| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 308
תל אביב, יום שני, ז' שבט תשס"ח, 14 בינואר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: ש. שפרה: "אוסיף לנסוע": דברים שנאמרו לכבוד אהרן אמיר.
יוסי גמזו: נְיָר בְּיַד מְשוֹרֵר.
עוז אלמוג: התנהגותו של אולמרט במשבר החינוך וההשכלה הגבוהה.
נעמן כהן: 1. מה יפית. 2. שלום בלי ישראל. 3. דם על הידיים, בין לחימה לפשעי מלחמה.
שו"ת אליהו הכהן: מאיר ריבקין שואל: אליהו הכהן משיב:
1. "לילה, דממה". 2. "חֲמִשָּׁה יָצְאוּ מוֹלֶדֶת לִבְנוֹת".
שלמה קדם (כצמן): זעם בימין: המחוות לפת"ח עולות לנו בדם.
ד"ר גיא בכור: תוצאות ביקור בוש מן הזווית הפלסטינית: אבוי, עשר הפתעות מתוקות כלענה.
רות ירדני כץ: בוא נדבר על בריחת והברחת מוחות.
יובל כפיר: הכתבה על אודות ברק אובמה [גיליון 307] היא זיוף!
דבוישה: 52 שנים לעין גדי / "אשר תום אמוניו צעיר ועז – אלינו בוא!"
הסקופ הכי מדהים של השנה החדשה: מדינות ערב יפצו את פליטי ה"נַכְּבָּה" הפלסטינים של שנת 48' – בכסף וברכוש שהחרימו ב"נַכְּבָּה" שהן חוללו בשנת 48' ואילך לאזרחיהן היהודים! // עדה אהרוני: ליל הסדר האחרון במצרים.
ד"ר יחיעם שורק: המועד בלשונו.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק ראשון, פרק י"ג, מנהל-עבודה חדש.
ס. נידח: "דוּדוּ פָאפֶל" באלפי עותקים למצעד הספרים בשנת ה-60 לישראל.
ש. שפרה
"אוסיף לנסוע"
דברים שנאמרו לכבוד אהרן אמיר בבית ביאליק 3 ינואר 2008
ההזמנה לערב זה אומרת שאנו חוגגים כאן יום הולדת, אבל אני כיוון שהורגלתי מבית אבי לא למנות ימי הולדת לא רק של נשים אלא גם של גברים אני מבקרת לחגוג הערב שישים שנות יצירה של אהרן אמיר. השיר "הגר" ראה אומנם אור ב-1943, אך קובץ השירים הראשון "קדים" ב-1948.
משוררים אצלנו תפסו את עצמם כשליחי ציבור; ומשום כך ואולי גם מפני שהם מודעים היטב למגבלותיה ואם תרצו למעלותיה של השירה, שאין לעורר אותה עד שתחפץ, הם ראו את עצמם בראש ובראשונה אומנם כדוברי שיר, אבל לא רק, אלא גם כדַבָּרֵי תרבות. כאלה הם ביאליק וטשרניחובסקי ורטוש ואלתרמן וחיים גורי היושב כאן אתנו הערב. ובין לבין או כחלק מעשייתם הספרותית לקחו חלק פעיל גם בעשייה הפוליטית ובעיקר, כל אחד על פי דרכו, ניסו להשפיע על תפיסתנו את עצמנו ועל הגדרת זהותנו הקולקטיבית. אהרן נמנה על זן המשוררים הזה. בצד השירה תמצאו פרוזה, ומאות רבות של תרגומים ופובליציסטיקה וניסיון שגם הניב פירות להשפיע על כיוון הרוח בדמותו של כתב העת "קשת" שכמו עוף החול קם לתחייה וחידש את ימיו בדמות "קשת החדשה".
יכולתי לערוך כאן שעשועון מניב פרסים וייתכן שכל הקופה היתה נשארת בידי, שיש בו כדי לתת מושג על רוחב היריעה של העשייה הספרותית של אהרן אמיר – מן הסוגות הלא-קאנוניות כמו הבלש ועד תרגומי ספרות מופת. כך למשל, האם תיתכן אהבה גנטית לשירה קדומה? מה אומר לכם השם יובב? ומיהו ע. עוזרד? ומיהי מיכאלה נדיבי? מה לאות העברית אלף ולאהרן אמיר שכל האלפים נדבקים אליו? ומה אומרים לכם שמות כמו "הוועד לגיבוש הנוער העברי", "מברק", "עם הספר", "מרכז העברים הצעירים", "המועדון למחשבה עברית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שמוכרת לנו יותר מאלה שמניתי עד כה, "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון" ועוד.
אבל אני מבקשת לומר כמה דברים על שירתו של אהרן. בשירתו של אהרן התגוששו לאורך השנים שתי מגמות: האחת – שירים קצביים, מהודקים מאוד, תמציתיים שלשון המקרא שלטת בהם ומן הבחינה התימאטית רבים בהם השירים האירוטיים הן ביחסי איש ואישה והן בקשרי אדם ואדמה
המגמה האחרת, נדמה לי כי ראשיתה בשנות השבעים המוקדמות ואולי לפני כן – שירים כתובים ב"רתמוס של רחבות" , כמעט אפיים, סיפוריים. קשת הדמויות בשירים אלה היא צבעונית מאוד וחורגת מגיבורי המקרא והמיתולוגיה הקדומה שעמדו במרכזם של השירים המהודקים, התמציתיים. מתמוז, נוח, עשו, לוט ושמשון, אבישג ויונה, יהויכין המלך ועד ישוע הנוצרי, ועליהם תוסיפו דמויות קרובות ורחוקות בין שהן דמויות היסטוריות מוכרות או פחות מוכרות, ובין שהן דמויות של ידידים, דמויות מתוך דפים של ספר או מעל אקרני הקולנוע, מתוך דפי העיתון וסתם עוברי אורח. כל מי ומה שנקרו בדרכו עשויים ללבוש מחלצות של שיר. שירתו של אהרן מוכנה לאסוף תחת מילותיה כל אדם וכל מראה וכל סיטואציה ואין אדם זר לה, ואין סיטואציה זרה לה. כך איש בשם לגיון בעל פונדק שמנהל שיח עם אחד מאורחיו המבקש לדעת האם באמת גרש ישוע את השד מתוכו? והאם באמת נכנסו השדים בחזירים וטבעו בים? "עכשו אתה אומר, צלבו אותו? בירושלים? עד כדי כך! / מה אגיד? הגזימו, כך נדמה. אך, כמובן, איני יודע / את הרקע ...יש להיטיב את הפתילה עוד פעם.. אבל אם / תתן דעתך, אמת שמסוכן היה האיש. לא "מסכן" אמרתי. מסוכן./ עכשו יותר מקודם: לא תארך העת ויעשוהו אל."
והאב סוריאנו, הנזיר הפרנציסקאני שמספר את סיפור תקוותיו ומוראותיו של הנזיר בירושלים ומתכוון אלינו כאן ועכשו; א"מ לונץ שמהלך בנתיבות ירושלים בימי התורכי והשיר קושר בין עבר רחוק לזכרון אהבה לא כל כך רחוק: "ברחוב לונץ הקטן אשר בתל אביב, בקטע שבין / בילו ליהודה הלוי, בחצי הדרך בין ביתה לביתי, / ידעתי בשכבר הזמנים, באשמורת שלישית של ליל דצמבר / קר, זה חמישים שנה ומעלה, נשיקת אהבה ראשונה."
וצ'רלי צ'פלין, והיום שבו מת בינג קרוסבי, ו"אנשים נעדרים" כפי שמכריז עליהם העיתון ולכל אחד מהם יש שיר-סיפור וכאמור מי לא? חלק מן השירים הם מונולוגים מפי הדמויות השונות וחלקם הם שירי התבוננות של המשורר בדמויותיו ולעיתים קרובות בתוך עצמו. נדמה לי שאפשר לכנות את הדמויות בשירי הרחבות של אהרן גיבורים אבסורדיים. "התחום שלי הוא הזמן," מצטט קאמי את גיתה בספרו "המיתוס של סיזיפוס". ומוסיף ומגדיר את האבסורד ואת האדם האבסורדי כ"איש שאינו עושה דבר למען הנצח בלי לשלול אותו ולא מפני שהגעגועים זרים לו. אבל הוא מעדיף על פניהם את אומץ ליבו ואת כוח שיפוטו." גיבורי שיריו של אהרן, שהם תמיד גם אנטי גיבורים, יודעים ש"הכל היה אבוד מרגע שהתחלנו" ("על גלגלים") אבל מכריזים אני "אוסיף, אוסיף לנסוע" (שם). השירים מתבוננים בהם בשעת המבחן שלהם, ברגע האמת מתוך אמפתיה אל החולשה האנושית באשר היא אנושית לא מעמדה של התנשאות אלא במבט מלא חמלה אבל תמיד בפיכחון ובמבט אירוני – בין שזה שמשון במחזור שירים בשם פלשת, בין שזה ישוע על הצלב מנהל דיאלוג עם אלוהיו ומבקש למצוא פשר לחייו ולמותו ובין שזה המשורר יונתן רטוש בשיר המסתיים כך: "אני רק נער התוף של המהפכה אמר רטוש, / ומעולם לא גבהה קרנו בעיניי כבשעה ההיא." או משורר לבנוני שהוא מין צירוף של רטוש ואורי צבי גרינברג, ומנגד דמותו של אברהם סטבסקי, מי שהואשם וזוכה מרצח ארלזורוב, קברנטינה של אלטלנה שנהרג מכדור עברי.
הרתמוס הרחב הזה בשירתו של אהרן הוא שהכתיב את השימוש בכל רובדי הלשון העברית שהוא אחד ההישגים הגדולים של אהרן המשורר: לשון מקרא ולשון חכמים, ארכאיזמים ולשון דיבור יום-יומית, מונחים טכנולוגיים וסיסמאות פרסומת וכל אלה חיים בכפיפה אחת ושוזרים מארג לשוני טבעי ומהימן שמשרת את המבט האירוני של השירים ויש לו גם מימד הומוריסטי ומשעשע. הלשון רבת הרבדים הולמת את המעתק אל הפואמה, אל הנטייה האפית, שאינה רווחת בספרות העברית בעשורים האחרונים ויש בה משום חידוש רב.
כדי לא להדיר שינה מעיניכם מתוך סקרנות, ולפני שאקרא שיר אחד של אהרן, אפתור בקצרה כמה מן החידות שחדתי בפתח דברי: באחד מהראיונות שהעניק אהרון הוא מספר כי בעיזבון של אביו מצא כתב יד רוסי של האב משנת 1919 שתירגם לרוסית שיר מן התרגום של טשרניחובסקי "על מות האל תמוז" והוקדש לעלמה שאחריה חיזר לחוף הים השחור בחצי האי קרים, לימים אמו של המשורר. הנה כי כן אהבה גנטית לשירת המזרח הקדום.
יובב הוא עורך חוברות טרזן. 950 חוברות ראו אור ובהשפעתו ואולי גם בהשתתפותו הפעילה של העורך הפך טרזן לצבר לכל דבר ונלחם בבריטים ופרץ את ההסגר המצרי על תעלת סואץ. ע. עוזרד הוא המתרגם של הרפתקאות הקפטן בלאד בסדרת הרומן הזעיר. ומיכאלה נדיבי כתבה את ספר מתח היסטורי בשם "הנבלים" שעסק ברצח בעיר תל אביב ובמרגל בשירותו של אייכמן. כל אלה הם כמובן אהרן אמיר. ומי יודע אם אהרן האיש המסתורי חשף לפנינו את כל סודות שמות העט שלו.
יוסי גמזו
נְיָר בְּיַד מְשוֹרֵר
נְיָר בְּיַד מְשוֹרֵר הוּא תַרְגִּיל בְּאַלְכִּימִיָה, מַה שֶעוֹד אֵין בּוֹ
פִּתְאֹם דַּוְקָא יֵש בּוֹ: בִּדְיוֹ-הַסְּתָרִים הַשְּקוּפָה מְגַלָּה אֵש הַנֵּר
פִּיגְמֶנְטִים שְחֻמֵּי מַשְמָעוּת, מִן הַצְּחוֹר הָאַנְטְאַרְקְטִי בּוֹקְעִים כְּמִין יַעַר
תָּרְנֵי הַסְּפִינוֹת הַקְּבוּרוֹת מִימֵי בִּירְד וְאַמוּנְדְסֶן. עַכְשָיו, שֶהָעֵט
מַפְצִיר, כְּמַשְבִּיעַ רוּחוֹת בְּסִיאַנְס, בְּלָבְנוֹ שֶל הַדַּף, זֶה הָאֵלֶם
מַפְשִיר, מִתְמוֹסֵס כְּמִין קֶרַח דּוֹמֵעַ נִטְפֵי סְטָלַקְטִיטִים. מִלִּים
אֵינָן הִפּוּכָהּ שֶל שְתִיקָה, הֵן פֵּרוּש שֶלָּהּ. מַה שֶּהִמְתִּין כָּאן כְּאַמְבּוּש
בְּחֹמֶר הַנֶּפֶץ לִמְחִי הַמַּרְעוֹם
הוּא הַשִּיר הַשּוֹאֵג
אֶת שִקְטוֹ.
אִשָּה בְּיָדוֹ שֶל אוֹהֵב הִיא נְיָר, נְיַר לַכְּמוּס בּוֹחֵן, מַה שֶאֵין בָּהּ
לְיָד לֹא-אוֹהֶבֶת פִּתְאֹם כָּל-כָּךְ יֵש בָּהּ, הַיֶּתֶר כֻּלּוֹ טָעֻיּוֹת
כְּמוֹ הַסִּיגִים שֶהֵם רֹב הַזָּהָב, כְּמוֹ הָרֹב שֶחָשַב שֶהַשֶּמֶש
סוֹבֶבֶת סְבִיבָהּ שֶל הָאָרֶץ וְרַק בִּזְכוּת maverick אֶחָד, עַקְשָנִי
נִצְּלָה הָאֱמֶת, בְּדִידוּתוֹ שֶל קוֹפֶּרְנִיקוּס. גַּם אַהֲבָה הִיא מִין צֶדֶק,
הַכֹּל מִתְגַּהֵץ בָּהּ, קִמְטֵי הַמְּרִירוּת, הַשָּנִים, הַפְּשָרוֹת, הָעֶלְבּוֹן.
לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיהָ נוֹגְהוֹת מִן הַחֹשֶךְ זֶה כְּמוֹ לְהָשִיב בְּרִבּוּעַ
גְזֵלָה לִבְעָלֶיהָ, לָגַעַת פִּתְאֹם בְּרֶגִיסְטֶר סָמוּי וְנִשְכַּח
וְהִנֵּה הוּא מַצְעִיר אוֹתָהּ כְּמוֹ בְּכִשּוּף מִסְתּוֹרִי שֶל כִּירוּרְגִּיָה פְּלַסְטִית.
לֹא, הִיא אֵינָה מִשְתַּנָּה, הִיא פָּשוּט מִתְרַגֶּלֶת
לִדְמוֹת לְעַצְמָהּ.
נִגּוּן בְּיָדוֹ שֶל נַגָּן הוּא אִשָּה: מְחַזְּרִים אַחֲרָיו, מְשַדְּלִים בּוֹ
אֹמֶץ כָּמוּס, שֶיִּפְשֹט אֶת שִֹמְלוֹת הַשְּתִיקָה, שֶיַּתְחִיל לִהְיוֹת הוּא.
כָּל מַנְגִינָה הִיא תָמִיד אַהֲבָה שֶהָיְתָה מְכֻסָּה מֵאִתָּנוּ,
מוֹצְאִים אוֹתָהּ, לֹא מַמְצִיאִים אוֹתָהּ, כְּמוֹ אֶת הָאֵש הַנִּסְתֶּרֶת בַּצֹּר.
רַק לְעֵינָיו שֶל רוֹדֶן מִתְגַּלָּה הָאִשָּה-בְּפּוֹטֶנְצְיָה מִבַּעַד
לַשַּיִש הַבּוּר, הַגָּלְמִי, כְּמוֹ זָהָב בְּגַלָּיו שֶל גַּלַּאי-מַתָּכוֹת.
כָּל בֹּקֶר עָבְרוּ אֲנָשִים עַל פְּנֵי עֵץ בַּכִּכָּר הַהוֹמָה שֶל קְרֶמוֹנָה
וְרַק הַמָּאֶסְטְרוֹ, סֶנְיוֹר סְטְרָדִיוַרְיוּס,
רָאָה בּוֹ
בָּעֹמֶק
כִּנּוֹר.
* * *
היכונו! היכונו! היכונו!
לעצרת ההזדהות ההמונית בערב ה-30 בינואר 2008
של אזרחי ישראל בתמיכה במנהיג היחיד
שאינו אחראי למלחמת לבנון השנייה
הלא הוא שיח' חסן נסראללה
שתפקידו בתור אוייב היה להפתיע ולהרוג אותנו
ולכן לדעת הוועדה אינו אשם בשום דבר!
אשם רק רה"מ אולמרט, האוייב האמיתי שלנו!
* * *
עוז אלמוג
התנהגותו של אולמרט במשבר החינוך וההשכלה הגבוהה
אהוד שלום,
מעולם לא הייתי מתומכיו ואוהדיו של אולמרט ואני חושב שהוא היה חבר כנסת קיצוני (אל תשכח שהוא שינה את דעתו בתחום הפוליטי רק בשנים האחרונות) וראש עיר גרוע למדי. בזמנו גם סברתי שהוא זכה באור מההפקר, בעקבות היעלמות הפתע של שרון ('קדימה' לא היתה מגיחה לעולם ולא היתה זוכה לרבע מנדט ללא אפקט שרון).
עם זאת, הסכמתי איתך לכל אורך הדרך שהתקשורת ניהלה נגדו מסע הסתה נבזי למדי (אני חושב שאני יודע למה, אבל לא ארחיב כאן). אחת הראיות לחד צדדיות של התקשורת היא העובדה שההצלחות הלא מבוטלות של השנה האחרונה (בעיקר בתחום הכלכלי) כלל לא נזקפו לזכותו. אך יש לפחות סיבה אחת טובה מאוד, שבגינה צריך לגנות את אולמרט ולקרוא להדחתו – התנהגותו במשבר החינוך וההשכלה הגבוהה. קשה להאמין: הלימודים מושבתים למעלה מ-80 יום, האוניברסיטאות על סף קריסה, המדענים במדינת ישראל נאלצים לספוג עלבונות מפקידי אוצר בדרג ג', שאין להם מושג ירוק מהי אקדמיה ומה חשיבותה, ובכל זאת, ראש הממשלה לא מתערב ולא מכנס אפילו ישיבת ממשלה אחת בנושא.
אז נכון, השביתה מנוהלת בתמימות מתמיהה. היינו צריכים כבר מזמן להכריז על סגירת המדע במדינת ישראל ולנעול את שערי האוניברסיטאות. אבל זה לא פוטר את הממשלה מאחריות (אגב, שמת לב שפרופ' יולי תמיר נעלמה? היא בעיניי הגרועה מכולם). במלחמת לבנון השנייה התגלתה לציבור חלק מהאמת העירומה על הצבא. הטובים כבר מזמן ברחו ממנו והוא נשלט על ידי הבינוניים. האקדמיה שלנו צועדת במסלול דומה. אנשים טובים מדירים ועוד ידירו רגליהם ממנה. ואז, לא רק שלא יהיה מי שיסתער על מוצבי החיזבללה אלא גם לא יהיו מדענים ומהנדסים שיפתחו עבורנו את חומת המגן הטכנולוגית מפני טילי האויב.
בברכה
עוז
קשה לתאר את כמות השנאה לאולמרט
לאודי צהריים טובים,
קשה לתאר את כמות השנאה לאולמרט ששפעה מן הרשימות ב"הארץ" שדיווחו על הביקור של בוש. ממש קטנות מוחין. למשל, למה ביזה את עצמו ויצא אל הדשא שלפני ביתו לקבל את פני בוש. איך השפיל את עצמו. מי שמדבר על כבוד עצמי. אנשים שמנוערים מכל כבוד עצמי כשמדובר בפלסטינים.
התמונות ששודרו אמש [יום רביעי, 9.1] מעזה הוכיחו שוב שבנינו לנו מציאות וירטואלית ואנחנו מוסיפים לדבוק בה אפילו כאשר הפלסטינים מכריזים מעל כל הבמות שמדובר במלחמת דת, למען האיסלם ונצחונו של מוחמד.
שלך,
פ.
נעמן כהן
1. מה יפית
רק שירת ה"מה יפית" החנפה ששר אולמרט לכבודו של בוש, עולה על שירת ה"מה יפית" התמידית ששר עורך "חדשות בן עזר" לאולמרט.
על מנת לאשש את עמדתו מביא בן עזר הוכחה: מאמרו מ-1995 "עוד נתגעגע לרבין" (גיליון 307). ובכן האמת היא, שלא נתגעגע לרבין. לא נתגעגע לרבין, מפני שרבין היה ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה למדינת ישראל. הרעיון "הגאוני" שהגה מוחו האנאליטי של רבין, להביא את ערפאת ומרצחיו מתוניס ע"מ שהוא ילחם בחמאס (ללא בג"ץ ו"צלם") ראוי היה להפוך לפרק הראשון ב"מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן. רבין הוביל את ישראל למלחמת טרור עקובה מדם ולמצב מדיני וביטחוני מסוכן שספק אם מדינת ישראל תוכל להיחלץ ממנו. בדבר אחד צודק בן עזר, אולמרט טרם גרם נזקים חמורים כאלו.
2. שלום בלי ישראל
הפטריארך הקתולי של ירושלים, הערבי-נוצרי מישל (מיכאל) סבח, מאחל שלום ל"ארץ" ("הארץ" 25.12.07): "בארצנו זו," כותב מר סבח, "שהיא קדושה לשלושת הדתות ולשני העמים החיים כאן, אין מקום למדינות דתיות." כלומר לפי מר סבח, יש לבטל את קיומה של המדינה היהודית שהרי היהודים לתפיסתו הם רק דת ולא עם, לכן אינם זכאים למדינה. (ציטוט ישיר מהאמנה הפלסטינית המפורסמת). לגבי מר סבח, עשרות מדינות יכולות להגדיר עצמן "ערביות-מוסלמיות", מדינת הוותיקן יכולה להגדיר עצמה, מדינה "נוצרית-קתולית", מדינה "ערבית פלסטינית" צריכה לקום, אבל מדינה יהודית, אסור שתתקיים!
תפיסתו הגזענית של מר סבח מוזרה אפילו על-פי התיאולוגיה הנוצרית-קתולית שלו. לפי הנצרות, ישו היה בן-דוד – מלך ישראל, ולא בן-גוליית – הפלישתי. (מתי א') לכן גם ישו קרא לארצו, "ארץ ישראל" ולא ארץ פלשת (מתי, פרק ב', פסוק 20)
מר סבח אינו מאמין באמת בישו. כאשר הוא מחליף את השם "ארץ ישראל" בשם "פלשת?" מוכיח מר סבח שאלוהיו אינו ישו, אלוהיו היא הפוליטיקה הערבית-פלסטינית.
ישו שהיה יהודי-ישראלי קנאי, ואפילו קצת גזען, כינה את הגויים: "כלבים" (מתי, פרק 15, פסוק 26). כשקוראים את דברי סבח-הערבי, התובע את חיסול המדינה היהודית, ניתן להבין למה בחר ישו בכינוי זה.
3. דם על הידיים, א' – בין לחימה לפשעי מלחמה
אין ספק שגם מאיר יערי ויעקב חזן, שניסו בזמנו לטהר את פשעי סטלין בק"ן טעמים, היו מזדעזעים מיורשם ח"כ אורון-ג'ומס (אגב מאין ומהו השם הזה?)
"החבר" אורון, ידידו ודוברו של הרוצח הסדרתי ופושע המלחמה, מרואן ברגותי, החל בקמפיין מתוקשר למען שיחרורו. ביחד עם השדרן ירון לונדון העלו שניהם את הרעיון ששיחרורו של ברגותי מיידית ללא תנאי ולא בהקשר של עיסקה להחזרת שליט, יהיה כדאי ויועיל למדינה.
זהו רעיון נואל מבחינה מוסרית ורעיון אווילי מבחינת פוליטית. ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם; (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי) בניסיון לרצח בפיגוע נוסף; בפעילות בארגון טרור; בחברות בארגון טרור; ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט שהרשיע את ברגותי גזר עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר.
הארגון שייסד וניהל ברגותי, ארגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "ארגון מתאבדי הקצה") הוא ארגון טרור המבצע פשעי מלחמה. שימו לב למשמעות הדתית-מוסלמית שנתן ברגותי, הכביכול "חילוני" לארגונו.
מהבחינה הפוליטית הרעיון שברגותי ישוחרר ואז יילחם נגד החמאס (כי אין לו בג"ץ ו"בצלם") הוא רעיון אווילי מאין כמוהו. ברגותי, בדיוק כערפאת קודמו, ימשיך בטרור, בדיוק כבעבר. כדאי לזכור, ארגונו ביצע לא פחות רציחות מהחמאס.
4. דם על הידיים, ב'
ים של דיו נשפך על המושג הזה ויש צורך לעשות סדר במושגי ה"דם על הידיים", והנה הקריטריונים הראויים:
1. הורגי חיילים:
פלסטינים שנאשמו בהריגת חיילים ניתן לשחרר במסגרת החלפת שבויים. כך נהוג לאחר כל מלחמה.
2. פושעי מלחמה-הורגי אזרחים:
טרוריסטים פלסטינים שנאשמו ברצח אזרחים בכוונה תחילה, אסור בשום אופן לשחרר בעיסקה כלשהי. דינם של פושעי מלחמה הוא לכלא, עד סוף ימיהם.
תועלת גדולה תצא מהשמירה על כללים אלו, הן מן הבחינה המוסרית והן מבחינת "הריאל פוליטיק". גם חסידי הפלסטינים מבינים כי העמדת רוצח סדרתי – פושע מלחמה, בראשם לא תתרום למעמדם. זה כדאי להם גם מבחינה פנימית, מבחינת בניית חברה אזרחית הדמוקרטית. מלבד זאת, שחרור ברגותי יביא במהרה לסופו. אולי תוך זמן קצר הוא יחוסל בסיכול ממוקד?
הזמנה לקריאה
נורית גוברין: מחיר הנוכחות: יוסף חיים ברנר כגיבור תרבות.
בתוך "קשר", כתב עת לחקר תולדות העיתונות והתקשורת בעולם היהודי ובישראל בעריכת פרופ' גדעון קוץ
חוברת מס. 36, סתיו 2007, עמ' 88-103
חלקו הראשון של המאמר דן בשאלה מה בין גיבור-תקשורת לגיבור-תרבות. המושג הראשון נתפס כשלילי ואילו השני – כחיובי. מוצגים בו עשרה תנאים המאפיינים את הכתרתו של סופר כגיבור-תרבות. עם זאת, יש "מחיר" להפיכתו של סופר לגיבור-תרבות: התדמית גוברת על המציאות; המורכב נהפך לשטוח; מובלט רק המתאים לקהל הרחב תוך התעלמות ממה שאינו מתאים; פרטים רבים מוּצאים מהֶקשרם חיים את חייהם העצמאיים ומנותקים מן היוצר ויצירתו. במאמר מובאות דוגמאות של סופרים שנהפכו לגיבורי-תרבות, כשהדוגמה המרכזית והטוטאלית היא הסופר יוסף חיים ברנר. דוגמה זו, מורכבת מתולדות חייו, מיצירתו, ממכתביו ומן הזיכרונות עליו.
חלקו השני של המאמר מתאר את סוד כוח המשיכה של ברנר בדורו ולדורות, המאפשר לו לחזור ולהתחדש, ולמצוא חן בעיני כל דור מחדש, באקטואליות שבו.
בחלקו השלישי של המאמר מובאות דוגמאות, מעשרים השנים האחרונות. דוגמאות אלה הן תוספת, השלמה ועידכון למחקרַי הקודמים בנושא זה. הצטברותן המתמדת, מעידה על נוכחותו הקבועה והפעילה של ברנר בתחומים השונים של התרבות: בז'אנרים השונים של הספרות: פרוזה, שיר ומסה; בהוצאת מהדורות מחודשות של כתביו, המרכזות סביבן חוגי לומדים-מעריצים; ב"שוּרות" ברנריות, שנוּתקו מהקשריהן ונעשו ל"מוטו" ביצירות ספרות שונות, או, הוצבו ככותרות במסות ובמאמרים. מקום מיוחד תופסות הדוגמאות המעידים על הזכרת שמו של ברנר, לצורך ולעיתים קרובות שלא לצורך, בתחום ביקורת הספרות, ובמאמרים שונים בנושאים חברתיים-תרבותיים ופוליטיים-אקטואליים. למאמר נוספו נספחים הכוללים: רשימת יצירות ספרות ששמו של ברנר נזכר בהן, ושלא נזכרו במאמר; ורשימת דוגמאות שבהן נזכר שמו של ברנר בהקשרים שונים ואף משונים. נספחים אלה מחזקים את מעמדו המיוחד של ברנר כגיבור-תרבות לאורך הדורות.
* * *
נפתח קורס מהיר בדביליזאציה: יושב צופה ב"ארץ נהדרת" ואם לא נרדם – מיטמטם.
* * *
שו"ת אליהו הכהן
מאיר ריבקין שואל:
ושוב אני מעלה מניבכי זכרוני קטעי בתים של שירים אותם שמענו / שרנו בהיותנו צעירים, (וזה כידוע היה מזמן, מזמן), הכוונה כמובן לפנייה אל כהן הגדול של השירה והזמר העברי של כל השנים, לאליהו הכהן.
השיר הראשון, שפרט לבית אחד, שגם אותו בודאי שיבשתי אבל הוא מתנגן בראשי כדלקמן:
"... והירח עוד יעלה,
עוברים חולפים, פרקי הזיכרונות,
היו לי ימים טובים, ימים טובים
ובעיקר לילות.
ו... מנמנמות פרות,
הדרך היא, אל הפלוגה..."
את השיר הזה שרנו בקורס מכי"ם של הנח"ל בבית דרס ב-1952 (!)
את השיר השני, אני זוכר מילדותי, כאחד מן השירים הנוגים של אותה תקופה הקשורה במאורעות הדמים של השנים 36/39 האומנם? והרי חלק ממילותיו הזכורות לי. קטעי השיר שפרחו מזכרוני הפכו לחידה.
"חמישה יצאו מולדת לבנות,
חמישה.
בבית עזבו, אם ותינוק ואחות,
ואישה.
הלמות פטישים..."
אליהו הכהן משיב:
1. "לילה, דממה"
אם הזדמנת אי פעם לערב זמר טיפוסי ושמעת את השיר "לילה, דממה" משמע שנשארת עד סוף הערב, וזאת מן הסיבה הפשוטה: השיר הזה לעולם לא יפתח ערב זמר. הוא תמיד יתנגן לקראת סופו.
בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהוצף הלב בשירים מכל מדורי הזמר, החל בשירי המולדת הישנים דרך שירי הרועים והצאן ועד לשירי הילדים והרחוב, או אז מתחילה השירה להאט את מרוצתה ומגיעה שעתן היפה של המנגינות הרוסיות הליריות. כאן השיר הפותח הוא בדרך כלל "דוגית נוסעת", ואחריו, באווירה של שלווה ורוגע, יבואו "צלצל צלצל קתרוס בעצב" ו"אט זורם הנחל," עד שלבסוף יפרוץ ויגיע "לילה, דממה" ויושר בערגה, במלודיות, במשיכת מילים וצלילים, כאילו הגיע אלינו היישר מאחד הקולחוזים שבערבות רוסיה.
לַיְלָה, דְּמָמָה.
סָבִיב סָבִיב מְנַמְנְמוֹת פָּרוֹת.
הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה
אֵינָה קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה.
וְהַיָרֵח, עֵת יַעֲלֶה,
עוֹלִים צָצִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.
הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,
יָמִים טוֹבִים וּבְעִקָּר לֵילוֹת.
אֵינָה קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה.
וְהַיָרֵח, עֵת יַעֲלֶה,
עוֹלִים צָצִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.
הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,
יָמִים טוֹבִים וּבְעִקָּר לֵילוֹת.
מה עניין הפרות אצל שיר חצות נוגה ורומנטי זה, ישאל השואל. על כן ראוי לגולל את השתלשלות חיבורו של השיר ומיד יתברר הפשר.
מילות השיר "לילה, דממה" לא נכתבו על-ידי מי שקרוי משורר במובן הקלאסי של המילה. זהו פזמון הווי קליל פרי עטה של נערה בת 16 שכתבה אותו להצגת בית ספר, ומאפיזודה חובבנית זו יצא והתפשט בכל הארץ. וזה סיפורו:
השנת היא 1922. ימי העלייה השלישית. גדוד העבודה בשיא פעילותו. מאות צעירים עובדים בחציבה ובסלילת כבישים בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. בין מאהלי מחנות העבודה שהקימו מסתובב חלוץ צעיר בשם משה ביק ומגייס מתנדבים להצטרף למקהלת פועלים. חדור התלהבות הוא גם מנסה לארגן צוותי נגינה שיסתובבו בין המחנות וינעימו את ערביהם של החלוצים היגעים. הוא מכין רפרטואר ראשוני למנגנים ובין היתר כולל בו גם מנגינה אחת פרי ביכוריו שלו.
כעבור זמן הוא מקים תזמורת כלי פריטה היוצאת לסיבובי הופעות ביישובי העמק החדשים ונושאת עימה מיישוב ליישוב את המנגינה שחיבר, שלימים תיצמד לשיר "לילה, דממה". תוך זמן קצר מתחילים לשיר אותה ללא מילים. (לַי לַי, לַי לַי לַי...)
עלילת השיר נמשכת בשנים 1926-7 בבית הספר החקלאי לנערות בנהלל, בניהולה של חנה מייזל. באחד הלילות נמלטה אחת הפרות מן הרפת של המוסד ונעלמה. כמה מבנות המוסד יצאו לחפש אחריה. היה זה ליל ירח ובעודן תוהות כה וכה הרחיקו עד לקבוצה הצעירה הסמוכה (גבת). בינתיים הגיעה שעת כיבוי האורות במוסד והבנות לא נמצאו במיטתן. למחרת נקראו אל המנהלת ונענשו. למסיבת הסיום חיברה אחת הבנות, נעמי ברונטמן, שיר פארודי על האירוע. השיר מספר על קבוצת בנות המשוטטות בליל ירח בחיפוש אחר פרה אובדת (ומכאן: "מנמנמות פרות") ומתקשות להחליט אם הדרך אל הקבוצה, שנוסדה לא מכבר, היא קצרה או ארוכה, תרתי משמע. את מילות השיר התאימה נעמי למנגינת המנדולינות המוכרת שהיתה נפוצה אז בעמק, זו שחיבר בהסתר משה ביק. כך התגבש אז "לילה, דממה" וכמקובל כמעט בכל השירים שהופצו אז מפה לאוזן חלו בו לאורך הדרך אי-אלו שינויים. כזה היה נוסחו המקורי:
לַיְלָה, הַדְּמָמָה
סָבִיב, סָבִיב,
מְנַמְנְמוֹת פָּרוֹת.
הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה
אֵינָה קְצָרָה
וְאַף לֹא אֲרֻכָּה.
לְאוֹר יָרֵח אָז יַעֲלֶה,
צָצִים עוֹלִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.
הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,
הָיוּ לִי בְּעִקָּר לֵילוֹת.
מחברת השיר נעמי ברונטמן (1969-1910) הגיעה ארצה כילדה בשלהי ימי העלייה השנייה. עם מות אימה שוכנה בבית משפחת המלחין פואה גרינשפון בתל אביב ואחר כך גדלה בבית גיטה וטוביה דוניה בחיפה (גיטה דוניה-ויצמן, אחותו של הנשיא חיים וייצמן, הייתה מורה לפסנתר ומנהלת בית ספר למוסיקה). נעמי סיימה בהצטיינות את ביה"ס הריאלי העממי בחיפה, לאחר שקפצה שתי כיתות. משם עברה לביה"ס החקלאי בנהלל. אחר כך הייתה מורה בדגניה והתגוררה באפיקים – שם העלתה את המחזה "חולצה כחולה", שבין מחבריו היו שמואל זהרהרי, דוד וורטמן ומרדכי זעירא, שהלחין את השירים. עם מקהלת ילדי אפיקים הופיעה נעמי בשידור רדיו של "קול ירושלים" המנדאטורי. היא היתה מדריכת נוער וכותבת הטקסטים לחגיגות ולטקסים. ערכה את כל המסיבות באפיקים משנות השלושים ואילך ואף הינחתה אותם. עסקה בחינוך מיוחד, והקימה בית ספר לילדים קשיי חינוך. אימצה ילד מילדי טהרן. בנה הצנחן יואב צורי, (עמיתי לקורס הקצינים), נהרג בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. נעמי הצניעה את זהותה כמחברת מילות השיר הנזכר, שדרכו, כמתחוור, הייתה לא קצרה כי-אם ארוכה.
תרומתו של משה ביק (1980-1899) מלחין "לילה, דממה", לקידום הזמר העברי ופיתוח חיי המוסיקה בקרב חלוצי העלייה השלישי והרביעית, טרם נחשפה למלוא היקפה. רעב וחסר כל היה בשנותיו הראשונות בארץ. החלוץ הצעיר נמוך הקומה, בעל המשקפיים עבות המסגרת, שבמקצועו היה ספר, (ואף הקים לימים מספרה בנשר בשותפות עם ערבי), הקדיש אז את כל עיתותיו למשימה שראה בה עבודת קודש: הקמת מקהלות ו"תזמורות עממיות" בעמק יזרעאל, בחיפה ובצפון הארץ, כדי להפיץ את המוסיקה והזימרה היהודית בשפה העברית. מבין מאות השירים שלימד וניצח על ביצועם, העדיף את מה שכונה בפיו "שירת העמל" וזמירות החלוצים. הוא נהג להזמין את חברי גדוד העבודה אליו לאוהל, כאלה שלא ידעו נגן ולא ראו צורת תו מימיהם, והיה מרביץ בהם אלף בית של נגינה. באופן דומה נהג להדריך את המקהלות הראשונות שהקים בראשית שנות העשרים, במשמרות של צמדים ושלישיות, כדי לאפשר לאנשים לנוח מעמל היום.
במרוצת השנים הקים משה ביק עשרות תזמורות ומקהלות בחיפה, בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ובקריות, וניצח עליהן. בשנת 1933 יצא לפריז ופגש את המלחין רחמנינוב וחבריו שהקימו שם "קונסרבטוריון רוסי". שנתיים השתלם במוסד זה וזכה להערכה רבה. בשובו ניהל את הקורס הראשון של מנצחי מקהלות בארץ. שיריו "למפלסי נתיבות", "שיר לעמק, שיר להר" היו לשירי עם. שירו "נבנה ארצנו" נמנה עם השירים הלאומיים החשובים ביותר שחוברו בארץ מאז ראשית המהפכה הציונית, והוא הוצע שוב ושוב כהמנון היישוב היהודי בארץ ישראל (להבדיל מ"התקווה", שנחשב להמנון העם היהודי כולו).
2. "חֲמִשָּׁה יָצְאוּ מוֹלֶדֶת לִבְנוֹת"
סיפורו של השיר "חמישה יצאו מולדת לבנות" כרוך בסיפורם של מאורעות 1936-1939, אשר גבו מחיר דמים גבוה בקרב היישוב היהודי בארץ: 630 איש ואישה נרצחו ומספר הפצועים הגיע למאות רבות. כותרות העיתונים היומיים בני התקופה דיווחו מדי יום על הפגיעות בנפש ותיארו בהרחבה את ההצתות וההתנכלויות שזרעו חורבן והרס בדרכים, בשדות ובמטעים של ערי הארץ ומושבותיה.
צוק העיתים שזעק אז מכל צילום וכתבה עיתונאית, מצא את ביטויו גם במוספים הספרותיים שנגדשו בדברי שיר, במסה ובמספד. טובי הסופרים והמשוררים שישבו בארץ באותם ימים קמו ונטלו חלק בתגובה הציבורית: שאול טשרניחובסקי, דוד שמעונוביץ (שמעוני), אלכסנדר פן, יעקב כהן, ש.שלום, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, לוי בן אמיתי, מרדכי טמקין, שמשון מלצר, יהודה קרני, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד. כל אלה ורבים אחרים פירסמו בעת ההיא מאות יצירות אודות אירועי הדמים המתמשכים, ובכלל זה עשרות רבות של שירי זמר, אשר לא זו בלבד שתיעדו את המתרחש, אלא ביקשו גם לחזק את הלבבות ולהפיח רוח עידוד ביישוב השרוי במבוכה ומתלבט בין הבלגה לתגובה.
השיר "חמישה יצאו מולדת לבנות" הוא אחד מהם. כתב אותו המשורר ש. שלום בעקבות רציחתם של חמישה חברי קבוצת "במעלה" ליד קרית ענבים: אהרון אלישבסקי, משה באומגרד, יצחק מגדל, אריה מורדכוביץ ויהושע פוחובסקי. החמישה יצאו בה' בכסלו תרצ"ח (נובמבר 1937) לנטוע עצים ונורו מן המארב. כעבור חודשים אחדים הוקם על שמם הקיבוץ "מעלה החמישה".
שירים נוספים שנכתבו על הרוגי המאורעות: שירו של דוד שמעונוביץ "בהר אפרים ביקנעם", אשר נסב על רצח שני השומרים יואש זולר ויצחק קליצ'בסקי בפאתי יקנעם (שני לחנים: מרדכי זעירא ויהודה שרת); בעקבות רצח אלכסנדר זייד נכתבו שני שיריו של אלכסנדר פן, "על גבעות שיך אבריק", ו"פעם ועוד" (לחנים: מרדכי זעירא) ושירו של אפרים תלמי "על תל בודד" (לחן דניאל סמבורסקי); "זה קרה בעיר של האר"י" – שכתב יוסף הפטמן על רצח יפה אונגר בצפת (לחן: שאר ישוב אולסבנגר), ועוד.
השיר "חמישה" התפרסם בעיתון "דבר" בסמוך לאירוע הרצח, ותוך זמן קצר הולחן בידי מי שללא ליאות תיעד בצליל את אירועי התקופה, הארי שבחבורת מלחיני הארץ באותם ימים, מרדכי זעירא. הלחן הרועם שחיבר למילותיו של ש. שלום הדהד אז בכל יישובי הארץ. אין ספק שהקורפוס השירי שהלחין זעירא בשנות המדינה שבדרך יכול לשמש היום כרקע נאמן ליומן החדשות של תקופתו.
חֲמִשָּׁה
המילים: ש. שלום / הלחן: מרדכי זעירא
חֲמִשָּׁה יָצְאוּ מוֹלֶדֶת לִבְנוֹת,
חֲמִשָּׁה.
בַּבַּיִת עָזְבוּ אֵם וְאָחוֹת
וְתִינֹוק וְאִשָּׁה.
הָלְמוּ פַּטִּישִׁים בֶּהָרִים וְהָלְמוּ
פַּטִּישִׁים;
חֲמִשָּׁה שָׁם עָמְדוּ, סָלְלוּ וְחָלְמוּ
מְסִלּוֹת וּכְבִישִׁים...
יְרִיּוֹת פִּלְּחוּ אֶת הַבֹּקֶר פִּתְאֹם,
יְרִיּוֹת.
פַּטִּישִׁים בְּיָדָם, בְּנַפְשָׁם הַמְּתֹם.
נָפְלוּ חָמֵשׁ הַגְּוִיּוֹת...
וְקָמוּ!
בַּלַּיְלָה בְּהֻצֵּת בֶּהָרִים הָאִשִּׁים
הָלְמוּ מֵחָדָש חֲמִשָּׁה פַּטִּישִׁים
וּמֵאָז לֹא נָדַמּוּ.
וְיֵשׁ כִּי בּוֹקְעוֹת לִרְגָעִים אֲנָחוֹת
וּלְחִישָׁה..
בַּבַּיִת עָזְבוּ אֵם וְאָחוֹת
וְתִינֹוק וְאִשָּׁה...
אַךְ רֶגַע אֶחָד
הַיָּדַיִם לֹא נָחוֹת –
חֲמִשָּׁה יָצְאוּ מוֹלֶדֶת לִבְנוֹת,
חֲמִשָּׁה.
על אף שרוב מבצעיו של שיר דרמטי זה במרוצת השנים היו גברים, ביצוע הבכורה שמור דווקא לזמרת. באביב שנת 1938 נערך באולם "אהל שם" בתל אביב קונצרט בהשתתפות אמנים ידועי שם, שהוקדש כולו ליצירותיו של המלחין מרדכי זעירא. האולם היה מלא מפה לפה, והמונים צבאו על הכניסה. חנה קיפניס, הזמרת הראשונה ילידת הארץ, שרה בקונצרט זה שמונה משיריו של זעירא. כהרגלה, ביצעה אותם בהטעמה מזרחית מאולצת של האותיות הגרוניות ע' וח', ובתזזיתיות האופיינית לה. הרגע המרגש ביותר בערב היה כאשר היא עלתה על הבמה ושרה, בביצוע בכורה, את השיר "חמישה". האחיות בורנשטיין ליוו את השיר בריקוד "חמישה".
"נימי ליבי הורעדו למנגינותיך הנאצלות," כתב כעבור זמן ש. שלום הנרגש לזעירא – "ניגונך המקורי השיב משב רוח רענן והפעים את הלבבות ובזאת קנית לך זכות עולם."
"חמישה" נישא בפי מקהלות וסולנים ואף זכה להקלטות אחדות, אך למגינת הלב ברבות הימים נשכח ונזנח.
שלמה קדם (כצמן)
זעם בימין: המחוות לפת"ח עולות לנו בדם
חשיפת השב"כ כי רוצחיהם של דוד רובין ואחיקם עמיחי ז"ל הם אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני עוררה תגובות קשות בימין: "המדיניות של חיזוק אבו-מאזן היא אווילית," אמר יו"ר סיעת הליכוד, ח"כ גדעון סער. ח"כ אריה אלדד התייחס לסוגיית המחבלים בעלי "דם על הידיים" ואמר כי ניתן להוסיף לרשימה גם את ראש הממשלה ושריו. יו"ר "חזית יהודית לאומית", ברוך מרזל, אף פנה לרבנים בבקשה להוציא פסק הלכה המתיר לכל מי שפוגש שוטר פלסטיני המסכן אותו לפתוח נגדו באש.
אי אפשר לרצוח את ההורים ואחר כך להגיד יתום אני רחמו עליי. בשנת 1974 בעת שכותב שורות אלה היה "יו"ר ועדת חוץ והסברה" של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, הופיעו אצלי חנן פורת, בני קצובר ועוד חבר. הם ניסו לשכנע אותי שהסטודנטים בבר אילן צריכים לתמוך במפעל ההתיישבות שהחל בו גוש אמונים.
אמרתי להם אז, ואני חוזר על דברי היום שוב: "אתם מחבלים בסיכוי של עם ישראל להגיע לשלום עם הפלסטינים. אתם גורמים לכך שעם ישראל יאלץ לחיות על חרבו מאות שנים, אם יתקיים כאן בארצו, וכל מאמצי השלום לא ישאו פרי בגלל מפעל ההתיישבות שלכם."
ואכן אני סבור שההתנחלויות בשטחי יהודה שומרון ועזה הם מיכשול לשלום. אלא שממשלות ישראל לדורותיהן לא מנעו את ההתנחלויות והיום אי אפשר לפנות בכוח את היהודים שהם אחינו לדם. מאחר ולא הקפדנו לאורך השנים, אין דרך היום להלחם בהם. גם לתוכנית ההתנתקות של אריק שרון התנגדתי היות והיה כאן מאבק עם אחינו היהודים ללא שהיה הסכם עם הפלסטינים. כל ניסיון של ממשלות ישראל לעשות שלום מלווה מיד בזעקה של הימין: "המחוות לפת"ח עולות לנו בדם." על זה היה צריך לחשוב קודם להקמת ההתנחלויות.
אהוד: אני לא מצדד בהתנחלויות והתנגדתי להן מראשיתן ממש כמוך, אבל מי שחושב שהן לב הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים אינו אלא תמים או מיתמם, כנשיא המצחיק של ארה"ב, שנקלע לטיול יקר כאן ולא פסק מלומר שטויות על אודות הסכסוך והשלום. גם אם נוריד מחר את כל ההתנחלויות וגם נחזיר את לטרון ומחצית ירושלים – לא רק שלא יהיה שלום – אלא שיפרוץ ג'יהאד של טרור אכזר ומטורף נגד כל מה שיישאר ממדינת ישראל החלשה והמבותרת שיהודים עדיין גרים בה.
ד"ר גיא בכור
תוצאות ביקור בוש מן הזווית הפלסטינית: אבוי, עשר הפתעות מתוקות כלענה
בעימות בין הקיצונים לפשרה בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, תמיד ניצחה הפשרה, בזכות יכולת המנהיגות של דוד בן גוריון, והלכידות החברתית, תופעה שבאה לידי ביטוי מוחשי ברור בפרשת אלטלנה. לרוע מזלם של הפלסטינים לדורותיהם, בעימות בין הקיצונים לפשרה, תמיד ניצחו אצלם הקיצונים, והתוצאות בהתאם. איך משאיר אותם ביקור בוש?
נכון הוא שהנשיא ג'ורג' בוש דיבר בכל הזדמנות בזמן ביקורו כאן על מדינה פלסטינית, אך הפלסטינים יכולים לסכם את ביקורו באיזור כקריסה סוחפת של עמדותיהם, כמי שמחזיר אותם לפחות 60 שנים אחורה. היה זה ביקור טראומטי מבחינת האתוס הפלסטיני, שאמור לעודד אצלם חשבון נפש נוקב, ובוודאי דאגה.
1. הילת הקדושה של עניינם נעלמה כלא היתה. אם בעבר דובר עליהם כעל המפתח לסכסוכי המזרח התיכון, כמי שמגלמים את מצוקות העולם השלישי, זכויות של פליטים ומקופחים, ארצות הברית והעולם מתייחסים אליהם כיום כאל עוד סכסוך אתני מקומי, לא מהחשובים שבהם. "המאבק הפלסטיני", שיאסר ערפאת ידע כה יפה לכונן, כעניין מעצמתי, כמעט-דתי – התכווץ. איש לא משלה את עצמו עוד שהסדר פלסטיני יפתור את איומי איראן, עיראק, האסלאם הפוליטי, או העניין הגרעיני. כשם שכולם דנים בעניין הכורדי, מבלי שיש כוונה לקדם אותו, כך הפך להיות גם העניין הפלסטיני. עוד קבוצה במזרח התיכון.
2. כחלק מן התרחיש החדש, "בעיית הפליטים" התכווצה לפתע, והפכה לעניין של כסף. אפשר לפתור את עניין הפליטים הפלסטינים בכסף, הבהיר הנשיא בוש לתדהמת הפלסטינים. הם שראו בעניין הפליטים כלי נשק נגד ישראל, מבלי שהיה אי פעם רצון באמת לפתור את עניין הפליטים, מוצאים עצמם מנוטרלים מכלי הנשק. במקום שיבה – מליארדים של כסף. ואיפה הקדושה כל השנים? המפתח? הרצון המטאפיזי להחזיר את שנת 1948? הם נותרו עם סתם כסף. אגב, זו קריסה של "העניין הפלסטיני", אך אולי, סוף סוף, ברכה לפלסטינים עצמם.
3. הפלסטינים התגאו תמיד, ובמידה רבה של צדק, שאי אפשר לנצחם בשל מימד הסולידריות שלהם, בינם לבין עצמם. אגודות צדקה ורווחה, סולידריות של החמולה, הכפר ושותפות הגורל. כל זה פשוט נגמר. "העם הפלסטיני" התפצל לשני עמים עויינים, שאין להם עוד הרבה מן המשותף, וגם לא צפוי שיהיה. מי שטען שהסולידריות שלו נמצאת מעל הכול, פשוט הלך אל הקצה השני. הפלסטינים מתחו תמיד ביקורת על הישראלים, שמקובצים לדעתם לעדות, ולקבוצות פוליטיות שונות, הנמצאות זו עם זו בעימות. אך מעולם בתולדות מדינת ישראל היא לא התפצלה לשתי ישויות נפרדות ועוינות זו לזו!
4. הגרוע ביותר מבחינת הפלסטינים הוא דרג המנהיגות, כאשר יש כיום מנהיגות פתח ביו"ש, ומנהיגות חמאס בעזה, וזו שוללת את דרכה של זו, זו פועלת לנטרל את הלגיטימציה של זו, זו מושכת את השטיח מתחת לרגלי זו. החמאס קובע ששום הסכם עליו יחתום אבו מאזן אין לו תוקף, והוא משול לבגידה, בעוד אבו מאזן מטיח בחמאס שהוא מוכר את הבעייה הפלסטינית לזרים, ברמז לאיראן, ובוגד בערכים העצמאיים של הפלסטינים. מה שפעם עשו לישראל, בשלילת הלגיטימציה שלה, עושים היום הפלסטינים להם עצמם.
5. ירושלים מזוהה כיום עם ישראל בעולם כולו, ובכך נכשלו הפלסטינים כישלון חרוץ. היה משעשע לראות את הכתבים הערביים מן התקשורת הערבית, מתחבטים בשאלה איך לכנות את המקום בו הם נמצאים: ירושלים הכבושה, ירושלים המזרחית הכבושה, צפון ירושלים, ירושלים הערבית, כשהם יודעים שהם נמצאים בבירת מדינת ישראל, בחסות המשטרה הישראלית, החוק הישראלי, והסדר הישראלי על כל המובנים של המילה. כאשר רוב מוחלט של הפלסטינים בעלי התושבות הישראלית במזרח ירושלים נלחמים להישאר בתחום ישראל, מה עוד נותר לנראטיב הפלסטיני?
6. נגמרו משחקי המילים של המנהיגות הפלסטינית, שפעם עודדה טרור ופעם גינתה אותו, כאשר ממשלת סלאם פיאד מודה שחלק מן הבעייה נעוץ בחוסר ההחלטיות הפלסטינית בנוגע לשימוש באלימות. אבו מאזן הבין שלא יהיו הישגים יחד עם הטרור, תפיסה הפוכה לזו של קודמו, שסבר שהישגים יהיו רק באמצעות דירבון הטרור. הבעיה היא שהטרור כבר התממש להישג פוליטי לחמאס, ברצועת עזה, ועם זה אין אפשרות להתמודד. הטרור, שבעבר נתפס כזרז להסדרים, הוא היום הכישלון הפלסטיני הגדול ביותר. כיצד יתגברו על בעיית חמאס? השד אותו הולידו פועל היום כנגדם. פעם עוד הציגו הפלסטינים את הטרור שלהם כאיזה מאבק עמים לשחרור, והיו כאלה שקנו את זה. כיום כל זה נמצא כבר בעבר.
7. בעוד ישראל התחזקה מאוד כמדינה ריבונית, המוסדות הפלסטיניים התמוטטו כולם בשלוש השנים האחרונות, בלי שום קשר לישראל. הרשות אינה מתפקדת, שכן החמאס שולט בה, הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה אינו מסוגל עוד להתכנס (פעמיים בכלל העלו אותו באש), אש"ף נשאר זיכרון היסטורי שאינו מתפקד עוד, הפתח ממשיך להיות משותק, ואין יכול לכנס את מוסדותיו (אם מישהו זוכר בכלל מהם), וגם חמאס סובל מן הפיצול בחברה הפלסטינית. בפועל נפער היום ואקום הנהגתי חמור ברשות הפלסטינית, כאשר כולם שולטים, אך בפועל אף אחד לא שולט.
8. נכון הוא שאבו מאזן מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית, או כמדינת העם היהודי, אך נשיא ארצות הברית שב והשתמש בדבריו בארץ במונח מדינה יהודית. הוא קיבל את התיזה לפיה מדינת ישראל היא מדינת לאום, כפי שהפלסטינים רוצים מדינת לאום. משמעות הדבר: אם ישראל לא תוכר כמדינת לאום, גורל דומה יקרה למדינה הפלסטינית. ההבדל הוא שישראל כבר קיימת ומשגשגת, מדינה פלסטינית עודנה על הנייר. זהו מכשול בלתי עביר לפלסטינים.
9. מדינות ערב נטשו את העניין הפלסטיני, זו כבר עובדה. בוש המשיך בסיוריו במפרץ הפרסי. איש לא התעניין שם בסכסוך שלנו או בגורל הפלסטינים, להוציא, במקרה הטוב, מס שפתיים. כמו תמיד בצמתים מסוכנים, נותרו הפלסטינים לבדם, ללא גיבוי מצד מדינות ערב, שאינן מעונינות בכלל בהקמת מדינה פלסטינית. אם מדינה כזו תיפול לבסוף בידי חמאס, עדיף לשליטים הערביים המשך הסטטוס קוו, דהיינו שלטון ישראלי ביו"ש, עד כמה שזה נשמע מפתיע. הערבים עסוקים במשברים דחופים יותר: לבנון, עיראק, השיעים, הגרעין האיראני, והנשיא בוש הבין זאת היטב. אם לשליטים הערביים לא אצה הדרך, אז למה שהוא יזדרז?
10. ולבסוף, בעימות בין הקיצונים לפשרה בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, תמיד ניצחה הפשרה, בזכות יכולת ההנהגה של דוד בן גוריון, והלכידות החברתית, תופעה שבאה לידי ביטוי מוחשי ברור בפרשת אלטלנה. לרוע מזלם של הפלסטינים לדורותיהם, בעימות בין הקיצונים לפשרה, תמיד ניצחו אצלם הקיצונים, והתוצאות בהתאם.
13.1.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
רות ירדני כץ
בוא נדבר על בריחת והברחת מוחות
אהוד, בוא נדבר על בריחת והברחת מוחות.
בריחת מוחות מהארץ איננה תופעה חדשה. תופעה זו נמשכת שנים וכל מי שצריך לדעת יודע, וכולם יודעים, ואף אחד לא עשה את המאמצים הנדרשים כדי למנוע את בריחתם או הברחתם לאוניברסיטאות ידועות וחשובות ברחבי העולם. הישראליים מפארים את פרינסטון, הרוורד, קולמביה, אוכספורד, קמבריד'ג ועוד, והם עושים חיל בתחומם ומתפרנסים בכבוד. אני מכירה רבים וטובים שהם שם, ולא פה. פן נוסף, הסטודנטים המעולים "נחטפים" על ידי אוניברסיטאות נחשבות כי הן יודעות שהתמורה והתרומה למוסד תהיה גדולה.
יש לנו חבר פיסיקאי ישראלי שנולד והתחנך כאן בארץ, שקיבל משרה באוניברסיטת קמבריד'ג אנגליה. בחור מבריק בתחומו. היתה אליו פניה מהמחלקה לפיסיקה, והציעו לו משרה בירושלים בדרגת פרופסור מן המניין. הוא בא לכאן. משכורתו העליבה. אחרי ששילם שכר-דירה, טלפון, מים חשמל, לא נשאר לו כלום. הוא אמר: "סליחה ותודה." וחזר לאן שמכבדים אותו. הכרה ושכר הולכים יחד.
מהיכרות אישית אני יודעת שאנשי האקדמיה מתרוצצים בעולם לא רק כדי להציג את הישגיהם המדעיים, אלא גם כדי להשלים הכנסה.
הבן שלנו סיים תואר דוקטור בקמברידג' אנגליה, וניסה להיקלט כאן. התשובה היתה שאין תקנים ואין משרות. כיום הוא עוסק במחקר "בקרן הבינלאומית" מטעם שמונה המדינות המתועשות, בז'נבה. הוא עומד בראש קבוצה שעוסקת באיסוף וניתוח נתונים לגבי מחלות איידס, מלריה ושחפת בעולם. מחלות שהורגות אלפים רבים של בני אדם כל שנה. לאור הנתונים הקרן מקציבה מיליוני דולרים לכל מדינה לטיפול, תרופות, ותוכניות מניעה כדי להקטין את ממדי התמותה. עבודה מרתקת, ובצידה שכר שגם בן-זוגי, שהוא פרופסור מן-המנין, וגם אני, אחרי עשרות שנות עבודה – לא מגיעים לרמת שכרו, והוא רק מתחיל את דרכו בחייו המקצועיים.
השביתה באקדמיה נכונה וצודקת. מדובר בשינוי סדר העדיפויות, והחינוך צריך לעבור לראש הסולם. שינוי שיאפשר לטובים מקום עבודה מכובד, הקצאת משאבים למחקר, שכר הוגן לסגל האקדמי שמופקד על הכשרת מומחים בכל התחומים שמביאים ברכה למדינה.
כל חברי הממשלה לא מבינים את גודל השבר שקורה באקדמיה? הם מבינים ויודעים! ואיך זה שהם לא משמיעים את קולם? שהרי נושא החינוך נוגע ישירות לכל אחד ואחד מהם בתוקף תפקידו. שר המשפטים בוודאי שרוצה משפטנים טובים. שר האוצר בודאי שמייחל לכלכלנים טובים. כל שר עוטף את עצמו במיטב הרופאים. כל שר מקיף את עצמו ביועצים למיניהם. מנין הם באים? היכן רכשו את השכלתם? באקדמיה.
איך הם ישנים בלילה כאשר הם יודעים שקיומה של המדינה תלוי בחינוך ובהשכלה הגבוהה?
למדינת ישראל אין אוצרות טבע, מה שיש לה זה מוחות, משאבי אנוש שאותם צריך לטפח ולרפד מכל הצדדים. לתת להם תשובות הולמות כדי שישארו כאן, ושלא נצטרך לחבק אותם כשהם מקבלים פרסים חשובים שם, ולהתגאות שהם ישראלים.
החיבוק צריך לבוא קודם כל מכאן, מהבית.
אהוד: אולי התשובה נעוצה בכך שאנחנו אמנם מקנאים בעושר ובמצליחנות – אבל בזים למצויינות ומרדדים אותה במערכות החינוך שלנו כי אנחנו רואים במצויינות עלבון והתנשאות של השכבות העשירות והמבוססות כלפי השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות. עם זאת, המדענים, שהיה להם חלק נכבד בבניית היישוב העברי והמדינה ובביסוס ביטחונם – חשבו לא רק על התמורה הכספית לעבודתם אלא גם על עתיד בניהם ונכדיהם במדינה היהודית העברית והעצמאית האחת והיחידה בעולם.
יובל כפיר
הכתבה על אודות ברק אובמה [גיליון 307]
היא זיוף!
שלום רב אהוד,
במכתב העיתי האחרון (מס' 307) הבאת "כתבה" בשם "מיהו ברק אובאמה". צר לי שנפלת בפח שכזה, אך הכתבה שקרית ומסולפת, ובעצם נופלת לקטגוריה של "אגדה אורבנית" היות וכוחה הוא ב"סנסציוניות" שלה ובתפוצה הרחבה לה היא זוכה בתפוצת דוא"ל. יש שני אתרים שהם חובה בכל רשימת "מועדפים": האתר העברי "לא רלוונטי" של הצדיק חנן כהן:
http://www.info.org.il/irrelevant
כאן אפשר למצוא את העובדות מאחורי מכתבי-השרשרת הנפוצים והחדשים ביותר המופצים בארצנו: לימודי השואה נאסרו בבריטניה! [לא נכון] גדעון פרוגרס זקוק להשתלה! [היה נכון אבל הוא כבר עבר את ההשתלה, תודה] ניצולת שואה מחפשת את האנשים שעברו איתה את הגבול לשווייץ! [נכון ורלוונטי] וכן הלאה. חנן כהן בודק וחוקר כל מכתב לגופו, ומפרסם את ממצאיו ואת המלצתו (להעביר, לא להעביר, או "לכאן ולכאן"). מומלץ להציץ שם בכל פעם שמקבלים מכתב-שרשרת המבקש "להפיץ הלאה!" ורוצים לוודא שתוכנו אמיתי ו/או רלוונטי.
האתר השני, באנגלית, הוא Snopes, אתר המוקדש לאגדות אורבניות, שמועות וכיו"ב:
כאן אפשר
למצוא מידע על כל מיני סיפורים, אגדות וגם שמועות עדכניות, כגון "האם מחקר גילה
שג'ורג' בוש הוא הנשיא עם ה-IQ
הנמוך ביותר בחמישים השנה האחרונות" [שקר] או "האם החווה של ג'ורג' בוש יותר
ידידותית לסביבה מביתו של אל גור" [אמת] ועוד ועוד.
בין היתר, בדף הזה תמצא את הסיפור על ברק אובאמה:
http://www.snopes.com/politics/obama/muslim.asp
הסיפור שקרי. הפרטים שם, ולצערי זמני קצר מכדי לתרגם את כולם. אובאמה אולי לא יהיה ידיד-ישראל הגדול ביותר שהיה אי-פעם בבית הלבן, אבל הוא אינו הרדיקל הפרו-איסלאמי המוצג במכתב.
שלך,
יובל
אהוד: נשתדל לבדוק כל חומר מפוקפק באתרים שהזכרת ואנו ממליצים עליהם גם לנמענינו. את הכתבה "מיהו ברק חוסיין אובמה?" שפירסמנו בגיליון הקודם, הגדרנו ליתר זהירות כך:
"כתבה שרצה באינטרנט ואין אנו יודעים את מקורה ואת מידת אמינותה אבל היא מפחידה."
תל אביב על אופניים:
2,000 זונות יוצבו ב-100 תחנות השכרה
מאת אבי בר-אלי
העירייה תפרסם מכרז בינלאומי להפעלת מערך השכרה לעשר שנים בהיקף של 100-150 מיליון שקל. 2,000 זוגות יוצבו ב-100 תחנות השכרה. ["הארץ און-ליין", 10.1.08] .
עירית תל אביב תפתח בית אינוואלידים חדש
שיוקדש כולו לנפגעי תאונות אופניים!
מאת ס. נידח
צפו לעלייה דראסטית במיספר הולכי הרגל על מידרכות העיר אשר יידרסו מלפנים, מצדדים ובעיקר מגבם, מאחור – על-ידי אלפי זוגות אופניים נוספים שיגדשו את המדרכות. עצתנו: כל מי שיפגע על ידי אופניים עירוניות מושכרות אלה, שיגיש תביעה נגד עיריית תל אביב אשר בסכלותה משתדלת להפוך יותר ויותר מאזרחיה לפצועים, נכים וגם אזרחי העולם הבא – וידרוש גם סידור של עיניים נוסף מאחור –
או שפשוט ירביץ לרוכב האופניים שעלה עליו ויהדוף אותו בכוח הצידה עד שהרוכב או הרוכבת יפלו והאופניים של העירייה יתעקמו ויהפכו גרוטאה וככה יתאימו למראה החדש של העיר תל אביב יפו ההורסת.
52 שנים לעין גדי
לותיקי גרעין "שדמות"
לבית עין גדי
זקנים, בוגרים וטף
ברכה ביום חג העלייה
עין גדי שלנו בת חמישים ושתיים
"עֵדִים ההרים, והים, ושמַיים..."
הלב מתגעגע אל יְמי-האור
של חורף 1956...
בראשִי אצות תמונות ומחשבות
שמבריקות כברק
אך אינן כבות.
היינו חבורת צעירים
שיצאו להגשמה אישית
לחיים של תקווה, ואמונה,
את הארץ לבנות
כדרך בראשית...
וכמו אילן
עין גדי פרשה בדים, צמחה לתפארת
אופטימית, איתנה, משורש עד צמרת
כך – יום אחר יום
שנה אחר שנה
ללא לֵאוּת.
ומה נבקש היום?
(כמו שבִּקשוּ זִקני-העם,
אותה בקשה נושנה...)
רק בריאות, בריאות, ובריאות!
שלכם ואתכם
דבוישה – דבורה סלפ-גוטמכר וב"ב
10.1.2008
"אשר תום אמוניו צעיר ועז – אלינו בוא!"
קול המדורה / עין גדי בראשיתה
ראשיתו של הסיפור בצילום מחג העלייה הראשון בקיבוץ עין גדי, שהתקיים בשנת 1956. שולחן מכובדים ארוך ניצב לפני קהל הצופים בחגיגה. דומה כי יותר אנשים הצטופפו בשולחן מאשר בקהל מולם.
בתום הנאומים חוצבי הסלעים, על הפרחת השממה, על ערכי הציונות, ועל חזון המדבר, פינו יושבי השורות הראשונות בקהל את הרחבה לפני השולחן, וזוגות זוגות פרצו בני המקום במחולות עם, להנאת הצופים. מעל ראשי החוגגים התנוססה כרזה ענקית, אותה כתבו תושבי המקום במו ידיהם: "אשר תום אמוניו צעיר ועז – אלינו בוא!" בין עשרות החברים העולזים ישבה גם דבויש'ה, אשר סייעה באירגון ההופעות.
כעבור 43 שנה [בשנת 1999] כתבה דבויש'ה את המכתב הבא:
לאיתמר [לוי] השלום, הברכה והתודה!
מצורף בזה תצלום מחג העלייה הראשון בקיבוץ עין גדי. בולטת הכרזה שהתנוססה לתפארה מעל שולחן המכובדים.
אני שייכת לגרעין 'שדמות', קבוצת המייסדים... והייתי פעילה גם בנושאי התרבות. לפני מיספר חודשים פנתה אליי חברה מהקיבוץ בשאלה מאין לקוח הטקסט המיוחד הזה. מאז התחלתי במסע חיפושים והתחקות אחר חברים לאורכה ולרוחבה של ארצנו הקטנטנה. האתגר להגיע אל המקור, הסיפורים שבדרך, שמעניינים לא פחות, הביאו אותי למחוזות רחוקים. אתה בוודאי מנוסה בכגון אלה.
בינתיים נמצא מישהו, שהוסיף כמה מילים שזכורות לו מן העבר... עם האוצר הזה המשכתי עד שידידי יענקלה מקבוצת כנרת נבר בספרייה המקומית, ומצא שמדובר בטקסט מתוך השיר 'קול המדורה' מאת משהלה טבנקין.
עם הנתון הזה פניתי אליך ואני שמחה שמצאת עבורי את הספר, אותו אקדיש לספריית קיבוץ עין גדי... בצירוף סיפורה של הכרזה.
שוב תודה,
דבורה [דבוישה]
[הגולשים באתר של איתמר, "איתמר ספרים", ימצאו גם את הצילומים]
הנדון: הוקרה ותודה על המפגש המהנה
אהוד היקר,
הריני מודה לך מקרב לב בשמי, בשמם של מורי ותלמידי ביה''ס רוגוזין-ביאליק בתל אביב על החווייה שנכונה לנו במפגש המרשים והמהנה עימך. המשתתפים הביעו את הנאתם הצרופה מהמפגש עימך. איפשרת לנו הצצה אל אופן כתיבתך, מאירועים וממפגשים עם אנשים ואישים מפורסמים, שהשפיעו על עיצובה של המדינה. זו היתה חווייה מיוחדת במינה להקשיב להסבריך היפים על ציורי הפסיפס של הציירים: נחום גוטמן ודויד שריר. [במגדל שלום]. איפשרת לנו מפגש מיוחד במינו, היה לנו כיף ונעים יחדיו. ותודה שניאותת להירתם לפנייתי ולהרצות בהתנדבות וזימנת לנו חווייה מרגשת ביותר.
בתודה,
אורית צפניה
אחראית הספרייה במגדל שלום
8.1.08
נ.ב.
אהוד היקר, נוכל לארגן מפגש נוסף רק במידה ויש לך דיסק די.וי.די, כי אחרת אין לנו האמצעים הדרושים או אפשרות אחרת להבאת הסרט על נחום גוטמן.
אהוד בן עזר: את המפגש קיימתי בהתנדבות מאחר שהיה מדובר בתלמידי כיתות ז' שאמנם דוברים עברית אבל רובם בנים ובנות של פועלים זרים, והם באים ממקומות רבים בעולם וגרים בדרום תל אביב, ואחד מהם אף הבטיח לשלוח לי שיר בספרדית!
בינתיים התברר לי כי למרבה המזל הסרט על גוטמן, שביימה שולי אשל, נמצא עתה גם על די.וי.די ולאחר שאקבל אותו ייקל עליי להראותו במפגשים הבאים. ההמחשה באמצעות הסרט היא ממש חיונית להבנתו של גוטמן.
הסקופ הכי מדהים של השנה החדשה:
מדינות ערב יפצו את פליטי ה"נַכְּבָּה" הפלסטינים של שנת 48' – בכסף וברכוש שהחרימו ב"נַכְּבָּה" שהן חוללו בשנת 48' ואילך לאזרחיהן היהודים!
ההפתעה המרעישה: מדינות ערב החליטו ליישב בתחומיהן את פליטי מלחמת 48' ולפצותם במאות מיליוני דולרים של רכוש היהודים שמדינות אלה החרימו החל ממלחמת 48' ועד היום, וזאת עקב נקיפות מצפון שתקפו אותן לאחר שקראו את הסיפור "ליל הסדר האחרון במצרים" של בת קהיר עדה אהרוני.
ולא רק זאת, הם מוכנים להעניק ליהודים שהיו אזרחיהן גם את זכות השיבה, לאחר שהתברר להן כי מיום שהיהודים עזבו אותן, כמעט בעירום ובחוסר-כל – נידרדרו ארצותיהן למצב כלכלי ותרבותי גרוע הרבה יותר משהיה מצבן בימים שבהם עזבו אותן אזרחיהן היהודים באמצע המאה הקודמת. שהרי לא לחינם עושה היום רוסיה מאמצים כבירים להשיב אליה את יהודיה, שעזבוה רק לפני כשניים-שלושה עשורים!
אגב, הפלסטינים משני עברי הקו הירוק, וגם היהודים הפלסטיניים של השמאל הישראלי, מתנגדים ליוזמה החדשה!
עדה אהרוני
ליל הסדר האחרון במצרים
ציטוט מתוך הסיפור שנדפס בחוברת החדשה של "אפיריון" 103
אבי, נסים ידיד, מת בפסח. לא במצרים או בישראל, אלא בצרפת. מת מהתקף לב לאחר שנודע לו שכל רכושו וכספו הוחרמו במצרים, כמו לכל יתר היהודים, למרות שהפקיד ממונו בבנק שוויצרי. אני זוכרת את הביקור שלנו יחדיו בבנק השוויצרי במרסיי, כאילו התרחש היום.
כאשר ניגש אבי לפקיד הבנק כדי למשוך את כספו, נאמר לו כי מאחר שפתח את החשבון בקהיר החרימו השלטונות המצריים את כל כספו! ועוד נאמר לו כי אין כל דרך לפצותו.
אבי, השופט האמיד, הפך בין לילה לעני מרוד. הוא לא יכול היה לעכל את המהלומה הכבדה שניחתה על ראשו.
"זהו עוול משווע! הדבר נוגד את כל כללי המשפט וההיגיון הבריא!" קרא אבי נבעת לעבר פקידי הבנק. פניו האדימו, והווריד הסגלגל ברקתו החל פועם בחוזקה. ניסיתי להרגיעו, אך לשווא.
"אני רוצה לדבר עם המנהל!" צעק, "איפה הגנב הזה?"
מנהל הבנק הגיע בבהלה והסביר לאבי בנימוס אך בטון יבש וקר, "מסייה, אלה ההנחיות שקיבלנו. אין בידי לעשות דבר בנידון."
"אבל הפקדתי את כל ממוני בבנק שוויצרי ולא בבנק מצרי!" זעק אבי בכאב.
"מיסייה איני יכול לעשות דבר, אלה הן ההוראות! צר לי מאוד!"
אבי אחז בדש מעילו של המנהל וטלטל אותו בכל כוחו. מעולם לא ראיתי אותו מאבד עד כדי כך את שליטתו העצמית.
"צר לך?" צעק בקולי קולו, בעוד קצף לבן מצטבר בזוויות פיו. "אתה עומד מולי נינוח, ומעז לומר לי בפנים, ברוב חוצפתך, שצר לך! רגשותיך אינם מעניינים אותי, אדוני המנהל. הם לא יעזרו לי כלל, גנב שכמותך! הכול אתה רוצה לגזול ממני, את כל עמל חיי, ואתה אומר לי שצר לך!" ושוה טלטל בחוזקה את המנהל המבוהל.
"אבא, עזוב אותו, אין זו אשמתו!" קראתי בייאוש, מנסה להפריד ביניהם. "לא המנהל אחראי למה שקרה!"
שני פקידים רצו לקראתנו, אחזו באבי ודחפוהו בחוזקה אל הקיר. פניו היו אדומות כדם, ודמעות זלגו מעיניו. מראהו הפחיד אותי. הוא התנשם קשות ולא שלט בעצמו לחלוטין. ממש חששתי לבריאותו.
"לקרוא למשטרה, אדוני המנהל?" שאל אחד הפקידים.
"לא, אין צורך הוא תכף יתעשת," ענה המנהל, ובפנותו אליי אמר: "קחי בבקשה את אביך מכאן, מדמואזל, שאם לא כן נצטרך לקרוא לז'נדרמים."
שילבתי ברכות את זרועי בזרועו של אבי וניסיתי להוציאו מהבנק, אך הוא התנגד בכל תוקף. נשם ונשף בכבדות והתקשה לדבר.
"עוד לא גמרתי עם הבנק שלך, אדוני," קרא לבסוף, בקול שובר לב, לעבר המנהל, בטרם הצלחתי להוציאו לרחוב. "עוד ניפגש בבית המשפט!" הוסיף בייאוש.
כל ניסיונותיו של אבי לשחרר את ממונו לא הועילו. חוקק חוק במצרים אשר קבע כי כל חשבונות הבנק של היהודים מוחרמים בידי הממשלה, ולא ניתן היה לעשות דבר כנגד זה. כל רכושו של השופט נסים ידיד, כולל הנדוניה שלי, הביטוח של אחי גבי והירושה שהורישה לנו הנונה זינה, הכול הוחרם, ודבר מעולם לא הוחזר לנו. המכה היתה יותר מדי כבדה עבור אבי. ליבו לא עמד לו.
בחזרנו מהבנק השוויצרי, כשהגענו למחנה המעבר 'זבולון', התעלף אבי מתחת לעץ תאנים, הוא לקה בהתקף לב. בבעתה ראיתי אותו צונח ארצה בפנים מעווותות, גופו מכווץ מכאב. אנשים מבוהלים התרוצצו סביבנו, "צריך אמבולנס!" קרא אחד מהם. מיהרתי להביא את אבי לבית חולים, אך הרופאים לא הצליחו להציל את חייו. דמעות זלגו מעיניי. אבא יקר, לא כך דימיינו את אחרית ימיך.
ד"ר יחיעם שורק
המועד בלשונו
מעידות הפה והלשון של חה"כ בנימין נתניהו הן אולי חלק מהמיתוס הציני של החברה הישראלית, אולי בנוסח של: "אמרתי, נו אז מה?!" או "אמרתי ולא בדיוק התכוונתי למה שאמרתי," או "הדברים יצאו מהקשרם," ועוד כיוצא באלה.
והנה, שלא להפתעתי (עיינו בפתיח) דווח אתמול (10.8.07) כי האדון נתניהו הגיש לנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בפגישתם המשותפת, מעין מחוות תשורה בדמות מטבע עתיק, ומהו – מטבע של בן כוסבה (בר כוכבא) ולשונו – "לחרות ירושלם", מהשנה השלישית של המרד. מטבע זו נועדה, כך לדברי הנותן הנ"ל, לסמל את חשיבותה של ירושלים, את קדמוניותה ואת שחרורה בפעולה המרדנית של בן כוסבה.
כהיסטוריון של הבית השני "קצת" התחייכתי, ומדוע?
ראשית – מקובל על קהיליית המחקר כי בן כוסבה לא השתלט כלל על ירושלים והמטבעות הנושאות את הכיתוב "ירושלם", או "לחרות ירושלם", נועדו להפיח רוח מעודדת, מוטיבטורית, בקרב לוחמיו של בן כוסבה, בכדי לאפיין את מהלכם הצבאי כמקודש וכאידיאולוגי, ובבחינת עשיית מאמץ אחרון בכדי להשתלט על ירושלים. הילכך, אין בין המטבע לבין הוכחת ההשתלטות אלא פרי דימיון בלבד.
שנית – ונניח שאכן השתלט המורד על העיר, או לחלופין – חפץ להשתלט עליה, הרי על איזו ירושלים אנו מדברים? על זו של ימי הבית השני, שגודלה ביחס לירושלים העכשווית אינו אלא בטל בששים. האם על גודל כזה היה מתפשר בנימין נתניהו? תמהני!
שלישית – למעט קבוצה מינימלית של חברי סנהדרין, של חכמים, הרי העמדה הרשמית של הסנהדרין כלפי המורד וכלפי המרידה, היתה שלילית מעיקרה. לא שחלילה כי חכמי הסנהדרין היו תבוסתנים, משתפי פעולה בוגדניים עם הרומאים, אלא כמי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין. אף המרידה הקודמת, המרידה הגדולה ברומאים היתה לצנינים בעיני הסנהדרין, ועד למידה כזו שספרות חז"ל מחרישה כמעט לאורך כל אלפי דפיה בכל הנוגע למרד. עמדת החכמים היתה פרגמטית, תכלס'ית, בבחינת "אל תעירו ואל תעוררו" כל פיסת רמיזה להתפרצות מרידה, מכיוון שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון עבור החברה היהודית. כך נהגו לגבי המרד הגדול וכך נהגו לגבי מרד בן כוסבה, כשלגבי המרד השני היתה אף עמדתם נוקבת ואנטגוניסטית במפורש. עמדה זו לבסוף הוכיחה את נכונותה ואת צדקתה לאורך ההיסטוריה הקצרה שלאחר חורבן הבית השני.
יוצא מכאן אפוא שנטילת מטבע מימי המרד הכוסבי על-מנת להוכיח את הזיקה הקדמוניות לירושלים עלולה להכיל בתוכה בעייתיות בשל הנקודות דלעיל, ואגב, לו ג'ורג' בוש אני, כמי שטוען לידע בסיסי בתנ"ך, קרי בברית הישנה לדעת הנצרות, הייתי מקשה על מר נתניהו ומזכיר לו כי העיר יבוס נכבשה בדם רב ובאכזריות על ידי חיילי דויד וכי הפכה זו, עיר שלם, לאחוזה הפרטית של המלך והעובדה שבה נבנה המקדש הראשון רק מחזקת את רצון המלוכה הקדומה להשתלט על הפולחן והאמונה, הרבה-הרבה לפני שמרקס התבטא כי "הדת היא האופיום להמונים!"
* * *
בהמשך לרשימתה של רות כץ ירדני [גיליון 307], ראוי לציין כי בבית טיכו בירושלים מתקיימות גם תערוכות. כיום מוצגת תערוכת דיוקנאות נשים שכותרתה: חדר משלה. מתקיימות גם הדרכות בתערוכה מטעם מוזיאון ישראל. זאת לידיעת קוראיך ולהנאתם.
נילי יגיל
* * *
מערכת "חדשות בן עזר" מברכת את הסופרת לילדים ולנוער
נירה הראל
שכתבה יותר מחמישים ספרים ורשמה גם פרק מפואר בעריכת עיתונים מודפסים ("פילון"), אלקטרוניים ("דףדף") וספרים רבים לילדים ולנוער
על זכייתה בפרס ראש הממשלה לספרות
ע"ש לוי אשכול ז"ל לשנת תשס"ח
אנחנו רואים בכך פריצת דרך לכלילה קבועה של סופרי ילדים ונוער במקבלי הפרס, דרישה אשר למרבה הצער אינה מובנת מאליה, והיא שבה ועולה מדי שנה לאור הקיפוח השיטתי של הסקטור הרחב הזה בקרב מקבלי הפרס
* * *
תגובות תמיכה ועידוד כמו גם הבעות לעג לעצם החלטתו הדון-קישוטית [והמוסרית] של אהוד בן עזר להפסיק את טורו הדו-שבועי בעיתון "ישראל היום" מפני סירוב העיתון לפרסם רשימה שלו!
מיספר התגובות: 0
מאי קא משמע לן? בן עזר טיפש, נידח – או מהו המצפוּּן שהציבור כבר שכח?
* * *
חברים יקרים,
יום רביעי הקרוב 16.1.08 בשעה 20:00 בבית הליקון
נחלת בנימין 73, פינת לילינבלום, תל אביב
גדעון טיקוצקי: "הקסם הזה של הבלתי מסויים"
על שירתה של לאה גולדברג
נשמח לראותכם – מערכת הליקון
* * *
סומליו"ן
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל
משתתפים באבלה של חברתם הסופרת נעמי בן-גור
על מות אביה
מאיר בן-גור
ושולחים ניחומיהם לבני-משפחתה
* * *
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק י"ג
מנהל-עבודה חדש
בצוהריים לקח רבינוביץ שולחן מן המשרד, הביא אותו לסככה ופרשׂ עליו מפה ירוקה. הקדימוּ ברבע שעה לצלצל להפסקה כדי שיהיה אפשר לערוך את הבחירות אחרי הארוחה. ספראי הופיע לבוש בפשטות – במכנסיים קיציים ומעליהם חולצה בהירה ששרווּליה קצרים, בלי ז'אקט ובלי עניבה. וידיו השׂעירות, ידי פועל-לשעבר, נשענות על מסעד הכיסא. בשבתו בין הפועלים עדיין ניראה כאחד מהם שחזר זה עתה מחופשתו השנתית. רבינוביץ הופיע בחליפתו הטובה. למן הבוקר התרוצץ הנה והנה, שיגר פקודות לכל עבר ועשה את רוב העבודה בעצמו. מראהו היה חגיגי מדיי וכאילו אינו שייך עוד למקום.
הפועלים סיימו מהר את ארוחת-הצוהריים והסבו לשולחנות הארוכים ממתינים באורך-רוח. ניסים כיווץ עצמו בפינה מול רבינוביץ. וכרגיל, ראשו מכונס בין כתפיו הרחבות ורק עיניו פקוחות בעֵרנוּת.
רבינוביץ פתח את האסיפה. דיבר מעט על שלטון עצמי, חינוך ודמוקרטיה, והביע תודה לחבר ספראי על שהואיל לכבד את הבחירות בנוכחותו. המִסכן, דווקא נוכחות זו קילקלה לו שוב את הנאום הגדול שהכין לו לשאתו לפני הפועלים עם בחירת ממלא-מקומו. כשהודיעו לו במפתיע על השתתפותו של ספראי בבחירות לא מצא כל סיבה מתקבלת על הדעת להתנגד. אך המילים לא התחברו למשפטים במעמדו של ספראי, והוא קיצר בדבריו וקרא מיד את רשימת המועמדים:
א. אברהם דנינוֹ
ב. מרסל
ג. כ"ץ
ד. ניסים לוי
רחש של הפתעה עבר בסככה. הכול היו בטוחים כי מועמדותו של ניסים לוי היא היחידה שהובאה להצבעה. איש לא ידע כי בינתיים גרם ספראי להבאת מועמדים נוספים.
אברהם דנינוֹ – ראש החמולה השנייה בגודלה בכפר ועובד במחסן-הכלים במחצבה. הוא לא הכיר את הפועלים מקרוב בעבודתם, אולם היה לו מיספר ניכר של חסידים מביניהם ומבין פועלי הכפר השכן אשר בחלקם השתייכו גם הם למשפחתו.
מרסל – רווק שהשתחרר לא מכבר מן הצבא, טרקטוריסט לפי עבודתו ולמד שנים אחדות בבית-ספר מקצועי ואחר-כך שירת בסדנה צבאית. במחצבה יצא לו שם של בחור קל-דעת האוהב להוציא כספים רבים על סרטי-קולנוע ובחורות. היה קשה לתאר שיוכל להשליט את מרותו על הפועלים הנשואים והמבוגרים ממנו.
כ"ץ – מפעיל הגנרטורים והמועמד האשכנזי היחיד. הוא גר בעיר, ולכן לא לקח חלק בחיים החברתיים של אנשי המחצבה, גם לא התעניין בבעיותיהם הפרטיות או בחייהם בכפר. לעיתים החליף מילות-נימוס אחדות עם הפועלים, לעיתים רחוקות התלוצץ קצת. למחצבה התייחס כאל מקום-עבודה בלבד. כשהופיע ספראי ודרש ממנו שיסכים להצגת מועמדותו למנהל-עבודה, לא התלהב, והשתדל בכל יכולתו להתחמק. לבסוף הובטח לו שאין זה אלא תכסיס, כדי לחרוץ את גורל הבחירות. ובמקרה הגרוע ביותר – אם ייבחר, רשאי הוא לסרב לקבל עליו את התפקיד, ואז יישלח במקומו מנהל-עבודה מקצועי מן העיר.
חשבונו של ספראי היה כך: לאחר ניפוח רשימת המועמדים יתברר כי מוצעים אנשים שאינם מתאימים לתפקיד. הדבר יעורר ויכוח בין הפועלים. ואם לא – ידאג הוא שהוויכוח יבוא. תועלֶה ההצעה לדחיית הבחירות, כדי שיהיה אפשר לערוך בירור נוסף עם המועמדים עצמם, ואולי להביא אחרים במקומם. בינתיים ידבר על מצבה החמוּר של המחצבה ויבקש לקבוע פגישה נוספת לשם דיון בבעיותיה. בפגישה זו ינסה לשכנע את הפועלים שיש לדחות לגמרי את רעיון הבחירות וקודם-כל לארגן מחדש את סדרי העבודה במפעל. אם לא יעלה בידו לדחות את הבחירות יצטרכו מרסל וכ"ץ לסלק את מועמדותם לפי רמז שלו. הקולות יתחלקו אז בין ניסים לוי לבין אברהם דנינו. ומאחר שדנינו יקבל לפי הסכם סודי מוקדם בין שלושת המועמדים את הקולות שהיו עתידים להינתן למרסל ולכ"ץ, קיים סיכוי חזק שינצח את ניסים לוי. במקרה כזה יהיה אפשר לאחר כמה שבועות של עבודה לגרום לכך שיוותר על התפקיד, או להביא עוזר מקצועי שינהל למעשה את כל העבודה.
"מאיפה בא מרסל לרשימה?" התחילו קולות לרטון.
"מי מכיר את כ"ץ? לא יודעים כ"ץ, יודעים רק ניסים לוי."
"למה התחילה תחרות אצלנו? לא רוצים בחירות. רוצים ההנהלה תקבע ולא ילכו אחר-כך לעשות צרות לפועלים – אתה הצבעת, אתה הצבעת, ותהיה שִנאה."
ספראי חייך. ניסים לוי כיווץ את מצחו, התכנס לתוך עצמו ושתק. חסידיו ניסו להיעזר ברמז ממנו כיצד לפעול, אך הוא לא נתן כל אות, כאילו איננו במקום. לרבינוביץ לא היה מושג ברור על המתרחש. ספראי אמר לו רק חמש מילים: "אני אגיד לך מה לעשות."
רבינוביץ שאל: "חברים, מי שיש לו מה לומר ירים את ידו."
אחד הפועלים קם ודיבר: "מה זה עושים אצלנו משחק מהמחצבה? לא רוצים אנחנו שאנשים יעשו צחוק מן הבחירות. ילכו ויציעו כל אחד את עצמו. צריך יהיה סדר במקום."
קולות-הסכמה ליוו את דבריו.
ספראי הוסיף לחייך. דבר אחד ציערוֹ – שכּל אותם חכמים מחוּכּמים מן העיר אינם רואים אותו שעה שהוא פועל ומשליט סדר בעניינים. "צמחונים," ליגלג להם בליבו, "יפי-נפש, הנה תִראו כיצד ספראי עובד. על אף הכל יש גם הנאה בדרך הקשה שלי, ולא רק השיטות הקלות והמתחמקות שלכם עם הפרסום המנופח והעמדת-הפנים האינטליגנטית." והוא ביקש את רשות-הדיבור. "חברים, צדק הפועל שדיבר כאן וצדקו אלה שהתמרמרו לפניו. בחירות הן עניין חשוב וגדול. בחירות הן הכוח, המחשבה והאחדות של כולנו. ואני מצטער שאנחנו לא היה לנו די זמן להכין אותן היטב."
רבינוביץ נִפנה כלפיו בתמיהה. ספראי המשיך. מישהו צריך לסבול, לשלם על שגיאות שלא הוא עשה, ומכל הנוכחים במקום קל ביותר להקריב את רבינוביץ. יכעס מעט, בעוד כמה זמן יהיה אפשר לפצותו במסיבה נאה ובנאום נרגש בבית אירגון הפועלים בעיר. ואולי חוברת-יובל קטנה. רבינוביץ רגיש מאוד לאותות-הערכה מעין אלו. ואם לא? ממילא אין לו ברירה כרגע אלא לעשות את המוטל עליו.
"לכן, רבותיי, מתוך התחשבות בבגרות ובהבנה של החברים היושבים כאן אני מבקש לקיים את הבחירות אחרי שנעשה למענן את כל ההכנה הטובה ונשקיע בהן יותר מחשבה ויותר הבנה יחד עם כל הפועלים העובדים במפעל."
"טוב שבאת, חבר ספראי," קם פועל אחד ואמר בגילוי-לב. "כבר האנשים פה מתמרמרים כמה זמן על הבחירות. אתה צריך שתדאג שיהיה סדר, מפני שאוֹמַר לך את האמת – כבר המפעל מתרגש יותר מדיי מן העניינים האלה."
אדם אחר במקום ספראי היה מנצל את ההזדמנות כדי לבצע מיד את החלק הנוסף בתוכניתו – לסקור את המצב במחצבה ולהביא לתקופת-שנה מנהל-עבודה מן החוץ כדי לארגן את הסדרים במפעל. אולם ספראי לא נתפתה בנקל, שמע – ושתק.
"מה אתה אומר, חבר ספראי?"
"עוד נשוחח על כך, רבותיי. הרי אין אנחנו בורחים מכאן, אחד מן השני?"
"ודאי שלא, חבר ספראי. אתה תמיד אורח טוב אצלנו."
רבינוביץ קיפל את רשימותיו, הפועלים קמו, האסיפה כאילו הסתיימה, ורק חלק ישבו עדיין מתלחשים ביניהם. אפילו ספראי התפלא על הניצחון הקל שזכה בו וכבר הצטער רגע על שלא ניצל את הפגישה למסירת האינפורמציה הדרושה.
לפתע נשמעה דפיקה חזקה על השולחן מפינת הסככה וניסים לוי קם וצעק:
"למה לא שואלים אותנו? מה זה פה?"
ספראי הביט אל רבינוביץ כמטיל עליו את האחריות להמשך הפגישה. האנשים נעצרו וקצתם חזרו למקומותיהם.
"רגע, רגע, שקט!" קרא רבינוביץ, "צריך שיהיה סדר."
"דופקים אותנו!"
"דופקים! למה לא שואלים מאיתנו?"
אחדים מחסידיו של ניסים לוי חוללו מהומה קטנה, ואילו הוא רץ אליהם והשקיטם בצעקותיו:
"לא כך הדרך, חברים. אנחנו צריכים להתנהג בסדר, כמו בני-אדם! מה אנחנו? חיות? צריך להראות שאנחנו מבינים עניין ויודעים לשמור על הנימוס שלנו."
"אתה יכול לדבר, ניסים," קרא אליו רבינוביץ. ספראי התבונן במתרחש בְּעניין ותווי-פניו לא גילו את רחשי-ליבו.
ניסים אמר: "חברים, הנה מדובר על בחירות, וזה מן הכבוד שלנו שאנחנו ביקשנו אותן, וגם הכבוד של חבר דנינוֹ ושלי שאם אמרו לנו – אתם צריכים ללכת בבחירות, לא נעשה צחוק מן המילים שלנו. נכון, חבר דנינו?"
"נכון," ענה הלה, "גם אני אומר – מה שאנשים עושים צריך להתייחס אליו בכבוד."
ספראי רשם לעצמו בזיכרונו: "'אחד-אפס' לטובתך, ניסים. השתמשת יפה נגדי בבעל-הברית שלי. נאה, נאה. עכשיו אני מתחיל להבין כיצד הצלחת לסדר את מזכיר המפלגה המסכן."
וניסים המשיך: "ואני אומר, בדיוק כמו חבר ספראי: לא צריך שאנחנו נעשה הבחירות בלי שׂכל ובלי התאמצות המחשבה מן המומחיות וההבנה של הקהל שלנו. נכון, חברים?"
"מאה אחוז אתה, ניסים לוי," אמרו לו, "כל הכבוד לדרך שלך."
"וכבר הכול יודעים," המשיך, "שאני לא מפני הצעת השם שלי איכפת לי הבחירות. להיפך, אני אומר, אדון רבינוביץ – לא היה עוד מנהל טוב כמוהו, כל הכבוד. בן-אדם מוכשר איך שהוא לימד אותנו את העבודה! בחיי, איפה הזמנים, אתם זוכרים? שאנחנו לא ידענו אפילו מה זה להחזיק הקוֹמפּרסוֹר ביד. איך שאנחנו היינו פרימיטיביים בהתחלה שבאנו לכאן ואדון רבינוביץ היה המורה שלנו ועשה אותנו בעלי-מקצוע. באמת, הלב כואב לחשוב שהוא הולך."
"נוּ, נוּ," הירהר ספראי, "זאת כבר מכה מתחת לחגורה. אתה – אשר בתככיך גרמת במישרין יותר מכל אדם אחר כאן לסילוקו מן העבודה. יפֶה, ואיזו לשון חלקלקה. מי פילל?"
"הנה," הירהר רבינוביץ, "כפיוּת-טובה, ושכר-אמת. מה שיכולים לעשות חברים ותיקים בעיר שאינם יודעים את ערכי ואת שוֹויי, ומהי המציאות. ראה והיווכח, ספראי, מפי פועלי המחצבה עצמם, מי הוא רבינוביץ!"
עד כאן היו הכול תמימי-דעים עם ניסים לוי, אלא שהיה קשה לדעת לאן הוא חותר. והוא המשיך בנאומו: "עכשיו, חברים, אני לא אומר – כן יהיו בחירות, לא יהיו בחירות. רק אומר – מה שאנשים מחליטים צריך שיהיה כבוד לדברים שלהם. והנה אני בטוח, דנינו, בשביל הבחירות הלכו ודיברו אליו ושיכנעוּ אותו והפסיד הרבה מן הזמן שלו בשביל ההצעה. ואני אומר – זה לא מן הכבוד של המשפחה שלו, והמשפחה שלי, שאם הציעו אותנו לבחירות ואנחנו הסכמנו, הולכים ומחליטים ככה סתם – חַלַס, תלך. מה זה? אנחנו לא ילדים שיבואו ויגידו פתאום לדנינו – אַל תעשה!"
דנינו חש עצמו שלא בנוח והתפתל במבטיו בין ספראי לבין ניסים, אך איש מהם לא זיכה אותו במבט.
"לכן אני אומר – יבואו האנשים שהציעו את דנינו ומרסל וכ"ץ ואותי ויעשו התייעצות ביניהם ויחליטו אם עושים הבחירות היום, ואם לא. ואני אומר – לא בשביל הבחירות, רק בשביל הדמוקרטיה, חברים, ובשביל הכבוד של האנשים שלנו במפעל. ואני אומר – אנשים שלנו חכמים וצודק חבר ספראי שאמר – צריך לחשוב במומחיות על הבחירות ולא למהר במינוי מנהל-עבודה. וכך גם הכבוד שלנו אומר – שאם אנחנו מבינים עניין, אנחנו יכולים להגיד בו את המילה שלנו."
"מה אתה מציע, ניסים?" שאל רבינוביץ.
"אני מציע: אנשים יעשו הצבעה אם צריכים הבחירות היום או לא. יראה חבר ספראי – האנשים שלנו מבינים לבד את העניין. לא צריך לבוא לתת להם פקודות מבחוץ. יש אדם נכבד – בא לבחירות, לא צריך לעשות ממנו צחוק."
ספראי שתק, קמט קל חלף במצחו, מין התאמצות קלה כשל שחקן-שׁח זהיר. רבינוביץ פנה אליו במבט שואל.
"אני לא מתערב," החזיר.
"חברים, אבקש מכולכם לשֶבת," קרא רבינוביץ, "נערוך עכשיו הצבעה על הבחירות, אם תתקיימנה היום או לא. אני אשאל קודם – מי בעד? כלומר, מי חושב שצריך לעשות את הבחירות היום?"
ניסים לוי נעץ מבט גלוי בדנינו והרים את יד, מיד החזיקו אחריו כל תומכיו. רבינוביץ ספר – שבעים ושמונה קולות.
"מי נגד?"
אין איש, אפילו לא אותם שאישרו בתחילה את דעתו של ספראי.
השאר נמנעו.
רבינוביץ הודיע: "חברים, הבחירות מתקיימות עכשיו."
ספראי חזר והסתכל בקהל שלפניו, דנינו הוריד ראשו וניקה את ציפורני ידיו, ניסים לוי חזר לישיבתו המכונסת, ואילו הפועלים שוחחו ביניהם באי-מנוחה. רבינוביץ חזר וקרא את רשימת המועמדים ונימה מסותרת של שמחה בקולו.
מרסל וכ"ץ קמו וביקשו שימחקו את שמותיהם מרשימת המועמדים. רבינוביץ הסביר לקהל, כי מאחר שנותרו רק שני שמות ברשימה תיערך ההכרעה ביניהם. מיד, בלי לתת מקום לוויכוח נוסף, שאל:
"מי בעד אברהם דנינו ירים את ידו!"
הרימו ידיהם חבריו של דנינו. כ"ץ הצביע, ואחריו החזיקה החבורה הקטנה של הפועלים מן העיר שלא היה להם כל מושג על המתרחש בכפר. רק התבקשו להצביע לפי מה שכ"ץ יעשה – והסכימו. אחרונים הרימו ידיים קבוצת הצעירים של מרסל, רובם יוצאי-צבא, חלקם כבר רגלם האחת מחוץ לכפר או שכבר עקרו וגרים אצל ידידים בעיר. מרסל אירגן אותם להצביע עימו והבטיח כתמורה המלצות בטוחות להעברה למקום-עבודה טוב יותר במסגריות בעיר. כל אלה יחד נתנו חמישים ואחד קולות.
"מי בעד ניסים לוי ירים את ידו!"
הפעם לא התרוממו ידיים כה רבות. מבטו הבולש של ספראי סקר היטב את המתרחש. לחלק מאנשיו של ניסים לוי היה הרושם המוטעה, לאחר דבריו בעניין קיום הבחירות, שאין הוא מעוניין כל-כך בתוצאות אלא מוכן, מטעמים מובנים רק לו, לוותר על הכבוד שבתפקיד לטובת דנינו. ואילו חלק אחר השתמש בהזדמנות נוכחותו של ספראי כדי להתחמק מהתחייבויותיהם. אולם עד שספר רבינוביץ את הקולות הורמו ידיים נוספות שהיססו קודם-לכן, והסיכום הסופי היה – ארבעים ושמונה איש בעד ניסים לוי.
דנינו ניצח.
ספראי התבונן בקורת-רוח. רבינוביץ קרא את התוצאות והודיע: "חברים, אברהם דנינו נבחר למנהל-העבודה החדש, הידד!"
איש לא ענה לקראתו ובסככה שררה שתיקה. התוצאה הפתיעה את רוב הנאספים, בייחוד מחמת חוסר ההכשרה של דנינו, העומד במחסן וסופר כלים וחלקי-חילוף, לתפקיד מנהל-העבודה.
שוב החלו ריטונים והתמרמרויות.
"מה זה רוצים מאיתנו? דנינו, דנינו, אנחנו לא רוצים צרות אחר-כך."
"מה זה עושים ככה? הרימו ידיים וכבר בא ונהיה מנהל-עבודה עלינו?"
חדידו השומר, שישב ושתק כל הזמן, שמע את השם דנינו ולפתע התעורר וקרא:
"אחְחְ, דנינוֹ-מַברֵגינוֹ – "
והוציא מגרונו קול חרחור ממושך, ממין אלה הבאים אחרי ארוחה דשנה.
צחוק פרץ מפי כל הנוכחים, פרָק את המתח והרגשת אי-הנוחות ששׂררוּ במקום מרגע שנודעו תוצאות ההצבעה, עבר גלים-גלים וכל-אימת שנדמה היה כאילו הסתיים, גילגל מישהו בקולו כאילו נזכר שוב בגורם השמחה ומיד החזיקו הכול אחריו. ספראי לא הבין במה העניין וחייך חיוך חמוץ לעצמו. ואילו ניסים הביט מזווית עינו אל דנינו בהבעת ביטול ושמחה לאיד.
למה צחקו? בימים הראשונים לעבודתו של דנינו במחסן התקלקל אחד הטרקטורים ושלחו הודעה להביא מברג. דנינו תפס מפתח-ברזל עבה בידיו ומיהר אל הטרקטור שהיה במרחק כמה קילומטרים מן המקום. כשהגיע נושם ונושף, צחקו הכול על טִרחתו שיצאה לבטלה. "איפה המברג?" שאלו אותו. – "האדא הוא מברג, יא ממזרים!" קרא דנינו שעדיין לא ידע אז עברית כראוי. – הוסיפו לצחוק. – "האדא הוא מברג, יא ממזרים בני ממזרים!" צעק דנינו, ותפס את המפתח בידו והתחיל להכות בו בזעם על הטרקטור עד שהיה הכרח להוציאו בכוח מידו. לא האמין להם שרק טעות היתה כאן ובטוח היה שביקשו לשטוֹת בו ובילבלו אותו בכוונה. מאז התפרסם הסיפור בכמה נוסחאות, ומאחורי גבו קראו לו הכל "דנינו-מברגינוֹ".
כשראה כי הכול מלגלגים עליו, ובתוכם גם אלה שהצביעו בעדו, וניסים מגחך עליו מפינתו, התמלא זעם וקפץ ממקומו וקרא:
"יַחרבּ ביתו, יא מסוכסכים בני סכסכנים מִן-אֶל-טינופת של הבחירות. חַלַס, אני מתפטר. תיקח, אדון ספראי, את התפקיד לכל הרוחות!"
ספראי הביט כה וכה ופגש בעיניו של ניסים לוי הבוערות לעומתו. "איזה מבט! ודאי היה מוכן להרוג אותי, לוּ היה יכול. אתה שונא אותי?" חשב, "מוטב כך משתחשוב אותי לטיפש. לפחות תלמד לכבד את דעתי ולהעריך אותי. כדאי לך ללמוד להפסיד, כי הפעם, ניסים לוי – העסק אבוד בשבילך."
ניסים הוסיף להביט בו, ואחר הצחוק היתה שתיקה כבדה בסככה. הפועלים עקבו בעיניהם אחר דוּ-שיח אילם זה של המבטים. "אתה ממזר אתה, אדון ספראי," חשב ניסים, "סידרת אותי בתוך העדה שלי, וסידרת אותי בין הפועלים שלי, וקילקלת לי את העבודה שהשקעתי בה כסף רב, והכול עשית לי בדיוק באותה דרך שאני רציתי לעשות. כל הכבוד לך, אבל אני עוד אלמֵד אותך מי הקובע את העניינים במחצבה, ועוד תשלם ביוקר על ששׂמת את דנינו הטיפש מנהל-עבודה במקומי. ומוטב לך שאתה תגיע להסכם איתי מאשר אתחיל להפוך לך את כל המחצבה, ואעשה לך שביתה, וישימו לך הפועלים סלעים בתוך המגרסות של החצץ עד שתיעצר כל העבודה במחצבה ולא רק שלא יעשו מחצית מן התפוקה שצריכה להיות, אלא גם את הרבע, ועוד פחות."
דנינו הפר את השתיקה כאשר קרב אל ספראי ועמד לידו וקרא לתוך אוזנו: "אני לא רוצה להיות עוד רגע אחד מנהל-עבודה מחורבּן על הפועלים האלה. קח ממני את התפקיד לפני שאני אתחיל להכות את המשוגע הזה חדידו בעד המילים שלו."
חדידו שמע את שמו, מיד התעורר וקרא: "אההה – " וכשראה כי דנינו הוא הקורא בשמו פלט שוב קול חרחור וקרא: "דַנינוֹ-מַבְרֵגִינוֹ?"
ומיד הסתתר מאחורי ניסים לוי ועורר גל חדש של צחוק בסככה. דנינו נזעק מאצל השולחן של ספראי ורץ, פניו משולהבים וכולו חמת-רצח, לעבר חדידו. בדרך עצרו אותו כמה פועלים והיתה התכתשות קצרה. רבינוביץ הִכה באגרופו על השולחן וקרא:
"חברים! חברים! אני מבקש שקט. חדידו! דנינו! תפסיקו, בבקשה! מה לכם, חברים?"
כל אותה שעה לא זז ניסים לוי ממקומו ולא חדל מלהביט אל ספראי. לבסוף נטרד הלה. משהו אינו כשורה כאן. האנשים מתפרעים וניסים לוי מעודדם בשתיקה. הניצחון הגדול שנחל נעשה יותר ויותר מפוקפק. "אולי הגדשתי את הסאה? אם הפגיעה בכבודו של דנינו תהיה קשה מדיי, עלול הדבר לפגום גם במעמדי בקרב הפועלים. וזה עומד ונהנה מן הדייסה שבישל. בחור פיקח, אף כי עודנו בידי. אם אהיה מוכן לסכּן ולהחמיר עד הסוף – לא יהיה לו כל סיכוי לזכות במִשׂרה. אבל, האם כדאי? הרי הקלפים הטובים עודם בידי, ואפשר לשחק בהם גם משחק הפוך. למשל, אוכל לקבל עכשיו את התפטרותו של דנינו ולגרום בעקיפין למינויו של ניסים לוי בבחירות מחודשות. כך, בצעד אחד, יהיה לאיש-חסותי במקום, ויבין כי רק מכוח סמכותי זכה בתפקידו. מצב כזה אינו גרוע ביותר, בייחוד אם נביא בחשבון שניסים בחור מבין עניין, ואולי גם יֵדע כיצד לשלוט במחצבה. מוטב שאעשה אותו בעל-ברית מאשר ישלחו לכאן חכם-בלילה מן העיר שיביא לידי מהומות, לא יֵדע כיצד להסתדר עם כוח-האדם העומד לרשותו ועוד יתווכח איתי ויביע דעות בישיבות ההנהלה ובאירגון, ולא ירגיש שום הכרת-טובה, כי לא יתאר לעצמו אותו טיפש שרק בזכות המאבק שאני מנהל כאן היום, זכה הוא במקום-עבודתו. דבר נוסף – אם ניסים לוי יהיה האיש שלי במקום, שוב לא יתחוב מזכיר המפלגה את חוטמו, לא כאן ולא בכפר, ולא יעשה עצמו אפוטרופוס על פיקחים ממנו. אמנם, הבטחתי למנוע את בחירת ניסים לוי, אבל רק אם יתפוס את תפקידו בכוח. איש לא יפריעני אם יתברר שאני מיניתי אותו למנהל-העבודה, ואם במאוחר יותר יהיה צורך ללחוץ עליו – יבין היטב מעצמו את הרמז. בחור כמוהו יודע עניין."
פנה אל רבינוביץ ואמר: "קְרא לדנינו הנה."
דנינו ניגש.
"אתה עומד על ההתפטרות שלך?"
דנינו היסס. הפעם השאלה רצינית. אולי לסרב? אולי ירוויח משהו?
אולם ספראי לא הניח לו זמן רב למחשבה. מיד הוסיף: "בסדר, אני מציע לקבל את ההתפטרות שלך. לא צריך להכריח בן-אדם לתפקיד שהוא לא מוכן לקבל עליו. רבינוביץ, תרשום בבקשה את התפטרותו של דנינו בפרוטוקול."
רבינוביץ רשם.
"עכשיו," אמר ספראי והביט לעבר ניסים לוי, "עלינו בכל-זאת לסיים את העניין, מפני שאי-אפשר להשאיר את המחצבה בלי פיקוח על העבודה. רבינוביץ, מי עוד נשְאר מן המועמדים שצריך להכריע ביניהם?"
"רק אחד – ניסים לוי."
"אני מציע שנערוך הצבעה עליו."
אותו רגע נרגע ניסים וחזר למקומו. הפועלים הביטו בתמיהה זה אל זה נוכח תהפוכות היום. "איך הגלגל חוזר," הירהרו, "אחד מעלה ואחד מוריד – ומי יודע מה יֵלד יום?"
רבינוביץ אמר: "אם יש רק מועמד אחד, צריך לערוך עליו הצבעה בעד ונגד."
"בסדר."
קם ושאל: "מי בעד ניסים לוי?"
הכול הרימו ידיים, חוץ מדנינו שהסתלק בבוז מן המקום. ניצחונו של ניסים לוי היה מוחלט.
"מי נגד?"
דממה.
רבינוביץ הודיע: "לפי התוצאות האחרונות זכה ניסים לוי ברוב מוחלט, ובזה קיבל את תפקיד מנהל-העבודה במחצבה."
"יַא צֶ'ך-צֶ'ך-צֶ'ך!" קפצו כולם בתשואות-שמחה ורצו ובירכו זה את זה וטפחו לניסים על כתפו, "איך שאתה הצלחת, יא מוכשר שכמוך, לסדֵר את כולם."
אבל ניסים הצטנע בפינתו ואמר: "זה רק המזל, חברים. רק המזל עשה לי כך, ואני מה יכולתי? – רק לקוות לו שיבוא."
רבינוביץ הכריז: "רבותיי! האסיפה הסתיימה."
בחוץ ניגש ספראי אל ניסים לוי וטפח לו על כתפו.
"עלֵה והצְלח!"
ניסים ליווה אותו עד לפתח המכונית ולחץ את ידו. ביקשוּ לומר משהו זה לזה ולא יצאו מגדר מילות-הנימוס הרגילות.
"תהיה בריא, חבר ספראי," ניסים היה נרגש מעט.
"תהיה בעיר, תבוא אליי. תיכנס – נוכל לשבת ולדבּר קצת."
"בטח, בטח, חבר ספראי. אני בכל דבר אבוא להתייעץ אצלך וללמוד ממך."
"שלום. ודאי נתראה עוד במסיבה לכבוד הבחירות. נזמין אורחים. אתם עושים מסיבה – לא כן?"
"בטח, בטח! תִראה איזו מסיבה נעשה."
דלת המכונית נסגרה וספראי חזרה העירה מרוצה ובטוח בעצמו ומלא-כוח. "הנה," הירהר, "היום עשיתי משהו, ועוד איך – הפלא ופלא!"
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי
מגישים עיתון ספרותי חי מס' 22
ביום שישי 25.1.2008, בשעה 12 בצהריים, באולם 'קפה תיאטרון',
בניין הקאמרי החדש, שדרות שאול המלך, תל-אביב
על הנושא: מפגש עם משוררות
עורך: זיסי סתוי / מנחה וקוראת: השחקנית דליה שימקו
משתתפים:
הסופר אהוד בן עזר, על דודתו המשוררת אסתר ראב
המשוררת דנה אמיר, על ספרה החדש 'שירי איניג'
המשוררת מאיה בז'רנו, על שיריה החדשים
המשוררת רחל חלפי, על ספרה החדש 'פרטים סודיים מתוך 'הקלסר השקוף'
המשוררת מיכל סנונית, על ספרה החדש 'הלב'
מחיר כרטיס: 40 שקל. 25% הנחה למנויי הקאמרי ולגימלאים.
הזמנת כרטיסים מראש: בקופת הקאמרי טל. 03-6060960
ובמשרד איגוד הסופרים, טל. 03-6950019
תגובה לתפילת "אשר יצר"
הרי הכול נמצא במקורות שלנו. כאשר הגבר "בא לו" הוא מעיר את זוגתו – "הנה קמה אלומתי וגם ניצבה!"
ומה זוגתו משיבה לו?
היא אינה אומרת: "בוא נא בוא נא מחמדי ונקיים מצוות פרו ורבו," אלא: "שמעני, השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה." (בראשית פרק כ"ג פסוק י"א).
ולקינוח: איך אומרים בעברית צחה "אימפוטנט"?
התשובה – "ניצב בדימוס."
ומה ההמנון שלהם?
"לא ביום ולא בלילה."
ושיהיה לנו שבוע טוב ומבורך בכול.
ברכה סימון
שיעור חינוכי בחיבור: "בתיבה היה מסריח"
[סבתא כותבת באינטרנט:] שלום חברים!
אחרי הרבה צחוק היסטרי החלטתי לשלוח לכם את מה שכתבה נכדתי דנה כתשובה למשימה לכיתה בשיעור תורה [מצורפת סריקה של דף אותנטי]:
"כיתבו מה לדעתכם התרחש בתיבה בין נח משפחתו והחיות."
צפוף היה שם בתיבה
היה מסריח וכול החיות
חירבנו שם ונוח אישתו
ובנו הלכו ליזרוק את
הקאקי לים וביגלל שהיה
צפוף וביגלל שהיה מסריח
וצפוף אישתו של נוח אמרה
עדיף לקפוץ למים.
דנה יקרה,
השתדלי לתאר זאת בצורה יפה ונעימה יותר.
מ. [השם של המורה שמור במערכת]
*
למ. המורָה, בעברית נכונה, אם את מבינה, צ"ל – בין נוח ומשפחתו לבין החיות – או – לַחיות.
לדנה, החיבור שלך נפלא, מקורי, אמיתי, מדעי ורענן. תמשיכי לכתוב מה שאת מרגישה וחושבת, אל תתחשבי במה שהמורה מעירה לך, ואף פעם אל תכתבי דברים לפי איך שהמורה רוצה וכדי שימצאו חן בעיניה. ואם הדברים שכתבתי כאן יגיעו אלייך, אז אני אשמח אם תשלחי לי עוד חיבורים שלך, כאלה, ואפרסם אותם. אני מקווה גם שבמשך הזמן תתגברי על שגיאות הכתיב, אבל הכי חשוב זה לכתוב בחופשיות, כי לתקן אחר-כך תמיד אפשר.
אהוד בן עזר
* * *
מדוע לא מאשימים את ראש הממשלה גם בקור העז התוקף בלילות את ארצנו?
* * *
ייזכר לדיראון בתולדות הציונות ומדינת ישראל
חג הנטיעות ט"ו בשבט בשנת השמיטה תשס"ח, שבו, ובכל שנת השמיטה, לא הורשו יהודים לטעת עץ על אדמתם כי בעיני המימסד החרדי והדתי-המתחרד אין ערך לעבודת האדמה, והם היו מוכנים לחיות בחסד הערבים (המורשים לטעת בכל אדמותיהם שבארץ-ישראל) – אלמלא נזקקו לנו, החילונים, הגויים של שבת להם, להגן עליהם מפני סכנת שחיטתם בחייהם בתור יהודים חסרי הגנה!
* * *
אל תשכחו לִצְפּוֹת הערב, יום שני, 14.1
בסדרת הטלוויזיה המקורית המעולה
"עבודה ערבית"
בערוץ השני אחרי השעה עשר בלילה [22.00]
מאת סייד קשוע בבימויו של רוני ניניו ועם צוות שחקנים
יוצא מן הכלל!
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל" למצעד הספרים
בשנת השישים לישראל
מאת ס. נידח
למפעל "מצעד הספרים" של משרד החינוך נבחר ספר הילדים המצוייר של אהוד בן עזר ואבנר כץ – "דודו פאפל" – וזאת במסגרת שנת השישים למדינה, תשס"ח, 2008. הספר יצא לאור בהוצאת "מטר", בסידרת ספרי ילדים מצויירים, בעריכתה המצויינת של נעמי בן-גור, בשנת 1996, וזכה לתגובות ולביקורות טובות בשעתו ואולם המכירות לא היו מי-יודע-מה, ומר בן עזר היה קונה מדי פעם עותקים מספרו הנשכח למתנות לנכדים של חברים ובני-משפחה או לבתי ספר שבהם נפגש עם תלמידים צעירים מאוד, ויחד היו קוראים את הספר כאשר הכיתה כולה חוזרת בשאגה על צמד המילים שעליהן מתעקש הילד: "דודו פאפל!"
הבחירה למצעד הספרים 2008 נפלה קצת בהפתעה על הוצאת "מטר", שבמחסניה נותרו רק כמה עשרות עותקים של הספר. מיד הדפיסו 500 נוספים, ובעקבותיהם עוד אלף! – מתברר שהספריות הציבוריות רכשו כמה מאות עותקים, ובהוצאה הוחלט גם להפיצו בחנויות וברשתות הספרים באופן מאסיבי כמו ספר חדש.
מר בן עזר כתב את הספר כדי להתל בזוגות הצעירים שסוחבים איתם לטיול בחוץ-לארץ את ילדיהם הקטנים, ובמקרה הזה דודו, שמתגעגע רק לפאפל המיסתורי ושאר הטיול לא מעניין אותו והוא ממש מקלקל אותו להוריו בקריאתו העיקשת "דודו פאפל!" –
אך פתאום מתברר שהסיפור קיבל משמעות ממש פטריוטית, אהבת המולדת – בעיני הילד דודו אין עוד מקום בעולם כמו ישראל, מולדת הפלאפל, ועל כך אפשר עכשיו לחנך את ילדי ישראל בשנת יובל השישים.
וכמובן שהביקורת האקדמית החדשה, בקריאתה המחתרתית, תגלה עד מהרה כי מאחר שמקור הפלאפל (בשוק "בצלאל" בסיפור), שאליו התגעגע דודו הילד – הוא ערבי, הרי דודו, למרות שנולד בתל אביב, אינו "ילידי" ושורשי אלא מהגר שרוצה לנכס לעצמו את מה ששייך לילידים האמיתיים של הארץ, הלא הם הפלסטינים. ברוח זו, למשל, מסביר כיום הפרופסור השנון חנן חבר באוניברסיטה העברית בירושלים את שירתה של המשוררת ה"צברית" הארצישראלית הראשונה, אסתר ראב.
ואילו בחוגי הציונות הדתית המתנחלת רואים ב"דודו פאפל" הוכחה לכך שישראל שיחררה מהכיבוש הפלסטיני גם את קציצות הפלאפל הכדוריות, ובצדק הפכה אותן לסמל ישראלי כפי שנאמר כבר במקורותינו: "ויהי ביום ההוא והחזיק כל ילד בכנף בגד הורתו או בדדה המצומק ויאמר: 'טוב לאכול פלאפל בעד ארצנו!'"
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,689 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם את הגיליונות הראשונים של רב קובץ 7, משנת 2008, וזאת ככל שנתקדם בצריבת הגיליונות האחרונים], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל. גם מי שכבר שלח כתובתו קודם מתבקש לשולחה פעם נוספת כי אנחנו עמוסים במאות אי-מיילים מכל המינים והסוגים.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יָקל מאוד עלינו את המשלוחים!
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל