חדשות בן עזר

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 301

תל אביב, יום חמישי, י"א בטבת תשס"ח, 20 בדצמבר 2007

90 שנה לשחרור ירושלים מהתורכים בידי גנרל אלנבי

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: דורון גיסין: החיפוש אחר התפו"ז הנעלם (שמוטי-דם "שרה").

יוסי גמזו: שִיר בְּדֶצֶמְבֶּר. // ברכות נוספות לגיליון ה-300.

הקשרים של ברוך ראב עם קבוצת ניל"י.

נורית גוברין, ידידיה יצחקי: זכריה אוזלי הוא חיים הזז אבל מיהו חיים הזז?

רונית סבירסקי: היכן דר ש"י עגנון בנווה צדק? הנוסח המלא: שולה וידריך, וכן

שתי השלמוֹת מתוך היומנים של אהוד בן עזר.

שו"ת אליהו הכהן: "נָא הַגִּידִי, יַלְדָּתִי, אֵיךְ תִּסְעִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?" – קולות הוויכוח על העלייה ארצה מהדהדים בשירי זמר, במענה לשאלתו של מאיר ריבקין.

כיצד נוצר בפתח-תקווה רחוב ראב אחים?

ד"ר גיא בכור: א. עץ הזית הבוכה, והטיהור של הנוצרים במזרח התיכון.

ב. 20 שנה לחמאס: כרזות צבעוניות או שלד בניין עירום?

ד"ר יחיעם שורק: געוואלד! נבואה המגשימה את עצמה.

יוסף חרמוני: תרומה היסטורית, עדות ליצירתיות מהובלת ומחורמנת של חיילים מיוזעים, מצחיני רגליים.

מרדכי (מוטי) נעלי: הִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת וּמְשֻׁחְזֶרֶת. // אורי הייטנר: שלא יחגגו.

המורָה פִּרחיה עץ-הדעת: אני לא שמה קצוץ על סקרים ועל מצויינות!

משה שפריר: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". // אורי הייטנר: זה סופו של כל בלון.

ערביי אום-אל-פחם מקדמים בברכה דמוקרטית התיישבות יהודים בעירם!

ארגון עדאלה: הכנת החוקה הדמוקרטית לקראת 60 שנה לאל-נכבה.

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק ז, ניסים מארגן את אנשי הכפר לצידו.

דורון גיסין

החיפוש אחר התפו"ז הנעלם

(שמוטי-דם "שרה")

אחד המיתוסים המשפחתיים של משפחת בן עזר ראב מספר על ברוך בן עזר, בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר [מאשתו השנייה לאה]. יהודה היה חורש התלם הראשון ושומרה הראשון של פתח-תקווה, המושבה הראשונה בארץ ישראל המתחדשת. ברוך בנו היה איש עבודה וספר, איש הגות ומעשה, מומחה לתיכנון חקלאי ולעבודות הפרדס, ואדם ישר עד קיצוניות.

מיזוג כל התכונות הללו איפיין אותו כאחד מה"צברים" הראשונים בבמושבות הארץ, והוא ניחן גם בסקרנות ובתעוזה. כל אלה הקנו לו שם בחוגים רבים, וגרמו למשפחת אנג'ל הירושלמית לבחור בו לאחראי על פיתוח הפרדס, שתוכנן להינטע באדמותיהם שבאזור הוד השרון, צפונה לירקון [שעדיין היה אז]. בשיחת טלפון שקיימתי עם דני אנג'ל, נזכר המבוגר בבני המשפחה כיום בפגישותיו השבועיות, כל יום ראשון בשבוע, עם ברוך, בפרדס ההולך ומתפתח.

באחד הימים נתקל ברוך בפרי שלא היה מוכר לו. היה זה תפוח-זהב מהזן שמוטי שעבר מוטציה, ובנוסף לתכונותיו הידועות של הזן הזה ניחן בתכונה נוספת. חלק מציפת הפרי היה אדום כדם, ונראה כאילו היה טבול בחלקו בדם. טעמו לא השתנה, צורתו נשארה צורתו הקלאסית של פרי השמוטי, וללא בחינה מדוקדקת לא ניתן היה להבחין בינו לפירות השמוטי האחרים.

הגילוי המקרי הוביל את ברוך לחקור בצורה יסודית את המוטציה ועד מהרה התברר לו שגילה זן חדש שלא היה מוכר למגדלי ההדרים בארץ. מה שהוביל לפיתוח ולהרכבת הזן החדש על כמות גדולה יותר של עצים, ומעקב שוטף אחר גידולו של הפרי. כל מחקריו נרשמו, תועדו ותויקו בספרייתו ונשמרו שם. הזן המיוחד הזה קיבל שם משל עצמו, וברוך הנציח בו את זכרה של שרה אהרונסון , אחותו של אהרון אהרונסון, שהיה אגרונום, מדען, חוקר, מורו ורבו של ברוך בתורת החקלאות, ומנהיג החבורה שלימים נודעה בשם "מחתרת ניל"י", שהעבירה מידע לאנגלים בימי מלחמת העולם הראשונה. חלק לא בדוק דיו במיתוס סביב ברוך, מספר על הרפתקת אהבים עם שרה אהרונסון ולילות ללא שינה על גבעה הצופה לים ממערב לתחנת הניסיונות בעתלית. שמו של זן השמוטי המיוחד נודע מאז בשם "שמוטי-שרה".

מתוך שיחה שקיימתי עם מדריך מטעים בשם פרץ ברוש ממושב גן-חיים, ועם מדריך נוסף בשם יהושע [שוקי] קנוביץ, התבררו הפרטים הבאים: לא היתה מובחנות ברורה לזן שמוטי-שרה משמוטי רגיל. לא היתה מודעות שיווקית לפרי ולכן לא פותח כגימיק שיווקי. לא היתה אחידות בריכוז הצבע האדום, והיו עונות שבן כמעט שלא הופיע בציפת הפרי. התברר שתנאי מזג האוויר השפיעו על הופעת הפיגמט האדום. ככל שימי החורף והלילות היו מתונים יותר כך הלך ונמוג הצבע מציפת הפרי. ככל שמזג האוויר היה קיצוני וקר יותר, כך הלכה והתגברה תפוצת הפיגמט האדום. בגלל כל הסיבות האלה הוזנח הזן המיוחד הזה עד שכמעט ונעלם והיה יותר לקוריוז בזיכרון המשפחה.

במשפחת בן עזר המורחבת רק שלושה מעסיקים את עצמם בצורה קצת יותר רצינית בשימור ההיסטוריה המשפחתית. ראש וראשון לנו הסופר אהוד בן עזר. ארכיונו הנרחב היה לי לעזר רב כשחיפשתי מקורות לחיפוש אחרי התפו"ז הנעלם.

כחלק מעיסוקי בשימור ההיסטורי של תולדות המושבות הראשונות, נוצר קשר אמיץ עם צוות המוזיאון לתולדות הפרדסנות שבפרדס מינקוב ברחובות. דרך הקשר הזה זכיתי להכיר את המדריך למטעים דובי רבר, האחראי המקצועי של האיזור בו נמצא המוזיאון. תוך כדי שיחה נדלק דובי להרעיון שיש להנציח זני הדר נשכחים והמוזיאון הוא המקום לכך. הוא זכר שהיתה חלקת פרדס בקיבוץ נען שבה היה נטוע הזן שמוטי-דם שרה. ואכן, מבירור שעשה דובי עם מכריו בקיבוץ נען התברר שבצמוד לביתו של אחד החברים עומד עץ אחד בודד נושא פרי. הדבר הוביל להתחייבות של דובי לדאוג ללקיחת רכב והרכבת אחד העצים במוזיאון בעיניים מהזן הזה ובכך לשמר את קיומו.

בכל הנוגע להיסטוריה ולבדיקת מקורות אני משתדל שלא להשאיר אבן אחת מבלי להפכה וכך חזרתי אל שוקי קנוביץ' ולשמחתי קיבלתי ממנו כתובת ושם בעל משתלה מהיישוב גן-שומרון, שמתמחה בשימור זני הדרים שנשכחו מלב. שוקי לא היה בטוח ונתן לי גם מיספר טלפון שנתברר כמיספר טלפון של בן דודו של בעל המשתלה. דרך אותו בן דוד קיבלתי את הקשר הישיר אל ביתו של משה וולך, הוא בעל המשתלה. בשיחה לביתו נמסר לי מיספר הטלפון של המשתלה, ולאחר כמה ניסיונות הצלחתי לדבר עם האחראי במקום בחור צעיר בשם חיים שאישר את קיומם של שתילים מוכנים לנטיעה של הזן שמוטי דמי, וכמו כן סיפר על חלקה ובה עצים בוגרים נושאי פרי מזן זה. לפי כל הסימנים שנמסרו לי על ידי חיים מגן-שומרון אכן מדובר בתפוח זהב מזן שמוטי-דם שרה.

החיפוש בא לסיומו המוצלח. לשלב הבא קיבלתי הבטחה מבן דודי הלל בן עזר, תושב צופית שליד כפר-סבא, שייטע בהזדמנות הראשונה (שכחנו כמובן כולנו שהשנה היא שנת שמיטה ואין אפשרות לטעת) כמה שתילים מורכבים של שמוטי-דם שרה בחצרו לטובת בני המשפחה. בישרתי לדובי רבר על המציאה, וברגע שיתאפשר הדבר, תינטע חלקה ובה מיספר עצים בחלקת המוזיאון ברחובות. חלקה זו תיוחד לכל אותם זנים נשכחים כמו "יוסוף אפנדי", "פרנסאווי", לימון מתוק ואחרים, שנשכחו מלב וזכרם נותר רק בשגיונותיהם של משוגעים כמוני.

סבא ברוך, אתה יכול להפסיק להתהפך בקברך, יש המשך לתורתך ולדרכך. אולי אין היא מושלמת ואולי קיבלה כיוון אחר, אך חרף היותנו חקלאים של מוזיאונים, עדיין החקלאות זורמת בדמנו ואנחנו עושים כל אשר לאל ידינו להנחילה לדורות הבאים.

דורון נכדך.

יוסי גמזו

שִיר בְּדֶצֶמְבֶּר

הַסְּתָו בּוֹזֵק עַל פַּפְּרִיקָה שֶל שְמֵי שְקִיעָה

אַבְקַת פִּלְפֵּל שָחֹר שֶל זַרְזִירֵי דֶּצֶמְבֶּר

הַחוֹגְגִים כּוֹרֵיאוֹגְרַפְיוֹת רִפְרוּפִים עַל רְקִיעָהּ

הַחַכְלִילִי שֶל הַשָּעָה עֶשְרִים לְשֵש,

כְּמוֹ לֹא חָרִיף דַּיוֹ הוּא טַעַם הַכְּמִיהָה

שֶאֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ הִגְחִיל בָּהּ dying ember

שֶל בְּעֵרַת הַגַּעֲגוּעַ שֶלֵּילוֹת רַבִּים הָגוּהָ

אֶל לֶנוֹרָה, שֶלָּעַד לֹא יִתְאוֹשֵש

הַפִּירוֹמָן הַמַּר הַזֶּה שֶבִּשְֹמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה

מִגְּזַר מוֹתָהּ הַחַי תָּמִיד בּוֹ, לֹא רָגוּעַ.

הַסְּתָו מַרְטִיט אֶת גֵּוֵיהֶם שֶל הַבְּרוֹשִים

הָרוֹעֲדִים וְהַקָּדִים קַלּוֹת לָרוּחַ,

הַסְּתָו בּוֹחֵש בְּכַף סְמוּיָה אַךְ מְצַמְרֶרֶת

אֶת הָאֲוִיר הַמְּחֻשְמָל בְּצִפִּיּוֹת

לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ שֶהַחוּשִים חָשִים

בְּחֶסְרוֹנוֹ בְּתֹקֶף עַז כָּזֶה, פָּרוּעַ

שֶרַק יִרְאַת הַהִתְבַּדּוּת שֶלּוֹ נִשְמֶרֶת

מֵהַעֲלוֹת אֶת שְמוֹ הַחַם עַל דַּל פִּיּוֹת.

אַךְ אֵרוֹבָּטִיקַת אֵינְסְפוֹר הַלְּהָקוֹת

הַמַּמְרִיאוֹת פִּתְאֹם אֶל עָל כְּמוֹ אֵיזֶה מֶרֶד

בְּעָרִיצוּת חֹק הַכְּבִידָה הַמְּסַמֶּרֶת

אֶל הַסָּמוּךְ וְהַנָּמוּךְ, כְּמוֹ לַעֲקֹד

אֶת עֶרְגָּתוֹ שֶל אִיקָרוּס לְהִתְרוֹמֵם

מִן הַסָּגוּר וְהַשָּגוּר וְהַתָּקוּעַ

בְּמֵי אָפְסָיו שֶל הָרָדוּד וְהַשָּקוּעַ

אֶל הַנִּשָֹּא וְהַמֻּפְלָא וְהַהוֹמֵם –

אֵינָה מַרְפָּה, אַתָּה טַרְפָּהּ, אַתָּה עֲוִית

הַכִּסּוּפִים הַזֹּאת בְּשִפּוּלֵי הַבֶּטֶן

אֶל תִּקְרָתָם שֶל שְמֵי הָעֶרֶב הַנִּבֶּטֶת

כְּהַבְטָחָה שֶלְּעוֹלָם לֹא תְקֻיַּם,

אֶל הַחֵרוּת פְּתוּחַת-הַחֵיק, הַמֶּרְחָבִית

שֶל הַגְּבָהִים הַנִּכְמָהִים, טוֹבֵי-הַסֵּבֶר

שֶל הַיּוֹתֵר

וְהַמֵּעַל

וְהַמֵּעֵבֶר

שֶזְּמִינוּתָם בְּדוּיָה אַךְ רְחָבָה כַּיָּם.

וְהָעַלְעוֹל הַלּוּלְיָנִי הַזֶּה שֶל שְחוֹר

אַלְפֵי כַּנְפֵי מְנַפְנְפֵי אִבְחוֹת הַמֶּשִי

שֶל הֲמוּלָה אִלֶּמֶת זוֹ עַד אֵין-הַבִּיעַ

אֶת כָּל פְּחִיתוּת אָזְלַת שְֹפָתָן שֶל הַמִּלִּים

נוֹסֵק כְּנֵד עֲנָק הַגְבֵּהַ וּסְחוֹר-סְחוֹר

אֶל הַיִּפְעָה הַזֹּאת שֶמַּאֲכֹלֶת אֵש הִיא

בִּגְסֹס הָאוֹר, אֲבָל כְּכָל שֶהוּא מַגְבִּיהַ

נִדְלִים בְּךָ עֻמְקֵי תְּמוֹלֶיךָ הַגְּזוּלִים.

לָמָּה הַיֹּפִי מְעוֹרֵר תָּמִיד כְּאֵב,

לָמָּה תָמִיד הוּא הֲצָצָה אֶל הַפַנְטַסְטִי,

זֶה שֶבִּמְשַל הַמְּעָרָה שֶל אַפְּלָטוֹן

הוּא הָאֱמֶת עַצְמָהּ, עַזָּה וַעֲשִירָה

וְלֹא תַחְלִיף לָהּ, לֹא חִקּוּי, לֹא דְמַאי כּוֹזֵב:

הַאִם מִשּוּם שֶהוּא נִגּוּד כָּזֶה, קוֹנְטְרַסְטִי

לְמַה שֶכְּבָר מִזְּמַן כִּנָּה אַנְדְרֶה בְּרֶטוֹן

"כָּל מַה שֶאֵין הוּא, בְּשוּם אֹפֶן לֹא, שִירָה"?

אַתָּה שוֹתֵק וְרַק צוֹפֶה, אֲכוּל-קִנְאָה

בְּכָל הַקִּיטְש הַנֶּהֱדָר הַזֶּה שֶל עֶרֶב

סְמוּק מַחְמְאוֹת שִמְשוֹ שֶל יוֹם נוֹטֶה לִשְקֹעַ,

אַתָּה יוֹדֵעַ רַק לִשְאֹל, לֹא לַעֲנוֹת.

אֲבָל הָרֶגַע שֶיִּפָּה וְשֶהִנְאָה

בְּמִין בּוֹלְשוֹי בָּלֶט שֶל זַרְזִירִים לְהֶרֶף

דַּקָּה בּוֹדֶדֶת, אַךְ כָּזֹאת שֶאֵין לִשְכֹּחַ,

אֶת שְמֵי הַסְּתָו

הוּא הַיָּפָה בַּמַּתָּנוֹת.

ברכות נוספות לגיליון ה-300

ברכות חמות לך אהוד נכבדי, בהגיעך לגיליון ה-300 של 'מגילתך המעופפת'. כמי שכיבדת אותו באדיבותך, להעמידו כמעט בין השושבינים הראשונים, להולדת ה'פתשגן המוטסת' שלך, הריני מאחל לך הרחבה גדולה ומהירה של קהל מכותביך.

אינני יודע אם חוקרי הספרות, המתנכרים באדיקות ובהתמדה למכלול יצירתך, עשויים בכלל להבין את גודל החידוש הנפלא שלך! אם לא אצל פרופ' גרשון שקד ויורשיו, הרי אצל הקוראים המסורים שלך תרשם כמחדש גדול!

בברכה,

אלישע פורת

תודה רבה,

השג בלתי מבוטל!!! הרבה ברכות ליובל ה-300 של "חדשות בן עזר".

ישראל פנחסי

ברכות לגיליון ה-300 – ובעיקר ברכות לברכות...

להתראות,

עפרה גלברט-אבני

אהוד שלומות,

אני כותב אליך הפעם לרגל הופעת הגיליון ה-300 של חב"ע. עברו קרוב לשלוש שנים מאז יצאת למסע הזה ועדיין אתה ממשיך בהתלהבות ובהתמדה כבתחילה.

אומנם ההתחלה הייתה צנועה, עם צוות מצומצם: סופר נידח והמזכירה ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ הבלתי נלאית, אך מגיליון לגיליון הצטרפו למערכת – הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה, ולאחרונה גם אהוד ב'. כ"כ החלו להשתתף במכתה"ע המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, ומאונ'בת-שלמה רבתי: ד"ר יפתח הגלעדי, היסטוריון פלשתינאי והדיקן פרופ' פלוץ בן-שחר.

וככל שגדלה תפוצת חב"ע נוספו על הוירטואלים הנ"ל כותבים חיים ובועטים כמו אלישע פורת , אורי הייטנר , נעמן כהן , יוסי גמזו , יוסף דוריאל , ישראל הר – ההוא מחלם , ד"ר גיא בכור, אליהו הכהן עם פרויקט השו"ת (ומועצת חכמי ב"ב בדיונים לקראת מו"מ עם מחב"ע בעניין שת"פ בנדון) , יעקב זמיר מעיר הפיז'מות – ר"ג , וכל המשתתפים והמשתתפות שאינני מזכירם-ן מאחר שהרשימה ארוכה, למרות שבגין מלחמות-עט נשרו כמה בדרך... והנה כיום – "חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,655 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה, ומן הראוי לציין את מגוון הנושאים המעניינים הנכללים בו: ענייני דיומא, שירה וסיפורת, פולקלור, רצנזיות על קונצרטים וכל מיני 'מסעי-צלב' של העורך, חברי המערכת ואחרים, וכיוצ"ב.

למען האמת התכוונתי לכתוב אליך עם צאת גיליון מס' 310 – בגימטריה ש"י, ואכן ניתן לומר כי מדי יום ב' וה' בשבוע אנו זוכים לשי מלא כל טוב , גם אם לא לכול ניתן להסכים (משל – המינון של אגנה וגנר והפנטזיות המיניות של אודי ב"ע, וד"ל...) אלא שנהוג במקומותינו לחגוג ב"מספרים עגולים" ואינני רוצה להיות בין המאחרים ל"שיירת המברכים".

ואיך המערכת נוהגת לחתום כל גיליון: "בעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית." אכן, לא בטוח אם אנחנו בני דור המבול (מבול ב') אך ודאי שאנו חיים בתקופת הבילבול, אשר על-כן שלוחה לך ברכה – בנוסח אחינו הספרדים – 'חזק וברוך' !

כל-טוב ,

מ-דן

דצמ' 2007, ראשל"צ – 'עיר היין'

(ואם מאמציו של ראה"ע יצלחו, תקרא בעתיד – 'עיירת איקאה'...)

הקשרים של ברוך ראב עם קבוצת ניל"י

לאהוד שלום רב,

בעבודת מאסטר של רחל סיסקו: "היסטוריה, היסטוריוגרפיה, והגיוגרפיה: היחס לקבוצת ניל"י בתקופת היישוב 1948-1915" מצאתי בעמוד 41 את הפיסקה הבאה: "אביו של ברוך ראב ידע על הקבוצה ובשלב מוקדם גזר על בנו לפרוש על מנת שלא יסתכן."

חשבתי שזה עשוי לעניין אותך.

בברכה,

נעמן בלקינד

לנעמן בלקינד שלום וברכה,

ברוך ראב בן עזר היה מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרן אהרונסון בעתלית. ברוך מעולם לא היה חבר ניל"י באופן "רשמי" אבל כמובן שעזר לאחרים, ובראש ובראשונה לאבשלום פיינברג ולשרה אהרונסון, בעבודתם למען האנגלים.

סבי יהודה ראב בן עזר, אביו של ברוך, אכן ידע על הקבוצה כבר מההתחלה, והתנגד למעשיה. משפחתנו היתה עדיין בעלת נתינות אוסטרו-הונגרית, והקונסוליה האוסטרית אכן הגנה על נתיניה בארץ כל השנים ההן, ויהודה ראב היה אפילו בוועד שחילק תמיכה מטעם הקונסוליה האוסטרית לאיכרים בפתח-תקווה שהיו בעלי נתינות דומה. סבי אמר שמשפחתנו לא יכולה לבגוד במלכות שפרשה עלינו את חסותה במשך כל השנים. לכן תבע מברוך לעזוב את עבודתו. ולכן התווכח לילה שלם עם אבשלום פיינברג, שלן אצל סבי בפתח-תקווה בטרם יצא לשליחות למצרים, שבמהלכה נהרג. סבי ניסה להוכיח לאבשלום הנלהב את הסיכון שבדבר ולהניא אותו מדרכו. אביו של אבשלום, ישראל (לוליק) פיינברג היה ידיד בנפש של יהודה ראב. לילה קודם ניסה גם ברוך לשכנע את אבשלום, עדיין בעתלית, שלא ייצא לדרכו.

כאשר נכנס יוסף לישנסקי לעבודת הריגול, הבין דודי ברוך שימי קבוצת הריגול ספורים והיא תתגלה. לכן עזב וחזר לפתח תקווה (באותה תקופה אף סיפק, לדבריו, את הכדורים לשרה אהרונסון עבור אקדחה), ומטעמי ביטחון, כדי שלא יאסרו גם אותו, הפך לצייד אצל הזואולוג אהרוני (שעגנון מכנה אותו ב"תמול שלשום" ארזף, ר"ת אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה) ועלה ללבנון בתור צייד לבית נכאת של חיות מפוחלצות למען ג'מאל פחה!

אהרן אהרונסון, ממקום שבתו הבטוח, כבר הרחק מארץ-ישראל, לא ידע על השיקולים הללו של ברוך, ורשם ביומנו, באנגלית: "ראב קיבל רגליים קרות." וזאת כאילו מפחדנות עזב אותם ברוך.

ואילו דודי, שלא ידע כל ימיו על אותו יומן גנוז של אהרונסון, המשיך להעריץ אותו ואת אחותו שרה כל ימיו, קרא לבנו אהרון על שמו, וגם כאשר תיכנן ובנה את משק קלמניה עבור משה גרידינגר מאנגליה, הטמיע בקלמניה הרבה מניסיונו אצל אהרונסון.

בשלב מסויים נקרא דודי בדחיפות לחזור למשפחתו בפתח-תקווה. הוא החל את מסעו חזרה דרך דמשק, ושם רשם ביומנו "הבוקר נתלו 2 לבנים על המארג'" וזה היה תאריך היום שבו נתלו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד בכיכר המארג' בדמשק.

בברכת צאצאי המושבות הראשונות,

אהוד בן עזר

תודה,

מאלף איך 90 שנה לאחר, ידיעה חלקית בלבד של ההיסטוריה משטה בנו עד הלום.

נעמן בלקינד

זכריה אוזלי הוא חיים הזז אבל מיהו חיים הזז?

לאהוד שלום,

זכריה אוזלי הוא שם-העט של חיים הזז שבו חתם על כמה מיצירותיו מחיי התימנים, עד לצאת 'היושבת בגנים' (תש"ד/1944) כספר. כגון: "יעיש" ב'מאזנים' בהמשכים החל מחוברת שבט ת"ש.

המקור: רפאל וייזר: ביבליוגרפיה מוערת של כתבי חיים הזז', הוצאת האוניברסיטה העברית בשיתוף עם יד למורשת חיים הזז, ירושלים, תשנ"ב.

וכך, זכריה אוזלי אכן ידע רוסית!

בברכה

נורית גוברין

אהוד:

תודה על המידע. זכור היה לי רק במעומעם שזה היה שם העט שלו כאשר פירסם את פרקי "יעיש", ולכן כמובן בחרתי בשם הזה לפארודיה הקצרה על המועמד לראשות עיריית מוסקבה בעל השם התימני.

לאהוד שלום,

אני משער ששאלת "זכריה אוזלי" היא שאלת טריוויה, ואני משבח אותך על שחפרת וזכרת את שם העט של חיים הזז, שעיטר את סיפוריו התימניים הראשונים. יישר כוח.

אני הייתי שואל גם מי יודע מיהו חיים הזז, שללא ספק ידע לדבר רוסית, ומכיוון שכך גם "זכריה אוזלי" ידע רוסית, על בוריה.

ידידיה יצחקי

רונית סבירסקי

היכן דר ש"י עגנון בנווה צדק

חלק מהמאמר פורסם בעיתון "מסלול" של "ידיעות אחרונות"

ביום 10.12.07. שלחה לנו את הנוסח המלא: שולה וידריך

סיפור בלשי שעגנון היה יוצר ממנו בוודאי רב מכר מתרחש בימים אלה סביב אפיזודת מגוריו בנווה צדק. השכונה הראשונה שנוסדה מחוץ לחומות העיר יפו חוגגת בימים אלה 120 שנים להיווסדה ומציינת 100 שנה לעלייתו של הסופר עטור פרס נובל, ש"י עגנון. שעלה ביוני 1908 בשמו המקורי צ'צ'קס.

שולה וידריך, מדריכה לתולדות תל אביב, יצאה להבין מה מסתתר מאחורי השלט ברחוב רוקח 2 בשכונת נווה צדק. קיר צהוב, דלת כחולה, ויטראז' צבעוני תחת אבן כרכוב קמורה. היום חנות תכשיטים וויטראז'ים, ואילו בתחילת המאה ה-20 היה זה בית מגורים של רבקה ושלמה אבולעפייה, מוותיקי היישוב בארץ שהצטרפו בשנת 1909 לאגודת אחוזת בית. מימין לדלת הוצמד שלט לבן קטן ועליו כתוב בזו הלשון: "בבית הזה התגורר הסופר שמואל יוסף עגנון בשנים תרס"ט-תרע"ג." במושגים מוכרים יותר מדובר בשנים 1913-1909.

עקב בצד אגודל הלכה וידריך בין בתי השכונה העתיקים, הציצה דרך החלונות אל הנוף וניסתה לקשר בין תיאורי עגנון בספר "תמול שלשום" לבין המציאות בשטח. וידריך חיפשה במשך השנים את המקום שיתאים לתיאור של עגנון וכשבדקה את בית האדון אמזלג ברחוב אמזלג 20 חשה את פעימות ההיסטוריה נוקשות. גם היום הוא נישא מעל בקעת הרכבת והתיאור מחלונותיו מתאים על פי תצלומים היסטוריים לזה שנכתב ב"תמול שלשום". לחיזוק התגלית הגיע לידיה מכתב, שמצא המדריך והחוקר תולדות ההתיישבות ינון יעקב. המכתב פורסם במוסף הספרותי בעיתון הארץ מ-15.10.1997. ונכתב ב-22.2.1966:

"ועתה אספר לך. אני דרתי בנוה-צדק בביתו של ה' אמזלג והיינו משיחים בלשון הקודש. הלוא אתה יודע מהיכן משפחת אמזלג באה..."

עגנון מתאר בספרו את חמדת המתגורר בעליית גג בשכונת נווה צדק. האגדה האורבנית שצמחה מוסיפה שמעליית הבית הוא צפה אל בית שלוש שם התגוררה יהודית שלוש היפיפייה שכובשת את ליבו. כך הוא מתאר את חדרו: "עלייה שחצייה צפה על גבי הבית וחצייה כמו מרפרפת באוויר. בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה, ומחלון אחר רואים את המדבר שעליו נבנתה אחר כך תל-אביב, וחלון אחד פונה כלפי נוה צדק." כיום קשה למצוא את תיאורי הנוף במבנה הקיים. יתכן שבעבר נשקפו חלק מן הנופים האלה מעליית הגג אבל דבר אחד יודעים בבירור, את בקעת הרכבת לא ניתן לראות מבית אבולעפייה.

הסופר חיים באר קושר את המציאות לדמיון. כפי שדמותו הטראגית של יצחק קומר בספר "תמול שלשום" היתה דמות דמיונית ולא ניתן לקשר אותה בוודאות עם עגנון. כך גם תיאור הבית, שייתכן נדלה מדימיונו של הסופר. כדי לחזק את השערתו הוא מציין את העובדה שכל התושבים עברו באותן שנים דירות או חדרים בתכיפות.

הביוגרף, פרופסור דן לאור, בספרו "חיי עגנון", מציין שאיש לא המתין לעגנון בנמל לאחר שהורד אל החוף עם מיטלטליו. הוא התגורר באכסניה בשכונת נווה שלום על שפת ימה של יפו וקיבל הצעה לגור בביתו של ד"ר ליאון כהן, שהיה רופא הגימנסיה ונסע לחו"ל לטפל בבריאותו.

המסמך שגירה את חושיה של וידריך לחקור את הנושא היה יומן חיים שכתב איש העלייה השנייה יוסף פריד ובה הוא מתאר ב-15.7.1908 את ביקורו אצל ש.י. טשטשקיס הלא הוא עגנון:

"אל הסופר הצעיר ש.י. טשטשקיס הלכתי היום. בבואי אל ביתו מצאתיו יושב וכותב בדיעה אי צלולה בגרוי עצבים. הוא בכלל הולך ורוגז מעת שבא הנה: אינו יודע לשמור את בריאותו, לאכול בעתו ולישון וגם בגדיו אינם כלל מסודרים. בכל הליכותיו מכירים כי הנהו ילד שגורש מבית אבא ומסינר אמו שלא בעתו. הוא גר בדירתו של הד"ר ל. כהן, עסקן ציוני – זה האחרון חלה מאד והיה מכרח לעזוב א"י וליסע חוצה לארץ להתרפא." לנטירת ביתו עזב פה את י. רדלר וזה האחרון בעזבו את יפו השאיר את טשטשקיס מכירו מקרוב במקומו ."

רדלר, המוכר בשם ר' בנימין, הוא זה שקיבל את הג'וב לשמור על הבית של הד"ר ליאון כהן, שמת בשוויץ ולא חזר. וכשר' בנימין עוזב את נווה צדק, הוא מעביר תפקיד ומבקש מטשטשקס לשמור במקומו על הבית.

ביאורים:

ד"ר ליאו כהן היה רופא הגימנסיה ויסד את המכבי ביפו הוא נפטר בשוויץ ב-28.8.1908. הוא היה אדם כל כך חשוב שבאחד הפרוטוקולים של האגודה אחוזת בית מצאתי שמתכננים לקרוא רחוב על שמו. כיום לא יודעים היכן גר בנווה צדק כי אחוזת בית עדין לא נבנתה.

ר' בנימין זה שמו הספרותי של הסופר עיתונאי ועסקן ציוני יהושע רדלר פלדמן שמאוחר יותר מזמין את עגנון לביתו שבנה בשכונת נחלת בנימין.

יוסף פריד היה איש העלייה השנייה ששימש תקופה כמזכיר הגימנסיה הרצליה ביפו ולא החזיק מעמד כאן עם כל הצרות והתלאות וחזר לגרמניה. והוא כתב יומן שיצא לאור בהוצאת יד טבנקין.

דירת המגורים השנייה של עגנון הייתה במושבה הגרמנית ביפו עם המחנך זאב כרמי בביתו של העסקן הציוני דוד טריטש, וגם הוא נסע לחו"ל. עוד באותה שנה עקר את מגוריו לנווה-צדק ומכאן מתעוררים סמני שאלה רבים לגבי מגוריו בשנים 1911-1909.

בשנת 1912 הוא עבר לגור בירושלים בדירתו של הסופר קדיש יהודה סלימן, לאחר מכן שכר לעצמו דירה מרווחת בירושלים לכמה חודשים, ובאפריל 1912 – לנחלת בנימין 48 בתל-אביב, בביתו של ר' בנימין, ולקראת סיום אותה שנה, באוקטובר 1912, הפליג עם הד"ר ארתור רופין לגרמניה.

היכן התגורר עגנון בשנים 1911-1909? עד היום החזיקו רבים בדעה שביתו היה בעליית הגג של בית משפחת אבולעפייה בנווה צדק. דליה אבולעפייה-אביאל, שקיבצה וערכה את תולדות המשפחה בספר "יחפים על חולות הזהב", מתארת שהסבא ירד לנמל באחד הימים וראה צעיר שהגיע באונייה, ושלא מצא את מקומו במהומה של יפו, והסבא הזמינו לגור בביתו. פינה לו חדר בעליית הגג ומרפסת שפונה אל הים.

אחד הסופרים והחוקרים לתולדות תל-אביב, שלמה שבא, יצא לסייר בשכונה בשנות ה-60 עם הצייר והסופר נחום גוטמן, ונעזר בזיכרונו כדי להתחקות אחרי תולדות המקום. בתים שזוהו על ידי גוטמן הפכו לתחנות ואתרים היסטוריים בכל ספר הדרכה שהודפס לאחר מכן. שר השיכון באותן שנים, אברהם עופר, דאג לקבע שלטים על סמך הזיהוי.

גם בני משפחת שלוש מתקשים לחבר בין ש"י עגנון וסבתא יהודית שעליה נרקמו חלומות רומנטיים. הלוא היא אותה יפיפייה שראה מחלון עליית הגג וחיזר אחריה נואשות. יהודית שלוש נולדה בשנת 1904 כך שהייתה בת 4 בתקופת הרומן הסוער...

עורך דין צבי אברהם פומרוק, נינו של אהרון שלוש, כתב ספר שיצא לאחרונה לאור בשם "שלוש התל אביב הראשון" – קלט את הבעייתיות עם יהודית וכתב בספרו: " עגנון היה מאוהב בבת משפחת שלוש – אין חשיבות רבה האם היתה זו רחל לוריא, נכדתם של אלתר וחנה לוריא, או מרגלית, בתו של יעקב שלוש. העובדה היתה שעגנון רצה לשאת לאישה את האחת שאהבה נפשו. "

ייתכן שעגנון גר תקופה קצרה בבית אבולעפייה [מול בית שלוש] ומשם שוב נטל את מקל הנדודים ועבר לבית משפחת אמזלג, ואיזו יפיפייה אחרת שגרה מולו הייתה מושא לאהבתו.

שתי השלמוֹת מתוך היומנים של אהוד בן עזר

אהוד: ביומניי מתוארים שני סיורים בנווה צדק, השני נערך יחד עם נחום גוטמן ואליו מתייחס שלמה שבא לעיל. הטקסט בסוגריים מרובעים אלה הוא תוספות שלי מתקופה מאוחרת יותר כאשר הקלדתי את היומנים למחשב. בסיור השני מזהה גוטמן בוודאות את חדרו של עגנון מול בית שלוש, היכן שמצוי השלט כיום.

8.3.71. י"א באדר תשל"א. יום שני. קבעתי עם שלמה שבא ועם יהושע [קנז] להיפגש בתשע בבוקר ולצאת לטייל ביפו, נווה-צדק ונווה-שלום. נפגשנו ליד קפה "ורד" ברחוב דיזינגוף [שם היתה נוהגת בשעתה לשבת רחל איתן, ושם כתבה את ספרה הנהדר "ברקיע החמישי"] ונסענו במיספר 7 לכיכר השעון ביפו. שם הבחנתי לראשונה בבניין הסארייה ההרוס, בחצר המסגד, וכן הראה לנו שלמה את השערים של הכניסה, מצד מזרח, ליפו, בזמנים שהיתה העיר מוקפת חומה.

משם החילונו לחזור. ראינו את מקום חאן מנעולי, ליד השעון, עליו כותב [משה] סמילנסקי [בתקופה מאוחרת יותר זיהה דן ארנון, דנצ'ו, את החאן במקום מרוחק יותר מכיכר השעון, מול שוק הפשפשים, ברחוב שבו מצוייה מסעדת "ד"ר שקשוקה". כיום החצר הזו סגורה למבקרים והיא מלאה גרוטאות ברזל אבל למיטב זיכרוני היא באמת ניראית כחאן, החדרים בשתי קומות סביב החצר המרכזית המרובעת ואפילו טבעות הברזל לקשירת הסוסים, והשקתות, מצויות עדיין אם כי לא בשימוש].

משם עברנו דרך רחוב שאת שמו שכחתי, המגיע לתחילת שדרות ירושלים [כניראה בוסטרוס, תרשיש]. ומשם – בדרך לכיוון נווה-צדק. עברנו את הבית הפינתי, שהיה בית משפט השלום היהודי, את הסימטה בה היתה גימנסיה הרצליה בראשיתה. את מקום מלונו של חיים-ברוך ומלון קמניץ [למרבה הצער אינני זוכר כיום היכן הם היו. כניראה בצומת רחוב יפו ושדרות ירושלים]. ומשם לנווה-שלום ולנווה-צדק – בית ספר אליאנס ובית הספר לבנות, הדומה לבית ספר פיק"א בפתח-תקווה. שם נקלענו להצגת י"א באדר, והמורה הכניסה אותנו לאולם בחושבה כניראה שאנו מפקחים [ממשרד החינוך].

"אולם ובמה זו," אומר שלמה שבא, "שימשו להצגת חובבי הבמה העברית ביפו, להצגות של מנחם גנסין, אשר ברנר עזר להן וכתב עליהן ברשימותיו."

התלמידות, מחופשות כמו בפורים – הציגו מסכת י"א באדר, הערבים מול טרומפלדור וחבריו.

אחר-כך יצאנו לשוטט בחוצות ובסימטאות השכונה. היינו בבניין "האוטונומיה הרוסית", שם שכן בראשיתו, בקומה השנייה, בית הספר לבנות, ובקומה הראשונה ישב ברנר וכתב. האישה שגרה באותה דירה חשבה שאנחנו מהעיריה, ושאלה אם נוכל לעזור בהשגת שיכון טוב יותר.

אחר-כך ראינו את ביתו של הרב קוק [חלק מהשלטים שהיו מוצבים בחזיתות הבתים, נעלמו מאז]. בית [אהרון] שלוּש. [לימים ראיינתי וערכתי לנכדו, שלמה שלוש, את ספר זכרונות]. את הבית והחדר בקומה השנייה בו גר עגנון, במקום המשקיף על הגשר שעובר על-פני תוואי הרכבת הישן ומקשר את נווה-צדק עם המושבה הגרמנית. ראינו כמה בתים של ותיקי תל-אביב – אמזלג, רוקח ועוד.

אחר-כך הגענו לכיכר המרכזית של נווה-צדק [אז עוד טרם נבנה בה מקלט הבטון והיא היתה ממש כיכר], שם בית-הכנסת של הרב אשלג, מחבר פירוש "הסולם" ל[ספר] "הזוהר". [בית-הכנסת הוזנח כליל מאז, ולבסוף נשרף בידי מנוולים בעלי-עניין שקיוו לבנות על מקומו. זכרוֹ היחיד – ישראל גוריון, מחופש לבן-גוריון הצעיר, עומד במעלה מדרגותיו, מבלי שיודעים שזה בית-הכנסת – ונואם, בסרטו של דוד פרלוב על בן-גוריון]. וכן הבית בו נערך "הפועל הצעיר", והבית [אותו בית פינתי] בו גרו ברנר, אהרונוביץ ודבורה בארון [לימים שופץ הבית בשם "בית הסופרים", ונזנח, ומאוחר יותר ניבנה עליו ובהמשך לו – מוזיאון נחום גוטמן, מבלי שיהיה לנחום גוטמן שום קשר ביוגראפי למקום ולבניין החדש].

על החדר של עגנון, אשר מגזוזטרתו [מרפסתו, בילדותנו השתמשו בשתי המילים באותה תכיפות] רואים [ראו אז] את הגשר ואת הרכבת ואת המושבה הגרמנית – מספר עגנון בספּרו על חדרו של חמדת ב"תמול שלשום" או [גם] ב"גבעת החול".

בית-הכנסת ["מראות הסולם"] היה עזוב כולו, הצצנו בחלונות, גם עלינו לקומה השנייה [עד היום רואים בפאתי קירותיו למעלה שרידים של ציורי-קיר או קישוטי קיר צבעוניים דהים].

משם סיירנו בכמה רחובות שהם תחילת תל-אביב, אחוזת-בית – קצה רחוב יהודה הלוי. קודם גם הצצנו לתחנת-הרכבת הישנה של יפו, שהיא נטושה וסגורה מכל צד. [היא דומה לתחנת הרכבת הירושלמית. אפשר לראותה כאתר צילום באחד הסרטים של יהודה ג'אד נאמן, דומני, "השמלה"].

אחר-כך עלינו על מגדל שלום והשקפנו על כל האיזור ממעוף הציפור. שם שתינו קפה. ירדנו והלכנו לאכול צהריים במסעדה בולגרית ברחוב לווינסקי, ליד רחוב הקישון. ואחר-כך עברנו באלנבי והתעכבנו בדוכן הספרים המשומשים של האדון ניסים, ליד פינת מזא"ה, שם אני קונה הרבה ספרים, מהם שעליהם אני כותב ב"ספרי דורות קודמים". יהושע קנה כמה וכמה ספרים. בהם ספר שירי הגטו מתורגם לגרמנית ומעוטר בציורים של לילינטאל [?].

בנווה-צדק שוררת עדיין אווירה של רחוב חובבי-ציון בפתח-תקווה לפני שנים רבות. היא כמין מושבה קטנה שנשמרה [שנשתמרה], אם כי הבתים במצב מוזנח מאוד, חלקם הגדול מתפורר, והתושבים – רובם עולים חדשים שהיגרו לכוכים אלה מכל פינות הארץ, כניראה מעיירות הפיתוח.

כאשר ישבנו באולם בית-הספר לבנות, הקרוי עכשיו על-שם יחיאלי – סיפר שלמה את הסיפור הבא על טרומפלדור, מפי פנחס שניאורסון – כשהגיע טרומפלדור לתל-חי יצא לטייל באדמת חַמָארָה עם שניים מן החברים. פגשו בהם בידואים, שדדו אותם והציגום ערומים. [וכך גם חזרו לתל-חי].

כשביקשו הערבים להיכנס לחצר תל-חי [כניראה בי"א באדר], אמר שניאורסון לטרומפלדור – "אל תיתן להם. הם יפשיטוך בשנית!"

11.7.72. כ"ט בתמוז תשל"ב. יום שלישי. הבוקר הייתי מוקדם בבריכה [גורדון] ואחר-כך ערכתי טיול לפי הזמנתו של שלמה שבא בסמטאות נווה-צדק ונווה-שלום. שם היינו לפני כשנה וחצי יחד עם יהושע [קנז]. השתתפו בסיור: נחום גוטמן. משה שמיר [יחד עם אביו]. תמר מרוז. ובחור בשם אליהו הכהן אשר מאסף ספרי ארץ-ישראל.

כמו תמיד יש בטיול במחיצתו של שלמה משום השראה רבה. גם נחום גוטמן לא פסק מלחבקני ולדבר עליי ואלי טובות. [כנראה גם בזכות דודתי אסתר, שאותה לא ראה כבר שנים רבות]. הוא אמר שפגישתו עימי היא החלק היפה ביותר של הטיול. גם הזמין אותי לבקר אצלו.

הלכנו בעקבות מגוריהם של ברנר ועגנון והרב קוק. במסלול הרגיל. עם זיכרונותיו של גוטמן. ומקום בית אביו ש. בן-ציון. היינו בקומה השנייה, העזובה, של בית שמעון רוקח, באולם ששימש ל"בני ברית", ושם מצאה בעליית הגג תמר מרוז חלק ראשון מן הכרך השני של "מלחמה ושלום" בתרגום טריווש בהוצאת שטיבל, ורשה תרפ"ב.

סיימנו את הטיול על גג מגדל שלום. בקפה. ושם נתנה לי תמר בהקדשה את הספר, נחום גוטמן הוסיף ציור בחתימתו, ושלמה שבא חתם אף הוא למזכרת. נחום גוטמן גם אמר לי שישמח לצייר כל ספר שאכתוב על הימים ההם בארץ-ישראל. אותו דבר אמר גם לשמיר. עם משה שמיר עשיתי הכרה. חייכנו לפולמוס שבינינו [בעקבות מאמרי על הסקר] בלא טינה. גם שוחחנו מעט. אמרתי לו שמעניין כי מעבר לחילוקי הדעות שבינינו אנו באותו צד כאשר מדובר ברגשות לארץ-ישראל הישנה.

[כמה אני מצטער שדווקא בעקבות הסיור הזה הייתי קמצן בדיווח ולא רשמתי ביומן יותר דברים ויותר הסברים, בייחוד אלה ששמענו מפי נחום גוטמן. אם אינני טועה הוא הראה לנו את מקום חדרו של ברנר בפינה המערבית-דרומית בקומה הראשונה של מה שהיה נקרא "בית הסופרים" ובו שכנה מערכת "הפועל הצעיר", וזה מתאים להבדל בין חדרו הגבוה של עגנון, בקומה השנייה מול בית שלוש, לחדרו הנמוך של ברנר, לפי תיאוריו של עגנון. [לימים] שלחתי את תיאור הטיול "לבחור אליהו הכהן", ושאלתי מה עוד הוא זוכר מאותו טיול. ובייחוד היכן חדרו של ברנר. וביום 24.10.04 ענה לי:

אהוד יקירי, שלום לך,

שלחת לי פיסת זיכרונות נשכחת. אני זוכר היטב את המפגש ההוא. אם תזכור אני הוא שהצעתי לכם לעלות לרגע אל עליית הגג בביתו של רוקח, שהיה אז עזוב ונטוש, כדי להראות לכם מוצג מעניין – הפסנתר שהקדיש מאיר דיזנגוף לאשתו צינה, פסנתר שהיה מאובק ושבור ומוזנח, כמו כל עליית הגג ההיא, ואמרתי לתמר שכעיתונאית היא צריכה להתריע על הבושה הזאת, ואכן כתבה בעקבות הביקור מאמר ב"הארץ" על כך, עם צילום הפסנתר.

בעליית גג זו נערך טקס בר המצווה שלי בעצם ימי מלחמת העצמאות, 22 במרץ 1948. זה היה מעמד בלתי נשכח. שרתי אז בקול סופראן דקיק את המפטיר וההפטרה של פרשת השבוע, ומסביב שרקו כל העת כדורים שנורו ממסגד חסן בק, שנשמעו כליווי מוזיקלי הרמוני לקולי.

לאחר שראינו את בית עגנון, פסענו ברחוב שלוש ומול בית שלוש נכנסנו לרחוב אמזלג, והראיתי לכם מרחוק את בית ילדותי, הבית שבנה אבי על המגרש הפנוי האחרון בנוה צדק. גם במועד הביקור ההוא עדיין היה קטע הרחוב מול ביתי דרך עפר בלתי סלולה כמו בכל שנות ילדותי.

חדרו של ברנר היה בקומה התחתונה הפינתית של מה שנקרא היום בית הסופרים בצד הפונה אל רחוב נווה צדק, מול הגינה.

דרישת שלום ליהודית

מהבחור המאסף]

סיימנו, שלמה, אליהו הכהן, תמר מרוז ואני, בשתייה קלה במזנון בית העיתונאים, שם היכרתי שוב, לצערי, את... [ההמשך יועמד לרשות הציבור לשם קריאה בשנת 2036].

שו"ת אליהו הכהן

מאיר ריבקינד: "איך תסעי לארץ ישראל?"

לאהוד שלום רב!

ראשית, ברכות לרגל הוצאת הגיליון השלוש מאות. העיתון שמצפים כמעט יום-יום לבדוק אם הופיע בדוא"ל. על אף הסתייגויותיי מחלק של החומר הנכתב בו (הרי לא ניתן להשביע את רצון כולם!)

ועכשיו לאיש היודע כל, שקשור בשירי הארץ הזו, ועיתונך משמש איש הקשר בינינו: אליהו הכהן.

להלן בית משיר אותו שרה לנו אימנו ז''ל בילדותנו, נדמה לי שזה השיר הראשון ששרה בעברית. הורי עלו מאוקראינה בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת. הישנם בתים נוספים, מי כתב, באיזו תקופה?

ים כחול רחב ידיים,

אוניות טובעות במים, (ו/או שָטות?)

איך תסעי, איך תסעי?

לארץ ישראל.

בתודה רבה מראש,

מאיר ריבקין

אליהו הכהן

"נָא הַגִּידִי, יַלְדָּתִי, אֵיךְ תִּסְעִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?"

קולות הוויכוח על העלייה ארצה מהדהדים בשירי זמר

במענה לשאלתו של מאיר ריבקין

"איך תיסעי, איך תיסעי לארץ ישראל" היא שורת שיר מתוך: 'נא הגידי ילדתי' של קדיש יהודה סילמן, אשר סיפורו כרוך באירועי העליות השנייה, השלישית והרביעית. גלי העליות הללו הביאו עמם אלפי צעירים וצעירות, ביניהן נערות בנות 16-17 שהעזו והתנתקו מביתן וממקום הולדתן, קמו ועלו ארצה בהשאירן מאחוריהן בית ומשפחה ענפה ולא אחת הגיעו הנה בגפּן. מקצתן, המתגוררות היום עימנו כאן, תוכלנה להעיד על החוויה הקשה של הפרידה מן הבית בגולה ועל הוויכוחים הנוקבים שניטשו בין ההורים לבניהם על רקע זה. לא פעם ראו ההורים במעשה זה של ילדיהם צעד של נטישה.

כדרכם של שירי הזמר, שהם בבואה של התקופה בה נכתבו, הרי באותם שירים שנכתבו אז בארץ ניתן למצוא הד לסערת הרגשות שהתחוללה בקרב המשפחות שחוו את הפרידה הקשה. שירי הזמר תיעדו במילים ובצלילים את הדיאלוגים המרים ולעיתים קורעי הלב שהתנהלו אז בין הורים שנותרו בגולה לבין ילדיהם שעלו ארצה בעודם משאירים מאחוריהם קן משפחתי חמים בוורשה, בלודז' או במינסק, כדי ליטול חלק במפעל כינון ההתיישבות בארץ.

לא מעטים הם שירי הזמר שנתנו ביטוי באותם ימים להתרחשויות אלה, בעיקר בשנות העשרֶה והעשרים של המאה העשרים, ודומה כי את הוויכוחים המרגשים יֵקַל עלינו היום לשחזר דרך הזמר יותר מאשר באמצעות סִפְרֵי קורות היישוב. ברשימה זו נתייחס לארבעה שירים כאלו:

בשיר האחד, "שני מכתבים" (אביגדור המאירי – יואל אנגל), שנכתב בשנת תרפ"ד (1924), פונה האם אל בנה שעלה לארץ ומפצירה בו לשוב הביתה, לגולה:

על נייר קטן וצח כשחר

בא מכתב מן הגולה

כותבת אם בדמעת עין:

"לבני הטוב בירושלים:

אביך מת, אימך חולה,

בוא הביתה, בן חביב,

נחכה לך בלי הרף

מן הבוקר עד הערב,

בוא הביתה לאביב,

בוא הביתה, בן חביב,

בוא הביתה! בוא הביתה!

בוא, בן חביב!"

הבן נחרץ בהחלטתו ומירושלים הוא משיב לאמו תשובה חד-משמעית (בבית השני): "לא אזוז מפה לעד!"

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1927, שב וחיבר אביגדור המאירי שיר שני על אותו נושא, בשם "בואי אימי בואי הנה" והתאים את מילותיו ללחן עממי. נראה כי הבעייה לא ירדה מסדר היום ועוררה את המשוררים והפזמונאים מתעדי התקופה לתת לה ביטוי בשיריהם. השיר "בואי אימי" לא זו בלבד שהושר אלא גם הוצג על בימת התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ, "הקומקום". בארבעה בתי שיר הבנויים כדו-שיח בין האם לבנה, הנציח המאירי את המשא ומתן המתנהל בין חלוץ החי ועובד בארץ לבין אימו שנותרה בגולה ומייחלת לשובו. הבן מצידו מפציר בה להצטרף אליו ולעלות לארץ. לאורך שלושת הבתים הראשונים היא מסרבת, אך בבית האחרון היא נעתרת ואומרת לבנה: "אני הולכת, בן יקירי, חכה לי!"

מאחר ששיר זה, ככל הידוע לי, לא ראה את אור הדפוס בשמונים השנים האחרונות, אביאהו בשלמותו:

הוא: בואי אימא, בואי הנה,

לארץ ישראל.

היא: מה אראה שם בן יקירי,

שם בארץ ישראל?

הוא: חלוצים עובדים בכביש,

במעדר ובפטיש,

פורחים בחורף העצים

ובדצמבר מתרחצים –

ועל כל אלה, ועל כל אלה:

שמי תכלת עד אין סוף

בואי, אימי, בואי

היא: לא אוכל ללכת שמה. זקנתי.

הוא: בואי אימי, בואי הנה,

לארץ ישראל.

היא: מה אשמע שם בן יקירי,

שם בארץ ישראל?

הוא: תשמעי שיר חלוצות,

וויכוח המועצות,

שופר שבת לכבוד האל,

צעקות הידד של "הפועל" –

ועל כל אלה, ועל כל אלה:

ים רועש יומם וליל.

בואי אימי, בואי!

היא: לא אוכל ללכת שמה. זקנתי.

הוא: בואי אימי, בואי הנה,

לארץ ישראל.

היא: מה אוכל ומה אשתה בני,

שם בארץ ישראל?

הוא: תאכלי זיתים וזיתונים,

תפוחי זהב ולימונים,

קישואים עם לחם טוב

ומי ירדן תשתי לרוב –

ועל כל אלה, ועל כל אלה:

צבר מתוק עם גזוז.

בואי אימי, בואי!

היא: לא אוכל ללכת שמה. זקנתי.

הוא: בואי אמי, בואי הנה,

לארץ ישראל.

היא: מה תיתן לי בן יקירי,

שם בארץ ישראל?

הוא: צריף יפה מעצי זית

אבנה לך פה על הר הבית,

מיטה אציע לך ברוב פאר

ואכסנה במוסקיטר –

ועל כל אלה, ועל כל אלה:

אתן לך נכד אל תוך חיקך –

בואי אימי, בואי!

היא: אני הולכת, בן יקירי – חכה לי!

דומה כי בימינו בן היה מתקשה לשבות את לב אימו באמצעות ה"אטראקציות" הארצישראליות הנזכרות בשיר שהיו אופייניות לאותה תקופה, החל בצבר מתוק עם גזוז וכלה במיטה עם "מוסקיטר" (כילה נגד יתושים).

השיר השלישי "ארצה אל תיסע", היה בעצם פזמון הומוריסטי שנועד להרתיע צעירים נלהבים חדורי חזון מפני העלייה ארצה. הלחן שלו הותאם למנגינה של פזמון ביידיש "יוסקה פאָרט אַוועק" ("יוסקה נוסע"). על אף שנועד להזהיר יהודים בחו"ל, הוא הושר בעיקר בארץ, בקרב סוללי הכבישים ומובטלים מחפשי עבודה. להלן הבית הראשון שלו:

אם תבוא לארץ – תעבוד בכביש,

תבקש מַאסַארִי – יענו לך: מַפִיש,

הוי, הוי, הוי, הוי, ארצה אל תיסע!

ועוד הפעם ועוד הפעם שוב בחזרה!

שירו של קדיש יהודה סילמן "נא הגידי ילדתי" , שהולחן בידי חנינא קרצ'בסקי, (מורה לזמרה בגימנסיה "הרצליה" ומחלוצי החינוך המוסיקלי בארץ) קדם לכל השירים שהוזכרו לעיל. שיר זה היה הראשון שהביא לידי ביטוי במילים ובצלילים את הדיאלוגים בין החלוצים בארץ הקודש ומשפחותיהם בגולה. בשיר זה מזהירה האם את בתה מפני טלטלות המסע המפרך ומפני התנאים הקשים הצפויים לה בארץ: חם שם, אין מים שם, רעבים שם, עייפים שם, "יום ויום רק משבר שם"(!), אך הבת איתנה בדעתה ואינה נרתעת: אני רוצה לחיות רק בא"י, היא משיבה, אפילו אם אצטרך לעבוד שם בשטיפת רצפות. גם כאן השיר מסתיים בפנייה נרגשת אל ההורים ללכת בעקבות ילדיהם ולקום ולעלות לארץ-ישראל.

לבקשתך, מאיר ריבקין, מובא השיר להלן בנוסחו המקורי המלא ("הים הכחול" שזכרת, אינו אלא ים סוער ומאיים שאניות טובעות בו...):

נָא הַגִּידִי, יַלְדָּתִי

המילים: קדיש יהודה סילמן. הלחן: חנינא קרצ'בסקי

נָא הַגִּידִי, יַלְדָּתִי,

נָא הַגִּידִי, חֶמְדָּתִי: