| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 299
תל אביב, יום חמישי, ד' בטבת תשס"ח, 13 בדצמבר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: כֶּנֶס בּוֹגְרֵי "כָּסִית".
יוסי אחימאיר: צללים בחג האורים.
גדי גולן: אבנר גולדשמידט ומנחם אודם זצ"ל, מנופלי שואת יום כיפור.
ד"ר יחיעם שורק: 29 בנובמבר – האמת!
מרק כרוב ביתי לחורף, מתכון סודי מאת הטבח של המכתב העיתי,
מר ס. נידחוביץ' השמן.
ד"ר גיא בכור: ארצות הברית בלמה את הטרור בעיראק וייצבה את המדינה. איך היא עשתה זאת?
אילנה זוהר: כל כיתה לחלק לשתיים.
שו"ת אליהו הכהן: ידידיה יצחקי: מאיאקובסקי ושלונסקי. דניאל בלוך: המורה יוסף כהן-צדק.
שמעון כהן: הטיול השנתי בכיתה א' למקווה ישראל.
ד"ר גבריאל לוי: המילואים האחרונים שלי. [נלקח מהאינטרנט].
הרצל ובלפור חקק: גלילה רון פדר עמית – כלת האור.
חמדה אביב קאלש: מכבסֶת זיכרונות (שיר).
נעמן כהן: יעיש שעבּ – יחי העם הערבי! יחי הכיבוש הערבי!
מרוה מרום בת ה-19 על פרוייקט הסופרים בשדרות.
אהוד בן עזר: "עבודה ערבית" היא סדרת טלוויזיה מצויינת.
שביתת המורים: פה קבור הכלב! [נחמיה שטרסלר, ציטוט]
דרור הבית – הציפור הישראלית הנבחרת של "חדשות בן עזר".
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק ה, ביקור אצל מזכיר המפלגה.
יוסי גמזו
כֶּנֶס בּוֹגְרֵי "כָּסִית"
אַחַת בְּכָל שָנָה, בַּחֲנֻכָּה, נוֹעֶדֶת
כְּמוֹ לִפְגִישַת מַחְזוֹר אוֹ הֲרָמַת כּוֹסִית
מִין שְאֵרִית פְּלֵטָה נוֹסְטַלְגִּית וְשֹוֹרֶדֶת
שֶל מוֹהִיקָאנִים אַחְרוֹנִים בּוֹגְרֵי פִּקּוּד "כָּסִית".
וּמֵאַחַר שֶהַנּוֹסְטַלְגִּיָּה כַּיּוֹם, בֵּינֵינוּ,
גַם הִיא, כִּדְבַר סִימוֹן סִינְיוֹרָה (אֵשֶת אִיב מוֹנְטָאן)
לֹא בְּדִיּוּק מַה שֶּהָיְתָה אֵי-פַּעַם, בִּזְמַנֵּנוּ
שֶכֵּן אֲפִלּוּ בָּהּ חָל פִּחוּת-עֵרֶךְ לֹא קָטָן, –
הֲרֵי שֶהָרוֹמַנְטִיקָה, שֶבְּיָמֵינוּ אֵלֶּה
יוֹשֶבֶת כְּמוֹ בְּבֵית-אָבוֹת עַל תֶּקֶן שֶל passé
וְכִישִישָה as-beenית, אָנַכְרוֹנִית וּמְזֻלְזֶלֶת
נִדּוֹנָה כָּל יְמוֹת הַחֹל לְאֶפֶס מַעֲשֶֹה, –
זוֹכָה כָּאן פַּעַם בְּשָנָה בְּהוֹקוּס-פּוֹקוּס מִיסְטִי
לְמִין זְרִיקַת וִיאַגְרָה בְּסִגְנוֹן "זֹקֵף כְּפוּפִים"
וּמַעֲלָה בָּאוֹב כְּקֶסֶם סְפִּירִיטוּאָלִיסְטִי
"כָּסִית"וּאַצְיָה הֲזּיָה כְּמַעֲשֵֹה-כְּשָפִים:
פִּתְאֹם נִמְחָק הַגְּבוּל הַחַד וְהַקָּשוּחַ
בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא,
פִּתְאֹם גַּם הַהוֹוֶה לְרֶגַע כְּמוֹ מָשוּחַ
בְּסַם-פְּלָאִים וְאִיש אֵינוֹ מֵרִים גַּבָּה.
פִּתְאֹם בְּמִיטִינְג זֶה נוֹחֶתֶת כְּרָקֶטָה,
כְּמִין צִפּוֹר גַּן-עֵדֶן מִן הָעֳפָאִים
רוּחָם שֶל הַנֶּעֱדָרִים מִכֶּנֶס זֶה, וּפֶתַע
הֵם נוֹכְחִים מְאֹד פֹּה כְּמוֹ רוּחוֹת שֶל רְפָאִים.
וְכָךְ, בְּתוֹךְ הַפוּאָיֶה שֶל "תֵּאַטְרוֹן בֵּית לֶסִין"
בּוֹ מִתְמַקֵּם לָאַחְרוֹנָה אוֹתוֹ כִּנּוּס מַחְזוֹר
בּוֹקֵעַ קוֹל קוֹרֵא בְּיִידִיש: "חֶבְרֶה, קוּמֶען עֶסְן!"
דְּהַיְנוּ: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי לַלַּאטְקֶעס וְיִגְזֹר
גְּזֵרָה שָוָה בֵּין 'בַּיָּמִים הַהֵם' שֶל מַכָּבֵּינוּ
(עִם נֵס אוֹתוֹ פַּךְ שֶמֶן שֶהִתְמִיהַ כָּל חוֹזֶה
כְּשֶהַמִּקְדָּש הוּאַר שְמוֹנָה יָמִים לִמְשֹוֹשֹ לִבֵּנוּ)
וּבֵין שַמְנָן שֶל לְבִיבוֹת הַחַג 'בַּזְּמַן הַזֶּה'."
וְעוֹד צְלִילֵי הַקּוֹל הַהוּא מְהַדְהֲדִים בְּעֹז עֵר
פּוֹרֶצֶת לַמָּקוֹם כְּרֵסוֹ שֶל חַצְקְל אִיש "כָּסִית"
וְאַחֲרֶיהָ הוּא עַצְמוֹ שוֹעֵט כְּמִין בּוּלְדּוֹזֶר
וְעָט אֶל הַמִּטְבָּח חֲגוּר סִינָר לָבָן כַּסִּיד
וְתוֹךְ שָעָה קַלָּה הוּא שָב, אֲפוּף אֵדֵי הַקֶּסֶם
שֶל נִיחוֹחוֹת הַלַּאטְקֶעס וּמַצִּיב מַגָּש עָמוּס
יָשָר עַל שֻלְחָנוֹ שֶל מְשוֹרֵר "מַגַּש הַכֶּסֶף"
וּבָאַקְצֶנְט הַפּוֹלָנִי שֶלּוֹ, בְּרֹב נִימוּס
הוּא סָח לוֹ: "יִתְכַּבֵּד נָא פְּרוֹשֶם פַּאנְיֶה אַלְתֶּרְמַנְיֶה."
וְאַלְתֶּרְמַן מֵשִיב לוֹ: "לֹא טוֹעֵם גַּם בִּיס זָעִיר
בְּלִי אֵש הַמְּסַיַּעַת שֶל קְצָת שְנַאפְּס." – "רוֹצֶה שַמְפַּאנְיֶה?
אוֹ בְּרֶנְדִּי?" שוֹאֵל חַצְקְל, "אוֹ קְצָת גִּ'ין? אוֹ הוֹק מָהִיר?
אוֹ וֶרְמוּט, וִּיסְקִי, סְלִיבּוֹבִיץ'?" וְאַלְתֶּרְמַן, קָשוּב
נוֹהֵם מִתַּחַת לְאַפּוֹ: "הַסֵּדֶר לֹא חָשוּב..."
וּשְלוֹנְסְקִי מְשַֹחֵק שַחְמָט עִם פֶּן וְכָאן נִדְחֶפֶת
עַלְמוֹנֶת עִם קֻפַּת-תְּרוּמוֹת, סִכָּה וְתַג-נְיָר
עִם לוֹגוֹ שֶל הַלִּיגָה הַנִּלְחֶמֶת בַּשַּחֶפֶת
(פֶּרַח לָבָן) וְאֶת הַתַּג הַזֶּה, הַמְּצֻיָּר
עַל רֶקַע שֶצִּבְעוֹ תָכֹל כִּתְכֵלֶת שְתֵּי עֵינֶיהָ
הַנִּנְעֲצוֹת בּוֹ כְּאוֹתָהּ סִכָּה בְּדַש בִּגְדוֹ
הִיא מְלַוָּה בְּאַלְטוֹ סֶקְסִי: "פֶּרַח!" – "כֵּן, יוֹדֵעַ,"
סָח שְלוֹנְסְקִי הַמַּבִּיט בְּפִיהָ, "פֶּה רַךְ..." אַךְ נֶגְדּוֹ
נִזְעֶקֶת הָעַלְמָה: "זֶה לֹא בְּכָ"ף, זֶה רַק בְּחֵי"ת!"
וּשְלוֹנְסְקִי הַמּוֹדֵד אוֹתָהּ מִמֹּתֶן עַד חָזֶה
מֵעִיף אֶל פֶּן הַדּוֹן ז'וּאָן מַבַּט-קִנְאָה סוֹחֵט-
דְּמָעוֹת וְסָח לוֹ: "הַלְוַאי עָלַי מִין חֵטְא כָּזֶה..."
אַךְ פֶּן, כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ, עֵינָיו סוֹקְרוֹת
כְּבָר שְֹדֵה-מִרְעֶה רָחָב יוֹתֵר: שוּרַת מִזְדַּנְגְּפוֹת שֶ-
הִגִּיעוּ כָּאן מִחוּץ לָעִיר וּבְלִי בּוּשָה זוֹקְרוֹת
אֲגַב עִנְטוּז בַּמִּדְרָכָה אֶת שְלַל הַתּוֹעֲפוֹת שֶ-
חָנַן אוֹתָן הַטֶּבַע בְּאוֹתָן מִדּוֹת גְּדוּשוֹת
בָּהֶן מֻבְלָט בַּלְקוֹן מִקִּיר כָּל בַּיִת, בִּמְחִילָה,
וְסָח לִשְלוֹנְסְקִי בִּלְשוֹנוֹ הַמַּצְלִיפָה כְּשוֹט:
"הֲרֵי הַחֲדָשוֹת, אַבְרָם, וְעִקָּרָן תְּחִלָּה..."
וְיוֹסְקוֹבִיץ', הוּא יוֹסִיפוֹן, זֶה שֶחָרַש פֹּה תֶלֶ"ם
שֶבּוֹ מַגִּיעַ תֵאַטְרוֹן לְכָל מַעְבָּרָה
צוֹפֶה בָּהּ בְּתַהֲלוּכַת הַבִּכּוּרִים הָאֵלֶּה
וּמִתְפָּעֵל: "חָזֶה רְאֵה נָא וְקַדֵּש וּקְרָא
מוּל כָּל רֹאש הַר וָרֶכֶס שֶכָּאֵלֶּה שָד וָשֶבֶר
לְמִי שֶמִּסְתַּפֵּק בַּהֲצָצָה בַּנּוֹף בִּלְבַד
כִּפְרַאיֶר אַפְּלָטוֹנִי שֶפָּשוּט אֵינֶנּוּ גֶבֶר
בִּמְקוֹם לִבְצֹר בְּמֶרֶץ כָּל אֶשְכּוֹל אֲשֶר כָּבַד..."
אַךְ כָּאן נוֹזֵף בּוֹ חוּנֶא שֶמִּסְפַּר הַנַּעֲלַיִם
שֶעַל רַגְלָיו גָּדוֹל מִמִּסְפָּרָם הָאוֹפְּטִי שֶל
כָּל מִשְקָפָיו שֶל הַקָּסוֹקֶר יוֹסְקוֹבִיץ': "בֵּינְתַּיִם
חַג חֲנֻכָּה הַיּוֹם וְאוֹי לְמִי שֶיִּכָּשֵל
בַּעֲבֵרָה שֶל מַה שֶּכְּבָר חָזָ"ל כִּנּוּ דְבַר-בֶּלַע:
'הַנְּעָרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵן' וּבַד בְּבַד
גַּם אֵין לָנוּ רְשוּת לְהִשְתַּמֵּש בָּהֶן כְּלָל, אֶלָּא
לְרֹעַ מַזָּלֵנוּ, נֶעבֶּעךְ, 'לִרְאוֹתָן בִּלְבַד'..."
וְרוֹבִינָא שוֹלַחַת בּוֹ בְּפֶּן מַבָּט סַרְקַסְטִי
כְּמִי שֶאָץ לִנְעֹץ בְּחֹטֶם פַּר אֶת קְצֵה חַחוֹ
וּכְשֶמַּפְצִיר בָּהּ אוֹרְלַנְד הִיא פּוֹצָה בִּטְרַאנְס פַנְטַסְטִי
אֶת פִּיהָ בְּשִירוֹ "עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ".
וְאַף עַל פִּי שֶעֵץ רִמּוֹן אֵינוֹ נוֹתֵן שוּם רֵיחַ
וּמַגָּשֵי הַלַּאטְקֶעס נֻסַּח חַצְקְל דַּוְקָא כֵּן,
מַתְחִיל מִבְּלִיל הָרֵיחַ וְהַצְּלִיל לִהְיוֹת שָֹמֵחַ
וְהַמּוֹרָאל מַצְעִיר גַּם אִם הַגּוּף קְצָת הִזְדַּקֵּן.
וּמֶסְקִין הַמַּדְלִיק חֲנֻכִּיָּה וְהָעוֹטֶה לוֹ
בִּמְקוֹם גְּלִימָה שֶקְסְפִּירִית סְוֶדֶר צֶמֶר אַפְרוּרִי
מַרְעִים בְּבָּאס בִּמְקוֹם בְּמוֹנוֹלוֹג מִתּוֹךְ "אוֹתֶלוֹ"
בַּזֶּמֶר הָרוּסִי "הָיֹה הָיוּ שְנֵי חֲבֵרִים."
וּמוֹיְשֶה בֶּרְנְשְטַיְן קְטַן-הַקּוֹמָה וּגְדוֹל-הַלַּהַט
מַקִּיש אֶת הַ"בִּים-בָּם" הַחֲסִידִי שֶל בֵּית אָבִיו
עַל כָּל הַשֻּלְחָנוֹת וּבַשִֹּמְחָה הַזֹּאת נִבְלַעַת
כִּמְעַט כָּל הַבּוֹהֶמָה הַקְּשִישָה שֶל תֵּל-אָבִיב
כּוֹלֵל כָּל דְּמֻיּוֹתָיו שֶל יוֹסְל בֶּרְגְנֶר עַל הַכֹּתֶל
הַמַּשְקִיפוֹת מִתּוֹךְ צִיּוּר-הַקִּיר מִבְּלִי לַחְדֹּל
עַל גֵּיא הַחִזָּיוֹן הַזֶּה שֶבּוֹ מְרֻתָּקוֹת אֶל
הָאוֹר וְהָאֶכְּסְטָאזָה נִשְמוֹתָיו שֶל דּוֹר גָּדוֹל
שֶאֵין לוֹ לֹא סוֹכְנִים, לֹא יַחְ"צָנִים, לֹא "look" וְ"sound"
וְלֹא עָגִיל בָּאֹזֶן וְתִסְפֹּרֶת-פַּאנְק לְאוֹת
שֶהוּא תָמִיד "בָּעִנְיָנִים" ,and always been around
"רַק" כִּשְרוֹנוֹת-עֲנָק וְצִיּוֹנוּת בְּלִי מֵרְכָאוֹת.
אָז גֵרְשוֹן הַמֶּלְצָר מַגִּיש צַלַּחַת וְסַכּוּ"ם
לְכָל יוֹשְבֵי הַפְרֶעסְטוֹרָן הַזֶּה הַמִּיתוֹלוֹגִי
שֶל חַצְקְל הַתּוֹפֵס כִּסֵּא וּמִתְקַשֶּה לָקוּם
מִמֶּנּוּ כִּי נִתְקַף בִּחְרוֹפּ דּוֹמֶה וְאָנָלוֹגִי
לָזֶה שֶל חוֹנִי שֶנִּרְדַּם שִבְעִים שָנָה תְמִימוֹת
אֶלָּא שֶאֵצֶל חַצְקְל, כְּמִשְמֶרֶת עֵרָנִית
עַל כָּל הַמִּתְרַחֵש כָּאן בַּסִּפְרוּת וְעַל בִּימוֹת
נִפְקַחַת מִדֵּי פַּעַם אֵיזוֹ עַיִן תּוֹרָנִית
בְּעוֹד שֶהַשְּנִיָּה הַמּוֹסִיפָה לָנוּם בְּנַחַת
סְגוּרָה גַם מְסֻגֶּרֶת כִּירִיחוֹ וְרַק הֲמִי
אוֹתָה שְלַאף-שְטוּנְדֶּה מוּסִיקָלִית (אַרְיָה לֹא נִשְכַּחַת!)
תּוֹקֵעַ פוֹרְטֶה: "נַחֲרוּ נָא נַחֲרוּ עַמִּי..."
אַךְ כָּאן, כְּמוֹ סִינְדֶּרֶלָה לְמִשְמַע צִלְצוּל חֲצוֹת
בּוֹ תֵהָפֵךְ הַמֶּרְכָּבָה לִדְלַעַת קָלָוָסָה
וְהַסּוּסִים לְעַכְבָּרִים וְכָל הַמַּחְלָצוֹת
לִשְמַאטֶעס שֶל הַלִּכְלוּכִית שֶמִּן הַנֶּשֶף נָסָה –
חוֹזְרוֹת רוּחוֹת הָרְפָאִים אֶל הָעוֹלָם הַבָּא
שֶבּוֹ וַדַּאי יֶשְנָהּ גַם אֵיזוֹ מִין "כָּסִית" שֶל מַעְלָה
וְהַמְּסִבָּה כְּבָר, כָּךְ אוֹ כָּךְ, אֵינֶנָּה מְסִבָּה
בְּלִי אוֹתוֹ קַאסְט שֶהוּא הַ-must בַּהַצָּגַת-הַגָּאלָה
הַנָּ"ל. אַךְ מַה נֹּאמַר כָּאן עַל תְּקוּפָה שֶהִתְפַּיְּטָה:
אֲפִלּוּ הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה כְּבָר לֹא מַה שֶּהָיְתָה...
(מתוך "ילד בתל-אביו")
יוסי אחימאיר
צללים בחג האורים
חג החנוכה הוא, כידוע לכל, גם חג האורים. חג שכולו שמחה על ניצחון המכבים (לא רק של תל-אביב בכדורסל) על היוונים, חג שבו מטבע אופיו והגדרתו רצוי להבליט את המשמח והחיובי על פני הרע והשלילי.
כנגד מה אני אומר דברים אלה?
כמה ימים לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה התקיים בתל-אביב טקס הענקת פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר. כמנחה האירוע, פתחתי בדברים על ענייני דיומא הלא מרנינים. "השמחה על הטקס מהולה בעצב ובדאגה" – ציינתי. המשכתי ופירטתי:
עצב ודאגה – על המשך ירי הטילים והמרגמות לעבר שדרות ויישובי מערב הנגב, ועל ההתחמשות הגוברת של אירגוני הטרור ברצועת עזה וביו"ש.
עצב ודאגה – על האיומים המפורשים להשמדת ישראל העולים באיראן ובדמשק, בעזה וברמאללה, ועל ההסתה האנטישמית הארסית הגוברת בעולם הערבי וגם במערב.
עצב ודאגה – על שחיילינו החטופים והנעדרים טרם שבו לבתיהם ולמשפחותיהם.
עצב ודאגה – על הדיבורים מצידנו בדבר ויתורים בירושלים ובגולן, הורדת יישובים, הקפאת בנייה, על כשל ההסברה, על מסע ההפחדה העצמית, על הפצת תחושות תבוסתניות.
עצב ודאגה – על מערכת החינוך הקורסת, על שביתות ומאבקי הורדת ידיים בין הממשלה והעובדים-המורים, על הזנחת בעיות חברתיות וחינוכיות, הפקרת הקשישים, החלשים וניצולי השואה, ועל האלימות הגוברת.
סיימתי ואמרתי, כי לנוכח חולשת ההנהגה ומחדליה בטיפול בבעיות הבוערות, אולי האיש שעל שמו ניתן הפרס, זאב ז'בוטינסקי, אבי המחנה הלאומי בימינו, מתהפך בקברו בהר הרצל.
למחרת הטקס העיר לי ידיד, שנכח באירוע החגיגי, שמא הגזמתי בדברי השליליים, ומדוע לא מצאתי לנכון להשמיע גם דברים חיובים. "האם הכל שלילי במדינה? אין הישגים, אין התקדמות?" – שאל-התריס.
האמת, הוא צודק. בשנת השישים למדינה אי אפשר שלא לומר הלל על דרך החתחתים שעברנו ואשר לא מנעה מאיתנו להגיע להישגים מופלאים, הגם שבמחיר כבד. אפשר אפילו להניח, שאילו היה זאב ז'בוטינסקי יכול לפקוח עיניו, גם הוא היה מתפעל מן ההישגים של המדינה, שלמען הקמתה הקדיש כל ימיו.
הוא היה רואה מדינה ריבונית (אמנם רק על חלק מארץ-ישראל), עם שבעה מיליון אזרחים אשר 80 אחוז מהם יהודים, דמוקרטיה, צבא, משטרה, ממשלה, התיישבות, אוניברסיטות, בתי ספר, עלייה, מדע, תרבות, תקשורת מגוונת ותוססת. הוא היה נהנה, למשל, לקרוא ביום שישי, כי ישראל הקטנה היא מעצמה צבאית-טכנולוגית, שפיתחה את המרל"ט (מסוק רפואי ללא טייס), את הרל"ן (רכב ללא נהג) ואת הכשב"מ (כלי שיט בלתי מאוייש).
כברת דרך עצומה עבר העם היהודי מאז שנת 1940, שנת מותו של ז'בוטינסקי, דרך רבת החתחתים משואה לתקומה, מתקומה לבנייה ומבנייה להתעצמות. האם זו סיבה לנוח על זרי הדפנה ולטמון את הראש בחול לנוכח הכשלים ההנהגתיים, במיוחד בשנים האחרונות, ולא להתריע בפני טעויות והטעיות, חולשות ונסיגות?
ישנם קשיים מיוחדים של מדינה יהודית, בודדת ומבודדת, שמסיתים בגלוי להשמדתה ופועלים ללא הרף להכות בה ולפגוע באזרחיה. על הקשיים הללו ניתן להתגבר – כפי שהוכח בששת העשורים הראשונים לקיומנו העצמאי.
גורלנו ועתידנו נתונים בידינו – יותר מאשר בידי מבקשי רעתנו. תיפקודנו כנגד האיומים החיצוניים הוא שיחרוץ, אם ישראל תשרוד אם לאו. לדאבון הלב, הצללים, הכשלים, שאנו מביאים על עצמנו במו ידינו – גוברים על האורות וההישגים, שאף הם מבית היוצר שלנו.
אם נהיה יותר מאוחדים סביב המטרה הציונית הגדולה, חדורי רוח לאומית, נכונים יותר לתרום לעם ולמדינה, סובלנים יותר איש כלפי זולתו, מתנדבים ולא משתמטים – כי אז הרבה מן הקשיים יתמעטו וייחלשו.
נכון לעכשיו, אנו רחוקים מלהיות אור לגויים ואפילו לא אור לעצמנו. ולכן, עם כל התמיהה של ידידי למשמע דברי בערב החגיגי, חשתי כי צריך שדברי הביקורת על המתרחש בתוכנו ייאמרו – גם במעמד שכולו שמחה ואפילו בסמוך לחג האורים.
גדי גולן
אבנר גולדשמידט ומנחם אודם זצ"ל
מנופלי שואת יום כיפור
עם אבנר גדלתי בכיתה אחת, כיתת ה"זיתים" בקיבוץ חולתה. הרבה שנים גרנו בחדר אחד במסגרת החינוך המשותף, כשאביו מחנך את שנינו חינוך ספרטני נוקשה. מקלחות קרות בבוקר כל חורף, התעמלות בחדר כל בוקר וערב, וריצה יחפים על מדרכות המשק כל בוקר. כשהתחלנו לעבוד במשק כילדים וכולנו החלפנו ענפים והתלבטנו היכן לעבוד, אבנר כבר בחר את בחירתו, אשר לוותה אותו כל חייו הקצרים. הוא בחר בגן-בית, גן הירק אשר סיפק ירקות למשק. לאחר מכן גן זה הפך לגידולי שדה, שלחין וכותנה, הענף המרכזי במשק, שאבנר ריכז אותו עם חזרתו מהסדיר הביתה ועד יום מותו.
עם גיוסנו לסדיר, התנדבנו כל בני הכיתה לצנחנים. אבנר, כחקלאי וותיק כבר אז, האמון על טרקטורים ומכונות חקלאיות, התגייס לשריון. שם הצטיין, נהיה לקצין ובעל מקצוע מהמעולים בגיִס. השתתף כקצין מרכזי בכל הפעולות לחיסול ולשיתוק הטרקטורים והעבודות במוביל המים הסורי, ברמה הסורית דאז.
במלחמת ששת הימים כקצין מילואים, נלחם בשורות האוגדה המרכזית בסיני. היה בין הטנקים הבודדים, שדהרו במסגרת ניצול ההצלחה בפריצה, הגיעו עד למבואות המיתלה ושם השמידו מאות כלי שריון ורכב מצריים נסוגים. את ההצלחה המסחררת בקרבות הקרקע בששת הימים, אנו חייבים בעיקר לאבנר ודומיו, שהביסו את הצבא המצרי בסיני, שהיה הזירה המכרעת והמרכזית במלחמה זו.
לאחר המלחמה אבנר התקדם במהירות בגיס, כשערב מלחמת יום כיפור, הוא היה כבר סמג"ד וותיק המתלבט בין גיוס לצבא קבע שמוצע לו, לבין המשך ריכוז ענף הכותנה בבית.
את הפקודה לגיוס למלחמה, אבנר קיבל במשק בשבת יום כיפור, בשעה עשר בבוקר.
שלא כרבים אחרים אז, שקיבלו פקודת גיוס, אך משכו את הזמן ככל האפשר עד לנסיעתם ליחידתם אם בכלל. אבנר נסע מיד ליחידתו, שבסיסה היה ליד צומת גולני. שם קיבלו פקודה לנוע מיד לגשר אריק בבטייחה ולעלות מיד לרמת הגולן לבלום את השריון הסורי. היות שלא היו מובילי טנקים, הם נסעו על שרשראות הטנקים עד גשר אריק, שם עלו לרמת הגולן. אני מעריך שאבנר, כמקצוען אמיתי, הבין די מוקדם אז, שזוהי מלחמה חסרת סיכוי עבורו. אולם, זו היתה מלחמה על הבית. פריצת הטנקים הסורים ממערב לירדן, משמעה היתה חיסול חולתה וכל משפחתו.
אבנר היה מקצוען אמיתי, מעטים אם בכלל בצה"ל, הבינו בטנקים כמוהו. מקצוענים כמוהו, תמיד נשלחים ביחידות החוד. במלחמה רגילה ומתוכננת, בזכות מקצועיותם הם שורדים. הפעם לא היה לו שום סיכוי. השולף הטוב ביותר במערב, יכול להסתדר לבדו כנגד מאה אינדיאנים, אולי מאתיים. אולם, כנגד אלף אינדיאנים אין לו שום סיכוי.
גדודו של אבנר היה צריך לעצור שפעה של טנקים סוריים. הם דפקו רבים מהם, אולם לבסוף אבנר נהרג מפגז טנק סורי שפגע בכיפת הצריח שלו.
את מנחם אודם הכרתי במרום גולן. הוא היה בן עין חרוד והגיע אלינו משם. הוא היה מבוגר מרובנו במספר שנים וכבר בעל מקצוע מעולה – מסגר, כשמאחוריו כמה שנות עבודה טובות.
בחבורת צעירים כמונו, שעדיין אינם מנוסים ואינם יודעים מהי קביעות בעבודה, שיגרת עבודה ומוסר עבודה. ועדיין מחפשים ורצים כל רגע אחרי אופנות חולפות. השפעתו וחותמו של מנחם אודם היו עצומים. ניתן לאמר שבמרום גולן המתהווה, היה זה הוא שיצר את מוסר העבודה ואת דת העבודה.
הנורמות שקבע במסגריה בדוגמתו האישית, של קימה כל יום מחדש לעבודה בשעה קבועה ומדויקת, עבודה משך כל שעות היום ולעיתים בלילה באותו מקום עבודה, בלי להחליף אותו חדשות לבקרים, תוך התרכזות בפרטים הקטנים והעלאה איטית יום יומית מתמשכת של הרמה המקצועית, תוך התמשכות מתמדת ביצירה ובייצור, וכך בהתמדה ודבקות של שנים. הפכו את המסגריה בהנהגתו, כסמל ומודל לחיקוי לכל שאר ענפי המשק.
רק מי שחי בחבורה של צעירים בוגרי צבא ברובם, או מיספר שנים אחרי, שעדיין אינם מנוסים ומורגלים בשיגרת עבודה ויצירה, יכול להעריך את התרומה העצומה הזו לבנייתם המוצלחת של חברה וקיבוץ חדשים.
עם פריצת מלחמת יום כיפור, מנחם היה ככולנו במשק. עם פינוי היישוב למחרת בבוקר הודיעו לנו, שגברי המשק אינם חייבים להתגייס ליחידותיהם ככל עם ישראל ומורשים להישאר בקיבוצים אליהם נתפנה. למרות שהיה מבוגר מאיתנו במיספר שנים טובות, נשוי די טרי יחסית ואב לבת קטנה. מנחם לא חשב אפילו על אפשרות זו. כשהאוטובוס שפינה אותנו הגיע לגליל, מנחם ירד ממנו ונסע מיד ליחידתו. נפגשתי איתו בראש פינה, גם אני בדרך ליחידתי. הוא יצא מהבית בלי גרוש, וביקש ממני שאתן לו 50 שקל. נתתי לו ונפרדנו, לא ידעתי שזו תהיה פגישתנו האחרונה.
מנחם נהרג מפגיעת פגז סורי, בעמדה במוצב סורי כבוש במובלעת הסורית ברמת הגולן.
אבנר ומנחם היו מההנהגה, מהמובילים של בני דורנו בתקופה שבין ששת הימים ליום כיפור. כולם בארץ יודעים שבשואת יום כיפור ניספו תוך שלושה שבועות כאלפיים ושמונה מאות איש. מה שלא כולם יודעים הוא מי ומה היו בין הניספים.
כאמור לעיל, אופי המלחמה הביא לכך שהפעם ניספו כל המובילים של יחידות החוד. לא היה להם שום סיכוי לצאת חיים. ואלו היו השאור שבעיסה, הטובים ביותר באמת, לא כמו שנהוג לאמר על כל אחד שנופל אחרי כל מלחמה, אלא באמת הטובים ביותר. במכה אחת, תוך שלושה שבועות, הלכה כל ההנהגה הציונית של דור שלם. מי שנותר חי מהמלחמה, היו רק הסוג ב'. הסוג א' נכרתו כליל. זוכרני שאחרי המלחמה, כששמעתי וידעתי את שמות הנופלים, חשבתי לעצמי, עכשיו פשוט אין יותר עם מי לעמוד יחד ולהשתין, כולם הלכו. אילו אנשים אלו היו נשארים בחיים, פני דורנו ופני המדינה כולה היו נראים לגמרי אחרת.
אנשים אלו, נהרגו אומנם בפועל על-ידי הסורים והמצרים. אולם רוצחיהם האמיתיים ישבו בירושלים ובבור במטכ"ל. הם אלו, שעקב רשלנותם וכסילותם, הנהגת דור שלם נמחקה מספרי ההיסטוריה במחי יד אחת. כאמור, אופי המלחמה וניהולה לא הותיר להם שום סיכוי לצאת חיים.
הלקח שלי ממלחמה זו הוא אחד. לעולם אסור לנו יותר להיות תמימים וללכת כצאן לטבח בפקודת המנהיגים. תפקידנו כעם, הוא להחזיק את הנהגתנו קצר ולבקר ולצעוק מיידית על כל מחדל או שגיאה שאנו רואים מצידה. ואין כוונתי בהנהגה רק להנהגה מלמעלה. אלא בכל הדרגים, כל אחד במקומו וממקומו. נבחרי ציבור בכל הרמות והמוסדות, מפקדים בצבא, פקידי שילטון ועוד. כל אחד שרואה ממקומו וסבור שנעשית שטות במקום כלשהו, חייב לקום ולצעוק ובקול הרם ביותר שאפשר. אם לא נעשה כך קיומנו וקיום בנינו כאן בסכנה. רק אם המנהיגים, המפקדים והפקידים יעמדו בביקורת מתמדת שלנו, יום-יומית על כל מעשיהם ומחדליהם, יש סיכוי לארץ הזאת להמשיך ולהתקיים.
אם נבקר ונצעק יש לנו סיכוי. אם נפחד, נבליג ונשתוק אין לנו שום סיכוי.
קיבוץ חולתה
גליל עליון
ד"ר יחיעם שורק
29 בנובמבר – האמת!
ה-29 בנובמבר נעטר בחברה הישראלית כיום חג אמיתי, יום שבו מזכירים אנו לעצמנו ולזולתנו כי ארגון האומות המאוחדות בכבודו ובגדולתו אישר רשמית את המלצת הוועדה המיוחדת מטעמו (ועדת אונסקו"פ הידועה) להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל.
מנגד מהווה תאריך זה מעין נכבא זוטא לאוכלוסיה הפלשתינאית, הטוענת כי לאומיותה נחמסה מכיוון שבאותה הכרזה גורלית נקבע כי בשטח המנדט הבריטי שייעזב תקום גם מדינה פלשתינאית.
במשך שנים רבות, מאז קום המדינה, הוזנו תלמידי ישראל רק במשפט המסונן מתוך הכרזת האו"ם, קרי – הקמת מדינה ליהודים בשטח המנדטורי של פלסטיין, ואילו את חלקה השני של ההכרזה כלל לא למדו, כלל לא ידעו. ז'דאנוביזם זה נשבר בשנים האחרונות, פשוט על רקע החתירה האמיצה של חלק מהחברה הישראלית לחשיפת האמת, אם כי בכל העצרות והחגיגות הרשמיות שמקיימת הממלכתיות הישראלית בזיקה ליום ה-29 בנובמבר עדיין מחוקה ההתייחסות להקמת המדינה הפלשתינאית, כפי שעולה בפירוש מן ההכרזה הרשמית המדוברת.
ברגע שהועלה מן האוב "החלק החסר" שבהכרזה פצחה המקהלה הממלכתית, הרשמית, המקורנפת של המימסד, בלחן של – "הנה, ניתנה להם, לפלשתינאים, ההזדמנות הלאומית, והם כדרכם בקודש ויתרו עליה, אשר על כן, איבדו את הזכות ההיסטורית וידינו נקיות לחלוטין." הנה-כי-כן ניסה המימסד למוסס לחלוטין את מימוש הלאומיות הפלשתינאית על בסיס של סירובניקיות.
אז מדוע בכל אופן לא מומש החלק הפלשתינאי שבהכרזה? על כך קיימות כמה סברות: ראשית – הפלשתינאים נעדרו מוסדות תשתית כפי שהכין לעצמו המפעל הציוני; שנית – החלום הפלשתינאי נקרע בין המאבקים הקולוניאליים-הפיזיים בין מדינות ערב המובילות, בעיקר מצרים, ירדן וסוריה; שלישית – הבריטים, שכמעט גורשו מהשטח המנדטורי היה מעוניינים ביצירת תוהו-ובוהו פוליטי, ביטחוני וכלכלי, כדי שהאו"ם יבקש מהם לשוב ולהשתלט על האזור; רביעית – התגלעו חילוקי דעות בין האגף הקיצוני לפלגים המתונים ברחוב הפלשתינאי לגבי הפרשנות של ההכרזה האו"מניקית, די בדומה למה שהתחולל כשנתיים קודם לכן בחברה היהודית בשאלת תמיכה או התנגדות לתוכנית החלוקה של הבריטים; חמישית – המלחמה שפרצה בין היהודים לערבים מייד עם היוודע תוצאות ההכרזה הגורלית באו"ם עיכבה את ביצועה; שישית – ואולי החשובה מכל, הנהגת היישוב, עוד טרם הקמת המדינה וקביעת גבולותיה, ביקשה לנצל את הבלאגן המלחמתי כדי להכריז על מבצעים צבאיים, רבי-היקף שנועדו להשתלט על מה שהובטח לפלשתינאים (ההכרזה באו"ם) כמו "תוכנית ד'" הידועה.
הסיבה הששית, המובילה מבין המיבחר הנ"ל מזכירה לנו את הטקטיקה של ההתנחלויות מאז יוני 1967 של בנייה למגורים, של רשת כבישים ומפעלים בשטחים הכבושים, כזו שנועדה להכשיל כל מו"מ עתידי על הקמת המדינה הפלשתנאית המודרנית כחלק אינטגרלי ממשא-ומתן לשלום במזרח-התיכון. די לראות צילומי אוויר בנידון כדי להבין את גודל התרמית ההתנחלותית, בסיוע ממשלות ישראל לדורותיה.
קו ישר וישיר עובר אפוא בין 1947 ל-1967 ול-2007!!
מרק כרוב ביתי לחורף
מתכון סודי מאת הטבח של המכתב העיתי
מר ס. נידחוביץ' השמן
מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.
כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:
4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.
חצי קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.
5-6 עלי דפנה שלמים.
10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.
3-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר [כיום קיבלה שם חדש – אבקת תיבול צלי].
2-3 כפות גדושות אבקת מרק עוף.
2-3 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.
4-5 עגבניות בשלות גדולות חתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.
סבלנות. הרבה סבלנות ושקט נפשי, או להפך – מזג סוער שהבישול משמש לו מרגוע.
מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.
לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם. (ויש המרסקים מקצת פלחי הסלקים בפומפייה גסה חזרה אל תוך המרק).
בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:
4 כפות אורז שטוף.
4-6 כפות סוכר חום.
4-6 כדורי סוכרזית.
מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.
3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.
כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס.
רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס. אפשר גם פחות.
1-2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק בשר, לפי הטעם.
מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.
לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.
המרק מוכן.
אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.
אם יש צרכים מיוחדים בעת הבישול אז בבקשה לצאת לעשות אותם בחדרים אחרים בדירה ולא במיטבח כי המרק נושם וסופח ריחות.
לאחר שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" את המרק והוא נעשה סמיך מאוד. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל את המרק הסמיך. אם קפאו למעלה טיפות השומן מהעצמות, אפשר להוריד אותן כדי להשקיט את המצפון הגסטרונומי. מומלץ לבעלי לחץ דם גבוה, שמנים וחולי סוכרת.
ד"ר גיא בכור
ארצות הברית בלמה את הטרור בעיראק וייצבה את המדינה. איך היא עשתה זאת?
הנתונים מרשימים בבלימת הטרור הסוני בעיראק, פרי עבודה אמריקנית עצומה בשנה האחרונה. מה היתה שיטת הפעולה הייחודית של האמריקנים, ומה הם עשו, שאנו, למשל, כבר לא יכולים לעשות? כך פועלת מעצמה.
הנתונים הסטטיסטיים מרשימים: נפח פיגועי הטרור בעיר בגדאד בשנת 2007 ירד ב-77% לעומת שנת 2006, שנת שיא באלימות הנוראה בעיראק. נפח ההרוגים בעיראק כולה ירד ב-50% בחדשים האחרונים, מאז שיא בחודש אוגוסט של 2,000 הרוגים (עם פיגוע אחד יוצא דופן נגד המיעוט היזידי בצפון המדינה, שהביא לרצח 500 איש בבת אחת), עד לחודש נובמבר האחרון, עם 718 הרוגים "בלבד". אלא שהמגמה היא של ירידה נמשכת, חודש בחודשו, במיספר הפיגועים וההרוגים. בעיראק אין סופרים במניין הזה את ההרוגים מקרב הטרוריסטים.
עדות להתייצבות המצב הביטחוני במדינה הם מאות אלפי פליטים עיראקיים שמתחילים את מסעם חזרה לארצם ולבתיהם, וראש הממשלה נורי אלמאלכי השיעי, המקדם כבר יוזמות השקעה בינלאומיות בעיראק, זו אשר לפני כשנתיים טענו עיתונים בעולם כי המצב שם "אבוד" מבחינת ארצות הברית.
גם האלימות בין שיעים לסונים ברחבי הבירה בגדאד נרגעה, לדברי ראש הממשלה אלמאלכי, ומספר המסגדים שהוצתו בחודשים האחרונים משני הצדדים, ירד מאוד. שר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס, שהגיע בימים האחרונים לעיראק, קיבל סקירה מחמיאה למדי על המצב הביטחוני, ויועץ הנשיא לענייני המלחמה בעיראק, הגנראל דגלאס ליוט, רואה את החודשים האחרונים כמינוף לעתיד מיוצב עוד יותר.
איך האמריקנים עשו זאת?
כך פועלת מעצמה.
לפני שנה ושנתיים המצב באמת נראה כלאחר ייאוש, אלא שהממשל האמריקני, למרות מספר ההרוגים שהלך ועלה, לא זיגזג ולא נבהל. אכן, היו הפגנות בארצות הברית נגד המלחמה, אך ההפגנות לא צברו תאוצה. העם האמריקני קיבל את הגזרה, ותמך במנהיגיו ובצבאו. ובאשר להרוגים, מעצמה אינה סופרת הרוגים שלה, והיא עובדת על יעדים לטווח ארוך ועל אינטרסים. כה שונה מהמצב אצלנו, כשמיד נכנסים ללחץ, החברה מפסיקה לתפקד, הפגנות נגד המנהיגות, בלבול, אובדן דרך, בחירות תכופות, ייאוש, ועדות חקירה, ומה לא. ארצות הברית ראתה יעד אחד: ייצוב המצב בעיראק, למרות כל התנאים, התחזיות והביקורת. והיא עמדה ועומדת ביעד הזה.
אגב, הרוגים. בארצות הברית מצניעים מאוד את שמות החיילים ההרוגים, תמונותיהם, ואין זה מקובל כלל לצלם את הלוויותיהם. בוודאי שהם לא יוכנסו אל תוך הוויכוח הפוליטי.
המערכת המשפטית נתנה יד
האם ראיתם ועדות חקירה ברוטאליות בארצות הברית על המלחמה בעיראק? בית המשפט העליון של ארצות הברית התערב בניהול המלחמה? קבע לצבא ארצות הברית מה לעשות ומה לא? הפגנות "בוש רוצח" מול ביתו? חברי הקונגרס שבזים בפומבי לנשיאם?
המערכת המשפטית של ארצות הברית מבינה כי מדובר כאן בניהול מערכה קשה נגד טרור, מערכה ממושכת, וכי זו זכותו וחובתו של הדרג המימשלי לנהל את המערכה. אין זה תפקידה של המערכת השיפוטית. מגוּבֶּה בתמיכה משפטית איתנה, תוך הגבלה של זכויות אדם בעיראק בשל מצב החירום, יכול נשיא ארצות הברית לנהל מלחמה. ארצות הברית גאה בדמוקרטיה המפוארת שלה, אך היא גם מבינה כי אם המדינה מאויימת, לא תהיה דמוקרטיה בכלל.
מודיעין והבנה
כאשר נכבשה עיראק ביצעו האמריקנים כמה שגיאות בסיסיות. הם פרקו את "הצבא הערבי" של סדאם חוסין, ולכן לא רק שנשארו בלי עמוד שדרה צבאי מקומי בתוך המדינה, הם גם ניכרו מאות אלפי חיילים וקצינים עיראקים שפוטרו. האמריקנים הקימו את הצבא הזה מחדש, ועתה הוא מבצע עבורם את העבודה המלוכלכת במדינה, זו שהם אינם מעוניינים לבצע.
האמריקנים, עד לפני כשנה, עמדו בעיראק עם מודיעין חלקי, מבולבל, אי הבנה של המבנה השבטי הדמוגראפי של המדינה, עם חוסר משווע של מקצוענים בתחום המזרח התיכון.
המצב הזה השתנה לגמרי. יש היום מאות מומחים למזרח התיכון, לטרור העיראקי, המדריכים את הצבא האמריקני, ונעשתה עבודת מודיעין עצומה, בפיזור סוכנים ברחבי המדינה, איסוף מידע ומעקב אחר תאי אלקאעדה וגורמי טרור אחרים הפועלים ברחבי המדינה הגדולה.
שיטה ייחודית של לוחמה
מאז חודש יוני, כאשר הצבא האמריקני תוגבר בעיראק בעוד 30,000 חיילים, החלה להתבצע
תוכנית שאפתנית:
ראשית, החלו לייצב את מרכז העיר בגדאד ("האיזור הירוק"), כאיזור סטרילי בפני הטרור. האיזור הזה הוקף גדרות תיל, ולאט לאט הורחב לעוד איזור ולעוד רחובות. בכל פעם ייצבו הצבאות האמריקני והעיראקי את האיזור שטוהר, תוך הקמת חומות הפרדה בין איזורי שיעים לסונים בבירה, במתכונת הגדר אצלנו. לאט לאט טוהרו עוד רחובות, ואיזורים, עד שבגדאד כולה הפכה לאיזור פחות או יותר סטרילי. במקביל, פתחו הצבאות בחדירה לתוך עורף הטרור הסוני של אלקאעדה. במקום לחכות לטרור, החלו ליזום לילה לילה פשיטות לתוך איזורי השליטה של הטרוריסטים, תוך שהם מכים בהם בעוצמה. זו השיטה בה עובד כיום צה"ל ביו"ש, ובזכותה יש לנו שקט במרכז הארץ. זו עבודה סיזיפית, אך אחרי כמה חודשים היא נותנת את אותותיה. לאוייב אין זמן לתכנן פיגועים, או שאין כוח, כסף או פעילים. הוא עסוק במגננה, ופחות במתקפה.
במאבק הזה אין רחמים, ובכירי הטרור בעיראק חוסלו אחד-אחד. כדי שלא להסתבך עם החוק האמריקני, את החיסולים ביצעו החיילים העיראקיים. ככל שהצלחות הצבא העיראקי עלו, כך גבר המוניטין שלו, והוא מושך מצטרפים נוספים. במרכז בגדאד נגמרו הסצנות של מכוניות תופת המתפוצצות ליד מרכזי גיוס של הצבא העיראקי. כיום יש כבר מידע מוקדם, מודיעין, איסוף ובקרה של הצבא העיראקי על מוקדי הטרור וכוונותיו.
כדי לשמור על ההישגים בנו האמריקנים והעיראקים מערכות של שיטור שכונתי, המתוגברות בכסף רב, אך גם שומרות ומייצבות את המצב, תוך דיווח ממוחשב על כל חריגה של הסדר, כניסת גורמי טרור וכו'. זו היתה בדיוק שיטת העבודה של סדאם חוסין, שבנה "צבא עממי" שלם של משת"פים שכונתיים, ושומרי הסדר הציבורי באיזורים השונים.
התוצאה כיום, הטרור הסוני נדחק מדרום וממרכז בגדאד אל צפון המדינה, איזור שאינו האיזור הטבעי שלו (דהיינו אין לו עורף מובהק של אוכלוסייה אוהדת), ושם הוא מרותק כרגע על ידי צבא ארצות הברית. האמריקנים מתכוננים לפריצה הגדולה למעוזי הטרור שבצפון, וכבר נערכות פשיטות מקומיות להתשת האוייב.
שיטת הלחימה מעניינת: מאות פעולות ליליות על מוקדי הטרור, ברסס בלתי נגמר, עד לשבירתו.
אם אנו מבצעים x פעולות בלילה ביו"ש, האמריקנים מבצעים x כפול 100. מדובר בעוצמה, בסדר כוחות וברצון עז לנצח, ואין כמו טעם ההצלחה והניצחון.
תקציבים עצומים
בית הנבחרים האמריקני אישר לשנת 2008 עבור הצבא האמריקני בעיראק ובאפגניסטאן סכום עתק של 804 מיליארדי דולרים. אילו סכומים עצומים, המאפשרים פעילות צבאית כמעט בלתי מוגבלת בעיראק, לשם הולך עיקר הכסף. כוחות, תשתיות, ציוד יקר, מסוקים, תחזוקה, ומה לא. מול סכומים כאלה, גם לטרור אכזרי קשה לשרוד לאורך זמן. טרור אלקאעדה השחצני, מפרסם סרטוני הרהב, נבלם.
נכונות להישאר
למן היום הראשון הבהירו האמריקנים כי אם מישהו ציפה שהם יתקפלו מעיראק בשל הטרור, הרי שהוא טועה. היתה זו התשובה ללוחמה הפסיכולוגית של אלקאעדה והטרור הסוני נגד האמריקנים בעיראק. גם היום מודיעים האמריקנים כי בכוונתם להישאר בעיראק עוד "עשרות שנים", אם כי במצבת כוח אדם מצומצמת בהרבה. ממשלת נורי אלמאלכי מעוניינת בכך, והיא מקדמת יוזמה לפיה ייסוגו בסיסי הצבא האמריקני אל מחוץ לערים הגדולות, אך בכך ינציחו את הישארותם במדינה.
בניית עמוד שדרה מקומי
האמריקנים נשענים כיום בעיקר על הרוב השיעי בעיראק, המשתף עימם פעולה, אך הם גם דירבנו את השיעים לפייס את המיעוט הסוני הגאה, שנושל ממעמדו. כיוון שבאיזור שלנו מעריצים את החזק, העוצמה הצבאית שהפגינו האמריקנים בחדשים האחרונים חיזקה את דרישתם לפיוס לאומי עיראקי. אין כמו האמריקנים כיום להכיר את שלל השבטים בעיראק, העדות והדתות, והם מקיימים היום מערכות של הבנות ותיאומים גלויים וסמויים עם מרבית הגורמים המקומיים. לפעילות הפוליטית הזו יש כבר השפעה בשטח. האמריקנים החלו לשחק את המשחק המזרח תיכוני.
תיאום שקט עם איראן
גם לאיראן כמו לארצות הברית אין עניין לראות את עיראק עולה באש, ומזה חודשים קיימים יחסים של חשדהו אך גם כבדהו בין שני הצדדים. מדובר בהבנות בשטח, שעזרו לבלום את המתיחות הבינעדתית. האם תיאומים אלה יביאו גם להתקרבות אמריקנית-איראנית בנושאים נוספים? את זה עוד נראה.
חלוקה חדשה של כספי הנפט
לו היו האמריקנים פועלים בחוכמה מיד לאחר כיבוש עיראק, היו מכריזים על כוונתם לחלק את כספי הנפט לכלל האזרחים. זה היה הופך אותם לגיבורים גדולים במדינה, אלא שהם לא עשו זאת וספגו מהלומות כבדות מאוד במדינה גדולה ואכזרית זו. בחודשיים האחרונים הם הודיעו: בכוונתנו להציע מכספי הנפט גם לאזרחים. הכוונה הזו כבר הביאה לעלייה בפופולאריות של האמריקנים, בהפחתה במספר הפיגועים נגד צינורות הנפט, ולכן לעלייה בעושרה של המדינה.
ככל שלמדינה יהיו הכנסות גדולות יותר מן הנפט, כך האפשרות לייצב את המדינה עולה.
ולבסוף, שתיקה תקשורתית מכוונת
האמריקנים בעיראק למדו תוך שלוש שנים את מה שאנו לא למדנו בשישים שנה: באיזור הזה, אם מגיעים להישגים – לא מנופפים בהם, כי הפעולה הזו עצמה תביא להתגברות המתנגדים, ולחיסול ההישגים. אין צורך להתריס על חיסול הטרור, כי בכך רק מתמרצים אותו לשאוף בכל כוחו להוכיח את ההיפך. האמריקנים לא הכריזו על ניצחון, אך הם עובדים יפה בעיראק.
זה לקח להם כמה שנים, אך באופן מרשים, הם הבינו, הפנימו, ולא היססו גם לפעול.
11.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
אילנה זוהר
כל כיתה לחלק לשתיים
אני מסכימה לכל מילה במכתב שפירסמת בגיליון 296, מכתב שנשלח אליך. לידיעתך, בפינלנד, מורה בכיתה א', תואר שני, מרוויחה כמו מנ"כל חברה (מאמר שפורסם בעיתון "הארץ"). במיבחנים הבין לאומיים, פינלנד הגיעה למקומות הראשונים, ואנחנו למקומות האחרונים. כאן רוצים חינוך טוב, אבל בזול...
כבר בימי אבותינו ידעו שכבוד בא מהמילה כבד: "ואברהם כבד במקנה..." היום, לצערי, משכורת גבוהה נותנת כבוד. כשהמורים מקבלים משכורות כל-כך נמוכות, אף אחד לא מכבד אותם, ובחור איכותי לא ילך ללמוד הוראה. התעניין בבקשה כמה מרוויחים חברי כנסת, כמה מרויחים בכירים ברשויות המקומיות, בנמלים, באוצר ובעוד משרדים שבמיגזר הציבורי אז תבין מה גדול הפער בינם לבין המורים פי חמישה, פי שמונה, פי עשרה! –
המורים צריכים לעמוד בראש הסולם, אבל משכורתם מבישה ומביישת את המדינה. אומרים שבגלל המורים יפרצו את הסכמי השכר. אז מה? כל שאר הבכירים מקבלים משכורות גבוהות. נא להקפיא את שכרם ולהעלות את שכר המורים פי שלושה לפחות.
אם רוצים חינוך טוב צריך להשקיע הרבה כסף במשכורות המורים, בהכשרת מורים, בתלמידים, צריך להקפיד שדרישות הקבלה להוראה תהינה גבוהות.
כל כיתה יש לחלק לשתיים ואת שכר המורה להעלות פיה כמה וכמה.
מדוע כתבת שאין צורך להגדיל את שכר המורים, כי הם מתפרנסים משיעורים פרטיים, מה הקשר? – ישנם מאות מורים שלא נותנים שיעורים פרטיים. האם עובד במיגזר הציבורי שנותן הרצאות פרטיות, האם בשל כך מפחיתים את שכרו? כולם אומרים שהחינוך חשוב, אז למה לא הופכים את האמירה למעשה?
אהוד: ההוראה הפכה למקצוע מישני ורובה נתון בידי נשים. זה כנראה בכל זאת נוח להן יותר מעבודה משרדית רגילה במשך 12 חודשים בשנה.
כאשר ההוראה היתה נתונה רובה בידי גברים, שאינם אמורים ללדת וגם לוקחים חלק פחות בגידול הילדים ובהחזקת משק הבית, היה למורים ההם זמן רב יותר גם לשיעורים פרטיים להשלמת הכנסתם, שאף פעם לא היתה מי-יודע-מה. אבל בגלל קוטנו של היישוב העברי, שלא היו בו הרבה מאוד מקומות עבודה למורים, לימדו בעממי ובעיקר בתיכון מורים נבחרים בעלי השכלה רחבה מאוד, גם דוקטורים, מורים שגם כתבו ספרי לימוד והיו חלק מן התרבות העברית הנוצרת בארץ, ולימים אף לימדו, והפכו פרופסורים, באוניברסיטאות החדשות.
כיום הסמינרים והמכללות להוראה מכשירים בעיקר נשים, וגם מרבית כוח ההוראה בהן הן מורות, שהן מצידן אינן חדלות להתאונן על הרמה הירודה של התלמידות הבאות אליהן להכשיר עצמן להוראה.
האם אפשר לשנות את המצב? לא. כי אם יעלו את שכר המורה לשכר של מנכ"ל חברה, "כמו בפינלנד" – יצטרכו לשלם שכר גבוה מאוד למורות, שהסמינרים, המכללות ומערכת החינוך גדושות בהן, ואילו רמתן ההשכלתית ולעיתים גם השכלית אינה מצדיקה משכורות עתק כאלה.
הדרך היחידה היא אולי לקבל למערכת החינוך בוגרי אוניברסיטאות בעלי הכשרה מיוחדת וקפדנית להוראה, גם גברים, על פי חוזים מיוחדים ובמשכורות גבוהות, ואולי כך ישתקמו מעמד ההוראה ורמתה. לחלק מבוגרי האוניברסיטאות בארץ אין מקומות עבודה במקצועם. תגמול הולם בהוראה יועיל לכולם. ואילו העלאת שכר לכל המערכת, מעבר לסף הכרחי מסויים – רק תעודד את הבינוניות ותוריד עוד יותר את הרמה הכללית של הישגי התלמידים.
שו"ת אליהו הכהן
ידידיה יצחקי: מאיאקובסקי ושלונסקי
שאלה לאליהו,
שירו של שלונסקי "שמאל!" – שצוטט במאמרך, נראה לי תרגום חופשי לשירו של מאיאקובסקי "מארש השמאל", האומנם?
להלן הבית האחרון משירו של מאיאקובסקי בתרגומו של אלכסנדר פן:
עיני נשרים התכבֶנה?
הלנו ישן יאולתר עוד?
על גרון העולם אַבֵּן נא
חישוק אצבעות פרולטריות!
במלוא החזה קדימה!
דגלים השמימה סָמול!
מי צועד שם ימינה?
שמאל! שמאל! שמאל!
אליהו הכהן: אין להסיק מסקנה גורפת
לידידיה יצחקי שלום,
הדימיון הבולט בין בית הסיום בשירו של מאיאקובסקי "מארש השמאל" בתרגומו של פן ובין שירו של שלונסקי "שמאל", ולו רק בגלל השורה המסיימת הזהה בשניהם: "שמאל! שמאל! שמאל!" – המצטיירת כשילוש הקדוש של הפרולטריון, מצביעה על קשר של השראה בין השניים.
עם זאת, תקצר היריעה מלהכיל את כלל השירים העוסקים באותו נושא ומשתמשים במוטיבים זהים, שנכתבו באותו סגנון ולעיתים נוקטים באותם ביטויים ממש. אפילו בזמר העברי ניתן למצוא 'שירים אחים' ברעיון ובלשון לשירו של שלונסקי.
ניטול לדוגמה שתי שורות מתוך השיר הקצר הזה:
"תמולים האפילו – נביט המחרה."
"מי זה מושכנו לשוב אלי תמול."
נוכחותן הרי ניכרת על כל צעד ושעל, בווריאציות כאלה ואחרות, בשירה העברית והלועזית. האם אין הן מהדהדות ב"במקום אתמול – יש לנו מחר" ("הבו לבנים" של אלכסנדר פן), או ב"האתמול נשאר מאחורינו" ("שיר בוקר" של אלתרמן); ואולי הן מזכירות דווקא את "לא כלום אתמול – מחר הכול" מתוך ה"אינטרנציונל" בתרגום שלונסקי, או את "התמול נהרס תוך שירה" ("שיר המחר" של יחזקאל סאן). אלה רק קומץ דוגמאות וכמותן קיימות לעשרות בשירי פועלים שלנו ושל עמים אחרים.
לפיכך, גם אם אכן קיים דמיון בין השיר "שמאל" של שלונסקי לבין בית אחד בתוך שירו של מאיאקובסקי "מארש השמאל" – אין בכך כדי להסיק מסקנה גורפת שהראשון הוא תרגום חופשי של האחרון.
בברכה,
אליהו הכהן
אהוד: כל אימת שבחורה היתה שוברת את ליבי והדמעות ממש חונקות את גרוני, הייתי שר לעצמי, לעיתים בלא קול, לעיתים תוך כדי הליכה: "לא כלום אתמול – מחר הכול!" – וזאת בדומה גם ל"מחר יש בוקר חדש!" של סקארלט אוהארה, גיבורת "חלף עם הרוח".
לעומת זאת, אם הצלחתי, הייתי שר לעצמי, גם כן דמום כדי שלא לפגוע ביהירותי בטמבלית השרועה תחתיי ו"נותנת" לי: "אז אגמור, בשיר מזמור!"
דניאל בלוך: המורה יוסף כהן-צדק
לאהוד שלום,
קראתי בעניין כתמיד את דבריו של אליהו הכהן על השיר "קפיטן, קפיטן" בנוסח העברי המעובד של יוסף כהן-צדק. יוסף כהן-צדק היה מורה בבית הספר היסודי של הגימנסיה העברית ברחביה, ירושלים, והיה גם מורה לזמרה בכיתות הנמוכות. הוא גם חיבר את המילים לשיר "לרותי יום הולדת" ללחן של יצחק לוי. הוא היה משוחרי שפת האספרנטו ותירגם לשפה זו את "התקווה" ושירים נוספים. זכורני מאותם ימים חגיגת יום הולדתו של ביאליק, שאותה אירגן באולם בית הספר בהשתפות הזמרת נעמי צורי ששרה משירי ביאליק. אשמח לשמוע עוד פרטים עליו ועל משפחתו, אם ידועים למי מן הקוראים.
דניאל בלוך
כפר סבא
אליהו הכהן: על יוסף כהן-צדק
תשובה לדניאל בלוך
יוסף כהן-צדק היה שילוב נדיר של מתמטיקאי, מוסיקאי ומחנך.
יליד וילנה היה (1904). עם עלייתו ארצה בימי העלייה הרביעית (1925), לימד בכפר ילדים שליד עפולה, ואחר כך שימש כמורה למתמטיקה בבית הספר הטכני "מונטפיורי" בתל אביב. לימים עבר לירושלים ואכן, כפי שהזכרת, לימד בבית הספר "רחביה" בירושלים, ויתרה מכך – הוא שהקים את המוסד החינוכי הזה.
יוסף כהן-צדק כתב ותירגם עשרות שירים, בעיקר מרוסית (כגון "קפיטן,קפיטן") ומיידיש, ואף הלחין מנגינות. מבין שירי הילדים מוכר שירו "לרותי יום הולדת", וקצת פחות מוכר השיר "לדודי יש קרחת". לשני השירים הלחין יצחק לוי את המנגינות.
הוא התמסר לחקר הפולקלור המוסיקלי היהודי, ליקט מאות שירים וניגונים של בני עדות שונות ותיעד אותם בתווים. כך גם רשם ניגוני זמירות ופרקי תפילה ששמע מפי חזנים בבית הכנסת בווילנה בימי ילדותו.
כמו כן כתב מאמרים על נושאים שונים בזמר העממי היהודי, ("אליהו הנביא בזמר העממי"; "השלום בזמר עם"; "האבות והאימהות בזמר", ועוד). בתוּרוֹ אחר שירים המשקפים מציאות והווי, הגיע עד לשירי רחוב ובתי מרזח. כך, למשל, פירסם לראשונה את המילים והתווים של "אין יאטקעווער געסל" ("בסמטת האטליזים"), שיר של אנשי העולם התחתון בווילנה.
יוסף כהן-צדק היה מפעילי בית"ר והתנועה הרביזיוניסטית וערך את שירון בית"ר שהתפרסם בשנת 1938.
לאורך השנים הקדיש חלק נכבד מזמנו לטיפוח ולהפצה של שפת האספרנטו ואף חיבר ספר לימוד לשפה זו. כמו כן תירגם לאספרנטו יצירות מן השירה העברית והארצישראלית, ביניהן את ההמנון הלאומי "התקווה", שקרא לו: LA ESPERO"". את "בארץ אהבתי" של לאה גולדברג, את "עוד לא אהבתי די" של נעמי שמר, ועוד.
יקיר העיר ירושלים היה יוסף כהן-צדק, ונפטר בשיבה טובה בגיל 92. כחובב ציון מנעוריו, כמדריך בתנועות נוער ציוניות בווילנה וכמורה אהוב ומוערך בארץ, היה מן המורים שעליהם כתב אלתרמן ב"הטור השביעי":
צִיוֹנוּת מִשְׂרָדִים לָךְ, מִשְׂרָד עַל מִשְׂרָד,
מַזְכִּירוֹת וּשְׁלִיחִים וּקְרָנוֹת נוֹשְׂאוֹת פְּרִי, –
הַזוֹכֶרֶת אַתְּ אֵיךְ לְבָדָד לְבָדָד
נְשָׂאֵךְ בְּחֵיקוֹ הַמוֹרֶה הַעִבְרִי?
אליהו הכהן
ידידיה יצחקי
מה זה "אוקרמבה"?
"קרמבה!" בספרדית זו קריאה שמשמעותה היא בין "נהדר", "נפלא" ל"חרבוֹן", "שיט" בלעז, תלוי במנגינה. או-קרמבה, אפשר לקרוא גם "הו-קרמבה". בסרט של וולט דיסני "שלושת הקבלרוס", שעניינו במוסיקה דרום-אמריקאית, שרים השלושה:
We sing and we samba, we shout "ay caramba"!
What means "ay caramba"? O yes, I don't know.
שמעון כהן
הטיול השנתי בכיתה א' למקווה ישראל
בעת הופעה במקווה ישראל באירוע לציון מאה וחמישים שנה להיווסדה סיפרתי לקהל שאני משלים כאן מעגל שאותו התחלתי בעת הטיול השנתי שלנו בכיתה אלף בבית הספר העממי בראשון-לציון.
כשהגענו, ירדנו ליד השער (שהיום חסום, לדרך יפו-רמלה-ירושלים) וצעדנו לאורך שדרת הדקלים בואכה בית-הספר.
סיירנו במקום. זכור לי הגן הבוטני, שם הראה לנו המדריך עץ ואמר זהו עץ שעם, מהעץ הזה מכינים פקקים, אותם פקקים האוטמים בקבוקים.
אולם מה שהרשים אותי באופן מיוחד היה עץ מופלא שהמדריך אמר לנו שקוראים לו "אל תיגע בי" – כי כאשר נוגעים בעליו – הם נסגרים. לא היה גבול לתימהוני כאשר המדריך נגע באחד העלים והוא נסגר מיד!!!
מובן שכל אחד מאיתנו ניסה לגעת, וראה זה פלא – העלים נסגרו!
המשכתי וסיפרתי שעד היום זכור לי אותו עץ מופלא "אל תיגע בי" שעליו נסגרים...
קם המנהל ואמר לי:
"זה אינו עץ, זה בסך-הכול שיח קטן..."
אהוד: מקווה ישראל נוסדה כבית ספר חקלאי של ה"אליאנס" בשנת 1870 ובכך הקדימה את המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה, ב-8 שנים! – ואולם היא היתה בית ספר שרובו בצרפתית ולא מושבה עברית. וגם מטרותיה לא היו כאלה של מושבות העלייה הראשונה, אם כי בפועל מקווה ישראל היתה אחד המוסדות החקלאיים החשובים ביותר להתפתחותן.
ואולם 150 שנה תימלאנה למקווה ישראל רק בשנת 2020 כך ששמעון כהן מתכוון אולי ליובל ה-130 או ה-120 להיווסדה.
ד"ר גבריאל לוי
המילואים האחרונים שלי
במילואים האחרונים שלי הוצבתי לשמירות בכלא מגידו. בתדריך נאמר לנו, בין היתר, באופן הכי מפורש שבעולם, שגם אם האסירים הביטחוניים, הממלאים את הכלא, השיגו נשק חם והם יורים עלינו, למגדלי השמירה, אסור בשום פנים להשיב אש.
שאלנו, אם כך לשם מה ניתן לנו נשק?
אז שאלנו...
באחד הלילות עלה במפתיע קצין בדרגת אל"מ למגדל השמירה שלי עם עוד שני קצינים, כששאר הפמלייה מחכה למטה. הקצין הציג עצמו כמפקד מחוז או משהו דומה לזה, והחל מתחקר אותי: "מה שמך? מהיכן אתה בארץ? האם אתה נשוי? כמה ילדים?"
אחרי הקדמה זו הוא עבר לתכל'ס. "נניח שיורים עליך מהמכלאה הזו, מה אתה עושה?"
"זה תלוי," עניתי. "אם ניטרלו אותי או שאני עדיין יכול לעשות משהו, ואם אני עדיין יכול לתפקד, ברור שאני מעביר לאוטומט ומרוקן את כל המחסניות שלי לעבר מקור האש המשוער."
"רגע," שיסע אותי הקצין, "לא עברת תדריך?"
"עברתי," עניתי לו, "אבל נדמה לי שלא שאלת על התדריך, אלא על מה שאעשה אם וכאשר."
"כלומר, האם תפר את ההוראות ותפתח באש?" שאל הקצין בארשת פנים חמורה.
"ראה נא," השבתי. "אני כלכלן בהשכלתי. חישבתי ומצאתי שאם אקיים את הוראות התדריך, גדולים סיכויי להגיע לקבורה. לעומת זאת פתיחה באש עלולה לגרום לי לכמה שנות מאסר. על פי חישוביי, ההסתברות לצאת בחיים מבית סוהר גדולה באופן מובהק מההסתברות לצאת מקבר. אני הולך אפוא על ההסתברות הגדולה יותר ..."
הקצין השתתק לרגע, אחר התעשת ושאל: "האם אתה חושב שאתה חכם מכולם? האם אין לך שמץ אמון בפיקוד של צה"ל ובמפקדים שלך? אתה לא חושב שמישהו שקל ובדק והגיע למסקנות לפני שהוריד את הפקודות הללו?"
היססתי אם לענות, והקצין שהבחין בזאת כנראה, הוסיף: "אתה יכול לענות חופשי. חשוב לי לדעת מה אתה חושב ולא יאונה לך כל רע אם תענה בכנות."
"תודה," עניתי והוספתי: "אכן כן, אין לי שום אמון בפיקוד ובצבא. מעולם לא שמעתי על צבא המצווה על חייליו לעמוד כברווזים במטווח..."
"אתה לא מבין," שיסע אותי הקצין, "אולי חיילים שלנו הוקפצו למכלאה שממנה יורים עליך, ואם תירה – תפגע בהם?"
"אמנם אינני שולף מהיר כמו במערבונים," עניתי, "אבל גם במהירות שלי, אף חייל לא יספיק להגיע למכלאה. לדעתי השיקולים לאיסור התגובה הם אחרים לחלוטין."
"כלומר?"
"הבט, נניח שהאסירים השיגו נשק, ירו והרגו מילואימניק על מגדל שמירה. זה שווה כותרת קטנה בעמוד פנימי, ואת המחיר תשלם בעיקר משפחתו של אותו מסכן. לעומת זאת, אם המילואימניק ישיב אש וישכיב כמה מחבלים, יבואו לפה תוך זמן קצר כל רשתות הטלוויזיה העולמיות בגל פתוח ושידורים חיים. דובר צה"ל ישפוך הרבה זיעה כדי להסביר את ה'טבח' שביצע החייל, וכן הלאה. אתה מצפה ממני שאהיה מוכן למות כדי לחסוך זיעה מדובר צה"ל? לא אדוני. יש לי אישה וילדים והם חשובים יותר מיובש מצחו של דובר צה"ל."
"טוב, אני רואה שאתה אדם מבוגר שיודע מה הוא עושה ומבין את משמעות מעשיו," אמר הקצין. הוא סב על עקביו וירד מהמגדל עם מלוויו.
אלו היו המילואים האחרונים שלי. זמן קצר אחר כך הודיעו לי שהגדוד שלי פוזר, ואני משוחרר ממילואים. התברר שהגדוד אכן פוזר ושוחרר כיון שרובו היה מבוגר, אך אני הייתי בין הצעירים שבו. לכאורה היה אפשר להעביר אותי לגדוד אחר, אבל החליט מי שהחליט שאין בי עוד צורך.
הערה: נראה לי שהמוח עבר לדום בממשלה שלנו. נכון, הדג גם מסריח מהראש. זה מתחיל בראש הממשלה, ואחר-כך עובר לשרת החינוך השוטפת את מוחם של ילדינו בדעות השמאלניות הקיצוניות שלה. הילדים האלה מתגייסים לצה"ל, חלקם נהיו לקצינים ומתנהגים כפי שלימדו אותם בבית הספר: שהחיים של הערבים יותר חשובים מהחיים שלנו. יותר חשוב מה העולם האנטישמי יגיד עלינו, ולא חשוב אם נמות עבור כמה משפטים יפים בעיתונות. תחשבו אתם: מה אתם חושבים יהיה במלחמה הבאה? מה אתם חושבים יהיה אחרי שוועידת אנאפוליס תיכשל ואינתיפאדה שלישית תפרוץ? הרי ברור שאהוד אולמרט לא ייתן לצה"ל להילחם. המחבלים נמצאים באזורי האוכלוסין תומכי הטרור, ואסור להפציץ תומכי הטרור ומגישי סיוע למחבלים. יש לי חדשות בשבילך. במזרח התיכון, או שאתה מנצח או שאתה מת. יש רק שתי אפשרויות. כאשר המוח עובר לדום ומפסיק לחשוב בעצמו, אתה פשוט מת.
אם ההערה הנ"ל עדיין לא לרוחך, תקרא שוב את המכתב הנ"ל של המילואימניק. מה אתה היית עושה במקומו? היית מחליט לחיות או היית מחליט למות?
אהוד: המכתב הובא כתוכנו עם תיקונים מסויימים ללשונו. הוא רץ באינטרנט ולא נשלח אלינו ישירות. אין לנו שום אפשרות לדעת אם הסיפור של המילואימניק, שפעם הוא ד"ר לוי בגוף ראשון ופעם הוא "המילואמניק" שעליו מספר ד"ר לוי – הוא אמת או בדייה.
מכל מקום, אם זו אינה אמת, אזיי זו דוגמא לתעמולה אינטרסנטית המופצת באמצעות האינטרנט. פעם היתה סיסמת ההמון האנטישמי: "הכה ביהודים והצל את המדינה!" – היום סיסמת ההמון הישראלי היא: "הכה בממשלה ובעומד בראשה והצל את המדינה!" – האם לא נמאס קצת לשמוע "הדג מסריח מהראש"? – אם אתם כולכם מרגישים מסריחים, למה אתם מאשימים את העומד בראש? אולי הסירחון בא בכלל מלמטה? משורותיכם אתם? כולכם צדיקים וגם יודעי כל מכל הבחינות, ורק כלפי אויבינו אין לכם טענות.
הרצל ובלפור חקק
גלילה רון פדר עמית – כלת האור
ברכה לגלילה רון פדר בטקס הכתרתה על ידי המועצה הציונית והסוכנות כ"כלת האור לשנת תשס'ח". התואר מוענק כל שנה על ידי המועצה הציונית לסופר או לסופרת שמעבר לתרומתם הספרותית מגלים סגולות תרומיות של פעילות למען החברה בישראל. זו הפעם הראשונה שהפרס מוענק לסופרת שרוב ספריה הם ספרים לילדים. הברכה נישאה במעמד הטקס, שהתקיים ב 9 בדצמבר 2007, נר שישי של חנוכה, חג האור.
גלילה היא אמנית והיא אשת רוח, והייחוד שלה כתוב על כל לוח, גם ללא קרב מגיעים לה עיטורי מופת ועיטורי התנדבות ועוז, כי סיפור חייה הוא סיפורנו בקליפת אגוז.
גלילה רון נולדה ב1949 בחיפה, ואת מראות הים המירה בירושלים הבירה, כי חפצה נפשה בתואר בספרות עברית ובמקרא. במשך כמה שנים כרתה לה ברית, עם האוניברסיטה העברית, ובאותן שנים של יצירה ומבחנים ולימודים, היא מסרה נפשה כאומנת לעשרה ילדים.
אולי יום אחד יתנו לה על כך פרס ישראל לנפלאות ולניסים, כי היא פשוט הצילה נפשות מבתים הרוסים. אפשר לקלוט את עוצמת ההקרבה, בסיפוריה על אותה תקופה מרהיבה, זו מסכת דרמה וחיים, שיכולה ללמד את כולנו כיצד עושים חינוך וכיצד נותנים לילדים בית והורים. אנו לומדים ממסכת חייה כמה כל ילד הוא עולם ומלואו, ואת הסאגה הזו היא פרסמה בהוצאת מילוא, ואפשר לומר שהספר המופלא הזה "אל עצמי" הוא סיפור אנושי והוא מפעל לאומי.
גלילה רון פדר עמית, היא אש יוקדת, היא אש תמיד, ומי שקורא את שלל הסיפורים והדברים, עומד נפעם מול אימפריה של 250 ספרים. החיבור שלה להווייה של הארץ הוא חיבור בדם, והיא מספרת בספריה את הסיפור של העם. דרך השורות ודרך המילים, אנו מגלים את סיפור התפתחותה של הארץ ואת פלאי השבילים, אנו מטיילים עם ילדי הסיפורים בחבורת כס"ח המפורסמת, ומגלים בערגה אותה ארץ אהובה ונחלמת.
ההשפעה שלה על בני הנוער לא תסולא בפז, ותרומתה לחינוך חזקה ומתוקה מעז. ספרה על תיעוד מסעות הנוער לפולין, הוא פנינה של תיעוד מרגש ומרטיט, ולמערכת החינוך זו פנינה יקרה ואמיתית. החתירה שלה לחבר בין דור הניצולים לדור הנכדים, היא דרך לחבר חולייה לחולייה במדינת היהודים, דרך לחבר בין הזמנים ביד אמן עדינה, דרך לחזק את כל חישוקי השלשלת הישנה.
אבל גלילה סופרת רבת כישרונות וכותרים, וספריה עשו חיל גם בקרב ציבור המבוגרים. ספריה "יש אשה אחרת", "זייפנו כל כך" ו"נישואים חורגים" – העידו על יכולות ספרותיות משובחות – ורבבות הקוראים לכך עדים. אחד מספריה "יש אשה אחרת" אפילו זכה במדליה נהדרת, בפרס ספר הזהב, ומי שקרא אותו נשבה בקסמו וגם אהב.
בכל שנה אנו מעניקים כאן במועצה הציונית ובסוכנות, את פרס כלת האור או חתן האור, לדמות שהוסיפה אור לחברה בישראל. מי שעוקב אחר מעשיה של גלילה מתפעל ונרגש, ומיד מבין: זה שווה צל"ש. מעשיה למען הילדים שבאו ממשפחות הרוסות, ספריה למען חינוך הנוער אינם בגדר סוד, פעילותה במאבקים למניעת אלימות ולחיזוק הקשר של הנוער לתודעת השואה, כל אלה מעידים על מסירות לנוער ומסירות לחברה. גלילה מוסיפה לנו קרני אור לאלפים ולרבבות, והגיע הזמן לעטר אותה בעיטור של כבוד. גלילה, את לנו כלה של מעשים טובים, כלה של אור, וזו עדות השיר, כי לך כתבנו את זה המזמור.
חמדה אביב קאלש
מכבסֶת זיכרונות
סַבְתָּא לָטִיפָה יָשְׁבָה
מוּל גִּיגִית כְּבִיסָה
שׁוּלֵי שִׂמְלָה רְחָבָה
בֵּין רַגְלֶיהָ,
מְשַׁפְשֶׁפֶת חֲלוֹמוֹת
מֵעַל כְּבִיסַת "הַשֶּׁלֶג" שֶׁלָּהּ
שֶׁהֵרִיחָה "יַסְמִין" בְּכָל הָרֹבַע.
בּוּעוֹת קֶצֶף מִתְבַּקְּעוֹת
עַל פַּרְצוּפָהּ,
מְנַפְּצוֹת לְתוֹךְ מַיִם מְעֻפָּשִׁים
בָּבוּאַת הַגְּבִירָה –
שֶׁנּוֹתְרָה בְּדַמֶּשֶׂק.
סוֹחֶטֶת גַּעְגּוּעִים –
עַד הַטִּפָּה הָאַחֲרוֹנָה
מִצִּפַּת-תַּחְרָה שֶׁרָקְמָה לָהּ אִמָּהּ,
אַחַר כָּךְ תּוֹלָה
עַל חֶבֶל דַּק
וּמְשַׁלַּחַת בָּרוּחַ
לַחַשׁ כָּמוּס.
הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר
בּוֹחֶשֶׁת בּוֹחֶשֶׁת בִּקְדֵרַת-בְּשָׂרִים
מַעֲלָה בָּאוֹב –
חָמָאם לוֹהֵט – נָשִׁים
שָׂכוֹת גּוּפָהּ בְּשֶׁמֶן –
רוֹקְדוֹת עַל דַּם
כְּלוּלוֹתֶיהָ.
צַמּוֹתֶיהָ כְּלוּאוֹת עַל גַּבָּה
מִתְפַּתְּלוֹת כִּנְחָשִׁים
עַל תֵּבַת פַּנְדּוֹרָה
לִנְעִימַת קוֹלָהּ הָאָבוּד
שֶׁל אוּם כּוּלְתוּם.
צְמִידֵי זָהָב מִצְטַלְצְלִים
בְּאָזְנֶיהָ –
לְהַזְכִּיר לָהּ
אַגַּן יְרֵכַיִם שֶׁנִּעְנְעָה
לְקֶצֶב הָעוּד וְהַדַּרְבּוּקָה –
בְּחַפְלָה אֲפוּפַת עָשַׁן-נַרְגִּילָה
וְעָרָק זַחְלָאוִי.
וְהִיא – זוֹכֶרֶת
אָח, יָא רַאבּ!
הִיא זוֹכֶרֶת
נעמן כהן
יעיש שעבּ – יחי העם הערבי! יחי הכיבוש הערבי!
לאור דבריו של "החבר" יחיעם שורק, אין תימה באמירתו ש"אין לו בעייה" בשינוי שמו ל"יעיש שעב". [גיליון 297]. הכינוי "החבר" שהוא נוקט בו כלפיי, אינו ברור. האם כוונתו היא ביזוי והקטנה או כינוי שהוא משתמש בו מפאת היותו חבר בתא קומוניסטי כלשהו, מכל מקום מתוך כבוד אקרא לו גם אני, לא ד"ר, אדון, או מר, אלא, "החבר".
"החבר" שורק מתהדר בכך שבכל שיעור פתיחה שלו באקדמיה הוא מלמד שלכל "אירוע פרשנות משלו" – בשביל תובנה זו אין צורך להגיע לאקדמיה, הדבר מוסבר כבר בבי"ס יסודי. הבעייה היא שבאקדמיה הפרשנות אמורה להיות רצינית יותר.
"גזענות מוסלמית?" מיתמם "החבר" שורק, אין דבר דבר כזה... מוזר, שאדם המתהדר באקדמיותו מביא כתנא דמסייע את איבן ח'לדי (שגם הוא אינו מסתיר את הגזענות המוסלמית) ולא את המקורות עצמם. לא אלאה שנית את הקוראים בכל המובאות שהבאתי בגיליונות הקודמים של "חדשות בן עזר" – למקורות הגזענות המוסלמית, בפולמוס עם מר ידידיה יצחקי, אבל מרצה באקדמיה שמתעלם מדברי הקוראן והחדית' לפיהם היהודים הם בני קופים וחזירים שיש לענותם, להשפילם, ולהרגם, זקוק להשתלמות דחופה.
דומה שעצימת העיניים, מצד יהודים מסויימים, והסירוב לראות את הנראה בעליל, את הגזענות המוסלמית, אינם נובעים בגלל חוסר יכולת שכלית אלא, ממעמקי השנאה העצמית היהודית המפורסמת. יהודי השונא את עצמו יראה תמיד את היהודים גזענים, בשעה שהערבים-המוסלמים אינם כאלה...
כפי שכתבתי כבר: זכותו של "החבר" שורק להלחם בעד הכיבוש הערבי של א"י (בנוסף לכל שאר השטחים הכבושים עי" הערבים (13 מיליון קמ"ר), שהרי לדבריו גם ישראל לפני 67' היא כיבוש ודיכוי. זכותו של "החבר" שורק לתבוע ריבונות לאומית לכל הערבים ובה בעת להתנגד למתן ריבונות לאומית לעם היהודי, כי היהודים הם כובשים וגזענים והערבים לא. זכותו של "החבר" שורק לתמוך בכיבוש הערבי של מצרים ולהתנגד למתן חופש לעם המצרי. זכותו של "החבר" שורק להתנגד לכיבוש הצרפתי של צפון אפריקה אבל בה בעת לתמוך בכיבוש הערבי של צפון אפריקה ובדיכוי הבֶּרְבֶּרִים, וכמובן להתנגד לתת להם עצמאות. זכותו של "החבר" שורק אפילו (גם אם הוא מכריז על עצמו כפרנקופון) לתמוך גם בכיבוש מחדש של צרפת ע"י הערבים, שכן צרפת עד פואטייה נחשבת לאדמת ווקף איסלמית קדושה.
אבל אם ל"החבר" שורק נשארה טיפת יושרה הוא איננו יכול להכריז כפי שכתב: "אני לוחם כנגד כל אימפריאליזם וקולוניאליזם." כי זו פשוט צביעות.
בשיעור הפתיחה שלו עליו להכריז כי הוא אינו מלמד היסטוריה אלא דהקונסטרוקציה. כי המילה "כיבוש" לדידו איננה יכולה לכלול בתוכה את המושג "כיבוש ערבי". אין דבר כזה "כיבוש ערבי", אין דבר כזה "גזענות ערבית", יש רק "כיבוש יהודי" ו"גזענות יהודית". יכריז נא אפוא בריש גלי: אני "החבר" שורק, לוחם למען האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי! אני "החבר" שורק לוחם למען הכיבוש=כיבוש=כיבוש הערבי!
יעיש שעב! יחי העם הערבי! יחי הכיבוש הערבי!
לסיום שיר:
"החבר" שורק טוען שלא היתה גזענות ערבית בימי החליפות המוסלמית ובכן, דוגמא קטנה. בניגוד למושגי "החבר" שורק, המושג "תור הזהב" אין כוונתו לציין מצב של יחסי רעות וידידות בין יהודים לערבים-ומוסלמים בספרד כי אם רק ליצירה רוחנית-תרבותית מסועפת. היחסים בין היהודים למוסלמים ראו עליות וירידות.
שמואל הנגיד המשורר המפורסם שימש כוזיר הגדול בחצר מלך גרנדה ובזה כמובן קנה לו אויבים.
אבו-אצחאק, היה משפטן ושימש מזכיר לקאדי של גרנאדה. הוא גם היה מורה. הוא פעל בתקופת מלכותו של באדיי בן-חבוס (מלך 1038-1073), המלך שהיה פטרונו של שמואל הנגיד. מעשי אבו-אצחאק לא נשאו חן בעיני המלך והוא ציוה לגרשו מגרנאדה. אבו-אצחאק התגורר במין מנזר מוסלמי , שם כתב את השיר הבא:
אוֹדָה נגד היהודים:
תרגום ברנרד לואיס (1)
לך אמור לכל הסנהאג'ה
מנהיגכם עשה שגיאה,
הוא בחר כופר להיות מזכירו
בעוד שיכול, לו רצה, לבחור במאמין.
בשלו גבה לב היהודים, והם נהיו גאים
ושחצנים – הם. שהיו מבזויי האדם
מילאו כל שאיפותיהם והשיגו את הרב ביותר,
וזה קרה לפתע פתאום, קודם שהבינו מה קורה,
וכמה רבים המוסלמים הנכבדים המצייתים בהכנעה.
לנקלה שבקופים לגרוע שבאלה הנבלים
וכל זה לא קרה תודות למאמציהם,
אלא בשל אחד משלנו, שהיה שותף לעבירתם.
אה, מדוע לא נהג בהם לפי הדוגמה,
שהציבו מנהיגינו, נכבדים ויראי-שמיים?
למה לא החזירם למקומם הראוי,
מדוע לא הורידם אל תהום השפל?
ומנת גורלם בוז, לעג וקלס.
מחטטים באשפתות למצוא סחבות צבעוניות
לכרוך בהן את מתיהם לפני קבורתם.
או-אז לא העזו להקל בערך גדולינו,
ולא החציפו פנים מול צדיקינו.
נקלים אלה לא היו יושבים בחברתנו.
באדיס! חכם אתה,
ושיפוטך בטוח, לא יחטיא.
כיצד נסתרו עוולותיהם מעיניך,
כאשר בכל רחבי ארץ יצא שמען?
איך זה תאהב גזע ממזרים זה,
שאת שמך ברחבי עולם הכפישו?
איך יכולת לבטוח בנבל ולעשותו רֵעך,
חרף היותו הרע במרֵעים?
אללה הזהירנו בכתבי קודשו
להתרחק מחברת רשעים.
אל תבחר משרת מבינותם,
אלא הניחם לקללת המקוללים!
שכן האדמה זועקת למראה חמסם,
והיא פיה תפתח ותבלענו כולנו.
שא עיניך אל ארצות אחרות
וראה יהודיהן ככלבים מצורעים הושלכו.
למה זה לבדך תהיה שונה ותקרבם
בעוד בכל הארץ ירחיקום?
את העיר ומחזותיה פילגו,
ואחד-אחד את מקולליהם הציבו
בכל מקום ומקום.
הם את כל ההכנסות אוספים.
הם נוגסים והם לועסים ומכרסמים.
הם לובשים את ההדורים שבבגדים,
בעור לבושך דל וצנוע.
הם מופקדים על שמירת סודותיך
– ואיך סודות למשמרת בוגדים תמסור?
אחרים אוכלים שווה-דירהַם, מרחוק,
בעוד הם קרובים ומיטיבים לסעוד.
הם עליך תגר יקראו בשם אלוהיך.
ואין איש עוצר בעדם או נוזף בהם.
ראש הקופים בנה את ביתו בשיש,
ואת מֵי היפה במעיינות אליו הוליך.
עניינינו עתה בידיו נתונים
וכעניים בפתחו אנו ניצבים.
הוא צוחק לנו ולאמונתנו.
ואנו פונים אל אלוהינו.
מהר נא אותו לטבוח כמנחת עולה,
העלהו על המזבח, שכן אֵיל שמן הוא.
ואל נא תחוס על בני עמו.
שהרי חמסו כל דבר של ערך.
שבור אחיזתם וטול את כספם.
שהרי לך מיטב הזכות על מה שאספו.
אל תחשוב שהפרת-אמונה היא להרגם
– הפרה תהיה אם תניחֵם לחיות.
הם הפרו את בריתנו איתם,
ואיך לאשם תיחשב אם תעשה נגד מפירי ברית?
ואיך תיתכן ברית בינינו?
כשאנו הננו האלמונים החשוכים, והם הנכבדים?
עתה שפלי-ברך אנו לידם,
כאילו אנו החוטאים והם הצודקים!
אל תסבול את מעשיהם הרעים נגדנו,
שהרי אתה מגן כל עוולותיהם.
אללה שומר על עמו שלו,
ועמו של אללה לנצח ייכון.
בין אם בגלל ההסתה שבשיר או מסיבות אחרות, זכה אבו-אצחאק המשורר לראות את נקמתו. הערבים-המוסלמים התנפלו על יהודי גרנדה טבחו את יוסף, בנו של שמואל הנגיד, ואיתו את כל אלפי היהודים שגרו בעיר. בא הקץ לקהילת יהודי גרנדה.
כמובן, ע"פ כללי הדקונסטרוקציה אין כאן כיבוש או גזענות כלל, שהרי מדובר בערבים...
(1) ברנארד לואיס, האיסלם בהיסטוריה, עמ' 144 ת"א 1984
כך בודדנו את ציר הרשע
חיזוק לדבריו של גיא בכור על "ההצלחה הגדולה" של אנאפוליס [גיליון 298] – מצרים מחדשת את יחסיה עם איראן, אחרי 28 שנים. הנה, כך בודדנו את ציר הרשע.
אורי הייטנר
חיו"ך-2
רבעון חוג יוצרים כפר-סבא והשרון
גיליון מס' 2 – חנוכה תשס'ח
המערכת:
ראובן אדיבי – רכז המערכת. רינה בשן – עריכה* וניקוד.
חברי מערכת: אביבה אפרתי, רוני גרוס, פנינה מלך, טובה נווה, דני נוימן, מנחם פלדמן, אורנה ריבלין.
משוב וייעוץ: רן פרידור. איורים: פרץ ויינרייך. ציורים: אורי בית-אור, מיכל זהבי, שוקי עזרא.
מיניאטורות: ר' אדיבי.
* הערה: רק חלק מהיצירות נערכו ע"י העורכת.
כתובת המערכת: ת'ד 5075, רמת השרון. adivir@gmail.com
התוכן
בֵּין יוֹרֶה לְמַלְקוֹשׁ / ישראל יהי-שלום
נוּחִי עַל כְּתֵפִי / אורנה ריבלין
איך מלים זרות מקרבות / זיוה אפטר
הכביסה של השכנה / חמדה אביב קאלש
"הם סתם חמורים" -- תנועת הנוער של זיוה
פנינים מהים הבלטי / אביבה אפרתי
'נערת השאהידים' אגדה לבני הנעורים / רינה בשן
יערות קורושינקה / טוֹבָה נָוֶה
בגיליון זה לוקחים חלק 17 יוצרים בסיפור, בשיר ובציור, שבעה מהם חדשים בחיו"ך ואנו מקווים כי בגיליונות הבאים ישתתפו עוד הרבה פנים חדשות. זאת על מנת שהרבעון ישקף את מגוון היוצרים הנוטלים חלק בחוג יוצרים כפר-סבא.
לקראת סיום הרבעון (מעמ' 52 ואילך) פתחנו במה חדשה ושמה 'קוראים עם חיו"ך', המזמינה אתכם, קוראים נכבדים לכתוב לנו דברי ביקורת ושבח, הצעות ורעיונות חדשים. שילבנו הפעם מכתבי קוראים שהתקבלו במערכת בעקבות חיו"ך-1, כך שהפינה החדשה אינה ריקה ונקווה שנקבל הרבה הדים גם בהמשך.
המערכת חוזרת וקוראת לכם, חברי החוג, מהרו ושלחו מכתבי דוא"ל יצירתיים לחיו"כים הבאים ובעיקר אלה הקרובים 3 ו-4. דברו אלינו בפרחי שיר, סיפור, ציור, רישום, צילום וקריקטורה.
שמנו לב שהנושא הפופולארי ביותר בגיליון זה הוא משפחה, כפי שיוכל ללמד עיון, לו גם מרפרף, ברבעון, וכמו שניכר בסיפורים: "טניס" של פ' מלך, "בן ממשיך" של ד' נוימן, למשל; ובשירים: "אבי זאב" של ז' אפטר ו"שיר ערש אחרון" של ט' נווה. שירים וסיפורים נוספים מחכים רק לכם בחיו"ך – על אהבה וידידות, יהדות ומודרנה, אקלים, טבע, ועוד. חפשו ותמצאו; קראו, תיהנו ותספרו על זה ל"קוראים בחיוך" – אנחנו נשתדל לפרסם את תגובותיכם בנאמנות בחיוכים הבאים, כן ירבו!
ברצוננו גם להפנות זרקור ליצירות בעלות גוון פוליטי שברבעון. יצירות אלה עוררו סערה קלה במערכת והדבר אמור בעיקר ב"בורחים" של ר' אדיבי. בעקבות פרסומם כאן, אנו מצפים לתגובות נוספות גם מכם, קוראינו, ובמטותא מכם – לגופו של עניין ולגופה של יצירה! נשים הכול 'על השולחן' במדורנו החדש: "קוראים עם חיו"ך".
לסיום ברצוננו להפנות את תשומת לבכם לשיר ארס-פואטי הגותי עם אירוניה עצמית, שנכתב מייד לאחר שחיו"ך-1 עלה לרשת. השיר הוא: "חיוך וירטואלי" ומחברו, כנראה שלא במקרה, רכז המערכת שלנו, ראובן אדיבי, שהרגיש בסוף שהוא מביט בחיו"ך חתול הצ'שייר של אליס, שהוא כמו אילאיל של טשרניחובסקי "תפוסה לא תפוסה", קיים ואיננו ומעורר געגועים אל פורמט הנייר הישן, המוכר והחביב. אך, מי כראובן יודע שצריך ללכת ברוח הזמן ולחייך רשת.
בברכת חג אורים מחייך,
ראובן אדיבי, רינה בשן ומערכת חיו"ך.
למשלוח הזמנות ומכתבים: adivir@gmail.com
* * *
מכתב תנחומים למשפחת בן שאול
אני משתתף באבלכם על משה כי איננו. עבדנו יחד ב"מעריב" הטוב, של הימים ההם, אם כי במחלקות שונות. גם "שמרנו מרחק" זה מזה, בגלל דעותינו הפוליטיות השונות. עם זאת – הוקרתי מאוד את משה כאיש-רוח, משורר, אמן, ששאף תמיד לשלימות, לדייקנות בביטוי ובקו. איש לא קל, אבל מוערך מאוד, מצפוני, שהשאיר אחריו את ילדי רוחו, בשירים, בסיפורים, במאמרי הביקורת ובציורים.
משה לא יישכח.
יוסי אחימאיר
סופרת ללא הפתעות
אהוד יקירי,
לדבריך על יחסה של הוצאת ה"קיבוץ המאוחד" בעניין אסתר ראב [גיליון 298] אין לי אלא לחזק אותך ולהוסיף את תגובתה של מזכירת המערכת לשאלה מסויימת שהפניתי אליה. להלן תשובתה בזו הלשון:
"גיברת! מה את חושבת, שאנחנו קוראים את החומר שאתם שולחים אלינו?!!"
אני רק ארבעים שנה במקצוע ובשוק, סוף סוף זכיתי גם להיות "גיברת".
נ. י.
לנו"ן היקרה,
דווקא במקרה הזה איני מאשים את ההוצאה אלא את אנשי האוניברסיטה העברית, שאלמלא טיפולי רב-השנים ביצירתה ובתולדות חייה של אסתר ראב – לא היו יכולים לשאת הרצאות כה מלומדות בכנס. אבל הרצאת-המבוא שלי, שכללה את תולדות חייה, לא היתה מספיק טובה בעיניהם להיכלל בדברי ימי הכנס לזיכרה של אסתר ראב, ולכן גם לא פנו אליי לשלוח את דבריי לפרסום.
והאמת, לשם מה הם צריכים אותי אם יש להם חכמים כמו חנן חבר, שדבריו בכנס על אסתר ראב – חלקם היו לא מובנים וחלקם שטויות פוליטיות, אבל הם כמובן ייכללו בדברי ימי הכנס ובוודאי יעניקו לחבר את הניקוד הראוי לִמלומד עבור עוד פרסום מדעי. מזלי שאיני שייך לקהילה האקדמית ואיני תלוי בהם לפרנסתי וגם לא לשם קידומי הספרותי (בייחוד בגילי המתקדם) – ולכן אני אחד היחידים שאינו חושש לומר את דעתו על אלה מהם הראויים לכך.
ואולי גם כדאי להם לדעת שרבים, בהם גם עמיתיהם, דעתם עליהם בדיוק כשלי רק שאינם מעזים לומר ולכתוב זאת בפומבי כדי שלא להינזק. מוסר הפחדנים חוגג באקדמיה הישראלית.
אהוד בן עזר
סדנאות לכתיבה יוצרת של מליק-שירן
שלום אהוד,
אני שמחה בשמחתך להעניק את הפרס לשמעון פרס נשיא המדינה.
ואני רוצה להביע את מחאתי המצטרפת לשלך, שלו היתה פנייה לסופרי הילדים, גם אני הייתי עוזבת הכול רק להיפגש עם ילדי שדרות, כמי שגדלה עם קטיושות ויודעת שלכל קטיושה יש כתובת.
אודה לך מאוד, אם תוכל לעזור לי ואולי אפילו להשתתף בתוכנית מיוחדת שהוצעה לי דרך הסוכנות היהודית לאתר משוררים וסופרי ילדים מהצפון ומהדרום להקמת סדנאות לכתיבה יוצרת במסגרת יובל השישים למדינה.
תודה,
יהודית מליק-שירן
מנהלת המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש שושנה מליק
ת.ד.16377 תל-אביב 61163., טל. 052-2331389
אהוד בן עזר
"עבודה ערבית" היא סדרת טלוויזיה מצויינת
לאחר שצפינו פעמיים בפרק השלישי בסידרה "עבודה ערבית" של הסופר-התסריטאי סייד קשוע, בבימויו של רוני ניניו ועם נורמן עיסא בתפקיד הראשי, צר לנו לומר לכל חברינו וחברותינו הבקיאים בדרידה, ביואל הופמן, ברפי לביא, באגי משעול, בהארי פוטר ובאופרות ישראליות בנות-זמננו, ואשר חלקם כבר התחיל ללמוד קבלה אצל המעוננים – כי הסידרה "עבודה ערבית", שהם אינם טורחים לצפות בה בגלל ההתנשאות התרבותית-כביכול שלהם – היא סידרה ישראלית מצויינת, אירונית, אנושית מאוד, מרתקת, משעשעת, מביאה שלל דמויות שכל אחת מהן משוחקת היטב, מלוהקת היטב וממלאת תפקיד חשוב בעלילה.
בקיצור, זהו בהחלט הישג יוצא דופן ליוצרים, לבמאי רוני ניניו ולשחקנים, שמצליחים בצורה כאילו סאטירית, כאילו רק קומית, לבנות עולם תרבותי דו-לשוני של שני עמים, ולצאת בכבוד ומבלי למכור את הנפש לצד זה או אחר, וגם בלי לעשות אלה מ אלה מפלצות, ובלי דם על הידיים, ובלי הטפות אידיאולוגיות או דיבורים ריקים על השלום.
כשרואים את הסידרה אזיי אפשר כבר לדבר על תרבות עברית-ערבית או ערבית-עברית שמתקיימת בישראל, תרבות שהיא תופעה שלא היתה מוצגת בצורה כזו קודם, ואשר למרות מלחמות רבות ושתי אינתיפאדות ובעיות הזהות והנאמנות של ערביי ישראל – דומה שהזמן דווקא מיטיב עם שיקופם האמנותי של החיים-ביחד הללו, כאשר הדגש הוא על ה"ביחד" ולא שכל צד חושב שרק הוא קיים, בעברית או בערבית.
סליחה על טעמי הוולגארי, המקבל בהנאה גם פשטנות מסויימת של הסידרה, והומור שמצחיק אנשים בעלי רמה נמוכה כשלי. אולי קלקלו אותי הטלנובלות הדרום-אמריקאיות, שמתאימות להלך קסמים על מפגרים כמוני, שמצליחים כמעט תמיד להגיד את ההיפך ממה שצריך סופר לומר כדי להיות נחשב, כמו היחצ"ן סלמן רושדי, למשל – ועל כך כבר העירה לי העזר-כנגדי לא פעם ולא פעמיים. לדבריה – אם אמשיך כך לעשות צחוק מעצמי אין גם סיכוי שאקבל אי פעם את פרס נובל, וכל האשמה על כך היא בי, ובי בלבד.
מרוה בת ה-19
על פרוייקט הסופרים בשדרות
אהוד בן עזר וחברי סומליון היקרים,
קראתי בצער את חליפת המכתבים בין יהודה אטלס לבינך. כל מה שביקשתי לעשות בפרויקט הזה בשדרות הוא להביא שמחה, ואני מצטערת מאוד להיווכח שנגרמו גם כאב ועלבון.
כשהתחלתי לפנות לסופרים, הפרויקט עדיין היה מכוון לגני הילדים בלבד. פניתי לגני הילדים בשדרות וביקשתי מהגננות את שמות הסופרים שהילדים מכירים את ספריהם, לאחר מכן פניתי להוצאות הספרים וביקשתי שמות של סופרי ילדים לגיל הרך. מעבר לכך הוספתי כמה מכרים וקרובי משפחה, שאליהם הרגשתי נוח לפנות. רק ברגע האחרון נפתח פתח לשיתוף בתי הספר בפרויקט, אך מעט סופרים נדרשו לשם לעומת הגנים. כל הזמן הזה ליווה אותי החשש שמא ישנם סופרים נוספים בעלי רצון טוב שישמחו להגיע, אך הייתי כה עסוקה באירגון שיבוצים הפרטניים ומשלוחי הספרים, שלא יכולתי להתפנות לבדיקה יסודית של הנושא, ומהר מכפי שציפיתי התברר שכיסינו את כל מערכת החינוך בשדרות, ואין צורך בסופרים נוספים שיגיעו ביום זה.
ליבי נחמץ כשגיליתי שבין הסופרים שלא הסתייע להזמינם היו גם רבים אהובים עליי שגדלתי על ברכיי ספריהם. יש לקחת בחשבון שאני נערה בת 19. מעולם לא אירגנתי פרויקט שכזה ומדרך הטבע נפלו כמה טעויות. עם זאת, ילדי שדרות מחכים בהתרגשות לביקורים נוספים. ביקור זה רחוק מלהרוות את צימאונם למפגש עם אנשי ספר אוהדים, ואני מקווה שמעבר לעלבון יוכל הארגון להתייחס לטעות מצערת זו כאל הזדמנות להמשיך ברוח הפרויקט, ולתרום עוד לעיר זו ולערים אחרות הנזקקות לכך. אשמח להיות לעזר ליוזמות כאלו, ולשתף בפרטים ובניסיון שצברתי בחודשים האחרונים.
אודה לך אם תוכל להעביר את מכתבי זה לכל חברי סומליון.
בברכה ובהוקרה,
מרוה מרום
למרוה היקרה,
אל נא תיפול רוחך בך, וליבך בל נא יחמץ. עשית מעשה טוב וראוי לכל תודה והערכה, ועליו גם סומליון מודה לך, ובוודאי שאי אפשר להביא ביום אחד את כל סופרי הילדים הרוצים בכך, לשדרות.
אני מעביר את מכתבך לכל חברי סומליון, הסופרים לילדים ונוער, שיש להם דוא"ל, ואילו לך אני שולח, גם כן בדוא"ל, את החוברת "מפגשים", ובה פרטים רבים על כמאה וחמישים מחברינו שנפגשים עם תלמידים בכל רחבי הארץ. רצוי גם שתהיה דרישה ממשית לסופר ולא מצב של עודף סופרים מתנדבים על פני מעט תלמידים.
מצד שני אני חוזר ומזכיר את עניין הביטוח לסופרים המתנדבים, וכן שהפנייה לסופרים לבוא לשדרות היא אישית, ואין סומליון יכול לקחת על עצמו אחריות לשליחתם או אם ח"ו יקרה להם משהו. לכן כל סופר צריך להחליט באופן אישי ועל אחריותו אם הוא נענה להזמנה.
יש סופרים, והם דווקא בעלי עבר ביטחוני לא מבוטל, הטוענים שאם כל אנשי שדרות היו עוזבים כאיש אחד את המקום ומסרבים לחזור לגור שם עד שלא ייפסק לחלוטין ירי הקסאמים, היתה הממשלה נוקטת באמצעים דראסטיים כדי להפסיקו מיד, כאילו מדובר בתל אביב.
בברכת תודה,
אהוד בן עזר
שביתת המורים: פה קבור הכלב
אבל הציבור שטומטם בדמגוגיה לא מסוגל להבין
"רן ארז לא רצה שמנהלי בתי הספר יקבלו סמכויות ניהול רחבות. הוא רצה להמשיך לשלוט במערכת החינוך דרך כוחו האירגוני. במצב הנוכחי אי אפשר להזיז ממקומו מורה לא מתאים, ומצד שני אי אפשר לשלם יותר למורה טוב. את הבינוניות הזו מקדש ארז. זו נשמת אפו של הארגון. אבל זה רע לרמת המורים ולאיכות החינוך. לכן כל המשחק המכוער והארוך הזה סביב תנאי הרפורמה, היה הצגה אחת גדולה. ארז פשוט לא רצה בשום שינוי." (נחמיה שטרסלר, "התרסקות", "הארץ", 12.12.07).
* * *
"חדשות בן עזר" כבר בחר בציפור המסמלת בעיניו את ישראל, ציפור המנתרת כמעט בכל יישוב בארץ, קטנה, זריזה, סימפאטית וחרוצה –
דרור הבית
בהזדמנות זו "חדשות בן עזר" גם מציין את הציפור המגעילה, המעצבנת והחמסנית ביותר והיא –
העורב או העורבני
* * *
מכתבים של קוראים ומצטרפים כמעט מדי יום
שלום לך אהוד,
שמי יהודית בן-צבי הלר, ילידת פתח-תקוה, משוררת ומתרגמת החיה ומלמדת כעת באמהרסט מסצ'וסטס, ארה"ב. למדתי על "חדשות בן-עזר" דרך מרגלית מתתיהו, ידידה חמה וקרובת משפחה. אשמח אם תצרף אותי לרשימת מקבלי "חדשות בן עזר".
תודה לך,
יהודית
* * *
אהוד,
תודה על גיליון מהנה וחשוב – מוקיר את המאמצים ומשתדל לעקוב אחרי כל החומר,
בעז אורן
* * *
אהוד בן עזר,
נא צרף אותי לעיתונך. כבן שושלת ראב אני מוצא את מקומי כאן.
שלמה כצמן-קדם, נכד לשלמה וצביה גרין.
שלמה קדם
[שלמה גרין היה בן-דוד וגיס של אסתר ראב. אימו טובה היתה אחותו של יהודה ראב]
* * *
ככל שיש לנו יותר עניים ככה הם יותר עשירים יחסית למצבם הקודם ולעניים של האנושות בכלל
15 מיליון מצרים חיים מתחת לקו העוני, המוגדר כהכנסה של פחות מ-2 דולר ליום! – אם איננו טועים, מחצית האנושות במדינות העניות נמצאת במצב דומה.
לעומתם כל "עני" בישראל (חוץ ממקרי סעד, מחלות ונכויות קשים) הוא כמעט מיני-מיליונר. אבל אצלנו הדמגוגיה של העוני לא תסוף כנראה לעולם, כי זה בעיקרו עוני סטאטיסטי, לפי חישובי המוסד לביטוח לאומי: ככל שתגדל ההכנסה השנתית לנפש, כן יגדל מיספר העניים כי הוא נגזר כאחוז מן הממוצע שכולל גם את הכנסות העשירים, וכך – ככל שיש לנו יותר עניים, הם יותר עשירים יחסית למצבם הקודם ולאנושות בכלל!
מחב"ע
חדשות "עיין ערך שירה" ותמר אדר
אהוד יקר,
אודה לך מאוד אם תפרסם שיצאה מצגת חדשה לשירי ילדים של המשוררת והמספרת תמר אדר. כל המעוניין במצגת, מוזמן לכתוב אליי או להיכנס לאתר של החוג לשוחרי שירה:
כמו כן, יצא "עיין ערך שירה" 13. המעוניינים בכתב-העת מוזמנים גם הם לכתוב אליי והוא ישלח אליהם באי-מייל.
שרית שץ – saritsz@netvision.net.il
* * *
הסופר אהוד בן עזר
יעניק ביום העצמאות ה-60 לנשיא המדינה
שמעון פרס
פרס על מפעל חייו בקריאת ספרות עברית
מטעם אגודת הסופר צאצא העלייה הראשונה הבודד
התעודה תישלח לנשיא
והעתקה יפורסם בגיליון יום העצמאות ה-60 של "חדשות בן עזר"
* * *
כדאי לדעת: האינתיפאדה השנייה נמשכת לפנֵי וגם אחרי מלחמת לבנון השנייה, ואין לה פתרון פשוט, כי הפלסטינים רק מחכים שאנחנו נשלח מטחי טילים על אזרחי עזה כפי שהם שולחים על אזרחינו בעוטף עזה. העולם כולו יתקומם אזיי נגדנו, רדיפות היהודים בצרפת ובאנגליה תתחדשנה, וגם כל אבירי המוסר שלנו (בהם מרבית הסופרים החשובים והמצפונאִיִים שלנו) ידברו נגד עונש קולקטיבי, כאילו מה שהפלסטינים עושים לאזרחי שדרות ויישובי עוטף עזה כבר שבע שנים איננו עונש קולקטיבי אכזר, מנוול, רצחני ומרושע!!!
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ה
ביקור אצל מזכיר המפלגה
עברה השמועה על הבחירות והגיעה אל אוזני הפועלים במחצבה וניסים לוי מיהר לבוא לעיר ולבקר אצל מזכיר המפלגה. הלה עשה לו כבוד גדול, הציגוֹ לפני אנשי המזכירות ושיבּח אותו בגלוי באוזני אחד העסקנים המרכזיים שנקלע למקום.
ניסים קיבל בשקט את אותות-ההערכה שהושפעו עליו ונשם לרווחה משפסקו כל העמדוֹת-הפנים ודברי-הנימוס והוא היה יכול לשבת בחדרו של המזכיר ולשוחח עימו בהרחבה.
"מה זה אתם עשיתם לי?" פתח ואמר.
"מי? מה?" פקח עליו המזכיר עיניים תמהות.
"מה הדיבורים האלה במחצבה על בחירות-מְחִירוֹת? כבר לא מכירים את ניסים לוי במפלגה, באירגון הפועלים ובחברה השיתופית של המחצבה? כבר שכחו מי עבד לפני שנה והוציא מן הכסף שלו בלי חשבון רק בשביל ההצלחה של כולנו?"
"מה אתה רוצה, ניסים, מה עשינו לך?"
"מה אתם עשיתם לי? מה אתם גרמתם לכבוד שלי במחצבה ולהשפעה שלי בכפר? כך מתנהגים? כך עושים? להתייחס אל ניסים לוי כמו אל כל פועל פשוט? טוב, אני אינני אומר דבר אם הייתם מוצאים להביא מנהל-עבודה אחר מן המומחים שאתם סומכים עליהם שידאגו לעבודה במקום. כל הכבוד. המפעל שלכם, ואתם צריכים לדאוג לו. ואני הייתי מקבל את המנהל החדש, באמת אני אומר לך, הייתי עושה לו כל הכבוד וההשפעה שצריך כדי לנהל את העבודה במחצבה. אתה יודע שאפשר לסמוך על ניסים לוי בשביל האנשים שאתם שולחים לעזור לנו, וזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עובדים יחד."
מזכיר המפלגה אמר: "אתה רוצה שיביאו מנהל-עבודה מבחוץ? תגיד 'דוּגרי', אתה יודע שאני סומך עליך. מילה שלך על המחצבה היא מילה."
"אם אתם רוצים להביא מנהל-עבודה חדש, אחר, לא מן האנשים שלנו, בבקשה – תגידו, תגידו ותביאו!"
מזכיר המפלגה התרעם: "למה אתה מסַבּך את העניינים, ניסים? אתה הרי יודע שאנחנו רוצים לעשות דווקא אחד משלכם למנהל-העבודה, כולם רוצים שתתחילו להרגיש אחריות על המחצבה ותִראו בהצלחתה את הצלחתכם שלכם והצלחת כולנו. מה חשבת, שאני או מנהל המפעל או רבינוביץ מחזיקים את המחצבה בשביל ההנאה הפרטית שלנו? אתה לא מבין שהמחצבה היא מפעל ציבורי, שיתופי, ובנִינוּ אותו רק למענכם? אני לא מבין אותך."
ניסים נעץ מבט נוקב בתוך עיניו של המזכיר, פרש שתי ידיו על השולחן ושאל: "אתם הולכים לעשות את הבחירות?"
המזכיר לא הבין וענה בפשטות: "כן."
"ואיפה ניסים לוי?"
"ניסים לוי פה לפניי, הוא האיש שלנו במקום."
"ואתה רוצה להגיד לי שאני אלך להתחרות עם כל הפועלים הפשוטים על הבחירות להיות מנהל-העבודה?"
"אם אתה רוצה, כן."
"כן? כן? אז תסלח לי! אבל אתם לא יודעים מה שאתם עושים במחצבה. מה יש? כבר לא מגיע לי שאתם תעשו אותי ישר ובלי כל החוכמות האלה של הבחירות למנהל-העבודה החדש במקום רבינוביץ? אני צריך לשמוע קודם מה שכל הפועלים בכפר אומרים עליי רק כדי שאחר-כך אוכל להוציא מהם עבודה?"
מזכיר המפלגה קם והתהלך בחדר. "ניסים, ניסים, איך אתה מדבר? הרי חשבנו אותך תמיד לאדם נבון. מדוע אתה כועס כל-כך במקום להיות שמח שאנחנו נותנים לכם להחליט לבד על העניינים במחצבה? באמת, אני לא מבין אותך. מה שלא עושים בשבילכם – אינו טוב. לא נותנים לכם להחליט – לא טוב. נותנים לכם – עוד יותר רע. ואתה יודע היטב איזה שם היה יוצא לנו בכפר לוּ היינו ממַנים אותך."
"לזה אַל תדאג, עם האנשים שלי כבר אסתדר. אני רק שואל אותך עוד פעם – אתם מוכנים לתת לי את המינוי בלי כל בלבולי-המוח וההצגה הזאת?"
המזכיר חזר וישב. הוציא את יומן-הרשימות שלו ודיפדף בו מעט. סבור היה כי ההפסקה הקלה תשפיע על איש-שיחו. לבסוף אמר בקול שקט ורציני: "אַל תזלזל בבחירות, ניסים."
הלה ענה לו באותו קול תקיף שבו פתח את השיחה: "אתם מוכנים?"
"אני לא יכול לומר לך תשובה. נעשה ישיבה, נברר ונעלה את הטענות שלך."
"ובכן, אני אומר לך – אני מוותר. אַל תעשו לי טובות, ואני לא צריך את הישיבות שלכם."
"חשוֹב בהיגיון! למה אתה נעלב? הרי אני לא יכול להבטיח לך כרגע, פה במקום, שנמלא את הדרישות שלך. אני לא יושב בהנהלת המפעל וגם לא באירגון הפועלים. תפקידי רק לייעץ ולעזור מן הצד. לא, לא! שב, אַל תקום! אני לא רוצה שתלך מכאן בהרגשה לא טובה. תגיד לי, מה אוֹכל אותך כל הזמן? הרי אני יודע את המעמד שלך בכפר, ובעֵדה, ובין הפועלים במפעל, האם כל-כך קשה בשבילך לנַצֵח בבחירות? איפה כל הכוח וההשפעה שהיו לך במקום?"
"אַל תדאג! הם ישנם. ואם תצטרך להם עוד פעם, תוכל להשתמש בהם. אבל אתה רוצה לדעת מי יהיה מנהל-העבודה החדש במחצבה? ובכן, אגיד לך – ניסים לוי! כן, אני! ושנינו יודעים זאת היטב. ובכן, למה העמדת-הפנים? כבר לא נאה לך לעשות את הדבר בשקט ובהיגיון? אַל תחשוב שאני צריך את העזרה שלך בשביל לקבל את התפקיד. היית מאמין שאשפיל עצמי לבוא לבקש ממך שתתמוך בי, כדי שאוכל להסתדר עם האנשים שלי בכפר? לא, אתה לא מכיר עדיין את ניסים לוי. הוא מסדר את העניינים שלו בעצמו.
"אתה רוצה לדעת בידי מי נמצאת המחצבה כבר עכשיו? אני אגלה לך – בידיים שלי! הנה – בהן אני מחזיק את כולם, וגם את רבינוביץ הבטלן. ואני לא בא אליך לבקש חסדים. מספיקה מילה אחת שלי, והעבודה במחצבה נפסקת. מספיק שאני ארמוז, והתפוקה יורדת לחצי. ותתפוצצו, ותעשו שמיניות באוויר, ותהפכו את כל העולם ועדיין לא תוכלו להוכיח מדוע. וכל זאת עשיתי בכוחות עצמי, לא מן הסמכות שלכם ולא מן החסדים שהבאתם עליי. ומה אני דורש? אני ביקשתי הרבה? רק רציתי שתכירו בי, שהסמכות שלי תבוא מכם, להשתייך אליכם, אתה מבין? אתה יודע מאין באתי, ומי היה אבא שלי ומאיפה אני התחלתי את הדרך עד שהגעתי למעמד שלי היום? כל השנים אני שולט בכפר ונלחם בהם ומחזיק אותם בידיי. אתה חושב שאני לא יודע שכולם בזים לי בעומק ליבם? אפילו האישה שלי לא מתביישת לחזור לפניי על הסיפורים שהם מפיצים עליי. ולאלה אתה קורא חיים? ואיפה ההשכלה שלי? ואיפה הידיעות שלי? אין לי. אתה שומע? אין לי כלום. וחשבת שהם לא צוחקים ממני על כך, הם והילדים שכבר לומדים בבית-הספר ויודעים יותר טוב ממני לקרוא ולכתוב? ובכן, תגיד לי מה יצא לי מכל הכסף שאספתי ומכל הכוח שהגעתי אליו ומן המעמד שעשיתי לי?
"ומה אתה עשית עכשיו? באת והבאת לי בחירות. מי צריך אותן, אני שואל אותך? והרי מה רציתי מכם כל הזמן – לא ביקשתי כסף, לא ביקשתי עבודה, אני מצפצף על הכסף. רציתי רק שתכירו בי, בכבוד ובהבנה שלי, שתִראו שאני יכול כבר לנהל את המחצבה אחרי שבעשר אצבעות שלי למדתי את העבודה וזוהי כל ההשכלה שלי, וכל מה שאני יודע. מדוע אני צריך עכשיו שתעשו לי בחירות וכל הפועלים הפשוטים יגידו מה הם חושבים עליי ויתווכחו ביניהם אם אני צריך להיות מנהל-עבודה או לא? זה הכבוד שאתה נותן לי אחרי עשר שנים של עבודה ואחרי כל מה שעשיתי בשבילכם ובשביל התפתחות המקום? ולשם מה יש לכם מהנדסים ומנהלים גדולים במפעל אם לא כדי לקבוע מי מוכשר יותר ולמי מגיע להיות אחראי על המחצבה? אני צריך את הסמכות מקולות הפועלים האלה שיודעים עוד פחות ממני לקרוא ולכתוב בשביל לקבוע אם אני ראוי לתפקיד שלי?
"הא? תגיד? אַל תתחמק! ניסים לוי לא די טוב בשבילכם להחליט עליו, רק צריכים את הקולות של החברים שלו כדי לדעת שהוא חכם? ואיזה פנים יהיו לי בכפר? הרי כולם יֵדעו איך נערכו הבחירות ואיך אני נהייתי מנהל-העבודה. אפילו אף אחד לא יאמר לי את זה בפרצוף – אני אקרא הכול על פניהם. את הלעג, הבוז, הפחד והשינאה. אנחנו יודעים מי אתה, יחשבו – אנחנו יודעים שאבא שלך היה גנב-סוסים בשוק. כן, כן, אַל תביט אליי בעיניים כאלה, את המילים הללו ממני לא שמע עדיין איש. למרות שכל הכפר יודע על כך. הם זוכרים עוד איך הייתי ילד, רץ מטונף ברחוב וגונב פירות בשוק כדי לאכול, מפני שאבא ישב אצל הערבים בבית-הסוהר. הא? זה מעביר לך רעד בנשמה? מה חשבת, שאני נולדתי אינטליגנט כמוך? איכפת לך שהאיש שלך במקום אבא שלו היה גנב-סוסים, והוא את החנות עשה מן הכספים שהוציא במירמה מהאבא של אישתו הראשונה? ומה חשבת שאצלנו רק האינטליגנטים עובדים למענך? בעצם, מה זה משנה. אתה תמשיך לעבוד איתי אפילו הייתי רוצח. מפני שכדאי לך. אתה חושב רק על עצמך ואינך רואה אותי כבן-אדם ממש. כסף, כסף ועבודה – זה כל מה שאתה יכול להציע לי. אבל אתה לא יכול להציע לי שארגיש כמו בן-אדם על-ידך. אין לי השכלה כמוך. וכשאני צריך תפקיד עליי להילחם עליו בעשר אצבעות שלי. מה נוגע לך מהנשמה האמיתית שלי? אתה חושב: ניסים לוי יודע לסַדר את העניינים שלו בכפר, לכן טוב לו. הלוואי היית מרגיש עליך כל מה שיש אצלי. מה שאוֹכל אותי בלב שלי שנים, מאז שאני ילד – "
"ניסים, תפסיק! זה לא נאה לך ולא נאה לי שאני ככה רואה אותך – "
ניסים קם ועמד בפתח. "שלום."
"חַכּה! אַל תלך, אנחנו צריכים לברר – "
"שלום. לא התחננתי אליך, אתה מבין? אהרוג אותך אם תסַפּר למישהו שניסים לוי בא להתחנן – "
מזכיר המפלגה קם והלך אחריו. "בסדר, בסדר! רק תן לי זמן. לא ידעתי באיזו מידה הדברים כואבים אצלך."
"שום דבר לא כואב אצלי. שמעת? כלום. ואני מצפצף על הטובות שלכם, ואלך לבחירות, ואדאג שיבחרו בי וגם אמשיך לדאוג לכל העניינים של המפלגה במקום. אבל דבר אחד אני מבטיח לך – הפעם יעלה לכם ביוקר הניצחון שלי, ועוד תִראו מי בעל-הבית האמיתי במחצבה."
"אתה מאיים?"
"לא, אני לא מאיים. אני דמוקרט בדיוק כמוך ומבין את המילה לא פחות ממך. אני הולך לבחירות, ואתם אפילו תתפוצצו כולכם – איש לא יפריע לי לנַצח. וכל הדברים שאמרתי לך קודם הם שקר. ניסים לוי לא נולד ברחוב ולא צריך את המינוי שלכם בשביל הכבוד שלו. ואם תפיץ עליי שקרים כאלה, אשתמש נגדך בכל המעשים היפים שעשינו פעם יחד, הבנת?"
"אי-אפשר כך, אנחנו נקרא לך לבירור. מה הדיבורים האלה?"
"כלום. תשכח הכול. גם אני שכחתי. לא שמע עוד אדם חי מילים כאלה מפי ניסים לוי, לכן מוטב שתשכח."
"ניסים, תבוא אליי בעוד כמה ימים. ניפגש לשיחה נוספת ונוכל לשוחח כידידים בלי כל הכעס שפתאום עלה היום. אם תרצה, אני מוכן לבוא אליך לביקור בביתך באחד הערבים הקרובים, ושם נמשיך לשוחח באווירה טובה יותר. מסכים?"
"מסכים, אבל בתנאי אחד – אחרי הבחירות."
"חשוֹב בדבר, ניסים," אמר כשהיו כבר במסדרון.
"חשבתי. זאת מילה אחרונה שלי."
"אתה מתעקש היום ללא כל טעם."
"טוב שהִכרת אותי. אני עקשן. ואני מבטיח לך – עוד תשמע מן העקשנות שלי. שלום."
"אתה עושה עלינו מלחמה?"
אנשים עברו במסדרון, ולניסים לא היה נעים לדבּר אליו בקול רם. לכן אחז בדש בגדו, הנמיך קולו ואמר: "לא. אַל תדאג. העניינים של המפלגה במקום יקרים לי לא פחות מאשר לך. להתראות!"
ומיד עזב אותו ומיהר לצאת מן הבניין. הלה עוד קרא אחריו: "חשוֹב היטב מה שאתה עושה."
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
זכור ושמור: פלשתינה היא ארץ-ישראל, ואזרחיה הפלשתינאים הם גם כל היהודים שגרו בה עד ה-15 במאי 1948, שאז הפכו לישראלים. אני למשל נולדתי פלשתינאי (ב-1936) אך לא פלסטיני – וזאת כי פלסטין היא יישות מדינית שלא היתה קיימת מעולם ואשר מתיימרת עכשיו להיות מדינה לצד ישראל, ולכן הערבים שלה בארץ-ישראל וברחבי העולם מכונים פלסטינים. יש גם חלק מערביי ישראל שקוראים לעצמם פלסטינים כדי להדגיש את אי הזדהותם עם ישראל כמדינה יהודית.
* * *
ברגע האחרון: מידע מהחוג הפנימי ביותר
לאחר היוודע מסקנות דו"ח ועדת וינוגרד ייקרא השיח' חסן נסראללה לכהן בתור ראש ממשלת ישראל וזאת לאחר שיתברר כי הוא המנהיג הפוליטי הבכיר היחיד מן הקשורים במלחמת לבנון השנייה –שלא נמתחה עליו שום ביקורת בדו"ח!!!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,644 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
299 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל