| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 309
תל אביב, יום חמישי, י' שבט תשס"ח, 17 בינואר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: וישנו איש, מתוך המחזור נגיעות, 3.
יוסף דוריאל: כיבוש עזה ייגמר כמו המלחמה בלבנון.
בט"ו בשבט של שנת שמיטה, לא רק לילדים אסור לטעת, אסור גם לטעת ילדים!
יוסי אחימאיר: חוכמת השיח' בן המאה.
מיכל סנונית: שירים מתוך ספרה החדש "שירת הלב".
בן-גוריון: "שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח תקווה [1878] ואילך."
יוסי גמזו: מִסְדַּר אַבִּירֵי הַזִּקִּית.
"אין לו מחליף", ציטוט מרשימתו של שלמה אבינרי על אהוד אולמרט.
אלישע פורת: אגוז אבולוציוני.
נכנס יין – יצא פראייר, מאת מודי קרייטמן, כתב "ידיעות אחרונות".
שמרל היינן: "אילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – "
דוד מלמד: הרהורים על השקות.
שמאי גולן: מהפכות צורניות בשירת ארץ-ישראל, על ספרו של פרופ' הלל ברזל "שירת ארץ-ישראל – מהפכות צורניות" – על אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע ויהודה עמיחי.
אליהו הכהן: השלטון הבריטי ושירת הרחוב, מענה לעודד שוסטרמן.
מרק הסנר על ד"ר יחיעם שורק: האיש המעיד על עצמו כ"היסטוריון".
מרדכי (מוטי) נעלי: הַפִּתְרוֹן – חִסָּכוֹן [שיר מספר חדש "שנינה ומשל"]
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק י"ד, "אתה מסדר אותנו, יַא ניסים? עריץ שכמוך!"
יצחק אוורבוך-אורפז
וישנו איש
כְּשֶׁרַע לְאִישׁ
הוּא מְטַפֵּס
עַל אִישׁ אַחֵר
צִפָּרְנַיִם וּבָשָׂר.
בֹּקֶר טוֹב, אִישׁ.
אֵיךְ תַּמְשִׁיךְ מִכָּאן?
מתוך המחזור "נגיעות" (3)
יוסף דוריאל
כיבוש עזה ייגמר כמו המלחמה בלבנון
קברניטים שמסרבים ללמוד עומדים לחזור על שגיאותיהם מזה שבע שנים, בהנצחת הטרור הערבי והקרבת חיילים בחינם.
כמו לפני מלחמת לבנון 2, הולך ונוצר קונסנזוס – לכיבוש חלקים של רצועת עזה, תוך התעלמות מנשק יום הדין שיש לערבים כדי להפוך מהלך זה לעוד מפלה צורבת לישראל. ורק לאחרונה ראינו איך יהודים בעמדות מפתח בממסד ובתקשורת דואגים שנשק זה לא יושמט מידי האוייב. אל לנו להתפלא שכבר היום מוטמנים מתחת לכמה בתי ספר ברצועה מטעני נפץ שיופעלו ברגע הנכון מול מצלמות הטלוויזיה, כדי להוכיח לעולם את רצחנות הישראלים ולזכות בגינוי כלל-עולמי של היהודים הזורקים פצצות על ילדים, עם החלטה חריפה של מועצת הביטחון לסלק מייד את צה"ל מהשטח שכבש. מי שלא מאמין בתסריט זה – מוטב שיבדוק איך פעלו קברניטינו ומסבירינו מול עלילות הדם של מוחמד א-דורה, ג'נין, וכפר קנא, ואיזה רווח פוליטי הפיקו מכך הערבים. ומי שחושב שהאחראים למחדלים אלה למדו משהו משגיאותיהם הנוראיות, כדאי שיבדוק את ההתבטאויות האחרונות של הנשיא בוש ומזכירת המדינה שלו, שנשארו ללא תגובה ישראלית הולמת:
הם מדברים על "סבל וזכויות הפליטים", מבלי שיזכירו להם שפליטי המלחמה הראשונים בתש"ח היו יהודים, שנסו ממסע הטבח בו פתחו הערבים, נגד יהודים שלא נגעו בהם לרעה, בארץ-ישראל ובארצות ערב.
הם טוענים נגד הסבל שמחסומי צה"ל גורמים לתושבי יו"ש, מבלי שיבהירו להם שהמחסומים הם מטרד גם ליהודים, והקמתם באה אך ורק בעקבות ניצול הכבישים לטרור הערבי נגד יהודים.
הם מציגים כשווה מול שווה את הטרור בו ערבים רוצחים יהודים חפים מפשע – כנגד הצבתו של צריף על גבעת טרשים שכוחת אל בידי יהודים ביו"ש, מבלי שמישהו ימחה על חוצפה עילאית זו.
הם מדברים על "חיסול הטרור" אך אף מילה לא על חיסול תחנות השידור ומערכות החינוך וההסתה, שסיפקו ומספקים שאהידים לטרור, למשך שני הדורות הקרובים.
הם מדברים על "הכיבוש הישראלי" כאילו כבשנו את מדינת פלשתין העצמאית, רק כדי לבזוז אדמות של ערבים, ואך אחד לא מעמיד אותם על האמת – שנוכחותנו בכל שטחי ארץ-ישראל באה מתוקף החלטת חבר הלאומים על הקמת בית לאומי לעם היהודי, במקום שאף פעם לא היתה בו מדינה של "עם פלשתיני", וכשניסו לתת לאזורים מיושבים בערבים שלטון עצמי – הם לא הקימו שם מדינה לאומית דמוקראטית לפי חזון בוש אלא – בסיסים לכנופיות טרור איסלאמיסטיות.
בנובמבר 2001 נמסר למקבלי ההחלטות הביטחוניות במדינה נייר עבודה ובו תוכנית מפורטת ומנומקת להפסקת הטרור בכלל ומרצועת עזה בפרט, מבלי לסכן את חייו של אף חייל, וללא צורך בתקציבי הענק המופנים כיום למיגון ולסיכול. מאז, נמסרו למי שצריך תזכורות מעודכנות של התוכנית, כולל במאמרים בעיתונים שמשטרת המחשבות עוד לא השתלטה עליהם. כל מה שדרוש למימוש התכנית הוא – הכרה שאנו במלחמה של ממש (מילים בהן השתמש, לא מזמן, גם ראש הממשלה) וחובתנו לנהוג לפי כללי מלחמה המקובלים בעולם, ולהסביר זאת – כך ומראש - לכל העולם.
עיקרי התוכנית: להצהיר שכדי לא לפגוע בתושבים לא-לוחמים בכל המרחב ממנו משוגרים טילים ופגזים על ישראל – עליהם לפנות אותו, בהתראה של 3 שעות, שלאחריהן יופגז השטח באופן ספוראדי ממרגמות שיועמדו לרשות כל מפקד גזרה על הגבול. ההפגזות יימשכו כל עוד לא יבקשו שליטי הרצועה שלום, יפסיקו את מעשי האיבה, כולל תעמולת הזוועה שלהם, ויחזירו את החייל החטוף. השר היחידי בממשלה שהבין עיקרון זה היה אבי דיכטר, שהגדיר את השיטה – כגרימת מנוסה של תושבי הרצועה, כפי שהם גרמו למנוסה משדרות. ואם מישהו יקרא לזה – "נכבה 2008", אולי זה יזכיר את מחיר התוקפנות הערבית ב-1948.
להצלחת פתרון זה דרוש תנאי מוקדם, שלא עולה כסף אך מחייב שינוי בתודעת הריבונות של אזרחי המדינה. כפי שהוחלט במלחמת ששת הימים – לפתוח אותה בניטרול הכוח האווירי של מצרים, כך צריכה המלחמה הנוכחית להיפתח בניטרול הכוח התעמולתי של מפיצי עלילות הדם על ישראל. לשם כך, לפני פרסום האולטימאטום לפינוי האזרחים מאזורי שיגור הפגזים והטילים על ישראל, יש להעמיד לדין את מפיצי עלילות הדם – כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", "רצח הילד מוחמד א-דורה" ו"הטבח בג'נין". ואם החוקים הקיימים לא מאפשרים שיפוט וענישה מהירים – יש לעדכן אותם למצב האקטואלי להיום, וכתוצר לוואי מכך – לתת הזדמנות לכנסת לשפר את הדימוי הירוד שלה בעיני הציבור. ומעל לכול – דרושה הנהגה לאומית היודעת מה זה מלחמה ומשוחררת מיצר ההתרפסות בפני יפי הנפש הצבועים של העולם.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
* * *
בט"ו בשבט של שנת שמיטה
לא רק לילדים אסור לטעת
אסור גם לטעת ילדים!
לכן כל היילודים היהודים מזיונים שחלו החל מיום
א' תשרי תשס"ח (13.9.07) ועד כ"ט אלול תשס"ח (29.9.08) – הם ממזרים ואסורים לבוא בקהל ישראל
אלא אם נולדו בהפרייה חוץ-גופית מזרע לא-יהודי
הוועד החרדי להפקת רווחים וחרמות משנת השמיטה שיספיקו פרנסה נאה לשש השנים הבעל"ט
וגם להשתנה על הציבור החילוני המטומטם וממשלתו
* * *
יוסי אחימאיר
חוכמת השיח' בן המאה
צריך להיות אולי בן מאה, בדואי יושב אוהל, אדם שכבר עבר הכול וראה הכל בחייו, כדי להגיד את הדברים הנבונים ביותר, הנכוחים ביותר, כפי שאמר עאודה אבו-מועמר לפני ימים ספורים: "רואים איך לא יודעים לטפל במה שקורה בעזה. צה"ל נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. מה זה? נותנים להם לירות על שדרות. זה לא בסדר. חבל שאריק לא נמצא פה לעשות סדר כמו פעם..."
קצת פרשנות: עאודה – הלא הוא שיח' השיח'ים של הנגב, מי שהיה ממקימי יחידת הגששים של צה"ל, אשר בשבוע שעבר קיבל תעודת הוקרה על תרומתו לביטחון המדינה.
אריק – הלא הוא אריאל שרון, כמובן, ראש הממשלה לשעבר, שהיה חברו לקרבות בשנות החמישים למאה הקודמת, כאשר שניהם היו צעירים יותר.
עאודה מלא הערצה לאריק: "מיום שהוא נרדם, ישראל ירדה מדרגה, נחלשה קצת." השיח' הישיש, עתיר הנסיון המזרח-תיכוני, אינו מזכיר, בידיעה שפורסמה על אודותיו ב"ידיעות אחרונות", את אחריותו של אותו אריק לנסיגת ישראל מהרצועה בלי לקבל תמורה בעבור צעד קשה זה. אבל אולי בחושיו המחודדים השיח' מעריך, שאילו שרון לא "נרדם", הוא לא היה מאפשר את התוקפנות הטרוריסטית המתמשכת מרצועת עזה – לאחר הנסיגה.
גם אנחנו סבורים כך. עם כל הביקורת והכעס על ההתנתקות החד-צדדית, שרק מנהיג הפכפך כראש הממשלה לשעבר שרון היה יכול להחליט עליה ולבצעה, ספק אם הוא עצמו היה מאפשר את המשך ההתגרות החמאסית בישראל ואת התגובה המגומגמת שמאפשר לצה"ל הדרג המדיני הנוכחי.
"לוחם אסלי" – כך מגדיר השיח' עאודה את חברו שרון. הגדרה מדוייקת ונכונה. שרון היה לוחם, איש צבא, גנראל מוצלח, מחד גיסא – ומנהיג מדיני כושל ומאכזב, מאידך גיסא. אילו לא לקה בשבץ, כלום לא היה קם ועושה את אשר הבטיח לפחות עם ביצוע העקירה: נכה בפלשתינים קשות אם יעזו להפציץ יישובים בתחומי ישראל לאחר שמסרנו לידיהם את כל השטח וחזרנו לקווי 67'?
יתר על כן, אילו היה ביכולתו להמשיך ולהנהיג – כלום לא היה שרון מכה על חטא הנסיגה החד-צדדית שהוכחה כטעות פטאלית?
האיום התיאורטי של שרון אינו פועל – כי אין מי שיפעילו. שהרי מה רואים הפלשתינים לנגד עיניהם? ממשלה ישראלית חסרת "עוצמה שרונית", הססנית, רכרוכית, שממשיכה את מורשת ההתקפלות המדינית של שרון אך לא את המורשת הצבאית המפוארת שלו.
חמאס והג'יהאד מרשים לעצמם לא רק להכות בשטח ישראל, כדי להפיל חללים בתוכה, יהיו אלה נשים, זקנים או ילדים. דובריהם מכוסי הפנים מתגרים בנו ללא הרף בהצהרות לוחמניות. הם אינם מסתירים את שאיפתם לחזור ליפו ולרמלה, ומה שחמור יותר – צוברים למכביר נשק, תחמושת, חומרי חבלה, לקראת העימות הגדול שהם נערכים לקראתו.
הדברים ידועים היטב למערכת הביטחון. אמ"ן צובר מודיעין רב על המתרחש ברצועה – מודיעין שכמעט איננו בגדר סוד. משמעו: שלטון החמאס מכין עצמו לקראת המכה הגדולה באמת שינסה להפיל עלינו. מה שמתרחש עכשיו, מטחי הרקטות והפגזים, מעשה של יומיום, יהיה כאין וכאפס לעומת ה"הפתעה", שלא תוכל להפתיע את המופקדים אצלנו על ביטחון המדינה.
זהו עימות בלתי נמנע. תהיה כרוכה בה שפיכות דמים נוראה. כדור האש החמאסי הולך ומתגלגל, צובר תאוצה – והמערכה נגד רצועת השנאה היא בלתי נמנעת.
לוחם וגנראל כמו אריק שרון היה בוודאי שואל עצמו במצב שכזה: אם כך, לשם מה לחכות? מדוע לא להכות עכשיו, מדוע לא לצאת עתה לפעולה הגדולה הבלתי נמנעת? לשם מה להמתין עד אשר הרצועה תהיה מסוכנת פי כמה ומספר הקרבנות שיידרשו בצידנו יהיה גדול בהרבה ממספרם ח"ו בפעולה עכשווית?
האם אין זה ברור שמכינים לנו בעזה "דרום לבנון" שנייה? האם אין זה ברור שזרימת הכסף והנשק לא תיבלם על-ידי המצרים? האם אין זה ברור שהולכים לעימות אלים וקשה – כי כך רוצים שליטי עזה, בעידוד מפעיליהם באיראן ובסוריה?
באוהלו שבערבות הנגב, השיח' המוסלמי בן המאה, הבריא כארז והמפוכח, בוודאי מייצג את חברו, הלוחם עתיר המוניטין השרוי בתרדמת ומאושפז, כשהוא מביע בגלוי את תמיהתו-אכזבתו: מתי כבר תדעו לטפל במה שקורה בעזה?
אהוד: ואיפה היה שרון כאשר החיזבאללה בנה במשך שנים את כוח האש והרקטות שלו נגד כל צפונה של מדינת ישראל? גם הוא נאלץ להבליג ולשתוק, מה עוד שלאחר סברה ושתילה – העולם לא היה מקבל בשום אופן פתיחת אופנסיבה בהנהגתו נגד לבנון.
מיכל סנונית
שירים מתוך הספר החדש "שירת הלב"
ציורים: דני קרמן
בהוצאת כנרת זמורה-ביתן
(שם השיר ממוספר לפי מקומו במחזור השירים)
לב 7
שִׁיחַ לְבָבוֹת:
לֵב נָסִיךְ עוֹבֵד אֲדָמָה (אָבִי)
לֵב אוֹר הַסַּהַר
לֵב כּוֹכָב הָאֹפֶל
לֵב שִׁירַת הַיַּעַר
לִבָּהּ הַיָּרֹק שֶׁל הַצִּפּוֹר
לִבָּהּ הָאָדֹם שֶׁל הַשּׁוֹשַׁנָּה
הֶמְיַת הַלֵּב
רִגְשַׁת הַלֵּב
לֵב הַכַּוָּנוֹת
פְּעִימוֹת הָרֶגַע הַחוֹלֵף
לֵב הַשֶּׁקֶט הַלָּבָן
לֵב הַלְבָבוֹת הָרוֹעֲדִים
לֵב הַלְבָבוֹת הַבּוֹדְדִים
לְבָבוֹת הַשּׁוֹעִים, הַמַּכִּים, הָעוֹלְבִים
לְבָבוֹת הוֹלְלִים
לְבָבוֹת חֲדֵלִים
לֵב הַשָּׁמַיִם וְיַמַּת הַכּוֹכָבִים
לֵב מְצוּלוֹת הַיָּם (אִמִּי)
לֵב הָעוֹלָם (אָבִי)
לֵב עוֹלָם.
לֵב 12
הָרֶגַע הָרִאשׁוֹן
הוּא רֹאשׁ לָאַהֲבָה
אֵיךְ לֹא יָדַעְנוּ זֹאת
וְאֵיךְ נָתַנּוּ לוֹ לַחֲלֹף
כְּאִלּוּ יֵשׁ לָנוּ אֶת
כָּל הָאַהֲבָה שֶׁבָּעוֹלָם.
וְכָךְ הִנַּחְנוּ לוֹ לָלֶכֶת
וְלֹא בָּאנוּ
אֶל הָאַהֲבָה
בָּרֶגַע הַנָּכוֹן
לֹא בָּרִאשׁוֹן
וְלֹא בָּאַחֲרוֹן.
לֵב 14
מֵעֵבֶר לְמָסָךְ הַחֹשֶׁךְ
אוֹר גָּנוּז.
וְאִם תָּבוֹא בִּשְׁעָרָיו
כֹּל נְהָרוֹת הַלֵּב
יְעַרְבְּלוּ אוֹתְךָ
וִיעַנְּגוּ אוֹתְךָ
וְיַעְלְזוּ סְבִיבְךָ,
וְלֹא יִהְיֶה לַזְּמַן שִׁעוּר
כִּי אֵין שִׁעוּר לַזְּמַן
מֵעֵבֶר לְמָסָךְ הַחֹשֶׁךְ
וְאֵין שִׁעוּר לַיֹּפִי
הַנּוֹהֵר וְהַשּׁוֹצֵף,
רֶגַע בְּרֶגַע מִתְעַלֵּס
וּזְמַן לֹא יַעֲבֹר
וְהָאֲוִיר כֻּלּוֹ שִׁירַת הָאוֹר.
לֵב 17
הוֹסֵף לְכָךְ
לֵב אֶבֶן, לֵב בּוֹדֵד,
לֵב מְרֻשָּׂע, אָטוּם, אוֹ רַךְ.
לֵב תְּהוֹמוֹת וּמְצוּלוֹת, לֵב מְנֻצָּח, לֵב מְאֹהָב.
גַּבְהוּת הַלֵּב, עָלוּב, נִשְׁכַּח.
לֵב צַר אוֹ לֵב רָחָב, לֵב קַר,
לֵב מְכֻוָּץ, לֵב מִשְׁתּוֹקֵק, לֵב רָץ,
נוֹפֵל, נִבְעַת, קוֹרֵעַ לֵב, לֵב שָׁר,
לֵב מֶלֶךְ, לֵב נָסִיךְ, תִּלְתָּן אוֹ אַס,
לֵב מְנַצֵּח, לֵב מוּבָס, נִשְׁנָק,
הָמוֹן לֵבָב
הוֹסֵף כֹּל שֶׁתֶּחְשַׁק
הַדַּף חָלָק
עָלֶיךָ רַק לִרְשֹׁם
אֶת מָה שֶׁבְּלִבְּךָ
כִּי הוּא הַכֹּל
אוֹ כְּלוּם
הוּא סָךְ כֹּל פְּעִימוֹת הַלֵּב
שֶׁל הֱיוֹתְךָ.
* * *
חברי סומליו"ן
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער
משתתפים באבלו הכבד
של חברם ישראל ויסלר (פוצ'ו) ובני משפחתו
על מות אשתו דיצה ויסלר
ההלוויה התקיימה אתמול, יום רביעי, בבית העלמין כרמי-יוסף, יושבים שבעה בשדרות סמאטס 7, תל אביב
* * *
בן-גוריון: "שלושה דורות חלוצים
מייסוד פתח תקווה [1878] ואילך."
מתוך פרק מתוך ספרו של מרדכי בר-און "זיכרון בספר", על ראשיתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית, 2001, עמ' 195-6.
את "הגיגיו וזיכרונותיו" סיים בן-גוריון בתיאור מפורט למדי של שעתו הגדולה כמנהיג: הדיון המכריע במנהלת העם, שלושה ימים לפני תום המנדט הבריטי, בדבר הצעת ארצות הברית לדחות את הקמת המדינה, דיון שבסופו נפלה ההכרעה בדבר הכרזת המדינה. לנוכח הדברים הקודמים שהשמיעו נציגי המטה הצבאי, ישראל גלילי ויגאל ידין (חבר "אלף" וחבר "בית" לפי הנוסח של בן-גוריון), על סיכויי העמידה של הכוח היהודי נוכח הפלישה הצפוייה של צבאות ערב, הכריעו עמידתו האיתנה וסירובו המוחלט של בן-גוריון לקבל את ההצעה לדחות את הכרזת המדינה ולהסכים ל"שביתת נשק" לשלושה חודשים. הוא חלק שבחים לעמידת ה"הגנה" בחודשים הראשונים למלחמה, שנתנו לעם את האמון ביכולתו לעמוד גם בעתיד, אך כשהם שהמדינה –
"לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה [1878] ואילך. אולם מדינת ישראל לא היתה המשך של הוועד הלאומי, אלא הווייה היסטורית חדשה. [...] כך צבא הגנה לישראל לא היה המשך של ה'הגנה', אלא גילוי מחודש של הכוח הריבוני העברי מימי מלכי יהודה וישראל. ופרקי מלחמת הקוממיות [העצמאות] הם מעין [פרקי המשך של עלילות] יהושע בן-נון."
עמ' 60 מתוך מאמרו של בן-גוריון "מחזון המדינה עד מלחמת הקוממיות – הגיגים וזיכרונות" (עמ' 11-60) שנכתב בשדה בוקר וכתיבתו נסתיימה ב-7 באוקטובר 1958. המאמר כלול בספר "תולדות מלחמת הקוממיות" בהוצאת מערכות, ת"א, 1959.
יוסי גמזו
מִסְדַּר אַבִּירֵי הַזִּקִּית
"זיקיות. יצורים יוצאי דופן כל-כך. איך הן מְשַנּוֹת צבע..."
(טרוּמן קאפּוֹטֶה: "מוּסיקה לזיקיוֹת")
לִקְרַאת חֲגִיגוֹת שְנַת שִשִּים לַמְּדִינָה
יָזְמוּ יַחְצָנֵי הַתַּדְמִית
מִשְאָל בּוֹ תַחְרֹץ הָאֻמָּה אֶת דִּינָהּ
שֶל דַּעַת-קָהָל עֲמָמִית
בִּדְבַר זַן הָעֵץ בּוֹ בּוֹחֶרֶת הִנָּה
כְּסֵמֶל בִּסְטַאדְיָה תְרוּמִית
וְאִם אֵין בְּכָךְ דַּי
אָז הְֻחְלַט, יְדִידַי,
גַּם לִבְחֹר בְּצִפּוֹר לְאֻמִּית.
כִּי הִנֵּה, כַּזָכוּר, עֵץ הָאֶרֶז יִנּוֹן
לִפְנֵי שֶמֶש כְּסֵמֶל מֻכָּר
כָּל עוֹד יֵש מְדִינֹנֶת שֶשְּמָהּ לְבָנוֹן
וּמַר אַסַד שָרְשָהּ לֹא עָקַר.
וַעֲלֵה עֵץ הָאֶדֶר מֻטְבָּע בִּמְדִינַת
קָנָדָה עַל דִּגְלָהּ, וּבְאַקְט
שֶל אוּפוּרְיָה בּוֹטָאנִית תֻּכְנַן וְתֻכְנַת
אוֹתוֹ פֶּרַח שֶשְּמוֹ הוּא פְּרוֹטֵאָה כִּמְנַת-
גַּאֲוָה הֶכְרֵחִית
לִלְכִידוּת אֶזְרָחִית
בִּמְדִינָה כְּמוֹ דְרוֹם-אַפְרִיקָה. פַאקְט.
וְעַל דֶּגֶל אֶתְיוֹפְּיָה אַרְיֵה מִתְנוֹסֵס
וְצִפּוֹר הַקֵּיצָאל הִיא סִמְלָם
שֶל יוֹשְבֵי גּוָּטֶמָאלָה, וּבְלִי לְהַסֵּס
יֵש לוֹמַר כִּי יֶשְנָן בָּעוֹלָם
לֹא מְעַט מְדִינוֹת שֶמֵרֹב אַהֲבָה
לַצּוֹמֵחַ וָחַי בָּן, אַחַי,
מַשְחִיתוֹת בְּלִי רַחֵם אֶת אֵיכוּת הַסְּבִיבָה
שֶל אוֹתָם הַצּוֹמֵחַ וָחַי
בִּכְרִיתַת יְעָרוֹת, בְּזִהוּם נְהָרוֹת
אוֹ בְּצַיִד חֲסַר כָּל רִסּוּן,
אֲבָל דּוּ-פַּרְצוּפִין וְסִכְלוּת הֵן צָרוֹת
שֶעוֹד אֵין כְּנֶגְדָּן שוּם חִסּוּן.
וְאֶצְלֵנוּ, מִלְּבַד רֹב קוֹלוֹת מִדְגָּמִי
בּוֹ בָּחַר הַצִּבּוּר בַּמִּשְאָל
בְּצִפּוֹר לְאֻמִּית וּבְעֵץ לְאֻמִּי
יְסֻלַּח לָנוּ כָּאן אִם נִשְאַל
הַאִם לֹא רְאוּיָה, חֵרֶף כָּל הַקְּשָיִים,
הַבִּצָּה הַפּוֹלִיטִית שֶלָּנוּ
רְצוּפַת הַנְּכָאִים לְעוֹד בַּעַל-חַיִּים
שֶיּוֹאִיל לְסַמֵּל לְכֻלָּנוּ
אֶת פִּלְאֵי זְרִיזוּתָם שֶל אֵי-אֵלּוּ פִּיּוֹת
הַמֻּמְחִים בְּחִרְתּוּת מְיֻמָּן
בּוֹ תוֹקְעִים הֵם יוֹם-יוֹם הַצְהָרוֹת פֻּמְבִּיּוֹת
שֶגְּרוֹטֶסְקַת מִדַּת קִיּוּמָן
בִּידֵיהֶם שֶל אוֹתָם פּוֹלְטֵי חַארְתּוֹת עַצְמָם
בְּאָזְנֵי הַצִּבּוּר הַמַּסְכִּית
מוֹכִיחָה כִּי אֵין חַי הַהוֹלֵם כֹּה אֶת שְמָם
מִן הַהוּא הַמֻּכָּר כְּזִקִּית...
כִּי אוֹתָהּ הַזִּקִּית הַקְּרוּיָה בְּסִפְרֵי
הַמַּדָּע Chameleo vulgaris
מַזְכִּירָה כָּאן הֲרֵי אֶת שִפְעַת בִּרְבּוּרֵי
הַצְּבוּעִים שֶבְּחֵיק הַמִּשְטָר הִסְ-
תּוֹבְבוּ זֶה שָנִים וְאָכְלוּ מִפִּרְיוֹ
וּפִתְאֹם, כְּשֶצָּרִיךְ לִתְפֹּס פּוֹזָה
שֶל שוֹמְרֵי הַמּוּסָר הַשּוֹצֵף בְּמִרְיוֹ
הֵם מַמָּש נִתְקָפִים בִּפְּסִיכוֹזָה
שֶל חוֹשְֹפֵי כָּל רָקָב, שֶנֶּגְדּוֹ כִּבְיָכוֹל
הֵם יוֹצְאִים בְּרֹב פָּאתוֹס נִרְעָש
רַק לְמַעַן יוּכְלוּ לְמָחְרָת כְּבָר לִזְחֹל
אֶל חֵיקוֹ הֶחָמִים מֵחָדָש,
כִּי אֶצְלֵנוּ אֶת זַן הַזִּקִּית מְאַיֵּש
סוּג חָדָש, הֲפַכְפַּךְ, דּוּ-פּוֹלָארִי
וּבִמְקוֹם Chameleo vulgaris כְּבָר יֵש
Spineleo מִִזַּן Popularis
הַמַּתְאִים אֶת הַסְּפִּינִים שֶלּוֹ בַּעֲלִיל
לִצְרָכָיו שֶבְּלִי קֵץ מִשְתַּנִּים פֹּה
בֵּין קוֹמְבִּינָה לְדִיל
בְּתִקְוָה שֶיַּגְדִּיל
אֶת חִנּוֹ בְּצִבּוּר הַקּוֹנִים פֹּה.
וְאִם אֶמֶש גִּלָּה תַקִּיפוּת נְחוּשָה
וְהִטִּיל בַּמִּמְסָד אֵש בְּשֶפֶךְ
אָז הַיּוֹם, כְּתַחְמָן פּוֹפּוּלִיסְט, בְּלִי בּוּשָה
הוּא מַצְהִיר בְּדִיּוּק אֶת הַהֶפֶךְ –
כָּךְ שֶאֵין כָּאן שוּם בַּעַל-חַיִּים הֶעָדִיף
בְּתוֹר סֵמֶל, מָשָל אוֹ קָמֵעַ
לְאוֹתוֹ סוּג רֵיאָל-פּוֹלִיטִיק הַמַּדִּיף
רֵיחַ צַחַן שֶל אוֹ-
פּוֹרְטוּנִיזְם חָרִיף
מֵאוֹתָהּ הַזִּקִּית הַזְּרִיזָה לְהַחְלִיף
חֲדָשוֹת לַבְּקָרִים אֶת צְבָעֶיהָ...
אַךְ כֵּיוָן שֶקָּצָר הַמַּצָּע מִלִּמְנוֹת
בִּפְרוֹטְרוֹט כָּל זִקִּית פּוֹפּוֹלִיטִית
תּוֹךְ צִטּוּט מְדֻיָּק מִשְּלַל וֶרְסְיוֹת שוֹנוֹת
שֶאָמְרָה וְסָתְרָה, הִיפּוֹקְרִיטִית,
בְּאוֹתָם הַנּוֹשְֹאִים אַךְ בְּטַיְמִינְג שוֹנֶה
כְּשַבְשֶבֶת סוֹבֶבֶת בְּלִי נוּחַ
לְכָל צַד שֶנִּרְאָה לָהּ הוֹלֵם כָּל מִפְנֶה
בַּכִּוּוּן בּוֹ נוֹשֶבֶת הָרוּחַ,
נִסְתַּפֵּק בִּמְחִילָה בְּשָלוֹש דֻּגְמָאוֹת
לְאוֹתָהּ מַגֵּפָה נְזִיקִית
הַפּוֹשָֹה בִּבְכִירֵינוּ כְּסֵמֶל וָאוֹת
לְמִסְדַּר אַבִּירֵי הַזִּקִּית:
זִקִּית א': צָרְחָה בַּחֲמַת-חַסְכָנִים
כִּי כָּל שַֹר הַנּוֹסָף בְּפּוֹזִיצְיָה
מֶמְשַלְתִּית (עִם לִשְכָּה, רֶכֶב-שְֹרָד וּסְגָנִים)
לַכְּנֻפְיָה הַקְּרוּיָה גֹעַלִיצְיָה
הוּא בִּזְבּוּז לֹא-נִסְלָח שֶל כַּסְפֵּי הַצִּבּוּר
וְחוֹטֵא הַמִּמְסָד בְּעָצְמוֹ
אֶת עֵינָיו, אַךְ כְּמִי שֶמַּצְמִיד לַדִּבּוּר
אֶת עֶקְרוֹן הַדֻּגְמָה הָאִישִית תּוֹךְ חִבּוּר
בֵּין "אוֹמֵר" לְ"עוֹשֶֹה"
וְ"חוֹטֵף לוֹ כִּסֵּא"
הוּא כָּרֶגַע כְּבָר שַֹר בְּעַצְמוֹ...
זִקִּית ב': לִפְנֵי חֹדֶש הִכְרִיזָה כִּי "לֹא
נְמַגֵּן אֶת עַצְמֵנוּ לַדַּעַת"
כִּי בֵּיתָהּ (בִּכְּרֶמְיֶה) לֹא הֲרֵי גוֹרָלוֹ
כַּהֲרֵי דִּין שְֹדֵרוֹת הַנִּפְגַּעַת
מִדֵּי יוֹם בְּקָסָאם, וּבִכְלָל – יֵש חַסָּם
בְּמִשְֹרַד הָאוֹצָר עַל הַשִּיבֶּר,
אַךְ כַּיּוֹם – "כֵּן, יָא שֵיְךְ, נְמַגֵּן וְעוֹד אֵיךְ
כִּי לְכָךְ, בְּתִקְצוּב רַב-קָלִיבֶּר
(שֶהֻשַֹּג רַק בִּזְכוּת עֹז תְּחוּשַת הַשְּלִיחוּת
שֶל רֹאהַ"מ שֶהוּא גְוַאלְדִיקֶער גִיבֶּער)
צָץ פִּתְאֹם סְכוּם הָגוּן בּוֹ, לְצֹרֶךְ מִגּוּן,
יש אַרִיבֶּער (מֵעַל) אוּן אַרִיבֶּער..."
זִקִּית ג': הִצְהִירָה כִּי אִם כְּבָר יֻבְרַד
בְּרַד אַשְמוֹת מְלֹהָט וְרוֹתֵחַ
מִכִּבְשַן וִינוֹגְרַד עַל רֹאהַ"מ הַנֶּחְרָד
הָאוֹחֵז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
הִיא תִפְרֹש אֶל נָכוֹן מִשָֹּרוּת-בִּטָּחוֹן
כְּמֶחְוָה מוּסָרִית מִתְבַּקֶּשֶת,
אַךְ כַּיּוֹם כְּבָר מַרְבִּים שוֹשְבִינֶיהָ לִטְחֹן
כִּי "טוֹבַת הַמְּדִינָה" כָּאן דּוֹרֶשֶת
שֶאֲפִלּוּ אִם חַס וְשָלוֹם יְיֻחַס
לְרֹאהַ"מ בְּצוּרָה מְפֹרֶשֶת
בָּרְשִימָה הַכְּבוּדָה שֶל אוֹתָהּ וַעֲדָה
(כִּרְשִימַת הַסִּימְפוֹנְיוֹת שֶל כֶּשֶל)
כָּל בְּדַל אוֹפּוּס וּפְלוֹפּוּס שֶל שְלַל פִשּוּלָיו
אֵין עַל שַֹר-בִּטְחוֹנוֹ שוּם חוֹבָה פֹּה
לְקַּיֵּם כְּלָל אֶת מָה שֶּמּוּבָן מֵאֵלָיו
בִּמְדִינָה שֶעוֹד יֵש בִּלְבָבָהּ פֹּה
אֵיזֶה שֶמֶץ סְלִידָה מִצְּבִיעוּת נְזִיקִית
שֶהֲרֵי מַנְעַמֵּי הַשִּלְטוֹן כָּאן
בְּעִדַּן שֶל מִסְדַּר אַבִּירֵי הַזִּקִּית
דַּוְקָא הֵם הַנּוֹתְנִים אֶת הַטּוֹן כָּאן...
ליברמן פורש מִפחד גאידמק
פרישת השר לאיומים אסטראטגיים אביגדור ליברמן וסיעתו "ישראל ביתנו" מן הקואליציה שבראשות אהוד אולמרט אינה נובעת מחששו שהסכם שלום עם הפלסטינים וויתורים מפליגים להם עומד בפתח [שום דבר לא יקרה רק המשך הטרור], וגם לא מכך שכבר פתר עבורנו את האיום האסטרטגי הגרעיני מאיראן, שעל הטיפול בו היה כביכול מופקד – אלא מסיבה אחת ויחידה, חששו מפני התחרות עם מפלגתו-בהקמה של המבוקש בצרפת שאינו יודע עברית, ארקאדי גאידמק, "צדק חברתי" [ודוק – לא "צדק משפטי" ח"ו] – מבוק שעשוי להתחרות עם ליברמן על אותם קולות ואולי גם לגרום לרשימת ל"ישראל ביתנו" לרדת אל מתחת לאחוז החסימה אלא אם תתמזג בעוד מועד עם הליכוד.
הגיע הזמן שנבין שחלק ניכר ממהלכי הפוליטיקה הפנימית בישראל הולך ונכבש בהשפעת ההון של אוליגרכים רוסיים, נכבש ישירות ובדרכי עקיפין, ותוך שיטפון של דמגוגיה ומראית עין של שוחד בחירות שמשפיעים היטב על המטומטמים בעם
מצגת שנדור לוקץ'
לסקרנים ולאוהבים שירה לירית אני שולח באהבה מצגת שירים של המשורר-השחקן ההונגרי שנדור לוקץ' בתרגומי.
באיחולי קריאה מהנה,
יעקב ברזילי
* * *
"אין לו מחליף"
ציטוט מרשימתו בשם זה של שלמה אבינרי
ב"הארץ" מיום 15.1.08
קשה לדעת מה יהיו התוצאות של בחירות מוקדמות [באם יתפטר אולמרט בלחץ האופוזיציה, המתנחלים, המילואימנקים וההורים השכולים]: לא ברור אם הליכוד ינצח, אך סביר כי יתחזק ואז סיכוייו להרכיב את הממשלה הבאה, או להיות חלק ממנה, יגברו. לא סביר כי מפלגת העבודה תתחזק משמעותית. ומרצ עשויה להימחק מהמפה הפוליטית.
ברור מדוע הליכוד ומפלגות הימין האחרות מעוניינות בתסריט כזה. הרבה יותר קשה להבין מדוע מישהו במפלגת העבודה מעוניין בו, אלא אם כן כל מאווייו הם להפיל את ברק (ולהחזיר, אולי, את פרץ לראשות המפלגה). אם כך, השתבשו אצל אותם אישים סדרי העדיפויות ותחושת האחריות. עוד פחות ברור מדוע אותו חלק מהאגף השמאלי של הציבור, שיש לו סיבות טובות לא להתלהב מאולמרט, מעדיף להביא למצב שבו ייתכן כי נתניהו יחזור לראשות הממשלה.
הבחירה הפוליטית אינה תמיד בין טוב לרע; לעיתים יש גם צורך בפשרות מוסריות כואבות (לא רק בנושא השטחים) כדי למצות מהלכים ריאליסטיים. טהרנות וצדקנות אינן הדרך הטובה ביותר למימוש מטרות כאלה.
אלישע פורת
אגוז אבולוציוני
לפני כמה עשורים הוצפה הארץ באגוזי הפֶּקאן. אגוז אמריקאי טעים ופורה, עץ נהדר, מצל בקיץ ועירום בחורף. הפֶּקאנים ניטעו בהמונים: בחלקות מסחריות גדולות וקטנות, בחצרות הבתים, וכשדרות נוי ביישובים. האגוז שהובא מִסְפָר-המדבר האמריקאי, מטֶקסס ושכנותיה, הסתגל לארץ הקודש במהירות מפליאה. נוף ענק, זרועות כבירות, ושלכת מצהיבה כבדה. הנהרות השופעים מטקסס התחלפו בארץ במי בריכות ונחלי אכזב, מי שיטפונות ובארות. אבל לאגוז הפֶּקאן שום דבר לא הפריע, והוא הפך ל"צבר" ממש, קלאסיקה ישראלית, כמו הצבר האמיתי, וכמו עצים שיחים ופרחים אחרים.
אחר כך באו לפֶּקאן שלנו שנים רעות וקשות: הכנימה הקטלנית שכמעט כילתה אותו, התחרות הפראית בין גידולי המטע, ירידת מחירים גדולה. החיסכון במים, הכרח השעה כביכול, הצטרף אף הוא לאויבי העץ הנהדר הזה. איקלום זנים חדשים, ידידותיים למגדל ולמשתמש, נעצר. ומטע אחר מטע, החלו להיעקר. עם כל הכאב המתלווה למותו של עץ, מותו של ענף חקלאי, מותו של פרי שהיה לאחד מפירות הארץ. והיום חלקותיו דלות דלילות ומדולדלות. הן פזורות פה ושם. בחצרות רבות הוא נעקר, אם משום הרחבת הבנייה ואם משום שהפך למטרד סביבתי. גם הזנים הנמוכים והפוריים, הנוחים לטיפול, והטעימים, שיובאו ארצה, גם הם לא הצילו את נטיעות הפקאן. ורק השלטים המפתים של אולמי השמחות וחצרות החתונות ממשיכים להַתֵל בנוסעים: "גן הפקאן", "חורשת הפקאן", "אל גינת אגוז"...
התַאילנדים החרוצים, במעין חופשה קצרה שקיבלו, מענפי הפרחים התובעניים, הם היום המלקטים של אגוזי הפקאן. אם שפר מזלם, הריהם רצים אחרי המנעֶרֶת, ואם לא, הם מתכבדים ומטפסים – במו עיניי ראיתי – ומכים בענפי העץ עד שישליך את כל פירותיו. וממטעי הפקאן האחרונים, בוקעים בימי הקטיף הללו שירי עם פופולריים מתאילנד, באחת הלשונות המדוברות שם. אין יותר 'שירי סוכנות', ואין יותר שירי סִלסוּל של הפועלים הישמעאלים. הדיסקים התאילנדים, שמגיעים באלפיהם בדואר, מתנגנים בשדות כנען, בקולי קולות וללא הפוגה. האגוזים נאספים לתוך שקי ענק, ומוסעים מהמטע לשווקים.
רק בתחום אחד הפקאן ניצח. ניצחון גדול מרשים ומעניין: בתחום האבולוציה! ולא בתחום האבולוציה הצמחית חס וחלילה, אלא בתחום האבולוציה האורניתולוגית. ובעברית פשוטה: הפקאן גרם לשינויי התנהגות מפליגים של ציפורי החצר. אגוזיו השמנים והטעימים, שיש בהם כמעט כל אבות המזון לעוף, הפכו סדרי בראשית של בעלי הכנף. המהפך החל עם הציפור החכמה ביותר אצלנו, העורב האפור. לקח לו כמה עשרות שנים, אבל בסוף הוא למד לפצח את הפקאן. לאט לאט, בניסוי תעייה אכזבה והצלחה, הוא השתלט על הפרי היקר. הוא יודע לקטוף אגוז או להרימו מהקרקע. הוא יודע להתרומם איתו באוויר. הוא יודע להשליכו בתנופה אל המדרכה, תוך ליווי וחיפוי צמוד. והוא יודע לבקע את הקליפה ולהבקיע אל התוך.
אבל גם עורבים אפורים אינם מושלמים, והוא מותיר אחריו רסיסי אגוז, או שיירי אגוז בתוך הקליפות. על הפירורים הללו נערך מאבק חריף, שהצופה בציפורי החצר רק נהנה ממנו. העורבני חוטף מה שנותר, והוא אגב פיתח טכנולוגיית פיצוח אחרת: הוא מניח את הפקאן בראש יתד או עמוד ברזל, ומכה בו במקורו עד שיתפצח. אבל העורבני בורח עם שללו אל הפרדס וקטני העופות אינם נהנים. ממלקוחו של העורב האפור לעומת זאת, יש נהנים רבים. וחובבי הצַפָּרוּת החולפים במדרכות בראשם...
במו עיניי ראיתי שיירה הייררכית שכזו: אחרי שהעורב נוטש מגיעות ראשונות בנות משפחת היונים. קודם תור הצווארון, השמנה והעצלה. ואחריה הצוצלת ולפעמים גם יונת הבית. מזל שהתור המצוי כבר שב לנדודיו וחורף במקום אחר. אחרי היונים מחכות לתורן ציפורי השיר. השחרור והבולבול, הנחליאלי הזריז, ואחריהן הקטנות: הפרושים, הירגזים, והדרורים. אחרונות בשורה הקטנטנות: הצופית, כן כן, הצופית! ואפילו פשושים ראיתי נהנים משיירי האגוז. ופלא על כל פלא: בגמר החגיגה מגיע לפעמים גם חתול אשפתות תועה, ומזנב באחרוני רסיסי הפקאן. אבל הסיפור על החתול הקיבוצי שהסתגל לפקאן לאבוקדו ולאנונה – זהו כבר סיפור אחר לגמרי, ולא נערב שמחה בשמחה.
נכנס יין – יצא פראייר
מאת מודי קרייטמן
כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון, 14.1.08
מחקר חדש קובע שככל שמחירו של היין מנופח יותר – הצרכן נהנה יותר מטעמו. מחקר שפורסם אתמול [13.1.] בסאנדיי טיימס הבריטי קובע כי ככל שמחירה של כוס יין גבוה יותר – כך הנאתו של השותה גדולה יותר.
עורך המחקר, פרופ' אנטוניו רנג'ל מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, העמיד בפני המשתתפים שתי כוסיות שבהן יין מאותו בקבוק. למשתתפים נאמר כי בכוס אחת יש יין שמחירות 5 דולרים לבקבוק, ובשניי יין שמחירו 90 דולר לבקבוק. כשנשאלו מאיזה יין נהנו יותר, בחרו רוב המשתתפים ללא היסוס ב"יין היהקר".
סריקת מוח שנערכה למשתתפים הניסוי אישרה שמרכז ההנאה המוחי שלהם אכן היה יותר פעיל כשלגמו את היין "היקר יותר". לדעת החוקרים זוהי הסיבה שסועדים מוכנים לשלם סכומי עתק עבור בקבוקי יין במסעדות: הם פשוט נהנים מעצם ההוצאה הכספית יותר מאשר מהטעם.
שמרל היינן: "אילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – "
אלימלך שפירא: והלא על כך כבר סיפר ידידי הצעיר אהוד בן עזר ברומאן שלו "המושבה שלי", כיצד אצלנו במושבה בא מומחה היין של הברון, מסייה אנרי פסקל, לטעום את יינותינו ועיווה פניו וירק וגנח וכל כוסית שהוגשה לו, שפך, עד אשר ירד חברנו שמרל היינן... ולמה אכביר עליכם מילים והרי המקור לפנינו והוא מצוי בכל בית במושבה ונפוץ יותר מספריי "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה".
ישב מסייה פסקל [היהודי האלזאסי] ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו "לחיים זאל זיין!" – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:
"לשפוך!"
וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.
שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:
"Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!"
היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!
ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: "כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה."
וכך היה.
כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:
"Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!"
היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!
"אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!"
ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.
עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.
במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו ומספר: "ובכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר."
דוד מלמד
הרהורים על השקות
בעיתונים ובמודעות-רחוב צבעוניות מתרבות ההודעות על השקות. הכל משיקים: ספרים, בושם חדש, אתר באינטרנט, תוכנית בטלוויזיה, גבינת-דייאט חדשה, חינמון יומי ותכשירים למניעת הריון.
מי שקרא את ההסברים למלה "השקה" במילונים עלול שלא להבין מהי ההשקה. במילון ספיר כתוב: "הפגשת דבר בדבר בנקישה, נגיעת דבר בדבר, טקס הורדת ספינה לים להפלגה הראשונה, ופעולה במי שתייה שנטמאו, שממלאים מהם כלי ומשקעים אותם במקווה, והמים הטמאים נוגעים בהם."
מי שמבין דברים כפשוטם עלול לחשוב שלוקחים את הספר החדש ואת הבושם וגבינת-הדייאט והתכשירים למניעת הריון, ומשיקים אותם בחגיגיות במים המלוחים של הים התיכון או במים הצלולים של הכינרת.
אך לא כן הדבר. ההשקה מתבצעת באולמות, בגלריות ובבתי-קפה שבהם אין מים עומדים ואין מים זורמים ולכן גם אין אפשרות להשיק את הספר ואת שאר המוצרים החדשים.
ייתכן שלא ירחק היום ונקבל גם הזמנות בנוסח:"אנו שמחים להזמינכם לטקס השקתו של בננו בבריתו של אברהם אבינו," או "לטקס השקתו של בננו בעול מצוות."
מסתבר שאת התהליך המקדים להשקת ספרים חדשים מלווים עוד ביטויים שאבד עליהם הכלח. "מצורף בזה כתב-יד", כותב המחבר שהגיש להוצאת ספרים את מה שכתב. אבל החומר כולו מוקלד במחשב, כנדרש. שום כתב-יד של המחבר אינו מצורף, כמובן. ואם יגיש המחבר חומר בכתב-יד, מישהו יקרא אותו?
ויש גם מי שכותב: "מצורפים בזה שירים מפרי-עטי." עטי? מי כותב היום בעט? הכול מוקלד במחשב, ואילו עטו של המחבר תקועה במקרה הטוב בכיס הקדמי של חולצתו רק למען הרושם.
ייתכן איפוא שלמונחים "כתב-יד" ו"פרי-עט" צריך להשיק ביטויים חדשים שיתאימו ללשון העברית החדשה. ואולי האקדמיה ללשון העברית היא שתשיק עבורנו את ההשקות הנדרשות.
אהוד: אם אינני טועה צ"ל "עטו של המחבר תקוע" שהרי אין אומרים "עט נובעת" – אבל גם לי יש חולשה להתייחס לעט הנובע שלי רק בלשון נקבה, למרות צורתה הזיכרית. ויש גם מי שמאוננים עם עטים, נשים וגם גברים, כְּמה שנאמר על אודות העט במסכת "השקות" – "אני משיק לָך את הישבן ואת שבי ופתחי לי את ההשקה שלך."
שמאי גולן
מהפכות צורניות בשירת ארץ-ישראל
על ספרו של פרופ' הלל ברזל "שירת ארץ-ישראל – מהפכות צורניות"
על אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע ויהודה עמיחי
א
מפעלו המונומנטלי של פרופ' הלל ברזל התעשר השנה בכרך השמיני בסדרה שהוא חוקר וכותב זה כמה שנים: "תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו" (כולם בהוצאת ספריית פועלים.) עד עתה כבר ראו אור שמונה כרכים רבי היקף, החל משירת חיבת ציון, דרך שירת התחיה, ועד לשירת ארץ-יראל והזרמים המרכזיים שבה.
מפעלו המחקרי של פרופ' ברזל בכללו הוא מאורע ספרותי ותרבותי רב ערך, שחשיבותו רבה לאין שיעור הודות להצגת תחנות יסוד בשירה ובתרבות העברית . הכרך השמיני, שהופיע השנה, מתמקד במהפכות צורניות , ומציג את המשוררים שיצרו אותן, על תולדות חייהם, תפיסותיהם האידיאיות והפואטיות וכלל יצירתם השירית, מתוך עיונים רבי-עניין, מעוררי מחשבה ורצופים חידושים מרתקים.
הלל ברזל מדגיש, כי החוויה הביוגרפית הקשורה לארץ-ישראל, היא המכוננת את יצירתם הפיוטית של ארבעת המשוררים בכרך הנוכחי: אסתר ראב – שהיא המשוררת הראשונה ילידת הארץ, אבות ישורון, אמיר גלבוע ויהודה עמיחי, שהביוגרפיה שלהם ראשיתה באירופה, אך חוויות התשתית שלהם מעוגנות בהתערות במולדת ובאירועים ההסטוריים הגורליים שקבעו את קורות המולדת. ארבעת המשוררים חוו את הסבל במלחמת העולם הראשונה, ובאופנים שונים אף את רשמי האימים של השואה, חלקם שירתו בצבא הבריטי, ובפלמ"ח והשתתפו במלחמת העצמאות. הם אף הביעו עמדות נחרצות בשירתם או מחוץ לה בענייני ההווה המכריעים בארץ, כגון בנקיטת עמדה בנושא השילומים מגרמניה, היחס לערבים ומלחמה ושלום.
במבוא לספרו מאפיין פרופ' הלל ברזל בתמציתיות רבה את גישתם המהפכנית של ארבעת המשוררים: אסתר ראב, שהיא, כאמור, ילידת הארץ, בת פתח תקווה, בת למשפחת ראב מראשוני המושבה, כותבת לכאורה בהבעה ישירה, בפשטות של צורה, אך הפשטות אצלה הופכת לרב-רבדיות עמוקה. ואילו אבות ישורון מפתיע בשירתו המאוחרת בגילוי לב חושפני, מדלג על מכשולי מוצא ושפות, כגון היידיש, ומצרף אף שפה זו כחלק אינטגרלי בלשון שירתו הפיוטית העברית. אמיר גלבוע מחפש מבעים חדשים משיר לשיר, והוא כמו משתחרר מכבלים של סוגות בשירה. ואילו יהודה עמיחי, שירתו מהווה תפנית מכריעה בשירת דורו, הדימוי וההמחשה ותפיסת עולמו ששאבה מחיי היום-יום, כהרחבה בשירתו, שבה הירבה לתאר את תחושותיו.
בספרו זה מייחס הלל ברזל חשיבות רבה לביוגרפיה של כל יוצר, והשקפתו, כי ניתן דרכה להבין לעומק רב יותר את יצירתו של כל יוצר ואת עולמו. הוא מדגיש שדרושה בדיקה קפדנית גם בביוגרפיה וגם ביצירה עצמה, כדי להבחין בין הנסתר והגלוי, בין הנרמז והבדוי, על מנת לעמוד על המשמעויות הנסתרות. לשם כך נעזר החוקר גם בביוגרפיות שנכתבו על היוצרים, כגון זו של אהוד בן עזר על חייה של המשוררת אסתר ראב ( "ימים של לענה ודבש"), בחומרים רבים ומפוזרים, כגון בהערותיהם והתבטאויותיהם של בנימין הרשב והלית ישורון בתו, שנוספו למהדורת כל שיריו של אבות ישורון, ובביוגרפיות שכתבה הסופרת אידה צורית על אמיר גלבוע ("החיים, האצילות") ועל אבות ישורון ("שירת הפרא האציל, ביוגרפיה של המשורר אבות ישורון"). הלל ברזל עצמו מסתייע סיוע רב עניין, למשל, גם ביצירותיו של עמיחי כחומר ביוגרפי, וכן במכתביו ובראיונות עימו. באופן זה, ובהבאת כל הביבליוגרפיה העצומה שהתפרסמה על המשוררים הללו, עומד ה. ברזל על חוויות-התשתית שהשפיעו על חייו של כל אחד מן היוצרים, וממילא על יצירתו.
אין תימה, על כן שפרופ' הלל ברזל מדגיש , שהטקסטים השיריים עצמם הם מוקד הדיון, שכן רק היצירה בשלמותה, לאחר הפרסום המלא של יצירות המשורר, היא הבסיס לכל מחקר, המאפשר גם לקבוע את מיקומה הנכון בתולדות השירה העברית, ולהעריך נכוחה את הישגיה ומשמעותה.
למעשה, מסכם פרופ' ברזל את הישגי המחקר הספרותי במשך עשרות שנים וכולל אותו בספרו. מעבר לכך, הוא מציג עיון פרשני מרהיב ומחדש בשירים עצמם על רקע המחקר, הביוגראפיה והרקע ההיסטורי והתרבותי. הוא מציג בהם פנים חדשות ומרתקות ומבליט את החידושים הצורניים המהפכניים שבהם.
ב
לא ניתן לסכם במאמר קצר זה את ההיקף העצום של הדיון בספרו של ברזל. ולהלן אך הבחנות בודדות מתוך המכלול השלם. למשל, הוא מדגיש, כי המהפכה בשירתם של ארבעת המשוררים הנידונים בכרך זה, היא בראש ובראשונה בתחום הפואטיקה, בתחום "הצורה". השירה לפני אסתר ראב היתה מבוססת על צורות סימטריות: חריזה, חלוקה לבתים לפי מיבנה מסוים, במשקל קבוע. עתה מבטלת המשוררת את הצורך בחריזה, בבתים, ובמשקלים סימטריים. היא כותבת בשורות זו אחר זו. לעתים שורותיה קצרות מאוד, מובאות במבנים פתוחים, ואילו המיקצב בשירתה עשוי להיבנות במערך של הטעמות בטורי השיר, או הדגשה נבדלת של כל מילה בפני עצמה. כך, למשל, בשיר הווידוי המסכם את מהלך חייה "דיוקן עצמי": "הלב תולעים אכלוהו / עם לבלובי פרדסים / וכיסופים-לא-באו / או אבדו. / בלי אהבה…" או בשיר אהבה משנת 1923 "אתה האיש":
"אתה האיש – / גאוותי עליך, / אשר ידעת הדבֵּר / כל התנינים פערו לועם / לבלעני;/ אתה האיש / אשר צוקי-סלעי / זרעת חיוך, /ובדידות כלב תועה בחשכה / איתי בגבורה חילקת."
מהפכנותו של אבות ישורון בשירה העברית באה לביטוי במאוחר, אך קודם כל בעירובן של השפה העברית והיידיש. בשירה העברית נהגו הסופרים, שכתבו בשתי השפות, להפריד ביניהן כהפרדה של שני עולמות, וכתבו עברית לחוד ויידיש לחוד, כגון ביצירותיהם של ח.נ. ביאליק ויעקב שטיינברג. ואילו א. ישורון, בעקבות מלחמת יום הכיפורים כתב את השיר שנתן לו שם ביידיש: "פלוצם", (האות פ' דגושה והו' שרוקה) כלומר "פתאום", כפי שהמלחמה פרצה בפתאומיות וגם עוררה פלצות. ואכן, המלה ביידיש "פּלוּצם" מכילה בתוך עצמה ואף רומזת למלה העברית "פלצות". ואילו השיר הנועל האחרון בכתבים המקובצים של המשורר, ערוך בנוסח מזמור הלל בתהילים: "לא המתים / יהללו גוט" – גוט ביידיש כמו "יה" במקור, או "רק האדמה שומעת שא" – "שא" משמעו ביידיש "הס", שקט. לחיבור הזה אצל א. ישורון בין העברית ליידיש הצטרף גם קירוב התרבויות בין העברית היידיש והערבית, ובא לגילוי בשימוש בשירתו במלים ערביות, והמשורר אף מרמז שהבדואי מתלבש כמו סבו שלו.
מהפכנותו אף הרחיקה לכת, אין הוא משתמש בצורה המסורתית במיבנה הבתים שהיו רגילים, הוא גם מבטל את שיטת הניקוד המקובלת, על ידי העלאת סימני ניקוד מעל לאותיות, למשל, במקום להשתמש בשורוק או בחולם מלא. הוא אף מפורר מילים, מכניס אותן למיבנים חדשים ועל ידי כך מתקבלת משמעות נוספת למילה. ודוגמה לשימוש ייחודי במילים על-ידי חיתוכן: "ייסור / ייס / ולמ / ות לא נתנני". שיר זה, מדגיש ה. ברזל, אכן ראה אור כחודש בלבד לפני פטירתו של המשורר.
אמיר גלבוע, מציין ברזל, התחיל את כתיבתו, פחות או יותר, בתבניות שיר קלאסיות, אך עד מהרה עבר לצורות פתוחות, א-סימטריות, וחידש שורות בצורה זורמת. אף אין אצלו סימני פיסוק במובן המסורתי, ואפשר לקרוא את השיר בצורות שונות, וכן אפשר לתת פרשנויות יותר מאחת בלבד. בכך דומה גלבוע בחידושיו ליעקב אגם באמנות הקינטית הזורמת.
תוך היצמדות לביוגרפיה של היוצר מגלה ה. ברזל ומפרש את יצירתו של אמיר גלבוע, מגלה אף פינות-הבנה נסתרות, שלא תמיד נהירות לקורא. ובאשר למהפכנות בכתיבתו מונה ברזל חידושים רבים, כגון תיאורי הצבע וסמליותם בספר "כחולים ואדומים": המשורר, למשל, אינו רוצה לראות צבע שחור בלבד, אף-על-פי-כן נדחק ומופיע הצבע האפור (בשיר "אינני רוצה"). ובספר הקודם ב"שירים בבוקר בבוקר" בתיאורי המראות הססגוניים: הינומה כחלחלת, יין המחמיר והולך, שזיף באור, גפרור שראשו אדום, נישא בשיבולת המים ומדליק סיגלית.
ברזל רואה בספרו של גלבוע "רציתי לכתוב שפתי ישנים" מהפך שירי גדול, עליו מבשר כבר שיר המבוא ה"משקף בצעד מודרג את המהפך הגדול המתחולל בספר." המהפך מתבטא, כאמור, במעבר מתחימה לזרימה, מקבע להיסוס, מן הנחרץ למוטל בספק, מן הבדוק לטעון שיקול נוסף, מן החד-קוטבי לרב קוטבי, מן המשמעות הברורה האחת לריבוי משמעויות."
ברזל מציין, למשל, כי אצל גלבוע אפשר למצוא שיר ללא סימני פיסוק והשיר נחתם במלים במקום בסימנים, וכך סיומו של השיר הפתוח מאלץ את הקורא להוסיף גמר משלו. ב"איני רוצה": "--- כבר לא / טומן ראשי בחול כאן עליי/ להפסיק אם איני רוצה לאמר את / הדברים האחרים אבל מה שבוכה בי / הוא"
הלל ברזל מצביע גם על חידושים נוספים, כגון: מילים מגשרות בעלות משמעות, מילים החוזרות בצליל זהה ותפקידן השונה, או מילים בעלות תפקיד מגשר שאינן אוצרות בחובן, לכאורה, תמונה כלשהי "--- משחקות בי א ך / לעיתים רחוקות. עכשיו. א ך / ---"
וכך, לאורך כמאה וחמישים עמודים מנתח, מפרש ומצביע הלל ברזל על הייחוד והמהפכה בשירה העברית שהביא אמיר גלבוע, כשם שהוא מקדיש דיון ארוך, מקיף ומעמיק בשירתו של כל אחד מארבעת היוצרים.
בשירת יהודה עמיחי מבליט פרופ' ברזל את המהפכה הצורנית המתבטאת בדימויים ובמיטאפורות. הדימויים חורגים מכל שהיה שגור, מפתיעים ברעננותם, מצביעים על חדירתו של עולם שונה בתכלית. ניכר גם הניגוד הרב עד כדי התנגשות בין קודש לחול, כמו באחד משיריו המוקדמים הנודעים: אלוהים אינו מרחם על ילדי הגן. בשירת עמיחי ניתן למצוא חוויות ביוגראפיות ויצירה ספרותית צמודות זו לזו, מזינות זו את זו. לכן נזקק המשורר מצד אחד לריאליזם בשיריו, ומצד שני לדימויים מרובים ולמטפוריקה צפופה, מדגיש הלל ברזל, ואלה נועדו להמחשת הנאמר ולהעמקת משמעותו.
עמיחי בעצמו הודה, בשיחה עם המחבר, כי תפקידם של הדימויים מבחינה פואטית בכל שירה הוא "לא להפליג לעבר הדמיון אלא להמחיש את הטעון המחשה." לפיכך גם "התיאור הביוגראפי של חיי עמיחי, מסתמך על שיריו כמשקפים את חוויותיו והתנסויותיו האישיות לכל אורך חייו." אכן, דימויים, אימאז'ים, מטפורות ותמונות בצירופים מפתיעים הם מבצרו של עמיחי, וכמובן ההקשר המפתיע, היום-יומי לפעמים, כשהמיטאפורה מתבססת, פעמים רבות, על מקורות קודש של תארי האלוהות, התנ"ך, התפילות ועוד.
שם אחד מספריו של עמיחי, "פתוח סגור פתוח", עשוי לשמש גם לתיאור שירתו שיש בה מעברים תכופים מצורות סגורות לצורות פתוחות, במסגרת של שירים בודדים או סוגות. דוגמה לשיר מעין זה ניתן למצוא ב"על עורי", שבו השיר קצוב במקצב אך לא במשקל, ואין בו חרוזים – סימן לצורה הפתוחה, אך יש בו גם שני בתים מרובעים כסימן לסגירות, כלומר פתוח וסגור במישור של תכנים. לפעמים משמשים אצל עמיחי נקודה וסוגריים לחתימה ונעילה, אף כאן סגירות ופתיחות. ואין אלו, אלא מעט מזעיר משלל ההבחנות והפרשנות המקיפה לשירים.
ג
באשר לגישתו המחקרית של הלל ברזל אל היוצרים ויצירותיהם, הריהו מבחין בשלוש גישות עיקריות בכתיבה על ספרות:
האחת היא גישה "שיפוטית", שבמרכזה התייחסות ביקורתית אל השיר, וניסיון מפורט להבינו ולהעריכו מבחינה אמנותית. על פי גישה זו המבקר או המרצה מסביר מדוע יצירה מסויימת היא "טובה", בעלת ערך, ומדוע אחרת נופלת ממנה בערכה, ואינה עונה על קריטריונים שמציב המבקר.
לעומתה, הגישה ה"התקבלותית" בוחנת איך התקבל השיר במשך הדורות, מה כתבו על היצירה, איך הגיבו עליה, ומדוע, ומה חשיבותה. להנמקת ה"התקבלות" הוא חותר למצות את השיר ואת משמעותו.
הגישה "המונומנטלית", לעומת קודמותיה, מתיחסת לשירה כלאמנות, ובוחרת מכלל היצירה את המיטב, כמו במוסיקה, על פי ערכים אמנותיים ודירוג ערכי. ודומה הדבר לעיון בתחומי יצירה מגוונים. תמיד קיימת בחירה, ונשאר הטוב ביותר, הזוכה לעיון נרחב ומפורט.
גישתו של הלל ברזל היא גישה "מונומנטלית", על כן עוסק הוא במשוררים רבי הערך להבנתו, אלה שכדאי להתוודע אליהם ולהכירם מקרוב, בין אם על פי ערכם האמנותי ובין אם על פי תרומתם לרצף השירה לדורותיה.
עם זאת, פרופ' ברזל מוצא לנכון להדגיש, כי לכל שיטה יתרונותיה וחסרונותיה שלה. למשל, בגישה "השיפוטית " המבקר יוצר אווירה של בית-דין ושל חריצת דין . וקוראים אוהבים חריצת דין, לשם קביעת ערך ודירוג ערכי. הם מבקשים שיגידו להם מה טוב ומה לא טוב, מה ראוי לעיון מעמיק ומה לא. לעומת זאת בשיטה "ההתקבלותית", מתייחסים אל היצירה לאור מה שנכתב עליה. יתרונה בכך, שהיא מסבירה את התהליך לפיו היצירה התקבלה. היא מאירה אמות מידה לתפיסות עולם אמנותיות וערכיות לאורך הדורות. ואולם חסרונה בכך שלמרות העיסוק ביצירות, הרי שיטה זו מתמקדת בייחוד במה שנכתב על היצירות ולא ביצירות עצמן.
בשיטה "המונומנטלית" תשומת הלב מועברת לא רק ליצירות עצמן, אלא מקיפה גם, ובפירוט, את כלל יצירתו של היוצר הנדון. המבקר חייב לדון ביצירות רבות, להראותן ולהסבירן, לעמוד על קשריהן ברצף ועל משמעותן, בדומה למוזיאון שבו עיקר תשומת הלב מועברת ליצירות עצמן. הן כולן מוצגות ועומדות גלויות לפרשנותו ולשיפוטו של המבקר. רק באופן זה עשוי החוקר להתפעל מן היצירות שמוצאות חן בעיניו ביותר. אמנם גם בשיטה זו קיימת מיגבלה, שכן מעצם התמקדותה במרכזיים שביוצרים, האמנים הפחות מוכרים יוצאים מקופחים. אלא שההסטוריה של הספרות היא מעצם טבעה בררנית, "מונומנטלית", וממילא מקפחת יצירות רבות אחרות, שהן בבחינת "יצירות משניות". יחד עם זאת, מודע החוקר לעובדה, שהיצירות הללו – "המשניות", כביכול, מהוות את השדה הספרותי רחב-ההיקף והערך, על כן אף מחקרן מלווה את המחקר ה"מונומנטלי".
ואכן, מחקריו של הלל ברזל עומדים בהצלחה יוצאת דופן באתגר ההתמודדות עם כלל היצירה של היוצרים שבהם הוא מתרכז. הריהו מקיף את כלל שירתם, מפרש את מרבית השירים ומתאר את התבניות הצורניות שמתוכן צומחת משמעותם. הוא מציג את "היער" השלם, נותן תמונה מלאה ומפורטת, פותח את היצירות, אף המסובכות וכביכול "נעולות" בפני הקורא, ומציגן בכל יפעתן.
יתירה מזו, על רקע ההנחה ש"האני" הביוגרפי של המשורר נמצא במרכז על כל גילוייו והתפתחותו, כאמור לעיל, מייחס בכרך זה פרופ' ברזל חשיבות גדולה מבכרכים הקודמים לביוגרפיה של היוצרים. לכל דיון שירי הוא מקדים מונוגרפיה עשירה ומפורטת, מבוססת על אוטוביוגרפיות, ביוגרפיות, ראיונות, הערות והארות ומחקרים קודמים שלו, והרצף הביוגרפי מהווה רקע, המאפשר דיון בשירים עצמם וברצף כתיבתם, ותורם להבנת משמעותם. וכך, היקף הדיון, הפרשנות המקיפה, הקריאה המדוייקת בחלקים ניכרים ביצירתו של כל משורר, וחשיפת משמעותם הגלויה והנסתרת, המובעת במפורש והנרמזת ומובלעת בקשרים אינטרטקסטואליים, קשר למקורות רבים ומגוונים – כל אלה מעוררים השתאות למפעלו המיוחד של פרופ' ברזל.
לסיום, ברצוני להוסיף, כי הספר מואר ומוער בביבליוגרפיה מפורטת , נמצאים בו גם מפתח מפורט של אישים הנזכרים בספר, מפתח של דמויות ואיזכורים מן המקרא, מפתח היצירות והיוצרים הנסקרים בספר, ולבסוף אף מפתח עניינים. והריני ממליץ בכל ליבי על הספר למרצים ולחוקרים, למורים ולסטודנטים, ולכל מי שמתעניין בספרות העברית העכשווית.
וראוי פרופ' הלל ברזל, על מחקרו: "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו", בתשעה עד עשרה כרכים, כמו גם על מחקריו הספרותיים האחרים , לפרס ישראל.
וכן השמיטה את הערתי החיובית על האפארט הביבליוגרפי ומפתח השמות בסוף הספר. ההשמטה נבעה , כנראה , מקוצר המצע.
נדפס לראשונה בשינויים קלים בחוברת "מאזניים" 1, כרך פ"א, תשס"ח, דצמבר 2007.
שו"ת אליהו הכהן
מר בן עזר הנכבד,
אני קורא אצל חבר את עיתונך המעניין, וחלק מהמאמרים שם והסיפורים מעניינים מאוד. אחד מהמדורים הוא מדור השו"ת אליהו הכהן. חבל שאינכם מפרסמים קודם את השאלות, ובגיליון שלאחר מכן את התשובות. ייתכן ולאנשים אחרים יש חוויות משיר זה או אחר ואולי גם אינפורמציה נוספת.
שאלתי לאליהו כל יודע: בתקופת המנדט כיהן סר הרולד מקמייקל כנציב עליון בארץ ישראל. אחד השירים שחוברו אז עליו החל כך:
"מי אינו מכיר
את הכוח הכביר
שיא הרשמיות
סמל הנדיבות
הלא זהו הנציב
העליון והכביר
נציבנו העליון
מק מייקל"
לשיר היו 4 בתים ואני הבאתי רק את הראשון. האם אליהו או מישהו אחר מכירים שיר זה ומזהים את מחבריו? אני מודה לך על פרסום דבריי,
בכבוד רב
עודד שוסטרמן
אליהו הכהן
השלטון הבריטי ושירת הרחוב
מענה לעודד שוסטרמן
סר הרולד מק-מייקל כיהן כנציב עליון בשנים 1939-44, והשיר האירוני הנ"ל שחובר לכבודו הוא עדות לחוסר הכבוד שרחש לו היישוב. מק-מייקל היה הפחות אהוד, אם לנקוט בלשון עדינה, מבין שבעת הנציבים העליונים שכיהנו בארץ בימי המנדאט, לפי הסדר הבא: הרברט סמואל היהודי, לורד פלומר הידידותי, לורד צ'נסלור הניטראלי, סר ארתור ווקופ האהוב, הרולד מק-מיקל העוין, לורד גורט הענייני וסר אלן קנינגהאם שעימו נסתיים השלטון הבריטי בארץ.
את שמו של הרברט סמואל כיבד היישוב בקריאת רחובות וככרות על שמו, בקריאת מושבה על שם אביו – מנחמיה, ובהקמת שכונות על שמו: קריית שמואל בטבריה ו"אחוזה" בחיפה, ששמה המלא הוא "אחוזת הרברט סמואל". שמו של הרברט סמואל נזכר בשירים ("שיר הילד ניסים") וגם בנו, שסלל כבישים עם חלוצי העמק, זכה שייכתב עליו שיר בימי גדוד העבודה ("אדווין, אדווין"). גם לורד פלומר ולורד צ'נסלור זכו ששמותיהם התנוססו על כיכר ורחובות, אך מכאן ואילך שימשו הנציבים העליונים – ובעיקר סר הרולד מק-מייקל – מטרה לחיצי ביקורת שנונים של תיאטרונים סטיריים, עיתונות היתולית וקריקטוריסטים.
כך זכה סר הרולד מק-מייקל לפזמון שהיה בעצם פרפראזה אירונית לשירי השבח והחנופה שבהם נהגו לקבל בארץ נסיכים ורוזנים. המילה "כביר", למשל, המוזכרת בפזמון זה פעמיים, הייתה נפוצה מאד בשירים שנכתבו לטקסי קבלות הפנים שנערכו לאישים כמו הבארון רוטשילד, הקאימאקאם הטורקי ואחרים ("הבה נריע, זמירות נשמיע, לאיש כביר העלילייה").
את הפזמון על הנציב העליון הרולד מק-מייקל התאימו בימי שלטונו ללחן של זמריר פרסומת לחברת "פפסי קולה" שהושמע עד לעייפה בשירות השידור הבריטי BBC בימי מלחמת העולם השנייה. כבן אותה תקופה, אני זוכר היטב את הלחן הזה שבקע אז ממקלטי הרדיו הגדולים, כשהוא מלווה ברעש קשיי הקליטה של תדר הגלים הקצרים. לימים העידה ימימה בן קיקי, ילידת טבריה, כי הפזמון על הנציב היה מושר בעיר הולדתה באמצע שנות הארבעים. שמו של מחבר המילים לא הוברר עדיין, כשם שרבים משירי הרחוב של אותם ימים, שנכתבו בעקבות שירים אחרים, לא נחתמו בשם מחבר. (למשל – "ממרומים פצצה נופלת, היטלר רץ אל המקלט"). ידידי אליעזר ארז גילה את אוזני שהוא למד בשיעורי האנגלית בתיכון, בשנות השלושים, את השיר האנגלי ששימש בסיס לזמריר הפרסומת.
זהו שיר צייד אנגלי מאמצע המאה ה-19 ממחוז קמברלאנד באנגליה, שסיפר בשבחו של PEEL JOHN, צייד שועלים נודע לתהילה. הלחן התגלגל לשיר מתוך בלדה אנגלית עתיקה בשם "ANNIE BONNY", שהושרה כשיר ערש עוד בראשית המאה ה-18.
כידוע, העניקה שירת הרחוב הארצישראלי לרשויות השלטון הבריטי יחס דוקרני מיוחד. להלן צרור דוגמאות:
מתתיהו אריאלי, שחיבר עוד באמצע שנות העשרים את השיר "כובע של קש", טרח וחיבר פזמון הומוריסטי בשם "עלי בבה", שמתוך בתיו המרובים הנפוץ והמושר ביותר היה:
המשטרה שלנו,
יימח שמה לנצח,
רוקדת עלי בבה
בכל מקרה של רצח.
עלי בבה,
בבוקר – עלי בבה,
בערב – עלי בבה
עד חצות הליל.
כשחזרו לארץ המתנדבים לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, החלו לשיר בעקבות שיר אנגלי נודע את הטקסט הבא:
סי במול, סי במול, סי במול,
צריך את הבריטים למול,
להשקות אותם יין
לחתוך את ה...
אחר כך לשיר בקול גדול:
סי במול, סי במול, סי במול.
זו רק גרסה אחת מני רבות. בהצגות "המטאטא" ואחר כך בתוכנית הרדיו החודשית של תיאטרון זה, הושר הפזמון בן עשרות הבתים: "צ'י צ'י בום בום", כשמתוכנית לתוכנית השתנה התמליל בהתאם לאירועי השעה. בין היתר שרו בלחן הזה:
הממשלה הבריטית – צ'י צ'י בום בום!
מצאה לה רעיון – צ'י צ'י בום בום!
שכדי לשלוט בארץ –צ'י צ'י בום בום!
צריך נציב עליון – צ'י צ'י בום בום!
אַי אי אי זה לא טוב
אי אי זה לא טוב. הֵי!
אי אי אי אי אי אי אי אי – זה לא טוב!
אי אי אי אי אי אי אי אי – זה לא טוב!
כשהגיעו צלילי השיר "לילי מארלן" לארץ ורבו התרגומים והעיבודים שהושרו ברחוב הא"י, אחד הבתים הנפוצים היה:
אותנו לא יפחידו דיוויזיות מוטסות,
אנחנו כולנו יודעים מה לעשות,
כי כל יהודי תמיד יחליט
כי הוא בעד עלייה חופשית.
ארצנו תיגאל! ארצנו תיגאל!
זו ההזדמנות לשוב ולהזכיר כי בניגוד לדעה הרווחת, כאילו שירם של אלתרמן ווילנסקי "כלניות" נכתב על הדיוויזיה השישית המוטסת, שחייליה חבשו כומתות אדומות, בפועל חיילי הדיוויזיה הזאת הגיעו לארץ כתשעה חודשים לאחר שכבר נכתב והולחן השיר והושמע מעל בימת "לי לה לו". השם "כלניות" ניתן לחיילים אלה בעקבות השיר ולא להיפך.
* * *
ליבנו עם אנשי שדרות
מחר אולי יושבי אשקלון
ומחרתיים מלוא כל הארץ כבוד הטווח של טיליהם, ולעתיד לבוא גם תל אביב איננה חסינה מפניהם! – אבל בינתיים, יש לפנות את אנשי שדרות! – אין משאירים אזרחים בשדה הקרב להיות בשר תותחים! – במלחמה כמו במלחמה!
* * *
מרק הסנר על ד"ר יחיעם שורק:
האיש המעיד על עצמו כ"היסטוריון"
האיש המעיד על עצמו כ"היסטוריון של הבית השני" טוען שהרוב המוחלט של החכמים דאז היו נגד מרד בר-כוכבא. קביעה זו משונה מאוד לאור העובדה שבתלמוד הירושלמי מצויין רק חכם אחד שהתנגד לקביעתו של רבי עקיבא (שראה בבר-כוכבא את המשיח) ואילו בתלמוד הבבלי חכמים אינם מקבלים אותו כלל כמלך המשיח אבל גם זאת בראייה של חכמים למעלה מ-200 שנה אחרי כשלון המרד (חכמים לאחר מעשה כניראה).
אין למיטב ידיעתי בשום מקום התנגדות לאיש בקרב חכמים או בציבור היהודי לפני המרד (ויוכיחו ההכנות המאוד ממושכות ויסודיות של המרד בכלל ומערות המסתור בפרט, למשל) ובוודאי שלא כאלה במהלך המרד עצמו.
פוסט-ציוני כיחיעם שורק אמנם אמון (כפי שלמדנו רק לאחרונה מהתכתבויותיו) על סיבוב והטייה של עובדות היסטוריות, וכבר לימד אותו מי שלימד לנסות ולקרוא מהקוראן ולא מהרהורי ליבו. אבל הפעם, הייתי מבקש לקבל הוכחה כלשהי לקביעתו דלעיל, ואינני מדבר כבר על ההצהרה על אי-השליטה בירושלים: בר-כוכבא שלט על השטחים מצפון, ממזרח, מדרום וממערב לירושלים, ואין הוכחה מדעית ששלט בירושלים עצמה (ויחיעם שורק חובב כידוע הוכחות מובהקות בלבד. אך הדעת נותנת שכך, אלא שיבוא נא ד"ר שורק ויוכיח. ואם לא יצליח להביא כמות מספקת של הוכחות לטענתו – נדע שהוא בוגר אוניברסיטת בת-שלמה המפוארה.
ג'וּמֶס [חיים אורון] הוא במקורו גָ'מוּס
אהוד בן עזר שלום רב,
תודה על שהדפסת את דבריי [גיליון 308]. דא עקא, תיקנת [לג'ומס] את מה שכתבתי בכוונה "ג'מוס" – והנה לאחר ששלחתי לך את הדברים, התפרסמה כתבה על אורון ומסתבר ששמו המקורי באמת היה ג'מוס...
הנה הטקסט:
בשכונה ובתנועת הנוער ברמת גן קראו לאורון ג'מוס, כי הוא היה "שחור וגדול" ואחר כך שונה הכינוי לג'ומס, "פרי השקמה". כולם קוראים לו כך מאז.
[נעמה לנסקי, "הארץ", 13.1.08].
בברכה,
נעמן כהן
* * *
צ"ל אופניים עירוניים
אהוד יקר,
בוודאי תקבל את הערת התיקון שלי מהרבה קוראים, אבל מוטב כך.
בתגובתו לידיעה על השכרת אופניים, כותב ס.נידח: "כל מי שייפגע על ידי אופניים עירוניות מושכרות אלה", וצ"ל, כמובן: "כל מי שייפגע על ידי אופניים עירוניים מושכרים אלה".
רק טוב,
מרים א.
אהוד: זה בגל האופי הסקסיסטי המחורבן שלי שאני טועה וקורא להן בלשון נקבה מפני שבעבר הייתי רוכב עליהן. אכן, עוד קוראים העירו לנו על הטעות.
* * *
"גם נשותיהם של בני האדם המצחיקים ביותר, שלעיתים רק למראה פניהם עולה על פנינו חיוך – מתות לפעמים."
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, תרפ"ה-פ"ו.
* * *
מרדכי (מוטי) נעלי
הַפִּתְרוֹן – חִסָּכוֹן
תַּקְצִיב הַמְּדִינָה הוֹלֵךְ וְנִשְׁחָק.
בִּתְחוּמִים רַבִּים מִתְגַּבֵּר הַמַּחֲנָק.
מַחְסוֹר בִּרְוָחָה, כַּלְכָּלָה, בִּטָּחוֹן.
הַפִּתְרוֹן הָרָצוּי – אַךְ וְרַק חִסָּכוֹן.
כְּדֵי לַחְסֹךְ רָצוּי וְנָחוּץ
לְהַעֲבִיר מַטָּלוֹת לְגוֹרְמִים מִבַּחוּץ,
כָּאֵלּוּ הַמִּתְמַחִים בְּנוֹשֵׂא מֻגְדָּר,
Outsourcing בִּלְשׁוֹן עַם זָר.
יֵשׁ לִבְחֹר קַבְּלָנֵי מִשְׁנֶה מֻכָּרִים,
שֶׁלָּהֶם הֶשֵּׂגִים בִּתְחוּמִים בְּרוּרִים,
עִם רֶקוֹרְד מוּכָח וְכֹחַ אָדָם נָאוֹת,
שֶׁיַּעַבְדוּ בִּיעִילוּת וְיַרְאוּ קַבָּלוֹת.
מוֹסְדוֹת צִבּוּר וּמַחְלְקוֹת מִמְשָׁל
יֻפְעֲלוּ אַךְ וְרַק לְטוֹבַת הַכְּלָל,
עַל יְדֵי גּוּפִים מִשֶּׁלָּנוּ וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת,
לְחִסָּכוֹן בַּעֲלֻיּוֹת, וַהֲרֵי דֻּגְמָאוֹת:
בֵּית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן וְהַבָּגָצִ"ים
יָעָבְרוּ אֶל בָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַשְּׁוֵיְצִים
כִּי צֶדֶק טָהוֹר, לֹא קָשׁוּר לַסְּבִיבָה,
יֻשַּׂג גַּם שָׁם, בְּלִי עִרְעוּר אוֹ תְּגוּבָה.
עֲבוּר הַמִּשְׁטָרָה מַמָּשׁ מִתְבַּקֶּשֶׁת
חֲפִיפָה מְלֵאָה עִם רֶשֶׁת אוֹ קֶשֶׁת,
מִשּׁוּם שֶׁהֶשֵּׂגֶיהָ בְּכָל מִבְחָן
מִתְמַמְּשִׁים מִמֵּילָא עַל הַמָּסָךְ הַקָּטָן.
מִשְׂרַד הַדָּתוֹת עִם הַוָּתִיקָן יְאֻחַד.
שָׁנִים מְטַפְּלִים שָׁם רַק בִּיהוּדִי אֶחָד,
לָכֵן לֹא יִהְיֶה זֶה חֲסַר תַּקְדִּים,
אִם יִתְּנוּ שֵׁרוּתִים לְעוֹד כַּמָּה יְהוּדִים.
פְּעִילוּתֵנוּ בָּאוּ"ם הִיא חַסְרַת כָּל הֶשֵּׂג,
וּמוּטָב שֶׁגּוֹרֵם אַחֵר אוֹתָנוּ יְיַצֵּג,
כְּמוֹ מִשְׁלַחַת מִיקְרוֹנֶזְיָה הַיְּדִידָה,
שֶׁדְּבֵקוּתָהּ בַּצִּיּוֹנוּת הָפְכָה לְאַגָּדָה.
בַּאֲשֶׁר לַגְּבִיָּה שֶׁל מִסֵּי הַמְּדִינָה,
יֵשׁ בְּהֶחְלֵט יְשׁוּעָה וְתַקָּנָה,
בִּמְקוֹם סִכּוּנֵי שְׁחִיתוּת וְשַׁלְמוֹנִים,
הַמְּסַבְּכִים בִּקְבִיעוּת אֶת כָּל הַמְּמֻנִּים,
נַעֲבִיר בִּשְׁלֵמוּת אֶת כָּל הַמַּנְגָּנוֹן
לַשְּׁלִיטָה וְנִהוּל שֶׁל מִשְׁפַּחַת אַלְפֶּרוֹן,
אֲשֶׁר יַחַד עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחַת אַבַּרְגִ'יל
יַפְעִילוּ מַעֲרָךְ פּוֹרֶה וְיָעִיל.
וּמַדּוּעַ שֶׁנַּחְזִיק בִּכְלָל מֶמְשָׁלָה
שֶׁתִּהְיֶה כָּל הַזְּמַן לְחוּצָה, אֻמְלָלָה,
שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁלֹט בִּרְצִינוּת
בִּגְאוֹנֵי עַם עִבְרִי רְווּי נִרְגָּנוּת?
מִבֵּין הַפִּתְרוֹנוֹת שֶׁפֹּה וְשָׁם מִתְגַּלְגְּלִים,
כְּבָר עָלְתָה הַהַצָּעָה לְהַחְזִיר אֶת הָאַנְגְּלִים,
אֶלָּא שֶׁהֵם הֵגִיבוּ בְּנִימוּס וּבִשְׁלִילָה,
כְּדֵי לֹא לְהַכְנִיס רֹאשׁ לְמִטָּה חוֹלָה.
אָז מַדּוּעַ לֹא לְהַחְזִיר אֶת הַטּוּרְקִים!!!
הַמַּכִּירִים אֶת הָאָרֶץ כְּשַׁלִּיטִים וָתִיקִים,
עִם פַּרְשָׁנוּת בְּדוּקָה וּמְאוֹד יְעִילָה
עַל מַהִי דֶּמוֹקְרַטְיָה וְאֵיךְ פּוֹעֶלֶת מֶמְשָׁלָה?
כַּיּוֹם קַיֶּמֶת הִזְדַּמְּנוּת בִּלְתִּי חוֹזֶרֶת,
כְּשֶׁמֶּמְשַׁלְתֵּנוּ מְקַיֶּמֶת קְשָׁרִים לְתִפְאֶרֶת,
עִם מֶמְשֶׁלֶת טוּרְקְיָה הַנְּאוֹרָה,
שֶׁתִּשְׂמַח לַעֲזֹר לְעַם הַבְּחִירָה.
לָכֵן יֵשׁ לְהַזְמִין מִשְׁלַחַת שֶׁל מֻמְחִים
עִם נִסָּיוֹן טוּרְקִי וְהֶשֵּׂגִים מוּכָחִים.
שֶׁתִּכְלֹל אַשָּׁפֵי צִבּוּר וּמִנְהָל,
נֶכֶס לְכָל שִׁלְטוֹן וּמִמְשָׁל.
בֵּינֵיהֶם גַּם אֵיזֶה פֶּחָה אוֹ גַּם קַיְמָקָם,
עִם הִגָּיוֹן וְכֹשֶׁר שִׁפּוּט מֻשְׁלָם,
שֶׁעַל טוֹבַת הָאֶזְרָח חוֹשֵׁב רַק טוֹב,
וּלְאִישׁ מִלְּבַדּוֹ אָסוּר לַחְשֹׁב.
בָּרוּר שֶׁטּוֹב מִזֶּה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת –
יִשְׂרְאֵלִים בְּטוּרְקְיָה יִהְיוּ שְׁוֵי זְכֻיּוֹת.
מֹשֶׁה, לִימוֹר, עֲנָת, יְהוּדָה וּגְאֻלָּה,
בְּאִיסְטַנְבּוּל יַרְגִּישׁוּ כְּמוֹ בִּטְבֶרְיָה וַעֲפוּלָה,
יִצְהֲלוּ בַּשּׁוּק בְּפֶרֶץ גִּיל וּצְוָחָה,
לֹא יְשַׁלְּמוּ בַּמָּלוֹן בְּלִי לִדְרֹשׁ הֲנָחָה.
בְּרָזִים, מַגָּבוֹת וְכָל כְּלֵי חַשְׁמַל,
לֹא יֵחָשְׁבוּ כִּיבוּא מִחוּ"ל כְּלָל וּכְלָל.
גַּם הַבִּטָּחוֹן לֹא יְנֹהַל כְּמוֹ בְּחֶלֶם,
אֶלָּא כְּמוֹ שֶנֶּחֱלַם – בְּלִי בָּגָ"צ, בְּלִי בְּצֶלֶם.
אִם מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָשׁ כְּבָר עָלָה בֶּעָשָׁן,
אָז לְפָחוֹת נְחַדֵּשׁ פֹּה מִזְרָח תִּיכוֹן יָשָׁן.
מתוך ספרו החדש "שנינה ומשל לנוער בוגר ולבוגרים מתנערים", בהוצאת "גוונים", תל אביב, 2008, 96 עמודי שירים מנוקדים. מרדכי (מוטי) נעלי, שהיה ממייסדי קיבוץ עין-גדי וחבר גרעין "שדמות", הוא איש חקלאות ותיק שפעל שנים רבות בתחנות לניסויים חקלאיים ובהדרכה ובהוראה בארץ ובחו"ל.
התקבלו עשרות אלפי פניות להצלת "קול המוזיקה" ואולי הן אפילו יעזרו: ברשות השידור הצהירו שכרגע אין כל כוונה לסגור רשתות או לאחד את מי מהן
מאת מירב קריסטל, ynet, 14.8.08 – ציטוט
יש מי שמקשיב למוזיקה קלאסית בישראל, ולראייה – עשרות אלפי פניות התקבלו ברשות השידור, וכולן קוראות להציל את "קול המוזיקה". ברשות השידור לא נותרו אדישים וכעת נראה שהשארת התחנה נשקלת ביתר כובד ראש.
עשרות אלפי מאזינים פנו במכתבים, בטלפונים, ובאמצעות האינטרנט בבקשה למנוע את איחוד הרשתות האפשרי בין רשת "מורשת" ורשת א' לבין "קול המוזיקה". האיחוד הנו חלק מהמלצות חברת 'טאסק', המייעצת לרשות בעניין הרפורמה, המבוססות בעיקר על שיקולים כלכליים.
לפי ההצעה, תיסגר קול המוזיקה כדי לדלל את הגירעון הכבד בו נתונה רשות השידור. שידוריה יטמעו בשידורי התחנה המאוחדת של רשת "מורשת" ורשת א' ועקב כך, ייגדעו שני שלישים משעות שידור התכנים האופייניים לתחנה ויצומצמו לשש שעות ביום.
ל-ynet לאחרונה נודע כי מנהל המרכז לעיוור הרים קול מחאה בנושא, בתואנה שהתחנה רלוונטית לציבור בשמו הוא מדבר. מנהל המרכז שלח מכתב לנוגעים בדבר וכן יזם עצומה ברשת. גם מחאות אחרות עלו באינטרנט, ביניהן שתי עצומות, בעברית וברוסית, שקובלות גם הן נגד סגירת התחנה היחידה בישראל המשמיעה מוזיקה קלאסית על בסיס קבוע.
כעת נודע כי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור, לא אישרו בשלב זה את ההמלצות ולא קיבלו כל החלטה על סגירת רשת כלשהי. לפי רשות השידור יש להתייחס לפעולה כזאת בעיקר בהיבטיה הערכיים, ולא רק לבחון אותה בפרמטרים כלכליים. משה גביש, יו"ר רשות השידור: "אין בשלב זה כל תכנית לסגירת רשתות 'קול המוסיקה' ו'רשת א'."
"מדוע רוכבי האופניים"?
שלום אהוד,
אני מניח שאולי חווית יום אחד אירוע לא נעים עם רוכב אופניים, ועל כן מרבה אתה להשתלח בכל הרוכבים. אני סבור שמן הראוי דווקא לגלות כלפיהם מידה של סלחנות ואמפתיה, הן בשל עיסוקם הספורטיבי, והן בזכות כלי התחבורה "הירוק" שלהם. לא מעטים הם הרוכבים שמצאו את מותם תחת גלגלי המכוניות הקטלניות והמזהמות. את כל קיטונות הכעס יש לדעתי להפנות ולשפוך על ראשיהם של פרנסי העיר תל אביב, אשר לא דואגים למסלולי רכיבה נאותים, אלה שהם גם האחראיים להריסת בית הבימה ומי שגם מניפים יד מאיימת מעל היכל התרבות ומעל כיכר רבין.
זכורה לי, אגב אורחא, הלצה מרירה מבית אבי מן הימים של לפני פרוץ מלחמת העולם:
"בכול אשמים היהודים ורוכבי האופניים!"
"מדוע רוכבי האופניים?"
"ומדוע היהודים?..."
בבניין ארצנו וגו'
בידידות,
יואל נץ
* * *
סדנאות לכתיבה יוצרת של הסופר דודו בוסי
סדנאות חדשות לכתיבה יוצרת של הסופר דודו בוסי נפתחות מדי כחודש וחצי. הסדנה הקרובה תיפתח ב-11.2.08, ותתקיים בתל-אביב מדי יום שני בין השעות 19.00-21.30. הסדנה הבאה אחריה תיפתח בסוף חודש מרץ, תתקיים בימי חמישי באותן שעות. הסדנאות קטנות ואינטימיות, עד עשרה משתתפים.
לפרטים נוספים ולהרשמה בטלפון: 03-6208918, busid@bezeqint.net
* * *
מכון ז'בוטינסקי בישראל / משפחותיהם של חדווה כ"ץ בר-רומי,
יוסף כ"ץ ז"ל ורות כ"ץ לבנית ז"ל
מתכבדים להזמינכם לערב עיון וזיכרון במלאות יובל שנים לפטירתו של
הלוחם לאמת ולחופש ההבעה העיתונאי
הסופר והחוקר בן-ציון כ"ץ ז"ל
המשתתפים:
פרופ' נורית גוברין: "האמת בשבילו היא הסנסציה הגדולה ביותר"
גב' רות בקי: עיתונאי יהודי ברוסיה הצארית
ד"ר נתי כהן: לכל אחד בשפתו – חלקו בעיתונות היידיש
מר יוסי אחימאיר: "אמיל זולה" של שנות השלושים
מנחה: גב' ארנה זמיר, נכדתו
קטעי נגינה: נגן החליל אודי פרלמן, נינו
כיבוד קל
יום שלישי, כ"ט בשבט תשס"ח, 5.2.2008, בשעה 19:00
בית העיתונאים ע"ש סוקולוב רח' קפלן 4 ת"א אולם נורמן
* * *
לקבלת מצגת מקסימה של שירת נשים ערבית
בעריכת עמי אלעד-בוסקילה
ובהפקת שרית שץ
ניתן לפנות לכתובת הבאה ואגב כך
אפשר גם לבקש אצל שרית את מצגות השירה הקודמות
והגיליונות הווירטואליים של כתב-העת "עיין ערך שיר"
והכול חינם
* * *
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני
פרק י"ד
"אתה מסדר אותנו, יַא ניסים? עריץ שכמוך!"
"איפה אתה, ניסים לוי, ואיפה החשבונות הארורים שלך, והגניבות שלך על חשבוני ועל חשבון הפועלים," כך היה משה דויד מהרהר בהתקרבוֹ אל המחצבה, "כבר התחלת להתעלל בי? הא? אבל לא נגמרו עדיין כוחותיי להשיב לך אפילו שהייתי חולה שבוע מן השתייה האחרונה ולא יכולתי להשתתף בבחירות בהן עשו אותך מנהל-עבודה עליי. מה אתה חושב לך? שנהיית מלך עלינו? וכבר שכחת מי אנחנו ומה אנחנו? ובמקום שאתה תדאג לנו בעמדה החדשה שלך ובכוח שהשגת – אתה עוד הולך ומסדר אותנו, עד שהימים של רבינוביץ נִדמים כחלום לעומת הימים השחורים שלך, הא? יא עריץ שכמוך! אתה הולך עלינו במלחמה ודופק אותנו?"
"הי, חבר דויד, לאן אתה הלכת מאצלנו כל הימים האלה?" קרא אליו דנינו שעמד בפתח מחסן-הכלים, עוסק ביישור דפנותיה של פחית-שימורים גדולה כדי להתקין אותה לאחסנת חומרים.
"שלום, דנינו."
"שלום. כבר הכול שאלו עליך. מה הבריאות שלך? אמרו שהיית חולה."
"כן. עכשיו תודה לאל כל האיברים שלי בריאים, ונעלמו הכאבים שהיו חותכים אותי מן הראש עד קצה הרגליים."
"שמעת כבר מה הולך במחצבה?"
"אם אני שמעתי, דנינו? כל הלב שלי רותח מן החוצפה שלו. אתה יודע מה עשה לי? הנה קיבלתי הבוקר את המשכורת. הלך והוריד לי כל יום שעה מן החשבון, ובמקום שהייתי מקבל כרגיל את כל התשלום עם ימי-המחלה יצא לי החשבון פחות כאילו הפסדתי כסף על העבודה."
"זה שום דבר, משה. רק אתה קצת מיוחס אצלו בטח עוד מן הזמנים שהייתם רבים בחוץ-לארץ. מכולנו הוא לוקח את המס – איזה שלוש או ארבע שעות לשבוע, וכבר פיטר אחדים מאלה שבאו לצעוק ואיימו כי יסַפּרוּ בעיר."
"מה אתה אומר? ומה עשו הם?"
"אמרו לו: 'ניסים, תחזיר אותנו – נשתוק.' וכך היה. מסַפּרים שהפסיד כאלף-אלפיים לירות בהוצאות שלו לבחירות. היה מחלק כסף בכפר לאנשים, והלכו לו כספים על המשקאות והמאכל והמשחקים. עכשיו הוא אומר: 'חברים, כולם צריכים להשתתף איתי בניצחון שלי, מפני שכל מה שעשיתי היה רק לטובתנו.' – ועוד הוא עושה הערב מסיבה עצומה לכבוד רבינוביץ ולכבוד עצמו, ויבואו לבקר כל החברים מן העיר. וכבר עברו ואמרו הבוקר אנשים שעובדים אצלו שאנחנו אסור לנו לדבּר דבר רע על המחצבה, כדי שלא יזיקו המילים שלנו. מה שהם ישאלו אצלנו צריכים אנחנו להגיד: 'הכל בסדר, חברים, תשאלו מניסים לוי, כבר הוא בקי גדול בהנהלה.'"
"ומה אתה אומר, דנינו? אומרים, גם אתה היית רבע שעה מנהל-העבודה?"
"מה אני יודע להגיד? ככה עובר המזל. היום אני, מחר אתה. ומי שהכוח בידו משנה לו את המזל לטובתו. חבל שהדם החם עלה לי לראש, וכבר אני מתחרט על שהפסדתי את הבחירות. לא הספקתי להוציא מילה, ומיד אמרו לי: 'ההתפטרות שלך מתקבלת.' – והלכו ועשו את ניסים לוי אחראי. ומה נִשאר לי מן היום ההוא? רק ההרגשה בלב: 'היית טיפש גדול בהתנהגות שלך.' – ואתה חושב שאני ויתרתי? לא. כבר למחרת קמתי ונסעתי אחרי העבודה לעיר ובאתי אצל חבר ספראי ורציתי להגיד לו: 'חבר נכבד ספראי, אני חושב – לא היה צדק בבחירות, ולא צריך אם אדם מתרגז מן הכבוד שלו ואומר כמה מילים – מיד מפטרים אותו מתפקידו.' – לא שאני רציתי שיעשה אותי מנהל-עבודה במקום ניסים לוי. רק יֵדע שאני בן-אדם ולא עוברים עליי בשתיקה. מה אתה חושב אמרו לי שם? – 'לחבר ספראי אין זמן בשבילך, הוא עסוק בישיבה חשובה, וכבר נסע מכאן. תבוא אליו בפעם אחרת, או תגיש הבקשה שלך במכתב.' – ואתה חושב אין לו זמן בשבילי? איך הוא שלח אליי לבוא אצלו לפני הבחירות בשביל לסַדר את כל העניינים? ככה זה בחיים, חבּיבּי, מי שהיום ידיד שלך מפני שצריך אותך – מחר מצפצף עליך מגבוה ולא מכיר אותך בכלל. עשה הסכם עם ניסים לוי וכבר שכח מן הנשמות של כולנו."
"ומה ניסים – התחיל לשבת במשרד כל היום?"
"לא שמעת על כל השינויים שעשה? איפה הימים הטובים של רבינוביץ, שהיינו יושבים כולנו וצוחקים בארוחת-הצוהריים בסככה? כבר מפחדים האנשים לדבּר אחד עם השני, מפני שניסים לוי סיכסך בין כולם ועשה את אלה מלשינים על אלה, ולכן הכול שותקים ונשמרים לנפשם כדי שלא יעשה להם צרות."
"ומה נשמע אצלך במחסן, דנינו? מה הפח שאתה מחזיק ביד?"
"אתה חושב שאני לא הסתדרתי? אַל תהיה תמים. רק צריך קצת שכל בראש, וכבר אתה צוחק בתוכך על כל העולם. ומה שהם לא מכינים נגדך – אתה כבר סידרת אותם. חשבת שאני עובד קשה יותר ממה שהיה קודם בעד פחות כסף? איפה! מן הפח הזה, כמו שאתה רואה אותי מיישר אותו בצדדים שלו – אפשר להוציא בשקט חצי יום-עבודה. ואתה חושב שאני צריך את הפח הזה? מה פתאום? כך סתם אני מתעסק בו, ומי יודע מה אני צריך במחסן ומה לא. אתה חושב שניסים לוי יוכל לקרוא ברשימות שלי ולהבין מן הקבלות וההוצאות האלה שאפילו הַפקיד שובר עליהן את הראש? איפה! ומה אתה חושב אני עושה בשעות שהוא מוריד לי לטובתו? שאני אתן לו להרוויח ממני? השתגעת? אני נוסע לפני הצוהריים לעיר על חשבון העבודה, מזמין חומרים וקונה בחנויות ובינתיים עושה חיים – אַל תשאל. רק שלא נעים לי לבוא בבגדים הטובים שלי לעבודה, מפני שמוכרחים לרשום את השם בבוקר אצל השוער ולא נאה לנסוע לעיר ישר מן הבית. ומה עוד? אני רושם כל יום שעות נוספות – לא חשוב אם אני נמצא כאן או לא, והוא מעלים עין ממני מפני שמשתתף איתי במשכורת. מבין? תלמד מאצלי קצת ותִראה, העניינים לא גרועים כל-כך. רק צריך לדעת להתנהג ולא להיות אכזרי. אתה משתתף עם אחרים, אחרים משתתפים איתך. פשוט, לא?"
"מה אני אגיד לך, דנינו, כבר הלב שלי רותח בתוכי. לא שאיכפת לי מהמעשים שלו. גם אני אצל רבינוביץ עשיתי את החופשות על חשבון העבודה. אבל לפי ההתנהגות שלו איתי, ומה שהוריד לי מן השעות כפליים משאר הפועלים במחצבה – אני רואה שלא אוּכל כבר להגיע לידי הסכם איתו, ורק הוא מחפש סיבה לעשות לי צרות."
"יותר טוב תיזהר ממנו. אם יבקש עניינים איתך – תוותר. יראה שאתה לא אומר מילה ואולי תקבל הנחה כמונו. למה תלך לשבור את הראש אצלו? הוא חזק ממך. ויכול לגרום לך שתפסיד את מקום-העבודה. שמע לי, אל תהיה טיפש. תלמד ממני. למה לך צרות?"
"אני אשתדל, דנינו. באמת, חבל לי על חליפה והילדים. צריך שאני אחשוב על הפרנסה ולא אלך להילחם בו. באמת תודה לך. כבר אני הייתי בדרך אליו להכות על השולחן ולתבוע בירור על השעות הנוספות, כמו שהייתי עושה בכל תשלום."
"מה? אתה השתגעת? אתה רוצה לנסות לריב איתו? חשבת שילך איתך לרבינוביץ? איפה אתה חי ומה המחשבות שעוד מתרוצצות במוח שלך? רואים שהיית חולה ולא באת שבועיים למחצבה, ועכשיו כמו נפלת עלינו מן הירח. רק תפתח את הפה אצלו – מיד תעוף מן העבודה. ואם אתה מתלונן ומוציא החוצה את העניין בעיר – הוא כבר יֵדע איך לטפל בך. אבל תשמע, תבוא הערב למסיבה, מפני שהוא מכבד את כולנו במשקה ובמאכל טוב ואולי גם יביא זמרים מהעיר. למה נתבייש לטעום משלו ולמה נעליב אותו? מוטב לכל אחד שיהיה במסיבה. למה לא? אם הוא לוקח מאצלנו כסף – ניהנה אנחנו על חשבונו, מה עוד שהכול בא מרצונו."
"בסדר, דנינו. אני אבוא. שלום לך."
"שלום ולהתראות! ואַל תתנהג כמו טיפש. כבר אמרו הפועלים – צריך להזהיר אותך מפניו. טוב שאני ראיתי אותך בזמן."
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
"דוּדוּ פָאפֶל" למצעד הספרים
ובהפצה חדשה בשנת השישים לישראל
למפעל "מצעד הספרים" של משרד החינוך נבחר ספר הילדים המצוייר של אהוד בן עזר ואבנר כץ – "דודו פאפל" – וזאת במסגרת שנת השישים למדינה, תשס"ח, 2008. הספר יצא לאור בהוצאת "מטר", בסידרת ספרי ילדים מצויירים, בעריכתה המצויינת של נעמי בן-גור, בשנת 1996, וזכה לתגובות ולביקורות טובות בשעתו ואולם המכירות לא היו מי-יודע-מה, ומר בן עזר היה קונה מדי פעם עותקים מספרו הנשכח למתנות לנכדים של חברים ובני-משפחה או לבתי ספר שבהם נפגש עם תלמידים צעירים מאוד, ויחד היו קוראים את הספר כאשר הכיתה כולה חוזרת בשאגה על צמד המילים שעליהן מתעקש הילד: "דודו פאפל!"
הבחירה למצעד הספרים 2008 נפלה קצת בהפתעה על הוצאת "מטר", שבמחסניה נותרו רק כמה עשרות עותקים של הספר. מיד הדפיסו 500 נוספים, ובעקבותיהם עוד אלף! – מתברר שהספריות הציבוריות רכשו כמה מאות עותקים, ובהוצאה הוחלט גם להפיצו בחנויות וברשתות הספרים באופן מאסיבי כמו ספר חדש, וכך אמנם נעשה.
מר בן עזר כתב את הספר כדי להתל בזוגות הצעירים שסוחבים איתם לטיול בחוץ-לארץ את ילדיהם הקטנים, ובמקרה הזה דודו, שמתגעגע רק לפאפל המיסתורי ושאר הטיול לא מעניין אותו והוא ממש מקלקל אותו להוריו בקריאתו העיקשת "דודו פאפל!" –
אך פתאום מתברר שהסיפור קיבל משמעות ממש פטריוטית, אהבת המולדת – בעיני הילד דודו אין עוד מקום בעולם כמו ישראל, מולדת הפלאפל, ועל כך אפשר עכשיו לחנך את ילדי ישראל בשנת יובל השישים.
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: אנחנו מפרסמים פעם נוספת את הידיעה על "דודו פאפל" ללא השטויות שהוסיף חבר המערכת ס. נידח להודעה בגיליון הקודם.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
בנדלה מציעה לשים מעל לתפילה "אשר יצר" את הכותרת: "מִין המקורות" (תרתי מַשמָש)
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,692 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב קובץ 7, משנת 2008 עד 308, וזאת ככל שנתקדם בצריבת הגיליונות האחרונים], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל. גם מי שכבר שלח כתובתו קודם מתבקש לשולחה פעם נוספת כי אנחנו עמוסים במאות אי-מיילים מכל המינים והסוגים.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יָקל מאוד עלינו את המשלוחים!
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל