| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 307
תל אביב, יום חמישי, ג' שבט תשס"ח, 10 בינואר 2008
עם שתי צרופות של עץ שמוטי-דם "שרה" שנתגלה-מחדש באחד היישובים באזור רחובות, אך עדיין אין זה סוף העלילה הבלשית, ונעדכן אתכם בהמשך...
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור נגיעות (2).
אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין, (וגם לאולמרט).
מ. ד-ן: א. שרון לא היה יורה כדור ברקתו. ב. תשובה לתגובה על "תשובה לתם"...
עמוד מתוך: מסכת סוטה פרק ט.
ד"ר גיא בכור: א. 2008: תסריט האימה הגרעיני – השתנה.
ב. דמות המסתורין, שהשפעתה עלינו היתה קשה, ומאמנת כושר קטלנית.
דורון גיסין: סייג לחוכמה שתיקה.
יהודה גור-אריה: דילמה.
יוסי גמזו: סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר!... // יוסי אחימאיר: מי מתגעגע לשרון?
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"א. קבצנים בבגדאד ובתל-אביב ומיקוח עם סוחרים פרסיים.
נעמי שמר: שיר הכריש (תזכורת).
מיהו ברק חוסיין אובמה? כתבה שרצה באינטרנט ואין אנו יודעים את מקורה ואת מידת אמינותה אבל היא מפחידה.
רות ירדני כץ: הפעם נדבר על בית טיכו.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק י"ב, ציפורה לא באה.
משה שפריר: רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד (שיר).
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
סְטֶלָה נֶפֶשׁ טוֹבָה שֶׁלִּי
נוֹלְדָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת:
תּוֹלָה כְּבִיסָה בְּאֵין רוֹאֶה
וּמַפִּילָה אֶת הָרִיסִים
בְּרַעַש.
מתוך המחזור "נגיעות" (2)
אהוד בן עזר
לכל מחרפיי ומלגלגיי עקב תמיכתי העקבית בראש הממשלה אהוד אולמרט – אני מגיש תזכורת – גם אז, כחמישה חודשים לפני הירצחו של רבין – היה קולי כמעט יחיד מול מחרפיו ומגדפיו הבוטים של ראש הממשלה שהיה חי עדיין, גם אז היתה שינאה נוראה כלפי לא רק מימין אלא גם מהשמאל, וכמעט שלא יכולת לומר ולהדפיס מילה טובה עליו. גם אז הייתי קול בודד – רשימתי עליו ב"הארץ" היתה היחידה בעיתון באותה תקופה!
עמיתיי הסופרים, העיתונאים, חברי קהילת התקשורת הַמּוּזְנֵית-בחלקה של ישראל – אתם תהיו הראשונים לשפוך דמעות תנין על אולמרט אם חס ושלום יקרה לו משהו בעקבות מסע השיטנה נגדו, ואם ייפול קורבן דמים להסתותיכם! – ואתם תהיו הראשונים שתרחצו ידיכם ותאמרו שלא היו במעל!
אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין
זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".
מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.
בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.
ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.
את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.
אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.
רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.
[נדפס ב"הארץ", 21 במאי 1995]
ואגב, תחת רבין, כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים, נפלו הרבה יותר חיילים שלנו מאשר תחת אולמרט כראש הממשלה במלחמת לבנון השנייה. האם העובדה שניצחנו במלחמת ששת הימים מנקה את רבין מאותן האשמות שמטיחים באולמרט? ואיזו "ניצחון" היה על אולמרט להשיג כדי שלא יראו בו אחראי לחיילינו שנהרגו במלחמת לבנון השנייה? האם השמדת כל אוכלוסיית דרום-לבנון והפיכתה לאדמה חרוכה כך שלא יישאר בה טיל על טיל – היו מספקים את התאווה לניצחוננו המוחלט, מצדיקים את קורבנותינו ומסירים את ה"אשמה" מאולמרט?
מ. ד-ן
א. שרון לא היה יורה כדור ברקתו
לאהוד שלומות,
אינני יודע מהי הסיבה האמיתית מדוע הרשימה שלך לא אושרה לפרסום על ידי מערכת "ישראל היום" [גיליון 306], אולם אילו היה הדבר תלוי בי, אעפ"י שרוב הנאמר בה מקובל עליי, הייתי פוסל אותה רק בשל הפיסקה על אודות שרון:
"עד שגם אדם חזק כמוהו, שלעג לביקורות והבטיח בחיוך אבהי לפחות עוד קדנציה בראשותו – כרע-נפל ולדעתי חלק מכריע בהתמוטטו יש לתקשורת הזדונית הישראלית, ששמה לה למטרה מסחרית וגם פוליטית להרוס כל ראש-ממשלה מכהן בישראל."
מה קרה לך , שרון בנוי מן החומרים הרעועים שמהם עשו את הקריירה שלהם אברהם עופר ויעקב לוינסון ע"ה? למיטב הבנתי את האיש, הוא לא היה יורה כדור ברקתו, אם כבר היה יורה לעבר ראשי רודפיו...
אנא פנה לזוגתך שתחי', שהיא בעלת ניסיון קליני עשיר של עשרות שנים במרכז רפואי הגדול והמתקדם בארץ, ע"מ שתסביר לך כי במשטר החיים, עודף משקל – אי פעילות גופנית – גרגרנות, שהוא ניהל, ועם הבעיות הרפואיות מהן סבל – "השעון תקתק" ללא כל קשר לרדיפות למיניהן. נראה לי שכדי לבקר את עיוותי היושרה האישית והמקצועית של המילייה העיתונאי והמישפטי בארצנו, לא נדרשים "תיאורים היפרבוליים"...
ב. תשובה לתגובה על "תשובה לתם"...
לאחרונה קיבלתי טופס אגרת רישוי לרכב ולאחר עיון במשבצת ה"סכום לתשלום" התברר כי לעומת אשתקד התשלום החדש גבוה בכ-50%. מאחר שהריבית הממוצעת במשק וכמו כן שיעורי האינפלציה הינן חד-ספרתיות, מצאתי לנכון לפנות למשרד התחבורה לבירור העניין. התקשרתי באמצעות מיספר החינם 1-800 – וכיוון שמן המפורסמות שמשרד התחבורה נאמן על שירות הציבור וקידמה טכנולוגית, הופניתי ל"מערכת ניתוב שיחות", שעל-פי הוראות קוליות-דיגיטליות: "אם... – לחץ ספרה..." וחוזר חלילה, הגעתי לבסוף להודעה מוקלטת כהאי לישנא : "ממשלת ישראל בשיתוף 'אירגון מכוני היופי בישראל' פותחים במבצע 'מתיחת פנים פוליטית' (קרי – פייס-ליפטינג / שינויי פרצוף), המבצע יעלה מאות מיליוני שקלים ועל-כן הוחלט לגייס הכספים באמצעות אגרות הרכב" (כידוע הרכב הפרטי שלנו משמש, כבר זמן רב, "פרה חולבת" עתירת תנובה, ואמינה...)
ועל מנת להבהיר במה דברים אמורים, הרכב הנדון אינו מתוצרת מרצדס-ב.מ.וו-רובר או אחד מרכבי 4X4 המצועצעים, מדובר ברכב יפני שיגרתי, כאימרתו המפורסמת של נשיאנו שמעון פרס בעבר, בעת היותו חבר רפ"י וחבורת "נערי ב"ג": "מכונית לכול בועל" – אופס-ס-ס! צ"ל – "פועל"! (פליטת קולמוס בהשראת ס"נ ואגנה וגנר כנראה...)
ומה לזה ולענייננו?
לא יעזרו ספינים, פרסומים במדיה של שרת החינוך על הצלחת "הרפורמה", ההתחכמויות והאפוריזמים של שר האוצר רוני בר-און וההתכחשויות של ראה"מ, בקיצור לא יעזרו "שינויי פרצוף" – בעניין מערכת החינוך הללו טעו-טועים-ומטעים!
וכפי שאפשר לבקר, ויש על מה, את אירגוני העובדים/המורים, ניתן למצוא סיבות לביקורת על המימשל והעומדים בראשו, ולא כול דבר קשור לדו"ח וינוגראד ושחיתויות למיניהן. והביקורת לא חייבת להיות מונעת על-ידי איזשהו דחף להכות בראה"מ אולמרט (מסכן נעבעך...) הזוכה לנופת-צופים ממחב"ע.
בגיליונות האחרונים של חב"ע נוהגת המערכת לסיים בתפילה, ע"כ הפעם אסכם בציטוט מן המשנה (סוף מסכת סוטה, מהפרק בו מצוי הביטוי "פני הדור כפני הכלב" – אכן היו אז פרצופים שונים וכלבים אחרים):
"...ועל מי יש לנו להישען, על אבינו שבשמיים."
ובדורות שלאחר ה"שואה" נראה שגם זה לא ...
כול-טוב,
מ-דן
עמוד מתוך:
מסכת סוטה פרק ט
מִשֶּׁמֵּת רבן גמליאל הזקן, בטל כְּבוד התורה ומתה טַהֲרָה וּפרישות.
משמת רבי ישמעאל בן פָּאבִי, בטל זיו הכהונה.
משמת רבי, בטלה ענווה ויראת חטא.
רבי פנחס בן יאיר אומר, משחרב בית המקדש, בּוֹשו חברים ובני חורין וחָפוּ ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש, ואין שואל, על מי לנו להישען, על אבינו שבשמיים.
רבי אליעזר הגדול אומר, מיום שחרב בית המקדש שְׁרוֹ חַכִּימַיָּא לְמִהְוֵי כְסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא, וְחָזַנָּיא כְּעַמָּא דְּאַרְעָה, וְעַמָּה דארעא אָזְלָה ונדלדְּלה, ואין מבקש. על מי יש להישען, על אבינו שבשמיים.
בעקבות מְשִׁיחָא חוצפא יִסְגֶּא, ויוקר יאמיר. הגפן תיתן פרייה והיין ביוקר, והמלכות תיהפך למינות, ואין תוכחה. בית ועד יהיה לִזְנוּת, והגליל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יְחוֹנָנוּ, וחוכמת סופרים תסרח, ויראי חטא יִמָּאֲסוּ, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו. זקנים יעמדו מפני קטנים. בן מְנַבֵּל אב, בת קמה באימה, כלה בחמותה, אוייבי איש אנשי ביתו. פני הדור כִּפְנֵי הַכֶּלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מי יש לנו להישען, על אבינו שבשמיים.
רבי פנחס בן יאיר אומר, זריזות מביאה לידי נקיוּת, וּנקיות מביאה לידי טַהֲרָה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענווה, וענווה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, ותחיית המתים באה על ידי אליהו זכוּר לטוב אמן.
סליק מסכת סוטה.
[המקור בכתיב חסר ובניקוד מלא]
ד"ר גיא בכור / שני מאמרים
א. 2008: תסריט האימה הגרעיני – השתנה
מפת האיומים הגרעיניים זזה במהלך שנת 2007. מהי ההתיחסות המעודכנת ביותר כלפי הגרעין של איראן, מהן הסכנות מצד השתלטות עויינת בפקיסטן, והאיום ההולך וגובר של פיגוע גרעיני מצד אלקאעדה. שנת הגרעין שהיתה. לאן אנחנו צועדים?
שנת 2007 תיזכר כזו שהאיום הגרעיני המרכזי בתחילתה היתה איראן, ובסופה זז האיום הגרעיני בעיקר לפקיסטן ולטרור העולמי. נסקור להלן את הזירות המרכזיות של האיום הגרעיני העולמי:
איראן
לאחר דו"ח המודיעין האמריקני, שקובע כי איראן אינה מפתחת נשק גרעיני, ירדה מעל הפרק אופציית התקפה אמריקנית על מתקני הגרעין האיראנים. כפי שהערכנו בעבר, זו הפכה להיות גם מדיניותו של הנשיא ג'ורג' בוש, למרות שהוא ממשיך לראות באיראן איום לשלום העולם. בוש יסיים את הקדנציה שלו בלי עימות עם טהראן, אלא אם תקרה התפתחות חמורה ובלתי צפויה. לשני הצדדים אין עניין בעימות. בכך יישרה ארצות הברית קו באופן מלא עם הסוכנות לאנרגיה אטומית, והעוינות כלפי המנכ"ל מוחמד אלבראדעי יורדת. אני מעריך שמהר מאוד גם ישראל הרשמית תיישר קו עם ההערכה הזו. אגב, בראדעי עצמו נמצא בסוף הקדנציה שלו (12 שנים), המסתיימת בעוד כשנה. לארצות הברית אין עניין להתנגח איתו, אלא להתמקד עכשיו בבחירת מועמד חדש, שיהיה יותר נוח לו.
אנו נותרים, אם כן, עם האופציות הדיפלומטיות, אלא שאלה נמצאות בהמתנה רצינית. מדוע? משום שאתמול [7.1] בראדעי ציין בראיון ל"אחיאת" כי הסוכנות "לא רואה תוכנית פעולה איראנית לייצור נשק גרעיני." – "לא מצאנו מפעלים תת קרקעיים להעשרת אורניום באיראן, לאורך כל בדיקותינו." יותר מכך, בראדעי מודיע כי "שום ארגון מודיעין בעולם לא העביר לנו נתונים או ראיות על העשרת אורניום לצרכים צבאיים באיראן." בכך הוא מאתגר הערכות הפוכות שנשמעות בחלל האוויר בעולם, אך הן אינן מוכחות. בראדעי וארצות הברית אינם רואים כרגע את איראן כסכנה גרעינית.
יותר מכך: בחדשיים הקרובים איראן אמורה להגיש מסגרת לפעולתה הגרעינית, לה היא מחויבת, ואם תעשה כן, הסכסוך שלה עם העולם יורד מאוד. "אם תוך חודשיים נקבל את התשובות המתאימות, כל הפרוייקט האיראני הגרעיני יימצא תחת פיקוח בינלאומי מלא, ויוכר כהעשרה למטרות שלום," ציין בראדעי אתמול. המנכ"ל בראדעי מציין כי כיום איראן מעשירה אורניום ברמה של 5-10% ביותר משלושת אלפים צנטריפוגות, בעוד שלפצצה דרושה העשרה של 90%. לדבריו, אפילו בהנחה שאיראן מפסיקה כל שיתוף פעולה עם הסוכנות, העשרה כזו, מיזעור הגרעין, וכן הרכבה על טילים, מדובר על תהליך של 3-8 שנים.
גם הכוונה למתקפה ישראלית על מתקני גרעין איראניים די יורדת מעל לפרק, לאור הגישה האמריקנית. ההנחה הבינלאומית היא שאפילו יושמדו מתקן גרעיני או כמה באיראן, עדיין איראן שומרת בידה את הטכנולוגיה, כך שתוך שנה-שנתיים היא תשוב לנקודה בה היתה, ובנקמנות יתר. התקפה ישראלית לכשעצמה רק תאחד את כל הכוחות בתוך איראן, ותיצור הפעם צורך אמיתי בנשק גרעיני, שכן עכשיו ייווצר איום על המדינה כולה. באיראן יש היום דור של מדענים ומומחי גרעין, שרמתם גבוהה מאוד. רמת הטכנולוגיה באיראן גבוהה מכל מדינות ערב. אם איראן תתחייב לשקיפות מלאה, דבר שהוא סביר, העולם יהיה מעוניין לשתף פעולה עם איראן מבחינה טכנולוגית, ולא להילחם נגדה.
סוריה
אין הוכחות חותכות שבמתקן, שלפי הדיווחים הופצץ על ידי ישראל ליד דיר א-זור, היה מתקן גרעיני, אך ישנן חשדות רציניות. עובדה היא שסוריה אינה מתירה לפקחים של הסוכנות לאנרגיה גרעינית לבקר במקום. ועם זאת הנחת העבודה של הסוכנות לאנרגיה אטומית שסוריה לא ייצרה שם חומרים גרעיניים. למסקנה הזו הגיעו מומחי הסוכנות לאור תצלומי האוויר שהתפרסמו ואשר הועברו על ידי גורמי מודיעין בעולם. המנכ"ל בראדעי הבהיר זאת אתמול.
בראדעי עצמו די מושתק מלטפל לעומק בסוריה, בשל התמיכה הערבית מאחוריה. הנושא יועבר כבר למנכ"ל הבא של הסוכנות, שלא יגיע מן העולם הערבי.
פקיסטן
השם החם, תרתי משמע, של האיום. זו כיום הדאגה הגדולה ביותר של העולם, שכן במצב של תוהו ובוהו, ורצח בנאזיר בוטו היווה המחשה לכך, עלולים כוחות עויינים, שבטיים, אתניים או אפילו אלקאעדה להשתלט על מצבור של כ-30-40 טילים גרעיניים שיש במדינה. ארצות הברית משלמת כיום את אבטחת הטילים, אך קריסת המערכות בפקיסטן עלולה לאפשר השתלטות עויינת. פקיסטן לא תתפרק מנישקה הגרעיני כל עוד להודו יש נשק גרעיני, והודו לא תעשה זאת כל עוד לסין ובוודאי לפקיסטן יש נשק גרעיני. תסבוכת בינלאומית.
ארגון אלקאעדה הציב את ההשתלטות על פקיסטאן בסדר עדיפויות גבוה מבחינתו, והוא נהנה שם מתמיכה עממית רחבה.
אלקאעדה והג'יהאד העולמי
בראדעי מגלה כי מידי שנה יש כמאה נסיונות הברחה של חומרים גרעיניים, אם כי המיספר גדול יותר, שכן זה מיספר הנסיונות שנתפסו. זו הדאגה המרכזית כיום בעולם, שאלקאעדה או ארגון טרור אחר יפוצץ חומרים גרעיניים בלב איזור מגורים או בבירה גדולה, ואז החומרים הרדיואקטיביים יתפזרו באוויר, ויביאו למותם של אלפי אנשים. פיגוע כזה יאפיל בחומרתו של פיגוע התאומים בשנת 2001, ועלולות להיות לו השלכות בטחוניות וכלכליות חמורות.
אין מדובר כאן בפיתוח נשק גרעיני או בהעשרת אורניום. מדובר בפיגוע גרעיני, תסריט בלהות לגורמי מודיעין בעולם כולו. אני מקווה שגם מערכות הביטחון אצלנו מתמקדות באיומים מעין אלה. לדברי אלבראדעי, זו הסכנה המוחשית ביותר כיום מבחינת איומי הגרעין העולמיים. ההברחות, לדבריו, נמשכות כל הזמן, שכן רשת סחר החומרים הרדיואקטיביים והטכנולוגיה של המדען הפקיסטני עבד אלקדיר ח'אן עודנה פעילה ביותר מ-30 מדינות. בשנים האחרונות מרכז הרשת היה דווקא בנסיכות דובאי שבמיפרץ הפרסי, כאשר כמה עשרות חברות ליגליות כיסו על הפעילות החשאית.
8.1.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
ב. דמות המסתורין, שהשפעתה עלינו היתה קשה, ומאמנת כושר קטלנית
לאט לאט התעניין גם מפקד צד"ל בכבודו ובעצמו בצעירה היפהפייה, ובשיעורי האירובי שלה, עד שהיא הפכה למאמנת הכושר האישית שלו. היא הצליחה ליצור מגע קרוב. ואז, ב-7 בנובמבר 1988, היא החליטה שהגיע הרגע המתאים לבצע את המשימה, שהתה עם הגנראל ביחידות, שלפה אקדח, שאותו טענה מראש, כיוונה מטווח קצר ו...
הנזק שגרם לישראל היה עצום, ואולי הוא אפילו לא הסתיים, אך ספק אם מישהו שמע עליו או על מעשיו בישראל. ועם זאת מדובר באחת הדמויות המוזרות, המסתוריות והמעניינות בתולדות המזרח התיכון. בסיפור הזה יש הכול, בצורה שלא תאומן: פנטזיה ואילוזיה, פסיכולוגיה של המונים, רציחות אכזריות, מדריכת כושר נוקמת ורוצחת, ישראל הנואשת והזועקת, סיום דרמטי, והפתעות. היכנסו איתי אל המזרח התיכון הנסתר מן העין:
זהו סיפורו של אנטון סעאדה (1904-1949), הלבנוני שטווה אגדה מוחלטת, וכיוון שכך, יצר מציאות. הוא נולד כנוצרי יווני-אורתודוכסי בכפר הלבנוני דהור שוויר, שבהרי המתן, בצפון לבנון. בבחרותו היגר אביו לברזיל, אלא שאנטון הצעיר חלם לחזור ללבנון. בשנת 1930 הוא אכן עזב את סן פאולו, ושב ללבנון.
מזוקן, מיסתורי והרפתקני חזר הצעיר הנוצרי ממרחבי דרום אמריקה האינסופיים אל האדמה חמוצת הפנים של לבנון, שם כל עדה שומרת ומודדת בסרגל את הטריטוריה הזעירה, העלובה, שלה. אלא שאנטון החל להפיץ רעיון חדש: יש לכונן אומה ערבית חדשה, בגבולות הטבעיים של סוריה ההיסטורית, ואשר תכלול את שטחי סוריה, לבנון, ירדן, אלכסנדרטה שבתורכיה ופלסטין, היא ארץ ישראל. הוא קרא לרעיון "סוריה הגדולה".
הוא טען, ואלפים התחילו להקשיב לו, כי יש לקומם מחדש את הציוויליזציה הגדולה של סוריה, מול פיגור המזרח, מול מה שראה כפיגור הערביות והאסלאם, שבה תהיה הפרדה בין דת לבין מדינה, ואשר תקים מחדש את "הגזע הסורי", הד לרעיונות הפשיסטיים של התקופה.
דבר אחד לא נאמר: מעולם לא היתה ממלכה סורית גדולה, הכול פרי דמיונו של אנטון היה. האם התכוון לביזנטיון? לאנטיוכיה? זאת לא הובהר מעולם. אך לדבר על "גזע סורי"? לא היו דברים מעולם. הוא העריץ את גרמניה ואת הסדר הפשיסטי, ולכן למד ולימד גם גרמנית. אנטון סעאדה הצעיר הפך לגורו לאלפים והטיף לחזור למה שלא היה מעולם. הוא הקים מפלגה חדשה ששמה: "המפלגה הסורית החברתית הלאומית". הסמל האדום הבוהק שלה הזכיר במשהו את צלב הקרס. הוא בנה סוכה ליד ביתו בכפר דהור שוויר, ולשם היו הצעירים עולים אליו לרגל, והוא קנה אותם במילות המתיקה שלו על החזון הסורי, שיבטיח שלום, פיוס ואהבה.
כה נלהבים היו הצעירים, אך השלטונות הלבנוניים והצרפתיים לא התלהבו כלל. שמע שמו של המהפכן הצעיר הגיע גם אליהם, ואנטון היה נכנס ויוצא מבתי הכלא, וכך גם חלק מחסידיו. נוצרי היה, שונה, זר, לא ניתן לפיצוח.
שמונה שנים בלבד אחר כך, הזהירו אותו השלטונות כי ייאסר אם לא ייקח את הרגליים ויסתלק. גם לסבלנות המפורסמת של לבנון, מתברר, היה גבול. והוא אכן נטש את חסידיו ומעריציו, וגלה שוב לדרום אמריקה, שם שהה עד שנת 1947, אז חזר ללבנון.
היתה זו כבר לבנון עצמאית, וביתו בכפר דהור שוויר כבר לא היה בבעלותו. אך הוא חזר לסוכה, והפעם הלך צעד אחד נוסף קדימה: הוא הכין מהפכה. בדימיונו תיכנן להקים במו ידיו את ממלכת סוריה הגדולה והאגדתית, ולאחד את סוריה, לבנון וארץ ישראל. בשלב הזה הוא הטיף שנאה גדולה נגד ישראל, שכן אם היא נכבשה בידי היהודים, איך תקום הממלכה האגדתית? השנאה שרקם נגד ישראל תלווה את לבנון ואת הלבנונים עוד שנים ארוכות קדימה. אנטון הקים צבא בהרים, צבא דימיוני לממלכה דמיונית, והצעירים שלו התאמנו לקראת הרגע הגדול.
והרגע הזה הגיע. בקיץ 1949 הגיעה לדעתו שעת ההתקוממות. הוא הצעיד את "צבאו", שכלל כמה עשרות צעירים יוקדי עיניים וחסרי כל הבנה צבאית, אל בנייני המימשל בביירות, כדי לכבוש אותם. צבא לבנון תפס אותו ואת צעיריו, והם נלכדו. אלא שאנטון הצליח להתחמק מן המעצר, וברח אל הגבול הסורי, שם קיווה למצוא הגנה, כמובן. מה מרה היתה הפתעתו לגלות שנשיא סוריה דאז, חוסני זעים, מיהר להסגיר אותו חזרה לצבא לבנון. זו סוריה אותה כה העריץ. אנטון האומלל נידון למוות בפני בית דין צבאי בלבנון בתאריך 8 באוגוסט 1949, נלקח לחוף הים, ושם נורה למוות על ידי כיתת יורים.
ההיסטוריה, אגב, עושה לעיתים צדק, אם כי מאוחר. שבוע לאחר הסגרת אנטון חזרה ללבנון, נרצח נשיא סוריה חוסני זעים, כשהמתנקשים האשימו אותו ב... הסגרת אנטון סעאדה לידי ממשלת לבנון.
אלפי אוהדיו ומעריציו של הגורו הגדול נותרו המומים, אך המפלגה הסורית החברתית שלו לא נעלמה, ההיפך, היא המשיכה להתקיים ובמידה רבה התחזקה. כתביו הפכו לספרות כמעט-דתית. למדו אותם בעל פה.
בנובמבר 1970, כאשר נשיא סורי חדש, חאפז אלאסד, תפס את השלטון, הוא השמיע את "נאום הפלאחים" הידוע שלו, שבו דיבר על... רעיון סוריה הגדולה, ובכך אימץ את תורתו של אנטון, והפך אותה למדיניות הרשמית של סוריה, למרות שסוריה גדולה כזו מעולם לא התקיימה! – עם השנים הפכו תומכי הארגון לעושי דברה של דמשק, ותעוזתם הלכה וגברה.
"אתם מעטים, ולכן אתם צריכים להיות נועזים ויצירתיים," היה מטיף להם אנטון בשעתו, וכך עשו.
הרגע הגדול של הארגון הגיע. בספטמבר 1982 נבחר כנשיא לבנון מנהיג פרו-ישראלי. היה זה בשיר ג'מאייל. סוריה רתחה מזעם, והארגון של אנטון החליט להכות, בתיאום עם המודיעין הסורי. נבחר מתנדב-מתאבד, צעיר נוצרי בשם חביב שרטוני, שבידיו הופקדה המלאכה.
באותם ימים, שאני זוכר היטב, חגגו בישראל. הנה, התוכנית הישראלית מתגשמת, נכבש כביש ביירות-דמשק, שמחבר בין סוריה ללבנון, אש"ף גורש ממערב ביירות, ובקרוב יהיה נשיא שיחתום שלום עם ישראל.
אותו חביב שרטוני נטל מזוודה וחדר אל המתנ"ס של הפלנגות המארוניות (יש יריבות נושנה בין המארונים לבין היוונים-אורתודוקסים) בשכונת אשרפייה בביירות, ופוצץ את המבנה, יחד עם בשיר ג'מאייל.
ההלם בישראל היה גדול. צה"ל החל להתקפל דרומה, נגוז החלום הלבנוני באחת.הצלחה גדולה למעריציו של אנטון סעאדה. הצעירים אוהדיו של אנטון ממשיכים לזנב בצה"ל בדרום לבנון, עם שורה של מתאבדים ומתאבדות, שגרמו לנו אבידות רבות . ישראל נסוגה דרומה והקימה את רצועת הביטחון. בראשה התייצב גנראל לבנוני למוד קרבות, אנטואן לאחד, כמפקד צד"ל. לפגוע בו היה חלומה של סוריה ושל תומכיה כמובן. ומי מתנדב לעשות את המלאכה? חסידיו של אנטון כמובן. למשימה נבחרת בקפידה צעירה נוצרייה-לבנונית יפת תואר, ילידת 1967, בשם סוהא בשארה. אביה היה חבר המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, והיא הושפעה רבות מן הכתבים של אנטון, שהפכו עם השנים לספרות נערצת. והיא רקמה את המזימה. כבת הדרום היא התחברה בקלות עם אשתו של אנטואן לאחד, מינרווה. יחד הלכה איתה למועדון נשים, "אלמרג'" ("האחו"), וכאשר התיידדה איתה הציעה לה את שירותיה, כמדריכת כושר אירובי.
סוהא החלה לאמן את מינרווה בבית משפחת לאחד, במרג' עיון. לאט-לאט התעניין גם מפקד צד"ל בכבודו ובעצמו בצעירה היפהפיה, ובשיעורי האירובי שלה, עד שהיא הפכה למאמנת הכושר האישית שלו. היא הצליחה ליצור מגע קרוב עימו. ואז, ב-7 בנובמבר 1988, החליטה שהגיע הרגע המתאים לבצע את המשימה, שהתה עם הגנראל ביחידות, שלפה אקדח, שאותו טענה מראש, כיוונה מטווח קצר – והחטיאה!! –
הגנראל, שנפצע קשה, נלקח לטיפול דחוף בישראל, שם הצלנו את חייו, והוא חזר לתפקידו, אם כי בקושי. סוהא ההמומה נעצרה בידי חיילי צד"ל, ובילתה עשר שנים במאסר בבית-הכלא של צד"ל בעיירה הדרום-לבנונית אלחיאם. בשנת 1998 שוחררה וחזרה אל משפחתה.
הנה לנו, כמה רחב הוא המזרח התיכון, כמה נפתל, וכמה מסעיר. צעיר לבנוני אחד הזה הזייה על ממלכה דימיונית, שילם על כך בחייו, אך יצר תהודה שלא היתה דימיונית בכלל. בשל הזיותיו הפסידה ישראל במערכה גדולה, ונאלצה לסגת, וכמעט שאיבדה גם את בן הברית האחרון שלה בלבנון. ואני שואל אתכם: האין הווירטואלי במזרח התיכון אמיתי, בעוד האמיתי וירטואלי?
6.1.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
דורון גיסין
סייג לחוכמה שתיקה
מה יעשה אדם המשתייך למה שמוגדר בתשקורת הישראלית, "שלומי-אמוני" כלומר דתי חרדי בשעות שלאחר תלמודו? ישוב לביתו אל אשתו וילדיו, יאזין בחצי אוזן ללהגיה, יפנה ויקבץ את ילדיו ויבקש לשמוע איך עבר עליהם יומם בתלמוד התורה. ואם עדיין עיתותיו פנויות או דעתו פזורה ירד לרחובה של עיר ויזין עיניו בנפלאות המוצגות בחלונות הראווה הכשרים. הסקרנות היא אותה מידה שאם היא מתגברת גורמת היא לאדם לכלות את זמנו וממונו, ומנהיגי העדה מנסים להילחם בה אך ללא הצלחה. סוחרים ממולחים מכירים את החולשה האנושית ומנצלים אותה להציע את סחורתם לחלשי הדעת.
וכך מצא עצמו אברך מן היישוב מציץ ונפגע ממראות חיות שונות ומשונות בחלון ראווה של חנות שנפתחה זה מקרוב בשכונתו. נכנס והחל מתעניין במראם של התוכים ה"למדנים", משך את ליבו תוכי אחד שנוצותיו היו תכלת וארגמן וכיפה שחורה מפארת את קודקודו. דרש למחירו ותכונותיו ונענה על ידי הסוחר שתוכי זה תלמיד חכם הוא ומצטט פסוקים ונותן בם פירושים. ומחירו? "עשרת אלפים שקל," נאמר לו.
"יקר," נאנח היהודי, "יקר." והנה בכלוב נוסף תוכי שני כולו בוץ וארגמן וכיפת ראשו זהב צבעה. "במה מיוחד עוף זה?" שאל.
"זה יודע מסכתות ודברי ראשונים ואחרונים."
ומחירו?"
חמישים אלף." – נענה.
"יקר מאוד, יקר," אומר היהודי המבקש לקנות. והנה בפינה עומד לו תוכי נוסף לא תואר לו ולא הדר, כולו אפור ודהוי. חשב היהודי: הנה מצאתי את מבוקשי, ואמר למוכר: "נקוב לי את מחירו."
"זה," אמר המוכר, "זה היקר מכולם ומחירו מאה אלף."
"ומה הוא יודע?" שאל המבקש לקנות.
"זה אינו מרבה בדיבור ואיני יודע את שיעור חוכמתו, אבל השניים האחרים באים אצלו, קדים ומשתחווים וקוראים לו מרן."
דילמה
אינני ידוען [סֶלֶבּ] ולא כוכב נולד / לא שחקן כדורגל, לא עבריין מועד; / לא זמר – אליל נוער / לא מאושפז במוסד סגור ולא בבית-הסוהר; / אין לי תיק במשטרה ולא בבית-משפט / לא מהמר בלאס-וגאס ולא באילת; / לא רצחתי ולא נרצחתי* / לא אנסתי ולא נאנסתי; / אני נהג זהיר והולך-רגל תמים / אינני נרקומן ולא סוחר סמים / אין לי תסביכים קשים, גם פדופיל אינני; / לא הרבצתי לאשתי והיא לא ברחה ממני; / לא תפסו אותי במיטתה של אשת ידוען / או של כדורגלן; / פרצופי לא הוקרן / על גבי האקרן...
אז מה כן?
אני קם כל בוקר, מצחצח שיניים / שותה קפה ויושב מול המחשב שעה-שעתיים / כותב שיר או או סיפור, או סתם אמרי-שפר.
אז לאור מחדלים כאלה –
האם מותר לי בכלל לפרסם ספר?
יהודה גור-אריה
* על-פי אברהם שפירא, השומר של פתח-תקווה
להווי ידוע כי למעלה מ-35,000 איש כבר חתמו על העצומה נגד ביטול "קול המוסיקה" על ידי "איחודו" עם רשת שידור אחרת!
בדיקה מהימנה תוכיח כי מחוץ לחדשות, ואולי "שירים ושערים", אין עוד תוכנית קבועה הזוכה לשיעורי האזנה כה גבוהים כ"קול המוסיקה", מה עוד שמרבית המאזינים אינם מאזינים רק לתוכנית אחת ברשת זו אלא בדרך כלל הם שומעים אותה ברצף יומם וליל. לכן מבחינת שעות ההאזנה אין ספק שהיא בשיא כל השיאים – ושלא יזיינו לכם את השכל בדבר "שוליותה" של הרשת!
יוסי גמזו
סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר!...
(לכל הצעירים-בּרוּח שבּינינוּ)
אִם פַּרְדֵּסִים עוֹד מְשַגְּעִים אוֹתְךָ בְּרֵיחַ,
אִם בַּלֵּילוֹת אַתָּה שִיכּוֹר מִן הַיָּרֵחַ,
אִם רוּחַ-מֶרְחַקִּים בְּצַוְּארוֹנְךָ תָמִיד נוֹשֶבֶת
וְיֵש לְךָ קוֹצִים בַּמָּקוֹם שֶבּוֹ נָהוּג לָשֶבֶת –
זֶה סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר,
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר
סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר!
אִם לֹא אִכְפַּת לְךָ לָצֵאת וְלִתְעוֹת בַּדֶּרֶךְ,
אִם בַּשָֹּדוֹת אַתָּה קוֹטֵף מִדֵּי פַּעַם פֶּרַח,
וְאִם כְּשֶכְּבָר חוֹרְשִים סוֹפְסוֹף אֶת הַשָֹּדוֹת הָאֵלֶּה
אַתָּה אוּלַי הוֹלֵךְ בָּטֵל, אַךְ לֹא הוֹלֵךְ בַּתֶּלֶם –
זֶה סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר,
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר
סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר!
אִם שְֹפַת-הַיָּם עוֹד רְגִילָה לְסַנְדָּלֶיךָ,
אִם לִפְעָמִים אַתָּה יוֹצֵא עוֹד מִכֵּלֶיךָ,
אִם טִיפּ-טִפַּת חֻצְפָּה מִן הַנְּשָמָה שֶלְּךָ לֹא פָּגָה
וְאִם עוֹד בֵּינָתַיִם לֹא קָרְאוּ לְךָ לְהָגָ"א –
זֶה סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר,
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר
סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר!
אִם עוֹד מוֹשְכִים אוֹתְךָ שִירִים וְגַם גִיטָרָה,
אִם צוֹעֲקִים לְךָ: "זֶה נֹעַר זֶה? – זֶה בְּרַארָה!"
וְאִם עוֹד בַּחוּרוֹת בָּרְחוֹב עוֹשֹוֹת לְךָ עֵינַיִם
וְיֵש לְךָ זָהָב בַּלֵּב וְלֹא בֵּין הַשִּנַּיִם –
זֶה סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר,
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר
סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר!
אִם יֵש שְטֻיּוֹת נֶהֱדָרוֹת שֶעוֹד לֹא עָשִֹיתָ,
אִם לֹא טָעַמְתָּ עוֹד הַכֹּל וְעוֹד לֹא נִסִּיתָ,
וְאִם אַתָּה מַרְגִיש עוֹד לִפְעָמִים תְּחוּשָה מוּזֶרֶת
שֶלֹּא הַכֹּל צוֹדֵק וְשֶיָּכוֹל לִהְיוֹת אַחֶרֶת –
זֶה סִימָן שֶאַתָּה צָעִיר
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר,
כְּמוֹ יוֹם-אָבִיב בָּהִיר
סִימָן שָאַתָּה צָעִיר!
(בּיצוּע בּכורה: שלישיית גשר הירקון, בּיצוּע מחוּדש: גידי גוֹב)
מחב"ע: לקוראינו הצעירים מאוד, "זהב בין השיניים" – לפני הרבה-הרבה שנים היו עושים בפלשתינה-א"י "כתרים" לשיניים מזהב, ולעיתים עוד אפשר לפגוש בהם היום אצל אחינו בני ישראל שבאו מארצות ברית המועצות לשעבר. כיום הטכניקות השתנו פלאים והכול לבן, גם הכתרים.
יוסי אחימאיר
מי מתגעגע לשרון?
עיתוני סוף השבוע יצרו נד של געגועים מלאכותיים לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. יורשו, ראש הממשלה הנוכחי ושרת החוץ, מילאו בדברי השתפכות סוחטי-דמעות טורים ארוכים הן ב"מעריב" והן ב"ידיעות אחרונות", כמו רצו לשלם חובם למנהיג, שבחסותו הגיעו עד הלום, כלומר לצמרת השלטון.
כמה סמלי הדבר, שבעוד שני הכותבים רמי-המעלה מביעים כמיהתם ל"איש החזק" שבצילו הסתופפו והוא מוטל מזה שנתיים חסר אונים בתל-השומר, הוסיפו וביתר שאת הטילים והפגזים ליפול מטחים-מטחים על שדרות וסביבותיה. היתה גם התפתחות מדאיגה בסוף השבוע: שיגור טיל גראד רוסי, שעבר במעופו צפונה את אשקלון ונחת למרבה המזל (בזו הפעם) בשדה פתוח.
חידוש זה בתעוזת הטרוריסטים של ה"חמאס" הארור לא היה בלתי צפוי. הוא סימן קו חדש בטווחי הירי בתוך ישראל שאליו יכולים להגיע מעתה אירגוני הטרור. שורו הביטו במפה: הטווח מגיע עדי פאתי קרית-גת! בתחום המורחב שלו כלולה גם – חוות השקמים. הנה גם זה יכול להיות ציון סמלי לשלטונו הכושל של האיש, שמזה שנתיים איננו עוד ספון בחוותו שבטווח האש.
אפשר אכן להתגעגע לשרון האיש, לשרון מ-101, מהצנחנים, מהתעלה, מההתיישבות שפרס ברחבי ארץ-ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מן המציאות הקשה שהותיר אחריו כראש ממשלה ואשר הוא-הוא האחראי הבלעדי לה ואין בלתו.
מציאות של נסיגה חד-צדדית מהרצועה, עקירת רבבת יהודים מבתיהם ומיישוביהם, הפיכתם לפליטים בתוך מדינתם, הפיכת הרצועה למיני-לבנון, לחבל ארץ שכולו מצבורי נשק, טרור ואלימות, הרעת היחסים עם מצרים, התגברות המרי בקרב ערביי ישראל מניפי הדגלים הפלשתינים בראש חוצות, ייאוש גובר בעיר שדרות, דאגה באשקלון, בנתיבות ובכל יישובי עוטף עזה המורחב, וכמובן – מוראל שפוף בציבור הרחב וחוסר אמון גואה במערכת השלטונית הנוכחית.
זוהי מורשת החולשה שהמנהיג ה"חזק" הותיר אחריו. להעלימה או לעטוף אותה במלים צבועות ובאמירות משתפכות – לא יוכלו גם הנושאים באחריות היום, גם לא היועצים שסובבוהו. זוהי מורשת שמאפילה על כל הרקורד הצבאי-פוליטי-המזהיר של האיש, שפשוט עשה פלסתר בקולות המצביעים שהעלוהו לשלטון. הם לא ציפו לקבל ממנו, דווקא ממנו, מהלכים תבוסתניים.
שרון כראש הממשלה הוכיח במעשיו, כי צדקו אלה שהזהירו מפני סכנתו, מפני הפכפכותו, ואשר אנו, תומכיו השוטים – והחתום מעלה ביניהם – לא "קראו את המפה", עד ששירטט אותה ב"נאום הרצליה" המפורסם שלו ב-2003. אמר – ועשה. הכריז – והרס.
שרון חתום לדיראון-עולם על מעשה, ששום מנהיג יהודי לא נקט לפניו, ואולי גם לא יכול היה לעשותו: בעודו בשלטון, בשיא כוחו ופופולריותו, הפך ראש הממשלה שרון את עורו, שינה את המסלול ב-180 מעלות, הונה את רבבות בוחריו התמימים, והפעיל את צה"ל והמשטרה בעקירה ובגירוש – מעשה דורסני חסר תקדים בתולדות הציונות.
"האיש החזק" השאיר אחריו מדינה נבוכה, מנהיגות חלשה וממשלה בסימן שאלה. גם ביקור נשיא ארה"ב בוש השבוע בישראל לא יוכל לווינוגרד ולא יציל את הממשלה המכהנת והעומד בראשה מגזר דינו של הבוחר הקרב והולך. זוהי ממשלה המתגאה בכך שהיא פועלת על פי "מורשת שרון", מורשת שהיא גם שמאל וגם תבוסתנות, גם בעיטה בעקרונות וגם הפניית גו לציונות הצודקת.
סופה של ממשלה זו לרדת מן הבימה בקרוב. אפשר לקוות, כי הדבר יקרה עוד לפני שימלאו שלוש שנים להיעדרותו של הרועה לכבשים שהלכו אחריו בעיניים עצומות והמנהלים היום את עניינינו.
הציבור ברובו אינו תמים, אינו מתגעגע באופן מלאכותי לאריק שרון ואינו מוזיל דמעות-תנין על היעדרותו מנוף חיינו הציבוריים. הציבור ברובו כמה למנהיגות שתמחה את מורשתו בגילגולה האחרון, ותחזיר את ישראל לנתיב השפוי, הציוני, הצודק והבטוח.
ואחרי שאמרנו כל זאת – נאחל במלוא הכנות לאריק, שיקרה הנס הרפואי והוא יקיץ מתרדמתו בת השנתיים, כדי ליהנות בשארית חייו אם לא ממה שקורה במדינה שהשאיר אחריו, לפחות מילדיו ומנכדיו.
(המאמר פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום" למעט הפיסקה האחרונה)
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק מ"א. קבצנים בבגדאד ובתל-אביב
ומיקוח עם סוחרים פרסיים
אחרי הרבה שנות סבל והמתנה מורטת עצבים ומסַכנת בצומת גהה-תל-השומר בכל בוקר ובכל ערב, זכינו סוף-סוף למחלף המיוחל אשר הסדיר יותר טוב את התנועה. בכל זאת קורה לפעמים שאני מוצא את עצמי ממתין לא מעט לחילופי האורות ברמזור, כאשר גם בכיוון השני משתרך לו טור ארוך של מכוניות. סוף שמשתחרר הטור הזה, והמכוניות מתחילות לזרום. נהגים אלה שממתינים ברמזור לא מוציאים את זמנם לבטלה. הנהגות מנצלות את השניות לתקון התסרוקות או מחדשות את אודם השפתיים, והנהגים חלקם ממשיך את מלאכת הגילוח עם מכונה חשמלית, שבטירופו של עולמנו המודרני לא הספיקו לעשות בבתיהם. אחרים מכרסמים להם את ארוחת הבוקר מאותה הסיבה שלעיל.
אלא, שעיסוקים אלה תופסים רק אחוז קטן מאד מן הנהגים שמדובר בהם. רובם המכריע "עושים כדורים". ובלשון סגי נהור מחטטים באף, מושכים את שמושכים מגלגלים בין האצבעות ועושים מהתוצרת כדורים אותם מעיפים הלאה מן החלון. ועיין להלן.
אופנה חדשה שפשתה לאחרונה ומתחברת איכשהו לצמתים ולרמזורים היא הופעתם של מקבצי נדבות מזן חדש. אלה התעדכנו בחידושים ובהמצאות שהביאה עלינו המאה העשרים, ולא עוד עמידה בפינה אחת קבועה על איזו מדרכת רחוב והושטת היד, שיטה מאוד מיושנת; כי אם לחכות ליד הרמזור ושם להסתובב בין המכוניות עם יד פשוטה ולשאול את הנהגים אם יש להם איזו מטבע של עשרה שקלים בשבילם.. וגם כאן אפשרי הדבר של תפיסת חזקה על הצומת, בדיוק כמו בעניין המדרכות ופינות הרחובות.
ודבר זה אינו מיוחד לארץ הקודש דווקא. את הפוטנציאל הטמון בצמתים המרומזרים גילו לפנינו האמריקאים, כניראה. ומשם הובא אלינו יחד עם יתר סממני האמריקניזציה. ראיתי בארצו של הדוד סאם, שבמקומות מסוימים במרכזי העיר, יבוא ההלך לקראת הנהג יפשוט ידו לאמר – can you spare me a dime, please? – האם אתה יכול להפריש עבורי שקל... וזאת לדעת שאמריקני שומר נפשו, האדם הזהיר הממוצע, יגיף את חלונות מכוניתו וינעל היטב את דלתותיה מחשש לפגיעתם הרעה של פושעים בלתי צפויים, שיכולים אף להתחפש לקבצנים או לסתם שואלי שאלות, ואחר יפתחו הדלת ישלפו החוצה את הנהג, יתיישבו במקומו ויטוסו עם המכונית.
וכבר היו דברים מעולם, ועל כך יש בפי האמריקאים סיפורים לרוב.
ובבגדאד עיר הולדתי, הקבצנות היתה מוסד מסודר, ממודר ומאורגן מדורי דורות. ובעניין זה לא יוכלו אחינו מארצות אשכנז להשתבח (כדרכם) בקבצניהם דווקא, לומר שקבצניהם יותר גזעיים ויותר טובים. ועיינתי עיין היטב בכתבי שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים ואחרים בנדון זה.
באין מערכת סוציאלית ממלכתית מסודרת, כמו בישראל למשל, הרי שבמדינה קפיטליסטית מן הדור הישן, רבים הקטבים בכל השטחים ובוודאי בעניין הכלכלי. והיו עשירים מאד כקורח והיו עניים מרודים לגמרי והדברים ידועים.
ראשית, היו מהקבצנים שישבו בפינות רחוב עם חזקה על אותה פינה. על פי רוב אלה העיוורים או המתחפשים. מחלות עיניים כגון טרכומה היו נפוצות מאוד במזרח של טרום האנטיביוטיקה, ורבים לקו במחלה ואיבדו את מאור עיניהם בדרגה זו או אחרת. בעיקר בין העניים, שלא יכלו להרשות לעצמם ללכת לרופא ולשלם כסף. ועוני גורר עוני ואומללות, וכך נוצר הסטאטוס של עני וגם עיוור, ובחלקם התגלגלו להיות מקבצי נדבות. קושר איזה שביס על מצחו לכסות את העיניים כדי שלא יראו את המראה, המזוויע לפעמים, מושיב איזה דרדק לידו, אחד מילדיו הרבים, כשהוא זב חוטם ומלוכלך כדי להוסיף "הוד" לתמונה. ומתחיל לנגן את אותו הפזמון אלפי פעמים ביום: "רחמנים בני רחמנים נִדְּבוּ פת לחם למשפחה אומללה.." – או שכף ידו מושטת בתנועה קבועה לקבלת המעות או ישים איזה טס קטן לאיסוף. תמונה מוכרת אף היא.
פעם אחת בשעת ערב של יום סגרירי וגשום עברנו אני ואבי ליד אחד קבצן שישב קבע בפתח שכונתנו בבגדאד, כשהוא מפזם את ה"גִ'ינְגֶל" שלו: "רחמנים בני רחמנים תנו ארוחת ערב למשפחה רעבה.."
אבי נגש אליו ושאלו איזה סכום יספיק לו לקנות ארוחת ערב למשפחתו?
"שני שילינגים," ענה הקבצן.
הוציא אבי את המעות מכיסו ונתנם לו ואמר: "הנה הסכום. עתה אתה כבר יכול לקום וללכת לביתך!"
ההוא העתיר דברי הודייה וברכה לנדבן המבורך, שצדקה תצילו ממוות והשם ישמרהו וינצרהו, ועוד.
עמדנו מרחק מטרים ספורים משם, ואבא אמר לי: "עכשיו תראה מחזה!"
הקבצן קם ממקומו, שם את הכרית עליה ישב כל היום מתחת לבית שחיו והחל ללכת הלאה משם. אלא שהוא צעד רק כמה צעדים, השתהה קמעא וחזר על עקביו לשבת באותה הפינה והמשיך ב"ג'ינגל" רחמנים בני רחמנים תנו ארוחת ערב למשפחה רעבה. כלומר זה כבר לא צורך כי אם טבע.
וסיפורים אין סוף היו על כגון אלה שכל חייהם קיבצו נדבות ואף חיו חיי מחסור, ולאחר הסתלקותם לעולם הבא השאירו אחריהם מזרונים מלאים בדינרים וזהובים למכביר.
כך היהודים. אלא שבין המוסלמים של בגדאד היו שיטות משופרות יותר. כגון שחלק מהקבצנים יושבי הקרנות ישבו מול ספר קוּראָן פתוח וקראו ממנו פסוקים בקול רם ולפי המנגינה המסורתית. לחלק מהם היה קול ערב, שדי נעם לאוזן, ועוברי אורח נדיבים, שכיבדו את הקוראן מן הסתם, הטילו מטבע מדי פעם.
והיו ה"דרווישים". אלה מעין נזירים נודדים שלא יעלה תער על ראשם. ולפי הסיפורים של אבא הם היו מגודלי גוף ושיער, ענקים ובעלי מראה אימתני למדי. היו עוברים בשוק ובאים לפתח חנות כלשהי, אומרים איזה פסוק או שניים בפרסית, כביכול משמיעים פסוקי קוראן או ברכה שלא כל כך ברורים לאוזן השומע. ואם ראו שבעל החנות מתמהמה מלהושיט להם מעות, היו מכניסים את ידם לאמתחתם ושולפים משם נחש עבות ומחזיקים אותו בפוזה מעוררת פלצות ומפליטים "יָאלְּלָאוֹוֹוֹ!" – וזה בדרך כלל הכניע את הסרבן והמתמהמה.
ואלה אשר לא נעם להם התואר של מקבץ נדבות נצרך, בחרו בדרך אלגנטית יותר: הם הציעו למכירה מיני סחורות בפרוטות, כגון דברי סידקית שונים, שרוכי נעליים, גפרורים, נרות שבת וכיו"ב. ואבא הסביר לי שתמיד יש לקחת מהם איזשהו דבר ולתת תמורה, כפולה אפילו, ולראות בעך נדבה. גם אם אין לך צורך בשרוכי נעליים, קנה ושלם ובלבד שלא לבייש את המוכר שזמניו קשים.
מעטים היו בבגדאד המתרימים המתוחכמים (כמו בארצנו הקטנטונת) שבאים לבושים יפה ועם פנקס קבלות ביד, כביכול להתרים לאיזה מוסד זה או אחר (כמובן שזה זרם לכיסיהם מאין מוסד כזה במציאות). בכל זאת היו כאלה פה ושם, ואליהם הצטרפו מנהלי קופות ה"כולל" בהן הושמו התרומות שאמורות היו להגיע לארץ ישראל לחלוקה לתלמידי הישיבות. הכספים שנאספו עברו הרבה תחנות ובכל תחנה נשאר איזה אחוז כעמלה, עד שלבסוף הצטמק הסכום לכדי עשירית מהמקורי.
ממוסדת ממש היתה מלאכת החיזור על פתחי הבתים. דופקים בבית ומכריזים: "עני!!" אלה זכו בדרך כלל לשאריות אוכל או לחם מיום אתמול. את הכול נהגו לשים באותו הסל הקלוע, שהיה עשוי מעלֵּיהם של כפות התמרים העיראקיים. ותמיד תמהתי כיצד אפשר היה לאכול את התערובת הזו בסופו של יום. אבל אבא הסביר שהעניים אינם יכולים להיות בררנים. וכן גם שייתכן שאת כל אלה מוכר המחזר על הפתחים למגדלי תרנגולות וחיות אחרות.
הטרידו במיוחד אלה שבאו לשמחות ופשטו ידיהם אל המוזמנים והפריעו. אבי לא הרשה זאת אף פעם, ותמיד הציע "כופר". סכום כסף שירָצֵּה את מקבץ הנדבות ובלבד שיבטיח שאחרי שיקבלוֹ (בנוסף למנת אוכל חגיגית), הוא יסתלק מן המקום. כמובן שאלה נהגו לקבל הכסף לטרוף המטעמים אבל לא לקיים ההבטחה. ואז היינו צריכים לגרשם.
ואף כאן בארץ ישראל המנהג נוהג כבכל העולם. גם לקבצניה של תל אביב יש חזקה על פינה קבועה או קטע רחוב. ופעם הכרנו איש מבוגר בריא כמו שור בגופו, ממשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, שכרך את גורלו בקבצנות עוד בצעירותו בחוץ לארץ, בבבל. תחילה זה בייש את בני משפחתו, שכולם עסקו במסחר ומצבם הכלכלי היה טוב מאוד, וניסו להניאו מכך אך ללא הועיל.
בבואו לכאן כעולה חדש, בהיותו בעל "מקצוע", לא נדרש לו הרבה זמן כדי להתאקלם בארץ הקודש. במשך הזמן תפס לו חזקה בפינה ברחוב אלנבי, שהיה אז בגדולתו, ומצא פרנסה בשפע רב. אף קנה בית למגורים במרכז תל אביב, במקום טוב באמצע. גם חסכונות היו לו. ולא רק זה, אלא שחשב שהקביעה שלא טוב היות האדם לבדו קיימת ושרירה גם לגביו. והוא רמז לאיזה שדכן שהוא מעוניין.
סוף שנמצאה לו ריבה רווקה ובתולה "ממשפחה טובה וייחוס מכובד," אלא שהיתה עיוורת כמעט לגמרי. חופה וקידושין, והנה הקימו משפחה ואף בן ובת נולדו להם. האישה, ששהתה הרבה שנים בחושך כמעט גמור, והתקווה היתה ממנה והלאה, הפכה למרת נפש ורעה עם לשון חדה כתער, ולא ידעה לומר מילה טובה על שום נפש חיה בעולם, והנה נתקיים בה הפסוק שאמרוהו רבותינו שאין אדם שאין לו שעה.
היא הפכה לבעלת בית מן המניין והיתה שחה ומספרת על בעלה ומעלליו, ואיך היתה נוהגת להכין לו צידה לפני צאתו ל"עבודה". בבית הוא נראה נורמאלי לגמרי והיה אינטליגנט ויודע ספר, שכן בילדותו למד בחדר.
לפני צאתו לשחר טרף היה קושר מטפחת מלוכלכת על מצחו, שהפכה אותו לרואה ואינו נראה. כלומר הוא ראה הכול, בזוית קצת נמוכה אמנם אך רואֵהוּ חָשָבוֹ לעוור.
הוא נהג באשתו כבוד וכן באורחיה ובבני משפחתה, טיפח את הילדים כדרכו, וגם לא קימץ ידו בהוצאות. ונראה היה שאשתו מרת הנפש מימים ימימה מצאה סוף-סוף את אושרה.
אלא שמעגלים קשה לשבור.
האישה גדלה יתומה מאב וידעה עוני, עיוורון, מחסור ומרירות כל ימיה, כאמור. אביה מת בהיותה נערה צעירה והמשפחה נשארה ללא מפרנס ותומך וחיתה בדוחק רב מאוד ונזקקה לסיוע מַתמיד מהקרובים. העוני גם תרם לכך שהיא לא תלמד מקצוע כלשהוא שיכול היה לקדם אותה והיא ישבה בבית ורק סייעה במלאכות השונות וליהגה.
אחֵיה הבכירים ממנה החלו לעבוד ברגע שצלחו לכך אחרי לימודי בית הספר, ובחופשות – ברוכלות ובעבודות שחורות אחרות. מקצוע לא אבו ללמוד. והאח הצעיר, בחור פיקח וחד עין, עוד לפני סיימו את הכיתה הרביעית בבית הספר העממי החליט לעזוב. ולא עזרו השתדלויותיו של אבי לשכנעו להישאר. (אבא היה מבֵּין אלה שדאגו למשפחה). וכך הוא החל לעסוק ברוכלות של מיני סידקית, סיגריות, גפרורים ופלים, וכל כיוצא בזה, עם ארגז קטן שטוח שתלהו על צווארו, כמו הנערות בבתי הקולנוע באירופה. זה נתן לו חופש לשוטט ברובעֵיה השונים והאקזוטיים של בגדאד ותמיד היו בפיו סיפורים מופלאים, אותם היה שח באוזנינו אנו, הילדים.
לימים הוא רכש לו פינה קטנה בשוק הבדים בבגדאד, ממנה היה משווק מלבושים לבעלי חנויות. וכך עלה לאט-לאט בסולם עסקי המסחר והתקדם יפה למדי. וגם בארץ המשיך בכך ועשה הון גדול מאוד, בעיקר בעסקיו בשוק האפור. כפי שנאמר הכסף שבא בקלות גם הולך בקלות. קלפים ובזבוזים, חאפלות וחבֵרוֹת – כירסמו בהונו ללא רחם. (למשל, אם הזדמן לחתונה וביקש מן המלצר כוס בירה, היה נותן לו שטר של מאה דולר כתשר).
נהגו הפרטי היה מסיעו במכונית אמריקאית ארוכה ומפוארת ועם וילונות על השמשות. הנהג גם שימש לו שליח למשימות כשרות וכשרות פחות; ולפי התסריטים של סרטי המאפיה ההוליוודיים, הלך יום אחד אותו נהג ו"זימר" באוזניים זרות ומזיקות, דבר שהביא על מעסיקו את שליחי מס הכנסה, שגם דאגו לשימו במעצר ימים לא מעטים, עם פרסום בעיתונים וכל כיוצא בזה. כגון, שסיפרו שהוא הילווה בשוק האפור הרבה מאוד מיליונים ומישכן אצלו קילוגרמים רבים של זהב, וגם תכשיטים של זקנות מפורכסות. רשימת השמות של מי שהפקידו כספם בידיו היתה ארוכה. כדי לחלצו מן המיצר היה צריך, בין היתר, להגיע למפקידים על מנת לתאם עמדות. פה נמצא לו גואל ומושיע קרוב משפחה שלו, בחור צעיר, אמיץ ונאמן, שהתנדב למלא את המשימה. הוא נסע לאורכה ולרוחבה של הארץ ולן בדרכים במשך ימים רבים, כדי שלא יוכלו לאתרו בבית כלשהו, ודי הצליח בכך.
כאשר עזב אישנו את המעצר הבטיחו לבשל לו תיק עב כרס שיושיבוֹ הרבה זמן מאחורי סורג ובריח. טילפנתי לברכו על שחרורו ובין היתר רציתי לקחת דברים מליבו ואמרתי שאל לו לדאוג, שהרי אנו לא מאמינים למה שכתבו עליו בעיתון. והוא בתגובה צחק ואמר לי: "אבל הכול נכון!!"
משפטים, נושים ומתחרים, קנסות, דמי כופר ומסים דילדלו את אוצרו. עלתה על כּולּהוֹם הריבה איתה חי אחרי שעזב את אשתו וילדיו. וזו דאגה להעביר על שמה הרבה "פריטי רכוש" משלו והיו שאמרו שהיא כמעט נישלה אותו לגמרי מכל שצבר.
באשר לאשתו של הקבצן: אוֹשרָה לא האריך הרבה ימים והבעל שנראה תחילה חסון בריא וחרמן ומת להתחתן (כדברי השיר המרוקני של הזמר מנתניה, וראה על זה ברשימה אחרת בסיפורי בגדאד שלי) נפל פתאום למשכב ואחרי תקופה קצרה עבר למלכות שמיים לא לפני שגילה בפני זוגתו את כל מחבואי הדינרים והזהובים. והיא מצאה את עצמה עם שני יתומים שלא ידעו מרות של אב וגדלו פרא בהתאם, במעין חזרה על התסריט שהיתה בו בבית בו גדלה בילדותה. תסריט שהזכיר לי את הספר גֶ'רְבֵז של אֵמִיל זוֹלָא. כך היא חזרה למעגל אשר ממנו נדמה היה לה שיצאה.
נחזור לצומת הדרכים ההומה בה תקועים המכוניות והנהגים שמבלים את זמן ההמתנה בה בעשיית כדורים מהאף:
הנה מעשה שהיה. חבר אחד שלי, שהוא ארכיטקט מוכשר ותופס עמדה בכירה באיזה מוסד ציבורי, נוהג להתעכב יום אחד בשבוע במקום עבודתו עד שעות אחרי הצהריים המאוחרות. והיות והוא אסטרונאוט ומפוזר כמו פרופסור אמיתי, ניחשה אשתו שהוא עלול גם לדלג על ארוחת הצהריים שלו בלי משים. על כן היא דאגה לצייד אותו בכריכים כדי שלא ימות לה ברעב.
יום אחד, בדרכו הביתה אחרי סיימו את עבודתו, הוא נזכר שבעצם, את הכריכים הוא שכח בתיקו ארוזים ושלמים כפי שניתנו לו. מה, יחזירם הביתה ויעליב את אשתו? הוא דמיין בראשו את הנאום: "שוב אתה נשאר רעב, בשביל מה קמתי מוקדם וטרחתי, אי אפשר בכלל לסמוך עליך?" וכיוצא בזה דברי תוכחה. וכדי למנוע את התסריט החליט לאכלם תוך כדי נסיעתו. אלא שעם הנגיסה השנייה חלפה על פניו מכונית של שוטר תנועה שחייך אליו אמנם אך גם אותת לו לעצור בצד.
"לפי החוק אתה אמור להחזיק בהגה בשתי ידיים והנה אתה החזקת רק ביד אחת ובשנייה התעסקת עם האוכל," אומר לו סמל זנזורי. "צר לי, אבל עלי לרשום לך דו"ח."
"אתה רוצה להגיד לי שאם בן אדם אוכל סוכרייה תוך כדי נהיגה, צריכים לרשום לו רפורט?" מקשה האסטרונאוט. אתה רואה שאני נוהג בזהירות ואין לי עבירות תנועה ולא עברתי את המהירות המותרת."
לזנזורי, שהחל לרשום את הדו"ח, היה קצת לא נעים, אבל הטופס כבר היה חצי מלא. אנחנו עכשיו מקפידים מאוד בעניין ידיים חופשיות, מאז שהטלפונים הסלולריים פשטו בארץ. ולא רק אוכלי הכריכים מקבלים דו"ח תנועה, אלא כל מי שמתעסק במשהו חוץ מבנהיגה. וכאן שולף סמל זנזורי את פנקס הדו"חות הגמור מהתיק שבמכוניתו, מדפדף בו ומגיע לדו"ח המסוים. הנה תראה, זה דו"ח שרשמתי לפני שעה. ומורה על המסגרת המתאימה בה רשומה העבירה "נהג ביד אחת ובידו השניה עשה כדורים."
משראה חברי הטוב שהגזירה נחרצה ואין מנוס, הוא נכנס למצב רוח מבּוּדָח דווקא. "אתה רוצה להגיד לי שאסור לנהג לגרד באף בזמן הנהיגה, אז מה הוא אמור לעשות אם מדגדג לו שם?"
וזנזורי עונה בשיא הרצינות: "הוא יעצור את רכבו בצד הדרך, יציב משולש אזהרה, יחטט באפו ורק משסיים – יתקפל."
"וכן יש להוסיף," המשיך זנזורי, "שאת הכדורים ישליך כמובן לא דרך החלון החוצה כי אם לאשפתון שברכבו. דרך אגב, סליחה אדוני, אתה יכול להראות לי את האשפתון שלך?"
חברי התחיל לחפש את מה שאין. עשה את עצמו, וכמובן שלא מצא את האשפתון. "אה, נזכרתי. תראה, אשתי משוגעת על ניקיון. ואתמול יום שבת היא הוציאה אותו לנקותו בגינה, בטח תקעה אותו על ענף של איזה עץ להתייבש, ושכחה להחזירו למכונית. באמת סליחה. טוב שהערת את תשומת לבי. עוד היום אני אחזיר אותו."
"להגיד לך את האמת אני ממש מָנוּע מלוותר לך גם בעניין הזה, עכשיו, שיש לנו שר לאיכות הסביבה מאוד קפדן ומנדנד לנו במשטרה שנרתיע הנהגים. אז תן לי את הרפורט שנתתי לך קודם ואני אוסיף גם שנסעת ללא אשפתון תִקְנִי במכוניתך," מוסיף סמל זנזורי.
ואחרי שחטף את הרפורט לאמור "בידו האחת החזיק בהגה ובשנייה אכל כריך, ועם התוספת של האשפתון, וזנזורי התרחק ממנו לצוד עבריין חדש, השליך חברי הטוב את הכריכים דרך חלון המכונית אל מעבר לגדר הראשונה שנקרתה בדרכו תוך כדי קללות עסיסיות והזכרת מספר אברים מוצנעים של אימו של הסמל.
משהגיע הביתה קידמה אותו אשתו בשאלה אם הוא זכר לאכול את הכריכים שהכינה. "כן בוודאי, הנה האישור על כך!" והושיט לה את הדו"ח עם הקנס של 270 שקלים חדשים.
לא כל הסַמָּלִים טורחים לנחם את הנאשם בזה שגם אחרים חוטפים דוח"ות על עבירות קלות יותר משלו וכיו"ב. אלא שלזנזורי היה רקע מתאים. עוד מילדותו, וגם אחר כך. הוא היה עוזר בשעות אחר הצהריים לשכן שלהם, רחמים אברהמיאן, שהיתה לו חנות לממכר שָאָאָאטיחים בדרום תל אביב. ושם קלט את כל הטריקים של השכנוע והתשת הלקוח. אם בא למשל קונה ומתקשה לשלם את הסכום אליו ירד אדון אברהמיאן, היה מתחיל הנ"ל לומר:
"בֶּ-אֶ-מ-וּ-נָ-ההה... מכרתי השטיח הזה ביותר מכפליים, ורק לך אני עושה הנחה ככה. ואם אתה לא מאמין, אני אראה לך. הנה!" והיה שולף את פנקס הקבלות מהמגרה מדפדף ומראה איזו קבלה על סכום באמת גדול יותר מזה המדובר בו באותו הרגע. (ולא חשוב שזה היה עבור איזה דבר שונה בתכלית. אלא שלצורך המשחק זה התאים יופי).
ובכלל, להתמקח עם סוחר כמו אברהמיאן או דומהו, בדרום תל אביב, זו מלאכה הדורשת ידע וניסיון. אבי לימד אותי שבמקרים מן הסוג הזה, וכדי להתיש את המוכר (יש דבר כזה?) ולשכנעו, הרי שאחת השיטות היא להוציא את הכסף (המזומן כמובן) ולזרקו על השולחן. הנה ראה במו עיניך, את זה אני מוכן להשאיר לך כאן, זה לא סתם דיבורים! ומשיראה הסוחר את השטרות ממשיים מונחים לפניו, סיכוי גדול הוא שיתרצה והעסקה תושלם. ובאמת, מניסיוני השיטה הזו עובדת לגמרי לא רע.
יש לזכור שבדרך כלל אי אתה יכול לנצח את סוחריה הפרסיים של דרום תל אביב. ולא רק בענייני מיקוח, אלא בכל הקשור לדרכי המשא ומתן איתם. ופעם הסתובבנו שם ובין היתר קניתי קופסת מעטפות גדולה. וכשזו בבית שחיי המשכתי להסתובב בתורי אחרי מוצר נייר אחר. בחנות הבאה שואל אותי בעל החנות כמה שילמת עבור המעטפות, ואני משיב בתמימות שלושים שקלים. והוא עונה "חבל, כי אצלנו זה עולה עשרים ושניים." קנינו את שקנינו ממנו ובחוץ הבעתי צער על שכך סידרו אותי. ואשתי הסבירה שזה בלוף. מעטפות לא היו בחנות של הסוחר השני והוא סתם רצה להתעלל בך ולגרום לך שתרגיש מרומה על ידי קודמו כדי שבפעם הבאה תפנה רק אליו בחזקת מוכר בזול.
זמן קצר אחר כך נזדמנתי שוב לאותו אזור ססגוני ורכשתי מחנות אחת סלסלה חמודה ללחם, עבורה שילמתי עשרה שקלים. כשהיא תלויה על זרועי ניגשתי לחנות אחרת לרכוש דבר מה. ובעל החנות שואל "וכמה שילמת עבור הסלסלה?" אמרתי לעצמי – אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. ובזוכרי את שעולל לי הסוחר הממזר ההוא עם המעטפות אני עונה: "ארבעה וחצי שקלים!".
"מה?!! איך יכול להיות?"
ואני משיב בשלווה: "כן, זה משם, מהחנות שמעבר לפינה של רחוב זבולון, אני יכול להביא לך כמה שתרצה מהם, בֶ-אֶ-מוּ-נָה!"
המשך יבוא
נעמי שמר
שיר הכריש
בחוף אילת או אל עריש
סרדין קטן פגש כריש.
פוגשים כריש כחום היום,
אז מה אומרים? אומרים שלום.
סרדין קטן אומר שלום,
והכריש מביט בו דום.
תגיד שלום, קורא סרדין,
והכריש אינו מבין.
אז הסרדין מרים קולו:
אני מוכן תמורת שלום
לתת לך סנפיר שלם.
והכריש – חרש אילם.
אבל אותו סרדין צעיר
היה גם דיפלומט מזהיר,
אשר על כן הוא לא ויתר,
מיום ליום נתן יותר.
נתן זנב תמורת שלום,
את שתי עיניו תמורת שלום,
תמורת שלום יפה רחב,
את כל הבטן והגב.
פוגשים כריש כחום היום,
אז מה אומרים? אומרים שלום.
שלום שלום, והכריש –
רק מחייך ומחריש.
אז הסרדין במר ליבו,
הריע באזני אויבו:
תמורת שלום גדול גדול,
אני מוכן לתת הכול!
ואז הכריש סוף-סוף שמע,
והוא סוף-סוף שלום אמר.
אמר שלום, חשף שיניו
והסרדין טרוף טורף.
פרחים, שלום ואהבה,
לא גל במים, לא אדווה.
בחוף אילת או אל עריש,
באין מפריע שט כריש.
מיהו ברק חוסיין אובמה?
כתבה שרצה באינטרנט ואין אנו יודעים את מקורה ואת מידת אמינותה אבל היא מפחידה
Who is Barack Obama?
Probable U. S. presidential candidate, Barack Hussein Obama was born in onolulu, Hawaii, to Barack Hussein Obama, Sr., a black MUSLIM from Nyangoma-Kogel, Kenya and Ann Dunham, a white ATHIEST from Wichita, Kansas.
Obama's parents met at the University of Hawaii. When Obama was two years old, his parents divorced. His father returned to Kenya. His mother then married Lolo Soetoro, a RADICAL Muslim from Indonesia. When Obama was 6 years old, the family relocated to Indonesia. Obama attended a MUSLIM school in Jakarta. He also spent two years in a Catholic school.
Obama takes great care to conceal the fact that he is a Muslim. He is quick to point out that, "He was once a Muslim, but that he also attended Catholic school."
Obama's political handlers are attempting to make it appear that Obama's introduction to Islam came via his father, and that this influence was temporary at best. In reality, the senior Obama returned to Kenya soon after the divorce, and never again had any direct influence over his son's education.
Lolo Soetoro, the second husband of Obama's mother, Ann Dunham, introduced his, stepson to Islam. Obama was enrolled in a Wahabi school in Jakarta. Wahabism is the RADICAL teaching that is followed by the Muslim terrorists who are now waging Jihad against the western world. Since it is politically expedient to be a CHRISTIAN when seeking Major public office in the United States, Barack Hussein Obama hasm joined the United Church of Christ in an attempt to downplay his Muslim background.
ALSO, keep in mind that when he was sworn into office he DID NOT use the Holy Bible, but instead the Kuran (Their equivalency to our Bible, but very different beliefs).
Let us all remain alert concerning Obama's expected presidential candidacy. The Muslims have said they plan on destroying the US from the inside out, what better way to start than at the highest level – through the President of the United States, one of their own!!!!
Please forward to everyone you know. Would you want this man leading our country?
NOT ME!
If you do not ever forward anything else, please forward this to all your contacts. this is very scary to think of what lies ahead of us here in our own United States. better heed this and pray about it and share it.
THIS DEFINITELY WARRANTS LOOKING INTO. THIS COUNTRY WAS FOUNDED, "ONE NATION UNDER GOD". ALMIGHTY GOD, NOT THE GOD OF THE KORAN.
רות ירדני כץ
הפעם נדבר על בית טיכו
אהוד שלום,
בילדותי ונערותי שני השמות ד"ר אברהם ואנה טיכו, היו מפורסמים ביותר. הם התגוררו בפינת חמד קסומה בסמטה קטנה שבמעלה רחוב הרב הקוק. אחד הבתים הראשונים בירושלים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה. סיפורו של הבית מרתק. הוא נבנה על ידי אגא רשיד, ערבי עשיר, בשנת 1864. אחרי כמה שנים שכר אותו יהודי מומר שסחר בעתיקות בשם מוזס וילהלם שפירא. אותו שפירא נודע כזייפן עתיקות. הוא התגורר עם אשתו ובנותיו עד שהתאבד בגלל שהסתבך בפרשת זיוף שעשתה רעש גדול בעולם הארכיאולוגיה [שולמית לפיד כתבה עליו את הרומאן היפה "כחרס הנשבר". – אב"ע]. עוד כמה שנים חלפו ובשנת 1924 רכשו את הבית, שנחשב באותה תקופה לסביבת המגורים היוקרתית ביותר בירושלים, ד"ר אברהם-אלברט טיכו, רופא עיניים, ורעייתו הציירת אנה טיכו, שהייתה גם דודניתו. (גם אלברט איינשטיין התחתן עם דודניתו). בקומה התחתונה של הבית הוא הקים מרפאה לעיניים, ששירתה עשירים ועניים. מהעניים ד"ר טיכו לא גבה תשלום. שמו התפרסם כמומחה וכאדם ברחבי המזרח התיכון. הגיעו אליו חולים ממרחקים. ביתם של הזוג שימש מקום מפגש לאנשי שם בכל התחומים. בין האורחים היו הנציב העליון סר ארתור ווקופ, ארדון, שאגאל, בובר ועוד רבים. אנה אשתו סייעה לו בעבודתו במרפאה, ובמקביל ציירה את נופיה של ירושלים ואת אנשיה וזכתה להערכה והוקרה גדולה בשל אמנותה. ציוריה מקשטים את מיטב המוזיאונים ברחבי העולם. בשנת 1960 נפטר ד"ר טיכו, ואנה – בשנת 1980 קיבלה את פרס ישראל, ובשנה זו נפטרה. את הבית המיוחד ציוותה לתושבי ירושלים, והבית הפך למוזיאון, ומופעל על ידי מוזיאון ישראל.
בפינת החמד הזו, שיחד עם הגן והחורשה הצמודים אליה, משתרע על שטח של כ-3 דונם, ישנה גם מסעדה חלבית נחמדה, והיא מלאה כמעט תמיד. בימי שמש יושבים בחצר, ובימי הגשם בפנים, והם מגישים פשטידות שונות, סלטים, דגים וגולת הכותרת לדעתי, היא ארוחת הבוקר הארצ-ישראלית. ארוחת בוקר עד 12 בצהריים. מגישים פלטה שכוללת זיתים, לבנה, שמן וזעתר, סלט ערבי, גבינת צאן, ושתי ביצים בכל הצורות. אני תמיד מזמינה את השקשוקה עם שתי ביצי עין. לחם נהדר של הבית, חמאה, כוס מיץ תפוזים וקפה. כל זה בסביבות ה-60 שקלים. בית טיכו ממוקם בלב העיר, וההרגשה היא שנמצאים אי-שם במקום אחר, בכפר טבול בירק, שקט ומרגיע. שווה ביקור.
* * *
"חדשות בן עזר" אבל על מותו בגיל 91 של העיתונאי מאיר בן-גור
שהיה שנים רבות מזכירה הכללי של אגודת העיתונאים בישראל ופעל רבות למען עמיתיו ולביסוס מעמד העיתונאות בארץ
משתתפים אנחנו בצער בני-משפחתו
* * *
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק י"ב
ציפורה לא באה
בביתו של מַנטלוֹ חיכה משה דויד לבואה של ציפורה. "אלה הם חיי הטובים שחזרו אליי," אמר בליבו, "הנה אני יושב בחדר הקטן והכיסא מולי עדיין ריק, ובעוד כמה רגעים ידפקו בזהירות על הדלת והבן הקטן של מנטלו ייכנס ויביא אותה עימו. ואני אקום ואשק לה על מצחה."
עברו חמש דקות והיא טרם באה. קם והחל עורך מחדש את הכלים על השולחן, מוריד פרוסה של מאפה-דבש מן הקערה ושם בצלחתה. "איפה אַת, ציפורה?" הירהר, "מה הם העניינים שלך בשוק מן המנוּול הזה שמענֶה אותך וודאי אַת מוכרחה להתעכב למען הקניות ולגזול את הרגעים הנפלאים מן הפגישה שלנו?"
ניגש והציץ מבעד לווילון לראות את קטע הרחוב בו היה עליה לעבור כדי להגיע לבית. "ריק, ריק," אמר לעצמו, "ריק הרחוב וגם הלב. אלא שהריקנות שלי כואבת, והרחוב בנוי מאבן ואינו חש כלום."
נכנס לחדר השני להביט בשעון-הקיר התלוי ומטוטלתו נעה בשלווה. אולי השעון שלי אינו מדייק? אבל שעון-הקיר של מנטלו הורה חמש ורבע, מיהר בחמש דקות לעומת שעון-היד של משה דויד. סגר את הדלת וחזר וישב אל השולחן.
סובב את בקבוק-היין בידו וקרא את הכתוב על התווית. הבקבוק עטוף היה בנייר ומונח בקופסה כצעצוע יקר. קודם, כאשר הוציאוֹ בחיבה והניחוֹ על השולחן, שאל מַנטלוֹ: "איפה אתה יש לך כסף לחיות כמו לוֹרד? ודאי בא הכול מן האהבה שלך, הא? אין דבר. גם אני מחבּב אותך, וכבר דואג מתי תפסיק לעבוד במחצבה המחורבנת ההיא ותבוא להיות בן-אדם בעיר."
עתה ליטף את הבקבוק בין אצבעותיו וגילגלוֹ על לחיוֹ. "יין, יין שלי, אני צריך שאתה תצנן אותי," לחש.
הבן של מנטלו פתח בשקט את דלת החדר, ניגש אליו במהירות ולחש לו: "אבא שלח אותי שאשב איתך עד שהוא יבוא כדי שלא תישאר לבדך במסיבה שלך."
והוא לקח שרפרף קטן וישב לרגליו ותלה בו את עיניו השחורות. "אתה רוצה לדבר איתי?"
השעה היתה חמש וחצי. משה דויד החזיק בראשו של הילד וליטף את שערו.
"דוֹד משה, אתה אוהב ילדים קטנים, נכון? אבא אמר שגם לך יש ילדים בבית. אני הייתי רוצה פעם לראות אותם ולשחק איתם."
משה דויד פרס מן המאפה שעל השולחן, שׂם בצלחתו והגיש לילד לאכול.
"תודה. אולי אני לא צריך לאכול לפניך?"
"לא, לא, תאכל. אני אוהב לראות אותך אוכל."
"אני מקווה שאבא לא יכעס עליי. רק אמר לי לשבת ולשעשע אותך כדי שלא תרגיש בזמן שאתה מחכה, אבל הוא לא הִרשה לי לאכול יחד איתך."
"אין דבר. אם הוא יכעס – אסביר לו."
"אז תן לי גם לימוֹנַד, אני כל-כך צמֵא מן העוגה הזאת."
משה דויד מזג לו בכוסו מעט מיץ-לימון ופתח למענו את אחד מבקבוקי-הסודה הקטנים.
השעה עשרים לשש. היא לא תבוא עוד. מה היא עושה? מה היא עושה עכשיו?
בנו של מנטלוֹ קיבל את הכוס ואמר תודה. אחר-כך יצא חרש מן החדר. משה דויד תפס את מצחו בכף-ידו, אחר קם בבת-אחת והחל צועד בחדר, הלוך וחזור, הלוך וחזור.
עברו עוד עשר דקות. נעצר ליד השולחן. "אני אהפוך אותך!" אמר בליבו, "אני אהפוך אותך!" ואחר-כך נמלט לפינת החדר.
חזר והביט בשולחן. החדר כמעט חשוך. הכוס הריקה והצלחת עם שיירי העוגה נמצאו בין הצלחות הנקיות, הפירות, הפיסטוקים ועוגות-הדבש. "כאילו כבר היתה," הירהר, "כאילו כבר היתה." ושילב אצבעות-ידיו מתוך ייאוש.
"לא התכוונה כלל לבוא. רק הסקרנות שלה עשתה אותה נחמדה אליי יום אחד, ואחר-כך חזרה אל בעלה. אני אהרוג אותו. לא. לא אותו. אהרוג אותה. אם רצתה, היתה כבר יכול להיות כאן.
"מה אתה חולם שוב על החיים הטובים שלך. טיפש, טיפש, כבר עברו הימים האלה לבלי שוב. מה שעושה את האדם לחסר-מנוחה זו היא האהבה שלו. ואתה יותר טוב לך שתמשיך לשתות ולשנוא את האישה שלך ולא תחכה לדברים שאתה לא יכול להגיע אליהם.
"השעה שש.
"מי שמאחר שעה שלֵמה לא חושב עוד לבוא. אולי בכל-זאת תופיע? אני לא אוֹמַר לה מילה וכלל לא תרגיש מה שעשתה לי. מנטלו אמר שיבוא. לא אוכל לראות אותו עכשיו. מוטב שאקום ואברח.
"למה שלח את בנו הקטן לכאן? אם הבן לא היה בא – ודאי היתה מופיעה אצלי. אסור להטיל ספק במזל, והוא עשה כך שגירש אותה. אנחנו אשמים. לא האמַנוּ בה. לכן לא באה. היא אינה אשמה כלל. ציפורה, ציפורה, מה עשית לי? מוטב שלא היית באה בפעם הראשונה. מה, אני פגעתי בך? תבואי ותגידי.
"אני רוצה לבכות. ומוטב שמנטלו לא יראה אותי בכך. היכן אפשר להיסתר ממנו ומן האישה שלי ומכל העולם שנלחם איתי?
"שאני אטעם משהו ממה שמונח על השולחן? לא. כבר עבר לי כל הצורך לאכול הערב. אני אלך."
פתח את הדלת ומצא את מַנטלוֹ עומד מולו.
"שב, משה דויד, בוא, שב ונדבר קצת."
"אני לא יכול. שלום."
"לא, עשה זאת למעני."
הסכים לו וחזר וישבו שניהם ליד השולחן. ישב מנטלו על כיסאה של ציפורה ואכל מן העוגה שלה, ומשה דויד לא יכול לעשות לו כלום מפני שהוא מחבב אותו. בפעם הראשונה פגש משה דויד את מנטלו בעת ששלחו את הלה לעבוד במחצבה כפועל יומי. היו אלה ימיו הראשונים של מנטלו בארץ, ומשה דויד, בשלוש השנים שמאחוריו, ניראה ותיק לעומתו. מיד נקשרו זה בזה. מנטלו שמח במשה דויד שאינו מתגאה עליו ואינו מעמיס עליו עבודה קשה באותם ימים חמים בשמש הלוהטת שעדיין לא התרגל אליה, וגם מעלים עין מעייפותו ואינו מעיר דבר.
מנטלו לא היה מן המתאימים לעבודה גופנית, על אף גופו הגדול וקומתו. כוחו היה בעיניו הפיקחיות ומלאות השובבוּת ובמִבנה פניו המרובעים שהעידו על תקיפוּת פנימית רבה, אם כי אצורה ושקטה. הופעתו היתה מסורבלת מעט, אך מעוררת כבוד במבנהו החסון ובשלווה שבה כילכל את ענייניו. על אף הכבוד שרחשו אליו, התייחסו בספקנות מרובה להכרזותיו על עושרו בחוץ-לארץ ועל רכושו העתיד לבוא בקרוב. "הלוואי והסיפורים היפים שלך נכונים כולם," היו אומרים. והוא שתק.
ניסים לוי לא ראה בו כל סכנה או תחרות ממשית על ההשפעה במחצבה. מנטלו ביצר לו את תחום קשריו עם הפועלים, וסוג החיבה וההערכה שרחשו לו לא פגם בנאמנותם לניסים. יותר לא דרש איש משניהם וכך נתקיימו יחסיהם הטובים כל תקופת עבודתו של מנטלו במחצבה. אולם מנטלו לא שהה זמן רב במקום. יום אחד, להפתעת הכול, נודע כי הגיעו ארגזיו של מנטלו ובהם כל רכושו והוא נסע להוציאם מן הנמל. באותן שנים ראשונות של עלייה היה הדבר כפלא. סיפורים רבים הילכו על עושר שנישאר במדינות רחוקות, על כספים שהלכו לאיבוד ומשלוחים שנעלמו בדרך, ומעולם לא ניתן לברר מה אמת ומה פרי הדמיון בלב המספר. ואילו מנטלו הצליח להביא את רוב רכושו ארצה ולהעבירו בכל מדורי המכס והמחסנים בלי שייפגע דבר.
הוא מכר את החפצים ובכסף שקיבל קנה מאפייה קטנה ובית בעיר ופתח מסעדה ואולם לריקודים שנהג להשכירו רק לחתונות ולשמחות משפחתיות. רתיעה אחת היתה בו – הוא שנא את השמש. ביום הרכיב משקפי-שמש כהים וחבש מגבעת רחבה, ועל-פי רוב נהג לצאת לרחוב רק לפנות-ערב ובלילה. על כל דבר שעשה או התכוון לעשות שאל תחילה אם ניתן לעשותו בצל. ולכן היתה אפלולית קרירה ונעימה שוררת תמיד בביתו. כך נהג, כפי שהיה אומר בחיוך, מתוך אותה שבועה שנשבע בימים הראשונים לבואו ארצה, עת עבד שבועות תמימים בשמש-הקיץ הלוהטת במחצבה, כי כאשר יוכל להרשות לעצמו – שוב לא יעמוד רגע בחום ובאבק. "אני איש-הצל," היה אומר.
כאשר בא בפעם הראשונה לעבוד במחצבה, לבוש חליפתו הטובה, ניראה כה זר למקום עד שביקשוּ להחזירו מיד הביתה, ולולא ריחם עליו משה דויד והשאיל לו בגדי-עבודה ישנים משלו מי יודע מה היה עולה בגורלו באותם ימים ראשונים. אך זו לא היתה הסיבה היחידה לאהבת מנטלו לאפֵלה. איש לא צעיר היה, ובמרתף המקומר של ביתו, שבו נמצאת המאפייה, חש עצמו מוגן מפני העולם בו משגיחים ומנהלי-עבודה ושמש ולשכת עבודה עושים באדם מה שליבם חפץ. דומה היה לצב שהצליח לשאת עימו את ביתו לכל מקום, והכסף היה שיריונו.
לאחר שהתבסס הפציר במשה דויד שיפרוש מן המחצבה ויבוא לעבוד עימו, או ימצא מקום-עבודה אחר בעיר. משה דויד סירב בעקשנות. לבסוף אף האשימוֹ מנטלו שהוא נהנה מעבודתו במחצבה רק בשל מריבותיו עם ניסים לוי והצרות שהלה גורם לו. "עד שאתה לא תגמור את החשבון שלך איתו," היה מזהיר בלגלוג מסותר את משה דויד, "לא תעזוב את העבודה שם. איך אוּכל לעזור לך? אני מצטער עליך כי אתה לי כבן ממש ובביתי אתה בתוך שלך."
והוא פנה אל משה דויד ואמר לו: "עד מתי תימשך העקשנות שלך? עכשיו הרגזת את ניסים לוי בפגישות שלך עם אשתו. והרגזת אותה עד שכמעט בכתה בשעה שיצאה ממך. ומה תשיג? הוא עוד יעשה לך צרות גדולות יותר במחצבה עד שאיש לא יוכל לעזור לך."
"אני לא יכול אחרת, מנטלו. תאמין לי. כבר הצרות שלי הוציאו אותי מן הדעת."
"למה תישאר במחצבה? עזוב אותם ובוא אליי. אעזור לך, ואתה בכישרון שלך תתעשר בזמן קצר עוד יותר ממני."
"אני לא יכול. אני חולה."
"אל תגיד כך. אולי הלב שלך כואב. אבל יום אחד אתה עוד תנצח."
"מנטלו, תסלח לי על הדיבורים. אתה לא צריך לסבול ממני. תביא לי קצת קוניאק לשתות. אני רוצה לנוח ולא לחשוב יותר. עשֵה לי טובה, אַל תביט בי, רק תביא מה שביקשתי."
"אולי תיקח מן היין? חבל ששוב תזיק לעצמך, כואב לי הלב, באמת."
"עזוב את הבקבוק!"
"מה אתה כועס?"
"עזוב את הבקבוק לפני שאני שובר אותו!"
"מה לך, השתגעת?"
"מה איכפת לך? אני לא צריך את הבקבוק המחורבן הזה. שילך לכל הרוחות. תן לי, תן! אני אשבור אותו. מנוּולים, מנוולים, איפה הרחמים שהיו לי על עצמי? מנטלו? הה, הה, – הנה!"
"משה, מה אתה עושה? התבייש לך, מתנהג כמו ילד."
"שלא תגיד לי כך מפני שאסלק אותך."
"מה?"
"לֵך!"
"משה, משה, מה אני שומע ממך. וכבר הלב שלי מתפוצץ מרוב צער."
"אַל תקשקש! אמרתי לך משהו – אַל תגרום לי שאעשה לך רע." והוא החל מסתובב בחדר, מחזיק בידו את צוואר הבקבוק ומלטף באצבעותיו את הצד השבור שממנו נזדקרו שני זיזים של זכוכית כמין סכינים חדות. גירד קלות את הלהב החד והרגשה נעימה של סכנה דיגדגה בו. מנטלו החוויר ומיהר לעזוב את החדר. נכנס למיטבח ולקח בקבוק קוניאק וצלחת מלאה אורז וקציצת-בשר חמה. וכשחזר ועלה במדרגות, חשב: "יַא-בַּא-יֶה! כמה מן הרגזנות והחֵמה יש בבחור! עוד מעט היה משתולל ומכה אותי, ופלא שלא הפך את השולחן עם כל הצלחות יפות של אישתי מרוב הכעס. מוטב שישתה עד שיתרכך. אפילו שאין השתייה המופרזת טובה לבריאות, הנה אולי היום כדאי שיהיה מרחם על עצמו ולא יזיק לו ולאחרים ויצטער אחר-כך כפליים."
משה דויד רוקן בכמה לגימות את הבקבוק וטרף ברעבתנות מה שהוגש לפניו. הלך מנטלו והביא מנה נוספת ושם עליה פִלפל חריף ופוּל מבושל במיץ-לימון וברוטב חום, ופיתה חמה מן התנור, והעלה בקבוק נוסף והשתתף עימו בשתייה למען הנימוס. גמר משה דויד את המנה השנייה ועוד קינח בפירות ובעוגות עד שהעֵז מנטלו לומר: "אם לא היית שובר את הבקבוק, היה לך עכשיו דבר טוב לשתות."
ליבו של משה דויד לא היה עתה להלצות. "אתה חושב בוודאי שאני טיפש?" אמר.
"כן."
התשובה פגעה בו, והוא הסב ראשו במורת-רוח.
"אבל הטיפשות עוזרת לך, משה דויד. אם היית יותר חכם, כבר היה ניסים לוי דופק אותך מזמן."
"זה כל מה שאתה יכול להגיד לי?"
"אתה עוד בא בטענות? מוטב שתבקש סליחה על אי-הסדר שעשית כאן."
משה דויד השפיל ראשו וגילגלוֹ על השולחן לכאן ולכאן ופרשׂ ידיו לצדדים. בקבוק-הסודה הריק נפל והתגלגל עד שנעצר באחת הצלחות. "אני לא שווה כלום," התחיל מרחם על עצמו ועל גורלו. "כל העולם מחרבּן על הנשמה שלי וכל הכסף שהרווחתי הולך בשביל לשכוח איך הרווחתי אותו. כמה אתה ידיד טוב שלי, מנטלו, הצדיק האחד בעולם. לְך אני יכול לסַפּר כמה אני שונא את האישה הארורה שלי ואת הממזרים הקטנים שמסתובבים בבית ערומים מפני שאבא שלהם מוציא את כל הכסף על שתייה ועל סעודות לחינם. למה אתה לא הורג אותי, מנטלו?"
"בשביל מה אני אעשה כך?"
"אחרי הדיבורים שלי. ואתה לא מרחם עליי? – אני לא רוצה שתרחם עליי, מנטלו, אני רוצה שתעזור לי בדרך הקשה. תבוא איתי לכפר, תִראה פעם אחת בעיניך את הבית העלוב שלי, את הילדים המלוכלכים ואת האישה שלי, ותגיד לה: 'שִמעי, אישה, אני יורק לך בפרצוף!'"
"למה?"
"כי היא מסכנה. מסכנה מבעלה הגרוע והחיים המנוּולים שהיו לה. גם עליה אתה צריך לרחם, מנטלו. צריך לרחם עליה. אתה תוכל לרחם על האישה שלי? לא. אבל תשמע – אם אתה תירק עליה, אתה יודע מה אני אעשה לך? אני אהרוג אותך. מסְכנה היא חליפה. אף פעם לא היתה לה שמחה בחיים שלה. עד שהבשר שלה מתעורר אני גומר אותה והיא הולכת לעזאזל. אל תעזוב אותי, מנטלו, אפילו שהראש שלי על השולחן והעיניים שלי בתוך הבצק של הדבש, אני שומע היטב כל מה שאתה עושה. אַל תחשוב שאני שיכור, מנטלו, אף פעם לא הייתי פיכח כל-כך. ובכן, תגיד לי – מה אתה תעשה כשתבוא איתי לכפר ותִראה את האישה שלי?"
"..."
"למה אתה שותק? מה המחשבות שאתה זומם עליה בראש שלך? הא? הא? אותי לא תרמה. אני הִכרתי אותך. כל הימים רימית אותי, מנטלו. אמרת שאתה ידיד טוב שלי ועכשיו אתה רוצה לבוא איתי ולעשות צרות לאישתי. מה היא עשתה לך, תגיד?"
"משה, תירגע. אתה יודע שמעולם לא התעניינתי באישתך."
"שקרן. כל העולם יודע למה אתה חבר שלי. אתה רוצה לגנוב אותה ממני. כולם יודעים שאתה אוהב נשים שמנות. כבר הִכרתי אותך. אוֹי אוֹי! רחם עליי, מנטלו, כי אני בוכה ישר לתוך הדבש שלך. אוֹי לי, אוֹי לי! אולי אני באמת שיכּור. רמאים!"
והוא התייפח בקול רם, גבו מרעיד ואצבעותיו מתפתלות על השולחן. מנטֵלו קם ותמך את זרועו בידו והוליך אותו למיטה אשר בפינת החדר והשכיבוֹ שם. יצא וחזר לאחר כמה דקות עם בנו המבוגר, הרימו שניהם את משה דויד ותמכו בו מכל צד והלכו עימו לתחנת-האוטובוסים, והילד הקטן בא אחריהם נושא את תרמילו של משה דויד. עברו בסימטאות-השוק הריקות מפני השעה המאוחרת והגיעו לתחנה והושיבו אותו על הספסל הראשון, שילמו לנהג וביקשו ממנו שידאג כי יֵרד משה דויד בכפר ויגיע לביתו. ניגש הילד ושׂם את הרצועה על שכמו של משה דויד והידק את התרמיל היטב תחת ידו ואמר:
"תשמור עליו, דוֹד משה. עוד יש בפנים כמה עוגות-דבש בשביל הילדים שלך שהבטחת להביא לי לשחק איתי. אַל תשכח את ההבטחה שלך, כאשר לא תהיה עוד עייף מן העבודה ותתעורר."
נשבה רוח קרירה ונדף ריח אַצוֹת נרקבות. משה דויד פקח אליו עין אחת באור הקלוש של האוטובוס ואמר: "קר לי, תודה. כמה קר לי בתרמיל המחורבן."
והאוטובוס זז.
כל הדרך התנודד על מושבו ומפעם לפעם נחבט ראשו. כשהגיעה המכונית לתחנה האחרונה בכפר עלתה חליפה במדרגות ובאה אל כיסאו וקראה:
"שלום לך, יַא שיכור שכמוך! בוא תדבר קצת אל הילדים שלך בבית ואל המשפחה. תעזור לבן שלך בחשבון, יא מוח פתוח שכמוך!"
תפסה בו והוציאה אותו בכוח מן המושב, דחפה אותו לפניה והורידה אותו מן האוטובוס.
"מַצחינה, יא מַצחינה, אַל תמשכי לו בפי-נה!" קראו לעומתה מתוך קהל הילדים שנאספו סביב כדי לראות כיצד היא סוחבת את בעלה השיכור לביתו.
"יחרבּ ביתכם, ארורים! התפלחו מן כאן!" קראה אליהם והתחילה זורקת אבנים לעומתם.
"יא משוגעת! יא משוגעת אחת! מה את רוצה להחריב את הראש שלנו? איפה השכל שלך, חליפה?"
והם הקפידו על מרחק של ביטחון בינם לבינה, ועקבו אחריה כל הדרך שמשכה עימה את משה דויד וצעקה וקוננה בקול רם:
"יא בעלי, יא בעלי, יחרב ביתו מן העראק והיין שלקח. יא, יא, מה שהשריפה עושה לאנשים! תרחמו על הילדים."
כשעברו על פני ביתו של ניסים לוי הפליאה מכותיה במשה דויד. סטרה על פניו, הִכתה על גבו ומשכה אותו בשׂערוֹ. עד שבא הילד הקטן שלהם במרוצה מן הבית והתחיל לבכות:
"הצילו! הצילו!"
ומרחוק עמדו שאר הילדים של הכפר במעגל רחב וקראו אליו:
"תתחַרבּן עם האבא שלך! הַך, הך. הך, הך. הך, הך!"
"חֲרָאִים! חֲרָאִים אתם כולכם!" תפס הילד אבנים בידו והשליך לעברם. "תסתלקו מכאן. אני אהרוג אתכם."
וכאשר זרק עליהם אבנים נוספות החזירו לו ופגעו בו והתנפלו עליו להכותו. שמעה חליפה שהוא בוכה ורצה אליו וזעקה עד לב השמיים: "רוצחים! רצחו את הילד שלי!"
יצא ניסים לוי לראות מה המהומה ברחוב וקרא אליה: "תסתלקי מכאן עם השיכור שלך, יא חליפה. האישה שלי חולה ואני לא רוצה שתשמע את הרעש שאתם עושים. בושה, בושה לכם, פראי-אדם! ואַת, פרימיטיבית שכמוך, איך אַת לא מתביישת לסחוב את הבעל שלך ברחוב ולהכות אותו לעיני החברים של הבן שלו! תסתלקי מכאן!"
ברחו כולם מחמת הפחד מפניו. גררה חליפה בחשאי את בעלה עד שהגיעו לביתם והילד עוזר לה ובוכה:
"אמרו מחוּרבּן על אבי שלי. למה? למה? אני אשרוף אותם. אמרו מחורבן על אבי שלי. אבא, אבא שלי! אני עוד אשרוף אותם. שתיקבר הנשמה שלהם חיים!"
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
משה שפריר
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד בָּאִי מָדָגַסְקָר,
רוּחַ סְעָרָה צְפוֹנִית-מַעֲרָבִית.
וְגֶשֶׁם טְרוֹפִּי ,שֶׁיָּרַד אֶתְמוֹל בְּטַנָּנָרִיב,
עִיר-הַבִּירָה שבֵּין הָרֵי הַגְּנַיְס וְהַגְּרָנִיט,
– יוֹרֵד עַכְשָׁו בְּעִיר-הַנָּמָל טַמָּטָב שֶׁבַּחוֹף הַמִּזְרָחִי.
וּמִי שֶׁעָיֵף מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם – אוּלַי כְּדַאי שֶׁיֵּשֵׁב,
וּמִי שֶׁכְּבָר יָשַׁב – מוּטָב שֶׁיִּשְׁכַּב,
וּמִי שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר שׁוֹכֵב כְּדַאי שֶׁיִּישַׁן;
– כִּי מִי שֶׁכָּעֵת יָשֵׁן כָּאן
אוּלַי חוֹלֵם חֲלוֹם-בְּעָתָה
עַל מַהְפֵּכַת הַהִנָּתְקוּת הַקְּדוּמָה
מֵהַגּוּשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל יַבֶּשֶׁת אַפְרִיקָה;
אוֹ אוּלַי הוּא מְתַרְגֵּם בַּהֲמֻלַּת הַלַּיְלָה
אֶת קוֹלוֹת הָעֲטַלֵּפִים,
שֶׁיָּצְאוּ לְצֵיד צְפַרְדְּעִים
בְּיַעַר-הַגֶּשֶׁם הַמַּשְׁוָנִי;
וְאוּלַי גַּם רוֹאֶה אֶת הַגְּוָנִים
שֶׁל טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַמְנֻמָּרוֹת,
וְאוּלַי גַּם נוֹגֵעַ בַּרַחֲמִים הַגְּדוֹלִים
שֶׁנִּכְמָרִים בְכָל הָאֲתָרִים,
שֶׁבָּהֶם הָיִינוּ לִפְנֵי שֶׁנּוֹצַרְנוּ
וְשֶׁאֲלֵיהֶם נַחְזֹר – לְאַחַר שֶׁנִּגְמֹר.
* * *
תודה לכל האנשים
שצריכים לעמוד להסתובב ולעיתים גם לשכב בחוץ בחורף הקר בגשם ובלילות
כדי לשמור עלינו
מרבית האזרחים הַקּוּטֶרִים של מדינת ישראל
הספונים להם בבתיהם החמים ומתפטמים!
* * *
ברכות לפרופ' מירי ברוך
חוקרת, עורכת ומרצה לספרות הילדים והנוער בישראל
לקבלת תואר פרופסור במכללת לוינסקי
מי ייתן ותותירי חותם בתחומייך
לא פחות משהותיר המורה המובהק שלך פרופ' ברוך קורצווייל
* * *
הפינה של ההוא מחלם
למכתב עתי לילה טוב לכם, חדשות בן עזר. אהודים יקרים
להלן ישראל הר שולח לכם שיר קצר ש
צורתו קצת מוזרה... כותרתו
קְ רִ י ע וֹ ת
הוֹ וָהוֹ הוֹ
מִסָּבִיב
כאן יבואו 9 שורות ריקות
בְּעֵת הַמָּצוֹר עַל הַבִּירָה
כאן 6 שורות ריקות רוח
אַהוֹי
עֲתֶרֶת שָלוֹם עֲלֵיכֶם
מְעֻכָּב זְעֵיר הָיִיתִי
זָעוּךְ זָעוּף
עַתָּה קָרֵב אֲנִי
צוֹלֵעַ אֲלֵיכֶם
לֹא יָרֵא
זה כל השיר שלי – ישראל הר, בתודה ובתקווה שימצא חן באוזניכם והוא יופיע
באחד מגיליונות המכתב שלכם כצורתו
הזמנה
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
עירית תל אביב-יפו \ מינהל החינוך והתרבות \ אגף התרבות והאמנויות
משרד המדע התרבות והספורט \ מינהל תרבות \ המחלקה לספרות
"בית הסופר" ע"ש שאול טשרניחובסקי
אירועי תרבות וספרות
יום חמישי, י"ז בשבט תשס"ח (24.1.2008) בשעה 20:00
על שני ספרים של איתמר יעוז-קסט
על "תאונה ונס בערב" – פואימה
דברים:
פרופ' נורית גוברין
המשורר עודד פלד
שיחה עם איתמר יעוז-קסט:
על "כף ידו של חורף" – שירי ילדות
מנחה ומראיינת: פרופ' חנה יעוז
פרקי קריאה: ד"ר שילהב קסט
"בית הסופר" – רחוב קפלן 6, תל-אביב
טל': 03-6953256/7; פקס: 03-6919681
email: aguda-sofrim@bezeqint.net
דמי כניסה לאירועים: 25 ₪
גימלאים, תלמידי תיכון, סטודנטים וחיילים: 10 ₪
חבר/ת האגודה – ע"י הצגת כרטיס חבר: 10 ₪
מחב"ע: אנחנו ממליצים מאוד על השירים בספר "תאונה ונס בערב", שעליהם גם כתבנו טובות אצלנו, וזאת בין השאר משום שיש בספר הוכחה ניצחת, כיצד, אחרי תאונה קשה – אפשר להרוויח לא רק מחברות הביטוח אלא גם מכתיבת ספר שירי סבל מעולים, וככה גם ממש להתעשר בַּרוּח! ואנחנו מתפלאים כיצד הפרסומות של חברות הביטוח ברדיו טרם עלו על השירים האלה!
* * *
אתר מייסדי תל אביב
אני מפנה תשומת לבכם לאתר היפה של מייסדי תל-אביב בכתובת:
צפו ותהנו,
אביעזר שלוש
* * *
אתמול בא הנשיא בוש לבקר בירושלים
הוא לא ביקר ולא יבקר בכנסת כי ארה"ב אינה מכירה בירושלים כחלק מישראל
הוא חושב שאם יינתן הרבה כסף לפלסטינים ומצב יוטב הם יתמתנו
מחריד לחשוב שהנשיא האמריקאי שאכן עזר לנו הרבה בעבר וממשיך לעזור
אינו מבין דבר במתרחש כאן במזרח התיכון
ובינתיים נמשכת המלחמה בשדרות ובעוטף עזה כמו במלחמת לבנון השנייה ואין פתרון פלאים
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,678 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם את הגיליונות הראשונים של רב קובץ 7, משנת 2008, וזאת ככל שנתקדם בצריבת הגיליונות האחרונים], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל. גם מי שכבר שלח כתובתו קודם מתבקש לשולחה פעם נוספת כי אנחנו עמוסים במאות אי-מיילים מכל המינים והסוגים.
ועוד הערה: בתקליטור ישנם רק קבצי וורד ולא הצרופות שמדי פעם צורפו לגליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו או בצמוד לו נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת את הגיליון הישן עם צרופותיו.
* * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל