיתונאי שמואל רוזנר, אשר את מאמרו "מבחן סבירות איראני", הסוקר את הסדקים הרבים ש"בהערכת המודיעין הלאומית", הוא מסיים במילים: "'אנו מעריכים בביטחון רב שלאיראן היכולת המדעית, הטכנית והתעשייתית, כדי לייצר בסופו של דבר נשק גרעיני אם תחליט לעשות זאת," נכתב בהערכה הקדורנית האמריקאית. הדו"ח הישראלי שלא נכתב היה מנתן מנתח זאת כך: אנו מעריכים בביטחון רב שהמודיעין האמריקאי שוב מתקשה להבחין בין עיקר לטפל. אנו מעריכים בביטחון רב שהאיראנים משטים בו. אנו מעריכים בביטחון חלקי שבנסיבות הנוכחיות איבד הנשיא בוש את יכולתו לפעול בנחישות הנדרשת."
דברים כדרבנות, אך כדאי להציץ בביקורת הטלוויזיה [!] מאותו יום של העיתונאי הפרו-פלסטיני גדעון לוי, שכותרתה "לא פצצה ולא נעליים, לאיראן אין נשק גרעיני" ובה הוא מכנה את הדו"ח של גופי המודיעין האמריקאי "מסע הפחדה שבא אל קיצו", וקובע בטמטום מדהים: "'הטיעונים שלך לא מסודרים ולא חזקים,' אמר מוטי קירשנבאום לח"כ יובל שטייניץ, אחד מאלה שהתפרנסו היטב במסע ההפחדה הזה, שאמש בא אל קיצו."
זהו. כדאי רק להזכיר שאחד מאלה שמתפרנסים היטב במסע הפחדה עיתונאי פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי, שכלל אינו בא אל קיצו אלא מתחזק והולך – הוא גדעון לוי! – אשר בעקיפין משרת יפה מאוד את הסוואת כוונותיו הזדוניות של נשיא איראן – בכך שהוא [לוי] שש לרפות ידי כל מי שמאמין שהאיום האיראני לא רק שלא נחלש אחרי הדו"ח האמריקאי אלא גם התחזק, בייחוד, כמובן, כלפי ישראל.
צריך לקרוא את גדעון לוי כדי להאמין שתופעה מזיקה וסהרורית כמוהו לוקחת חלק מכובד בעיצוב דעת הקהל בישראל, וזאת בעיתון שקוראיו, שעדיין נותרו לו, אמורים להיות "אנשים חושבים".
למען האיזון עלינו לציין כי בעמוד הראשון של החדשות אכן תופסת הידיעה על "הערכת המודיעין הלאומית" האמריקאית את הכותרת הראשית באותיות של קידוש לבנה: "ישראל: המירוץ האיראני לפצצה נמשך." – זו אגב הסיבה שאחדים מחבריי, שעדיין קוראים את "הארץ", נוהגים לזרוק מיד את החלק הפובליציסטי, שהם מכנים אותו ה"פלסטיני" – ולקרוא בעיקר את דפי החדשות, הכלכלה והספורט.
נורית גוברין
מה עלה בגורל ספרייתו של אבי ישראל כהן
לאהוד שלום,
ספריית אוניברסיטת סטנפורד רכשה לפני שנים את ספרייתו הפרטית העשירה של אבי ישראל כהן, שבה היו למעלה מ-20,000 כותרים של הספרות העברית לדורותיה, כולל מהדורות ראשונות של כל הספרות העברית החדשה עם הקדשות המחברים, ספרות ימי הביניים, ספרות ההשכלה ומדורים מיוחדים של מילונים, אוטופיות, תרגומים, פתגמים, לשון עברית, היסטוריה ותולדות הציונות, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה ועוד ועוד. מרבית הספרים היו בעברית ומיעוטם באנגלית, בגרמנית וביידיש. לאחר פטירתו של אבי, ישראל כהן, בשנת 1986 – במשך שמונה שנים ניסינו, אחותי פרופ' חגית הלפרין, ואני, לתרום את הספרייה לאחת האוניברסיטאות, המכללות או הסמינרים במדינת ישראל, ושום מוסד לא היה מעוניין. אין פלא אפוא, שהחלק העברי של ספריית אוניברסיטת סטנפורד הוא חשוב ועשיר במיוחד.
בברכה,
נורית גוברין
ורדה צ'צ'יק
מעיין הזהב
בימים אלה הגיעה לביתי מעטפה מטעם "דקלה – חברה לביטוח בע"מ", ובה הצעה להגדלת דמי ביטוח הבריאות שאני משלמת לחברה מדי חודש. מומלץ לי לרכוש כיסוי מיוחד מפני תאונות, המכונה "מעיין הזהב", ובשל היותי מבוטחת מועדפת (למה אני מועדפת? על פני מי אני מועדפת? זאת איני יודעת, אבל תודו שזה מחניף להיות מועדפת, אז שיהיה...) הונפק כבר על שמי מסמך הפוליסה המצורף.
יכול להיות שיש מבוטחים, ובעיקר מבוטחות (בהמשך יוסבר הדגש על המיגדר) שהפיתוי הזה, של פוליסה שכבר מודפסת על שמם, מסמא את עיניהם, עד כדי שאין הם/ן קוראים/ות שורה מסוימת שמופיעה בפוליסה.
לא אלאה אתכם בסכומים המוצעים – למקרה של מוות כך וכך, למקרים של נכות, שברים וכוויות, סיעוד ופיצוי לימי אשפוז – וכיו"ב מרעין בישין כך וכך. סכום אחד בכל זאת אציין: התוספת התופסת לא מפחידה במיוחד, רק 37 ₪ חודשיים, וזאת בנוסף לדמי הביטוח שממילא משולמים ל"דקלה". באמת מפתה.
השורה שאני מתכוונת אליה היא זו – "תקופת הביטוח המרבית: מיום תחילת הביטוח ועד ליום ההולדת ה-80 של המבוטח".
כאן נכנס נושא המיגדר. למזלנו (או לא), נשים מאריכות היום ימים מעבר לגיל שמונים. לאסוננו (על פי רוב כן), מרבית המקרים של איבוד שיווי משקל, ערנות, זיכרון, ראייה בפרט וחדות כל החושים בכלל, וכל שאר תופעות הזקנה, מחמירים לאחר גיל 80. גם העצם הנשית (וגם הגברית) מידלדלת עוד יותר לאחר גיל 80, אפילו בקרב נשים מודעות לנושא, הנוטלות תרופות שמאיטות את קצב ההידלדלות.
מכל הסיבות הללו, הסיכוי הרב יותר להיפגע מתאונות הוא לאחר גיל 80. להיפגע מנפילות פתאומיות, מפגיעות של כלי רכב בשל איטיות ההליכה במעברי חצייה, מהיתקלויות בחפצי-נגף שונים בבית ומחוץ לבית. זכיתי שאמי המתקרבת לגיל 93, חיה עדיין, עצמאית ופעילה, אבל היא חוותה נפילות וחבלות בעיקר אחרי גיל 80, ואיני זקוקה לסטטיסטיקות מניפולטיביות שחברות ביטוח בוודאי מחזיקות באמתחותיהן. אחרי גיל 80 יש סיכוי רב יותר לתאונות.
חברת הביטוח ששלחה לי את ההצעה הנדיבה יודעת בת כמה אני. היא יודעת שנותרו לי אומנם x שנים עד לגיל 80, ולפי חשבוני – אם לא יקרה לי שום דבר (ומה אגיד לכם – על פי המצב הנוכחי, יש סיכוי רב שכך יהיה, טפו-טפו...) אכניס לחשבון הבנק של חברת הביטוח כמה אלפי שקלים טובים, וכמוני רבות ורבים אחרים. אבל כאשר אתרופף, אחלש, אתכווץ, אולי ארעד קצת, אולי תכהינה עיניי, תידלדלנה עצמותיי – חברת הביטוח לא תחוש לעזרתי. כתמיד – ועסק הוא הרי עסק, שנועד להרוויח – חכמי החברה, שחישבו היטב את סכומי הפוליסה המורחבת שלי, חישבו היטב את סיכויי הרווח שלהם, ולא הרווחה שלי.
"אנו מציעים כיסוי מקיף זה בתעריף נמוך במיוחד, כה נמוך שגם את/ה תגיע/י למסקנה שאינך יכול/ה להרשות לעצמך לוותר עליו," כתבו לי מחברת הביטוח. מה דעתכם, מבטחים יקרים, להגדיל קצת את התעריף הנמוך במיוחד, ולהרחיב את טווח השנים של תקופת הביטוח – לפחות עד לאורך החיים הממוצע של נשים בתקופתנו, ואולי מעבר לו? הרי בביטוח יש – או צריך להיות – אלמנט של הדדיות: אלה שמאריכים חיים ייהנו מכספים שיצטברו מהתשלומים של מי שימיהם קצרו, לדאבון הלב.
מאוד ייתכן שאגיע למסקנה שאני בהחלט יכולה לוותר על הצעתכם, מבטחים יקרים, ואת "מעיין הזהב" שלי אשאב ממקורות עצמיים: אורח חיים בריא, פעילות גופנית, תזונה נכונה, וזהירות, עד גיל 80 ובמיוחד לאחריו. ותודה על ההצעה.
דורון גיסין
גם למות צריך לדעת
מן המפורסמות היא שירושלים נטלה תשעה קבין מכל דבר שבעולם. יופי, קדושה, עושר, עוני, אהבה, שינאה ושיגעון. עוד מקדמת דנא הייתה העיר כאבן שואבת לרבים ממעורערי הנפש הן מבני עמנו והן מאומות העולם. כולם נקבצו ובאו בשעריה.
לבוש בגדי לבן, נעול אנפילאות בד לבנות, מגודל זקן ופאות, היה משוטט אחד התימהונים בסמטאות העיר תוך שהוא זועק את תסכולו וסיוטיו אל מול העוברים והשבים. מי שהאזין בתשומת לב היה מצליח להבין בליל מילים בשפות שונות ובקריאות "שמע ישראל". נמנו וגמרו יושבי קרנות והעניקו לו את הכינוי "הנביא שמרל".
באחד הבקרים של חורף קפוא ונשכני מצאו מתפללים משכימי קום את ה"נביא שמרל" כשהוא מכווץ וחסר חיים בפתחו של אחד מבתי הכנסת. הוזעקו גבאי החברה קדישא של עדת האשכנזים ונטלו את גופתו חסרת החיים והחלו לבקש מי ממכריו שיואיל לזהות לאיזו עדה מעדות ירושלים שייך הנפטר על מנת לזכות את בני עדתו במצוות גמילת חסד של אמת. כי אין קוברים אלה את מתיהם של אלה.
לא הצליחו הגבאים לקבוע לאיזו עדה מעדות האשכנזים השתייך הנפטר וסירבו לקברו בחלקת הקברים של העדה. יצאה הקריאה לחברות הקדישא השונות שימהרו ליטול את המת ולקברו בחלקתם. לבסוף נמצאו ה"צדיקים" מבני העדה הספרדית, ואלה לא שאלו שאלות מיותרות, מיהרו וקברו את המת והקפידו בתפילות קלה כחמורה, ובא לציון גואל.
משנשאל מנהל החברה קדישא הספרדי מדוע נהג כפי שנהג, ענה לשואל מיניי וביי – "אם ספרדי הוא, אנו מחויבים לנהוג בו במלוא הכבוד. ואם אשכנזי הוא – אין שמחים מאיתנו לזכות במצווה."
ומי שמקיש מסיפור זה לנעשה בימינו אלה – עושה זאת על אחריותו בלבד.
לאה טרן / שלושה שירים
ילדת חורף
מִשְּׁבִיל הַכַּלָנִיּוֹת
בְּדֶרֶךְ אַלּוֹנֵי אַבָּא
בָּתֵי טֶמְפְּלֶרִים
רוֹעֵה צֹאן
סוּס עֲרָבִי
בִּשְׂדֵה בְּרוֹקוֹלִי
מֵפִיץ רֵיחוֹת טְרִיִּים
רַקָּפוֹת וְרֻדּוֹת
בֵּין הַסְּלָעִים
שְׁמוֹת יְדִידַי
הוֹלְכִים וּבָאִים
בַּחֲלוֹף הָעוֹנוֹת
נַעֲלֵי בּוֹץ
אַלּוֹנֵי שַׁלֶּכֶת
וּבַלּוּטִים
מַאֲכָל בְּהֵמוֹת
עֵמֶק יִזְרְעֵאל
אֲדִיקוּת פְּרָחִים
בְּאוֹדִיסֵאָה אִישִׁית
הִבְטַחְתָּ קַיִץ
צִיַּדְתָּ אוֹתִי בִּשְׁנֵי מִכְתְּבֵי הַמְלָצָה
הָאֶחָד בָּשָׁר וְהַשֵּׁנִי חָלָב
נָשְׁרוּ לִי מִזְּמַן שִׁנֵּי הֶחָלָב
הַקֵּבָה כְּבָר אֵינָה מְאַכֶּלֶת
עוֹד מְעַט
יָצִיצוּ מִן הַחֹרְשָׁה
תַּנִּים קְטַנִּים
וְטַעַם זַנְבוֹת בְּרוֹשִׁים אֲפֵלִים בְּפִיהֶם
בֶּז'ים
לוֹבֶשֶׁת בֶּזִ'ים
לֹא מֵפֵרָה הַרְמוֹנִיָּה
מִי יוֹדֵעַ מַה יֵשׁ לָהּ בִּפְנִים
אוּלַי דֻּבִּים חֻמִּים
אוּלַי קְבָרִים
הִיא מְצַחְצַחַת קְבָרִים
מְבִיאָה אִתָּהּ
גֶּפֶן שַׁתְקָנִית מְאֹד
מַשְׁקֶה בֵּיתִי
עִיר בְּרוֹמַנְיָה
צִפָּרְנַיִם מְשׁוּחוֹת
לַכָּה אֲדֻמָּה
אַגָּסִים כְּבוּשִׁים בְּמַרְתֵּף חֹרֶף
אֳנִיַּת מַעְפִּילים
מַחַט וְחוּט תְּפִירָה
עַכְשָׁו הִיא בּוֹרַחַת
שֵׁנָה מְתוּקָה
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּהְיֶה עֵרָה
עַד יוֹם מוֹתָהּ
יָפָה בְּשֵׂעָר מְסֻלְסָל
צָבוּעַ כָּחֹל
וְהַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁקָּנִיתִי
לְיוֹם הֻלַּדְתֵּךְ
אִמָּא
אהבה זה עניין לעסוק בו
גַּם בַּכְּאֵב
בְּמִשְׂחָק
פָּתוּחַ סָגוּר
בְּנוֹף גְּלִילִי
אֶצְבְּעות בּוּגֶנְוִילְיָה אֲדֻמּוֹת
קֶסֶם מַגָּעָן מְבַעְבֵּעַ
כִּנְהַר סַמְבַּטְיוֹן בְּתוֹכֵנוּ
מִבְנֶה טֶמְפְּלֶרִי מְשֻׁמָּר
רֵיחַ מַאֲפֵה בַּיִת
אֲדָמָה חֲרוּשָׁה תְּלָמִים
פּוֹעֶרֶת תְּשׁוּקָתָהּ
בְּשִׁלְהֵי קֵיץ חַיֵּינוּ
זָכַר אָבִי הַגָּפִיר
שִׁירַת פֶּן
כָּאן נוֹלַדְתִּי לִמְסֹר כַּלָּנִית
מִדָּמוֹ שֶׁל אָדוֹנִיס
אדוניס הוא דמות במיתולוגיה הכנענית והיוונית,
חי על פי צו זאוס חצי שנה בשאול וחצי שנה בארץ.
יום אחד יצא לצוד וחזיר בר פצעו אנושות.
אפרודיטה אהובתו יצרה מדמו ולזכרו את פרח הכלנית.
נעמן כהן
שיעור בהיסטוריה – יחי-עם או יעיש-שעב
הדוקטור להיסטוריה, יחיעם שורק ("דברים על דיוקם", גליון 296) מוחה על הגדרתו כ"מסלף היסטוריה" ומתגאה בהיותו "פוסט (אנטי) ציוני". הציונות לדבריו היא קולוניאליסטית. ובכן, בהיסטוריה יש עובדות ופרשנות. הפרשנות תלויה גם בערכים שהם סובייקטיביים ויחסיים.
במקום השתלמות מקצועית, הנה כמה עובדות היסטוריות:
עובדות:
השטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי היום הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר, שטח הגדול יותר מכל אירופה.
כתוצאה מהכיבוש הערבי, חוקי ההשפלה והגזל של הגזענות המוסלמית ("והיו שפלים" קוראן סורה 9 פסוק 29), והקמת ההתנחלויות הערביות, תושבי השטחים הכבושים נאלצו לעבור תהליך של איסלמיזציה וערביזציה.
רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, הארמנים, הגיאורגים והמלטזים הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות.
המצרים לא הצליחו. הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה לא הצליחו. הכורדים לא הצליחו. השחורים בסודן לא הצליחו. האשורים לא הצליחו. המרונים לא הצליחו.
המצרים (האגיפטים לחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי ודוכאו באכזריות. הכובשים הערבים הקימו מחנה צבאי כמרכז שלטוני שנקרא בשם פוסטט ע"ש יריעות אוהלי החיילים הכובשים. ממחנה פוסטט התפתחה קהיר (ההתנחלות הערבית הגדולה בעולם).
מצרים המודרנית קבעה את שמה: "הרפובליקה הערבית של מצרים" ע"מ לציין שמצרים שייכת לכובשים הערבים ולא למצרים הילידים שמנינם היום הוא כ-9 מיליון נפש.
למרות מצבם הקשה תחת הכיבוש הערבי, המצרים (האגיפטים) יכולים היום רק לחלום על אפשרות של שחרור מהכיבוש ועצמאות מדינית.
הבֶּרְבֶּרִים נלחמו שנים נגד הכיבוש הערבי והובסו, וגם הם למרות מצבם הקשה יכולים רק לחלום על שחרור מהכיבוש הערבי.
הכורדים בעירק הצליחו לאחרונה להשתחרר מהכיבוש הערבי ולהקים מעין אוטונומיה. הם אף הצליחו לסלק מאדמתם את המתנחלים הערבים שנשלחו אליהם ע"י סאדם חוסיין.
עובדות וערכים:
זכותו של יחיעם שורק לדגול בזכות הכיבוש הערבי של א"י.
זכותו של יחיעם שורק להבין את שאיפת הערבים לעוד כיבוש, שהרי הם אינם יכולים להסתפק ב-13 מיליון הקילומטרים שיש להם כבר.
זכותו של יחיעם שורק להיאבק למען האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי ונגד "הקולוניאליזם" היהודי. (דבר ששום ערבי כמובן לא יעשה. האם שמעתם מימיכם על ערבי שנלחם נגד הכיבוש הערבי, תבע נסיגה משטחים כבושים, פירוק התנחלויות ערביות, וקרא לחזרה לערב?)
אבל לאור מאבקו זה של שורק אי אפשר שלא להרהר באירוניה של שמו. אדם כזה הלוחם נגד עמו למען האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, מוזר שישא את השם הטעון: יחיעם (יחי העם היהודי) מהרצליה (הרצליה ע"ש הרצל מקים הציונות).
אדם כזה מן הראוי היה לו שישא את השם יעיש-שעב (יחי העם הערבי) מביר זית.
איליה בר זאב
יָם הַשַּׁיִשׁ
בְּעַד עַנְנֵי קְּטֹרֶת סְמוּיִים
מִמִּזְבַּח יָם הַשַּׁיִשׁ,
מִתְהַפְּכִים אֵלַי גַּלִים.
בֵּין לְבֵין, בִּשְׁמֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן,
כֶּתֶם לָבָן נִרְעַד עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶש.
יָדַי כִּמְעַט נוֹגְעוֹת בַּחוֹף הַקָּרֵב –
קַו אֵשׁ בֵּין חֲלוֹמוֹת נוֹדְדִים.
רֹאשִׁי נֶחְבַּט בְּחַלּוֹן הַזְּכוּכִית,
רָעֵב לְרָעַד אַחֵר,
מַמְתִּין לִנְקֻדָּת בְּעֵרָה –
נִשֵּׂאת עַל גַּלֵּי עֲנָק.
ד"ר גיא בכור
סיפור שלא יאומן, משעשע ומבהיל, בקרב על הנשיאות בלבנון: המשבר הסתיים
ביירות, 1982, אוגוסט, מלחמת לבנון הראשונה בעיצומה, מלחמת האזרחים בלבנון בעיצומה, צה"ל נמצא בבירה הלבנונית, על המאסות האדירות שלו, וישראל נלחמת למנות נשיא פרו-ישראלי בביירות, הוא בשיר ג'מאייל. אז, כמו היום, זו מערכה פוליטית קשה לנשיאות, במדינה שבה הפוליטיקה היא בלתי הגיונית. היה צורך לשכנע אפילו את הצירים הנוצריים לתמוך בג'מאייל, ועלתה השאלה האם נשיא לבנון לשעבר, הפוליטיקאי האגדי, כמיל שמעון יתמוך בו, הדבר לא היה ברור.
שמעון היה נשיא לבנון בשנים 1952-1958, שנים גורליות ללבנון, ונותר מנהיג וראש מיליציה. למיליציה שלו קראו "הנמרים" ומרכזה היה במקור הכפר דאמור, דרומית לביירות, ולאחר מכן, בעקבות טבח קשה שביצעו נגדה לוחמים פלסטיניים, בביירות עצמה.
בעודי נמצא בביירות כשליח של גלי צה"ל, החלטתי יום אחד לצאת לעומק ביירות, ולראיין אותו, לצורך המאבק על הנשיאות. ביקשתי מידידי יותם, גם הוא כתב של גלי צה"ל, להתלוות אלי, נטלנו טנדר צה"לי, פרקתי את לוחיות הרישוי שלו (סליחה צה"ל, לא נגרם כל נזק) ובכך הוא הפך לרכב לבנוני (איש לא טרח אז לבדוק עניינים כאלה בעיצומה של מלחמת האזרחים) ויצאנו לדרך. איך נגיע? שאל יותם, אתה מכיר את הדרך? הוא בכלל יסכים להיפגש איתנו? אמרתי לו שלא ידאג, ויצאנו.
ירדנו מן ההרים במזרח ביירות למטה, למרכז העיר, לשכונת אשרפייה הנוצרית. בדרך ראינו צעיר לבוש במדים של מיליצית הפלנגות הנוצרית-מארונית, ושאלנו אותו אם הוא מכיר את משרדו של הנשיא כמיל שמעון (בלבנון נשיא נושא בתואר לכל ימי חייו). הגענו למקום יחד איתו, והוא הסתלק, לא לפני שאמר לנו כמה הוא מעריץ את ישראל.
זה היה משרד בקומת הקרקע, וכתוב מעליו: משרדו של כבוד הנשיא כמיל שמעון. פתחנו את הדלת, ובפנים ישבה מזכירה, ששמה היה, עד היום אני זוכר, מאי.
הצגתי את עצמי, ושאלתי אם אפשר לראיין את כבוד הנשיא.
"כבוד הנשיא איננו," אמרה, כשהיא מרימה את עיניה מעל מכונת כתיבה גדולה, "אבל הוא צריך להגיע תוך חצי שעה. אתם יכולים להיכנס למשרד, ולחכות לו בפנים," וחזרה להדפיס.
משמאל היתה דלת הזזה סגורה, בעלת שתי כנפיים. פתחתי אותה, וניגלה משרד. נכנסנו פנימה, והיא סגרה את הדלת, והמשיכה להדפיס.
לאחר כמה דקות אני שומע צעקות מקפיאות דם מן העבר השני של דלת ההזזה, וירי באש אוטומאטית, ממש מטר מאיתנו. שמענו את המזכירה, מאי, זועקת בצעקות נוראיות, ויריות נשמעות בחדר הסמוך.
פניתי ליותם ואמרתי לו: "זהו זה. אנחנו לבד בביירות, בחדר הסמוך יורים בעיצומה של מלחמת האזרחים, וכנראה שנסיים כאן את חיינו הקצרים." (אני הייתי כבן 20).
לפתע הצעקות והיריות נפסקו לרגע.
בהיסוס ובאיטיות פתחתי את דלת ההזזה, ומה אני רואה?
המזכירה מאי עומדת על שולחן הכתיבה, ושוב זועקת, וכמה לוחמים במדים ממיליצית הנמרים, יורים באש אוטומאטית לעבר חולדה ענקית, שהתרוצצה שם בין הרגליים!
כמה זה היה משעשע, מפחיד ומוזר, וכל הרגשות ביחד. זו היתה ביירות, שבה הכל היה זול, במיוחד חיי אדם.
לאחר כרבע שעה הגיע כבוד הנשיא, ואנו התאוששנו בינתיים מן החוויה הטראומתית. קיימתי את הראיון המוקלט עם כמיל שמעון (הקלטת עדיין אצלי), ואני עדיין זוכר, שהוא שאל אותי בחביבות רבה: "באיזה שפה אתה רוצה שנקיים את הראיון? ערבית, צרפתית, אנגלית, גרמנית או תורכית?"
הראיון היה בערבית, אך עד היום אני זוכר שהמשפט הזה אתגר אותי, ולימים דחף אותי ללמוד שש שפות.
ולבסוף, מתוך כבוד אל קליאו, אילת ההיסטוריה, ביקשתי להצטלם עימו. והנה, הצילום כאן למטה, באותה לישכה, בה אירע הכל. [ראה התצלום באתר של ד"ר גיא בכור].
בדיוק כמו אז, גם היום, שרויה לבנון במשבר פוליטי עמוק, בשל חוסר היכולת לבחור נשיא חדש. הרוב האנטי-סורי רוצה מועמד מטעמו, והאופוזיציה, הפרו-סורית, המונהגת על ידי חיזבאללה, בולמת מועמד שכזה. כיוון שהחוקה מחייבת קוורום של שני שלישים מחברי הפרלמנט, שיגיע לישיבת הבחירה של הנשיא המיועד (בלבנון הנשיא נבחר על ידי הפרלמנט), החרימו צירי חיזבאללה כבר חמש פעמים את הישיבה, ולכן אין רוב כזה, ואין סמכות לבחור נשיא בכלל. כיום אין עוד נשיא בלבנון, לאחר שהאחרון, אמיל לחוד, הפרו-סורי, סיים את הקדנציה שלו, ופרש.
הלבנונים, מומחים גדולים בכללים הנסתרים של המזרח התיכון, הלכו לאיבוד, עד שלפני יומיים נמצא הפתרון הגואל. ואכן, ביום שישי השבוע, ייבחר, להערכתי, נשיא חדש בלבנון, הוא מפקד הצבא מישל סלימאן, בעודו במדים!
מה הפתרון, ומה הלקח לגבינו? במקום בו אין אפשרות לפתרון, כמו בסכסוך שלנו, יש לחפש את המעקף, ובלבנון הוא נמצא בדמות מפקד הצבא המארוני, כמובן.
החוקה הלבנונית אוסרת שאיש צבא ישמש כנשיא, אך הם ישנו את החוקה, ובאותו מעמד יבחרו בו כנשיא. המעקף הוא לא לבחור פוליטיקאי מזוהה, אלא לכאורה איש ניטרלי, איש צבא, שאפשר להזדהות איתו מכל כיווני הקשת. זוהי אמנות המעקף. אתם לא פותרים, אתם עוקפים, אם זה בפתרון זמני, אם זה בדחיה, ואם זה בהסדר.
אתם מבינים? אם יש מכשול באיזור שלנו, לא מתיימרים לפתור אותו, כי המשמעות היא פיצוץ. עוקפים אותו, וכך מנטרלים אותו.
מדוע אני בטוח שהוא ייבחר, אלא אם כן תקרה התפתחות בלתי צפויה? שכן גם הקואליציה ("כוח 14 במרץ") וגם חיזבאללה הודיעו כבר שהם תומכים במועמדותו. זו בשורה לא רעה מבחינת ישאל, שכן סלימאן אינו מזוהה עם סוריה, וההיפך, הוא עמד בראש הדיכוי המוצלח של תומכי סוריה בצפון לבנון, במחנה הפליטים הפלסטיני נאהר אלבארד. משמעות הדבר שסלימאן יהיה מחוייב לסדר החדש שנוצר בדרום לבנון, שכן הוא עצמו בנה את פריסת חיילי צבא לבנון מדרום לליטאני, ועליו גאוותו. משמעות הדבר שנסראללה מבין את מגבלות כוחו בלבנון שלאחר המלחמה, עוד הוכחה שהוא עצמו יודע – שלא ניצח.
עכשיו אתם מבינים למה אני מתפעל מן הפוליטיקה הלבנונית, משנת 1982 ועד 2007? שכן הבלתי צפוי בה, הוא הצפוי ביותר.
3.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
יעקב זמיר
תגובה לרעיון הנרגילה החשמלית
וחידושים בהעברת גזי המעיים בבתי החולים
לאהוד שלום רב,
תודה לך על שהבאת את רעיון הנרגילה החשמלית בעיתון 295.
מספר הערות בפי:
אין זה נכון שעשן הנרגילה מיטהר בעוברו במים המבעבעים במקטרת המים האוריינטלית הזו. ניקוטין הוא ניקוטין והוא מגיע לאן שלא צריך בכל זאת. כל מי שיאמר לך אחרת קח את דבריו כקשקוש, כפי שנהג רבין ז"ל לומר. או כמו שאחינו הספרדים הטהורים הירושלמים מדורי דורות נוהגים לומר "דברים בטלים" ובלשון סגי נהור "כלאם פאדי."
ועוד, למה לא ישאירו משהו מקורי לפליטה ולא יהפכו אותו חשמלי אלקטרוני ונייד כזה שאפשר להשתמש בו גם בנסיעה ב"אוטו שטח" או בטרקטורון. עבור חלק מן המעשנים, ההתעסקות בדבר הינה חלק גדול מן ההנאה. וראה כמה זמן מוציאים אלה המשתמשים במקטרת רגילה. מנקים מגרדים בוחשים דוחסים מדליקים ואחר מרוקנים ודופקים המקטרת על עקב הנעל שלהם ועוד. ולמה לגזול זאת מהם.
אלא שהרעיון חיובי משהו. חייבים לחדש ולא לקפוא על השמרים. והיתה גם הצעה מעניינת לשלב את הנרגילה גם במערך הרפואה הציבורית שלנו.
למשל במחלקה הכירורגית בבתי החולים, כאשר מוסרות האחיות דו"ח בחילופי המשמרות לצוות שבא אחריהן, הן מעבירות הכול בפרטי פרטים. פלוני אחרי ניתוח קיבה עדיין לא היתה לו יציאה, אלמוני שנתקבל בגלל חסימת מעיים עדיין מקיא וכולי. ובאלה האחרונים וגם באלה שנותחו במעיהם, חשובה ביותר העברת הגזים, שזה סימן ראש וראשון לכך שהמעיים מתחילים לחזור לתיפקודם הרגיל ולהחזיר לעצמם את הניע שלהם (פריסטלטיקה). בדרך כלל מכניסים לאלה צינור לפי הטבעת שנקרא RECTAL TUBE על מנת לגרות את המעי לחזור לפיזיולוגיה הרגילה שלו. וכדי שלא ייפלט תוכן מעי יחד עם הגזים וילכלך את המיטה, מכניסים את קצה הצינור לבקבוק פלסטיק של שתן.
והיתה הצעה מאיש ממציא פטנטים למכביר, שתונהג שיטה קלה יותר בה ידעו מי כן ומי לא הוציא עדיין גזים וזאת מבלי לטרוח וללכת אליו ולשאול וכדומה: לחבר את קצה הצינור האמור לא לבקבוק ריק של שתן כי אם לבקבוק עם מים, מעין נרגילה מצוייה, והצינור שלה יגיע עד תחנת האחות. ואם יהיו יותר ממאושפז אחד עם הבעייה הזו יועמדו מיספר נרגילות. וכך, מדי פעם תרשום האחות בדו"ח היומי: נרגילה מספר ארבע של יוסף פינטו עבדה והנרגילה של קלינהופר שקטה וכדומה. כך יותאמו שיטות העבודה במחלקה לחידושים של ימינו. זה גם ירשים מאוד את המבקרים, אשר יפיצו את שם המחלקה לתפארת, וכולם ינהרו אליה ויכתבו עליה בעיתונים, והכנסת בית החולים תגדל, והגרעונות יצטמצמו, וגם הקופות של קרנות המחקר תתמלאנה ושם בית החולים יתנשא ברמה.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
אהוד: אני דווקא חשבתי שחוש ההמצאה שלך יציע צינור המחבר בין מִי שפולט גזים ממעיו למי שזקוק לגזים לשם פריסטלטיקה במעיו, וכך היינו זוכים לחיסכון אדיר במיכשור במחלקות הכירורגיות בבתי החולים בישראל, וגם לפרסום גסטרו-עולמי.
פרס "כלת האור" לגלילה רון-פדר-עמית
חברי סומליו"ן יקרים,
אשמח לראותכם השנה בטקס הכתרת "כלת האור" לשנת ה'תשס"ח, זו השנה הט"ו שאנו, המועצה הציונית בישראל, נותנים פרס לאיש רוח המצטיין בכתיבתו ואף תורם לקהילה – וזאת בחג החנוכה, חג האור.
השנה, זו הפעם הראשונה, מזה ט"ו שנים, שנבחרת ככלת אור סופרת ילדים ונוער:
גלילה רון-פדר-עמית
האירוע יתקיים אי"ה ביום ראשון, כ"ט בכסלו ה'תשס"ח, 9.12.2007, בשעה 19.30, בבית המוסדות הלאומיים, אולם "וייצמן", קומה ג', רח' המלך ג'ורג' 48, ירושלים. יוגש כיבוד ברוח החג. אנא ראו הזמנה זו כהזמנה אישית. ברוכים הבאים.
שמחה סיאני – יוזמת ומנחת הערב
חברת הנהלת ויו"ר פורום קהילות ישראל במועצה בציונית בישראל
אלוני זמורה: לחבריי
לחבריי שלום רב, אני מרשה לעצמי לצרף שני נושאים:
* את העיתון האינטרנטי המוצלח של "חדשות בן עזר", יש בו מאמרים רבים בנושאי ספרות, שירה, חברה, פוליטיקה ועוד, הכתובים על ידי אנשים כישרוניים וברי דעת. אני ממליץ להרשם, ללא תשלום, להיות מנוי על עיתון זה באימייל.
* כמו כן, אני ממליץ להיכנס לאתר www.jworld.famillion.com – לאחר רישום באתר, ניתן לבנות, ללא תשלום, עץ משפחה אינטרנטי, להכניס בו צילומים זיכרונות, מסמכים משפחתיים וכו'. שיטת הבנייה היא קלה ביותר, בכל פעם צריך לענות על שאלה אחת, ועץ המשפחה נבנה מעצמו. העץ הוא נכס חשוב לכל המשפחה המורחבת, וידוע לי שאנשים רבים משקיעים מאמצים רבים לבנות אותו. יש לו יתרון אדיר בכך שאם הוא מאתר באינטרנט, בכל מקום בעולם, שמות משפחה זהים, הוא מודיע לבעליהם על כך. בצורה כזאת ניתן לאתר קרובי משפחה עלומים, שהקשר עימם נותק.
בשאלות נוספות ניתן לפנות באימייל: info@famillion.com
נסו ותיהנו.
בברכה,
אלוני זמורה
אתה לא הסופר היחיד שספריו אינם בחנויות!
אהוד היקר,
אתה לא הסופר היחיד שספריו אינם בחנויות. אתה לא היחיד שלא מוזמן כל שני ורביעי לכלי התקשורת. אתה לא היחיד שלא מוזמן לכינוסים ספרותיים לשאת הרצאה מרכזית, ואתה לא היחיד שמרגיש כך. בכל הערוצים ישנן תוכניות שעוסקות באירוח, בספרות, בתרבות, ותמיד תראה שם את אותה חבורה של סופרים. לא רק זאת, יש קשר נפלא, מפרגן ואוהד, בין אנשי התקשורת. הם מזמינים אחד את השני לתוכניותיהם וממלאים אותן בשטויות וברכילות.
יש לי חדשות בשבילך, אהוד, אתה לא במקרה בחוץ. אם היית דחפן, חנפן, בעל מרפקים וקשרים נכונים, גם אתה היית בכל מקום. לשמחתי, מה שאתה עושה חשוב הרבה יותר מאשר להיעלב.
רות ירדני כץ
יוסי גלרון-גולדשלגר
מי היא מיכל ליבנית ומה ידוע על אודותיה?
שלום אהוד,
אודה לך אם תפרסם בגיליון הבא של חדשות הסופר הנידח את השאלה הבאה:
באנציקלופדיה לשירת ילדים גן החרוזים, (תל-אביב : עמיחי, תשכ"א 1961) מביא אוריאל אופק שיר של מיכל לבנית "מנגינה". על המשוררת כותב אופק:
"מיכל לבנית נולדה בחיפה בשנת תרצ"א, 1931, בילדותה עברה לתל-אביב, בה סיימה את בית-הספר "תל-נורדוי" ואת הגימנסיה העירונית. את שיריה לילדים, הספוגים רגש והלך-נפש מעמיק, פירסמה ב"דבר לילדים". בזכותם הוענק לה פרס יציב."
מיכל לבנית אינה מוזכרת בלקסיקון אופק לספרות ילדים, 1985 וכן אצל קרסל בלקסיקון שהוציא לאור בתשכ"ה-תשכ"ז. בארכיון "גנזים" מצאתי שיש אגרת שכתב ישראל זמורה, נמען אל מיכל. חיפוש בקטלוגים המקוונים של הספריות האקדמיות בארץ ובעולם גם לא העלה תוצאות – ונדמה לי שלא הופיע ספר תחת שמה. ייתכן ששמה של מיכל לבנית שונה מאז 1961, ולכן אינני מחפש בצורה הנכונה. האם מישהו מוותיקי הדור מכיר ויודע דבר מה על מיכל לבנית?
תודה וכל טוב
יוסי גלרון-גולדשלגר
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ל"ח. שירי עצב וחגיגות אבל
אני זוכר אפילו את אלה שהסתובבו להם ברחובות והציעו את אומנותם, לספר סיפורים. כמו הטרוֹיָאדורים באירופה. מהם שהיו כורכים זאת עם הידעוֹנוּת וגילוי צפונות העתיד. "פוָוָאל... פְוָוָאל... פַ'תַּאח פַאל..." – ידעוני, ידעוני, מגיד העתידות. מסתובב לו עם גלימה (עבָּאּייה) ומחרוזת בידו, ואולי גם איזה ספר לסודות ולרזים, בו היה מתחיל לקרוא בעמוד אקראי כלשהו אותיות ומספרים וציורים שונים, אותם היה קושר לגורלו של הנזקק. או שהיה נעזר בשקית חול זך ועדין, שאותו היה פורס על מפית בד קטנה, ומיישרו עם אצבעותיו ועושה בו סימנים וחריצים, בהם היה מסתכל לאותה המטרה. לפעמים היה זורק ערימה של אבני חצץ וחלוקי נחל ומפזרם על הרצפה (כמו שזורקים את קוביות השש בש) ולפי הצורה בה מסתדרות האבנים, היה מספר את הצפונות מאיתנו.
ואחרי שסיפר את מסתרי העתיד, היה מקבל איזה אוכל או משקה בנוסף למעות, והיה מתחיל לשיר או לספר סיפורים. אותנו, הילדים, ריתקו הסיפורים יותר מכל. ואלה, הבדואים האנאלפאבתים, העבירו את כל ידיעותיהם מאחד לשני בעל פה, מאב לבן. וכך מאות בשנים. (בהקדמתו לספרו "שורשים" מספר אלקס היילי, הכושי האמריקאי, כיצד גילה את מוצאם של אבות אבותיו שהובאו לאמריקה כעבדים מאפריקה, על ידי כך שהתחקה אחרי מספרי הסיפורים הללו בג'ונגלים של היבשת השחורה, מדור לדור).
סיפורי עלילות של גיבורים מידבריים מימים ימימה, סיפורי אהבה ודמיון – יופי של דבר. ועיקר הסיפורת הערבית היתה כמובן סיפורי "אלף לילה ולילה".
אבא אהב את הדברים הללו ולא היה מחמיץ הזדמנות להזמין איש כזה הביתה, בעיקר ביום שבת, יום המנוחה והנופש, עת כולם בבית ואולי נמצאים גם אורחים, להנאת כולנו.
ועוד אני זוכר אישה אחת, שהסתובבה עם סל קש גדול תלוי לה על כתפה, ובו מיני אבקות ומשחות, כחל לעיניים, אודם לשפתיים, פודרה ללחיים וכל כיוצא בזה. מעין מכון יופי נייד.
גם היא היתה מתיישבת לה על הרצפה, פורסת את כל חומרי מלאכתה, רוקחת את החומרים בצלוחיות חרס שונות ומשונות, ואחר מורחת בידענות את צבעי היופי האלה על פני הנערות שהיו מצטופפות סביבה (בימים ההם עדיין לא נודעה הלנה רובינשטיין בבגדאד).
גם זו היתה זוכה במנת אוכל ושתייה, ולקינוח ביקשנו תמיד איזה סיפור כתוספת לעניין, וסיפורים היו בפיה בשפע.
אימא העדיפה תמיד לשמוע שירים דווקא, ולבקשתה כמעט כל אלה היו מתחילים לפזם וליילל שירי געגועים ואהבה מידבריים עצובים, אשר בחלקם נשארו לי בזיכרון.
ובחילופי העונות, מקיץ לחורף ומחורף לקיץ, היתה טירחה רבה בבית: לקראת הקיץ יש להעביר את המיטות וכליהן לעליית הגג, שכאמור לא ניתן בחום האיום של הקיץ הבגדאדי לישון בתוך חדר סגור. ולקראת החורף יש להוריד הכול חזרה בהתאם. אחרי חג הסוכות יש לפרק הסוכה לארוז הכול במקומו, וכיו"ב. והיה ולא הספקנו להוריד את הכול בזמן, מתוך רצון ליהנות "עוד קצת" מן האוויר הקריר בלילות, היה תופס אותנו גשם היורה באמצע הלילה. ואז היינו קמים כולנו מבוהלים ורטובים וסוחבים את כלי המיטה על הראש על מנת להמשיך ולהתכרבל בהם בקומה התחתונה, להציל את שארית הלילה.
למלאכות הללו נזקקה בעלת הבית כמובן לעזרה. הולכים לכניסת השוק ומניפים אצבע כלפי מי מן הסבלים שיבוא ברצון לעשות את העבודה השחורה תמורת כמה מעות.
לנו היה מישהו מיוחד מאוד למשימות מעין אלה. הוא "אליהו אִיבְּן אָבּוּ אִל סִיבְּלָאן". על שם מי מאבות אבותיו שמכר סיבלאן, אלה הצינורות של מתקן הנרגילות, או מקטרת המים הערבית הארוכה.
הוא היא איש לא גבוה אך חזק ושרירי, שהתגורר בגפו אצל משפחה אחת, שם שימש לה כאב בית, עוזר, טבח ועוד. המשפחה שאותה שירת היתה משפחה עשירה שגרה בבית מידות, אשר הצריך כמובן מישהו שישגיח באופן קבוע. עבָרו ומעמדו האישי משפחתי של אליהו זה היו עלומים ממני. לא ידעתי אם היתה לו משפחה משלו והיכן היא. יכול להיות שהיה גרוש בלי ילדים והגורל גילגל אותו לחיות חיי סוכן בית.
ומדי הזדקקנו לעוזר בעבודות קשות, נהגה אימא לשלוח מי מאיתנו לקרוא לו למשימה. וכך היה זוכה לקצת פרנסה צדדית, בנוסף להכנסת האורחים הלבבית בביתנו.
היה לו כוח פיזי רב ולא היתה לו שום בעייה להרים רהיטים כבדים, מיטות, שטיחים ועוד –בקלי קלות. ותמיד אחרי שסיים את מלאכתו היה זוכה לקבל מאימא ארוחה חמה מכובדת וטעימה. ישב לו לאכול, ואגב כך גם סיפר רכילות ופיקנטריה על המשפחה שאותה הוא משרת, על השכנים, ובכלל. ולבסוף, כטוב ליבו אחרי המטעמים, היה נשען על מושבו ובחצי עצימת עיניים, היה מתחיל לפזם ולשיר את שירי לבנון, אלה ה"עתָאבָּאת".
לדבריו בילה בבחרותו פרק זמן בארץ הארזים שופעת הטוב והנועם והכיף, ושם הוא למד את שירי הארץ וזימרתה.
אימא מאוד אהבה את השירים הנוגים הללו, שירי הגעגועים והעצב. ותדיר הם גרמו לה להזיל דמעות. לא חסר בחייה מן העצב, עוד מימי ילדותה וגם אחר כך. בהיותה נערה צעירה נטלו התורכים הארורים את חייהם של אביה ואחיה בהאשימם אותם אשמת שווא, שסחרו כביכול במטבע, והם, יחד עם עוד 34 יהודים אחרים, הוכו, עונו, הומתו והושמו בשקים עם אבנים וטובעו במימי החידקל. ומאוחר יותר נפטר אחיה האהוב ממחלה קטלנית ומהירה כשהוא בדמי ימיו. האירוע האחרון הזה שבר אותה נפשית לזמן מה. אני הייתי אז בן שנתיים ועימי שמורות תמונות איתה ועם המשפחה בהרי הלבנון, לשם נסעה על מנת להתאושש מן המכה של האובדן הקשה.
וכך, פרטו שיריו העצובים של אליהו אִיבְּן אָבּוּ אִל סִיבְּלָאן על נימי נפשה והגירו דמעות מעיניה. וכאמור פעלו כך גם שיריהם של מגידי העתידות, מוכרות הלבן הבדואיות, מנגן הרבאבה הנודד ואחרים. ואותם שירים של בוקר בתחנת השידור של קול ישראל בערבית, ה"פַ'יְיְרוּזִיָאת", משירי הלבנון, מושרים בפי הזמרת המהוללה, פיירוז, הביאוני הרחק אל ימיו של אותו אליהו, העוזר לעת מצוא בביתנו.
והאמת שלא רק שירי הבדואים על הגעגועים והאהבה היו עצובים, גם הרבה משירי המזרח בכלל מהולים בנימה נוגה. שירים תורכיים, יווניים פרסיים כורדיים, בכולם נסוכה רוח זו. האשה התורכית מן הכפר תנוד בראשה בשמעה את השיר, ותיזכר בכל תלאותיה, סבלה וקיפוחה. היוונייה לבושת השחורים כל הימים (לאות אבל על מי מבני משפחתה הענפה שנרצח מן הסתם בנקמת הדם הנצחית הדבוקה במשפחות הללו), אף היא תצטרף לנהי חיש מהר בזכרה את כל אלה.
הנשים העיראקיות, שאותן אני זוכר מימי ילדותי, תמיד הצטרפו בקלות רבה ל"חגיגות האבל" שנערכו בבית המת. בימים ההם לא היו מתפרסמות מודעות אבל על מתים בעיתונות. לא היו הרבה עיתונים, וגם לא רבים היו אלה שידעו קרוא וכתוב. די היה ללכת ברחוב ולראות את הסַבָּל, אחד מבני משפחת שָאלוֹם הבגדאדית, כשעל גבו "ספת הרחיצה", היא הספה הגדולה והרחבה המצופה פח, שעליה נהגו לרחוץ את המת בביתו שלו. ואם עקבו קצת אחרי הסבל, ידעו היכן יהיה המספד, לא עלינו.
וכנהוג, אחרי ההלווייה, מוזמנות המקוננות המקצועיות (בשכר) לשבת על רצפת הבית ולהתחיל בבתי שיר של נהי בכי וקינה. תחילה בקול נמוך ותוך כדי הנעת הראש מצד אל צד, ואחר, בקול רם יותר ותוך כדי נענוע כל חצי הגוף העליון. הן גם עשו תנועות של מכות על החזה ועל הפנים (כאילו), כששאר הנשים היושבות מצטרפות במכות אמיתיות על חזותיהן, מורטות השערות, קורעות הבגדים וזורות אפר על פניהן (ככתוב בספרי איוב ואיכה, על מנהגי האבל בארצות המקרא של אז, שנשארו כפי שהיו עד ימינו אנו).
השירים כולם דברי שבח על המת שהלך לעולמו, ותיאורי תכונותיו הנפלאות, חביבותו הרבה, המצוות שהירבה לעשות. וכל בני המשפחה והנוכחים, חובה עליהם להצטרף לבכי ולכל יתר חלקי הטקס, מי הרבה ומי פחות. וכך שעות רבות.
המאזין ליצירות כגון "הרקוויאם" של ורדי ואחרים, יזהה היטב את הקטעים של פרצי קולות אנוש במקהלה הכנסייתית, וזה נראה כמקביל בהחלט (רק באופן יותר מעודן), לפרצי זעקות האבל של המתאבלים במזרח. אחרי הכול הכאב הוא אותו הכאב, אלא שהזעקה בצאתה מהאדם המעורב בדבר תקבל גוון שונה, בהתאם למקום ולתרבותו.
ועוברות האורח, הזרות לכל זה, ללא שום קרבת דם או אפילו ללא היכרות כלשהי עם הזיכרונו-לברכה או עם משפחתו, הן תצטרפנה בחפץ לב ובהתלהבות למתאבלות ולבוכות. ועל זה נאמר "לא על המת הזה הן בוכות, כי אם על מתיהן שלהן." וזה יכול להיות אב שנקטף בדמי ימיו והשאיר אחריו בית מלא יַתְמוּת עגומה ועוני לשנים רבות, או אח שמת ממחלה זיהומית ללא הושיע בגיל צעיר והשאיר אחריו חלל שלא ניתן למלאו.
ומי שלא היה לה נפקד, כאמור, זו בכתה על "מזלה", על גורלה המר ועל צרותיה שלה: אם השיאוה לאיש מבוגר ממנה בשנים הרבה ללא אהבה וללא רצון מצידה, ואיתו ידעה ימים עגומים. או מגוריה הכפויים עם אֵם בעלה ומשפחתו, כנהוג אז, ואלה השביעוה מרורים יומם ולילה.
או בכתה על קשי יומה, כלכלית או נפשית: אולי הביא בעלה "צרה" הביתה, נשא לו אישה שנייה צעירה יותר, ונדחקה היא לפינה, עגומה ודחוייה כל הימים. וכיוצא בזה מצרותיה של האישה באשר היא אישה בימים ההם.
וכך, תמיד היה מקום נכבד לשירי העצב, שיִפרטו על נימי נפשן של הנשים המזרחיות. וגם האחת למדה מרעותה, ולאות סולידאריות סעדו אחת את השנייה במעין "איחוד דמעות". כלומר, אם מישהי יושבת ובוכה על מר גורלה, גם השנייה מצטרפת לקינה לשם תמיכה והזדהות.
אנו הילדים ידענו לזהות חיש מהר את הסַבָּל שנשא, כאמור, את "מיטת הרחיצה" – והיינו עוקבים אחריו עד הגיעו ליעדו, ורצים הביתה לספר היכן מתקיים אבל, לא עלינו.
גם מבחינה כלכלית היווה האבל מכה לא קטנה, ולעיתים די בעייתית, למשפחת הנפטר. לפי המנהג נאלצה המשפחה להאכיל ולהשקות כל הזמן את המוזמנים שבאו להשתתף בצער ולשבת עם האבלים. וגם לא חסרו פרזיטים, שמחוסר מעש אהבו "לבלות" את זמנם בישיבה עם האבלים, קצת בכי, קצת סיפורים, קצת מעשיות, חדשות היום ועוד, וכמובן אוכל ושתייה חופשיים.
לאבלים אסורה כל מלאכה במשך כל שבעת ימי האבל. ומכאן שמלאכות הבית נעשו על ידי האורחות והקרובות. בעלי היכולת הביאו צוות טבחים ומשרתים להכין ולהגיש לאורחים.
הגברים שישבו שבעה, וכן אורחיהם, נהגו לקרוא בספרים: תהילים, אזכרות, פרקים בארמית ועוד, וכמובן – תפילות מספר פעמים ביום, לעילוי נשמתו של הנפטר.
מדי פעם יוגשו "ברכות". מיני מאכלים כגון כעכים פירות וירקות, משקאות קרים וחמים, קפה ותה. והקהל יברך בהתאם, וכל הנוכחים יענו אחריו "אמן". במיוחד עזרו הברכות של מיני פירות ביכורים, שאז מצרפים לברכה הרגילה גם ברכת "שהחיינו".
המשך יבוא
הפינה של ההוא מחלם
לחדשות בן עזר,
שולח שיר ואם ייטב בעיני עורכי גיליון מכתב עיתי אשמח אם תואיל להדפיסו. השיר קצר מאוד. אז בכותרתו שים נא כוכב גדול
*
מִנְּעוּרַי וְעַד הֵנָּה
אַגִּיד
גְבוּרַת שִׁירַת אֶבְיוֹן
פִסַּת כְּלִימָּה לָדּוֹר
עד כאן ערב טוב לכם אהוד יקר
מישראל הר
יואל נץ
מתוך פרק מרומאן אוטוביוגראפי
שלושה חיים
העומד לצאת בשנת 2009 בהוצאת יד ושם
פרק שלישי. שם גדל הפלפל [חלק ראשון]
סיומה אמר שטשקנט כבר מוצפת פליטים. חזרו ופנו עוד כה וכה. לבסוף הוחלט להמשיך בדרך אל שולי הרפובליקה. שבו ונדחסו לתוך קרון רכבת, המרחיקה אותם מן האויב, עוד ועוד מזרחה. לבסוף התמקמו בני המשפחה בעיר אַנְדִיזַ'ן המצויה בקצה המובלעת, בה חודר שטחה של אוזבקיסטן לתוך רפובליקת קירגיסטן השכנה.
נחל זורם בלב העיר. מן הנחל מסתעפות תעלות, שרוחבן כדי פסיעה קלה מעליהן. התעלות מזרימות את מימי הנחל לאורך הרחובות ואל מתחת לחומות הטיט, אשר מקיפות חצר ובית מגורים בה. המים זורמים אל מתחת לחומת הטיט השכנה שממול. באמצע החצר מסתעפת מן התעלה שלוחה בזווית ישרה ופונה בקו ישר אל החצר השכנה – כך פועלת באנדיז'ן מערכת אספקת המים העירונית. מים אלה משמשים לכל הצרכים: שתייה, בישול, רחצה, כביסה, השקייתה של גינת ירק קטנה, השקייתה של הפרה.
חצר הבית ברחוב האחד במאי, בו משכיר בעליה האוזבק חדר למגורי המשפחה כולה, תמורת מאה רובלים לחודש, גודלה הוא כחמישים מטר לרוחב וכשמונים מטר לאורך. במרכז החצר מתנשא אל על עץ תות ענק, שבדיו מחפים כמעט על פני החצר כולה.
בית המגורים הוא מיבנה לבנים חד-קומתי ארוך, ממוקם בפינת החצר הסמוכה לרחוב. משפחת הפליטים קיבלה לרשותה את החדר הגובל ברחוב האחד במאי. בחלונות בקיר הפונה לרחוב לא כרויים חלונות – לבל ישזפו עיני זר את פני נשותיהם של האוזבקים ואת פני בנותיהם. שני חלונות החדר ניבטים אל המרפסת של החצר הפנימית. המרפסת מרוצפת באבנים בלתי מהוקצעות ומוגבהת כדי מדרגה מעל לקרקע החצר. בקיר המרפסת משוקעת גומחה גדולה. הגומחה מכוסה בבד יוטה ומשמשת כארון. דלת החדר קבועה באמצע המרחק שבין שני החלונות.
לאורך הקיר שגובל ברחוב הכינו מצע של קש לשנת הלילה עבור כל בני המשפחה הגדולה וכיסו על הקש בשמיכות. עם רדת החשכה מסתדרים בני המשפחה לשינה בשורה לאורך הקיר: רגינה ובנה הקטן יולצ'ק, חיים, שמולק, טדק, סיומה, הלה, לוניה, סבתא רחל, אנקה, לושיה ויולק. בקיר שממול מירבץ השינה תקעו מסמרים ותלו עליהם את הבגדים, שהיו בשימוש יום-יומי. שאר הרכוש נותר סגור במזוודות הרבות של המשפחות הבסיסיות, כשהן מסודרות לאורך הקיר.
בסמוך לפינה שיוצרים שני קירות אלה מצוי תנור קטן עשוי לבנים אדומות. מסיקים אותו בזרדי שיחים ובענפים יבשים. פני התנור מספקים מקום כדי בישול בקדרה אחת. ארובת ברזל מוליכה את העשן החוצה מבעד לקיר הבית. התנור מחמם את החדר בחורף. בחדר ובמרפסת פזורים כמה שרפרפי עץ נמוכים שהעניק בעל הבית לשימושם של דייריו.
בקצה החצר שמול הבית ממוקם תא בית השימוש, בנוי אבנים וטיט, שמשמש את משפחתו של בעל הבית וכעת משמש גם את משפחת הפליטים. את הצרכים עושים לתוך הרווח שבין שני לוחות עץ הרצפה.
סיומה והלה אספו מכולם את תעודות הזהות הסובייטיות והלכו להסדיר את הרישום במשרדי העיר. בדרכם סרו אל משרד הדואר ושלחו מכתבים מאנקה ומרגינה אל יחידת הצבא האדום, בו משרתים ליאון ומיאטק. עם שובם מביאים פנקסים של תלושים ללחם הניתנים לכל משפחה בהתאם למספר הנפשות. סיומה והלה גילו כי בעיר פועל משרד של ארגון הג'וינט מארצות הברית. המשרד מסייע במעט מזון, בגדים ושמיכות לפליטים הנזקקים ביותר, והמון רב צובא תמיד על פתחו של המשרד.
"אכן, הגענו למקום, בו גדל הפלפל." לָאַט סיומה.
מטבֵּע לשון היא בשפה הפולנית לרמוז על מקום רחוק ומפחיד. נוקט בה איש המבקש, למשל, להתרות בחברו: "חטוף תחטוף ממני סטירה, שתתגלגל עד למקום בו גדל הפלפל!..."
"פלפל חריף יש הרבה בשוק. גם סלק אדום יש," אמרה הלה. "חוץ מזה אין מה לאכול. הפליטים מוכרים בשוק גרבי משי, סיגריות, בגדים, דברי ערך. אבל האוזבקים הם אסיאתים, לא מבינים בזה כלום."
"אז למי הם מוכרים את הסחורה הזו?" שאל שמולק.
"כסף יש (והרבה כסף!) לנוֹמֶנְקְלַטוּרָה. ככה נקראים הפקידים הרוסיים והאוזבקים החברים במפלגה הקומוניסטית. להם יש חנויות מיוחדות. קשה לדעת מה מוכרים שם וצריך רישיון מיוחד להיכנס לשם," אמר סיומה.
"אני אסע מחר לטשקנט. נראה מה אפשר להביא – אולי נרוויח מעט כסף," אמרה הלה.
טניה היא בתם היחידה של בעלי הבית שלנו. היא גדולה מעט מלושיה. אימא שלה פותחת פשפש קטן, הקבוע בשער העץ הגדול, משרבבת מבעדו את ראשה אל הרחוב, ובצעקה רמה הנשמעת עד לקצה הרחוב קוראת לטניה בשמה האוזבקי:
"טוּרְסְחוֹנוּוווווו!"
טניה רצה ובאה אל החצר. אימא שלה נוזפת בה בלשון האוזבקית.
אימא שלנו אומרת ללושיה ולי:
"לכו לשחק עם טניה."
אנו הולכים אל טניה. אני פונה אל טניה בלשון הרוסית ואומר לה:
"אני לא אשחק אתך, מפני שאת אסיאתית."
"אני אשחק עם לוסיה," אומרת טניה.
אני חוזר אל חברת המבוגרים. משעמם לי. אני מתהלך על פני החדר ושר בקולי קולות:
"הי מוסקבה, בירה מלוכלכת, נחלוף על פני כל השדות ונתייצב על הגבול."
אני יודע ששרים "בירה אדומה" ולא "מלוכלכת". הצליל בשפה הרוסית הוא דומה. "מלוכלכת" זה הרבה יותר משעשע. אני חוזר ושר שורה זו שוב ושוב בהנאה גדולה.
"אדומה, אדומה – לא 'מלוכלכת'," חוזרים ומשננים לי, אבל אני בשלי.
"אם תשיר ככה, יכלאו את כולנו בבית הסוהר," אומרת אימא.
אני חדל מן השירה.
הלה חוזרת מטשקנט עמוסת חבילות. היא לא לבד – אברהם בא איתה. הוא מלוכלך ולא מגולח. בגדיו מקומטים מאוד. אברהם נושא עם הלה את החבילות.
כולם מתחבקים עם אברהם. לוניה מתנשקת איתו ממושכות. הלה מספרת שהיתה מהלכת בשוק של טשקנט וקונה דברים שזכרה, שחסרים כמותם באנדיז'ן. לפתע מתגלה ומופיע פתאום לפניה אברהם מתוך איזה כוך, מסתכל ימינה ושמאלה, בא ומחבק אותה.
"אברהם הסתלק מן היחידה שלו. אמרתי לו שיחכה לי באותו המקום עד שאבוא וניסע ביחד לאנדיז'ן. קניתי הרבה סחורה כי אברהם עזר לי לשאת את החבילות."
אימא אומרת:
"אסור לנו לרשום אותו, אפילו שלא נקבל עבורו תלושי לחם. שאף אחד לא ידבר על זה עם זרים. צריך לחשוב מה נספר לבעל הבית. אוי ואבוי אם האמת תתגלה!"
"אַ קוֹיְל אִין קאָפ!" (כדור בראש) אומר אברהם.
"למה אתה לא משחק עם לושיה ועם טניה?!" מזדעקת לפתע אימא כשהיא מבחינה פתאום בנוכחותי.
"אמרתי לטניה שלא אשחק איתה בגלל שהיא אסיאתית," אני מצהיר בגאווה.
ההצהרה שלי גורמת משום מה לבהלה כללית. כולם סופקים כפיים. אברהם תופס את ראשו:
"זה כמו שהיו אומרים לך 'ז'יד'!"
אימא אוחזת בידי, מוליכה אותי לחצר ותוך כדי ההליכה מסבירה לי שאני חייב, אבל ממש חייב לשנות מהתנהגותי הנלוזה במצבנו הנוכחי.
"מה היה אבא אומר?" היא שואלת.
אנו מתקרבים אל לושיה ואל טניה. הילדות כורעות בסמוך לשפת התעלה ובונות ארמון נפלא בחול שהן אוספות עם המים בידיהן ומטפטפות אותו בין אצבעותיהן על שפת התעלה.
אני משתוקק להצטרף.
"שחקו גם עם יוּרָה," (זה אני, ברוסית). "הוא מבטיח שיתנהג יפה."
אנקה בהריון.
"הרופא בסרני אמר לי שהעיכוב במחזור הוא בגלל המלריה."
אנקה מודאגת ושמחה חליפות.
מליאון וממיאטק אין כל ידיעה. נתקבל מכתב מיחידת הגיוס שהיתה מוצבת בעבר בסרני ונאמר בו, כי הטוראים ליאוניד ווליניץ ומיאצ'יסלב אליאנוב הועברו לארגון מחדש של יחידות החזית האוקראינית, בדואר צבאי מיספר כך וכך.
הלה, סיומה, אנקה, רגינה וגם האחרים מעתיקים היו על הרבה דפים שנתלשו מתוך מחברת מכתב זהה: "חבר מפקד האזור! אנא הודיע לנו, האם ביחידות הצבא האדום המוצבות בפיקודך מצויים הטוראים ליאוניד ווליניץ ומיאצ'יסלב אליאנוב."
בדף המכתב היו מקפלים פינה עליונה אחת ומכסים באלכסון את הצד הכתוב – מצמידים את הצלע העליונה אל צלע האורך, מקפלים את הפינה הנותרת העליונה בכיוון המנוגד, מקפלים את הצלע התחתונה עד הקיפולים העליונים, משחילים לתוך הכיס שנוצר – ומתקבל היה מכתב-משולש. בצדו האחד רשמו את כתובתה של המשפחה באנדיז'ן ובצדו השני רשמו "מפקד אזור" ושמו של כל יישוב שנבחר מתוך מפת ברית המועצות, מערבית ומזרחית למוסקבה.
כל המכתבים משוגרים היו לעת ההיא בשיטת המשולש, הן משום העדר מעטפות דואר והן על-מנת להקל על מלאכתו של הצנזור.
הידיעות מן החזית גרמו לדכדוך עמוק. הצבאות הגרמניים העמיקו לחדור אל לב ליבה של ברית המועצות.
הכסף שנחסך בסרני היה אוזל בקצב מפחיד. בשר, חמאה, חלב ניתן להשיג רק בשוק השחור ובמחירים מרקיעי שחקים. השוק הפתוח שפע סלק אדום, חצילים, אפרסקים. לחם נמכר רק בחנויות המיוחדות, כנגד התלושים מן הפנקס החודשי.
בעיר שררה מצוקה קשה. רחובות אנדיז'ן מלאו מקבצי נדבות; על גבי המדרכות נגלו פה ושם גוויותיהם של חסרי בית, נפוחות מרעב. באוזבקים ובפליטים כאחת פשו מחלות טיפוס הבהרות, טיפוס המעיים והדיזנטריה. גורמי המחלה התפשטו בזרם מימיהן של התעלות. כפעם בפעם חולפת היתה לוויה קטנה ברחוב האחד במאי. קרובי הנפטר פוסעים היו לצדה של עגלה בת שני גלגלים רתומה לחמור. הנפטר מונח היה על גבי העגלה וכפות רגליו מבצבצות מתחת לשמיכה.
העמידה בתור משותף אחד של גברים ונשים אסורה. הלה מציבה אותי בתור לגברים שבפתח חנות הלחם. תור הנשים מתפתל עד למרחק רב. תור הגברים הוא קצר – רובם של הגברים מגויסים לצבא. הגברים היחידים שנראים בפומבי הם הילדים, הקשישים, הנכים, השוטרים ובעלי השררה מטעם המפלגה והעירייה. בעלי השררה אינם נזקקים לחנות הציבורית לקנות לחם.
הכלל הנקוט הוא: על כל עשר נשים שסיימו את הקנייה, גבר אחד מתייצב אל מול הדוכן. השמש קופחת והחום כבד. מתוך תור הנשים נשמעים קולות הדורשים להוכיח שאני גבר. הלה שומרת עליי ומבטיחה לנשים שאני גבר. אני עומד בתור יחף ורק התחתונים לגופי. אני כבר בן שש וגאה מאוד בתפקיד שהוטל עליי.
כאשר מגיע תורי, ניגשת הלה אל הדוכן. הזבן נוטל מפנקסי הלחם של המשפחה, גוזר מהם תלושים במספריים. כעת הוא מחשב בעזרת חשבוניית חרוזים את הכמות המגיעה לנו, שוקל שני כיכרות לחם בכף המאזניים, בוצע חתיכה מכיכר שלישית, מוסיף אותה על הכף ומוסיף עוד פרוסה, עד אשר הכפות מתאזנות, נוטל מידי הלה את הכסף ומוסר לידיה את הלחם השקול.
כיצד פועלים המאזניים? מיד שנשוב הביתה אתחיל לחפש חפצים שאפשר לבנות מהם מאזניים.
בבית מבשלים חמיצת סלק עם מעט חתיכות תפוח אדמה בתוכה.
כשהלה ואני חוזרים הביתה עם הלחם, מחלקים לכל אחד צלחת, יוצקים לתוכה מהתבשיל האדום ובוצעים עבור כל אחד פרוסת לחם. לפתע מתגלה כי בתוך אחת הכיכרות מוחבאת אבן גדולה. כעס רב ניכר על פני כולם.
"הגנב הרוויח פעמיים," אומר חיים, "הוא גם הוציא את תוכן הכיכר וגם הגדיל את המשקל שלה!"
ממשיכים לאכול בלא אומר. חיים רוטן שוב:
"חתיכת תפוח האדמה בצלחת של שמולק גדולה משלי."
סבתא רחל מוציאה את חתיכת התפוח מצלחתה ונותנת אותה בצלחתו של חיים. חיים מוחה נמרצות ועושה תנועות שהנה הוא מחזיר את התפוח לצלחת של אימו. לבסוף נותרת הפרוסה בצלחת שלו. אימא מביטה לעברו של חיים ומסננת מבין שיניה:
"תתבייש לך!"
בניין בית הספר נמצא מעבר לרחוב האחד במאי, כמעט ממול הבית שלנו. אם המלחמה תתמשך ונישאר עוד באנדיז'ן – לושיה תתחיל ללמוד בבית הספר בשנת הלימודים הבאה. בשום אופן אין מסכימים לקבל אותה כבר השנה מפני שיחסרו לה חודשיים ימים לגיל שמונה, לעת מועד פתיחתה של שנת הלימודים.
אימא משננת במרץ רב ללושיה את לוח הכפל בעל-פה. אחר-כך לושיה הולכת לשחק עם טניה ואימא חוזרת ומשמיעה את התרגילים באוזניי. לאט-לאט מתחילות התשובות להיחרת בזיכרוני.
על ידינו יושבת רגינה עם יולצ'ק בחיקה. לא מזמן למד יולצ'ק לדבר. בתרגיל אחד: שש כפול שבע, הוא קלט שאומרים ארבעים ושתיים. כעת, כשאימא משמיעה באוזניי את התרגיל שש כפול שבע ואני משתהה מעט עם מתן התשובה – יולצ'ק מקדים אותי: "אלבעים וסתיים!"
רגינה צוהלת. מה זה מצחיק? לפי דעתי – יולצ'ק הוא ילד בלתי נסבל.
לא נתקבלה עדיין כל ידיעה מליאון וממיאטק. הטילו על שמולק, על חיים ועל טדק לכתוב עוד מכתבים-משולשים ולשלוח אותם אל ערי מחוז נידחות, שאת שמם מגלים בעזרת מפה מפורטת.
הכסף אזל. כעת, איש-איש לנפשו, נוברים הגיסים והאחיות בכליהם, נוטלים משם חזיות, חולצות, מכנסיים, נרתיק לסיגריות של כסף והולכים אל השוק.
הלה חדלה מלנסוע ולחפש מציאות במרחקים. בכל מקום שוררים אך המחסור והרעב...
אני שונא סלק שנאה עזה. כשקוראים לי לאכול, נצרך אני תמיד ללכת אל בית השימוש ושוהה שם זמן רב, אף-על-פי שלא באמת אני נצרך. לבסוף אני חוזר ומצהיר שבשום פנים ואופן אינני יכול לאכול. מושיבים אותי בחיקה של לוניה, ואימא מאכילה אותי בכוח. אני בולע מן האדום המאוס הזה ביחד עם דמעותיי.
כאשר אני ניעור בבוקר מן השינה במרבצי הסמוך לקיר, נוהג אני להושיט את ידי אל מעל לראשי ושולף מתוך קפל השמיכה פרוסת לחם. הבוקר אין. אני מתרומם, מפשפש היטב – אין.
"כשיפתחו את החנות יהיה לנו לחם, יולק'ל," אומרת אימא והיא עצובה מאוד.
היום הוא הראשון לחודש. יש לנו פנקסי לחם חדשים. הלה ואני, הגבר, הולכים לחנות הלחם. הלה בוחנת היטב את כיכרות הלחם ששוקל לנו הזבן, עם שלמות הן מבחוץ. אנו שמים את פעמינו לשוב. בדרך רואים אנו שני אוזבקים מכים זה את זה באגרופיהם מכות נמרצות. לפתע מופיעה בידו של האחד מהם סכין. עוד רגע והאחר מתחיל להימלט כשדם ניגר מכתפו. האוזבק עם הסכין דולק אחריו. המון אנשים רצים לידם. משום מה הלה הולכת אתי ועם סל הלחם שבידה אל המקום, בו היה ניטש הקרב בתחילתו. היא פוסעת הישר אל עבר ממחטה מגואלת בדם, מסיטה אותה בנעלה, מתכופפת לפתע, אוספת משהו במהירות בידה ופותחת בהליכה מהירה לעבר הבית, עד שאני בקושי מצליח להשיג אותה בריצה. הלה מצאה אוצר בלום: פנקס תלושי לחם חדש של החודש עבור משפחה גדולה.
כל היום ערכו תוכניות. בשעת בין הערביים הולכים אברהם, חיים ושמולק לחנות הלחם. אברהם שם את נפשו בכפו והתייצב בתור ללחם בזהותו של האוזבק שנדקר. בהגיע תורו עמד בחלון הדוכן והיה מסביר כי שולחים אותו עם המשפחה למלא תפקיד חשוב במזרח הרחוק והוא מבקש ליטול אתו את אספקת הלחם החודשית כולה. הזבן שואל אותו שאלה או שתיים. אברהם משיב בביטחון עצמי רב...
אברהם הלך כפוף מתחת לנטל שק הלחם שעל גבו. משני צדדיו הלכו חיים ושמולק כשומרי ראש. אין סיכוי שהזבן או מישהו אחר יזהו את אברהם ויזכרו שהאיש נסע כביכול למזרח הרחוק. אברהם איננו יוצא בעד השער אל מחוץ לחצר...
רגינה נתברכה בכישרון לטעת אמון בבני השיח שלה. היתה מיודדת עם אשת בעל הבית והיתה נכנסת ויוצאת בחדריהם. הפעם באה בדברים עם בעל הבית עצמו ואמרה לו, שאברהם, אשר הצטרף אל המשפחה לאחרונה, הוא מומחה בבניה. כיוון שאנחנו משפחה גדולה – הרי שהתנור שבחדר הוא קטן מדי ואין עליו די מקום לבישול.
"אם תשיג חומר בנייה – אברהם יבנה תנור גדול יותר במקום הישן. אחרי המלחמה, כשאנחנו ניסע מפה, יהיה לך תנור חדש וגדול."
אני רואה איך בונים תנור!
השכם בבוקר מגיע לפתח החדר שלנו בעל הבית ודוחף לפניו מריצה. הדודים יוצאים החוצה ופורקים מן המריצה לבנים אדומות; בעל הבית חוזר ודוחף שוב את המריצה לעבר המרפסת, והיא מלאה טיט. אברהם ניגש לעבודה. הוא מפרק בזהירות את התנור הישן.
"יולק, אל תתקרב!" הוא גוער בי ומנקה היטב את המקום בו ניצב היה התנור במטאטא זרדים. כעת הוא מביא דלי מלא טיט מן המריצה, מפזר ממנו על הרצפה, מהדק מן הלבנים אל הרצפה, בונה ארבע חומות מדויקות של לבנים על היקף המשטח. מדביק בטיט לבנים זו אל זו, מניח שבכה כבדה של ברזל על קירות הלבנים הישרים, מכסה על השבכה בשכבת לבנים ומתקין את ארובת התנור הישן. לבסוף מתקין אברהם בפתח התנור את הדלת שפירק מן התנור הישן.
תנור לתפארת!
באוזבקיסטן מדליקים את האש בעזרת גפרורים מיוחדים: כפיסי עץ דקים באורך של כעשרים סנטימטר שבקצותיהם מין גופרית בצבע ירוק. מציתים את הגפרור באִשם של השכנים וממהרים הביתה להדליק את הזרדים הדקים והיבשים ואת גזרי העצים בטרם יכלה הגפרור.
לאחר שהאש מתלקחת ועשן שחור פורץ מבעד לארובה אל השמים – מזמינים את בעל הבית, שיזין את עיניו בתנורו החדש.
האוזבק חושף בחיוך רחב את שיניו הצהובות, שאחת מהן עשויה זהב, וטופח לאברהם על שכמו.
משהולך בעל הבית פותחים המבוגרים במלאכה. פורסים את כיכרות הלחם לפרוסות ומניחים אותן על גבי התנור. כעבור דקה הופכים אותן לצדן השני. בחלוף דקה נוספת הפרוסות מתקשות וקוראים להן צנימים. אוספים את הצנימים מן התנור. במקום שמתפנה על גבי התנור מניחים פרוסות לחם חדשות ועושים גם אותן צנימים. אני אוכל צנים. הרבה יותר טעים מלחם!
מזה זמן רב שלא ראיתי את המבוגרים צוחקים ומתלוצצים.
שמולק שואל אותי:
"אם פתאום יבוא מישהו ויביא שני שקים; שק אחד מלא סוכריות קרובקי ושק אחד מלא לחם ויגיד לך שאתה יכול לבחור רק בשק אחד – באיזה שק תבחר?"
זו שאלה לא הוגנת. שק של קרובקי זהו חלום מתוק מאוד!
"בשק של לחם," אני עונה.
כולם צוחקים. אני רואה דמעה בקצה העין של אימא.
לפתע סיומה אומר לי:
"אני יכול לתלוש מראשך שערה ואתה לא תרגיש."
"אני ארגיש."
"שאני אוכיח לך?"
מסיומה צריך להיזהר. הוא בעל תעלולים. אבל אני סקרן מאוד.
"כן, תוכיח לי!"
סיומה מבקש מכולם שיהיו בשקט, בשקט. הוא בורר לאט בידו הגדולה שערה מראשי ולפתע מנחית לי מכה על הראש בכף ידו השנייה. הוא צוחק בקול ומראה לי שערה שתלש מראשי.
"אני כן הרגשתי!" אני אומר בכעס.
"הרגשת את המכה, לא הרגשת את התלישה!"
כולם צוחקים ומנחמים אותי בחיבוקים.
"הבדיחות שלך מרושעות," אומרת אימא לסיומה.
סיומה מוסיף לצחוק, טופח לי בחיבה על הלחי. כדי לפייס אותי הוא מוציא מכיסו מטבע של עשר קופייקות, אוחז בו בין האגודל והמורה של ידו השמאלית. את האגודל של יד ימינו הוא שולח מתחת למטבע, סוגר על המטבע בשאר האצבעות וחופן את המטבע ביד ימינו. כעת הוא מקרב אליי את ימינו הקמוצה ואומר:
"תנשוף!"
אני נושף, ידו הענקית הקמוצה של סיומה נפתחת והנה – המטבע איננו שם! כעת הוא מקרב את יד שמאלו הקמוצה אל אפי, מושך בו קלות, והמטבע נושר מן האף שלי לתוך ידו הימנית!
סיומה חוזר על התעלול מספר פעמים. לבסוף הוא לא עומד עוד בהפצרותיי ומגלה לי את סוד התעלול: לפני שהוא סוגר על המטבע ביד ימינו ובשעה שאצבעותיו כבר סוככות על המטבע מפני מבטי – הוא מרפה מאחיזת אצבעות שמאלו, המטבע נושר לו אל כף ידו השמאלית, ורק לאחר שהמטבע נושר הוא מקמץ את יד ימינו.
סיומה נותן לי את המטבע ואני מתאמן בביצוע התעלול משך שעה ארוכה. אחר כך אני רץ החוצה ומחפש את טניה, להציג בפניה את תעלול המטבע.
המשך יבוא
למעוניינים לקבל ישירות את כתב-העת
"עיין ערך שירה", ומצגות של משוררים עבריים
החוג לשוחרי שירה מקדם בברכה הצטרפותם של חברים חדשים לספריית המנויים. המעונינים בכך מוזמנים לכתוב לשרית שץ:
באתר של החוג לשוחרי שירה, ניתן למצוא חומרים רבים על שירה מקורית ומתורגמת, ביניהם: מצגות, כולל שירת ילדים, גיליונות קודמים של כתב העת לשירה "עיין ערך שירה" וכתב העת לשירה לבני נוער "נדודי שיר". כתובת האתר:
המעוניינים במצגת שיריו של דוד אבידן, שהופצה לאחרונה, בגיליון הקרוב של "עיין ערך שירה", מוזמנים לכתוב אליי על פי המייל הרשום לעיל.
בברכה ובתודה,
שרית שץ
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ג
"איפה החיים שלי? בלי טיפה של אהבה."
הולך משה דויד הביתה בגמר יום-העבודה ומתרחץ. באה חליפה אישתו ומגישה לו את הארוחה.
"אישה," הוא אומר לה, "האוכל שלך מלא מלח היום."
"זה הראש שלך מלא מלח," היא עונה לו וזורקת את המכנסיים על הילד המתרוצץ בחדר וחצי-גופו התחתון ערום. "תלבש כבר! יַא מרטיב שכמוך!" צועקת עליו.
הילד פורץ בבכי, רץ ומושך את השמיכה מן המיטה ונופלת הכביסה הנקייה על הרצפה שלא נשטפה זה יומיים. מתמלאת חליפה חימה כרוצח ותופסת את הילד בשתי ידיה ומטיחה ראשו אל דופן המיטה. נבהל משה דוד, מוציא בכוח את הילד מידיה ומשלחו החוצה.
"לֵך, לך, לך רחוק! תשחק עם החברים שלך ואל תבלבל את המוח לאימא שלך."
בורח הילד מהבית כל עוד נפשו בו, וחליפה ניצבת מול בעלה, נושמת ונושפת כאילו הפסיקוה באמצע תאוותה.
"חמוֹר!" היא קוראת אליו.
"שיתקי!"
"חמוֹר! אין לי כבר כוח מהממזרים שלך!"
"איך אַת יכולה לדבר כך, אישה? איך אַת יכולה לדבר כך על הילדים שלך, שבאו מעצמך? תתביישי!"
והוא חוזר אל האוכל הצונן שעל השולחן ומנסה להמשיך בארוחה, אך אינו יכול. מזיז הצידה את הצלחת, תוקע מרפקיו בשולחן ותומך ראשו באגרופיו. מביטה חליפה בשתיקה רגעים אחדים ולבסוף אומרת:
"דבּר!"
ומשה דויד שותק.
"דבּר, דבּר אליי! מה יש לך עליי? אני לא יכולה לראות אותך יושב כך. אתה צריך לאכול אחרי יום-העבודה שלך, לא יהיה לך כוח, אתה שומע?"
ומשה דויד שותק.
מפילה חליפה את עצמה על המיטה ומתייפחת בקול רם. טומנת ראשה בכר ורק אחוריה הגדולים בולטים כלפי מעלה. "מה אַלְלַי לי? מה אללי לי? יַא, יא, על חיי. חרפה. יא, יא, על חיי. חרפה. אללי לי. אוּ, אוּ, אוּ – "
הופך משה דויד את ראשו ומביט בה. "היא אישתי?" משיב לעצמו: "היא אישתי, היא אישתי, היא אישתי." חליפה מכה בשני אגרופיה במזרן וראשה משתקע בתוך הכר כמבקשת להיכנס לתוכו. חלוקה המרוט נמשך למטה תוך כדי מאמציה ונחשפוֹת ירכיה השמנות, גבהּ ותחתוניה הבלתי-נקיים. מסתכל משה דויד בבשר המגושם ומהרהר: "אלוהים, האם אני פה? ואלה הרגליים של אישתי? ואיפה הימים שהייתי מלטף את הרגליים הנאות של ציפורה ומעביר ידיי על האחורַיים שלה עד שבא ניסים לוי וחטף אותה ממני? במה אני אשמתי? במה אני בגדתי שכך עלה לי? איך אני מאמין שאוכל לאהוב את הרגליים האלה בעוד שמחשבותיי נושאות אותי רחוק, רחוק? אוֹי, אוי, איך חלפו הימים הטובים שלי עד שאני עכשיו כאילו שקוע בצוֹאה עד צוואר."
מרגישה חליפה שהוא מביט אליה, מפסיקה מבכייה ורוטנת לתוך הכר:
"ממזרים! הכול ממזרים! כל העולם, וגם אנחנו, ובייחוד הילדים שלך!"
"שקט! שקט! אישה!" צועק הוא, "אהרוג אותך אם אשמע עוד פעם שאת מדברת כך!" והוא קם ועומד מולה, ידיו רועדות ועיניו מביטות בה בחמת-רצח.
חליפה מציצה בו מפינת המיטה ומיד מנמיכה קולה עד שהוא נהפך שוב ליבבה ארוכה: "וַי, וַי, וַי לי על החיים המסכנים שלי. וַי לי, וַי לי, איפה החיים שלי – בלי טיפה של אהבה."
מתרכך ליבו של משה דויד והוא יושב על המיטה ומעביר ידוע על עורפּה ומלטף ועובר על גבהּ עד שמגיע לשוקיה ומדגדג בהן, והיא – שריריה מתרפּים ונוהמת בתוכה מהנאה, תופסת בידו ונצמדת בכל כוחה אליו ונעשית רכה, רכה, כה רכה עד שניתן לשקוע בה. מתעורר עליו יצרו, ממהר וסוגר את הדלת והתריסים, מחשיך בחדר, והוא מהרהר בליבו: "אוֹי ממזרים, אוֹי ממזרים כל העולם, וגם אני, ובייחוד הילדים שלא הייתי צריך אותם ולא רציתי בהם. איפה הילדים שאני הייתי רוצה? צודקת האישה. כולנו ממזרים. ואיך הילדים של ניסים לוי לבושים יפה והילדות דומות לאימא שלהן, והוא יש לו מכונית-משא שעובד בה נהג בקבלנות, נוסף לעבודה הרגילה שלו במחצבה. ואיך הילדים שלי מלוכלכים ברפש, ואני שותה שיכור כל ערב כדי שלא אצטרך להביט בעיניים שלהם. יַא ממזרים, אוֹי ממזרים שלי!"
עוברים כמה רגעים והתינוק שישן בפינת החדר מתחיל לבכות. היא קמה וניגשה אליו להשקיטו.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
צר לנו שלא ראיתם את תמונתנו בעיתון בקבוצת הסופרים שביקרה בשדרות
פשוט לא הזמינו אותנו, אולי כי אנחנו לא מצטלמים טוב לכותרות
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,631 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
297 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל