| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 303
תל אביב, יום חמישי, י"ח בטבת תשס"ח, 27 בדצמבר 2007
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: לִפְעָמִים בֶּנְאָדָם.
ברכות נוספות לגיליון ה-300: יעקב זמיר, ארנה ושמאי גולן, עוז אלמוג,
תקוה ויינשטוק.
ד"ר גיא בכור: מסתורי הגדר הנאמנה, ומדוע אנו שוב תחת סכנה.
ד"ר פארוק מואסי: "למה נישאר מחרחרי מלחמה!?" [תגובה לגיא בכור]
עמוס כרמל: עסקאות מחבלים, סומק הדם על הידיים. [ציטוט].
אמנון בי-רב: עיתונאי עם קשרים, פרק מהספר "סיפור עיתונאי".
אורי הייטנר: 1. ...שהביאנו עד הלום [על ד"ר יוסי ביילין].
2. מערכת יחסים פרוורטית בין ישראל למצרים.
משה גרנות: התערות במולדת מחייבת קורבן, שתי יוצרות, שני ספרים:
סימעלע שניידער: אחרי הכול.
סוניה פלטי: אל מעבר לדניסטר – נערה בארץ גזירה.
נעמן כהן: שְׂפַת הַיְּהוּדִים (שיר המתייחס לבן גוריון).
רוז'קה קורצ'אק: מכתב אל שבתי טבת, מתוך הספר "רוז'קה: לחימתה – הגותה – דמותה".
הפינה של ההוא מחלם.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק ט, מזכיר המפלגה נכשל בשליחותו.
ברוך תירוש / ידידיה יצחקי: האומנם קו ישיר מהסיוע הצ'כי בנשק לישראל
ב-48' לפרשת מרדכי אורן?
נעמן כהן: אֲשֶׁר יָצַר נוסח ספרד ו"אֲשֶׁר יָצַר" (אשר יצור במלעיל) נוסח אשכנז.
יוסי גמזו
לִפְעָמִים בֶּנְאָדָם
לִפְעָמִים בֶּנְאָדָם, כְּשֶאִיש לֹא רוֹאֶה, מְחַבֵּק פִּתְאֹם עֵץ בַּדֶּרֶךְ,
סְתָם אֵיזֶה אִיש שֶנִּתְקָל לוֹ בִּסְתָם אֵיזֶה עֵץ, כְּמוֹ יָדִיד, כְּמוֹ אָח.
אֵין לוֹ מִלִּים לַחִבּוּק הָאִלֵּם הַזֶּה, אֵין וְגַם אֵין בָּהֶן צֹרֶךְ,
יֵש דְּבָרִים שֶמֵּעֵבֶר לְעֹמֶק הַשֹּרֶש,
הַשֹּרֶש וְגַם הַמִּלִּים.
שְתֵּי בְּדִידֻיּוֹת נִפְגָּשוֹת לִשְנִיָּה בַּמֶּרְחָק הַקָּצָר בְּיוֹתֵר
שֶבֵּין אִי הַיְּכֹלֶת לִנְדֹּד וּבֵין אִי הַמַּזָּל לֹא לִנְדֹּד, לִמְצֹא בַּיִת.
גַּם הַשְֹּרָף, כְּמוֹ דִמְעָה, מְשַבֵּש אֶת קְלִפַּת-הַמָּגֵן הַקָּשָה, הַמּוּצֶקֶת
שֶל קְשִיחוּת מְצֻלֶּקֶת הַרְבֵּה גַרְזִנֵּי אַכְזָבוֹת. שֶל אָדָם. שֶל עֵץ.
אֵין שוּם דָּבָר אֶרוֹטִי בַּמַּגָּע הַגָּנוּב הַזֶּה
בֵּין הֲצָצָה לְיָמִין וּפְזִילָה לִשְֹמֹאל מֵחֲשַש עוֹבְרֵי-אֹרַח.
אֲבָל אֵין עוֹד סְטְרִיפְּטִיז חוֹשְֹפָנִי מִן הָרֶגַע הַזֶּה הַנּוֹאָש, הַפָּתֶטִי:
שְנֵי אִילָנוֹת, שֶל בָּשָֹר וְשֶל עֵץ, בַּלְּבַד הַגָּדוֹל, הַקַּר.
כְּמוֹ בִּתְּמוּנוֹת הַסִּיּוּט שֶל דֶּה צִ'ירִיקוֹ: רִיק מְהֻדַּק פֶּרְסְפֶּקְטִיבוֹת
וְתִשְכַּח שֶהָיְתָה לְךָ אִמָּא, תִשְכַּח שֶהִבְטִיחוּ לְךָ כּוֹכָבִים.
מַה שֶּיֵּש לְךָ נֶטוֹ זֶה כְּמוֹ אֵצֶל גְּנֶסִין: הַצִּדָּה, בֵּינְתַּיִם, בְּטֶרֶם,
עַד שֶיִּכְרֹת גַּם אוֹתְךָ אֵיזֶה קֶצֶר
וְאִיש לֹא יָנִיד עַפְעַף.
הַזְּמַן הַמַּקְרִיחַ עָלִים וְשֵֹעָר מְכַסֵּחַ בְּתַעַר-הָרוּח
אֶת מַה שֶּנִּשְאַר מִתְּמִימוּת הַפְּרִיחָה, וְזֶה לֹא הַגַּנִּים שֶל וֶרְסַי.
אִיש כַּנִּרְאֶה לֹא מַסְפִּיק לְעַצְמוֹ, לֹא אָדָם וְלֹא עֵץ, אֲפִלּוּ
הַמָּוֶת זָקוּק לְחֶבְרָה וְלָכֵן הוּא אוֹסֵף אֶת כֻּלָּנוּ אֵלָיו.
(נדפּס בּ"הליקון")
ברכות נוספות לגיליון ה-300
לאהוד שלום רב,
עונג רב מסב עיתונך עם רשימותיו המאלפות והמעניינות למכביר. דבריו של אליהו הכהן (גיליון 301) למשל לא הייתי מגיע אליהם גם אם הייתי מבלה חודשים בספריות למיניהן. וכן רבות הרשימות האחרות המרתקות.
וזה כרוח קרירה משיבת נפש בימים בהם מלאים העיתונים בדברי בלע והשמצה נגד המדינה, עם שם מפוצץ של "פוסט ציונות" ועוד.
תחזקנה ידיך על המפעל הנהדר שאתה עושה בו. וכל הכבוד!
בברכה חמה,
יעקב זמיר
מאותה הרמת גן עם אותן הפיז'אמות
*
אהוד יקר,
במלאת לעיתונך 300 גליונות – ברכות חמות!
עתה כבר ברור וידוע, כי ה"מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח" הפך למוסד של קבע ובמאה ה-21 ולא במאה ה-19, כפי ששמו השנון מעיד עליו. ויותר מזה – עתה גם התברר היטב כי עורכו של העיתון הזה כלל אינו "סופר נידח". הריהו סופר פעיל ויוצר, ובעל חוש הומור נועז, והפרסום החדש של יצירותיו, כולל "המחצבה" שעורר התעניינות כה רבה בשעתו, וספר שיריו והרומנים האחרים שמתפרסמים מחדש, כל אלה מעידים על כך! – וגם כעורך אינו "סופר נידח" אלא עורך קשוב לכול, פתוח לדעות שונות וגם לאלו השונות משלו, מגיב באומץ על מגמות תרבותיות, שומר על גחלת התודעה ההיסטורית שלנו, שפתח תקווה מסמלת אותה, פתוח לספרות ואמנות, ואפילו מעז לתבל את הדברים בענייני חולין כמו מסעדות, כאומר כי לא רק על הרוח יחיה אדם, ומעל הכל – מעורר קוראים כה רבים לעקוב אחר המתפרסם בעיתון.
הרינו מאחלים לך המשך מוצלח בהוצאת העיתון "המעורר" הזה, שלא תחדל רוח ההתלהבות שלך, ושקוראיך ירבו כחול אשר על שפת הים, שאתה ויהודית רעייתך כה אוהבים!
באיחולי כל טוב,
ארנה ושמאי גולן
*
אהוד היקר,
ברכות חמות לגליון ה-300. "חדשות בן עזר" היא רקפת בחגווי הטרשים. הזדהיתי עם דבריה של עדינה בר-אל שהופיעו בגליון 302. בזמנו התחלתי פה ושם לשמור בתיקיית המחשב שלי גיליונות (קבצים) של המכתב העיתי. פשוט כל כך הרבה דברים שיקפו את דעתי וקלעו למחשבותיי (במיוחד אלה שלך). מהר מאוד מצאתי שאני שומר כל גליון וגליון.
יישר כוח!
עוז אלמוג
נ.ב
מצ"ב קישור למאמר שלי שהתפרסם אתמול בYNET- (בנושא תופעת נינט). אני חושב שתמצא בו עניין.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3485429,00.html
*
אהוד היקר,
הרבה תודות על 300 הגליונות! כל רעיון המכתב העיתי מקורי ומעניין. אני קוראת את עיתונך בשקיקה עוד באותו יום ולרוב, כבר השכם בבוקר. יש בו גם היסטוריה של הישוב, בפרט כמובן, של פתח תקווה – אתה ההיסטוריון של פתח תקווה! – גם אקטואליה, גם פוליטיקה, גם ספרות גם תולדות הלשון, השירים והמגינות – וכן מידע יומיומי חשוב. לומדים ממנו בהקדם על ארועי תרבות למיניהם וענינים אישיים, כך, למשל, סיפק בשעתו אינפורמציה על מצב בריאותו של אליהו הכהן.
לא הכל אני קוראת – לא את החריזה הארוכה והמיגעת, ולא לכל אני מסכימה, איני מסכימה לראש ממשלה שקופות של שרצים וכסף נגררות מאחריו, וודאי לא לדעות בענין הדת ולא לכתיבה הסכסית הצורמת את טעמי השמרני, אבל גם ב"עיתון לאנשים חושבים" איני מסכימה לכל הדעות (בעצם אני מתנגדת כמעט לכולן!) ואיני קוראת, בפרינציפ, מאמרים שכותביהם יכולים להימנות על נאמני פתח ואף החמאס. אבל בסך הכול העיתון שלך משעשע וגם רציני ומחכים.
לא קשה לשער איזו עבודת פרך קיבלת על עצמך, על כל המיון, הבחירה והצד הטכני.
באשר לגיליון האחרון, אהבתי את סיפורו הנחמד של דורון גיסין על החמור והמיקעכער. אגב בכיתוב שלך, המצטיין תמיד בדיוק רב מצאתי הפעם – לראשונה – שגיאת כתיב או דפוס. ברשימה "חומוס" של רות ירדני כץ, נכתב "מטובלת" במקום "מתובלת". שגיאה אחת בכל 300 הגליונות! כל הכבוד!
ושלום לבן פתח תקוה מבת פתח תקוה,
תקוה וינשטוק
אהוד: התלבטתי והשארתי את הכתיב של המקור – מטובל, כי היתה לי הרגשה שהכותבת לא התכוונה לתיבול החומוס אלא לכך שהוא מטובל בקערית, כלומר משוקע עם התוספות. ואם הייתי מתקן אולי הייתי פוגע בכוונתה.
ד"ר גיא בכור
מסתורי הגדר הנאמנה, ומדוע אנו שוב תחת סכנה
הנה הפרדוקס של הגבולות: גבול של שלום הוא איום, שכן דרכו זורמת הגירה בלתי חוקית המשנה מאזנים דמוגרפיים, סמים, זנות, פלילים ונשק, בעיקר לעולם התחתון. לעומת זאת, גבול של מלחמה הוא דווקא יציבות וביטחון, שכן הגדר, המגוננת עליו, ותשומת הלב הביטחונית, מונעות את מרבית הצרות.
בשנת 1984, ואני כבר ותיק וידוע בתחום ענייני הערבים, התמזל מזלי, והייתי אחד ממייסדי עיתון "חדשות", עליו השלום. היומון הזה היה החמצה מרגע לידתו, ובעתיד אספר כיצד התגלגל להיות כישלון מראשיתו, למרות שפוטנציאל היה לו. כפרשן לעניינים ערביים, כתבתי שם מדור שנקרא "שכנים". התפיסה (ברוח "חדשות" ו"הארץ") היתה – שאם נכיר את המתרחש סביבנו, יגביר הדבר את הסיכוי לשלום, תפיסה שיש בה היגיון. כמה שנים לאחר מכן פרצה האנתיפאדה הראשונה, שאותה פירשנתי גם כן באותו עיתון, והרבה אשליות התנפצו. אז חזרתי גם לגלי צה"ל, והגשתי תוכנית שבועית בנושאי המזרח התיכון שנקראה "מעבר לגבול", תוכנית שהתקיימה שנים אחדות, עד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991.
שימו לב להבדל בין "שכנים" ל"מעבר לגבול". הגישה הראשונה מאמינה בהידברות, הכרה הדדית ובסך הכל היא אופטימית, יש שיגידו נאיבית. השנייה מבקשת להכיר את הצד השני, אך היא מודעת לכך שיש וצריך להיות גבול, חיץ. יש שיגידו שזו גישה חשדנית. במהלך השנים הרהרתי ביני לבין עצמי מהי הגישה הנכונה יותר, היכן שאין קו ברור בינינו לבין המרחב הערבי סביב, למשל בהפיכת הגבול לפארקים תעשייתיים, ברוח שמעון פרס, או כאשר יש גבול משורטט וברור, בלי לוותר על הכרת הצד השני.
כיום אין לי ספק שהגישה השנייה היא לא רק נכונה, היא מחויבת המציאות, אם חפצי חיים אנו.
ראינו כבר את הבדל התל"ג לנפש העצום בינינו לבין הרשות הפלסטינית או מצרים (פי 20 ויותר), כאשר ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שהיא חלק מן העולם הראשון, כשהיא מתקרבת לעמדת הנהגה שלו. ישראל היא אי מערבי בתוך העולם השלישי, ללא שום ויכוח. היא זועקת בליברליות שבה, החופש היחסי ורמת החיים העצומה לעומת הסביבה.
ישראל היא החלום המתוק של כל אזרח ערבי במזרח התיכון: הוא שונא אותה, אך היה שמח מאוד לחיות בכלכלה כמו שלה. אם תשאלו בכיתה בקהיר מי שונא את אמריקה: כל הכיתה תרים את ידה. ומי היה רוצה לגור באמריקה: גם כאן, כל הכיתה מרימה את ידה. זה הפרדוקס של המערב בעיני המזרח.
יש לנו בעיקרון שני סוגי גבולות: של שלום ושל מלחמה, כאשר את עיקר תשומת הלב שלנו אנו מפנים, כמובן, לגבולות המסוכנים, כמו למשל עם לבנון וחיזבאללה. האמת היא הפוכה: את תשומת הלב יש להפנות לגבולות "השלום", שהם, לפי גישתי, מסוכנים הרבה יותר.
הנה הפרדוקס של הגבולות:
גבול של שלום הוא איום, שכן דרכו זורמת הגירה בלתי חוקית המשנה מאזנים דמוגרפיים, סמים, זנות, פלילים ונשק, בעיקר לעולם התחתון. זהו הגבול דרכו זורם העולם השלישי אל העולם הראשון, הגבול דרכו זורם פנימה הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. ראו את ממדי ההגירה הפלסטינית לישראל, תוך קבלת אזרחות, בשנות אוסלו הנוראיות.
לעומת זאת, גבול של מלחמה הוא דווקא יציבות וביטחון, שכן הגדר, המגוננת עליו, ותשומת הלב הביטחונית מונעות את מרבית הצרות.
בגבול של מלחמה יש גדר, המגינה עלינו, ויוצרת חיץ ברור בין העולם השלישי לעולם הראשון.
בגבול של שלום אין גדר, ולכן תהיה תמיד חדירה חד-סטרית של העולם השלישי אל הראשון, עד לרמה של הפקרות לאומית. בין ארצות הברית למקסיקו יש גבול של שלום, אז למה מגביהים שם האמריקנים גדר עד לשמיים? כי זהו גבול בין עולם ראשון לשלישי.
תובנה זו מעלה שאלה מעניינת: האם ישראל תוכל להתקיים כמדינה יהודית במצב של שלום וגבולות פתוחים?
קשה לי להאמין.
נאה דורש, נאבקתי במשך שנים בתקשורת להקמת גדר ההפרדה. כבר בשבוע השלישי של האנתיפאדה פרסמתי מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "גדר עכשיו", שהביא לקמפיין מוצלח בעניין שניהל עיתון "מעריב", להקמת תנועה תחת כותרת זו, ולימים, להקמתה של הגדר עצמה. אלא שעד היום, כשבע שנים מאוחר יותר, לא הושלמה הגדר. לא נהנינו באמת מהקמתה, שכן תמיד באיזור זה או אחר היא היתה פרוצה. עכשיו נתבשרנו שהגדר לא תושלם, שכן התקציב הממשלתי להקמתה קוצץ. זה נורא, שכן כבר היום פלסטינים רבים מהגרים שוב לישראל תוך עקיפת הגדר. בישראל, וזאת יודעת המשטרה היטב, שוהים כבר עשרות אלפי שב"חים פלסטיניים, כאילו לא היתה אנתיפאדה מעולם, וכאילו חזרנו עשר שנים אחורה. מה הטעם בהקמת הגדר, אם אין משלימים אותה? אין זו רק שאלה ביטחונית, זו שאלה כלכלית ודמוגרפית. זו שאלת שרידותה של החברה היהודית בישראל.
ובדרום, גבול שלום מאיים נוסף. גם באתר שלנו הפניתי את תשומת הלב הציבורית לכך שגבול השלום בינינו לבין מצרים פרוץ לחלוטין. נשק, סמים, זנות והגירה כמעט חופשית. כתבתי כאן על ההגירה מאפריקה, וזעזעתי רבים באשר לפריצות של גבולותינו. נושא מחפשי העבודה מאפריקה ירד מסדר היום הציבורי, אך, לידיעת הקוראים – המצב רק הולך ומורע. זרם המהגרים האפריקאים נמשך במרץ, ולילה לילה צה"ל מקבל עוד ועוד מחפשי עבודה והגירה מכל מדינות אפריקה. בעוד המצב בדארפור עצמה הולך מתייצב, ישראל הפכה ליעד הגירה מכל קצות אפריקה. השמועה יצאה, היהודים בטמטומם לא הבינו בזמן מה קורה, כדרכם, וההמונים מגיעים. למה שלא יבואו? החיילים המצרים יורים עליהם מדי פעם, אך לא זה מה שירתיע. ישראל אינה מגרשת אותם, אלא כולאת אותם, ורבים מהם כבר עובדים בארץ, בעיקר במלונאות באילת, והם מדווחים לקרובי משפחתם על גן העדן שנפתח בפניהם. האם בישראל יש בכלל משטרת הגירה?
יש צורך דחוף לסגור את הגבול בינינו לבין מצרים בגדר, ולהשלים מיד את גדר ההפרדה מול הפלסטינים. מה שלא ייעשה היום, יהיה בכייה לדורות מחר. על פי כללי המזרח התיכון, ויש לזכור זאת תמיד: גבול של שלום הוא איום, בעוד שגבול של מלחמה – ביטחון.
23.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ד"ר פארוק מואסי
"למה נישאר מחרחרי מלחמה!?"
ד"ר גיא שלום!
עיין אני בכמה ממאמריך, ומבחין במידת הפסימיות שלך ושל אלה שאתה מוצא הדים חיוביים אצלם – כאילו המלחמה, כל מלחמה, פותרת בעייה.
בישראל קיימת נטייה לפתור בעייה דרך יצירת בעייה חדשה, וכך הלאה והלאה, ושוב הארץ מדממת. השמאל הישראלי הולך ומצטמצם, והימין ממשיך ביהירותו ובהתעלמותו מזכויות העם הפלסטיני מסביבו ומבשלים את עצמם במרק שלהם...
חשוב קמעא בכיוון אחר, ותראה את הדברים בצורה אחרת – צורה של כבוד וכיבוד לכל עמי האזור, וזכור התקופה שבה הפלסטינים ברצועה ובגדה היו מארחים טובים לישראלים שבאו אליהם ברבבותיהם, והפלסטיים במקביל טיילו בארץ ועבדו כאוות נפשם.
עצתי לך לא לחטט בהיסטוריה שאתה משנן בדרך קריאתך, וחשוב על האחרים, שהם גם פקחים, ושיש להם היסטוריה של סבל נורא, של מוות יומיומי, ועל הטרגדיה שמתמשכת (גם על איומי הקסאמים שאתה במקומך רחוק מהם). כי במלחמה אין צד מרוויח.
מי יתן וניחון באנשים אחראים יותר, וחושבים על שלום אמיתי – שלום של הכרה בזכויות ולא של היכנעות צד לצד אחד.
ד"ר בכור, כואב לי מצבנו, ורואה אני שממשלות ישראל מנסות תמיד להרויח זמן ולא להתמקד ביסוד ובעיקר. ולא לפתור מאומה לא בבעיות חוץ ולא בעיות פנים.
ואם אלוהינו הוא אחד ולשונותינו, ונביאינו, ורבים ממנהגינו כל כך הם זהים, למה נישאר מחרחרי מלחמה!?
למה לא נדבר בלשון אחרת?
ד"ר פארוק מואסי
באקה אל גרבייה
אהוד: ובאמת למה לא נדבר בלשון אחרת? הנה, בכל העולם (וגם באירופה, בירדן ובישראל), נפתרו בשישים-שבעים השנים האחרונות בעיות של עשרות מיליוני פליטים שעברו מארץ לארץ – ורק מחנות הפליטים הפלסטיניים מתקיימים ומתרבים בבידוד מרושע זה 60 שנה, כאשר אחיהם לערביות ולאיסלאם מתנכרים להם ומחזיקים אותם על אש קטנה של סבל ועוני, וכל זאת רק כדי לשמור על "זכות השיבה" אשר כולנו יודעים שהיא אינה ריאלית כי פירושה הפיכתה של ישראל למדינה בעל רוב פלסטיני.
[ד"ר מואסי ידידי, כדי לענות לד"ר בכור עליך להיכנס לאתר שלו ולהגיב שם ישירות, אהוד]
עמוס כרמל
עסקאות מחבלים, סומק הדם על הידיים
כאשר השר לשום דבר איילון מצהיר ש"כשל מודיעיני" מנע או מונע את שחרורו של גלעד שליט, מתבקש לשאול אם התבטאותו מתיישבת עם מידת התבונה או רמת האחריות המצופות מחבר ממשלה. שאלה כזאת מתעוררת גם כאשר שר הביטחון ברק נוזף בעמיתו למפלגה ולקבינט לא בשל מעידתו אלא בשם הנימוק האבסורדי שלא מדובר בכשל מודיעיני אלא ב"חוסר מידע". הוא הדין ב"אחד השרים", ככתוב בעיתון זה אתמול, שהסביר כי "צריך למהר, אחרת גלעד יהיה בסכנה."
וכאשר כל השלושה שותפים עתה, בהקשר של גלעד שליט, לדיונים על שינוי הקריטריונים של "דם על הידיים," יש מקום לומר כמה מילים על עצם המושג הזה וגם על ההצעות להגמיש אותו.
באמצעות הטיעון הציורי של "דם על הידיים" מנסות ממשלות ישראל זה 40 שנה למנוע כל הקלה בעונשם של אסירים ביטחוניים שהשתתפו במעשי הרג שלא בשדה הקרב. וכמה טעמים כבדי משקל ניצבו מאחורי הכלל הזה. היה כאן הרצון להוכיח שדמנו, במדינת ישראל הריבונית, אינו הפקר. היתה השאיפה לתת פורקן חלקי לתחושות הזעם והתסכול לא רק נוכח מימושן של מזימות רצחניות אלא גם בשל ההפתעה האכזרית שנקשרה בהן, בשל היותן מכוונות כלפי מה שנקרא "חפים מפשע". היה השיקול התכליתי של מיצוי הדין לצורך הרתעה, של הבהרה נחרצת למבצעי פיגועים כי יש "קו אדום" שמעבר לו הם יהיו אמנם חסינים מפני עונש מוות אבל לא קלפים למיקוח.
כל ההנמקות האלה איבדו לפחות חלק מתקפותן ב"עסקאות שבויים". למשל, כאשר קוזו אוקאמוטו, ממבצעי הפיגוע הקטלני בנמל-התעופה ב-1972, שוחרר ממאסר עולם כדי לרצות את מנהיג המחבלים ג'יבריל ב-1985. כל ההנמקות האלה נשמעו חלולות למדי מרגע שניתנה לגיטימציה לשולחי המחבלים – בראש ובראשונה, לערפאת. כאשר הוא נעשה בר-שיח, שוב לא היה ברור מדוע מי שיצא להרוג בהוראתו (או בהשראתו או בברכתו) פסול לשחרור מוקדם בכל עסקה שהיא.
חלק מן הסתירה הזאת עשוי להתיישב עכשיו. על שולחן הממשלה מונחת הצעה לרחוץ את הדם מידיהם של אסירים ביטחוניים שראשי חוליות הטרור שלהם כבר שוחררו. אבל גם אם אפשר להבין את הגיונה הקודר של ההצעה הזאת, לא זה המצב ביחס לשתי קבוצות אחרות של מועמדים להקלה.
אחת מהן היא של המשתתפים בפיגועים קטנים, להבדיל ממשתתפי פיגועים גדולים. ההעדפה של אלה על פני אלה מגונה לא רק מפני שאין הבדל בין סומק הדם של קורבנות מעטים ובין זה של קורבנות רבים. מעבר לכך עולה המשמעות המצמררת של הגדרת פיגוע כקטן די הצורך להכשיר את השרץ – ע"פ המספר הכולל של ההרוגים? ע"פ היחס בינו לבין מיספר המחבלים? ע"פ התפלגות הגילים?
חמור בהרבה הוא הפטור המופיע בראש הרשימה, זה שמוצע למחבלים ש"רק" רצחו משת"פים. הקלה בהתייחסות אליהם תהיה מבישה ופסולה שבעתיים מ"נוהל שכן" שעורר את קצפו של בג"ץ ותסלק מהתמונה כל שמץ מוסרי שעוד נותר בה. היא תלמד על כפיות-טובה מחפירה כלפי מי שסייע לנו במלחמה נגד המחבלים. היא גם תאמר למחבלים שאנחנו מכירים בעצם בצדקת עניינם ובזים למי שמתנכל להם. והיא אכן תרתיע – את "הרעים" שמשתפים פעולה עם מערכת הביטחון שלנו.
צריך או לא צריך לשחרר אסירים "כבדים" כדי להוציא את גלעד שליט לחופשי, אין סיבה להוציא לחופשה את השכל הישר.
פורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום 25.12.07
ברכות למשוררת, הסופרת והמתרגמת
ש. שפרה
לקבלת פרס ברנר למפעל חיים לשנת תשס"ח
הטקס ייערך הערב, יום חמישי, 27.12.0 בשעה 19.00
בבית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי
רח' קפלן 6, תל אביב
פרופ' הלל ברזל: "קווים לדמותו של יוסף חיים ברנר"
כלת הפרס ש. שפרה: דברים על האקטואליות של ברנר
אמנון בי-רב
עיתונאי עם קשרים
פרק מהספר "סיפור עיתונאי", שהופיע בהוצאת מעיין
אבי שקולניק היה אחד הכתבים הבכירים והידועים ביותר במערכת. ככתב לעניינים פוליטיים, הוא היה מקורב לשרים ולחברי כנסת, לדוברים ולעוזרים פרלמנטריים, למנכ"לים ולנושאי תפקידים בכירים במשרדי הממשלה השונים, וכמובן – גם למזכירות האישיות שלהם ולפקידות שמילאו את המשרדים בהמוניהן.
אבי היה גרוש שלוש פעמים. היו לו שתי בנות בוגרות, שתיהן מאשתו הראשונה, שכבר נישאו ומצאו את מקומן בחיים, לא מעט בעזרתו של האב הכמעט כל יכול. בדרך כלל הוא הסתפק בשיחת טלפון אחת לאישיות המתאימה – כדי להשיג את מבוקשו.
וכמובן, שיחת טלפון אחת לשר או לחבר כנסת – ואבי היה זוכה בראיון אישי, שבעקבותיו היתה מתפרסמת בעמוד הראשון של העיתון ידיעה בלעדית.
הוא היה כמעט בן בית אצל רוב שועי המדינה. מוזמן לחתונות, לבריתות ולבר-מצוות. אורח כבוד במסיבות של ערבי שישי, בקבלות פנים חגיגיות ובאירועים ציבוריים חשובים.
וכך הוא הכיר את שרונה גבעון.
הוא היה בן חמישים פלוס. גבר נאה, גבה קומה, בעל בלורית סבוכה שהחלה להכסיף, לבוש תמיד בחליפות אופנתיות, מגולח למשעי ומטופח למראה.
היא היתה בת עשרים ושש. מזכירה בכירה באחד ממשרדי הממשלה בהם נהג אבי שקולניק לבלות שעות רבות מדי שבוע.
שרונה היתה יפהפייה אמיתית. פניה היו חטובים כפני אלה יוונית. שערה השחור היה אסוף תמיד לאחור, גולש עד אמצע גבה בקוקו מסוגנן ומושך עין. כאשר חייכה – והיא עשתה זאת לעיתים קרובות מאוד – היתה לכל הסובבים אותה תחושה שהחדר מתמלא באור יקרות.
היה לה סגנון לבוש מיוחד במינו. היא נהגה להופיע בציבור בשמלות שחורות ארוכות והדוקות לגיזרתה הצרה, כשמחשוף עמוק ומבטיח מגלה טפח נדיב ומפתה מחמודותיה הנסתרות.
פחות משבוע לאחר שהתגרש בפעם השלישית – החלו אבי שקולניק ושרונה גבעון להיראות יחד באירועים שונים. ובדיוק שבוע לאחר מכן כבר התפרסמו במדורי הרכילות ידיעות מפורטות ותמונות בלעדיות על הרומן החדש והלוהט.
הפעם הראשונה שראיתי את שרונה היתה באחד האירועים אליהם הוזמנו רבים מהעיתונאים במערכת. אבי שקולניק הציג אותה בפניי – ובפני רוב משתתפי האירוע – כאילו היתה רכש חדיש ויקר ערך. והיא אמנם ענתה על כל הציפיות. חייכה לכולם את חיוכה הנפלא, ידעה להגיד לכל אדם את המילים הנכונות, באותה תשומת לב לבבית ואישית, הנותנת לך את ההרגשה שהיא ציפתה לראות רק אותך.
ימים אחדים לאחר מכן, כאשר ישבתי במזנון המערכת לארוחת הצהריים, אבי שקולניק התיישב מולי כשבידו כוס קפה, התרווח במקומו והביט בי בעיניים סקרניות.
"ומה אתה אומר על שרונה?" שאל כאילו זה עתה הציג בפני את מכוניתו החדשה.
"בחורה מדהימה," אמרתי לו בהערכה, "גנבה את ההצגה מכל הנשים שהיו באירוע."
הוא לגם מעט מכוס הקפה שלו, ליקק את שפתיו ואמר בנימה של בעל רכוש יקר ערך היודע את שוויו האמיתי:
"מדהימה זו לא מילה. היא אישיות שעדיין לא פגשתי כמוה. ההופעה החיצונית שלה היא רק כיסוי חיצוני לבחורה רצינית, עם ראש על הכתפיים. תאמין לי, אתה עוד תשמע עליה."
שאלתי אותו מהו בדיוק תפקידה במשרד הממשלתי בו היא עובדת ועוד מיספר שאלות טכניות, והוא סיפר בהתלהבות על מעמדה הבכיר במשרד, על הצלחותיה ועל הסיכויים לקידומה המהיר בשירות הציבורי.
"ובנוסף לכל אלה," המשיך לפרט בגאווה ובהתלהבות, "היא גם רקדנית נפלאה. היית צריך לראות אותה רוקדת – מרחפת כמו מלאך. כאילו יש לה כנפיים שנושאות אותה מעל רחבת הריקודים. לאחרונה היא שובצה בתפקיד הרקדנית הראשית של להקת הריקודים הייצוגית של מדינת ישראל."
"כל הכבוד," אמרתי לו.
הוא קם ממקומו ועבר לשולחן אחר, כנראה כדי להמשיך בשיחה דומה עם מישהו שעדיין לא שמע ממנו על הישגיה החשובים של חברתו החדשה.
ייתכן מאוד שהעניין באבי שקולניק וברומן החדש והמסקרן היה גווע לאחר שבוע או שבועיים, ומפנה את מקומו לסיפורים חדשים הצצים מדי יום ביומו בסביבותינו, לולא הופרחה במערכת שמועה עקשנית, שלאחרונה עבר חתול שחור בין אבי שקולניק לבין העורך הראשי של העיתון.
לפי אותה שמועה, הכול התחיל בכך שאבי החל לדרוש תנאים מועדפים, שלא היו מקובלים מעולם במערכת. תחילה היו דרישותיו די צנועות, אולם לאט לאט הוא הרחיב אותן, עד כי בוקר אחד שמע מהעורך הראשי תשובה שלילית חד משמעית.
הסיפורים שהילכו במערכת דיווחו, בין השאר, שהוא דרש נסיעות לחוץ לארץ עם חברתו על חשבון העיתון. הוא רצה להחליף את מכוניתו בת השנתיים במכונית חדישה ומפוארת הרבה יותר. והוא היה בטוח שמגיע לו חשבון פתוח במסעדות יקרות ובבתי מלון, לפי בחירתו.
והכול, כמובן, על חשבון העיתון.
מאחר שבקשותיו נענו בשלילה, הוא פתח ב'שביתה איטלקית', כדבריו. הוא אמנם הגיע למערכת, אולם מספר הידיעות שהביא לעיתון ירד פלאים והן היו שוליות. לפעמים לא התבייש להביא ידיעה שפורסמה יום קודם לכן בעיתונים אחרים.
עורך החדשות העיר לו על כך פעם ופעמיים, ומשלא קיבל תשובה מספקת, היפנה את העניין אל העורך הראשי. אבל גם שיחה עם הכל-יכול בעיתון, לא שינתה את המצב. אבי שקולניק המשיך לנקוט בסנקציות שלו, במטרה להשיג את כל דרישותיו.
במקביל הוא פתח בסדרת שיחות עם עיתונאים, כדי להסביר להם מדוע מגיע לו לקבל את כל מה שהוא דורש – ומיד.
באחד הבקרים הוא הגיע גם אליי.
הוא נכנס לחדר בצעדים מהירים ותקיפים, התיישב על הכיסא מולי והחל לדבר.
"תשמע," הוא אמר, "אני מוכרח שתעזור לי במאבק הצודק שלי. בסך הכול, בראש העיתון הזה עומדת חבורה של קמצנים, שלא יודעת ולא מוכנה להעריך את התרומה שלי לעיתון."
הוא בלע את רוקו, נעץ בי מבט חודר והמשיך:
"אם נעשה את החשבון הנכון, הרי ברור שאני הוא זה שמביא לעיתון את כל הסקופים ואת כל הידיעות החשובות באמת. בלעדי, העיתון הזה היה סתם חתיכת נייר שאפשר היה לנגב בה אתה יודע מה. אני היחיד בעיתון הזה שיכול להיכנס למשרד של ראש הממשלה, להניח את הרגליים על השולחן ולדרוש תשובות לכל השאלות שלי. ובינינו, אני גם מקבל אותן ומפרסם את מה שאפשר בכותרת הראשית. אם אני מגיע לשר האוצר, הוא שואל אם אני רוצה קפה ולפעמים אפילו מגיש לו אותו בעצמו. ואני כבר לא מדבר על שר הביטחון, שרק לפני שבועיים הייתי מוזמן אליו הביתה למיפגש חשוב עם כמה אלופים ויועצים ביטחוניים."
הוא חיטט בכיסו, הוציא משם חפיסת סיגריות, הצית סיגריה אחת ונשף את העשן כלפי מעלה.
"אני לא רוצה להגיד שהעיתון זה רק אני," הוא המשיך בשטף, תוך שהסיגריה מתנדנדת בין שפתיו, "אני יודע שיש עוד עיתונאים שעושים עבודה טובה. אבל ברור שאם יש עיתונאי אחד שבלעדיו העיתון הזה לא יכול להתקיים, הרי זה אני. ברור לעורך הראשי וברור להנהלה, שאני מחזיק את העיתון הזה, את התפוצה שלו ואת המאזן הכספי שלו. בלעדי הרי הכול יקרוס והם יפשטו את הרגל. ומה אני דורש בסך הכול? כסף קטן."
מאחר שלא ניסיתי לענות לו, הוא המשיך לדבר:
"ומה, אתה חושב שאני לא יכול לעזוב את החור המחורבן הזה ולעשות כסף גדול במקום אחר? בקלות. בלי בעייה בכלל. הרי אם אני פותח מחר משרד לייעוץ מדיני, או כלכלי, או ביטחוני, מיד עומדת בחוץ שורה של לקוחות, שיהיו מוכנים לשלם לי פי מאה ממה שמוכנים לשלם לי כאן. תזכור שאני מכיר את כולם וכולם מכירים אותי. יותר מזה, כולם רצים אחרי. שר הפנים מתקשר אליי בכל יום ומבקש שאכתוב עליו כמה מילים טובות, בגלל הפרשייה הזאת שהוא היה מסובך בה. רק הבוקר התקשר אליי שר הבריאות ושאל אם אני יכול לבוא אליו לשיחה און-דה-רקורד. ואתה יודע מה עניתי לו? שאין לי זמן. כי הבטחתי לשר המסחר והתעשייה שנאכל היום יחד ארוחת צהריים. ואני כבר לא מדבר על שר התיירות, שהתקשר אתמול בערב ושאל אם אני מוכן להתלוות אליו לסיור בארצות הברית."
הוא סיים לעשן את הסיגריה שלו ומעך אותה בכוח אל תוך המאפרה.
"כל הסיפור הזה, כאילו אני דורש יותר מדי, הוא עלילה של ההנהלה. אני דורש בדיוק מה שמגיע לי. ואם הם חושבים שיצליחו לשבור אותי, אני מודיע לך, כמו שכבר הודעתי גם להם, שבניגוד למצבם – לי יש אופציה לעזוב את העיתון הדפוק הזה ולפתוח משרד עצמאי."
הוא סיים את נאומו וקם מהכיסא. לרגע עוד עמד, מקווה שאומר משהו. אך כשהמשכתי לשתוק – הסתובב ויצא מהחדר.
אבי שקולניק התפטר מהעיתון שבועיים לאחר מכן.
הוא קיבל את מלוא הפיצויים המגיעים לו, את כל הקרנות שהיו על שמו ואפילו סכום כסף נוסף, כדי שיוכל להתחיל בקריירה חדשה.
תפקיד הכתב המדיני הוטל על עיתונאי צעיר ממנו, שהחל לארוג מחדש את מסכת הקשרים עם כל גורמי השלטון, שאבי שקולניק כל כך התגאה בה.
ההתפטרות הסנסציונית זכתה לכותרות בכל אמצעי התקשורת. סיפורו של הכתב הפוליטי הבכיר, שעזב את תפקידו בטריקת דלת, פורסם בכל העיתונים. הוא הוזמן לתוכניות טלוויזיה, שם ניסה להסביר את החלטתו בנימוקים שונים ומשונים, שלא בדיוק תאמו את האמת. שני עיתונים אפילו בדקו את האפשרות להעסיק אותו, אך לאחר ששמעו את גירסת ההנהלה על צעדו המוזר של אבי שקולניק, חזרו בהם מהרעיון.
תוך שבועות מעטים שמו של כוכב העיתונות אבי שקולניק כמעט נשכח. אם בימים הראשונים עדיין הוזכר שמו בשיחות בין העיתונאים במערכת, מהר מאוד עברו כולם לסדר היום והמשיכו בעבודתם.
חלפו כמעט חודשיים עד שהוא התקשר אליי וביקש שניפגש. מחוץ למערכת, כמובן.
קבענו להיפגש בבית קפה במרכז תל אביב.
ציפיתי לפגוש את העיתונאי החזק והנמרץ, החנוט תמיד בחליפה אופנתית, בעל הפנים הקורנים והעיניים העירניות.
במקומו מצאתי אדם קודר וממורמר. הוא לבש ג'ינס מהוהים וחולצת פסים מקומטת. שערותיו נראו לי כסופות מתמיד. עיניו היו כבויות.
"מה שלומך?" שאלתי אותו.
הוא העיף בי מבט עייף.
"חרא," ענה בקיצור.
"למה? מה קרה?"
הוא הצית סיגריה, גילה את השלט האוסר עישון בתוך בית הקפה וכיבה אותה מייד.
"לא תאמין למה שאני אספר לך," הוא גילגל בין אצבעותיו את חפיסת הסיגריות שלו, "כשגמרתי עם העיתון, לקחתי חופש לשבוע ונסעתי לפריז. אתה יודע, לנקות את הראש. אחר כך חזרתי ושכרתי משרדים. כמו שסיפרתי לך, התוכנית שלי היתה להקים חברה לייעוץ מדיני וכלכלי, עם אגף מיוחד ליחסי ציבור. מצאתי כמה אנשים מצוינים שיעשו יחד איתי את העבודה. עשינו פתיחה חגיגית. הזמנתי את כל השרים וחברי הכנסת שתמיד הייתי איתם ביחסים כל כך טובים. הזמנתי מנכ"לים, ראשי אגפים, ראשי עיריות, מנהלי חברות. את כולם."
הוא דיבר בשטף, כפי שהורגל מאז ומתמיד. לרגע היה נדמה לי שהוא חוזר לעצמו. אבל לפתע השפיל את עיניו ואמר בקול שבור:
"אף אחד מהם לא הגיע. למרות שהתקשרנו לכל אחד מהם יומיים קודם וקיבלנו מהם הבטחה שיגיעו לפתיחה – אף אחד לא הגיע. אבל אף אחד, אתה מתאר לעצמך? הגיעה המשפחה שלי, הילדים שלי, כמה חברים וכמה שכנים. חשבנו שיגיעו מאתיים איש. הגיעו עשרים וחמישה."
"לא נורא," ניסיתי להרגיע אותו, "אולי היו עסוקים. העיקר שהקמת חברה והתחלתם לעבוד."
"נכון שהקמתי חברה," קולו היה צרוד, אולי מעשן הסיגריות ואולי מסיבה אחרת, "אבל כשהתחלתי לקבוע פגישות עם כל האנשים שתמיד התקשרו אליי והזמינו אותי ורצו אחריי, פתאום התברר שהם נורא עסוקים. לאחד כבר יש לוח פגישות מלא לכמה שבועות. השני נוסע לחו"ל ואולי נדבר כשישוב. השלישי טען שהוא כבר קשור עם משרד לייעוץ ויחסי ציבור ובאמת תודה שאני פונה אליו, אבל כרגע זה ממש לא אקטואלי. אתה רוצה שאספר לך מה אמרו הרביעי והחמישי והשישי וכל היתר?"
"אני מבין," אמרתי לו, "אבל אתה הרי לא טירון. היה ברור לך שהם רצים אחריך מפני שאתה כתב בכיר בעיתון נפוץ ולא בגלל העיניים היפות שלך."
הוא שילב את אצבעותיו ולחץ אותן בכוח זו לזו, עד שקצותיהן הכחילו.
"מה להגיד לך, הייתי אידיוט. כנראה שהשתן עלה לי לראש. באיזשהו מקום חשבתי שאני הוא הכוח שעושה את העיתון ולא הכוח של העיתון הוא שהפך אותי למה שהייתי במציאות."
שתקנו דקות ארוכות. אחר כך שאלתי אותו:
"ומה שלום שרונה?"
לראשונה ראיתי בעיניו של אבי שקולניק דוק דקיק של דמעות שהעכיר את מבטו.
הוא דיבר בשקט, מנסה לגבור על סערת רוחו:
"שלושה ימים אחרי חנוכת המשרד שלי, היא סיפרה לי שהיא נוסעת ללונדון בשליחות המשרד בו היא עובדת. חשבתי לנסוע איתה, אבל היא אמרה שיש לה סדר יום עמוס מהבוקר עד הערב ולא כדאי לי לשבת במלון ולחכות לה עד שתחזור מאוחר בלילה. לקחתי אותה לשדה התעופה. אחרי שהוצאתי את המזוודה שלה מתא המטען ונפרדתי ממנה, נשארתי לעמוד שם, ליד המכונית, כדי לראות אותה מתרחקת לתוך הטרמינל. ואז, כשהיא היתה כבר בפנים, בא לקראתה בחור צעיר שכנראה חיכה לה שם. וכשראיתי איך הם מתחבקים ומתנשקים, הבנתי שגם הרומן הזה כבר מאחוריי."
ערב מחווה ל"אודיסאוס", ספרו של יחיעם פדן
ערב מחווה ל"אודיסאוס", ספרו של יחיעם פדן ("כתר"), יתקיים ביום חמישי 27 בדצמבר 2007 בערב, מ-6 וחצי ואילך, בחנות הספרים "ינשוף" ברעננה (רחוב חנקין 2, מול בית העירייה ברח' אחוזה). יברכו העורכת הראשית של "כתר", רונית ויס-ברקוביץ, הסופרת נורית זרחי, ד"ר צביה ולדן ורננה שוקרון-גרין. יקראו מ"אודיסאוס" השחקנית והסופרת שגית אמת והמספרת והמתרגמת נימה קרסו, ומן ה"פנלופיאה" – הספרנית איילין מוסקוביץ, שתספר על סוס העץ שנבנה בערבה. המחבר ידבר על הנשים בחייו של אודיסאוס ועל מידותיהן. יכבדו את האירוע בנוכחותם מנכ"ל "כתר" צביקה מאיר, הסופרות דורית אורגד, יעל בן ברוך, עפרה גלברט-אבני, נירה הראל, יעל זיידמן, נורית יובל, הילי כהן, חני לבנה, שהם סמיט, אורית רז ועמליה רוזנבלום, וכן ציירים ומתרגמים. יוגש יין איסמרוס מהול, באחריות, מהמלאי הפרטי של הכוהן מרון, וכן אמברוזיה בטעמים שונים. בחנות הספרים "ינשוף" נמכרים בעיקר ספרים נדירים מהמאה הקודמת, והיא מתמחה בספרי פנטזיה ומדע בדיוני.
אורי הייטנר / שני מאמרים
1. ...שהביאנו עד הלום [על ד"ר יוסי ביילין]
יוסי ביילין לא היה מעולם ראש הממשלה, שר החוץ או שר הביטחון. הוא לא נשא בתפקיד בכיר. אולם אין אדם בפוליטיקה הישראלית, לא ראש ממשלה, לא שר חוץ ולא שר ביטחון, שהשפיע כמוהו על מדינת ישראל בשני העשורים האחרונים. השפעתו היתה הן על התודעה – דרכו, שהיתה השוליים שבשוליים במפלגת העבודה, היתה לדרך המרכזית בה הלכה מדינת ישראל ב-15 השנים האחרונות, והן על המהלכים המדיניים – הוא היה חיל החלוץ שהוליך את המהלכים, והמנהיגים הרשמיים צעדו/דידו בעקבותיו.
ביילין רקח את הסכם אוסלו. הוא ניהל את המו"מ בהיותו סגן שר החוץ, מאחורי גבו וללא ידיעתו של ראש הממשלה, ובתחילת הדרך גם מאחורי גבו של שר החוץ. הוא ניהל את המו"מ ללא סמכות, בביטחון עצמי של ראש מדינה, כאילו יש לו מנדט של ראש ממשלה. פרס ואחריו רבין נגררו אחריו, צעדו בנתיב שהוא סלל ובסופו של דבר אימצו את ההסכם ולקחו עליו אחריות. ביילין נשא ונתן עם אש"ף, שעה שישראל סירבה לנהל מו"מ עם אש"ף ושיחות עם אש"ף היו בלתי חוקיות. במו"מ, הוא נהג בערמומיות ובכישרון פוליטי בולט. הוא הבין שאין סיכוי שממשלת ישראל תחתום על הסכם המבטא את השקפותיו. הוא הבין שאין כל סיכוי בשלב זה להגיע להסכם קבע. ולכן הוא יצר את מתווה הסדר הביניים (עזה ויריחו תחילה ובשלב ב' נסיגה מן הערים המרכזיות ומו"מ בתוך חמש שנים על הסדר הקבע), תוך שימוש בטרמינולוגיה של הסכם קמפ דיוויד ("אוטונומיה") ויצר מסלול שאיפשר לצדדים לדבוק בעמדותיהם המרכזיות, מתוך הנחה שעצם כניסתם למסלול תיצור דינמיקה שתביא לפשרה בהמשך הדרך. ואכן, יצחק רבין, גם אחרי חתימת הסכם אוסלו, דבק בעיקרי דרכה של תנועת העבודה; פשרה טריטוריאלית בה נשמרת אחדות ירושלים רבתי, שבה נשארת בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" כלשונו, בריבונות ישראל וכמותה – גושי התיישבות גדולים, גוש עציון ואף גוש קטיף, עליו אמר בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו "הלוואי שיקומו רבים כמותו."
ביילין היה מודע לקושי של הציבור הישראלי לבלוע את הצפרדע, וכאן התגלו כישוריו השיווקיים. הנה, כך התייחס לנושא בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" (26.11.93):
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: "אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה."
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.
עוד לא יבש הדיו מהסכם אוסלו, כישלונו החרוץ נגלה לכל עין אובייקטיבית מיד לאחר ראשית יישומו, כאשר הטרור הפלשתינאי השתולל כפי שלא השתולל מעולם קודם לכן, וביילין החל לנהל עם אבו מאזן מו"מ על הסדר הקבע. ושוב, הוא עשה כן ללא רשות, ללא סמכות, ללא מנדט ובביטחון עצמי של ראש מדינה. הפעם הוא דן בנושאי הליבה. כל הלאווים של הממשלה בה הוא כיהן, הפכו ל"הנים" במו"מ הפרטי – כן נסיגה מהבקעה, כן קבלת העיקרון של נסיגה מלאה ותוספת יצירתית – חילופי שטחים שבהם ישראל לראשונה מוכנה לסגת משטחים ריבוניים שלה ופותחת תקדים של דיון על "שטחי 1948" תמורת השארת גושי ההתיישבות שהמציאות בהן הפכה לבלתי הפיכה. גם את הטאבו על ירושלים הוא שבר. אמנם בהסכם טרם דובר על חלוקתה של העיר, אך הוסכם על הקמת בירה פלשתינאית באבו דיס ושליטה מסויימת בהר הבית. ביילין הבין שלא יוכל, בשלב זה, להעביר בישראל עמדה של חלוקת ירושלים, ולכן השאיר את הנושא פתוח להמשך התהליך.
ביילין ידע לשווק היטב את סחורתו. את עקירת רובם המכריע של יישובי יש"ע הוא תאר כבשורה גדולה של "השארת מרבית המתנחלים בישראל." את ויתוריו בירושלים הוא הציג כהכרה של הפלשתינאים ובעקבותם כל העולם הערבי וכל העולם, לראשונה בהיסטוריה, בריבונות יהודית בירושלים. וכך הוא הציג זאת בספרו "לגעת בשלום" (ע' 210): "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל, והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו-צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף,"
את ההסכם אמור היה ביילין להציג לרבין ימים אחדים לאחר הרצח. מאחר ורבין טרם הספיק לראות את ההסכם ולדחות אותו, ביילין מאז את מיתוס ההחמצה הגדולה. אילו רק לא נרצח רבין... מה היה קורה? ביילין היה נפגש איתו ומשכנע אותו לשנות ב-180 מעלות את עמדותיו?
שמעון פרס, ראש הממשלה אחרי הרצח, דחה את הסכם ביילין-אבו מאזן וכך נהג גם ברק. ביילין, בהיותו שר המשפטים בממשלת ברק, החל לשווק את רעיון חלוקת ירושלים, בניגוד לעמדת הממשלה בה כיהן. לקראת ועידת קמפ-דיוויד ביצע אהוד ברק סיבוב פרסה ואימץ את כל עמדותיו של ביילין, כולל חלוקת ירושלים.
לראשונה עמדה למבחן השקפת העולם של השמאל הקיצוני – אם ישראל תסכים לסגת מכל השטחים יהיה שלום. ערפאת דחה מכל וכל את הצעותיו של ברק ופתח במתקפת הטרור הרצחנית. תגובתו של ביילין, מיד לאחר פיצוץ הוועידה, היתה נאום בו טען ש"נותרו עוד אבנים להפוך" – פרפראזה על המנטרה של ברק לפני קמפ-דיוויד, שהוא "יהפוך כל אבן כדי להגיע לשלום." ואכן, ביילין היה הנציג הישראלי הבכיר מטעם ממשלת ברק למו"מ בטאבה, מו"מ תחת אש וטרור, ימים אחדים לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (2001), בו ישראל התחננה בפני הפלשתינאים שיסכימו לאיזשהו הסכם. כאן, לראשונה, ישראל ויתרה ויתור משמעותי בנושא טענת "זכות" השיבה. כזכור, הפלשתינאים דחו בבוז גם את ההצעות האלה, ונציגם דחלן כינה אותן "חרטה ברטה."
בשנים שלאחר מכן, שב ביילין לנהל על דעת עצמו מו"מ עם הפלשתינאים ורקח עמם את הסכם ז'נבה ובו ויתורים ישראליים נוספים. את ויתוריו בנושא טענת השיבה, כיסה במכבסת מילים בנוסח מכבסת המילים שבה כיסה את ויתוריו בירושלים שנים אחדות קודם לכן. ביילין יודע תמיד לזהות את הגבול הבלתי עביר באותה שעה, בדעת הקהל הישראלית. הוא מותח את הגבול למקסימום, ומשווק את מהלכיו תוך הסוואת ויתור הקצה.
אין זה מן הנמנע, שממשלת אולמרט (העומד, כידוע, בראש מפלגת "מרכז") תאמץ את עקרונות הסכם ז'נבה ותפעל על פיהם, כפי שקרה ביוזמותיו הקודמות של ביילין. ביילין מנהל על דעת עצמו מו"מ, ובוויתורים מסמן לצד השני את גבול הוויתורים נכון לאותה עת. במו"מ הרשמי, בעקבותיו, אין הפלשתינאים מוכנים לדון על פחות ממה שביילין הבטיח להם, וכך הוויתור האחרון של ביילין הוא נקודת הפתיחה של המו"מ. בדרך כלל, במקביל למו"מ הרשמי הזה, ביילין כבר מנהל את היוזמה הבאה, את מו"מ הצללים הבא, בו הוא מסמן את נקודת הקצה הישראלית הבאה. בכך הוא מחבל במדיניות ישראל וגורם לה, לאורך שנים, לנזק בל ישוער.
מראשית שנות ה-90 מוביל ביילין את מדיניות ישראל. בזכותו הגענו עד הלום. איך נסכם את פעלו המדיני? תומכי דרכו המדינית, יראו בו את האדם שקידם את דרכם יותר מכל אדם אחר. מתנגדי דרכו יראו בו את המסוכן שביריבים. אולם המבחן האמיתי צריך להיות מבחן התוצאה.
יוסי ביילין מעמיד במרכז מדיניותו את השאיפה ללגיטימיות של מדינת ישראל במזה"ת וקבלתה בידי שכניה. בהסכמת הערבים לזכות קיומה של ישראל רואה ביילין את פסגת הציונות, את ניצחון הציונות, ולכן זוהי, בעיניו, תכלית המדיניות הראויה. לשם כך, הוא טוען, ראוי לשלם מחיר גבוה. יוסי ביילין רואה עצמו כאיש של שלום שמטרתו להביא לשלום בינינו לבין הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט.
במבחן התוצאה – המדיניות שביילין הוביל לא קידמה במאומה את הלגיטימיות של ישראל בעיני שכנותיה, השלום רחוק יותר מאי פעם, שפיכות הדמים מאז אוסלו, הן של ישראלים והן של פלשתינאים, גדולה מכפי שהיתה מעולם. אפשר לסכם את דרכו בשתי מילים – כישלון חרוץ.
יש לבחון גם את השפעתו על הנורמות הציבוריות בישראל. בכל הקשור לנקיון כפיים אישי, אין בו דופי. למרבה הצער, בימינו יש לציין באופן מיוחד איש ציבור נקי כפיים. אולם בכל הקשור להתנהלות הציבורית, פגיעתו של ביילין בתקינות הפוליטית הישראלית רעה ומזיקה מאוד. ניתן להכתיר את התנהלותו הציבורית בכותרת: המטרה מקדשת את כל האמצעים. מאחורי תדמית החנון, "הפודל", עומד רוטווילר שאינו עוצר באדום.
ביילין, יחד עם חיים רמון, רקח והוביל את התרגיל המסריח בשנת 90'. תזכורת למי ששכח: באותם ימים משלה בישראל ממשלת אחדות לאומית (ממשלת האחדות השנייה, אחרי ממשלת הרוטציה). שמיר היה ראש הממשלה. פרס – מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר. רבין – שר הביטחון.
פרס חתר ללא לאות להפלת הממשלה בה היה מספר 2. ביילין (שהיה סגן שר האוצר) ורמון (שהיה סגן יו"ר הקואליציה) ניסו לאורך שנתיים לגייס את ש"ס ויהדות התורה לקואליציית צללים, שתפיל את הממשלה ותחליף אותה. השותף המרכזי שלהם היה הצדיק הידוע אריה ("הוא זכאי") דרעי. כאשר דומה היה שהצליחו, ויש להם קואליציה של 72 איש בכיס, יזמו משבר מלאכותי סביב סוגיה מלאכותית (תשובת ישראל לשאלות בייקר) והפילו את הממשלה בה כיהנו בהצבעת אי אמון. כשהתברר שהרב ש"ך אינו מאשר את המהלך, ניסו את דרכם בדרך חלופית – שוחד פוליטי במחירים מופקעים לח"כים ממורמרים מן הליכוד, כמו אברשה שריר, מודעי ואחרים, כדי שיערקו ממפלגתם ויחברו לממשלת פרס החדשה. בסופו של דבר התרגיל הזה, שדירדר את הפוליטיקה הישראלית לנקודת השפל הנמוכה ביותר בתולדותיה, נכשל. את הכינוי "התרגיל המסריח" העניק לתרגיל יצחק רבין.
יוסי ביילין מעולם לא הביע חרטה על המעשה. ההיפך הוא הנכון, הוא גאה במעשה שעשה "למען השלום". וכך אמר לשייקה בן פורת ("שיחות עם יוסי ביילין", ע' 104): "אילו התרגיל היה מצליח, הוא היה מבריק. משנכשל הוא הוגדר 'מסריח'."
פגיעתו המזיקה ביותר של ביילין בתקינות הפוליטית בישראל, היא יוזמותיו המדיניות הפרטיזניות. גם אילו ביצע אותן כאדם פרטי, היתה בכך חומרה רבה. אך החומרה הרבה ביותר, היא בכך שכסגן שר החוץ וכשר בממשלה הוא ניהל משאים ומתנים ללא סמכות. בכך הוא רוקן מתוכן את המשאים ומתנים הרשמיים, גרם לצד השני להתייחס בזלזול לעמדות הרשמיות של ישראל וקבע עובדות מדיניות, אותן קשה היה לנקות אחריו. ניתן להשוות את התנהלותו לקצין בכיר שיצא על דעת עצמו למבצעים צבאיים, כיוון שלדעתו זה מה שנחוץ למדינה. ההתנהגות האנטי ממלכתית, האנטי דמוקרטית והבלתי אחראית הזאת, היתה לו לטבע שני וגרמה לנזקים חמורים למדינת ישראל.
ועוד לא דיברנו על הקשרים המימוניים עם גורמי חוץ, שהאינטרס שלהם אינו האינטרס הלאומי של ישראל, והם שריפדו בסכומים לא מבוטלים את פעילותו.
איני תומך בדרכו ובאמונותיו של ביילין, אך אני מכבד אותן. את הוויכוח הזה יש לנהל בדרך דמוקרטית. אילו ביילין נאבק בדרך ישרה בתוך המערכת הפוליטית והציבורית בישראל על עמדותיו, היתה זו דרך דמוקרטית לגיטימית. חתירתו של ביילין תחת ממשלות ישראל, כולל תחת ממשלות בהן הוא כיהן, תוך ניהול מדיניות עצמאית פרטיזנית, היתה שבירת כלים שלא היתה כדוגמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.
לפני כשלושים שנה, חיבר ביילין את ספרו הראשון "מחירו של פילוג". בספרו המעניין, סקר ביילין את תולדות הפילוגים בתנועת העבודה ומסקנתו היתה חד משמעית – כל הפילוגים רק החלישו את המחנה. לכן, תמיד ראוי להישאר במפלגה הגדולה ולהיאבק מבפנים על דרכה, ולא לפרוש ולהתפלג. לכן ביילין העדיף לעמוד בראש חוג "משוב" במפלגת העבודה, ולא לפרוש לשל"י, ר"צ, מר"צ – אליהם היה קרוב יותר מבחינה אידיאולוגית. אולם במערכת הבחירות של 2003, דווקא כאשר השקפתו היתה לראשונה העמדה הרשמית של מפלגת העבודה, ביילין פרש ממנה. הסיבה לכך, היתה אי בחירתו למקום ריאלי בכנסת. אדם רץ לבחירות בתוך מפלגתו, אך שובר את הכלים כאשר לא נבחר – הדמוקרטיה במיטבה.
עם פרישתו של יוסי ביילין ממנהיגות מר"צ, ראוי היה לברך "ברוך שפטרנו". ראוי היה, אך תהיה זו ברכה לבטלה. עוד לא ניפטר מהר כל כך מפגיעתו הרעה.
ולסיום, בכל זאת משהו לזכותו של ביילין. בראיון ל"ידיעות אחרונות", לאחר הודעת הפרישה ממנהיגות מרצ (21.12.07) השיב ביילין על השאלה האם הוא מוכן לקבל את ההגדרה שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה: "ברגע שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, היא לא תעניין אותי יותר. אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית – אין לי בה יותר עניין." כאשר אומר את הדברים מי שעומד בראש מפלגה, שהאם המייסדת והכוהנת הגדולה שלה מכנה את רעיון המדינה היהודית "אתנוקרטיה גזענית" ושוללת את עצם קיומו של לאום יהודי, אמירה זו בהחלט ראויה לשבח.
2. מערכת יחסים פרוורטית בין ישראל למצרים
כאשר אהוד ברק מספר, בתום ביקורו במצרים, שמצרים מחוייבת למלחמה בטרור – האם הוא מרמה גם את עצמו, או רק את מאזיניו?
כך או אך – אירועי הימים האחרונים הם ביטוי בוטה למערכת היחסים הפרוורטית בין ישראל למצרים.
מה קרה השבוע?
שרת החוץ השמיעה ביקורת רפה, מרופדת בכיסוי עבה של מחמאות למצרים, על כך שמצרים אינה עושה את המצופה ממנה במניעת הברחות נשק ואמל"ח ממצרים לחמאס ברצועת עזה.
ביקורת זו יצרה תקרית דיפלומטית. המצרים, הנעלבים הסדרתיים, נעלבו. שרים, סגני שרים ובכירים בישראל יצאו מגדרם כדי לנסות להרגיע את הנעלבים. השר הרצוג התראיין ותקף ח"כים מן הליכוד שמחריפים את העימות עם המצרים (כשלכל מאזין ברור היה שהוא משתמש בח"כי הליכוד כדי לתקוף את עמיתתו, שרת החוץ). התקשורת נכנסה לכוננות ספיגה – איך יגיב המצרי?
והוא הגיב. משרד החוץ המצרי הוציא הודעה חצופה, בוטה, שוביניסטית, המנוגדת לכל כללי הנימוס הדיפלומטי האלמנטרי. בהודעה נקראה השרה לבני לא להתערב בנושאים שאינה מבינה בהם (הם רק שכחו לציין, כנראה, שהיא מבינה בענייני המטבח).
לא צריך להפעיל יותר מידי את הדמיון, כדי לשער כיצד היו המצרים מגיבים על עלבון כזה כלפי שר בכיר בממשלת מצרים. המצרים, שיצרו תקרית דיפלומטית כיוון שנעלבו מחיקוי של מובארק בידי בדרן ישראלי בטלוויזיה, היו קוראים מיד לשגריר בישראל להתייעצויות (שעלולות היו להימשך שבועות וחודשים). בתוך שעות, אלפי מצרים היו מתפרעים בהפגנה "ספונטנית" ליד שגרירות ישראל. אילו שר מצרי אמור היה לבקר למחרת בישראל, הביקור היה מבוטל מיד. יש להניח, שישראל היתה יוצאת מגדרה כדי להתנצל בפני המצרים.
ואיך ישראל הגיבה על ההודעה? בשקט מוחלט. משרד החוץ הוציא הודעה, שמבחינת השרה לבני הפרשה "כבר מאחורינו." שר הביטחון נסע למצרים, למסע של חנופה לנשיא המצרי, וסיים בהודעה מביכה על המחוייבות המצרית להלחם בטרור.
ובסופו של דבר... על מה יצא הקצף? מה כבר אמרה ציפי לבני?
את האמת לאמיתה, האמת הידועה לכל ובעיקר למצרים.
אבל את האמת הזאת אסור לומר, כפי שאסור לומר את האמת על יחסי "השלום" המתקיימים בין ישראל למצרים. כיוון שמובארק עלול להיעלב ולכעוס. וכשמובארק כועס, זה לא כל כך נעים.
מערכת היחסים הזאת, של נעלב סדרתי החרד לכבודו ובז לכבודנו מצד אחד, וההתרפסות הבזויה שלנו מצד שני, היא מערכת יחסים חולנית.
ישראל שילמה מחיר כבד מאוד תמורת השלום עם מצרים. היא נסוגה מכל סיני עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה בחבל ימית ובמרחב שלמה, עד היהודי האחרון. חצי שנה לאחר השלמת הנסיגה, כבר מצאו המצרים תירוץ (מלחמת לבנון הראשונה) כדי להחזיר את שגרירם מת"א למשך שנים ארוכות, צעד עליו חזר מובארק שוב בראשית מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה השניה").
מלבד האחזקה לסירוגין של שגריר בת"א, ושגריר ישראלי בקאהיר (שאלון ליאל, בראיון לרדיו, סיפר איזה סבל הוא מנת חלקו של השגריר, מידי יום ביומו) – כל התקוות שתלינו בשלום עם מצרים ובעטיין הסכמנו לשלם את המחיר הכואב; התקוות ליחסי שכנות טובה, ליחסי ידידות ושיתוף פעולה – נגוזו. לעומת זאת, מצרים מובילה לאורך שנים מערכת של הסתה ארסית נגד ישראל. מצרים מובילה יוזמות אנטי ישראליות רבות, כמו ועידת דרבן הגזענית והאנטישמית, הזכורה לרע. מכל החלומות אודות השלום עם החשובה והחזקה במדינות ערב, לא נותר דבר וחצי דבר. "שלום קר" נהוג לכנות את יחסי השלום עם מצרים. נכון יותר לכנות אותם מלחמה קרה.
כל הביטויים האזרחיים של השלום – עשרות הסכמי הנורמליזציה בין המדינות, אינם מכובדים. מצד שני, יש לציין שמצרים מכבדת את ההסכם הביטחוני – פירוז סיני. ניתן לומר שההישג היחיד של ישראל מהסכם השלום עם מצרים, הוא פירוז סיני.
אולם מצרים מעוניינת לשחוק הסכם זה. ולכן, כאשר ישראל נסוגה מעזה במסגרת תוכנית ההתנתקות, ופנתה למצרים בבקשה (לא תביעה, חלילה) שימנעו הברחת נשק ואמל"ח, דרשו המצרים להגדיל את מספר החיילים המצריים לאורך הגבול. ישראל נענתה לתביעה הזאת, ויצרה בכך תקדים חמור. היום, אחרי שבמשך שנתיים וחצי מצרים איפשרה למפעל ההברחות להתנהל ללא הפרעה – כאשר ישראל מעירה על כך, תגובתם היא דרישה להגדלה נוספת של הכוחות המצריים בסיני.
עצם הציפייה שמצרים תילחם בטרור המכוון נגד ישראל היתה נאיבית מלכתחילה. גם אילו רצתה מצרים בכך, לא היתה לחייליה המוטיבציה הדרושה לשם כך. ולאמיתו של דבר, מצרים אינה מעוניינת בכך. מצרים רוצה בישראל מוחלשת ומדממת. אולם מצרים משתמשת בסוגיית ההברחות והמנהרות כמנוף לשחיקת הסכמי הפירוז.
זו תמונת המצב של יחסי ישראל-מצרים, 30 שנה אחרי ביקור סאדאת בישראל. אבל אנחנו מעדיפים לשחק את משחק בת היענה.
אזכרה ליצחק שילה ולאביבה גור-שילה
ביום חמישי, 3.1.08, תתקיים בעין-הוד אזכרה למלאת שנה למותו של השחקן ברוך הכישרון יצחק מיכאל שילה, ושנתיים למותה של אשתו, המשוררת והמתרגמת אביבה שילה-גור, שהיתה בתם של השחקנים מרים ברנשטיין-כהן ומיכאל גור, ונכדתו של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שרשם פרק חשוב בתולדות העלייה הראשונה ומושבותיה.
נפגשים ב-15.30 במגרש החנייה בכניסה לעין-הוד, ומשם עולים לבית הקברות.
ספר השירים של אביבה שילה-גור עומד לצאת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ואילו ספר הזיכרונות של יצחק שילה נמצא בעריכה אצל אריה חשביה ויש לקוות שיראה אף הוא אור בקרוב.
פופוליטיקה של אנשי רוח
מאת אורי פז
זאב צחור, אניטה שפירא, ויאיר הירשפלד מול מרטין שרמן, אריה סתיו, ויוסף בן-שלמה ז"ל. במשך שנתיים התפרסמו בכתב העת "נתיב" דיאלוגים בנושאי הוויכוח הקלאסיים שבין הימין והשמאל, וכעת הם יוצאים בספר. מנחת הדיונים, ד"ר יונה הדרי, לא מופתעת מההתעלמות לה זכה הספר "איפה אנחנו חיים?! שמאל, ימין – עימות רעיוני" (אחיאסף, 2007). לקריאת הרשימה: http://www.notes.co.il/uripaz/39588.asp
[פורסם בשינויים קלים ב"מקור ראשון", מוסף "יומן", גיליון 539, כ"ז בכסלו תשס"ח, 2007 .7.12, עמ' 14-16].
משה גרנות
התערות במולדת מחייבת קורבן
שתי יוצרות – שני ספרים:
סימעלע שניידער, אחרי הכול, הספר שלנו 2001
סוניה פלטי, אל מעבר לדניסטר – נערה בארץ גזירה,
עברית יותם ראובני, פפירוס, 1995
ב"חדשות בן עזר" 242 (10.5.2007) שיבחתי את ספרו של אריה לייביש-ליש "בצל העיירה" על הריאליזם וההומור המשובחים שלו, והנה, הזדמן לי לקרוא את ספרה של אישתו המנוחה –"אחרי הכול", ספר שגרם לי להתרגשות גדולה, ולא רק משום הכישרון של אותה משוררת יידישאית – סימלה שניידר, אלא גם משום האהבה, המסירות והכישרון שהשקיע אריה לייביש-ליש בתרגום השירים היפיפיים.
סימלה שניידר כתבה שירים ביידיש מילדות, וזכתה לשבחים מפיהם של איציק פפר ודוד הופשטיין, מענקי הרוח של התרבות היידית. היא הייתה עמיתה של אריה לייביש-ליש בתיאטרון היידי בבוקרסט, ואחר כך ביאסי – העיר שכידוע, הייתה חלוץ התיאטרון היידי בעולם כולו – שם היא עיבדה וביימה מחזות. את שיריה היידיים הנפלאים תרגם לייביש-ליש לרומנית (בעידודו של המשורר מנפרד וינקלר) בווירטואוזיות ממש – מלאכה שהקדיש לה שנה שלמה. למרבה המזל, בתקופת האולפן היא החלה לכתוב שירים גם בעברית, וכך מתאפשר לקורא העברי לתהות על השבר הגדול של יוצרת מלבבת הנאלצת להמיר שפה בשפה:
אתם עוד תראו –
אני אכתוב שירים באספרנטו.
הכי מתאים ללשוני,
רק תאמינו לי.
הרי שירי היה שלי באמת –
אך איבדתיו בין השפות
בין טעמים
בדרכים.
אני אכתוב עוד שירים באספרנטו.
מחר השכם בבוקר אקום, אתחיל ללמוד
ולתרגל ולשנן –
ובין השמשות
אכתוב שירים באספרנטו.
מצחיק... ודאי היה מצחיק מאוד,
אם לא היה עצוב כל כך,
עצוב כל כך.
(ע' 92)
הספר השני שהשאיר עליי רושם חזק הוא ספרה של סוניה פלטי (לימים – אישתו השנייה של לייביש-ליש) "אל מעבר לדניסטר – נערה בארץ גזירה", שראה אור לראשונה ברומנית ב-1980, ומאז יצא ב-9 מהדורות בעברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית. סוניה פלטי, סופרת ועיתונאית מוערכת, גורשה, יחד עם הוריה, לטרנסניסטריה ב 22.9.1942, כשהייתה בת ארבע-עשרה וחצי, ושהתה בגיהינום ההוא במשך 14 חודשים, כשהיא מנהלת יומן, בו היא כותבת את כל הזוועות שראו עיניה ושחוותה בעצמה.
ברומניה, כידוע, לא היו מחנות השמדה, וגם לא גיטאות – זה נבע ממספר סיבות, כגון שרומניה לא נכבשה על ידי הגרמנים, אלא היתה בעלת ברית שלהם, זה נבע מכך שנציגים פנימיים (מנהיגי המפלגות בראטיאנו ומאניו), וגורמים חיצוניים (כגון נציג האפיפיור) עמדו בפרץ; אך "המזל" הזה לא הפך את יהודי רומניה לחסינים מפני מכונת ההשמדה המפלצתית שהולידה מלחמת העולם השנייה: יהודי רומניה מהפריפריות נשלחו למחנות ההשמדה שבפולין (בעיקר מטרנסילבניה שסופחה להונגריה), ועשרות אלפים מצפון מולדובה, בוקובינה, בסרביה, דוברוג'יה – נשלחו לטרנסינסטריה, שם נדונו למוות ברעב, בעינויים ובקור הנורא. ידוע גירוש כל היהודים מהכפרים ומהעיירות ביוני 1941; ידועים גם שני הפוגרומים הנוראים בבוקרסט וביאסי, ועוד פוגרומים "קטנים" שערכו החיילים הרומנים כשחזרו "מאוכזבים" ממפלתם בברית המועצות, אליה פלשו בתרועה גדולה עם הצבא הגרמני.
הגליית יהודים מבוקרסט לטרנסניסטריה, הייתה אירוע יוצא דופן, והוא התרחש רק פעמיים בסתיו 1942 – וכל זאת כדי שהיהודים "יראו וייראו!"
בפקודתו של גנרל צ'פלאנו נשלחו 212 גברים ש"השתמטו" מעבודות הכפייה שהוטלו על היהודים, ואליהם צירפו את כל בני משפחותיהם. לאחר זמן נשלחו עוד 72 גברים בלי המשפחות.
סוניה פלטי מתארת בספר – המסתמך, כאמור, על יומן שהיא ניהלה ב 14 חודשי הגיהינום – מסכת של התעללות מפלצתית מצד החיילים והז'אנדרמים הרומנים, כשלאורך כל התקופה מרחף מעל ראשיהם האיום להיות מוסגרים להשמדה לפולקדויטשה המתגוררים באוקראינה, או לחלופין – לשמש מטרה לכדוריהם וכידוניהם של שומריהם. סוניה מתארת את המסע הנורא בתוך קרונות של בהמות, כשאנשים רחמנים צריכים לשחד את השומרים שירשו להם להגניב להם אוכל, כשבקרון האטום קשה להבדיל בין גיגית המים לגיגית הצרכים; את שוד דברי הערך שעליהם, כשכל פקודה מצדם של החיילים מלווה בבעיטות ובמכות של קתות רובים. הם גומאים מאות קילומטרים בבוץ ובשלג, עוברים ליד שדות הרג בהם הרגו ושרפו יהודים, ואחר כך ניפו בנפות ענקיות את האפר כדי להציל דברי ערך שנשאו איתם (או בלעו...) היהודים לפני מותם. רוב מפקדי החוות, בהן עבדו היהודים משחר עד ליל עבור צלחת מרק דלוח ופרוסת לחם, היו חיות אדם, אך עלה על כולם קצין בשם גוגליאצה. מפלצת-אדם זה, שהשתתף בזמנו במרד הלגיונרים שהתבטא בפוגרום נורא ביהודי בוקרסט, מצא בטרנסניסטריה כר נרחב ליצרים הסדיסטיים שלו: בין שאר תעלוליו – העמיד בשורה 10 יהודים והתערב עם חייליו כי יוכל להרוג את כל העשרה בכדור רובה אחד! (עמ' 52). הוא אנס כל בחורה נאה שראה במחנה (בעמ' 56-59 יש תיאור קורע לב של הורי בחורה יפהפייה בשם מיוארה, העדים לאונס בתם על ידי גוגליאצה ושאר הסרדיוטים). במקום אחר מספרת סוניה פלטי איך לימים, בהיותה עיתונאית, היא מוצאת את גוגליאצה זה בתפקיד מפתח בשלטון הקומוניסטי. כשהיא מבקשת להתריע על אי הצדק הזועק לשמיים, משתיקים אותה בדרך "החברית" המקובלת במשטר האמור להיות אנטי-פשיסטי.
הנערה האומללה, הרעבה תדיר, הקופאת מקור, שכל גופה רוחש כינים, עדה לסידרה של זוועות שדיין ליטול מאדם כל שריד לשפיות: היא רואה איך נושרות אוזניים ואצבעות קפואות; איך צעיר שמכר את מעילו ונעליו עבור פת לחם – קופא למוות; איך נערה ניצלה יחידה ממשפחתה שנרצחה בבוגדאנובקה (יהודים חפרו לעצמם את בורות הקבר ונורו אל תוכם), רק משום שמיינה בגדי הקורבנות שנשלחו לרומניה; איך ד"ר אקרמן התחנן להירצח יחד עם משפחתו, אך מנעו ממנו זאת כי הוא רופא; איך היא ראתה מהגטו את הפרטיזנים התלויים מעבר לנהר הבוג. איך המושל פאדורה נכנס לתוך חדרי הגטו רכוב על סוס ומשמיד כל מה שעמד לנגד עיניו; איך ליובה, שנאנסה על ידי קצינים שהעבירו אותה מהאחד אל השני – נכנסה להריון וערכו לה גרידה בלי הרדמה; איך ילד בן עשר מיילד את אחותו בת השתים-עשרה שנאנסה לנגד עיניו, ושדעתה נטרפת עליה (את הוריהם של השניים רצחו לנגד עיניהם – עמ' 149-154); איך צועניות נואשות זורקות את ילדיהן לנהר, וקופצות אחריהם אל המוות המשחרר; איך ירו במפגרים ללכת בשיירה אל המקום שנועד להיות הקבר של כולם.
באימה החשיכה הזאת, אליה נקלעה סוניה יחד עם עשרות אלפים אחרים, יש פה ושם מעט נקודות אור, כמו ואסיליו שמונע הצלפת פרגול מאחד האומללים, וכמו סרג'נט אלמוני המסכן את נפשו כדי להביא כסף, אוכל נפש ובגדים ליהודים שבגטו.
סוניה מתארת את גבורתם של שברי האדם האלה שאיתרע מזלם ליפול לידי מפלצות אדם: ברקו המבקש מהקלגס להלקות אותו 50 מלקות כדי למנוע ממנו להלקות את אישתו החולה; מרצ'ל שמצליח לברוח אל החופש; וסוניה עצמה, שמענים אותה ומשברים את אצבעותיה בציר הדלת, והיא איננה מגלה מי היה הסרג'נט שעשה מעשה אנושי בעולם חסר רחמים (עמ' 146-147).
סוניה פלטי משתדלת להיצמד לעובדות ולשמות, כפי שרשמה אותם ביומנה בימים האפלים ההם, אך הספר כתוב גם בכישרון ספרותי מעורר התפעלות. הספר תורגם לעברית על ידי יותם ראובני – נקל לשער איזו סופרת עברית דגולה הייתה יכולה סוניה פלטי להיות לולא – "כאב שתי המולדות", ההופכת אנשי לשון דגולים לחתומי שפתיים. לטעמי, מדובר בספר חובה, לא פחות מיומנה של אנה פראנק.
נעמן כהן
שְׂפַת הַיְּהוּדִים
וְעִידַת הַהִסְתַּדְּרוּת הַשִּׁשִּׁית 1944.
רוֹז'קָה קוֹרְצָ'אָק, לוֹחֶמֶת וְפַּרְטִיזַנִית מִוִּילְנָה,
הִצְלִּיחָה לְהִינַּצֵל.
בִּנְאוּם נִרְגָּשׁ הִיא מְסַפֶּרֶת עַל רֶצַח הַיְּהוּדִים בְּפּוֹנַאר.
לְאַחַר הַהַשְׁמָדָה, הִיא מְתָאֶרֶת, שָׂרְפוּ אֶת הַגּוּפוֹת.
בָּעֲרֵימָה הָיְתָה גּוּפַת אִשָּׁה הָרָה.
כְּשְׁהִתְחַמֵּם הַגּוּף, נָפַל וַלָדָהּ מִתּוֹכָהּ
וְעָלָה בָּאֵשׁ יַחַד אִתָּהּ.
"זוֹ עֻבְדָּה סִמְלִית," אוֹמֶרֶת רוֹז'קָה.
"לֹא רַק מִי שֶׁהָיוּ שָׁם, גַּם הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם
נִידוֹנוּ לִשְׂרֵפָה."
כֻּלָּם מַקְשִׁיבִים בְּתִימָּהוֹן, לֹא מַאֲמִינִים.
לָרִאשׁוֹנָה שׁוֹמְעִים עֵדוּת יְשִׁירָה מִמִּי שֶׁהָיְתָה "שָׁם".
"הַחַבֵרָה 'הַפְּלִיטָה' מְדַבֶּרֶת בְּשָׂפָה זָרָה וְצוֹרֶמֶת,"
אוֹמֵר עָלֶיהַ בֵּן גּוּרְיוֹן.
רוֹזְ'קָה דִּבְּרָה בְּאִידִישׁ.
"שָׂפָה זָרָה וְצוֹרֶמֶת..."
אוֹמֵר בֵּן גּוּרְיוֹן בְּקוֹל דַּקִּיק וְצוֹרְמָני.
רוז'קה קורצ'אק
מכתב אל שבתי טבת
מתוך הספר "רוז'קה: לחימתה – הגותה – דמותה". עורכים טובין, דרור, רבי. הוצאת מורשת וספרית פועלים, ת"א 1988
היגעתי לארץ ישראל ב-12.121944, מיספר שבועות בלבד לאחר שעזבתי את וילנה המשוחררת מעול הגרמנים, ולפני סיום המלחמה. הייתי האדם הראשון שהגיע ארצה מאיזור ליטא-וילנה, שבמשך המלחמה לא היה לו שום קשר עם העולם החופשי, והדברים שסיפרתי על היקפי הרצח, על החיים בגיטו, הלחימה הפארטיזאנית ביערות ועל כמיהתם של השרידים שנותרו להגיע לארץ-ישראל -- היוו כעין עֵדות ראשונית או דו"ח ממה שהתרחש שם, נתקלתי באי-ידיעה...
על רקע זה יש להבין את הצעתם של חברי הקיבוץ הארצי, שעליי למסור את הדברים בוועידת ההסתדרות, שהתקיימה בתחילת שנת 1945 (איני זוכרת את התאריך). הסכמתי ובאתי. זמן רב חיכיתי שתוענק לי רשות הדיבור, בלי להעלות על הדעת שמאחורי הקלעים מתנהל ויכוח, על חשבון מי אדבר -- על חשבון הוועידה או על חשבון הזמן המוקצב למפלגה שלי -- דבר שהתברר לי רק אחר-כך, הרבה יותר מאוחר. ישבתי איפוא באולם הוועד-הפועל הישן ברחוב אלנבי והקשבתי, מבלי להבין הרבה, פשוט לא ידעתי עברית. בסוף קראו בשמי – נדמה לי שיושב ראש הישיבה אמר גם כמה מילים (הכינו אותי קודם, שיש לי כך וכך דקות) -- התחלתי לדבר ביידיש. לא נאמתי ולא קראתי דברַי מהנייר. ניסיתי לַסַפֵּר. כנראה דיברתי בשקט (האם היו אז רמקולים? איני יודעת). כי כאשר סיימתי וירדתי מהבמה. שמתי-לב שאנשים התקרבו ואף עמדו.
אחרי עלה דוד בן-גוריון ופתח במילים: "למרות שהחברה שלפנַי דיברה בשפה זרה וצורמת..." ולא המשיך. כי לא נתנו לו להמשיך. באולם פרצה סערה -- צעקות. קריאות-ביניים. מהומה שהקיפה את כולם. אני יצאתי מהר ככל שיכולתי את האולם ולא חזרתי יותר. זהו הסיפור.
וארשה לעצמי להעיר כמה הערות. לאחר שפעמים רבות נשאלתי ואף הרהרתי בנושא:
1. הערתו של ב"ג נסבה על השׂפה, ולא היה לה קשר (לפי דעתי) לעצם הנושא ולא לדוברת.
2. פתיחתו ב"למרות" ודאי באה לציין, שהוא התכוון (אולי 2?) להתייחס לנושא עצמו, ואולי לדוברת...
3. עם זאת – בסיטואציה זו ובאווירה ששררה באולם לאחר דברַי – היה זה חוסר רגישות למופת וחוסר התחשבות אפילו בטעם הטוב.
אישית לא נפגעתי. הצטערתי שהעניין התפרסם מהר מאד בעיתונות יידיש בארה"ב. שמעתי (ואולי קראתי) שכאשר ב.ג. הגיע אז לאמריקה סופרי יידיש החליטו להחרימו.
כמה חודשים לאחר מכן קבלתי מכתב מהמשורר אברהם סוצקבר ממוסקבה (אפשר שהוא עוד שמור אצלי) בו הוא כותב על הרושם הכבד שעשו דבריו של ב.ג. בנוגע לידיש במוסקבה. (כנראה שהסיפור הגיע לשם דרך עיתונות ארה"ב).
1980
עמ' 213
מקורות נוספים:
פורת, דינה, "'בסליחה ובחסד' המפגש בין רוז'קה קורצ'אק לבין היישוב ומנהיגיו 1946-1944", ילקוט מורשת נ"ב, אפריל 1992, עמ' 33-9.
שגב, תום, המיליון השביעי, הישראלים והשואה כתר י-ם 1991, עמ' 165.
כל החומר נשלח אלינו על-ידי נעמן כהן.
הפינה של ההוא מחלם
שלום לכם חדשות בן עזר
אהוד יקר, אם ימצא חן בעיניכם אנא פרסמו במכתב עיתי:
המדור לחיפוש והשַׂמה
מבקש את עזרתכם הציבור
מי מכיר מי יודע
חיים הַרָמוֹת גוֹרֵר,
גד החברוני,
גִיזָה בִּיר גוֹלָן,
אֲבִישַׁי הֶחַנֵף,
סַעַר סַרְטָנָה,
כל היודע על מקום הימצאם מתבקש להתקשר למדור
ויקבל פרס עוזר הציבור
תודה לאהודים מישראל הר
וכל טוב לכם בשל עבודתכם החשובה בגיליונות בן עזר
*
למכתב עיתי מאת ישראל הַר
הגיע למחשבי באינטרנט מפולניה הדוא"ל הזה ביידיש:
איך בין א בינדער
ארבעטר איך מיט אלטער
וואס איז נישט קאן מעטשאון
און רינג'ער ג'עק א
יידיש ווֹיילער היברייהשט
יינגא לה
בתרגום חופשי שתרגמתי אני
עובד אני בכריכיית [ספרים]שגם אלטער שהוא לא אדם אך ריינג'ער ז'ק הוא ילד עברי נחמד
* * *
"תבוא, אבל בלי העיניים" לערב ההשקה
לספר הפרוזה של נורית קוטלר
ביום חמישי ה-3.1.08 ייערך ערב השקת ספרה, זוכה פרס "מפתנים" של נורית קוטלר. הספר "תבוא, אבל בלי העיניים", קובץ סיפורים קצרים, יוצא בספריית הפועלים. השחקנית דליה שימקו תקרא קטעים מהספר, ובערב ישתתפו אורי ברנשטיין, אברם קנטור ופרופ' יצחק בן מרדכי.
האירוע ייערך בחנות "תולעת ספרים" בכיכר רבין 9 בשעה 18:00.
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ט
מזכיר המפלגה נכשל בשליחותו
כמה ימים לפני הבחירות בא במפתיע מזכיר המפלגה לבקר את ניסים לוי בביתו. הושיבוהו אל השולחן, הביאו ארוחה דשנה והאורחים עשו מעגל סביבו והקשיבו לשיחתו.
המזכיר התכוון לחטוף שיחה קצרה עם ניסים לוי. היתה בידו הבטחה מפורשת מצד חברים בעיר כי בתנאים מסויימים הם מוכנים לוותר על הבחירות ולמנות את ניסים למנהל-העבודה. מיהר לבוא ולבשר לו על כך והיה מעוניין לדבר עימו בלי ההמון הרב שמסביבם. ניסים הרגיש ברמזים מצד המזכיר.
"מה שלומך, ניסים?" שאל המזכיר, "ומה שלום האישה והילדים?"
"ברוך השם. עיניך רואות," ענה, "מה עוד להתאונן? הכול טוב בבית, חוץ מן הצרות הרגילות."
"מה לך ולצרות, ניסים? תתבייש לך, בחור בריא ומוכשר כמוך. אבל אם אתה מתכוון לאותו דבר – אני מוכן לשמוע."
"לא. לא. אלה הם רק הדיבורים הרגילים. מה אני שווה לסַפּר לך על הבעיות שלי? מוטב שנדבר על ענייני הכפר. הנה האנשים יושבים כאן, יסַפּרו לך ותשמע מהם."
"רציתי להמשיך את השיחה שהיתה לנו."
"לא צריך," אמר ניסים, "לא חשובים לי העניינים הפרטיים שלי. הנה באה הזדמנות – נשמע מה בפי החברים לומר."
"עליי לומר לך משהו בקשר לבחירות במחצבה."
השתררה דממה. כל אחד ניסה למצוא לעצמו התעסקות אחרת בשיחה חרישית, באכילה, בשתייה, או שפרש לצידו השני של החדר. המזכיר נבוך. רק ניסים התעלם מן המבוכה ואמר בחיוך סלחני:
"למה לנו לדבּר על בחירות? כבר שכחו מהן האנשים כאן. מה שיהיה – יהיה. למה נשבור לנו את הראש על העניינים האלה. הנה יש לנו בעיות עם החשמל, האוטובוס מאחר לבוא, בבית-הספר הילדים מסתובבים בחוץ במקום ללמוד, ולמרפאה בא הרופא רק פעמיים בשבוע. למה נתעסק בבחירות? נשאיר אותן לחכמים ולמשכילים יותר."
למזכיר לא היתה ברירה אלא לשמוע שעה שלֵמה טענות, תלונות ותרעומות מפי הנוכחים. רוב המדברים, משהפטירו לשם נימוס מילים על פגעים שהכפר סובל מהם, החלו מעלים איש-איש את בעיותיו שלו. על-פי רוב ענייני עבודה, שיכון, הוספת חדרים, משפטים וחובות למוסדות ציבוריים שונים. עשן הסיגריות מילא את החדר. האוויר התעבּה והמזכיר חש בראשו. רבים הוציאו פתקים ישנים ומקומטים, מלוכלכים בעפר ובזיעה, אישורים ממס-הכנסה, ביטוח לאומי, קופת-חולים, מיסי-ועד ושירותים אחרים. לפני עיניו ריצדו מיספרים, שמות ותאריכים רחוקים. שמות-משפחה זרים ומשונים שלא יכול לזוכרם. בינתיים הִשקוהו עראק וקוניאק וכל סירוביו לא הועילו, להיפך – כל מילה של דחייה התקבלה מיד כעלבון וכל פעם שהרים כוסית היו הכול מברכים אותו וטופחים על גבו ושותים איתו וחוזרים ואומרים בפניו:
"איך שאתה משלנו! איך שאתה מצליח להיות אחד משלנו בשתייה שלך! אפשר לחשוב שנולדת אצלנו, כל-כך אתה חריף בטעם שלך."
הארוחה היתה מלאה ומתובלת במיוחד. את הרוטב האדום שעל הבשר ציווה ניסים לעשות במיטבח חריף מן הרגיל. גברו תיאבונו וצימאונו של האזרח, ובין כוסית לכוסית שתה כוס מלאה בירה לבנה כדי להפיג את השריפה בשפתיו ובגרונו. הביאו במיוחד בשבילו קערת-עץ ובה כבדים מטוגנים בבצל וחתוכים פרוסות-פרוסות, ברוטב פילפל ובמיץ עגבניות חריף. והם רכים, כמעט נמסים בפה, ועל-פניהם זרויים מלח, פטרוסיליה קצוצה וריחנית ופרוסות-לימון קטנות.
המזכיר לקח את מזלגו והחל טועם, וכל הקהל מסביב מעודד אותו. אחד מהם לחש לו על אוזנו:
"זה טוב הדבר בשביל הכוח-גברא שלך. מה שאתה מכניס פה, עושה אחר-כך פלאים בהשתוקקות שלך עד שאתה חזק כמו ברזל קר, וחם כמו ברזל מלוּבּן..."
כולם מתגלגלים בצחוק ושואלים: "יש? יש?"
וטועמים עימו מתוך הצלחת לשם אותה סגולה, וקורצים אליו.
בכל ההמולה נשאר ניסים שקט ומיושב בדעתו, דואג למאכלים ולמשקאות וממלא חובתו כמארח למופת, מעיף מפעם לפעם עין במזכיר ואומד בדעתו את מידת עֵרוּתוֹ של הלה. השיחה התערבבה במוחו של המזכיר ולבסוף החל עונה לכולם ביחד על הטענות שפרשׂו קודם לפניו. נושא כמין נאום בו הוא מונה כל מה שנעשה והושג עד כה לטובת הכפר ומבטיח הבטחות רבות לעתיד ונשטף בדיבורו עד שלא חש כלל במתרחש סביבו. ניסים רמז לעֵבר המיטבח, ומיד הביאו טס רחב ועליו ספלי קפה תורכי וכוסות זכוכית גבוהות ובהן מי-סודה קרים.
המזכיר נשא עיניו בתודה וגמע באחת את הקפה החם ואת הסודה, ביקש עוד מנה ושיפשף מעט את פניו ומצחו בנסותו להתעורר מן העילפון הקל שהיה שרוי בו. לפתע נזכר לשם מה בא ומה חפץ לומר לניסים לוי, ובראותו כי השעה מאוחרת קם ומיהר אל ניסים, ובלי לשים לב לכל הקהל הודיע בחיפזון מה שהיה בדעתו לומר תחילה.
"דיברתי עם החברים בעיר והוחלט שאם אתה לא מתנגד, נהיה מוכנים מצידנו לתת לך את המינוי כמנהל-עבודה החדש במחצבה לאחר שכולנו עמדנו על הכישרון ויכולת-העבודה שלך. ואנחנו מוכנים לבטל את הבחירות, אם זו גם דעת החברים כאן."
לכך חיכה ניסים. עוד לפני שמישהו מן הנוכחים הבין מה קרה תפס בידו בקבוק מלא של קוניאק והיכה את תחתיתו בכוח על השולחן. נשמע קול זכוכית מתבקעת והמשקה נשפך ויצר שלולית קטנה למטה. בכפו של ניסים נישאר צוואר הבקבוק השבור, ודם החל מטפטף ממנה. והוא עצמו צעק ופניו אדומות מרוב כעס:
"אותי – אותי לא קונים! אתה שומע – אותי לא קונים! ואני מצפצף על המינוי שלכם. לא אתם תחליטו מי יהיה מנהל-העבודה אצלנו. מה שהאנשים כאן בכפר יגידו – זה יקום! ולא מן ההחלטות שלכם בעיר. ואני, כל זמן שאני חי – לא אתן לכם לבטל את הבחירות!"
מזכיר המפלגה החוויר. הוא גימגם: "אבל, אבל, ניסים... איך אתה מסביר את הדברים לחברים? מה הם יכולים לחשוב? הרי את הכול עשינו לטובתך, לפי הבקשה שלך – "
"שלי?" נזעק ניסים, "אני ביקשתי מכם דבר? אני צריך את הסמכות שלכם בשביל הבחירות במחצבה? מה אתה חושב לך? שאתה ממַנה אותנו ומוריד אותנו כמו שאתה רוצה?"
והוא ליווה כל מילה שיצאה מפיו בדפיקות חוזרות ונשנות על השולחן. הפעם בבקבוק נוסף.
המזכיר הרים קולו: "אני רוצה לסַפּר לחברים מה שהיה כאן, אני רוצה שיֵדעו על השיחה שהיתה לנו בעיר, במשרד שלי."
אולם ניסים לא הניח לו לדבּר. השתולל וצעק, באו לחבוש את ידו ולא נתן, ניגשו להרגיע אותו והדף אותם מעליו. באו אל המזכיר ולחשו לו: "תן לו שיירגע. תן לו שידבּר ויפוג הכעס שלו, ואחר-כך תנסה גם אתה לשכנע אותו בדבריך."
ניסים המשיך: "איתי לא עושים קנונייה, ולא נמצא האדם שיגיד לניסים לוי מה לעשות. אתם רואים? אתם שומעים באוזניכם מה בא והציע לי? לקחת את התפקיד של המנהל עליכם במינוי, כאילו עשו אותי שוטר במחצבה. הא? ולא מתביישים לבוא ולהציע לי בגלוי. כאילו אני עומד בשוק למכירה!" אחר-כך הוסיף בלשון רכה יותר: "באמת, תסלח לי אם אמרתי לך משהו פוגע באופן אישי. אנחנו יודעים שאתה לא אשם בהצעה הזאת, ורק החברים בעיר, אלה שאינם יודעים מה נעשה אצלנו במחצבה, העלו על דעתם רעיון לא טוב כזה. אבל אתה, שמכיר אותנו, צריך שתלך למעננו ותילחם על הבחירות ולא תיתן לאנשים מבחוץ להפריע את החיים השקטים שלנו בקנוניות ובמריבות. אנחנו אנשים פשוטים, לא בשבילנו העניין הזה. והנה כבר ניסה אדון רבינוביץ לסדר במחצבה את הבחירות שתהיינה חשאיות."
רחש של הסכמה עבר בקהל הנוכחים.
"ואם לא עמדנו בזמן על הכוונה שלו כבר היינו מקלקלים לעצמנו את החיים בסכסוכים בינינו. אבל, ברוך השם, האנשים הרגישו בעוד מועד ועכשיו הכול יהיה גלוי. אתה שומע? אין לנו מה להסתיר, וכל אחד מאיתנו יכול להגיד בפני השני כל מה שהוא חושב עליו! ואני באמת מבקש, סלח לי שהתרגזתי כל-כך ואולי גם פגעתי בך שלא בכוונה. אבל האנשים כאן יודעים שלי באופן אישי אין כלום נגדך, רק העניין כואב לי מפני שהרגשתי כי פוגעים בצדק של האנשים שלנו, ולכן קמתי להילחם עליו. ואני יודע שאתה ידיד גדול שלנו ותעזור לנו תמיד, וגם הכול כאן נאמנים לכם, ומה שהתרגזנו פה היה רק למען האמת."
דבריו של ניסים פיכחו את המזכיר מן השיכרון הקל שהיה שרוי בו כל הערב. הערכת המצב שעשה הוכיחה לו שהפסיד לגמרי. הקהל בחדר, ניכר בבירור מתוך עיניהם, היה משוכנע למעלה מכל ספק שהוא ניסה לעשות קנונייה עם ניסים לוי על חשבונם, ואילו ניסים דחה את ההצעה בכל תוקף. היטב חרה לו הדבר, מה גם שכל ההצעה לדחיית הבחירות היה פרי מאמץ ממושך מצידו וריב עם כל שאר חברי המזכירות וההנהלה בעיר לאחר שיחתו עם ניסים לוי. בחיוך מר נזכר כיצד הִרצה את טענותיו של ניסים לפניהם, כיצד הוכיח את דעתו שלו והאשים אותם שאינם מבינים לליבו של הפועל מן היישוב החדש, אשר לאחר שהתבסס בארץ אין שאיפתו כסף אלא כבוד והערכה לכישרונותיו וליכולתו. "ומה אתה רוצה?" שאלו אותו, כולם אנשי-מינהל מובהקים שאין ליבם פנוי לוויכוח על סוציולוגיה וצורכי הנפש. – אמר להם: "לבטל את הבחירות ולמַנוֹת במישרין את ניסים לוי למנהל-העבודה." – פקחו עליו עיניים תמהות וקראו: "אתה, שהיית צריך להילחם בנו עד שננהיג את עניין הבחירות במפעל השיתופי, בא ומבקש להפוך את הקערה על פיה, וזאת לאחר כל המאמצים שנעשו וכל המלחמות שנלחמו בנו כדי שיינתן גם לפועלים חלק בהכרעה?" – אותה שעה קם וסיפר בצורה נירגשת על וידויו של ניסים לפניו. שמעו ושמעו, עד שאמרו לו בחיוך: "איזה פסיכולוג גדול נהיית לנו וההסברים שלך כאילו באו מספר של דוסטוייבסקי." – לא נבהל, לא נעלב והמשיך בשלו עד שהשיג את ההבטחה. ועוד אמרו לו בפתח: "אוֹי, אוֹי, מה קרה לך ולאן הגעת, שהדבר שנחשב אצלך היום לשיא המודרניות הוא בדיוק מה שחשבנו לעשות בתחילה, ובלי כל הבעיות האלה. באמת, איך שאתה מסַבּך את העניינים." – והוא לא שם לב להם, אלא מיהר לבוא ולבשר את החדשה לניסים לוי, והנה מה שקרה! ומה שהכאיב לו ביותר היה העלבון למידת הבנתו את אופי תושבי הכפר. שכך יעשו לו? שכך ינצלו את תמימותו וירמוהו?
קם ואמר: "חברים, אני לא יודע אם הידיעות שקיבלתם מספיקות. עליי לסַפּר לכם את העניין מראשיתו. ובכן, קודם-כל, כדי שלא תהיינה אי-הבנות, ברצוני לומר שכל עניין הבחירות הוא הצעה שלנו מן החברים בעיר – "
הוא התכונן להמשיך ולסַפּר על המלחמה שעשו כדי להשיג יתר עצמאות לתושבי המקום, וכיצד ביקשו ללמדם אחריות על מקום-עבודה מהי, ומה גרם להם לשנות מן ההחלטה המקורית ולהביא את הצעת המינוי. אולם כבר במשפטים הראשונים שהשמיע עורר גל של תגובות עוינות.
"מה הוא חושב לו? שאנחנו חיים מן החסדים שלהם?"
"עושה לנו טובה שמרשה לעשות בחירות אצלנו?"
ואחר קם וצעק: "עוד מעט יגידו כי במתנה קיבלנו את הבחירות מכם? כאילו אין לנו זכות על המקום ולא אנחנו דרשנו ונלחמנו עד שהשגנו אותן ביושר. עכשיו אתה בא ומוכן למכור לנו את התפקיד בשביל פרוטקציה?"
ניסים השקיט את סערת-הרוחות ואמר: "חברים, אנחנו לא צריכים לצעוק כאילו לא היינו בני-אדם. לא צריך לדאוג. כל זמן שהזכות שלנו לעשות בחירות, לא יבוא אף אחד לקחת אותה מאיתנו ואפילו הוא מכובד וגדול מאוד. כבר אנחנו לא פרימיטיביים בהבנה שלנו. ומה שאנחנו נלחמנו עליו – אנחנו נקבל. וגם במפלגה מבינים את המאבק הצודק שלנו. ואם מישהו חושב שהוא נותן לנו ב מ ת נ ה את הזכות החשובה שלנו לבחור במחצבה – הוא טועה. ואם מישהו חושב שהוא יכול לקחת מאיתנו את הזכות הזאת – הוא טועה עוד יותר! מפני שאנחנו לא חיים מהפה של אף אחד. ואנחנו אנשים חופשיים במדינה דמוקרטית, ושלא יחשבו אנשים שהם עושים לנו טובה שעוזרים לנו ומלמדים אותנו, ופתאום מצאו שאנחנו די חכמים לעשות לבד את הבחירות, כאילו היינו ילדים קטנים שצריכים לקבל מהם רשות. צריך שיהיה ברור כי כל הסמכות עכשיו באה מן החברים שלנו ואני רוצה לראות אם מישהו יעֵז לאיים עלינו כאילו אפשר לקחת ולתת לנו את הסמכות הזאת רק מכוח הרצון של החברים היושבים למעלה – "
"ניסים! אַל תסלף!" קרא אליו מזכיר המפלגה.
"אני לא מסלף. אני מוכן ללכת איתך לבירור לאן שאתה רוצה."
"וכך בדיוק אעשה. עוד מחר אתבע בירור דחוף במזכירות הארצית בקשר לענייני המחצבה והתנהגותך."
"בסדר, אני מוכן ללכת ברצון לבירור, אפילו לפני המזכירות הארצית. אתה לא מפחיד אותי, להיפך, עוד מחר אשלח מכאן מכתב עם החתימות של כל התושבים העובדים במחצבה והטענות שיש לנו על ההתנהגות איתנו. כך, כך! אנחנו נלך ונתבע שיעשו צדק במזכירות. ואני לא אתן שיזניחו את ענייני המקום שאנו גרים בו! אני אלך להגן על האמת לפני המזכירות, ואפילו לפני המזכירות של המזכירות, ואני לא מפחד מפני השמות הגדולים והבירורים שאתה מאיים עליי בהם כל זמן שהלב שלי אומר לי: ניסים לוי – אתה צודק!"
ראה המזכיר שכל דבריו לא ישכנעו הערב ואומר: "כבר מאוחר, ניסים, ואין טעם שנמשיך בוויכוח."
"אני לא התחלתי בו," ענה ניסים.
"הייתי צריך לפגוש אותך לשיחה ביחידוּת כדי שנוכל לדבר בלי הפרעה."
"בבקשה, למה לא אמרת מיד? תמיד אני מוכן לבקר אצלך, או שאתה תשוב ותבוא אליי."
אותה שעה ניגשו כמה מן הנוכחים למזכיר ולניסים ואמרו: "כבר שמענו כל-כך הערב מן הבחירות עד שאנחנו לא מבינים דבר ממה שהולך פה. אבל חבל שיהיו אנשים רבים ביניהם ומתווכחים לחינם ולא באים לידי הסכמה. לכן אנחנו מציעים שנשתה כולנו עוד כוסית לפני שניפרד לשלום כידידים טובים."
ניסים לא סירב להצעה, והמזכיר שראה את כולם שקטים ונוטים לפיוס התרכך גם הוא וכדי לשמור על שארית היחסים הטובים בינו לבין אנשי המקום הסכים לבקשתם והרים כוס עם ניסים וכל הקהל להצלחת הבחירות.
השעה היתה אחת אחרי חצות. ניסים ליווה בכבוד גדול את המזכיר עד פתח מכוניתו והתנצל לפניו באלף מילות-התנצלות על התפרצותו. הוא חזר והדגיש את הידידות העמוקה שביניהם ואת הבנת המזכיר, להבדיל משאר החברים בעיר, לבעיות המחצבה ופועליה ולענייני הכפר. גם הבטיח לסור בקרוב למשרדו ולברר את כל אי-ההבנות הקטנות שהתעוררו לפתע הערב בלי שמישהו חפץ בהן. ולבסוף עוד לחש על אוזנו, כאשר הלה כבר היה בתוך המכונית:
"אסור לנו לאכזב את האנשים העובדים במחצבה. שמעו ושמעו על הבחירות, ופתאום באים ואומרים להם: הכול מבוטל. לא צריך להתנהג איתם בצורה כזו. ואפילו שאני עצמי, כמו שאתה יודע, מוכן לקבל עליי כל מה שתגידו, כי אין הבדלים בדרך שלנו, הרי צריך לדעת איך לדבּר עם האנשים. אין דבר, במשך הזמן ילמדו ויתקדמו יותר, עד שיבינו כולם מה שאנחנו מבינים עכשיו."
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלימותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
הרצאת אהוד בן עזר
ביום שני, 24.12.07, הרצה מר אהוד בן עזר במשך שעה וחצי רצופות, בלוויית שקפים, בפני פורום הגימלאים של "אל על" בבית הנבחרים של ההסתדרות על 130 שנה לראשיתה של פתח תקווה, על חורש התלם הראשון יהודה ראב בן עזר, על המשוררת אסתר ראב ועל מקצת ספריו של המרצה עצמו הקשורים בהיסטוריה של המושבה והמשפחה.
את הפעילות של הגימלאים מרכז בהתנדבות ברוך תירוש.
תגובות:
"לאהוד בן עזר שלום, רוב תודות לך על הנעימות שהענקת לנו בסקירה המקיפה והממוקדת שהעברת בפנינו אודות עלילות ההתעוררות נחשונית של יהודים בהונגריה לעלייה ארצה בתקופה קשה וללא כל גיבוי מול השלטון העויין והעריץ, והאוכלוסייה הבוגדנית. אין ספק שקורבנם של מתיישבי פתח תקווה ודבקותם ביישוב הארץ, משכו אחריהם את שאר מתיישבי העלייה הראשונה להקמת ניצני התשתית היישובית שהיתה לשם דבר. טוב עשית שהעלית את דמותו של הברון רוטשילד, הנדיב הידוע, שחילץ את המושבות הראשונות מהתפוררות עקב הקשיים הנוראים שאפפו אותן מכל העברים. לנו ברור שאלמלא תמיכת הברון (למרות עריצות פקידיו) היה היישוב היהודי מתקשה לשרוד ולהיות אבן הפינה להתחדשות ולבניין הארץ עד לתקומת ישראל. המשתתפים בכנס הוקסמו מעדינות תיאורך את חייה ופעילותה של המשוררת אסתר ראב, שבעוונותינו אינה עדיין ידועה בהרחבה בציבור. בדיעבד קנית לעצמך 'מפטיר' בהזכרת שמו של נחום גוטמן שאת סיפורי חייו אתה כתבת, ואקווה שתמצא את הזמן הראוי להעביר אצלנו ערב 'נחום גוטמן', שסיפוריו ואיוריו הקסימו אותנו עוד בשנות ה-30. בהערכה ובהוקרה, ברוך תירוש.
"ההרצאה היתה מרתקת ובדיוק היום הייתי בפתח תקווה, ומעניין שביקרתי, או יותר נכון לומר – עברתי ברחובות שהזכיר. העבירו לו את דברי הערכתי – הוא מדבר מאוד יפה וקולו מאוד נעים לאוזן. הוא בכלל נחמד מאוד." – ש.
"קיבלנו היום באופן עקיף תגובה מאוד-מאוד חיובית על הרצאתך, מעוד אחת ששמה ש. היא התרשמה באופן בלתי רגיל מהרצאתך." – ל.
ברוך תירוש / ידידיה יצחקי
האומנם קו ישיר מהסיוע הצ'כי בנשק לישראל
ב-48' לפרשת מרדכי אורן?
לאהוד שלום רב,
בהערותיך: "אני חושש שאתה מערבב יחד תקופות שונות. פרשת אורן אירעה כבר שנים אחדות לאחר קום המדינה ודומני שאינה תגובה ישירה לעזרת צ'כיה לישראל ב-1948. גם הסיוע הצבאי הסובייטי למצרים, אם איני טועה, החל שנים מאוחר יותר ולא בתקופת 48'" [גיליון 302] – אתה הטועה.
עם השלמת עסקת הנשק הצ'כי בשנת 1949 עזבו כל הפעילים ונשאר בפראג ונעצר שמעון אורנשטין, שהיה סוחר ישראלי וסייע בפעילות ההגנה בקשריו העסקיים וכמתרגם. מיד אחריו נעצר מרדכי אורן, שהגיע מבלגרד מפגישה עם טיטו, ונפל לידי בולשת הרוסית ש'טיפלה' ב-14 בכירי השלטון הצ'כי, ביניהם סלנסקי ועוד 10 יהודים. 11 מבין ה-14, כולל סלנסקי, הוצאו להורג. אורנשטין ואורן עונו ועברו 'שטיפת מוח' בחקירותיהם והודו בפשעים איומים שכמובן לא היו ולא נבראו.
חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1954, שוחרר אורנשטין בהודעה שאם לא יכפיש את צ'כיה במשך תקופה ארוכה, ישוחרר גם אורן; וכך אירע בשנת 1955.
אני מציע לך לקרוא במדור "תרבות וספרות", הארץ 21.12.07, מאמר גדול ומרתק בנושא מאת יהודה ליטני, המתאר את מבולקת המעצרים ו"שתיקת הכבשים" במפ"ם.
באשר לחימוש מדינות ערב, רק ציטטתי ממאמרו של סגן יו"ר הסנאט הצ'כי, "הארץ", 10.12.07. ואין ספק שהמו"מ עם הערבים החל באותה העת.
*
לאהוד שלום,
אתה צודק, מר תירוש לא רק מבלבל את סדר הזמנים, הוא שכח כמה עובדות היסטוריות, קודם כל את נאומו חוצב הלהבות של נציגו של סטאלין באו"ם, אנדריי גרומיקו, ב-29 לנובמבר 1947, בזכות חלוקת הארץ ובזכותו של העם היהודי למדינה משלו, בעקבות הסבל הרב שעבר עליו. כמו-כן שכח תירוש שגבולותיהן של כמה מארצות מזרח אירופה, בהן אדוקות מאוד בקשרים שלהן עם ברית המועצות – פולין, רומניה, בולגריה – נפתחו לעלייה של עשרות אלפי מתנדבים לצבא ההגנה הצעיר, במסגרת שקראו לה "גח"ל – גיוס חוץ לארץ."
ועוד, ברית המועצות בהנהגתו של סטאלין היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל הכרה מלאה – דה יורה, מיד לאחר ההכרזה על הקמתה במאי 1948. ארצות הברית הקדימו אותה רק בהכרה חלקית – דה פקטו. אין להעלות על הדעת את האפשרות שממשלת צ'כוסלובקיה שלחה נשק כבד לישראל ללא ידיעה ואישור, וכנראה גם יוזמה של ברית המועצות ושל סטאלין. לא מצאתי אישור לידיעה שמביא תירוש שנתקבל סיוע פיזי גם מיוגוסלביה.
ככל הנראה היתה ברית המועצות, ממש כמו ארצות הברית, מעוניינת בדחיקת רגליה של בריטניה מהמזרח התיכון, המשטרים המושחתים בארצות ערב נתמכו באמצעות "הליגה הערבית" בידי בריטניה, לפיכך נראה היה שהיישוב היהודי בארץ ישראל מסוגל "לספק את הסחורה" אם יקבל סיוע מתאים. קשה אמנם להניח שלפתע נתעוררה בליבו של סטאלין אהבה גדולה לציונות ולישראל, אבל אין לזלזל בעזרה המכרעת שהגישו לנו ברית המועצות ובנות בריתה מטעמי האינטרסים שלהן.
"עיסקת הנשק הצ'כית" עם מצרים וניתוק היחסים עם ישראל נתרחשו רק באמצע שנות החמישים, זמן קצר לפני "מבצע סיני". ברית המועצות לא נסוגה מעולם מהכרתה בישראל, בגבולות החלוקה של האו"ם ב-1947. למעצרו של מרדכי אורן בפראג, ולמשפטם של מנהיגיה הקומוניסטים של צ'כוסלובקיה, שהתרחשו שנים אחדות לאחר מלחמת העצמאות לא היה קשר לסיוע הצ'כוסלובקי לישראל. משפטים דומים התרחשו גם בפולין וברומניה וגם בברית המועצות עצמה, הם קשורים בפאראנויה שאחזה בסטאלין באחרית ימיו, ואולי הרבה לפני כן.
ידידיה יצחקי
איסור פרסום שמות עצורים
העיתונות צמאת הדם התקשורתי מתנגדת לחוק האוסר פרסום שמות עצורים, כי אחרת ממה תתפרנס? ואילו הח"כים המחוקקים תומכים בחוק בין השאר מתוך תקווה אווילית שהוא יגן על עצורים כמותם מפני ביזיון פומבי ונזק.
בלהט הוויכוח ההזוי הזה נשכחו שני דברים:
מילדותנו חונכנו על כך שאחת מאושיות הדמוקרטיה הוא פרסום שמו של עצור וכי רק במשטרי חושך, דיכוי ועריצות, כפי שהיה ברוסיה בימי סטאלין, אפשר לעצור ולהעלים אנשים מהיום למחר ללא שום חובה לפרסם זאת. הפומביות נועדה בראש ובראשונה להגן על העצור מפני שרירות מעצריו של השלטון!
דבר שני, ראיתם באינטרנט את תמונת א' של הנשיא-לשעבר? את החזה שלה? את שמה המלא? יש לנו חדשות ישנות עבורכם – תראו ותקראו שם את שמות כל "איסורי הפרסום" של העצורים שיש לתקשורת ולגולשים עניין בהם. חרושת השמועות האינטרנטית היא אחת מאושיות הדמוקרטיה בימינו – כי שום דבר לא נסתר ממנה, לטוב ולרע, ושום דבר לא יכול לעצור בעדה מלהביא את הפרסום המלא.
מחב"ע
כותבים בעברית "כוס" ולא "קוס"
לאהוד מעין שלומות,
שמחה אני מאוד לקבל בקביעות את עיתונך מאז שחברתי העיתונאית והסופרת תקוה וינשטוק-לוריא (ספרה האחרון "בעקבות האב האבוד" זכה לביקורת נלהבת גם בעיתונך) רשמה אותי. במיוחד אני נהנית לקרוא כל מה שכותב אליהו הכהן הגדול, ובמיוחד את השו"ת שכותבים אליו, ותשובותיו. האיש הזה ממש מהמם והוא כמעיין המתגבר, אין קצה לידע הפנומנאלי שלו, אין דבר שאין לו עבורו תשובה.
הייתי עוד יותר שמחה אם היית מצנזר ולא מפרסם את ניבולי הפה והגסויות אפילו מפיה של העורכת הלשונית, עם כל הכבוד לה.
להבהרה, כותבים בעברית "כוס" ולא "קוס".
בברכה חמה,
ב. ס. ת"א
אהוד: לדעתי כותבים בעברית כך וגם כך, ואילו "העורכת הלשונית" שלי מעדיפה לרוב להשתמש בקוס כדי שלא יחשבו שמדובר בכוס לשתייה אף כי יש שוטים שגם מהכוס שותים. וגם כדי שלא להשמיע בעברית מדוייקת: "נזירה וחוס (וכוּס)" כמו "נזירה וחומר (וכוֹמר)."
* * *
לחתימה על העצומה להצלת המושבה בת שלמה הוותיקה, שהיא היחידה שנותרה כפי שהיתה בתקופת העלייה הראשונה:
www.batshlomo.co.il/presentation
* * *
צל"ש ל"עבודה ערבית"
משבוע לשבוע מתברר ש"עבודה ערבית" היא סדרת טלוויזיה בעלת הומור מטורף ודימיון פרוע שמצליחה להצחיק עד דמעות צופים כמונו, שחיים בלב ארץ חצוייה של סכסוך דמים מתמשך שסיומו אינו נראה לעין. דווקא לכן יש לשבח את כל יוצריה של "עבודה ערבית", שהצליחו לרקום מציאות טלוויזיונית שהיא אמנם גרוטסקית ומלאה סטראוטיפים, אלא שגם עליהם היא מלגלגת, ומצליחה להגיע לשיאים של מקצועיות אמנותית ממדרגה גבוהה ביותר.
אהוד בן עזר
נעמן כהן
"אֲשֶׁר יָצַר" נוסח ספרד
ו"אֲשֶׁר יָצַר" (אשר יצור במלעיל) נוסח אשכנז
בגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר", מסיים העורך את הגיליון בתפילת "אשר יצר". אין זאת כי אם בעיות הגיל המתקדם שלו מנחיצות אצלו את התפילה בצורך כה עז עד שהוא אפילו מאמץ את התפילה בנוסח ספרד. וכאן המקום לבחון את ההבדל בין התפילה נוסח אשכנז לאותה התפילה נוסח ספרד.
ההבדל בין שני הנוסחים הוא קטן ביותר, שלוש מילים, אבל הוא בעל משמעות תרבותית רבה.
סיפור קטן: מדי שנה בתחילת שנת הלימודים, כאשר יוצא אצלי אחד מהסטודנטים באמצע השיעור אני שואלו בחזרתו: "מה אומרים?" לצערי, רבים היום הם אלו שאינם מכירים כלל את נוסח התפילה. אבל תמיד יש מאן דהוא המכיר ועונה: "אשר יצר."
"לשיעור הבא," אני מבקש ממנו, "עשה מחקר. מהו ההבדל בין נוסח ספרד לנוסח אשכנז ומה אתה מסיק מכך?"
והנה הנוסחים:
נוסח אשכנז:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתַחַ אֶחָד מֵהֶם, או יִסָּתֵם אַחַד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות.
נוסח ספרד ועדות המזרח:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אַחַד מֵהֶם, או אִם יִפָּתַחַ אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות.
ההבדל בנוסח ברור: הספרדים ועדות המזרח מוסיפים לתפילה את המילים: "ואפילו שעה אחת". המסקנה מכך היא, שהספרדים אינם מסוגלים להתאפק אפילו שעה אחת. הם אינם מסוגלים להתאפק עד סוף השיעור... האשכנזים לעומתם מסוגלים לדחות סיפוקים. הם מסוגלים לחכות שעה וחצי עד סוף השיעור... וכאן אני מכריז שהיות וע"פ ההלכה "מרא דאתרא" (רב המקום) הוא הקובע את ההלכה, ואני הוא כאן "רב המקום", מעתה, ההלכה הקובעת אצלי היא נוסח אשכנז! "מצידי," אני אומר להם, "תאכלו או לא תאכלו קטניות בפסח כבחירתכם, זה אינו מענייני, אבל כאן, אף אחד לא יצא יותר לשירותים עד סוף השיעור! שכן לגביי כולם אשכנזים! כן, יהודים, נוצרים, דרוזים, או עלווים... כולם אשכנזים."
ובאמת, למרבה הפליאה, במקרה הזה אני מאוד מצליח. כולם "משתאכנזים" ונשארים עד הסוף.
אהוד: אכן, את נוסח התפילה ה"ספרדית" העתקתי בו-במקום בתערוכת איטליה-אבראיקה המעולה במוזיאון הארץ, מתוך דף מודפס גדול (לוח) המיועד לתלמידים ובו תפילות נוספות ואם איני טועה גם צורות הכתיב של האותיות העבריות, וכך יצא שהבאתי את הנוסח הספרדי, שאגב לי אישית מתאים מאוד ולא אחליפו בנוסח האשכנזי כי אני נצרך לתפילה הזו פעמים אחדות ביממה.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,664 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
303 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל