גיליון מס' 310 לט"ו בשבט הגיע חג לאילנות

תל אביב, יום שני, י"ד בשבט תשס"ח, 21 בינואר 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: השקדיה פורחת ושמש פז זורחת, שיר לחג האילנות מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. //  אורי הייטנר: כי האדם עץ השדה?!

יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל עֵץ הַתַּפּוּחַ (לחג האילנות).

יעקב פדהצור: איך זה שיש לנו טיעונים כה מוצקים, אבל העולם (ברובו) נגדנו?

משה שפריר: ט"וּ בִּשְׁבָט מֵהָכָא לְהָתָם (שיר).

ד"ר גיא בכור: 1. על יהודים שנשכחו, אך התעשרו, והידוק החרם על איראן.

2. סודו של הנילוס, ומד המרדנות במזרח התיכון.

שו"ת אליהו הכהן: "עמוק, עמוק העצב בעיניים," מענה ליצחק אוורבוך-אורפז.

ד"ר נתן שחר: עוד על השיר על "נציבנו העליון מק-מייקל".

הפינה של ההוא מחלם.

נעמן כהן: עַז אַל-דִין אַ-קַסַם (שיר ולפניו רשימות).

אלישע פורת: העורבני הלבקן מעין-החורש.

כתב "הארץ" גדעון לוי זכה ב"פרס העיתונות האירופי-ים-תיכוני לדיאלוג תרבותי" על רשימתו "ילדי תשס"ז", שקיבץ בה את סיפוריהם של הילדים הפלשתינאים שנהרגו באותה שנה מאש צה"ל."

 הילדים הישראלים שנהרגו בשנות הטרור מברכים את כתב "הארץ" גדעון לוי

 ומאחלים לו שימשיך ללקק את התחת לפלסטינים.

מבחר שירים מתוך הספר החדש "כל שמחה פוצעת מישהו" מאת אנה בלאנדיאנה, מרומנית – משה גרנות ושאול כרמל

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק ט"ו, משה דויד מדבר מן המחצבה.

מכתבו של דב אֹשרוב על משפחתו בארץ.

השקדיה פורחת ושמש פז זורחת

שיר לחג האילנות מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

השקדיה פורחת

ושנת שמיטה מִתחת

רבנים מראש כל גג

מחרבנים על יום החג –

ט"ו בשבט הגיע

לא לילדים

ט"ו בשבט הגיע

לִסְפְּקוּלַנְטִים חרדים

השקדיה מוזנחת

פרייה שווה לַתחת

בְּתלמידים חסרי ליבה

הטמטום אלינו בא –

ט"ו בשבט הגיע

לא ליהודים

ט"ו בשבט הגיע

חגא לעבדים!

השקדיה פורחת

להיטלר יש קדחת

לוּ כולם אכן השמיד

שנת שמיטה היתה תמיד –

ט"ו בשבט הגיע

רע ליהודים

ט"ו בשבט הגיע

ניצְחוּ החרדים

אורי הייטנר

כי האדם עץ השדה?!

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה" (דברים כ' י"ט-כ').

לא בכדי פיסקתי את הפסוק הפותח במילים "כי האדם עץ השדה" בסימן שאלה וסימן קריאה. המשתמע מן הפסוק הוא שהאדם אינו עץ השדה. הפסוק הזה מופיע בהלכות מלחמה, בהלכות מצור. התורה אוסרת על הצבא לכרות עצי פרי להם הם זקוקים לצרכי המצור. הסיבה לכך היא הגנת הטבע. כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! מה, העץ הוא אדם, שיכול לברוח ממך או להשיב מלחמה שערה?! הוא נתון בידיך. עליך לשמור עליו.

משמעות האיסור הזה היא שאפילו בזמן מלחמה, כאשר יש צורך מלחמתי בעצים, האדם מוגבל, אין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, הוא כפוף לחוקי המלחמה, ובין החוקים הללו הוא נדרש לשמור על העץ, לשמור על הטבע, לשמור על איכות הסביבה. הנה, הוכחה למקומו של ערך השמירה על איכות הסביבה ביהדות, הרבה לפני שהמציאו את איכות הסביבה. שאלת איכות הסביבה נובעת מאחת השאלות המרכזיות בהן עוסקת מחשבת ישראל – מה מקומו של האדם, נזר הבריאה, בטבע? מה מקומו בעולם? מה תפקידו?

ט"ו בשבט, שבמקורו נזכר במשנה כראש השנה לאילנות, כלומר כיום לצרכי תשלום מס – המעשר מן הפירות ללוויים ולכוהנים, התגלגל במהלך השנים לתכנים נוספים, כמו יום המבטא געגוע לארץ ישראל ופרותיה, תיקון ליל ט"ו בשבט של המקובלים, חג הנטיעות שתוקן בידי ראשוני ההתיישבות הציונית בתקופת העלייה הראשונה ובעשרות השנים האחרונות, ביוזמת החברה להגנת הטבע, כיום המבטא את אהבת הטבע והארץ ואת האחריות לשמירה על הטבע ועל איכות הסביבה. ט"ו בשבט הוא מועד המתאים לצאת למסע בעקבות מקורות ישראל, לבחינת שאלת מקומו של האדם בטבע.

תבנית הבריאה בספר בראשית פ' א', היא בת ארבעה שלבים: א. אמירה של הקב"ה. ב. התגשמות האמירה. ג. בדיקה ("וירא אלוהים"). ד. הערכה ("כי טוב"). מדוע יש צורך בבדיקה ובהערכה. הרי הבריאה האלוהית, מעצם טיבה היא שלמות, וככזו אין צורך להעריכה. אם "וירא כי טוב", הרי שתיתכן תוצאה הפוכה – וירא כי לא טוב. זהו מסר לפיו הרע הוא חלק מן הבריאה. הבריאה אינה שלמה. הבורא השאיר לנו, בני האדם, אחריות להשלמת מלאכתו.

בתיאור בריאת העולם, מקבל האדם שלטון על הטבע. "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה. ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמיים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה. את כל ירק עשב לאכלה." (בראשית א', כ"ח-ל'). האדם קיבל שלטון. תפקידו הוא כמעט של סגן אלוהים. השלטון מתואר במילים קשות וחזקות, כמו רודנות ("רדו"), כיבוש ("כבשו") וכו'.

מהי, אם כן, מהות שלטונו של האדם בטבע? הרמב"ן פרש את הפסוקים הנ"ל כפשוטן: "וכבשוה – נתן להם כוח וממשלה בארץ, לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת." שלטון מוחלט על הארץ.

אלף שנים מאוחר יותר, יצחק טבנקין, מראשי העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת העבודה והמנהיג הבלתי מעורער של הקיבוץ המאוחד, תיאר את ההתיישבות כשלטון האדם על הטבע, ואת השלטון הזה כפסגת התרבות האנושית: "השלטון על הטבע דורש קביעות וכל עוד אין קביעות, כל עוד האדם נודד, הוא נהנה אמנם מהטבע אך אין הוא שולט בו. רק כאשר יחרוש את אדמתו, יזרע, ישתול וישקה, רק אז הופכת פעולת האדם להתיישבות. זהו תהליך של פיתוח, התאמת העולם החיצוני – הטבע, לצרכי האדם, והסתגלות האדם לטבע."

ובנאום אחר: "היתה דרגה מסויימת בתולדות האנושות בה האדם עוד לא היה שליט על האדמה ולא ידע לעבדה. הוא השתמש בכל הדברים המוכנים אשר העניק לו הטבע (מרעה וצאן). לאחר מכן הוא עבר לדרגה יותר גבוהה של שלטון בטבע. בשעה שהוא החל לנצל את חיות הבית לעבודה והחייה אותן במה שהצמיחה האדמה. הוא עדיין לא ידע כיצד לעבד אדמה. זוהי דרגת תרבות בה האדם אינו יושב ישיבת קבע במקום כלשהו, אלא הוא נודד ממקום למקום. יש לנודד יחס לטבע אבל זהו יחס של כניעה לטבע. הנודד מקבל רק מה שהטבע מעניק לו וכשהטבע חדל להעניק לו, הוא נודד למקום אחר. דרגה יותר גבוהה היא הדרגה בה יש לאדם שלטון על האדמה, הצמחים ובעלי החיים והוא מתפרנס משטח מסויים שהוא קשור אליו, מבלי שיצטרך לנדוד כדי למצוא לו את מחייתו. האדם המתיישב שליט בטבע ומשנה אותו... ההיסטוריה האנושית היא תולדות ההשתלטות ההולכת וגדלה של האדם על הטבע... עם המעבר להתיישבות אנו מוצאים גם את היחס התרבותי בשלטון האדם על המים. השלטון על המים, זוהי דרגה תרבותית המצויה רק בקרב אנשים שעברו מנדודים להתיישבות."

בניגוד למסר זה של שלטון על הטבע, ניתן למצוא טקסטים יהודיים השוללים את תפיסת השלטון. אמרו חז"ל: "אדם נברא בערב שבת. ומפני מה? ...שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית." טעמים אחרים מציגים את האדם כנזר הבריאה שנברא בסוף כיוון שהכל נברא לכבודו, אך השילוב בין הטעמים הללו, מציב גבולות לאדם. אמנם הטבע נברא למענך, אך אל תתנשא. גלה ענווה מול הטבע, שהרי אפילו היתוש קדם לך.

יש תפקיד לאדם – לא רק להפיק טובה מן הטבע למענו, אלא לשמור על הטבע. יש בטבע מינים רבים של חי וצומח – לכל אחד מהם יש מקום. בטקסט של בריאת העולם המילה המובילה היא "למינהו" ("עץ פרי עושה פרי למינו," "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו... את כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל עוף כנף למינהו... תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה... ויעש אלוהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו.") ריבוי המינים הוא מסר של טבע הרמוני, שיש בו מקום לריבוי וגיוון. "ויש בגן עדן שמונים ריבוא מיני אילנות בכל זוויותיו... ויש בו חמש מאות אלף טעמים ואין דמותו של זה דומה לזה ואין ריחו של זה דומה לשל זה..." (ילקוט שמעוני בראשית).

לכל מין זכות קיום. לכל מין תפקיד – לקיים את עצמו. תפקיד האדם כפול. "פרו ורבו" אך גם הנהגת הטבע. אחריות לטבע. מכאן איסור הכלאיים "בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזרע כלאיים ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך." (ויקרא י"ט, י"ט).

האיסור מוסבר בספר החינוך: "כי ה' ברא עולמו בחוכמה ובתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה  צורך עניינם ראוי להיות, מכוונות בהתאם לעולם, ושם – בתחילת הבריאה, טבע לכל דבר ודבר, לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציווה לכל אחד לפעול פעולתו למינהו, כמו שכתוב 'למינהו' על הנבראים... ובהתערב מין אחד במין אחר, יהיה להם פעולה אחרת מפעולותיהם הטבעיות, ולא הורשו בני אדם להשתמש במלאכת התערובת."

איסור הכלאיים לא נשמר, כנראה, שהרי יש פער בין אידיאה למציאות, אבל כוכב הצפון אליו ניתן להתכוונן ולחתור, מחייב את האדם להתקדם לא רק ביכולת הטכנולוגית, אלא גם באחריות האקולוגית.

התורה מצווה אותנו ב"בל תשחית". מכאן, למשל, האיסור לכרות עצי פרי אפילו במלחמה.

לאחר בריאתו הוצב האדם בגן העדן. בגן האדם חווה את השלמות האלוהית, על מנת שתהיה לו אוטופיה לשאוף אליה כאן, על פני האדמה. באוטופיה האידאלית הזו, מוגדר באופן ברור תפקידו של האדם: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב' ט"ו).

תפקיד זה מבהיר את מהות שלטונו של האדם בטבע – לא שררה ורודנות, אלא אחריות. לאדם כלים ויכולת רבים, אבל הוא מוגבל בשימוש בהם. היכולת האנושית עלולה להיות הרסנית. היא עשויה להיות בונה. זה תלוי באדם. בשירו "בראשית" מזהיר חיים חפר מפני שימוש בלתי מושכל של האדם בכוחו: "והאדם אילף כל בהמה. והאדם חרש באדמה. והאדם המציא את הגלגל. והאדם השיט ספינות על גל. והאדם ריסן את הקיטור. והאדם טס מעלה כציפור. והאדם כבש כוכבי מרום. והאדם ברא את האטום.

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום."

כתוצאה מכך אלוהים החל לברוא שנית את העולם, אך הפעם "וביום השישי הוא ראה כי מעשהו תם / וישבות מכל מלאכתו ולא ברא את האדם / וירא אלוהים כי טוב."

האלטרנטיבה לאפוקליפסה הזו, היא אחריות האדם לטבע. "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילנות גן עדן ואמר לו: ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קילקלת, אין מי שיתקן אחריך."

"כי האדם עץ השדה?!" תמה הפסוק המקראי, בהציגו את ההבדל בין האדם לעץ. מחז"ל ועד נתן זך הוציאו מילים אלה מהקשרם ודרשו אותם כזהות בין האדם לעץ. מהותית, אין סתירה בין השניים. בשני המקרים מדובר על אהבת הטבע, על אהבת הצומח ועל המחוייבות לשמור על הטבע ועל איכות הסביבה.

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל עֵץ הַתַּפּוּחַ

(לחג האילנות)

לזכרו של טייס חיל-האוויר ראוּבן שרגאי, בּן קיבּוּץ מעבּרות

בְּגַנֵּנוּ סוֹעֶרֶת הָרוּחַ,

בִּשְֹדוֹתֵינוּ נוֹבֵחַ הַתַּן.

אִם תִּרְצִי, אֲסַפֵּר לָךְ עַל עֵץ הַתַּפּוּחַ

שֶנּוֹתַר לְבַדּוֹ בַּבֻּסְתָּן.

בְּחַדְרֵךְ מַקִּישָה הַמְּטֻטֶּלֶת,

בַּחַלּוֹן – מְצִיצִים כּוֹכָבִים.

אַתְּ יוֹדַעַת, תָּמִיד סִפּוּרִים שֶכָּאֵלֶּה          

נִגְמָרִים  בְּסוֹפִים עֲצוּבִים.

רוּחַ, רוּחַ מַכָּה בַּתְּרִיסִים,

רַק בַּדֵּי הַתַּפּוּחַ פְּרוּשִֹים.

עַל נוֹפוֹ שֶעֻרְטַל

הַגְּשָמִים וְהַטַּל

כִּדְמָעוֹת, כִּדְמָעוֹת עַל רִיסִים...

בִּכְפָרֵנוּ נוֹלַד פַּעַם יֶלֶד,

בְּגַנֵּנוּ תַפּוּחַ נִשְתַּל,

וְתָמִיד – מֵאוֹתָם שְמֵי הָאוֹר וְהַתְּכֵלֶת

הֵם טָבְלוּ בְּאוֹתָם אֶגְלֵי טַל.

וְתָמִיד הָיְתָה אִמָּא אוֹמֶרֶת

שֶאָסוּר לְטַפֵּס עַל הָעֵץ,

אַךְ לֶחְיוֹ שֶל הַבֵּן, מִמְּרוֹמֵי הַצַּמֶּרֶת,     

הִצְטַחְקָה כְּתַפּוּחַ נוֹצֵץ...

רוּחַ, רוּחַ מַכָּה בַּתְּרִיסִים,

רַק בַּדֵּי הַתַּפּוּחַ פְּרוּשִֹים.

עַל נוֹפוֹ­ שֶעֻרְטַל

הַגְּשָמִים וְהַטַּל

כִּדְמָעוֹת, כִּדְמָעוֹת עַל רִיסִים...

אַתְּ יוֹדַעַת: הַזְּמַן עָף כָּרוּחַ,

אֲבָל לַיְלָה אֶחָד זֶה קָרָה:

בְּצִלּוֹ הָאָפֵל שֶל אוֹתוֹ עֵץ תַפּוּחַ

הוּא נָשַק עַל שִֹפְתֵּי נַעֲרָה.

וְאוֹמְרִים כִּי לְהֶרֶף-שֶל-עַיִן

נִשְתַּתֵּק בִּשְֹדוֹתֵינוּ הַתַּן

וּמֵאוֹת תַּפּוּחִים שֶהוֹרִיקוּ עֲדַיִן

נִתְאַדְמוּ בִּלְחָיֵי הַבֻּסְתָּן...

רוּחַ, רוּחַ מַכָּה בַּתְּרִיסִים,

רַק בַּדֵּי הַתַּפּוּחַ פְּרוּשִֹים.

עַל נוֹפוֹ שֶעֻרְטַל

הַגְּשָמִים וְהַטַּל

כִּדְמָעוֹת, כִּדְמָעוֹת עַל רִיסִים...

אֲבָל יוֹם אֶחָד, בַּת, אַדְמָתֵנוּ

נִתְלַקְּחָה בְּדָמִים וְעָשָן.

אַתְּ יוֹדַעַת: חָדָש הָיָה בְּכִי אִמּוֹתֵינוּ

אַךְ עַתִּיק הַסִּפּוּר וְיָשָן.

מִי יָשִיר עַל הַתֵּל הַתָּחוּחַ?

מִי יָשִיר עַל דִּמְעוֹת נַעֲרָה?

מִי יָשִיר אֵיךְ מִתַּחַת אוֹתוֹ הַתַּפּוּחַ  

נַעֲרֵנוּ הוּבָא לִקְבוּרָה?    

רוּחַ, רוּחַ מַכָּה בַּתְּרִיסִים,

רַק בַּדֵּי הַתַּפּוּחַ פְּרוּשִֹים.

עַל נוֹפוֹ שֶעֻרְטַל

הַגְּשָמִים וְהַטַּל

כִּדְמָעוֹת, כִּדְמָעוֹת עַל רִיסִים...

בְּגַנֵּנוּ שוֹכֶכֶת הָרוּחַ,

בִּשְֹדוֹתֵינוּ גוֹוֵעַ קוֹל תַּן.

אַתְּ יוֹדַעַת כְּבָר לָמָּה זֶה עֵץ הַתַּפּוּחַ       

לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ בַּבֻּסְתָּן?

בְּחַדְרֵךְ מַקִּישָה הַמְּטֻטֶּלֶת,

כּוֹכָבִים מְצִיצִים – וְכָבִים.

כִּי תָמִיד, כִּי תָמִיד סִפּוּרִים שֶכָּאֵלֶּה           

נִגְמָרִים בְּסוֹפִים עֲצוּבִים. 

רוּחַ, רוּחַ מַכָּה בַּתְּרִיסִים,

רַק בַּדֵּי הַתַּפּוּחַ פְּרוּשִֹים.

עַל נוֹפוֹ שֶעֻרְטַל

הַגְּשָמִים וְהַטַּל

כִּדְמָעוֹת, כִּדְמָעוֹת עַל רִיסִים...

* * *

יעקב פדהצור

איך זה שיש לנו טיעונים כה מוצקים, אבל העולם (ברובו) נגדנו?

אין עוד עם בהיסטוריה האנושית שיש לו חזקה כה איתנה ומוצקה לפיסת קרקע, כמו שלעם היהודי יש  לארץ ישראל. מעל 3,000 שנות היסטוריה שמתועדות היטב בספר הספרים, הלא הוא התנ"ך, וכ"כ בספרים, מסמכים וממצאים רבים אחרים. אז כיצד קורה שמכל המדינות בעולם, רק קיומה של מדינת ישראל נמצא בסימן שאלה הולך וגובר מצד מיספר הולך וגדל של אנשים ברחבי העולם (ולא רק מוסלמים...)? כיצד זה שאותם אנשים שלפני 60 שנה שמחו כאשר מדינת ישראל נוסדה, תוהים כיום בקול רם אם למדינה זכות קיום?

 כמובן שניתן לפתור אנומליה זו בתשובה הסטנדרטית והבטוחה: "אנטישמיות". נכון שלאנטישמיות חלק בשנאה כלפי ישראל, ונכון גם שהשנאה ל"יהודים" הוחלפה בשנאה ל"ישראל", שהרי לשנוא את ישראל נשמע יותר "אינטלקטואלי" ופחות גזעני... אבל, זה בכל זאת לא מספק את התשובה המלאה. אני עדיין זוכר את גלי האהדה וההערצה שקיבלו את פניי באירופה וארה"ב מיד לאחר מלחמת ששת הימים. אז מה השתנה מאז?

התשובה, לדעתי, נמצאת 60 שנה אחורה, בתקופה שלפני הקמת המדינה. כבר אז, לפני 60 שנה, נזרעו זרעי הפורענות של מה שקורה היום בדעת הקהל העולמי. כמו במשפט שלמה לפני 3,000 שנה, כך גם לפני 60 שנה טענו שניים לבעלות על התינוק (הקרקע), אלא שצד אחד, היהודי, היה מוכן לחלק את התינוק (הקרקע). שלמה המלך היה ללא ספק פוסק שהקרקע שייכת לצד שאינו מוכן להתפשר על חלוקתה, דהיינו לערבים. שלא כמשפט שלמה, הערבים הפסידו, והיהודים שהסכימו לחלוקה קיבלו יותר ממה שציפו לו.  אבל, עם השנים הטיעון הערבי, ולא במעט עם רוח גבית חזקה מצד השמאל הישראלי, החל להיחרט בראשם של אנשים ברחבי העולם. יותר ויותר אנשים התחילו להאמין ש"אם הערבים לא מוכנים לשום פשרה שהיא, אז הם לבטח הבעלים האמיתיים של הקרקע"! או לחילופין "אם היהודים מוכנים לוויתורים בקלי קלות, כולל על ערי קודש כחברון וירושלים, אז הם לבטח לא הבעלים האמיתיים!" 

אם לפני 60 שנה ניתן היה להיאחז בתירוץ ש"היינו חלשים ולא היתה לנו ברירה אלא להסכים לחלוקה," אזיי מה התירוץ היום, כאשר אנחנו כה חזקים? איך זה שהיום אנו מסכימים בכלל לדון על נושאי ליבה כמו ירושלים והפליטים? (בסוגריים אני רוצה להדגיש שאין דבר כזה "שתי ירושלים", שלכאורה ניתן לחלק. ירושלים יש רק אחת והיא העיר המזרחית, שם גם נמצא הר הבית). איזה מסר מקבל הגוי הממוצע כאשר הוא שומע את שני הצדדים. הנה הצד הערבי שאומר קבל עם ועדה ומעל כל במה אפשרית "לעולם לא נסכים שירושלים לא תהיה בירתנו, ואנו דורשים את חזרתם של כל הפליטים לביתם." ואילו הצד הישראלי, מה הוא משדר? בואו נשב לדבר ונגיע לפשרה?

אז מה היה אומר שלמה המלך?

ניחשתם נכון.

משה שפריר

ט"וּ בִּשְׁבָט מֵהָכָא לְהָתָם

ט"וּ בִּשְׁבָט הַשַּׁתָּא וְגַם כָּעֵת חַיָּה

עֲדַיִן עֵץ-הַזַּיִת כֹּה יְרֹק-עַלְוָה.

תָּמִיד שַׁלֶּכֶת-שַׁוְא נוֹגַעַת בּוֹ

וְהוּא עוֹדוֹ יָרֹק כִּבְהִוָּצְרוֹ.

אַךְ מַה יִּקְרֶה לָעֵץ וּלְצִבְעוֹ

אוּלַי בְּעוֹד תְּרֵיסָר שָׁנָה?

מִי לְיָדֵנוּ כָּאן יִתְקַע עַתָּה

כּיִ יִשָּׁאֵר הָתָם, וְלוּ דְּבַר-מָה,

מִן הָעֵץ הַיָּרֹק-יָרֹק הַזֶּה –

זוּלַת חָלָל עָכוּר מִכֹּחַ-הַקְּרִינָה?

וְאָז אוּלַי יִשְׁאַל הַמְשׁוֹרֵר,

אִם עוֹד יִהְיֶה וְלֹא יִתַּם לִגְוֹעַ:

כְּלוּם כָּאן הָיָה הָעֵץ נָטוּעַ,

אוּלַי הָכָא לֹא-כְלוּם הָיָה

– רַק רִיק וְהֶבֶל-רוּחַ?

* * *

לשופט יצחק רביבי ובני משפחתו

איתכם באבלכם הכבד על מות הרעייה, האם והסבתא

מאשה רביבי

אשר זכתה בכם ואתם זכיתם בה

* * *

ד"ר גיא בכור / 2 רשימות

1. על יהודים שנשכחו, אך התעשרו, והידוק החרם על איראן

על בנקאות אסלאמית שמגלגלת סכומי עתק, על יהודים שנשכחו אך התעשרו, ועל הידוק החרם הבנקאי על איראן. מה המשותף לשלושת אלה? אי קטן, אך חשוב.

לא שאלתם את עצמכם כיצד פועל בנק אסלאמי? הרי באסלאם הריבית (רִבא) אסורה לחלוטין, אם כן, כיצד הבנק הזה מרוויח, אם אין ריבית? ממה הוא מתקיים? איני מתכוון לבנקים בעולם האסלאם, אלא לקבוצה מאובחנת של בנקים בעולם, המכונים "בנקים אסלאמיים", והם פועלים על פי כללי השריעה (ההלכה האסלאמית).

ההגיון הבסיסי של הבנקאות האסלאמית הינו המודארבה, זהו חוזה שבו אין מדובר על ריבית, אלא על השקעת זמן ועבודה מצד אחד, ומימון מצד שני, ובחלוקת רווחים לפי מפתח שנקבע מראש. ישנם חוזים אסלאמיים נוספים כמו מודל המושארכה ומוראבחה, ושבהם השותפים מחלקים ביניהם את הרווח או ההפסד של המיזם. סוג כזה של חוזה שכירות יוצר תמריץ לשני הצדדים לפעול להצלחת הפרוייקט, והוא דומה בעצם לקרן הון סיכון מודרנית.  שוק הבנקאות האסלאמי שרוי בשנים האחרונות בפריחה, ועל פי דיווחים בעיתונות הכלכלית העולמית שווי הנכסים שהיו מצויים בניהול אסלאמי ישיר נאמד בשנת 2000 ב-150 מליארד דולר, וההערכות היום הן יותר מכפולות. בפברואר 1999 אף השיק דאו ג'ונס את מדד השוק האסלאמי Islamic Market Index. בשנת 2000 נחנך בנק האינטרנט האסלאמי הראשון, ובנקים גדולים של השקעות כמו סיטיבנק האמריקני, HSBC הבריטי, UBS השוויצרי וברקליס הבריטי הקימו קרנות הפועלות על פי הכללים האסלאמיים, כדי למשוך משקיעים עשירים מן המזרח התיכון, וכאלה יש כיום רבים, עם גאות מחירי הנפט במפרץ הפרסי.

בבנקאות אסלאמית הניהול הוא על ידי בנקאים ואנשי דת אסלאמיים, הקובעים מה מותר ומה אסור, למשל במה להשקיע, כאשר אסור להשקיע בפרוייקטים בעלי מוסר מפוקפק, באלכוהול, או במה שהאסלאם אוסר.

אחד המרכזים החשובים בעולם של בנקאות אסלאמית נמצא באי בחריין, שבמיפרץ הפרסי. מי שהחלו לפתח את ענף הבנקאות האסלאמית בבחריין, ומשם לעולם כולו, ענף דתי אסלאמי, הנשען על הקוראן וחוקי השריעה היו דווקא... יהודים כשרים.

רק 37 יהודים נותרו כיום באי העשיר בחריין, כאשר בשיא הם מנו כ-500. רובם הגיעו לשם בעקבות סחר האימפריה הבריטית משנות העשרים של המאה העשרים. הרוב מעיראק, בעיקר מן הערים בגדאד ובצרה, והיתר מתימן ומהודו. עד היום קיים ונשמר בית הקברות היהודי במנאמה הבירה. מרבית היהודים עזבו בשנת 1948 ובשנת 1967, כאשר המתח עם השכנים המוסלמים גאה. בחריין קיבלה את עצמאותה בשנת 1971, אך חלק מן היהודים נותרו בכל זאת, וכיום הם אזרחים בחריינים מלאים, עוסקים בבנקאות, במסחר ובסחר בשמים, ונחשבים עשירים גדולים. בשל מספרם הזעום הם מוגנים על ידי המלך של בחריין, ונחשבים כבני חסותו.

ידועות בעיקר משפחות נונו, רובין, כ'דורי ומוראד, כל אלה הגיעו מעיראק. בשנת 2000, וכדי להעיד על הפלורליזם-לכאורה בבחריין, מינה המלך חמד בן עיסא אלח'ליפה חבר יהודי בפרלמנט, את איש העסקים אברהם דוד נונו, כחבר במועצת השורא. לאחר שתי קדנציות פינה נונו את מושבו כנציג "הקהילה היהודית" לבת משפחה שלו, חברת הפרלמנט הבחרייני הודא עזרא נונו, גם היא אשת עסקים, ומי שעומדת בראש ארגון זכויות האדם של בחריין. היא חברת פרלמנט שם מאז סוף שנת 2006 ועד היום, מתוך 80 החברים בבית. בשנה האחרונה חלה תפנית בפרלמנט, כאשר לראשונה הושג בו רוב שיעי, שכן מרבית תושבי בחריין הם שיעים, אך בית המלוכה הוא סוני. היהודים, כמו תמיד בגולה, תקועים באמצע. בבחריין יש כיום כ-750 אלף אזרחים בסך הכל, והיחס ליהודים שם באופן כללי, תקין.

בלי שום קשר ליהודי בחריין המופלאים והמוזרים, החליט אתמול הבנק הגדול בבחריין להחרים את איראן. בנק "אלאהלי אלמותחד" ("העממי המאוחד") הודיע על חיסול קשריו עם איראן, בעוד שאנשי בנקאות בכירים הודיעו כי גם איחוד נסיכויות המפרץ בדרך לחסל את הקשרים עם איראן. בינתים השעו באיחוד הנסיכויות את הנפקת האשראים הדוקומנטרים ומסמכים בנקאים לאיראן. איחוד נסיכויות המיפרץ היא הכלכלה השנייה בחשיבות בעולם הערבי, לאחר סעודיה. בנק בחרייני נוסף, "בנק אלמוסתקבל" ("בנק העתיד") עשוי ללכת בעקבות הבנק הגדול באי.

אלו מכות מכאיבות מאוד לאיראנים, לאחר שרוב הבנקים במערב, ואולי כבר כולם, הפסיקו את הקשרים הפיננסיים עם איראן. הקשר המרכזי לעולם של איראן נעשה עד כה דרך מדינות המפרץ, וגם זה עלול להסתיים מבחינתם. מדינות אלה היו מכבסה גדולה עבור הכלכלה האיראנית, וזה צפוי להתקרר ולהיפסק.

ההחלטות הללו נעשות לאור לחץ אמריקני על הבנקים הערביים, כפי שהוא נעשה על הבנקים במערב. ארצות הברית הבהירה כי בנק שימשיך לעבוד עם איראן, יינזק בסניפיו בארצות הברית, ואף בנק בעולם לא מעוניין בכך. אם זו איראן או ארצות הברית, התשובה ברורה מבחינתם.

הרפרנטים של הבנק הבחרייני הם בנק סאדראת ובנק מלי האיראניים, כאשר מהנהלת בנק סאדראת כבר נמסר כי מדובר ב"החלטה פוליטית", וכי מאחורי הצעד עומדת ארצות הברית, מה שנכון. איש אינו מסתיר עובדה זו.

בכיר משרד האוצר האמריקני, סטיוארט לוי, אישר השבוע כי "איראן עוברת משבר כלכלי, פיננסי ופוליטי גובר," ולדבריו נדחו עד כה 25 אלף עסקאות עם חברות באיראן, בסך 5 מליארד דולר מאז שנת 1997. ארצות הברית נחושה: כל עוד ממשיכה איראן במדיניות ההתרסה שלה בנושא הגרעין ובנושא הטרור העולמי – החרם הכלכלי והבנקאי של ארה"ב על איראן – יימשך. זהו חרם כמו על קובה, שנמשך מבחינת האמריקנים עד היום. ואיראן מבודדת ומשלמת. מחירי הגז לבישול, הנפט, עסקאות יבוא יצוא, הכל סופג חבטות קשות, יותר ויותר.

17.1.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

2. סודו של הנילוס, ומד המרדנות במזרח התיכון

אם קו המים היה נמוך מדי, מצרים היתה בוכה, שכן המשמעות היא בצורת, יובש, ומוות, שכן אין אפשרות לתעל את המים לתעלות ההשקייה החפורות מזה אלפי שנים לכל אורך הדלתא. אם קו המים גבוה מדי, מצרים היתה בוכה, שכן המשמעות היתה של שיטפונות ולכן של מוות. אך אם בשנה מסויימת הנילומטר הראה את הדרגה המקווה – מצרים היתה צוחקת ומאושרת, שכן המשמעות היתה של חיים ואוכל. הנילומטר היה אם כן גם מד מרדנות, שבמצרים היתה פשוט בלתי הגיונית. 

 "אתה מואשם בזאת שכיבסת את בגדיך בתעלה."

"כבוד השופט, אלוהים ירומם אותך, אתה גוזר עלי קנס כי כיבסתי את בגדיי?"

"כי כיבסת אותם בתעלה."

"אז איפה אכבס אותם?"

היסס השופט, הרהר, ולא היה יכול לענות. הוא ידע, שהמסכנים האלה בכפרים אין להם בריכות מים עם מי צינורות נקיים, ואת חייהם הם חיים באופן מעורר מיאוס. ועם זאת הם חייבים לציית לחוק מודרני שיובא מחו"ל. הביט בי השופט ואמר:

"התביעה?"

"לתביעה אין עניין לדון איפה יכבס איש זה את בגדיו. מה שמעניין אותה הוא יישום החוק."

הפנה השופט את ראשו ממני, הרכין אותו מעט, הניד אותו ואז אמר במהירות, כמי שמסיר משא כבר:

"קנס עשרים (גרוש)... הבא בתור..."

תאופיק אלחכים, "יומנו של תובע באיזורי הכפר", יוומיאת נאיב פי אלאריאף, 1937. תרגום עצמי. [הספר תורגם לפני שנים רבות בשם "מיומנו של תובע כפרי" בהוצאת "עם עובד"].

האם אנתיפאדה היתה יכולה להתרחש במצרים? אני חושב שלא. האופי הקולקטיבי המצרי שונה לגמרי מזה הפלסטיני. מצרים היא ממלכה צנטרליסטית ואוטוריטטיבית של אלפי שנים, הבנויה בצורת פירמידת כוח, והמושתת על הגיאוגרפיה שלה, ובעיקר על הנילוס. במצרים הגשם נדיר ביותר, ולכן סם החיים הוא הנילוס. תופעה זו מחייבת רמת שיתוף גבוהה ביותר.

עד להקמת סכר אסואן (1970) היתה לפלאח המצרי תקופה קצרה, בספטמבר ובאוקטובר, לתעל את המים נותני החיים, המגיעים מן הנילוס, ולסכור אותם, לפני הגעת השיטפונות. הוא עשה זאת במאמץ קולקטיבי יחד עם עמיתיו הכפריים. ואכן, יש חוקרים שבנו תיאורה לפיה משטר ההשקיה הייחודי הוא אשר שמר על הסולידריות של החברה החקלאית המצרית במשך אלפי שנים.

הנשיא אנואר סאדאת, שנולד בכפר הקטן מית אבו אלקום שבמחוז מנופיה בדלתא, סיפר בזיכרונותיו המוקדמים:

"לכפר לא היו יותר משני שבועות כל שנה כתקופת השקייה חוקית, במהלכם כל אדמות הכפר היו צריכות להיות מושקות. לפיכך נוצר הכרח לעשות זאת מהר וביחד. עבדנו ביחד כל היום, כל אחד באדמת השני, ואז עברנו לחלקה אחרת, והשתמשנו בכל טומבור שהיתה בהישג יד, ולא משנה בבעלות מי היתה. העיקר היה להבטיח שעם סיום תקופת ההשקייה החוקית כל האדמה בכפר תושקה.

"סוג זה של עבודה קולקטיבית עם אנשים אחרים ולמענם, ללא תמורה או גמול אישי, גרם לי להרגיש שאני שייך לא רק למשפחתי הישירה בבית ולא רק למשפחה הגדולה בכפר, אלא למשהו רחב ומשמעותי הרבה יותר: לאדמה."                    

  In Search of Identity, Collins, p. 3

וזה הסוד: הנילוס הכריח את המצרים להיות סולידריים ומשתפי פעולה. אם לא יעשו כן – ימותו. הרי רק במצרים ניתן לראות בעין האם המדינה מאושרת או בוכה, וזאת באמצעות הכלי המדהים שנקרא: נילומטר.

יש במצרים הרבה מכשירי נילומטר, שכן במקדשים פרעוניים רבים היה אחד, בסמלו את החיים. יש נילומטר מפורסם באי רודה, שבקאהיר, או באסואן. זהו מד המציין את גובה המים באותה תקופה. בניגוד לכינרת שלנו, המשמעות של המדידה במצרים היתה של חיים או מוות.

אם קו המים היה נמוך מידי, מצרים היתה בוכה, שכן המשמעות היא בצורת, יובש, ומוות, שכן אין אפשרות לתעל את המים לתעלות ההשקייה החפורות מזה אלפי שנים לכל אורך הדלתא. אם קו המים גבוה מדי, מצרים היתה בוכה, שכן המשמעות היתה של שיטפונות ולכן של מוות. אך אם בשנה מסויימת הנילומטר הראה את הדרגה המקווה – מצרים היתה צוחקת ומאושרת, שכן המשמעות היתה של חיים ואוכל. הנילומטר יכול היה להיות גם סוג של מד מרדנות, אלא שבמצרים זה היה פשוט בלתי הגיוני.

הקמת סכר אסואן עצרה את התופעה, שכן מאז גובה המים מווסת לגמרי, אין שטפונות ואין בצורת, אך האם ישתנה אופיו של עם לאחר אלפי שנים של סולידריות, שיתוף פעולה הכרחי והעדר מרדנות?

היו הפיכות במצרים, היתה תסיסה, הרבה אי-נחת, ביקורת וכעס, אך אף פעם לא היתה אנתפיאדה רחבה, הכוללת את כל רבדי האוכלוסיה, ולא סקטור אחד מצומצם. הפיכת הקצינים בשנת 1952 היתה תופעה נקודתית בסך הכל, שלא נגעה הרבה לאוכלוסיה הרחבה: אליטה אחת החליפה אליטה אחרת. רק אירוע אחד כן נחרת בזיכרון המצרי הקולקטיבי כסוג של התמרדות רחבה: 18 ביונאר 1977, מהומות הלחם במצרים, כאשר מעל מליון וחצי אזרחים מכל השכבות יצאו לרחובות בערים הגדולות בעקבות עליית מחירי הלחם, והעובדה שמצרים כמעט פשטה אז את הרגל.  זה היה לדעתי האילוץ שכפה על סאדאת להגיע לירושלים באותה שנה, שכן לא היתה לו עוד ברירה. הוא היה חייב את המימון האמריקני ואת הנפט בסיני כדי לשרוד, והוא קיבל אותם.

במצרים של היום מתעוררת תנועה המתנגדת להמשך שלטונו של הנשיא חוסני מובארק ונקראת "די!" (כִפיאה!). זו תנועה מודרנית, מוטת אינטרנט, שגורמת הרבה כאב ראש למערכת הצנטרליסטית המצרית, בגלל הקשרים של התנועה במערב. רק השבוע גינה הפרלמנט האירופי את המצרים בשל הדיכוי שהיא נוהגת בין היתר כנגד פעילי התנועה הזו. אלא שכפאיה היא עדיין תנועה של אינטלקטואלים ושל משכילים. להמוני העם המצרי, שעסוקים בחיפוש אחר פיסת הלחם, אין הדבר נוגע כל כך.

אתמול [18.1], יום השנה ל"אנתיפאדת 1977" (כבר מכנים זאת במצרים, אנתיפאדה, זוהי טרמינולוגיה חדשה) התבצרו פעילי כפאיה בבית אגודת העיתונאים בקאהיר, בהפגנה נגד מובארק ומשטרו. הם דורשים משטר דמוקרטי במדינה, לא בהנהגת שושלת מובארק.  המפגינים ניצלו את עליית המחירים הגדולה הסוחפת עכשיו את מצרים, כדי להמשיך לכאורה את ההפגנות הלחם של 1977. בחדשים האחרונים עולים מחירי מוצרי היסוד בעיקר בשל עליית מחירי הנפט בעולם. לשלטונות המצריים יש בעייה, שכן התקשורת הערבית והבינלאומית מכסה באופן שוטף את פעילות ארגון כפאיה, כך שאי אפשר להעלים את מנהיגי האופוזיציה האלה, כפי שנהגו לעשות זאת שבעבר. מנהיגי כפאיה, למשל ד"ר עבד אלווהאב אלמסירי, הפכו כבר לדמויות מוכרות במדיה הערבית, יש להם סוג של חסינות. ועם זאת בכירי הארגון האשימו אתמול את המשטרה במצרים כי "חטפה" את אלמסירי לפני ההפגנה, ולאחר שעה וחצי שיחררה אותו לבדו... במדבר המערבי, כך שהיה מנוע מלהשתתף באירועים.

גם היום קשה מאוד למנהיגי האופוזיציה לשנות את האופי הקולקטיבי המצרי, אשר ברובו המכריע נאמן מאוד למשטר ולסדר החברתי שהוא משקף, למרות האופי האוטוריטטיבי הכופה  שלו. אם כן, אנתיפאדה בסגנון הפלסטיני? לא במצרים.

19.1.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

שו"ת אליהו הכהן

עמוק, עמוק העצב בעיניים

לאליהו הכהן שלום רב,

מאחר שאין לי מחשב אני מסמיך את אהוד לשטח בפניך את בקשתי. שנים ממתנגן בי השיר:

עמוק עמוק העצב בעיניים

עמוק עמוק היין במרתף

הלילה את ליבי אקרע לשניים

לך ולגביע הנוטף

אל תשאליני מה, על תשאליני איך

בני אדם נולדו לסבול ולחייך

בני אדם נולדו לסלוח וללכת

כרוח בנושבת בשלכת.

השיר נראה לי כאילו נכתב על ידי אלכסנדר פן או אלתרמן. אודה לך אם תרחיב על השיר ועל המנגינה. בימי בחרותי דיקלמתי ליפה ירקוני את כל מילות השיר בעת הפסקה מאחורי הקלעים בהופעה שלה בחיפה. את המנגינה היא ידעה אך לא את כל המילים.

יצחק אוורבוך-אורפז

אליהו הכהן: מענה ליצחק אוורבוך-אורפז

נתן אלתרמן ואלכסנדר פן אמנם לא כתבו את השיר "שלכת" אך הוא נכתב בידי בן דורם – יעקב אורלנד. פן אכן נטה חיבה לשיר ונהג לשיר אותו בחיתוך קולו הרועם ובהתרפקות מופגנת למילים ולמנגינה, גביע היין בידו וכתפיה של חנה רובינא חבוקים תחת זרועו. גם אלתרמן כנראה אהב את השיר והיה נוהג לזמזמו.

"שלכת", לדעת רבים, הוא מן היפים בשירי הזמר הנוגים של שנות טרם המדינה. הוא פרי שיתוף הפעולה הפורה ורב השנים בין המלחין מרדכי זעירא והמשורר יעקב אורלנד. זעירא, שהלחין מנגינות לרבים ממשוררי תקופתו, בהם אלתרמן, שנהר, שלונסקי, פן, לאה גולדברג, בורלא, ש. שלום, אשמן, זאב – לא אחת התוודה שיעקב אורלנד הוא החביב עליו מכולם, בעיקר כיוצר אך גם כידיד קרוב. הצמד אורלנד-זעירא חָברו יחדיו בכתיבתם של למעלה משישים שירי זמר.

סיפורו של "שלכת" שגרתי למדי אף כי שני היוצרים, כדרך כל זוג ותיק, חלוקים בזיכרונם לגבי נסיבות הולדתו של השיר: אליבא דאורלנד הוא נכתב בשנת 1940 ב"קלוב המלצרים" בתל אביב, ואילו זעירא טען שחובר בשנת 1941 בקפה "קנקן". כך או כך, שניהם תמימי דעים שהשיר נשלם אחר חצות הלֵיל, והם שרו אותו בעודם צועדים לעבר ביתו של זעירא ברחוב הירדן בתל אביב, על סף גילופין:

שַׁלֶּכֶת

המילים: יעקב אורלנד / הלחן: מרדכי זעירא

עָמֹק עָמֹק הָעֶצֶב בָּעֵינַיִם,

עָמֹק עָמֹק הַיַּיִן בַּמַּרְתֵּף.

הַלָּיְלָה אֶת לִבִּי אֶקְרַע לִשְׁנַיִם –

לְךָ וְלַגָּבִיעַ הַנּוֹטֵף.

אַל תִּשְאָלֵנִי מָה, אַל תִּשְׁאָלֵנִי אֵיךְ.

בְּנֵי אָדָם נוֹלְדוּ לִשְׁתֹּק וּלְחַיֵּךְ,

בְּנֵי אָדָם נוֹלְדוּ לִצְנֹח וְלָלֶכֶת

כַּרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בַּשַּלֶּכֶת.

                           דּוֹלֵף, דּוֹלֵף הַדֶּלֶף,

                           דּוֹלֵף וּמְיַבֵּב,

                           עָבְרוּ עָלַי שְׁנוֹת אֶלֶף,

                           שְׁנוֹת אֶלֶף שֶׁבַּלֵּב.

                           זַמֵּר לִבִּי לַלַּיְלָה –

                           הַי, טִירִי טִירִי טַיְלָה.

                           זַמֵּר נָא לָעוֹלָם –

                           הַי טִירִי טִירִי טַם.

בַּמַּרְתְּפִים יֵשׁ רוּחַ מְיַלֶּלֶת,

בַּמַּרְתְּפִים אֵין אוֹר בַּחַלוֹנוֹת,

אֲבָל אָדָם בּוֹכֶה שָׁם כְּמוֹ יֶלֶד,

אֲבָל אָדָם חוֹלֵם שָׁם חֲלוֹמוֹת.

אַל תִּשְאָלֵנִי אָן, אַל תִּשְׁאָלֵנִי אֵיךְ –

גַּםַ אַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, וְהוֹלֵך...

וַדַּאי יֶשְׁנוֹ מָקוֹם שֶּבּוֹ עוֹמְדִים מִלֶּכֶת,

שֶׁבּוֹ יָתוֹם הָעֵץ גַּם מִשַּׁלֶּכֶת...

                           דּוֹלֵף, דּוֹלֵף הַדֶּלֶף...

אילו הייתי מבקר ספרות ודאי הייתי נגרר לפרשנות נרחבת בדבר הרובד הגלוי והסמוי שבשיר. עם-זאת, ומבלי לעטות על עצמי אצטלה של פרשן ספרותי, מהיכרותי את אורלנד ולאחר 'כ"ז שיחות' עימו, אני חש  כי מילות השיר מבליעות בתוכן הרבה מעבר למשתמע מהן בקריאה ראשונה.

המשפט "עמוק עמוק העצב בעיניים" כמוהו כדמות דיוקנו של אורלנד. מבע פניו העצור, שנראה בעיני רבים כ'פוזה', העיד על אדם המכונס בתוך עצמו. בתוך תוכו היה איש עצוב. כשהעלה חיוך על שפתיו יכולת להבחין בעצב התמיד שנשקף מעיניו ושכן עמוק בקרבו. גם כשנתבקש לכתוב "שיר שמח" לחגיגות פורים בתל אביב פתח אותו במשפט הנוּגה "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו". אפילו שם המסעדה שאהב הלם את מזגו: "היהודי העצוב", ברחוב בן יהודה בתל אביב. על "שלכת" נהג אורלנד לומר: "שיר זה כתבתי לעצמי, שיהיה לי מה לשיר כשעצוב לי."

בניגוד למקובל ארשה לעצמי לא להפקיע את הביוגרפיה של אורלנד משיריו. מי שהכירו היטב ידע כי כמעט כל שנות חייו נצר את סוד עיצבונו ומכאובו: בשנת 1919, בהיותו בן חמש, ראה במו עיניו כיצד פורעים אוקראיניים מרוצצים את גולגָלות סבו ושבעה מבני משפחתו בעיירת הולדתו טטייב. מראות הזוועה האלה נצרבו בזיכרונו ומעולם לא הרפו ממנו.

טפח מן האירוע חשף בפואמה "קייב" שפרסם בשנות חייו המאוחרות. לפני-כן מעולם לא התייחס ביצירתו בגלוי לאירוע הנורא הזה, כפי שהעיד על עצמו בדברי ההקדמה לפואמה: "נתחי זיכרונות טטייב בערו וחרכו בי לסירוגין מאז הפוגרומים באפריל 1919, שהייתי עד להם ומעורב בהם בגופי. למעלה משבע עשרות שנים פרנסה אותם אש עיקשת וייקדנית שחששה להשתלהב" – כתב במילות ההקדמה.  "כל איש נושא את מכאובו לעת יאבד לו כוכבו," יכתוב לימים בשיר "נגן עוגב", ללחן של זעירא.

השיר "שלכת" נכתב בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה, כשחרב משכלת איימה על משכנות היהודים בכל רחבי אירופה ומעבר לה. "במרתפים יש רוח מייללת", אין אור בחלונותיהם והאדם "בוכה שם כמו ילד". האין מהדהדים בשורות אלה חזיונות ילדות מבעיתים?

בביצועו הפומבי הראשון, נצמד "שלכת" ל"שיר הליגיונות" ("צבא, צבא, מה טובו אוהליך") שנכתב בסמוך אליו (אף הוא של אורלנד וזעירא) כדי לעודד את החיילים הארצישראליים להתנדב לצבאות בנות הברית. היה זה ביצוע חובבני למדי ששודר בשידור חי מאולפן שירות השידור המנדאטורי בירושלים ("קול ירושלים"). המלחין זעירא ישב ליד הפסנתר ורעייתו שרה השמיעה בהשמעת בכורה את שני השירים בזה אחר זה.

הראשונה שהקליטה את "שלכת" הייתה הזמרת הנשכחת שולמית לְבָנִי, ואחריה לאה סיטין ששיחקה בלהקה הצבאית של המתנדבים. אחרי כן הוקלט השיר עוד כמה וכמה פעמים בפי אברהם וילקומירסקי, שמשון נוימן (בר נוי), יפה ירקוני ואחרים, עד ששב וחוּדש כעבור עשרות שנים בביצועהּ המצמרר של נתנאלה.

"בני גן אחד כשני אחים" היו אורלנד וזעירא. כל ימיו הוקיר אורלנד את המינוף שהעניקו לשיריו צליליו של זעירא. "לולא זעירא," אמר לי פעם, "לא הייתי נעשה מה שאני." זעירא, שהיה מבוגר מאורלנד בתשע שנים, חבר אליו באמצע שנות השלושים בחיבור השירים "ניע נוע עננים", "שיר לאלף עריסות" ו"הורה טוב" ("סובבוני"), ההורה הלוהטת של אותם ימים, ומאז לא נפרדו דרכיהם עד שנת מותו של זעירא (1968) שבה כתבו יחד את "שיר לכותל". כבר בראשית דרכם העמיקה ידידותם וקשר מכתבים אמיץ נטווה ביניהם. יחד התגייסו שניהם לצבא הבריטי, יחד שירתו בצריפין ויחד חיברו בתקופת שש שנות מלחמת העולם השנייה (1939-1945) את שירי הליבה של אותם ימים: "היו לילות", "שלכת", "שיר הלגיונות", "שיר הגדודנים" (היו ימים של תכלת ברקיע), "שיר החי"ל" (עלי נא עלי, שלהבת שלי), "בין עופרת לעופרת" (ככה ככה, שיר כזה), "השיר אליך" (סתיו בחלונות ואור בבית פנימה), ועוד, שהיו בין הנפוצים והמושרים ביותר גם בארץ כמו-גם בפי המתנדבים לצבא הבריטי ולבריגאדה. אורלנד וזעירא היו בלי ספק הקברניטים של ספינת הזמר העברי, שתיעד את תקופת מלחמת העולם השנייה.

הערות לשו"ת אליהו הכהן

מאיר ריבקין

לידיעתו של אליהו הכהן

אצלנו היה נוסח הפזמון האנטי בריטי כדלקמן:

Fuck them all, Fuck them all

את הבריטים צריך למול,

לקצוץ את הז...

לשפוך עליו חול

ולשיר בקול: פאק...

(וחוזר חלילה)

גירסת קרית חיים – לאליהו הכהן מדנצ'ו ארנון:

Fuck them all, Fuck them all, Fuck them all

צריך את הבריטים למול

לחתוך את הזין

לשים עליו חול

ולצאת לרחובות ולהריע בקול:

Fuck them all, Fuck them all, Fuck them all

* * *

ד"ר נתן שחר

עוד על השיר על "נציבנו העליון מק-מייקל"

שלום לך אהוד בן עזר,

קראתי את פנייתו של עודד שוסטרמן וקראתי את תשובתו של אליהו הכהן [גיליון 309] ואם אני מבין נכון טרם קיבלת תשובתך לגבי השיר אודותיו שאלת. אם כי אליהו פרש לפניך יריעה נהדרת של שירים  שחוברו על הנציבים העליונים ועל המנדט בתקופת המנדט.

באשר לשיר עצמו, עד כמה שידוע לי השיר חובר באחד מסניפי "הנוער העובד" בתל אביב ואף זכה שם לביצוע בכורה. לגבי מחבר המילים, גם אני אינני יודע מי חיבר אותם אם כי יש לי כמה השערות אותן אנסה לאמת בהמשך. לגבי הלחן, צודק אליהו, שמקורו בשיר אנגלי ותיק. השיר נכתב כעין מחזה בזעיר-אנפין אודות הנציב העליון מק-מייקל, שנדמה לי שאף קיבל תואר אצולה, ונקרא סר הרולד מק-מייקל.  את הבית הראשון פותח הכרוז וכך הוא שר:

"מי אינו מכיר, את הכוח הכביר

שיא הרשמיות, סמל הנדיבות

הלא זה הנציב העליון והכביר

נציבנו העליון מק-מייקל."

להלן שני הבתים הבאים אותם שר הנציב מקמייקל כאילו לעצמו וכך הוא שר:

"לצערי הגדול ולמרות הכול

נתנו לי למשול על כברה של חול

ועל עם של פראים שאינם ראויים

לנציבם העליון  מק-מייקל

"הם הקימו פלמ"ח עם רובה ותותח

וסמרטוט הגון בצורת ה'ארגון'."

הנציב העליון – מק-מייקל. הארגון הוא הארגון הצבאי הלאומי כלומר אצ"ל. השורה השלישית בבית השלישי איננה זכורה לי אך אולי מישהו בין קוראי העתון יוכל להשלים מתוך ידע אישי. אולי גם יתגלה מחבר המילים. בבית הרביעי חוזר הכרוז ומסכם את שלטונו של הנציב העליון סר הרולד מק-מייקל, שכידוע לא צידד בצד היהודי. אגב, השורה הרביעית בכל בית מושרת על ידי כל הקהל שעונה לכרוז ולנציב.

אני מקווה שסייעתי, ולו גם במקצת,  לעודד שוסטרמן אודות שיר ספציפי זה.

בכבוד רב,

ד"ר נתן שחר

* * *

הפינה של ההוא מחלם

למכתב עיתי שלום רב לכם אהודים יקרים הרי לך מה שכתבתי ועלה בדעתי, אם תחפוץ, לתת לו פירסום בגיליונות חדשות בן עזר

הוי לנו

וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֳמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר-שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ

שמעתי את שר האוצר מר רוני בר-און מטיף: חיזרו מהר לעבודה – אתם תהיו אחראים, אתם ולא הוא. ודניאל ברנבוים הפלישטינאי יבוא לעזה ויטיף ליושבי חוץ עזה, וינצח על התזמורות המהוללות של ברלין ועזה. ואת הוזירים הכבודים שמעתי, את מר אלי יש מסין את אביגדור ליברמן מן השטחים המתנדנדים זה חודשים הלפרוש אם להישאר בממשלה ואת רוש המלכות המגנה את אביו מבינימינה ונאחז בשולי אדרתו של המנהיג ההוא מפלונסק – ואז עלה במוחי הפסוק מירמיה שהבאתי כאן לעיל – והוי לנו!

כל טוב לכם

מישראל הר 

 נעמן כהן

החבר אורון יוצא נגד תהליך ההפרטה

בניגוד לביילין רץ החבר אורון (ג'מוס) עם סדר יום (אג'נדה) חברתי. החבר אורון מתריע על הפער החברתי העולה ומעמיק במדינה. החבר אורון יוצא נגד תהליך ההפרטה.

אחד האחראים הראשיים לפער החברתי הגדול שנוצר בחברה הישראלית ותהליך ההפרטה הוא כן, כן, לא אחר, מאשר החבר אורון. החבר אורון שימש כגזבר ההסתדרות תחת הנהגתו של חיים (וישניה) רמון. ביחד הובילו שניהם תהליך הפרטה. ביחד פעלו למען הגדלת הפער החברתי.

החבר אורון (המתנאה כסוציאליסט) פעל כגיזבר למען מסירת פרי עמלם של פועלי ישראל לבעלי ההון. הרכוש שצברו פועלי ישראל בזיעת אפיהם בעשרות שנים של חלוציות, נמסרו כמעט בחינם לבעלי ההון הגדולים.

תהליך ההפרטה הזה מן הראוי היה שייחקר עד תומו. ויוברר מי הרוויח ממכירת חיסול זו.

השבת אש למקורות הירי – ופשעי מלחמה

כיצד יש לפתור את בעיית הקסמים מעזה? ישנה תכנית פשוטה. והנה עיקריה: "להצהיר שכדי לא לפגוע בתושבים לא-לוחמים בכל המרחב ממנו משוגרים טילים ופגזים על ישראל – עליהם לפנות אותו, בהתראה של 3 שעות, שלאחריהן יופגז השטח באופן ספוראדי ממרגמות שיועמדו לרשות כל מפקד גזרה על הגבול. ההפגזות יימשכו כל עוד לא יבקשו שליטי הרצועה שלום, יפסיקו את מעשי האיבה, כולל תעמולת הזוועה שלהם, ויחזירו את החייל החטוף." (יוסף דוריאל, "חדשות בן עזר", גליון 309).

דוריאל צודק לחלוטין. אסור להיכנס לעזה. כניסה לעזה היא אינטרס ערבי. דא עקא, בתוכנית קיימת בעייה. אבירי "זכויות האדם" (הערבי) יטענו מיד כי ירי ספוראדי אחרי שלוש שעות, הוא ירי המוגדר כפשע מלחמה ומיד יוגשו כתבי אישום נגד ראשי צה"ל במדינות אירופה. לכן יש לפעול ע"פ החוק הבינלאומי. ע"פ חוקי המלחמה מותר להשיב אש למקורות הירי, גם במחיר פגיעה באזרחים.

בדיוק כפי שכתב דוריאל, בחוכמה רבה, יש לפעול על פי הבנת חשיבות ה"דימוי" בעולם התקשורת המודרנית. על אולמרט לשאת נאום ובו הוא עליו להזהיר שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע אולמרט מראשי החמאס (וממר עבאס) את פינוי האזרחים מאותו אזור. ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט). אין דבר פשוט ומוסרי מזה. ירי קסאמים על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית.

הפתרון של בעיית הקסאמים פשוט: להשיב אש למקורות הירי!

אם אולמרט וברק אינם מסוגלים לעשות כן, עליהם להתפטר מיידית!

Victoire, C'est  La volonté

מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרעיון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonté  – הניצחון הוא הרעיון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח ואז להשיב אש למקורות הירי!

הבעייה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד.

יעיש שעב – למען מי "לחירות ירושלים!"

ד"ר יחיעם שורק ("יעיש שעב") המתנאה בידיעת ההיסטוריה שלו, לועג לרעיון "לחרות ירושלים" המובא במטבע אותו הטביע בר כוכבא [גליון 203]. מבחינתו של "יעיש שעב", "חרות ירושלים" הוא מצב שייתכן רק תחת כיבוש ערבי...

השנאה העצמית של "יעיש שעב" ואהבת האוייב שלו אינה מקורית, רבים לוקים בה. אם לטענתו בקיא "יעיש שעב" בהיסטוריה העתיקה, מן הסתם הוא מכיר את בן דמותו – טיבריוס יוליוס אלכסנדר.

טיבריוס יוליוס אלכסנדר נולד למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת באלכסנדריה. דודו היה הפילוסוף וההיסטוריון פילון האלכסנדרוני. אחיו מרקוס נישא לברניקי בתו של אגריפס הראשון מלך יהודה.

אלכסנדר, ניצל את כישוריו על מנת להפוך לרומאי, וזנח את זהותו היהודית. בשנת 46 עד שנת 48 שימש כנציב ביהודה. שנות נציבותו של אלכסנדר היו שנים של רעב ומחסור, מרד והתקוממות. לאחר סיום תפקידו ביהודה המשיך אלכסנדר בקריירה צבאית, ומונה לנציב מצרים. לאחר פרוץ המרד הגדול ביהודה, התמרדו גם היהודים באלכסנדריה. לדיכוי המרד שלח אלכסנדר את שני הלגיונות שעמדו לפקודתו. כחמישים אלף יהודים נטבחו באלכסנדריה בפקודתו.

במצור על ירושלים מינה טיטוס את אלכסנדר למפקד צבאותיו וליועצו הראשי, והוא שניהל את המצור ואת כיבוש ירושלים וכמובן את שריפת בית המקדש. הנה כי כן, עוד יהודי (כ"יעיש שעב") שנלחם עם האויב לכיבוש ירושלים.

אין ספק, ד"ר יחיעם שורק ייקח ברצינות וללא לעג את מעשי אלכסנדר. הרי מי כמוהו מזדהה עם האוייב. למזלנו בניגוד לאלכסנדר כל מעשיו הם רק מילים...

עַז אַל-דִין אַ-קַסַם

מִסְתַנֵן בִּלְתִּי חֻקִּי. מְאֹד דָּתִי,

שֵׁיךְ סוּרִי, גִּבּוֹר סוּרִי, 

מַגִּיעַ לְחֵיפָה, מַטִּיף לְהֶרֶג יְהוּדִים.

22 בְּדֶצֶמְבֶּר 1932 מַתְחִיל מַסָּע הָרֶצַח.

הַשֵׁיךְ הַסוּרִי מַטִּיל פְּצָצָה בְּנַהֲלָל,

(זֶה יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת גַּם בִּגְּבַת)

בִּשְׁנָתַם נִרְצְּחוּ יוֹסֵף יַעֳקוֹבִּי 

וְּבְנוֹ דָוִד בֵּן הַשְּׁמוֹנֶה.

"יֵשׁ לִרְצֹחַ אֶת הַיְהוּדִים!"

אוֹמֵר הַשֵׁיךְ הַסוּרִי,

"סוּרְיָה הַגְּדוֹלָה לַמֻּסְלְמִים בִּלְבַד!"

הַשַּׁיָּךְ בּוֹרֵחַ לָשׁוֹמְרוֹן.

עֲרָבִיָה מְקוֹשֶׁשֶׁת עֵצִים מַבְחִינָה 

בַּשֵׁיךְ וְאַנָשָׁיו הַמִּסְתַּתְּרִים בַּמְּעָרָה. 

אֶת הַבְּרִיטִים מִיָּד הִיא מַזְעִיקָה.

הַשֵׁיךְ הַסוּרִי וּמְרֵעַיו מְחוּסַלִים.

לְעַם הַעֲרָבִי-פְּלִישְׁתִי אֵין גִיבּוֹרִים 

לְאוּמִיִים שֶׁהֵם נִזְקָקִים לְשֵׁיךְ סוּרִי?

וְאוּלַי קִיוּמוֹ שֶׁל עַם עֲרָבִי-פְּלִישְׁתִי

הוּא הַמְצָאָה צִיּוֹנִית.

אלישע פורת

העורבני הלבקן מעין-החורש

לפני כשנתיים תוצפת וזוהה על ידי מחבר הרשימה עורבני שובב, שחור כיפה, במופע לבקן – אלבינו בלעז – בעין-החורש. זו בהחלט חדשה מרתקת, כיוון שבעולם העוף, ובין ציפרי השיר, זהו מראה נדיר שבנדירים. העורבני כידוע הוא עוף יציב אצלנו, שהתרבה מאד בשנים האחרונות, בעיקר בגלל מקורות מזון נוספים וזמינים. בעין-החורש מזמנים עצי אגוז הפקאן מזון מועשר בשפע לבעלי הכנף. החל מהעורב האפור, שאגב, יש הטוענים שראו גם מופע לבקני שלו, וכלה בקטני הקטנים, כגון נחליאלים פרושים ודרור הבית. יש מי שראה, והיה מוכן להוכיח את תצפיתו, גם צופית המלקטת שיירי פקאן. אבל אני לא זכיתי לראות...

בתחילה הייתי ללעג ולקלס בפי "המייבינים" בעופות הבר. עורבני אלבינו? השתגעת? אולי ראית יונת בית לבנה? אולי צפית באנפת בקר מלבינה? זה בלתי אפשרי, זה לא קורה בטבע, זו המצאה שלך, בדית מדמיונך הקודח. אבל הוא התעקש לעופף בקיבוץ ובשולי המחנה, בין הפרדסים לבית שיכוני החברים. בין מסתורי ההדרים לבין עצי הפקאן. לפני כחצי שנה הזעקתי את צלמת הציפורים המנוסה רותי רם מקיבוץ מעברות. רותי דווקא התלהבה, ובאה מצויידת באביזרי הצילום שלה, לארוב לשובב ולצלמו. אבל התאכזבנו. במשך שבוע ימים עקבנו אחריו, הוא זוהה בודאות כעורבני לבקן, אך היה כל כך מבוהל ומפוחד, שלא ניתן היה לצלמו. החוק האכזרי היום בעולם סרטי הטבע אומר כידוע – לא צילמת – לא ראית! ורותי רם לא הצליחה לצלמו.

והנה, לפני כחודש, זיהה את העורבני הלבקן יהואש הרכבי, צפר ותיק ומנוסה מעין-החורש. לזכותו של יהואש יש כבר כמה תצפיות מרתקות וכמה גילויים חדשים בעולם עופות הבר, בעמק חפר בכלל ובעין-החורש בפרט. הוא החל לעקוב אחר השובב, מצא את סדר יומו, הזעיק את רותי רם וההמשך ידוע – העורבני הלבקן צולם בהצלחה. המשך החוק של סרטי הטבע אומר: לא פרסמת – לא צילמת; לא צילמת – לא ראית; וכן הלאה. כל משתמשי האינטרנט מוזמנים להיכנס לאתר הענק של Ynet, למדור "ירוק", ושם ל"בעלי חיים", ושם לכתבה המרהיבה על העורבני הלבקן מעין-החורש. הלבקנות שלו אמנם אינה מושלמת, והמומחים קוראים לכך "לבקן-למחצה", אבל התמונה מהממת: הלובן הבוהק שלו, וחשדנותו בולטים היטב בתמונה.

העורבני שחור-הכיפה המצוי שלנו, יש בו ארבעה צבעים שניגודם מייפה אותו: הלבן והשחור, התכול והחום-וורוד. בלבקן המסכן שלנו אין צבעוניות כזו, והוא ניכר למרחוק בלבנינותו. אבל פקאן הוא אוהב כמו כל עורבני אחר, והוא יודע לחטוף אותו מהעץ ולמצוא לו סדן מתכת לפיצוח בגדר הפרדס הסמוכה. ועל מוט כזה, בשעת הפיצוח, לכדה אותו עין המצלמה של רותי רם. מסתבר שהלבקנות היא סוג של אפלייה בטבע. דמם של הלבקנים, בדומה לאנשים, מותר! ראשונים רודפים אותם בני-מינם עצמם, וגם את זה אנו מכירים מעולמנו האנושי. ואם שרדו רדיפה זו, הרי הטורפים ממתינים להם, חתול הבית והאשפתות, הנץ והבז, התן והשועל, להשלים את מה שהחלו בו העורבנים "הנורמליים". משום כך קשה היה כל כך להשיגו. הנרדפים מפתחים דרכי חמיקה ומילוט מפתיעות. והם גם אינם זוכים כנראה "להקים משפחה"!

רותי רם, שהיא לא רק צלמת אלא גם אוהבת בעלי כנף, איחלה לשובב הלבקן, שיזכה להקים קן ולהביא אפרוחים. תוחלת החיים של העורבני בארץ היא כ-16 שנים. אני מקווה שהלבקן שלנו יהנה משארית שנותיו, כמו שאנחנו נהנינו לזהות, לרדפו לצלמו ולפרסמו.

[לעורך,

 אם זיכרוני אינו מטעה אותי כבר פירסמנו כתבה בנושא אבל בגלל הקור העז קפאו לנו הקבצים של הגיליונות הקודמים ולא התחשק לי לחמם אותם ולבדוק. בבקשה תשמיד את הפתק אחרי הקריאה ותפסיק להתחכך לי בדדיים. הקור איננו סיבה מְספקת.

בכבוד רב,

מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ].

כתב "הארץ" גדעון לוי

זכה ב"פרס העיתונות האירופי-ים-תיכוני לדיאלוג תרבותי"

"לוי זכה בפרס על רשימה שפירסם בערב ראש השנה האחרון, "ילדי תשס"ז", שקיבץ בה את סיפוריהם של הילדים הפלשתינאים שנהרגו באותה שנה מאש צה"ל." ["הארץ" 16.1.08, הידיעה מאת אסף כרמל, ולדעתנו, כנראה מחשש לעינא בישא – לא צויין גובה האתנן].

הילדים הישראלים שנהרגו בשנת תשס"ז מברכים את כתב "הארץ" גדעון לוי

אנחנו, הילדים הישראליים, שנהרגנו בשנת תשס"ז ובכל שנות האינתיפאדה השנייה החל מאוקטובר 2000, וגם האימהות והאבות שלנו שחלקם הרוגים-בטרור-הפלסטיני – מברכים אותך כתב גדעון לוי (ואת העיתון שלך "הארץ" הגאה בך) ומאחלים לך שתמשיך ללקק את התחת לפלסטינים ולזכות בפרסים חשובים (ומן הסתם גם עתירי ממון) באירופה ובשאר תפוצות הגולה הפלסטינית של שונאי ישראל.

* * *

מבחר שירים מתוך הספר החדש

"כל שמחה פוצעת מישהו"

מאת אנה בלאנדיאנה

מרומנית – משה גרנות ושאול כרמל

הוצאת "קשב לשירה", 2007 , 68 עמ'

לְךָ אֵין צֵל                            

לְךָ אֵין צֵל,

כְּשֶאַתָּה עוֹבֵר בֵּין הַמַרְאוֹת

רַק אַדְוָה קַלַּה מְשַנָּה אֶת פְּנֵי הַמַּיִם,

צְלָלִים אֵינָם נֶאֱחָזִים בּךָ

וְאַתָּה

אֵינְךָ יָכוֹל לֵאֱחוֹז בְּצִלְלֵי הַמַּרְאָה.

אֲנִי אוֹחֶזֶת בְּיָדְךָ

אַךְ אֲנִי בּוֹדְדָה בַּמַּרְאָה,

רוֹאָה רַק אֶת חִיּוּכִי הַמְכֻוָּץ

אֲשֶר מִפַּעַם לְפַעַם

מִתְעַכֵּר

וְאַז אֲנִי יֹודַעַת

כִּי, רָכוּן עַל פָּנַי,

נִשַּׁקְתָּ לִי.

אֵיךְ אֲשַלֵֹם

הֲרֵי אֵין בִּי הַכֹּחַ

לִבְרֹחַ?

הוֹ, רַחֵם,

כִּי הֲרֵי הָיוּ יָמִים

בָּהֶם גוֹרָלִי הָיָה

לְהִצָּלוֹת עַל הַמֹּוקֵד.

בַּבֹּקֶר שֶׁלְּאַחַר הַמָּוֶת           

בַּבֹּקֶר שֶׁלְּאַַחַר הַמָוֶת

יִהְיֶה קָרִיר כְּמוֹ בָּשַׁחַר עַרְפִּלִּי שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר,

כַּאֲשֶׁר פְּטוּרָה מֵהַלַּהַט הַמְגָרֶה שֶׁל הַקַיִץ

מִתְרוֹנֶנֶת אֲנִי בַאֲוִיר הַלָּבָן,

זָרָה לָעֵצִים הַנְּעוּלִים בָּאוֹר הַצַמְרִירִי.

אֶתְעוֹרֵר, כְּמוֹ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, מֻקְדָם

וּכְמוֹ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר,

דֵּי בּוֹדְדָה כְּדֵי שֶׁאֶשְׁמַע

אֶת הָאֲוִיר מְטַפְטֵף עַצְמוֹ אֶל הַצָּהֳרַיִם

עַל לֶחְיָם הַלַּח שֶׁל חֲבוּשִֹים.

וְאֶהְיֶה רְדוּמָה

וְאֶתְחַנֵּן לְנַמְנֵם

עוֹד מְעַט,

מִבְּלִי לָזוּז,

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וּפָנַי אֶל הַכַּר,

כַּאֲשֶׁר הַשֵׁקֶט מַחֲרִישׁ הָאָזְנַיִם

יָעִיר אוֹתִי

כְּדֵי שֵׁאַתְחִיל,

כְּמוֹ בְּבֹקֶר שֶׁל סְתָיו,

אֶת יוֹם הַנֶּצַח.

הַטּוּר                                                                

הַמִּלִּים עוֹבְרוֹת בָּרְחוֹב

כְּמוֹ טוּר עָרְפִּי שֶׁל יְתוֹמִים

מִ"בֵּית הַיְלָדִים",

כָּל אֶחָד מוֹשִׁיט אֶגְרוֹף לִלְפֹּת

אֶת כְּנַף בִּגְדּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלְּפָנָיו,

וְרַק דְּאָגָה אַחַת בַּלֵּב

לֹא לְאַבֵּד

הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.

זוּג                                                                    

הַאִם לַנֶּצַח שְׁנֵינוּ נִשָּׁאֵר

עוּלֵי יָמִים וְגַם יָפִים בַּסֵּבֶר

כְּשֶׁהַמָּוֶת אֶת הַגֶּזַע יְנָעֵר

יַטֶּה עַפְעַף אָדֹם מֵעַל בּוֹרוֹת וָאֵפֶר?

הֲגַם בַּמָּוֶת נִכָּנַע מֻכִּים

וְלֹא נִקְלֹט גַּם אָז בְּיַחַד

אֶת מוּבָנָם שֶׁל הַמְסָרִים הַמְעִיקִים

הַסּוֹבְבִים אֶת הַצַּוִּים חַסְרֵי הַשַּׁחַר?

עוּלֵי יָמִים וְגַם יָפִים נִהְיֶה בְּלִי קֵץ

וּמִתְפַּתּלִים הַמַּבָּטִים הָאֲרֻכִּים אֵלֵינוּ

עַל מִזְבְּחוֹת שֶׁל אֲחֵרִים נִבְעַר כָּעֵץ

וְשׁוּם מָקוֹם לֹא יִהְיֶה בֵּיתֵנוּ?

כְּשֶׁאָמוּת נָא עַל זְרוֹעִי רְכֹן

וְהִכָּנַע לְחוֹק נוֹשָן כָּמוֹנִי.

אָנוּ זָכִינוּ בִּתְמוּרָה לַכֹּל

לְהִשָּׁאֵר כְּזוּג בְּעֹשֶר וּבְעֹנִי.

שָׁם לְמַעְלָה                                     

הַבַּיִת שָׁם לְמַעְלָה עַל הָהָר

בֵּין עֲנָנִים נִגְלֶה הוּא וְנִבְלָע.

מִי מַלְבּישׁוֹ בּבֶגֶד מִלְּבָר

וְגַם נוֹטֵשׁ אוֹתוֹ לְלֹא כָּל אֲמַתְלָה?

כְּשֹׁד אֶל מוּל עֵינֵינוּ הוּא מֻפְקָר

וְעֵינֵינוּ אֵלֶּה – אֶת מִי הֵן שׁוֹדְדוֹת?

תְּלוּיִים אָנוּ כְּמוֹ אִיקוֹנִין טָחוּב וָקַר

כְּמוֹ רִיס אֱלִיל עָלָיו תְּלוּיוֹת דְּמָעוֹת.

מִזְמַן עָלוּם נִזְכֹּר אוֹתוֹ

הַאִם זוֹ רַק תְחוּשָׁה – אוֹתָהּ אֵימָה?

וְאִם חַיִּים אָנוּ – חַיִּים רַק לִרְאוֹתוֹ –

הַבַּיִת שָׁם לְמַעְלָה – אֶל הָהָר נִכְמַהּ...

אַבָּא                                              

לֹא אֲנִי מַחְלִיטָה

הָאֲטוֹמִים נֶהֱפָכִים לְחוֹל,

הַחוֹל מְחוֹלֵל חֲלוּקֵי נַחַל

הַחֲלוּקִים נֶהֱפָכִים לְאוֹתִיּוֹת,

הָאוֹתִיּוֹת חוֹנְטוֹת נִצָּנִים,

מְנִיבוֹת מִלִּים,

הַמִּלִּים נֶהֱפָכוֹת לְחַיּוֹת, הֵן מִזְדַּוְּגוֹת

וְיוֹלְדוֹת.

לֹא אֲנִי הַמַּחְלִיטָה.

תָּדִיר

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה מִלָּה הָרָה,

אֵינֶנִי יוֹדַעַת מִי הָאָב.

על אודות המשוררת אנה בלאנדיאנה

אוטיליה-ואלריה (דוינה) קומאן, בשם נישואיה – רוסאן, נולדה ב-25 מרץ 1942 בכפר בלאנדיאנה, שם שזכה לתהילה משום שהיא בחרה בו כשמה הספרותי. כוכבה דרך בספרות הרומנית כבר בנעוריה, והיא זכתה למקום של כבוד בתרבות ארצה. שירתה הפגינה התנגדות נמרצת לשוביניזם הקומוניסטי, והיא ניהלה מאבק עיקש למען חופש הדיבור בארצה. מעשיה אלה גרמו לכך שהוחרמה על ידי המשטר, וכתביה נאסרו לפרסום. בשירתה האמיצה תרמה אנה בלאנדיאנה לערעור שלטון הפחד והטרור של צ'אושסקו, ותרומתה זאת הייתה בין הגורמים שהביאו, בסופו של דבר, לנפילתו של הרודן.

שירתה של אנה בלאנדיאנה ראתה אור במיטב ההוצאות בארצה ובעולם, והיא תורגמה להונגרית, פולנית, בולגרית, גרמנית, רוסית, אנגלית, אסטונית, ליטאית, שוודית, נורווגית, צרפתית, הולנדית, סרבית, אלבנית, סלובנית, מקדונית, סינית, איטלקית, פורטוגזית, ועתה – גם בעברית. היא זכתה בפרסים יוקרתיים רבים, ביניהם – פרס Herder בווינה, אוסטריה (1982) ופרס Acerbi באיטליה (2005).

ייחודה של שירת בלאנדיאנה הוא בניגון הצבעוני המופלא שהעניקה לנוף ארצה, באהבה העמוקה למסורת הרומנית, ברחשי הלב כלפי האהבה עצמה – וכל אלה לנוכח מבטה הישיר והבלתי מתפשר אל האפרוריות והנוקשות של המצב הסוציו-פוליטי עמו שירתה מתעמתת.

בחרנו את השירים בקובץ הזה כך שייתנו מושג לקורא העברי באשר לעושר הפיוטי, התמטי והלשוני של שירת אנה בלאנדיאנה. השירים נבחרו מתוך הקבצים: "בבוקר אחרי המוות", "אסיף המלאכים", "בשפל המשמעויות" ("In dinineata de dupa moarte", "La cules ingeri", "Refluxul sensurilor"). כן בחרנו מתוך כתב-העת "מעיינות" (Izvoare""), שמופיע בישראל בשפה הרומנית מטעם אגודת הסופרים הישראליים בשפה הרומנית, בו מפרסמת המשוררת אנה בלאנדיאנה באופן קבוע.

משה גרנות / שאול כרמל

* * *

אהוד ברק – אל תהיה טיפש! אל תפרוש מהממשלה אלא המשך עם אהוד אולמרט עד סוף הקדנציה. זהו צעד מוסרי, חכם, דמוקראטי וגם חשוב מאוד לעתידה של ישראל!

* * *

אהוד בן עזר / המחצבה

חלק שני

פרק ט"ו

משה דויד מדבר מן המחצבה

"תביא את הכיסא," אמר ניסים לוי.

"יש הספסל," ענה דנינו.

"השתגעת? אתה יודע מי צריך לבוא היום? איך אתה חושב שהם יוכלו לשבת על הספסל?"

"שישקו לי," אמר דנינו והלך למשרד להביא משם כיסאות-משענת. לשם כך היה עליו לחצות את חצר המחצבה. בעוברו על-פני פתח מחסן-הכלים בדק דנינו מתוך הֵרגל את המנעול התלוי על הדלת. באופק שלחה השמש קרניים אחרונות של שקיעה, ואור-הדמדומים עטף את הגבעות החומות של המחצבה ואת כתמי-הבורות הלבנים הרבים שבהן. דנינו הוסיף לקלל חרש את המסיבה, האורחים, ואת ניסים לוי שתפס אותו לעזור בהכנות. הגיע למשרד ובעט בדלת לפותחה והניח סימן של קצה נעלו בחלקה התחתון המרופט.

כשחזר, עמוס ארבעה כיסאות, פגש את חדידו עובר כשהוא נושא רובה וכובע-צמר לראשו.

"שלום, חדידו, ימח שמך," אמר לו, "למה שלא תעזור גם אתה קצת?"

"אני עובד, שומר."

"אני שונא את המחצבה בלילה, בחושך," אמר דנינו, "אני מפחד. ימח שמו, החושך."

"מצויין החושך," אמר חדידו, "כל הלילה אני יושב ומסתכל עליו."

"ולא קר לך?"

"למשוגעים לא קר. חה-חה-חה," אמר חדידו והסתלק.

"טפוּ," ירק דנינו, "אני שונא את המחצבה בלילה. זה רק בשביל חדידו להסתובב בה בשעות האלה. ניסים! ניסים!"

"כן," יצא ניסים מן המועדון, "איפה אתה, יא דנינו? כבר כמעט לא רואים אותך!"

דנינו שהה זמן רב בדרך ובינתיים החשיך.

"תדליק את החשמל בחוץ! העיניים שלי עיוורות בלילה!"

"איזה לילה על הראש שלך?" שאל ניסים. אבל דנינו עמד באמצע החצר ולא זז עד שהעלה ניסים אור במרפסת.

בהגיעו למועדון כבר היו אנשים נוספים במקום. רבינוביץ הגיע עם אשתו ובתו.

"מה כל כך מוקדם?" שאל ניסים, "אפילו לא באו עוד כל הפועלים."

"התגעגעתי," ענה רבינוביץ, "תכיר."

ניסים לחץ את ידי האישה והבת.

"באמת אני שמח שבאתם," אמר, "כבר כל הפועלים כאן מתגעגעים לאדון רבינוביץ."

פרש לפינה, הוציא מכיסו את הברכה שכתב כדי להשמיעה במסיבה וחזר ושינן אותה לעצמו. דנינו ניגש ושאל: "יַא ניסים, תגיד – אני גמרתי כבר עם הבקשות שלך?"

"אל תפריע!" אמר ניסים.

"אוֹ, אוֹ, כבר גם אתה נהיית אינטליגנט. בסוף רק דנינו יישאר בן-אדם במחצבה." והוא ניגש אל רבינוביץ ושאל: "איך הבריאות שלך, חבר רבינוביץ? באמת אנחנו זוכרים אותך בשמחה."

בינתיים סיים ניסים את החזרה, העיף מבט סביב והחל צועק: "דנינו, איפה המיץ ואיפה הניירות על השולחנות, ולמה לא שברו את הקרח בפחים של המשקאות? מה זה? מה זה? וכבר האורחים באים." ויחד הם הרימו שולחנות, הזיזו ספסלים, חילקו את הממתקים בצלחות-הקרטון ופתחו את בקבוקי המשקה.

"איך שאתה עובד, ניסים," אמר רבינוביץ, "אף פעם לא ראיתי אותך חרוץ כל-כך!"

"מי זה כאן ניסים לוי?" שאל בחור צעיר שנכנס לחדר ובידו מכשיר-הקלטה. ניסים ניגש אליו. "שלחו אותי מן הרדיו, אמרו לפנות אליך בשביל החשמל וכל הסידורים."

"איזה סידורים?" שאל ניסים.

"אנחנו מקליטים את המסיבה שלכם. מה אתה שואל אותי? זה אתם ביקשתם."

"אולי," ענה ניסים, "מן ההנהלה בעיר."

ספראי נכנס והִכּה כף אל כף. "יַא-בָּא-יֶה, חֶברֶה. יהיה שמח הערב, מה?"

דנינו, משראה אותו, פרש לצד השני של האולם והעמיד פני נעלב. שם תפס את משה דויד והתחיל להציק לו בשאלות: "זה נכון שמנטלו כבר קונה פרדסים? מה, הוא כבר עשיר כל-כך גדול? למה אתה לא מנצל את הקשרים שלך איתו?"

ניסים מיהר אל ספראי והוליך אותו אל שולחן המוזמנים.

"לא, לא," אמר ספראי, "אני רוצה לשבת בין הפועלים. מה זה, חברים? עושים לי הפלייה?"

כולם צחקו עימו, ובסוף הסכים לתפוס את מקומו בקצה השולחן, כמעט ליד הדלת.

טכנאֵי-הרדיו מילאו בינתיים את המועדון במיקרופונים, בחוטים ובסוללות-הקלטה, ערכו כמה ניסיונות והודיעו כי מצידם הכל מוכן לפתיחת החגיגה. רוב הפועלים כבר הגיעו והסבו לשולחנות והביטו בהנאה גלוייה אל בקבוקי המשקה, הצלחות העמוסות דברי מתיקה ומאפה וירקות מוחמצים ופירות טריים, והקערות המלאות פיסטוקים ודלועים וחמניות. מנהל המפעל הגיע עם כל פמלייתו – הגזבר, חברי מועצת המנהלים, עיתונאי ומזכירת המשרד. המזכירה, כבת עשרים וחמש, עוררה מיד את תשומת-ליבם של הפועלים. את נשותיהם וילדיהם לא הביאו עימם, כדי שלא יפגום הרעש באופי החגיגי של המסיבה. שונה הדבר לגבי בחורה, אשר יש לה מקצוע והיא משׂכילה ויכולה להשתתף עימם אפילו כשהיא לבדה.

דנינו רמז לעבר מנהל המפעל ואמר למשה דויד:

"אתה חושב שהוא מזיין אותה?"

"מה אני יודע?" ענה לו. "הרי אצלם הכל יכול להיות. הם חיים בחופש."

דנינו הוסיף: "גם אני חושב כך, והסימן – שהוא הביא אותה איתו. איך שאצלה רואים את הכול. חביבי, הלב משתגע מבחורות כמוה. איך, איך זה שכּל מה שאצל הנשים שלנו גרוע עושה אצלן חם בלב. אבל אתה חושב שהוא יכול לעשות לה ככה, בגלוי?"

משה דויד ענה: "אמרתי לך שהם חיים בחופש. אתה לא רואה בקולנוע? מה איכפת לו מה שיגידו? אם היא נותנת לנו לראות כל-כך, בטח היא נותנת לו עוד יותר."

"אח, אח," נאנח דנינו, "איזה חיים טובים שיש להם, הממזרים. והלוואי והייתי יכול לשים יד עליה."

מזכיר המפלגה נכנס כמתגנב לחדר. איש לא ניגש לקבל את פניו. מצד אחד לא רצה לבוא למסיבה, אולם היעדרו היה מתפרשׁ כהודאה מוחלטת בכישלון, ולכן הופיע על-כורחו. רבינוביץ היה היחיד שחייך אליו, ולכן מיהר וישב בקירבתו.

אחרון הופיע נציג המשרד הממשלתי המטפל במפעל. ניסים הושיב גם אותו אל שולחן המוזמנים, הִכה בכף-ידו על השולחן וביקש שקט. אחר-כך הוציא את דף-המַחברת שעליו כתב את ברכתו וקרא:

"רבותיי וחברים נכבדים מאוד – "

נשמע קול נפילה וניסים הפסיק את דבריו. הכול פנו אל רבינוביץ שהפך את בקבוק היין שלפניו בשעה שפרש את דפי הנאום שהכין לו. היין נשפך על מכנסיו, ומנהל המפעל זז מהר הצידה כדי שלא יירטב גם הוא. רבינוביץ ניסה לתפוס בבקבוק ולהציל את ניירותיו. בתו ניגשה אליו והוציאה מטפחת כדי לספוג את הכתם שעל מכנסיו.

"יש ברז מים בחוץ," אמר ניסים לוי.

רבינוביץ ענה: "לא נורא, לא נורא," וניער את טיפות היין מעל דפי הנייר. דנינו רץ והביא סמרטוט ישן וניגב במרץ את שולחן המוזמנים כשהוא תוקע עיניים בספראי היושב בצד.

לאחר דקה אמר הלה: "שלום."

"שלום," ענה דנינו, "מה שלומך?"

"טוב," ענה ספראי.

"אפשר להמשיך?" שאל ניסים לוי.

"בבקשה," אמר רבינוביץ, "אַל תתחשבו בי."

ניסים החל קורא את הברכה מראשיתה: "שלום, רבותיי וחברים נכבדים מאוד. באמת שיהיו מבורכים. בייחוד החבר מנהל המפעל והחבר ספראי והחבר רבינוביץ, שאנחנו עושים הערב את השמחה בשבילו מפני הפרידה שלנו ממנו. כואב הלב לחשוב שהוא כבר הולך."

מחיאות-כפיים מצד הפועלים ליווּ את הקטע על רבינוביץ.

"הנה אנחנו רואים – יש מי הדואג ושוקד על הטובה שלנו. באמת אנחנו מודים מאוד לכל האורחים שבאו להשתתף איתנו בשמחה."

טכנאי-הרדיו כיוֵן אליו את המיקרופון. ניסים הזיז ראשו לכאן ולכאן ולא ידע כיצד להסתדר עם המכשיר המשונה והנייר שמתוכו עליו לקרוא ועם האנשים שאליהם הוא צריך לפנות בדבריו.

"אני רוצה עוד לומר, חברים, אנחנו לא שוכחים את האנשים שדואגים להתפתחות שלנו ולימדו אותנו. עד שעכשיו אנחנו מתחילים להיות אחראים על העבודה. באמת, כולנו מודים לחבר ספראי על העזרה שלו. תמיד אמרנו שהוא הידיד שלנו ויש לו אוזן שומעת לבקשות שלנו. אני מברך אתכם, חברים. תחי המחצבה שלנו והדמוקרטיה!"

מנהל המפעל קיבל את רשות-הדיבור. הפועלים לא הבינו היטב את דבריו, אבל התבוננו בעניין רב אל חליפתו הכהה וצרת-הגזרה אשר לא דמתה כלל לאותם ז'אקטים רחבים ותלויים כשק שהיו תופרים אצל חייטים בשוק או קונים מן המוכן או משומשים. עניבתו היתה מחוזקת בסיכת-כסף מבריקה ותיק-העור שלו נשא עליו סמל של חברת-תעופה.

דנינו לחש למשה דויד: "יַא, איזה בן-אדם חשוב הוא. אני חושב כבר הוא לא מתעסק עם המזכירה, רק עם שחקניות מהסרטים. לזאת – השׂער שחור, וההן 'בּלוּנדיות' כמו פצצות."

"השתגעת?" אמר משה דויד. "איפה יש מההן בארץ?"

"אתה חושב שאין לו כסף לנסוע לאמריקה בשביל לעשות להן?" ענה דנינו.

ניסים מסר את רשות-הדיבור לרבינוביץ. הלה קם, תפס בידיים רועדות את המיקרופון וקירבוֹ אליו. כתם היין במכנסיו כיסה את כל אזור מפשׂעתוֹ, והוא ניסה בעצבנות לכסות עליו בדפי-הנייר הכתובים בצפיפות, שהידקם אליו. עד שהחל לדבר התערבבו הדפים מרוב שהיה הופך בהם כל הזמן, והוא לא מצא את הדף הראשון. מראה הניירות שהחזיק בידו עורר אנחה בקהל ובשולחן המוזמנים מחשש השעמום הצפוי להם בשעה הקרובה.

רבינוביץ כבר ויתר על חיפוש הדף הראשון, תפס באחד האמצעיים והחזיקוֹ לפניו ואמר: "חברים. אני, אני נרגש מאוד מקבלת-הפנים שעשיתם לי. כבר מזמן רציתי לומר לכם – שאני נרגש מאוד. אני תמיד עשיתי, לא איש של דיבורים. בכל-זאת ישבתי בשבועות האחרונים. חשבתי עליכם. על המחצבה. רציתי להסביר פעם אחת את הרעיונות שלי, שאני רוצה שימשיכו אותם בעבודה וביחסי-העובדים במפעל. תסלחו לי, חברים, שאני נרגש מאוד מקבלת-הפנים, מן הפרידה, מן הצער. כבר מזמן רציתי, רציתי לומר כי אני, אני – "

עיני הנוכחים פנו ממנו לעבר הפתח: שם הופיע חדידו, ברובהו ובכובע-הצמר לראשו, הביט אל רבינוביץ, והלה נִפנה גם הוא לעומתו. ראה חדידו את כתם-היין על מכנסיו וגיחך. ניסה רבינוביץ להמשיך בדבריו וקולו בגד בו. ידיו רעדו והניירות נשמטו והתפזרו על צלחתו. מיהר לאסוף אותם ולא עלה בידו. חדידו שם כף-ידו על פיו וצימצם כתפיו כדי שלא יפרוץ בצחוק.

"מה קרה, חדידו?" לחש אליו אחד שישב ליד הדלת.

"מה קרה לזין שלו?" אמר חדידו, והוא נחנק בתוכו מן הצחוק.

רבינוביץ העיף בו שוב מבט, אף כי לא שמע את דבריו. חדידו קרץ לו בעין אחת, ואחר-כך בשנייה. רבינוביץ שׂם את ידו על מצחו, ניסה להתרכז, הרים נייר ושוב הביט בו. לבסוף התבלבל והוסיף לדבר בעל-פה.

"רבותיי, כלומר, חברים – "

שכחו את חדידו והביטו בתמיהה אל רבינוביץ וראו כיצד מתעוותים פניו והוא נאנח, וחוזר ונאנח, ואינו יכול להמשיך, ופתאום – פורץ בבכי. וכך עמד, גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון הקטן שלפניו, עמד והתייפח בקול רם כתינוק. אשתו ובתו מיהרו אליו, ליטפו את גבו, והבת הצעירה קראה: "אבא, אבא, אַל תבכה. אתה לא צריך להתרגש כל-כך. כולם כאן אוהבים אותך."

מנהל המפעל הסתובב על כיסאו.

"אבא, בוא, בוא! תנוח קצת, אחר-כך תמשיך לדבּר, כולם יחכו לך. כולם!" הוסיפה הבת לדבּר אליו. והן יצאו שתיהן, האם והבת עם רבינוביץ המתייפח, וניסים לוי ליווה אותם, פַּתח את הדלת ואמר: "הנה בפינה עומד ספסל, תוכלו לנוח עליו. באמת, אדם טוב הוא אדון רבינוביץ."

"תודה, תודה לך," ענו לו, "אתה לא צריך להפריע את הערב כולו למעננו. תוכל לחזור, ודאי כולם מחכים לך."

בחדר המשיכו אנשי-הרדיו לסובב בשקט את סליל-ההקלטה, אדישים לכל המתרחש. העיתונאי רשם בחיפזון ציונים בפנקסו הקטן – כה נוגע ללב בכיו של מנהל-העבודה המזדקן. זו תהא ה נ ק ו ד ה ברשימה. דמעות ספּוֹנטניוֹת.

שאר הנוכחים ישבו ושתקו.

ניסים חזר והמשיך: "חברים, עד שהחבר רבינוביץ ינוח קצת ניתן רשות-הדיבור לחבר ספראי. יקום ויברך אותנו."

ספראי חיכה עד שיגישו אליו את המיקרופון. בא טכנאי והגביהוֹ מעט. חייך אליו בתודה. כיעכע בגרונו ואמר: "ידידים וחברים נאמנים, קהל נכבד. כבוד גדול עשיתם לי כאשר הוזמנתי אליכם. אני גאה שיכולתי לעמוד לצידכם ולעזור לכם בצעדים הראשונים לקראת העצמאות בתוך המפעל. חששות רבים מילאו אותנו שעה שהעלינו את רעיון הבחירות, ועליי לומר שנתקלנו בלא מעט התנגדות הן מצד פועלי המפעל והן מצד האחראים לגורלו. והנה בשעה טובה עברנו את כל המכשולים והשגנו בכוחנו האחד והמלוכד את המטרה המשותפת. ואני גאה לראות ידידים, אנשים בעלי עין פקוחה וראש פתוח, יושבים ולומדים מעצמם את עבודת המפעל. מתעניינים בבעיותיו וחרדים על כל הצלחה שלו. חברים, הענקנו לכם הערב זכות גדולה – בחירות. עכשיו, גם הדרישה חמוּרה לנו אליכם – עבודה, הרבה עבודה והתמסרות."

בכך סיים. לא הזכיר את רבינוביץ. גם לא את ניסים לוי. בכוונה.

אחרון קיבל את רשות-הדיבור מזכיר המפלגה. בעצם, התקין עצמו לומר כמה מילים חריפות, אולם התפרצותו הנרגשת של רבינוביץ קילקלה את האווירה העליזה של הערב וכבלה אותו, וכדי שלא לפגום בטעם הטוב הסתפק בכמה מילים כלליות וסיים בצורך שבהבנה הדדית. הרבה הבנה.

את נציג המשרד הממשלתי שכחו משום-מה. אחר-כך נזכרו בו ושאלו אם גם הוא רוצה לומר דבר. אולם הלה חייך והניע בידו לאות ביטול.

בכך הסתיים החלק הרשמי של הערב. ניסים לוי הודה למברכים. מישהו קרא: "בתיאבון ו"לחיים". הוּשׂם תקליט על הפּטיפוֹן שהובא במיוחד למסיבה. רבינוביץ חזר עם אשתו ובתו וישב במקומו. ניגשו אליו, הרימו כוס והוא התאושש מעט, אבל את נאומו לא נשא עוד. דפיו התגלגלו חלקם על השולחן וחלקם על הרצפה, ואיש לא שׂם לב לכך.

אנשי-הרדיו ניגשו להשלים את כַּתבתם בשיחה חיה עם הפועלים. בתוך המולת האכילה ופיצוח הגרעינים והרמת הכוסות נשמעו שאלות: "מה שמך?" – "כמה זמן אתה עובד במחצבה?" – "אמוֹר, אם היו נותנים לך להחליף את מקום-עבודתך, האם היית עושה זאת?" – "מדוע?" – הם סובבו מפועל לפועל, אבל התשובות לא הניחו את דעתם. מפני הרעש הרב לא נקלטו היטב דברי האנשים, חלקם לא הבינו את השאלות, ואלה שהבינו דיברו בשפה לא-ברורה עד שלא ניתן לקלוט דבר מגמגומיהם. ראש-הצוות בלש בעיניו לכאן ולכאן בתקווה למצוא אדם שיוכל לסַפּר בשפה פשוטה על המחצבה.

בפינה שממול לשולחן המוזמנים ישבו דנינו ומשה דויד, בקבוק הקוניאק לפניהם, והם מוזגים זה לזה ושרים:

"אַי אַי, אַי יַא יַא

אי אי, אי יא יא

יַא משה דויד!

וְיא דנינו בשמחה –

אַי אי, אי יא יא."

ודנינו מכה כל אותה שעה בכף-ידו בקצב על לוח השולחן, מניע ראשו הנה והנה וביד השנייה טופח על גבו של משה דויד. לפתע הפסיק, תקע אצבע בצלעותיו וקרא: "אַי, טיפש! לא רצית לבוא? הא?" – ומשה דויד לא חדל לזמר, ורק הרים ידו אליו ועשה עצמו כמאיים באצבעו:

"וְיַא דנינו, בשמחה!"

השאר עשו מעגל סביבם ומחאו כפיים וליוו אותם בסלסולי-קול ובהעוויות-פנים. ראו כך אנשי-הרדיו ומיהרו אליהם והעמידו את המיקרופון מול דנינו ומשה דויד ושיתפו עצמם במחיאות-הכפיים. גם יתר האורחים שעמדו בשולי המעגל הצטרפו ועימם ניסים לוי שעמד והִכה יד ביד באמונה ובכל כוחו, כדי להרבות את השמחה. וכבר נשכח בכיו של רבינוביץ, והאולם הקטן התמלא קולות שאון ועליזות.

לקח דנינו כוס ביד, הִכה בה על השולחן והעביר אותה למשה דויד. לקח אותה משה דויד, גמע ממנה, העמידה על השולחן, הִכה בה מכה קלה וחזר והעביר אותה ליושב מימינו. קיבל דנינו כוס אחרת מן היושב לשמאלו וחזר על הפעולה הקודמת. וכך החלו הכוסות עוברות בקול מאיש לאיש. פעם הקשה. פעם לגימה. אחת, שתיים, הקשה, אחת. אחת, שתיים, לגימה, אחת. ובפינה מזג מישהו קוניאק נוסף לכוסות שהיו חוזרות אליו כמעט ריקות במעגל. והכול ממשיכים במרץ וכמו במין תחרות בקצב השיר:

"אַי אי, אי יַא-יא. אי אי, אי יא-יא. יא משה דויד, ויא דנינו בשמחה."

לבסוף סיים דנינו את המשחק בזמרו זמר היתולי בקול מסתלסל ועולה, אשר גרר גלי-צחוק מצד כל הנוכחים, חוץ מן האורחים שלא הבינו בו דבר.

משסיים, נדחק איש-הרדיו אליו ואמר: "האם היית מוכן שנשוחח איתך ונקליט את דבריך?"

"אִנתִּי לא צריך לטרוח עליי מן אֶל כבוד לִלדַבּר בּאִל-רדיוֹ כּוּלוּ-אִל-יוּם, פוּק, פוּק, עלייכּוּם." ענה לו דנינו בז'רגון שעורר שוב רעמי-צחוק.

"חבר, אנחנו לא מתלוצצים איתך, אלא רוצים לשוחח על העבודה שלך במחצבה ועל החיים בכפר. אנו לא עושים כאן הצגה."

דנינו הביט בו, הירהר מעט ואחר-כך שינה את טעמו והחל מדבר בנוסח אחר: "מי אני, מסְכּן, יא דנינו בלי מילים בפה, שילך לדבר בּאִלרדיוֹ של כּוּל כּוּל אִלמדינה? הנה 'אַנטֶליגֶנט' גדול כמו אִלמוּמחים מן כּוּל העולם יוכל לדבּר בעברית הצֶחה שלו על מה שתשאל. קוּם, יא משה דויד! קוּם! קוּם! האדא מן אִלרדיוֹ מתרַצֶה לדבּר איתך בּכוּל הכבוֹד!"

והוא תפס במשה דויד ודחף אותו לפני המיקרופון, ובעצמו התחמק מן השולחן. משה דויד היה שתוי מעט, אך עדיין הבחין יפה במה שרוצים ממנו.

איש-הרדיו שאל: "מה שמך, חבר?"

"משה דויד."

"כמה זמן אתה עובד במחצבה, משה?"

רצה גם משה דויד לשנות את טעמו ולענות לאותו בחור מצוחצח מן הרדיו בעברית העילגת והמעורבבת בערבית ולעורר רעמי-צחוק בקרב הקהל, ובכך להתחמק מן השיחה. אבל בראותו את המבט החשדני והמבטל שנתן בו הבחור נדלק והתמלא גאווה וענה: "עשר שנים אני עובד במחצבה, חבר. עשה שנים שלמות, מן הבוקר עד לערב."

אנשי-הרדיו מיהרו כולם לעבר משה דויד והחלו לבדוק את פעולת מכשיר-ההקלטה. ראש הצוות רמז להם להתכונן, המראיין הכין שאלות נוספות ולפני שהמשיך שׂם לרגע את כף-ידו על המיקרופון, למען לא ייקלט דבר, ואמר למשה דויד: "העברית שלך טובה מאוד. ועכשיו נעשה איתך שיחה על העבודה במחצבה. אתה לא צריך להתרגש, גם לא למהר. אני אשאל ואתה תענה לי, כאילו נפגשנו במקרה ברחוב. אתה מבין?"

"כן."

"משחק נחמד מאוד," הירהר, "אני מדבר והם שומעים והכול נהנים מן השפה שלי."

"כאשר אני מתחיל להקליט, משה, מיד אתה לוקח את המיקרופון ליד ואומר: 'הלו, רדיו! כאן משה דויד מדבר מן המחצבה.'"

"בסדר."

"קח."

"הלו, רדיו! כאן משה דויד, מדבר מן המחצבה."

"שלום, משה, שמחנו לפגוש אותך, ואני מצטערים להפריעך לכמה דקות בעבודתך. בעצם, כמה זמן אתה עובד כאן?"

וכך הוסיפה השיחה לקלוח ביניהם. המראיין שואל ומשה דויד עונה וסביבם עומדים רוב הפועלים וכמה מן האורחים שעדיין נישארו במקום. חשב משה דויד: "אדם משכיל העובד ברדיו מלא עניין לשמוע כל מה שעבר עליי, וכיצד הסתגלתי לתנאי-העבודה, ומה היו המעשים שהשאירו עליי רושם רב ביותר במשך השנים. איש מן הפועלים לא היה יכול לנהל שיחה כה חופשית, ועוד לתוך המיקרופון. והנה אנחנו קוראים אחד לשני בשם הפרטי, והוא שואל אותי אם ביקרתי פעם בתיאטרון. בוודאי. אמנם, את שם ההצגה אינני זוכר, אבל הבנתי היטב." כולם פערו פיהם בתימהון. משה דויד ביקר פעם בתיאטרון? והרי מעולם לא סיפר. ודאי שלא סיפר. וגם על הספרים שקרא לא אמר מילה. וכי היו מבינים אותו? ואולי ישאל הבחור מן הרדיו, למשל – מה היה הספר האחרון שקראת בו? מצאת את האדם הנכון, חבר מן הרדיו, את משה דויד.

אך במקום לשאול לספרים נזכר הבחור במטרת הכּתבה וחזר לעניין הבחירות במחצבה. הפסיק את הראיון עם משה דויד וסיפר לתוך המיקרופון כיצד בחרו הפועלים מנהל-עבודה חדש מתוכם, וכיצד עורר הדבר התלהבות בלב כל המטפלים בהם זה שנים רבות. והוא הביא משפט שמצא כשחיטט מתוך סקרנות בדפים הפזורים של רבינוביץ: "לאט לאט הננו מתקדמים ומתחנכים לקראת הדמוקרטיה, השיתוף והשיוויון," וכך זכה ונכנס סוף-סוף גם אחד מרעיונותיו של רבינוביץ לתוכנית. אחר-כך חזר ושאל את משה דויד:

"איך אתה מרגיש עכשיו, חבר, כשמנהל-העבודה הוא מהחברים שלך?"

"למה אתה שואל אותי?" ענה לו משה דויד, שבינתיים התפכח כמעט לגמרי מן המשקה.

"מה זאת אומרת למה אני שואל אותך?" התפלא הבחור, וכהרף-עין כיסה בכף-ידו על המיקרופון, "הרי אתה פועל במפעל!"

ניסים ניגש ועמד ביניהם. ספראי, שישב בפינה ושוחח עם רבינוביץ, נשא עיניו והתבונן אל המתרחש בעניין רב.

"למה אתה שואל אותי?" חשב משה דויד, "האם רצית לדעת איך אני מרגיש כשמנהל-העבודה החדש הוא החבר שלי ניסים לוי? כאשר שאלת אותי על התיאטרון חשבתי לרגע שאנחנו מיודדים ומבינים אחד את השני. איפה! זה רק אני ניסיתי בכל כוחותיי ללמוד משהו מהשכלתך. אבל אתה לא הבנת מה מתרחש בליבי. ואולי אינך אשם. מה אתה יודע על השינאה שיש בין ניסים לוי לביני. האם שמעת על השעות שהוא מוריד לכל אחד מאיתנו בעבודה וגובה אותן לעצמו? ואם אסַפּר לך על הדברים האלה, האם תאמין לי? ואם תאמין לי, יאמינו לי גם כל אלה שעומדים פה מסביב? ואם אני אדבר ואוציא שם רע לניסים לוי בפני המנהלים שלו, אתה חושב שהוא ישאיר אותי לעבוד במחצבה? אתה יש לך אישה וילדים שפרנסתם תלוייה במילה אחת שתוציא מן הפה? עליך להבין אותי בשתיקה, אם באמת התעניינת בגורלי ובמה שהולך במחצבה. אבל אתה אולי רק העבודה שלך לשאול שאלות ולקבל תשובות. וכלל לא איכפת לך מה נעשה אצלנו באמת? אם כך, אתה חושב שאני אהיה כזה טיפש לעשות מעצמי צחוק ולהלשין על ניסים לוי בפניך. שתיחנק אתה איתו ועם כולם ביחד, אם רק היית יודע מה שאני חושב עליכם בליבי."

ולמראיין אמר: "אַל תשאל אותי מפני שאני הייתי חולה כל השבועיים האחרונים ואני לא יודע דבר מכל מה שהולך במחצבה."

ניסים כרך זרועו לכתפו של משה דויד וחיבקו בלי שהעומדים מולם הבחינו שהוא ממעך בינתיים כמה מצלעותיו. "סַפּר להם, משה דויד, על החיים שלנו," אמר בחביבות, "אתה עִם המילים החכמות שלך יכול להסביר טוב יותר מכל אחד אחר אצלנו."

העיתונאי צילם את השניים העומדים עתה חבוקים ליד המיקרופון, ואילו איש-הרדיו תמה: "באמת אינני מבין אותך, חבר משה. הנה ידידך הטוב ניסים אומר בעצמו שאתה תצליח יותר מכל אחד אחר כאן לסַפּר לנו על המתרחש במחצבה. ובכן, כולנו מחכים לך."

"דבֵּר, דבּר," עודדוֹ ניסים, "כאן לא עבודה ואתה לא צריך שתחשוב כי משלמים לך כסף בשביל שתעשה משהו. כאן בני-אדם חופשים מדבּרים כדי שידעו האנשים מה אנחנו עשינו."

"ובכן, ספר לנו, משה דויד, על הבחירות למחצבה. האם השתפרו עכשיו היחסים במפעל, כאשר מנהל-העבודה הוא מהחברים שלכם ומבין אתכם ושומע לדרישותיהם?"

"אם אני מבין?" חשב משה דויד לעצמו, "אם אני מבין. ותפסיק, ניסים לוי, למעוך לי את העצמות בגב, כשאתה מחזיק בי כאילו הייתי הידיד הכי טוב שלך, ובינתיים הגוף שלי מתפוצץ מכאבים. כי עוד לא הבראתי מהשְפעת המכות והמשקאות שהשׁתכרתי לפני שבועיים אחרי שאישתך לא באה לבקר אותי. אם אני מבין, מנוּולים שכמוכם? מה אתם רוצים שאגיד? ודאי הכל טוב במחצבה. אבל אני נשבע לך, ניסים, שאדפוק אותך על כל מילה שאתה מכריח אותי עכשיו להגיד להם שעה שאנחנו בינינו יודעים היטב את האמת על מעשיך."

והוא אמר בקול רם, כאילו מדקלם את דברי עצמו: “כבר אנחנו חיכינו שנים רבות ליום שיבוא בו אדם משלנו בתפקיד הגדול הזה."

"תזכיר את ספראי," לחש לו ניסים לוי, "הוא אדם חשוב מאוד."

"מי?"

"רגע, רגע, חברים! לא להפסיק אותו באמצע!" צעק איש-הרדיו.

ומשה דויד המשיך: "ואני מודה, שמעתי חבר ספראי עזר לנו הרבה בשביל שנשיג את המטרה שלנו. עכשיו כל העניינים במחצבה בסדר גמור."

"וזה הכול?"

ניסים לוי הידק קצת את תפיסת ידו.

"אוֹי!"

"מה יש?" קרא המראיין, "מה קרה לך שחדלת לדבּר לעניין?"

"אם אני חדלתי לדבר לעניין," הירהר, "ואתה, כלום לא חדלת מזה זמן רב לדבר לעניין? מה אני אמרתי – אוֹי! – וזו מילת-האמת היחידה שהוצאתי במשך כל הערב המטונף הזה שלכם, מפני שניסים לוי תוקע לי אגרוף בצלעות. ומה אתה התחלת פתאום לכעוס עליי וחדלת להיות חבר טוב שלי ולדבר אליי בלשון חלקה ולתת לי מחמאות על השפה וההשכלה שלי? הא? היית טוב אליי כל זמן שאני לא מפריע לך בעבודה שלך? הא? אתה טיפש לא פחות מרבינוביץ, ואולי מנוּול קצת יותר ממנו. ואם לא היה לך עור כה עבה, ודאי היית פוקח כבר את עיניך ורואה מה נעשה כאן לנגדך. אתה בחור צעיר ועתידך ופרנסתך בטוחים – למה לך לשבור את הראש על אחד משה דויד שדפקו אותו עוד לפני שעלה לארץ ודופקים אותו עכשיו בארץ, ואף אחד לא מבין שכל המילים היפות שלו לא באות אלא לכסות על הלב הכואב ועל השינאה המצטברת – וכל מה שמרבים לעזור לו ולעשות לטובתו עוד מחַרבּנים לו יותר את הנשמה, עד שהוא שונא את אישתו וילדיו והולך ושותה עראק כל ערב כדי לשכוח את צרותיו, וכל מה שנישאר לו בחיים היא השינאה שיש לו לניסים לוי. ואתה מבקש ממני לדבר לטובתו? טוב! טוב! אני אדבר. סוף-סוף אני אדבר פעם אחת ואגיד לכם כל מה שאני חושב, ותשמע כל הארץ כמה מנוּול הוא ניסים לוי ומה הוא עושה לשעות הנוספות שלי במחצבה."

והוא תפס את המיקרופון בידו והרימוֹ כאילו חפץ לנגוס בו, ובדרך-אגב השתחרר בתנועה זריזה מתפיסתו של ניסים לוי ועוד הוסיף לו מכה חשאית בבטנו עד שניסים התפתל כמה שניות בכאב חד בלי שיגלה מאומה מה שאירע לו. אחר-כך צעק לתוך המיקרופון:

"הלוֹ, רדיוֹ! כאן משה דויד מדבר מן המחצבה – "

איש-הרדיו קפץ לעומתו ואמר: "הפסיקו אותו!" – והם התנפלו עליו להוציא את המכשיר מידו וקראו: "שיכור! שיכור!" – המקליטים הפסיקו מיד את פעולת המכשיר, ואילו משה דויד היה סבור כי דבריו משודרים. בינתיים התגלגל על הארץ, ועליו כמה מן הפועלים המנסים להוציא מידיו את המכשיר, והוא קורא בקול חנוק, כאילו היה המשפט מורכב ממילות-קסם הפותחות לפניו שערים נעלמים:

"הלוֹ רדיוֹ! הלוֹ, הלוֹ, כאן משה דויד מְדבּר מן המחצבה – "

לבסוף אמר איש-הרדיו: "חברֶה, חברֶה, די, עזבו אותו. אין דבר, עוד כמה רגעים יירגע, וממילא הפסקנו את המכשיר. מוטב תביאו לו קצת מים קרים לשתות."

הניחו לו לנפשו והוא ישב בפינה והתבונן אל המיקרופון. "יא משה," קראו אליו בעודם מרוחקים ממנו, "אתה עוד מדבר אל המַקרוֹנפוֹן שלך?"

"יחרב ביתכם!" קרא להם והשליך את המיקרופון לעברם.

"יא משוגע! יא משוגע אתה! לא רק השתכרת, עוד השכל שלך התחיל לעבוד על מלהיפך. מה אתה מתהלל עלינו בדיבורים שלך על תיאטרון, יא חשמלאי, מבין גדול נהיית לנו. כבר הראש שלך מסתובב, יא משוגע שכמוך!"

ספראי התבונן במתרחש וקמט קל בפינת מצחו גילה שאינו מרוצה ביותר, אלא שלא התערב. השאר היו עסוקים בשיחה ובשתייה, ולאחר שהעיפו מבט בתגרה הקטנה ייחסו אותה מיד לעודף המשקה בקיבתו של משה דויד וחזרו לעיסוקם.

דנינו ניגש אליו ושׂם לידו על הרצפה בקבוק קוניאק, כוס, וצלחת מלפפונים חמוצים. "אם כבר השתכרת," אמר לו, "לפחות תיהנה מן הערב, שתה."

ניסים לוי שתק. מרפקו של משה דויד, שננעץ היטב בבטנו, עכר את רוחו, מה עוד שלא היה יכול לגשת ולגמול לו.

אנשי-הרדיו קיפלו את מכשיריהם, עלו למכונית והסתלקו. אחריהם נעלמו האורחים מן העיר. מסביב לדנינו התקבצה חבורה חדשה והחלו מזמרים ומוחאים כפיים. דנינו לקח בקבוק ריק וחיבק אותו בזרועותיו ולחץ אותו אל חזהו והסתובב הנה והנה לקצב המנגינה. חדידו עמד באמצע החדר, הרים את ידיו למעלה, מחא כף והקיש אגודל באצבע עד שהשמיעו העצמות קול-חריקה. אחר-כך התנועע לקצב הזמרה, הרים ראשו והִטה אותו לפנים כשור מוכן לקרב. גופו התפתל לפנים ולאחור לפי המגינה, ולאחר כמה רגעים החל לשלֵח את רגליו לצדדים – אחת לפנים, שתיים לאחור, וניענע בירכיו כשהוא יוצר מעין מעגלים קטנים באוויר. מחיאות-הכפיים נעשו קצובות יותר וחישמלוהו עד שניראה כמכושף מן הקצב, וכאילו אינו שולט עוד בגופו ובתנועותיו, והקהל הוא השומר את צעדיו ומכוונם.

המעגל מסביבו התרחב, אנשים זזו לאחור ואחד מהם נתקל במשה דויד שעדיין ישב על הארץ, עקף אותו והלה התגלה לעומדים במעגל. חדידו המשיך יחידי בריקודו כשהוא סובב על-פני כל הנוכחים עד שהגיע למשה דויד, ודנינו שראה אותו חזר ושילב את שמו בשיר:

"אַי אַי, אַי יַא יַא

אי אי, אי יא יא

יא משה דויד!

וְיַא חדידו, בשמחה –

אַי אַי, אַי יַא יַא."

חדידו עמד וניענע גופו כלפי משה דויד, לפנים ולאחור, לפנים ולאחור, ירד וכופף ברכיו, חזר ועלה וכמו מְכשפוֹ בידיו ומושכו אליו לקום ולרקוד מולו. והשאר קוראים בשמו, ואחדים ניגשו וניסו להרים אותו בכוח ולהעמידו על רגליו. אך הוא הדף אותם בכעס ולא נתן לאיש להתקרב אליו. הביאו לו בקבוק נוסף וגמע ממנו כמה לגימות. אחר-כך חזרו ותפסו אותו מאחוריו ודיגדגו בין צלעותיו עד שהתעורר מכאב, קפץ ועמד – ועדיין חדידו מרקד מולו, מתרומם פעם על רגל אחת, ומחליף, ועורך סיבובים קלים, עולה ויורד ומוחא כפיו בקצה השירה. התערפל החדר בעיני משה דויד וסחרחורת תקפה אותו וכמעט נפל שנית לרצפה, לולא שניים שתמכו בו והחזיקו אותו ביניהם והחלו רוקדים עימו למול חדידו, כשהם מקפידים על קצב הפסיעות, ואילו הוא נשׂרך ביניהם כשק שחציוֹ ריק, ראשו נופל לפנים, מטולטל וכבד. בתחילה תפס כל אחד מהם אחת מכפות-ידיו, הקיש בה מעל לראשו, כאילו הוא מוחא כפיים בקצב הריקוד. אחר-כך החל מוחא כפיו בעצמו, מעט ברפיון, ולבסוף הרים ראשו וכמו חיים חדשים נכנסו ברגליו והן נשמעות לו ונעות בקצב אחד וכבר הוא זקוף ופותח בריקוד מלא סערה. השניים עזבוהו וחזרו למעגל המסתכלים. חדידו, משראה כך, הבליע אף הוא את עצמו בקרב הקהל והצטרף אל מוחאי הכפיים.

משה דויד נחשב לאחד הרקדנים הטובים בכפר. גופו הצנום, קומתו הישרה וקלות תנועתו עשו לו שם ברוקדים. הוא ידע כיצד לרתק את הקהל בשמחות בבצעו בדיוק ובלהט את הריקודים העתיקים שהובאו מעבר לים ונישארו בליבות בני העדה כזכר לחייהם בערים ובכפרים שמהם עלו ארצה. כך היה סוחף עימו אותם בראש שורה מתפתלת ארוכה, והם יוצרים יחדיו כמין נחש ארוך, או שהיה חוזר ומלכדם למעגל הסובב בתנועת-רגליים אחת ואנשיו מחזיקים שלובי-מרפק זה בזה, בטנם אסופה מעט לאחור וכתפיהם נוטות לפנים, כלפי המרכז. אז היה חומק מתוכם ועומד לבדו באמצע המעגל וסובב בכיווּן הפוך לתנועתם, ומלהיבם בתנועות ידיו, ומגיש עצמו כל פעם בתנועת-בקשה לפני רוקדים שאינם משתדלים כראוי, ומשלהבם בקריאות וביללות ובפרצי-צחוק פראיים, עד שלא היה ניתן להכיר בו את משה דויד השתקן והרגיל המצניע עצמו בקהל. ומשום שלא היה בכפר שני לו באמנות הריקוד לא ויתרו על השתתפותו בשמחת הערב.

להפתעתם המשיך לרקוד יחידי ולא ביקש מהם לסובב עימו במעגל. רק רמז להם בידיו להמשיך ולתת לו קצב, ובתוך כך פנה ומצא את ניסים לוי העומד בשורה השנייה של המעגל, והחל מוחא כף לעומתו ומשנה בשורות השיר:

"יא משה דויד!

ויא ניסים לוי, בשמחה – "

אבל הברות שמו של ניסים לא התאימו לשיר, לכן חדל ממנו ורקע כמה פעמים ברגליו – אחת ואחת, אחת ואחת, כאילו הוא דורך על משהו תחתיו. בינתיים יצא לעומתו ניסים מתוך סקרנות, וכשראה אותו משה דויד החל רוקד מולו בקצב שונה ועיניו נעוצות בו והוא קורא:

"פַּחד שלי

בַּפּחד שלך –

וּפחד שלי

בַּפּחד שלך – "

והקצב החדש והמהיר יותר הדליק את כל הנאספים והם ליוו אותו במחיאות-כפיים, במהירות מתגברת, כשהוא מבצע תנועות רהוטות ברגליו, ראשו רכון לפנים ועיניו חותכות בניסים לוי העומד מולו.

"פחד שלי

בפחד שלך – "

ולפתע הוסיף:

"ורגל שלי

בבטן שלך!"

והמשיך בקצב מהיר יותר:

"פחד שלי

בפחד שלך –

ורגל שלי

בזין שלך!"

ולבסוף חזר רק על חלקו השני של הזמר:

"ורגל שלי

בזין שלך!"

והקהל מוחא עימו כפיים בהתלהבות, אף כי שמעו היטב את דבריו, עד שניסים, אשר בתחילה עוד ניסה לבצע ברגליו כמה תנועות-ריקוד כמתכונן להיכנס פנימה, פסק לפתע – פניו האדימו והוא פרץ בצעקה:

"שתוק!"

אך הקהל הוסיף למחוא כפיים בקצב מטורף ומשה דויד עומד ומכרכר ומעווה פניו כמוקיון ושולח לשון מולו ומחווה באצבעות ידיו וברגליו תנועות ורמזים כלפי ניסים, עד שתפס הלה את ראשו בידיו כמבקש להתעורר מחלום-סיוטים וצעק שנית: "די!" – ואחר-כך פסע לפנים וניסה לאחוז בגרונו של משה דויד, אלא שהלה נסוג ממנו לאחור והשתמט והוסיף לרקוד. ובעוד רגע לא שלט ניסים ברוחו ושלח לעומתו מכת-אגרוף עצומה אשר הפילה אותו באחת ושיטחה אותו מלוא קומתו על הרצפה. מיד פסקו כל מחיאות-הכפיים והשריקות והשאגות של המסייעים, מתוך שיכרות או רוע-לב, לפזמונו של משה דויד, והשתררה דממה מכבידה.

לאחר כמה דקות החלו מסתלקים מבויישים מן המקום אף כי נישארו בקבוקי-משקה מלאים רבים ועוגות ומיני-מתיקה. דנינו ניגש והרים את משה דויד ושטף תחת ברז המים הקרים בחוץ וניגב במטפחתו את הדם שנזל על סנטרו. משה דויד לא הוציא הגה מפיו. דנינו היה בטוח כי התעלף.

לאחר כמה רגעי-שתיקה אמר לפתע:

"דנינו, קח אותי הביתה."

והמילים יצאו צלולות וברורות. דנינו התפלא וניסה לדבר איתו עוד, אך לא הצליח. וכך, כל הדרך, במכונית ובסימטאות הכפר, וליד פתח ביתו, לא הוסיף לדבּר.

ניסים עמד חיוור, וידו רועדת, שלא כדרכו. הוא הסתובב כאָבל בין השולחנות שפזורים עליהם קרעי-נייר והררי קליפות ושיירי עוגות ומשקאות. כמה אנשים סייעו לו להשיב את הסדר באולם. הניצחון נמהל בטעם מר, בעלבון צורב. חששות סתומים החלו לכרסם בליבו של ניסים.

המשך יבוא

[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].

מכתבו של דב אֹשרוב על משפחתו בארץ

שלום אהוד,

מכרתי, אורה שטרנאו, העבירה לי את גליון 308 של "חדשות בן עזר". מצאתי בו עניין ואני מבקש לצרפני לרשימת התפוצה.

כדי להיות ראוי לזכות זו, אספר לך שגם אני ממוצא מלבסי. שמי דב בן אבשלום אשרוב (אל"ף מנוקדת בחולם חסר). אבי נולד בפתח תקוה בשנת 1901. כיום אני תושב תל אביב.

סבי מצד אבי, דב בן יעקב אשרוב, הגיע ארצה בשנת תר"ן מוויטבסק שברוסיה הלבנה, והוא בן 15. הוא פנה תחילה לראשון לציון, וכעבור שנתיים עבר לפ"ת, שם הכיר את אשתו, סבתי מרים-מושי, בת דב בן שניאור זלמן חפץ. השם חפץ שונה אח"כ ללוין.

סבי, דב, שימש מנהל עבודה בחוות לחמן ואחר-כך ב"פרדס בחריה". בתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש קבלן באזורי הבשן-הגולן לאספקת עצים ותבואה לצבא התורכי. הוא נפטר בשנת תר"עז בטבריה ממחלת החולירע, בהיותו בדרכו למושבה.

סבתי מרים הגיעה לפתח תקווה עם אביה ו-11 אחיה ואחיותיה בשנת תר"מח [1888]. אביה כונה על-ידי הערבים "אבו טנעש". כנוי זה דבק בו ואף עבר בירושה לאחד מבניו, אחיה של סבתי. במלאת 110 שנה לעלייתה ארצה של משפחת סבתי, משפחת לוין, ולהתיישבותה בפתח תקווה, ערכנו כנס משפחתי בו השתתפו יותר מ-400 איש מן הצאצאים.

דודי חיים, אחיו הבכור של אבי, נשא לאישה את דבורה לבית שפיגל, שניהם ילידי המושבה. דודי אליהו, בן המושבה, נשא לאישה את חיה בת אברהם שפירא, ראש שומרי המושבה, גיבור נעוריי. בספרייתי – שני חלקי הספר "אברהם שפירא" מאת יהודה אידלשטיין, ספרך המצויין "גדע – סיפורו של אברהם שפירא" וכמובן גם ספרו של סבך,יהודה ראב,"התלם הראשון".

בברכה

דב אֹשרוב

אהוד: לדב אֹשרוב שלום. ברוך המצטרף לקהיליית נמעני המכתב העיתי. אגב, משפחת אָשרוב מבוכרה, לא קרובים שלכם, גרו מעברו השני של רחוב הרצל מול ביתו של אברהם שפירא. הבן המפורסם שלהם היה משיח אשרוב, הידוע בשם מישה, אבל אנחנו הערצנו את אביו, שהיה נהג מכונית הזבל האחת והיחידה שהיה בה די לכל המושבה, אבל עיקר תפארתו היה על ה"אוטו מים" הירוק בעל המכל המלבני מאחור, שעימו היה מרביץ בקיץ במים את שולי הכבישים שרובם היו גם ללא מדרכות וזאת באמצעות שני משפכים משני צידיו, ואנחנו הילדים יושבים על שׁוּל הדרך [כך צריך לכתוב מעכשיו, ולא בשולי הדרך] ברגליים יחפות ומחכים שה"אוטו מים" יעבור ויתיז גם עלינו.

* * *

תודה למוטי ברכאן

על התרגום, העיבוד והקריאה המרתקים והמעולים

בחמישה המשכים ב"קול ישראל"

של "גוליבר בארץ הסוסים הנבונים" מאת ג'ונתן סוויפט

עולם שלם המחשת בכישרונך

* * *

"חדשות בן עזר" מברך אתכם, רבבות התומכים המתלהמים של מנהיגכם, נקרופיל וטרוריסט, שיח' חסן נסראללה, שהתכנסתם בביירות לרגל חג העשׁוּרָה, היום העשירי בחודש מוחרם, היום שבו מציינים בני העדה השיעית שלכם את מותו של האימאם חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד.

כל המתבונן במאזוכיזם רווי נחלי הדם שלכם בתהלוכותיכם המזוויעות יכול לשער מה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו אם יפול בידיכם, שכנים יקרים ונאורים, ומה קרוב לוודאי כבר עוללתם ברצחנותכם לשני השבויים שלנו ("חלקי גופות" בלשון מנהיגכם המנוול חלקלק הלשון) – שנפלו בידיכם חיים. הלוואי שתיצָלו חיים לנצח בגיהינום על אש התמיד, ושאזרחי לבנון, גם השיעים, ישתחררו מהעריצות הנוראה שנגרמת בגלל הפיגור השכלי שלכם!

* * *

כולנו גאידמק / כולנו בית"ר ירושלים

הבה נתעטף בדגל / ונשרוף את מימסד המדינה המושחתת / שהקים בן-גוריון הבינוני!

[לקורא בעתיד: עיין בעיתוני הימים האלה, גם במוספי הספורט, כדי להבין]

* * *

איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי

 מגישים עיתון ספרותי חי מס' 22

ביום שישי הקרוב, 25.1.2008, בשעה 12 בצהריים, באולם 'קפה תיאטרון',

בניין הקאמרי החדש, שדרות שאול המלך, תל-אביב

על הנושא: מפגש עם משוררות

עורך: זיסי סתוי  / מנחה וקוראת: השחקנית דליה שימקו

משתתפים:

המשוררת מיכל סנונית, על ספרה החדש 'שירת הלב'

הסופר אהוד בן עזר, על דודתו המשוררת אסתר ראב

המשוררת מאיה בז'רנו, על שיריה החדשים

המשוררת רחל חלפי, על ספרה החדש 'פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף'

המשוררת דנה אמיר, על ספרה החדש 'שירי איניג'

המשוררת דנה אמיר תופיע בנגינה בפסנתר של שירי משוררות מולחנים

מחיר כרטיס: 40 שקל. 25% הנחה למנויי הקאמרי ולגימלאים.

הזמנת כרטיסים מראש: בקופת הקאמרי טל. 03-6060960

* * *

ליבנו עם אנשי שדרות, מחר אולי יושבי אשקלון, ומחרתיים מלוא כל הארץ כבוד הטווח של טיליהם, ולעתיד לבוא גם תל אביב איננה חסינה מפניהם! – אבל בינתיים, יש לפנות את אנשי שדרות! – אין משאירים אזרחים בשדה הקרב להיות בשר תותחים! – במלחמה כמו במלחמה! – וליבנו גם לצבועים שבבני עמנו, שיָקר להם שלומם של הפלסטינים המסכנים בעזה יותר מחייהם של בני-ישראל בשדרות ובעוטף עזה, והם מוכנים שימשיכו להפגיז את היהודים בטילים ובמרגמות ורק שלא תיפול שערה משערות ראשו של באנדיט פלסטיני רוצח ילדים שרועד מקור הלילה ללא חשמל – כי אצלנו אנשי השקר נחשבים לאנשי המצפון, ואנשי האמת נחשבים פשיסטים!

ולקול מצהלות לעג התקשורת שלנו מודיעה מערכת הביטחון כי הפסקת החשמל בליל אמש בעזה, מבויימת, כי 75% מתצרוכת החשמל לרצועה מספקת ישראל.

מחב"ע

* * *

הזמנה

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

עירית תל אביב-יפו  \ מינהל החינוך והתרבות \ אגף התרבות והאמנויות

משרד המדע התרבות והספורט \ מינהל תרבות \ המחלקה לספרות

"בית הסופר" ע"ש שאול טשרניחובסקי

יום חמישי, י"ז בשבט תשס"ח (24.1.2008) בשעה 20:00

על שני ספרים של איתמר יעוז-קסט

על "תאונה ונס בערב" – פואימה

דברים: פרופ' נורית גוברין / המשורר עודד פלד

שיחה עם איתמר יעוז-קסט:

על "כף ידו של חורף" – שירי ילדות

מנחה ומראיינת: פרופ' חנה יעוז / פרקי קריאה: ד"ר שילהב קסט

"בית הסופר" – רחוב קפלן 6, תל-אביב

טל': 03-6953256/7; פקס: 03-6919681

email: aguda-sofrim@bezeqint.net

דמי כניסה לאירועים: 25 ₪

גימלאים, תלמידי תיכון, סטודנטים וחיילים: 10 ₪

חבר/ת האגודה – ע"י הצגת כרטיס חבר: 10 ₪

* * *

שלום לחבריי. איבדתי את הטלפון הנייד, ואיתו את כל ספר הטלפונים. אנא  מיסרו את מספרכם לדוא"ל שלי. תודה. דודו ב. busid@bezeqint.net

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,702 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * * * * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 310, וזאת ככל שנתקדם בצריבת הגיליונות האחרונים], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל. גם מי שכבר שלח כתובתו קודם מתבקש לשולחה פעם נוספת כי אנחנו עמוסים במאות אי-מיילים מכל המינים והסוגים.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

* * * * * *

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל