גיליון מס' 306

תל אביב, יום שני, כ"ט בטבת תשס"ח, 7 בינואר 2008

בצירוף צרופת מסמך בחתימת שלמה גרין (צאצא לְרַאבּ) משנת 1925,  ממייסדי העיר חולון

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: אהוד בן עזר חדל לכתוב ב"ישראל היום".

אהוד בן עזר: מדוע אתם לא מאשימים אף פעם את עצמכם? [הרשימה הגנוזה].

יוסי גמזו: אִמָּא שֶל חַיָּל.

יוסי אחימאיר: סיפור השואה והתקומה בגלויה שהתגלגלה 83 שנה.

ד"ר גיא בכור: שיטת המעגלים וקריסת הרשות הפלסטינית: איך בונים משטר ערבי קלאסי.

ברכות מהבולדוזרים ומהיזמים לראש העיר ההורס של תל אביב רון חולדאי.

חמדה אביב קאלש: צחוק צהוב.

ד"ר יחיעם שורק: מלחמה, אהבתיך. אהוד בן עזר: הלוואי שהיו לנו קני-תותח.

אורי הייטנר: 1. ט"ו בשבט פוסט-ציוני. 2. דובר האו"ם [על עמוס עוז].

מרדכי (מוטי) נעלי: כולם זכאים. // גיל קול: שאלה של מילואימניק.

שמואל שי: מספר בשבת האחרונה, בתוכניתו "שי לשבת".

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק י"א, מה שהיה לספראי לומר על הבחירות.

נחמיה שטרסלר: "קינות ליום יום", ציטוט בתוספת קול קורא להדחת אולמרט.

אהוד בן עזר חדל לכתוב ב"ישראל היום"

הקוראים חדי העין של עיתון החינם "ישראל היום" ודאי שמו לב כי במשך כל חודש דצמבר 2007 וראשית ינואר 2008 לא התפרסמה בו אפילו רשימה אחת של אהוד בן עזר, למרות שהוא בישר כאן בשעתו שחתם על הסכם עם הנהלת העיתון לפיה התחייבו שני הצדדים ששני מאמרים שלו לפחות יפורסמו מדי חודש בעיתון, וכך אכן היה למן ראשית הופעתו של העיתון.

ובכן, מה הסיבה לאי הפרסום?

הסיבה היא הרשימה להלן, אשר בשום אופן לא אושרה לפרסום על ידי מערכת "ישראל היום", ואילו בן עזר, מצידו, טען שאיננו מסוגל לכתוב רשימה נוספת לעיתון כל זמן שרשימה זו לא פורסמה, וזאת מאחר שאינו יכול לכתוב תחת צנזורה על דיעותיו, המגבילה מראש את תכני כתיבתו.

אהוד בן עזר

מדוע אתם לא מאשימים אף פעם את עצמכם?

ראש-הממשלה הקודם אריאל שרון הוא לכל הדיעות עדיין חי. כשהיה לא רק חי אלא גם מתפקד כראש-ממשלה, לא עבר יום שלא שפכו את דמו בתקשורת. כך למשל באתר האינטרנט של אחד העיתונים המשפיעים היה אייקון של מדור יומי קבוע שבו יכולת בלחיצת עכבר לקבל את כל תולדות פרשיות השחיתות של ראש הממשלה שלך.

היתה הפוגה מסויימת בשיכרון הרדיפה אחרי שרון בימי הנסיגה מגוש קטיף, שתאמה את השקפותיהם הפוליטיות של חלק ניכר מן העיתונאים ועורכיהם, אך עד מהרה התחדש מחול השדים, כאשר ידיעה רודפת ידיעה, וכאשר יש ערפדים שמתמחים במציצת דמו של שרון – עד שגם אדם חזק כמוהו, שלעג לביקורות והבטיח בחיוך אבהי לפחות עוד קדנציה בראשותו – כרע-נפל, ולדעתי חלק מכריע בהתמוטטותו יש לתקשורת הזדונית הישראלית, ששמה לה למטרה מסחרית וגם פוליטית להרוס כל ראש-ממשלה מכהן בישראל.

רוצים הוכחה? איך מיד איבדה התקשורת הישראלית עניין בשרון לאחר שהרגה אותו בעודו ממשיך לחיות? ומה קרה לכל טחנות הצדק המשפטיות והעיתונאיות, שבמידע עליהן טירטרו אותנו הכותרות יום-יום? – הן נמוגו.

האדרת נפלה על כתפי אהוד אולמרט, שכמסופר בעיתונים, בלילה בו איבד שרון את הכרתו ואולמרט הופקד מיד תחתיו כממלא-המקום, אמר: "מה, כבר?" – כאילו קיווה שיידחה עוד קצת המועד שבו תוטל עליו האחריות העליונה למדינת ישראל, וכולנו נחסה עדיין תחת כנפי האחריות של שרון, הוותיק והמנוסה ממנו, לכל הדיעות, כולל דעתו של אולמרט עצמו.

לפני הבחירות האחרונות היו בסקרים ל"קדימה" בראשות אולמרט כמעט אותו מיספר מנדטים שהיו לה בסקרים בראשות שרון. אבל אז צצה דמות פרולטארית-פאתטית עם שפם ארוך, שלא הצליחה להיבחר אפילו למזכ"ל ההסתדרות בשעתו – עמיר פרץ (שקיבל את התפקיד לאחר שהמזכ"ל המנצח חיים רמון עבר לממשלה); ומבלי לדעת אנגלית, ועם שפם קצוץ קמעה, וכאשר מאחוריו סנדק אקדמי בדמות פרופ' אבישי ברוורמן הטירון הפוליטי היהיר  – שבהּ לפתע את דימיון הציבור והתקשורת, שהתמסרו ל"חזונו" החברתי ולחזון "השלום" שלו, שניהם הזויים לגמרי ורחוקים מאוד מהבעיות האקוטיות, בייחוד הביטחוניות, של ישראל, שעימן היתה אמורה להתמודד הממשלה שתיבחר.

"קדימה" הפסידה בסקרים ובבחירות את אותם שבעה או עשרה מנדאטים של חסידיו השוטים של פרץ, שעזבו אותה ובחרו "עבודה", וכך נאלץ ראש הממשלה אולמרט להפקיד את תיק הביטחון בידי האיש המצחיק הזה עם השפם הקצוץ (כעצת תדמיתניו). אלמלא כן, היה יכול שאול מופז להמשיך להיות שר ביטחון, או מתן וילנאי, או אהוד ברק, כפי שלבסוף קרה, ובצדק, אך באיחור של מלחמה קשה אחת.

אז תפסיקו להאשים ולהתלונן ברוב צדקנותכם! – אתם שפכתם את דמו של שרון, שללא ספק היה מנהל את מלחמת לבנון השנייה בצורה מקצועית יותר, אם כי קשה לדעת אם בתוצאות טובות יותר עבורנו.

ואתם, בטיפשותכם האלקטוראלית, המלכתם עלינו את פרץ כשר הביטחון באותה מלחמה. ועכשיו אתם, התקשורת, אתם הציבור המתבכיין – כולם אשמים לכם ורק אתם צדיקים! – אז תמשיכו להקיז גם את דמו של אולמרט, ולהחליש עוד יותר את מפלגתו "קדימה", ואני מבטיח לכם שאחרי הבחירות הבאות עוד תתגעגעו למצב של היום!

*

עד כאן הרשימה שבגלל אי-פירסומה פסקה השתתפותו של מר בן עזר במדור הפובליציסטי של "ישראל היום". יש שכר-סופרים לכל רשימה, ויש הפסד מאי-פרסומה. אבל אין מחיר להיות האדם שלם עם מצפונו. אולי דגים אחרים בים התקשורת שלנו ובשלוליותיה, העושים יום-יום (או אולי רק מדי פעם) פשרות עם מצפונם, ייזכרו בהתעקשות הזו של בן עזר, שגם נזק כלכלי כלשהו יש לו בצידה – ואצבעותיהם תרעדנה על המקלדת בבואם לכתוב דברים שלא לפי צו מצפונם אלא בהתאמה לדרישותיו הגלויות, הסמויות או הנלוזות של מזמין, מעסיק מו"ל או בעלים זה או אחר של כלי התקשורת. האם השתחררנו מהעיתונות המפלגתית החד-צדדית (אף כי היו יותר עיתונים, ומגוונים)  כדי ליפול בידי עיתונות קנוייה של "עט להשכיר"?

להחלטתו של בן עזר שותפה גם המיסתורית, שהסיקה, בהגיונה המוצק, כי כנראה אין סיכוי רב שהבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון בן ה-75, המדורג שלישי בין עשירי ארה"ב והיהודי העשיר בעולם – ישלח בקרוב לבעלה ולה כרטיסים להתארח במלון ונציה השייך לו בלאס-וֶגאס, ולהמר באולמותיו.

אגב, במדור הפובליציסטי "דיעות היום" שב"ישראל היום" משתתפים אישים משמאל ומימין – כמחזאי יהושע סובול, ח"כ זהבה גל-און, עוזי ברעם ושר האוצר לשעבר יורם ארידור. מעניין היה לשמוע האם הם מפרסמים את דיעותיהם בעיתון בחופש גמור, או שהחופש, מימין, משמאל וגם מהאמצע – הוא רק להשמיץ את אולמרט "המושחת" ולקעקע את מעמדו, ולעולם לא לכתוב מילה לזכותו?

יוסי גמזו

אִמָּא שֶל חַיָּל

אַתָּה שוֹכֵב בְּקַו הָאַמְבּוּש הָרִאשוֹן

וּמִצִּדֶּיךָ הַפְּלוּגָה שֶלְּךָ כֻּלָּהּ.

אַתָּה עָיֵף אֲבָל אָסוּר לְךָ לִישוֹן

וְלִי מֻתָּר, אֲבָל אֵינֶנִּי יְכוֹלָה.

אֶתְמוֹל טִלְפַּנְתָּ מִן הַגַּיִס וְסִפַּרְתָּ

שֶבְּמִטְבַּח-הַגְּדוּד סִירִים אַתָּה רוֹחֵץ,

אֲבָל אֲנִי הֲרֵי יוֹדַעַת שֶשִּקַּרְתָּ

כְּדֵי שֶאִמָּא לֹא תִדְאַג וְתִלָּחֵץ...

אִמָּא שֶל חַיָּל בְּלַיְלָה בְּלִי שֵנָה:

יֶלֶד בֶּן עֶשְֹרִים עַל אֶרֶץ עֲשֵנָה

שָם, עַל גְּבוּל סִינַי אוֹ שָם, עַל גְּבוּל צָפוֹן          

וּדְפִיקוֹת-הַלֵּב עִם צְלִיל הַטֶּלֶפוֹן

הַמַּבְהִיר תָּמִיד, כְּשֶרַק קוֹלוֹ עוֹלֶה,

כִּי גַם הִיא בְּעֶצֶם בְּגִיּוּס מָלֵא,         

אִמָּא בְּלִי מַדִּים, בְּלִי קְרָב, בְּלִי הֲפוּגָה,                               אַךְ הַלֵּב תָּמִיד בְּכוֹנְנוּת-סְפִיגָה...

אַתָּה אוּלַי לֹא תַאֲמִין לִי וְתַחְשֹב

שֶהִתְרוֹפֵף לִי אֵיזֶה בֹּרֶג, לֹא עָלֵינוּ,

אֲבָל עֻבְדָּה: בֵּין הַפְּחָדִים, הָלוֹךְ וָשוֹב,

אֲנִי חוֹשֶבֶת גַּם עַל אִמָּא שֶל אוֹיְבֵינוּ.

שֶגַּם אוֹתָהּ תוֹקְפִים פְּחָדִים בִּמְקוֹם פִּהוּק   

וְשֶכָּעֵת, כְּשֶבְּנָהּ אוֹרֵב לְךָ בְּזַעַם,

הִיא מְשַקְשֶקֶת שָם כָּמוֹנִי בְּדִיּוּק

בְּעוֹד שֶבְּנֵי שוֹלְחָיו לֹא מִסְתַּכְּנִים אַף פַּעַם...

אִמָּא שֶל חַיָּל-אוֹיֵב שֶכְּלַפֵּי חוּץ

מֻכְרָחָה לוֹמַר אֶת כָּל מָה שֶּנָחוּץ

בְּחֶבְרָה שֶבָּהּ כְּפוּיָה הִיא לְהָעִיד

כַּמָּה הִיא תִשְֹמַח אִם בְּנָהּ יֻכְתַּר "שָאהִיד"

וְיִזְכֶּה לְגַן-הָעֵדֶן לַעֲלוֹת

אֶל אוֹתָן שִבְעִים וּשְתַּיִם הַבְּתוּלוֹת

(וְקוֹלָהּ שָם מִתְאַמֵּץ לִהְיוֹת שָלֵו

גַּם אִם הַכָּזָב שוֹבֵר לָהּ אֶת הַלֵּב...)

אֲנִי חוֹשֶבֶת עַל אוֹקְיָנוֹס הַדְּמָעוֹת,

עַל הַבִּזְבּוּז הַזֶּה שֶל דָּם שֶאֵין לוֹ חֵקֶר.         

הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ שֶל חֶרְדַּת הָאִמָּהוֹת   

הוּא הַשָֹּפָה הַיְּחִידָה שֶאֵין בָּהּ שֶקֶר. 

וְאִם הַהוּא שָם, בַּשָּמַיִם, מַאֲזִין

גַּם לְחִיּוּג יָשִיר כְּמוֹ זֶה שֶיֵּש לִי, פְּנִימָה,

אָז בֵּין תְּפִלּוֹת הָרַב לְקוֹל הַ"מוּאַזִּין"

שֶיַּאֲזִין גַּם לִתְפִלָּה אַחַת שֶל אִמָּא.

אִמָּא שֶל חַיָּל בְּלַיְלָה בְּלִי שֵנָה,

אִמָּא שֶבִּמְאוּם כִּמְעַט אֵינָה שוֹנָה

מֵאִמּוֹ שֶל זֶה שֶאָץ מוּלְךָ, לִמְסֹר

(כְּשֶעַמּוֹ שְטוּף-מֹחַ וּמֻכֵּה-מַחְסוֹר)

אֶת חַיָּיו עַל קוֹד טִמְטוּם שְפִיכוּת הַדָּם

שֶדָּבָר בּוֹ לֹא הֻשַֹּג וְלֹא קֻדַּם        

לְעַמּוֹ, שֶכְּבָר שָנִים רַבּוֹת, בִּטְרַאנְס,

לֹא הֶחְמִיץ שוּם צַ'אנְסִים לְהַחְמִיץ שוּם צַ'אנְס...

יוסי אחימאיר

סיפור השואה והתקומה

בגלויה שהתגלגלה 83 שנה

במשך שנים היתה הגלויה המצהיבה מונחת בתוך מעטפה חומה, מוצפנת בארון. גלויה ארץ-ישראלית משנות העשרים של המאה העשרים, אחת מני רבות בתוך אוסף של גלויות דומות, כולן מנופי הארץ בשחור-לבן, שנאספו ונרכשו דוקא בערים באירופה.

רובן של הגלויות מאותם ימים הוצאו לאור על-ידי האחים אליהו, כפי שסיפרה ההיסטוריונית ד"ר יעל (ויילר) ישראל במאמרה-מחקרה המרתק, שפורסם בגיליון "האומה" מס' 169. שתי גלויות צירף העורך למאמר – האחת (עמ' 89) מאוספה של יעל, השניה (עמ' 91) ­– מאוספו של העורך. זו השנייה פורסמה על שני צידיה: צילום רחוב יפו בירושלים מצד אחד, מכתב בעברית שנשלח מחברון לקובנה שבליטא מצד שני. שהרי גלויה במקורה נועדה לצורך כפול זה: לשמש כמכתב קצר, ככל שמאפשרת היריעה הקצרה של הגלויה, ומזכרת ממקום רחוק שהכותב ביקר בו או שהוא יקר לליבו. משלוח גלויות, מנופי הארץ, אל בני המשפחות בגולה הרחוקה היה נוהג נפוץ במאה העשרים, בוודאי במחציתה הראשונה. כזו גם הגלויה, שהוצאה ממקום מוצפן בבית פרטי אל רשות הרבים של אלפי קוראי "האומה". וכך יכלו המעיינים לקרוא את השורות הבאות, 83 שנה לאחר שנכתבו בעברית רהוטה של אותם ימים, ונשלחו באדר תרפ"ה (1925), מעה"ק (עיר הקודש) חברון "להגברת צילע חצקלביץ, שדרת-החפש מספר מ"ב, קובנה, ליטא":

ב"ה,

"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים

קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה"

למזכרת נצח!

שלוחה לבת דודי

צילע שטינבך

ליום בואה בברית הנשואין עם ב"ז (בן זוגה)

הד' (ד"ר) בן ציון חצקלביץ

מאת בן דודך דוב צבי היימן

עה"ק (עיר הקודש) חברון אדר תרפ"ה.

חשב העורך בליבו: אולי למקרא השורות הללו יימצא מאן-דהוא, קרוב משפחה, שאר בשר וכו', שהשמות צילע שטינבך, בן ציון חצקלביץ, דב צבי היימן – לפחות אחד מהם – מוכרים לו ויאיר עינינו באשר לגורלם? הן עברו 83 שנה מאז נשלחה גלויה זו. האם הגיעה ליעדה? האם עשתה בשלום את כל הדרך בין חברון לקובנה, בתנאי התעבורה הקשים ששררו אז? וכיצד זה נתגלגלה לה לבסוף לחנות מציאות לאספנים באחת מבירות אירופה כפריט למכירה? מעניין – חשב העורך בלבו – אם תהיה בכלל התייחסות לגלויה ומתי יגיע הטלפון הראשון...

והוא הגיע מוקדם מן הצפוי, ומן המקום הכי בלתי צפוי – ועוד בטרם היה סיפק לגיליון להגיע לבתי כל המנויים. לא בטלפון מדובר, אלא בקריאה נסערת שהגיעה אליי מן החדר הסמוך בדירתנו. רעייתי נעמי שעילעלה בגיליון החדש, היא זו שקראה לעברי: "יוסי, ראית מה יש פה?" המחשבה הראשונה שעלתה בי היתה – הנה, נתגלתה בגיליון הטרי טעות עריכה או הגהה חמורה. דבר כזה הן קורה לכל עורך ולכל עיתון. גם לא היתה זו פעם ראשונה שהקוראת הראשונה, נעמי, גילתה את הטעויות הראשונות...

לא במקרה זה. מבטה של נעמי היה נעוץ בעמוד 91. האצבע ריחפה מעל האותיות של כתב היד בגלויה הנושנה, והיא אמרה נרגשת: "ראית מי נזכר כאן? בֶּנו, בנו חצקלביץ!"

"בן-ציון" – תיקנתי, והיא בשלה: "נכון, בן-ציון, בנייה, בנו, הדוד של אבא שלי! הוא היה מקובנה, ליטא! כולם הכירו אותו שם! אשתו הראשונה היתה צילה. מאיפה לקחת את הגלויה הזו?"

עתה "נפל האסימון" גם אצלי: "בן-ציון חצקלביץ? הרופא? הדוד של אבא שלך, זה שהיה בחתונה שלנו לפני 35 שנה? נכון, זה הוא הדוקטור שנזכר בגלויה, אבל איך מאמתים את זה?"

זכרתי את "הדוד בנו", את פניו המאובנים-משהו, את שתיקתו, את ראשו הקרח, את סנטרו הכפול, את הליכתו הזקופה אך האטית. הוא היה כבר כבן 80 ועדיין עוסק באופן פרטי במקצועו כרופא עור, ששמו הלך לפניו בקובנה עירו בטרם המלחמה. בישראל התגורר עם אשתו השנייה בשכונת רמת הנשיא בבת-ים, נחבא אל הכלים, אפוף מחשבות על הטראגדיה הנוראה שהיתה מנת חלקו בשואה ואינו חולק עם איש את גורל איוב שפקד אותו.

נעמי עשתה סדר במחשבותיה. היא העלתה על רגל אחת, כתזכורת, את סיפורה הטראגי של משפחת חצקלביץ: זה היה ב-1941, לאחר שהרופא הנודע ד"ר חצקלביץ הופרד בגטו קובנה מאשתו צילה ומארבעת ילדיהם. הגרמנים הנאציים ומשתפי הפעולה הליטאים רצחו את כל בני משפחת חצקלביץ בפורט התשיעי. רק אבי המשפחה ניצל בדרך נס. הוא נשא אשה שנייה לאחר המלחמה ופקד לעתים קרובות את קרובי משפחתו היחידים – אחייניו גרישה, סימה וזינדל, כולם מתגוררים בריגה. הוא נהג לבוא אלינו ללטביה לבית הקיץ, עם מתנות – זה היה ביתו השני. לעולם לא פצה פיו לדבר על מה שהיה. רק פעם אחת דיבר עם אימא שלי על הילדים שלו, ואף הראה לה תעודות בית הספר שלהם, שנשתמרו איכשהו... ב-1968 עלה בנו ארצה, ופתח בגיל 75 את הפרק האחרון של חייו... "אבל מנין לך הגלויה?"

הזכרתי לה את תחביבי, ליתר דיוק – אחד מתחביביי, איסוף גלויות מצולמות נושנות מארץ-ישראל מן המחצית הראשונה של המאה העשרים, כמו גם ספרי מסעות מן המאה ה-19, הנושאים בדפיהם איורים יפהפיים מנופי הארץ. קניתי את הגלויה, יחד עם עוד כמה גלויות כאלה, בפאריז לפני שנים ספורות. היא נשמרה באוסף הגלויות, אחת מיני רבות. לא נתתי דעתי יותר מדי על הכתוב מצידה השני. לא נתחבר אצלי השם חצקלביץ עם בֶּנו, הדוד של חמי, גרישה חייט, לא כאשר רכשתיה בפרוטות וגם לא כאשר עיצבתי את העמוד במאמרה של יעל (ויילר) ישראל, עם אותה גלויה על שני צידיה.

קצה החוט נמצא באתר "יד ושם"

בלי לבזבז הרבה זמן, התיישבה נעמי אל המחשב וגלשה אל אתר "יד ושם". "בטוח שדוד בנו מילא דפי עד לזכר אשתו וארבעת ילדיהם" – אמרה נחושה. מיד התברר עד כמה צדקה. מן הדף הווירטואלי שנפתח לפנינו על המסך זעקה הזוועה שאין נורא ממנה. ב-25 בפברואר 1972 ממלא ד"ר חצקלביץ, משכונת רמת הנשיא בבת-ים, את הפרטים "היבשים" על אשתו צילה (ילידת 1904) ועל ארבעת ילדיהם שנרצחו בפורט התשיעי בקובנה, ב-28 באוקטובר 1941. קלרה – הבת הבכורה, היתה בת 16 בהירצחה, אחותה ברוניה בת 14, מוניה (מלכיאל) בן 11 ושרה היתה רק בת שנה כאשר רצחוה הנאצים ימ"ו.

קשה לשער מה עבר בראשו של בנו חצקלביץ, שבקור-רוח לכאורה (בוודאי בסערת נפש שאין לשער עוצמתה) מילא בכתב ידו את טופס ההנצחה היובשני, כאשר על יחסי הקירבה שלו לנרצחים הוא כותב: "הבעל והאב ממשפחה"... עוד נחזור לנסיבות רצח בני משפחת חצקלביץ וסיפור הינצלותו המדהים של אבי המשפחה, אך אנחנו עדיין באתר "יד ושם". להפתעתה של נעמי, עוד מישהו מילא טופס של דף-עד על בני משפחת חצקלביץ. זוהי אחייניתה של צילה – קלרה ארנה, תושבת תל-אביב.

"קלרה?" – קראה נעמי בתדהמה – "אני זוכרת אותה, שמעתי עליה מפי אמא ואבא."

קלרה אותרה מיד בטלפון. קולה הצלול והבטוח לא הסגיר את גילה. החוטים החלו להיסגר והם הובילו תחילה לירושלים.

כששמעה מפי נעמי את סיפור הגלויה שכתב הבן-דוד של הדודה שלה, אמרה קלרה: "אני מכירה את משפחת היימן, את פייגי ושלום, בנו של דב צבי, הנה מספר הטלפון..."

לקלרה ולסיפורם הטראגי של צילה שטיינבך-חצקלביץ וארבעת ילדיה עוד נשוב, אבל אנחנו עכשיו בשיחת טלפון עם שלום היימן, שמופתע לשמוע על ההתעניינות באביו. מעט הפרטים שנמסרו בטלפון היו בבחינת הקדמה למיפגש מרגש בבית בירושלים.

"אני אמנם הבן, בנו של הרב צבי דב היימן ז"ל, אבל המומחית לענייני המשפחה שלנו היא פייגי אשתי, היא תספר לכם הכל," אמר שלום כשהזמין אותנו להיכנס הביתה פנימה, בית מסורתי עמוס בתמונות משפחתיות, בספרי קודש ובכלים יהודיים נאים. בעלת הבית, פייגי, נעימת הסבר, לא רק בקיאה בקורות משפחת בעלה, היא גם מושכת בעט סופרים. "היא כותבת סיפורים," העיד עליה הבעל שלום, בעל סוכנות נסיעות בירושלים, והיא סייגה: "אבל רק באנגלית."

במשך כשעתיים קלחו הסיפורים מפי פייגי, כאשר שלום מוסיף ומתקן – ואז הסתבר, כי את סיפור חמיה, הרב דב צבי היימן, היא העלתה על הכתב וקראה אותו בחגיגת הבר-מצווה של הנכד שלה, צביקי, הנושא את שם אבי סבו. "הדור של הסבא, הרב דב צבי היימן (קרי: בערע הירש, מריטובה) זצ"ל, הלך, ודור חדש של דב צבי (קרי: צביקי מחשמונאים) בא," פתחה סבתא פייגי את דרשתה-ברכתה בסוכות תשס"ה, והיא המשיכה וסיפרה:

"הסבא דב צבי זצ"ל היה רב ודרשן מעולה, מחנך נעים הליכות, והוא לא פחד. הוא לא פחד לעזוב את ביתו בגיל צעיר, ללמוד בישיבת טלז בליטא, ואחרי שלוש שנים בטלז הוא לא פחד לעבור וללמוד תורה בישיבת סלאבודקה. אחרי ארבע שנים הוא לא פחד להיפרד ממשפחתו ובאישון לילה עזב את ביתו ועירו, ועלה על אונייה לארץ-ישראל." דב צבי נולד בשנת 1902 בעיירה הליטאית ריטובה ("הארץ הנמוכה" בליטאית). בשנת 1924, במקום להתגייס לצבא הרוסי, התחבר דב צבי היימן לרב משה מרדכי אפשטיין והגיע ארצה לעיר האבות חברון. הוא היה בין חמשת התלמידים הראשונים בישיבה המהוללת "כנסת ישראל", כשם אותה ישיבה שממנה בא – בסלאבודקה, הסמוכה לקובנה.

במשך חמש שנים התנהלו החיים היהודיים בחברון כסידרם, הישיבה התרחבה, שמה הלך לפניה והיא קלטה אברכים ממזרח אירופה. כך – עד אב תרפ"ט. ללא אמצעי הגנה, ללא ניסיון צבאי, לא היה סיכוי ללומדי התורה בחברון מול הפורעים הערביים. 66 תלמידי ישיבה, רבנים, בני משפחותיהם, נרצחו בדם קר בידי שכניהם המוסלמים, במה שנתקבע בהיסטוריה תחת הכותרת: "פרעות תרפ"ט".

שלא כרבים מחבריו, חייו של דב צבי ניצלו בנס כי עוד קודם לכן החל את לימודיו בכולל בתל-אביב, לקראת הסמכתו לרבנות. אותו זמן הגיעה ארצה ממיניאפוליס יהודיה אמריקנית ציונית, ועימה בתה. מטרת הביקור בארץ הקודש היתה למצוא שידוך טוב לבת, הנעא, שהגיעה לפרקה. והשידוך שנמצא היה בדמותו של לא אחר מאשר דב צבי היימן מישיבת חברון. אף שהבחורה היתה דוברת אנגלית בלבד, "שניהם הבינו היטב את שפת הלב," כדברי פייגי היימן, בעצמה בת למשפחת מנדלביץ החרדית, ילידת שכונת ויליאמסבורג שבברוקלין. חתונת הנעא ודב צבי נערכה בתל-אביב הקטנה. שישה שבועות לאחר החתונה ביקשו בני הזוג לעשות את השבת עם החברים, תלמידי הישיבה בחברון. "הבריטים ששלטו באזור סגרו את הכביש לחברון וחרצו את דינם של יהודים כמו הסבא והסבתא, שלא הצליחו להגיע לחברון אותו ערב שבת פרשת עקב," סיפרה פייגי לנכד בר המצווה. "חרצו את דינם," לחיים כמובן. "טבח היהודים והרס הישיבה הוציאו את שרידי הקהילה והישיבה מחברון והסבא נענה לבקשת ראש הישיבה לעזור בהרמת מגבית למען בניית ישיבה בירושלים," הלא היא "ישיבת חברון" המהוללת.

הרב דב היימן ורעייתו האמריקנית יצאו אפוא לארה"ב, אבל באו תחילה לליטא, אל בית ההורים בריטובה שם שהו עד סוף הקיץ – ריטובה, עיר ואם בישראל, שקהילתה חוסלה ב-1941 בידי הנאצים והליטאים משתפי הפעולה. בין החללים גם הוריו והאח ועלוועל, אשתו ושני ילדיהם. דב צבי אשר ניצל מטבח חברון, ניצל גם מהשואה, כי המשיך ונסע אל מעבר לים, לעיר הולדתה של רעייתו, למיניאפוליס. אימו שמה בכליו פריט חשוב: כרית הברית שלו משנת 1902 ועליה רקומות האותיות: ב. ה. לאמור: ראשי תיבות של בערע-הירש. הכרית בת 105 שנה, נקיה ושלמה, כאילו זה עתה יצאה מידי התופרת היהודיה בריטובה, שמורה עם פייגי ושלום בדירתם בירושלים ומוצגת בהתרגשות בלתי מוסתרת לאורחים מרמת-גן. כרית זו שימשה דורות של בריתות במשפחת היימן.

הרב של בית הכנסת הגדול במיניאפוליס

כשהוא מוכתר לרבנות על-ידי גדולי הרבנים בארץ-ישראל ובהם הרב הראשי הרב יצחק אברהם הכהן קוק (מכתב הסמיכה המקורי בכתב ידו ובחתימתו שמור בבית היימן בירושלים), "נבחר הסבא תוך זמן קצר לרב של בית הכנסת הגדול במיניאפוליס והתקדם ברבנות ובהקמת משפחה." לכאן הגיעו אליו הידיעות על גורל בני משפחתו שנשארו בריטובה: "מכתב אחרון שהסבא קיבל מאביו, ר' משה אהרון זצ"ל, היה מערב פסח תש"א (1941) ובו הוא כותב שהקומוניסטים נכנסו לעיר, גנבו את רכוש היהודים, סגרו את כל החנויות, לקחו את כל האדמות לקולקטיב וחילקו את דירותיהם. רוסים הוכנסו לדירה של הוריו, ונתנו להם חדר אחד לגור בו ורשות להשתמש במטבחם רק לשעות ספורות. לקראת פסח, אחיו הצעיר ועלוועל (בנימין) השיג שלוש מצות, ובזה – כך הסבא רבא כתב לבנו באמריקה – 'נקיים את מצוות החג, ובמצות ומרורים יאכלוהו'. בחודש סיוון נכנסו הנאצים לריטובה, ובחודש תמוז הוציאו את כל בני העיירה ליער הסמוך וירו בהם למוות, הציתו את בתיהם והעיירה ריטובה עלתה באש."

שלושה ילדים נולדו להנעא ולדב צבי – הצעיר שבהם הוא שלום. ואז פקד אסון את המשפחה: האם הנעא, בת 39, נפטרה באופן פתאומי משטף דם במוח. "בלב שבור ואבל כבד ארז דב צבי את חפציו וילדיו, עזב את הרבנות במיניאפוליס ועבר לנהל את ישיבת חפץ חיים בבולטימור. את ביתו הוא בנה מחדש עם אשתו השניה בובי פאשע, הצליח בעבודתו והצליח לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות." הרב היימן היה גם חבר אגודת הרבנים החרדיים בארה"ב וחבר הוועד הפועל של הסתדרות "המזרחי" באמריקה. "לקראת גיל השיבה, לאחר שהתאלמן בשנית, החליט לחזור לארץ-ישראל."

בשובו מארה"ב לירושלים ב-1972, שכר הרב דב צבי היימן דירה ברחוב הרב ברלין 47. המשכירים עמדו לצאת בכיוון ההפוך, לארה"ב. היו אלה – אורה ויעקב אחימאיר. כן, כן, אחיו של כותב שורות אלה ומי שמילא באותן שנים את תפקיד שליח הטלוויזיה בוושינגטון... הרב היימן "למד ולימד שיעורי תורה בירושלים ונהנה מכל רגע עם נכדיו הישראליים והנכדים הרבים שבאו מחו"ל ללמוד וגם להתיישב בארץ. זכינו לשמוע את נאומיו של הסבא, דברי תורה מפיו ולקבל את ברכותיו בכל שבת ושבת קרוב לשני עשורים," סיימה פייגי את עדותה על חמיה הנערץ. הרב היימן, שניצל מהטבח חברון ומן השואה בליטא, הלך לעולמו בשנת 1990 והוא בן 88. מקום מנוחתו האחרון – חלקת הנביאים בהר הזיתים.

פייגי ושלום שולפים מן המעטפות עשרות צילומים. הם מראים לנו תמונות משפחתיות, בהן תמונות מכל גלגוליו של אביהם דב צבי. הנה הוא בין מסיימי הישיבה בסלאבודקה, הנה הוא בישיבה בחברון, הנה הוא עם ילדיו, הנה הוא במיניאפוליס והנה הוא שוב בירושלים. מראים לי כתבי יד שלו, מכתבים מנוסחים בעברית מסורתית, בכתב יד של תלמיד חכם ונושאים את חתימתו המסתלסלת – והרי זו אותה חתימה בדיוק כמו זו שעל הגלויה שנשלחה ב-1925 מחברון לקובנה, מתלמיד ישיבה בעיר האבות אל בת הדודה במולדת הפיסית, לרגל נשואיה לרופא העור הצעיר ששמו הלך לפניו.

פייגי ושלום רואים בפעם הראשונה את הגלויה. אין בול ואפילו הכתובת בעברית. שם הרחוב ומספר הבית מתורגמים לעברית. כיצד יכלה אפוא גלויה כזו להגיע ליעדה? לשלום היימן יש הסבר: "הגלויה לא נשלחה בידי שליח, כי אם בתוך מעטפה מבויילת עם הכתובת בליטאית. כנראה אבא רצה לשמור על שלמותה ונקיונה לבל תיפגם בדרך". ואולי הגלויה כלל לא הגיעה לנמענת? ועוד שאלות בפי שלום ותשובות להן אין: "איך צילה הכירה את בנו? איפה היא פגשה אותו? איך הם מצאו זה את זו – והרי צילה באה מבית דתי, ואילו בנו היה חילוני?..."

אנו חוזרים עתה אל קלרה ארנה, אחייניתה של צילה. הפגישה איתה מתקיימת בדירתה הצנועה בדרום תל-אביב. קלרה היא כיום האשה היחידה שיכולה להעלות זיכרונות על הדוד, ד"ר בן-ציון (בנו) חצקלביץ, וגורלה הטראגי של משפחתו. "לא ייאמן הסיפור הזה, לא ייאמן," מילמלה קלרה ארנה כאשר החזיקה בידה את הגלויה שנשלחה מחברון לקובנה ב-1925. אישה נמרצת כבת 83, מורה לגרמנית, קולה צלול ורם. גם כאן נפרשים על השולחן צילומים בשחור-לבן משנות השלושים והעשרים של המאה הקודמת, עדות לחיים יהודיים מאושרים שהכורת הנאצי עלה עליהם והכחידם. כיצד ניספו צילה וארבעת ילדיה? איך ניצלו חייו של בנו ומה עבר עליו מאז?

קלרה ארנה: "אני מקובנה, ליטאית. לסבא ישראל גרשון שטיינבך היו שתי בנות – סוניה אימי וצילה, ושני אחים. הבכור שמואל עבר לאפריקה ושם נעלם. הבן השני נרצח עם הבן שלו בידי ליטאים ב-1941, עוד לפני כניסת הנאצים לעיר. בינואר 1972 עליתי ארצה עם בעלי מיירים (שם נדיר אבל זה שמו) ושני ילדינו. עשיתי לק.ג.ב. את המוות עד שנתנו לי לצאת. מעולם לא שבתי לבקר בליטא. אין לי שם אף אחד."

ביוני 1941, כאשר הגרמנים כבר היו בשערי קובנה, יצאה מהעיר רכבת בת 63 קרונות ובה רבים מיהודי העיר בדרכה לסיביר. כוונת הסובייטים היתה להגלותם. למעשה הם הצילו אותם. שבוע לפני הכיבוש הגרמני עוד עסקו הרוסים, שנכנסו אל הארצות הבלטיות ב-1940, בתפיסת "אלמנטים בלתי-רצויים", ובהם יהודים וליטאים, העלו אותם על רכבת כדי להגלות אותם לסיביר. "63 קרונות היו ברכבת," נזכרת קלרה. "אני ואימא שלי היינו בקרון האחרון." לפני שנכנסו הגרמנים לקובנה, שרר בה תוהו-ובוהו. בעלי תפקידים בכירים קיבלו מכוניות ומקומות ברכבות וברחו מזרחה. לא כן משפחת חצקלביץ. לשאלה מדוע אינה עולה לרכבת, השיבה צילה: "איך אני יכולה לטלטל ארבעה ילדים קטנים? בֶּנו יביא מכונית ואז גם אנחנו נברח." ד"ר חצקלביץ סבר, כי כרופא מוכר וידוע יקבל מכונית עבור משפחתו. ואולם לא כך היה. הטעות נתבררה כטראגית. הרכבות האחרונות יצאו מזרחה, ששת בני משפחת חצקלביץ נשארו בקובנה בעת שהגרמנים נכנסו אליה וביולי כבר מצאו עצמם בגטו.

"הדוד בנו כתב לאימא שלי הכל בפרוטרוט מה עבר עליהם מאז," ממשיכה קלרה בסיפורה. "זו היתה הפעם היחידה ששמענו ממנו ישירות על הטראגדיה שלו. מאז לא חזר ודיבר על כך אף פעם. הוא סיפר במכתבו, כי מיד נלקחו לגטו והחלו האקציות הראשונות. בנו יצא להסתובב ליד הגדר לראות מה קורה. עימו היתה הבת השנייה, ברוניה. ליד גדר הגטו זיהה אותו שומר, והציע: 'דוקטור, בוא ותעבור לצד שלנו.' ד"ר חצקלביץ השיב: 'יש לי כאן עוד שלושה ילדים ואישה.' ואז אמר לברוניה: 'מהרי והביאי אותם.' הילדה יצאה מיד אל האם ואחיה – לבלי שוב. בנו הצליח לעבור מהגטו הקטן אל הגטו הגדול – וכך חייו שלו ניצלו, ממש במקרה. את הרעיה צילה, את הילדים קלרה, ברוניה, מוניה ושרה, לא זכה עוד לראות לעולמים. ב-28 באוקטובר הם היו בשיירה שנלקחה מהגטו הקטן לפורט התשיעי ושם הוצאו להורג."

כל יוצא ליטא זוכר בחלחלה את המקום הנורא הזה: הפורט התשיעי ("המצודה התשיעית") נמצא במרחק כשישה קילומטר מקובנה, ושימש את הגרמנים לאתר רצח המוני. הוא היה אחת מתשע מצודות שסובבו את קובנה. במקום נרצחו ונקברו יותר מ-50 אלף נפש, רובם יהודים. ב-28 באוקטובר 1941 נרצחו שם למעלה מ-9,000 יהודים שגורשו באקציה הגדולה שהיתה בגטו של קובנה.

התייחד לבדו ביום הזיכרון, 28 באוקטובר

קלרה ארנה משתנקת. לאחר שהות קלה היא ממשיכה: "בנו הגיע לדכאו. בזכות היותו רופא, ועבודתו שם כרופא, הוא ניצל ושרד את השואה. בשובו לקובנה לאחר המלחמה עדיין השתעשע בתקווה שמא מישהו מבני המשפחה ניצל, מישהו יימצא בחיים, אך לא."

מה עושה בן-אדם שכל משפחתו נקרעת ממנו, נרצחת והוא נותר לבדו בעולם בלי יקיריו? ד"ר חצקלביץ ניסה לשקם את חייו. חזר לעבוד במקצועו כרופא עור, התחתן בשנית (עם יהודייה שהיתה נשואה לפני המלחמה לחייל גרמני) והיתה להם דירה נהדרת, לדברי קלרה שחזרה ופגשה אותו בשובה לקובנה ב-1946. "על האסון שלו הוא אף פעם לא דיבר," היא אומרת. "רק ביום הזיכרון, ב-28 באוקטובר, היה מסתגר, לא רצה לראות איש, התייחד עם אבלו וכאבו, לבדו."

מרי וד"ר בן-ציון חצקלביץ עלו ארצה בסוף שנות השישים והתגוררו בבת-ים. "עלייתו התאפשרה לאחר שהסכים למסור את דירתו המפוארת בלב קובנה," נזכרת קלרה. "סע לשלום, רק תן את המפתחות," אמרו לו הליטאים הסובייטיים. ב-1971 עלתה ארצה מריגה עם משפחתה גם נעמי חייט, אשר כעבור שנה באה בברית הנישואין עם צבר יליד ירושלים, הלא הוא כותב השורות האלה. אחד מאורחי החתונה הצנועה היה הדוד של אבי הכלה, ד"ר בנו חצקלביץ. אני זוכר אותו היטב. איש מסוגר, פניו חתומות. מי יודע מה מחשבות בלב איש, איוב של המאה העשרים, שכל יקיריו נרצחו בידי הנאצים? בבת-ים שב לעבוד כרופא עור, אבל לא היה מוכר כמו בקובנה. במרפאתו, בשנת 1976 והוא כבן 81, נפטר "הדוד בנו" בפתאומיות, מות נשיקה מהתקף לב. מעטים ליווהו למנוחתו האחרונה בבית העלמין בחולון.

"למזכרת נצח" – כתב באדר תרפ"ה תלמיד הישיבה דב צבי היימן לבת הדודה צילע שטיינבך בשדרת החופש בקובנה. צילה חצקלביץ לבית שטיינבך היתה בת 37 בהירצחה יחד עם ארבעת ילדיה בשואת יהודי ליטא. בעלה ניצל בדרך נס כדי לחיות עוד 35 שנה לאחריה ולהיקבר באדמת ארץ-ישראל במדינת היהודים העצמאית. במותו נשארו להתאבל עליו קרובי המשפחה המעטים שנותרו, ובהם האחיין ד"ר צבי (גרישה) חייט ומשפחתו, קלרה ארנה ומשפחתה. מיירים, בעלה, נפטר ב-2001 ונותרה קלרה וצילומיה. הבן והבת עודם מתעניינים בעבר הגלותי והטראגי, הנכדים כבר לא. היא נזכרת: "בשנות השלושים ואני עוד ילדה, בא לקובנה ועלוועל היימן, אחיו הצעיר של דב צבי. עזב את הישיבה, למד בגימנסיה ולמד הנדסה באוניברסיטה. הוא גר לידינו, וכל ערב שבת וחג עשה אצלנו. הוא היה אומר לי: 'כאשר תגדלי, ניסע יחד להונולולו...' הוא נרצח במה שכונה: האקציה של האינטליגנציה, אלה שהיתה להם השכלה גבוהה ונלקחו ביחד אל מותם בבורות ליד קובנה... ידעתי שיש לוועלוועל אח בכור שחי בארה"ב. לאחר שעליתי ארצה, נודע לי על משפחת היימן שנמצאת בירושלים. נפגשנו, הכרתי את הרב דב צבי וכמובן את בנו שלום ורעייתו פייגי. מאז אנחנו בקשר."

שתי משפחות, שני גורלות, וגלויה אחת אשר במקרה נרכשה בדוכן למימכר פריטים נושנים בפאריז. איך נתגלגלה לשם? איך שרדה כל השנים והגיעה לבסוף לישראל, נשמרה במעטפה עד שנמצא לה שימוש לעטר בה מאמר היסטורי בכתב-עת של מסדר ז'בוטינסקי? – הנה גם זהו הסיפור היהודי הקשה והטראגי במאה העשרים, סיפור השואה והתקומה של עם ישראל, דרך גילגולי משפחות היימן וארנה, חצקלביץ ושטינבך, חייט ו...אחימאיר. פייגי היימן ממששת בידיה את הגלויה, כאילו מבקשת לגלות בה עוד משהו, לחשוף עוד סוד, וממלמלת: "למזכרת נצח – הוא כתב. כמה זה אופייני לו. אנשים אינם לנצח, דב צבי כבר לא פה, גם צילה איננה, ונותרה רק הגלויה, הנה היא כאן. האין זה מדהים?"

מאמר זה פורסם לראשונה בגיליון החדש של רבעון "האומה" (מס' 170), שיצא לאור בימים אלה.

אהוד: הרבה תודה לך, יוסי, על מאמרך המרגש. אף אני מאסף גלויות של ארץ-ישראל מן המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 והן נותנות לי הרבה ידע והשראה לכתיבתי הספרותית, לעיתים משולבות בשערים של ספריי, והחיפוש אחריהן בחנויות לעתיקות בארץ ובאירופה משובב את הלב אם כי אינו זול. בפריס יש שוק גלויות שבועי באחת הכיכרות ליד השאנז אליזה. באנגליה אף יוצא ירחון מוקדש לגלויות ולירידים הגלויות ברחבי הממלכה. השתתפתי באחד מהם בעיר יורק וזו היתה חווייה בלתי נשכחת. על אחת הגלויות בעיזבונה של אסתר ראב מצאתי את השיר הראשון שכתבה למורה שאותו אהבה בבית הספר החקלאי בפתח תקווה, צבי דיזנדרוק. אגלה לך סוד שאני אוסף גם גלויות של נשים ערומות, בעיקר צרפתיות, מראשית המאה ה-20, ואף בהן השתמשתי לעטיפות ספריי. יש בהן יופי צנוע ויש לי אפילו ספר אנגלי של מאות תמונות כאלה וכל ההיסטוריה שלהן, ששלח לי חברי אורי שולביץ מניו-יורק.

אחת משכיות החמדה שלי, שטרם כתבתי את הספר שיתאים לה, היא גלוייה צבאית בריטית,  צבעונית, קריקטורה, הכיתוב: "בניטו פניטו", ציור פניו של מוסוליני וכשאתה הופך, כמו בקלפים – הופך הציור לחייל אוסטראלי יושב ומחרבן באסלה דמויית קסדה הפוכה. בשעתו היו אנשי המושבה שלי הולכים ברחוב ומשתעשעים בה. שתי ומצאתיה בחנות קטנה בתל אביב שכבר אינה קיימת, היא עלתה לי לפני שנים מאתיים שקלים, ולא ראיתיה בשום מקום אחר בעולם.

אולי נשתמש בהזדמנות זו ונפנה אל קהל נמענינו שיש לו סיפורי גלויות ארצישראליות ויהודית, או שמעוניין בגלויות מסויימות. למרבה הצער לא נוכל לתת אותן בגוף המכתב העיתי אבל אולי לפרסם לעיתים סריקות שלהן בקובץ נפרד שהיקפו אינו עולה על שני מגה-בייט.

ד"ר גיא בכור

שיטת המעגלים וקריסת הרשות הפלסטינית:

איך בונים משטר ערבי קלאסי

שימו לב שהמעגלים בתאוריה הינם אליפטייים, ונמצאים בתנועה מתמדת. כל שליט ערבי מנייד את האישים שסביבו בהתאם למידת האיום עליו. קצב הניידות ישיר למידת האיום. סדאם חוסין נאלץ לנייד כל שלושה חדשים את ראשי הדיביזיות שלו, מחשש שיפילו אותו, שכן אם תהיה הפיכה, היא תבוא תמיד מן המעגלים הקרובים. כך יוצא שאם מדובר באליפסה, היום אדם אחד קרוב לשליט, מחר הוא יהיה רחוק, וחוזר חלילה. 

 נמאס כבר לשמוע את הטיעון הרדוד, בשאלה מדוע קרסה הרשות הפלסטינית לאחר מותו של ערפאת, ועברה לידי חמאס בבחירות דמוקרטיות. בדרך כלל תשמעו את הטיעון: "שחיתות" של הרשות. אני לא מכיר משטר ערבי אחד שנפל בגלל שחיתות, כי מה שבעינים מערביות יכול להצטייר כשחיתות, הוא דבר אחר לחלוטין אצל המשטרים הערביים, הרבה יותר מתקדם ומתוחכם. מה שיאסר ערפאת הצליח לבנות ברשות שלו היה כה משוכלל, מיוחד ומתפקד, עד שהמילה הקטנה "שחיתות" פשוט תעליב את המבנה כולו.

אלא שהכול היה בנוי סביב האיש עצמו, ערפאת, וכאשר מת, הכל פשוט קרס. ואבו מאזן? אין לו שום עניין לבנות אפילו רבע ממה שקודמו בנה, ולכן אין לו גם הרבה סיכויים מול עוצמתו הארגונית והחברתית המלכדת של חמאס.

כמו כל מנהיג אחר, כאשר הגיע יאסר ערפאת לשטחים באמצע שנות התשעים, הוא החל לכונן במהירות מעגלי כוח סביבו. חלק ממעגלי הכוח הוא הביא איתו מבחוץ, פרי עבודה של עשרות שנים באש"ף. לפנינו תאוריית המעגלים, שכל שליט ערבי מכיר היטב:

במרכז נמצא השליט, וסביבו במעגלים הולכים ומתרחבים כל גורמי החברה עד לאחרון האזרחים. הם כולם סובבים את השליט. ככל שנמצאים קרוב יותר לשליט, כך המעמד עולה. כיוון שלערפאת לא היו בנים כמו למשל סדאם (עודיי וקוסיי), אסד (באסל ובשאר) או מובארק (עלאא וגמאל) הוא לא קידם קרובי משפחה (להוציא אחיו ג'מאל), אך היו הפונקצניורים צבאיים-בטחוניים, שליוו אותו קבוע (הוא מינה אותם לראשי מנגנוני ביטחון הפנים: נאצר יוסוף בשתאווי; ראזי ג'באלי; ג'ומעה ראלי; עבד אלרזאק אלמג'ידה; חאג' אסמאעיל צרצור; ג'מיל אחמד; מצבאח צקר; ג'בריל רג'וב; מוחמד דחלאן; אמין אלהנדי; תופיק טיראווי; פייצל אבו שרח; מחמוד אבו מרזוקי, ועוד. אלה היו בסיס המשטר, סביב ערפאת. סביב אלה הופיעו אנשי הכספים, למשל פואד שובאכי; מוחמד רשיד; ג'אוויד אלרוסיין; אבו עלאא ועוד.

סביבם הגיע מעגל המושלים, כולם מן הפונקציונרים הבכירים של פתח ואש"ף, ראשי המונופולים הגדולים, ועוד מינויים אזרחיים. סביבם הפוליטיקאים הקבועים כמו סמיר רושה; יאסר עמרו; נביל שעת'; אחמד קריע (אבו עלאא); אנתיצאר אאלווזיר (האישה היחידה בכל המנגנון, בשל היותה אשתו של אבו ג'יהאד); יאסר עבד ראבו; סאאב עריקאת; עזמי שועייבי; זכריא אלארא, ועוד.

סביב אלה הופיעו כל הארגונים החברים באש"ף, כלי התקשורת, הרדיו הפלסטיני, הטלוויזיה הפלסטינית והמנגנונים המפעילים אותם, הכל קיבלו הוראות מבפנים; המונופולים הגדולים – חשמל, מים, מלח, תקשורת, תשתית, מלט ועוד; הכסף: ערפאת שלט בכל המערכת באמצעות התקציבים; ולבסוף החזון המלכד, של מדינה פלסטיני ובירתה ירושלים. הכסף, החזון ו"רוח המאבק" הידקו את מערכות הכוח כולה.

שימו לב שהמעגלים בתאוריה הינם אליפטייים, ונמצאים בתנועה מתמדת. כל שליט ערבי מנייד את האישים שסביבו בהתאם למידת האיום עליו. נניח שג'יבריל רג'וב היה צובר יותר מדי עוצמה מקומית באיזור מוצאו, הר חברון, ערפאת היה מעביר אותו מתפקיד לתפקיד, ומנייד אותו. קצב הניידות ישיר למידת האיום. סדאם חוסין נאלץ לנייד כל שלושה חדשים את ראשי הדיביזיות שלו, מחשש שיפילו אותו, שכן אם תהיה הפיכה, היא תבוא תמיד מן המעגלים הקרובים. כך יוצא שאם מדובר באליפסה, היום אדם אחד קרוב לשליט, מחר הוא יהיה רחוק, וחוזר חלילה.

סביבם, במעגלים הולכים ומתרחבים, הופיעו גורמי הכוח המאתגרים, בסוג של תפיסה מורכבת: האוכלוסיה וצרכיה; ישראל ותהליך השלום; והחמאס והג'יהאד. כך בנה ערפאת מנגנון ניהול בין האוכלוסיה שלו, לבין ישראל ותהליך השלום, ואל מול החמאס והג'יהאד. כל אלה הפכו למעגלים שנעים סביבו. שלא ביודעין הפכו גם ישראל וגם חמאס לאלמנטים שנעים סביב הראיס. אצל שליטים ערביים היו אלה, כמובן, גורמי כוח אחרים: אצל סדאם הסונים שלו, השבט שלו, בני העיר שלו, בני הדודים שלו. אצל אסד – העלווים.

זו תפיסת המעגלים, שבה רק אדם אחד יודע ושולט על כל המעגלים כולם. כך בנויים המשטרים בעולם הערבי, וכך בנה יאסר ערפאת בהצלחה את שלטונו. החיסרון המרכזי של השיטה הוא: מה קורה כאשר האדם במרכז נעלם מסיבה זו או אחרת. או אז כל המעגלים משתבשים. המנהיגים הערביים הצליחו להשתיל בהצלחה את בניהם אחריהם, אך לערפאת לא היה למי להוריש, והוא גם לא היה מעוניין להכין המשכיות פוליטית. התוצאה היתה שכל המבנה המתוחכם הפסיק לתפקד. השתבש.

ואז בא חמאס, ולקח את הכל.

5.1.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

רון וייס

השד הדמוגרפי עדיין קיים (כנראה)

פרסום בלתי מהימן של ד"ר גיא בכור בגיליון 304

ד"ר גיא בכור מסתמך על המאמרים של הצוות המדעי בראשות יורם אטינגר (גיליון 304( כהוכחה לכך שהפער הדמוגרפי בין יהודים לערבים בארץ-ישראל הולך ומצטמצם לטובת היהודים. פרופ' ארנון סופר, שקרא את המחקר של הצוות של אטינגר, הגדיר אותו במילה אחת – בושה! לכן אני מציע לך לא לפרסם את ההזיות הדמוגרפיות של ד"ר גיא בכור בגיליונות הספרותיים שבעריכתך.

* * *

ברכות מהבולדוזרים ומהיזמים

לראש העיר ההורס של תל אביב רון חולדאי

אחרי שהצלחת בתקופת כהונתך להרוס את הבניין ההיסטורי של תיאטרון "הבימה", ולפני שהצלחת להרוס את היכל התרבות (כשבעורפך נושפים כל הזמן יזמים שואפי הפיכתו לקניון) – הצלחת להרוס ולהשמיד עד היסוד את בריכת גורדון בתל אביב, את הבריכה המופלאה, היחידה במינה בארץ, שהיתה מתמלאת כל לילה, קיץ וחורף, במים מלוחים צלולים ולא קרים מבאר על החוף, ושהיתה ארוגה בתולדותיה של תל אביב, בנופה, גם הספרותי [גם ברומאנים שלי], ובזיכרון אזרחיה – הרבה יותר מכל מה שיזכרו ממך ואותך בתקופת כהונתך האומללה. ואם הבריכה גרמה "נזק" לרציפות הטיילת – מדוע לא להרוס את כיכר נמיר המכוערת והנוראה ממזרח לה, או חלק מהמרינה ממערב לה, שהרי שתיהן נבנו שנים רבות אחריה, וחנקו אותה כשתי מפלצות אורבניות!

ביקור בוש השבוע במזרח התיכון ובירושלים

– אינו אלא קוסמטיקה. אין לנו על מי לסמוך אלא על כוחנו שבשמיים: על חיל האוויר שהיכה בלבנון, ושהיכה בסוריה, ושהאחריות על חיסול הכורים הגרעיניים באיראן מוטלת אף היא עליו. ועדיין כדאי להתייעץ גם עם דן חלוץ, חרף מה שייאמר עליו במסקנות ועדת וינוגרד, שכידוע היתה מנהלת טוב יותר את המלחמה האחרונה, ועושה זאת גם באפס אבידות.

וככל שיפליא צה"ל מכותיו במשלחי הקסאמים, יעברו הפלסטינים לשלחם מגגות בתים מיושבים בצפיפות ואולי גם מחלונות הדירות עצמן, כפי שנעשה לנו בדרום לבנון, ויהיה צורך להשאיר את ועדת וינוגרד על כנה כדי לחקור מדוע לא ניצח צה"ל ברצועת עזה, ויעופו ראשיהם של אשכנזי וברק, ורק אולמרט יישאר לספוג את כל הרעל ששופכים החכמים שלאחר מעשה וההומאניסטים הגדולים, שלא איכפת להם שכדי להפסיק את הקסאמים בעוטף עזה נתחיל במדיניות של אדמה חרוכה והרג אזרחים המוני! כי אצלנו הפאציפיסטים, ההומאניסטים והשמאלנים מתפרנסים לא רע מהמאבק לשלום – והם גם האנשים המוכנים לאכזריות הגדולה ביותר כלפי הפלסטינים – אם אלה מעזים להסב לנו אבדות קשות ובכך למנוע את "השלום"!

אבל אנחנו לעולם לא נשמיד ולא נגלה את מיליון וחצי תושבי רצועת עזה, למרות שהם לעולם לא יעשו איתנו שלום ולא יפסיקו את הטרור נגדנו. אין לנו ברירה אחרת. אין פתרון פלאים. אנחנו לצערנו ולחרדתנו במלחמה שפושטת צורה ולובשת צורה ואין ולא יהיה לה סוף.

מחב"ע

* * *

מתוך אתר מרצ באינטרנט:

ח"כ חיים אורון יוזם דיון דחוף בוועדת הכלכלה בעקבות הכוונה לאחד את שידורי "קול המוסיקה" עם רשת א': "המאבק על קיום השידור הציבורי הוא לא על השארת רשות שידור מצומקת ללא מרכיבים ייחודיים, כדוגמת קול המוסיקה."

ח"כ חיים אורון, יו"ר הלובי להצלת השידור הציבורי, יוזם דיון דחוף בועדת הכלכלה של הכנסת, בעקבות הכוונה לאחד את שידורי "קול המוסיקה" עם שידורי רשת א', "מורשת" וערוץ הדת והמסורת, לערוץ אחד שייקרא "רשת איכות", דבר יוביל לסגירת התחנה היחידה בישראל המוקדשת למוסיקה קלאסית.

ח"כ אורון: "המאבק על השידור הציבורי הוא לא על השארת רשות שידור מצומקת ללא מרכיבים ייחודיים שרק שידור ציבורי יכול לספק, כדוגמת קול המוסיקה."

* * *

חמדה אביב קאלש

צחוק צהוב

אֶדְוּאַרְד מֵחֲנוּת הַכֵּלִים

יוֹשֵׁב עַל שְׁרַפְרַף בְּפֶתַח הַדֶּלֶת

מוֹעֵךְ צַעֲרוֹ בְּסוּלְיוֹת נְעָלָיו

עַל עוֹד סִיגָרִיַּת "נוֹבְּלֵס"

שֶׁאוֹכֶלֶת לוֹ אֶת הָאֲוִיר.

הַכֵּלִים בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה                                

שָׁבְרוּ לוֹ אֶת הַלֵּב –

לֹא מְשַׂחֲקִים יוֹתֵר!

לְיָדוֹ – שֶׁלֶט:

אִיזְדַמְנוּת:

מְחִירַת חִסּוּל אַחֲרוֹנָה

אֲנָשִׁים הוֹלְכִים עַל הַמִּדְרָכָה –

וּבָאִים,

חוֹשְׁבִים שֶׁהוּא גִּימִיק פִּרְסוּמִי.

אִשָּׁה עִם עֶגְלַת תִּינוֹק

גָּעֲרָה בּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּאֲפֵרָה

"שֶׁלֹּא יִתְפַזֵּר הָאֵפֶר              

וְיַגְדִּיל אֶת הַחוֹר בָּאוֹזוֹן!"

אֶדְוּאַרְד סִלְסֵל מִגְּרוֹנוֹ צְחוֹק צָהֹב  

וְשָׁאַל:

"וְהַחוֹר בַּבַּנְק שֶׁלִּי,

 מִי יַקְטִין אוֹתוֹ?!"

אַחַר-כָּךְ הִצִּית סִיגָרִיָּה "נוֹבְּלֵס".

 מֵאָז נֶעֶלְמוּ עִקְּבוֹתָיו.

* * *

ד"ר יחיעם שורק

מלחמה, אהבתיך

הבודק את תולדותיהן של המלחמות משחר ההיסטוריה ועד ימינו מחוייב להגיע למסקנה אחת: אין ולא היו בנמצא מלחמות נמנעות, ואפילו שניתן היה להשביע את תאבונו העצום והגרגרני של התוקף.

החל מהמלחמות הקדומות ועד לאלה המודרניות, החל מהסיבות האידיאולוגיות וכלה בפרגמטיות, החל מהמקריות וכלה ביוזמה המתוכננת, לא היה אירוע צבאי, שניתן היה לבולמו ואף להפוך את התשוקה הטורפנית למהלך כבוי ועקר, וזאת בשל אותה תאווה מיליטרית המובנית באדם.

המלחמה והמלחמתיות טבועות עמוק בנפש האדם עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, שהיא תוצר גנטי לתקופה הפרימאטית (החייתית) שלו. שרידות הפרט דרך מאבק בלתי-נלאה מול כוחות שונים לבש צורה ופשט צורה לאורך ההיסטוריה, אך תמיד נשאר אותו – מאבק עיקש (מיותר ומטומטם) על ... (כל מטרה הנראית לעין).

מאבקי ההישרדות ברמה הפרטנית ובעיקר הממלכתית/לאומית עברו שלבים רבים של התעדנויות מזה ושל טורפנויות מזה: אכזריות יותר או פחות, הרסניות יותר או פחות, ארוכות או קצרות, רציפות או גליות, אך תמיד היו והתנהלו, כי... יצר ההישרדות מובנה עמוק בלבבות הפרט והחברה, החפ"ש והמנהיג.

מלחמות ניתנות לדחייה, לרדידה, להקפאה, בשעה שהצדדים המעורבים מבינים את העיקרון של מגבלות הכוח, והם מסוגלים לרסן עצמם, ממש כמו שילדים ונערים מתחנכים להבליג בתגובותיהם ולרסן את תאוותיהם וגחמותיהם, והדוגמה לכך היא יבשת אירופה מלאחר מלחמת העולם השניה ועד ימינו (אם כי, כאמור, כל המאזן העדין, השברירי משהו, עלול להתמוטט).

לא כן במדינות המונעות, מסיבות שונות על ידי מקדמי ביטחון, ההופכים לרעה חולה בשם ביטחוניזם. חברו את הביטחוניזם עם תופעת המעצמתיות ועם הזיקה לדת (בבחינת לגיטמציה "מושלמת" לנקיטה בצעדים מיליטנטיים), וקבלתם חברה הנכונה, המוכנה, ואולי גם המעוניינת לצאת למלחמה, ובעיקר כשהיא מנופפת בדגל "הטובים מול הרעים". תופעה חולה זו תמצאו בארה"ב מזה ובישראל מזה.

החברה הישראלית, שמראשית הציונות, בבחינת קולוניאליזם אירופאי, טבולה עמוק בביטחוניזם ובוחנת כל אירוע דרך קנה התותח ומשקפת הצלף, משמרת בתוכה את הזיק, הרשף, הרמץ הלוחש של תאוות המלחמה, אשר כל טריגר מצוי ידליק מיד את מדורת השבט השרדנית, יניף את דגל הפטריוטיות, ימצא את כל הסיבות הטובות שבעולם (כמו "הם תקפו ראשונים," "הם פגעו לנו באגו," "הם מוססו את יכולת ההרתעה שלנו," ועוד ממין אלה), כדי לגייס את "טובי הבנים" ולשלוח אותם לשדות הקטל. ואיך מסתובבת לאחרונה המהתלה, כי הגנרלים והפוליטיקאים טרם מצאו את העילה האמיתית למלחמה ("קזוס בלי") ואף לא את מטרותיה, ובוודאי שהללו חבויות באיזו שהיא תיבה קסומה בלבנון.

אבוי לאותו עם שעליו ייאמר כי אין בו "מדינה בעלת צבא", אלא "צבא בעל מדינה".

הלוואי שהיו לנו קני-תותח

אהוד: הלוואי שמראשית הציונות, ובלשונך "קולוניאליזם אירופאי" – מלפני 130 שנה, כמניין שנותיה של פתח תקווה, ואחריה כל מושבות העלייה הראשונה, וגם שאר העליות עד 1948 – היינו לא רק חברה "טבולה עמוק בביטחוניזם" – שזו היתה האפשרות היחידה לשרוד כאן, אלא גם יכולים לבחון "כל אירוע דרך קנה התותח..."

לא היו לנו תותחים עד 1948 וגם אז הגיעו מעטים ונגררו מחזית לחזית, ואחד או שניים מהם הצילו את הדגניות ואת עמק הירדן כולו.

לו היה לנו ארגון הגנה יעיל יותר בתל-אביב במאורעות 1921, ושניים-שלושה תותחים לכיוון יפו ושכונת אבו-כביר – גדול סופרינו ברנר וחבריו "הקולוניאליסטים" מפועלי העלייה השנייה – אולי לא היינו נרצחים על אם הדרך בצורה כה מבזה משפילה.

כפי שכבר יעצו לך מעל גבי "חדשות בן עזר" – כדאי לך מאוד ללמוד היסטוריה.

* * *

נא לצנזר את הגסויות

אהוד מכובדי,

נא לצנזר את הגסויות.  אתם מפרסמים שאינכם מפרסמים הודעות על זונות ליווי  וכתובות בתי בושת, אז אנא, על תפרסמו גסויות אפילו אם נכתבו על ידי העורכת הנכבדה.

ברכה סימון

*

בחייך, אהוד! 

אני  קורא  את  ניבולי  הפה  חסרי  התיחכום  של  מה  שנראה  כחבורת  קשישונים  (שגם  אני  מצטרף  אליה, בעטיו  של  תאריך  לידתי), העסוקה  בריגוש  המיני  היחיד  שנותר  לה:  פליטת  "מלים  מלוכלכים".  הפליטה  המוקדמת  הזו  היא  מהובלת, חסרת  תיחכום (ככל  פליטה  שהקדימה  את  מועד  זימונה), ומעליבה  את  קוראה.  אני  מציע  לך, אהוד, לשנות  נתיב.  אתה  באמת  מתכוון  שנחתום  על  עצומה  למען  ביטול  ביטולו  של  קול  המוסיקה, ובו  בזמן  נזהם  את  עינינו  בעליבות  יוחמת  הקשישים  הזו?

  מי  צריך  את  הפנייה  אל  גיא  בכור:  "שמור  על  הביצים  הגדולות  שלך"?  למה, מה  קרה?  זו  פנייה  של  פרופסור  (עוז  אלמוג)?  מה  זה, באים  כאן  להראות  שיחרור  הגבר?   ומישהו  כותב  על  דברי  מישהו  אחר:  "דברי  הטמטום  שלו..."    מה  פה  קורה  פה?  כן, זה  לא  מין  ורבאלי,  אבל  זו  גסות.  ומדוע  לכנות  את  מי  שאינם  אוהבים  מוסיקה  קלאסית  "טומטומים"  שיש  לברוח  מ"זיבולי  השכל  שלהם"?   

אב"ע,  לא  על  הדרך  הזה  תהיה  תפארתך.  בחייך, אהוד. 

למה  לזהם  עבודת  צוות  של  כותבים  לא  מעטים, אחדים  מהם  רציניים  ביותר,  בקשקוש  נלגע, פאטתי, של  בית  שימוש?  השאר  זאת  לגראפיטי  של  התחנה  המרכזית.

יוסף  חרמוני

אהוד: אתה מזדעזע מגסות ומניבולי פה?! – אתה שהשתמשת ב"קריסטל נאכט" בשירך בגיליון הקודם [305], כאשר השווית ללא היסוס יהודים לנאצים?!

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. ט"ו בשבט פוסט-ציוני

ר' אלעזר פישל סאלומון, מחלוצי יסוד המעלה, כתב בכ"ה בשבט תרמ"ד 1884 מכתב לחותנו, ובו כתב, בין השאר: "...נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשר מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים... ומאה רימונים, זאת נטענו בשבוע העברה." ט"ו מאות אילנות בט"ו בשבט תרמ"ד – זו העדות הראשונה למנהג נטיעת אילנות בט"ו בשבט.

שש שנים אחר-כך יצאו ילדי זכרון יעקב בלוויית מנהל בית הספר, הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ, עם שתילים בידיהם, ונטעו עצים בלב המושבה. בעקבותיו נהגו כך בתי ספר נוספים במושבות העלייה הראשונה. בשנת תרס"ח, 1908, מוּסד המנהג, כאשר מרכז אגודת המורים הכריז רשמית, שט"ו בשבט יהיה לחג הנטיעות.

חג הנטיעות – ימיו כימי הציונות. המסר של החג הוא מסר של הכאת שורשים של העם היהודי בארץ ישראל, מסר של התיישבות. שירו של ש' בס "המנון לט"ו בשבט" הסתיים במילים: "ומי אם לא אנו / כל נערה ונער / נוסיף פה עוד יער / אל יערות עם/" ובשירו של י' שנברג "שירו לשתיל" שרו השותלים: "זה היום נטע ונשתול / ונכה פה שורש."

ההתיישבות העובדת ראתה בט"ו בשבט, חג הנטיעות, חג חשוב המציין את היאחזות העם בארצו. אחד ממוקדי הוויכוח בין הציונות הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה הציונית, היה סביב שאלת מהות ההתיישבות. אורי צבי גרינברג כתב ש"ארץ נכבשת בדם / ורק הנכבשת בדם מקודשת לעם / בקדושת הדם." בשירו הוא לועג לאבות תנועת העבודה שהאמינו שארץ נכבשת בהתיישבות והזכיר שבמעדר חופרים את הקבר וקוברים את המת.

תנועת העבודה ראתה את ההתיישבות כעיקר, ואת הנשק כרע הכרחי להגנה על המפעל הציוני, כדי לאפשר את קיומו. רחל המשוררת שרה "לא שרתי לך ארצי / ולא פיארתי שמך / בעלילות גבורה בשלל קרבות / רק עץ ידי נטעו / חופי ירדן שוקטים / רק שביל כבשו רגליי / על פני שדות."

החג שציין את הקשר בין עם לאדמתו באמצעות נטיעת העץ הוא ט"ו בשבט. בתנועה הקיבוצית היה זה חג חשוב ומרכזי. הנה, ציטוטים מספר מטקס הנטיעות בקיבוץ מזרע, ט"ו בשבט תשכ"ג 1963: "אנו ניטע למען נעמיק שורש!... אנו ניטע למען תפארת ישראל... למען החיים והשלום!... אנו נוטעים עם כל ילדי ישראל את העצים האלה כאות ברית נצחים שלנו עם אדמתנו." אני שב ומדגיש, אין המדובר בטקסט של מאחז בלתי חוקי בשטחים, אלא של טקס ט"ו בשבט בקיבוץ של השומר הצעיר.

והיום? ובכן, בשורות טובות. גם היום עוסקת התנועה הקיבוצית בנטיעות. גם היום מארגנת התנועה הקיבוצית טקס נטיעות בט"ו בשבט. גם היום רואה התנועה הקיבוצית ערך בנטיעה, בהשתרשות, בהכאת שורשים. אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית מזמין את החברים לאירוע המרכזי בט"ו בשבט והוא:

טקס נטיעות... עם פלשתינאים על אדמות חקלאי הכפר קפאין.

ונשאלת השאלה – כאשר מדובר על אגף המשימות הלאומיות, הכוונה למשימות של איזה לאום? ומה הוא המסר של העדכני של התנועה הקיבוצית לט"ו בשבט – הכאת שורשים פלשתינאים והעמקת זיקתם לארץ? "שוחרי השלום והסולידריות" יהיו שם, מבטיח יוזם האירוע יואל מרשק. וחשבתי בליבי... אולי לכבוד ט"ו בשבט, יצליח מרשק להביא את שוחרי השלום והסולידריות מקרב הפלשתינאים לנטוע עצים ביישוב יהודי. לא, לא בהתנחלות בשטחים, רחמנא לצלן. אבל אולי בגבעת השלושה, קיבוצו של יואל? אולי בקיבוץ מצר, שהנטיעות נעשות בקרבתו? לא, שוחרי השלום והסולידריות הם מי שהופכים את ט"ו בשבט לחג של הכאת שורשים פלשתינאיים בארץ. ועל כך לא נותר אלא לשאול את יואל ושותפיו: חבר'ה, שמא התחרפנתם?

אני יודע שבעקבות מאמר זה יופעל מיד המנגנון האוטומטי של מכתבי התמיכה הספונטניים במפעליו של יואל מרשק. לא נותר לי אלא לשתף את הקוראים בספקותיי, האם רגש הסולידריות עם הפלשתינאים מניע את יואל, או שמא רגש הסולידריות עם הרייטינג התקשורתי, הצפוי בטקס ט"ו בשבט הפוסט-ציוני המוזר הזה.

2. דובר האו"ם [על עמוס עוז]

"חלק מן הטרגדיה היהודית-ערבית היא אי יכולתם של רבים מאיתנו, יהודים וערבים, לדמיין זה את זה. לדמיין ממש: את האהבות, את הפחדים הנוראים, את הזעם, את היצרים. יותר מדי עוינות שוררת בינינו ופחות מדי סקרנות.

 "ליהודים ולערבים יש משהו משותף: שניהם סבלו בעבר תחת ידה הכבדה והאלימה של אירופה. הערבים היו קורבנות לאימפריאליזם, קולוניאליזם, ניצול והשפלה. היהודים היו קורבנות של רדיפות, אפליה, גירוש ולבסוף – רצח שליש מהעם היהודי.

 "אפשר היה לשער כי שני קורבנות ובמיוחד – שני קורבנות של אותו רודף, יטפחו ביניהם מידה של סולידאריות. לצערנו, לא כך הם פני הדברים, לא ברומנים ולא בחיים. אדרבא, כמה מן הסכסוכים הקשים ביותר הם אלה שבין שני קורבנות של אותו רודף: שני ילדיו של הורה אלים אינם בהכרח אוהבים זה את זה. לעיתים קרובות הם רואים זה בזה את בבואת דמותו של ההורה המתעלל.

"ממש כך הוא המצב בין יהודים לערבים במזרח התיכון: בעוד הערבים רואים בישראלים את הצלבנים החדשים, את גלגולה החדש של אירופה הקולוניאליסטית, הרי ישראלים רבים רואים בערבים התגלמות חדשה של רודפינו מן העבר: עושי פוגרומים ונאצים.

"מציאות זו מטילה על אירופה אחריות מיוחדת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי: במקום לנופף באצבע נוזפת כלפי צד זה או אחר, מוטב לאירופאים להושיט אהדה, הבנה וסיוע לשני הצדדים. שוב אינכם חייבים לבחור בין להיות פרו-ישראליים לבין להיות פרו-פלשתינאיים. עליכם להיות בעד השלום."

הדבר המאפיין יותר מכל את הטקסט הזה, הוא האיזון הקדוש, הנייטראליות המוחלטת. הדובר מקפיד מאוד לא לשבור במאומה את האיזון הזה, שמא יתערער הבניין כולו. הדובר מתאר את היהודים ואת הערבים כך שאלה מהווים תמונת ראי של אלה. אין לאף צד אפילו גרם אחד של אחריות או אשמה בסכסוך, יותר מאשר לצד השני. דומה, כאילו הנאום לקוח מתוך אודישן במכרז לתפקיד דובר האו"ם.

אולם את הדברים האלה לא כתב דובר האו"ם. כתב אותם הסופר הישראלי עמוס עוז. הוא אמר את הדברים בטקס קבלת פרס נסיך אסטוריה.

דעותיו של עמוס עוז אינן דעותיי, השקפתו אינה השקפתי. אולם המחלוקת היא מחלוקת פנים ציונית. עוז הוא אחד הדוברים הרהוטים והמוכשרים של המחנה היוני בציונות. לא בכדי, עמוס עוז הוא מושא שנאתו של השמאל הרדיקלי בישראל. בעיני אנשים אלה אין אויב מסוכן יותר משמאל ציוני.

עמוס עוז הוא סופר דגול, מגדולי הסופרים בתולדות הספרות העברית. קראתי את מרבית ספריו, את רובם הגדול אהבתי. אף יצירה שכתב אינה מתקרבת אפילו ליצירת המופת שלו – "סיפור על אהבה וחושך". רומן אוטוביוגרפי זה הוא אחד מפסגות היצירה העברית. זהו גם ספר ציוני מאוד. אני שותף בימים אלה לעריכת חוברת מיוחדת ליום העצמאות. לחוברת זו הכנסתי את הקטע מתוך הספר, בו מספר עוז על ליל כ"ט בנובמבר, היום בו ראה בפעם היחידה בחייו את אביו בוכה. קטע זה הוא טקסט יסוד בהבנת הציונות.

"סיפור על אהבה וחושך" תורגם לשפות רבות, והמוני קוראים בכל השפות קראו את הסיפור הציוני אותו מספר עוז בכישרון רב. בכך, עמוס עוז הוא שגריר חשוב מאוד של הציונות ושל מדינת ישראל. ואכן, עוז מרבה להרצות בעולם ולייצג את עניינה של ישראל ואת המסר הציוני. בספרו "על מדרונות הר געש" מספר עוז על עימותיו עם השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי באירופה.

דווקא על רקע עובדות אלו, כה מאכזב המסר בנאומו. כה מאכזב, שעוז נוטש את עמדת הדובר הישראלי, שאינו מסתיר את חילוקי הדעות בישראל ואת העימות האידאולוגי בינו לבין ישראלים רבים החושבים אחרת ממנו, אולם הוא מייצג את העיקר – את צדקת הציונות, את צדקתה של מדינת ישראל בסכסוך הישראלי ערבי.

וכאן, הוא פתאום מדבר כנציג האו"ם המחוייב להציג תמונה מאוזנת. ומה שחמור יותר – כדי לאזן את התמונה, הוא מעוות את העובדות ומסלף אותן. ומה שחמור עוד יותר, הוא שדווקא הוא, הסופר הישראלי, שאוזני העולם כרויות לדבריו, מסלף את העובדות לרעת ישראל, כדי להציג את תמונת השווא המאוזנת.

בדבריו, שוכח עמוס עוז להזכיר את העיקר – לב הסכסוך בינינו לבין הערבים, הוא אי נכונותם לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. לכן הם דחו ודוחים כל הצעת פשרה. לכן הם תוקפים אותנו מיום ראשית הציונות בהסתה, בטרור ובמלחמות.

התייחסותם אלינו כאל קולוניאליסטים אירופים אינה שגיאה מצערת, איזו אי הבנה קטנה שניתן לתקן אותה בכמה דקות, אלא היא לב העניין. בעידן הפוסט קולוניאליסטי, הערבים מציגים את ישראל כקולוניאליסטית, מתוך שאיפה למזרח תיכון פוסט ישראלי, שבו ישראל תחדל להתקיים והישראלים היהודים ידרשו לחזור לאירופה, כפי שהקולוניאליסטים האחרים חזרו לארצותיהם.

הניסיון להציג את הדה-לגיטימציה לעצם קיומנו, כאקוויוולנטית לכך שאנו כביכול רואים בערבים את הנאצים והפוגרומצ'יקים, הוא ניסיון חסר שחר. עמוס עוז יודע היטב, שאין לנו כל עניין לראות בערבים את ממשיכי הנאצים. העניין שלנו הוא להתקיים ולחיות בביטחון בארצנו ובמדינתנו. ולמרבה הצער הרצון הזה מחייב אותנו להלחם ללא הרף, באלה שאינם מוכנים לאפשר לנו את החיים בארצנו.

כאשר עמוס עוז מדבר כדובר האו"ם המחוייב, כביכול, לעקרון האיזון הקדוש, מה הפלא שתחת לקרוא לאירופה לתמוך במדינתו, בישראל, הוא קורא לאירופים "לא להיות פרו ישראלים" (כן, אני יודע, גם לא פרו פלשתינאים). זהו מסר חמור ביותר.

מה גרם לעמוס עוז לתפנית הזאת? סבורני, שהסיבה המרכזית לכך התיסכול העמוק, של מי שאחרי שנים של אמירה ציבורית ברורה, אימצה מדינת ישראל את דרכו, והדרך התבררה כדרך ללא מוצא, שהביא לתוצאות הפוכות מתכליתה – לא לשלום הם הביאו אלא לטרור ומלחמה. דומה, שיושרתו של עוז נעלמת, כאשר הוא נדרש למידה של יושרה, ולהודות בטעותו ובהטעייתו.

למרבה הצער, קמה ומתגשמת לנגד עינינו נבואת הזעם שכתב נתן אלתרמן ערב מותו:

"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."

אהוד: עמוס עוז לא מפתיע אותי, ואני גם לא סבור שהוא אחד מגדולי הסופרים בתולדות הספרות העברית. חוששני שהשנים שתבאנה תוכחנה את צדקת דבריי אלה. גם ב"סיפור של אהבה וחושך" נשברתי אחר כמה עשרות עמודים בגלל חוסר האמינות שחשתי בכתוב, ולא חזרתי אליו. בעיניי עד היום ספרו הטוב ביותר (מאלה שקראתי) הוא "מיכאל שלי".

לאחר שבאחד מנאומי קבלת הפרסים שלו בגרמניה הכריז עוז כי כבר הגיע הזמן שבו גרמנים טובים יהיו רשאים להעביר ביקורת על ישראלים רעים, לא מפתיעות אותי השטויות ההיסטוריות שכלל בנאומו שציטטת כאן. בדרך כלל אני מבחין אצלו, ועקרון ההבחנה הזו אינו מקורי שלי – מבחין בכלל הבא: כמעט כל כל דבר מקורי שהוא אומר אינו נכון, וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו מקורי. אבל אם הוא יאמר למשל שהשמש לא תזרח מחר, כל מעריציו ייתקפו בהלה עצומה, שהרי עמוס עוז אמר.

עם זאת, מי שרוצה להישאר בגדר מועמד לפרס נובל ואולי גם לזכות בו יום אחד לתפארת מדינת ישראל והספרות העברית, חייב לומר במקומות הנכונים שטויות אנטי-ישראליות שכאלה, וזה עדיין מחיר נמוך יחסית לעומת האפשרות לזכות בפרס הגדול (שניתן לפני כשנתיים לשונא ישראל וחסיד הפלסטינים וסדאם חוסיין – למחזאי היהודי-אנגלי הרולד פינטר) – כי הכבוד שיביא לכולנו מתן פרס נובל לספרות לעמוס עוז – מחפה על השטויות שלו ועל ההתלקקויות המוסריות שלו לגויים.

אלי ויזל עשה דברים יותר צורמים, כמו מערכת יחסי הציבור שהפעיל – כדי לזכות בפרס נובל לשלום, ומאחר שוויזל לוקח אלפי ואלפי דולרים עבור כל הופעה, סולחים לו, שהרי הוא קדוש מן השואה ולא ייתכן שהוא פועל מאינטרסים של האגו. אבל לזכותו ייאמר שדווקא הוא, היושב בגולה, מקפיד יותר, למיטב ידיעתי – על עמדות פרו-ישראליות נחרצות – ולא רץ לרמאללה כדניאל ברנבוים, עוד מועמד יהודי לפרס נובל לשלום – שמקדם עצמו בכך שהוא משתין עלינו בביטחון מלא שנמשיך לבוא להיכל התרבות כדי להריע לו.

* * *

אהבה בין הדקלים

קריאה בערב הוקרה לסמי מיכאל

עם קבלת פרס א.מ.ת

שנערך באולם מסעדת אל-דיאר בחיפה, ביום חמישי, 3.1.08  ובו קראו חברים רבים קטעים מספריו:

שתי ערים יש בעולם, שמי שנולד בהן צריך רק להתחיל לכתוב כדי להיעשות סופר. האחת היא בגדאד, והשנייה, לא קשה לנחש – פתח-תקווה. בשעתו העניקה פתח-תקווה לסמי מיכאל את פרס המשוררת אסתר ראב לספרות, על ספרו היפה "חופן של ערפל" המספר על בגדאד. באשר לי, אין אני רוצה בתמורה אלא דבר אחד, שיוענק לי תואר אזרח כבוד של בגדאד, ולשם כך אני מוכן אפילו לשנות את הגיית שמי מבן עֶזר לבן עֲזר!

ועכשיו לקטע מתוך "אהבה בין הדקלים":

סעיד: חששתי פן תבחין בי לואיז בתוך הערימה האנושית... ויותר מכול חִילחלה בי קינאה איומה בבחור שהקיף את לואיז בגלים של חיבה גלויה. אוֹה, כמה שקינאתי... ייחלתי כי תפסח עליי... אני מכיר את לואיז. מאחורֵי החיוך המרנין היו עננים אפלים של כאב. ולואיז פסעה הלאה בלי לעצור על ידנו. לואיז היתה החידקל המרהיב שזרם בתוך בגדאד ובתוכי. אילו קמתי אמש והכרזתי על קיומי, ייתכן שהייתי זוכה בלואיז, אך הייתי נאלץ לנדוד עימה לארמונות זרים, שאחרים יבחרו למעני. דְרכינו נפרדו.

כה לחי סמי מיכאל ותמשיך לכתוב עוד הרבה שנים ספרים יפים ורחל נמצאת על ידך לעזר.

אהוד בן עזר

* * *

מרדכי (מוטי) נעלי

כולם זכאים

חֹק הַנֶּגֶב צוֹדֵק וּמָדוּד,

כִּי תּוֹשָׁבֵי הָאֵזוֹר זַכָּאִים לְעִידוּד.

גַּם אַנְשֵׁי הַגָּלִיל, נוֹטְרֵי הַצָּפוֹן,

מֵאֵימַת הַמַּס צְרִיכִים בִּטָּחוֹן.

שׁוֹכְנֵי קַו הַתֶּפֶר, גַּם הֵם רְאוּיִים

לַהֲקָלָה בַּלַּחַץ וְשִׁפּוּר הַתְּנָאִים.

וְלָמָּה לְקַפֵּחַ אֶת תּוֹשָׁבֵי חוֹף הַיָּם,

הַלְּחוּצִים בִּפְקָקִים וַאֲוִיר מְזֹהָם?

גַּם עוֹבְדֵי הַמְּדִינָה רְאוּיִים לְסִבְּסוּד

כְּדֵי לֹא לְהִדַּרְדֵּר לְעֹנִי מָרוּד.

וְכַמּוּבָן עוֹבְדֵי הַחַשְׁמַל וְהַנְּמָלִים,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לְחִנָּם עֲמֵלִים.

אַבְרֵכִים, נָכִים, מֻבְטָלִים, חַד-הוֹרִים,

עַצְמָאִיִּים, שְׂכִירִים, מִתְנַחֲלִים וּמוֹרִים,

הָבוּ לָנוּ תּוֹסָפוֹת וַהֲקָלוֹת בְּמַס,

וְטִעוּן כֻּלָּם – עַל צֶדֶק מְבֻסָּס.

כָּל גּוּף יוֹדֵעַ שֶׁהָעָם רַק אִתּוֹ,

וְהוּא רִאשׁוֹן בָּרִאשׁוֹנִים וְאֵין בִּלְתּוֹ.

כִּי שֵׁם הַמִּשְׂחָק – ''תְּפֹס כְּפִי יְכָלְתְּךָ,''

הֲרֵי צְרָכֶיךָ נִמְדָּדִים לְפִי כֹּחֲךָ.

וּכְדֵי שֶׁהַלַּחַץ יִהְיֶה צוֹדֵק וּבָרוּר,

מְשַׁמְּנִים מַעֲרֶכֶת שֶׁל יַחֲסֵי צִבּוּר,

עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ מוּדָעִים כֻּלָּם –

מִי שֶׁנֶּגְדֵּנוּ הוּא אוֹיֵב הָעָם!

וּמֵאַיִן יַגִּיעוּ הַרְרֵי הַכְּסָפִים

עֲבוּר כָּל הַצְּרָכִים הַצּוֹדְקִים וְהַדְּחוּפִים?

הַמֹּחַ הַיְּהוּדִי מוֹצֵא פִּתְרוֹנוֹת.

לְהַלָּן הַצָּעוֹת חֲכָמוֹת וּנְבוֹנוֹת:

בַּאֲתָרֵי עַתִּיקוֹת יְזֹרְזוּ הַחֲפִירוֹת,

כְּדֵי לִמְצֹא מַטְמוֹנִים מִלִּפְנֵי דּוֹרוֹת.

כְּמוֹ כֵן, יַעֲמֹד תַּקְצִיב לְכָל נִשּׁוֹם,

שֶׁל כַּמּוּת הָאֲוִיר שֶׁיּוּכַל לִנְשֹׁם,

עִם תּוֹסֶפֶת מְיֻחֶדֶת רַק לְנִזְקָקִים.

אֲזַי אֲוִיר קָדְשֵׁנוּ יְמֻלָּא בְּבַקְבּוּקִים.

וְיִהְיֶה זֶה מוּצָר יִצּוּא מֻשְׁלָם

עֲבוּר מַאֲמִינִים בְּכָל הָעוֹלָם.

בְּנוֹסָף, סוֹחֲרִים מִכָּל רַחֲבֵי תֵּבֵל

יִנְהֲרוּ בְּלַהַט בַּהֲמוֹנֵיהֶם לְיִשְׂרָאֵל,

כְּדֵי לְהַשְׁקִיעַ וְלַעֲרֹךְ קְנִיּוֹת

שֶׁל פְּנִינִים יְקָרוֹת וְצִבְרֵי מַרְגָּלִיּוֹת,

שֶׁלֹּא מַפְסִיקִים לְהָפִיק וְלַהֲגוֹת

מַנְהִיגֵינוּ הַיְּקָרִים מִכָּל הַמִּפְלָגוֹת.

וּכְדֵי שֶׁלֹּא נַרְגִּישׁ עֲנִיִּים וַאֲבוּדִים,

יֵשׁ לְהוֹסִיף נְכָסִים לַחֲרֵדִים –

שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ לֶאֱלֹהִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם –

עַל מְנָת שֶׁיּוֹרִיד שׁוּב מָן מֵהַשָּׁמַיִם.

וְעַם יִשְׂרָאֵל, לְמֶשֶׁךְ עוֹד אַרְבָּעִים שָׁנָה,

יַחְזֹר לַמִּדְבָּר לְחַיֵּי צֶנַע וְהַמְתָּנָה.

* * *

גיל קול

שאלה של מילואימניק

נראה לכם שאני צריך הנחה ברישיון על מטוס ויאכטה?

סלחו לי, ח"כים יקרים, על שאלה של מילואימניק פראייר פשוט: אתם התחרפנתם?

חברי הכנסת, שרי הממשלה ובוחשים בקדירה יקרים: כאחד הבודדים שממשיך עדיין בשירות מילואים פעיל, רציתי לחזק את ידיכם ולומר לכם כל הכבוד על שנדרשתם סוף סוף לתגמול המילואימניקים.

האמת, תמיד רציתי מטוס ויאכטה ועכשיו, עם 25% ההנחה שהשגתם לי על תשלום אגרת הרשיון לשני הפריטים הללו, סוף סוף אוכל להרשות לעצמי להרגיש לב לבייב; בישראל, לא בלונדון.

וכמובן, נבחרי היקרים, רוב תודות על ההנחה של 50% על אגרת רישוי הנשק. לאור העובדה שאתם מאפשרים לי ולחבריי לשאת נשק במשך כחודש בשנה חינם-חינם, בהחלט ניתן לומר שהתעלתם על עצמכם. אם תזרקו לי גם איזו שהיא מכירת חיסול למדי ב' ושכפ"ץ, בכלל אוקיר לכם תודה. מי יודע? אם אזכור לקחת אותם איתי במלחמה הבאה, ולא נצטרך לסמוך על מחסני החירום הריקים.

לצערי, מצב חשבון הבנק שלי בימים אלה לא ממש מאפשר לי לחלום אפילו על קניית דירה, אז את ההטבות בנושא המשכנתאות לא אוכל לנצל. אבל, היי! יש לי רעיון: אולי, אם אתם כל כך דואגים לי לדירה, תבטלו את מדרגת המס התחתונה לחיילי המילואים? קוראים לזה מיסוי פרוגרסיבי, וזה עוזר בעיקר לבעלי הכנסות נמוכות.

מדוע? אתם שואלים?

ובכן, בעיקר משום שכך יתווספו 427 שקלים בחודש לכל מי שמשרת במילואים. ל"עשירים" מבינינו זה לא ממש יזיז לחשבון בנק, ואם הם ירצו הם יוכלו לשלם איתם את אגרת הרישוי למטוס. לעומת זאת, לאלה מאיתנו הנאבקים במינוס, אותם 427 שקלים יאפשרו לקנות דברים קצת יותר בסיסיים. אוכל ובגדים, לדוגמא.

אם תחפצו בכך, שימרו לעצמכם גם את ההנחה של 50% בכניסה לחופי ישראל, שבכלל אמורה להיות חינם. זאת, תחת להכשיר את השרץ על ידי "חוזר מנכ"ל הפונה לרשויות מקומיות" בנושא. במקום זאת, אם אפשר, שילחו את המשטרה לחלק צווי אזהרה, קנסות וטיול חינם בניידת לאלה המונעים ממני ומכל עמישראל גישה למעט שנותר מחופי ארצנו.

אתם יודעים מה? בואו נעשה עסק: בטלו את מדרגת המס התחתונה לחיילי מילואים קרביים וכאלו אשר משרתים מעל לשבועיים בשנה. כמו כן, העבירו בחקיקה את מתן שתי נקודות הזיכוי, ולא אחת בלבד, למילואימניקים. זאת כשגם נקודות אלו מהוות מיסוי פרוגרסיבי. תמורת צעדים אלה, אני וחבריי לנשק נמשיך לשלם לכם, נציגינו, שכר מופלג, שכל קשר בינו לבין יכולותיכם, כישוריכם, ומידת ההשקעה שלכם בעבודת החקיקה אינו קיים.

ממשלות וכנסות ישראל לדורותיהן דאגו לספר לי שצה"ל הוא צבא העם. אך מסתבר שב"צבא העם" משרתים מעט מאוד מאותו עם. מבין המשרתים, מעטים הם אלו אשר בוחרים במסלול קרבי, ועוד יותר מעטים ממשיכים ומשרתים גם במילואים ביחידות קרביות.

כך שאם כבר גמלה בליבכם ההחלטה לתגמל את הפראיירים מרצון, עשו זאת בלב שלם וכמו שצריך. אל תתנו להחלטתכם בנושא תגמול חיילי המילואים להידמות לפארסה שהתרחשה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עם "ההטבות" החדשות שהענקתם לניצולי השואה.

31/12/2007

* * *

בשבת האחרונה, בתוכניתו של שמואל שי

בשבת האחרונה, 5.1, סיפר-קרא שמואל שי בתוכניתו "שי לשבת" את סיפורו של דורון גיסין, שפורסם אצלנו לראשונה בגיליון 302, ולאור ההתעניינות הרבה שעורר אנו שבים ומביאים אותו כאן.

עוד סיפר שמואל שי בתוכניתו בהרחבה על שירי העלייה לארץ של אביגדור המאירי שעליהם כתב אצלנו אליהו הכהן, בגיליון 301 ברשימתו: "'נָא הַגִּידִי, יַלְדָּתִי, אֵיךְ תִּסְעִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?' – קולות הוויכוח על העלייה ארצה מהדהדים בשירי זמר".

דורון גיסין

ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו

בשלהי המאה ה-19 הלכה וגברה הנטייה בין תושבי ירושלים לצאת מתוך תחום החומות ולהתיישב בהיקפה של העיר בשכונות שברבות הימים קבלו את השם הכללי – ה"נחלאות". בכל שכונה כזו התגוררו בדרך כלל בני אחת מהעדות שלא נטו להתערב בבני עדה אחרת. השכונות נבנו כמתחם מבוצר והקירות החיצוניים של הבתים והחצרות שמשו כקירות מגן לתושבים. חצר נגעה בחצר והחיים התנהלו סביב בור המים הכללי שבמרכז השכונה. באחת מהשכונות גר ר' צפניה עוקשי, גבר במיטב שנותיו מטופל באישה ובצאצאים הרבה. נמלך בדעתו והקים בחצרו מחלבה ובית מלאכה ליצור גבינות.

לעת בוקר היו מתקבצים רועי הצאן הערביים מכפרי הסביבה ומביאים את עדריהם אל שער חצרו של ר' צפניה, והוא, אשתו וילדיו, היו טורחים במלאכת החליבה, כי מן המפורסמות הוא שלא ייגע יהודי בחלב ומוצריו אלא אם יד יהודי שומר מצוות היא זו שחלבה וגיבנה. את החלב העשיר והמתוק של המובחרות שבעיזים היה מוזג ר' צפניה לכדים מיוחדים, והיה עומס אותם על אוכף חמור קפריסאי לבן, גדל מימדים, והיה מוכרו לאימהות המטופלות בילדים רכים בשנים, שהמתינו לו מבעוד זמן בפתחי הבתים ובסימטאות הצרות שבין החומות. טיב החלב העשיר, מאור פניו, הגינותו ויושרו – קנו לו לקוחות רבים וקבועים, ועד מהרה למד גם החמור את הנתיב הקבוע והיה עוצר בפתחי הבתים גם אם לא המתינה עקרת הבית בפתח. היה נעצר ומותח צווארו, זוקף אוזניו הארוכות ונוער בקול גדול להודיע על בואו.

לא חלף זמן רב ור' צפניה נודע בין לקוחותיו בכינוי "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" וחמורו נודע ברבים בתור – "חמורו של משיח" בגלל צבעו הלבן וגודלו. חלפו להן השנים, התורכים נעלמו והאינגליז שלטו בארץ, העיר הלכה והתפתחה והשכונות גדלו, הילדים הפכו נערים וגברים, ועדיין כמעשה שבשגרה היו "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" ו"חמורו של משיח" סובבים בין הסימטאות . האחד שיבה זרקה בזקנו והשני טפיפות פרסותיו כבר לא זריזות כבעבר וגם נעירתו אינה כבעבר. משנתמעטה הפרנסה וגם טעמו של הציבור נשתנה חדל ר' צפניה מחלוקת החלב והחמור נותר באורווה לועס את החציר במתינות בטל ממלאכה. נמנה ר' צפניה והעמיד את כלי מלאכתו למכירה וגם את החמור.

מי שקנה את החמור היה ערבי מהכפר עין-כרם, מהלך של כעשרה קילומטר. מיד לאחר שהביאו לכפרו, רתם אותו לעבודות שונות. למרות שקיבל את מזונו, לא נשא המעבר חן בעיני החמור, שהיה רגיל למחצית יום עבודה ומנוחה מכניסת השבת ועד ליום ראשון בבוקר.

התמרד החמור נגד בעליו החדשים – ותוך שהוא בועט לכל עבר, ונועֵר בקול גדול­ – נשא את רגליו בדהרה ונעלם בין הוואדיות ולא נודעו עקבותיו.

לעת בוקר, משקם ר' צפניה לתפילת שחרית, מצא את החמור עומד מול דלת האורווה וממתין לאדונו הישן. נכמרו רחמיו של "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" על נושא כליו הנאמן, החזיר את דמי מכירתו לערבי מעין-כרם, ושיכן את החמור באורווה עד לאחרון ימיו. ולשואלים לפשר העניין, היה מצטט את הפסוק הידוע – "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו."

*

דורון גיסין מפתח-תקווה הוא נכדם של זלמן גיסין ושל ברוך בן עזר ראב, ונינו של יהודה ראב בן עזר. כל המכיר את משפחות גיסין וראב, ממייסדי המושבה וממנהיגיה, יודע כמה "ייחוס אבות" יש כאן. ואולם ייחוסו של דורון הרבה יותר גדול דווקא מצד סבתו רבקה שלאנק, אשת סבו ברוך ראב. רבקה היתה מצאצאיו של ר' יעקב עמדן מאמסטרדם, שהיה אחד הלוחמים הגדולים נגד ספיחי השבתאות.

מוצאה של משפחת שלאנק הוא דבר מאוד-מאוד מעניין, כי לפני שנים אחדות עלתה איזו תיאוריה של חוקר בשם מורגנשטרן שאמר כי ב-1840, היא שנת ת"ר, היתה ביישוב הישן בארץ-ישראל איזו התעוררות שבתאית, משיחית, לגאולת הארץ, ומורגנשטרן חוזר על דיעותיו אלה גם היום, ממקום מושבו במכון שלם בירושלים.

 והנה דווקא המשפחה הזו, משפחת שלאנק, שהם בהחלט חלק מהיישוב הישן בירושלים –  היא ממוצא של אנטי שבתאים ואנטי משיחיים מן המובהקים ביותר בתולדותינו. נכדו של ר' יעקב עמדן, חיים יוחנן צבי שלאנק, עלה לירושלים ב-1832. זאת אומרת שמצד סבתו רבקה, משפחתו של דורון גיסין נמצאת בארץ-ישראל משנת 1832, זה 176 שנים! אביה של רבקה היה יהושע משה שלאנק, אחת הדמויות הבולטות ביישוב הישן בירושלים, שכינויו היה אבו-בסל.

דברים אלה אין לומדים בבתי הספר שלנו ואין משמיעים בתקשורת, באקדמיה ובספרות, כי כמו בסיפור על הסולטן המחופש הארון אל-ראשיד, שהעלה את הקבצן על סוסו – לאחר שהעלינו אנו על סוסנו את כל העליות ואת כל הגלויות האחרות – הן השליכו אותנו ארצה ולקחו לעצמן את הבכורה.

*

אהוד יקר,

שמחתי לשמוע את שמואל שי מזכיר בתכניתו "שי לשבת" קטע מתוך "חדשות בן עזר". כבר היו איזכורים קודמים, ובוודאי העיתון ראוי לכל תשומת הלב, כי אני אינני מכיר מפעל תקשורתי בממדים כאלה, בגיוון כזה, ובתכיפות כזאת (פעמיים בשבוע!) – מפעל המונח כולו על כתפיו של איש אחד.

ברכות חמות,

משה גרנות

אהוד: משה יקר, אתה טועה, מערכת "חדשות בן עזר" ממש צפופה מרוב עובדים, אחרת, איך היה העורך מתחכך כבאקראי בשדיה הגדולים של המזכירה ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ? והרי היא עצמה העידה על כך מעל דפי המכתב העיתי!

* * *

הפינה של ההוא מחלם

אהוד יקר

אנא פרסם בגיליון המכתב העיתי שלכם:

לעשות

מה צריך לעשות אתה

שואל

צריך לקום בנערינו

נשותינו ובזקננו לתת

מקלות – נאבוטים – בידי כל בחור/ה וטוב/ה –

לגרש את כל הפחדנים

הכותבים ומפרסמים דוחות... דוחות

הררי נייר ולשלחם אל יערות החושך

שיחקרו את הרי הלביאות

זה

צריך לעשות חבל – על כל דקת זמן

האוזל

עד כאן  מישראל הר

המאחל לכל העורכים והכותבים ומפרסמים במכתב עיתי כל טוב והצלחה!

* * *

שלמה קדם (כצמן)

מטבע 5 האגורות מבוטל החל מהיום / תרבות השקר

זאת ההוכחה הטובה ביותר לכך שהשקל לא מתחזק אלא נשחק. אילו היה השקל חזק כמו שהשקרנים מספרים לנו יום ולילה, הרי שהיו מחזירים את האגורה למשק ולא מחסלים את מטבע חמש האגורות. לדולר יש סנט בודד שהוא מאית הדולר ויש "דיים" שהוא מטבע של 10 סנט. אם הדולר נחלש כל כך למה לא מבטלים אותם. הבלוף הגדול של ממשלת ישראל ובנק ישראל מתגלה במערומיו. השקל שהם טוענים שהוא חזק ומתחזק הוא בעצם חתיכת נייר טואלט שנשחקת עד היסוד. הדולר שאצלנו כל כך נחלש כביכול, הוא יציב ולא נוגעים בו. הצעתי לכם היא לחכות עד שהשקרנים האלה לא יוכלו יותר להפחית בערך הדולר אצלנו, ואז לרוץ מהר ולקנות דולרים, שאיתם אפשר לקנות בכל העולם. אל תתפתו לדבריהם של חבורת נוכלים, שהפכה את השקר למטה לחמה. הם מנהלים כאן כבר הרבה שנים כלכלת שקר, ותרבות השקר היא חלק בלתי נפרד מהם בכל התחומים של חיינו.

* * *

אהוד בן עזר / המחצבה

חלק ראשון

פרק י"א

מה שהיה לספראי לומר על הבחירות

מזכיר המפלגה חזר מן הביקור אצל ניסים לוי והודיע שהוא מושך ידו מכל טיפול נוסף בעניין המחצבה. יום אחד לפני המועד שנקבע לבחירות כונסה ישיבה דחופה במשרדי ההנהלה המרכזית בעיר והוזמנו אליה הוא וכן גם ספראי, מזכיר אירגון הפועלים אשר פועלי המחצבה נתונים למרוּתוֹ.

מנהל המפעל פתח ואמר: "חברים, בשעה שהִסכמנו לבקשתכם לבחור את מנהל-העבודה החדש מבין תושבי המקום עדיין לא היו בידינו ידיעות מדוייקות על המתרחש. ואילו עכשיו מראה עקומת-הייצור ירידה של שלושים אחוז במשך מחצית השנה, מצב אחזקת הרכב ומכונות-החפירה – גרוע, ויש לחַדֵש חלק גדול מן הציוד הכבד מחמת הבּלַאי המופרז. לאור כל הנתונים האלה אנחנו לא יודעים אם האדם אשר ייבחר מבין הפועלים יוכל להשתלט על הבעיות הטכניות והמינהליות הרבות שתתעוררנה. לכן אנו רואים בבחירות עכשיו סכנה לעתיד המפעל, והתגבשה דעה שאולי מוקדם מדיי להעביר את זכות ההכרעה לפועלים עצמם ואולי רצוי להביא לתקופה נוספת מנהל-עבודה מנוסה ממחצבה אחרת ולתת לו להשליט סדרים יעילים בַמקום ולהעלות את התפוקה, ורק מאוחר יותר לחזור לביצוע התוכנית המקורית. תאמינו לי, חברים, שאינני מדבר כלל מבחינה עקרונית, והייתי הראשון אשר נרתם לביצוע ההצעה. רק לאור המצב המיוחד שנוצר – אני מתנגד. כאשר נגיע כאן לכלל החלטה אקרא לרבינוביץ ואסדר את העניין."

גזבר ההנהלה הראשית הוסיף: "הדברים שאני מוסר אינם מיועדים לפירסום ואבקש כי עניין הביקורת הפנימית על הנהלת-החשבונות יישאר בינינו. יש חשד מבוסס, למעשה התגלו עוּבדוֹת ממש על אי-סדרים בהנהלת-הכספים של המחצבה. אני לא אומר שיש כאן מקום להאשמה פלילית, מפני שמתקבל הרושם שדברים רבים נעשו מתוך הזנחה יותר מאשר בכוונה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעבור על כך לסדר-היום. לא הזמנו את רבינוביץ כדי שלא להעמיד במצב בלתי-נעים חבר ותיק העומד לפרוש לפנסיה, מה עוד שכולנו יודעים את זכויותיו הרבות בהקמת המפעל. אבל דרושה רוויזיה יסודית בכל סדרי התשלום, המשלוח וההוצאה וההכנסה במחצבה, ואני מבקש מן הנוכחים להתחשב גם באַספּקט המיוחד הזה שהעליתי שעה שנבוא להסיק מסקנות מן ההתייעצות."

הכול פנו אל ספראי וביקשו לשמוע את דעתו. אך הוא אמר: "לא לפני שאשמע מה יש למזכיר המפלגה לומר. הוא טיפל בעניין, ולמעשה הוא שהעלה את ההצעה ופנה למנהל המפעל והשיג את הסכמתו לכך. אני סקרן לשמוע מפיו מה העלה בעבודתו."

מזכיר המפלגה הסתובב באי-נוֹחוּת בכיסאו והפליט כלאחר-יד: "אני את שלי כבר אמרתי בישיבה הקודמת. די לי בבלבול-המוח ובכאב-הראש מכל העניין."

"אליי לא הגיעו הדברים, ואני מבקש ממך," אמר ספראי בחומרה, "ואני מבקש להסביר זאת שוב לכולנו."

אנשי מועצת המנהלים החליפו ביניהם חיוכים. המתיחות בין ספראי לבין מזכיר המפלגה לא היתה בגדר סוד. כאשר מישהו מהם העלה הצעה בשיתוף עם חברו קשה היה לדעת אם לטובתו או לרעתו התכוון. כך גם בעניין המחצבה שהתגלגל ביניהם עד שלא ניתן לרדת לעומק נימוקיו של כל אחד מהם. מעמדו של ספראי כמזכיר אירגון הפועלים היה חזק ממעמדו של מזכיר המפלגה, מה עוד שספראי עצמו שימש שנים רבות בתפקידו של הלה עד שהתמנה למזכיר אירגון הפועלים. גם היום הוא מכוון במידה רבה את ענייני הסניף המקומי מאחורי גבו של המזכיר הנוכחי.

מזכיר המפלגה בלע את העלבון המסותר בפנייה אליו, וכדי לחפות על כישלונו עלה בו רצון להוכיח כי התפתחות העניין ברורה לו יותר מאשר לכל אחד מן הנמצאים בחדר, וכי הבעייה היא כה חמוּרה עד שאיש לא היה מצליח לפעול בצורה אחרת בתנאים הנתונים. לכן אמר בקול שהיה בו שמץ מן השמחה לאיד:

"לדעתי הכול אבוד!"

"אילו מילים הן אלה?" קרא אליו ספראי, "אני ביקשתי הסברים ולא הבעת-דעות. למחקרים יש הרבה מקום באוניברסיטה."

הפעם היה העלבון כפול וצפון בו רמז אישי. מזכיר המפלגה למד בזמנו באוניברסיטה וסיים את בית-הספר הגבוה למדעי-החברה. כל זה הִקנה לו הכשרה מצויינת להבנת רבדים חברתיים, תהליכים ציבוריים ועקומות-השפעה ביישובים סגורים. על אף גילו הצעיר הצליח תוך פעילות מסורה בסניף לקבל את משׂרת המזכירות, וגם בתפקידו החדש לא שכח להתבונן ולפעול לפי התורה שהרביצו בו מוריו באוניברסיטה. האנשים שעימם בא במגע העריכו אותו מאוד על השכלתו הרחבה. נוהג היה לכתוב מאמרים מעניינים בעיתונות המפלגתית ובבמות אחרות, בהן הסביר את השקפותיו החברתיות. לא אחת הוזמן להרצות בסמינריון על בעיות קליטה ומיזוג עדות, עורר ויכוחים נלהבים ורבי-רושם והוציא לעצמו שם של מומחה לבעיות היישוב החדש. בשיא פירסומו אף היתה לו חליפת-מכתבים עם אישיות מסויימת, והוא הגן בלהט על דעותיו וזכה לשבחים רבים אף מצד המתווכח עימו. חליפת-מכתבים זו, שהתפרסמה בעיתונות, הגדילה בהרבה את משקלו במפלגה ופתחה לפניו דלתות רבות שעד אותה שעה עדיין לא עלה בידו לחדור בעדן. אמנם, הולכי-רכיל יודעים לסַפּר כי משעה שהתפרסמה חליפת-המכתבים התקלקלו היחסים בינו לבין ספראי שראה בכך חתירה תחת סמכותו, ואף פלט בהזדמנות מסויימת:

"נוּ, מה אתם שואלים אותי? לכו תשאלו את האינטליגנט הזה, הרי הוא מומחה לכל דבר, גמר אוניברסיטה ומתווכח עם גדולים ממנו. אולי עוד יהיה פעם ראש-ממשלה. חה-חה-חה."

ספראי החל יחד עם רבינוביץ במחצבה ובסלילת הכבישים, אולם במהרה התבלט בכוחו האירגוני וביכולתו להגיע להסכם עם בני-אדם כמעט בכל עניין קשה, עד שהתרגלו לסמוך עליו ולהטיל על שכמו כדבר המובן-מאליו תפקידים שאנשים אחרים נלחמו עליהם בכל כוחם ולא הצליחו להשיגם. בצעירותו קיבל ספראי חינוך מסורתי כלשהו בעיירה שממנה עלה. מהר מאוד שכח את המעט שקיבל ותקופה ארוכה העסיק עצמו בספרות הוגי-הדעות הסוציאליסטים ומנהיגי תנועת-הפועלים שאליה השתייך. מאותו זמן נותרו לזיכרון כמה רשימות קצרות מפרי-עטו בעיתון המפלגה, ובהן הערות ותגובות עם קריאת ספר או שמיעת הרצאה בערב-תרבות של האירגון. לאחר-מכן באו שנים שבהן שקע כולו בעבודה וכמעט שאין שעתו פנוייה לקריאה אלא בעיתונות היומית, על אחת כמה וכמה לא לניסיונות ספרותיים שאותם ראה כ"חולשת ילדוּת". שמוֹ ודבריו מופיעים לעיתים קרובות בחדשות, אבל לשם כך אין עליו לכתוב הרבה והפירסום נעשה על-ידי דובר האירגון. ספראי עצמו מתרוצץ מישיבה לישיבה, סדר-יומו עמוס וכולל גם פגישות עם אורחים הבאים ממדינות זרות. אף כי הוא גאה על אירגון-הפועלים המסודר אשר בהנהלתו, הוא רומז לעיתים מזומנות לידידיו כי "ספראי לא אמר עדיין את המילה האחרונה שלו."

אמנם, הוצעה לו מִשׂרה מכובדת של ציר באחת מארצות-אירופה הקטנות, אולם הוא קיבלהּ רק כניסיון מצד אויביו לדחוק את רגליו מכל השפעה בחיים הציבוריים בארץ. לכן לא נפתה אחר הכבוד ועמדוּ בו האומץ והפּקחוּת לסרב. רק אישתו הצטערה על כך מאוד.

"אנחנו מחכים," פנה מנהל המפעל אל מזכיר המפלגה.

"מיד," ענה הלה ורשם דבר-מה מהר בפנקסו.

מסיבות אלה בז מאוד ספראי בליבו למזכיר הצעיר. "בן-התפנוקים," קרא לו בינו לבינו, "נוּ, נוּ, מה בן-התפנוקים אומר?" היה חוזר ומשנן לעצמו בישיבות הארוכות. "מה חידשו לו הספרים שלו?"

רק לעיתים רחוקות, ברגעים של גילוי-לב, היה מנסה להתקרב אליו תוך שיחה על נושאים משותפים. "מה אתה אומר?" היה שואל אותו, "הבן שלי גמר צבא והחליט ללמוד באוניברסיטה. אתה יודע מה החליט ללמוד? לא תאמין, בדיוק את המקצועות שלך. זבוב נכנס לו לראש – בית-הספר למדעי-החברה. אמרתי לו: 'אם כבר החלטת ללמוד, תלמד לפחות רפואה.' – וכי אינני צודק? מה תגיד? לא מוטב שילמד משהו ממשי כדי שיוכל להיות עצמאי בחייו, ולא להתרוצץ כמוני וכמוך עם ההשכלה שלנו? חה-חה-חה! תגיד לי, מה יצָא לך מהלימודים שלך?"

אך היום לא היה זמנו פנוי לבדיחות. נהירות היו לו כל ההתפתחויות האחרונות בכפר ובמחצבה, וכבר היתה לו תוכנית-פעולה ברורה. אולם הוא לא רצה להשמיע את דברו לפני שייווכחו הכול מי כאן בטלן, מי סיבך את העניינים והפריע לעבודה, ועל מי אפשר לסמוך שיֵדע לסדר עניין.

והוא החליט לגבות את חובו עד הסוף. בזמן האחרון החלו מרננים מאחורי גבו כי אינו מבין עוד את המתרחש מסביבו וכי שיטותיו מיושנות הן. והיו מעֵזים לנופף מולו במונחים ובטבלאות ובסיכומים שאין להם סוף, כאילו מוכיחים בכך את עליונותם עליו. כאשר התנגד לקבל בחור צעיר, ולוּ גם בוגר אוניברסיטה, למשׂרת מזכיר המפלגה, קמו עליו הכול והאשימו אותו שאין הוא נוהג לפי רוח הזמן ואינו מבין שכדי להצליח בעבודה כיום יש לגייס את כל השיטות החדשות של הטיפול והאירגון החברתי.

"טיפול, טיפול," רטן ספראי לעצמו. הוא מאמין רק באנשי-עבודה – לא אנשים שבאו וידיהם לְבנות ישר מעם ספסל-הלימודים לקבל מִשׂרה שמנה מן המוכן, אלא בחורים אשר בעשר אצבעות שלהם בנו את הארץ והשקיעו בה את רוב שנותיהם. אפילו לא הספיקו להשלים את השכלתם, עדיין הם מיטיבים לסַדר עניין מכל המומחים הצעירים הללו. הוא כבר פגש במומחים ומבין כיצד צריך להתנהג עימם. לעולם אין שניים מהם מגיעים לפיתרון דומה. כל אחד גאה על מסקנתו שלו ומגייס את רוב ידיעותיו ומה שליקט מן הספרים כדי להוכיח שעמדתו שלו נכונה. למטה מכבודם להגיע לדעה אחת, ותמיד יש עימם כמה הסתייגויות עקרוניות. שמחים הם שאין האחריות מוטלת עליהם ומביעים סברות-כרס ככל העולה על רוחם. אילו שמע לעצתם, היה עליו לשנות את דעתו כל שני וחמישי. כל בעייה קטנה מעוררת אותם לדיון מדעי, ומרוב להיטותם להוכיח את בקיאותם וצידקתם לא איכפת להם אם בינתיים ייהרס העניין שהם עוסקים בו.

אבל הוא, ספראי, כבר למד איך לעבוד איתם. בלעדיו אינם שווים כלום, ורק משום שהם יודעים כי בידו ההכרעה הסופית הם מרשים לעצמם להתפלפל ולסַבּך כל-כך את העניינים, אדרבא, שיתפלפלו. העיקר הוא בידי מי נמצא הכוח "לחתוך". וספראי מאמין רק ביכולת אחת – ביכולת "לחתוך עניינים". וכבר יצאו לו מוניטין בפרט הזה. לעולם אינו שוכח להתפאר: "לשם מה לי כל המומחים? מדַבּרים ומדבּרים ובסוף מחכים שאני אחתוך. והצרה – שאני תמיד צודק!"

עכשיו, שלא שמעו בקולו, אדרבא – יִראו-נא מה פעל הבחור ברוב חוכמתו!

"אני רוצה לשאול את הנוכחים," פתח מזכיר המפלגה, "אם הם מוכנים לשמוע הסבר מפורט להשתלשלות העניינים כפי שאני רואה אותם. מה שקרה כאן הוא רציני הרבה יותר משנוטים לחשוב. ועליי להזכיר שכבר בזמנו כתבתי – "

מנהל המפעל הפסיק אותו: "החברים מעוניינים יותר באינפורמציה שוטפת ולא בסקירה מדעית מצידך. עם כל הכבוד שאנו רוחשים לידיעותיך, הרי תבין שאין לנו זמן רב לערוך סימפוזיון על בעיות חברה וקליטה."

"למה? למה?" קרא ספראי, "הנה יש לנו הזדמנות לשמוע סקירה מאלפת מפי אדם מומחה שהיה לו זמן רב ללמוד, לא כמונו, והוא יוכל להרחיב את אופקינו מכמה וכמה בחינות. למה לא? נשמע מה בפיו."

"אתה עומד על כך, ספראי?"

"כן."

"ובכן, שפוֹך! שפוֹך כל מה שיש לך לומר. ואנחנו – כולנו אוזן!" פנה מנהל המפעל אל המזכיר במין קבלת-דין לגלגנית קמעה. אמר בליבו: "אם ספראי רוצה לשמוע, בבקשה, יערב לו. אף כי אנחנו, מצידנו, כבר שׂבענו את ההרצאות האלה על יחסי עדוֹת ועובדים במפעל, ועוד לא ראינו איך התפוקה עולה מהן."

מזכיר המפלגה נבוך מקבלת-הפנים לדבריו, ואף כי הכול הבטיחו להקשיב לו התקשה לערוך את דבריו כראוי. "ראשית, כלומר, בתחילת דבריי אני רוצה להסביר איך נולד, רציתי לומר – מי העלה לראשונה את עניין הבחירות. שוחחתי על כך עם הפרופסור גוֹגין, מי שהיה מורה שלי באוניברסיטה – "

"אָה – "

"כלומר, זה היה אחר-כך, כשהסתבכו העניינים. אבל גם קודם התייעצנו."

"אוֹ – "

"מפני – "

"כן, כן, תמשיך לדבּר," עודדו אותו.

"היתה ישיבה של כל הגופים הציבוריים והמוסדות המטפלים בכפר והוטחה ביקורת חריפה על שאין מעמידים את התושבים עצמם על האחריות ליישוב ולמקום-העבודה. הם התרגלו לבוא בטענות אל כולם ואינם עושים מאמץ לעזור לעצמם. הוחלט שאסור למצב הזה להימשך ועלינו להביא אותם בהקדם להקמת מוסדות שלטון עצמי ולדאגה לאותם ענפי פרנסה הנמצאים בסביבתם ואשר מהם מתקיים הכפר כולו. מתוך כך התגבשה ההצעה לפתוח בפעולה הסברתית רחבה ולעשות למען חינוך התושבים לאזרחות לא רק במובן הסביל של המילה אלא ובעיקר בצורה פעילה."

"בּראווֹ!" קרא ספראי, "דברים כדרבונות. לכך אני קורא טיפול נבון."

מזכיר המפלגה התעלם מן ההערה והמשיך: "והנה, באותו זמן החלו מנסרות שמועות על צאתו של רבינוביץ לפנסיה. פנו אליי לייעץ בדבר, העלינו במזכירות הארצית של המפלגה את ההצעה הניסיונית לקיום בחירות במקום, ומיד התלהבו מן הרעיון. הדבר התברר כבר כמה פעמים בסמינרים רעיוניים ובפני אורחים זרים שהתעניינו בבעיותינו, ותמיד ניצחה הגישה של שיתוף הפועלים בהנהלה, מה עוד שכל המפעלים נמצאים, פחות או יותר, במסגרת אחת."

"בהחלט," אישר מנהל המפעל, "אף כי לעיתים קרובות מדיי נוטים לשכוח זאת וטופלים עלינו האשמות שונות לגבי היחס לפועל הפשוט."

"הבאתי את הבעייה של הכפר והמחצבה בשיחה פרטית שהיתה לי עם הפרופסור גוֹגין – "

"אוֹ!" דפק ספראי על השולחן וקרא בשמחה, "עכשיו נשמע דברי-חוכמה ממש!"

"אני לא מתלוצץ!" נפגע המזכיר.

"לא. לא רציתי לפגוע בך, בבקשה, תמשיך."

"פרופסור גוגין התלהב אף הוא מן ההצעה וסמך ידיו עליה. במפלגה התייחסו בעיקר לאספקט העדתי שבדבר וראו את העניין כבעל חשיבות ציבורית. פרופסור גוגין נתפס לצד החברתי והקהילתי, ואני רואה חובה לעצמי להזכיר שכבר לפני שש שנים הוא העלה בספרו 'בחינתן החברתית של הקהילות העדתיות' תוכנית דומה."

"יפה."

"כן. עד כאן היה הכול חָלָק ונאה. דוּבּר עוד על מדריך שישהה במקום כדי לייעץ בביסוס צורת הדמוקרטיה והנהלת המוסדות הפנימיים בכפר, אולם מתוך התחשבות עם גורמים מפלגתיים שונים, וכדי שלא יביא העניין לסכסוכים על רקע זה, הוחלט לוותר על הרעיון ולסמוך על רבינוביץ באירגון הבחירות במחצבה ולהטיל על כל אחד מנציגי המוסדות המטפלים בכפר להדריך את התושבים לקבלת הסמכויות בשטח המיוחד לו. בבחירות למחצבה ראינו ניסיון ודוגמה כאחת – לתושבים ולנו."

"ובכן, מה קרה?"

"שבוע לפני הבחירות הופיע אצלי במשרד ניסים לוי."

"אה? זה הביריון שלהם? נידמה לי שאני מכיר אותו מתקופת הבחירות לכנסת."

"אַל תקרא לו ביריון. אחרי השיחה שהיתה לנו אני לא סבור שהוא שייך לסוג הזה. פרופסור גוגין מעדיף לקרוא לו: מנהיג."

"מנהיג טבעי?"

"אולי. לפי התיאוריה של פרופסור גוגין צריך אדם כניסים לוי להיות הראשון שיעלה לשלטון בניסוי החברתי. בתקופה מאוחרת יותר, כך טוען הפרופסור, יתפורר שלטונו מסיבת חוסר השכלתו האלמנטארית, ותקופתו תאוּפיין על-ידי תופעות של שחיתוּת וטובת-הנאה שאותן עלינו להבין, אף כי נצטרך להתנגד להן בכל תוקף. אחרי ניסים לוי עשויים לעלות היסודות האחראיים האמיתיים אשר בתוך העדה, ולכן צריכה פעולתנו להיערך בשני שלבים – האחד לשטח, בקביעת המסגרת הדמוקרטית לחיים הציבוריים בכפר. והשני לעומק – לפתוח בפעולות חינוך לאזרחות והשכלה כללית בקרב היסודות העתידים לעלות לשלטון בעוד, נאמר – כחמש עד שבע שנים."

"אני רואה שהפסדנו בפרופסור שלך עסקן-מפלגה חרוץ. למה אין שומעים על הדעות שלו?"

"אמרתי לך. הן כתובות בספרו שיצא לפני שש שנים."

"אה – "

השיחה התנהלה בעיקרה בין מזכיר המפלגה לבין ספראי. הראשון דיבר והשני לא התאפק להפסיקו בהערותיו. שאר הנוכחים ישבו כעדים אילמים לוויכוח, ואולי גם השתעממו מעט. המשרד שכן בבית רב-קומות, בחדר שקירותיו מסויידים בצבע בהיר מאוד וחלונותיו פתוחים לרחוב. הכיסאות המרופדים נסכו לֵאוּת נעימה וביטחון וגרמו ריחוק מנושא השיחה. עקב הזכרת שמו של הפרופסור הנודע חשו עצמם כמשתתפים בדיון מדעי, דבר שהיה מעין בידור בתוך העבודה המעשית השוטפת של פיקוח על המחצבה. את הסיפור כבר שמעו מפי המזכיר ועתה רמזו לו מפעם לפעם שמוטב לו לקצר בדברים ולא לבטל את הזמן לחינם. אולם הוא התעלם בעקשנות מכוונתם והוסיף לסַפּר את סיפורו לפני ספראי, אולי מתוך רצון לפרוק מעליו את כל הניסיון והלקח שהצטברו בו תוך כדי עבודתו. "והנה מופיע ניסים לוי ובראשונה אני אומר לעצמי: 'הצלחנו. בא האדם שאנחנו זקוקים לו כדי לבצע את הניסוי.'"

"תמימות... אלוהים, איזו תמימות... בני-אדם, איפה העיניים שלכם?"

"מה יש? גם אתה היית בעד הצעת הבחירות. ובכן, במה הפסקתי? כן, ניסים בא, ומה אתם חושבים אמר? אינו רוצה כלל בבחירות. הוא – רוצה מינוי מאיתנו. מתבייש לקבל את התפקיד מבני העדה שלו. ואיך כעס והתרגז."

"ומה חשבת? אתה זורק אותו לכלבים, והוא עוד יבוא ויודה לך?"

"מי זורק?"

"ודאי זורק. הוא עבד אותנו באמונה כל השנים, וכעת, במקום לתת לו גמול על כך, אתה בא ואומר לו: 'הילחם לבד על מקומך.' מה אתה חושב, שהוא טיפש? שאין לו עיניים בראשו? בעיניו כל העניין אינו אלא כפיוּת-טובה מצידנו."

"אבל גם אתה היית בעד הבחירות!"

"כן, אך לי ברוך השם יש ניסיון. ואני י ו ד ע איך לעשות אותן ואיך להסביר אותן. כל הכבוד לדמוקרטיה, אולם, חברים – צריך גם להתנהג בחוכמה! יש להתחשב בבני-אדם פשוטים, הם אינם מבינים את התיאוריות שלך ושל פרופסור גוגין שלך, ורואים רק את האינטרסים שלהם. ותשאלו אותי – אני לא יודע, בסופו של דבר, מי צודק יותר."

"אַל תאמר שלא התחשבנו בו. הבאתי את המקרה לפני הפרופסור גוגין ושקלנו מה עדיף – ביצוע תוכניתנו המקורית או התחשבות ברגש-הנחיתוּת של ניסים לוי, שלא הסכים לקבל את סמכותו מאנשיו, אלא ביקש שאנחנו המשכילים והוותיקים יותר ניתֵן לו תוקף בכפר בזה שנמצא אותו ראוי לתפקידו. ובאמת הגענו למסקנה כי הבחינה האנושית מכריעה ויש להשתדל למַנוֹת את ניסים לוי ולהבליט לפני הפועלים ואנשי הכפר מה הן התכונות הנדרשות ממנהל-עבודה – ורק בתקופה מאוחרת יותר לקיים בחירות לתפקיד זה או אחר, כשיהיה לתושבים עצמם רגש מספיק של ביטחון כדי להתגאות בתפקיד שנבחרו לו על-ידי חבריהם. חזרתי והבאתי את כל הנימוקים לפני החברים היושבים כאן במועצת המנהלים של המפעל וקיבלתי את הסכמתם לפעול כהבנתי."

"ובכן, באת אל ניסים לוי והבאת לו על מגש של כסף את המינוי, מה? אתה לא רוצה לומר לי שעשית כך?"

"מדוע?"

"מדוע? מדוע? גם זאת עליי להסביר לך? שמע לי, ידידי הצעיר. אני כבר הרבה ראיתי בדרך שלי. לא פעם ולא פעמיים כינו אותי בשם 'מנוול' ועוד שמות-גנאי נאים מסוג זה, אבל מעולם לא האשימו אותי בטיפשות – לא בפניי, ואני מקווה גם לא מאחורי גבי, אתה מבין?"

"אבל בעניין ניסים לוי היתה זאת אי-הבנה!"

"אי-הבנה אתה קורא לכך? הולך להתחנן אליו שיואיל ברוב חסדו להיות מנהל-העבודה? ואילו לא היה מסכים? והיה מבקש שעוד תוסיף לו טובות-הנאה כדי שיואיל לשמש בתפקיד שזכה בו בלי לנקוף אצבע? ומה מידת הכבוד שתהיה לו לעבודה ולאחריות עליה? חינוך מצויין נתת לו, לא כן?"

"הוא לא סירב לקבל את תפקיד מנהל-העבודה, אלא פשוט האשים אותי בניסיון לקנוניה עימו כדי להעניק לו את המינוי בדרך בלתי-כשרה ולגזול בכך את זכות הבחירה מעם הפועלים במחצבה."

"מסכן."

"הוא לא כל-כך מסכן."

"לא. לא הוא. כלל לא תיארתי לעצמי שהוא כה פיקח. משחֵק היטב את המשחק."

"מה אתה רוצה לומר?"

"מה אני רוצה לומר?" קם ספראי והחל דופק באגרופו על השולחן. "מה אני רוצה לומר?" מזכיר המפלגה נדהם מן ההתפרצות הפתאומית לאחר הטוֹן השקט והלגלגני קמעה עד כה. הוא הביט בשאלה אל מנהל המפעל כמבקש ממנו להשקיט את המתפרץ. אך זעמו של ספראי התגלגל בחלל החדר ופניו האדימו ונִדמה היה כי יאחזנו השבץ מתוך הכעס. איש לא העֵז להפריעו באמצע דבריו. "מה אני אומר. אם בכלל שואלים אותי עוד, אם בכלל מתעניינים עוד בדעתי. רבותיי, מה שנעשה כאן הוא לא רק פשע, אלא תסלחו לי – זו טיפשות! כן, כן, אתה יכול לדבּר, אתה יכול לבקר אותי מאחורי גבי, לומר שאני 'בּוֹס' פוליטי והשיטות שלי פסולות. אבל אם אתה רוצה לדעת, אז, שוב – תסלח לי, אבל אני מחַרבּן על הפרופסור שלך, ועל הדעות שלך, ועל צורת-הטיפול המטופשת שלכם במפעל, ועל הטמטום ובלבול-המוח שהצלחתם להכניס בשיטות המדעיות שלהם ולהרעיל את כל יחסי העבודה והשכנוּת במקום! כן, אני מצפצף על המדע שלכם, ואני לא מאמין אפילו למילה אחת מכל הפטפוטים ששמענו כאן שעות שלמות על 'דמוקרטיה-שמוקרטיה' של טיפשים. טיפשים! טיפשים!

"מה אני אומר? אתם יודעים למה נהרס המפעל? אני אסביר לכם. הוא נהרס מפני העצלנות שלכם. מפני החיים הקלים שאתם בוחרים לעשות לעצמכם. מלאכה נקייה לקחתם לכם, מומחים נהייתם כולכם ומטפלים בכל בעייה בפּינצֶטוֹת ובכפפות במקום לתפוס בה בידיים ממש. הנה היתה לכם הזדמנות, הזדמנות גדולה – ולי העקרונות חשובים לא פחות מאשר לכם, גם אני בעד בחירות פנימיות – והיתה לכם אפשרות לחולל מהפכה בַמקום ולהביא לאנשים מתנה חשובה של עצמאות ולדרוש תמורתה הרבה עבודה ועמל. פשוט זיעה, רבותיי, עד כמה שהדבר נשמע רחוק ובלתי-מציאותי. הנה אנחנו יושבים בחדר נקי, כולנו כבר, השד יודע למה, בחולצות לבנות. ובחדר השני יושבות הרבה פקידות נחמדות ומפטפטות ביניהן על דברים מעניינים אולי יותר משלנו. אבל אנחנו עדיין לא השתחררנו מן האחריות לכל מה שנעשה כאן! ועלינו לעבוד, אמנם בדרך משלנו, ואם גם לא עוד עבודת-כפיים, אך לפחות לדאוג שעבודת-הכפיים תיעשה!

"ומה אתם עשיתם פה? לקחתם מפעל והתחלתם להחריבו. לא מתוך כוונה רעה, אני יודע – רק מתוך חוסר-הבנה. הנה אמרו לנו בתחילת הישיבה שהתפוקה במחצבה ירדה, והמזכיר הנכבד בא להתחנן לפני ניסים לוי שיואיל ברוב טובו לקבל את תפקיד מנהל-העבודה. איזו הזדמנות נפלאה החמצנו! כאן היינו צריכים ללחוץ, פה היה עלינו ללכת בדרך הקשה. רבותיי, היה עליכם להטריח את עצמכם ולדרוש קצת יותר תפוקה במפעל – מעצמכם ומן הפועלים כאחד. ולהחזיק את הזכויות ביד קפוצה ולתת לפועלים להילחם עליהן – כדי שיכבדו אותן ויעריכו את השגתן ולא יחשבו שהן מתגלגלות כזבל ברחוב וכל אדם שעובר יכול לזלזל בהן. כל מה שנלחמנו עליו פיזרתם לרוח והורדתם את ערכו. מצחיק, לא? שאני, ה'בּוֹס' ו'איש-האגרופים' כמו שקוראים לי, אני צריך לדבר אליכם על אידיאות. ואתם יודעים למה קרה כך? משום שאני לא התעצלתי לעבוד ולעשות כל דבר בדרך הקשה והמלוכלכת. אני לא מרמה את עצמי שאפשר לכבות שריפה מרחוק ובלי לזהם את הבגדים ואולי גם להיפצע. אבל לעשות משהו, לעזאזל, הרי אדם יכול לקבל שבץ ממה שהולך פה – ישבו להם מומחים ושכחו שהם מטפלים בבני-אדם, ועוסקים בכל הבעיות שבעולם ורק לא בדרישה היסודית האחת שתהיה קודם כל עבודה.

"בצדק עשה לך ניסים לוי שזילזל במינוי שרצית לתת לו. מה ערך לזכויות שאתה מעניק אם אין לך כוח לדרוש דבר תמורתן? ואתה יודע מדוע אתה שׂשׂ כל-כך לחלק איתו את האחריות ולהטיל עליו הכול ולעזור לו להיות מנהל עוד לפני שהוא דרש זאת ממך? אני אסַפּר לך – מפני שאתה רוצה שיהיה לך פחות כאב-ראש, ומשתוקק להיפטר בדרך קלה ומדעית מן האחריות הרובצת עליך ועל כולנו לקיום המפעל.

"רבותיי, תסלחו לי, אבל אתם עושים שירות של דוב לדמוקרטיה. למה מוותרים בקלות רבה מדיי על סמכויות? מפני שעצלים וחלשים מדיי להמשיך ולשאת בהן. לוּ היה לכם אינטרס אמיתי במפעל, לא הייתם מפקירים אותו במהירות כה רבה. אבל אתם רציתם כולכם לצאת ל'פנסיה' לפני בוא הזמן, כדי לנוח בפינתכם הקטנה ולטפוח לעצמכם על הכרס ולומר: 'כן, אנחנו כּיוַנוּ את הכול, עכשיו עליהם להוכיח מה הם מסוגלים לעשות.' – ונותר רק אחד ספראי המחזיק כל הימים את השלטון בידיו וצועק ודורש קודם-כל עבודה, ורק אחר-כך מוציא את הזכויות טיפין-טיפין. ומחנך, יותר מכם, רבותיי, בדרך הקשה וכפויית-הטובה בה איש אינו מקבל יותר מכפי מה שהוא י כ ו ל לדרוש. כן, אני מטפח קשרים אישיים, קנוניות, 'חמוּלוֹת', מלחכי-פינכה ומכירי-טובה, כן – אני כאן המושמץ ביותר וכל הדיבות על המפלגה והאירגון במחוז קשורות בי. אבל כבר אמרתי להם בהתחלה – עדיין איש לא אמר עליי שאני טיפש! ותיזהרו לכם, רבותיי, תיזהרו לכם קודם-כל מן הטיפשות שאליה אתם נדחפים על-ידי עצות-אחיתופל של השד יודע מי! אין כל תחליף לעבודה ולמאבק ולאחריות, וכל זמן שלא יוציאו מכם בכוח את האחריות הזו – לא תוכלו להיפטר ממנה ואפילו תזרקו אותה לכל עבר ותבקשו מכל הדיוט ברחוב: 'קח, רק קח, קח!'

"אני רוצה שיהיה ברור – גם אני בעד בחירות פנימיות במחצבה וחושב שניסים לוי עשוי להיות לנו גם להבא בעל-ברית נאמן במקום. אבל אם אני נותן בחירות – אני רוצה לעשות הסכם ולקבל תמורה. ולשם כך צריך סבלנות, וזוהי מלאכה קשה ומלוכלכת ולא תמיד שׂכרהּ בצידה. והנה באתם אתם וקילקלתם את הכול. אם ננסה למנוע את הבחירות – יחשבו האנשים שאנחנו מתנקשים בזכויותיהם. ואם תתקיימנה – נאבד את השליטה על המחצבה לפני שהצלחנו לארגנה מחדש."

והוא הפסיק בתוך דיבורו ואמר למנהל המפעל: "אתה חושב לקרוא לרבינוביץ ולבטל את הכול. נַסה – למחרת תבוא לפניך הפגנה של כל פועלי המפעל עם כיסוי נרחב בעיתונות העויינת לנו."

ואֶל מזכיר המפלגה פנה: "ואתה אומר: 'לדעתי, הכול אבוד!' – כך קל לך לדבּר אחרי שקילקלת. אבל אני אומר לכם – לא הכול אבוד, עדיין ספראי כאן עם השיטות הישנות והבלתי-מדעיות שלו, והוא ילך מחר למחצבה וינסה לעשות הכול כדי שהבחירות תידחנה, וינסה לעשות הכול כדי להציל את הפועלים – לטובתם – מניצחון העלול לכלות את המפעל כולו. ואני יודע מה יאמרו עליי אחר-כך – לי תמיד משאירים את העבודה המלוכלכת, כאילו הייתי מכבה-האש למענכם. לולא העבודה שלי היה מתפרק המפעל כולו מכבר, כי אתם כ ב ר אינכם מוכנים לעשות את העבודה שלי ו ע ו ד אין לכם ממלא מקום. ואני מתכוון בייחוד לך, אינטליגנט שכמוך – החיים לא קלים כל-כך כמו שאתה חושב. מחר אני יוצא למחצבה להחזיר את הסדר על כנו. ואַל יחשוב איש שהדבר יעבור ללא תגובה. אני תובע מיד בירור במזכירות הארצית, ואני רוצה לדעת אם אפשר להמשיך ולעבוד כך. לא אתן לקצץ את הענף שעליו אנו יושבים. ולא רק אליך מכוּונים דבריי – כך גם כל חבריך הצעירים, נוח לכם, מדעי לכם הכול, והטיפשות שלכם מבצבצת מכל פינה."

והוא יצא וטרק אחריו את הדלת.

המשך יבוא

[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].

* * *

הסבר לצרופה בראש הגיליון

למר אהוד בן עזר שלום רב, 

בהמשך למאמר שדן בקורות "הענף הירוק" [הגרינים] של משפחת ראב [גיליון 305], אני שולח אליך צילום מתוך פנקס אגודת "נחלת ישראל", שנוסדה ז' אלול תרפ"ה [1925]. המדובר באחת האגודות שיזמו את ניסיונות ההתיישבות הראשונים על החולות שמדרום ליפו, לימים העיר חולון. 

שלמה גרין חתום על המסמך בתפקיד מזכיר האגודה. 

בתקווה שתמצא בזה עניין. 

בברכה, 

משה רימר 

* * *

אזרחי ישראל הפתאים: כל המצוטט להלן קרה באשמת ראש הממשלה המושחת והכושל שלכם אהוד אולמרט! אנא, התעוררו בעוד מועד והדיחו אותו וקבלו את הגאון ביבי במקומו!

"2007 הסתיימה בתוצאות מצויינות: צמיחה מהירה, ירידה באבטלה, עלייה ברמת החיים וגם תחילת תהליך של צמצום פערים בין עניים לעשירים. עם זאת, אורח שיקשיב רק להתלהמות התקשורת יתרשם, שהמדינה מצוייה במשבר כלכלי וחברתי עמוק, שהחברה על סף תהום, ושהחיים בארץ מעולם לא היו קשים יותר. אין יום ואין שעה בלי ידיעות על עוני ומצוקה, על מקרר ריק ועל מיליון רעבים. --- לראשונה זה שנים הצטמצם הפער בין עניים לעשירים. העוני היחסי קטן במקצת, וגם העוני האבסולוטי קטן. היכולת לקנות סל מזון בסיסי – גדלה. הגידול בהכנסות ממיסים איפשר לממשלה להשקיע יותר בחינוך (5 מיליארד שקל בחמש שנים) וברווחה: הגדלת קצבאות, מס הכנסה שלילי ופנסיה חובה. אבל כל השינויים החיוביים הללו לא עושים רושם על אף אחד. הגופים האינטרסנטיים ממשיכים לעוות את תמונת החיים. כדי לזכות בעוד רייטינג הם צובעים הכול בשחור."

נחמיה שטרסלר: "קינות ליום יום", "הארץ", יום שישי, 4.1.08.

* * *

השיר הזה צוטט בגיליון 305, לפי שזכרתיו מילדותי ומהגנון של אימי:

"גשם גשם משמיים / בוא מלא בורות המים / טיף טיף טף / טיף טיף טף / מחאו / כף אל כף!"

אליהו הכהן: אהוד, שורה אחת שציטטת מתוך שירו של יחיאל היילפרין [אביו של המשורר יונתן רטוש] לא היתה מדוייקת. המקור הוא:

גשם גשם משמיים, קול המון טיפות המים, טיף טיף וכו'

 * * *

 ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,674 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, צרבנו ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות, אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל. גם מי שכבר שלח כתובתו קודם מתבקש לשולחה פעם נוספת כי אנחנו עמוסים במאות אי-מיילים מכל המינים והסוגים.

* * *

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל