| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 300
עם צרופה של קול קורא להצלת השידור הציבורי
תל אביב, יום שני, ח' בטבת תשס"ח, 17 בדצמבר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: ברכות לגיליון ה-300 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר":
הקוראת אֲגָנָה וַגְנֵר, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, פרופ' פלוץ בן-שחר, ד"ר יפתח הגלעדי, שיח' חסן נסראללה, מזכירת המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, לילך כהן-בנדיקט (מקודם הרמוטק), חיימקה שפינוזה (3 שירים קצרים).
אהוד זמיר: על אכזריותם של עורבנים.
אלישע פורת: א. העורבני הלבקן מעין-החורש. ב. שִׂיכִּים וּמְשׂוּכוֹת.
מרדכי (מוטי) נעלי: הַצִּפּוֹר הַלְּאֻמִּית. // אסתר ראב: זית עץ קדוש.
דוד מלמד: משה בן שאול ז"ל (שבעה למותו). // יוסי גמזו: זַעֲקַת הַנָּכִים.
אורי הייטנר: ערימה של סילופים. מרק הסנר: חובה להמשיך ולפרסם את דבריו של ה"היסטוריון" שורק. פלג אלונים ומוטי ברקן: יחיעם שורק הוא מהגרפומנים החדשים. יוסף דוריאל: "האמת" של ד"ר יחיעם שורק אינה אמת. נעמן כהן: כ"ט בנובמבר – אי האמת של ד"ר יחיעם שורק. ברוך תירוש: בהתייחס ל-"29 בנובמבר, האמת", מאת יחיעם שורק.
יואל נץ: הכוכב של מאיאקובסקי וזך.
ד"ר יחיעם שורק: האמת מאחורי החג [חנוכה]. // יואב אהרוני: אבנר ומנחם.
מחשבה על תל אביב, או מי יחגוג: תל אביב או תל אביב-יפו? מאת יורם וולמן.
איליה בר זאב: אִיטָלְיָה הַקְּטָנָה. // שלמה קדם (כצמן): אך יה ראב יה ראב.
שו"ת אליהו הכהן: משה גנן: מה מקור השיר "סמרה, הופ"?
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק ו, רבינוביץ יוצא לפנסיה.
אמש בפילהרמונית: גיל שחם וגוסטבו דודמל בקונצ'רטו לכינור ולתזמורת של איגור סטרווינסקי – מדהים! מדהים! מדהים!
ברכות לגיליון ה-300 של המכתב העיתי
"חדשות בן עזר"
לאהוד שלום,
אני מבקשת לצרף את ברכותיי להופעת גיליון השלוש מאות של המכתב העיתי שלך. לא חשבתי שאתה כל כך חרוץ. כאשר היית איתי לא התאמצת כל כך ומקסימום הרשית לי למצוץ לך או לשבת עליך ולעשות את כל העבודה בעצמי ועוד היו לך טענות שאני מזיעה עליך. אני מתארת לעצמי שתיערכנה חגיגות רבות לגליון השלוש מאות ורציתי להזכיר לך שזו יכלה להיות הזדמנות מצויינת שתזמין גם את הבת שלנו, שאתה מתכחש לה כל השנים, ותיתן לה את הכבוד הראוי לה. אתה שם לב שבמשך כל השנים לא גילית לך את השם שלה. בכוונה. כדי שאתה לא תוכל להזיק לה או לפתח איתה קשרים אבהיים מבלי ידיעתי. אני לא אתן לך לגנוב אותה ממני. ומי יודע אם לא פגשת אותה כבר פעם ולא ידעת שהיא בתך והסתכלת בה בוודאי (היא דדנית ויפה) בעיניו של אשמאי ונואף זקן, יא חתיכת מצוּץ נובל שכמוך! סופֵר? פאסיבִיונר! מִגְדל פיזה מט ליפול! לא יכולנו להתחתן? קר לך בכפות הרגליים? שתמצוץ לך אבישג את ה...עין!
אֲגָנָה וַגְנֵר
* * *
לידידי הסופר הצעיר אהוד בן עזר שלום רב,
החורף המתקרב על גדות הירקון מאוד מדאיג מאוד את עצמותיי הזקנות, מה עוד שעושים כאן הרבה עבודות מסריחות ומיותרות ומי יודע אם קטע הנחל שלי יישאר לי כמו בימים הרחוקים ההם.
אני לא מתפעל מכך שהגעת לגיליון ה-300, ואני מקווה לראות הישג מצויין מצידך כאשר תגיע לגיליון ה-3,000 ומיספר נמעניך יהיה לא 1,600 אלא לפחות כמיספר המנויים של עיתון "אל-ארד" במהדורתו העברית.
בינתיים רציתי לבשר לך כי יש סיכויים שנתגלה מחדש זן השמוטי-דם שגילה וטיפח דודך ברוך בן עזר ראב בפרדס אנג'ל מצפון לירקון. קרוב משפחתך דורון גיסין, נכדו של ברוך, טורח על כך רבות וגם ביקר אצלי. אם יחזור השאמוטי-דם לקדמת הבמה של ההדרים, הוא עתיד לכבוש את העולם ועימו שמה של שרה אהרונסון מזכרון יעקב!
שמת לב שדודך ברוך קרא את הזן החדש על שמה של שרה, שאותה אהב אך אך איתה כנראה לא שכב, ולא על שם מישהי אחרת מהמטרֵסות שלו וגם לא על שם אשתו רבקה ממשפחת שלנק המיוחסת מירושלים.
אני מציע לך בכל זאת להאט קצת את קצב המכתב העיתי החינמי שלך ולסיים לפחות את שני הרומאנים שלך, שאת פרקיהם הראשונים פירסמת בגיליונות אלה. אם אני הייתי מו"ל הייתי כבר מזמן מושיב אותך לסיים אותם ועושה מהם שני רבי-מכר!
סורה נא אליי באחד הימים הקרובים כי ברצוני לרשום על שמך את הפרדס שלי.
ממני הסופר העל-זמני,
אלימלך שפירא
חי על גדת הירקון הדרומית
בין הג'מוסים לבקעת הנרקיסים הפורחים
[ראו נא הערה בסוף הגיליון].
* * *
אוניברסיטת בת-שלמה רבתי
לשכת הדיקן פרופ' פלוץ בן-שחר
קמפוס האוניברסיטה
ליד כביש שש
אהוד בן עזר היקר,
הרשה לי לצרף ברכותיי להופעת גיליון ה-300 של המכתב העיתי שלך "חדשות בן עזר" וגם לבשר לך כי הסנאט שלנו, לאחר שקלא-וטריא מעמיקה ומכובדת, בא לידי שתי החלטות שבוודאי תשמחנה אותך מאוד.
האחת, כל פרסום ב"חדשות בן עזר" ייחשב בעינינו לפרסום מדעי ויזכה את כותבו בניקוד המקובל בתחומו. לידידך מר אליהו הכהן תוכל לבשר כי כמות הפרסומים שלו אצלך, בנוסף לכל הקודמים בבמות אחרות, תוכל לזכותו בקרוב בתואר דוקטור לשם כבוד, ואם ייאות גם ללמד אצלנו – יוכל לזכות בפרופסורה של ממש. אצלנו גם העיזים של משק שוורצמן שרות את שיריו עוד מתקופת הברון.
והשנייה, שהוחלט להעניק לך תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי. הטקס ייערך ביום העצמאות ה-60 ואנחנו מקווים שתתפנה לכבדנו בנוכחותך לאחר שתסיים להעניק לנשיא שמעון פרס את הפרס על מפעל חייו בקריאת ספרות עברית מטעם אגודת הסופר צאצא העלייה הראשונה הבודד.
והנני להודות לך פעם נוספת על הפרסום הרב שנתת בגיליונותיך לקיומנו, לדבריי, ולדברי מרצים אחרים שלנו, גם כאשר היו מנוגדים מאוד לדיעותינו; אבל אנחנו, שלא כמו פרופ' חנן חבר, ראש הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים – הננו פלוראליסטים, ולשם שינוי גם חכמים.
בברכה אקדמית חברית
שלך
פלוץ בן-שחר
פרופ' פלוץ בן-שחר
דיקן האוניברסיטה
* * *
לד"ר אהוד בן עזר שלום רב,
רציתי גם אני לצרף ברכותיי לגיליון ה-300 של עיתונך.
במשך תקופה ארוכה היה לי הרושם שעיתונך מושך ימינה והוא משרת את דיעותיו של ביבי. אחר-כך חשבתי שאתה סתם מתנשא, שכל מה שחשוב לו הוא תולדות המשפחה הקולוניאלית שלו ממלבס, זו שהציונות האכזרית מכנה כבר 129 שנה בשם פתח תקווה.
אחר כך ראיתי שאתה מדפיס גם אנשים רציניים כמו ד"ר יחיעם שורק, שדיעותיו ממש כדיעותיי, ולכן חדלתי לכתוב לעיתונך משום שנוכחתי לדעת שהעיתון הגיע לאיזון, אמנם לא זה הראוי – בין השקר הציוני לבין הראייה החדשה של ההיסטוריה הישראלית, שאותה אנחנו מכנים פוסט-ציונית ואילו אתם מכנים אותה פרו-פלסטינית.
אם אראה שד"ר יחיעם שורק והדומים לו אינם מספיק נחושים בדיעותיהם הביקורתיות כלפי ההיסטוריה הציונית של הקולוניאליזם היהודי הארץ-ישראלי, אחזור לשלוח לך ממאמריי. הבעייה היא שכמות הארס שקיבלנו כדי לצקת בכתיבתנו הולכת ואוזלת, ואני מחכה למשלוח חדש מאיחוד היורו האירופי.
בברכת המאבק על גבי הפלטפורמה הנחמדה שלך,
ד"ר יפתח הגלעדי
היסטוריון פלשתינאי
אונ' בת-שלמה רבתי
* * *
בשם אללה אל-רחמן ואל-רחים
ובשם כל השאהידים שנפלו מצידנו על אדמת לובנאן הקדושה
לאוסתאז אהוד אבוּ בן בן עזר השלום והברכה,
שמעתי שהוצאת כבר גיליון 3000 של עיתון שלך שמחולק חינם לכל יאהודי במדינה סיונית המרחומה שלכם, ושכתבת אתה מציע אותי להיות ואזיר אל ואזארת שלכם אחרי שתפרסמו, יא אהבלים, את מסקנות הוועדה של אל אוסטאז וינוגראד אל אוואל, שעל ביהן לא אני אשם במלחמת לבנון אלא ראש הממשלה והוואזירים המבוקבקים והבושעים של אישראיל!
סחתיין ושוכראן אבל אני מוותר על הכבוד כי אני לא רוצה לאבד את ההערכה ואת החיבה ואת הליקוק שיש אליי בתקשורת שלכם, וגם מצד האובּוזיציה, ומה אני צריך שיתחילו להשמיץ אותי ב"אל ארד" ובכל שאר העיתונים שלכם כמו את שרון ואולמרט וכמו את חלוץ ובֶּרץ.
ואני מאחל לך ולכל הג'מעה החברים שלך מהתקשורת שתמשיכו ללקק לי את התחת (ביזי פי-אל-טיזי) ולפאר את הניצחון הגדול שלי עליכם – שככה יהיה לי קל יותר להסביר את הבְּרוֹך שהוריד עלינו המלעון חלוץ מהטאיאראת שלו (בחיאתי, אף אחד באל דוניא לא דפק אותנו עד ככה! כמעט שנכנענו לכם ללא תנאי!) – וגם להסביר את כל המלעונים המליינים מסעודיה שהבטיחו לי בַּבֶּה שלהם אבל עוד לא שלחו את הכסף לבנות מחדש כל הבניינים שהרסתם בבצצות שלכם.
אח שלך,
שיח' חסן נסראללה
נ.ב.
מי שולח לך חינם את הנייר לעיתון שלך? אולי יוכל לשלוח גם לי כי כבר הרבה זמן אין לי במה לנגב את התחת! אֶה...
* * *
לעורך הנכבד של "חדשות בן עזר" שלום וברכה,
בתור עובדת ותיקה במערכת למן הגיליון הראשון שיצא לאור בפברואר 2005 רציתי גם אני לברך אותו לרגל צאתו לאור של גיליון ה-300 של המכתב העיתי שאותו אני מקלידה, מתקינה לדפוס ומגיהה יומם וליל וכך שנה אחרי שנה.
לרגל יובל ה-300 (ובפברואר 2008 תימלאנה לנו 3 שנים!) – יש לי רק בקשה אחת ממנו. תחדל נא בבקשה המערכת להתחכך בי כל פעם שהוא עובר על ידי במשרד. נכון, יש לי שני ציצים גדולים מאוד, שפעם היו כמעט מסתירים לי את המקלדת ועכשיו הם מתחתיה אבל עדיין אני יכולה להניח עליהם סנדוויץ' שאני טועמת באמצע העבודה. אז בבקשה שתלבש המערכת עוד זוג תחתונים ולא ישפשף בי כמו באקראי את האבר הגדול של המערכת כל פעם שהוא מתקן לי שגיאות כביכול. כבר נמאס לי לראות את המערכת הולכת עם כתמים טריים על המכנסיים ולא בגלל בעיות בבלוטת הערמונית של גברים אלא מהצצה על הציצים שלי. בבקשה להאמין לי, מערכת נכבדה, שאם הייתי יכולה הייתי בבואי לעבודה משאירה אותם בבית, אבל מה לעשות שאין להם הברגה!
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מזכירת המערכת
* * *
לסופר אהוד בן עזר שלום,
אתה אמנם הרגת אותי במחלת האיידס אחרי שהחזרת אותי בתשובה לירושלים כאשר כתבת עליי בספרך "הנאהבים והנעימים" – אבל אני רוצה לבשר לך שאני דווקא חיה וקיימת מאוד ויש לי שני בנים כארזים ובת נהדרת ושמונה נכדים שאינני חדלה להתפעל מהם ולפנק אותם במתנות וגם, אירוניה של הגורל, שאחד הבנים שלי חזר בתשובה וממנו יש לי שישה מתוך השמונה נכדים, וכאשר הם מבקרים אצל סבא וסבתא, דניאל ולילך, זאת אני – הם רצים לאחורי הטלוויזיה לראות מאיפה באים האנשים הקטנים שבפנים, כי אצלם בבית לא יודעים מה זו טלוויזיה.
אני מצרפת את ברכותיי לגליון ה-300 של המכתב העיתי שלך שבאמצעותו אני עוקבת אחריך ונזכרת לפעמים בערגה בזיונים המטורפים שלנו שנתנו לך השראה לכתוב עליי ברומאן שלך. כן, היה לי אז מיבחר לא רע של שמקעס תל-אביביים, רווקים, גרושים כמוך, וגם נשואים אבל עם שפריץ רציני – וככה רוב הדברים שכתבת עליי נכונים, (גם לא פחדנו אז מאיידס, והייתי קופצת בקלות ממיטה למיטה), חבל רק שלא נעשית מהם סופר גדול אלא סופר זיונים. אבל אני מאמינה שיום אחד הזיונים שלי בספרים שלך ישכנו כבוד בנצח של הספרות העברית והדורות הבאים יקראו אותם בשקיקה כמו את "פאני היל" – כי אצלי, שלא כמו אצל שאר החברות שלך, לא היו קורי עכביש בקוס וגם לא סינקופות בתחת.
בכבוד רב,
לילך כהן-בנדיקט (מקודם הרמוטק)
* * *
שלושה שירים קצרים לגיליון ה-300 של "חדשות בן עזר"
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
א.
גם בחורות יפות צריכות לעבוד
צריכות הכנסה קבועה
ולא במובן שיכניסו להן
אלא שעל שדיים זקופים
אין מקבלים בונוס ואין פרנסה
אפילו תזקורנה פטמות כל היום
הנרות הללו קודש הם ואין
לנו רשות להשתמש בהם אלא
לראותם בלבד לכן לא רק
המכוערות גם היפות צריכות לעבוד
צריכות הכנסה קבועה
וחוזר חלילה.
ב.
אֶלגומה אשתכרה מכל כד
יין אמצוצה כל דד
זקוּר שעשוע לינוק ובלבד
שלעולם לא אהיה משורר מכובד!
ג.
יש לי משק די גדול
שתי ביצים ותרנגול!
[ויש גם מנגינה]
* * *
אהוד זמיר
על אכזריותם של עורבנים
לאהוד שלום,
מכתבך האחרון [גיליון 299], שבחר באופן תמוה לחרוץ דין ללא משפט לציפורים, מציין שהעורבני או העורב הוא הציפור המגעילה, החמסנית והמעצבנת ביותר. ללא ספק, העורבני חמסן ומגעיל, אבל אין דינו כדין העורב, שהוא פחות יפה (אין לו נוצות כחולות מבריקות על הכנף אלא מכסימום אפורות דלוחות או שחורות) ופחות שובב ופחות מגעיל, לדעתי. וזאת למרות שבתור נער הייתי קורבן למשפחת עורבים, שהיתה יורדת לי על הראש כל אימת שיצאתי מהבית, ומנפנפת לי בכנפיים מרוב שינאה על שגידלתי להם את הגוזל שנפל מהקן, על עץ האקליפטוס הענק שליד ביתי. לא לקחתי זאת באופן אישי ועדיין אני מחבב עורבים שהם יצורים חכמים ומעניינים. גם העורבנים חכמים וממזרים ואפילו יודעים לחקות קולות של חתולים ויש האומרים שאף לדבר.
אבל בעניין החמסנות אין ספק שאתה צודק. אני זוכר היטב מקרה מזוויע שראיתי פעם במו עיניי, בחצר הפקולטה לחקלאות ברחובות: עורבני חטף גוזל של בולבול מתוך הקן וטרף אותו, עף מהעץ כשהגוזל במקורו, והאם הבולבולית משתוללת וחגה מסביבו בייאוש וצורחת, וללא הועיל. מראה מהפך קרביים שלא אשכח לעולם. אגב, מה דעתך על החוגה המצוייצת?
אהוד זמיר
מלבורן
אין פה עורבנים, אבל יש תוכים מכל הסוגים והצבעים, כולל אחד בגווני כחול סגול אדום ירוק שעף לנו ישר לתוך הסלון לפני שבועיים.
אהוד[תל אביב]: הראו בעיתון תמונות צבעוניות של ציפורי ארץ-ישראל, לבחירת ציפור ישראל. אגב, דרור הבית החינני נכשל מלהגיע לגמר כבר בשלב ראשון, אבל בעיניי הוא הנחמד ביותר, והוא האופייני ביותר לחיי היום-יום בארץ, אף כי יש לי הרגשה שבגלל העורבים או העורבנים, שחומסים את מזונו, הוא הולך ומידלדל מבחינה מיספרית. אני לא מומחה להבחין בין עורבים לעורבנים אבל מתעב את שניהם ובייחוד את הצריחות הצורמות שלהם ואת השתלטותם על מזונם של ציפורים אחרות. הם בעיני כמו דג נסיכת הנילוס באגם ויקטוריה, ואני מתעב גם את הדג הזה ואיני מסוגל לאכול אותו כי בעיניי הוא גם לא טעים. אולי הטורפים פחות טעימים מהנטרפים. כאשר אני מתקרב לעמדות חלוקה בהסעדה המונית, כמו באולמות שמחה, כבר מרחוק אני מריח את הריח הנורא העולה מן התבנית, וכאשר אני שואל: "איזה דג זה?" – מעולם לא קרה שלא יענו לי: "נסיכת הנילוס!"
כאשר ביקרנו לפני שנים אחדות בחצר קיבוץ עין-שמר הישנה היו שם מאות תוכיים צבעוניים קטנים שרפרפו בעננה על העצים ופיטפטו תוכית ללא הפסק ולא נראה שהם אזרחים מדורי דורות בארץ ישראל אלא שהוריהם נמלטו מאיזה כלוב של ציפורי נוי ושיר וחוללו שואה אקולוגית קטנה בעולם הציפורים המקומי.
אלישע פורת
א. העורבני הלבקן מעין-החורש
לפני כשנתיים תוצפת וזוהה על ידי מחבר הרשימה עורבני שובב, שחור כיפה, במופע לבקן – אלבינו בלעז – בעין-החורש. זו בהחלט חדשה מרתקת, כיוון שבעולם העוף, ובין ציפרי השיר, זהו מראה נדיר שבנדירים. העורבני כידוע הוא עוף יציב אצלנו, שהתרבה מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בגלל מקורות מזון נוספים וזמינים. בעין-החורש מזמנים עצי אגוז הפקאן מזון מועשר בשפע לבעלי הכנף. החל מהעורב האפור, שאגב, יש הטוענים שראו גם מופע לבקני שלו, וכלה בקטני הקטנים, כגון נחליאלים פרושים ודרור הבית. יש מי שראה, והיה מוכן להוכיח את תצפיתו, גם צופית המלקטת שיירי פקאן. אבל אני לא זכיתי לראות...
בתחילה הייתי ללעג ולקלס בפי "המייבינים" בעופות הבר. עורבני אלבינו? השתגעת? אולי ראית יונת בית לבנה? אולי צפית באנפת בקר מלבינה? זה בלתי אפשרי, זה לא קורה בטבע, זו המצאה שלך, בדית מדמיונך הקודח. אבל הוא התעקש לעופף בקיבוץ ובשולי המחנה, בין הפרדסים לבית שיכוני החברים. בין מסתורי ההדרים לבין עצי הפקאן. לפני כחצי שנה הזעקתי את צלמת הציפורים המנוסה רותי רם מקיבוץ מעברות. רותי דווקא התלהבה, ובאה מצויידת באביזרי הצילום שלה, לארוב לשובב ולצלמו. אבל התאכזבנו. במשך שבוע ימים עקבנו אחריו, הוא זוהה בודאות כעורבני לבקן, אך היה כל כך מבוהל ומפוחד, שלא ניתן היה לצלמו. החוק האכזרי היום בעולם סרטי הטבע אומר כידוע – לא צילמת – לא ראית! ורותי רם לא הצליחה לצלמו.
והנה, לפני כחודש, זיהה את העורבני הלבקן יהואש הרכבי, צפר ותיק ומנוסה מעין-החורש. לזכותו של יהואש יש כבר כמה תצפיות מרתקות וכמה גילויים חדשים בעולם עופות הבר, בעמק חפר בכלל ובעין-החורש בפרט. הוא החל לעקוב אחר השובב, מצא את סדר יומו, הזעיק את רותי רם וההמשך ידוע – העורבני הלבקן צולם בהצלחה. המשך החוק של סרטי הטבע אומר: לא פירסמת – לא צילמת; לא צילמת – לא ראית; וכן הלאה. כל משתמשי האינטרנט מוזמנים להיכנס לאתר הענק של Ynet, למדור "ירוק", ושם ל"בעלי חיים", ושם לכתבה המרהיבה על העורבני הלבקן מעין-החורש. הלבקנות שלו אמנם אינה מושלמת, והמומחים קוראים לכך "לבקן-למחצה", אבל התמונה מהממת: הלובן הבוהק שלו, וחשדנותו בולטים היטב בתמונה.
העורבני שחור-הכיפה המצוי שלנו, יש בו ארבעה צבעים שניגודם מייפה אותו: הלבן והשחור, התכול והחום-וורוד. בלבקן המסכן שלנו אין צבעוניות כזו, והוא ניכר למרחוק בלבנינותו. אבל פקאן הוא אוהב כמו כל עורבני אחר, והוא יודע לחטוף אותו מהעץ ולמצוא לו סדן מתכת לפיצוח בגדר הפרדס הסמוכה. ועל מוט כזה, בשעת הפיצוח, לכדה אותו עין המצלמה של רותי רם. מסתבר שהלבקנות היא סוג של אפלייה בטבע. דמם של הלבקנים, בדומה לאנשים, מותר! ראשונים רודפים אותם בני-מינם עצמם, וגם את זה אנו מכירים מעולמנו האנושי. ואם שרדו רדיפה זו, הרי הטורפים ממתינים להם, חתול הבית והאשפתות, הנץ והבז, התן והשועל, להשלים את מה שהחלו בו העורבנים "הנורמליים". משום כך קשה היה כל כך להשיגו. הנרדפים מפתחים דרכי חמיקה ומילוט מפתיעות. והם גם אינם זוכים כנראה "להקים משפחה"! רותי רם, שהיא לא רק צלמת אלא גם אוהבת בעלי כנף, איחלה לשובב הלבקן, שיזכה להקים קן ולהביא אפרוחים. תוחלת החיים של העורבני בארץ היא כ-16 שנים. אני מקווה שהלבקן שלנו יהנה משארית שנותיו, כמו שאנחנו נהנינו לזהות, לרדפו לצלמו ולפרסמו.
ב. שִׂיכִּים וּמְשׂוּכוֹת
השִׂיכים, כידוע, הם סוג של קוצים. במילונים הבוטניים מוגדרים השיכים פחות מקוצים אמיתיים, אבל יותר מבליטות או מזיפים. הם דוקרים, אבל פחות מקוץ. הם פוצעים, אבל פחות מקוץ. הם מגינים על הצמח משיני אוכליו, אבל פחות מהקוצים הגדולים החדים והמפחידים.
משוכות, כידוע, הן מכשולים, צברים של שיכים, גדרות חיות קוצניות ובלתי עבירות. יש קירבה לשונית ודאית בין שתי המלים. ויש גם קירבה ודאית במכאוב שהן גורמות, ואולי גם בכושר ההרתעה שלהן.
מדוע נזכרתי בכל אלה?
כיוון שימי נובמבר אלה הם ימי הפריחה של המשוכה הנשכחת, בעלת כדורי הפריחה הריחניים והעדינים, האַקַצְיָה הנוראית, אימת ילדותנו. "שיטת המשוכות" שמה, ובלטינית Acacia farnesiana.
מי שגדל, כמוני, ב"ארץ ישראל" המנדטורית, זוכר ברור את ההבדל בין גדרות הערבים לגדרות היהודים: משוכות הצבר – הסברס – הקיפו את הבוסתנים של הערבים. ומשוכות האקציה הקיפו את פרדסי היהודים. משוכות הצבר היו זוכות לכמה ימי חסד בשנה: בסוף הקיץ, בעת שהבשילו פירות הצבר, היינו פושטים עליהן במקלות ובקופסאות שימורים. מגלגלים בחול לסלק את הקוצים, מפלחים בסכין חדה את הפרי וזוללים. לזליל הזה היו בדרך כלל שתי תוצאות: האחת עצירות מכאיבה לאלה שסבלו ממנה. והשנייה: ייסורי הקוצים הזעירים, שנתקעו בכל מקום – בשפתיים ובלשון, בקצות האצבעות ובכפות הידיים. אבל היה כדאי! ועוד איך כדאי! טעם פרי הצבר המתקתק היה נפלא ומשיב נפש.
משוכות האקציה, שיטת המשוכות, זכו גם הן לכמה שבועות של חסד: ימי הפריחה הכבדה שלהן. זה לא רק הזוהר הצהוב שזרח מתוך כהות המשוכה, אלא גם הניחוח המיטיב שלהן, הזכור לי עד היום. ומיד לאחר תום פריחתן, עם הגשמים הראשונים, כבר היה אפשר לפשוט מתחתן, ללקט פטריות מקדימות ולקטוף כלניות אדומות ראשונות.
שתי המשוכות של ילדותנו לגמרי נעלמו. הצבר האמיתי הוחלף ב"תחליפים", צבר דל קוצים, צבר חסר קוצים, צבר לפרחים. ומשוכות "שיטת המשוכות" המצהיבות ומדיפות הניחוח החריף, נעקרו מזמן. אבל לפעמים, באיזו פינה שכוחה של חצר הקיבוץ, בימי נובמבר אלה, אני מותקף לפתע מן המארב בריח הנשכח ההוא, ורואה את זוהר כדורי הפריחה הצהובים, מבקיעים מתוך גושי הרדוף, או ליד ברושים ותיקים. כמו שקרה לי השבוע, בעת שחלפתי בדרכי לבריכת השחייה המרוקנת. הריח הוא הזיכרון, והזיכרון מהו, אחרי הכול, אם לא צבר של ריחות שכוחים?
מרדכי (מוטי) נעלי
הַצִּפּוֹר הַלְּאֻמִּית
בְּעִקְּבוֹת הַהַצָּעָה לְהַכְרִיז עַל הַבֻּלְבּוּל כַּצִּפּוֹר הַלְּאֻמִּית שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
בִּזְמַנּוֹ הָיְתָה מְגַמָּה לְהַשְׁמִיד בֻּלְבּוּלִים בִּגְלַל הַנֶּזֶק שֶׁהֵם גּוֹרְמִים לַחַקְלָאוּת, בְּעִקָּר לַפֵּרוֹת.
בַּחֲגִיגוֹת שְׁנַת הַשִּׁשִּׁים לַמְּדִינה,
תָּעֳנַק לָעָם בְּצִיּוֹן מַתָּנָה,
שֶׁתְּשַׁפֵּר לְעַמֵּנוּ מַעֲמָד וְתַדְמִית:
הַבֻּלְבּוּל יֻכְרַז כְּצִפּוֹר לְאֻמִּית.
הוּא גָּבַר בַּמִּשְׁאָל עַל כָּל מִתְחָרָיו:
הַדְּרוֹר, הַחוֹחִית, נַחֲלִיאֵלִי וּשְׂלָו.
כָּל הָעָם הִתְמַלֵּא שִׂמְחָה וְנַחַת
מִן הַבְּחִירָה הַכֹּל כָּךְ מֻצְלַחַת
כִּי יוֹתֵר מִכָּל צִפּוֹר מְעוֹפֶפֶת אֶצְלֵנוּ
מְסַמֵּל הַבֻּלְבּוּל אֶת תְּכוּנוֹת אֶזְרָחֵינוּ
אֶצְלוֹ בָּרֹאשׁ, חוּץ מִן הַמַּקּוֹר
הַכֹּל אָפֵל וְשָחוֹר מִשְׁחוֹר
בְּפֵרוֹת אֲסוּרִים הוּא מַרְבֶּה לְנַקֵּר,
מְנַצֵּל כָּל פִּרְצָה לִזְכּוֹת מִן הַהֶפְקֵר
מְצַיֵּץ בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁכֻּלָּם עוֹד יְשֵׁנִים,
וּמַרְבֶּה לְהַפְרִיעַ לִמְנוּחַת הַשְּׁכֵנִים.
שְׁמוֹ מְקֻבָּל כְּתַחְלִיף נָאוֹת
לְאֵבֶר שִׁמּוּשִׁי הַמְּבֻסָּס עַל אוֹת,
הָיוּ נִסְיוֹנוֹת לְהַכְחִידוֹ בֶּעָבָר,
אֲבָל הוּא עַל כָּל דּוֹרְשֵׁי רָעָתוֹ גָּבַר.
מוּל סִמְלֵי הָאֻמּוֹת עִם צִפּוֹר בַּמֶּרְכָּז,
כְּמוֹ נֶשֶׁר, יוֹנָה, נֵץ אוֹ בַּז,
הַבֻּלְבּוּל יִתְנַשֵּׂא לְלֹא תַּחֲרוּת,
כִּמְיַצֵּג אָנָטוֹמְיָה וְגַם צַפָּרוּת.
יֵדַע הָעוֹלָם בְּכָל פִּנּוֹתָיו
מִיהִי הַצִּפּוֹר הַמּוֹלֶכֶת עַכְשָׁו
וְאָנוּ עִם הַבֻּלְבּוּלִים נִתְבַּלְבֵּל,
וְאוֹרָה תִּהְיֶה בְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל.
* * *
כידוע לא רק בקרב ציפורים נעשתה הבחירה הלאומית אלא גם בין העצים, וזכה לייצג אותנו, ללא עוררין, עץ הזית. הזית, אף שהוא מאפיין מאוד את חיי היומיום ואת החקלאות של ערביי ארץ-ישראל, וגם נהפך לסמל בשירת המחאה שלהם, הריהו שלנו עוד מתקופת המקרא, עוד טרם דרכה כף רגלו של ערבי בארץ. חשבנו שראוי להציע למארגני הבחירות הלאומיות הללו את השיר על עץ הזית של אסתר ראב, שאותו מצאנו בעיזבונה וכללנו בכרך כל שיריה, עמ' 283 (בהוצאת זמורה-ביתן, אזל).
זַיִת עֵץ קָדוֹשׁ
וּפַךְ הַשֶּׁמֶן
מֵעֵבֶר לְאַלְפֵי שָׁנָה
אֶל רֵאשִׁית
הַמֶּלֶךְ הָרָכוּן
אָחוּז בַּאֲדָמָה עַתִּיקָה
וּסְבִיבֶךָ
אָבוֹת מְזֻקָּנִים
חוֹנִים
קָדוֹשׁ וְטָבוּל –
זִכְרוֹנוֹת
אֲפֹרִים-יְרֻקִּים
גִזְעֲךָ מְפֻצָּל:
סֵמֶל קוֹדֵר – וְקוֹרֵן
זַיִת – עֵץ קָדוֹשׁ!
1966
* * *
דוד מלמד
משה בן שאול ז"ל (שבעה למותו)
נער הייתי כאשר נסעתי באוטובוס מפתח-תקווה לבית "מעריב" בתל-אביב למפגש של כתבי-נוער ב"מעריב לנוער".
נכנסתי למקום בחרדת-קודש, כמו למקדש-מעט. האיש שדיבר איתנו היה סגן-העורך, משה בן שאול. איש תמיר, נעים-הליכות, בעל קול רדיופוני. לימים ראיתי את כתב-ידו, ונוכחתי לדעת שהוא כותב את המקף בצורת סימן שווה =.
החלטתי ביני לבין עצמי לחקות את צורת כתיבתו ולכתוב כמו שהוא כותב. וכך אני עושה מאז ועד היום.
כעבור חמישים שנה הפגיש אותנו המקרה מחדש. במשך שלוש שנים חלקנו יחד חדר קטן עמוס ספרים וחוברות במערכת "מאזניים", שולחן משותף ושקית-קפה. שוחחנו הרבה. הוא סיפר לי את שפע סיפוריו ואני סיפרתי לו את מעט סיפוריי. רק דבר אחד התביישתי לספר לו: על החיקוי שאני מחקה את צורת כתיבתו.
עכשיו, לאחר מותו, כשאני חושף את הדבר, אני יכול לומר: יהיו שיתייחדו עם זכרו ליד קברו ויהיו שיתייחדו עם זכרו כשיקראו את ספריו. ואני, כמו בכל השנים שחלפו מאז ראיתי בראשונה את כתב-ידו, אמשיך להתייחד עם זכרו גם כשאכתוב את המקף בסימן שווה =.
כמו שהוא כתב.
אהוד: כאשר היינו כותבים בעט סופר או במכונת מקשים רגילה, מכונת כתיבה (למעשה מכונת כתיבה אמיתית במובן של מכונה היא המחשב) – היה צורך להבדיל בין מקף - שמחבר שתי מילים ללא רווח, לבין קו מפריד – שמצורף לו רווח של פעימה מכל צד, – וכל זה הוא נושא כאוב שעד היום מתבלבלים בו, בייחוד הכתבניות-הקלדניות וגם אותם כותבים שיודעים לכתוב אך אינו יודעים את סימני הפיסוק.
כדי למנוע בלבול בהורדה לדפוס, וזאת בתקופה שבה "מדפיסות" היו מקלידות לסדר-דפוס כל טקסט וטקסט, קבעו הוראה שמקף, כלומר, קו שמן קצר ומחבר בין שתי מילים, ייכתב תמיד בתור סימן השיוויון = אך לעולם לא יידפס כך, אלא כך - וזאת כדי להבדילו בהקלדה מהקו המפריד הארוך.
ערב אחד, בתוכנית רדיו שבה גרפולוגית היתה אמורה לזהות תכונות של אנשים לפי דוגמאות של כתב ידם בעט, שסופקו לה, הצליחה גרפולוגית לגלות שאני סופר בזכות השימוש שלי ב= לציון -
כיום, כמובן, כבר אין צורך בכך כי הטקסט שאנחנו מקלידים במחשב עובר ישירות לדפוס לאחר עריכה קלה או כבדה ולאחר קביעת גודל האותיות ומתכונת הדף, וכך הסופר או העיתונאי או המתרגם נעשה לסדר של עצמו, וכל מה שעליו לדעת הוא ההבדל בשימוש בין מקף לבין קו מפריד.
* * *
יוסי גמזו
זַעֲקַת הַנָּכִים
"משֹרדי הממשלה אינם מתייחסים אל ציבּוּר הנכים בּישֹראל כּפי שמתייחסות אל נכיהן כּל המדינות הנאורות." (שֹמחה בּניטה, יו"ר עמוּתת "מזור" לעזרת הנכים, בּראיון עם ירון דקל ב"קול ישֹראל", בשבוּע שעבר)
לִפְנֵי שָנִים סְפוּרוֹת בִּלְבַד, שָעָה שֶבָּאוּ מַיִם
עַד נֶפֶש בְּגוּפֵנוּ הַנָּכֶה בְּלָאו הָכִי
עַל לֹא עָווֹן וָחֵטְא מוּל חֵרְשוּתָם שֶל הַשָּמַיִם
הָאֲדִישִים מַמָּש כְּמוֹ הַמִּמְשָל הָאֶזְרָחִי
פָּרַצְנוּ עִם כִּסְאוֹת-הַגַּלְגַּלִּים שֶלָּנוּ פְּנִימָה
אֶל אֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הַמֶּמְשַלְתִּי, אֶל מָעֻזֵּי
הַבְּלוֹף וְהַסְּרָרָה, בְּאוֹפֶנְסִיבָה שֶהִדְהִימָה
אֲפִלּוּ אֶת הַהֵם הַמִּתְחַפְּרִים בְּלִימוּזֵי-
הַשְֹּרָד הַנּוֹצְצִים, אֶת תַּחְמָנֵי הַחַארְטָה-בַּארְטָה
שֶל "לוֹבִּי חֶבְרָתִי" שֶהוּא שְטָרוֹת לְלֹא כִּסּוּי
מִלְּבַד כִּסּוּי-הַתַּחַת שֶל אוֹתָם יָקִירֵי-קַרְתָּא
שֶאֵין יַלְדָם מֻרְעָב וְאֵין הוֹנָם כָּאן שְחוּק-מִסּוּי,
שֶאֵין בָּהֶם מֻבְטָל נִזְרָק לָרְחוֹב וְאֵין הָעֹנִי
הוֹלֵם עַל חַלּוֹנָם בְּאֶגְרוֹפֵי עָרְלַת-הַלֵּב
שֶל חֶבֶר מַפְקִירֵי שוֹכְנֵי הַסְּלַאמְס בַּקָּטָמוֹנִים,
בְּרַמְלֶה, בְּדִימוֹנָה, שֶל שִלְטוֹן שֶנִּסְתָּאֵב
בְּכַחַש וְנִוּוּן, בְּחֶלְמָאוּת וּשְחִיתוּת-קֶבַע,
בְּנֶמֶק מוּסָרִי מַגְדִּיל עַוְלוֹת וּפְעָרִים,
בְּחֹסֶר-כָּל-בּוּשָה שֶנַּעֲשָֹה אֶצְלֵנוּ טֶבַע
בּוֹ הָעוֹבְדִים אוֹבְדִים וְהַגְּבִירִים מַעֲשִירִים.
וְשַבְנוּ וְרָאִינוּ אֵיךְ אָחָ"ם עוֹצְמִים עֵינַיִם
שֶלֹּא לִרְאוֹת חָלִילָה אֶת דִּמְעַת הָעֲשֻקִים
וְאֵיךְ הֵם מְשַסִּים בָּנוּ שוֹטְרִים כְּכַלְבֵי-צַיִד
וּמַמְרִיאִים לְחוּ"ל עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל הַמֻּכִּים.
כִּי אֵין לָנוּ אָמְנָם לֹא יָד, לֹא רֶגֶל וְלֹא עַיִן
אַךְ לֵב עֲדַיִן יֵש לָנוּ (מַה שֶּמִּזְּמַן כְּבָר אֵין
לְכָל מַטִּיפֵי-הַצִּמְצוּם מֵעֻמְקָהּ שֶל לִשְכָּה מְמֻזֶּגֶת בַּקַּיִץ
וּסְוִּיטָה מֻסֶּקֶת בַּחֹרֶף בְּ"הִילְטוֹן" אוֹ "הַאיַאט", פְּלוּס אֵשֶ"ל דָּשֵן),
לְכָל מַפְרִיחֵי כִּזְבֵי-עֶרֶב-בְּחִירוֹת שֶאַף פַּעַם עוֹד לֹא נִתְמַמְּשוּ פֹּה
בְּעַם שֶמִּפְלַס הַצִּינִיזְם שֶל חֶבֶר מוֹשְלָיו אֵין לוֹ גְבוּל וְלֹא stop
וּמַצְפּוּנָם נָקִי כִּי מֵעוֹלָם לֹא הִשְתַּמְּשוּ בּוֹ
וְאִלּוּ הִשְתַּמְּשוּ בּוֹ, כְּלוּם שֹוֹרְדִים הָיוּ בַּ-top?
לְכָל שֶשָּמְנוּ וְעָבוּ וְכָשֹוּ מוּל אֻמָּה בָּהּ חוֹרֶקֶת שִנַּיִם
דַּלּוּת אֶפִּידֶמִית שֶבָּהּ נְמַקִּים אֲלָפִים מֵאֵין עֵזֶר לִסְעֹד,
לְכָל שֶהַמַּס הַיָּחִיד שֶאֵינָם מַבְרִיזִים בּוֹ הוּא מַס-הַשְֹּפָתַיִם
שֶבּוֹ הֵם צְמוּדִים כְּמוֹ בְּדֶבֶק-מַגָּע לֹא לַצֶּדֶק כִּי אִם לַכִּסְּאוֹת.
וְחֵרֶף הַצִּנָּה הַיְּרוּשַלְמִית הַנּוֹשֶכֶת
וְחֵרֶף הַפְּרוֹטֶזוֹת, הָעֶלְבּוֹן וְהַמְּצוּקָה
וְהַבְטָחוֹת-הַשָּוְא הַמּוּפָרוֹת בִּמְשִיכַת-שֶכֶם
וְלַעַג קִצְבָּאוֹת שֶהֵן חֶרְפָּה וְלֹא צְדָקָה,
שָאַלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ כִּכְלִי-שַיִט עַל שִֹרְטוֹן:
מִי כָּאן סוֹפְסוֹף נָכֶה יוֹתֵר,
הָעָם אוֹ הַשִּלְטוֹן?
וְאֶת הַשְּאֵלָה הַזֹּאת הַמַּחְרִיפָה כָּל בֹּקֶר
כָּאן שוֹאֲלִים עַצְמָם רֹב הַיּוֹשְבִים בְּאֶרֶץ זֹאת
שֶכְּבָר נִמְאַס לָהֶם לִרְאוֹת כֵּיצַד פַּרְצוּף הַפּוֹקֶר
שֶל מֶמְשָלָה אוֹטִיסְטִית מִתְאַמֵּץ לְהִתְחַזּוֹת
כְּאִלּוּ הוּא שוֹלֵט עוֹד בַּבַּרְדָּק הַמִּתְחַמֵּק לוֹ
מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְטֻפְּחוֹת הַמָּנִיקוּר
שֶל שְלַאכְטַת-הַשֻּמָּן שֶהָאֵמוּן הַמִּצְטַמֵּק לוֹ
מִצַּד הָעָם אֵלֶיהָ עִם כָּל דּוּ"חַ וְסִקּוּר
עַל הַפְקָרַת אִי-מִגּוּנוֹ שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב
וְהִתְעַצְּמוּת כְּנֻפְיוֹת-הַפֶּשַע וְגִזְעָנוּתָם
שֶל בָּתֵּי-סֵפֶר מוּל יַלְדֵי עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה נֶגֶד
כָּל אֶתוֹס יְהוּדִי וְטִרְטוּרֵי שְֹכַר חֶרְפָּתָם
שֶל מְחַנְּכִים בְּיִשְֹרָאֵל וְשֶל זְנִיחַת קְשִישֶיהָ
לְאֶגְרוֹפֵי חַיּוֹת-אָדָם, כָּל אֵלֶּה וְיוֹתֵר
גּוֹרְמִים לוֹ לָאֵמוּן הַמִּתְמָעֵט כְּלַפֵּי רָאשֶיהָ
לְכָךְ שֶבְּקָרוֹב אֲפִלּוּ זֶה לֹא יִוָּתֵר.
וְזֶה מַדִּיר שֵנָה מֵרֹב דּוֹמֵם, אֲבָל דְּמָמָה זוֹ
עַזָּה יוֹתֵר מִכָּל סְאוֹן הַסְּפִּינִים הַגָּדוֹל
שֶל הַכְרָזוֹת-פְּרוֹסְפֶּרִיטִי כּוֹזְבוֹת בַּחֲמָמָה זוֹ
בָּהּ מַשְמִינִים מִנַּחַת אַחְ"מֵי חֶלֶם בְּלִי לַחְדֹּל.
וְזֶה נוֹקֵב בִּכְאֵב בְּלֵב כָּל מִי שֶעוֹד אִכְפַּת לוֹ
מַה דְּמוּת וּמַה צִּבְיוֹן מֻקְנִים לָהּ לַמְּדִינָה הַזֹּאת
וְלָמָּה יֵש בָּהּ מִי שֶיֵּש בְּקֹשִי גַג אוֹ פַּת לוֹ
וּמִי שֶהַמּוּסָר אֶצְלוֹ פָּרוּץ כְּעִיר-פְּרָזוֹת.
וּפֶתַע, כִּתְשוּבָה עַל הַקֻּשְיָה אֲשֶר הִקְשֵינוּ
(מִי כָּאן הַיּוֹם נָכֶה יוֹתֵר: הָעָם אוֹ שַלִּיטָיו?)
הִבְקִיעַ כְּאִבְחַת בָּרָק חָרְפִּי מֵעַל רָאשֵינוּ
אוֹרָהּ שֶל דִּיאַגְנוֹזָה בְּלִי טִיּוּחַ, תָּו בְּתָו.
וְתֵכֶף אַחֲרָיו, עַזָּה כְּרַעַם מִשָּמַיִם
קָרְאָה בַּת-קוֹל סְמוּיָה, בְּלִי חַת, בְּלִי בּוֹש וּבְלִי רַחֵם:
"אֵינְכֶם כָּאן הַנָּכִים הַיְּחִידִים, אַחִים, עֲדַיִן
יֵש מַשֶּהוּ נָכֶה כָּאן אַף יוֹתֵר מִנָּכוּתְכֶם,
וְיֵש בּוֹ בְּאוֹתוֹ הַמַּשֶּהוּ מוּמִים כָּאֵלֶּה
וַאֲחוּזֵי נָכוּת בִּסְכוּם כֹּה רָב וְכֹה נִפְסָד
שֶבּוֹ, רַק בּוֹ טְמוּנָה הֲוָיָתֵנוּ הַמֻּרְעֶלֶת
כְּנֶגַע סַרְטָנִי, מִן הַטְּפָחוֹת עַד הַמַּסָּד."
-"אוֹקֵי, אִם כָּךְ אָז מַהוּ זֶה?" שָבַרְנוּ אֶת הָאֵלֶם
וּבַת-הַקּוֹל הִרְעִימָה:
"קִרְנוּפוֹ שֶל הַמִּמְסָד..."
אורי הייטנר
ערימה של סילופים
(תגובה ליחיעם שורק: "29 בנובמבר – האמת", גיליון 299)
מפעל חייו של הפוסט-היסטוריון האנטי-ישראלי יחיעם שורק הוא סילוף ההיסטוריה על מנת לקעקע את יסודות צדקת קיומה של מדינת ישראל. גם רשימתו אודות ה-29 בנובמבר היא ערימה של בדיות וסילופים.
האמת היא שהתנועה הציונית גייסה כל משאב אפשרי בכל דרך שהיא, כדי שתוכנית החלוקה תתקבל בידי עצרת האו"ם. כל המערכת הדיפלומטית של התנועה הציונית היתה מגוייסת למטרה זו. כל דרך להשפיע על כל נציג של כל מדינה לתמוך בהחלטה, לא נחסכה.
לעומת זאת, הערבים, ואחת היא אם מדובר בערביי א"י או במדינות ערב, גייסו כל משאב אפשרי בכל דרך שהיא, כדי שתכנית החלוקה תידחה בידי עצרת האו"ם. כל המערכת הדיפלומטית של העולם היתה מגוייסת למטרה זו. כל דרך להשפיע על כל נציג של כל מדינה להתנגד להחלטה, לא נחסכה.
התגובה של היישוב היהודי בא"י לקבלת תוכנית החלוקה היתה פרץ ספונטני של שמחה אדירה. התגובה של ערביי א"י היתה מתקפת טרור שהחלה למחרת ההחלטה. לא ניסחתי זאת נכון, אתקן את עצמי – מתקפת דמים, מתוך ניסיון להשמיד את היישוב היהודי ולמנוע הקמת מדינה יהודית.
הפעולה היהודית למען קבלת ההחלטה והתגובה להחלטה, היו חרף העובדה שהיתה זו חלוקה חד-צדדית לטובת הערבים, שהמדינה היהודית היתה מצומקת, מחולקת לשלושה קנטונים, שבדקות אחדות ניתן לחצותה לשלוש, כשירושלים אינה חלק ממנה וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי ועוד. הפעולה הערבית למניעת קבלת ההחלטה והתגובה להחלטה, היו חרף העובדה שהיתה זו חלוקה בתנאים אידאליים בעבורם.
ההתנהגות היהודית, נבעה מעצם העובדה שהעולם, שנתיים אחרי השואה, הכיר סוף-סוף בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ובזכותו להקים מדינה במולדתו. הסיבה להתנהגות הערבית היתה ההתנגדות הבסיסית לקיומה של מדינה יהודית. ההתנגדות הזאת היא הגורם לסכסוך הישראלי ערבי, היא לב הסכסוך עד היום.
שורק קובל על כך שאנו מציינים את ה-29.11 כהחלטה על הקמת מדינת ישראל ולא כהחלטה על הקמת שתי מדינות, אחת מהן פלשתינאית. אין זאת העלמת העובדה שמדובר בחלוקה, אלא אנו חוגגים את המהפכה ההיסטורית הרלוונטית לנו – הקמת מדינה יהודית אחרי כמעט 1,900 שנים. וכמובן – אנו מציינים את החלק בהחלטה שיצא לפועל. מדוע רק החלק הזה יצא לפועל? כיוון שהערבים בכלל והפלשתינאים בפרט לא קיבלו את ההחלטה וניסו למנוע את מימושה בדם ואש.
האמירה המגוחכת ביותר בערימת ההבלים של הפוסט-היסטוריון, היתה אחד ההסברים לכך שתוכנית החלוקה לא יושמה כמות שהיא: "המלחמה שפרצה בין היהודים לערבים מיד עם היוודע תוצאות ההכרזה הגורלית באו"ם עיכבה את ביצועה." לא פרצה מלחמה בין היהודים לערבים, אלא הערבים תקפו את היישוב היהודי כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל. עורמת ההיסטוריה היא, שכתוצאה מתוקפנותם לא קמה מדינתם. כל ה"נכבה" עליה הם מתבכיינים כבר 60 שנה היא תוצאה ישירה של תוקפנותם והם נושאים ב-100% מהאחריות לה.
אכן, במלחמה הנוראה שנכפתה עלינו, צה"ל שיחרר שטחים נוספים בא"י, מחוץ לגבולות החלוקה, וישראל החילה עליהם את ריבונותה. תבונת המדינאות של ב"ג היתה הפיכת האיום הקיומי על היישוב – להזדמנות לשפר את גבולות המדינה ולהפכם לגבולות שאפשר לקיים בהם מדינה נורמלית. גם על כך אין לערבים מה להלין אלא על עצמם, על תוקפנותם.
מרק הסנר
חובה להמשיך ולפרסם את דבריו של ה"היסטוריון" שורק
חובה להמשיך ולפרסם את דבריו של ה"היסטוריון" שורק, כי רק כך נדע, ונזכור לדורות, את הקו הישר המוביל מחמלניצקי דרך היטלר (ובן בריתו חאג' אמין אל-חוסייני) אל הפוסטציוניסטים מסוגו של שורק. וחשוב מאוד להמשיך ולפרסם את דעותיו יען כי ראשית הוא איש מצחיק ושנית, הוא מנפק, לא רק לנעמן כהן אלא גם לכל שאר הקוראים, דוגמאות נהדרות להתעלמות ולזיוף עובדות היסטוריות. חבורה של נטורי-קרתא אצל אחמדינג'ד כבר אמרנו?
פלג אלונים ומוטי ברקן
יחיעם שורק הוא מהגרפומנים החדשים
בוקר טוב אהוד,
יחיעם שורק הוא מהגרפומנים החדשים, שגילו את ההנאה שבקריאת שמם בעיתון, ומאז הוא כותב על כל עניין בכל מקומון. הדעות שהוא מביע בחב"ע נועדו לעורר תגובות – ולאפשר לו להמשיך בשרשרת מכתבים אין סופית. אמנם יפה בעיניי הפסוק "אם תכתוש את האוויל במכתש", ובכל זאת לא התאפקתי למראה מכבסת המילים שבגיליון 299. אחת הסיבות לכך שההמלצה להקים מדינה פלשתינאית לא יושמה, כותב שורק, היא זו –
"שנית – החלום הפלשתינאי נקרע בין המאבקים הקולוניאליים-הפיזיים בין מדינות ערב המובילות, בעיקר מצרים, ירדן וסוריה."
במילים לא מכובסות: מדינות ערב לא התכוונו לאפשר הקמה של מדינה כלשהי בא"י, וכל אחת מהן היתה נחושה בדעתה לספח את השטחים אליה. כידוע, אנחנו "סוריה הדרומית", ואם גלגולי המלחמה [48] הביאו לסיפוח יו"ש לירדן, הרי זה מפני שישראל קיוותה שקרוב השלום עם עבדאללה, "המלך הנאור", ובכל מקרה העדיפו את ירדן החלשה על סוריה החזקה והאלימה ממנה.
ועוד נאמר אצל שורק ש"לא היו לפלשתינאים מוסדות" – בוודאי שלא, מפני שלא עלה על דעתם להקים מדינה! גם להם, כמו לנו, היה ברור שיש כבר מדינה ערבית בא"י, ממזרח וממערב לירדן. התודעה הפלשתינאית לא היתה מגובשת גם ב-67, וגם ב-70 וב-73! הציבור ביו"ש התנדנד בין רצון להסתפח מחדש לירדן, להישאר בחסות ישראל, או לזכות בעצמאות.
את השנאה לישראל טיפחו מי שטיפחו בסבלנות ובהתמדה, עד שהגענו למצב של היום: גם אם יתנו לפלשתינאים את כל השטח שאבד לערבים ב-67, גם אם יוסיפו עליו את יפו ואת רמלה ואת הגליל, גם אם נסכים ל"זכות השיבה" –הם ידחו את ההסכם בתירוץ זה או אחר, כל עוד לא יכלול את חיסול ישראל מרצון. גם שורק יודע את זה – זה כתוב אצלו באותן מילים מכובסות – אבל אהבת הפרסום גוברת על מידת היושר המעטה שבה ניחן.
תודה על ההקשבה בעיניים.
אהוד בן עזר: מתאריך מסויים כלשהו בשני העשורים האחרונים נוכח לדעת חלק ניכר וחדש-יחסית במדעי הרוח, בעיקר בהיסטוריה, ספרות, וסוציולוגיה לסעיפיה – כי למעשה המחקרים הידועים, חלקם מונומנטאליים, של הדורות הקודמים (דוגמת גרשם שלום)– כללו כבר את כל הצימוקים שבעוגה ולא נותר הרבה מה להוסיף לבד מניכוש כמה עשבים שוטים בצידי הדרכים הראשיות. ואז נותרה בידי החוקרים החדשים והמורים באוניברסיטאות הברירה הקשה:
להיות מחוייבים לאמת,
או לסלף אותה כדי ליצור "חידושים" כביכול, ולזכות בכותרות, ולחנך ולקדם דור צעיר של חוקרים חסרי עמוד-שדרה מוסרי, ממש בצלמם ובדמותם.
ברור לכול באיזו משתי האפשרויות הם בחרו. לכן כדאי אולי, בכל אחד מהמקצועות האלה והדומים להם – לציין את התאריך המשוער שממנו והלאה אין כמעט שום ערך למחקרים חדשים, כי אין בהם יותר משמץ של שמץ של קמצוץ של אמת נושנה וידועה זה מכבר, ואילו כל שאר הנאמר בהם, בעיקר באנגלית, כדי לשאת חן בעיני גויים – הוא הטייה, סילוף ובגידה בכל אמות המידה המחקריות.
יוסף דוריאל
"האמת" של ד"ר יחיעם שורק אינה אמת
כמי שלחם במלחמת העצמאות מיומה הראשון ועד לאחרון, אני רוצה שמי שקרא את "האמת" של ד"ר שורק [גיליון 299] ידע גם את האמת האמיתית: לא היתה שום תוכנית לכיבוש שטחים שנועדו למדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה של האו"ם. נאלצנו לתפוס שטחים שמהם תקפו אותנו ובעזרת האנגלים – גם הצליחו להטיל מצור על ערים ויישובים שלנו. בלי תגובה זו שלנו – ישראל לא הייתה קיימת. ואגב, הפליטים הראשונים של מלחמת תש"ח היו יהודים שגרו בקרבת אוכלוסייה ערבית שסיסמתם היחידה אז הייתה – "אטבח אל יהוד"!
נעמן כהן
כ"ט בנובמבר – אי האמת של ד"ר יחיעם שורק
ד"ר יחיעם שורק רוצה לחשוף בפנינו את "האמת" על 29 בנובמבר (חדשות בן עזר 299). הוא כותב: "במשך שנים רבות, מאז קום המדינה, הוזנו תלמידי ישראל רק במשפט המסונן מתוך הכרזת האו"ם, קרי – הקמת מדינה ליהודים בשטח המנדטורי של פלסטיין, ואילו את חלקה השני של ההכרזה כלל לא למדו, כלל לא ידעו. ז'דאנוביזם זה נשבר בשנים האחרונות, פשוט על רקע החתירה האמיצה של חלק מהחברה הישראלית לחשיפת האמת."
שורק מתכוון ודאי לעצמו כחושף "האמת", אך דבריו הינם שקר ז'דאנובי במהופך. בניגוד לדבריו, מראשית קום המדינה למדו כל תלמידי ישראל במדוייק על תכנית החלוקה וכיצד הערבים התנגדו לה ודחו אותה. לא היה ילד עברי שלא למד זאת וידע. צודק ד"ר שורק כל ילד ידע ש"הנה, ניתנה להם, לפלשתינאים, ההזדמנות הלאומית, והם כדרכם בקודש ויתרו עליה." כל ילד עברי למד שהערבים הם שסירבו להקים מדינה ערבית-פלישתינאית עצמאית. כל ילד ידע שגם לאחר סיום מלחמת השחרור הם היו חופשיים להקים לעצמם מדינה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, אך הם החליטו אחרת. ואין הבדל אם החלטה זו הם קבלו מרצון חופשי או מלחץ כובשיהם. (העם הערבי-העבר-ירדני ששינה שמו לעם הירדני, או העם הערבי-המצרי).
אפילו ד"ר עמיחי שורק שהכריז: "אני לוחם כנגד כל אימפריאליזם וקולוניאליזם" – מעולם לא לחם נגד הכיבוש המצרי של רצועת עזה או נגד הכיבוש העבר-ירדני של יהודה ושומרון. לא לפני 67' וגם לא עתה. ודוק, המיעוט שהוא העם הערבי העבר-ירדני שולט גם היום ברוב של העם הערבי-הפלשתינאי במדינת ירדן.
הסיבה היחידה (שהיא האמת) מדוע העם הערבי-פלשתינאי לא הקים מדינה היא, שהעם הערבי-הפלשתינאי מסרב עד ימינו להכיר במדינה היהודית. לדידם ליהודים אין כלל זכות למדינה שהרי הם אמורים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ("והיו שפלים", קוראן, סורה 9 , פסוק 29 ). העיקרון הזה מקובל גם היום על הזרם החילוני לכאורה של הפת"ח. אבו מאזן מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית שכן לפי ה"אמנה הפלישתינאית" המפורסמת, היהודים מוגדרים כדת בלבד ולא עם ולכן אינם זכאים למדינה. האמנה שנחתמה על הר הזיתים בירושלים ב-1964 (לפני הכיבוש) אין בה אפילו תביעה למדינה נפרדת מפני שעל פיה (סעיף 1) הם גם אינם עם נפרד, אלא רק חלק מהאומה הערבית. החמאס אינו מסתפק בפסוק הזה ומסתמך באמנתו (סעיף 7 ) על דברי מוחמד שלפיו יש לא רק לחסל את מדינת היהודים, אלא גם להרגם כולם. למרבה הצער דווקא הדברים האחרונים אינם נלמדים בבתי הספר ולא ידועים כמעט לתלמידי ישראל. חוסר הידע הזה נובע בין השאר מהז'דאנוביזם של ד"ר יחיעם שורק ודומיו.
בדבר אחד צודק ד"ר יחיעם שורק: "קו ישר וישיר עובר אפוא בין 1947 ל-1967 ול-2007!!" – והוא השאיפה הבלתי פוסקת לחסל את מדינת היהודים.
ברוך תירוש
בהתייחס ל-"29 בנובמבר, האמת"
מאת יחיעם שורק, "חדשות בן עזר" 299
לאהוד היקר שלום.
לדאבוננו אין ספק שהננו "עם סגולה" ולכן אין אנו נפטרים מעונשם של יחיעם שורק ועמיתיו היוצאים מדרכם בתמיכה בסרבנות הערבית, ומתנכרים לשאיפות האומה ולזכות עם ישראל לעצמאות ייחודית במולדתו. העמים האחרים משוחררים מחתרנות במחיצתם, ולכן לא נשמע איש שמאל בריטי המטיף לזכויות האירלנדים בארצם, ולגירוש אחיו הבריטים מצפון אירלנד. גם לא קם חתרן איטלקי המגנה את התנחלות בני ההתשחורת מנפולי וסיציליה בחבל הטירול, וקורא להחזרת החבל לאוסטריה. רק אצלנו מסלפים אנ"ש את מהות הסרבנות הערבית ואת מהלך אישור הקמת המדינה היהודית בחלק מארץ ישראל ע"י האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
יחיעם שורק מדבר על "הונאת" הציבור באשר להחלטת האו"ם, אך האמת היא שכל בר בי רב הבין והסכים עם ההחלטה, בתקווה שה"ויתורים הכואבים" על חלקים מארץ ישראל יסייעו לפיוס ערביי הארץ ולהרגעתם לשלום ולהקמת מדינתם. ההמשך ידוע ונרשם בדם ובאש באלימות הרצחנית של הערבים ובתמיכת "שוחרי השלום" המתנגדים לעצמאות ישראל הייחודית.
התנגדות הערבים ותומכיהם לקיום ישות יהודית בארץ החלה בתחילת המאה הקודמת וגברה בשלהי מלחה"ע הראשונה, כאשר חבר הלאומים הקצה את ארץ ישראל משני עברי הירדן כ"בית הלאומי היהודי", תוך אבטחת הזכויות האזרחיות של בני הדתות האחרות בארץ. באותה העת הוקצו מרחבי ענק להקמת מדינות ערב על חורבות האימפריה העות'מנית, ללא כל התחשבות בגורל עשרות מיליוני בני המיעוטים הקופטים והמרונים, השיעים והכורדים, התורכים והיוונים וגם היהודים שמצאו את עצמם לפתע לכודים בארצם תחת שלטון עריץ ועויין. איש לא שעה לגורלם המר של בני המיעוטים, ולהיפך; לנורבגי שאירגן "טרנספר" למיליוני פליטים תורכים ויוונים הוענק פרס נובל לשלום, בהבנה שמצוקת הפליטים והגלייתם הינה הכרחית להבטחת השלום באיזור.
רק תסכול ערביי א"י, למרות שמעמדם הובטח ורווחתם שופרה, עורר מחדש את השנאה הקדומה, ועודד אלימות רצחנית ממושכת במגמה להפר את התקווה לקיום בית לאומי ליהודים. וכך, לא הועילו מאמצי ההנהגה הציונית לפיוס הערבים, והמצב הידרדר מאינתיפאדת דמים אחת לשנייה עד למלחמה ממש בהשתתפות מדינות ערב, לאחר הכרזת החלוקה ע"י האו"ם בנובמבר 1947.
במהלך אותן השנים התגונן הישוב היהודי מול האלימות הערבית כפי יכולתו, ב"מיגון" היישובים ומול התנכלות השלטון הבריטי, עד ש"הגיעו מים עד נפש" באבדות הכבדות בחודש מרץ 1948. בן גוריון הפסיק אז את המיגון וההתגוננות, והוביל את כוחות ההגנה למסע התקפי שהדף את הפורעים ופולשי צבאות ערב במחיר נוראי לערביי הארץ, – הנכבא הבלתי הפיכה.
וכך, באלימותם הרצחנית, הביאו הערבים להקמת מדינת ישראל, ולמגינת ליבם של שורק ועמיתיו, הם המשיכו לגרום לביסוסה ולהרחבתה. ואכן, כדברי יקירנו אבא אבן "לא מחמיצים הערבים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות," והם דוחים בפרץ של אלימות כל הצעה לשלום. מיד לאחר כל תבוסה הם מכריזים, בתמיכת עמיתיהם, על הסכמתם ל"החזיר את הגלגל" למצב הקודם. וכך, מול פרץ ההצעות ל"ויתורים כואבים" ולנסיגות מצד ישראל, משיבים הערבים באלימות, וח"כ אחמד טיבי ופלסטינית מחיפה מכריזים כי הערבים אינם מסכימים עם קיום המדינה היהודית, ולא יתירו לבני קהילתם לחיות בה כאזרחים שלווים כפי שחיים מיליוני יהודים ומוסלמים במדינות מתוקנות מבלי לעורר מהומות ומבלי לחתור להרס המדינה. הם מכירים אמנם בעובדה שהיהודים שרדו בארץ והם מוכנים להעניק להם זכות להגדרה עצמית כקהילה במדינה, בה הם חותרים להשיג רוב ערבי.
ואכן, מי שמעיין ב"חזון" ערביי ישראל, מבין שזאת המגמה ההרסנית הנתמכת בעוונותינו ע"י החוגים המתנכרים לערכי הציונות ולעצמאות הייחודית של מדינת ישראל, ומביעים זאת מדי יום בכל ערוצי התקשורת, גם באמנות, בתיאטרון ובקולנוע; וחותרים להביא לקיום שלוש מדינות מוסלמיות במרחב שהוקצה לבית הלאומי היהודי.
במזרח כבר נקרע מאיתנו עבר-הירדן המזרחי והוקמה בו ממלכת ירדן, כולה מוסלמית.
בעבר-הירדן המערבי הם חותרים באלימות להקמת מדינת פלסטין, כולה מוסלמית.
ואת מדינת ישראל הם שואפים לבתר ולהתיש, ולבסס בה רוב ערבי-מוסלמי.
באותו ערב חזר אחמד טיבי על הדברים בשידור חי באל-ג'זירה, ובמשטמה מזעזעת הוא גינה את פרופ. מורה מירושלים, שהעיר לו בשידור כי "ישראל היהודית-דמוקרטית מאפשרת לו חופש אזרחי לביטוי ואף לשיסוי, והוא, אחמד טיבי, מתעלם מאפשרות קיום חופשי לאזרחים מוסלמים במדינת ישראל כמקובל ביוון, איטליה, צרפת ובריטניה."
באותו שידור התפרץ עמיתו הלבנוני בגידופים ובחרפות וכינה כ"שטן" מרואיין ערבי שהטיף למתינות. הלבנוני הכריז בצעקות שהערבים לא ירפו מהג'יהאד הקדוש עד שארבעת מיליוני הפלסטינים יחזרו לאדמות ולבתים שבידי ישראל כיום, ויושארו בה רק "אחים יהודים" כמו נועם חומסקי. כל האחרים, כיחיעם שורק ורבים מעמיתיו, יוחזרו לארצות מהן הם נקרעו והובאו במזימות הציונות על-ידי ביום פוגרומים, פיצוצים ומהומות.
מאידך, צודק יחיעם שורק כי קו ישר וישיר של סרבנות ואלימות ערבית עובר בין השנים 1917 ל-1947, 1967 ו-2007 – בהן היה ניתן לערבים בכל עת להתפשר ולהסכים עם קיום הישות היהודית-ציונית שהביאה קידמה ורווחה לכל תושבי הארץ. אולם המשטמה והתמיכה הנואלת סימאו את עיניהם והובילו אותם לאלימות אותה רואים יחיעם שורק ועמיתיו כמאבק לשלום, מול מהלכי ההתגוננות היהודית בה הם רק רואים תוקפנות קלגסים, ו"ניצול הבלאגן המלחמתי כדי להכריז על מבצעים צבאיים."
יחיעם שורק גם צודק בראיית ה"טקטיקה ההתנחלותית" הציונית והמגמה לביצור גבולות בעלייה להתיישבות על האדמות שנגאלו, כפי שהתרחש בשעתו בחניתה באילון וביחיעם, במצודות אוסישקין וב"חומה ומגדל", ובאחד עשר המצפים בנגב.
לסיכום ייאמר כי יחיעם שורק ועמיתיו טועים ומטעים את הציבור הערבי, המקווה באמצעותם לפורר את הישות היהודית-ציונית. מוטב היה אילו התפכחו והתריעו כי לא לעולם חוסן, וכי הציבור היהודי לא יתמיד בספיגת האלימות, במיגון ובהתגוננות. הם עלולים להגדיש את הסאה ולעורר, כבשנת תש"ח, את ראשי המדינה למהלכים התקפיים לחיסול האלימות והאיום על ביטחון ישראל. מוטב היה אילו היינו משכילים בצוותא לשכנע את הציבור הערבי להתנער מהנהגתו חסרת האחריות, המובילה אותו עשרות בשנים מן הפח אל הפחת, אלא להשתלב בשלווה בחיי החברה ולשמר את המעמד הכלכלי האיתן שהשיגו בדור האחרון. או אז ניתן יהיה לשכנע בכך גם את ממשלות מדינות ערב לנהל איתנו מו"מ אמיתי לתיחום סביר של הגבולות ולשלום בר קיימא.
יואל נץ: הכוכב של מאיאקובסקי וזך
שלום אהוד,
בדומה לידידיה יצחקי, עולה אסוציאטיבית גם במוחי שירו של מאיאקובסקי "מארש השמאל" כל אימת שאני נתקל ב"שמאל!" של שלונסקי. הניתוח של אליהו הכהן מלווה בדוגמאות מאירות עיניים, מסבר כרגיל את האוזן. מעניין אולי בהקשר זה, לעמת שיר מוקדם אחר של מאיאקובסקי "הקשיבו!" – אחד המעטים אשר כתב בחרוז לבן – עם שירו של נתן זך "איך זה שכוכב":
הקשיבו! / וו. מאיאקובסקי
הקשיבו!
הלוא, אם מדליקים כוכבים –
משמע – זה נחוץ למישהו?
משמע – מישהו מבקש, שהם יהיו?
משמע – מישהו מכנה את היריקות הללו
מרגלית?
וכל עוד נשמה בו
בסערות של אבק צהריים,
מתפרץ אל האלוהים,
פוחד שמא איחר את המועד,
בוכה,
נושק לידו המגוידת,
מבקש –
שמוכרח להיות כוכב! –
נשבע –
הוא לא ישרוד עינוי של-אין-כוכב!
אחר כך
מתהלך מודאג,
אך שליו מלגו.
אומר אל מישהו:
"הלוא כעת הכול כהלכה איתך?
אינך ירא?
נכון?!"
הקשיבו!
הרי, אם מדליקים
כוכבים –
משמע – זה נחוץ למישהו?
משמע – זה חיוני,
שמדי ערב בערב
יידלק מעל הגגות
לכל הפחות כוכב אחד?!
1914
איך זה שכוכב / נתן זך
איך זה שכוכב אחד
לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי
מעז. ואני, בעצם,
לא לבד
ד"ר יחיעם שורק
האמת מאחורי החג [חנוכה]
איני זקוק לדימיון רב כדי להניח שלו הסתובבתי ברחוב ושאלתי את הבריות – "מדוע נחוג חג החנוכה למשך שמונה ימים?" היתה התשובה האחת, היחידה והניצחת – על שום שהשמן באותו פך קטנטן, אלמותי, גלמוד, שנמצא על ידי המקבים ביום טיהור המקדש, הספיק למלא את קני המנורה במקדש (בת שבעת הקנים) למשך שמונה ימים רצופים.
התשובה נמצאת חבויה במקום אחר. יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" (י"ב, 323) מעיד כי "ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה..." וממשיך לספר כי מני אז חוגגים היהודים את החג במשך שמונה ימים. אך מדוע שמונה ימים, אין המחבר נותן על כך את דעתו, אם כי נותן במרומז כפי שנראה בהמשך.
מקור היסטורי הקדום הרבה יותר מחיבורו של יוספוס פלוויוס והקרוב לאירוע המדובר, היינו טיהור המקדש בידי יהודה המקבי וחידוש עבודת הקרבנות בו בשנת 164 לפנה"ס, – הינו הספר החיצוני – מקבים א', בו נאמר כי את חידוש הקורבנות החלו בעשרים וחמישה לחודש כסלו "בעת וביום אשר טמאוהו הגויים בעצם היום ההוא" (ד' נ"ד), "ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה (שם, נ"ו). כלומר אנו מזומנים לבחון את אשר התחולל בעקבות גזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי בשנת 167 לפנה"ס כנגד כל פעילות פולחנית בבית המקדש. – "בעת וביום אשר טמאוהו..."
את ההבהרה הסופית מספק לנו ספר מקבים ב' בהתנסחותו זו: "ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזוכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה" (י' ו'). כלומר יהודה המקבי חגג ברוב עם והדר את חג הסוכות בבית המקדש, ומכיוון שמשך החג – שמונה ימים (הכולל את שמחת בית השואבה) נחוג חג החנוכה משנה לאחר מכן במשך שמונה ימים.
ומדוע חג סוכות, שהרי מדובר בחודש כסלו ולא בחודש תשרי (מועד החג כתיקונו)? ועל כך רומז המקור האחרון – שזה היה החג הראשון שנמנע מן היהודים לחוג בשל גזירות אנטיוכוס. ניהולו של זה בבית המקדש כמו סגר מעגל חשוב.
זאת ועוד – כל המקורות, גם יוסף בן מתתיהו וגם ספרי המקבים, מתארים את השמחה הגדולה של חנוכת המזבח, המזכירה מאוד את חג הסוכות ובמיוחד את שמחת בית השואבה. אצל יוסף בן מתתיהו נדמה יהודה כדויד בשעתו, שפיזז ורקד לפני ארון ה' שעשה דרכו מבית עמינדב למשכנו הקבוע, ויצויין כי ריקודים, פיזוזים ואף ביצוע תרגילי אקרובטיקה ולהטוטנות היו חלק אינטגראלי משמחת בית השואבה כפי שזה מופיע במקורות חז"ל, ובהם השתבח לא-פחות-ולא-יותר מאשר נשיא ישראל, נשיא הסנהדרין.
ומה עושה אפוא הסיפור של נס פך השמן? מדובר במיתוס מאוחר שבא לענות על השאלה – מדוע נחוג החג שמונה ימים? והתשובה במקורות עצמם לא היתה ידועה לעם, אשר על כן נולד לו המיתוס בשעה טובה ומוצלחת.
* * *
זכות הנשיקה וחובת הטמטום
ביומן הבוקר של "קול ישראל" מיום 13.12.07 סופר על קצין וחיילת מצטיינת, שהתנשקו לפרידה ושלא-באונס בפתח מגורי החיילות בבסיס, ועל כך נשפט הקצין ליומיים ריתוק ואילו החיילת לשבועיים ריתוק במקום מחבוש, כפי שנידונה תחילה על ידי מפקדה. ואולם גם זה לא הספיק למפקד והוא קרא לה והודיע לה שהיא מועברת מן הבסיס בגלל התנהגותה.
הקצין המנשק נשאר לשרת בבסיס.
לנו יש כאן רק שאלה אחת: האם המפקד השופט חובש כיפה? שאם זה כך, הרי שבמוקדם או במאוחר הבעייה לא תהיה לחיילים דתיים לשרת בצה"ל, עם כל החומרות שהדבר מטיל על כלל המשרתים החילוניים, אלא הבעייה תהיה לחיילים חילוניים לשרת בצה"ל, אשר הסטאנדרטים שלו הולכים ומתחרדים, אחרת איך אפשר להבין את המקרה המטומטם הזה? ממתי אין לחיילים ולחיילות זכות להתנשק במסגרת שירותם?
אלא מה, אולי החיילת היא זונה? אבל לא. היא חיילת מצטיינת בטי"ת ולא בזי"ן – ואם כך, אזיי קלון יושת על המפקד שלה, יהא דתי או חילוני או אולי גם לא-יהודי!
* * *
גאידמק שוב ממגן את שדרות
כפי שאנחנו זוכרים, גאידמק כבר מיגן פעם את שדרות, אלא שכנראה בדעוך אורות המצלמות של הטלוויזיה ובהתקלש עניין העיתונות בנושא, החלו המיגונים שהתקין חינם לתושבי שדרות – נמסים ונמוגים. אז הנה עכשיו הוא ממגן פעם נוספת, בעמודים הראשונים של העיתונים ובאור זרקורי המצלמות – את שדרות, ויש להניח שהמיגון הפעם יחזיק מעמד עד שיחליט למגן את שדרות בפעם השלישית. אם הוא ילך לבחירות לכנסת או לראשות עיריית ירושלים, הרי כל מה שהוא עושה אינו אלא שוחד בחירות ועבירה על חוקי מימון בחירות, מה עוד שכנראה אין כלל צורך לדעת עברית כדי להיבחר לכנסת או להיות ראש העיר ירושלים.
* * *
יואב אהרוני
אבנר ומנחם
שלום אהוד,
את המכתב הזה של גדי גולן מחולתה קיבלנו לפני ימים אחדים מאלישע פורת, ואני הגבתי במכתב תשובה לאלישע. כיוון שאני רואה עתה שהוא מתפרסם ב"חדשות בן-עזר", אני מעביר בזה את תגובתי גם אליך, לצורך פרסום.
בברכה
יואב אהרוני
אלישע שלום,
קראתי את מכתבו הכואב של גדי גולן מחולתה, ויותר משכאבתי עימו כעסתי עליו.
גם קיבוצי, יפעת, איבד בין היתר גם שני בחורים מצויינים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, יאיר גולדהור ואבנר דיטל ז"ל. שניהם היו קציני שריון מצטיינים במילואים, שניהם ידעו בעלותם לרמה ותוך לחימתם שם מה עומד מולם. שניהם היו אנשים מרכזיים ביפעת: יאיר, מוסכניק במקצועו, עמד להתחיל את שירותו כמזכיר עם פרוץ המלחמה. אבנר, לאחר תום לימודיו בפקולטה לחקלאות, קיבל את ענף הלול לניהולו והספיק לחולל בו מהפכה אירגונית ומקצועית לפני המלחמה. לא הם ולא הוריהם התייחסו אל המלחמה ההיא כאל שואה. משה'ל, אביו של אבנר (נפטר לפני חודש בגיל 101 וחצי), שאיבד בשואה רבים מבני משפחתו, היטיב להבין את ההבדל בין המלחמה ההיא לשואה, וגם אמר זאת וכתב זאת בזיכרונותיו. את מה שהם ובעיקר בני משפחותיהם וחבריהם חושבים על המלחמה ההיא ועל מחירה היטיב להגדיר נתן אלתרמן שנים לפניה:
"בעומלם על אדמת החומר
בנופלם על אדמת החומר
הם יודעים בעד מה ומי."
* * *
איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי מגישים:
עיתון ספרותי חי מס' 21
ביום שישי י"ב בטבת תשס"ח, 21.12.2008, ב-12 בצהריים,
ב'קפה תיאטרון', בניין הקאמרי, שדרות שאול המלך, ת"א.
מחווה למשורר אוֹרי ברנשטיין וליצירתו
לרגל הופעת שני ספרי שיריו החדשים:
"הספר הרומנטי" (הוצאת קשב לשירה)
ו"עולם עובר" (הוצאת עם עובד)
מנחה-משתתף: פרופ' נסים קלדרון. עורך: זיסי סתוי
משתתפים:
המשורר חיים גורי, על אוֹרי ברנשטיין ושירתו
רפי וייכרט, עורך קשב לשירה
ניצה דרורי-פרמן, עורכת ספריית השירה, עם עובד
המשורר ישראל בר-כוכב
בשם איגוד הסופרים: המשורר ד"ר פארוק מואסי
דברי סיכום: אוֹרי ברנשטיין
משיריו המולחנים של המשורר
מחיר כרטיס: 40 ש"ח. לגמלאים ולמנויי הקאמרי 25 אחוזים הנחה.
הזמנת כרטיסים מראש: בקופת התיאטרון הקאמרי, טל. 03-6060960.
באיגוד הסופרים, טל. 03-6950019
* * *
מחשבה על תל אביב, או
מי יחגוג: תל אביב או תל אביב-יפו?
מאת יורם וולמן ( תל אביבי מלידה )
ב-2009, בעוד שנה ויותר, תציין התנועה הציונית עוד ניצחון קטן ומשמעותי: העיר תל אביב תציין ותחגוג מאה שנה לייסודה. אין ספק, סיבה טובה למסיבה, ועוד איזו מסיבה. הסנונית היתה שכונת נווה צדק: רק לאחרונה חגגה השכונה הזו, בדרום מערב תל אביב, מאה ועשרים שנה לייסודה, מאה ועשרים שנה ליציאת היהודים מהמחנק של יפו הערבית. נווה צדק לא התפתחה לעיר אלא הפכה לחלק בלתי נפרד מתל אביב שנוסדה באזור אחר, צפונה משם, עשרים שנה מאוחר יותר. ובכן, לא רק התל אביבים יחגגו, כל המדינה תשמח בוודאי, אולי גם יונ"סקו יגיע .
אולם משהו לא מסתדר לי בכל זה : האם תל אביב תחגוג או תל אביב-יפו? אנו אומרים תל אביב אך היא נקראת באופן רשמי, בנשימה אחת, תל אביב-יפו , שתי הערים חוברו יחד בשנת 1950, מיד אחרי מלחמת השחרור. ולכן כשאנו נחגוג מאה שנה לייסודה של תל אביב, עשויה יפו לחגוג אולי שלושת אלפים להיווסדה. השעטנז הזה הוא בלתי מובן: האם נכד בן עשר יחגוג יום הולדת יחד עם סבו בן השלוש מאות? זה ייתכן אם הסבא הוא ינשוף או צב...
תל אביב סיפחה את יפו אך לא עיכלה אותה. מבחינה אורבנית יפו היא (כאילו) המשכה של תל אביב ( כשם שגבעתיים היא כאילו המשכה של רמת גן) אך השם תל אביב-יפו הוא צירוף קצת קשה לעיכול.
אין זה משנה מה היתה הסיבה למיזוג הכפוי של יפו עם תל אביב. היו אז בוודאי כוונות טובות, אולי רצו לשקם מהר את העיר שהתרוקנה במהירות מרוב תושביה הערביים, אשר נטשוה במלחמה. מה שהתברר במשך השנים והיה גלוי לעין כל הוא שיפו היתה בתה החורגת של תל אביב, או אחותה הבכירה הזנוחה. החיבור רב השנים בין תל אביב ליפו אינו מנהלי גרידא אלא חברתי מובהק, כלומר התברר ככישלון חברתי ועירוני מובהק .
ראוי לה ליפו שתחזור עתה להיות עצמאית. אין צורך לעשות זאת מהיום למחר אלא באופן הדרגתי. תחילה, אולי, למשל, על ידי הקמת ועדה קרואה שתנהל את עניני העיר עד להכרזתן וביצוען של בחירות. ראש העיריה יהיה יהודי וסגנו ערבי. מן הסתם יבואו ויקשו: איך תתקיים יפו כעצמאית, שהרי תושביה עניים יחסית ולא יוכלו לשלם את מלוא המיסים הדרושים לקיומה העצמאי?
נכון, זה לא יהיה קל כפי שלא היה קל כל השנים בהן היתה מחוברת לעטיניה הריקים של הקופה התל אביבית. אולם עכשיו זה קצת אחרת: לדעתי, אנשי עסקים ערבים ישראלים עשירים, ויש כאלה למכביר, וגם יהודים – ישקיעו ממיטב כספם בשיקום העיר לרווחת כל תושביה. הם לא ישקיעו למשל בשיקום הביוב או במדרכות כי בזה אין רווח, אלא הם יבנו בתים ושכונות חדשות, וכשזה יקרה יגורו בהם אנשים עובדים שישלמו מיסים של ממש.
איליה בר זאב
אִיטָלְיָה הַקְּטָנָה
בְּדֶצֶמְבֵּר, בְּ-via Bologna
בְּחוּצוֹת Ferrara בְּחֶבֶל Emilia Romagna
נִיחוֹחַ קְלִיַּת עַרְמוֹנִים מְתַעְתֵּעַ בִּי.
בַּקֹּר הַיָּבֵשׁ, בְּאוֹרוֹת שֶׁל חַג הַמּוֹלָד,
בְּתוֹךְ חוֹמוֹת מְאֻבָּקוֹת,
מוֹבִילָה אוֹתִי Federica
בֵּין אֲזוֹבֵי קִיר, בִּסְבָךְ הָעִיר הָעַתִּיקָה,
בְּסִמְטְאוֹת מְחֻבָּקוֹת.
Federica עוֹבֶרֶת מִנְּקֻדָה לִנְקֻדָה,
מִדּוּכָן לְדוּכָן –
הֶסְבֵּרֶיהָ מְנֻמָּסִים.
רַק אֲנִי מְחַפֵּש כְּתָמִים בַּעֲבֵי שְׁחָקִים.
וְאִם יֵשׁ בִּי חֵטְא אוּלַי יִפְּלוּ הַשָּׁמַיִם
מְלֹא הַחֹפֶן.
הפינה של ההוא מחלם
לחדשות בן עזר ערב טוב לך אהוד יקר,
לקראת שבת
שאלה גבירה קשישה
שמא יודע הוא היכן
צרכנית החסד
הורותי על שלט ענק
צרכנית החסד וחץ
בנתיב הרחבה; קשיש
אחז בזרועה לפתע צץ
לעיני גרפיטי על קיר
בניין: ויאגרה בעברית
זה קמאון לפנים היינו
תשאון היום חברה בע"מ
עד כאן למכתב עיתי
מי. הר צין שבת שלום
בשכונה
בשיכון הנורדים
עוֹבְדֵיָהּ שתלתי מלפפוני
קיץ ביום בלילה יצאנו
למלחמה על בניין הטיגרט
בעמק חפר בחורף צדתי
דגים בנחל התנינים צלינו
אותם במיץ תות אדום על החוף
באמונה
עד כאן מישראל הר...
תודה לכם אהודים יקרים
מי נתן רשות לשלוח לי בטלפון של בזק פירסומות במוצאי שבת, בצילצול מעיר מתים...
ישראל הר
* * *
[שיר משפחתי]
שלמה קדם (כצמן)
אך יה ראב יה ראב
יום אחד אמרה לי אשתי הראשונה המהוללת
יש משהו שאני חייבת לך לספר,
יש עתון "חדשות בן עזר" ממשפחתך ומהשושלת
משהו שמתאים במיוחד לך ביותר.
דברים כאלה מעניינים אותי עד מאוד
אני אוהב דברים יחודיים והברקות,
קיבלתי ממנה באימייל ידיעון אחד לא עוד
שעשה לי את החיים, הימים והלילות.
בן עזר הוציא עתון כל כך פשוט ומתוחכם
בוורד רגיל בלי גינונים רבים,
קראתי את המאמרים של אישים שונים וכל מה שבתוכם
ומייד הצטרפתי כמנוי לעיתון להיות שווה בן שווים.
העובדה שגם אני נצר למשפחת ראב
העובדה שאני משתייך ויש לי שורשים עמוקים,
העמידה את הנכדות והילדות שלי ואותי כאב
עם דמעות בעיניים ועם פרץ של רגשות עזים.
אם לא שמתי לב אליך עד עתה מר בן עזר היקר
אם לא הקדשתי מספיק חשיבה לעניין,
אני מבטיח להיות מנוי על "חדשות בן עזר" תמיד עד מחר
ואף לתרום מיכולתי הדלה למען כולם.
את השיר הזה אצרף ל"תחת השפעה" – ספר שיריי החדש
והוא ישכון שם אחר כבוד לעולמים,
למען ידעו הדורות הבאים אחריי ללא כל כחש
מי היו אבותיהם ואבות אבותיהם הקדומים והמכובדים.
יש ולעיתים במהלך חייו של אדם
דברים חשובים מתרחשים וקורים,
אירוע זה המתואר בשירי כאן
הוא אחד מיני מקרים כאלה בודדים.
לא נותר לי אלא לסכם ולאמר
אין כאן כל ניסיון להתרפסות,
"חדשות בן עזר" של אהוד בן עזר היקר
יש בהם עומק מחשבה וחדשנות.
13 דצמבר, 2007, ד' טבת, תשס"ח
אהוד: סבו של שלמה קדם, שלמה גרין, היה בן-דוד של אבי בנימין, היה בן דוד וגיס של דודתי אסתר ראב שהיתה נשואה בן-דודה הוא אחיו איזאק, ואילו אימו של שלמה, טובה (טויבה), היתה אחותו של יהודה ראב, שעלתה עם המשפחה בחוף יפו בשנת 1875 ואולי היתה זו 1876. לאביהם של יהודה וטובה, אליעזר (לאזאר, אלעזר) ראב, יש כיום מאות צאצאים מפוזרים תחת שמות משפחה שונים, רובם בישראל, ורובם כבר אינם יודעים אפילו מי הם שאר צאצאיו הקרובים להם קרבת דם.
* * *
אהוד בן עזר
שאלה לשרידי האידישיסטים בישראל
ידידי יצחק אורפז זוכר ארבע שורות משיר באידיש שהוא לדבריו פארודיה של משכילים יהודים ממזרח אירופה על שיר לעג של חסידים, שהתנגדו להרצל במסעו לבקר אצל יהודי מזרח-אירופה וכתבו נגדו שירים כאלה:
אז איינר גאר א דאקטער
ווס האט חטואים און א צול [שיש לו חטאים לאין ספור]
ויל ארפירען [רוצה להוליך]
אזוי זאגט ער [ככה הוא אומר]
אלע אידן קיין ערץ-ישרול [את כל היהודים לארץ-ישראל]
והשאלה: האם יש מי שיכול להוסיף לנו פרטים על השיר ועל תקופתו?
* * *
פוענח הצופן הסודי של התקשורת הישראלית הכתובה והמשודרת
א. מחקר משותף למכון קומונסנס לסקרים חסכוניים הגיוניים ולאוניברסיטת בת שלמה רבתי קובע כי התקשורת הישראלית מורכבת באחוזים כדלהלן:
10% הגינות
10% רשעות
10% בּוּרוּת וכֶּשֶׁל עברי נרכש
10% קנאה
10% שיגעון גדלות ו/או סתם טיפשות
20% חדשות ואקטואליה
20% פרסומת גלוייה ומוסווית
10% הטייה אינטרסנטית פוליטית או עסקית
100% יחד בסיכום.
ב. נתון אחר שנתקבל מסקר אחר של מכון קומונסנס העלה כי ל-90% מהסופרות והסופרים העבריים שצצו בעשרים השנים האחרונות יש בין 10% ל0% זיקה לספרות העולמית והעברית במובן של ידע כלשהו על ספרי מופת או על ספרים בכלל – למעט ספרי ע. עוז (איך לכתוב ולדבר כדי להיות מועמד לפרס נובל), ד. גרוסמן, ה. פוטר, באדולינה ושירי אום-כולת'ום, שכידוע (כך כתב א. הירשפלד) השפיעו רבות על הפרוזה העברית של דור המדינה.
ג. כמו כן העלה סקר נוסף של המכון שכל גבר ישראלי שני חושב שהאבר שלו קטן משל חברו. למרבה הפלא אף ישראלי אינו חושב ששלו גדול יותר, אלא אם הוא ממוצא גרוזיני, פרסי או פולני (אך לא מווארשה כי אלה מאמינים ששלהם קטן יותר כי הם אינטלקטואלים).
בקשה למתנדבים ללקסיקון ההיסטורי
אהוד יקר,
אתה תמיד מסייע לי ונענה לבקשותיי המשונות. אולי תסכים להיענות לבקשתי גם הפעם: אנא, פרסם בעיתון שלך את ההודעה הבאה:
מערכת הלקסיקון ההיסטורי מטעם אגודת הסופרים העברים זקוקה לתחקירנים בהתנדבות להשלמת חסרים בערכים שונים. עבודת העריכה וההפקה נעשית כולה בהתנדבות.
מי שמוכן לתרום למפעל חשוב זה, מתבקש לפנות לעורך הלקסיקון ד"ר משה גרנות בדוא"ל: granotmoshe@walla.co.il.
המתנדבים יקבלו מזכה (קרדיט) באפראט הספר, לכשיראה אור.
תודה לך מראש,
שבת שלום!
משה גרנות
פוצ'ו
יש גם צדק אחר (המורה צדק השני)
לאהוד שלום,
אם כבר סיפרתם בחב"ע האחרון על המורה יוסף כהן-צדק, איך אני יכול שלא להזכיר את המחנך שלי משה צדק שנולד בירושלים ולימד דורות של תלמידים בגימנסיה הרצליה. הוא היה מורה למתימטיקה ולפיסיקה אך בעיקר אהב להקדיש חלק גדול מהשיעור לאהבת הארץ, להפרחת השממה ולמתן תרומות לקרן הקיימת. מיותר לספר שגם אנו כמוהו אהבנו חלק זה של השיעור יותר מאשר חלקו האחר. כשהגיע לגיל הפנסיה הטרידה אותו דאגה גדולה: מה יהיה אם ימות ואף תלמיד לא יבוא ללווייה שלו. הדאגה הזאת גברה אחרי שקיבל התקף לב, והוא ערך רשימה של 40 תלמידים שהם – כך אמר לי – בטח ישמחו לבוא ללווייה שלו.
מתוך נימוס הבטחתי לו לדאוג לדבר, ולא שיערתי שיעברו עשרים וחמש שנים עד שיבוא אליו המלאך. במשך עשרים וחמש שנים עקבתי יום-יום אחרי מודעות האבל בעיתונים עד שהגיע היום המיוחל והאיש הלך לעולמו בגיל תשעים ושלוש, כאשר קרוב למאה מתלמידיו הולכים אחרי ארונו, באחת מהלוויות השמחות ביותר שהיו בארץ. היום, כששביתת המורות הסתיימה, כדאי אולי להתרפק על אותם ימים שבבתי הספר לימדו גם מורים.
פוצ'ו
(מורה לשעבר)
הפיאסקו של שביתת מורי העל-יסודיים
שביתת מורי העל-יסודיים, שניזונה גם מההסתה הפרועה של התקשורת וממבול הדמגוגיה שסחף אחריו מנהיגם הפרובלמאטי (זאת בלשון המעטה) רן ארז – הסתיימה בפיאסקו. רק ליכלכו להנאת הציבור את אולמרט, יולי תמיר וראשי האוצר. אבל די ברור שלא תהיה שום רפורמה. שחדרי הכיתות הקיימים יספיקו בקושי להכיל את הריבוי הטבעי של התלמידים. שמשכורות המורים לא תוספנה שום מורה חדש ומוכשר (ובוודאי שלא לכיתות הנוספות שתיבננה), ובייחוד לא יתווסף מורה ממין זכר – כי מערכת החינוך נסמכת ותיסמך בעיקר על עבודת מורות בעלות משכורת שנייה במשפחה.
האם יקום מישהו בעל אומץ-לב, לומר בגלוי איזה נזק כבד ומיותר גרמה הנהגתו של רן ארז למערכת החינוך, לתלמידים ולמורים; ואיך בכלל הצליח אדם כמוהו, שבשעתו, לפני הסטיכיה של השביתה, העיתונים חשפו דברים מאוד לא מחמיאים על התנהלותו בתור מורה להתעמלות ובתור השולט על תקציבי ארגון המורים העל-יסודיים – איך הצליח אדם כוחני כמוהו להשתלט על ארגון המורים העל-יסודיים, וכמו שנחמיה שטרסלר כתב במאמריו, גם לגרום לכך שלמנהלים לא תינתן סמכות לפטר מורים גרועים ולקבל בחוזה מיוחד מורים מעולים; ומן הסתם, באמצעות עמדת הכוח שלו באירגון המורים שבשליטתו, הוא ימסד עתה כפליים את הבינוניות של המורים שתומכים בו, תומכים אולי גם מפני שהם חוששים ממנו.
מחב"ע
אורי הייטנר
היה כדאי?
מאבק המורים היה מאבק צודק. שכר המורים הנמוך הוא חרפה. הורדת שעות הלימוד והגדלת הכיתות הזיקו מאוד למערכת החינוך בישראל. מערכת החינוך נמצאת במשבר עמוק, והישגי התלמידים במבחני ההשוואה הבינלאומיים הם רק עדות אחת לכך. יש צורך ברפורמה של ממש במערכת החינוך, ולא רק בתחומים בהם עסק מאבק המורים, אלא לא פחות מכך בתכני החינוך – על אילו ערכים אנו מחנכים את התלמידים, מהי דמות הבוגר אליה אנו מחנכים את התלמיד וכו'.
השביתה התמשכה למעלה מחודשיים. האם היא השיגה את מטרותיה? האם היה כדאי?
ההישג החשוב ביותר של השביתה היה העלאת החינוך ומעמד המורים לראש סדר היום הציבורי. גם בהסכם שהביא לסוף השביתה, יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי רחוקים עדיין מן הרפורמה הראויה למערכת החינוך.
אולם היה ניתן להגיע להישגים האלה גם ללא השביתה, ובוודאי שלא היה צורך בשביתה ארוכה כל כך. את המתווה שהביא לסוף השביתה הציע עופר עיני כבר בראשיתה והממשלה קיבלה אותו כבסיס לפתרון המשבר. לא היתה כל הצדקה לשביתה ארוכה כל כך ומזיקה כל כך.
האם מעמד המורה בישראל יצא נשכר מן השביתה? מסופקני. עם יד על הלב – כמה מאיתנו רואים ברן ארז את הדמות הראויה לחינוך ילדינו? אני – לא. אם הוא מנהיג המורים, מה אומר הדבר על ציבור המורים? האם ילדים הרואים את מוריהם חוסמים את הכניסה לירושלים, יעריכו אותם יותר או פחות?
רן ארז הוביל מאבק מיליטנטי, בוטה, חסר תרבות ובעיקר – ממושך מאוד, ללא צורך אמיתי בכך. דומה שהוא נהנה מכל רגע, נהנה מאור הזרקורים, מצקצוקי המצלמות, ממעמד גיבור התקשורת, וזו הסיבה העיקרית והאמיתית להתמשכותה של השביתה.
קשה לעבוד על בני נוער. דומני שאופן התנהלות המאבק יגביר את הציניות של התלמידים, ולא יגרום להם לכבד יותר את מוריהם.
בסופו של דבר, מה שהביא לסיום השביתה היה הדד-ליין של צווי המניעה. הציבור לא יכול לסבול את האפשרות של מורים העובדים בכפייה. הממשלה לא רצתה בכך ולא רצתה להסתכן בביזיון רבתי של בית הדין. ארגון המורים, שהסית להפרת הצווים, הבין שטיפס על עץ גבוה ושהפרה המונית תגרום לנזק חמור למעמד המורה בישראל.
רן ארז מצד אחד, השרים רוני בראון ויולי תמיר מצד שני, וראש הממשלה שהתחמק מהתמודדות עם המשבר הלאומי, התגלו במהלך המשבר כאנשים קטנים, שאינם מסוגלים להתעלות כדי להתגבר על המשבר.
מי שהתגלה כבוגר האחראי, היה השופט סטיב אדלר, ראש בתי הדין לעבודה, שפעל בשום שכל, במתינות ובאחריות, ובסופו של דבר ידע להציב לשני הצדדים בעיתוי הנכון את הסולם שאיפשר להם לרדת מן העץ. אלמלא הוא, היינו רחוקים מסיום השביתה.
[שני פרקים מתוך מאמר]
שו"ת אליהו הכהן
משה גנן: מה מקור השיר "סמרה, הופ"?
למר אהוד בן עזר, שלום,
כרבים אחרים בוודאי, אף אני עוקב בעניין אחר פרסומי אליהו הכהן מעל דפי עיתונך. מה לדידי טבעי יותר מכך שחפץ לי אף אני לשאלו משהו. והנה הבוקר נפלה בפי מנגינה, עם מילים מעטות ביותר, ואלה הן (אני כותב בלועזית, כי מילות השיר נשמעות לועזיות, אם כי שרו אותו בארץ):
Samara hopp hopp hopp
Samara hopp
יותר מזה, לצערי, אינני זוכר; המילים עצמן אינן נשמעות מי יודע מה חוכמה, אבל מעניין מה מקורו של השיר – אם אליהו הכהן יודע. לי נדמה כאילו השיר הושר על ידי חיילי הבריגדה, וה"סמרה" הזה הוא אולי שם איזה מקום באפריקה (מזכיר את המילה סהרה). ובכלל, קראתי בימים אלה באתר אינטרנט כלשהו ששירי הילדים האנגליים, יסודם באירועים היסטוריים בתולדות אנגליה. עלתה על דעתי השאלה אם יש שירי ילדים ישראליים שאף הם מבוססים על אירועים היסטוריים. האם יש ביד מר הכהן לכוון אותי בעניין זה? אבל אם אין בזה עניין, הזנח-נא.
משה גנן
אליהו הכהן: "סַמָּרָה, הוֹפּ!"
למשה גנן, שלום.
המילים הספורות שציטטת בפנייתך, הם הפזמון החוזר של השיר "סמרה, הופ", שהחל להיות מושר בארץ באמצע שנות הארבעים. הלחן המקורי שאול מתוך שיר רוסי שהושר על סיפונן של סירות וספינות ששטו על נהר המסתעף מן הוולגה וקרוי "סַמָּרָה", כשם עיר גדולה ברוסיה. כפזמון בעברית עשה השיר את צעדיו הראשונים בין חברי ה"פל-ים", הפלג הימי של הפלמ"ח, לאחר שמאן-דהו, שלא הזדהה עד כה, חיבר ללחן הרוסי פזמון עגבים, מהווי יורדי הים וימאי הספינות שבדרך. כלוויית חן לעלילת המזמוטין הנדושה, מופיעים בשיר המלח והמפרש, הגלים והשחף, התורן ואפילו המונח הסווארי "וִירָה-וִירָה" (הרמת המנוף).
הפזמון התפשט במסעות, באימונים ובהכשרות, גם בימי מלחמת תש"ח, והחזיק מעמד זמן-מה גם בשנותיו הראשונות של צה"ל.
על אף שמילות השיר פורסמו בספר "משפחת הפלמ"ח", לא נמצא מי שיטען לזכות היוצרים עליהן, אם מפני שלא רצה להיחשף, או אולי מכיוון שאיננו עוד איתנו. אלה מילות השיר:
על חטא שכזה
אלוהים לא יסלח,
ששיחקתי בגלים
וילדתי מלח...
סמרה הופ, הופ, הופ! (4 פעמים)
המלח על החוף
מחכה לי עד בלי סוף
ואני על שפת הים
מתמזמזת עם כולם.
סמרה הופ...
וירה-וירה מצב רוח,
הי בחור כארזים,
תחבק אותי בכוח –
לא אבינה רמזים.
סמרה הופ...
המפרש לבן כשחף,
ישחק עם הגלים,
אל תלחץ כל כך בכוח –
הן זה לא זוג חצילים.
סמרה הופ...
המלח, ייתכן,
בעיניי מצאת חן,
אנסה אותך הלילה –
ואחר כך נתחתן.
סמרה הופ...
והתורֶן, כמו גורן,
הסודות לא יספר,
מה שהבטחת לי הלילה –
לעולם לא אוותר.
סמרה הופ...
כשנדד השיר לאוהלי פלמ"ח, שאלו ממנו את לחנו והתאימו אליו את מילותיו של "המנון הפלמ"ח" שחיבר זרובבל גלעד. באימונים ובמסעות צעדו ושרו:
מסביב יהום הסער
אך ראשינו לא ישח
לפקודה תמיד אנחנו
אנו אנו הפלמ"ח.
פלמ"חניק הופ, הופ, הופ! (4 פעמים).
במקביל, נפוצה בבתי ספר תיכוניים בארץ, עוד בשנות הארבעים, גירסה אחרת של השיר שהבית הראשון שלה היה:
על חטא שכזה
לא יסלח לי המורה,
ששיחקתי בכדור
ואיחרתי לשיעור.
סמרה הופ, הופ, הופ! (4 פעמים).
עד כאן על "סמרה הופ".
לשאלתך השנייה, האם קיימים בזמר העברי שירי ילדים שנכתבו בעקבות אירועים היסטוריים, התשובה היא – בהחלט כן.
מאז החייאת הדיבור העברי בשלהי המאה התשע עשרה, שבעקבותיה נכתב שיר הילדים "עברים אנחנו עברית נדברה", ועד הקמת המדינה, שבעקבותיה נכתב השיר "כל הארץ דגלים", השתקפו אירועים לאומיים גם בשירי גן הילדים ובית הספר. גם אירועים מקומיים, כגון הקמת נמל תל אביב, שייצרו תהודה מעבר למקום שבו התרחשו, זכו לביטוי צלילי בשפע שירי ילדים.
* * *
חג לטכנולוגיית-העל הישראלית
אחרי המצאת הנרגילה החשמלית שכבשה את העולם
הומצאה גם מסננת אוזניים
שמאפשרת לא לשמוע את צביקה הדר, עדי אשכנזי, ג. יפית ועוד כמה קקיימקות מסוגם בטלוויזיה
גם כאשר אנשים אחרים בחדר מפעילים את המקלט ואשר עד כה היית נאלץ לשמוע את קולותיהם!
* * *
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ו
רבינוביץ יוצא לפנסיה
בצהריים הודיע רבינוביץ לכל עובדי המחצבה על פרישתו הקרובה. הפועלים הריעו לו, ומהם החלו מארגנים מקהלה של קולות:
"ר – בּי
נוֹ – ביץ!
ר – בּי
נו – ביץ!"
והם מתופפים בידיהם על סירי-האוכל ורוקעים ברגליהם. רבינוביץ נרגש ומבקש: "שֶקט! שקט! תנו לי לדבּר – "
ההמולה נדמה בבת-אחת. פתאום נדהם רבינוביץ, כאילו קיווה שהשקט לא ישתרר כה מהר. היה רגע מעיק של דממה עד שמצא מילים בפיו.
"נוּ טוב, אין לי הרבה מה להסביר. בוודאי כבר שמעתם שאני יוצא לפנסיה. ואולי אעבור לעבוד בעיר. מי יודע? ובעוד שבוע תתקיימנה בחירות. כך ההנהלה רוצה. ובהן ייבחר מנהל-עבודה חדש במקומי."
"מה קרה לי?" הירהר, "עליי להסביר, להוסיף משהו. מדוע אני לא יכול להסביר? מה הם מביטים בי כתרנגולים בבני-אדם. דמוקרטיה, שלטון, מנהל-עבודה חדש. מדוע המילים אינם מתחברות לנאום שהכנתי לי? עליי לחנֵך אותם. לחנך, לחנך. הם לא יוכלו להסתדר בלעדיי. מצחיק, אפילו בשביל לבחור את ממלא-מקומי עדיין צריכים אותי. עליהם להבין מה הם עושים, והם אינם מבינים. מדוע אינם קמים לומר מילה? להודות, ואם לא להודות – לפחות להתעניין במתרחש. אולי אשמתי היא שלא הצלחתי להסביר ואת המילים החשובות ביותר לא אמרתי מעולם. והיום, כאשר התכוונתי סוף-סוף לדבּר, לא באו לי המשפטים."
קם ניסים לוי ושאל: "זה הכול? אדון רבינוביץ?"
"לא, כלומר – כן. רציתי עוד להסביר, אבל אולי אתה תגיד להם כל מה שצריך, מפני שאתה מבין טוב יותר איך להסביר להם."
ניסים קם ואמר: "חברים, מן ההנהלה ביקשו שעכשיו, כאשר אדון רבינוביץ עובר לתפקיד חשוב יותר ואין להם די אנשים מומחים בעבודת המחצבה – נתכנס ונחליט מי יכול לקחת לידיו את הפיקוח על העניינים. מפני שהם סומכים על שיקול-הדעת שלנו ועל ההבנה שלנו בסידור העבודה."
"בחירות, בחירות," מילמל רבינוביץ בהתרגשות והוסיף: "חברים, אלה הן בחירות שאנחנו הולכים לקראתן. במו ידיכם אתם בוחרים מנהל-עבודה חדש מן האנשים שלכם – "
"כן, כן, בחירות," הפסיק אותו ניסים באמצע דיבורו, "בחירות הן שיקול-הדעת שלנו. זה אותו הדבר. מה שאנחנו מוצאים לנחוץ – אנחנו מחליטים. דמוקרטיה."
רבינוביץ התעלם מהסברו של ניסים, נטל את רשות-הדיבור ואמר: "בעוד שבוע תתקיימנה הבחירות. כל אחד מכם יכול להגיש לי מועמד, ואנחנו נפרסם את השמות על הלוח. בתאריך שנקבע נעשה אסיפה ונִראה מי יזכה במיספר הקולות הגדול ביותר."
"בסדר, בסדר," נכנס ניסים לתוך דבריו, "אנחנו צריכים למהר לעבודה. כולם מבינים את העניין. מה אתה חושב לך, אנחנו פרימיטיבים? לא מבינים את הדמוקרטיה שלכם? זה לא פעם ראשונה שאנחנו הולכים להצביע. שום דבר לא חדש בשבילנו."
הפועלים החלו לקום מעם השולחנות ולאסוף את כלי-האוכל.
"רגע! רגע!" צעק רבינוביץ, "עוד לא גמרנו. יש עוד משהו לברר. אי-אפשר ככה. חַכּוּ, אַל תצאו!"
נעצרו איש-איש במקומו, ונפנו אליו באדישות, ובמעט חמלה.
"נוּ, נוּ, דבּר כבר!"
"תגיד, מחכים."
"מה איכפת לכם, חֶברה. אם הוא רוצה לבזבז את הזמן, אַל תמהרו."
"למה לנו לשבור את הראש בעניינים שלו? בשביל מה היה כל השנים מנהל-העבודה אם הוא צריך עכשיו לבוא ולבלבל את המוח ולשאול אותנו מי מתאים להיות המנהל החדש? מה אנחנו מבינים בכלל? מה שיגידו נעשה."
"נו רבינוביץ, מחכים לך."
רבינוביץ אמר: "יש עוד דבר אחד לברר, חברים. אתם יודעים שקיימים שני סוגי בחירות – חשאיות וגלויות. בבחירות גלויות מרימים את הידיים ומצביעים, אבל בהצבעה חשאית – "
"מה חשאיוֹת?" נזעק ניסים לעברוֹ. "תגיד, מה יש אצלנו להסתיר?"
"ניסים, מה איתך? אתה לא מבין?"
"מה מבין? מה אתה חושב שאני הולך איתך יד אחת בהצבעה חשאית?"
"ניסים, מה הדיבורים האלה? כל השנים אני סומך עליך, ופתאום אתה מסַבּך את כל העניינים."
"אתה אַל תגיד לי מסַבֵּך, ואַל תשתף אותי בהצבעה הסודית שלך. מה אתה חושב לך? בין אנשים גלויים אנחנו יושבים פה ולא הולכים לרמות אחד את השני. כאן כולנו משפחה אחת ועדה אחת ולא רוצים שתכניס סכסוכים בינינו בהצבעות שלך במחתרת, כאילו גנבים היינו!"
אחדים מן הפועלים הוסיפו: "בסדר! הוא צודק!"
"מה הוא חושב לו, אדון רבינוביץ? שאנחנו מתביישים אחד מן השני? שאנחנו מתביישים להגיד בגלוי מה שאנחנו חושבים?"
"גלויות! אנחנו רוצים גלויות! מה הוא מכניס לנו לראש מחשבות של הצבעה חשאית, כאילו היינו הולכים להיות מרגלים אחד של השני."
"ובכן, חברים, מה החלטנו?" שאל רבינוביץ ברצותו להרוויח זמן. "אני מציע שנקבע אסיפה נוספת ובה נסביר בשקט את הדברים."
"אנחנו מתנגדים!" צעק ניסים, "אנחנו אנשים ישרים ובעד בחירות גלויות! גלויות!"
קולות אחרים הצטרפו אליו. "גלויות! צודק ניסים, לא צריכים פרוטקציה במפעל שלנו. מה אנחנו יודעים את מי אתם תכניסו לנו בהצבעות החשאיות?"
"יאללה, חברה, לעבוד."
"יאללה, יאללה! גמרנו את בלבולי-המוח להיום."
והם מיהרו כולם לצאת מן הסככה והניחו את רבינוביץ לנפשו בלי שיוכל עוד להשפיע עליהם או לשנות את דעתם. "האם אני צודק במה שאני עושה?" הירהר, "האם אני צודק? מה קרה שפתאום אני לא יכול להסביר ולא לתת הוראות? האם הם צוחקים לי? שונאים אותי? זאת היתה רק אי-הבנה, והאשְמה בי. עליי להסביר יותר טוב."
והוא הלך למשרד להכין את המודעות על הבחירות.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלימותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
לקורא היום אולי לא נראה הרומאן, שיצא לראשונה לפני 45 שנה, יוצא דופן – אך כדאי לציין שכאשר יצא אז לאור, אכן היה יוצא דופן בריאליזם שלו ובשפתו היומיומית. הסגנון המקובל בפרוזה הצעירה באותה תקופה היו סיפורים נוסח "ספר המעשים" של עגנון (נוסח קפקא), אשר פרופ' קורצווייל החדש בדמות ד"ר גרשון שקד היה מפרש אותם, מעניק להם את חשיבותם ובכך כופה גם על כותבים צעירים אחרים את הסגנון הסימבולי הגבוה שהיה מאז ומתמיד לחם חוקה של האקדמיה. לא פלא שהכהן הגדול של הספרות העברית דאז, פרופ' קורצווייל, הקדיש לרומאן "המחצבה" רק שתי מילים: "רפורטאז'ה לשעתה", וסביר להניח שכלל לא קרא אותו. דווקא עגנון קרא וכתב במכתב פרטי: "סיפור יפה העלית מראשיתו ועד סמוך לסופו." אני מניח ששמח סוף-סוף לקרוא אצל אחרים משהו שונה ממה שהוא עצמו כותב].
* * *
הערה: בפרדס של הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא ישנם אמנם רק שלושה עצי תפוז אך הם נדירים ובעלי ערך רב כי הם שמוטי-דם מהזן "שרה" שאותו גילה וטיפח ברוך בן עזר ראב בפרדס אנג'ל מצפון לירקון וקראו על שם שרה אהרונסון שאותה אהב והעריץ והם כנראה היחידים שנותרו לפליטה בארץ אלא אם כן יתברר אחרת.
* * *
חברים יקרים
ביום רביעי הקרוב 19.12.07 בשעה 20:00 בבית הליקון
נחלת בנימין 73, פינת לילינבלום, תל אביב
במסגרת הרצאות על שירה מהארץ ומהעולם
המשורר שלמה אביו
"שעור באינטימיות" – מונטרו ומרגריט, בין קסטיליה לקטלוניה
המחיר 20 שקל כולל קפה
נשמח לראותכם
מערכת הליקון, ביה"ס לאמנות היצירה הספרותית
* * *
ברגע האחרון
זכריה אוזלי, ישראלי שאינו דובר רוסית, הינו מועמד בבחירות לראשות עיריית מוסקבה, והוא מגוּבֶּה בידידים מיליונרים ישראליים מיוצאי תימן.
לא ייתכן! לא ייתכן?
ייתכן גם ייתכן.
ארקאדי גאידמאק, אזרח רוסי לשעבר שאינו דובר עברית, ייתכן שיהיה מועמד בבחירות לראשות עיריית ירושלים, ויש לשער שהוא גם מגוּבֶּה בחברים לא-עניים מיוצאי רוסיה, אף שייתכן שהונו העצמי, המעורר לא מעט שאלות בצרפת, מספיק לו לקמפיין.
אגב, מי יודע מיהו זכריה אוזלי המקורי, שייתכן מאוד שגם ידע לדבר רוסית?
* * *
מרצ, מרצ, מרצ!
מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו
יוסי שריד, יוסי ביילין... הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר
וככה את יורדת מפחת אל פחת
וחס-ושלום אל מתחת לאחוז החסימה
* * *
סיורים בתל אביב בנוסח פומפי
לקראת יובל ה-100 של העיר בשנת 2009
@ חירבֶּת אִל תיאטרון "הבימה"
@ חירבת אִל בור אִל מגרש חנייה בין חירבת "הבימה" להיכל התרבות
@ חירבת אִל בירכּת אִל גורדון על הים
ובקרוב – @ חירבת אִל היכל התרבות!
@ חירבת אִל כיכר רבין!
הזדמנות חד-פעמית לראות את החולות והכורכר של תל-אביב
בעומק של עשרות מטרים ולקבל הסברים מה היה שם קודם
לפני שתקף וירוס השיטיון את פרנסי העיר
הרשמה במודיעין הזמני של העירייה
זמני בגלל השיפוצים של בניין העירייה
שכלפי חוץ אינם נראים כלל
אמש בפילהרמונית: גיל שחם וגוסטבו דודמל בקונצ'רטו לכינור ולתזמורת של איגור סטרווינסקי
מדהים! מדהים! מדהים!
לפני תחילת הקונצרט עלה איש לבוש שחורים וקרא באמצעות המיקרופון, שבאמצע הבמה, מינשר נגד הקיצוץ של 10% בתקציב התרבות, מינשר הנקרא כל ערב בכל מוסדות התרבות. המינשר הבטיח למנויי הפילהרמונית שיש כל הסיכויים שלא יהיו להם קונצרטים בעונה הבאה כי אלפי אמנים יהיו מובטלים עקב הקיצוץ. הקהל לא נראה מאמין ביותר לחזות הקשה, ואם לוקחים בחשבון שזה לא מכבר נחלץ ההיכל מאיום של השקעת מאות מיליוני שקלים בהריסתו ובהפיכתו למול, וזאת בתמיכת התזמורת – נקבל צירוף קצת מקברי לפי כסף ציבורי יש רק כדי להרוס.
בסוף המינשר יצא המרצע מן השק: פעמיים-שלוש חזר האיש לבוש השחורים על השם אוּלמָרט, לא אוֹלמֶרט – והאשים אותו בכול וקרא לו לפעול לביטול הקיצוץ. עכשיו ברור, לא שר התרבות, לא שר האוצר, ולא איש מחברי הממשלה אחראי, רק אולמרט, והקהל מחא כפיים שהרי הקהל יודע מהתקשורת שאוּלמָרט (איחס! המושחת!) אשם בכל דבר רע במדינה. גם בכך שהחותנת שלי מתה בטרם ראתה את הדירה החדשה שקנינו בכסף שהורישה לנו.
הקונצרט נפתח בסימפוניה מס' 38 של מוצרט בביצוע משעמם למדיי שאינו הולם את המזג הסוער של המנצח גוסטבו דודמל הוונצואלי. אולי מוצרט אינו מתאים לו. אולי מרוב גיוון תוכניות, גם בקונצרטים המיוחדים, לא היה די זמן לחזרות. גם בלט בהיעדרו גם החלילן יוסי ארנהיים, שכאשר יש לו קטעי סולו בסימפוניה נדמה שאנחנו שומעים קוצרטו לחליל ולתזמורת.
ואולם כולנו פוצינו בביצוע הנהדר, המרהיב והמושלם של הקונצ'רטו לכינור ולתזמורת של סטרווינסקי. צליל הכינור של שחם היה אמנם מתכתי, אבל המתכתיות הנקייה הזו, שמאפיין אותה הדיאלוג של הכינור עם חבורת החצוצרות, הוא קסמו של הקונצ'רטו. תקצרנה המילים לתאר את יופיו, מה עוד שנראה כי לחלק ניכר מהקהל זוהי הזדמנות ראשונה לשמוע את היצירה, ועוד בביצוע כה מעולה. בייחוד הפרק הראשון והרביעי-האחרון. איזה הומור, שמחת צלילים, קצב משגע גם כשהוא א-סימטרי, וכדברי התוכנייה: "מתקיימת כאן מעין תחרות בין כלי הנגינה השונים." צריך לשמוע כדי להאמין. ואם הפרקים השלישי והרביעי קצת פחות זוהרים, בא הפרק המסיים ומחזיר את רוח הסערה המתכתית, האנרגטית ומלאת ההומור והאירוניה, ההופכת את ההאזנה לתענוג מרתק ומלא הפתעות רגע אחר רגע. כאילו נסוך כישוף על פני היצירה כולה. מה עוד שהאקוסטיקה המעולה של היכל התרבות איפשרה לשמוע כל צליל כאילו הוא יחידי באולם.
גיל שחם אינו מרפה מכינור הסטרדיבריוס שעליו הוא מנגן ואשר נבנה בשנת 1699 – גם כאשר הוא חוזר שוב ושוב לקצור מחיאות כפיים מהקהל בהיכל, וכבר לאחר שנתן קטע של באך כהדרן. הוא כנראה למד מניסיונו של ברוניסלב הוברמן, שבפברואר 1936, בניו-יורק, נגנב ממנו הסטרדיווריוס, ועל כן אינו מרפה ממנו לרגע גם בשובו לבמה מבלי כוונה להוסיף עוד הדרן.
הסימפוניה השנייה של שומאן, בניצוחו המדהים של דודמל, שממש התעופף עם שפעת תלתליו על הבמה המוגבהת, היתה סיום מהנה לקונצרט המוצלח.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,655 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
300 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
הטרף הבא של שלטון ההון: השידור הציבורי
הון, שלטון ותקשורת
בעלי ההון ושליחיהם בתקשורת ובפוליטיקה אוהבים לזמר לנו מבוקר עד ערב כמה השיטה הקפיטליסטית שלהם דמוקרטית, כמה חופש ביטוי ואפשרויות יש לנו תחת השיטה הרקובה שלהם. אך ככל שאר "הזכויות" שלנו בקפיטליזם, גם חופש הביטוי נשאר זכות על הנייר בלבד. כדי שמגוון הדעות בחברה וזכות הציבור לדעת יישמרו אנשים זקוקים לנגישות לאמצעי התקשורת השונים באופן חופשי. אך תחת הקפיטליזם נמצאים אמצעים אלה בידי מספר משפחות הון מצומצמות, אשר מעצבות את סדר היום בהם על-פי האינטרסים שלהם ושל הפוליטיקאים המושחתים המשרתים אותם. בעלי ההון מאפשרים רק לאליטות מצומצמות, אשר משמשות שופר התעמולה למדיניותם, לומר את דברם בתקשורת. הפגיעה בזכויות רחבות של הציבור אינה מעניינת אותם בכלל. כך, למשל, כאשר ביקשה תוכנית "עובדה" בערוץ 2 לפרסם כתבת תחקיר על ניסיון טיוח של תאונה שכמעט קרתה בחברת ישראייר בבעלותו של נוחי דנקנר, קיבלה זו בתגובה מכתב איום בתביעה מצד דנקנר. מכתבו הופנה ליו"ר דירקטוריון "קשת", מוזי ורטהיים, מבעלי חברת קוקה-קולה, אשר יודע כי לא ניתן לעשות צעד במדינה הזו מבלי להיתקל בדנקנר, ולכן החליט לא לשדר את הכתבה, החלטה אשר סיכנה עובדים ונוסעים של חברת ישראייר. כמובן שגם חברת קוקה-קולה תהיה חסינה מביקורת, היות ובעליה הוא יו"ר דירקטוריון "קשת", וכן יועצו המשפטי ושל קוקה-קולה, רון גזית, הינו היועץ המשפטי של "קשת"!
בעלי ההון בישראל (וגם בשאר העולם) שולטים על התקשורת בצורה מוחלטת על-ידי בעלויות צולבות, כלומר בעלויות על מספר אמצעי תקשורת מתחומים שונים. כך, למשל, משפחת מוזס שולטת על ידיעות אחרונות, פנאי פלוס, בלייזר, לאישה, רשת,שילוט חוצות נור וערוצי זהב. בעלי ההון גם משתפים פעולה ביניהם בשליטה על התקשורת, כמו משפחות שוקן ודנקנר אשר שולטות על מת"ב, חברת אורנג' ו- 013 ברק. כך הופכת המערכת התקשורתית כולה למגרש משחקים של מספר מצומצם ביותר של משפחות הון, המשתפות פעולה זו עם זו. משפחת מוזס המושקעת ברשת עושה טובות לורטהיים הבעלים ולדנקנר, המממן אותם עם כספי הפרסום של אורנג', ובתמורה ערוץ 2 שומר על האינטרסים של מוזס ודנקנר ומעלים פרשיות לא נחמדות בהם הם מעורבים. יאיר לפיד, בנו של יו"ר מפלגת שינוי לשעבר, מבטא את השחיתות של שיטת הבעלויות הצולבות בצורה הבוטה ביותר- גם בעל טור בידיעות אחרונות, גם בעל תוכנית בערוץ 2, גם מפרסם את בנק הפועלים וגם נציג מפלגת שינוי, אשר מפרסם את מפלגתו בערוץ 2 בו הוא עובד! זה בא גם לידי ביטוי מובהק בהסתרת השחיתויות של פוליטיקאים המשרתים את אותם בעלי הון. כך, למשל, לאחר שכתב מירון רפופורט, כתב "ידיעות אחרונות", על השחיתויות של אריאל שרון הורה רפי גינת, עורך ידיעות וחברו הטוב של שרון, לפטרו מן העיתון. נסיבות דומות היו בעיתון מעריב, כאשר עורך מעריב וחברו הקרוב של אהוד אולמרט, אמנון דנקנר, הכתיב מחדש כתבות אשר עסקו בשחיתויות של אולמרט על-מנת לא להכפיש אותו לקראית בחירות 2006.
התקשורת הפרטית תלויה בכספי פרסום, דבר המביא לכך כי האינטרסים של ההון הגדול מכתיבים לחלוטין את אופייה. כך, למשל, פרסם לפני שנתיים עיתון מעריב חוברת ובה סיכום 30 שנות פעילות "מזהירות" של השר חביב בעלי ההון מאיר שטרית. החוברת מומנה על-ידי חברות דלק וליסינג אשר היו אסירות תודה לשר שעזר להם בימיו במשרד התחבורה. חברות אלה מזרימות הרבה כסף לעיתון מעריב. כאשר שבר מאיר שטרית את שביתת הנהגים של מטרודן בכוח ואמר כי זקנים צריכים ללכת לעבוד ולא לקבל קצבה, עיתון מעריב לא פצה פה כמובן. במקום זאת, הוא פרסם תמונת ענק של השר בעמוד האחורי ובא תיאר את הנאותיו האישיות של השר בצניחה ממטוסים- אכן תחקיר עיתונאי ביקורתי כאות הוכרה לכספי חברות הדלק והליסינג. כך גם נוצרו קשרים אישיים בין עיתונאים בכירים לחברות פרסום ותקשורת שונות, דבר אשר מחזק יותר את ברית האינטרסים בין אנשי התקשורת לבעלי ההון. לעיתונאים בכירים כגון גדי סוקניק, יעקב אילון, ניסים משעל ואילנה דיין יש אחזקות ומניות בחברות תקשורת ופרסום והם נהיו לטייקוני תקשורת בעצמם. שאר העיתונאים בישראל של היום הפכו לעובדים מדוכאים ומפוחדים אשר עובדים ללא קביעות, בשכר עלוב ומפחדים לעשות תחקירים אמיתיים ואמיצים עקב חרב הפיטורים המונפת מעל ראשם כל הזמן. כל זאת עקב שבירת ההסכמים הקיבוציים בעיתונים הגדולים אשר חלוצה הוא בעלי עיתון "הארץ" עמוס שוקן.
גם האינטרנט, הנחשב לכלי תקשורת דמוקרטי בו יכולים ההמונים להתבטאות באופן חופשי, נשלט ברובו על-ידי אותן משפחות הון, אשר מנהלות את האתרים הגדולים והמרכזיים, כגון Ynet או וואלה. האתרים האלה הם המעצבים את סדר היום הציבורי.
רשות השידור- אותה הגברת בשינוי אדרת
לכאורה הייתה אמורה להיות רשות השידור, מוסד התקשורת הציבורית, ההפך הגמור מהתקשורת הפרטית המושחתת, מלאת האינטרסים ורודפת הרייטינג. למרות היותה ממומנת מכספי ציבור ואינה תלויה בכספי הפרסום, רשות השידור אינה מייצגת מוסד הדואג לזכות הציבור לדעת ולמגוון הדעות בחברה להישמע באופן שוויוני וחופשי. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שמי שאחראי על מינוי ההנהלה והמליאה של רשות השידור הינה הממשלה. עקב כך, רבים מחברי המליאה וההנהלה הינם מקורבים לשרי ממשלה מסוימים. נציגי ציבור (כגון ועדי עובדים, ארגוני איכות סביבה, ארגוני צרכנים, ארגונים המייצגים קבוצות תרבותיות שונות וכו') כמעט ואינם מיוצגים במליאה, למרות פסיקה של בג"ץ אשר הביא להקמת מליאה חדשה עם מגוון רחב יותר של נציגי ציבור. העובדה הזו מביאה למצב בו רשות השידור משמשת בעצם כשופר התעמולה של השלטון.
זה בא לידי הביטוי הקיצוני ביותר בתקופתו של מנכ"ל הרשות לשעבר, יוסף בראל, שאמר מייד לאחר בחירתו על-ידי ממשלת שרון השנייה כי כל הדברים אשר ישודרו ברשות השידור בתקופתו יהיו מתואמים לחלוטין עם לשכתו של שרון. למרות פסיקתו של בג"ץ על החלפת המליאה בנציגי ציבור מגוונים יותר קידמה ממשלתו של שרון מקורבים ואינטרסנטים למיניהם ללא הפרעה. כך הוחלף דודו דותן ז"ל, נציג האומנים, בנציג הסוכנות היהודית ונציג האוכלוסייה הערבית הוחלף בנציג ש"ס. גם מנהל חברת כוח אדם המקורב לאהוד אולמרט (שהיה ממונה על רשות השידור בממשלת שרון השנייה) מונה באותה תקופה למליאה. מליאת רשות השידור הינה גוף חסר כוח הנתון למרותם של ההנהלה והממשלה, כפי שניתן גם כן לראות בתקופת בראל אשר קיבל החלטות מנוגדות להחלטות המליאה שלא היו בקו אחד עם לשכת שרון. באותה תקופה מונה אלון אלרואי, בעל רשת מקומונים באזור נתניה ומקורב לבראל, ליו"ר ועדת הרדיו במליאה. בתמורה מינה אלרואי דמויות המקורבות לשרון, כגון העיתונאי אורי דן ונתן חשיפת יתר לזמרת שלווה ברטי, שבמקרה היא גם אשתו. נציגי מפלגת העבודה ומרצ באותה תקופה תמכו לחלוטין בבראל וניסו להשמיד כל זיק של אופוזיציה שהופיעה למנכ"ל הכל יכול. הפוליטיקאים משתמשים ברשות השידור על-מנת למנוע ביקורת שתזיק להם ולבעלי ההון אותם הם משרתים. כך למשל, פוטרה כתבת הרווחה לשעבר אורלי וילנאי פדרבוש, אשר ביקורתה על המדיניות הכלכלית של נתניהו לא הייתה מקובלת על משרד האוצר. כמו כן, הורה משרד האוצר להפסיק עם כמות הכתבות המבקרות את המדיניות הכלכלית שהוא מוביל (אורלי וילנאי,אגב, הבינה מהר את כללי המשחק של התקשורת הקפיטליסטית, וכיום היא עברה לשדר בתחנת הרדיו החדשה שקנה ארקדי גאידמק).
השקרים של האוצר והפוליטיקאים
למרות השימוש הטוב שעושה גם רשות השידור לבעלי ההון והפוליטיקאים המשרתים אותם לוחצים כבר מספר שנים נציגי ההון באוצר ובפוליטיקה להפריט את רשות השידור ולמכור את נכסיה, כמו של שירותים ציבוריים אחרים, לאחת ממשפחות ההון במחירי סוף עונה. כעת, עומדת הצעה על שולחן הממשלה לפטר 860 עובדים, לסגור תוכניות רבות, להעסיק עובדים בתנאים נחותים יותר ולהעביר את רוב ההפקות לחברות פרטיות, אשר יגרפו כסף גדול על חשבון הציבור. אחת הסיבות לכך היא הרצון להמשיך את ההורדה במיסים לבעלי ההון והעשירים. פיטורי מאות העובדים המתוכננים ברשות, יחד עם סגירת תוכניות רבות והעסקת עובדים חדשים בתנאים נחותים יתרמו מאוד למטרה הזו. בנוסף, רוצים למכור בזול עוד נכס ציבורי וכך לתת למשפחות ההון והתאגידים הגדולים תחום "שוק" נוסף להיכנס אליו. כמו במערכות החינוך והבריאות, בה הציבור מממן את התשתיות עליהן בונים העשירים מערכות פרטיות עם פריבילגיות, כך גם ברשות השידור רוצה האוצר להוציא את רוב ההפקות לחברות פרטיות, כאשר הציבור מממן מן המוכן לבעלי החברות את הקרקע, את הציוד ואת המבנים להפקות (אח"כ נשמע את הפוליטיקאים מבלבלים לנו את השכל על ההשקעות והיזמות של בעלי ההון שמביאים גאולה לכולנו). סיבה נוספת להפרטה היא רצונם של בעלי ההון לחסל כל שביב של ביקורת ציבורית על המדיניות המשרתת אותם. למרות היותה שופר השלטון, הצליחה רשות השידור לשדר כתבות ביקורתיות מעטות ותחקירים רציניים, כגון הסרט "שביתה" המתאר את מאבק עובדי חיפה כימיקלים דרום להקמת ועד. בעלי ההון בישראל של היום מרגישים כי יש להם מספיק כוח על-מנת לשבור גם את הביקורות המעטות שעוד מצליחים לשדר עליהם.
על-מנת לזכות באהדה ציבורית להפרטה, מפיץ האוצר שקרים שונים ומשונים על עובדי רשות השידור. כך למשל, הוא טוען כי עובדי רשות השידור מקבלים תשלום על שעות נוספות מבלי לעבוד בהן. האמת היא כי עובדי הרשות עובדים במשמרות. בכל שעה של משמרת הם עלולים להיקרא לצאת לאירוע כלשהו. כידוע, אירועים לא מתרחשים כל יום ובכל שעה, אך העובדה כי העובדים לא עבדו באותו זמן אינה כי רצו להתבטל, אלא בגלל שלא היה אירוע אליו נקראו, אך באותה מידה הם יכלו להיקרא אליו ולעבוד. זו מניפולציה של האוצר. מניפולציה נוספת היא הטענה כי עובדי הרשות מרוויחים 25,000 ₪ בחודש. זו טענה שהאוצר והתקשורת משתמשים בה כדי להכפיש עובדים מאוגדים, כמו במקרה של עובדי חברת החשמל או מקורות. אך האמת היא כי כמו בחברת החשמל ובמקורות גם ברשות השידור השכר המדובר הוא שכר ממוצע, שעולה כלפי מעלה עקב המשכורות המנופחות שזוכים להם הבכירים במקומות אלה. האנשים המרוויחים סכומים גבוהים אלה הם חברי ההנהלה הבכירים והשדרים הבכירים, כגון חיים יבין המרוויח 1,000 דולר לכל תוכנית מבט. רוב עובדי הרשות הינם עובדים פשוטים המרוויחים שכר ממוצע ומטה. מניפולציה נוספת היא הטענה כי יש "אבטלה סמויה" ברשות. האשם בכך הוא משרד האוצר, אשר מקצץ ללא הרף את תקציב רשות השידור, ובין היתר פוגע ביכולת של צוותים לצאת לשטח ולעשות כתבות, עקב פגיעה במספר הרכבים העומדים לרשותם ובאמצעים נוספים אשר יכולים לעזור להם. משרד האוצר משאיר עובדים רבים ללא תעסוקה, ואחרי זה בא ומתלונן על אבטלה סמויה.
הטענה המשמעותית ביותר של האוצר, אשר מביאה צידוק להפרטה, היא כי רשות השידור הינה גוף גירעוני ולא יעיל אשר מבזבז כספי ציבור לחינם. זהו השקר הגדול מכולם. תקציב רשות השידור עומד כל שנה על אפס, והממשלה מחויבת להקצות על-פי חוק סכום כסף על-מנת שהרשות תעמוד במחויבותה בחוק למספר הפקות מסוים ולהבאה של מגוון התרבויות בישראל אל המרחב הציבורי. העובדה כי רשות השידור אינה עומדת במחויבות זו נובעת מכך שהממשלה אינה מעבירה לה את מלוא התקציב לשם כך. תקציב הרשות בא כולו מן המדינה, ולכן הרשות אינה יכולה לחרוג ממנו, משום שאין לה אמצעי מימון לשם כך. לכן, כל הדיבורים על גירעון הינם מופרכים לחלוטין. גם השכר והתנאים המנופחים של ההנהלה והשדרים הבכירים הינם אשמתה של הממשלה, המאשרת להם תנאים מופרזים כאלה (אגב, מעניין שחוזה האלפים של חיים יבין לא צריך לעבור אישור של הממונה על השכר באוצר, אך עם 6,000 ₪ שמרוויח טכנאי ברשות יש להם בעיה).
מעבר לאי-העברת הכסף הנדרש על-פי חוק, קיצצה הממשלה בשנים האחרונות את תקציב האגרה המממן את הרשות ב- 40%. זו דרכו של האוצר בבואו להפריט נכסים ציבוריים- קודם כל הוא מרושש את התקציב של המוסד, אח"כ הוא טוען כי הוא לא יעיל ולא מתפקד ולבסוף מפריט אותו. עכשיו בא האוצר וטוען כי הציוד מיושן, אין מספיק הפקות וכתבות, ועוד טענות גאוניות כאלה, אך מי אשם בכך אם לא האוצר שקיצץ את הקציב עד דק?! רוב הקיצוץ בתקציב הרשות נעשה בימי נתניהו כשר אוצר. הסיבה לכך הייתה רצונם של נתניהו ואולמרט לעזור לחבריהם הטובים, הראשון למיליארדר רון לאודר והשני למיליארדר מוזי ורטהיים, ברכישת הבעלות על ערוץ 10. כדי לחזק את הערוץ המסחרי שנקלע לגירעונות הם קיצצו עוד יותר את תקציבי הערוץ הציבורי על-מנת להפוך אותו לדל עוד יותר מכפי שהיה בניגוד לאינטרס הציבורי, שהם כביכול אמונים עליו (שוב, שוק חופשי כבר אמרנו?). בגלל המשחקים האלה של משפחות ההון והפודלים המשרתים אותם בממשלה צריכים לסבול עובדי רשות השידור, שעכשיו גם לא משלמים להם שכגר באופן סדיר עקב הקיצוצים, ורוב הציבור בישראל הסובל מערוץ ציבורי חסר כל תוכן.
מהי האלטרנטיבה?
האלטרנטיבה לרשות השידור בצורתה הנוכחית אינו בהפרטה כמובן, אלא בבניה של שידור ציבורי אמיתי וחופשי בישראל. זה יתאפשר רק אם סמכויות רשות השידור יופקעו מידי הממשלה ויועברו לבעלות ציבורית של העובדים בה בשיתוף עם נציגי ציבור, כגון ועדות צרכנים, איכות סביבה וכו'. הרשות תהיה מפוקחת מלמטה על-ידי העובדים ונציגי הציבור, אשר יבחרו נציגים שיהיו בהנהלת הרשות. נציגים אלה יהיו כפופים לתת דו"חות כספיים וארגוניים על עבודת הרשות, דו"חות שיפורסמו לציבור הרחב, וברגע כי יראו שהם לא ממלאים את תפקידם הם יהיו נתונים להחלפה מיידית. כמו כן, כל ההחלטות המרכזיות יועברו להצבעה כללית של העובדים ונציגי הציבור. רק עם ניהול דמוקרטי והשתתפותי של העובדים וכלל נציגי הציבור, וולא תלות בבעלי ההון ובפוליטיקאים, תוכל רשות השידור להבטיח שידור ציבורי אמיץ, חוקר, ביקורתי, מעמיק ואשר מבטיח את זכות הציבור לדעת ולמגוון הדעות בחברה להישמע.
למעוניינים לשלוח מכתבי תמיכה לעובדי רשות השידור במאבקם נגד הפרטת הרשות ולמען שידור ציבורי אמיתי ואיכותי מוזמנים לעשות זאת במייל הבא: אגודת העיתונאים- office@jai.org.il או בפקס: 02-6254353 או בטלפון: 02-6254351 02-62543502-602-625435253