| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 304
תל אביב, יום שני, כ"ב בטבת תשס"ח, 31 בדצמבר 2007
גיליון אחרון לשנת 2007
שנה אזרחית חדשה טובה ומבורכת לכולם 2008
עם צרופת מאמרו האנגלי של פרופ' ג'ונתן גולדסטין על נדודי משפחת אולמרט בחרבין
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מה זה שוחד בחירות? והאם התקשורת פתחה את רגליה בפני גאידמק? // יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל אִילְיָה רִיפְּס.
יואל נץ: בולע בשקיקה את שיריו של יוסי גמזו.
הבעל של המורָה פִּרְחִיָה עץ-הדעת: יש לאסור על מר בן עזר את הכניסה לראשל"צ! // אהוד בן עזר: בפתח תקווה אחרת (שיר).
ד"ר גיא בכור: א. והיום גירוש שדים: צא, דיבוק צא!
ב. חלוקי האבן האכזריות. על ציפי לבני והמנהיגות הגברית במזרח התיכון.
ברוך תירוש: לעולם לא יחמיצו הזדמנות. // ד"ר יחיעם שורק: זעקי הו מגילה.
ידידיה יצחקי: עוד בקשר לפרשת מרדכי אורן. // יוסף חרמוני: לַילָה בִּכְנָעַן.
המורָה פִּרְחִיָה עץ-הדעת: מדוע התלמידים שלנו לא יודעים לכתוב חיבור פשוט בשפת אימם גם בהגיעם לאוניברסיטה? // מ. דן: תשובה לתם...
מכתב הטלוויזיה החינוכית על "סלבריטיס" ותשובת יהודה אטלס באבי-אביהם.
המורה נירה ס.: מכתב גלוי לשרת החינוך פרופ' יולי תמיר על סגירת האולפנים.
רות ירדני כץ: "מסעדה לא טובה לא תחזיק מעמד גם בלי הביקורת הקטלנית."
ביקור במשתלת עצי הפרי של משה ולך בגן השומרון בחיפוש אחר שמוטי-דם.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק י, בין ניסים לאישתו.
האגרונום פ.: היש תפילה לפני תשמיש? – אב"ע: כן, תפילת "אשר הכניס".
אהוד בן עזר: מה זה שוחד בחירות?
והאם התקשורת פתחה את רגליה בפני גאידמק כדי להתמסר לו בשקיקה?
האיש הזה, שאינו יודע עברית ואשר ממשלת צרפת דורשת את הסגרתו לידיה בגלל עבירות מס ומכירת נשק בלתי חוקית, הולך ומפזר כסף זה כמה שנים כשהוא עובד על ציבור מטומטם, כן, מטומטם (וחלקו סלבריטאי המסונוור מן הממון הנשפך עליו!) – והוא זוכה לכיסוי גרנדיוזי מצד מרבית התקשורת, שמתמסרת לגימיקים ולדמגוגיה שלו בלי שום אומץ-לב ביקורתי!
האיש הזה מקים מפלגה והולך בינתיים לבחירות לרשויות המקומיות, וממשיך לפזר תרומות, ואיש אינו קם לצעוק שזהו שוחד הבחירות הגדול ביותר והציני ביותר שנעשה בישראל בשנים האחרונות!
עיתון "הארץ" רדף את ראש הממשלה הלא-מנוח שרון והקדיש לו אתר יומי ב"הארץ אונליין" שבו פורטו שוב ושוב כל "פשעיו", ומה הם היו בסך הכול? ניסיון אמיתי להחזיר סכומי-יתר שבהם השתמש שרון למערכת בחירות לראשות הליכוד! ועל כך רדפו את הפוליטיקאי הזה, וגם רדפו ראשי ממשלה אחרים, כנתניהו, ברק, ועוזריהם – למרות שהוכח שחוק מימון הבחירות היה גזירה שאי אפשר לעמוד בה במערכות בחירות שנעשו יקרות עד מאוד, ובגללו הפך כמעט כל מתמודד לראשות ממשלה ל"פוליטיקאי מושחת"!
ועכשיו הולך הגביר הזה, האיש הזה, שנדחק בכל תפר של מצוקה במבצעי הראווה שלו, מבצעים יקרים יותר מכל קמפיין פרסומת מפלגתי שכבול בחוקי הבחירות – אך עדיין זולים יחסית לתוצאותיהם – והוא מצפצף על כולנו, והציבור המטומטם (ובחלקו משת"פ אינטרסנטי חסר-בושה) מעריץ אותו כמו איזה רובין הוד מודרני, וכל הפרופורציות מתעוותות, וכל המנגנונים הממשלתיים והעירוניים שמטפלים בנושאים החברתיים ומוציאים עליהם מילארדי שקלים – הופכים פתאום בעיני הציבור המטומטם לשקופים, לבלתי נראים או ל"מושחתים", ורק האיש הזה, שממשלת צרפת דורשת את הסגרתו ואשר אינו יכול להסתכן בטיסה לפריס – הוא "בסדר", הוא המושיע, והוא כל כך מפחיד כנראה, וגם ממשיך לחלק כספים – ששום גוף ממשלתי או ציבורי אינו תובע אותו לדין על מה שנראה כפרשת שוחד הבחירות הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בישראל – פרשה אשר לעומתה מחווירים כל "חטאי" הפוליטיקאים הלא-עשירים, שהם-הם הטרף הקל לפרקליטות ולעיתונות תאבי פרסום היסטרי שאין עימו סכנה.
גועל נפש. גועל נפש. גועל נפש. זו הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית, וזה גם אות הקלון של חלק מהתקשורת הישראלית, שהיא חזקה על חלשים גם אם הם ראשי ממשלה, ופותחת את הרגליים בפני גבירים שמפזרים שוחד מתוחכם על ימין ועל שמאל תרתי משמע.
* והמיליארדר לב לבייב, לאחר שדפק את תושבי רמת אביב ותל אביב בכך שהפך את הקניון היפה "שלהם"-שלו לשומר שבת וגרם לסגירת בתי הקולנוע בו – עוקר מק"ק בני ברק לק"ק לונדון ויפעל ודאי גם שם להשלטת חוקי הכשרות ו"הסגור בשבת", כי בידוע הוא שהאנגלים – כמוהם כתושבי ק"ק בני ברק – אפילו לא מפליצים בשבת, וברכה רבה מן שמיא יש בעקירתו של לבייב מהכא להתם, שככל שגדולי עשירינו יעזבונו ללונדון ולכרכי גויים אחרים – כן יקטן אצלנו הפער הנורא בין עשירים לעניים, וגם שבכסף הרב שיחסוך הצדיק מתשלום מס על הכנסותיו בישראל – יוכל להגביר תרומותיו ומתניו בסתר ליהודי הגולה!
* הו, כמה נתברכנו אפוא במיליארדרים יהודיים, שחלקם שפתנו אינם יודעים וחלקם אינם גרים וגם לא יגורו בקרבנו, וכמעט איש מהם לא נולד אצלנו, אבל המה יקבעו לנו את ארחות חיינו! והלא בזכות אחד מהם, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, ניצלה העלייה הראשונה והונח המסד למדינת ישראל, אבל זה קרה תחת השלטון העות'מני המושחת ולא במדינת ישראל העצמאית!
יוסי גמזו
הַבָּלָדָה עַל אִילְיָה רִיפְּס
מראשוני הלוחמים בּבריה"מ על זכוּת העליה לישֹראל,
שהצית את עצמו בכיכּר העיר בּריגה לפני יותר מ-25 שנה כּמחאה על שלילת זכוּת זאת
הוּא עָמַד בַּכִּכָּר, בְּרִיגָה
בְּלִי מְעִיל, בְּלִי כְּפָפוֹת, בְּלִי כֻּמְתָּה
וְהַשֶּמֶש צִנָּה לֹא הֵפִיגָה
כִּי הַשֶּמֶש שָם לֹא נִרְאֲתָה.
הוּא רָאָה אֵיךְ יוֹם-יוֹם שָם מֻגֶּשֶת
עוֹד סִיעַת יְהוּדִים, עַל פִּי תוֹר,
אֶל מַרְתֵּף-חֲקִירוֹת-הַבּוֹלֶשֶת
וְרוֹעֶדֶת
אַךְ לֹא רַק מִקֹּר.
אֲבָל אִילְיָה נִצַּב נִכְחָם
בְּלִי לִקְפֹּא כְּלָל וּבְלִי לְהַרְעִיד –
כִּי הָיָה, חֵי רוּחָם, יְהוּדִי כָּזֶה, חַם
(אוֹ, בְּיִידִיש: פַארְבְּרֶענְטֶער יִיד...)
וְצָפוּ בּוֹ מִצֹּהַר-כִּלְאָם
כָּל יוֹדְעָיו, וְלִבָּם נִתְפָּעֵם
כִּי יָדְעוּ שֶאֲפִלּוּ בַּכְּפוֹר הֵם עוֹד עַם
אִם יֵש אִילְיָה כָּזֶה בֵּינֵיהֶם.
הוּא זָכַר אֵיךְ חָבוּי, מוּל בֵּית-כְּנֶסֶת
לִתְפִלַּת כָּל נִדְרֵי הֶאֱזִין,
וְהִצִּית, בְּיָד לֹא מְהַסֶּסֶת
רֹאש-גַּפְרוּר מוּל בַּקְבּוּק שֶל בֶּנְזִין.
וְאָחַז בַּבַּקְבּוּק וְהִזָּה בּוֹ
עַל גּוּפוֹ שֶהֵחֵל שָם לִבְעֹר.
וְסוֹכְנֵי קָ.גֶ.בֶּ, עֵת הָאֵש אָחֲזָה בּוֹ
קָפְאוּ
אֲבָל לֹא רַק מִקֹּר.
כִּי כְּשֶאִילְיָה בָּעַר נִכְחָם
כְּמוֹ בָּאוֹטוֹ-דָה-פֶה – זֶה הֵעִיד
אֵיךְ עַד מָוֶת נִלְחָם יְהוּדִי כָּזֶה, חַם
(אוֹ, בְּיִידִיש: פַארְבְּרֶענְטֶער יִיד)
בְּחוֹמוֹת הַהֶסְגֵּר שֶנִּלְאוּ לְמַגֵּר
אוֹתוֹ דַחַף עָמֹק, תְּהוֹמִי
שֶאֵינֶנּוּ אוֹזֵל מוּל מָסַךְ-הַבַּרְזֶל
וּמַתְרִיעַ: "שַלַּח אֶת עַמִּי!"
וּכְשֶתַּם וְאֻכַּל עַד כְּלָיָה הוּא
יֵש אוֹמְרִים כִּי אוֹתוֹ לַיְלָה קַר
בָּא בְּרֶכֶב-שֶל-אֵש אֵלִיָּהוּ
וְעַל רִיגָה נָחַת, בַּכִּכָּר.
וְלָחַש: "גַּם אֲנִי נִקְרָא אִילְיָה
אַף כִּי אִילְיָה אַחֵר, הֲתִּזְכֹּר?"
וְנָטַל אֶת אֶפְרוֹ לְהַרְאוֹת לַפָמִילְיָה
שֶל מַעְלָה, לִבְדֹּק וְלַחְקֹר
אֵיךְ קוֹרֶה שָם, פּוֹסְט מוֹרְטֶם, שֶחֵרֶף כְּפִיָּה
וְצִינוֹק, וְגוּלאָג, וְאֵימָה
מִתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה עוֹף-הַחוֹל שֶחִיָּה
מֵחָדָש בִּיהוּדֵי הַדְּמָמָה
אִילְיָה רִיפְּסִים רַבִּים מִן הָאֵפֶר
הַמַּרְטִירִי הַזֶּה, הָעִקֵּש
שֶל אֻמָּה מְעֻנָּה הַנִּשְֹרֶפֶת
כְּבָר אַלְפַּיִם שָנָה בְּכָל אֵש
אַךְ חוֹזֶרֶת מִכָּל קְצוֹת אַפְסַיִם
אֶל הַשֹּרֶש וְאֶל הַמָּקוֹר - - -
וְעָלָה בִּסְעָרָה לַשָּמַיִם
כֻּלּוֹ רֶטֶט, אַךְ לֹא רַק מִקֹּר...
בולע בשקיקה את שיריו של יוסי גמזו
שלום אהוד,
מבול הברכות שאינו פוסק מרדת על עיתונך גם אל מעֵבר לזה של הגיליון ה-300 גורם לי להרגיש בנוח, מכיוון שנוכח אני לדעת כי אינני ה"פריק" היחיד, הפוער עיניים משתאות אל המפעל הייחודי אשר הקמת. אני בטוח שהמברכים מבטאים נאמנה את רחשי ליבם של כל הקוראים, אשר מספרם הולך ורב והנה-הנה הוא כבר נושק לאלפיים.
מטבע הדברים שאיש איש והעדפותיו בקרב הנמענים האינטרנטיים שלך. כולם מן הסתם קוראים בעיתון להנאתם סוגים וסוגות הקרובים לליבם, והם מדלגים על שאינם כאלה. יש מי שמעידים על עצמם כי השירה החרוזה והארוכה מייגעת אותם, וזו זכותם המלאה; אני לעומתם פוסח למשל, על מרשמי התבשילים למיניהם, על ההתנצחויות בעניין הדרך הכי נכונה לדפוק זיתים שחורים ועל סיפורי מסעדות – הגם שאינני מתהדר בכך כלל ועיקר – אבל אני בולע בשקיקה את שיריו של יוסי גמזו, שש לקראת משב הרוח הרעננה האלתרמנית, שמעיזה לשוב ולהרים ראש מעל גלי "הפוסט" והמודרנה. גם ידידיי במסיבות ערבי השישי, במקום לקטר "על המצב", שומעים ומתענגים, בין השאר, על הקריאה באוזני כולם מתוך השירים האלה, והשירים משרים עליהם קסם בזכות התבונה, הרגישות, השנינות, התחכום והחריזה המפתיעה.
לא נותר לי, אהוד, אלא לברך אותך על הברכות שאתה ממשיך ומתברך בהן.
יואל נץ
אהוד: זיתים שחורים לא דופקים, רק ירוקים.
יש לאסור על מר בן עזר את הכניסה לראשל"צ!
שמעתי מפי חבר על אודות הרצאה של מר אהוד בן עזר [גיליון 303] על 130 שנה לראשיתה של פתח תקווה (1878) ולראשית העלייה הראשונה, ולמדתי ממנו כי ראשוני פתח תקווה (1878), בהם סבו ואבי סבו של מר בן עזר (מקודם ראב), עלו לארץ-ישראל להקים בה מושבה – לא בגלל רדיפות כלשהן של יהודים בהונגריה אלא להפך, בעקבות שיוויון הזכויות שהיהודים השיגו בה, וכי לעומתם אנשי העלייה הראשונה משנת 1882 עלו ארצה רק לאחר הרדיפות שהתרחשו בשנת 1881, וככה גם אנשי העלייה השנייה.
ועוד למדתי כי אבסורד הוא שהתלמידים לומדים מפי ההיסטוריונים באקדמיה ומפי ההיסטוריון החשוב פרופ' מאיר ניצן ראש העיר ראשל"צ (שגם יסד בה כבר בשנת 1882 את יקבי כרמל מזרחי, עוד לפני שהברון רוטשילד בנה את היקב) – לומדים כי לולא הרדיפות לא היתה באה העלייה הראשונה וכי יהודים עולים ארצה רק לאחר שבעטו בהם בתחת וגירשו אותם ולא מתוך אידאלים של אהבת החופש הלאומי והארץ, והחלום להקים בה מושבה של יהודים, דתיים אך לא חרדים, כפי שאכן היתה פתח-תקווה.
עכשיו, ממה נפשך – אם הדברים נכונים, אז איך מעזים להמשיך לרמות את הילדים שלנו בכל מערכת החינוך (חוץ מהחרדית והערבית שבהן אין לומדים את תולדות המושבות הראשונות) ולקשור את העליות ארצה רק בגלי הפרעות? הרי המסקנה שיוציאו התלמידים היא שכיום, כאשר כבר אין פרעות, כדאי מאוד להוציא דרכון פולני או אירופי אחר ולחזור לחיות בגולה, ובייחוד בארה"ב, ואם יהיו פרעות, נחזור ונעשה עלייה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית וחמישית, ואם צריך – גם על כנפי נשרים וסניף נוסף לאיקאה!
מצד שני, אם דבריו של מר בן עזר אינם נכונים, אזיי איך מרשים לשקרן היסטורי אינטרסנטי וטמבל כמוהו להרצות בפומבי על נושאים כה חשובים? ולכן הדבר הראשון שהייתי ממליץ להיסטוריון פרופ' ראש העיר ראשל"צ לאסור על מר בן עזר הסלפן את הכניסה לעירו!
ושמעתי שהטמבל סיים את הרצאתו בקריאת שיר שכתב על פתח תקווה ורציתי לדעת אם אפשר לשוב ולשמוע אותו.
הבעל של המורָה פִּרְחִיָה עץ-הדעת
אהוד בן עזר / בפתח תקווה אחרת
מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן
בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה
קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם
בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס
בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן
שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל
הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת
שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם
בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם
בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.
נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.
דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים
שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.
מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.
מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל
מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל
זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.
ינואר 1973
* * *
צריך בהחלט לדון עם הסורים על עתיד רמת הגולן
ועל השלום
וצריך להמשיך בדיונים האלה עוד שנה ועוד שנתיים ואפילו עוד מאה שנים
כי זה הדבר הקרוב ביותר לשלום
שיהיה אפשר להשיג איתם אי פעם
ולמעשה הוא קיים כבר 34 שנים
* * *
"חדשות בן עזר" אבל
על מותה של פרופ' פני גינור
ילידת גרמניה, שיצגה בנאמנות את ישראל בפורומים כלכליים בינלאומיים, חיתה חיים מלאי תוכן עם בעלה שיקה, אשר לזכרו הוציאה את ספרה "שיקה", ולימים פירסמה את האוטוביוגראפיה שלה "שטוטגרט, תל-אביב"
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. והיום גירוש שדים: צא, דיבוק צא!
בלי משים, המצע עליו עומדים הן הימין והן השמאל בארץ רועד וקורס תחת רגליהם, והם מתחילים להבין זאת. זהו מצב מדאיג מאוד מבחינתם. אם אין בעיה דמוגרפית בישראל, כל האג'נדה של השמאל פחות רלבנטית. ואם אין איום איראני קיומי, פוחתת מידת הרלבנטיות של הימין.
לפני כשנתיים קיבלתי צלצול מתיאטרון חולון. השחקנית והרקדנית דבורה ברטונוב מאוד אוהבת את ההופעות שלך בתקשורת, והיא מבקשת שתופיע בסלון התרבותי שלה, היתה הבקשה. ברטונוב גרה בחולון, ומתברר שתיאטרון חולון מסייע לה בהפקת אירועי הסלון שלה. האם תסכים לתת הרצאה? הסכמתי מיד, והוספתי, "בכבוד רב." קיבלתי כתובת בחולון, ונסגר התאריך.
אמרתי לעצמי, מי שהופיעה בהצגת הדיבוק המפורסמת עם חנה רובינא ב"ריקוד הקבצנים" הנודע, המפחיד והאבסטרקטי, מי שהופיעה בעצמה בצעירותה בסלון התרבותי של אלברט אינשטיין בברלין, בתו של מייסד תיאטרון הבימה, מזמינה אותי. איך אסרב?
כאשר הגעתי למקום הופתעתי לגלות שהסלון שוכן במקלט של בניין מגורים רגיל, ללא שום סימן חיצוני. ריצפת המקלט מצופה פרקט יפה ומזמין, ומסביב סודרו כיסאות. למעשה היה זה סטודיו למחול. הקהל החל להגיע בערב חורפי, ואלו היו חבריה של ברטונוב, האליטה התרבותית האמיתית שלנו. והנה, גם היא הגיעה, זקופה, עירנית וחיונית, לדעתי היא צריכה היתה להיות כבת 90. היא ישבה דווקא בסוף, מוקפת בחברים, והחלתי בהרצאה בת שעה וחצי. ראיתי איך היא עוקבת אחר כל תנועה בהרצאה, שאצלי היא גם סוג של הופעה. עיניה הנמרצות עקבו אחר כל תנועה, וראיתי שהיא בוחנת אותי מקצועית, כשחקנית ומורה לדרמה.
ההרצאה היתה מוצלחת, הקהל שאל ונהנה, אני נהניתי, ואז היא סימנה לי להתקרב אליה, שכן קשה היה לה כבר לצעוד, ואמרה לי בחיוך רחב "תודה," ואני ראיתי בכך מחמאה גדולה. "רק בריאות ונחת לך," גב' ברטונוב.
זאת דבורה ברטונוב, שזכתה להופיע בהצגה החשובה בתולדות התיאטרון העברי לדורותיו: צא, דיבוק צא!
כבר קיבלתי כמה תגובות כועסות מן הימין שלנו, על שאני מסייע בחיסול שד הפצצה האיראנית. הרי השד הזה כלל אינו קיים, ואם יהיה, הוא אינו מופנה לישראל כלל וכלל, וראינו את הדברים גם בדו"ח כל גופי המודיעין האמריקניים. אך אם מחסלים את השד שלא נולד וגם לא ייוולד, איך הימין יפחיד את הציבור שלנו?
ובו בזמן קיבלתי גם כמה תגובות נזעמות מן השמאל שלנו, הכיצד זה אני נותן יד לחסל את השד הדמוגרפי, בפרסום מאמריו המעניינים של הצוות המדעי בראשות יורם אטינגר, שמפרסם אצלנו אחת לחצי שנה. המסקנות הללו נשענות היטב על דו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והם נתמכים במחקר שנעשה אך לאחרונה במשרד ראש הממשלה. הרי אם אין שד דמוגרפי, איך יצדיק השמאל את דרישתו הנזעמת ל"החזרת שטחים"?
ובמקביל חלק מן הציבור כועס עליי, שבניגוד לתקשורת הישראלית הרגילה (אותה אני כמעט שלא קורא) אינני משחיר מספיק את המציאות בה אנחנו חיים! איך זה ייתכן שאנחנו משק כלכלי מזנק ומצליח, איך זה ייתכן שיש בנו כוחות אדירים, שאנחנו מתחילים ללמוד את כללי המזרח התיכון, ולא באופן אוטומאטי מזנקים לעזה בקפיצת ראש, על כל המשתמע מכך? לא ייתכן!
אל תטעו, חבריי. מרבית הציבור מזדהה מאוד עם הנכתב באתר שלנו, ואני מקבל מכם עשרות תגובות ביום (סליחה שאני לא מצליח לענות לכולם), ודווקא זה מלחיץ את הפוליטיקאים, שכן אם אין שדים, איך הם ייבחרו?
מה אנו למדים מכך?
בלי משים, המצע עליו עומדים הן הימין והן השמאל בארץ רועד וקורס תחת רגליהם, והם מתחילים להבין זאת. זהו מצב מדאיג מאוד מבחינתם. אם אין בעיה דמוגרפית בישראל, האג'נדה של השמאל פחות רלבנטית. ואם אין איום איראני קיומי, מהי מידת הבחירות (מהמילה להיבחר) של הימין? בעייה.
אנו מבינים מכאן, שהפוליטיקאים בישראל נבחרים בדרך כלל על סמך ההפחדה. מי שמפחיד יותר, הוא הזוכה. לא מי שמבטיח יותר, מי שמדגיש חזון עתידי נפלא, או חיים טובים ומאושרים. לא. מי שמאיים בשרטוט חזון שחור וקודר, הסיכוי הוא שלו. אנו ציבור של אנשים מפחדים. ממי? מהערבים, מהאטום, מחיזבאללה, מסוריה, מעצמנו, מהחרדים, מהסלולארי, מהקוליפורמים בחומוס, ממי לא. גם חזונות הפוליטיקאים מושתתים לכן על הפחד, כאשר כל אחד מהם מתיימר להציל אותנו!
Gplanet משפיע. אם לא היה משפיע על מקבלי החלטות או על הציבור, לא היו טורחים להגיע אליי, וזה טוב.
ולבסוף, אתם מבינים, חובת הנאמנות שלי היא אך ורק לכם, הגולשים והקוראים שלי. החברה שלנו חשובה לי, והפעם, בטקס שמפחיד רבים, בגירוש שדים, שהתרגלו לחיות בתוכנו ולעשות כבתוך שלהם. זהו לכן טקס הכרחי: צא! דיבוק, צא!
24.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. חלוקי האבן האכזריות. על ציפי לבני והמנהיגות הגברית במזרח התיכון
כמנהיגות פוסט-צבאית, אין במימסד המצרי השולט ולו אישה אחת. החבורה הזו היא כולה גברית, רובה ככולה הגיעה משורות הצבא, מוסדות שלאישה מעולם לא היתה בהם דריסת רגל. אם יש שרה או שתיים בממשלת מצרים הרי מדובר בסוג של קישוט, שמעולם לא נתנו לו סמכויות אמיתיות, בוודאי לא בדברים החשובים באמת כמו שרידות המשטר.
ראשיד גילגל כדור אורז באצבעותיו. הוא שם אותו בפיו, לעס פעם, פעמיים, ואחר כך העווה את פניו וירק אותו על הסופרָה.
"מה הבעייה?" שאלה מריאם, ושנאה את נימת ההתנצלות שבקולה. היא חשה את דופק ליבה מואץ, את עורה מתכווץ.
"מה הבעייה?" הוא חיקה את קולה ביללה. "הבעייה היא שעשית את זה שוב..."
"אבל בישלתי את זה חמש דקות יותר מהרגיל..."
"זה שקר גס."
"אני נשבעת..."
הוא ניער את האורז מאצבעותיו, דחף את הצלחת, ובתוך כך שפך רוטב ואורז על הסופרה. מריאם התבוננה בו כשיצא בזעם מחדר המגורים ומהבית וטרק את הדלת מאחוריו...
אחר כך שמעה את דלת הכניסה נפתחת שוב וראשיד חזר אל חדר המגורים.
"קומי, אמר. בואי הנה. קומי..."
הוא חטף את ידה, פתח אותה והטיל לתוכה חופן חלוקי אבן.
"תכניסי את זה לפה..."
"מה?"
"לפה. תכניסי את זה לפה."
"תפסיק , ראשיד, אני..."
ידיו החזקות תפסו את לסתה. הוא תחב שתי אצבעות אל פיה ופתח אותו בכוח. אחר כך תחב לתוכו אבנים קשות וקרות. מריאם נאבקה נגדו, מילמלה דבר-מה. אבל הוא הוסיף ותחב אבנים פנימה, ושפתו העליונה משורבבת בלגלוג.
"עכשיו, תלעסי," אמר.
בפה מלא גרגרי עפר וחלוקי אבן מלמלה מריאם תחינה. דמעות זלגו מעיניה.
"תלעסי!" שאג. משב של הבל פה רווי עשן סיגריות היכה בפניה. מריאם לעסה. משהו באחורי פיה נשבר.
"יופי," אמר ראשיד. לחייו רעדו. "עכשיו את יודעת איזה טעם יש לאורז שלך. עכשיו את יודעת מה נתת לי בנישואים האלה. אוכל רע, ושום דבר מעבר לזה."
אחר כך הוא הלך, ומריאם נשארה לבדה, יורקת את חלוקי האבן, דם ורסיסים של שתי טוחנות שבורות.
חאלד חוסייני, "אלף שמשות זוהרות", הוצאת מטר, 2007. חוסייני הוא סופר ממוצא אפגאני, מחבר הספר "רודף העפיפונים".
שאלת מינם של מנהיגים אינה שאלה פולקלוריסטית במדינה כמו מצרים אלא שאלה פוליטית ואפילו חוקתית: סעיף 75 לחוקה המצרית אינו מתייחס למינו של המועמד לנשיאות המדינה, אך משפטנים מצריים הצליבו בין סעיף זה לבין סעיף 2 לחוקה, לפיו עקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה, בקובעם שעקרונות אלה אינם מתירים לבחור באישה כנשיאה. משפטנים מצריים הסתמכו בכך על פסוק 15 בסורת (פרק) גבעות החול (אלאחקאף) בקוראן: "בהגיעו לגיל ארבעים אמר: ריבוני, חזקני למען אודה לך על החסדים שהענקת לי ולהוריי, ולמען אעשה את הישר בעיניך, והצלח את זרעי, כי אני חזרתי בתשובה ואני מהמוסלמים."
במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות במצרים קראה אישה תיגר על התפיסה הזו, והצהירה על כוונתה להתמודד לנשיאות המדינה. היתה זו הפמיניסטית המצרית הידועה נוואל אלסעדאווי, למורת רוחו של המימסד הדתי במדינה.
ניגשו הצדדים אל המופתי הגדול של מצרים, "שייח' אלאזהר", סייד טנטאווי, והוא הדהים את כולם כאשר פירסם פתווא לפיה האסלאם מתיר לאישה להיות מועמדת לנשיאות. ואם תזכה? לכך הוא לא התייחס בפתווא. בסופו של דבר נוואף לא עמדה בקריטריונים הטכניים הנדרשים, וכיום היא נטשה את מצרים בלחץ החוגים הדתיים.
כמימסד פוסט-צבאי, אין במימסד המצרי השולט ולו אישה אחת. אצל כל המשטרים הערביים הנשיאותיים אין ולו אישה אחת. כמי שמכיר היטב את החבורה הסובבת את הנשיא מובארק, היא כולה גברית, רובה ככולה הגיעה משורות הצבא, מוסדות שלאישה מעולם לא היתה בהם דריסת רגל. אם יש שרה או שתיים בממשלת מצרים הרי מדובר בסוג של קישוט, שמעולם לא נתנו לו סמכויות אמיתיות, בוודאי לא בדברים החשובים באמת כמו שרידות המשטר. הבכירים האלה לא ראו אף פעם אישה סביבם בעולמם המקצועי: לא בצבא, שם גדלו, לא בהפיכות הצבאיות, ולא במוסדות הביטחוניים מהם הם מנהלים את מדינותיהם.
חמור מכך: הגברים הללו, שמנהלים את העולם הערבי במצרים, סעודיה, ירדן, הרשות הפלסטינית, כל מדינות צפון אפריקה והמפרץ, גם אינם יודעים לעכל מנהיגות של אישה מולם. אם עומדת מולם אישה, הם רואים בכך אפיזודה, משהו לא רציני, שגם לא יכול להיות רציני. כל דרך התנהגותם שונה.
מדלן אולברייט? קונדוליסה רייס? ציפי לבני? עד היום הם לא ממש לוקחים ברצינות את הנשים הללו, שכן אצלם, מעולם הם לא ניהלו דיון קיומי עם נשים. זה הרי לא הגיוני. בעוד ששפת הגוף בין הגברים היא של קירבה וחמימות, קיימים קודים ברורים של ריחוק מן הנשים. אז איך תיווצר הכימיה המזרח התיכונית? המלך עבדאללה, הבדואי הגאה, מייסדה של ירדן נעלב, כאשר התנועה הציונית שלחה מולו אישה, היא גולדה מאיר. במנהגיו הבדואיים, המפרידים בין עולם הנשים לעולם הגברים, הרי לא ייתכן שיחרוץ גורלות מולה.
הסיטואציה הזו יוצרת מרחב גדול, טראגי לפעמים, של טעויות, כאשר אותם מנהיגים מזרח התיכוניים מפרשים את הגעת אישה מולם כעניין לא רציני או אפילו כהבעת חולשה מצד השולח. אחת הדוגמאות הנוראיות ביותר היתה שליחת אישה להזהיר את סדאם חוסיין.
לאחר שפלש לכווית בחודש אוגוסט 1990 שלח נשיא ארצות הברית את שגרירת ארצות הברית בעיראק, הגברת אפריל גילספי, כדי להזהיר את סדאם כי אם לא יחזור בו, תתקוף ארצות הברית. לימים התברר, ועל כך העיד סגנו טארק עזיז, כי סדאם פירש לחלוטין לא נכון את הפגישה הקיומית הזו. הוא הבין שאם הנשיא בוש-האבא שולח אליו אישה כדי להזהיר אותו, האזהרה חייבת להיות לא רצינית. עד כדי כך. אם היתה רצינית, הבין סדאם, בוודאי היו שולחים גבר!
וזו לא רק שאלה היסטורית, היא קיימת גם כיום, ראו המקרה של השרה לבני, שלרגע עניין נשיותה, והעובדה שאין היא אמורה-לכאורה לטפל בנושאים ביטחוניים-קיומיי, קפץ ועלה מאחורי הקלעים. זו הרי היתה נזיפה כלפי ראש הממשלה אולמרט, כיצד הוא אינו מסדר כראוי את הבית שלו.
העובדה שנשים מקדמות רעיון מסויים מול העולם הערבי היא עדיין פתח לבעיות. ישנה שם נטייה להעריך פחות נשים ואת מה שהן נושאות עימן, ולכן כל רעיון הדמוקרטיה שדחפה קונדוליסה רייס נתפס מראש בלגלוג בחברות הללו, קודם כל משום שאישה בישרה אותם.
ההנחה המקובלת במימסדים השולטים הללו היא שאישה יכולה מקסימום לטפל בענייני משפחה, ילדים, אולי קצת חברה. אך ששרת החוץ של ישראל תטפל בסוגיות קיומיות-ביטחוניות כמו המנהרות? לא יעלה על הדעת. תודה לאל שהגיע אהוד ברק, בטח הרהר לעצמו השבוע מובארק. גבר, גנראל לשעבר, שמן, את זה סוף סוף אפשר להבין. באמת, הישראלים עם השטויות שלהם...
פער בתפיסות התרבותיות-חברתיות הוא מקור חשוב לאי הבנות בינינו לבין העולם הערבי. שאלה מעניינת היא האם ישראל צריכה לשנות את העולם הזה, או לעבוד איתו? שאלה קשה, שאותה אני משאיר לכם, וכל תשובה פה יכולה להיות נכונה, תלוי מה אתם מעונינים להשיג.
27.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
לעולם לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות
לאהוד שלום,
והערכה על האמת שאתה וד"ר גיא בכור חושפים בהקשר לסכסוך הערבי.
ד"ר פארוק מואסי, בקריאתו "למה נישאר מחרחרי מלחמה", ["חדשות בן עזר", 303], ממשיך בהיתממות ההנהגה הערבית ובמסכת ההכפשות שהמיטו על בני קהילתם נכבא אחר נכבא. את ההתגוננות נגד הטרור הרצחני הוא מגנה כ"חרחור מלחמה", וביחד עם עמיתיו, לצערי גם במחיצתנו, הוא פועל, כדברי נתן אלתרמן ל"עמעום מוחנו" במגמה לערער ולהחליש את עמידתנו. לדבריו, ההתגוננות המכונה אצלו מלחמה, איננה פותרת בעיות, והוא מעדיף כמובן כניעה לחתרנות מבית מדרשם של חג' אמין וערפאת, והוא מתעלם מהדרך שבה התגונן העולם המערבי מהתוקפנות האיומה של גרמניה, איטליה ויפן, וכיצד אלה הוכרעו רק על-ידי החרבת תשתיותיהן והכנעת אוכלוסיותיהן כדי להכריחן להסכים ללא תנאי לשלום בר קיימא.
ב"זכויות העם הפלסטיני" הוא איננו מתכוון לזכויות האזרח של ערביי ישראל השלווים, אלא למהות סרבנותם להכיר בעצמאות הייחודית של מדינת ישראל, ובתמיכתם במאבק הדמים נגדה. ד"ר מואסי נזכר כיצד נהנו הערבים ביהודה ובשומרון מביקורי הישראלים, וכיצד טיילו הפלסטינים ועבדו להנאתם ברחבי ישראל; ומתעלם מהטרור הרצחני שהם הפעילו וכרתו לעצמם את העץ ממנו התפרנסו. אבא אבן יקירנו חזה זאת וקבע כי: "הערבים לעולם לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות."
אין ספק, והכול מכירים – בסבל ערביי הארץ ובתחושות הקיפוח האופפות אותם כתוצאה משיגיונות הנהגתם. הסבל עשוי להיפסק מיידית עם השלמתם עם קיום מדינת ישראל והפסקת מעורבותם באלימות ובטרור.
ד"ר מואסי היה מיטיב לכן לבני קהילתו אילו היה משלים עם המציאות במרחב, ומטיף לבני קהילתו להתנער מהנהגתם החתרנית, ולהשתלב בשלווה בחיי החברה ולשמר על-ידי-כך את המעמד הכלכלי האיתן שצברו בחריצות ברחבי המדינה.
ברוך תירוש
ד"ר יחיעם שורק
זעקי הו מגילה
דומה, שאין זמן ראוי ונכון להישיר מבט אל תוככי מגילת העצמאות ולבחון אותה בפרספקטיבה של זמן. בכל מקרה בחינה כזו מציגה אותה בריקנותה המהותית.
נפתח בחלקה הראשון, המוכר והידוע יותר כ"חלק ההיסטורי", שבו מגוללת המגילה פרקי יסוד בתולדות העם, שהמכנה המשותף שלהם הינו הקשר ההיסטורי בין העם לבין הארץ. והנה שלל האי-דיוקים: העם לא הוגלה בכוח מארצו, לא שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, וזאת למעט התבכיינות פיוטית וציפייה אבודה לגאולה משיחית. כמו כן החתירה של יהודים רבים להיאחז באדמת ארץ ישראל, קרי העליות, היו ברובן תוצר של ברירת מחדל, כששערי ארצות הרווחה היו סגורים בפניהם. זאת ועוד, עצרת האו"ם במליאתה, ב-29 בנובמבר 1947, הצביעה גם למען הקמת מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל ("הצעת הרוב" בוועידת אונסקו"פ).
נמשיך ונציץ בחלק השני, המהותי, ואו-אז תתחוור לנו הסתירה האולטימטיבית: מדינת ישראל אינה יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם "יהודית" וגם "דמוקרטית". נכון ששיבוץ הדתיות במגילה נבעה ממניעים טקטיים ופוליטיים, אלא שמהלך זה תקע עד היום מקל בגלגליה התקינים של המדינה, ואנו נאלצים לרבע את המעגל, שהרי אחת מן השתיים: או שאנחנו דומים לחומייניזם האירני, או ששאיפתנו להשתבח במשטר דמוקרטי ראוי ותקין. "יהודית" ו"דמוקרטית" משולה למשוואה שסכומה אפס.
המגילה הבטיחה לנו חוקה, כדי שנהיה ככל האומות והעמים, ואף קבעה מועד ש"לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948". נו, ומאז אנו סופרים הרבה אוקטובר'ים.
בחלקה השלישי, החזוני-משפטי, מבטיחה המגילה כי הארץ תתפתח "לטובת כל תושביה". במגילה אולי שכחו לשבץ את הסיום – "היהודים", שהרי האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל יודעת קיפוח שלילי ואפלייה נוראה בשפע של תחומים, וכמו להזרים דלק למדורה, מצוטט מיד במגילה המשפט הבא: "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," כמשפט שמכיל ריקנות מימושית זה קרוב ל-60 שנה. ואגב, המגילה רומזת, בלי כמובן שהתכוונה לכך, "חלילה" – שהמדינה היא "מדינת כל אזרחיה."
בחלקה הרביעי, החזוני-ביצועי, קוראת המגילה מחד לכל העם היהודי לעלות ארצה (והיא תערוב לכך על-ידי חקיקת "חוק השבות" ו"חוק האזרחות", שאין כמותם כמדיפי ריח רע בנושא השיוויון המוצהר כמה שורות קודם לכן במגילה (אך מי ישים ליבו לכך?). ומאידך לערבים, אזרחיה הפוטנציאליים של מדינת ישראל, יש נוסח אחר, עולב ומתנשא: המגילה פונה אליהם ומבקשת "לשמור על השלום" ומציירת אותם, מתוך כך לאור התסמונת של חסמב"ה – מוסטפה יהיה תמיד טרוריסט. מיד אחר-כך מודגש שוב רעיון ה"אזרחות (ה) מלאה ו(ה)שווה," שמעולם הוגשם ולא מומש.
אז מה היה לנו? מגילה רוויית כוונות ומשאלות לב, שספק אם מנסחיה אכן רקמו חזון כן וראוי להגשמה. חוששני שלא.
אהוד בן עזר: חוששני מאוד שאם זו קרוייה הבנה בהיסטוריה אזיי אני קוגלאגר. אמנם, מנקודת מבטו ואינטרסיו של פלסטיני אזרח ישראל ניתחת יפה את מגילת העצמאות אלא שמי שרואה עצמו פלסטיני אזרח ישראל אין בעיניו כל ערך למגילת העצמאות, אלא ערך יש רק למדינת כל אזרחיה בה הוא מקווה להגיע יום אחד לרוב פלסטיני.
ידידיה יצחקי: עוד בקשר לפרשת מרדכי אורן
[חלק ראשון זה כבר פורסם בגיליון הקודם, 303]
לאהוד שלום,
אתה צודק, מר תירוש לא רק מבלבל את סדר הזמנים, הוא שכח כמה עובדות היסטוריות, קודם כל את נאומו חוצב הלהבות של נציגו של סטאלין באו"ם, אנדריי גרומיקו, ב-29 לנובמבר 1947, בזכות חלוקת הארץ ובזכותו של העם היהודי למדינה משלו, בעקבות הסבל הרב שעבר עליו. כמו-כן שכח תירוש שגבולותיהן של כמה מארצות מזרח אירופה, בהן אדוקות מאוד בקשרים שלהן עם ברית המועצות – פולין, רומניה, בולגריה – נפתחו לעלייה של עשרות אלפי מתנדבים לצבא ההגנה הצעיר, במסגרת שקראו לה "גח"ל – גיוס חוץ לארץ."
ועוד, ברית המועצות בהנהגתו של סטאלין היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל הכרה מלאה – דה יורה, מיד לאחר ההכרזה על הקמתה במאי 1948. ארצות הברית הקדימו אותה רק בהכרה חלקית – דה פקטו. אין להעלות על הדעת את האפשרות שממשלת צ'כוסלובקיה שלחה נשק כבד לישראל ללא ידיעה ואישור, וכנראה גם יוזמה של ברית המועצות ושל סטאלין. לא מצאתי אישור לידיעה שמביא תירוש שנתקבל סיוע פיזי גם מיוגוסלביה.
ככל הנראה היתה ברית המועצות, ממש כמו ארצות הברית, מעוניינת בדחיקת רגליה של בריטניה מהמזרח התיכון, המשטרים המושחתים בארצות ערב נתמכו באמצעות "הליגה הערבית" בידי בריטניה, לפיכך נראה היה שהיישוב היהודי בארץ ישראל מסוגל "לספק את הסחורה" אם יקבל סיוע מתאים. קשה אמנם להניח שלפתע נתעוררה בליבו של סטאלין אהבה גדולה לציונות ולישראל, אבל אין לזלזל בעזרה המכרעת שהגישו לנו ברית המועצות ובנות בריתה מטעמי האינטרסים שלהן.
"עיסקת הנשק הצ'כית" עם מצרים וניתוק היחסים עם ישראל נתרחשו רק באמצע שנות החמישים, זמן קצר לפני "מבצע סיני". ברית המועצות לא נסוגה מעולם מהכרתה בישראל, בגבולות החלוקה של האו"ם ב-1947. למעצרו של מרדכי אורן בפראג, ולמשפטם של מנהיגיה הקומוניסטים של צ'כוסלובקיה, שהתרחשו שנים אחדות לאחר מלחמת העצמאות לא היה קשר לסיוע הצ'כוסלובקי לישראל. משפטים דומים התרחשו גם בפולין וברומניה וגם בברית המועצות עצמה, הם קשורים בפאראנויה שאחזה בסטאלין באחרית ימיו, ואולי הרבה לפני כן.
ידידיה יצחקי
חלק שני: תיקון לתיקון
מרדכי אורן הגיע לפראג לקראת סוף 1952, בדרכו בחזרה לארץ מברלין, שם עשה בשליחות הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ביחד עם חנן (הנס) רובין, מראשי השומר הצעיר. נפגשתי אישית עם שניהם. רובין, לדבריו, הזהיר את אורן מפני נסיעה לפראג, וחזר לארץ לבדו. נסיעתו של אורן לפראג תוארה כפרטית, ולמיטב ידיעתי לא נמסר כל הסבר אחר. גם משפטי פראג ומאסרו של אורנשטיין התרחשו ב-1952, יותר מארבע שנים לאחר הכרזת המדינה. באותה שנה, בעקבות האירועים בפראג, חל פילוג במפ"ם ונוסדה מפלגת השמאל הסוציאליסטי בהנהגתו של ד"ר משה סנה.
טרם נסיעתו של אורן לברלין ולפראג היה מרדכי אורן מראשי האגף השמאלי במפ"ם, לצדם של יעקב ריפטין ומשה סנה, ולפיכך ראה בטיטו וביוגוסלביה של אותם ימים בוגדים באחדותו של המחנה הסוציאליסטי בראשותה של ברית המועצות. לא סביר שפגש את טיטו, בגלוי או בסתר.
ידידיה יצחקי
יוסף חרמוני
לַילָה בִּכְנָעַן
יָפִים הַלֵילוֹת בִּכְנָעַן,
צוֹנְנִים הֵם וּבְהִירִים,
וְהַחֶבְרֶה יוֹרְדִים אֶל הַזֵיתִים,
עִם הַגָרְזִנִים וְהַמָסוֹרִים.
כִּיפָּה עָל רֹאש, וְרַבָּנִים אִיתָם
וְשָם, אִיתָם,
גָם אַתָה, הַשֵם, כִּי אַתָה בְּחַרְתָם.
יָרֵחַ מַכְסִיף אֶת הַמַסוֹר וְאֶת נִיגוּנוֹ.
וּמָחָר, עֵת יֵצֵא הַשֶמֶש מִנְדָנוֹ,
יֵיְלִילוּ הַעָרַבּוּשִים, הַעֲמָלֵקִים,
אֶל מוּל עֲצֵי הַזַיִת
הַגְדוּעִים, הַמְלוּקִים.
- - - - - - - - - - - -
כְּבַר אַשְמוֹרֶת שְלִישִית,
עַל גִדְמֵי הַזַיִת טַל נַח.
לַיְלָה אֶרֶץ יִשְרְאֵלִי קָסוּם, –
קְרִיסְטַל-נָאכְט.
אהוד: אני מניח שאפילו אלתרמן המצפוני היה מתהפך בקברו נוכח הזכרת הקריסטל-נאכט בהקשר הזה.
המורָה פִּרְחִיָה עץ-הדעת
מדוע התלמידים שלנו לא יודעים לכתוב חיבור פשוט בשפת אימם גם בהגיעם לאוניברסיטה?
הם לא יודעים לכתוב כי גם בתיכון הם לא כותבים חיבורים. הם לא כותבים חיבורים כי תוכנית הלימודים טימטמה אותם ואת המורות שלהם ובמקום לכתוב חיבורים הם לומדים לכתוב משפטים לפי תבניות מטומטמות שאינן מתחברות לעולם לכדי חיבורים, והם לא כותבים חיבורים גם מפני שהמורות שלהם לא מסוגלות לתקן להם חיבורים מבחינת הסגנון והתוכן, והן לא מסוגלות לתקן חיבורים מפני שלא לימדו אותן לעשות זאת במכללות למורות ובחוגים לחינוך באוניברסיטאות ולכן גם הן עצמן אינן מסוגלות לכתוב חיבור בלי שגיאות פיסוק, סגנון ולעיתים גם שגיאות כתיב; והן ותלמידיהן בצרה מפני שאותו תסמונת של כשל סגנוני נרכש קיימת כלפי מטה גם אצל מורות ותלמידים בחטיבות הביניים ובבתי הספר היסודיים, שאולי רק בכיתות אל"ף-ה"א עדיין יש ילדים שמסוגלים לכתוב חיבור ספונטאני מפני שעדיין לא טימטמו אותם. אני קובעת כאן ששום טקסט עברי שכתבו תלמידים למורותיהן מכיתה א' עד י"ב בעשרים השנים האחרונות – אינו עומד ברמה של חיבור עברי כפי שהיה נהוג פעם, כאשר התלמידים עדיין ידעו לכתוב עברית ונדרשו לכתוב חיבור עברי כמקצוע; ואני קובעת גם שאין שום קאדר של מורות בכיתות, בכל הרמות – שמסוגלות לתקן חיבורים ולכן הם גם אינם ניתנים כמטלה וכמקצוע חובה לתלמידים במשך שתים-עשרה שנות לימודיהם הפרה-אוניברסיטאיים.
תנא דמסייע למורה העברי מאלתרמן
שלום רב לכם אהוד בן עזר ואליהו הכהן,
בגיליון 303 מופיעה תגובת אליהו הכהן בה הוא מזכיר את נתן אלתרמן, ואני מנצלת במה זו כדי להביע את פליאתי על העובדה שעל שביתת המרצים והסגל הבכיר באוניברסיטאות נשפכו טונות של צבע ותילי תילי מילים ולא הוזכר אפילו פעם אחת שירו של נתן אלתרמן "המורה העברי", המופיע בטור השביעי כרך א', ולמרבה הפליאה... כאילו נכתב בימים אלה.
ברכה סימון
מ. דן: תשובה לתם...
בסיפא של גיליון 302 נשאלה ע"י מחב"ע "שאלת תם", להלן ניסיון, שאינו תמים, להשיב עליה: לא מזמן היו שביתות וסיכסוכי עבודה בחברת החשמל , בנמלי הים והאוויר, בזק, מקורות, וכיוצ"ב שירותים חיוניים שנציגיהם נימנים עם הוועדים החזקים במשק, האם שמענו ממחב"ע ואמצעי תקשורת אחרים דרישה דומה?!
אלא מאי , על ה'מעלאמעד' לספוג הכול...
וכן לא היתה קריאה לבדוק את הניהול הכספי של קופות הוועדים הללו גם כאשר היו חשדות מבוססים – לא לכאורה – על מימון מטרות נלוזות.
אני מודע לכך שכול ביקורת על הממשלה הנוכחית ו/או על רה"מ אולמרט נראית למחב"ע כרדיפה פוליטית וניסיון להפלת המימשל, מימשל הזוכה לתמיכה אבסולוטית של "סופרנו הנידח", אבל מה לעשות שבעניין מערכת החינוך, ושביתת המורים בפרט, ראש-ממשלתנו טעה-טועה-ומטעה!
ואת מי מביאה מחב"ע לצרכי סימוכין? נחמיה שטרסלר, בגיליון 299 ("התרסקות", "הארץ", 12.12.07), ומירב ארלוזורוב, בגיליון 301 ("דה מארקר", "הארץ", 17.12.07), עיתונאי ה"בועה" ששמה "הארץ". האם לנ"ל מומחיות בתחומי החינוך ו/או יחסי עבודה? – הרי ידיעותיהם והשכלתם הינן כלכליות גרידא. מה להם ולחינוך, לעבודת הוראה וכיוצ"ב?!...
"שאלת התם" מסתיימת בפיסקה : "...שהם מתנהגים שם כמו איזו מאפיה סיציליאנית!" – אם הכוונה לחבורת "נערי האוצר" ודומיהם בשירות הציבורי, הריני מצטרף לקביעה אעפ"י שיש בה הגזמה...
לסיכום – רן ארז אכן אשם בכישלון השביתה מאחר והיה עליו למנות כיועץ את יהושע פרץ, יו"ר ועד פועלי נמל אשדוד בעבר, ע"מ לנהל את המאבק עפ"י שיטותיו. "נערי האוצר" ודומיהם בשירות הציבורי, מהשלטון המקומי ועד למעלה שם בירושלים, מבינים רק שפה אחת – שפת הכוח !
בבנין ציון ננוחם,
מ-דן
מחב"ע: ניסינו לרמוז כיצד מתנהלת הנהלת ארגון המורים העל-יסודיים בראשותו של רן ארז וכיצד גם מי שעזבה אותה נשמעה ביומן הבוקר של "קול ישראל" כמי שמפחדת לדבר. אבל מאחר שהארגון מכֶּה באלמרט – צודק מר מ-דן שאין להעביר עליו ביקורת.
מכתב הטלוויזיה החינוכית שנתבקשנו לפרסם
ותשובת יהודה אטלס
שלום רב,
הנידון: פנייה להשתתפות אמנים מטעמכם בתוכנית תרבות
בחודש פברואר 2008 עולה לשידור תוכנית תרבות בהגשתה של היוצרת טל גורדון. במסגרת התכנית טל גורדון תראיין ותגיש כתבות בנושאי תרבות בישראל. כמו כן, תהיה בתוכנית פינת המלצה של אנשים מוכרים שיחוו דעתם על מוצר תרבותי שהם נהנו ממנו לאחרונה. ניתן להמליץ על ספרים, סרטים, הצגות, תערוכות, מיצגים ופרויקטים אמנותיים שונים.
אנו מחפשים אמנים מוכרים (סלבריטי) שיקדישו מזמנם שעה קלה למען התוכנית להמלצה תרבותית. הצילומים יערכו בלוקיישן במרכז תל אביב, בבית קפה. פרטים מדוייקים יימסרו בהמשך.
אשמח לקבל שמות של אמניות ואמנים המיוצגים בסוכנות, ואשר מביעים הסכמה עקרונית להשתתף בתכנית שתשודר בערוץ 2 ובערוץ 23 .
תודה ובברכה
אבי עמיר
ע.במאי
הטלוויזיה החינוכית הישראלית, נייד 0548066168 משרד 036466737
aviamir@gmail.com או: tarbut@ietv.gov.il
תשובת יהודה אטלס
ידידים יקרים,
קשה לי לתאר את הבחילה שאחזה בי למיקרא המילה 'סלסבריטי' במיכתבכם. חשבתי לתומי שטלוויזיה חינוכית, או כזאת שמתיימרת להיות חינוכית, תהיה קצת מעל הטרנד האווילי הזה של הערצת ידוענים ונכונות לשמוע עליהם ומפיהם על כל דבר שזז. מדוע אתם חושבים שלהמלצת סלבריטאי יש ערך, יותר, לדוגמה, מהמלצת רופא מנתח, בעל חנות סידקית או מדען במכון וייצמן? האם טעמו משובח יותר, האם השכלתו האמנותית-תרבותית טובה יותר, האם הוא שחייב להיות האורים ותומים של צאן מרעיתכם?
רוב הסלבריטאים הגיעו למעמד ה"ציבורי" שאליו הגיעו בזכות היותם שחקנים-בדרנים-מצחיקנים, ובעיקר, יפים וחתיכים/ות. העובדה ששדרות העם הרחבות סוגדות להם, כמובן מתוך חלום "סינדרלה" שיש גם להם, אינה הופכת אותם לבעלי תבונה או אוטוריטה כלשהי. הם בסך הכול ידוענים, שהיום עודם ומחר אינם, ולכשייעלמו איש לא יזכור אותם. הם לא הוסיפו דבר לתרבות האנושית או הישראלית, הם לא תרמו נכס תרבותי בר קיימא, הם פשוט חיו את סלבריטיותם, ריאיינו זה את זה בתוכניות טלוויזיה וישבו בבתי קפה.
בזמן שהטלוויזיה, ואתם, אבוי, בכללה, שבים ומראיינים את הידוענים הללו חזור וראיין, טוחנים עד דק את מה שיש להם ואין להם להגיד, ומעצימים את המוסד הנלוז והמטומטם הזה, נשכחים אנשים אחרים, משכילים, נבונים, ומעניינים פי אלף. נשכחים המדענים שלנו, הרופאים, המורים (אלה מרואיינים רק כשיש שביתה), הגננים, אנשי הטבע, הממציאים, האמנים האמיתיים שפשוט יושבים בסטודיו ועובדים. נשכחים אנשים שהיו יכולים להעשיר את האינוונטר המצטמק והולך של מרואיינים ראויים. נשכחים האנשים הצנועים, הישרים, אלה שאינם מפעילים יחסי ציבור, אלה שאינם בעלי מרפקים, אלה שלא נדחפים לתקשורת.
הטלוויזיה החינוכית הוכיחה לא פעם שהיא קרוצה מחומרים אחרים. ראו את הסרט המובחר של יום ראשון בערב. ראו את הלופ של שישי-שבת. אתם, שאינכם תלויי רייטינג, אתם יכולים לעשות תרבות אמיתית, להעמיד דברים בעלי ערך, לראיין אנשים בעלי תוכן, השקפת עולם, זיקה אמיתית לתרבות. ומה אתם עושים: מחפשים סלבריטיס!
אין פלא שילדים שנשאלים היום מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, עונים: מפורסמים. איש כבר אינו רוצה לעבוד. איש אינו רוצה להתמחות במשהו רציני, אבל חרישי. כולם רוצים להיות מגה-סלבס, ואתם, גם אתם, מלבים את העניין. בגלל החיפוש אחרי הסלבריטאות ילדים ובני נוער הופכים מוחצנים, חצופים, פרובוקטיביים, כי רק אם אתה בולט במשהו יש לך סיכוי ליהפך לסלב. רק עם ג'ל בשערות, ברזלים באוזניים, חוצפה, מוחצנות, ולהיות אוהד אלים של קבוצת כדורגל, אתה יכול כביכול לפלס לך דרך אל הליגה העליונה של ה"מקובלים", שהם מעין סלבס בהתהוות.
כל העניין הזה של "מקובלות" – חברה מעמדית לכל דבר, שנוצרת בבתי הספר, לפיה יש את הכי שווים, את הבינוניים ואת ה"זבל" שלמטה, שאיש לא מזמין אותם למסיבות, איש לא יסכים לשבת לידם, לדבר איתם – זה הסרטן האמיתי של מערכת החינוך, ואיש לא נותן עליו את הדעת. איזה דימוי עצמי יסחב אחריו מי שהיה בבית-ספר בשכבה של הלא רצויים?
כל עוד לא מאוחר מדי, חזרו בכם מתוכניות הסלבס ולכו לחפש את האנשים האמיתיים, הצנועים והענווים, שלהם יש באמת מה להגיד.
שלכם,
יהודה אטלס
מכתב גלוי לשרת החינוך פרופ' יולי תמיר
על סגירת האולפנים לעברית
לשרת החינוך שלי שלום רב,
אז זהו? ככה נפרדים? לא באת לבקר. לא ראית מה קורה בבית, מה עושים פה, איך מתנהלים העניינים והנה – את טורקת בפנינו את הדלת. כן, נכון, אינך יודעת מי אני. הנה, אספר לך.
אני מורה באגף לחינוך מבוגרים במחוז צפון כבר 18 שנים.
בשנת 1990, עם ותק של 8 שנים כמורה בבית-ספר יסודי, שמעתי קול קורא מעל גלי האתר, לכל המורים באשר הם שם – להתגייס למשימה חשובה וחיונית, משימת-קודש כמעט – ללמד עברית את העולים החדשים המגיעים סוף-סוף לארצנו-ארצם.
התגייסתי. בשמחה. באהבה. עם הרבה רצון לתת.
במשך השנים השתלמתי, התמקצעתי, יחד עם כל חבריי וחברותיי המורים באולפנים. עבדנו מכל הלב. עשינו הכול על-מנת להעניק לתלמידינו את השפה העברית. ניסינו, טעינו, שינינו, התלבטנו, השתנינו ולמדנו הרבה על הדרכים להקניית שפה. התמודדנו עם בעיות שונות של אוכלוסיות עולים מארצות ותרבויות שונות. עולים עם יכולות שונות כל-כך: תלמידים בעלי השכלה גבוהה ומנגד תלמידים חסרי השכלה. תלמידים שאינם אורייניים. תלמידים צעירים עם "ראש פתוח" ובעלי קליטה מהירה ומולם – מבוגרים וזקנים שעבורם לימוד שפה חדשה הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. המשותף לכולם היה הרצון העז להתגבר על המכשולים ולהצליח לתקשר בשפה החדשה.
אנו, המורים באולפנים, נתנו לתלמידינו לא רק ידע-של-שפה, אלא הרבה מעבר לזה. פתחנו בפניהם פתח לחיים בארץ. לתרבות, למסורת, לאורח החיים בישראל. עשינו זאת מכל הלב והנשמה. במקום שבו נתקלו העולים בבעיות כל-כך רבות, ולעתים באטימות לב של הציבור, היינו אנו, המורים לעברית, פינה חמה, אוהבת, מקבלת, תומכת ומעודדת.
התלמידים שלנו ידעו להעריך ולהודות מעומק הלב על הפתח שפתחנו בפניהם והדרך שריצפנו עבורם באהבה וברצון כנה שיצליחו בקליטתם בארץ.
אנחנו, עם המילים החדשות בעברית, עם ה"בוקר-טוב", עם החיוך בפגישות היום-יומיות, עם החום שהענקנו – היינו הרבה יותר חשובים מכל פקידי הקליטה למיניהם שתפקידם לקלוט את העולים.
איש לא יוכל לומר שלא ידענו ללמד, שתלמידינו אינם מדברים עברית. תלמידינו הרבים מספור והפזורים ברחבי הארץ, יוצאי ארצות חבר העמים, אתיופיה, ארגנטינה וכל ארצות הפזורה, הם יעידו. תלמידים המדברים עברית צחה. עברית תקנית ומדויקת אותה רכשו באולפנים לעברית.
האם זוהי התודה על שנות עבודתנו במשרד החינוך? לבעוט אותנו החוצה?
אם לא כל ילדי בית הספר עברו את כל המבחנים בהצלחה, האם משום כך מפטרים את כל המורים ומפריטים את החינוך?
האמיני לי שרת החינוך היקרה, אני מעזה לומר כי אנו, צוות המורים באולפנים, מבין המורים בעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר, והרצון העז ביותר להצליח בעבודתנו.
ברגעים אלה כשאני כותבת את המכתב, נשמעת בטלוויזיה ההודעה על הגעתם של עולים מאיראן. וליבי נחמץ – מי ילמד את כל העולים שעוד יבואו לארצנו בהמוניהם?
האם נכון יהיה להשליך מורים ותיקים ומנוסים שעובדים שנים עם עולים חדשים ולקחת במקומם פקידי-הוראה במכונים שמטרתם היחידה היא רווח כלכלי?
וכל זאת – רק על-מנת להשיג עוד קצת כסף לאופק לא ברור?
אנו תובעים כי הגזירה האיומה של סגירת האולפנים ופטורי מורי האולפנים – לא תצא לפועל.
בכבוד רב,
נירה ס.
מורה באולפן לעברית
*
לאהוד שלום,
לפני כשבוע החליטה שרת החינוך יולי תמיר על סגירת האגף לחינוך מבוגרים מספטמבר 2008. מבחינתנו זה אומר סגירת כל האולפנים לעברית ופיטורי המורים באולפנים. אנו, המורים, החלטנו לצאת למאבק בהחלטה זאת. כרגע המאבק הוא "מלחמת דוא"ל". כולנו, מורות המחוז הצפוני, פונות דרך רשת האינטרנט במכתבי הסבר ומחאה לכל מי שיכול לעזור.
זו "תרומתי" הצנועה – מכתב ליולי תמיר. אם יש לך יכולת ובמה להפיץ מעליה את מחאתנו נגד סגירת האולפנים, הפקרת 700 מורי האולפנים והפקרת כל העולים העתידים לבוא אשמח אם תעביר אותה אל חבריך. הצטרפו לקריאתנו לביטול הגזירה.
נירה
רות ירדני כץ: "מסעדה לא טובה לא תחזיק מעמד גם בלי הביקורת הקטלנית."
אהוד שלום.
צדקת. [גיליון 303]. הכוונה היתה טבול ולא תבול, שהרי תיבול זה הוספת תבלינים, ואילו טבול הכוונה מטובל בתוך הצלחת.
לפני שנים, כאשר התחלתי לכתוב על אוכל, כתבתי רשימה מאוד לא מחמיאה לגבי אחת המסעדות בירושלים. אחד השפים המוכרים קרא אותה ואמר לי:
"אני רוצה לתת לך טיפ."
"מהו הטיפ שאתה רוצה לתת לי?" שאלתי.
והוא השיב: "לעולם אל תכתבי על מסעדה שאינה עונה על ציפיותיך."
"מדוע?"
הוא השיב: "אם הלכת למסעדה ולא נהנית, זה קורה. מאוד יכול להיות שבאותו יום מצב רוחו של השף היה רע, ולא הצליח לו. זה קורה כי כולנו בני-אדם. אבל אם הלכת פעם נוספת לאותה מסעדה ולא נהנית, סימן שמשהו לא עובד טוב. אל תדאגי, זה עובר מפה לאוזן במהירות האור, המסעדה לא תחזיק מעמד בכל מקרה."
אותו שף צדק. למדתי ממנו. מאז אני מתייחסת רק למסעדות שעושות לי טוב, והן יכולות להיות בשווקים, ברחובות צדדיים, במרכזי ערים, ולעיתים רחוקות מסעדות "אולה אולה". מסעדות יוקרתיות מכוכב מישלן אחד עד שלושה כוכבים. בודקי מישלן מתייחסים רק למסעדות טובות. יצא לנו לאכול בכמה מהן, ויש סיבות מצויינות שהן ברמות גבוהות ביותר. המקום מרשים, יש אווירה, שירות מעולה וכל מנה עשויה בדיוק. זה לא מפתיע שהן מקבלות הוקרה והערכה. מגיע להן. ישנם הרבה סיפורים על שפים שסיימו את חייהם בגלל שהורידו להם כוכב. גם המחירים בהתאם. הרבה כסף, אבל מה זה לעומת חגיגה פעם בכמה שנים? ואם מישהו יזמין אותך למסעדה של שלושה כוכבי מישלן בצרפת או בלגיה, אל תסרב, בשום פנים ואופן, רוץ! אפשרות נוספת, לפתוח תוכנית חיסכון. כשהולכים למסעדה ולא חשוב אם זו מסעדת פועלים, או מסעדה בעלת שלושה כוכבים, אם מתעקשים, תמיד אפשר למצוא משהו שאינו בסדר. אז מה? זו סיבה לקלקל לה? הסועדים הם הקובעים.
ישנם מבקרי מסעדות שאוהבים ל"הרוג ולשחוט" מסעדות כדי להראות כמה הם יודעים ומבינים. כדי להראות איזה כוח יש להם – הם מחליטים על גורלה. אותם מבקרים שוכחים איזה עבודה כרוכה בהקמת מסעדה, וכמה כסף מושקע בה. ומי שחושב שמסעדה עושה מיליונים, טועה. איך אמר לי השף? מסעדה לא טובה לא תחזיק מעמד גם בלי הביקורת הקטלנית שלך.
רות ירדני כץ
קשר עם פרופ' ג'ונתן גולדסטין
למעוניינים ליצור קשר עם פרופ' ג'ונתן גולדסטין, בעקבות מאמרו המצורף – הוא ישהה בארץ עד ה-10 בינואר. הטלפון שלו בישראל הוא 052-604-7920. lulab@juno.com
כל הכבוד למאמצי השלום של האיחוד האירופי!
בחתירתכם לשלום צודק ובר-קיימא במידל איסט על חשבון ישראל מצומקת וחלשה – אתם תומכים לא רק בקרן לישראל החדשה וביוזמת ג'נבה אלא גם בטרור הפלסטיני!
"במבצע משותף של שב"כ ושל צה"ל לפני כמה שבועות נתפסה משאית שבה כשישה טונות של אשלגן חנקתי. המשאית נתפסה באחד המעברים ביהודה ושומרון. האשלגן הוסווה בשקי סוכר שסומנו כחלק מהסיוע של האיחוד האירופי. גורמי ביטחון מסרו כי החומר אסור לשימוש ביהודה ושומרון ועזה, בשל השימוש שנעשה בו לייצור של חומרי נפץ ורקטות קסאם." ["הארץ", 30.12.07]
לא להחמיץ!!!
תוכנית "כך היה" עם אליהו הכהן
מבוססת על קטעים מתוכניותיו "על הדשא" ואחרות מלפני שנים רבות תשודר במשך שעה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית
ביום שישי, 4.1.08 בשעה 18.00
ראו הוזהרתם!!!
* * *
חברים יקרים,
יום רביעי הקרוב 2.1.08 בשעה 20:00 בבית הליקון
נחלת בנימין 73, פינת לילינבלום, תל אביב
רפי וייכרט – על "אווה ליפסקה ושירת החפצים"
נשמח לראותכם – מערכת הליקון
* * *
משתלת עצי הפרי של משה ולך בגן השומרון
דובדבן ע"ש מוטקה נבו, שזיף המושל, גוארנה, פיטנגה, תפוז הקופים, תפוח כפרי, גרומיצומה, תותית צהובה/ אדומה, תפוח ורד, קריסה קרנדה/ריחנית, קטמבילה, קפה ערביקה, אורנג' ברי, אצרולה, מילו, במטה, גויאבה ננסית, דובדבן ריו-גרנדה, שן זא (עוזרד סיני), ביג'ניי, אמברלה, בלוט, הפרי המכושף, קאס, אנונה אדומה, שיזף, ספוטה שחורה, ספוטה לבנה, וומפי, לונגן, ג'בוטיקבה, עץ השעועית, תמר הינדי, קניסטל, ימבולינה, ליצ'י, ספודילה, גוונבנה, תפוז מים מלזיה/יווה, אינגה המתוקה, פאו פאו, עץ תות השדה (אפרסק אפריקאי), קרמבולה מתוקה, אגס אסייני-נאשי, ג'ק פרוט, תפוז הכוכב, מורולה, גרגר פנמה, עץ הצימוקים היפאני, שעועית הגלידה, ממונסיו, אגוז המלבר, תות ארוך (עד 20 ס"מ כל פרי!), פסיפלורה, פיטאיה, אוסנה, בננות (זנים שונים), נופליטוס-קקטוס, אננס, בבקו. משמש מוסתקוי, ועוד.
מה המשותף לכל אלה, יחד עם רשימה לא פחות מרשימה של צמחי מרפא, תבלינים ובושם?
ובכן, שני בני משפחה של ברוך ראב בן עזר והם נכדו דורון גיסין ואחיינו אהוד בן עזר שמו פניהם בכביש 65 המוביל מחדרה לואדי ערה הוא נחל עירון, פנו ימינה בכביש 6403 המוליך לעין שמר והלאה ממנה, חצו כיכר שבמרכזה עץ זית וסביבו שני כבשים ממתכת, וכאשר הגיעו לכניסה לעין שמר פנו שמאלה ואחרי כמה מאות מטרים שוב שמאלה כאשר השלט מורה:
משתלת עצי פרי / ולך משה
ושמה הם נכנסו לגן עדן נסתר שבו שומעים את השתילים צומחים ואת העצים נותנים פרי, וכל זאת למה? במסגרת מאמציהם של שני הצאצאים לצאת בעקבות תפוז השמוטי דם או שמוטי דמי מזן "שרה", שאותו מצא ברוך ראב בן עזר בפרדס אנג'ל (המשפחה הירושלמית של המאפייה) מצפון לירקון (כיום הוד השרון) שהיה בהשגחתו, והוא טיפח והירבה אותו בהרכבת עיניים על עצי שמוטי אחרים. הפרי דומה לשמוטי הרגיל של השרון והשומרון אלא שבתוך פלחיו, בציפה, יש נקודות אדומות ולעיתים הפרי כולו אדום כמו הזן האחר, הידוע יותר, הוולנסיה הדמית המופיעה בסוף עונת החורף, קליפתה דקה והיא מתאימה למיץ בלבד, בעוד אשר שמוטי-דם שרה טעים מאוד לקילוף ולמאכל.
מאחר שמשה ולך הוציא עצמו לגימלאות והוא מטייל זה חצי שנה בדרום אמריקה, ומגלה שם ודאי מינים וזנים שכמותם לא ראתה שפחה על הים – ממלאת את מקומו בתו נועה, והיא שהובילה אותנו במשעולי המשתלות ובחביון החממות וגילתה לנו רזים ונצורות, וכבר קבענו כי בסוף החורף נרכוש שם שתילי שמוטי-דם "שרה" לתצרוכת משפחתית, למי שיש גינה בחצרו, וכן כתרומה למוזיאון ההדרים המצויין שבפרדס מינקוב ברחובות, ששמע הזן הזה טרם הגיע לאוסף הצומח הציטרוסי שלו.
ביתה הכפרי של משפחת ולך (השייך פורמאלית למושב גן השומרון) נטוע בלב המשתלה הקסומה הזו, שמחזיקה 400 מינים, כאשר לעיתים לכל מין יש כ-10 זנים! למשל, תפוז הוא מין, ואילו שמוטי ושמוטי-דם או ולנסיה הינם זנים שלו.
האוסף של המשתלה אינו רק למטרות מסחריות של מכירת שתילים והדרכה בגידולים, אלא הוא גם אוסף פרטי, מהגדולים בסוגו בעולם, של עצי פרי, והכול נובע מחזונו של משה ולך, שהעביר את אהבתו לעצים גם לצאצאיו הממשיכים לגור במשתלה ולגדל את הדור השלישי.
ההתמחות של המשתלה אינה בהכנת כמויות גדולות של שתילים לנטיעת פרדסים אלא בעיקר בגינות ובבוסתנים פרטיים. לכן היחס האישי והייעוץ לגבי כל עץ פרי כאשר המוטו הוא עצי וצמחי תועלת שיש עימם תמורה – פרי, בושם, צמח מרפא או תבלין. משתדלים גם להמליץ על עצים עם דרישות אחזקה נמוכות, ושאין צורך בטיפולים ובריסוסים. גם עוזרים בהדרכה לתיכנון הגינות ולאחזקתן.
המשתלה מקיימת גם פעילות חברתית-חקלאית ואף צרכנית מגוונת. לקיץ מתוכננת עשיית גלידת פירות, כאשר כל מי שמצרף את האי-מייל שלו לרשימת התפוצה של המשתלה (האי-מייל להלן) מוזמן לערבי הכנת גלידת פירות.
פעם בחודשיים מתקיים יום עיון חינם שבו מלמדים הרכבות, ומעניקים רכב (לא מוטורי!) בחינם ("עיניים") שבעזרתו אפשר להפוך עץ שמוטי רגיל לשמוטי-דם או גם לשמור בחציו את הזן המקורי. בימי עיון אלה, המתקיימים בבקרים, מביא כל משתתף מנה שהכין בעצמו, וכולם יחד חולקים ארוחת בוקר כפרית גדולה. ימי העיון כוללים גם נושאים כגון גיזום, טיפול במחלות, מזיקים ועשבים שוטים, שימוש בפרי, הצגת זנים חדשים ומיוחדים, ועוד.
למבקרים הוכן גם עלון צבעוני מקסים שממנו הוצאנו את שמות כל הזנים שבראש הרשימה, אלא ששם יש צילומים של העץ, הפרי ואיפיוניהם.
שעות הביקור הן: א'-ה' 9.00-17.00, ו' 9.00-16.00, שבת 10.00-17.00. רצוי גם לתאם ביקורים מראש בפניה לנועה, טל. 052-3111107. כל הרוצה להיכנס לרשימת התפוצה של האירועים והחידושים יכול לכתוב לאי-מייל: fruit@netvision.net.il וגם מוזמן לבקר באתר: www.fruit.co.il
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק י
בין ניסים לאישתו
לאחר שהסתלקו האורחים חזר ניסים לוי לביתו וניגש להטיל מימיו בחורשת עצי-הפרי הקטנה אשר בחצר. רוח קלה שטעמה מלוח באה מן הים ונשבה על פניו הלוהטים וציננה אותם. בחר לעצמו את עץ-השזיף, היפה והפורה ביותר מכל עצי הגן, ועמד לידו והירהר: "סוף-סוף עשית את שלך, ניסים לוי, והמטרה שלך ברורה ובטוחה, והאנשים אולי כבר אוהבים אותך מפני המלחמה שעשית למענם, ולכן הניצחון בידיך."
גמר ופשט חולצתו, ניגש אל הברז, הרכין עצמו תחתיו ושטף פניו, צווארו וגבו. ירדו המים מזרועותיו ונעלמו בתוך חבית-החצץ השקועה חצייה באדמה. אמנם היה בבית חדר-רחצה מסודר, אך ניסים לא אהב את מרצפות-החרסינה הלבנות והברזים הנוצצים והעדיף את הרחצה הלילית בחוץ כפי שהיה נוהג בצעירותו בשוק, ובלילה – בחצר הגדולה. כך גם נהגו כל התושבים בשנים הראשונות לשבתם במקום, בטרם השיגה ידם להוסיף חדרי-רחצה ובהם דוּד חשמלי ומקלחת.
שטפו המים על עורפו ורעד קל חלף בגבו וירד עד רגליו. "כמה טוב לך, ניסים," הירהר, "כמה טוב לך שעדיין אתה יכול להתקלח בחוץ בלי שהבריאות שלך תיפגע. להיפך, עוד אתה מרגיש כיצד אתה חי ורוצה לחבק את כל העולם."
שיפשף בכוח את חזהו וזרועות ידיו ובתי-שחיוֹ ואחר-כך פתח את הברז כולו והעביר שערותיו בזרם החזק ושיחק בראשו בסילון שהיה פוגע בו וניתז לכל עבר. הדגדוג הנעים והמכאיב קמעה נמשך עד שחש לפתע קור של ממש. ניער עצמו, הרים את החולצה שזרק אל העשב ועשה ממנה כמין כדור וניגב היטב את גופו. חזר ופרשׂ אותה, וכשנכנס הביתה השליכה על אחד הכיסאות. ספוגה היתה ריח זיעה, ומעט מן הריח חזר ונדבק בו כאשר התנגב. כך אהב, ונפשו סלדה מן המגבות הצחורות ומן הסבון הריחני שהיו מניחים בו הרגשה של עירום וחולשה. פעם אחת נפצע ברגלו ושכב כמה שבועות בבית-חולים, ומאז מפחידים אותו הריחות, הבגדים הלבנים והניקיון המופרז שהוא חש בהם מעין טעם של מוות.
סרק שׂערוֹ והלך לחדר-השינה. הוא לא נאלץ, כשאר התושבים, לעשות את חדר-האורחים למקום-שינה, אלא בנה חדר מיוחד לו ולציפורה ובו מיטה גדולה, לא אותה הספה המתקפלת שבכל בית, וכל ערב בעוברו במסדרון היה גאה על כך. הילדים ישנו באגף אחר של הבית, וכאשר נמצאו הוא ואישתו בחדר לא יכול איש לשמוע מה מתרחש ביניהם. גם בזאת חש עליונות על כל אותם עלובים בכפר הישנים עם ילדיהם בחדר אחד, או חדר ליד חדר, עד שאין הפרש בקולות ובשמיעה, ובאים על נשותיהם בחשאי כגנבים בלילה כדי שלא להקים רעש. מה הנאה יכולה להיות להם בחייהם אם אפילו פינה אחת אין להם בה יוכלו להיסתר מפני העולם ומפני שאר המשפחה ולעשות מה שליבם חפץ? אך הוא, ניסים לוי, שכבר הגיע בחוץ-לארץ למעמד נכבד, חזר ובנה לו חדר-שינה גם בכפר-העולים למען יוכל לנשק את אישתו בקול רם כאוות נפשו.
נכנס וקרא: "ציפורה..."
אין קול ואין עונה.
חזר וקרא בשמה וקרב למיטה. ראה שהיא ישנה. "איך העֵזה לעשות לי כך?" חשב. ובייחוד הערב, לאחר הניצחון הגדול? חס עליה מלהעירה מיד. עמד מחכה ולבסוף התכופף והחל מלטפה קלות כדי שתתעורר.
נאנחה בשנתה והתפנקה ונישארה מכונסת בתוך עצמה. כיוון שהמשיך פקחה אליו מחצית עין וראתה שהוא יושב לידה וחזהו השׂעיר גוחן עליה ומדגדג בה.
"ניסים," אמרה לו מתוך נמנום, "בבקשה, ניסים..."
אך הוא לא הִרפה ממנה עד שהתעוררה וקפצה וישבה כשגבה לכר והיא מביטה אליו בעיניים שואלות.
"איפה היית?" שאל.
"מה אתה שואל איפה הייתי? בבית."
"וכאשר אני נפצעתי בבקבוק ובאה מאוחר יותר בת-הדוד שלי לחבוש אותי, איפה אַת היית?"
שתיקה.
"איפה אַת היית, ציפורה? כבר האנשים חושבים שאַת חולה. אַת חולה?"
"לא."
"תגידי לי. אַת לא צריכה להסתגר בפני בעלך. ציפורה..."
"?"
"ראית איך אני הצלחתי היום עם מזכיר המפלגה?"
"?"
"למה אַת עושה מעצמך גברת כאילו אנחנו כולנו לא ראויים לדבּר איתך? כבר אני לא מספיק טוב בשבילך? והאורחים שבאים אליי? – כבר את לא צריכה לראות אותם?"
"הייתי במיטבח. אתה יודע שדאגתי ובישלתי כל היום. למה אתה אומר לי כך?"
"מה?"
"מרשה לעצמך לבייש אותי בפני החברים שלך!"
"מתי? על מה אַת מדברת?"
"?"
"תגידי! מדוע המילים שלך מסתובבות כמו נחשים, מדוע אַת מסכסכת בינינו? מה אני עשיתי לך ובמה פגעתי בכבוד שלך או בשלום ובשלווה אצלך?"
"אתה חושב שלא שמעתי על הבת של חָדִידוֹ?"
"?"
"למה אתה שותק? עכשיו התור שלך לדבּר!"
"אַת אוספת עליי שקרים ברחוב, ציפורה. אַת מספרת לי את השינאה שיש לאנשים עליי, אחר-כך הלב שלי כואב ואני מרחם על עצמי ואַת אפילו מילה אחת טובה לא אומרת. מאיפה השינאה שלך אליי? מה עשיתי? ואני אומר לך שהכול שקר, והם אוהבים אותי, כל האנשים בכפר ולא כמו שאַת חושבת. היית צריכה לראות אותם הערב ולשמוע את הדיבורים שלהם עליי. אבל אַת הולכת לך לישון. אַת לא צריכה לראות איך הבעל שלך מנצח ומסובב על האצבע הקטנה שלו את מזכיר המפלגה שבא במיוחד מן העיר לבקר בביתו."
"ומה יש לך לסַפּר על הבת של חדידוֹ?"
"שקר."
"שקר? אתה חושב שלא ראיתי בעיניים שלה?"
"את חוקרת אחריי?"
"לא חוקרת אחריך. די היה לי לראות איך הלכה לבושה ברחוב והביטה עליי וסובבה ממני את העיניים שלה. תתביישו לכם, אתה והחברים שלך, שהלכתם ופיתיתם אותה והיא עוד ילדה קטנה, ועכשיו – "
"מי סיפר לך את השקרים האלה עליי? שוב אַת מפיצה שמועות? שוב אַת מלכלכת אותי במילים שלך בתוך הבית שלי? מדוע יש לי אישה כמוך? היית צריכה לראות מה היה קורה לוּ מישהו זר היה מעֵז לדבר אליי כך. ואני רוצה לדעת אם יש עוד אישה אחת בכפר המדברת במילים כאלה אל הבעל שלה! הא? תעני, תגידי לי?"
"?"
"אני לא שכבתי עם הבת של חדידוֹ."
"לא איכפת לי. גם לא מן הכבוד שלי לטפל במעשים שלְך ולשאול איך אתה מבלה בעיר כאשר כולכם חוזרים מאוחר בלילה, שתויים ושיכורים, והבגדים שלכם מלאים כתמים של נשיקות וריח זול מן הבשמים שלהן."
"של מי?"
"לא יודעת. לא איכפת לי. אבל כואב לי שלקחתם את הבת של חדידו לאחר שגירשו אותה מבית-הספר, והיא רק בת שש-עשרה, או שבע-עשרה, למרות שידעתם היטב כי אבא שלה משוגע ומדוע אמא שלה ברחה מהבית ומה המקצוע שלה עכשיו. בכל-זאת הבאתם אותה בחבורה שלכם ולקחתם אותה לעיר ולא היה איכפת לכם שהיא ענייה כל-כך. אלא להיפך – אתם עוד נהניתם לראות את הסימנים של אימא שלה שמתעוררים בה, למרות שהיתה כמו ילדה כשלקחתם אותה, ובמשך פחות משנה עשיתם ממנה, אתה יודע בעצמך... ועכשיו, אחרי שראיתי אותה, אין לה כבר שליטה על עצמה מפני השיגעון של אביה והמקצוע של אימה שנכנסו בה. מה יש לך אתה להגיד?"
"אני לא שכבתי עם הבת של חדידו. רק הם עשו לה. ואַת יודעת למה? מפני שהיא עצמה רצתה ככה מהם. לא יכלה להתאפק, הקטנה. ומה אַת רוצה מהם?"
"מנוּולים!"
"אל תגידי עליהם מנוולים. אלה הם חברים שלי. אלה האנשים שלנו."
"מנוולים!!"
"שתקי, אישה! את לא יודעת על מה אַת מדברת. מאיפה את חושבת בא הכוח שלי? והכסף שלנו? והבית? ומדוע אני הולך לנַצח בבחירות למחצבה? למה אַת מעמידה פנים כאילו כל העבודה שאנחנו עושים בשביל החיים הטובים שלך מביאה בך דחייה? מה אַת מתגאה עלינו? חושבת לך שאם אבא שלך היה מורה ואַת עוד הספקת ללמוד אצלו שם כמה שנים לפני החתונה, כבר אַת יותר משׂכּילה מאיתנו ומוּתר לך לעקם את האף עלינו? חושבת כי אתן שיצא לי שֵם בכפר שהאישה שלי מרימה עליי את הראש?"
"מה זה קשור לבת של חדידוֹ?"
"קשור. קשור מאוד. את לא מבינה לבד?"
"אתם חזירים."
"שלא תגידי כך! מפנֵי – "
"בבקשה, אתה יכול לעשות לי כל מה שאתה רוצה. חכם שכמוך!"
"אישה, אַל תעליבי אותי. אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה מהפה שלך מפני שלא אוּכל לשכוח אותם אחר-כך, ויהיה רע."
"גם ככה לא טוב כל-כך. אתה צדיק גדול עם הבת של חדידו. ומה יש לך כבר נגד אבא שלי, עליו השלום. יותר טוב שהיית מנסה קצת שתהיה גם לך השׂכּלה ותדע לקרוא טוב יותר את העיתון במקום לבלות את הערבים שלך אצל אבּוּ-סנין."
"כן? אני מצפצף על ההשׂכּלה שלך, ואני מצפצף על העיתונים שלך ועל הלימודים למבוגרים שהם נותנים כאן, רק מצטער שלקחתי אותך לאישה ולא שמתי לב שיש לך זבובים בראש מן הספרים שהיית קוראה אצל אבא שלך ומקללת בהם את כל העולם."
"פעם דיברת אחרת."
"פעם אַת היית אחרת, וכשהייתי בא על-ידך לא היית מעֵזה לעשות לי חקירות כאלה."
"זה מגיע לך, ניסים. ואתה כמו רוצח בשבילי, אפילו שאינך מעֵז להרים עליי יד ולהכות – "
"מה עשיתי לך?"
"הרסת את החיים שלי."
"ומי ביקש לבוא אליי? ומי היה מלטף אותי במתיקות ההיא? אני הכרחתי אותך?"
"אני לא יודעת."
"היה לך טוב מאוד אצלי. לעזוב את הבטלן שלך ולהרגיש משהו טוב אצלך."
"אַל תדבר כך!"
"אַל תעמידי פנים! אַת יודעת היטב בשביל מה היית משפשפת אותי."
"שתוֹק!"
"לא אשתוֹק. למענך עזבתי את האישה שלי. זו אַת שמשכת אותי בכל הדברים הטובים שלך. הייתי טיפש שהתפתיתי אחרייך כדי לתת לָך חיים טובים ולעשות אותך מלכה אצלי, ועוד להרשות לך להגיד עליי דברים כאלה בפניי שלא היה אדם שאמר אותם ויצא חי."
"אתה יכול להרוג אותי."
"תודה."
"אוֹ – "
"?"
"אוֹ – "
"זה כל מה שיש לך להגיד?"
"עזוֹב אותי, ניסים."
"אַל תגידי כך."
"אני לא יכולה."
"תמיד אַת אומרת כך. מה לך, אישה? את לא צריכה לנצל את הסבלנות שלי ואת האהבה שיש לי אלייך בשביל לעשות כך."
"ניסים, תאמין לי."
"מה אאמין לך? מה המחשבות שיש לך בראש. מטורפת שכמוך!"
"אַל תדבר כך!"
"מה לא אדבר? ומה היו הדיבורים האלה על הבת של חדידוֹ? מה הזכות שלך לדבר כך?"
"מה זאת אומרת זכות שלי? מה אתה רוצה להגיד?"
"אַת יודעת היטב מה אני מתכוון."
"אני לא רוצה לשמוע."
"את לא רוצה לשמוע? ובכן, אני אגיד לך. אסַפּר לך הכול על הבת של חדידוֹ כדי שאַת תביני מה גרמת, מטורפת שכמוך, אחרי כל ההתנהגויות שלך והמחלות והרופאים שהייתי הולכת אליהם, אני לא יודע כמה פעמים ובשביל מה, רק יודע שהיו ממציאים לך תמיד תירוצים עד שהחיים שלנו נהפכו לגיהינום. ואז פגשתי את הבת של חדידו וסידרתי שהוא יעבוד במחצבה ועוד הזמנתי אותו לשתות על חשבוני לעיתים קרובות. בזמן ההוא גירשו אותה מבית-הספר, מפני שהיתה מבוגרת מדיי ונִשארה כיתה פעם אחר פעם. הייתי רואה אותה בערב כשאני בא למסור לו הוראות בשביל העבודה במפעל. היתה מסתובבת בבית בחלוק הקרוע שלה וברגליים יחפות, וחדידו ואני יושבים ליד השולחן ושותים מן העראק שאני הבאתי, והיא באה אלינו ומביאה מן החמוצים וזיתים ופיסטוקים. כשהיתה עוברת על-ידי הייתי עוצר אותה ושׂם את היד שלי על האחוריים הקטנים שלה ומחבק אותה ומושך אליי ואומר לחדידו: 'יא, איך שהבת שלך גדלה ונהיתה חכמה גדולה!' – והוא כבר היה שתוי מעט מן הישיבה שלנו בערב ולא חשד בכלום. רק היא היתה מרגישה את הנגיעוֹת שלי אצלה וכבר התפוח שלה היה בשל וחם כאש בשבילי, אלא שאיש לא נגע בה עדיין ולא הרגישה את הרעד הבא מקצות האצבעות ועובר עד לקצות האצבעות ומנפח את הגוף כולו שיתלהב. כל הדברים האלה לא ידעה לפני שאני לימדתי לה את הדגדוג המתוק של הבשר. בתחילה היתה צוחקת ומלאת גאווה מן המחמאות שאני נותן לה באוזני אבא שלה. אבל לאט-לאט התחילו הרגליים שלה להבין מה שהידיים שלי מתכוונות בחיבוקים שלהן, והיא באה ונהנתה מן העמידה הזאת על-ידִי בשעה שאני יושב ושותה, ולבסוף הרגשתי שהיא נפתחת ועושה כל מה שאני רומז לה בזווית-העין. גם התחילה עושה הכנות במלבושים שלה ומנקה את כפות-רגליה וצובעת את ציפורני הידיים כדי שאני אקח אותן אצלי ואביט בהן. אלא שאף פעם לא היתה לובשת את הדברים העליונים שלה, מפני שאַת יודעת איך זה הולך אצלה, אותה הטריוּת שלה והרעננוּת בכל האברים האלה שהיא שומרת עליה. ועוד היתה מתכופפת כלפיי כדי להגיש לי את הכיבוד, כי הרגישה את ההשפעה שיש לה, והתחיל להתעורר בה הדם של אימא שלה. לפעמים היתה עומדת על-ידִי ואבא שלה יושב מולנו ושותה והיד שלי מחזיקה אצלה מאחור ואני מגיע בה רחוק, רחוק. והוא אינו חושד מאומה, ואילו היא, הקטנה הזאת, נוהמת כולה בתוכה ואינה מראה ברמז כלפי חוץ. וכבר היתה בינינו הבנה מלאה, וכשהיא מופיעה בחדר אני רואה בחלומות שלי את הגוף הצעיר שלה שדומה למישהי אחרת שהיתה עוברת פעם לידי ושולחת בי את העיניים היפות ביותר בעולם ומחכה שאני אחבּב אותה בתוכי. אַת בוכה, טוב שאַת בוכה. לא. אני לא מרוב אושר הלכתי לשכב עם הקטנה של חדידו ולפחֵד שאנשים יגידו אחר-כך שחייה המקולקלים הם על אחריותי. אני רק עשיתי ממנה את החלומות שלי, ואחרי שיכולתי לשים הרבה כסף על השולחן חשבתי שאוכל לשלם לעצמי על הכאבים. אַת בוכה, ציפורה? אולי עכשיו יתרכך הלב המטורף שלך מכֵּיוון שתשמעי את הסיפורים על החיים שלנו. אחרי שהיא היתה בשלה כולה התחלתי לקחת אותה לפנות-ערב לעיר כדי לרשום אותה לבית-ספר לפקידות שיהיה לה מקצוע בחיים. וחדידו הולך איתנו ומודה לי כל הזמן במילים המשונות שלו. ואחר-כך עשיתי אותו שומר במחצבה. וכבר לא היה יכול לבוא לפנות-ערב לעיר. והייתי בא איתה לבד. ומשאיר אותה לחכות לי בבית-הקפה של אַבּו-סנין, מפני שלא רציתי שיֵצא לי שם שאני לבד הדלקתי אותה. וכך היו יושבים עימה כל החברים ומתקרבים אליה. והיא קיבלה חוצפה, הקטנה, והיתה מדברת אליהם בשפתם ומושכת את החצאיוֹת שלה למעלה עד שהיו העיניים שלהם מתעלפות. ואחרי שהתבשלה זמן מספיק, ויצא לה השם לפי מה שהיא מתכוונת אליו, והתחילה להתרגל לאכול ולשתות מהם, החלטתי שזה כבר הזמן שלי לקחת אותה בלי סכנה. והיא כל החודשים האלה עוד לא הבינה מה נעשָה שם. מה אַת בוכה שוב, ציפורה? הגורל שלך היה הרבה יותר טוב. ואַת רוצה לדעת את האמת? נכון מה שסיפרתי לך בהתחלה שכל החברים התעסקו איתה. אבל אני הייתי זה שלקח אותה ראשון בידיים שלו. תפסיקי לשרוט אותי, ציפורה, לפני שאני שובר את הידיים שלך. מה אַת יודעת על החלומות שלי? מזמן חדלת להבין. אַת היית כבר נשואה פעם כאשר באת אליי, ואת האישה הראשונה שלי כבר שכחתי מרוב הטמטום שלה ומפני שלא הבנתי עדיין מה דורשת ממני הגאווה שלי. אבל לבת של חדידו אני סללתי את הדרך, עד שהחזירה לי בכל הלב שלה, ומאותו רגע לא יכולתי עוד לעצור בה לא בשבילי ולא בשביל החברים שהיו יושבים אצל אבו-סנין. כי השתחרר בה כל הרעל של אימא שלה שעזבה את חדידו והלכה לעבוד ליד הנמל. והיא לא יכלה לעצור יותר את התבערה שלה והיתה צריכה לכבות אותה כל פעם. ואיך היא היתה מכבה אותנו – "
"שקרן!"
"!"
"שקרן!!"
"אַת לא בוכה יותר, ציפורה. אבל זה הכול אני עשיתי מאהבה."
"?"
"הכול עשיתי מפני שחשבתי עלייך. אַל תקללי אותי מפני שאני לא יכול לסבול עוד קללות. עכשיו אַת רואה לאן הלך כל הכבוד והאהבה שלנו?"
"?"
"למה אַת לא מדברת? אני מוכן לשכוח הכול. רק שתחזרי להיות טובה. מה אַת מחביאה ממני? עוד לא נשברו לגמרי החיים שלנו. רק תשובי להיות אישה שלי מרצון, ואני אשב כל הימים בבית ואביט ואדבר אלייך."
"..."
"את לא עונה לי. למה אַת התקררת אליי אחרי כל האהבה שעשית לי ושברחת בשבילי מבעלך הראשון וגרמת כאב-לב לאביך ולכל המשפחה שלך וכעסו עלייך ולא שמעת בקולם?"
"אני לא יודעת, אני לא ידעתי אז מה שאני עושה."
"מה? כבר ניסים לוי לא טוב בשבילך עכשיו?"
"לא, לא, אני לא יודעת שום דבר. אַל תשאל אותי."
"אני מוכרח לדעת, כי הדבר כבר מכרסם בכל האברים שלי. מה גרם לך שתפסיקי לחַבּב אותי אחרי כל המתנות שהבאתי לך והפינוקים שסובבתי אותך בהם? לא הספיק לך הכוח של ניסים לוי בשביל לגרש את כל המחשבות שהיו לך בראש מן הבית של אבא שלך ומן הלימודים שמשה דויד עוד למד אצלו שלוש שנים והיה עושה עצמו אינטליגנט גדול עליי? הא? תגידי? כבר התביישת בי מפני הדיבורים על המשפחה שלי ועל המקצוע של אבא שלי? והתחרטת על שהלכת אחריי והתחלת לעשות את עצמך נסיכה בתוך הכפר שלנו וחושבת שלא מגיע לך כי אחד פרימיטיבי כמוני יהיה הבעל שלך?"
"ניסים, אַל תדבר כך. אתה יודע שרק מתוך הרצון שלי הלכתי אחריך."
"אַת לא אומרת הכול."
"די, עזוֹב אותי. אין לי מה להגיד יותר. אני רוצה לישון. כבר אנחנו מדברים כמעט כל הלילה. לא, לא, אני לא רוצה..."
"..."
"אני לא משקרת אותך."
"..."
"אני לא יכולה, ניסים..."
"כבר אני מתבייש בכל הכפר מכך שאני מתחשב בך. שש שנים שלא נולד אצלנו ילד, אַת שומעת? שש שנים, מכל מה שנהיינו מוֹדרנים."
"..."
"אַל תילחמי איתי מפני שיהיה רע. ולא איכפת לי אם ילכו לעזאזל כל הרופאים והתחבולות שלך וכל הפטפוטים שאני לא יודע מאיפה למדת אותם."
"ל... לא..."
"תפסיקי להחזיק אותי לפני שיהיה רע."
"..."
"תפסיקי. לא, לא, החזיקי אותי. כך. כך, תהיי טובה."
"אני מפחדת. אַל תיקח את הידיים שלי. אתה – אתה... ניסים, אני מוכרחה להגיד לך. ניסים, למה אתה לא שומע. לא. לא. אַל תלך ממני. זאת לא אני."
"ציפורה..."
"..."
"אַל תבכי. הרי כך היו החיים הנפלאים שלנו. אני מבטיח. הרי רציתי... עכשיו טוב לך. אַת יודעת שטוב לך, אַל תבכי."
"ניסים..."
"כך אני חולם עלייך, ציפורה – שאַת רכה כולך."
"ניסים..."
"אני אהיה טוב אלייך. תִראי, אנחנו לא גמרנו עוד מכל הטוב שעתיד לבוא. אבל רק שלא תבכי."
למחרת נִשארה ציפורה שוכבת במיטתה, חולה וגופה רועד. ניסים שכר שתי עוזרות לטפל בבית ובאורחים ואסר לבקר אצלה. היה נכנס כל פעם על בהונות רגליו ומחייך אליה באהבה. קונה מתנות ומפנק אותה. רץ לרופאים, ובערב בא וכורע ליד מיטתה ואומר:
"ציפורה, תסלחי לי. ציפורה, תסלחי לי."
ולא שמע תשובה לכל הפצרותיו. אבל חדל לבוא אצל אבו-סנין והשאיר את הבת של חדידו לחבריו. והכול אמרו: "מה קרה לך, ניסים? כבר אתה נהיית איש ציבורי והתרחקת מאצלנו?"
וניסים שתק.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלימותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
היש תפילה לפני תשמיש?
אודי יקירי,
זה לא שאני רוצה למשוך אותך בלשון לעבר החגורה, אבל אם כבר אתה מראה בקיאות כל כך עמוקה בתפילות של נקבים נקבים, מסקרן אותי לדעת אם יש לנו תפילה שאותה הדתיים אומרים לפני התשמיש?
כי אם אין אני חושב שאיש לא יוכל להמציא תפילה כזאת יותר טוב ממך, רק אנא למען תקוה וינשטוק, בלי מילים גסות.
מטעמי צניעות אני כותב את המכתב הזה בעילום שמי.
פ.
[אגרונום עברי בוגר גימנסיה "הרצליה"]
תפילת "אשר הכניס"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו צינורים צינורים חלולים חלולים, ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האישה בחוכמה וברא בה נקבים נקבים חלולים חלולים, ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר התאים צינור לנקב ונקב לצינור, מלפנים וגם מאחור, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אצל אחד מהם או אם לא ייפתח אצל אחת מהן לא יהיה אפשר להמשיך לקיים את הדור הבא אפילו שעה אחת, [בנוסח אשכנז אין המילים "אפילו שעת אחת" כי האשכנזים מוותרים על סיפוקים מיידיים על חשבון פיתוח התבונה], ברוך אתה יי מחזק הזכר, מפרֶה הנקבה ומפליא לעשות תינוקות מבחנה גם בזרמת גויים מחשש לממזרות ולגילוי עריות. ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם מקדֵש תשמיש המיטה.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,670 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
304 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
עקב ההיקף הגדול של הקבצים, הגורם לקושי בקליטתם באי-מייל, אפשר לקבלם גם על גבי תקליטור 2005-2007, 304 גיליונות, אך לשם כך יש לשלוח כתובת דואר רגיל ולהזדיין בסבלנות.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל