| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 298
תל אביב, יום שני, א' בטבת תשס"ח, 10 בדצמבר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אמריקאים חסרי דעת, אל תחשבו שתשרדו בנוחיות אחרינו!
אורי הייטנר: שוויוניות ומצויינות.
שו"ת אליהו הכהן: תשובה למאיר ריבקין על אוקרמבה.
יוסי גמזו: חַ'בִּירוּ. // ד"ר יחיעם שורק: דברים על דיוקם – ב'.
יוסף דוריאל: טירוף מערכות בוושינגטון – חגיגה בטהרן.
איך מתמסרת התקשורת הישראלית לסקר מגמתי פוליטי מטעם האגודה ל"זכויות האזרח". // יוסי אחימאיר: הטרור המילולי נגד ישראל.
ד"ר גיא בכור: א. אין כוח בלי אחריות – שנה אחרי המלחמה, והתקשורת הישראלית. ב. גלעד שליט והשד הקדוש. ג. כמו בניהול מלחמת לבנון השנייה, כך גם באנאפוליס, הכישלון – יתום. // דוד מלמד: הטוב, הרע והמיותר.
ושוב, אהוד בן עזר – יוק! שקוף! והפעם – בפרסום על אסתר ראב.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל"ט. מנהגי אבל אצל המוסלמים.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק ד, ניסים לוי נוהג בעורמה.
הזמנת סופרים לילדים ולנוער לביקור בשדרות מוכת הקסאמים.
אמריקאים תמימים או מיתממים
אל תחשבו שתשרדו בנוחיות אחרינו!
אחרי פיצוץ מגדלי התאומים ב-11 בסמפטמר 2001 התגלתה מגמה מסוכנת במימשל בוש – לזרוק אותנו לכלבים, לא לכלול אותנו במדינות הלוחמות בטרור אבל להכניס לשורותיהן מדינות טרור מובהקות.
אריק שרון, ראש הממשלה, יצא בהתרסה ברורה נגד האמריקאים באומרו שלא נהיה צ'כוסלובקיה שנייה! לא ניתן לשום מדינה בעולם להקריב אותנו כדי לרצות את אלה המאיימים על עתידה של האנושות!
דבריו עוררו רוגז רב במימשל ונחשבו כחוצפה גם לאוזני חוגים ישראליים מסויימים תבוסתניים, אבל המסר עשה את שלו, והמדיניות האמריקאית נזהרה מאז מכל צעד בוטה שעלול להתפרש כהפקרת ישראל לאויביה.
כך, עד לפני שבוע-שבועיים, כאשר התפרסם הדו"ח המפוקפק והמלא חורים ככברה של סוכנויות הביון האמריקאיות, דו"ח אשר מלקק את התחת לאחמדניג'אד, מחזיר את ארה"ב לתקופת הבדלנות, ומשתדל להשאיר אותנו לבד עם האיום הגרעיני האיראני; איום אשר בכל אחד משלביו מכרסם קשות ביכולת ההרתעה והתגובה של ישראל נגד אויביה הגלויים וגם הסמויים. אל נשכח שאם נהיה חלשים ונתונים לסחיטה גרעינית – גם השלום עם מצרים וירדן לא יחזיק מעמד.
אז כדאי להזכיר למימשלו הגווע והלוקה בטמטום-כלשהו של הנשיא בוש כי –מילא, אם אנחנו נושמד או נתפורר, זה לא יפגע במעמדה של ארה"ב. מקסימום היהודים שם, בסיוע המימשל, יצטרכו לקלוט את מה שיישאר מאיתנו ומערביי ישראל אחרי שפלשתינה ההיסטורית תיעשה רדיואקטיבית למאתיים השנים הבאות וגם חלקים ניכרים מאיראן, כולל שדות הנפט, וטהראן, ייהפכו לרדיואקטיביים לתקופת זמן דומה.
אבל סעודיה? האם חשבתם שם, חכמי סוכנויות הביון, שהדו"ח המטומטם שלכם, שהגול העצמי שלכם – עשוי לגרום לכך שסעודיה תיפול כפרי בשל בידי האיראנים או בידי קיצונים מוסלמים אחרים, וכי אז אתם יכולים להגיד שלום לנפט הסעודי וגם לנפט העיראקי, וכי כל הנשק הנדיב שמכרתם לסעודיה במשך השנים, קרוב לוודאי שיופנה נגדכם! ותסעו במרכבות סוסים מוואשינגטון לניו-יורק וחזרה או שתלכו ברגל!
אמריקאים, אל תהיו נאיבים ואל תרמו את עצמכם, אם ישראל תיפול – גם אתם תיפלו עימה, והלא זה היה הלקח של צ'כוסלובקיה, עד שמנהיגים מצולקי עבר וכישלונות כמו צ'רצ'יל, במחיר מיליוני קורבנות והרס נורא וטעויות רבות, הצליחו להציל את העולם החופשי לא רק מציפורני היטלר והנאציזם אלא גם מפני תבוסתניו וסתגלניו שלו-עצמו, של העולם החופשי!
מחב"ע
לאילנה בן שאול ולכל המשפחה
תנחומים על מות המשורר
משה בן-שאול
מי ייתן ולא תדעו עוד צער...
ישראל הר
* * *
"חדשות בן עזר" אבל על מותו של הידיד
משה בן-שאול
משורר, סופר, מתרגם, עיתונאי ועורך
בן למשפחה בת דורות רבים בארץ ישראל
איש רחב אופקים ורב תרבויות, שסופרים ומשוררים רבים חבים לו את ראשית דרכם!
* * *
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
מודיעה בצער רב על פטירתו של חבר האגודה המשורר, הסופר, המתרגם, המאייר והעורך
משה בן-שאול
יהי זכרו ברוך!
* * *
אורי הייטנר
שוויוניות ומצויינות
תוצאות בחינות המיצ"ב ובחינות ההשוואה הבינלאומיות בתחומי אוריינות הקריאה והמדעים, מעידות על מחלה קשה במערכת החינוך. באוריינות הקריאה ישראל ניצבת במקום ה-31 מתוך 45 מדינות. במדעים ישראל היא במקום ה-39 מתוך 57. ניתן לסכם זאת במילה אחת – ביזיון.
השביתה הממושכת של המורים בבתיה"ס התיכוניים האירה בזרקור ענק על חוליי מערכת החינוך הישראלית. אולם אי אפשר לנתק את מערכת החינוך מן החברה. הבעייה אינה מסתכמת במערכת החינוך, אלא מערכת החינוך משקפת את חוליי החברה הישראלית. ולכן, טיפול שיתמקד רק במערכת החינוך, חשוב ככל שיהיה, לא ייתן מענה מספיק לאתגרים הניצבים בפנינו.
העובדה הבולטת ביותר לנוכח התוצאות הללו, היא הפער העצום בין המצב היום למצב בשנות ה-60 וה-70, בהם ישראל הובילה במבדקי החינוך. מה קרה שכך נפלנו?
בשנים שבהם ישראל הובילה בעולם בתחום החינוך, ישראל גם היתה המדינה בעלת פערי השכר הנמוכים ביותר במערב. היום, כאשר ישראל משתרכת מאחור בתחום החינוך, היא מדינה בעלת פערי השכר הגבוהים ביותר במערב. האם זה מקרי?
בשנים שבהן הישגי מערכת החינוך הישראלית היו מעוררי גאווה, שנות המצויינות של מערכת החינוך, המונח "מצויינות" לא היה קיים והערך עצמו לא היה מרכזי. הערכים המובילים היו צדק חברתי, סולידריות ושוויון. והנה, דווקא היום, כאשר את הערכים הללו החליפו ערכי התחרות והמצויינות, התוצאות כל כך דלות ומאכזבות. האם יש קשר בין התופעות?
הפרטת החברה הישראלית יצרה פערים עצומים בתוך האוכלוסייה, צימצמה באופן משמעותי את אחריות המדינה על מערכות החברה, כולל מערכת החינוך. האמונה שעמדה בבסיס התהליכים הללו, היתה שהתחרות תיצור סנרגיה – החזקים יתחזקו אך ימשכו למעלה את החלשים. מה שקרה, הוא ההיפך הגמור – הפערים בין חזקים לחלשים, בין עשירים לעניים, הגיעו למימדים הרי אסון. ברמת החינוך, הפערים הללו משכו את החזקים מטה (בעוד מבחינת מצבם הכלכלי, העשירים התעשרו באופן חסר תקדים).
התוצאות המתדרדרות והולכות משנה לשנה, מעידות על מחלה. המשך המסע ההרסני של פירוק והפרטת מדינת הרווחה; למשל, הפרטת מערכת החינוך – יעמיק את תופעת הבורות המאפיינת את תלמידי ישראל.
עלינו להחליף דיסקט, ולהבין שדווקא ערכי האכפתיות, העזרה ההדדית, הערבות ההדדית, הסולידריות, השוויוניות, ייצרו את הסרגיה שתעלה מעלה את כל תלמידי ישראל ואת החברה הישראלית כולה.
שו"ת אליהו הכהן
מאיר רבקין שואל על אוקרמבה
לידידי אהוד שלום!
ושוב, באמצעותך, שאלות לאליהו הכהן על אודות שני שירים ששרנו בתנועת הנוער העובד (סניף נשר) בשנים 1946-1947. באם ניתן אבקש את הפרטים: מה הן מלוא מילות השירים, מי כתב את המלים ואת המנגינה.
בתודה,
מאיר ריבקין
אוקרמבה
דון אלפונסו על סוסו – אוקרמבה,
מחפש הרפתקה – אוקרמבה
ביום קיץ הוא דוהר – אוקרמבה,
לארמון הוא ממהר – אוקרמבה....
(לשיר היו בתים נוספים)
השיר השני:
קפיטן היה אחד
לא ירא ולא פחד,
סכנות רבות ראה ועוד איך.
אלף פעם הוא נפל
והתגלגל מגל אל גל,
אך תמיד הוא רק צחק ורק חייך.
(חסרים בתים ובהמשך:)
מעשה ידי שטן
התאהב הקפיטן
התאהב הקפיטן
ועוד איך!
האדים כילד רך,
כאותו תלמיד פרחח,
ויותר הוא לא צחק ולא חייך.
(אינני מתחייב שלא שיבשתי פה ושם...)
אליהו הכהן
תשובה למאיר ריבקין על אוקרמבה
השיר הראשון ששאלת עליו, "אוקרמבה", החל להיות מושר בארץ בשנות הארבעים של המאה שעברה בפלוגה א' של הפלמ"ח וטרם הזדהה מי שתימלל אותו.
זהו פזמון חיזור די קיטשי, שליוצרי הזמר העברי לא היה כל חלק בו. בתנועות הנוער אהבו לשיר אותו במחרוזת לאחר השיר "האפיפיור אדם קדוש". מנגינת "אוקרמבה" נושאת חותם של סגנון ספרדי-דרום-אמריקאי, וגם במילים תמצא אזכור לריו דה ז'נירו בירת ברזיל ולמונטווידאו בירת אורגוואי. באחת הגירסאות מופיעה גם מדריד. אוקרמבה הוא שם של רחוב בנמיבייה, אך לא בשל כך הוא מופיע בשיר זה.
את השיר הקליטו דרורה חבקין, בתקליט שירי רחוב מס. 2 שלה, ורן אלירן.
אוקרמבה
דון אלפונסו על סוסו – אוקרמבה
מחפש הרפתקאות – אוקרמבה
בליל קיץ הוא דוהר – אוקרמבה
הארמונה ממהר – אוקרמבה
אוקרמבה, אוקרמבה
ריו דה ז'נירו מונטווידאו
על אם הדרך בבאר – אוקרמבה
דונה רוזה בפאר – אוקרמבה
שואבת מים אל הדלי – אוקרמבה
ותיקח ליבו בשבי – אוקרמבה
אוקרמבה.....
אז שפתיו לחשו בסוד – אוקרמבה
בלעדך אין לי יסוד – אוקרמבה
הו, שמעי יפהפיה – אוקרמבה
החיים הם אהבה – אוקרמבה
אוקרמבה....
דונה רוזה ענתה: לאו! – אוקרמבה
על סוסך עלה ורכב – אוקרמבה
כי בבית בן זוגי – אוקרמבה
מחכה כבר לשובי – אוקרמבה
אוקרמבה....
גרסה נוספת לבית האחרון:
והסוף הינו ברור – אוקרמבה האדם הוא רק יצור – אוקרמבה
האדם הוא רק יצור – אוקרמבה את ליבו פילח כדור – אוקרמבה
את ליבו פילח כדור – אוקרמבה את כאבו זה הוא השמיד – אוקרמבה
במרתף הוא ששם קבור – אוקרמבה במרתף שבמדריד – אוקרמבה
אוקרמבה.... אוקרמבה.....
השיר השני ששאלת עליו הוא "קפיטן, קפיטן". שיר רוסי שנשמע בארץ לראשונה במחצית השנייה של שנות השלושים, לאחר שהוקרן כאן הסרט "ילדי רב החובל גראנט". גל הסרטים הרוסיים ששטף את הארץ בשנות השלושים גרר אחריו גיור מואץ של עשרות שירים רוסיים: אחדים תורגמו לעברית, כמו השיר "קפיטן, קפיטן", ולאחרים נכתב נוסח עברי מקורי, כמו למשל "רינה".
גם השיר "קפיטן, קפיטן" חייב את ראשית התפשטותו בארץ לאהלי הפלמ"ח, ובמיוחד לאנשי הפלוגה הימית שלו "פלי"ם". תירגם אותו לעברית עמנואל כ"ץ בסיוע דודו יוסף כהן-צדק. (בספר "משפחת הפלמ"ח" מיוחס התרגום בטעות לאברהם שלונסקי). קיימים ביצועים מוקלטים אחדים של השיר, ביניהם מפי שלמה ארצי.
קפיטן, קפיטן
קפיטן היה אחד,
לא ירא ולא פחד,
סכנות רבות ראה ועוד איך.
אלף פעם הוא ניצל
כשטולטל מגל אל גל,
בביטול היה צוחק ומחייך.
בסערה, מול אסון,
הוא תמיד היה חוזר על הפזמון:
קפיטן, קפיטן, נא חייכה,
כי הצחוק הוא נס מורם לספינה.
קפיטן, קפיטן, בחייך,
סער לב לסער ים לא ייכנע.
וקרה מעשה שטן:
התאהב הקפיטן.
התאהב הקפיטן ועוד איך,
התבלבל כנער רך
כאותו תלמיד פרחח
והפעם לא צחק אף לא חייך.
הוא הסמיק, הוא החוויר
ולא היה מי שישיר לו את השיר:
קפיטן, קפיטן......
בברכה,
אליהו הכהן
יוסי גמזו
חַ'בִּירוּ
ליוזמי עצרת-החירוּם של האירגוּנִים החברתיים בּשֹדרות
כְּבָר בַּדֶּרֶךְ נָפְלוּ מֵאִתָּנוּ רַבִּים
מִצָּמָא, מִלֵּאוּת, מִן הַשֶּמֶש,
חַאפְלָה גְדוֹלָה לַתַּחְמָס וְלָעַיִט,
לַנֵּץ, לַצָּבוֹעַ, לַתַּן.
מַה שֶּהִבְהֵב כְּמִין אוּד בִּגְסִיסַת עֵינֵיהֶם אֲכוּלוֹת הַגַּרְעֶנֶת
הָיָה אֵיזוֹ כְּנַעַן בְּדוּיָה, שַנְגְרִי-לָה, אֶלְדּוֹרָדוֹ שֶל אוֹב, שֶל חֲלוֹם.
חֹק הַבְּרֵרָה הַטִּבְעִית לֹא קִזֵּז רַק בַּגּוּף הַנִּשְבָּר, גַּם בַּנֶּפֶש:
לֹא כָּל מִי שֶעָבַר אֶת נְבוֹ גַם יָבוֹא, לֹא כָּל מִי שֶלֹּא מֵת נוֹתַר חַי.
אֵלּוּ בֵּינֵינוּ שֶלֹּא נִכְחֲדוּ בָּאָבָק, בַּיֵּאוּש, בַּגַּנְגְּרֶנָה
פָּסְחוּ עַל פִּגְרֵי חַבְרֵיהֶם אֶל עָרֵי הַחִוִּי, הַפְּרִיזִי, הַיְבוּסִי.
אֲנַחְנוּ שֶל הַמִּדְבָּר,
שֶל הָרָעָב,
שֶל הַפָאטָה מוֹרְגָאנָה,
שֶל מַה שֶּעוֹשֶֹה מִן הָעֹנִי אֶגְרוֹף, מִבְּדִידוּת – גַּעֲגוּעַ מַמְאִיר,
כְּמוֹ הַשֹּרֶש הַמַּר שֶל גַּפְנֵי הַחוֹלוֹת הַצְּחִיחִים בֵּין חַאן-יוּנֶס לְעַזָּה
שֶעִנְבֵי-הַהֶפְקֵר שֶלָּהֶם מְתוּקִים מִן הַדְּבַש שֶל תַּמְרֵי יְרִיחוֹ.
כְּשֶהָיִינוּ פּוֹשְטִים עַל מוֹשְבוֹת עַם הָאָרֶץ כִּנְחִיל שֶל אַרְבֶּה, שֶל טֶרְמִיטִים,
עֵדֶר יָחֵף, מְכֻנָּם, קְלוּי-חַמְסִינִים, יַלְדֵּי הֶחָסָךְ הַגָּדוֹל,
הָיִינוּ רוֹאִים אֵיךְ הַשֹּבַע הָרַע, מְגֹהַק הַנִּירְוָאנָה, מַכֶּה בָּם
עוֹד טֶרֶם הִכִּינוּ אֲנַחְנוּ מַכָּה רִאשוֹנָה בָּאַלָּה, בַּפִּגְיוֹן.
הוֹ, אֵיךְ הַהֶלֶם הִקְדִּים אֶת הַחֹד הַנִּנְעָץ בַּפִּימוֹת וּבַכֶּסֶל,
אֵיךְ הֵגַחְנוּ לָהֶם כְּרוּחוֹת-רְפָאִים, כְּנוֹשִים, כְּמַזְכֶּרֶת עָווֹן
שֶל מַה שֶּזָכַרְנוּ כְּמַאנְטְרָה, כְּקוֹד, אֲבָל הֵם כְּבָר הִסְפִּיקוּ לִשְכֹּחַ:
שֶחוּץ מִן הַמָּוֶת עוֹד כְּלוּם לֹא מֻבְטָח מֵאֵלָיו בֵּין הַחוֹל וְהַתְּכוֹל,
שֶצֶּדֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ חֲסִין רָקָב וָעֹבֶש,
שֶשּוּם תַּכְלִית עוֹד לֹא קִדְּשָה אֶת כָּל הָאֶמְצָעִים,
שֶאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הוּא תַסְמִינָהּ שֶל אוֹלִיגַרְכְיָה
שֶלֹּא תוֹפֶסֶת כִּי שְעוֹן-הַחוֹל שֶלָּהּ אוֹזֵל
וְכִי זְמָנָהּ הוּא זְמַן שָאוּל בְּאוֹבֶר-דְּרַאפְט הַסְּפִּינִים
וְעַכּוּזָהּ יוֹשֵב עַל לֹעַ שֶל ווּלְקָן פָּעִיל,
שֶתָּמִיד הַשְֹּרָרָה מְסָאֶבֶת, הַכֹּחַ מַשְחִית וְהַהוֹן מוֹלִיד עָוֶל,
שֶמְּקוֹם הַמִּשְפָּט שָם הָרֶשַע וְרַק אֱלֹהִים יְבַקֵּש אֶת נִרְדָּף,
שֶפָּרוֹת הַבָּשָן הַמּוֹשְלוֹת בָּנוּ כָּאן בּוֹסְסוֹת עַד בִּרְכַּיִם בְּזֶּבֶל
שְלַל פַּרְשִיּוֹת שְחִיתוּתָן שֶאוֹתָן מַלְבִּינוֹת מִכְבְּסוֹת-הַמִּלִּים
שֶל כָּל פְּרַקְלִיטֵי הַטִּיּוּחַ בְּעַ"מ הַפּוֹסְקִים כִּי לֹא בָא עוֹד כַּבֹּשֶֹם
הַזֶּה בִּנְחִירֵי הָאֻמָּה אַף כִּי גַם הַתַּתְרָן כְּבָר נִשְנָק מֵרֵיחָן,
שֶפָּקְעוּ חִשּוּרֵי הַמּוּסָר בְּחֶבְרָה שֶשָֹּרֶיהָ גְדוֹלֵי סוֹרְרֶיהָ,
שֶשִּלְטוֹן הָאֶגְרוֹף, הַסַּכִּין וּמַטַּח טִילֵי לָאוּ הָיָה בָּהּ לְחֹק,
שֶהַנֹּעַר רוֹאֶה וְלוֹמֵד מִצִּפְצוּף מַנְהִיגָיו עַל כָּל נוֹרְמָה וָעֵרֶךְ
אֵיךְ לַהֲפֹךְ אֶת חַיֵּינוּ לִסְדֹם שֶל הֶפְקֵר, אַלִּימוּת וְחֶרְפָּה,
שֶהַבְּלוֹף, הַקּוֹמְבִּינָה, הַ-catch as you can דִּרְדְּרוּ אֶת כֻּלָּנוּ לְג'וּנְגֶל
וְהַלְמוּת צַעֲדֵי הַחַ'בִּירוּ חוֹרֶטֶת כָּאן כְּתֹבֶת-סְדָקִים עַל הַקִּיר...
[נדפס ב"מאזניים"]
ליוסי היקר,
אודה ולא אבוש, ניסיתי להבין "מי הוא מי" בשיר שלך ולא הבנתי. האם הח'בירו זה אנחנו, או נגדנו, והאם המושחתים זה אנחנו, או הפלסטינים?
תיק"ו.
אהוד
ד"ר יחיעם שורק
דברים על דיוקם – ב'
החבר נעמן כהן הואיל להגיב על תגובה [גיליון 297] ולהלן תגובתי על...
ראשית – שמחתי לקרוא מדברי המגיב, כי לכל אירוע פרשנות משלו – כאילו היה סטודנט באחת מהרצאות הפתיחה שלי באקדמיה – ואכן כך הם פני הדברים "והפוסל, במומו פוסל!"
שנית – אין לי כל בעיה בשינוי שמי – "יעיש שע'ב"? שיהיה, נו שוין, פרטיק. שמי ניתן לי באילוץ על ידי הוריי, מה שהיה בזמנו (ינואר 1948) די נדיר מול משה, אברהם, יעקב, דני, יצחק ואחרים, על שמו של הקיבוץ ששוחרר אותו יום מטעם הכיתור של קאוקג'י, והקיבוץ, אגב, נקרא על שם יחיעם וייץ שנהרג בפעולת ליל הגשרים בגשר א-זיו (יוני 1946). אני ממילא נקרא ami (עמי) בשל פרנקופיליותי (ואני תקווה שלא תפוצץ בפניי את הקולוניאליזם באלג'יר ועוד – תופעה נתעבת בעיניי). אז בוודאי התכוונת לניגוח ציני. שיהיה.
שלישית – מה הקשר בין שטח לעוולה? מה בין שמיטה לכלי מיטה?
רביעית – גזענות מוסלמית? עיין שוב אצל אבן ח'לדי ואחרים והתעמק בבקשה אודות קורות הח'ליפות האיסלמית.
חמישית – כל העדויות על דיכוי עמים לאורך ההיסטוריה אינן מהוות ולו מיקרוגרם מוסרי לכיבוש השטחים, ועוד הרבה לפני יוני 1967. כל הטוען אחרת מדומה בלשון חז"ל למבקש לטהר את השרץ בק"ן טעמים, או מטהר ושרץ בידו. כיבוש=כיבוש=כיבוש, ועוד לא דיברתי על הביריונות הלוקל-פטריוטית שמקבלת לגיטימציה וירטואלית ופיזית מעצם הכיבוש (עיין ערך ארה"ב-וייטנאם).
שישית – אני לוחם כנגד כל אימפריאליזם וקולוניאליזם (ובסוד כמוס – גם נגד הגלובליזציה המאוזקת לתופעות דנן) ואין שונה הקולוניאליזם העכשווי במקומותינו מאבות-אבותיו ההיסטוריים בקרב אומות "נאורות" ו"מתרבתות".
יוסף דוריאל
טירוף מערכות בוושינגטון – חגיגה בטהרן
בסי.איי.איי אין חדש: הם עוד לא למדו איך בונים פרדיגמה
להתנהלות צפויה של אוייב. ואולי גרוע מכך: מי מושך שם בחוטים.
מה שלא חסר לקהיליית המודיעין האמריקאית זה חוקרים היודעים לנתח בכלים מדעיים מתקדמים מערכות סבוכות ולבנות נוסחאות להתנהגותן. לפני שהתפוצצה פרשת פולרד, נהגנו לקבל מהם, במסגרת חילופי מידע ביטחוני, דוחות ממחקרים מעניינים בתחום האסטרטגיה, שיצא לי לעיין בהם (ברשות ובסמכות), כדי לבחון אפשרויות יישום של רעיונות מתאימים למציאות שלנו. תיק המתודולוגיה שהכנתי בשיתוף היחידה לביטחון לאומי במטכ"ל למנחם בגין ז"ל, לצורך המו"מ עם מצרים, התבסס לא מעט על אותו חומר. אולם כשנפגשתי עם קולגות אמריקאים מאותו התחום, גיליתי נקודת תורפה קריטית שלהם: הקושי במעבר ממגדל השן האקדמי אל קרקע המציאות ובניית פרדיגמה להתנהלות צפויה של האוייב, מאותם חלקי הפאזל שכה דייקו לאתרם.
לא קראתי את דוח המודיעין האמריקאי על הפצצה האיראנית. כי לא חשוב איזה ניתוחים לעומק נמצאים שם אלא – מה הוא הקרין לעולם. ומה שהוא הקרין דומה לגלי מיקרוגל המשפיעים על המוח. ובמקרה שלנו – הטלת תרדמת על החשיבה האסטרטגית למניעת הסכנה של נשק אטומי בידי אירן וזרועות הטרור שלה בעולם. והפרדיגמה המתבקשת מכך מצד תומכי הג'יהאדיסטים היא – לכוון את הקרינה הזו אל הבית הלבן ולדעת הקהל העולמית, כך שתשתק את יכולת הנשיא בוש לגייס תמיכה לצעדים שיעצרו את הסכנה המתגלגלת – בלחץ כלכלי או צבאי. ואכן, זה מצליח להם. כמו התרדמת שהטיל נוויל צ'מברלין על מנהיגי העולם החופשי, לפני 69 שנים, מול הסכנה של היטלר, כשנפנף עם פיסת נייר מול צלמי העיתונות, שהביאה לדבריו את "השלום בימינו". ועל זה כבר אמרו חכמי ישראל – חכמים היזהרו בדבריכם.
הביטחון העצמי המופרז בעוצמתה (האמיתית) של ארה"ב הביא את קברניטי מדינה זו, פעם אחר פעם, להרשות לעצמם שגיאות קטלניות מול סכנה מתקרבת. במקום לבנות פרדיגמה אמיתית להתנהלות צפויה של אוייב, שאת תכונותיו הערמומיות כבר מכירים, הם המשיכו לצפות ממנו שינהג בהיגיון של אנשים שקולים באמריקה (כך גם הגיעה גב' קונדוליזה רייס להשוות בין ראשי אש"ף למרטין לותר קינג – הלוחם הלא-אלים לזכויות הכושים באמריקה). זה קרה להם לפני 66 שנים במחדל של פרל-הארבור וזה קורה להם גם היום.
במחקר שעשיתי על מערכות המפנות את כוחן הפנימי כדי לפגוע בעצמן נתתי לתופעה זו את הכינוי "טירוף מערכות", שנקלט מאז בשפה העברית. אחד המקרים הקשים של טירוף מערכות קורה כשמטרה שגויה מחליפה את המטרה האמיתית של המערכת (כגון – במקרה הנפוץ של "כוחותינו יורים על כוחותינו"), ומתברר שהאמריקאים מצטיינים בזה יותר מאיתנו.
כך קרה, כשתא הטרור האיסלאמיסטי הכין את מתקפת ה-9/11 בארה"ב וסוכני מודיעין דיווחו על תופעה מוזרה של צעירים מוסלמים הלומדים לנהוג במטוס, ללא אימון בהמראה ונחיתה. לו מקבלי הדו"ח היו אמונים על בניית פרדיגמות של התנהלות אוייב – היו מסיקים מיד שיש כאן הכנה להשתמש במטוס לפי מודל משאית הנפץ שפרצה ב-1983 למחנה הנחתים בבירות וקטלה 241 חיילי ארה"ב. לטבח זה לא היה שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, ולהיפך – חיילי ארה"ב נמצאו שם כדי לסלק את צה"ל מלבנון, וקצין אמריקאי צעיר אף הצטלם עם אקדח שלוף מול טנק ישראלי אותו גירש והפך לגיבור היום. כלומר – הופיעה מטרה חדשה למערך ההגנה האמריקאי והיא – האסלאם הקיצוני, שחזר ותקף גם במקומות אחרים אמריקאים בגלל היותם אמריקאים. והיכן היה אז ראש המערכת שהיתה צריכה לבנות פרדיגמה לדיווח על טייסים שלא ממריאים ולא נוחתים? למי שזוכר – ג'ורג' טנט, ראש הסי.איי.איי. היה עסוק, אלפי קילומטרים ממשרדו, בשרות מטרה חשובה יותר בעיניו – לשתק את התגובות של ישראל למתקפות הרצחניות של הטרור הפלשתיני. מכישלון מביש זה הם לא למדו כלום, ועד היום שולטת באסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון המטרה השגויה – לקנות את ליבם של קנאי האסלאם על ידי תשלום במטבע של אינטרסים ישראליים.
זהו טירוף המערכות אליו דוחפים אלה שהפיצו את קרינת ההרדמה נגד סכנת הנשק האטומי בידי קנאי האסלאם. וזה לא משנה כמה סתירות פנימיות יתגלו בדוח המודיעין המיוחצן של הסי.איי.איי. מישהו חייב להסביר לנשיא ארה"ב שהגיע הזמן שמתכנני האסטרטגיה שלו ילמדו לבנות מתוך פאזל הנתונים הקיימים – פרדיגמות נכונות של סכנות אמיתיות המתקרבות תחת מעטה של שקרים ערמומיים.
הכותב הוא יועץ לניהול, והתמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.
איך מתמסרת התקשורת הישראלית לסקר מגמתי פוליטי מטעם האגודה ל"זכויות האזרח"
כותרות וטקסט בעיתון "הארץ" וב"קול ישראל" אתמול, 9.12
* ח"כ מוחמד ברכה בוועדת חד"ש ביום שישי האחרון בנצרת: "יהדות המדינה היא חרב על צווארנו ועל צוואר העם הפלסטיני!" חד"ש אינה מקבלת את הדרישה שכל יהודי בעולם יוכל לבוא לישראל כדי לממש את זכות ההגדרה העמצית, אלא טוענת שזו שמורה רק ליהודים הגרים בישראל.
* כותרת הידיעה על הדו"ח של האגודה לזכויות האזרח בישראל: "עלייה של 100% בשינאה של אזרחים יהודים כלפי ערבים!" (בגוף הכתבה שלל נתונים נוספים ברוח סטטיסטית זו).
* דובר מטעם האגודה לזכויות האזרח בתוכנית הבוקר של "קול ישראל", אתמול, 9.12 (שבה צוטטו כמעט כל "מסקנות" הדו"ח האנטי ישראלי בשלמותן) – בתשובה לשאלת המראיין אם נערך סקר דומה באשר ליחסם של ערביי ישראל ליהודים (השואל נמנע מלהזכיר מקרים שבהם סייעו ערבים ישראליים לפעולות טרור נגד יהודים, ואירועים וביטויים נפוצים נוספים):
"לא. לא נערך סקר דומה בקרב ערביי ישראל על יחסם ליהודים כי מדובר בציבור שהוא מיעוט, ותפקידנו להגן על זכויות המיעוט!"
* מדבריהם של ערבים ישראליים באותה ועידת חד"ש. מזכ"ל המפלגה, מוחמד נפאע (ערבי ישראלי שנהנה מכל מנעמי הדמוקרטיה הישראלית, שכמותה אין בשום מדינה ערבית בעולם) –תמך בכל "ארגון התנגדות לכיבוש" ואמר כי זכותם של לוחמים למען שחרור "לנקוט כל דרך שימצאו לנכון" כדי להתנגד לכיבוש. "מי שמפציץ בבנת ג'ביל לא יכול לתמוה שמפציצים בחיפה!" הכריז.
אין לנו אלא לקבוע בצער שכנראה חלק ניכר מהתקשורת הישראלית לוקה בטירוף מערכות!
אגב – גם בלי סקר מגמתי ומן הסתם גם יקר, לא קשה לקבוע שהרוב של המיעוט הערבי בישראל מזדהה עם מאות מיליוני הרוב הערבי-המוסלמי שמחוץ לישראל – רוב שאחת ממטרותיו המרכזיות היא למחות מתחת שמי המזרח התיכון את המיעוט [הקרוי בטעות "הרוב"] היהודי החי בישראל.
לכן לדעתנו, הלוגו של האגודה לזכויות האזרח בישראל ראוי לו שיהיה:
"אנחנו מתנגדים בכל לשון של התנגדות לקריאת הערבים להשמיד אותנו אבל נילחם עד טיפת דמנו האחרונה על זכותם להביע בכל מקום את דעתם זו!" (ואולי משתמע מכך גם שנגן על זכותם לנסות להשמידנו בפועל!)
גילוי נאות: בשעתו היינו חברים מלאים ומשלמי מיסים באגודה לזכויות האזרח בישראל והיה לנו כרטיס חבר בה, ואולם פרשנו ממנה על רקע יחסה הפרו-פלסטיני, הפרו-ערבי והאנטי-ישראלי במהלך האינתיפאדה האחרונה. אך מאחר שאנחנו סופרים לא חשובים, לא ניתן בשעתו שום פומבי לפרישתנו ולצעד המוסרי האמיתי, לא המזוייף, שהיה גלום בעזיבתנו אותה.
אהוד בן עזר
יוסי אחימאיר
הטרור המילולי נגד ישראל
זה לא נושא חדש, אבל זו בוודאי לא סיבה להתעלם מן המצב הבסיסי שנתונה בו מדינת ישראל מאז הקמתה. ישראל שוכנת בסביבה גיאו-פוליטית העויינת אותה מאוד. מדינה יהודית אחת בלב עולם ערבי-מוסלמי המשתרע מהאוקיאנוס האטלנטי ועד הודו, מדינה בעלת אופי מערבי בין עשרות מדינות איסלאמיות, קיצוניות יותר וקיצוניות פחות.
ולמה אנו מזכירים עובדה-מוכרת-לכל זו? כי מלעיטים אותנו באלה הימים בדיבורים רמים על גישושי שלום באור ובסתר, על מיפגשים בין הצדדים העויינים, על ניירות והבנות, על התקרבות לקראת פתרון חלק מנושאי הסיכסוך. האם בהסכמות שיושגו, אם יושגו, יהיה כדי לצמצם את שנאת ישראל בעולם הערבי?
מאז קום המדינה מבקשים אנו שלום ורודפים אחריו. שני הסכמים כבר נחתמו ברוב טקס. לצד המאמצים הדיפלומטיים, אזוריים ובינלאומיים, אסור לנו לטמון ראשינו בחול לנוכח גילויי שינאה גוברים והולכים כלפי ישראל והיהודים.
את הטון נותנת כמובן איראן ושליטה הכמו-נאצי אחמדינג'אד. איומי ההשמדה שהוא מפריח מעל כל במה בסגנונו הארסי, מהדהדים מקצה העולם לקצהו. מעטות מאומות תבל מתרגשות, קמות להגן מוסרית על ישראל, או נערכות לנקוט פעולה נגד השליט שעסוק בפעילות מואצת לקראת יצירת פצצת גרעין.
בדומה לפטרונו האיראני מתבטא ברוב שחץ גם מנהיג "חיזבאללה" בלבנון שייח' נאסראללה. דברי השינאה שבוקעים מגרונו בעצרות ההמוניות ובמסכי הטלוויזיה, האיומים שבהם הוא מהלך עלינו אימים, מהדהדים ברחבי ארץ-הארזים. מי עוד זוכר, שפעם סברנו, כי תהיה שנייה לכרות עימנו הסכם שלום...
השינאה שוטפת את מדינות השלום הקר, מצרים וירדן. נותני הטון הם המשכילים דוקא – העיתונאים, עורכי הדין, אקדמאים ודומיהם. אירגוניהם מחרימים אותנו ונוקטים סנקציות נגד מי מחבריהם שמהין להשמיע או לכתוב מלה חיובית על ישראל.
הסכמי השלום לא הנמיכו את להבות השינאה במדינות השלום-כביכול. אולי אפילו ליבו אותן. נקל לשער מה עלול לקרות במצרים – כשיירד מן הבמה הנשיא מובארק, או בירדן – כשיימוט המשטר ההאשמי. לא שמובארק הוא מטובי ידידינו. כף רגלו ממאנת לדרוך על אדמת ישראל. הוא תומך במלוא התביעות הפלשתיניות. אין הוא מונע חימושה של רצועת עזה בנשק ובתחמושת שמוברחים מהגבול המצרי.
השינאה גואה מאוד ברחוב הפלשתיני. בית היוצר הבולט שלה הוא אירגון ה"חמאס" שהשתלט על רצועת עזה והשליט שם שלטון טרור ופחד. את שיגור הטילים לעבר שדרות ויישובי מערב הנגב, במטרה לשפוך דם חפים-מפשע, מלוות הכרזות מלחמה שחצניות. אין דוברי "חמאס" מסתירים את חלומם לטווח ארוך – לכבוש השלטון גם בגדה המערבית ולפעול נגד אזרחי ישראל בכל מקום שידם משגת. יעדם הסופי הוא יפו וחיפה, באר-שבע ואשקלון. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד ש"חמסטאן" תשתרע על כל שטח ארץ-ישראל.
בעוד שבישראל משביתים בפראות את הלימודים למשך ימים רבים, בתי-הספר הפלשתיניים שוטפים במלוא הקיטור את מוחות התלמידים בשקרים ובעלילות נגד ישראל והיהודים. ישראל איננה קיימת על המפות. מטיפים ל"זכות השיבה", שפירושה כמובן חיסול ישראל. משננים את נאראטיב ה"נאכבה" ו"גזילת אדמות המולדת" בידי היהודים שזה מקרוב באו מכל קצווי תבל. במוסדות ה"חינוך" הפלשתינים צומחים דורות שלעולם לא ישלימו עם קיומנו ויראו בנו מפלצת שיש להכות בה עד חורמה.
פלשתינים – אזרחי ישראל הערביים - חיים בהמוניהם גם בגליל, בנגב, ב"משולש". לא כל מיליון ערביי ישראל בזים למדינה, אבל עובדה היא ששלחו כנציגיהם בכנסת שונאי ישראל מובהקים, כמו ח"כ ג'מאל זחאלקה החצוף ועז-המצח. בכל מדינה נורמאלית בוגדן כזה כבר מזמן היה הולך בדרכו של מסית אחר, הגולה עזמי בשארה, או עומד לדין ועף מבית המחוקקים.
אירגונים כמו "ועדת המעקב", "התנועה האסלאמית" ודומיהם, מפיצים ללא רסן דברי הסתה נגד אופייה היהודי של ישראל. מנהיגיהם ובראשם שייח ראאד סלאח, אינם מתייראים להתפרע ולהשמיץ בכל הזדמנות את המדינה שמאפשרת להם "חופש ביטוי".
וכך יומיום מופעל טרור מילולי ארסי נגד ישראל, לצד הטרור האלים הרצחני. 888
קשה להיות אופטימיים לנוכח תמונת-מצב זו, כאשר כל חתירה להסכם שלום עם ערבים שווה כקליפת השום – אל מול הטירוף האנטישמי המשתולל בעולם המוסלמי סביבנו. לדידם של הערבים, כל הסכם הוא לכל היותר מהלך טאקטי, פשרה זמנית, "הודנא". הוא מאפשר פסק-זמן לקראת תירגום השינאה המוצהרת להסתערות אלימה כוללת על מדינת ישראל.
ראינו איך ה"חמאס" פועל בעזה נגד אחיו-מתנגדיו מן ה"פתח": הוצאות להורג ללא משפט, ירי ללא הבחנה לתוך המון מתכנס, זריקת אנשים מקומות עליונות של בתים אל מותם. אם באכזריות כזו הם מתייחסים אל בני עמם, כלום לא ברור מה זוממים הם לעשות לשנואי נפשם היהודים?
אשליות השלום וההשלמה, הרווחות בצמרת השלטון ובקרב חוגים נרחבים בתוכנו, צריכות להיפסק. לא אחר מאשר ד"ר בוטרוס ראלי, הדיפלומט המצרי שהיה מזכ"ל או"ם וממנסחי הסכם קמפ-דיוויד, אמר גלוי לב בראיון ל"ידיעות אחרונות" (9.11.07): "העולם הערבי מסרב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולכן בולם את כל הנסיונות שלכם לקיים קשרים נורמאליים."
ובכן, יש להיערך אל מול הסירוב הקשיח הזה, מול ההונאה שנקראת "תהליך שלום" ומול המיתקפה האיסלאמית הכוללת, ההולכת ונרקמת נגדנו.
האויב הערבי בכלל, והפלשתיני בפרט, אינו מותיר ברירה בידינו אלא להוסיף ולאחוז בחרב, להישען עליה, לשולפה בעת הצורך מנדנה, ולהיות נכונים – היום יותר מתמיד – להילחם ולהגן, כדי שחלומות השמדת ישראל לא יתקדמו לכלל מימוש.
(פורסם לראשונה במסגרת "בפתח הגיליון" – רבעון "האומה", גיליון 170)
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. אין כוח בלי אחריות – שנה אחרי המלחמה, והתקשורת הישראלית
"אין כוח ללא אחריות," הרמתי את קולי בנוכחות מאות אנשי התקשורת הישראלית, שהגיעו לכנס התקשורת הראשון באילת, והדברים זכו למחיאות כפיים. שנה לאחר המלחמה, האם האנדרלמוסיה התקשורתית אצלנו מוכנה לסיבוב מלחמה נוסף? האם משהו נלמד מן הניסיון העצוב של השנה שעברה?
שום דבר.
לפני מיספר ימים אני מקבל טלפון מבריטניה. על הקו עורך של תחנת רדיו ערבית שם.
"האם יש לך את הטלפון של איסמאעיל הנייה?" הוא שאל אותי, כמעט דורש.
מעולם לא פגשתי את הדובר הזה, או שמעתי עליו.
"לא, אין לי," עניתי.
"אבל לכם בישראל יש תמיד את כל המספרים," הוא לחץ.
"מה לעשות, אין לי," עניתי לו, ולאחר רגע הוספתי: "ונניח שהיה לי, האם אני כישראלי צריך לספק לך קשר למנהיג חמאס? אתה מבין מה אתה מבקש ממני?"
"אבל אצלכם בתקשורת בישראל הכל הולך, לא?" הוא ענה בפליאה.
בחצי השני של השבוע שעבר הוזמנתי להשתתף בוועידת התקשורת הראשונה, אשר נערכה בעיר אילת במלון הילטון "מלכת שבא" המצויין, בהשתתפות כ-900 איש, מכל קצות התקשורת הישראלית. נהניתי מכל רגע. קודם כל פגשתי שם עשרות חברים מן הדרך התקשורתית ארוכת השנים שלי, ושנית, היה זה אירוע יוצא דופן בנוף הברדק הישראלי: מאורגן למופת, נוצץ, ומשכיל, עם אנרגיות חיוביות. הרבה מאוד מן הקרדיט מגיע למנכ"ל אגודת העיתונאים, ידידי היקר, יוסי בר-מוחא, אשר בעצם עריכת הכנס השנתי הזה, תרם תרומה של ממש למען המקצוע, שחשיבותו רבה בכל חברה דמוקרטית. ואני באתי לכנס להשמיע, לא רק לשמוע.
השתתפתי בפאנל מרכזי בנושא: יחסי צבא ותקשורת, "האם שקט יורים", כאשר לקוראים של Gplanet חלק מן הטענות יהיה מוכר, אך חשוב היה לי שמאות עיתונאים ואנשי מקצוע ישמעו את הדברים, ואולי יפנימו חלק מהם, שכן בנפשנו הדבר.
לדוגמה: עם תקשורת כמו שיש לנו היום, האם היינו מנצחים במלחמת ששת הימים? כאשר גם שם היו פאשלות קרב נוראיות, מאות הרוגים, עשרות אלפי פלסטינים שברחו, וכל זה טבול בביקורת תקשורתית על גבול השינאה העצמית? ספק רב. במילים אחרות, אם אי-פעם אנו גם רוצים לנצח, יש להתחיל לקבוע כללים במהומה התקשורתית המאפיינת את חיינו, בצורה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם.
עם תום המלחמה האחרונה, לנוכח הרפיסות המחשבתית אליה נקלעה האומה שלנו, עשיתי שני דברים: הקמתי את האתר האקטיבי הזה, שמטרתו לתקן, והוא כבר מתקן; והצטרפתי אל "מועצת העיתונות", מתוך כוונה לפעול מבפנים להסדרת כללים וולונטאריים בין העיתונאים, הצנזורה והמימשל, כדי שהאנדרלמוסיה התקשורתית, שגרמה לנו נזק עצום רק לפני שנה – לא תחזור על עצמה.
לחצתי יחד עם חברים נוספים במועצה על הקמת ועדה לחקר התנהלות התקשורת במלחמה, אך התקוות שתליתי במועצת העיתונות נגוזו במהירות, כאשר ראיתי שמדובר בגוף ארכאי, חסר כל סמכות ושיניים, וכרגיל במדינת ישראל, איש שם, כמובן, לא חשב להיעזר בשירותים המקצועיים שלי לצורך הוועדה – כעיתונאי כל כך הרבה שנים, כמשפטן, כאיש אקדמיה, וכמזרחן, שירותים שאותם ביקשתי להעמיד חינם ובהתנדבות, למען החברה שלנו. איש לא פנה אליי במועצה עצמה, וכי למה שיעשו זאת?
הלא ועדה בראשות שופטת בית משפט עליון לשעבר, קבעה כי ההאשמות שהוטחו בתקשורת הישראלית בימי מלחמת לבנון השנייה היו חסרות כל בסיס.
הבה נתייחס עכשיו למקצת הבעיות שנתגלעו בזמן המלחמה, ואשר חובה להבין אותן ולטפל בהן בהקדם:
ראשית, כיוון שבישראל הממשלה והמחוקק נסוגו צעד אחד אחורה, בשעה שהמשפטנים צעדו צעד אחד קדימה, נוצר ואקום, ואל הואקום הזה פרצה התקשורת האלקטרונית, אשר קיבלה משקל שאין לו אח ורע בעולם. החיים שלנו מתנהלים בתקשורת, ומה שאינו מסוקר, כאילו לא קיים. כך קיבלה התקשורת מעמד של בורר, שופט וחורץ גורלות. היא, שאינה נבחרת, משמשת פורום ושופט לנבחרים. התקשורת יושבת על המפסק ועל השאלטר. הם זמניים, אך היא והנמנים עליה, קבועים. היא קובעת את סדר היום, היא מכריעה האם ניצחנו או לא. מי ימונה ומי ייזרק לכלבים. זוהי עוצמה אנטי-דמוקרטית, שאינה מאוזנת כלל, והיא מעניקה לתקשורת שלנו כוח עצום, אך ללא שום אחריות. לא אישית, לא חברתית ולא לאומית. פרשנים יכולים לפטר, לבקר, לקרוא למהלך יבשתי, להניע תהליכים, אך הם אינם נושאים בשום אחריות. על משגי הקריאות שלהם, אחרים יפוטרו.
כך היכתה התקשורת על תופי המלחמה בראשית המבצע הצבאי, ביקרה אותו במהלכו, ודרשה את פיטורי האחראים בסיומו, כמובן, בדיוק כפי שקורה עכשיו לגבי רצועת עזה. פרשנים צבאיים דורשים מבצע יבשתי גדול בעזה, ואותם פרשנים גם ידרשו אחר כך ועדת חקירה על אותו מבצע עצמו.
"אין כוח ללא אחריות," קראתי בעוצמה בפני אנשי התקשורת הרבים שצפו בדיון, שכן במדינה דמוקרטית כל כוח חייב להתאזן עם הכוחות האחרים, וכוח התקשורת בארץ, לחסל מישהו, לרומם אותו, לסלק אותו או לקדם אותו – הוא עצום! בלתי מאוזן! בלתי מוגבל. מילא בימי שגרה, אך מה כאשר המדינה כולה נמצאת בזמן חירום? כאשר טילים נופלים? כאשר אנשים נהרגים?
ובכלל, מי שולט במדינה, נושאי התפקידים, על זכויותיהם וחובותיהם, או אנשי התקשורת על זכויותיהם בלבד?
שנית, אותה עיתונות נמצאת באיום קיומי מבחינה כלכלית. בשל כניסת האינטרנט ושאר חידושים, המודל הפיננסי שלה מאוים. רוב כלי התקשורת בארץ – מפסידים. מכאן מתפתחת תחרות שמעבירה את העוסקים בה על דעתם המקצועית. תחרות להישרדות, בכל מחיר, סקופ ללא התחשבות. אך מה אם זה נעשה בזמן שחצי מדינה נמצאת במקלטים? עודף פטפטת חסרת מעצורים, הגיגים בשידור חי, הבלטת הכתב על חשבון הנושא, וביקורת מרירה, מרושעת-לעיתים, לעיתים קרובות אישית, על פני דיווח, וכל זאת בשם זכות הציבור לדעת. האם לדווח על "חילופי אש קשים" בגיזרה מסוימת עוזר לקדם את הרייטינג, כאשר הרוב כבר יודעים שזהו שם קוד להרוגים שלנו? האם מישהו חושב על מאות אלפי בני משפחה בכל הארץ, שבאותו רגע ליבם נופל? האם רק שיקולי הגילדה קיימים, או שיש התחשבות גם באזרחים האומללים שנגזר עליהם לחיות עם התקשורת הזו?
אני, למשל, סבור שכתב צבאי לא יכול להיות מתחת לגיל 30. זה המינימום להבין בכלל משהו על החיים. אני למשל סבור שהשכלה אקדמית צריכה להיות חובה ברמת תפקידים מסויימים, כמקובל בעולם.
שלישית, כיוון שחייבים למכור, משתמשת התקשורת אצלנו, בצורה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, בכלי ההפחדה. מי שצפה במדיה שלנו בזמן המלחמה, ובוודאי לאחריה, הגיע למסקנה שאין מה לחפש פה עוד. הכל עלוב, הכל רופס, אין ביטחון, אין כלכלה, כולם מושחתים והשמיים נופלים. ברבע שעה שנותרה לנו עד שהטיל האיראני ייפול עלינו, אולי חיזבאללה עוד יספיק לקחת גם הוא חלק בהשמדת היהודים. המדיניות התקשורתית הזו זורעת דמורליזציה, והיא זו שהעצימה את אווירת הדכדוך הלאומי, בה אנו שרויים.
כך אי אפשר להמשיך, וכבר כתבתי על כך גם באתר שלנו, וגם בחוברת המיוחדת שהודפסה לרגל ועידת התקשורת השנתית. את זה חייבים להפסיק ומייד!
רביעית, בשל מדיניות מוטעית של צה"ל לפתיחות, שלא קיימת בשום צבא אחר בעולם, צה"ל שלנו הלך לאיבוד. התקשורת השתלטה על צה"ל, קבעה מי ימונה, מי יקודם, ונוצרו יחסי גומלין מסוכנים בין עיתונאים שקידמו קצינים מסוימים תמורת העמקת הכניסה שלהם לתוך שורות הצבא. לשמחתנו, וכתבתי על כך, זה נגמר, למגינת ליבם של הכתבים הצבאיים, שגורשו מגן העדן, מבחינתם. הם הפסידו, אך החברה הישראלית הרוויחה. ובכלל, חייבים לחזור לבסיס: תפקידו של צבא הוא לא להדליף, להסביר, למגן, להפעיל שיטור, לעמוד מול בצלם או בג"ץ ולבלבל את המוח. תפקידו – לנצח, ודווקא את זה כבר שכחנו איך עושים.
חמישית, אנו לא עובדים עוד בריק, והמערכה שבפנינו היא עדיין אכזרית וקיומית. הצד השני, חיזבאללה, או חמאס, קלט את ההמחדלים שלנו, ומדוע שלא יעשה שימוש בתקשורת הישראלית לטובתו? את הביקורת האוטומאטית שלה, את השינאה העצמית, את הדיצה להפחיד ולהטיל אימה. כך הועברו אצלנו נאומיו של נסראללה בשידור חי בכל הערוצים, כולל תרגום סימולטני, כבוד שספק אם ראש הממשלה הישראלי זכה בו. על אולמרט, מנהיגם שלהם, מתחו ביקורת וזילזלו. את נסראללה כיבדו, בלי לשים לב לשקרים, למניפולציות ולתרגילי ההונאה הפסיכולוגיים שהפעיל, וכולם מכירים את המאמר המדריך בעניין.
פרחי כתבים לעניינים ערביים המעריצים את ערוץ אלמנאר? ילדים בני עשרים, עוללי תקשורת, המטיפים לצה"ל מוסר? גם זה היה לנו בזמן שחצי מדינה במקלטים.
האם אי אפשר שכתב לעניינים ערביים יצפה בנאום, ויעביר בקולו שלו את עיקרי הדברים? האם אי אפשר לבצע איזונים? אבי ז"ל אף פעם לא התרגז בשל עניין תקשורתי, אך בזמן המלחמה הוא רתח כולו, כיצד זה אין מבחינים בהונאה של נסראללה, ומעבירים אותה בשידור חי אל כלל הציבור הישראלי המפוחד. בלי לומר לי, הוא התקשר אל חדר החדשות של ערוץ 1, בזמן אחד הנאומים ששודרו במלחמה, והביע את התמרמרותו. אתם בוודאי מבינים איך התייחסו אליו שם, במגדל השן המנותק שלהם, כמו איזה טרחן. את זה אני אישית, לא אשכח להם בערוץ הזה, הערוץ הציבורי, הממומן על ידינו – לעולם.
האם טוב לתקשורת שלנו, שהציבור שלה עצמה, כה עויין אותה?
שישית, התקשורת העולמית ומבחינתנו הישראלית, היא כיום היושבת על שאלטר ההיסטוריה, היא קובעת את הנראטיב, האם ניצחנו או הפסדנו, היא שר ההיסטוריה מבחינתנו. התגובה שלה קובעת את ההתייחסות הציבורית שלנו, ובעולם. במילים אחרות היא אינה מדווחת בלבד, היא גם מעצבת את התודעה, ולזה ספק אם אנשי התקשורת שלנו ערים.
לדוגמה: אם משטרת ישראל היתה מחליטה להעמיד לדין את ראש הממשלה אולמרט בעניין בל"ל, לא היינו מפסיקים לשמוע רק על העניין הזה. החלטה הפוכה? את מי זה כבר מעניין. עוד דוגמה: האמריקנים מגיעים למסקנה שאיראן תפתח בקרוב נשק גרעיני – רק בזה היינו עוסקים. אך אם האמריקנים מעריכים שאיראן ירדה מעניין פיתוח נשק גרעיני, את מי זה בכלל מעניין? עכשיו תארו לעצמכם את זה באינטנסיביות של מלחמה.
כל אלה היו אמורים לעמוד בפני וועדת הבדיקה של מועצת העיתונות, אשר מצאה כי "ההאשמות שהוטחו בתקשורת הישראלית בימי מלחמת לבנון השנייה חסרות כל בסיס." הנזק הוא עצום באמירה כזו, שכן, כיוון ששום דבר לא טופל, אין מנוס עכשיו מהתערבות של המחוקק.
יש מקום לחקיקה בנושא, פלילית או נזיקית, לשימת לב חברי הכנסת, של המותר והאסור בזמן רגיעה, ובוודאי בזמן חירום, חקיקה שתחייב את המדווחים במידת אחריות אישית, על מה שנאמר כיום בלי שום פיקוח. חקיקה, שתהפוך את מי שמטיל עלינו אימה, מי שמערבב בין הגיגי ליבו לבין דיווח ענייני – לאחראי באופן משפטי, מקצועי ואישי, וחקיקה כזו קיימת במדינות דמוקרטיות רבות. דווקא חקיקה כזו תהפוך את המקצוע לרציני יותר, מעמיק ופתוח. הרי לא ייתכן שהתקשורת שלנו, אלופת העולם בביקורת, לא תהיה מוכנה לשמוע שום ביקורת על עצמה. היש המחשה טובה מזו לטענת "כוח בלי אחריות"?
אני מקווה שברגע האחרון יתעשתו אנשי התקשורת ויבינו שהם חייבים לשתף פעולה עם חקיקה כזו, לטובתם הם, ולטובת החברה הישראלית, שבה, אפילו הם, חברים.
4.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. גלעד שליט והשד הקדוש
הבעייה היא ברטוריקה, באידאל "השחרור" הבלתי מציאותי. חמאס ויתר הארגונים בנו כבר מציאות כמעט מטפיזית, אוטופית, שלפיה כל האסירים משוחררים וחוזרים לבתיהם, ברמה המקסימלית והמוחלטת, כמו איזה Happy end קסום. אלא שזהו חלום, וחלומות של אילוזיה אינם מתגשמים. כך כלאה הרטוריקה הפלסטינית את המנהיגות הפלסטינית, מבלי יכולת לשנות את המצב, ומנגד, המנהיגות הפלסטינית בתורה ממשיכה וכולאת את האסירים שלה.
ב-22 ביולי 1987 הגיע הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אלעלי כמדי בוקר לסמטה, שם נמצאו משרדי היומון הכוויתי "אלקבס" ("הלפיד") בלונדון. אדם כהה עור קרב אליו בריצה, שלף אקדח וירה ירייה אחת בלחיו. הוא התמוטט, ואילו המתנקש נמלט מן המקום, ועד היום לא נמצא.
לאלעלי היו אוייבים פוליטיים רבים, כולם מתוך המערכת הערבית והפלסטינית. הוא לא פחד למתוח ביקורת קשה מאוד, אכזרית, על המנהיגות הפלסטינית והערבית, בה ראה אחראית לגורל הפלסטינים. את יאסר ערפאת העז לצייר מסמן V בידיו, המורכב מזעקותיהם של הפליטים, אלה הנמקים במחנות שבלבנון, בעוד ההנהגה מבלה במלונות פאר. מן הסיבה הזו סמלו המסחרי, שהופיע על כל קריקטורה שלו היתה דמות של ילד-פליט, שצוייר תמיד מאחור, ושמו חנד'לה ("פרי מר", בערבית).
בקריקטורה אחרת העז לצייר את אש"ף כפרוצה, שיש לה ילדים ממזרים, בדמות מוסדות הארגון. בקריקטורה אחרת נראה שר החוץ האמריקני, שמכוון לנעוץ מדחום בעכוזם של בכירי אש"ף המבוהלים. "אל תדאגו," הוא אומר להם, "אני מבקש רק לבדוק את מידת החום."
אך גם מן המישטרים הערביים לא חסך את מכחול הציירים שלו: באחת הקריקטורות תיאר כיצד החלו הפוליטיקאים הערבים להתעניין בפליט הפלסטיני השחוח, איך החלו להתרבות סביבו, לערוך כנסים נלהבים, לשאת נאומים, עד שגם את כיסאו היחיד תפסו, ולבסוף גירשו אותו.
גדולתו של נאג'י אלעלי היתה שהבחין מהר מאוד בין בעיית הפלסטינים, בה איש לא טיפל, ל"בעיה הפלסטינית", שבה כולם עסקו, אך לא היתה להם שום כוונה לטפל בפלסטינים. הבעייה הפכה למשהו קדוש, גדול מהחיים, שמתפרנסים ממנו, ולכן, בעצם, אין שום עניין ויכולת באמת לפתור אותו.
אותו דבר קרה, למרבית הצער, לעניין האסירים הפלסטיניים. מיספר האסירים הפלסטיניים בבתי הכלא הישראליים, עומד על סביבות 10,000 אסירים, ולכן בזמן האחרון נולדה גם כאן ההבחנה, שאין עוד קשר בין שני קצותיה: בין עניין האסירים, לבין "בעיית האסירים", שכבר הפכה למשהו מתחום הקדושה אצל הפלסטינים, המיתולוגיה, ולכן אין באמת יכולת פלסטינית להתמודד איתה עוד. היא הפכה למשהו גדול מהחיים.
הנה לנו הפרדוקס: הרטוריקה הפלסטינית, העוסקת כל היום בבעיית האסירים, כלאה את האסירים בתוכה. העניין הזה כל כך גדול שאי אפשר עוד להתמודד איתו, ולכן האופציה היחידה שנותרת היא – לא לטפל בו כלל. עם שֵד קדוש, באיזור שלנו – לא מתמודדים.
בעבר היו נופלים שבויים במהלך קרב, כעניין טפל למלחמה, ולאחר הקרבות היו מחליפים שבויים. כך היה במלחמות ישראל נגד צבאות ערב. כך היה גם בקרב עם אירגונים מיליציוניים פלסטיניים, כמו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. אך אותם אירגונים הבינו עם הזמן את האחיזה האדירה שיש להם על החברה הסולידארית בישראל, והחלו לחטוף חיילים גם בלי מלחמה, לא עוד כעניין טפל למלחמה, אלא כתחליף מלחמה. בתחילה לצורך החלפת שבויים שלהם, ועכשיו הגענו כבר לשלב נוסף בהידרדרות הזו: חוטפים לא כדי לשחרר, אלא כדי לזכות בנכס העומד בזכות עצמו.
שבוי ישראלי הוא נכס, גביע מוזהב, שמתגאים בו, נהנים להביט בו, הוא מעניק לארגון מימד של חשיבות ועניין בינלאומי, ולאט-לאט מתאהבים בנכס הזה, עד כי כבר קשה אפילו לחשוב על עיסקת שחרור של הנכס. אלא שמדובר בגביע זכוכית עדין ודק במיוחד, שכל נגיעה בו עלולה לרסק אותו, ולכן מניחים אותו על המדף, כדי להביט בו בלבד.
מדוע לרסק? כי כאן כבר מתגרים ב"בעיית האסירים", וזה בעייתי מאוד בהקשר הפנים פלסטיני. כל כך הרבה בעיות: האם חמאס ידרוש שחרור של אלפי אסירי פתח, בעזה או ביו"ש? הלא מיד הם יתייצבו נגדו בשטח, ולכן הוא יפגע בעצמו. בלתי הגיוני. אך חמאס לא יוכל להשאיר בכלא אלפי אסירים פלסטינים! הזעם בציבור הפלסטיני כלפיו יהיה אדיר, והוא ייתפס כמי שבוגד בציבור הפלסטיני בכללו. גם זה בלתי אפשרי. ובכלל, אבו מאזן לא התעקש על שחרור אנשי חמאס בסבבי השחרור האחרונים, למה שהם יתאמצו בשבילו? הם אומרים.
חמאס גם יודע שלעולם לא יקבל את הרוצחים הקשים, שרובם מאירגונו, אותם הוא הפך כבר לגיבורים, שתמונותיהם מקשטות פוסטרים ברשות, קלפים של ילדים, משחקים, ומה לא. איך יסכים לשחרור דגי רקק אך את בכירי ארגונו ישאיר בכלא? בלתי הגיוני. חמור מכך, חמאס יודע שלא יקבל 10,000 אסירים, דהיינו את כולם, בשום פנים ואופן. לכל היותר הוא יקבל בין כמה מאות, לאלפיים, וגם זה לא בטוח. האירגון כבר מבין את המהומה האדירה שתקום בציבור הפלסטיני, כאשר יתברר שרוב האסירים ישארו בכלא. במקרה כזה יהיה צורך בחטיפת חיילים חדשה, במאמץ מחודש, במשאבים.
ונניח שחוזרים לרחוב אלפי אסירים פלסטיניים: מי יפרנס אותם? מי ידאג למזון עבורם? מהר מאוד הם יכולים להיהפך לציבור ממורמר במיוחד. היום, הרי, עושה כל זאת ישראל.
הבעייה היא ברטוריקה, באידאל "השחרור" הבלתי מציאותי. חמאס וייתר האירגונים בנו כבר מציאות כמעט מטאפיזית, אוטופית, שלפיה כל האסירים משוחררים וחוזרים לבתיהם, ברמה המקסימלית והמוחלטת, כמו איזה Happy end קסום. אלא שזהו חלום, וחלומות של אילוזיה, אינם מתגשמים. כך כלאה הרטוריקה הפלסטינית את המנהיגות הפלסטינית, מבלי יכולת לשנות את המצב, ומנגד, המנהיגות הפלסטינית בתורה ממשיכה וכולאת את האסירים שלה. איזו התפתחות אומללה. ככל שדיברו על "בעיית הפליטים", הלכו הפליטים ונשכחו. ככל שדיברו יותר על "בעיית האסירים", הלכו גם האסירים עצמם, ונזנחו.
על כתפיו של השבוי גלעד שליט מונח, אם כן, הגורל הפלסטיני כולו, על עימותיו, שינאותיו, האילוזיות שאליהן קלע את עצמו, והפיצול הנורא שהוא חווה. איש לא יעז לגעת שם במורסה הפוליטית הנוראה הזו, ואת המחיר, ניתן כבר להבין, משלם חייל ישראלי אחד. האם ממשלת ישראל, צה"ל הגדול ומערכת הביטחון שלנו יאתרו סוף סוף את מיקומו בעזה, ויצילו אותו, תוך שהם מנתקים את שליט ואותנו מאותה "בעיית האסירים", שאין לה פתרון?
7.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. כמו בניהול מלחמת לבנון השנייה, כך גם באנאפוליס, הכישלון – יתום
ומה אירע בעקבות אנאפוליס? הפלסטינים בלמו כל נסיון לנורמליזציה לכיוון ישראל מצד הגורמים הערביים, ומדינות ערב השכנות לישראל בולמות התקדמות אמיתית במשא ומתן, פן תביא זו להקמת מדינה פלסטינית, בה הן אינן רוצות. החזון לגלגל של שלום במזרח התיכון, נבלם באופן מביך למדי.
בהחלט, היתה מחשבה ישראלית מאחורי ההיגיון להגיע לועידת אנאפוליס, כאשר התפיסה הזו אמרה כי יש ליצור גלגל שילך ויתגלגל קדימה במתכונת הבאה:
המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים – יביא איתו את העולם הערבי,
והעולם הערבי – יעניק לגיטימציה למו"מ עם הפלסטינים,
וחוזר חלילה.
זו המשמעות של תפיסת אנאפוליס כמאיץ תהליך, שבו המזרח התיכון כולו אמור להשתנות, וזו חזרה לתפיסה הקלאסית, ולפיה הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המפתח לכל יתר הסכסוכים במזרח התיכון, כאילו אם יהיה מו"מ ישראלי-פלסטיני – העניינים בעיראק יירגעו, איראן תהפוך לשוחרת טוב, סוריה תתפעם מן המחשבה הזו, ותאציל מטובה על האיזור, ואירגוני הטרור הממלאים את המזרח התיכון יתאיידו להם בשקט. כאילו אין האיזור נקרע בין לאומיות ערבית נובלת לאסלאם פוליטי מזנק, וכאילו נעלם העימות השיעי-סוני, תהליכים שאין להם קשר לישראל. להחזיר את ישראל ללב הסכסוכים באיזור שלנו, זה כמו לחזור שני עשורים אחורה.
קשה להאמין, אך זו היא תפיסת עולמה של ממשלת ישראל היום, ושל הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש. על מידת הבנתו את המציאות שלנו ראינו כבר בכישלון היוזמה המשיחית שלו לדמוקרטיה במזרח התיכון. בוש עוד עלול היה להדליק את האיזור כולו בעימות צבאי, שיבוא על חשבוננו, מול איראן.
כיוון שהכל ניתלה על גב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באופן שהוא בלתי רלבנטי למצוקות האמיתיות של האיזור, תידלק הרפיון הזה את ההתקרבות הסעודית-איראנית עוד יותר. הרי ההתקרבות הזו מנוגדת לתפיסת אנאפוליס המקורית, דבר המעיד על המחשבה הרדודה שעמדה מאחורי הוועידה.
ואכן, הגיעה ועידת אנאפוליס, והנה מתברר, אבוי, שהעניינים אינם הולכים לכיוון הרצוי כלל וכלל.
המו"מ עם הפלסטינים – דווקא בלם את הגעת העולם הערבי.
והעולם הערבי בלם את המשא ומתן עם הפלסטינים.
והתוצאה היתה היתקעות מביכה.
הפלסטינים בלמו כל ניסיון לנורמליזציה לכיוון ישראל מצד הגורמים הערביים, ומדינות ערב השכנות לישראל בולמות התקדמות אמיתית במשא ומתן, פן תביא זו להקמת מדינה פלסטינית, בה הן אינן רוצות. החזון לגלגל של שלום במזרח התיכון, נעצר.
כמה דיברנו על ועידת אנאפוליס, וכעת איש אינו מזכיר עוד, לא אותה ולא את התהליך המדיני עם הפלסטינים, שכן בעקבות הוועידה נרשמו הכישלונות הבאים, ומי רוצה לקחת קרדיט לכישלונות:
אין פריצה לעבר העולם הערבי. למעשה שום שינוי פומבי לא אירע ביחסי ישראל עם מדינות ערב. לא כלום. היחידה שהרוויחה משהו היא סוריה, שקיבלה רבע לגיטימציה מהאמריקנים. הם כבר לא יפילו את מישטרו של בשאר אלאסד, ומבחינת העלווים בסוריה זה המון.
המשא ומתן עם הפלסטינים תקוע מתמיד, כשהוועידה רק מחמירה את המצב. בעקבות הוועידה הזו מוצג אבו מאזן בתקשורת ובפוליטיקה הפלסטיניות כמשת"פ של ישראל וארצות הברית, כך שהיכולת שלו להתקדם בתהליך, נבלמה, פן יוצג כבוגד בעניין הפלסטיני. הוועידה חיזקה את טענת חמאס שהכל הוא הצגה אמריקנית מזוייפת.
לפתע נולד לחץ בינלאומי גדול על ישראל בנושא ירושלים, המאחזים, הבניה ביו"ש, הסעד לעזה ועוד. מי דיבר על כל אלה רק לפני כמה חדשים? ואנו הבאנו את הלחץ הזה על עצמנו. שבנו והסתבכנו.
והגרוע מכול, בעקבות "הפתיחה החגיגית" של הוועידה, כל מורשת בוש העולמית ניצבת כרגע על כתפיה הדלות של ישראל. לא על המשטרים הערביים, שאבוי, חסמו את הדמוקרטיה של הנשיא בוש, לא על עיראק, שאבוי, הפכה לחור שחור, ואשר תישאר כבר לטיפול המימשלים האמריקניים הבאים, לא על איראן שעומדת במריה ומאתגרת את העולם, ולא הפלסטינים שבשנה האחרונה התפצלו לא למדינה אחת, שיש להקימה, אלא לשתי מדינות נפרדות ועוינות זו לזו. אחת מהן מדינת טרור מוצהרת, השניה בדרך להיות כזו. הכל נופל עלינו.
לאחר שכל הניסיונות האיזוריים קרסו, מתבקשת עכשיו ישראל לשלם את המחיר, ולהעניק לבעל הבית ולו רגע אחד קטן של נחת. ואני שואל, מה היה שווה כל המאמץ האדיר של הוועידה, מה שלפניה ומה שאחריה? גם כך מצבנו האיזורי והעולמי אף פעם לא היה פשוט. יפה שאנו תיכננו להריץ קדימה את המזרח התיכון, אך כמו תמיד בעבר, שכחנו לשאול אותו, האם הוא בכלל מעוניין בכך.
9.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
דוד מלמד
הטוב, הרע והמיותר
לפני שנים לא-מעטות פגשנו משפחה שלא היכרנו קודם, משפחה ותיקה בארץ, שחיה ממש בשכנותנו דורות רבים, ולמרות זאת, סבי וסבתי לא הכירו אותם בכלל, ואילו הוריי הכירו אותם בקושי.
היה להם שם מוזר, לא עברי, כולסטרול.
למען האמת לא רצינו להתחבר עם משפחת כולסטרול, אבל כיבדנו את האיש שעשה את ההיכרות בינינו ובינם: רופא המשפחה שלנו, אדם שכיבדנו אותו מאוד ולא יכולנו לסרב לו.
היחסים בינינו ובין משפחת כולסטרול היו קורקטיים, אם-כי ידעו הרבה עליות ומורדות. אחרי מיספר שנים היחסים התקררו, והקשר איתם נשמר רק דרך הרופא. היינו נפגשים פיזית כל פעם שבאנו לקופת-חולים לעשות בדיקת דם. הם תמיד היו בשטח.
עד שלפני מיספר שנים חל שינוי ביחסים. משפחת כולסטרול התרחקה מאיתנו, והתברר שעברה לדיור מוגן בבית-אבות. רק אז התגלה לנו שיש להם בן שמעולם לא דיברו עליו.
עכשיו הכולסטרולים פינו את מקומם לבנם ולכלתם, והרופא שלנו אמר שאין ברירה, אנחנו כנראה נצטרך להמשיך ולשמור על קשר גם עם הבן ואשתו. עשינו כמו שביקש, וגם קפצנו מדי-פעם להציץ אל ההורים בבית-האבות.
הבן של הכולסטרולים היה דומה מאוד להוריו. בחור טוב שכינינו אותו הכולסטרול הטוב, ונהנינו להיפגש איתו. אלא שהייתה בעיה: עם אשתו לא הסתדרנו. היא היתה טיפוס קשה, מה שנקרא "קלאפטע", ואנחנו כינינו אותה כולסטרולה הרעה.
אפילו הרופא, שעשה בזמנו את ההיכרות בינינו ובין הוריהם, מודה עכשיו שכלתם היא טיפוס מן הסוג שגם הוא איננו אוהב. כל הניסיונות להתרחק ממנה לא עלו יפה. אבל מה לעשות שהם כל הזמן נמצאים יחד? לכל מקום שהולכים פוגשים את שניהם.
כולסטרולה הרעה היא טיפוס שנדבק לאנשים כמונו ולא מרפה. לא מוצא-חן בעיניה שאנחנו עושים פעילות ספורטיבית, תמיד מדברת על התענוג לאכול המבורגרים וקבבים, וכל הזמן מנסה לשכנע אותנו שאפשר לאכול הכול בלי פחד ובלי שום דיאטות, ושום-דבר לא יקרה.
ואם זה לא הספיק, פתאום התברר לנו שיש להם עוד בן-דוד, בחור מהמשפחה שיש לו שם לועזי ארוך מאוד ולכן נקרא בפי מכריו בקיצור "טריגלי". גם לגביו ידענו שעדיף להתרחק ממנו, למרות שהיה בחור שכולו שופע מתיקות. גם הוא ניסה להידבק אלינו.
סיפרנו על-כך לרופא שלנו, איש חכם ומבין עניין. הוא הציע לנו, באקט של דאגה, להתחיל להתרחק מהם. איך עושים את זה? – שאלנו אותו, והוא השיב שיש מישהי שמכירה יותר טוב ממנו את כולסטרולה הרעה, והיא תגיד לנו איך לנפנף אותה מאיתנו.
נפגשנו איתה בקופת-חולים שם עבדה כדיאטנית וביקשנו את עצתה. היא אמרה דבר פשוט: "אל תברחו ממנה, להיפך, תזמינו אותה אליכם הביתה ופשוט תכינו מאכלים שהיא לא אוהבת. בעיקר תתמלאו עם שום. היא תראה שום ומיד תברח."
ניסינו לעשות כעצתה אך זו פעלה רק חלקית. כולסטרולה הרעה לא ברחה מאיתנו, רק התרחקה קצת. היא רדפה אחרינו כל הזמן כמו צל.
שוב פנינו לרופא, האיש שהכיר טוב מכולנו את המשפחה הזו. הוא היה חסר-אונים לחלוטין, ומה שנשאר לו להציע היתה רק הצעה שנשמעה ברגע הראשון ממש קרימינלית. "עם טיפוס כזה אי-אפשר להתמודד בטובות," אמר הרופא, "היא מבינה רק שפה אחת: כשאתם נתקלים בה, תמיד תדאגו שיהיו לכם כדורים בקנה."
ניסינו, ואכן מתברר שהיא מבינה רק שפה אחת.
הכדורים עשו את שלהם.
מודעה
אם יש בכלל רגליים לסקר של האגודה לזכויות האזרח לישראל אזיי עולה ממנו כי 50% מאזרחי ישראל היהודים אינם מתנגדים לגור בשכנות עם ערבים.
ואנחנו מחכים עכשיו לסקר נוסף שיקבע כי לפחות 50% מאזרחי ישראל הערבי אינם מתנגדים לכך שיהודים יגורו בשכנותם או שבכלל יגורו בכפריהם, בעיירותיהם ובשכונותיהם שבערי בישראל.
אם יתברר שלא כך המצב אזיי אנחנו מבקשים מהאגודה לזכויות האזרח ומהתקשורת הישראלית להאשים גם את הציבור הערבי בישראל בגזענות! בגזענות! בגזענות! (כדאי לחזור על המילה הזו בהברה מזרח-תיכונית כי אז היא יותר משכנעת).
ושוב, אהוד בן עזר – יוק! שקוף!
והפעם – בפרסום על אסתר ראב
לפני כשנה, ב-25 בדצמבר 2006, התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים בקמפוס הר הצופים יום עיון על המשוררת אסתר ראב במלאת 25 שנים למותה. יום העיון נפתח בהרצאה מקפת שלנו, בלוויית שקפים, על קורות חייה של דודתנו אחות אבינו המשוררת בת פתח תקווה.
בהמשך, פרופ' חנן חבר מהאוניברסיטה העברית דיבר, למשל, על "המצאת הילידיות בשירת אסתר ראב" כשהוא קורא בכבדות מחשבתית את דבריו המסורבלים מן הכתב. אם הבנתי אותו נכון ואם אני זוכר נכון את הרצאתו הפרו-פלסטינית– הוא דיבר על קולוניאליזם וגם על היפוך ערכים. כלומר, אדם או משורר ילידי (כמובן אסתר ראב) הוא מי שממציא את עצמו כילידי כדי להיות חלק מהמיתוס החדש של הארץ, ולא משנה העובדה שהוא כבר נולד בארץ והוא חלק מהתרבות העברית, והתנ"ך הוא עולמו – אבל במאבק על השגת הזהות הילידית עולה אצלו דווקא הרגשת הזרות וההתנכרות לנוף הארץ ולתושביה האותנטיים, הלא הם הערבים! כלומר, הערבים הם הילידים האמיתיים ולא אסתר ראב המשוררת הצברית העברית הראשונה!
והנה נודע לנו כי הוצאת הקיבוץ המאוחד עומדת להוציא בספר או בחוברת את ההרצאות שנישאו באותו יום עיון. וכולם ישנם שם, חוץ מאיתנו. אהוד בן עזר – יוק. שקוף. והלא איש מאותם חוקרים לא היה יכול לשאת את הרצאתו אלמלא אנחנו הכנו להם את כרכי כל השירים וכל הפרוזה של אסתר ראב, ולולא כתבנו את הביוגראפיה שלה, אבל כנראה, מאחר שאנחנו לא שייכים לאקדמיה ולא רוקדים לפי חלילה, וגם לא מזייפים ומתחנפים כדי לשרוד בה, חובה למחוק אותנו מדברי ימי הכנס הזה, שאלמלא מסירותנו למורשת שירתה של אסתר ראב – לא היו זוכרים כלל לקיים אותו.
מעניין מה אומרת על כך הוצאת "הקיבוץ המאוחד" והעומדים בראשה? האם גם הם נותנים ידם לשקר האקדמי הזה? הלא יום אחד יצחקו מהם כמו גם מחלק ניכר מן השטויות שבהן הם עתידה לפטם בספר את קהל הקוראים על אודות אותו יום עיון אקדמי!
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
הזמנה לערב השקת הספר
הנער שחלם לעוף
מאת משה גרנות
סיפור לבני הנעורים
על חייו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל
בהוצאת דני ספרים
בתכנית:
התכנסות וכיבוד קל
ברכות:
המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים
חגי ברקת, עורך, נציג ההוצאה
קטע נגינה: תלמידי ביה"ס לאמנויות ע"ש תלמה ילין
דברים:
גדי רמון, אחיו הבכור של אילן רמון
רינה בן-יעקב, בת כיתתו של אילן רמון בבאר-שבע
תא"ל (מיל) יפתח ספקטור, טייס
תא"ל (מיל) ישראל (רליק), שפיר, טייס
משה גרנות, מחבר הספר
האירוע יתקיים ביום ה', י"א בטבת תשס"ח, 20.12.2007 בשעה 20.00
בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל אביב
* * *
"חדשות בן עזר" מבקש מכם
אנא חיתמו על העצומה להצלת המושבה
בת שלמה הישנה:
www.batshlomo.co.il/presentation
אפשרות החתימה נמצאת בסוף המצגת
* *
*
המאיר את עינינו
ברכות עד אין סוף לאליהו הכהן,
המאיר את עינינו בכל גיליון חדש של המכתב העיתי בשו"ת שלו
וכמובן לכם אהוד יקרים
מישראל הר
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ל"ט. מנהגי אבל אצל המוסלמים
ואיך אפשר שלא להזכיר את יושבי הבטל מאז ימי קדם, הלא הם תלמידי הישיבות, והמתפללים הקבועים שכל עיתותיהם בבית המדרש. אלה באים להתפלל, ולקרוא מיני הקראות, ולהתפלפל בפירושים שונים ומשונים על כל מיני נושאים ומשניות. כך עובר הזמן, והאבלים עסוקים בדברים הללו, וכביכול מוסעת דעתם מן האסון לזמן מה. ואלה תכשיטי הקודש, שבדרך כלל היו דלפונים ורובם חיו מהקצבת הכולל, היו מגניבים מיני משאלות בעיקר לנשים שבחבורה, אם אין בכוונתן להביא "ברכות" של ביכורים אלה ואחרים. שכן "זו מצווה גדולה" והמת כביכול יגיע לגן העדן בזכות פירות הביכורים שיבואו אל פיהם הם, והברכות עליהם.
בדרך כלל עבדה השיטה הזו והמשפחות הללו היו נכנסות להוצאות גדולות בגין הקניות של האספקה הזו. ועל הנושא הזה היו לאבא סיפורים וגם בדיחות לרוב.
כגון הסיפור המפורסם של האברך שהושכר לביתו של נפטר אחד, שיתפלל במשך ימים אחדים (וגם לילות, בעריכת תיקון חצות), וזה האברך החליט לפנק את עצמו במיני תבשילים ומעדנים, כביכול "לעילוי נשמתו של המת שיגיע לגן העדן אמן".ו היה אומר לה, לאשת הנפטר, שעליה להביא לו את מה שהיה חביב על המת, מן המטעמים למיניהם. וכל יום היה משית עליה איזה תבשיל אחר, ומאכלים נדירים ויקרים.
וזו, משהבינה את העיקרון, החלה מבשלת כל יום את אותו התבשיל: דייסת קישואים. עד שקצה נפשו של הפרזיט בקישואים ובדייסה, ולשאלתו מדוע זה אותו התבשיל כל יום, ענתה המסכנה שהנפטר היה ממש מאוהב בכל נימי נפשו בקישואים ובדייסות.
מנהגי אבלות אלה, היו נהוגים גם אצל המוסלמים בעיראק, ואולי אף ביתר תוקף. חובה על משפחת הנפטר לארח במשך ימי האבל את כל הקרובים והמיודעים שבאים לנחם, וכמובן להאכילם כדת וכדין. לעניים ולדחוקים היווה הדבר הזה עול ובעיה כלכלית קשה. בגלל ההוצאות המרובות היו אף נכנסים לחובות על מנת שלא להתבייש בפני האורחים. ומכאן שמביני עניין מבין קרוביהם ומכריהם, הביאו מיוזמתם צרכי מזון וקניות לעזרה בנטל.
אבא סיפר לי, שלידידו מילדות, חבר כיתה לשעבר מבית הספר העממי, מוסלמי ישמעאלי בן דת מוחמד, מת האב. המשפחה חיתה בדלות שאף החמירה לפני מותו של ראש המשפחה בגלל מחלתו הממושכת. ומנין יביאו את צרכי האבלות הללו? ומשנודע הדבר לאבא, הוא נטל יוזמה, הלך לשוק וקנה כמות גדולה מהדברים הנחוצים ושלחם בעילום שם לביתו של החבר, וכך עזר להם בפתרון הבעייה. בכל זאת נודע להם איכשהו מי היה השולח האלמוני, ובדמעות של צער כפול הודה לו חברו על המעשה.
לימים, התקדם החבר בחיים, למד משפטים ואף מונה לשופט מכובד בעיר. לעומת זה, אחיו הגדול ממנו שירך דרכיו ונהיה לראש כנופיית כייסים וגנבים ידועה ברובע מרכזי של העיר בגדאד.
יום אחד כוייס חברו הטוב של אבא בלכתו ברחוב, ונגנבה ממנו מעטפה שהכילה מסמכים חשובים ביותר עבורו וכן היה בה סכום כסף. צערו היה גדול ולא ידע מה יעשה, והוא רץ לאבא לטכס עצה. נזכר אבא שאחיו של חברו השופט הנ"ל, שגם אותו הכיר, ומן הסתם זכר לו גם הוא את מעשהו החברי מאז – הינו ראש כנופיית כייסים.
הוא בירר היכן למצוא אותו, על פי בית הקפה שבו נהג לשבת כל ערב. והלך לפגוש אותו, וזה קידם אותו בברכה חמה, בלחיצת יד ובחיבוקים, ושאל למבוקשו.
שח אבא בפניו את העניין.
הלה הרגיעו מיד והבטיח שהכו יבוא על מקומו בשלום. הוא תיחקר את חברו של אבא, הוא המכוייס, היכן בדיוק הלך כאשר הרגיש שהמעטפה נפרדה ממנו. ולפי הפרטים שמסר, שאל הישמעאלי את פִּקוּדָיו, שהחלו מתקבצים בסוף היום למסור את הפדיון היומי לבוס, מיהו שעבד באותו האיזור.
נענה שזה היה מוּסְטָפָה אִל אַעְוָואר כלומר מוסטפה שתום העין. אלא שמוסטפה השתהה ועדיין לא הגיע לבית הקפה. אבא וחברו הוזמנו כמובן לשבת בינתיים, והם כובדו בקפה, בתה ובנרגילות, כמנהג האירוח.
אחרי זמן-מה הופיע מוסטפה שתום העין. מיד נשאל על ידי הבוס אם אמנם עבד באיזור הפלוני המדובר בו, ואם אצלו המעטפה שתיאורה כך וכך. ואגב תשאול שלף מוסטפה שתום העין את כל שללו של אותו יום והניחו בפני הבוס, ובתוכו כמובן היתה המעטפה על כל תכולתה.
שמחתו של החבר של אבא היתה גדולה, והוא רצה לכבד את הבוס בפרס, שכר על עזרתו. הנ"ל כמובן שסירב בתוקף, בציינו באוזני אבא שהוא לא שכח לו את מעשהו האצילי בעת מותו של אביו, מעשה שהצילָם מבושת פנים בפני הקרובים והמכרים ביום צרה ומצוקה.
למקוננות המקצועיות היו המנגינות ושירי הבכי הידועים והקבועים פחות או יותר, וכל מטרתם כאמור היתה להכניס את השומעים לאוירה של עצב ולהגיר מעיניהם דמעות של צער שיתאימו לנסיבות ויעזרו במידת מה לפרוק את המתח ואת האבל.
המוסלמים נהגו ללכת אחרי מתיהם ברחובות העיר עד לבית הקברות. וכמצופה, מצטרפים לפמליה האבלה גם סקרנים מהמקומות בהם עוברת השיירה, את הרוטינה בעניין הזה אני לא כל כך זוכר כי לא עמדתי עליה בהיותנו גרים בשכונות היהודים, ולא הזדמן לי לראות הרבה לוויות של ישמעאלים. אבל תהלוכות האבל המיוחדות נשארו בזיכרוני היטב.
בלווייתו של איש נכבד וידוע, השתתפו הרבה. ובדרך כלל נלוותה אל התהלוכה גם מעין תזמורת אבל ("טָאבִּל חֳזָאנִי"), בעיקר תוף או שניים או שלושה. ואלה דפקו בקצב חדגוני (כפי שרואים ברישומים ובתחריטים מימי הביניים, שתיארו בכך את המתופף הנלווה למלאך המוות רחמנא ליצלן בימי מגפה). הלכו גם המקוננות המקצועיות שהכו על החזה (כאילו), והאבלות האחרות שמרטו את שערותיהן והיכו על פניהן ושרטו בהן (באמת). צעקו וייללו בקולי קולות בקצב אחיד של דפיקות התופים האמורים. חלק מהטקס היה חיבורם של בתי שיר במקום (אִירְתִּיגָ'אלִי, כלומר על המקום, מעין STAND UP TRAGEDY) שאמורים לשבח ולהלל את המת ולקונן עליו, כמה חבל שנטש את עולמנו, כשהם מונים את תכונותיו ומעשיו הטובים למכביר.
מהלווייתו של מלך עיראק הצעיר ג'אזי, שהיה פרו נאצי ושאף לסלק את הבריטים מאחיזתם בארץ שתי הנהרות ולהחדיר במקומם את הנאצים, ואשר חוסל בתאונה מבויימת על ידי שליחי הבריטים בבגדאד בשנת 1939, זכרנו הרבה מאוד שנים אחר כך, ועד היום הזה, את בתי השיר שהושרו. אז הייתי רק בן ארבע אבל בזיכרוני נחרתו קורות הימים ההם. בהלווייה הלכו אלפים מבני בגדאד וכמובן מאות של מקוננות ומשוררים. וכל קבוצה חיברה לה את שירי האבל במקום ושרה אותם תוך כדי נתינת מכות וזריית אפר על ראשם וצעקות ונפנוף מקלות וחרבות. נציגי המיעוטים, יהודים נוצרים, צ'רקסים אשורים ועוד, ואלפים רבים של סקרנים צעדו עד בית הקברות המלכותי בפאתי העיר.
במקום המלך שהומת הושב על כס המלוכה בנו בן הארבע, וכעוצר מונה דודו אחי אימו, עד שהילד יתבגר ויהיה בר שלטון. (לימים, בעת המהפכה של שנת 1958 בבגדאד, הומתו שניים אלה על ידי ביתור גופותיהם וקשירת החלקים למכוניות נוסעות, וגרירתם ברחובות בגדאד לקול תרועות ההמון והאספסוף).
כמובן שאחרי הלווייה הוכרז אז אבל ממלכתי ברחבי עיראק למשך ארבעים יום, בהם הושמעו ברדיו פרקי קוראן לעילוי נשמתו של המת.
בשנת 1947, בהיותי תלמיד בבית הספר התיכון בבגדאד, מתה המלכה אימו של המלך בגיל צעיר ממחלה ממארת. בתהלוכה ההיא השתתפתי גם אני. באלבום שלי שמורה תמונה בה אני מופיע יחד עם כל תלמידי בית ספרי, עטוי סרט רחב ושחור על חזי, כמו כולם, לאות השתתפות בצער המשפחה המלכותית. התהלוכה התקדמה עד בית הקברות המלכותי המתואר לעיל, ושם נישאו נאומים שהוקראו מן הכתב והם מלאי פאתוס מזרחי ומילים מפוצצות ובתי שיר רבים שחוברו לכבוד המאורע באופן מיוחד.
המשטרה שמרה על הסדר באופן קפדני כדי שהתהלוכה לא תנוצל עי אלמנטים עוינים למשטר, ותיהפך להפגנה נגד הממשלה.
הכול אמנם עבר בשלום אך זמן לא רב אחרי כן עמדה להיחתם ברית הגנה הדדית בין עיראק לאנגליה (ברית פורטסמות), ומפלגות אחדות התנגדו לה, ונערכו הפגנות רבתי והמונים התקבצו על הגשר המרכזי של העיר בדרכם אל "עבר הנהר", שם היה ארמון בית המלוכה. רצו לעשות מהפכה דומה לזו שקרתה בצרפת בשנת 1792. המשטרה ניסתה לפזר את ההמון בדרך של מכות ובעיטות, ומשלא הצליחה החלה לירות על המפגינים וקצרה בהם כמה עשרות חללים. נפלו גם שוטרים. ובקושי הצליחה הממשלה להחזיר את הסדר על כנו, ואף השעתה את חתימת החוזה על מנת לרצות את העם.
להרוגים כמובן שנערכה לווייה אדירה ובה צעדו הרבה מתאבלים ומתאבלות בלוויית מתופפים ומשוררים ומקוננות, והושרו בתי שיר מיוחדים שהוקראו בצרחות אימים אשר טילטלו את האוויר ונשמעו למרחוק. הם הגיעו גם לאוזנינו בכיתות שלנו בבית הספר, דבר שהִשרה עלינו, היהודים, פחד ואימה. כי בהרבה מקרים, ועל מנת להסיח את הדעת, שוסה אחר כך ההמון בבני המיעוטים, קרי היהודים, לבוז ולחמוס להרוג ולהזיק כמימים ימימה בדברי ימי העולם.
ואגב תהלוכות אבל של הישמעאלים, בעיראק חיים הרבה מוסלמים בני פלג הדת השיעית. ואלה מתאבלים כל שנה במשך עשרה ימים על מותו של קדושָם חוּסֵיין אִיבְּן עָאלי (עָאשוּרִיָיה). הם מקיימים תהלוכות אבל בהן מופיעים הרבה גברים ערומים בחצי גופם העליון, מגולחי ראש, ועם שרשרות ברזל בידיהם. הם הולכים בקצב הלמות התופים הללו. ולאט-לאט הם נכנסים לאקסטזה ואז יכו בידיהם על ראשם ועל פניהם עד זוב דם. ואחר כך יכו את עצמם בשרשרות הברזל על הגב, והמהדרין יאחזו גם בחרבות ויפצעו את עצמם, לפעמים עד מוות ממש. המת ייקרא אז "שָהִיד", כלומר מת על קידוש השם, אָלְלָה יִרְחָמוּ. בסיום התהלוכה הם מתאספים במסגד קרוב, שם נערכת לכבודם ארוחה מיוחדת בה מוגש אוכל שנקרא "הָרִיסָה".
בבית הספר לרפואה בירושלים למד אתי בחור נחמד (וגם יפה תואר) שאימו היתה נוצרייה ואביו בָּהאָאִי. וקודם לכן הם חיו תקופה מסוימת בפרס ונזדמן לו לראות התהלוכות הללו. והוא סיפר על אלה הפוצעים את עצמם בחרבות חדות עד זוב דם כשהם מכים בהן על ראשיהם המגולחים וגורמים לחתכים עמוקים, וכדבריו, "החתכים האלה בקרקפת יתמגלו להם אחר כך ויתנפחו וייראו ארוכים כמו שיפודים של קבאב."
וכנהוג, תלכנה הנשים במשפחת המת בלבוש שחור לפחות שנה אחת, והגברים ישימו סרט שחור על דש מעילם למשך אותה התקופה. כולם קיימו את המנהג הזה כולל הנוצרים וגם היהודים.
הנוצרים, מאז ומתמיד, אהבו עבודת אלילים, ועל כן הטקס אצלם היה שונה. המת נישא בתוך ארון מעץ, שאיכותו נקבעת לפי עושרה של משפחתו, תחילה אל אולם הכנסייה. שם יקרא הכומר את האשכבה וינגנו בעוגב, כמו שרואים בסרטים של הוליווד. אחרי כן באה עגלה רתומה לסוסים (בימינו אוטו שחור וארוך), ולוקחת את המת לבית הקברות. הרבה מהם נהגו לקבור יחד איתו גם כמה חפצים שאהב בחייו כמו מחרוזת מזרחית, (מַסְבָּחָה), או מקל ההליכה או את פיית הנרגילה האישית שלו. חלקם היו טומנים את הדברים הללו בארונו של המת, ממש לידו, ואחרים היו בונים לצורך כך במיוחד מין גומחה קטנה עם חלון מזכוכית למראשות המצבה. וזה בהמשך למסורת הפרעונים במצרים העתיקה.
איני זוכר איך קיימו המוסלמים והנוצרים בבגדאד את טקסי ימי האזכרה השנתיים שלהם, רק פה ושם דברים הקשורים בזה נחרתו בזיכרוני.
למשל, בימות הקיץ החמים והלוהטים מאו של בגדאד, ירבו הרוכלים המוכרים משקאות קרים. הם יסתובבו ברחובות ובשווקים עם דלי מלא משקה קר כלשהו עם חתיכות קרח, כמו לבן או מיץ אחר, וימכרו לפי כוסות מן המשקה המרענן. הוותיקים בפלשתינה-א"י זוכרים את מוכרי "הסּוּס" הערביים שהסתובבו ברחובות הערים כשכד נחושת גדול ומסוגנן על גבם, וקעריות נחושת מבריקות מצטלצלות בידיהם. הם מכרו משקה קר עשוי בדרך כלל ממי חרובים, דומה לצוף (בירה שחורה, מאלט, בימינו), או מתַּמִר-הִינְדִי (תמרין) ועוד.
וכן מכרו בשווקים מים קרים. הרוכל הסתובב עם כד חרס גדול מלא מים, ובידו החזיק בדרך כלל שתי קעריות נחושת כאשר באחת היה שם גוש קרח. והוא הכריז על מרכולתו ברבים: "מים קרים, מים קרים!" – ותמורת פרוטה, מזג המוכר מים מן הכד לתוך הקערית, ואחר העביר את המים מהקערית לשנייה, על גוש הקרח, ותוך שניות ספורות קיבל הקונה מים קרים אמיתיים. בהתרוקן הכד ניגש הרוכל לברז בקרבת מקום ומילאו שוב. וכך כל היום. ויש אשר פתאום יכריז רוכל המים בקולי קולות: "סָבִּיל, סָבִּיל!" – כלומר, מים בחינם!– ואז, גם אלה שלא היו כל כך צמאים יגשו ויעמדו בתור וירצו ליהנות מן החינם הזה. הכיצד? עבר מישהו ששילשל סכום כסף לידיו של מוכר המים, ואמר לו לחלק את כל הכד חינם אין כסף, וזה לזכרו של המרוחם [מרחום?] פלוני, קרובו עליו השלום, יעני אללה ירחמו.
"סָבִּיל" גם קראנו לעמדה המיוחדת שבה חולקו מים בחינם, הוא הרהט. כזאת יש בירושלים המזרחית בדרך העולה לשער יפו מן העיר המערבית. וכן ביפו העתיקה ליד המסגד העות'מני, אשר על יד מוכרי הממתקים, מול אבולעפיה מוכר הפיתות המפורסם. מין גומחה מסוגננת שבדרך כלל נבנתה ליד מסגדים, בתוכה היו מיספר כדי נחושת קטנים קשורים בשרשרות כדי שלא יילקחו למזכרת הביתה, וברזים קבועים בקיר מהם היה אפשר לשתות מים צוננים. מעין וריאציה לברזים הגדולים שתקועים ברחובות ערי איטליה, כמו ברומא ובפומפיי – שם החום כה לוהט, מעין דוגמא קטנה ואמיתית של תופת – והמשמשים לאותה מטרה. שכן להסתובב ברומא או בפומפיי בחודשי הקיץ זה כמו להתהלך ממש בגיהינום עם לשונות אש יוצאות מן הקירות ומן הקרקע ואוכלות את בני אנוש המזדמנים לשם. כנראה שאת החום הזה תיאר דנטה ב"התופת" שלו.
המשך יבוא
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ד
ניסים לוי נוהג בעורמה
למחרת עבר קול במחצבה כי רבינוביץ יוצא לפנסיה. כמה שנים דיברו על כך הפועלים בלחש, אך רבינוביץ הכחיש את השמועות בעקשנות והיה אומר: "חברים, השרירים שלי עוד לא זקנוּ עד כדי כך. ניראה מי מכם מטפל טוב יותר בַּבּוּלדוֹזֶר, בַּשׁוּפּ-בּוּלדוּזר, בּבַּאגֶרים ובַגרֵיידֶר הישן. אה, חֵברה, תגידו?"
והפועלים טופחים לו על כתפיו ואומרים: "רבינוביץ, אתה חברה'מן, הלוואי כל האשכנזים כמוך. לא מתבייש אף פעם לשים את היד במקום שמלוכלך או קשה. כבר אנחנו רגילים אליך עד שאי-אפשר לתאר את העבודה במחצבה בלי ההנהלה שלך."
ולפעמים, בשעת הפסקת-הצוהריים, כאשר הם יושבים ליד שולחנות-העץ הארוכים בסככת-המחצלות ואוכלים כל אחד מתוך סיר קטן, פונה מישהו אליו ואומר: 'נוּ, רבינוביץ, יש לך עוד כוח ללכת ב'להוריד'? לא הפסדת אותו בינתיים אצל הבחורות הצעירות בעיר?"
רבינוביץ מחייך, מלא נחת מן הרמזים השקופים ואומר: "יאללה, מי שׂם?"
"על מה הולכים?"
"בקבוק קוניאק."
"איפה שותים?"
"במחצבה."
בא אחד הפועלים הגברתנים ויושב מולו. מנקים את הפירורים והניירות מן השולחן, תוקעים כל אחד מרפקו בלוח-העץ, תופסים כף יד-ימין בכף יד-ימין שבאה מולה עד שנוצר אגרוף גדול משתי הידיים כאחת. מישהו סופר: "אחת, שתיים, שלוש – " ומתחיל המאבק: מי יוריד את ידו של השני עד שיִגע גבהּ בשולחן?
בשנים הראשונות התנהל המאבק ברצינות רבה. רבינוביץ עדיין כוחו היה עימו. ואילו הפועלים זה מקרוב עלו והעבודה הגופנית חדשה להם ומעייפת, בקושי הוציאו יום-עבודה ולעיתים היו מפסיקים באמצע והולכים הביתה ומוותרים על חלק מן השכר ובלבד שיוכלו לנוח מן השמש הלוהטת. עכשיו פני הדברים אחרים. העבודה חיסנה אותם במשך הזמן, צמחו שרירים בזרועותיהם, האוכל נמצא בשפע, ומערב-רב של אנשים לבושי-קרעים וחסרי-ביטחון נהפכו לקהל-פועלים מסודר. משכורתם עלתה, למדו לעבוד בבולדוזרים, בבאגרים ובגריידרים ולא פחדו עוד מפני המנוע וההגה. גם הכפר התפתח. אחדים הצליחו להוסיף חדר או שניים לשיכון הראשון שניתן להם. אחרים רכשו מכוניות-משא, או חסכו כסף, עברו לעיר ופתחו חנויות ולפעמים נכנסו לשותפות בחנות קיימת.
קיצורו של דבר, אם בתחילה הוריד רבינוביץ בקלות את ידיהם של כל פועלי המחצבה, ואפילו הגברתנים שבהם, הנה עתה נשתנה המצב מעיקרו. בתחילה נחשבה ההתמודדות עימו לכבוד גדול, ומי שהצליח לנצחוֹ היה זוכה להערכה בקרב הפועלים ומתהלך בגאון בכפר. הכול היו מפצירים בו להרשות להם לנסות כוחם עימו ומודדים עצמם לפי מיספר הפעמים בהן הצליחו לצאת בכבוד מן המאבק. אך לפתע התברר שרבינוביץ זקן ותש כוחו, וכל פועל במחצבה יכול להכריעו בקלות ללא מאמץ רב. המשחק איבד את טעמו. אולי היה נשכח מליבם לולא רבינוביץ עצמו שהחל מפציר בהם להעמיד יד נגדו בהפסקת-הצוהריים. הוא הפסיד קרב אחרי קרב, פניו האדימו, החל מגמגם ומזדלזל בעיניהם, וככל שנכשל כן הִרבּה להפציר בהם שייאבקו עימו מתוך תקווה קלושה כי יום אחד יעלה בידו לחזור לאיתנו. אך מולו עמד יער של ידיים שריריות, חסונות ושזופות שהתחזקו מיום ליום.
אולם ניסים לוי הוא שעמד בפרץ. הדבר קרה לאחר כמה ימים של כישלונות רצופים מצד רבינוביץ. לפתע נחו עיניו על ניסים היושב בצד, ראשו מכונס בין כתפיו הגדולות ורק עינו קולטת לפעמים פרצופו של אחד מהנוכחים, עוקבת בעירנות אחר המתרחש.
ניסים לוי היה מנהיגם הבלתי-מוכתר של פועלי המחצבה ואחד השליטים בכפר. למעמדו הגיע לא רק בזכות כוחות הגופני והכסף שהצליח להביא עימו מחוץ-לארץ, אלא בעיקר בכוח פיקחותו ועורמתו שידע לשלבן בנימוס. ובשעת הצורך להתערטל מן הנימוסים, לצאת למאבק גס, עד כדי מכות או שליפת סכין, ואחר-כך לחזור להעמדת-הפנים הרגילה, ליזוֹם "סוּלחה" גדולה, לבזבז כסף על ימין ועל שמאל. ובסופו של דבר להישאר מנצח. לכן כיבדוהו הכול ופחדוּ ממנו. איש לא העֵז להתייצב נגדו בגלוי, ואם מישהו היה לו בליבו עליו התלונן עליו בסתר כדי להינצל מידו הקשה. כך היה גם כשלקח ממשה דויד את אישתו הצעירה וזרק למענה את אישתו הקודמת אשר בכספה התעשר – הכול התנגדו לו בליבם, אך איש לא מצא עוז בנפשו להוכיחו בגלוי, רק מאחורי גבו דיברו ובליבם שנאוהו.
ישב ניסים לוי בפינת הסככה כאשר הזמינוֹ רבינוביץ להתמודד עימו. אותו יום הפסיד רבינוביץ פעמיים. ולמי? – לפועלי-התובלה שהיו צעירים ביותר ולא מן הבחורים החזקים במפעל. ניסים קם וניגש אליו. מישהו הרהיב בליבו להניאו ממעשהו באמתלה שיש לבדוק קלקול בגנרטוֹר ואין השעה יפה למשחקים. ניסים דחף אותו והתיישב מול רבינוביץ.
"תן את היד," אמר רבינוביץ.
"כמה?" שאל ניסים.
זה היה חידוש. עד עתה לא נהגו להמר. אמנם, עצם הרעיון היה מקובל ביניהם, אלא שלא קישרוהו מעולם עם המשחק ב"הוֹרדוֹת".
"מה כמה?" התפלא רבינוביץ.
"תִרְאה, אני שם בקבוק קוניאק על ההורדה. אתה זוכה – אתה מקבל. אני זוכה – אתה נותן לי. מסכים?"
"מסכים."
תקעו כף והמשחק החל. הפועלים הסתכלו זה בזה בתמיהה ואמרו בליבם: "כבר עובר הדבר כל גבול. איך הוא לא מתבייש, ניסים לוי, אחרי ששני ילדים ניצחו ביום אחד את רבינוביץ והתוצאה מונחת בכיס, לבוא ועוד להוציא ממנו בקבוק קוניאק. מה יש, מה חסר לו בבית, למיסכן? הלוואי על כולנו מה שיש לו."
בתחילה מוּשווֹת היו הידיים בקו אחד כמה רגעים. אחר-כך, מתוך המאמץ, החלו שריריו של רבינוביץ להתרפּוֹת לאט-לאט וידו השתפלה כלפי השולחן. הכול חיכו למאמץ אחרון מצד ניסים ולניצחונו. ואולם לפתע, בלי שניכרו בניסים כל סימני עייפות או חולשה, התרוממה ידו, חזְרה לאמצע וכעבור שנייה כבר התכופפה מטה לכיווּן השולחן ובמאמץ אחרון מצד רבינוביץ צנחה בפישוט אצבעות וכפּוֹ טפחה עליה ובישׂרה את ניצחונו המוחלט.
דממת-מוות שׂררה בסככה, התכסיס היה כה שקוף ושפל עד שכל ילד יכול לראות מיד שניסים גמר אומר להפסיד. הכול ציפו להבעה של בוז מצד רבינוביץ כלפי הניצחון המפוקפק שזכה בו. ואולם כל הנוכחים הרגישו בזיוף – חוץ ממנו. הוא – פניו זרחו מאוֹשר, הִיכה בכף-ידו על כתפו של ניסים וקרא:
"תוֹדֶה, תודֶה שניצחתי אותך!"
"בהחלט," ענה ניסים, "כל הכבוד לך, אדון רבינוביץ. מחר בבוקר אני מביא את בקבוק הקוניאק."
רבינוביץ הלך מלא שמחה מפוֹעל לפועל וקרא: "ראית? ראית? מה אתה אומר?"
לא ענו לו. הסתלקו בשקט מן הסככה איש לעֶברוֹ. לאחר שתי דקות נשאר לבדו באין איש לשתפו בניצחונו. אולם הוא ניחם עצמו בכך שכולם ממהרים לעבודה בשל השעה המאוחרת, ואולי סתם קינאו בו על ניצחונו.
ניסים לוי נתן את האות ושאר הפועלים החזיקו אחריו. ומה שהיה בגדר בושה בפעם הראשונה נעשה רגיל ומובן בפעמים הבאות. הכול הבינו שאין להפריז בשום כיווּן. וכך קרה שמפעם לפעם נוסף עוד פועל לרשימת המפסידים בכוונה לרבינוביץ, כמובן רק לאחר הפצרות רבות מצד הלה להיאבק עימו. לאחר תקופה ארוכה של כישלונות החל אפוא רבינוביץ מרגיש שהוא שב לאיתנו, והמיבחן היום-יומי מילא אותו כל פעם אומץ מחוּדש. לבסוף התרגלו הכול לסוג זה של משחק ואפילו הפצירו בו להיאבק עימם, והדבר נהפך להם לשעשוע יומי בהפסקת-הצוהריים, מכל-שכּן שנושא הלעג היה מנהל-העבודה בעצמו ובכבודו. בשעה שהיה עסוק במאבק עם אחד מהם היו כל השאר מחליפים ביניהם קריצות, חיוכים והערות-לעג בשפתם. גם כשקראו קריאות-עידוד לכבודו שעה שהתאמץ בכל כוחו שיבצו בהן מיבחר כינויי-גנאי ורמזים מלגלגים, ואילו הוא, בלי לחשוד מאומה, היה מקבלן כאות של כבוד והערכה לכוחו.
לזכותו ייאמר כי מעולם לא עשה את המשחק מקור של תועלת לעצמו. בקבוקי-קוניאק רבים עברו מידי הפועלים לידיו במרוצת המשחקים המדומים הללו, אבל מעולם לא שינה ממנהגו – לקחת את הבקבוק עימו הביתה כדי "להראות לאישה ולילדים", ואילו למחרת החזירוֹ והשתייה היתה מתקיימת בצוותא והוא עצמו היה מקפיד לבל ייגרע חלקו של איש מהם.
"שתו, שתו," היה אומר, "שתו לחיי הכוחות המחודשים שלי."
"שיהיה לך לבריאות," ענו לו, "אתה גבר אתה, רבינוביץ. בגיל כמו שלך – כוחות כאלה? מי פילל ומי מילל? אם אתה עושה אצלנו ככה, מי יודע מה אתה עושה אצל הבחורות הצעירות בעיר?"
אבל בעמקי ליבו הרגיש שמשהו איננו כשורה. אלה אינם עוד הזמנים בהם הִשליט את רצונו על המפעל. ומעניין, ככל שהִרבה להכריעם כן נִדמה לו שטבעת של זרוּת הולכת ומתהדקת מסביבו והוא מאבד את יכולת השלטון. כאילו קשרו כולם קשר עליו, וכל מלחמותיו וניצחונותיו אינם מצליחים להפר אותו. לעיתים חש שהעניינים מתנהלים מעצמם ואיש אינו ניגש עוד אליו ואינו משתף אותו בהם, וחשד התגנב לליבו – שהפועלים הם האומרים לו מה לעשות, ובייחוד ניסים לוי שהשׂתרר עליו ולעיתים אף היה מעליבו בגלוי.
אותו זמן פשטו במפעל השמועות הראשונות על יציאתו לפנסיה. קשה לדעת היכן היה מקורן, אך סְברה היא שניסים לוי בעצמו ובכבודו היה ראשון למדברים וגם דאג שיגוּנב שמץ מן המתרחש במקום לאוזני מועצת המנהלים של החברה ומשם להנהלת המחצבה.
לוּ היה הדבר תלוי בפועלים עצמם לא היה רבינוביץ יוצא לפנסיה. כולם למדו את העבודה ממנו, גם חיבבו אותו לפי דרכם. בימים האחרונים, כשראו כמה זקן האיש ואומלל, חדלו ללעוג לו ואפילו את המשחק ב"הורדות" קיימו בשקידה, כאילו פולחן חשוב הוא. בעומק ליבם אולי האמינו כי בתחבולה פשוטה זו הם מעניקים לו חסד של חיים חדשים. איש לא פגע עוד בכבודו ובכל הזדמנות נהגו לחזור בפניו על המחמאות שאהב ונושאיהן, כרגיל – כוחו ונשים.
והיתה עוד סיבה ממשית יותר לרצונם שימשיך בעבודתו. זמן רב לא התנהלו העניינים במחצבה כסדרם. התפוקה ירדה, רבּוּ האיחורים וחיסורים ומפעם לפעם פרצו שביתות על דברים של מה-בכך. קצב-העבודה הכללי הוּאט ובמקומות מרוחקים נהגו לעיתים לשבת בקבוצה ולשחק קלפים באמצע היום. נוחה היתה להם השגחתו הרופפת של רבינוביץ והם הניחו שאם יבוא מנהל-עבודה חדש לא יימשך המצב הקיים.
השמועות שגוּנבוּ להנהלה המרכזית עשו להן כנפיים, סיכומי התפוקה השבועית בהנהלת-החשבונות אישרו את החשדות, ולא יצאו ימים מועטים עד שנתקבל מברק ובו המועד המדוייק להפסקת העבודה. מיד נתפרסם הדבר בכל המפעל – רבינוביץ יוצא לפנסיה.
מנהל המפעל הזמינוֹ למשרד בעיר והודה לו בלחיצת-יד חמה על מסירותו כל השנים, "טרם סיימת את עבודתך," ניחם אותו, "לא אמרת עדיין את המילה האחרונה שלך, ואני בטוח כי נמצא לך שטח חדש בו נוכל להיעזר בידיעותיך ולנצל את ניסיונך לטובת המפעל היקר לכולנו."
ולאות אֵמוּן הטיל עליו תפקיד אחרון לפני גמר עבודתו – לערוך בחירת מנהל-עבודה חדש. הוא הסביר: "אנחנו לא רוצים להביא אדם זר במקומך. אתה כבר רגיל עם הפועלים ומכיר את הנחוץ להם. אתה יודע כי המפעל שלנו הוא שיתופי ואנחנו לא רוצים שהפועלים ירגישו את עצמם זרים בו. להיפך, עליהם להיות שותפים באחריות. לא נעים לנו שתיווצר הרגשה כי כולם נועדו להיות פועלים פשוטים ואיש מהם אינו עולה במעלות האחריות. לכן החלטנו לכנס אסיפה, להסביר את עקרונות הדמוקרטיה, השיתוף והשיוויון שלנו, ולפרט מהי האחריות המוטלת עליהם, ולבסוף לבחוֹר מביניהם את מנהל-העבודה החדש. עליך, רבינוביץ, כאיש-אמוננו במקום וכאדם המכיר יותר מכולנו את הנעשה במחצבה, אנו מטילים תפקיד נכבד ביותר – להשלים את עבודתך וּלמַנוֹת את ממשיכָך מבין הפועלים שחינכת!"
רבינוביץ הסכים והחליט להתמסר בכל לב להכנת האסיפה.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
יהודה אטלס
הזמנת סופרים לילדים ולנוער לביקור בשדרות
מוכת הקסאמים
שלום אודי,
הרגשתי בכאב ובעלבון שלך על שלא הוזמנת גם אתה להיפגש עם תלמידים בשדרות, ביום בו גוייסו לשם כך הרבה יוצרים אחרים [גיליון 297]. כאבך מוצדק. העברתי את דבריך בשיחה עם מרווה, המארגנת של כל המיפגש, והיא הביעה על כך צער והבטיחה שכאשר תיזום מיזם נוסף מסוג זה היא לא תשכח אותך.
עליך לדעת, שמרווה היא חיילת בת 19, ששירתה בעבר כמורה חיילת בשדרות והתאהבה במקום. היא שיזמה את כל העניין, ואנשים מסויימים לא הוזמנו לא בגלל רוע לב או אפלייה אלא בגלל אי התמצאות שלה בין סופרי הילדים והנוער.
היא פנתה, ראשית כל, לכאלה שזכרה מקריאה בילדותה ובנערותה ואלה הובילו אותה אל אחרים. כנראה שבמיקרה לא היו בין האחרים חברים קרובים שלך, שהיו יכולים להפנות אותה אליך, ועל כן לא הוזמנת. אני בהחלט מבין את הכאב. איך שלא יהיה זה לא בדיוק מימסד כלשהו, משרד חינוך או משהו כזה, שאירגן את זה ועל כן לא הם הכתובת לכעס או לפגיעה. עצם היוזמה היתה יפה מאוד ואני ועוד רבים כמוני מקווים שזה לא יהיה בבחינת נס חד פעמי אלא משהו שייכנס לשיגרה.
כשהיינו שם שאלתי את מנהלת הספרייה הציבורית אם הם קשורים בסל תרבות הארצי ואם אין מגיע אליהם זרם שיגרתי של סופרי ילדים למיפגשים. היא ענתה לי שמסיבות שלהם הם אינם בסל תרבות אבל יש להם תקציב למיפגשים, אלא שכל סופרי הילדים שהתקשרה אליהם אמרו לה שהם, פשוט, מפחדים לבוא, בגלל הקסאמים. אני מניח שמי שיתקשר אליהם ויאמר שאינו מפחד, ודאי שיוזמן. אגב, פחד מפני קסאמים הוא לא בלתי לגיטימי. צריך לזכור שזה לא פחד ממשהו ערטילאי אלא ממשהו שנופל עליך, אם הוא מדייק, ואולי הורג אותך. כך שלא הייתי מגנה את אלה שפוחדים. יחד עם זה המיפגשים הם תמיד במרחבים ממוגנים וזה די מרגיע.
וכן, תודה על שתיקנת את טעויותיי בעניין מילא אוהל וכו'. הזיכרון, "בגילי ובמצבי," כבר לא מה שהיה.
שלך,
יודה אטלס
ליהודה היקר שלום,
התגובה שלי לא היתה אישית אלא בשם סופרי הילדים. יש לנו ארגון וולנטארי המוכר לך היטב כי גם אתה נמנה עליו, סומליו"ן, שייתכן כי אחדים מחבריו היו מוכנים לבוא, אישית, לשדרות, אלא שאיש לא פנה אליהם, ואילו סומליו"ן בכוחות עצמו לא יכול לארגן את המיפגשים (וגם, אם ח"ו יקרה משהו למי מחברינו, איך ניקח עלינו אחריות לכך?) – לשם כך ישנם סל תרבות ואמנות לעם.
אני יכול להעביר למרווה את רשימת כל סופרי הילדים שלנו, והיא תוכל לפנות אליהם על בסיס אישי ולשאול מי מוכן לבוא למפגשים בשדרות. ואולם שאלה לא פחות חשובה היא שאלת הביטוח. כאשר אנחנו נוסעים במסגרת אמנות לעם או סל תרבות, יש לנו ביטוח מלא מפני כל תאונה או פגיעה או סתם נפילה כי כל זה קורה לנו, חס ושלום, במסגרת העבודה. ויש גם תחבורה מהבית הלוך וחזור. אבל אם באים סתם כך בהתנדבות, וקורה משהו, נדמה לי שאין שום ביטוח. לכן נראה לי שכאשר פונים לסופרי ילדים ונוער יש לברר היטב נקודה זו מראש. בייחוד שמדובר במתנדבים ואין זה בגדר עבודה.
שלך,
אהוד
לאהוד היקר,
גם אם היו מזמינים את כל סומליו"ן לשדרות, היה כתוב בעיתון שהיו שם סמדר שיר, עמוס עוז וצרויה שלו, כי את אלה העיתונאי שכתב את הידיעה מכיר. בקיצור, אם אנחנו רוצים שיזמינו אותנו ויכתבו עלינו, עלינו להמשיך ולפעול ולקבל פרסים ולהביע דיעותינו ברבים ולהתמקם בלב עיתונאים ובחורות מדהימות כמו החיילת בת ה-19, וזה לא פשוט בימים אלה, כשאין חידוש ולמידה ועומק עיתונאי.
זוהר אביב
ראשונים תמיד אנחנו
לאלי אשד שלום רב,
תודה לך על ההפנייה לאתר שלך באינטרנט. אשמח לקרוא בו ולהעשיר את ידיעותיי.
הקשר שלי עם אהוד בן עזר הוא רב שנים. הערכתי מאוד את יוזמתו ליטול על עצמו עריכת כתב עת היוצא בתדירות של פעמיים בשבוע ומכיל חומר עשיר בשירה, ספרות, פובליציסטיקה, פולקלור, ענייני חברה ומדיניות וגם זמר. ריח הארץ ונופיה עולים ממנו, ונכתבים בו לא מעט מאמרים שכמדומני לא היו מתפרסמים בכתבי עת אחרים, כמו למשל מושגים מימי המנדאט ומשחקי ילדות נשכחים ורשימות על פירות הארץ ואפילו מפרטים על סלט ארץ ישראלי. יוסי גמזו כותב בו שירים יפהפיים ביניהם רבים בתגובה לענייני השעה, ובכך הוא ממשיך את "רגעים" ו"הטור השביעי" של אלתרמן.
שמחתי לתרום לו מפעם לפעם רשימה, ובמיוחד בתקופת החלמתי מפציעה בעקבות תאונת דרכים קשה, שאז יכולתי להתפנות קצת גם לכתיבה וגם למתן תשובות לפניות קוראים שביקשו לדעת על הרקע שמאחורי שירים עבריים אחדים.
מאחר ואני עובד במשרה מלאה בחברת מחשבים, ומעבר לכך שטוף בהתחייבויות בענייני תרבות וזמר ומופעים שונים, בקושי עומד לרשותי זמן לעסוק בכתיבה.
אשר לפנייתך – אתה בהחלט יכול ליטול מ"חדשות בן עזר" את כל המאמרים שכתבתי וגם את התשובות לשאלות שראו בו אור ולפרסם אותם באתר שלך, ובלבד שתיתן את הקרדיט ההולם לאכסניה המקורית שבה התפרסמו הדברים.
בברכה,
אליהו הכהן
אהוד: "חדשות בן עזר" איננו אתר ואיננו בלוג, כפי שכמה פרופסורים עדיין מתעקשים לכנותו מתוך איזו התנגדות פנימית למעמד שכבש לו (והוא גם אינו תלוי בכניסות הקוראים אליו) – אלא הוא מכתב-עיתי לכל דבר, מכתב שכל מילה המתפרסמת בו עוברת עריכה והתקנה לדפוס ברמה של עיתון יומי של פעם. ההבדל היחיד הוא שהוא אינו נדפס על נייר אלא נשלח חינם, בד"כ פעמיים בשבוע, לרשימת נמעניו באי-מייל, וכל המבקש, מצורף אליהם מיד – גם אם אין לו פנקס חבר של מפא"י.
מה עוד יכולים מנוולים מבני ישראל לעולל אצלנו?
להדביק על תיבות המכתבים שלנו בתל אביב הודעה מודפסת ורודה כוזבת מטעם חברת החשמל, והיא כנראה פאראפראזה על ההודעה שמפיץ צה"ל ברצועה בתגובה מתונה-יחסית על ירי הקסאמים הבלתי פוסק ליישובי עוטף עזה שבגבולות הקו הירוק. מעניין מי מממן את התעמולה הפלסטינית הזו מתחסדת והמטעה הזו בתוככי עירנו ועל פתחי בתינו:
הפסקת חשמל
ברצוננו להתריע על גל של הפסקות וניתוקי חשמל
ביום ראשון תאריך 09/12/2007
הפסקת זרם החשמל היא צעד של אין ברירה, ואנחנו נאלצים לנקוט בו בגלל שבעירכם שוכנות מפקדותיו של צבא הפוגע באזרחים בגדה המערבית וברצועת עזה ומבצע פשעי מלחמה.
מטעמים הומאניטאריים הפסקות החשמל לא יהיו מוחלטות, ונותיר לכם את שיקול הדעת: האם להפנות את זרם החשמל שיוקצב לכם לבתי חולים, למערכת המים, לביוב, או לבתים פרטיים.
אנו מתנצלים על אי הנוחות הזמנית שאמצעים אלה יגרמו להם ומדגישים שמדובר בצעד התגוננות הכרחי, בו אנו נוקטים בכאב וצער בלתי מבוטלים. נשמח להשיב את זרם החשמל לעירכם מיד כשתיפסק הפגיעה באזרחים הפלסטינים.
בברכה
החזית לשחרור עזה
אתכם הסליחה חברת החשמל
נ.ב.
המנוולים הדביקו את הפתק הוורוד על תיבות המכתבים שלנו בצורה שאי אפשר להסיר את ההדבקה, והותירו לנו שני כתמים מכוערים מהסוג שמדביקים על שמשות של מכוניות.
עם זאת, אנחנו, דיירי הבית, קיימנו ישיבת ועד והחלטנו שאנחנו מפסיקים לשגר קסאמים לרצועת עזה ולגדה, זאת כמובן בתנאי שהפסקות החשמל היזומות כלפינו – תיפסקנה. אחרת נמשיך לשגר טילים, והאחריות לכך תיפול על "החזית לשחרור עזה", על "החזית לטמטום ישראל" ועל חברת החשמל.
"רומנטיקה וטבע – מאירופה ומישראל"
ציפי פליישר הלחינה את יצירתה שפרשה כנף זה מכבר בעולם – "מדריגלים לנוף הארץ" – למספר טקסטים שבחרה מתוך השירה העברית. הקשר הבלתי
אמצעי שלה למילות המשוררים מסגיר אהבה גדולה לנוף הארץ. כל מדריגל, לדבריה, מוקדש לפינה אחרת.
ביום א' 23.12.07, שעה 19:30 בקונצרט שיתקיים באודיטוריום מכללת לוינסקי, ת"א, יבוצעו חלק מן המדריגלים ע"י המקהלה הקאמרית "קולגיום תל-אביב" בניצוחו של אבנר איתי. הפעם נוכל לשמוע הלחנות אקפלה (מקהלתיות טהורות) לטקסטים של אסתר ראב, בת שבע שרף, ארנון בן נחום, ויורם בן מאיר. "פינות ההקדשה" הפעם הן הגליל התחתון, הרי אדום, תל- אביב, ירושלים של צבע וריח.
כמו כן, יבוצעו קטעי מוזיקה ממיטב הספרות העולמית – מנדלסון, פורה, וגם מן הקלאסיקה של המוזיקה הישראלית והיהודית (לבנדובסקי, פאול בן חיים ושירי זמר עברי מעובדים). אל הקונצרט מתלווה תכנייה עשירה בהסברים ובציטוטים, ללא תשלום. מחיר הכניסה 55 ₪ (45 ₪ לגמלאים)
זהו מנהגה של מכללת לוינסקי כתרומה לקהילה בסדרת הקונצרטים המגוונת שהיא מקיימת זו העונה ה-12 בין כתליה.
ברגע האחרון:
הסופר אהוד בן עזר
יעניק ביום העצמאות ה-60 לנשיא המדינה
שמעון פרס
פרס על מפעל חייו בקריאת ספרות עברית
מטעם אגודת הסופר צאצא העלייה הראשונה הבודד
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,634 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
298 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל