| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 302
תל אביב, יום שני, ט"ו בטבת תשס"ח, 24 בדצמבר 2007
בצירוף צרופה מאלפת על הפרופורציות האמיתיות של החיים בעולם, והעוני
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: זיכרון: מי יציל את העבר?
דורון גיסין: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו.
נעמן כהן: מַנְהִיגוּת [על בגין, וכן: נתן ילין-מור, משה ארנס, אבי שילון].
דוד מלמד: הרהורים ל-29 בנובמבר (פרק נוסף בסידרת "מה היה קורה אילו...")
יוסי גמזו: 42 שָנָה לִרְצִיחָתוֹ שֶל אֵלִי כֹּהֵן ז"ל.
ברוך תירוש: החבר סטלין, אוהב ישראל בדורו.
ד"ר גיא בכור: א. האם שלטון חמאס בעזה כל כך רע לישראל?
ב. על פרדוקס התמר ההפכפך, וכיצד מטילים סנקציות במזרח התיכון.
מערכת "חדשות בן עזר" רכשה בובה "אבישג" לחימום כפות הרגליים ב-180 שקלים.
ד"ר יחיעם שורק: מי יעיר את הספינקס?!
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ'. ימי אזכרות אצל יהודים.
בעלה של המורה פִּרחִיה עץ-הדעת: שתי הערות חינוכיות בדבר מדונה, "קבלה" ואוכל כשר באושוויץ.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק ח, ציפורה.
אהוד בן עזר
זיכרון: מי יציל את העבר?
את ד"ר צ'ארלס ברלין פגשתי בהרצאתו במרכז ללימודים עבריים ויהודיים בשהותי לצורך כתיבה באחוזת ירנטון שליד אוכספורד; לימים ביקרתי אותו בספריית היודאיקה הגדולה באוניברסיטת הארווארד בבוסטון, שבראשה הוא עומד.
ד"ר ברלין מאסף למחסני ארכיוניו הענקיים כל דבר מודפס או כתב-יד – עברי או גם יהודי בכל שפה שהיא ומכל ארץ בעולם. לא המקור בעל הערך הביבליופילי היקר חשוב לו, הוא מסתפק גם במיקרופיש ובסריקה ממוחשבת, ובלבד שהחומר יקוטלג ויישמר. חשובה לו בייחוד הָאֶפֶמֶרְיָה, כלומר – ספרים אינם הולכים לאיבוד ורובם נשמר ומקוטלג, אבל מיליוני פרסומים שונים, הזמנות, מודעות, בייחוד בתחומי התרבות, זו האפמריָה – אינם נשמרים, והם חומר חשוב ונדיר לחוקרים בהווה ובעתיד. ברלין גם הוציא לכסיקון של הספרות העברית, באנגלית, ובו עשרות כרכים ואלפי כותרים, מפעל שאינו מצוי בעברית.
בהרצאתו בירנטון היה נוכח ההיסטוריון נרי הורביץ, בנו של עיתונאי "דבר" בשעתו דן [דינדוש] הורביץ ונכדו של נגיד בנק ישראל האגדי, (וממנהיגי "השומר הצעיר" בביתניה עילית), דוד [דוֹלֶק] הורביץ. נרי התריס כנגד ד"ר ברלין, שהוא כנראה אינו מאמין בהמשך קיומה של ישראל ולכן הוא מתעד אותה למשמרת לדורות הבאים. אני הגנתי על ד"ר ברלין מפני ההאשמה המופרכת (שהרי הוא מתעד כל פרסום יהודי נגיש, ולא רק בישראל), ותמכתי בגישתו, המכינה "חומר גלם" לדורות של חוקרים.
לפני זמן-מה התפרסמה באחד האתרים (ודומני שלא בעיתונות הכתובה) כתבה של מרב יודלביץ, "המורשת היהודית על סף אבדון", אשר בסגנון של ציד מכשפות, המרואיינים תוקפים בה הצעה סבירה והגונה של ד"ר ברלין – לממן פרויקט דיגיטציה של כל חומרי הארכיון של רשות השידור בהיקף של 10 מיליון דולר. תמורת זאת תקבל ספריית הארווארד עותקים לצורכי מחקר בלבד, לא את הארכיון המקורי! – המצב המתפורר של החומרים בארכיונים של הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור מוכר וידוע לכול, חלקם כבר אבד, ואין שום גורם במדינה שמוכן לסייע בשימורם.
והנה, על הצעה נדיבה וחיונית זו געשה ועדת החינוך של הכנסת, ודברי בורות והבל נאמרו בה אז. אחד משיאי הבערות מצוי בקריאה של שני חברי הוועדה, הח"כים מלכיאור ואלדד, במכתבם המשותף לשר הממונה על רשות השידור, ח"כ יצחק הרצוג, למנוע את הצעת הסריקה הדיגיטאלית:
"הספרייה בהרווארד, אליה אמורים המסמכים לעבור, בראשותו של ד"ר צ'ארלס ברלין, הוקמה מתוך אידיאולוגיה של 'בבל וירושלים', לפיה מדינת ישראל היא אפיזודה חולפת ותפקיד הספרייה לשמר את התרבות הישראלית לאחר שתיעלם חלילה. רשות השידור הממלכתית ממומנת כולה מתקציבי המדינה וכספי האגרות, ואינה יכולה להתייחס לנכסים אלו כאל פרקמטיה למכירה!"
אינני יודע מה ענה השר. ואגב, הסופר חיים באר מתייחס בביקורתיות, ברומאן האחרון שלו "לפני המקום", ובראיון עיתונאי – לספרן בדמותו של ד"ר ברלין ולמפעליו, שהוא רואה בהם חשש להעברת אוצרות היודאיקה מהארץ לחו"ל. לדעתי הוא טועה. טקסטים מקוריים ישנים הם אמנם בעלי ערך רב לאספנים אך איבדו את ערכם הבלעדי למחקר, לאחר שמתקינים מהם עותקים בצילום ובסריקת מחשב; זה החזון ואלה שיטות העבודה של ד"ר ברלין. ראוי לנו להודות לו בשמנו ובשם הדורות הבאים על המפעל העצום שהקים לשמירת חומרי ההיסטוריה של העם היהודי בישראל ובגולה.
הרשימה נדפסה לראשונה ביום ראשון, 21.10.07, במדור "דעות היום" של העיתון "ישראל היום". כותרת הרשימה המקורית היתה: "'ציד המכשפות' של ד"ר צ'ארלס ברלין", והיא שבה ופורסמה ב"חדשות בן עזר" 289 מיום 22.10.07. לידיו של ד"ר' צ'ארלס ברלין היא הגיעה באיחור, והנה תגובתו:
Dear Ehud,
Thanks very much--I am embarrassed that I missed it in Hadshot Ben-Ezer when we first received no. 289. It brought back very pleasant memories of our visit with you in Yarnton.
I very much appreciated your understanding then of what we were trying to do as I now appreciate your very thoughtful and kind words in this article about our continuing work--as well as your assistance over many years in our collecting efforts.
If only everyone had your sense of history and your appreciation of the tremendous value in preserving Israeli and Jewish culture for present and future generations, perhaps our task would be a bit easier!
Thanks for what you wrote and thanks for sending it. I will also look forward to getting from Ilan the newspaper copy.
Warmest regards,
Dr. Charles Berlin
דורון גיסין
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו
בשלהי המאה ה-19 הלכה וגברה הנטייה בין תושבי ירושלים לצאת מתוך תחום החומות ולהתיישב בהיקפה של העיר בשכונות שברבות הימים קבלו את השם הכללי – ה"נחלאות". בכל שכונה כזו התגוררו בדרך כלל בני אחת מהעדות שלא נטו להתערב בבני עדה אחרת. השכונות נבנו כמתחם מבוצר והקירות החיצוניים של הבתים והחצרות שמשו כקירות מגן לתושבים. חצר נגעה בחצר והחיים התנהלו סביב בור המים הכללי שבמרכז השכונה. באחת מהשכונות גר ר' צפניה עוקשי, גבר במיטב שנותיו מטופל באישה ובצאצאים הרבה. נמלך בדעתו והקים בחצרו מחלבה ובית מלאכה ליצור גבינות.
לעת בוקר היו מתקבצים רועי הצאן הערביים מכפרי הסביבה ומביאים את עדריהם אל שער חצרו של ר' צפניה, והוא, אשתו וילדיו, היו טורחים במלאכת החליבה, כי מן המפורסמות הוא שלא ייגע יהודי בחלב ומוצריו אלא אם יד יהודי שומר מצוות היא זו שחלבה וגיבנה. את החלב העשיר והמתוק של המובחרות שבעיזים היה מוזג ר' צפניה לכדים מיוחדים, והיה עומס אותם על אוכף חמור קפריסאי לבן, גדל מימדים, והיה מוכרו לאימהות המטופלות בילדים רכים בשנים, שהמתינו לו מבעוד זמן בפתחי הבתים ובסימטאות הצרות שבין החומות. טיב החלב העשיר, מאור פניו, הגינותו ויושרו – קנו לו לקוחות רבים וקבועים, ועד מהרה למד גם החמור את הנתיב הקבוע והיה עוצר בפתחי הבתים גם אם לא המתינה עקרת הבית בפתח. היה נעצר ומותח צווארו, זוקף אוזניו הארוכות ונוער בקול גדול להודיע על בואו.
לא חלף זמן רב ור' צפניה נודע בין לקוחותיו בכינוי "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" וחמורו נודע ברבים בתור – "חמורו של משיח" בגלל צבעו הלבן וגודלו. חלפו להן השנים, התורכים נעלמו והאינגליז שלטו בארץ, העיר הלכה והתפתחה והשכונות גדלו, הילדים הפכו נערים וגברים, ועדיין כמעשה שבשגרה היו "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" ו"חמורו של משיח" סובבים בין הסימטאות . האחד שיבה זרקה בזקנו והשני טפיפות פרסותיו כבר לא זריזות כבעבר וגם נעירתו אינה כבעבר. משנתמעטה הפרנסה וגם טעמו של הציבור נשתנה חדל ר' צפניה מחלוקת החלב והחמור נותר באורווה לועס את החציר במתינות בטל ממלאכה. נמנה ר' צפניה והעמיד את כלי מלאכתו למכירה וגם את החמור.
מי שקנה את החמור היה ערבי מהכפר עין-כרם, מהלך של כעשרה קילומטר. מיד לאחר שהביאו לכפרו, רתם אותו לעבודות שונות. למרות שקיבל את מזונו, לא נשא המעבר חן בעיני החמור, שהיה רגיל למחצית יום עבודה ומנוחה מכניסת השבת ועד ליום ראשון בבוקר.
התמרד החמור נגד בעליו החדשים – ותוך שהוא בועט לכל עבר, ונועֵר בקול גדול – נשא את רגליו בדהרה ונעלם בין הוואדיות ולא נודעו עקבותיו.
לעת בוקר, משקם ר' צפניה לתפילת שחרית, מצא את החמור עומד מול דלת האורווה וממתין לאדונו הישן. נכמרו רחמיו של "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" על נושא כליו הנאמן, החזיר את דמי מכירתו לערבי מעין-כרם, ושיכן את החמור באורווה עד לאחרון ימיו. ולשואלים לפשר העניין, היה מצטט את הפסוק הידוע – "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו."
נעמן כהן
מַנְהִיגוּת
בְּ-0440 בְּאֶחָד בְּסֶפְּטֶמְבֶּר 1939
מַתְחִילָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם.
הַגֶרְמָנִים פּוֹלְשִׁים לְפּוֹלִין.
חֵיל הַפָּרָשִׁים הָפּולָנִי נִיגַף.
עוֹבְרִים שְׁלשִׁים יָמִים,
הָגֶּרְמָנִים כּוֹבְשִׁים אֶת וָרְשָׁה.
מְנָחֵם בֵּגִין, נְצִיב בֵּיתָ"ר בְּפּוֹלִין,
מַנְהִיג לְמַעְלָה מִמֵּאָה אֶלֶף חָבֵרִים.
מַנְהִיג עִם כָּבוֹד וְ"הָדָר" זָ'בּוּטִינְסְקַאִי.
כְּפֶשַׂע לִפְנֵי כְּנִיסָת הַנָּאצִים לְוָרְשָׁה
נִכְנַס בֵּגִין, נְצִיב בֵּיתָ"ר, לְבַּנְק הַדֹּאַר.
בָּחֶשְׁבּוֹן יֵשׁ 150 אֶלֶף זְלוֹטִי. סְכוּם עָתֵק.
בֵּגִין לוֹקֵחַ אֶת הַקֻּפָּה וּבוֹרֵחַ עִם אִשְׁתוֹ לְוִילְנָה.
מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר אֶת חָנִיכַיו כֻּלָּם לָמוּת.
מָרְדְּכַי אָנִילֶבִיץ', חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר",
אָנְטֶק צוּקֶרְמָן וְצְבִיָּה לוּבֶּטְקִין מִ"דְרוֹר"
חוֹזְרִים מִוִילְנָה לַעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַחָנִיכִים,
לְהָקִים אֶת הָאִרְגּוּן הַיְּהוּדִי הַלּוֹחֵם.
ההארות והציטוטים להלן מובאים על דעת מערכת חב"ע בלבד:
נתן ילין-מור: מתחת לרגליו של בגין [בלבוב, לאחר הבריחה מווארשה עקב הכיבוש הנאצי], בערה הקרקע. הוא היה המוכר מכולנו לאנשים רבים בזכות הופעותיו הפומביות בערי פולין ובעיירותיה. אך טבעי הוא שבקרב תנועה המונית כמו בית"ר והרוויזיוניסטים, שכללה רבבות רבות של חברים, יימצאו אחדים שתהיה בליבם טינה אליו, מסיבה זו או אחרת, והם ילשינו באוזני השלטונות החדשים.
אשר יגורנו בא: באחד הימים ניגשה אלינו אישה צעירה ודרשה את כספה בחזרה. את הכסף היא שילמה – כך טענה – כמקדמה להוצאות עלייתה ארצה בדרך בלתי-ליגאלית. מיד הודיעה למיליציונר, וזה עצר את בגין.
בתחנת המיליציה שמע הקומיסאר את התלונות ואת תשובתו של בגין, שמוכן לשלם לה את המגיע לה. היה כסף באחד התרמילים שלנו. בטרם עזבנו את וארשה [ללבוב] הוצאנו מבנק הדואר סכום של 150 אלף זלוטי פולנים, סכום-עתק באותה עת, לכל מקרה-צורך, כשתתחדש הפעולה, כפי שקיווינו, מעבר לקו החזית שיתייצב [לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחצה את פולין בין הגרמנים לרוסים]. כדי להוציא את הכסף מן הבנק נדרשו שתי חתימות, לשנינו היתה זכות החתימה – למנחם בגין בשם בית"ר, ולי בשם הארגון הצבאי הלאומי, לפי ייפוי-כוח מאברהם שטרן [יאיר].
חרף נכונותו של בגין להחזיר לה את כספה, הוסיפה האישה לרטון וביקשה פיצוי על ירידת ערכו מאז תחילת המלחמה. למזלו של בגין היתה התלונה כספית ולא פוליטית. הקומיסאר פנה אל האישה בדברי-כיבושין והטיף לה מוסר על שעוד היא מאשימה אדם, שסיכן עצמו והביא את הכסף, כדי לשלם לה.
לאחר שנסתיימה התקרית הזאת בשיחרורו של בגין, ברור היה, שהן עלולות להתרבות מדי יום. בפעם שלישית או עשירית עלול המזל לא לשחק לו עוד. צריך, אפוא, שהוא ייעלם מעל פני השטח. מוטב שיתרחק מלבוב. ואכן, למחרת היום הוא נסע יחד עם אשתו עליזה לדרוהוביץ', עיירה לא-רחוקה, שבה גרו הוריה. כשיתברר המצב, סיכמנו, נודיע להם והם יצטרפו אלינו.
נתן ילין-מור, "שנות בטרם", כנרת, בית הוצאה לאור, 1990, עמ' 110-111.
*
משה ארנס: פרופ' זאב צחור שואל בסקירתו על ספרו של יחיעם ויץ "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית" ("הארץ", "ספרים", 13.8.03) מדוע ביקשו אנשי אצ"ל מבגין להיות מפקדם כשהגיע לארץ ישראל עם הצבא הפולני של אנדרס?
על פי צחור פנו אחדים ממפקדי האצ"ל ונציב בית"ר בארץ אל בגין, עת שהה בווילנה אחרי שיצא מווארשה עם פרוץ המלחמה ב-1939, ותבעו ממנו לחזור לחניכיו בווארשה. צחור טוען ש"דובר באצ"ל על הקברניט הנוטש ראשונה את הספינה... החידה הזאת ממתינה עדיין להסבר."
אלא שאין כאן כל חידה, ותיאורו של צחור את יחסי האצ"ל בארץ ישראל עם בגין רחוק מן האמת. [- - -] לאחר הפלישה הגרמנית רוב מנהיגות יהודי פולין נמלטה מווארשה והגיעה בסופו של דבר לווילנה, שהועברה זמנית לריבונות ליטא אחרי שבריה"מ כבשה את מזרח פולין בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. נציבות בית"ר בפולין (מנחם בגין, נתן פרידמן-ילין, ישראל שייב [---]) הגיעה לווילנה.
הנהגת השומר הצעיר ודרור החליטה לשלוח שליחים לשטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים, כדי להנהיג את תנועותיהם שם. כך הגיעו [---] מרדכי אנילביץ', [---] יצחק צוקרמן וצביה לובטקין לווארשה, ואחר כך היו למנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). מנהיגות האצ"ל בווילנה החליטה אחרת: הם הורו לחברי תאי אצ"ל בפולין להגיע לווילנה, בתקווה שמשם יוכלו להגיע לארץ ישראל, ולהצטרף לאצ"ל שם. בגין, ככל חברי נציבות בית"ר, היה חבר אצ"ל, ומאוד ייתכן שהיה שותף להחלטה זו. רבים מחברי אצ"ל בווילנה אכן הצליחו להגיע לארץ ישראל והצטרפו שם לשורות אצ"ל ולח"י. בגין נאסר על ידי הנ-ק-וו-ד, והגיע לארץ ישראל כחייל פולני במאי 1942. [---]
מתוך מכתב למערכת "ספרים", "הארץ", 27.8.03.
*
אהלן אהוד,
הסיפור מופיע גם בספרי, אם כי בגין, למען הדיוק, לקח את הקופה ברשות, כדי לחלק את המשכורת לחברי בית"ר שברחו עימו.
אבי שילון
מחבר הביוגראפיה החדשה "בגין" שיצאה בימים אלה בהוצאת "עם עובד". ת"א, דצמבר 2007.
ברכות נוספות לגיליון ה-300
אני תמיד יודעת מתי אהוד בן עזר שוכב לישון בימי ראשון ורביעי. איך זה? כי אני מחכה לזמן שלאחר חצות כדי לקבל את העיתון האינטרנטי של היום למחרת. ברור לי שהוא שולח את העיתון לנמעניו ואז פורש לשינה מתוקה. (הֵי, הֵי, אהוד, בלי תיאורי מין, בבקשה...)
אכן, אני מודה, נהייתי קצת "מכורה" לעיתון. מתחילה עם קריאה מרפרפת, אחר-כך מעמיקה בדברים שמעניינים אותי, ולבסוף שומרת כמה טקסטים במחשבי בתיקייה מיוחדת שנקראת "חדשות בן עזר" – בדרך כלל שירים של יוסי גמזו ותשובות של אליהו הכהן, אבל גם דברים נוספים.
העיתון מגוון בתכניו. משתתפים בו אנשים מעניינים מתחומים שונים: פוליטיקאים, מדענים, סופרים, משוררים, הוגי דעות בלתי רשמיים ובלתי מוכתרים בתארים, שאומרים דברים חכמים לעיתים, ותמיד גלויי לב. יש ניצים, יש ויכוחים, אבל יש כבוד לכל אחד ואחד מן הכותבים.
ברכות מקרב לב לך, אהוד, עם הופעת הגיליון ה-300 ואלו שלאחריו.
אני מאחלת לך הרבה בריאות, שתמשיך בהתמדה לספק לנו חומר מעניין חינם ובמה להבעת דעותינו, שאלותינו ותהיותינו.
ובהערכה רבה לרעייתך יהודית, שנוסעת אתך, מטיילת אתך, וכנראה מוותרת לך על כמה מטלות בבית לטובת עיסוקך בעיתון, ובכך גם היא תורמת ל"חדשות בן עזר".
שלך
עדינה בר-אל
*
אהוד שלום,
האם תוכל להודות בשמי ליוסי גמזו על "שיר בדצמבר"? אחד משירי הסתיו היפים ביותר שקראתי, וזאת העונה החביבה עלי.
ובהזדמנות זאת ברכות לגיליון ה-300, כן ירבו.
אסנת רז
*
שלום אודי חמודי,
ברכות ל-300. באמת. חידוש גמור. שימוש נבון במדיום ובטכנולוגיה. מעניין, מגוון, פרובוקטיבי קצת, לפעמים, לא אובייקטיבי. יופי. ההצלחה הולכת ומוציאה את כתב העת מכלל נכס פרטי אל התחום הציבורי. זה מחייב-משהו, אפילו לאיפוק ומתינות, שכל-כך אתה שמח לא להיות כזה. לכן, ההערות שלי הן בענוות המצדיע לפרא-אדם חמודות שגם ההפרזות והשגיונות שלו הם חלק מהעניין.
הערותיי:
* יש הפרזה בעיסוק במשפחת ראב.
* כנ"ל, פתח תקווה.
* יותר מדי מקום לכותבים (טובים ומעניינים לכשעצמם) כמו יוסי גמזו, גיא בכור, אורי הייטנר.
* הערות פוליטיות – 100% – אבל רצוי להשעינן על יותר עובדות מאשר הלכי-נפש (לגיטימי, לכשעצמו, אך לא מספיק), שנוטים להיות דומים לדברי המתקשרים לתוכניות הרדיו "יש עם מי לדבר". שוב, חשוב ומעניין, לכשעצמו.
* ואולי כדאי לנסות גיליון אחד בשנה, שהוא גיליון פרא: אנשים שולחים חומר, שנכנס ישר לכתב העת, בלי ביקורת, בלי סלקציה. מעניין מה ייצא. לקבוע תנאי-מינימום: מכסימום אורך, לא התקפות גסות אישיות. אולי עוד משהו. לקבוע מראש אורך הגיליון ומה שנכנס נכנס. שווה התנסות.
* לפתוח פתח לז'אנרים נוספים ואולי גם לציורים.
* ולכל הרוחות, מה זה "וורד פשוט". כל-כך פשוט שלא הבנתי.
הערותיי, רק מתוך ההערכה והתודה, ואתה משוחרר מלהביא את דבריי אל מעבר למכתב אישי לחבר.
כלטוב,
אורי בית אור
נ.ב. היזהר. עוד אשלח לך, גם אני, דברי חוכמה ודברי הבאי, סתם. זאת, כשאדע מהו וורד פשוט ועוד כמה דברים.
תשובות להערות של אוֹרי
לאורי היקר,
אתחיל מהסוף, וורד פשוט הוא קובץ וורד שנכתב בתוכנת וורד ונשלח בצרופה באמצעות האי מייל. דבריך לעיל נכתבו ונשלחו ישר באי-מייל ולקח לי כרבע שעה להוציא מהם את סימני הפיסוק של האנגלית ועוד אי התאמות למכביר. לכן עקרונית אני מבקש לא לשלוח לי שום טקסט כתוב כפשוטו באי מייל אלא רק כקובץ וורד במקור.
ובאשר לשאר הערותיך, דומני שלא עמדת על אופיו המיוחד של המכתב העיתי. זו אינה במה ציבורית, אינה בלוג ואינה טוקבק שכל אחד יכול לצרף אליה את העברית העילגת שלו ואת השטויות שלו כמו בגיגית שהכול משתינים לתוכה. זהו מכתב עיתי שנערך ברמה של ספר ושל עיתון של פעם – נערך על ידי בלבד, כשחלקו נכתב על ידי וחלקו הקוראים שולחים לי. לכן יש בו מקום מרכזי לנושאים שמעניינים אותי כמשפחת ראב והמשפחות הראשונות של העלייה הראשונה, פתח תקווה ומושבות העלייה הראשונה, אסתר ראב, וכמובן גם יצירתי הספרותית. אני רואה במכתב העיתי מעין יצירה ספרותית שלי, שמתחדשת פעמיים בשבוע והיא גם תיעוד ממני ומהכותבים אצלי – לעתיד. לכן אינני יכול לקבל אף אחת מהצעותיך כי אז זה יהיה עיתון של מישהו אחר ולא מכתב עיתי בסגנוני. יש קוראים שמכתבי העיתי אינו מוצא חן בעיניהם והם מבקשים לצאת מרשימת הנמענים, ומיד נמחקים, ויש – שדווקא משום סגנונו ונושאיו המיוחדים – מבקשים להצטרף ורובם, כקודמיהם, גם נישארים.
באשר לתמונות, הן יוצרות קבצים גדולים מדי והנמענים מתרעמים. לכן הנזירוּת, ולדעתי גם האמינות – של "חדשות בן עזר", שאין בו שום גרפיקה, רק טקסט וכותרות באות פרנקריהל, שהיא בעיניי האות העברית הנאה והמשכנעת ביותר, הגם שיש היום הרבה טיפשים בין המו"לים, וגם בקרב עורכי הפרסומים והשבועונים למיניהם, שזנחו אותה. מה עוד שישנם כיום ספרים ושבועונים שאנשים נמנעים לקרוא אותם מפני שאינם מודפסים בפרנקריהל הנוחה לקריאה אלא באותיות שגורמות לעיניהם להתרוצץ ולכאוב.
ולסיכום, אם לא הייתי מרגיש חשק פרטי לערוך דווקא ככה את המכתב העיתי, הוא לא היה מתפרסם כלל.
שלך,
אודי
"בָּבָּא חומוס" – חומוס עם כל דבר
ברכות בהגיעך לשלוש מאות גיליונות. אני יודעת כמה זמן אתה מקדיש לכל גיליון שדורש הרבה עבודה, שיקול דעת מה להכניס ומה לא. לערוך, לעצב ולשלוח לכל כך הרבה קוראים שמתעניינים, כותבים ומגיבים. זו עשייה ברוכה, ובאמת כל הכבוד לך.
לדעתי, עם כל הערכה שיש לי לגיא בכור, אני חושבת שאתה נותן לו יותר מדי מקום.
לכבוד גיליון ה-302 אני רוצה להזמין אותך לאכול במסעדה בירושלים שנקראת "בבא חומוס", שממוקמת ברחוב יד-חרוצים 21 בתלפיות.
מה לא נאמר על חומוס? כמה מנות חומוס אכלנו בחיינו בכל מיני צורות וטעמים? צלחת חומוס מטובלת עם שמן זית, קצת עשבי תיבול וטיפת טחינה מלמעלה, בצל ירוק ועגבניה זו ארוחה משביעה, ואם מלווים אותה עם כוס גדולה של שליש ארק, שני שלישים מים וכמה קוביות קרח אז ההנאה מושלמת.
אבי שטייניץ, שהיה השף הראשי של מלון "המלך דוד", החליט לשנות, ופתח את המסעדה שהמרכיב העיקרי בה הוא חומוס עם כל דבר. למשל, מגישים קערת חומוס ועליה בשר טחון, עגבניות, צנוברים ופטרוזיליה. חומוס ועליו כדורי בשר ברוטב. חומוס שניצלונים, חומוס טלה טחון ועוד ועוד. המנות שאכלנו היו טובות והוספנו סלט ערבי, ארק, שני מיץ תפוזים.
המיוחד במסעדה זו שהיא בסגנון פועלי, שכל אחד יכול להרשות לעצמו מנת חומוס עם התוספת. הפיתות של הבית והחמוצים כלולים במחיר. המחירים סבירים ביותר, המקום מלא, השירות טוב. היינו שלושה ושילמנו 133 שקלים בלי שירות. בנוסף הם שולחים הביתה, דבר שמקל מאוד. שלוש פעמים הזמנתי מנות מהם כשהופיעו חברים, מרגע לרגע. אני מוכרחה לציין שהאריזה של המנות מוצלחת ביותר, הם השקיעו הרבה מחשבה גם בצד האסתטי וגם בנוחות. החברים שלנו נהנו מאוד. אז אם אתה מזדמן לירושלים עם "המיסתורית" שלך, וכמובן הקוראים, שווה לעשות אתנחתא.
רות ירדני כץ
*
אהוד, סליחה!
אבוי, כי לא שלחתי עוד
ברכה עם כוס של יין
לגיליון השלוש-מאות...
– קבל ברכות עד בוש נאות
בשלוש מאות ושתיים!
יואל נץ
*
לאהוד שלום,
ברצון אברך אותך לגליון ה-300 בהחלט. התעלמת מההערה שהערתי בדבר הגסות וניבול הפה – זו זכותך, אולי, כעורך עיתונך... ואני – מברכת על חלקו של אליהו הכהן, דברי אלוהים חיים הם לי.
והשיר בעיתון 301 הוא שיר שאבי יוסף שהלבן, היה שר לי בילדותי. גם הוא הגיע לארץ- ישראל (פלשתינה) מרוסיה בראשית המאה שעברה, ואלה היו, בין השאר, השירים שאהב לשיר.
צפירה יונתן
קיבוץ שריד
לצפירה היקרה,
הדבר הכי גס וגובל בניבול פה של ממש וגם בחילול שם שמייא הוא שבמשך כל שנת תשס"ח, היא שנת השמיטה, אסור לטעת בארץ ישראל אפילו עץ אחד, שאחרת יאבד המגדל את הכשר הכשרות. לעומת הגסות המטומטמת הזו, כל "הגסות וניבול הפה" בגיליונותיי אינן אלא ליריקה טהורה, כמו פיפי של תינוק לעומת זרג של חמור.
אהוד
דוד מלמד
הרהורים ל-29 בנובמבר
(פרק נוסף בסידרת "מה היה קורה אילו...")
"אבי מרדכי... התנגד בתוקף לתכנית החלוקה... אני מרכין ראשי בענווה... באומרי את הדברים שהיו גורמים לו אולי להיאנח – אבל עלי לומר אותם: בן-גוריון צדק,"
(ראש-הממשלה אהוד אולמרט בישיבה החגיגית של הכנסת ב-3 בדצמבר 2007 לציון 60 שנה להחלטת האו"ם על החלוקה ב-29 בנובמבר 1947).
ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. ההחלטה התקבלה בשמחה עצומה על-ידי רוב היישוב הערבי. המוני ערבים יצאו לרחובות שכם, רמאללה, חברון וטול-כרם ורקדו כל הלילה. יו"ר הסוכנות הערבית אמר: "לא זנחנו את זכותנו על פלשתין השלמה אבל בנסיבות הנוכחיות עדיף לקבל חלק מאשר להישאר בלי כלום. לא ניכנע לקיצונים המפגינים ודורשים הכל."
כעבור שנה הכריז על הקמת מדינה ערבית בפלשתין, היא מדינת פלשתין.
ביישוב היהודי התקבלה החלטת עצרת האו"ם בהתנגדות עזה. יו"ר הוועד היהודי העליון, שנבחר זה מקרוב על-ידי רוב מפתיע בציבור היהודי, אמר: "אנו, נאמני המחנה הלאומי, דוחים על הסף את החלטת האו"ם על החלוקה. נבחרנו ברוב דמוקרטי גדול על-ידי הציבור היהודי שמאס בדוד בן-גוריון ובחבריו התבוסתנים שהסכימו לחלוקת ארץ-ישראל. אנו עומדים על דעתנו שארץ-ישראל כולה שייכת לעם היהודי. לא נסכים לשום חלוקה של הארץ, ונמשיך להילחם בכל דרך, מדינית וצבאית, לסיכול ההחלטה. לא ניתן לערבים להקים מדינה בארצנו. לא ננוח ולא נשקוט עד שתקום מדינה יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל ובירתה ירושלים."
למחרת הכריז הוועד היהודי העליון של שביתה כללית של שלושה ימים במחאה על החלטת האו"ם. עוד באותו בוקר ירו אנשי לח"י על אוטובוס ערבי שנסע מלוד לרמלה, וכעבור ימים אחדים החלו פעולות-טרור נרחבות של הארגונים הצבאיים היהודיים נגד מטרות ערביות.
ב-29 בנובמבר 2007 נאם ראש ממשלת פלשתין בישיבה חגיגית של הפרלמנט הפלשתינאי בירושלים לציון 60 שנה להחלטת האו"ם על החלוקה. הוא אמר:
"אנחנו אסירי-תודה ליו"ר הסוכנות הערבית ב-1947 שידע לאזור עוז, לוותר על חלק מן הארץ ולהקים מדינה ערבית בחלק מארץ-ישראל. אילולא נחישותו, עקשנותו וחוכמתו לא הייתה קמה מדינתנו עד היום."
באותו שעה נערכו בערים היהודיות ההפגנות הקבועות נגד החלטת האו"ם על החלוקה. אלפי יהודים נושאי דגלים שחורים צעדו ברחובות תל-אביב, רמת-גן, פתח-תקווה וכפר-סבא, וקראו "בדם ואש יהודה תקום!" ו"שתי גדות לירדן, זו שלנו השניה גם כן!"
יו"ר הוועד היהודי העליון אמר בכנס פעילי המחנה הלאומי: "לא ויתרנו ולא נוותר על אף שעל מארץ-ישראל כולה. נמשיך להילחם עד שנשיג את מטרתנו: מדינה יהודית על שתי גדות הירדן."
הוא שב וקרא לארצות-הברית ולמדינות אירופה לפעול לשיחרורם של האסירים היהודיים הכלואים בבתי-הכלא הפלשתינאים ולהסיר את מחסומי הצבא הפלשתינאי המונעים תנועה חופשית בין הערים היהודיות בשפלה.
בסיום נאומו קמו הנוכחים על רגליהם, מחאו כפיים, קראו "לשנה הבאה בירושלים," ועזבו בסדר מופתי את המרתף של מצודת-זאב בתל-אביב.
ב-1 בדצמבר 2007 מלאו 34 שנים לפטירתו של דוד בן-גוריון – האיש שיש לו חלק מכריע בכך שהקטע דלעיל הוא פרוזה ספקולטיבית ולא אמת היסטורית.
יהי זכרו ברוך.
יוסי גמזו
42 שָנָה לִרְצִיחָתוֹ שֶל אֵלִי כֹּהֵן ז"ל
"בּמשך שנים רבּות אני מתדפּקת על כּל הדלתות ומבקשת לעשֹות הכּל על מנת להשפּיע על סוּריה לְאַפְשֵר את הבאת עצמותיו של בּעלי לקבר ישראל – ועדיין אֵלִי איננוּ פֹּה איתנוּ."
(נאדיה כּהן, אלמנתו, בּ"קול ישראל", השבוּע)
"שבועות אחדים לפני ליל-ההוצאה-להורג בּדמשֹק עדיין חיבּק אֵלִי את בּתו הקטנה, סופיה, בּביתו בּבת-ים. 'אבּא, די לנסוע תמיד,' התייפּחה הקטנה, 'תישאר בּבּית, כּמו כל האבּאים."
-'כּן, חמוּדה. זאת תהיה הפּעם האחרונה,' הבטיח אֵלִי. ואכן, צָדַק - - - "
(מן העיתונות הישראלית, מאי 1965).
לִישוֹן, יַלְדָּה שֶלִּי, נוּ דַי, לִישוֹן בְּשֶקֶט,
לִישוֹן, מַלְאָךְ פָּעוּט שֶל אַבָּא נָד וְנָע.
כֵּן, דַּי לִנְסֹעַ, חֲמוּדוֹנֶת. אַתְּ צוֹדֶקֶת.
אַךְ אֵין סָפֵק, בִּתִּי, זוֹ פַּעַם אַחְרוֹנָה.
לִישוֹן, קְטַנָּה שֶלִּי. זֶה לֹא סוֹרְגֵי הַכֶּלֶא,
זֶה רַק סוֹרְגֶיהָ שֶל מִטַּת הַתִּינוֹקוֹת
שֶלּוֹחֲצִים אוֹתָךְ, נִרְעֶשֶת וּמְבֹהֶלֶת.
לִישוֹן, לִישוֹן כְּבָר, יְתוֹמָה-תוֹךְ-שְתֵּי-דַּקּוֹת.
אַתְּ יְרֵאָה? סְתָם חֲלוֹמוֹת, סְתָם רִיק וָהֶבֶל.
עִצְמִי, עִצְמִי אֶת שְתֵּי עֵינַיִךְ. הֵן יָדַעְתּ:
שוּלֵי-שְֹמִיכָה לְצַוָּארֵךְ, בִּתִּי. לֹא חֶבֶל.
וְאֶת רִיסַיִךְ תִּפְקְחִי לְמָחֳרָת...
בְּתַלְתַּלַּיִךְ הַגּוֹלְשִים לָךְ הַאֲפִילִי
עַל צְחוֹר מִצְחֵךְ שֶכֹּה הֵיטִיב הַלֵּב לִשְמֹר.
אַתְּ חֲקוּקָה אֶצְלִי עַל כָּל הַמִּיקְרוֹפִילְמִים
וּמְפֻעֲנַחַת לִי בְּכָל צָפְנֵי הַמּוֹרְס.
אַתְּ מְשֻנֶּנֶת לִי עַל-פֶּה כְּמוֹ כְּתָב שֶל סֵתֶר
וְאַתְּ מֻסְוֵית אֶצְלִי בְּכָל הָאִצְטַבּוֹת.
לִישוֹן. לִישוֹן, יַלְדָּה שֶלִּי. אֶת כָּל הַיֶּתֶר
הֲרֵי תַּסְפִּיקִי עוֹד לִזְכֹּר שָנִים רַבּוֹת.
מֵעַל בַּת-יָם שֶלָּךְ צִנָּה לֵילִית נִפְרֶשֶֹת
וְהַיָּרֵח שוּב מֵאִיר בַּחַלּוֹנֵךְ
וְכָאן דַּמֶּשֶֹק, יָפָתִי, וְכָאן דַּם-עֵסֶק
וְעֵסֶק-דָּם שֶל אִינְקְוִיזִיצְיָה בַּת זְמַנֵּךְ...
הַמַּשָֹּאִית עָמְדָה בַּחוּץ. דְּחָפוּנִי פְּנִימָה.
הַסּוֹף קָרוֹב כְּבָר, אִם מוּתָר לְהִתְנַחֵם.
אֲנִי כּוֹתֵב כָּעֵת מִכְתָּב אַחְרוֹן לְאִמָּא
וּמַעֲבִיר לָהּ נְשִיקוֹת לִשְלָשְתְּכֶן.
רַק זֹאת, יַלְדָּה: מִן הַדְּמָעוֹת אוֹתָהּ שִמְרוּ נָא
וּכְשֶתִּזְכּוּ כְּבָר יְלָדוֹת גְּדוֹלוֹת לִהְיוֹת
וְתִלְמְדוּ עַל חַנָּה סֶנֶש וְדֹב גְּרוּנֶר –
אַל תִּכָּנְסוּ לְהַשְוָאוֹת מִשְפַּחְתִּיוֹת.
קוֹל צַעֲדָם שֶל הַזְּקִיפִים בַּסַּף בּוֹטֵחַ.
אֲנִי רוֹאֶה מוּלִי בֵּין אוֹר לַאֲפֵלָה
אֶת כְּבוֹד הָרַב, נִסִּים אַנְדַאבּוֹ, מִתְיַפֵּחַ,
אֲבָל צָרִיךְ לִגְמֹר מַהֵר אֶת הַתְּפִלָּה.
זוֹ שְעַת הַקֵּץ, יַלְדָּה שֶלִּי, וְהָאֵימָה בָּהּ
הִיא כְּמוֹ זַרְחָן בְּאִישוֹנֵי הַנִּדּוֹנִים.
אִם לֹא הָיוּ לָךְ תַּצְלוּמִים רַבִּים שֶל אַבָּא
מָחָר תִּרְאִי אוֹתוֹ בְּכָל הָעִתּוֹנִים.
הֵם מוֹלִיכִים אוֹתִי הַחוּצָה, גְּלוּי עֵינַיִם,
אֶל עֲנִיבַת הַתַּלְיָנִים. הִיא מוּכָנָה.
אֲנִי רוֹאֶה מֵעַל רֹאשִי אֶת הַשָּמַיִם,
אַךְ אֵין סָפֵק, בִּתִּי, זוֹ פַּעַם אַחְרוֹנָה.
(מתוך "בּשש אחרי המלחמה")
בקרוב תפורסמנה מסקנות ועדת וינוגרד
והן לא תבאנה חשבון עם אחמדניג'אד ועם חסן נסראללה ועם ההפתעה הקשה והאכזרית שהכינו לנו בדרום-לבנון ועם נכונותם הקנאית והמטורפת להמשיך להילחם בנו גם לאחר שמטוסינו החריבו את הרובע של ממשלת חיזבאללה בביירות.
הן גם לא תיקחנה בחשבון שאין לנו שום ערובה שצה"ל לא יופתע גם בעתיד, וכי ינצח בכל מלחמה, ושלא נצטרך לנסות פעם נוספת להפעיל קודם-כל את חיל האוויר, בטרם אנחנו שולחים כוחות קרקע לקרבות מרים.
מלחמת יום כיפור היתה הרבה יותר קשה ומסוכנת, גם לאזרחים בצפון הארץ.
האחריות למלחמה לבנון השנייה, אחריות במובנה השלילי-ציבורי כיום (לא ההיסטורי הכולל, אשר לעדתי יהיה אחר לגמרי) – תוטל ודאי על אולמרט, פרץ וחלוץ, ומאחר שאולמרט הוא היחיד משלושתם שעדיין מכהן בתפקידו, תקום צעקה גדולה בתקשורת, בציבור המושפע ממנה, ובאופוזיציה – להתפטרותו, יארגנו בוודאי עוד עצרת מחאה בכיכר רבין כמו שאירגנו לדמגוג המורה להתעמלות לשעבר שכבר אינו מלמד – העסקן רן ארז, וכמו שאירגנו נגד קצב.
רצינו אפוא להגיד שאנחנו תמכנו, תומכים וגם נתמוך באולמרט במאה אחוז וכי לדעתנו הוא אחד מראשי הממשלה הטובים, הצנועים והאחראים שהיו לנו; ובתקופה הזו גם נראה שאין לו תחליף. אפילו מערכת בחירות מוקדמת לא תמצא לו תחליף הולם אלא רק תערער את היציבות שאליה הגענו בתקופתו.
הרבה בוז וחרפות וגידופים ידענו בגלל תמיכתנו העקבית בו, שנובעת אך ורק מן האופן שבו אנחנו רואים את המציאות הפוליטית בישראל ובשכנותיה, אבל אנחנו כבר רגילים בכך: ההיסטוריה תוכיח שצדקנו. ההיסטוריה ולא ההיסטריה.
ואגב, חסאן נסראללה עדיין מתנהל במחשכים ושומר היטב את צעדיו לבל יתגלו, וזאת לא רק מפני חששו מפעולת חיסול ישראלית (שספק אם היא נחוצה לנו כיום) אלא מפחד יריביו הלבנוניים, שטרם סלחו לו את ההרס שהמיט על ארצם במלחמה האחרונה, שבה "ניצח" רק בנאומיו (ששודרו אצלנו באדיקות), והיו שמחים מאוד לחסל אותו.
ואולי כדאי פעם, לשם שינוי, לעשות צדק עם אולמרט (שעובד בשיתוף נבון עם ברק) – ולזקוף לזכותו את ההפצצה של התשלובת המסוכנת בצפון-מזרח סוריה, וגם את אי ההתפתות לתחינותיהם של ראשי הכנופיות של חמאס ברצועת עזה ל"הודנא", אפילו חד-צדדית, ללא הסכם עם ישראל, ובלבד שנחדל לחסל אותם אחד אחד. למנוחה הם זקוקים, הרוצחים – לאגור כוח לסיבוב הבא עם רקטות משופרות שתישלחנה גם מהגדה לשפלת החוף האזרחית שלנו. ואולי, גם, לזכותו חלק מהדברת הטרור העירוני, למעט יישובי עוטף עזה, וירידת האבטלה, ושיפור יחסי החוץ, וה"בום" הכלכלי שכולם נהנים ממנו אבל בוכים על העוני והפער...
כדי לקבל פרופורציה כדאי להעיף עין בצרופה: משישה מיליארד בני אדם החיים כיום – רק אחוז אחד סיים קולג', רק אחוז אחד מחזיק במחשב, 6% מחזיקים ב-59% מעושר העולם, 70% אנאלפאביתים [כאן נראה לי, לפי ההמשך, שצריך להיות 30%] ו-50% סובלים מתת-תזונה!
מחב"ע
ברוך תירוש
החבר סטלין, אוהב ישראל בדורו
בתגובה למוסף "ידיעות", "7 ימים", 16.11.07
מדי כמה חודשים 'קופץ' מישהו ומעלה מאוב את סיפור הסיוע שהמפלגה הקומוניסטית הפעילה כביכול בשכנוע ברה"מ לסייע לכוחות ההגנה בארץ בהתארגנות להתגוננות נגד האלימות הערבית ולהדיפת צבאות ערב הפולשים. לטענותיהם לא היה כמובן כל בסיס, והמעורבים בקבלת הנשק הצ'כי ובהובלתו ארצה מבעד ל'אמברגו', ההסגר הימי והיבשתי שהופעל למניעת הכנסת מטענים ואף עולים שעשויים לסייע במאמץ המלחמתי – היו מודעים לקשר החיובי עם המימסד הצבאי הצ'כי והיוגוסלבי, שהתנהל בסודיות ובאורח עצמאי ללא ידיעת ברה"מ.
והנה, מיודענו ראול טייטלבאום העלה מחדש במוסף "7 ימים" (16.11.07) את הירהורי ליבו וחשף בכותרות ענק על פני כמה עמודים את הצדיק בדורו "החבר סטלין", ממחבואו בנבכי המאפלייה הסובייטית. מענין מה מתרחש בחוגי המפלגה הקומוניסטית, ומי מניע אישים כיחיעם שורק להכריז כי "לא ניתן לעצור את ירי הקסאמים, וככל שתמהר לקום המדינה הפלשתינאית (כמו בעזה) כך נדע במהרה ימים של שקט ושלווה". ומדוע החליטו לפתע ל"טהר" את סטלין הרודן, שזוועות פשעיו נגד בני העמים, יהודים ואחרים שישבו בברה"מ, נחשפים ומתפרסמים מדי יום. ולהמציא התייחסות רחבה לאפשרות שסטלין היה מאשר משלוח מאות טנקים תותחים ומטוסי קרב ומפציצים, וכן 50,000 מתנדבים סובייטים לחיזוק מערכות ה'הגנה' בהדיפת התקפות צבאות ערב הפולשים.
נכון שקודם לכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, לא נרתע סטלין ולא מנע התנדבות יהודים רבים למערכות המדע התעשייה הביטחון והרפואה ושילובם במאמץ העילאי להתגבר על הארמיות הגרמניות שפלשו וגרמו להרס נוראי ברחבי ברה"מ. אולם מיד לאחר הדיפת הנאצים והניצחון על גרמניה, נרתם סטלין, כבעבר, לדיכוי היהודים ולהעמדתם כאזרחים נחותים ולא רצויים.
בסכסוך של היהודים עם ערביי הארץ נקטו סטלין וגרוריו עמדה אוהדת ותומכת בצד הערבי; וליישוב היהודי, שהיווה מיעוט ביחס לרוב הגדול הערבי, הם הציעו השתלבות ב'פלשתין' הערבית תוך הקפאת העלייה וההתיישבות. ככל הידוע לא הוצע כל סיוע מצד ברה"מ להנהגת היישוב לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמהלך המאבק בספר הלבן לעלייה ולהתיישבות. רק כאשר התברר כי בריטניה עומדת לעזוב את הארץ, תוך ציפייה במשרדי החוץ בלונדון ובוושינגטון לתבוסת היהודים ולחזרת הבריטים, התערבה בריה"מ לסיכול המזימה, וחתרה להכניס טריז על-ידי קידום חלוקת הארץ. לכן הם הפעילו במזורז הכרה בהכרזת המדינה, שבוודאי התחרטו עליה, וזו גם היתה פעילותם החיובית האחרונה כלפי ישראל.
באותה העת, במהלך החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, כבר בוצעה באורח סודי רכישת הנשק הצ'כי, והפעילות המסועפת של ה'הגנה' בנמלי האוויר והים של יוגוסלביה, כולל הובלת הנשק ארצה מבעד ל'אמברגו' האכזרי שהוטל ע"י האו"ם. המבצע האדיר במזרח אירופה בניצוחו של שייקה דן האגדי, ובקשריו עם טיטו ואנשיו – היטה את הכף במלחמה, אך לא קיבל עדיין ביטוי ראוי. מעט מזעיר הוצג בתוכנית הטלוויזיה "אלה הם חייך" של שייקה דן ז"ל, שם תוארה בגלוי גם פעילותו באמצעות סוכן נשק (ממוצא רומני) מפריז, שאיפשרה את רכישת הנשק הגדולה מצ'כיה, כביכול עבור אתיופיה. שנים לאחר מכן התפארו מיקוניס ווילנר מהנהגת הקומוניסטים בישראל, ללא כל ביסוס לדבריהם – בסיוע לרכישת הנשק.
אך האמת היא שברגע שנודע לסובייטים דבר שיתוף הפעולה עם ה'הגנה', יצאו הסובייטים מגדרם להפסקת המבצע אך נכשלו במאמצם לעצור את טיטו ואת פעילות ה'הגנה' וחיל האוויר ביוגוסלביה.
בפראג הם הצליחו לעצור את כל המעורבים המקומיים במבצע, למעשה לאחר השלמתו; עצרו את חברי ממשלת סלנסקי היהודי, והוציאו להורג רבים מביניהם. הם הספיקו לעצור לתקופה ממושכת את שמעון אורנשטיין, שהיה סוחר ישראלי ומעורב במבצע, ואת מרדכי אורן, מזכיר החוץ של מפ"ם, שכלל לא היה מודע למבצע, והורידו את מסך הברזל על אירופה המזרחית ועל רווחת יהודיה, ועל הקשר עם ישראל.
אישית הייתי מעורב בפעילות בצ'כיה וביוגוסלביה ובהובלה בים, והעליתי את הדברים בפני רבים מהנוגעים בדבר. והנה התפרסם לאחרונה מאמר – "ללמוד מתומש מסריק", ב"הארץ" מיום 10.12.07, מאת פיטר פיטהרט, סגן יו"ר הסנאט בצ'כיה, בו הוא מספר על ידידות הצ'כים לישראל ועל הסיוע הצבאי המכריע שהם העניקו לנו בתחילת מלחמת העצמאות. לדבריו, עם היוודע המבצע לברה"מ, הגיעה פקודה ממוסקבה לנתק את הקשר עם ישראל, ולחמש את מדינות ערב, ומצרים בראשן. בכך הקיץ הקץ על החלום הסוציאליסטי-קומוניסטי, וידידי ישראל חששו אז מפני חיסולה של מדינת ישראל.
אהוד: אני חושש שאתה מערבב יחד תקופות שונות. פרשת אורן אירעה כבר שנים אחדות לאחר קום המדינה ודומני שאינה תגובה ישירה לעזרת צ'כיה לישראל ב-1948. גם הסיוע הצבאי הסובייטי למצרים, אם איני טועה, החל שנים מאוחר יותר ולא בתקופת 48'.
יוסף דוריאל
ריסוק הפגוש הקדמי של הביטחון הלאומי
ביטחון לאומי לא בנוי רק על כמויות של חיילים ונשק, כפי שמכונית איננה רק מנוע וגלגלים. בחלקים המרכיבים את הביטחון הלאומי יש גם פגוש קדמי, שפעם אחר פעם קברניטינו מרסקים אותו.
רגישות העמים הנורמאליים לפגיעה בכבוד הלאומי שלהם היא תחושה טבעית של חרדה מסימן של סכנה מתקרבת לביטחונם הפיזי. מבחינה זו אפשר לראות את הכבוד הלאומי כפגוש קדמי של הביטחון הלאומי. לא כך אצל העם היהודי. 2000 שנה של גלות בתנאים משפילים הכתיבו את הוויתור על אותו פגוש, כדי לא ליצור עילות לעימותים עם הרוב העוין במדינת הגלות. אפשר היה להניח שעם ייסוד מדינת ישראל הריבונית, היא תרכיב לעצמה, יחד עם יתר חלקי המערכת הממלכתית, גם את הפגוש האבוד של הכבוד הלאומי. אך זה לא קרה, כנראה – בגלל הטמעה גנטית של התנהגות מתמשכת בגולה. וכך – אנו דוהרים כיום בכבישי "מפת הדרכים" ללא פגוש קדמי, מבלי שקובעי המדיניות מרגישים בזה.
אף אחד לא התרגש מדיווחה של קרולין גליק בג'רוזלם פוסט מיום 30.11.07 על כך שבוועידת אנאפוליס אסרו האמריקאים על נציגי ישראל להיכנס לאולם הדיונים בדלת בה נכנסו הערבים. כך קיבלו את התכתיב הסעודי, להשפיל את היהודים כטמאים, במדינה שבה השפלה על בסיס גזעני נחשבת לפשע, ומי כמו גב' קונדוליזה רייס מודעת לזה.
תרגיל דומה כבר עשו לנו בוועידת ג'נבה של 1974 (בסידור שולחנות הנציגויות השונות באולם), אלא שאז קם שר החוץ הישראלי ואמר שלא ישתתף בהתכנסות זו על תקן של מצורע, והמארגנים מיהרו ותיקנו את המעוות. ולעומת זאת, כיום – מי שהחליפה את אבא אבן של אז, שהבין את ערך השמירה על הכבוד הלאומי, קיבלה את היריקה בפנים כגשם ברכה והמשיכה בהתנהגות מתרפסת כלפי נציגי הגזע הערבי העליון, כאילו כלום לא קרה. ואין זה מקרה שמייד לאחר סיום אותה ועידה משפילה, העז פקיד אמריקאי מדרגה שלישית להעמיד את ישראל בפני עובדה מוגמרת, כשהגיש הצעה למועצת הביטחון העוינת – שתוציא החלטה מחייבת לרעת ישראל, על בסיס דרישות הערבים באותה התכנסות. ישראל, שהשלימה עם מעמדה המושפל, כבר לא הייתה כתובת להתייעצות או תיאום מוקדמים למהלך משמעותי כזה.
הזדעקות קברניטינו ברגע האחרון מנעה את השלמת המהלך הזה אך שום לקח לא נלמד. ההסתה הפרועה ועלילות הדם של פושעי הטרור הערבי עוברים ללא תגובה, ומאותתים לכל העולם שפגיעה ביהודים היא דבר שאין בו דופי.
גם אלה המשתוקקים לשלום בכל מחיר צריכים להבין ששלום עושים בין שווים ולא בין מתנשאים למושפלים – כי אז זה נקרא כניעה. וכדי להתנהג, לפחות, כשווים – צריך להגן בכל תוקף על הכבוד הלאומי, גם בפרטים הנראים, לכאורה, "קטנוניים". וזה לא מחייב לצאת למלחמה, אלא - להתחיל להתנהג כעם נורמאלי.
הכותב התמחה במחקר ובתכנון אסטרטגי.
* * *
לאם ולאב יעל ויובל
לסבה ולסב שוש ועמרם
לדוֹד אלון
ולדודה הגדולה צילה
מזל טוב וברכות להולדת הבת החדשה
אחות לנגה ולענת
ושתדעו רק שמחות
מאחלים בני המשפחה והחברים מצד "חדשות בן עזר"
* * *
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. האם שלטון חמאס בעזה כל כך רע לישראל?
הנייה צועק הצילו, ומבקש הפסקת אש, מפני שהוא הבין שהיהודים קיבלו שכל, ולא ייכנסו לעזה במבצע צבאי גדול להציל אותו, כמו שהוא ציפה שיקרה. אנחנו מבינים עכשיו איך ניתן לשבור את "משולש הזהב".
מה המדיניות הנבונה הלוקחת בחשבון את כללי המזרח התיכון, מול עזה?
"חיסול שלטון חמאס בעזה זו מדיניות ישראלית מרכזית," שבים ואומרים מקבלי החלטות אצלנו באופן אוטומאטי, בלי לעצור רגע ולבדוק האם כך הוא המצב.
אין ספק ששלטון חמאס בעזה הוא קטסטרופה עבור אבו מאזן, ארגון פתח והלאומיות הפלסטינית שנמחקה שם, ואולי גם תימחק ביו"ש. אך אותי מעניין אך ורק האינטרס הישראלי. המצרים כבר הבינו מזמן ששלטון חמאס בעזה, מצד אחד, והפתח ביו"ש מן הצד השני, משרתים את האינטרסים שלהם – ברמה של "הפרד ומשול". למה אנחנו חייבים לאמץ אינטרסים של אבו מאזן, שאינם זהים לאינטרסים שלנו? אחת השגיאות של הסכם אוסלו היתה שיוצריו בצד הישראלי יצאו מנקודת הנחה שהאינטרסים של ערפאת זהים לאלה שלנו, ולכן הם נפלו.
חמאס חלש ומוקף בסנקציות ישראליות ובינלאומיות חמורות, ללא לגיטימציה וללא הכרה, משרת את האינטרס הישראלי, שהגיע הזמן שיתפתח קצת מעבר לראיית שחור ולבן, והוא מרחיב את מרחב התמרון שלנו.
אין מעבר בטוח בין יו"ש לעזה (ששום מדינה ריבונית שמכבדת את עצמה לא היתה מסכימה לעולם אפילו לדון בכך, אך ממשלת ישראל הסכימה לו, ועכשיו מוכנה להסכים מחדש!) – אנו לא נכנסים לעומק התסכולים של הפוליטיקה הפלסטינית, ובוודאי לא מבצעים את העבודה של חיסול חמאס עבור אבו מאזן ושרידי הלאומיות שלו.
כל עוד יהיו עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם, לא יהיה להם זמן להילחם בנו, וממילא אין הרבה הבדל בין היעדים הסופיים של חמאס לאלה של הפתח, בכל הנוגע למה שהם מתכננים לישראל. מבחינת העולם חמאס הוא שחור מוחלט, בלי משחקי העמעום הפלסטיניים מהם סבלנו כל כך הרבה שנים בדעת הקהל הבינלאומית, וזה מסייע לנו. חמאס הוא כתובת, ויש לו פוטנציאל לייצב את המצב בעזה, כמוהו כבשאר אלאסד: רע, אך אם הוא מוחלש, שיישאר.
מעבר לכך, שלטון חמאס שולי וסהרורי בעזה הוא מודל שלילי של ניצחון פירוס אסלאמי, והחשוב מכל: זו משמעותה של ההתנתקות האמיתית. הרי שילמנו בעזה את המחירים היקרים ביותר, אז לפחות שנרוויח התנתקות מהם. רק להזכיר לכם שעד לפני חצי שנה, עוד היו אצלנו שרים שקידמו בברכה את המשך העבודה מעזה אצלנו, חשמל ומים ישראליים ומה לא. זה נגמר, ולעולם, זו צריכה להיות ההנחה המוחלטת שלנו. שלטון חמאס יבטיח שטיפשותם של היהודים – תיבלם.
הנחת העבודה של מקבלי ההחלטות אצלנו, של התקשורת הממוסדת והאינטרנטית היא שחמאס הגיע לניצחון היסטורי בעזה, וכי הוא מתחזק ומתחמש. אלא שקריאת המצב שלי היתה הפוכה, שכן "ניצחונו" של חמאס בעזה כלא אותו בכלוב של ברזל, והארגון נאנק שם תחת נצחונו. המרחבים האינסופיים של תרועת האסלאם הפוליטי נכלאו בתוך בקבוק.
עכשיו גם הגיעה ההוכחה. אם ראש הממשלה הפלסטיני מתקשר ומבקש הפסקת אש עם ישראל, זו הודאה שהארגון אינו יכול לעמוד עוד בהזיות הרטוריקה שלו כנגד ישראל. מדובר בארגון שולי במונחי המזרח התיכון, מוגבל מאוד ביכולותיו, שרוב מדינות ערב סולדות ממנו, ובעל רטוריקת סרק, שאנו בישראל האמנו לה. אין לו שום סיכוי מול ענק, מבחינתו, כמו מדינת ישראל. עכשיו הוא צועק הצילו, לאחר שרק לפני כמה ימים שיחק את הגיבור והמנצח, ואנחנו באתר שלנו לא קנינו זאת, כמובן.
הנייה צועק הצילו, מפני שהוא הבין שהיהודים קיבלו שכל, ולא ייכנסו לעזה במבצע צבאי גדול, כמו שהוא ציפה שיקרה. כניסה שלנו במבצע יבשתי גדול היתה יכולה להיות אסון מבחינתנו, והצלחה גדולה מבחינתו, שכן די במיספר הרוגים ישראלים, וטילים על ערים ישראליות נוספות, כדי שיכריז על ניצחון ויקדם בכך מציאות בינלאומית חדשה, שתשבור את הקיפאון ואת המצור מבחינתנו.
אנחנו מבינים עכשיו איך ניתן לשבור את "משולש הזהב". המדיניות הישראלית המתוחכמת, הלוקחת בחשבון את כללי המזרח התיכון, צריכה להיות: לא מבצע יבשתי, אך גם לא פאסיביות, בגלל בעיית שדרות ומעבר לה. יש צורך במדיניות דינאמית יצירתית, של המשך הסגירה הבינלאומית על עזה, תוך מכות צבאיות מבחוץ יום יום ולילה יום לילה, ללא הפוגה, עד שנגיע לתוצאה הבאה:
אם אין קסאמים או ירי מרגמות, לא תהיה גם התערבות צבאית ישראלית. אך בכל מקרה המצור הבינלאומי על עזה – יימשך. יש לשים לב, אין לנהל מו"מ עם חמאס, גם לא דרך מתווכים, כי אחרת אנו בעצמנו נעניק לו לגיטימציה. אם יפסיק את הקסאמים, נפסיק אנו את החיסולים והפעולות. זה הכול. כך נקבל שקט בעוטף עזה, ושלטון חמאס קיים, אך מוחלש. לחמאס יהיה אינטרס לשמור על המצב הזה, אחרת הוא יחוסל. חייבים לזכור שאפילו אם לאחר מכן חמאס יצטייד בטילים ומה לא, הוא עדיין שולט בשטח מצומצם, חשוף לצה"ל ולמערכת הביטחונית הישראלית, ומאויים בהשמדה.
כדי לשמר את המצב החדש שייווצר יש לכונן מערך של התרעה. נכון, אין זה פתרון, אך כקוראים ותיקים של האתר שלנו, אתם כבר יודעים שהפתרון הנכון ביותר הוא דווקא ניהול של הסכסוך ולא יומרה לפותרו. יש לנו היום ניהול של המשבר בדרום לבנון מול חיזבאללה, ועלינו לחתור לניהול דומה גם בעזה. אני חוזר, אין זה פתרון, אך ניהול משברים באיזור שלנו הוא הפתרון הטוב ביותר, בוודאי לאויבים מוחלטים שלא יכולים להכיר לעולם זה בזה, כמו חמאס וישראל.
19.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. על פרדוקס התמר ההפכפך, וכיצד מטילים סנקציות במזרח התיכון
כנגד חמאס ועזה יש סנקציות ישראליות ועולמיות, בעוד לאבו מאזן הובטחו 7.2 מליארדי דולר כסיוע. המטרה היא לסלק את חמאס ולחזק את אבו מאזן. אלא שאבוי, פרדוקס התמר מכה כאן, ובאופן זדוני הופך את התוצאה: אבו מאזן ייתפס בעיני הציבור שלו כבוגד, בעוד חמאס תופיע כמנהיגות אצילה ובלתי נכנעת. מהו פרדוקס התמר?
חז"ל כבר גמרו את ההלל על עץ התמר: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, לולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית (בראשית רבה מ"א). ואכן, התמר הוא פרי המזרח התיכון, כאשר קיימים לפחות תשעה מינים שונים של תמרים, אשר בארץ אפשר למצוא את כולם, שכן ישראל היא מעצמת גידול תמרים, והגידול הזה, בעיקר בבקעת הירדן, רק הולך ורב משנה לשנה, שכן אנו נוטעים עוד ועוד, והביקוש העולמי עצום.
אתם מכירים בעיקר את התמר המפואר ביותר שמייצאת ישראל, ואשר נחטף בעולם, הוא המג'הול, ("אלמוני", בערבית) הבשרני, האובלי, והחום הכהה. טעמו מתוק, מלוח מעט, והוא מיוצא לעולם תחת המותג הישראלי "קינג סלומון", ארוז יפה כחבילת ממתקים. גם איראן מרבה לייצא אותו, ולאחרונה נזדמן לי לטעום ממנו באריזת שי, אותה ייצאו האיראנים לשוודיה. הפירות היו בצורה מלבנית, לאחר שיושרו בתוך קופסה מהודרת. הפרי היה מתוק מדבש, יותר מתוק מן הזן הישראלי.
[לתמונות של זני התמרים אנא פתחו את האתר של ד"ר גיא בכור] .
זן אחר הינו הברהי ("זמני", בערבית) הצהוב, וזאת כיוון שהגדיד שלו קצר מאוד, רק עשרה ימים. מהסיבה הזו החקלאים מכנים אותו "הבוז'ולה של התמרים". מגדלים אותו, למשל, בקיבוץ טירת צבי, קיבוץ שהוא ענק בגידול תמרים. הברהי נאכל כשהוא בוסר, ללא תהליכי שימור וייבוש. בדרך כלל מקפיאים אותו ל-48 שעות ומפשירים, ואז מקבל הברהי טעם מעודן ורך. מוצאו מעיראק, והיהודים העיראקים מכירים אותו היטב, נשבים בקסמו. ברהי ניתן למצוא גם באיזורי אילת.
עוד זן שמגדלים אצלנו הוא החיאני, שצבעו אדום או חום כהה, כשהפרי האדום מקסים ביופיו, ומוצאו מצרי. בעיר מודיעין, למשל, נטעו דקלי חיאני רבים, לנוי. זנים נוספים הם דקל נור, חלאווי, חדראווי, זהידי, דרי, אמרי, ועוד ועוד, עולם שלם וקסום. אגב, הגיע הזמן להחזיר לכל הזנים האלה את שמותיהם העבריים, כחלק מן המורשת העברית, הערה לאקדמיה ללשון העברית.
למה נזכרתי בתמרים, ואיך הם נקשרים למדיניות הסנקציות? משום שכאשר העולם הטיל סנקציות ממושכות על עיראק כולה כל שנות התשעים, הכריז סדאם חוסין, הנשיא אז, "לא נורא, נחזיק מעמד כל עוד יש לנו את התמרים," ועיראק היא הרי מעצמת תמרים. התמרים נתפסים כמקור של זהות עצמית, מקלט ליום סגריר, כפוליסת ביטוח, וכמקור עוצמה לאומית. בלי להשוות, גם אנחנו מברכים זה אלפי שנה על פרי התמר בראש השנה: "יהי רצון שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו."
"לא נורא, נחזיק מעמד כל עוד יש לנו את התמרים." משפט הזה נחרת בזיכרוני, והוא יוליך אותנו עכשיו לפצח, אחת ולתמיד, את פרדוקס הסנקציות המזרח התיכוני. אני מכנה אותו, לכן, פרדוקס התמר.
כללי השכר ועונש במזרח התיכון הפוכים לחשיבה המערבית, שכן פעולתם הפוכה למצופה. בתפיסה המקובלת במערב עונש כמו סנקציות כלכליות אמור להוליך לכניעה, בעוד ששכר כמו חלוקת סיוע נדיב אמור להוביל לתמיכה במעניק הכסף, אלא שכאן זה תמיד יפעל להיפך.
הסנקציות הכלכליות או האחרות מקדמות את השליט המורד ומחזקות את התמיכה בו. מדוע? משום שהשליט המזרח התיכוני יידע להציג את הסנקציות כמטילות מצור על הלאומיות, הלחץ החיצוני מלכד סביבו, ונוצרת סולידריות פנימית. הסנקציות מחזירות לשורשים, לתמרים, לעבר, להסתפקות-לכאורה במועט, לנראטיב פולחני מקדֵש. לעומת זאת שכר דווקא פוגע בשליט, מציג אותו כבובת המערב, כתומך בשיבת האימפריאליזם, וכנגוע בשחיתות. השכר פוגע בו בעיני הציבור שלו.
כיום, העולם פועל בשיטת המקל והגזר מול הפלסטינים. כנגד חמאס ועזה יש סנקציות ישראליות ועולמיות, בעוד לאבו מאזן הובטחו 7.2 מליארדי דולר כסיוע. המטרה היא לסלק את חמאס ולחזק את אבו מאזן. אלא שאבוי, פרדוקס התמר מכה כאן, ובאופן זדוני הופך את התוצאה: אבו מאזן ייתפס בעיני הציבור שלו כבוגד, מתרפס בפני המערב וישראל, בעוד חמאס תופיע כמנהיגות אותנטית, אצילה ובלתי נכנעת, שהפופולריות שלה רק תלך ותגבר.
עיראק של סדאם חוסין הושמה במצור עולמי, אך זה לא פגע בעוצמתו של סדאם כהוא זה. אחמדינג'אד כבר השכיל להפוך את הסנקציות שבאמת פוגעות באיראן כנגד המערב, בהציגו את עצמו כמי שנלחם בשם כבוד כל האיראנים על עצמאותה מחדש של ארצו. זה יהיה המצע שלו לבחירות לנשיאות בשנה הבאה. כך מקבל המערב בדיוק את ההיפך ממה שהוא מצפה לו.
לא חבל על המאמץ? על הכסף? על תקוות השווא?
ובכל זאת, נשאר המקרה הלובי, כאשר הסנקציות על לוב הובילו בסופו של דבר לויתור של מועמר קדאפי על תוכנית הגרעין שלו, ובזכותן, לכאורה, הוא התיישר מחדש. האם זהו יוצא דופן בפרדוקס התמר? נראה שלא.
המקרה היחיד שבו סנקציות באמת יוכלו לעבוד הוא סנקציות על המנהיג עצמו, על שרידותו. אם העולם ישכיל להבין שרק שרידותו מעניינת את השליט המזרח התיכוני, ואם השרידות הזו מאויימת, הסנקציות יצליחו, נפתח לפנינו אופק חדש. שרידותו של קדאפי אויימה לא על ידי הסנקציות, אלא בשל פחדו כי ארה"ב תפיל אותו כמו שעשתה אז לסדאם חוסין. במילים אחרות, רק האיום הצבאי (המדומיין) בעיני קדאפי פעל את פעולתו, אחרת היינו ממשיכים עם סנקציות ופופולאריות גואה עוד שנים רבות, גם בלוב. פרדוקס התמר לא היה מעורב כאן, אלא אמצעי לחץ אחר.
בפעם הבאה שישאל או כל גורם עולמי אחר שוקל להטיל סנקציות, וכאלה יש כיום בלי סוף במרחב שלנו, כדאי גם לקחת בחשבון את פרדוקס התמר, כדי להגיע לתוצאות של ממש.
מתברר שעץ התמר עצמו יכול להיות גם מקור לשלום ולשיתוף פעולה, לא רק לשמש כמדד לאיבה ולהתבצרות לאומנית. במזרח התיכון התפשטה חיפושית עצים קטלנית בשם "חדקונית הדקל האדומה", שפשוט מחסלת את עצי התמר במפרץ הפרסי, בעיראק ובצפון אפריקה. כיון שהיא כמעט לא הגיעה לישראל, התמרים שלנו נחטפים בשווקים הערביים והביקוש עצום. ויותר מכך, המומחים הישראלים כנגד החיפושית מבוקשים כיום בכל מדינות ערב, כדי שילחמו עבורן בחיפושית, ובלי פרטים, ניתן למצוא היום ישראלים ברוב מדינות המיפרץ, נלחמים בחיפושית, אבל מקדמים במידת-מה את השלום. והנה לנו עוד מימד מפתיע של "פרדוקס התמר", המתהפך ומתהפך.
22.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
מערכת "חדשות בן עזר" רכשה בובה "אבישג" לחימום כפות הרגליים ב-180 שקלים
זה זמן רב שמערכת "חדשות בן עזר" סובל מתחושת קור בכפות-הרגליים וזאת למרות שבחלק העליון, השמן, יכול המערכת לשבת בחצי גום ערוף גם בחדר קר באמצע החורף. ובכלל יש כבר האומרים עכשיו שלא ההשמנה מזיקה ללב אלא ההזנחה בהשגחה על הבריאות.
המערכת דרש שישיגו לו אבישג מחממת וזאת בתואנת של "ויכסוהו בבגדים ולא ייחם", ואולם שום נערה צעירה לא הסכימה לעבוד במישרה של חימום כפות רגליו, מה עוד שהיה חשש שהטיפול לא יסתיים בחימום בלבד מצידו של הזקן העלול להיאחז בתואנת "זוקף כפופים" ו"ככלות כוחי אל תעזביני."
אי לכך נרכשה עבור מערכת "חדשות בן עזר" הקשיש, הקר מתחת, מערכת "אבישג" ישראלית למהדרין הקרוייה "כרית חימום חשמלית" מתוצרת זק"ש, שניתן לתקוע בה את כפות הרגליים בישיבה ליד שולחן הכתיבה או להניחה כבקבוק חם מתחת לשמיכות בקצה המיטה לפני שהולכים לישון. ויש גם דגם מדבר כמו בובה, שבלחיצה קלה עושה "פּוּק" ואומרת: "שלום לאדוני המלך! פיסעלע פיסעלע, בין שדיי ילין!"
פרופ' ד"ר אהוד בן עזר
אנחנו מאוד אוהבים לקבל הזמנות מבית עגנון בירושלים וזאת מסיבה פשוטה, אחת ויחידה: כל כמה שהסברנו להם, הם אינם מוכנים לשנות, וכותבים על המעטפה: "ד"ר אהוד בן עזר"!
וזה עוד כלום לעומת השנים שבהן היתה לנו דירת רווקים [גרושים] ברחוב פרופסור שור בתל אביב, ואזיי בדואר אלינו היו מגיעים מכתבים כך: "פרופ' אהוד בן עזר, רח' שור 8, ת"א".
ולמעשה, ולאור שיטפון התארים באקדמיה, בייחוד בפרופסורות, האם אין די בשני אלה כדי להעניק לנו תארי ד"ר ופרופסור?
חיילי צה"ל אינם אונסים נשים פלסטינאיות
אות הצטיינות ניתן ע"י האגודה הסוציולוגית הישראלית למחקרה של טל ניצן על הגזענות של חיילי צה"ל, שנערך במרכז שיין למחקרים חברתיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
היא מאשימה את חיילי צה'ל בגזענות וזאת "בגלל שאינם אונסים נשים פלסטינאיות, כפי שעושים כל הכובשים בעולם לנשים שנכבשו." במחקרה, "אונס ואי אונס הם שני הצדדים של אותו מטבע: אין כל הבדל בין מעשי האונס ההמוניים של הסרבים לבין אי ביצועם של מעשי אונס ע"י חיילי צה"ל. אלה פשעי מלחמה ואלה פשעי מלחמה. המוסריות של צה'ל נובעת לא רק ממהותם, אלא גם מניטרול תשוקה כלפי הפלסטינאיות שנתפשות כלא אישה ומהווה זיהום המאיים על גבולות השבט הישראלי."
אכן, הפלסטינאיות צריכות להיעלב מאפלייתן הגזענית.
קארים סולטן
רח' הגיא, ירושלים / אלקודס
אהוד: הקשקוש המטורף הזה הגיע אלינו מאחד הנמענים ואין אנו יודעים אם מדובר כאן בפארודיה, בזיוף, או באבסורד נוסף בעל גוון אנטי-ישראלי מוטה מראש – המאפיין כמה וכמה "מחקרים" ו"פרסים" בחוגים לספרות, להיסטוריה ולסוציולוגיה באוניברסיטאות שלנו, בייחוד בירושלים ובתל אביב. אנא, אם מישהו מכם יודע פרטים נוספים, כתבו לנו.
ד"ר יחיעם שורק
מי יעיר את הספינקס?!
בכל יום ביומו אנו מדווחים מעל דפי העיתונות והתקשורת הרדיופונית והאלקטרונית כי "היום נכנסה שביתת המרצים ליומה ה..." ועוד "היד נטויה" לריטואל הזה.
מבלי להיכנס לשאלה האם השביתה צודקת, מוסרית וראויה והאם טענות המרצים צודקות, מוסריות וראויות (מה שמאוד נכון לדעתי), הנה לכם מיספר סיבות מדוע אין הממשלה נזעקת לפתור את הבעייה ולהתיר את הפלונטר, למרות שכצפוי יגיעו בסופו של דבר שני הצדדים לשולחן דיוני הסיכום וההסכם והמורים יחזרו לעבודתם.
ראשית – קופת המדינה חוסכת עשרות מיליוני שקלים (!!!) לכל יום של שביתה, וזאת מכיוון שאין היא צריכה להפריש כספים למשכורותיהם של הסגל האקדמאי. כמו כן המערכת האקדמית המושבתת חוסכת למשק קילוואטים רבים של אנרגיה, שהרי מיתקני התאורה, המיזוג ועוד דוממים במוסדות החינוך.
שנית – המערכת האקדמית, מה-לעשות, אינה מסגרת יצרנית, וכך לא ניתן למדוד את נזקי השביתה אלא לעידן מרוחק יותר, ובינתיים יכולה הממשלה לשקוט על שמריה.
שלישית – המערכת האקדמית, מה-לעשות, אינה מסגרת יצרנית, ואף לא שירותית נדרשת כמו רפואה או מנגנון ממשלתי ומוניציפלי, ועל כן אין היא מסוגלת להפעיל לחצים על הציבור, שיתבע מהממשלה התערבות מיידית להגעה לדיונים מסכמים.
רביעית – המערכת המושבתת מתייחסת בעיקר לסטודנטים בוגרים, העומדים, במידה רבה, ברשות עצמם, בשונה מתלמידי התיכון או מהזאטוטים שבבתי הספר היסודיים, ועל כן מנוטרל הלחץ על ההורים, והם מבחינתם יכולים לצאת למקומות עבודתם.
חמישית – ציבור המרצים השובתים הינו קטן כמותית, ועל כן נעדר יסודות של לחץ ציבורי. הציבור מבחינתו ממלא פיו מים.
שישית – תופעה מעניינת ומיוחדת במדינתנו, מאז הקמתה ואילך, למעט אולי ימי יצחק רבין כראש ממשלה ויוסי שריד כשר החינוך, ששרי החינוך מעולם לא הזדהו ממש עם דרישות עובדי ההוראה, החל מהגיל הרך וכלה במיגזר האקדמי (בעיקר, איך לא, כשהדבר כרוך בהזרמת כספי הממשלה). כשהיתה פורצת שביתת רופאים ואחיות, היא נתמכה על-ידי שרי הבריאות, וכך הדבר לגבי תחבורה, אנרגיה, פנים (רשויות מקומיות) ועוד. ובמצב כזה איך נצפה שהסגל האקדמי יוכל להגיע להישגים כלשהם.
שביעית – כולם מצפים שראש הממשלה יתערב בנעשה, שהרי הכרזותיו לגבי חשיבות מערכת החינוך והמשאב האנושי בכלל נישאו בכל אסיפת בחירות ונאום לאומה. והנה דומם לו הספינקס הממלכתי. אולי בשל ההסתבכויות המשפטיות שלו ואולי דווקא כדי להסיט את דעת הציבור ממצבו העגום גם בהקשר הפוליטי.
אז מי יעיר את הספינקס?!
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק מ'. ימי אזכרות אצל יהודים
אבל את מה שעשו בני עמי שלי בנדון ימי האזכרה, אני זוכר היטב. שכן לא פעם שימש הדבר לשמחה לנו הילדים בבית הספר.
יש אשר יקרה שבאמצעיתו של אחד השיעורים, סמוך לשעת הצהריים, יבוא פתאום השמש של בית הספר, ידפוק בדלת הכיתה, יבקש סליחה מן המורה, וימסור לו איזה פתק. אחר כך הוא יצא החוצה ויכניס שני עוזרים הסוחבים איתם סל ענקי (צִ'מְבִּילָה), מלא בפיתות חמות וטריות. ואנו הילדים שהיינו מורגלים בכגון זה, והבנו גם מה משמעותם של דברים, סילקנו בשמחה רבה את מחברותינו מן השולחנות, שעליהם הזדרז השמש לחלק פיתה לכל אחד. בגמר הפעולה הזו הוא יצא החוצה לרגע וגרר אחריו צ'מבילה נוספת שהכילה גושי חלווה מתוקה וטעימה עם תבלינים מפוזרים עליה סביב, להאדרת הטעם המשובח שלה (חָאוָואיִיג'), על כל פיתה הוא שם גוש של חלווה.
הפתק שמסר למורה הכיל מן הסתם את פרטיו האישיים של הנפטר שלעילוי נשמתו תֵאכֵל הארוחה הטריה הזו. המורה מברך ואנו עונים אחריו אמן. וגם אנו מברכים בעצמנו על הלחם ועל החלווה', ואוכלים בתאווה רבה ובתאבון את המטעמים. אחר כך נאמר את ברכת המזון. ובסיים כל הכיתות את הזלילה, יֵרדו כל התלמידים ויתאספו באופן מסודר בחצר בית הספר. יושלך הס כאשר אחד המורים יעלה על הדוכן ויקרא את "מי שבירך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך וישמור וינצור את האדון הנדיב היקר והנחמד מר פלוני אלמוני אשר נידב זאת הארוחה לעילוי נשמתו של המרוחם אביו הצדיק באדם מר כך וכך, רוח אדוני תניחנו בגן עדן וגו'," וכאן יקריא את כל נוסח האזכרה והאשכבה לא עליכם, ואנו בסוף נענה ונאמר אמן. ובאותו היום בדרך כלל יִתַּמוּ הלימודים בה בעת הזו ולילדים אורה ושמחה.
לפעמים היה נלווה לפיתות בנוסף לחלווה גם פלח מלון או תמרים או אבטיח, תלוי בעונת השנה. ופעם אחת אני זוכר שהארוחה היתה מורכבת דוקא מבשר ואורז טעימים, וגם קינוח.
יש לציין שמנהג זה מקורו בכך שמשפחת הנפטר המאוזכר תרצה לעשות מעשה נאה כלפי תלמידי הישיבה אשר יתפללו לזכרו של יקיריהם. ותלמידי הישיבה, כידוע מזה מאות רבות בשנים, לא עבדו ולא התפרנסו בכוחות עצמם, ותמיד היו סמוכים על שולחן הציבור, כך שהאכלתם נחשבה למצווה גדולה. והיות שבכל בית ספר בבגדאד היה גם בית כנסת מכובד הצמוד אליו שהיווה חלק אינטגרלי שלו, השתרש במשך הזמן המנהג להגיש ארוחה לכלל התלמידים שם. בדרך כלל היה מאפה מיוחד נאפה למאורע האזכרה, פיתות עבות שלשו אותם בחמאה טהורה ("קָלֵייצָ'ה"), ואף את אלה היו מחלקים עם חלווה מעשה בית, יותר בצורת עיסה סמיכה מתוקה וריחנית עם הֵיל, ועליה מפוזרים שקדים קלופים. המראה מעורר תאבון והריח ניחוח אמיתי.
ויש גם לזכור שהיות וזו לא היתה מדינת סעד סוציאליסטית, וכן גם לא הקהילה, הרי שעזרה לעניים התקיימה בדרכים וולונטריות שונות. ומסורות רבות השתרשו כאן.
אף במותו של נדיב עשיר וידוע בקהילה, תחלק משפחתו ארוחה לעניים. ואני זוכר בהיותי ילד קטן, מת עליו השלום הנכבד שוֹע העדה, מר מנחם דניאל, שהיה בכיר בעמו וגם חבר פרלמנט ויועץ למלך בעניינים שונים.
נשכרו צוותים גדולים של טבחים ומשרתים, ואלה עמדו ובישלו בסירים גדולים כמויות אדירות של תבשילי בשר, וכמובן גם אורז שרוכז על מחצלות גדולות מאוד שנפרסו בפינה אחת של החצר בבית-הספר שעל שמו. ומה שנחרת בזיכרוני היתה ערימת האורז הגדולה (בתפזורת) שהגיעה עד התקרה ממש, ואיש אחד עמד לידה עם מחבת גדול ומילא מלוא החופניים (מלוא מחבתיים במקרה זה) לסליהם של אלה הנצרכים אשר באו ועמדו בתור לקבל נדבת מזון לעילוי נשמתו של המרוחם הנכבד הצדיק החשוב וכו'. ואחר ניגשו למחלק הבשר והפירות והמעדנים האחרים וכל כיוצא בזה. ממש חגיגה.
לא תמיד חלוקת מזון היא שציינה את זכרו של הנפטר עליו השלום. לפעמים חולקו בגדים (חמים, בימי החורף בעיקר). השָמָש היה נכנס לכיתה ובידו פתק עליו רשומים שמותיהם של תלמידים אחדים, שהנהלת בית-הספר בחרה בגלל דחקה הכלכלי של משפחתם, ואלה נצטוו ללכת למחסן שם חולקו להם לפי מידה חליפות ודברי ביגוד אחרים. כל זה תרומה מאת פלוני לזכר קרובו מנוחתו עדן. במקרים האלה היתה כמובן פחות שמחה לנו הילדים, בהעדר החלווה והפיתות, האסיפה בחצר והבטלה מהלימודים.
וגם בזה היו כל מיני מנהגים. למשל אותו עשיר ובעל נכסים שהחליט לתרום לילדי בית הספר, נאמר, כחמישים חליפות לחורף, ירצה שגם בנו שלו הלומד באותו בית הספר יהיה בין הנצרכים מקבלי החליפות הנצרכים. ומעשה בתלמיד אחד בן למשפחה עשירה שנכלל גם הוא בין המוזמנים לקבל תרומה של עניים. החלו מרננים, כיצד זה שבן של עשיר יקבל אף הוא חלק מן המיועד לנצרכים. המלעיזים לא ידעו את האמת, שאביו של התלמיד הוא-הוא שתרם תרומה גדולה מאוד לבית-הספר אך ביקש שגם בנו, "למען יתחזק מזלו" יקבל בגדי נדבה כעניים האמיתיים. התרומה היתה בעילום שם כמובן, וההסבר הוא מפי אבי.
ורק כאן, בארץ הקודש, ראיתי אצל יוצאי אירופה, שאזכרה אפשר לציין גם על יד שמקיימים יום עיון או הרצאה או אפילו קונצרט, בנוסף להקראת נאום כלשהו בו יוזכר הז"ל עליו השלום. ולאו דווקא על-ידי זלילה רבתי.
וממש בימים אלה שמעתי בתוכנית כבקשתך למוסיקה קלאסית, שכרגיל נשלחות היצירות המושמעות בה עם ברכה ליום הולדת או נישואין, לראשונה מאז שאני מאזין לתכנית – שהיצירה הוקדשה לזכרו של פלוני, לבקשת קרובו של זה וזה ביום השנה לפטירתו.
ואגב "חגיגה", דודי, אחי אמי, עליו השלום, נפטר בשיבה טובה. וכמנהג עמדתי ללכת לביתו לנחם את בני המשפחה. זוגתי שתחי' הציעה שאקח איתי גם את בני בן החמש וכך עשיתי.
הגענו לבית האבלים בשעת הערב, וחדר האורחים היה מלא אנשים. חברים וקרובים וידידים וכאלה שבאו להתפלל, המון אדם. ומטבע הדברים, כאשר הנפטר היה איש שבע ימים ושנים, הכול נראה בהתאם. עבור רוב הבאים משמש הדבר כמפגש משפחתי רגיל. ומיותר לומר, ללא שום זכר לסממני האבל שדובר בהם לעיל, ישיבה על הרצפה, מקוננות וכדומה. הכול יותר מאופק ושקט ו"אירופאי", להוציא את הגשת ה"ברכות", שפועלת סביב לשעון. אחת מגישה מלפפונים, שנייה כְּעָכִים ריחניים וטריים מאפה בית, שלישית תמרים ושוב שקדים או אגוזים, תפוחי עץ ואגסים, קפה, תה, מיץ ועוד. ומברכים גם על ההדס ועל עשבים ריחניים נוספים, הכול לפי כללי הטקס.
ובני החמוד כמובן שנהנה מן המטעמים ומן המשקאות התוססים וממיץ התפוזים ומכל היתר. ובדרך חזרה הוא שואל אותי: "אבא, הדוד הזה שלך, ממה הוא מת, מה קרה לו?"
"מדלקת הריאות."
עוברים חודש או חודשיים, וחליתי בעצמי. חום גבוה מאוד שיעול ושכיבה במיטה וביקורי בית של רופאים שאיבחנו דלקת ריאות ויראלית קשה. והפַספוּס, שלא רגיל לראות אותי בטל מעבודה, לבוש בפיג'מה ומוטל חולה על הספה, שואל אותי בדרכו לגן הילדים בבוקר, "אבא, למה אתה לא הולך לעבודה? מה יש לך?"
"אני חולה, יש לי דלקת ריאות."
ואז הוא עונה בדאגה: "אבא תיזהר שלא תמות. אתה לא זוכר שהיה לך דוד שמת מדלקת הריאות ועשו לו חגיגה.."
המשך יבוא
קבלת שבת בצוותא
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד' י"ב)
עשרת הדיברות ניתנו לעם ישראל בהתגלות מיוחדת במינה וחד פעמית של אלוהים לעמו. על פי המסורת, אלה הדברים היחידים שנאמרו ישירות לעם ע"י אלוהים, לכן השם "דיבר" ולא "חוק". עשרת הדיברות הם צווים אלוהיים ואין הם חוקים רגילים. החלוקה העניינית של הדיברות – מצוות בין אדם למקום (כינוי של כבוד לה') ומצוות בין אדם לחברו, כאשר מצוות כיבוד ההורים מהווה את החולייה המגשרת.
ישתתפו בקבלת השבת: שלום שמואלוב, יוזם ומנהל אמנותי של פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, בשיחה על מהות הפסטיבל ועל הקדשתו השנה לנושא "עשרת הדיברות".
יורם זק ועו"ד רונאל פישר – יוצרי הסדרה "עשרת הדיברות" אשר שודרה ב"קשת" (ערוץ 2), בשיחה על המסע הייחודי החוקר את המשמעות המודרנית של הדיברות שבין אדם לחברו וכן מעמיד לדיון מחודש את ערכי הייסוד של העולם היהודי על פי משמעותם בימינו.
ניסים דיין, במאי קולנוע ישראלי ואחד המבקרים והמרצים הבולטים בתחום בישראל, יתייחס לנושא "עשרת הדיברות" בקולנוע, באמצעות דוגמאות מהיצירות של קישלובסקי וססיל דמיל.
שלמה בר בשירי שבת ופיוטיה. עורך ומנחה: גיל קופטש, משתתפים: עו"ד רונאל פישר, יורם זק, ניסים דיין, שלום שמואלוב, שלמה בר. קבלת השבת בצוותא היא במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר.
התאריך: יום שישי 28/12 בשעה 12.00. מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 35 ₪. יש להזדהות בקופת צוותא כקוראי בן עזר לקבלת ההנחה. טלפון הקופה 6950156 ת"א.
קשת החדשה
ידיעון מס' 1
החוברת החדשה של "קשת החדשה" נשלחה למנויים, למשתתפים ולחברים בראשית השבוע. ההפצה לחנויות תתעכב עד תחילת ינואר, בגלל בעיות ניהוליות של המפיץ. מכאן אנו למדים כמה טוב להיות מנוי.
המחירים החדשים של הרבעון הם מעתה 225 ₪ למנוי שנתי, 75 ₪ לחוברת בודדת.
ב"גלריה" של הארץ יופיע ביום ו' הקרוב, 22 בחודש, ראיון של שירי לב-ארי עם אהרן אמיר.
בגלי צה"ל, תוקדש התוכנית "ספרים רבותי ספרים", של ציפי גון-גרוס, בשעה 17:00, לשיחה עם אהרן אמיר.
ביום ה', 3 בינואר 2008, יחוגו (בטרם עת) במיתחם ביאליק, בבניין העירייה הישן, יובל 85 לאהרן אמיר. האירוע ייפתח בשעה 20:30, ומומלץ להתכנס בין 19:30 ל- 20:00. דוברים: אמנון רובינשטיין, בני ציפר, חיים באר, חיים גורי ו"בעל-היובל" עצמו. משירי אמיר יקראו עליזה ציגלר, אסף ענברי, ליאורה בינג-היידקר, והמשורר עצמו.
עלול להתקבל הרושם ששורת אירועים זו היא פרי מאמץ מרוכז של יחצ"נות. האמת? אין זה אלא פרי של צירוף מקרים וגחמות...
הערב הבא של "קשת בעל-פה" יתקיים ב-24 בינואר 2008 בבית מרכז השחמט ברמת-אביב, רח' טאגור 26. הודעה מפורטת, בחוברת החדשה.
האתר שלנו, "קשתות", ישמח לביקורכם. תודה על תשומת-הלב.
המלצה חמה לשתי תערוכות מצויינות
במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב
1. "והתורקים אינם עוד שולטים..."
התערוכה מאירה מזוויות שונות את החיים בארץ-ישראל בשנות מלחמת-העולם הראשונה (1914-1918) – פרק קודר בקורות הארץ [500 זונות יהודיות ממשפחות טובות בירושלים בלבד!], שהפכה כלי משחק בעימות בין המעצמות הגדולות. בשלהי המלחמה, בחודש דצמבר 1917, נכנס הגנרל אלנבי בראש צבאו לירושלים והביא לסיומן של ארבע מאות שנות שלטון עות'מאני ולתחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ. בתערוכה פריטים בולאיים נדירים, יומנים, קטעי עיתונות, כרזות, חפצים, צילומים וסרטים נדירים. מרתק במיוחד הוא סרט אילם על ארץ-ישראל והצבא הבריטי באותן שנים, ולמרבה הצער אין להשיגו בתקליטור מאחד וכל הזכויות שמורות לאימפריאל וור מיוזאום, מוזיאון המלחמה הבריטי, בלונדון (שמומלץ מאוד לבקר בו) ואשר מקטעים מסרטים שבארכיוניו נערך הסרט הרץ התערוכה במוזיאון הארץ.
מוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות, עד 30 במרס 2008.
2. איטליה – אברייקה / אלפיים שנות דיאלוג תרבותי
במשך יותר מאלפיים שנה חיים יהודים באיטליה, ובמשך הדורות נוצר בינם לבין שאר תושבי איטליה דיאלוג עשיר ומרתק, רצוף השפעות והזנה הדדית בתחומי החיים השונים. התערוכה עוסקת בקשרי הגומלין התרבותיים הללו באמצעות מבחר מוצגים נדירים, יצירות אמנות, מימצאים ארכיאולוגיים, כתבי-יד מעוטרים, פריטי יודאיקה ועוד. תערוכה מרתקת, בנוייה היטב, עם הסברים ממצים בעברית ובאנגלית, שאפשר לבלות בה זמן רב וללמוד את ההיסטוריה של יהודי איטליה, ובקצרה גם את קורות חייהם של יהודים בולטים בכל התחומים. ידעתם, למשל, שגם "אוליבטי" של מכונות-הכתיבה היה יהודי?
המגרעת היחידה שהיא שכנראה בגלל ריבוי כתבי-היד המקוריים מצוי האולם הגדול כולו בחצי חשיכה, מה שמפריע להתבונן בחלק מהמוצגים וגם לקרוא את ההסברים המאלפים.
מרכז רוטשליד, מ-4 בדצמבר 2007.
שתי הערות חינוכיות בדבר מדונה, "קבלה"
ואוכל כשר באושוויץ
* קראנו כי אל בתי הספר בישראל חדרה בתחפושת כת "קבלה" המתנאה במדונה כדי לזיין את השכל של ילדי ישראל בתורתם המטומטמת, שדבר אין לה ולתורת הקבלה. הקבלה היא פרק חשוב בתולדות עם ישראל מבחינה היסטורית ודתית, ומי שרוצה להבין אותה שיקרא קודם כל את ספריהם ומחקריהם של גרשם שלום ותלמידיו ואת "משנת הזוהר" שתירגם ישעיהו תשבי. ואילו הדיבורים והספרים בשם ה"קבלה" הפופולארית כיום – אינם אלא שטויות שאפילו אינן קשורות ליהדות ולא באו אלא למלא כיסיהם של נוכלים, מתחזים, ופתאים השוחים בשלוליותיה. עוד מעט ואחריהם גם מיסיון חב"ד יחדור לחינוך הממלכתי-כללי, ובעקבותיו המיסיון הנוצרי, שוודאי יזכה לגיבוי בג"צ בשם שיוויון הזכויות והדמוקרטיה בישראל.
* קראנו שבגלל הגזירה שתלמידי ישראל הנוסעים לבקר באושוויץ' יאכלו רק אוכל כשר – תתייקר הנסיעה, כמובן על חשבון ההורים, בחמישים עד חמש מאות דולר. עצתנו לכם – אל תסעו! – כי באושוויץ' נשרפו גם עשרות אלפי יהודים שלא אכלו כשר, ובוודאי שגם כל האסירים שם, לפני שהומתו בתאי הגז, לא קיבלו אוכל כשר. ואם לאלוהים אין עדיין תשובה על כך, לבד מכמה חרדים דגנרטים שמדברים בשמו ורואים באושוויץ עונש על עם ישראל ובכך מצדיקים למעשה את היטלר ואת השואה – הרי שטרם התמודדה הדת היהודית המאמינה באל אחד – עם השואה, ולכן אין לאיש זכות לכפות על מי שנוסע לאושוויץ' לאכול רק אוכל כשר!
והייתי אומר אפילו שביום יפה של ביקור, כאשר השמיים כחולים ונקיים מכל ענן, צריכים התלמידים לעמוד בין הבניינים באושוויץ או בין הצריפים בבירקנאו ולאכול במופגן כריכים מבשר לא-כשר [לא אקוב בשמו] וזאת כדי להעמיד את אלוהים בניסיון הנורא של "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט!"
בעלה של המורה פרחיה עץ-הדעת
ספר האדריכל יוסף טישלר בתל אביב
בימים הקרובים עומד לצאת לאור בהוצאת מרכז באוהאוס תל אביב ספר המוקדש לפועלו של האדריכל יוסף טישלר. הספר מהווה תרומה משמעותית להבנת ההתפתחות הארכיטקטונית והאורבנית המוקדמת של תל אביב. נחשפת בו דמותו המרתקת של יוסף טישלר – הארכיטקט, המהנדס, המחנך, העסקן ואיש העקרונות. יוסף טישלר תכנן בתל אביב קרוב ל-300 בתים ושכונות שלמות, בהן שכונת פקידי אפ"ק, שכונת נווה שאנן, פארק בדראני והמרכז המסחרי. בין הבתים המוכרים של טישלר, בית גרשון לוין בצומת הרחובות אלנבי והכרמל, בתי המלון בכיכר הכנסת בפינת הרחובות אלנבי והרברט סמואל ובית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד.
מחבר הספר הוא חוקר תולדות הארכיטקטורה ד"ר ברוך רביד, והתחקירנית שולה וידריך. בספר 256 עמודים והוא מכיל מאות צילומים, תוכניות מפות ורישומים וכן קטלוג מקיף של כל בתיו של יוסף טישלר. הספר יהווה מקור מידע רב ערך למתכננים, לארכיטקטים, לעוסקים בשימור ולכל אוהבי העיר.
[דבר המו"ל]
ביום שישי 4 בינואר 2008 בשעה 12:00 תתקיים במרכז באוהאוס תל אביב, דיזנגוף 99 השקת הספר ופתיחת תערוכה המוקדשת לפועלו של יוסף טישלר.
אהוד יקירי שלום, אנא פרסם בבקשה בגליונך הקרוב בקשה מעניינת זו:
קול קורא לקוראי המגילה העפה של בן עזר:
ליאו הבר, עורך ה"מידסטרים" ניו יורק, מוציא גיליון חג מיוחד השנה. הוא מבקש ממוארים, יצירות ספרותיות או מאמרים, לגיליון יום העצמאות הקרוב, במלאת 60 שנה למדינת ישראל. חשוב שהכותבים חוו את הדברים בעצמם. בקהל הקוראים הנכבד של בן עזר ישנם רבים כאלה.
לא יותר מ-500 מילה, באנגלית כמובן, הנושא הוא כמובן הקמת המדינה, מלחמת העצמאות וחוויות הסובבות סביב מאורעות אלה. התשלום יהיה 50 דולר ליצירה שתתקבל.
תאריך אחרון למסירת הדברים, יום שני, ה-11 בפברואר 2008. כל המקדים הרי זה משובח. כמובן שגם שירים בנושא זה, באנגלית! יישקלו לפרסום, אך התשלום יהיה נמוך יותר.
אנא, שנסו מותניכם והיענו לבקשתו. כל החומר יועבר בדרך הדואר האלקטרוני לכתובת זו:
Leo Haber editor, MIDSTREAM, New York York
בברכה,
אלישע פורת
דודו אמיתי
בהתייחס ל"הצביעות" של "שלום עכשיו" [גיליון 301]
שלום אהוד,
קראתי את הקטע האמור ולא מצאתי בו אלא האשמות אוויליות ורכילות מצוצה ממוחו של נרגן זקן.
על זה כבר נאמר במקומותינו: הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
להזכירך (שוב) ב"שלום עכשיו" חברים ותומכים ממיטב אנשי ההתיישבות העובדת וחיילי צה"ל שאתה כ"כ מעריך ומטפח בטוריך.
זה לא מוצא חן בעיניך? זכותך, אבל לא לכבודך הפקת טקסט מגוחך ושולי כגון זה ("מידע מרשיע... ואולי גם בנושאים אחרים". ר"ל).
השמר מהפתטיות.
שנה אזרחית חדשה, טובה ומבוססת.
דודו אמיתי
חבר "שלום עכשיו"
גבעת עדה
לדודו אמיתי שלום,
הוטחו לאחרונה ב"שלום עכשיו", במו אוזניי הזקנות שמעתי ברדיו – האשמות קשות, מלוות בחקירת משטרה, על שהם משתמשים בעמותה שמטרותיה כביכול חינוכיות כדי לקבל תרומות מהאיחוד האירופי ומבריטניה לממן פעולות פוליטיות ומודיעיניות, כגון מסירת נתונים מדוייקים על מצב ההתנחלויות.
כאשר העניין ייחקר עד תומו ויוּזם, וכאשר יתברר כי "שלום עכשיו" אינה מממנת את פעולותיה בעזרת גורם זר ועויין לישראל – או אז אפסיק להיות "פתטי" כהגדרתך, וגם אתנצל.
ואני מתפלא שלא שמת לב שהתרעתי על אותה תופעה בדיוק גם מצד חוגי הימין והימין הסהרורי. ואם אמירת אמיתות לא נעימות היא נרגנות, אזיי אני בהחלט, כהגדרתך, "נרגן זקן"!
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ח
ציפורה
משה דויד בא לפנות-ערב אל השוק הגדול בעיר. רוח קרירה של ים עברה בקירות הלחים ונשבה על פניו. כאשר ירד בסימטה ראה את ציפורה מולו נושאת סל כבד בידיה ומחייכת. ניגש ועזר לה בשתיקה.
"משה," אמרה לו, "אתה לא צריך שתתייגע כל-כך בגללי. אלה הן הקניות בשביל האורחים שלנו."
"מה שאני עוזר לך – עוזר לי," ענה ולא הִרפה מן הסל.
"אבל אולי לא טוב שהאנשים יראו אותנו. יש כאן מהכפר שבאים לקנות, ואתה יודע איך הם יכולים לדבר אחר-כך. לא יפה שגרוּשים ימשיכו ויתראו. מה תגיד האישה שלך? וגם הוא יכעס עליי."
"אבל כאן לא חוץ-לארץ. אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואם הוא לא רוצח או גנב אין כל רע במעשים שלו. כאן לא יכולים לעשות לנו שום דבר."
"אבל שמעתי, האנשים מדבּרים, שהוא עושה לך צרות במחצבה ומקלקל את חייך מן השינאה שלו."
"רק שמועות, ציפורה. דווקא אנחנו ידידים טובים בעבודה. תשאלי את האנשים איך הלכנו יחד להציל את הבן הבכור של צבי כהן כאשר נתקע המנוף שלו בבור ערבי עתיק והוא נפל לתוכו. היינו צריכים לקשור אותנו בחבלים ולטפס אליו למטה כדי להציל אותו בתוך כל הנחשים והעקרבים שהיו שם. ומה אַת חושבת, מי עשה את העבודה הזאת? בעלך ואני קשרנו עצמנו בחבלים וכל שאר הפועלים עמדו עלינו והחזיקו בקצה השני של החבל וכך ירדנו ועטפנו אותו עד שהוציאו אותו, ואחר-כך שכב בבית-חולים שלושה חודשים."
"מה אתה אומר? לא שמעתי כלל על המעשה שלכם?"
"הִשארנו את הדבר בינינו ולא רצינו שיתפרסם העסק עם המנוף ויהיו עניינים למחצבה."
"בכל-זאת אני לא מאמינה לך שאין לך שום דבר בליבך עליו ושהוא לא שונא אותך. כל העולם מסַפּר על המריבות שלכם, ואיך שהוא מרמה אותך בשעות-העבודה ועושה לך צרות עם הכסף."
"שקר! שקר! אותי הוא לא מרמה. ואם יש בינינו אי-הבנה, וגם אם אנחנו מתווכחים לפעמים ולא מוותרים בקלות אחד לשני – לבסוף תמיד מסתדרים. אַל תחשבי שאם הוא סגן מנהל המחצבה כבר שולט הוא בנו עד שאי-אפשר להרים את הראש ולדבר לפניו כבן-אדם."
"משה, מוטב שתגיד לי שלום עכשיו."
"ציפורה – "
"לא. לא. אַל תדבר אליי. ותן לי את הסל בחזרה. באמת, תודה על ההשתתפות שלך. כבר עבר פה אחד הבנים של קַרקַשׁוֹן ויספר בכפר, והוא יעשה לי חקירה על ההתנהגות שלי, ובך יתנקם בעבודה אם ישמע שאתה פוגע בכבודו."
"מדוע אפחד מן המעשים שלו? כאן לא חנות-הבדים שיוכל לעשות לי מה שהוא רוצה. אם אתאונן עליו ואשלח את הדבר לפירסום בעיתונים, וגם אקרא אותו לבירור, עוד יפטרו אותו מן העבודה."
"למה לך צרות? הוא יותר חזק ממך, מכולנו. רק כאב-לב יביא לך, וגם אתה מסַכּן את הפרנסה שלך."
"אני מצפצף עליו, אַת שומעת? עליו, ועל הפרנסה, ועל המחצבה, ועל כל הכפר המחוּרבּן הזה, ואני אעשה כל מה שאני רוצה ולא אהיה עוד עבד שלהם, – לא!"
"משה, תפסיק! אַל תצעק! כל האנשים מסתכלים בך! מה הם יגידו אחר-כך ומה יהיה איתי אם ישמעו שאני משוחחת איתך באמצע השוק? תביא לי את הסל ותלך, תלך כבר!"
התקרבו לסוף הסימטה, לא רחוק מן הרציף של הדייגים, היכן שנמצאת תחנת-האוטובוסים לכפר. מוכרי הירקות קראו: "אדון, גברת, בבקשה! עוד יש משהו שאתם צריכים?" – ילד קטן רץ אחריהם ובידו צרורות ירוקים של פּטרוֹסיליה – "רק חמישה גרוש, גברת, כמעט בחינם." בכמה חנויות כבר הועלה האור, ובעלי הדוכנים בחוץ הדליקו את מנורות-ה"לוּכּס" שלהם. מסביב לחנותו של מונטֶרוֹ מגיד-העתידות התקבצו כמה נשים זקנות, ואחת מהן רצה כלפי משה דויד וביקשה נדבה. הוציא מכיסו מטבע ונתן לה. מונטרוֹ צחק מתוך החנות: "חה-חה-חה! ממי אַת מבקשת נדבה?" משה דויד שמח שמחמת הרעש בשוק לא שמעה ציפורה את שאלתו של מגיד-העתידות.
נער שמן בא מולם, מחזיק אשכול נקניקים בידו, וקרא: "אחד בלירה! אחד בלירה!"
משה דויד הקיף בידו הפנוייה את מותניה של ציפורה ומשך אותה מקִרבַת הבחור. "תיזהרי, הריח הזה של הבשר גרוע."
מסביבם התנשאו הררי ירקות, קופסאות שימורים, כלי-סידקית, סבון, גרביים, זיתים ומלפפונים חמוצים. חנות אחר חנות הציעה את סחורתה. ירקנים, בעלי-מסעדות, בעלי חנויות-מכולת, איטליזים לבשר-בקר, איטליזים לבשר-עוף ואיטליזים לנקניק. בכל פינה עמדו על המיקח. רבו מתוך חיוך, הסתלקו ברוגז וחזרו עם רמז קל מצד המוכר.
משה דויד התאמץ להשאיר את ציפורה לידו מול כל הקהל הזורם אליהם ודוחפם.
כשיצאו מן הסימטה אמר: ""ציפורה, אנחנו מוכרחים שנוכל לדבר בינינו – "
"טוב," ענתה, "פעם אחרת. רק עכשיו תלך."
"נוכל לבוא אצל מַנטֶלוֹ החבר שלי ולשבת בבית שלו בחדר הפנימי בלי שאף אחד יֵדע."
"משה, אַל תדבר כך. אסור לנו. ומה שאנחנו חושבים לפעמים אחד על השני – אחר-כך יעניש אותנו כל העולם. וגם חטא גדול הוא מה שאתה מדבר אליי."
"אבל, ציפורה, כאן אנחנו בישראל חופשים לנפשנו לעשות מה שרוצים, והכול מותר לפי המנהג של המדינה. את לא רואה בעיתונים ולא שומעת ברדיו ומן הסיפורים על האנשים המודרניים החיים כמו בסרטים? למה אנחנו צריכים להיות כמו הפרימיטיביים? אני אפגוש אותך מחר בחמש אצל מַנטלוֹ."
"לא."
"אני אחכה מחר בחמש אצל מנטלו."
"לא."
"שלום," אמר והחזיר לה את הסל. האוטובוס כבר הגיע לתחנה, בעבר השני של הרחוב.
"לא, לא. תודה לך, אבל אַל תבוא לשם."
"אני אחכה."
כך החלו פגישותיהם של משה דויד וציפורה. ליבה אמר לה שאינה צריכה לראותו, והיא גמרה בדעתה – רק פעם אחת אלך אליו להסביר לו שלא יחכה לי וגם להשפיע עליו שלא ישתה עוד מן העראק וידאג יותר למשפחה ולילדים במקום להרשות להם להסתובב ברחוב, ערומים ולבושים קרעים, עד שהלב כואב לחשוב שהם ילדיו.
לקחה מחצית שעה פנוייה מסיום הקניות עד לבוא האוטובוס וניגשה לומר למשה דויד כי מוטב לו שינהג כאדם מן היישוב ולא יתהלך כל ימיו מלא טענות ומחפש מריבות עם כל העולם ובסוף מפסיד את ראשו בכל עניין.
נכנסה ומצאה אותו יושב אל השולחן הערוך ומחכה לה. היתה אפלולית בחדר הקטן מפני הווילונות הכבדים. ראתה על השולחן דובשני בַּקלאווה, מאותם שהיו חביבים עליה בשנה הראשונה לנישואיהם והוא היה מביא לה מחנות-התופינים של הערבי בשוק. ועוד הכין לה יין לבן יבש ובקבוק קטן של מיץ ענבים, לא אותם העראק והקוניאק והיין האדום הזול הנודפים ריחם מפי השותים בכפר, אלא ממין המשקאות שהיו שותים בארוחותיהם. מיד התמלאה רכּוּת ומתיקוּת וכמו ערפל כיסה את עיניה. קם, ניגש לקראתה ואמר:
"אַת מלכה שלי, ציפורה. מלכה שלי. תשבי במקום שהכנתי לך."
וכאשר לקח את ידה בידו כדי להוליכה אל כסאה עבר דגדוג קל באצבעותיה, והם השפילו לרגע עיניהם ועקבו אחר הידיים הנוגעות. ידו היתה מלאה צלקות מן העבודה במחצבה, וקרומי עור לבן שהרחצה אינה מסלקת אותם והם בולטים יותר כשהיד נקייה. ציפורניו שבורות בכמה מקומות וכף-היד מחוספסת עד שמגעה מורגש לעיתים כפצירה קלה.
אצבעותיה היו אדומות מן העבודה בבית וצבע הלַכּה בקצותיהן לא חיפה על עליבוּתן ולאוּתן. לא עוד היו אלו ידיה הרכות והלטפניות בזמן שהיתה אישה צעירה, יושבת רובו של היום בבית וממתינה לשובו מן העבודה. ישבה לשולחן והביטה בעיניו, הביט גם הוא בה. האם כל זה אמת, הירהרו, וכלום מוּתר לנו להאמין שכך הדבר? וכדי להעלים את מבוכתם החלו לפטפט על הדרך לכפר, על ביתו של מַנטלוֹ ועל השהות שבידם. רק משה דויד היה חוזר ואומר:
"אַת מלכה שלי, ציפורה. אַת המלכה."
בנו הקטן של מנטלו בא וסילק מן השולחן את הצלחות עם הקליפות והשיירים והביא פירות טריים וקפה.
כאשר ניגש אליהם, מחייך בביישנות, קפצה ציפורה וקראה: "אתה זוכר את סעיד, משה דויד? סעיד זה הנער הקטן בעל העיניים השחורות שהיית שׂוכר כדי שיעזור לי בעבודת-הבית וישקה את הרחוב מפני האבק? ואנחנו אמרנו שהבן הראשון שלנו יהיה דומה לו?"
"אם אני זוכר?" ענה הוא, "והרי כל הפנים שלך מזכירות לי את הבית שהיה לנו, והמיטבח שעשיתי לך מן הקרשים והפחים שהיו בחצר של אבא שלך, עליו השלום. אוֹי, אוֹי, ציפורה, איך שאנחנו עשינו שטויות מן החיים שלנו..."
"אסור לך לדבּר כך. כבר נקבע הגורל שלנו. ואפילו אני עוד חולמת לפעמים על דברים שאסור להרהר בהם בקול רם, אני אומרת לך שכבר עבר התור שלנו לעשות מה שהלב חפץ, ומוטב נשתדל כל אחד בבית שלו שיבואו השלום והשלווה."
"מה אַת מסַפּרת על חלומות?" נדלק משה דויד, "גם אַת חולמת עוד על הימים היפים שלנו, הימים היפים עם כל החיבּוּבים שהיו לנו ושיחזרוּ – "
"אוּי, אוּי," אמרה לו, "תפסיק, משה! אתה מתחיל שוב להרגיז בדיבורים שלך. כבר אני לא אמרתי דבר, וצריך שתבין ולא תפציר בי מה שאני לא יכולה לעשות. כי אסור לדבּר כך. יש לך אישה וילדים, ומה שאתה אומר לי הוא דבר איום. אתה שומע? כבר עובר אצלי רעד בעצמות מן הדיבורים שלך!"
נזכרה לשם מה באה, וליבה מייסרהּ. לא זו בלבד שלא הוכיחה אותו, עוד הצליח הוא להוציא ממנה הודאה שהיא מהרהרת בחיים שראו יחד לשעבר. החליטה שעליה לאזור עוז ולומר לו מה שהתכוונה לומר. בינתיים באה ידו ותפסה בכפה ונחה עליה, וניתווספו טעם היין שהניח ערפל דק בעיניה, ומתיקות הדבש, והאפלה שהחלה עוטפת את החדר. ניסתה לאסוף את ידה ממנו ולא יכלה. היו מחשבותיה מבולבלות עליה וגופה מתכווץ ומתפשט מן הנגיעות הקלות בכף-ידה, עד שהרגישה חום נכנס בה מכל העברים ונבהלה מפני עצמה ומפני משה דויד היושב מולה ועיניו בוערות ולחות, ומפני השעון, שכבר עברה מחצית השעה וסופה היא לאחר את האוטובוס לכפר אם לא תמהר לקום ולברוח. משכה עצמה ממנו וקמה רועדת כולה, וכמעט בוכה, וקראה: "משה, משה, קח אותי מהר לאוטובוס לפני שאני מאחרת."
מיהר וקם ללווֹת אותה. "קחי עוד עוגה," אמר.
"לא, לא. אסוּר לנו."
"מה אסור?"
"אני לא יודעת. נלך."
"תבואי עוד פעם?"
"אַל תדבר כך."
יצאו מאפלולית החדר לרחוב, שעדיין היו בו דמדומי-ערב, הלכו בצעדים חפוזים, נתקלים זה בזה, כשני גנבים. הגיעו לאוטובוס, והוא נפרד ממנה. אחר-כך חזר גם הוא לכפר.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלימותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
הזמנה ליום העיון ליובל השמונים לקיבוץ הארצי השומר הצעיר ולקיבוץ המאוחד
שלום אהוד,
מצורפת ההזמנה (והקישור) ליום העיון הקרוב ליובל ה-80 לקבה"א והקבה"מ, עבורך ועבור קוראי "חדשות בן-עזר".
http://www.givathaviva.org.il/hebrew/yaari/16-12-07-eyon.htm
נשמח לראותכם.
בברכה,
דודו אמיתי
דוברות ג"ח, גבעת חביבה, ד.נ. מנשה 37850
נייד: 052-4475-458
דו"אל: dudu_am@givathaviva.org.il
אתר: http://www.givathaviva.org.il
* * *
שאלת תם:
מדוע מבקר המדינה הנכבד, החשב הכללי הקודם של האוצר, והיועץ המשפטי של הממשלה, לא השמיעו לנו קולם בנושא בדיקת התנהלות תקינה של המוסדות של ארגוני המורים ואולי גם של העומדים בראשם? האם רק משום שאלה נושאים את נס המלחמה בממשלת ישראל ובאיש המושחת העומד בראשה? ומדוע כאשר מישהו מתוך אחד מאותם אירגוני מורים מעז להתראיין ברדיו, יש הרגשה (במו אוזניי שמעתי) שהוא מדבר כאשר חרב מונחת על צווארו? הרי לא יכול להיות שהם מתנהגים שם כמו איזו מאפיה סיציליאנית!
מחב"ע
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת תפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,663 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
302 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל