חדשות בן עזר

תל אביב, יום חמישי, ט"ז בשבט תשס"ח, 23 בינואר 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: אחרי לילה שחור (שיר).

הבהלה ללבנון, מה פוגש ורואה הארצי-ישראלי בלבנון, מאת סופרנו המיוחד [י. קבנצל], "הארץ", 20.9.1935.

יוסי אחימאיר: "ההכרח המתימטי של זיכוי חברינו."

ידידיה יצחקי: "ספרויות היהודים" הם "ספרות עם ישראל".

ד"ר גיא בכור: כאשר כללי המשחק בעזה השתנו – Welcome to Egypt

שו"ת אליהו הכהן: "קוקו – אהה!" – מענה למשה גנן וחידה של פוצ'ו.

איליה בר-זאב: עַל הַשָּׁטִיחַ בַּסָּלוֹן (שיר).

חילוקי דיעות קשים ביותר בקרב קובעי המועמדים לפרס נובל לספרות הבא. לאחר דבריו האחרונים בעיתון האיטלקי – מועמדותו של א"ב יהושע מתחזקת לעומת עמוס עוז.

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק ט"ז, "למה היא שׂמה עין על הבעל שלי?"

מרבית התקשורת הישראלית עומדת איתן מאחוריך! – ויחד עם הגופים האינטרסנטיים והאופוזיציוניים, המשופעים בכספים, והמתיימרים לייצג את "דעת הקהל" לקראת פרסום מסקנות ועדת וינוגרד – אנחנו נצליח להפיל את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו עד כה לישראל, את אהוד אולמרט, ונקלע את המדינה למשבר שלטוני שיימשך שנים אחדות, לפני ואחרי הבחירות המוקדמות המיותרות –

שתלך מדינת ישראל לעזאזל אבל העיקר שהאיש הזה אולמרט, שניסה בטיפשותו המושחתת לשבור את כוח הגרילה הטרוריסטי שלך, חסן, ושלח תחילה מטוסים במקום שאתה תהרוג בחייליו – אז שהאיש הזה עכשיו יישבר – ואילו אתה, האתרוג המצונף מביירות, תמשיך לככב עם חיוך מנצח בשמי התקשורת הישראלית ושום רבב לא ידבק בך ובמנוּוָלוּת הסאדו-מאזוכיסטית השיעית שבאופי שלך – שהרי אתה בסך הכל "אוייב" החותר להשמיד אותנו, ומה יש לבוא בטענות אליך כאשר אתה ממלא את תפקידך על הצד הטוב ביותר? אשמים הם המנהיגים ומפקדי הצבא הישראליים, ששולחים חיילים ליהרג במלחמה נגדך! כי בעיניך, ממש כמו בעיני התקשורת שלנו וגם זו העולמית – לא התוקף אשם אלא מי שמתגונן מפניו!

אשר תקף את הישוב היהודי בארץ בשנה זו, נתן את אותותיו בלבנון במדה העולה על כל המשוער מקודם. המונים – במקורות מוסמכים אומדים את מספרם לשמונת אלפים נפש – בקרו השנה בלבנון, ועדיין הנסיעה ההמונית נמשכת, ובגמה העונה בודאי יעלה מספר הקיטנים היהודים מארץ ישראל, שבקרו בלבנון, לעשרת אלפים.

אף על פי שהמארחים הלבנונים לא פללו לעליה כזו מארץ ישראל, מצטערים הם על שהקונגרס הציוני שנתכנס השתא בלוצרן משך וכנס סביבו רבים מתושבי הארץ, אשר – בלי כל ספק – לא היו מוותרים על נסיעת מנוחה, וכמובן... – ללבנון.

השנה, בהשואה לאשתקד, עלה מספר היוצאים ללבנון לכפלים. הדעה הכללית, שהשתררה בישוב, כי אין כל הצדקה לבולמוס הנסיעה ללבנון, לא נתנה כל תוצאות חיוביות.

בין הקיטנים הארצישראליים אשר בלבנון לא יחסר סוג או חוג של התושב הא"י. השנה – שלא כבשנה הקודמת – רבו הקיטנים מן המושבות, ביניהם הרבה צעירים וצעירות.

עיר המרפא שלנו – חיפה, מיצגת את עצמה בלבנון וקיטנותיו בכמות ניכרת מאד. ועל כך יש להצטער הרבה. צעירה אחת, תושבת חיפה, ענתה ואמר לי:

– "יודעת אני, שעל הכרמל לא רק כלל וכלל. במקרים רבים טוב על הכרמל יותר מכאן, אולם ה כ ל יוצאים ללבנון, וגם אני עשיתי כמוהם".

ודעה זו מכרעת היא, היא אשר גרמה לבולמוס הנסיעה ללבנון. כי אכן, בולמוס הוא, פסיכוזה, שבוודאי תחלוף עד מהרה ככל שגעון קיבוצי.

על עובדה זו יש באמת להתפלא. הממשלה הלבנונית השקיעה מאמצים רבים למשיכת הקיטנים והתיירים לארצה. היא עשתה נסיונות מוצלחים לקביעת יחסי שכנות טובים בין ארץ ישראל והלבנון. בקור העתונאים הא"י, עריכת משחקי אספורט לכל ענפיו בין האגודות הספורטיביות היהודיות והמשותפות אשר בארץ והלבנון, והוזלת תשלום הויזה ללבנון, מציינים את אהדתה של הממשלה הלבנונית לא"י. אולם מי שלא ראה, כמה זרה רוח זו בין כותלי הקונסוליה הצרפתית ביפו, לא עמד על הניגוד בין השקפות שני המוסדות הרשמיים של השלטונות הצרפתיים.

ליד אשנב הפונה ל"חדר המתנה" – לשם דיוק הנני מוסר את מדותיו, מטר וחצי רוחבו ושני מטרים וכמה ס"מ אורכו. – צובאים יום-יום עשרות אנשים, המבקשים ויזות ללבנון או לצרפת. המקום מחניק, החלון היחידי ב"חדר" זה סגור, ואין לפתחו מפני החשש שיפול.

"כדי לתקנו – אומר לי אחד מעובדי המשרד, יש להודיע על הדבר למוסדות עליונים, ועל דעת מי יעלה לעשות דבר זה?

והנה זה שנים שהחלון סגור ומסוגר. אולם הגרוע מכל הוא:

היחס המתגלה בקונסוליה למעונינים היהודים, שהנם הרוב המכריע של הבאים במגע עם המוסד.

בפרט מציינים את ההתנכרות ללשון העברית. לפקיד היודע עברית אין נותנים לענות בלשון זו לקהל היהודי. הקונסול היפואי רגיל לצעור ולגעור ולפגוע ברגשות בלי כל הצדקה ובלי שום רשות לכך.

לשאלת הפקידות בקונסוליה הודיע אחד מאלה שפנו בענין ויזה, כי מקום מגוריו הוא מגדיאל. הקונסול – שלא שמע, כפי הנראה, שם מקום כזה בא"י – הקים רעש על שעונים מיני "תשובות משונות" כגון: שם מושבה מגדיאל. הצעיר גם הוא לא שתק ועמד בכל תוקף על דרישתו עד שהשיג את מבוקשו בדרך מוזרה כזו.

מנהג הוא בקונסוליה הצרפתית שביפו לדחות את המעונינים בקבלת ויזה בהלוך ושוב. והדבר גורם לאבוד זמן רב וגם לאיבוד ממון. ויש כאן "הפליה גזעית": בנגוש ליחס זה ליהודים, מראה הקונסול חיבה מיוחדת לאנשים מעמים אחרים, ומי שזכה [תחילת שורה הפוכה] להכנס אליו בדלת הצדדית מובטחת [סוף שורה הפוכה] לו הויזה כעבור רגעים מספר. ולא יפלא, שבתנאים כאלה וביחס כזה עוברת לעתים התמרמרות הקהל את סיגי הנימוס, וראוי היה לקונסוליות ביפו, ירושלים וחיפה, שיקדישו מן ההכנסות העצומות שלהן (תודות ליהודים!) פרוטות לתיקון מנגנון הפקידות והשרות למען התושבים הא"י ובלי הבדלים!

ידועים ומפורסמים הקייטנים מארץ ישראל כ"קיטנים נודדים". הארצישראלים רגילים לנדוד ממקום למקום ולנוע מקיטנה לקיטנה.

בעלי המלונות בלבנון שואלים את הא"י על הפרטים הרגילים ועוד הם מוסיפים את ההודעה:

– "כמה ימים יש ברצונך לשהות כאן? אם תשהה כאן כך וכך תקבל חדר נוח וטב, ואם בדעתך לנדוד ינתן לרשותך מקום פחות נוח".

המאכלות בלבנון משונים הם בשביל הא"י ומנהגיו זרים לו. וכשהוא נוכח שאין המקום שבו הוא נמצא מתאים לו, הרי הוא מקוה למצוא בקיטנה אחרת תנאים טובים יותר. מקוה – אך לא בטוח. לגמרי לא. וכך מתחילה הנדידה, המסתימת לעתים תכופות בפחי נפש.

הקיטנים הא"י נמצאים ברובם לא הרחק מבירות, בעליי, חמנה, עין סופאר, בחמדון ודהור-א-שואר. הקיטנות הללו מלאות מבקרים מקומיים הבאים מעיר החוהף כדי לבלות את ימי פגרתם, ולהם מופנית תשומת הלב של בעלי בתי המלון. ומובן הדבר, שהאוכל הערבי וגם הצרפתי המוגש לערבי-הלבנוני אינו טעים לא"י ואינו רצוי לו. התלונות על האוכל היו, בלי ספק, אחד הגורמים לשלילת הלבנון כמקום מרפא והבראה.

לעומת הקיטנות של הלבנון מצטיינות קיטנות מול-הלבנון, הרחוקות מבירות מהלך שתי שעות נסיעה, במאכלים אירופיים מעולים. קיטנות אלו מיועדות למנוחת האביב והסתיו. ודוקא במקומות אלה לא מצאתי את הארצישראלים כלל.

הא"י מדמה בנפשו, כי בלבנון ימצא מקלט מחום הקיץ ומחסה מלהט השמש הצורבת של א"י והיא תקות שוא. התפלאתי שבמקומות הגבוהים ביותר בלבנון הגיע החום בשעות היום ל-30 מעלות. והיוצא החוצה השמש קופחת אותו ממש כבא"י. בערבים והלילות משתנה מזג האויר לטובה, והקרירות מתגברת.

רוב הארצישראליים, בראותם את מצב הדברים, מחליטים לנצל את הזמן הנתון ברשותם ומתחילים בסיור, תיור ובקור הארץ. הנסיעות הזולות של הלבנון מאפשרות להוציא לפועל את התיורים בתנאים נוחים מאד. וכך נהפך מסע המנוחה למסע טלטולי דרך במסילות ההרריות.

המארחים הלבנונים יכולים לשמש לנו מופת בדרכי הנימוס, בשרות המדויק והמופתי ובסדר קבלת פני האורחים. ההדרכה המקצועית שלטת בכל קיטנות הלבנון, וכדאי היה שהקיטנות שלנו בא"י, ובפרט בצפון הארץ, ילמדו מזה. כי זהו עיקר גדול ומכריע כאן.

קיטנות הלבנון ברובן הגדול מהודרות ומפוארות הן. בסביבותיהן סודרו מגרשי ספורט וטנים. בכל בית מלון הגון מנגנת ערב ערב ובשעות האוכל תזמורת-רקודים. לנוחיות האכסנאים נמצאים משחקים שונים (להוציא מן הכלל את משחי הרולט, הנפוצים מאד בכל הלבנון וסוריה).

כמה מיתרונות הקיטנות הלבנוניות מן הראוי להנהיג

הר-הכרמל ראוי לשבח. כמה ממלונותיו ובתי ההבראה שלו הם שלב גבוה בשטח הקיטנות הצעירה של א"י. והרוצה להנפש ולנוח בסביבה יפה ומראה נוף וטבע, אויר צח ומבריא בקרב יהודים, יעפיל הכרמלה!

במקרים מסויימים יש לציין את המחיר הגבוה של בתי המלון. וזהו מכשול, שהמעונינים בדבר צריכים להתחשב בו.

על הקיטנות בצפון הארץ, במטולה, ראש פינה, צפת וכו' יש להרבות דברים, אולם לא כאן המקום. הבדלים גדולים בין הקיטנות האלו והקייטנות בלבנון (יש גורמים חיצוניים כגון: חוסר מים, חשמל, וכו', המעכבים את התפתחותן), אולם אם מקצוע זה יהיה בידים אמונות, מובטחת לו הצלחה גדולה.

הסכומים העצומים המוצאים שנה שנה מארצנו בשל "הפסיכוזה הלבנונית", הם עדים לחוסר אחריות הצבור הא"י כלפי בניין א"י וישובה.

[י. קבנצל הוא העיתונאי הפתח-תקוואי ולימים ח"כ ו"מר הסביבה" – יוסף תמיר, והוא כיום תל אביבי בן 93, צלול וער בפגישה עימו – עד מאה ועשרים! –

הרשימה הועתקה כלשונה בכתיבהּ המקורי. תצלום הכתבה הועבר אלינו באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני, וזאת לאחר שצילום ארכיון קטעי העיתונות של יוסף תמיר-קבנצל, הנמצא ברשותו, הועבר למוזיאון תודות לשקידתו של ההיסטוריון יוסי לנג.

אגב, בארכיון התמונות של אימי מצוייה סדרת תמונות מביקור בלבנון באותה תקופת שנים, עוד לפני הינשאה, ובעודה נקראת בשם בתוליה דורה (דבורה) ליפסקי מפתח תקווה.

למתגעגעים לתקופת המנדאט יש בכתבה סיבות אחדות לשמוח על כך שאנחנו כבר תודה לאל תחת השלטון הישראלי המושחת של אהוד אולמרט והקודמים לו, במדינה המושחתת ביותר בעולם, ולא בשלטון הבריטים.

[לפני השימוש – ציור קרח / אחרי השימוש – ציור בעל בלורית]

תוכנית מטומטמת חדשה של עיריית תל אביב, אחרי הרס בריכת גורדון ובניין "הבימה" ולפני הרס כיכר רבין והיכל התרבות – היא להרוס את חוף חולות הזהב הנהדר מחוף גורדון ועד לדולפינריום, ולבנות עליו טיילת חדשה מרוצפת קרשים – וזאת על חשבון צמצום השטח הציבורי למתרחצים – שזהו טמטום מכל בחינה ובייחוד מאי ידיעה אקלימית שכל מה שייבנה על החוף – יימחק בחורף או שיהיה מפלצת בטון חדשה אשר לעומתה בריכת גורדון ז"ל תיזכר כקיוסק תמים!

מה עושים? מה עושים? איך נפטרים מהמטומטמים האלה שהורסים לנו את תל אביב?

מדברי יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בערב העיון שנערך במכון ביום רביעי, 16 בינואר, לרגל צאתו לאור של הכרך התשיעי של איגרות זאב ז'בוטינסקי.

מחמם את הלב להיווכח, שהרבה אנשים יצאו מן הבית החם והמחומם, אל הקור התל-אביבי היבש וחודר העצמות, כדי להשתתף בערב עיון זה – לרגל צאתו לאור של הכרך התשיעי של איגרות זאב ז'בוטינסקי.

בפתח הערב ברצוני להעלות את זכרם של שניים: הראשון הוא הפרופסור דניאל קארפי, אשר בימים אלה מלאו שנתיים לפטירתו, ההיסטוריון שהיה יו"ר הוועדה האקדמית של המכון, הוגה רעיון מפעל האיגרות ועורך הכרכים מהראשון ועד השמיני.

השני הוא – הבית"רי ולוחם האצ"ל ברוך יוסף מינץ, שהלך לעולמו לפני כחודש ימים, ידיד המכון, שתרם למפעל האגרות בתירגומים שעשה מרוסית לעברית, והקפיד לבוא לערבי העיון שלנו.

את הכרך התשיעי ערך לבדו – מי שעבד כל השנים לצידו של פרופ' קארפי, הלא הוא ד"ר משה הלוי, הבקיא, החרוץ, שאינו משאיר אבן אחת בלתי הפוכה בחיפושו אחר כל בדל מידע מועיל וכל פרט, הן לצורך ההערות והן בשביל המבוא מאיר העיניים שכתב לכרך, באותו אופן, באותה מקצוענות, כפי שהיתווה ד"ר קארפי המנוח.

לא רק ששורה על הכרך החדש שלפנינו רוחו של פרופ' קארפי, אלא שכלולים בו שישה מכתבים של ראש בית"ר אל אביו הדגול, ליאונה.

נוכחים כאן עוד אנשים, שיש להם קשר למכתבים הכלולים בכרך החדש:

פלג תמיר – יו"ר המכון, שבכרך נכלל מכתב אל אביו יונה ז"ל, ועוד חמישה-עשר מכתבים אל סבתו, תמר, זכרה לברכה, אחותו של זאב ז'בוטינסקי. עמירם בוקשפן, חבר הנהלת המכון – שבכרך נכללו חמישה מכתבים לאביו המנוח דוד בוקשפן ז"ל. שניים ממכתבי הכרך ממוענים אל אבי – ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל, הנאשם השלישי במשפט ארלוזורוב, והוא כמובן אחד מגיבורי כמה וכמה מהאיגרות העוסקות בשנה שלאחר הרצח, המשפט וזיכוי הנאשמים.

המכתב השני הוא הקצר ביותר בין כל מכתבי הכרך. הוא בן שתי מלים בלבד: "תל-חי, ז'בוטינסקי". לאמור, מברק ברכה של יושב ראש התנועה לרגל הזיכוי הראשון של הנאשמים חברי תנועתו, מאשמת הרצח.

בחדרו של אבי, בביתנו ברמת גן, שבו התגורר בעשור האחרון לחייו, היה תלוי על הקיר – איך לא – תצלום ממוסגר של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי. בתוך המסגרת היה כלול גם כרטיס ביקור עם השם ולדימיר ז'בוטינסקי באנגלית. מצידו השני של הכרטיס נרשמו בכתב ידו השורות הבאות:

לעת עתה קבלו נא ברכותיי והאמינו כמוני בהכרח המתימטי של זיכוי חברינו הנאשמים.

מכתב זה, שנשלח למערכת "חזית העם", נתפרסם לראשונה על גב ספרו של אבי – "המשפט", ועתה הוא חוזר ומתפרסם כאחד מ-375 המכתבים שנכללו בכרך החדש.

מכון ז'בוטינסקי בישראל גאה על מפעל האיגרות, רואה בו את אחת מגולות הכותרת של פעולתו הספרותית-מחקרית, ומתברך בכך שזכינו להגיע לכרך התשיעי ולשנה כה גורלית בתולדות היישוב, הלא היא 1934. מכון ז'בוטינסקי גם גאה על כך שאפשר לקרוא, החל משבוע זה, את כל האיגרות באינטרנט, באתרו החדש, המשודרג והיפהפה של המכון, שעלה עתה לאוויר.

כדאי מאוד להיכנס לאתר במחשבים הביתיים שלכם ולראות על המסכים את אוצרות הרוח של המכון ואת היקף פעולתו לפי הכתובת: www.jabotinsky.org

זוהי גם ההזדמנות בשבילי להודות לשותף שלנו בהוצאה לאור של כרכי האגרות – הספרייה הציונית שליד ההסתדרות הציונית העולמית, וגם להפנות מכאן על דעת כל הנוכחים, קריאה אל יו"ר ההסתדרות הציונית, ידידנו מר זאב בילסקי: אנא, אל תפסיקו תמיכתכם במפעל מחקרי-ציוני זה, שחשיבותו יוצאת דופן. תנו לנו יד עד להשלמתו!

מפעם לפעם אני מעלעל בכרכים, שולף באופן סתמי אחד מהם מן המדף, פותח באופן מקרי בעמוד כלשהו – ומתחיל לקרוא. אני יכול לומר לכם בלא כל הסתייגות: תמיד ההנאה מושלמת – הן מן התוכן, הן מהסגנון והניסוחים המבריקים, וכמובן – מהגיונו המופלא של הכותב וטיפולו המזהיר בבעיות, באנשים, בפוליטיקה הפנימית, היהודית והבינלאומית.

אתה קורא איגרת כלשהי של ז'בוטינסקי, קצרה או ארוכה, בנושא זה או אחר, ונפעם. חשת שהתעשרת והתבסמת מניצוצות רוחו של המורה הגדול. חשת שעשית הכרה נוספת עם האיש ומורשתו הספרותית-עיונית.

שניים הם הנושאים התופסים את עיקר תשומת לבו של ז'בוטינסקי בשנת 1934: זיכוי הנאשמים, חברי תנועתו, מהאשמה הנואלת ברצח חיים ארלוזורוב, והניסיון להשכין שלום-בית במחנה הציוני ולהגיע להסכם עם דוד בן-גוריון, בין הצה"ר לבין מפא"י. בתזכיר אשר שולח ז'בוטינסקי ב-24 במאי אל פקיד המימשל הבריטי ג'ון מאפי, מנכ"ל משרד המושבות, הוא כותב בין השאר:

"אני מתחייב בהן צדקי, ששלושת הצעירים היהודיים הנאשמים ברצח ד"ר ארלוזורוב חפים מפשע. לא הייתי מצהיר הצהרה כזאת בקלות. הם משתייכים לאירגון שלא רק הקימותי אותו אלא אני אישית חינכתי אותו. אילו ביצעו מעשה זוועה כזה, הדבר היה נחשב לפשע גם כלפיי, והייתי ראשון הקטיגורים וחסר הרחמים שבהם. אולם למדתי את הפרשה בקפידה, ובאחדות דעים מוחלטת עם כל מי שלמד את הפרשה כמוני אני אומר – שהם חפים מפשע. עתה זו הכרתם הפנימית של כל היהודים הלא-סוציאליסטים בארץ-ישראל, כפי שבוודאי ידוע לך אפילו מדיווחים רשמיים. כבר אין ספק, שהמשטרה הארץ-ישראלית חורגת מכל הגבולות המותרים מבחינה מוסרית כדי להביא להרשעתם."

למכתב הארוך מצרף ז'בוטינסקי תזכיר מנומק, המנתח את כל מסכת האבסורדים שנקטה המשטרה הבריטית, בסיוע גורמים פוליטיים יהודיים, בפרשת ארלוזורוב. תזכיר זה מלמד עד כמה התעמק ז'בוטינסקי בפרטי הפרשה הקשה. מתברר מתוכו, כי לא מתוך רגש בלבד הגיע ראש בית"ר למסקנה שיד הרוויזיוניסטים לא היתה בארלוזורוב, כמוהו אגב כמו למשל הרב הראשי לארץ-ישראל אברהם יצחק הכהן קוק, והעיתונאי הדגול בן-ציון כץ, שבקרוב נקיים ערב עיון לזכרו במלאות חמישים שנה למותו.

כאשר נציגי מכון ז'בוטינסקי הגישו לפני זמן-מה את כרך האיגרות התשיעי לנשיא המדינה מר שמעון פרס, הוא התעניין בתוכנו – ובעיקר בפרשת ההסכם שלא נחתם בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון. "מעניין," שאל הנשיא, "מה היה קורה אילו ההסכם כן היה נחתם, מעניין לדעת איך היו אז מתגלגלים העניינים ביישוב ובציונות."

אכן הנשיא העלה בפנינו חומר רב למחשבה, בעיקר כשעשוע אינטלקטואלי, שהרי אין אפשרות לתת תשובה לשאלה היפוטטית בנושאים היסטוריים. מצד שני ברור, שהסכמים פנימיים לשלום בית, פעולה מאוחדת, תמיד טובים לעם היהודי ובכל מצב.

לסיום דבריי, ברצוני לצטט משפט נפלא מתוך הפיליטון של זאב ז'בוטינסקי על "אודסה הישנה" משנת 1913: "אהבת העבר," הוא כותב, "היא אהבה ממין מיוחד... סימן היא לנפש בריאה, נפש שיש בה מסימני האצילות. ואם טעם זה חסר הוא עדיין ברבים, יש לעוררו."

נדמה לי שכרכי האיגרות, שאותם מוציאים לאור מכון ז'בוטינסקי והספרייה הציונית, מעוררים בנו את טעם העבר, את אהבת העבר – ואולי גם לקחים להווה ולעתיד. ולכן, מומלץ מאוד לרכוש את כרכי האגרות, לקרוא בהם ולהתבשם מהן.

"אינטלקטואל שאינו משתין על המדינה שלו איננו אינטלקטואל אמיתי."

מזה יותר מעשרים שנה מנהל פרופ' דן מירון מערכה ספרותית שעיקר עניינה בטענה שיצירות הספרות שנוצרו בידי יהודים בשפות שונות אינן יכולות להיכנס אל מתחת לגג אחד שנקרא "ספרות עם ישראל", כיוון שאין דבר כזה. במקום זה מציע מירון לדבר על "ספרויות היהודים", שהן שונות זו מזו במידה שאיננה מאפשרת לראות בהן ספרות אחת. מסעו של מירון החל לקראת סוף שנות השמונים, כשפרסם מסה בשם "ספרות עם ישראל או ספרויות היהודים?"^{^[1]}, כנראה כתגובה לכך שאוניברסיטת בר-אילן הסבה את שמה של "המחלקה לספרות עברית" ל"ספרות עם ישראל", על מנת לצרף אליה קתדרה ללימודי לשון יידיש ותרבותה, ולימים גם קתדרה ללימודי לדינו ושאר לשונות היהודים. לאחרונה פרסם מירון מסה בשם "הרפיה לצורך נגיעה" (עם עובד, 2005), בה הוא ממשיך את אותה מערכה, וכך בפרקים שכתב מירון באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש" (כרך שלישי, כתר, 2007).

במסתו "הרפיה לצורך נגיעה" מביא מירון תיאור היסטורי מרתק ורחב ידע של התרבות היהודית הרב לשונית לדורותיה, ומוכיח ללא ספק שמעולם לא הייתה "ספרות יהודית", אבל, לדעתו, המגמות המטא-היסטוריות בחקר "הספרויות היהודיות" בראשית המאה העשרים הראו רצון לאחדות כוללת של "ספרות עם ישראל". מגמות אלה, טוען מירון, הוליכו לצרות אופקים ולעיוות בתפיסתם של תהליכים היסטוריים, שכן הספרות העברית וספרות יידיש, וכן גם ספרויות יהודיות בשפות שונות, על אף הקרבה שביניהן, הלכו בכיוונים שונים והתרחקו זו מזו מרחק רב, שאינו מאפשר לראות בהם ספרות אחת.

מירון מציע לחדש את המחקר המטא-ספרותי, שהיה רווח בראשית המאה העשרים, מחקר שעסק במהותה, בדרכה ובמגמותיה של הספרות העברית ויתר ספרויות היהודים, נושא שמזה כמה עשרות שנים אינו מעסיק יותר את המחקר הספרותי. מירון סוקר בידענות רבה ובפירוט רב את תולדות המחקר המטא-ספרותי, ומציג את הדעות השונות שרווחו לגבי היחס שבין הלשון העברית וספרותה לבין לשון יידיש וספרותה. מירון עומד על כך שהיה זה ויכוח אידיאולוגי, אך אינו מציין שהיה זה וויכוח פריסקריפטיבי (מרשמי) במהותו, ולא דסקריפטיבי (תיאורי), לאמור, ויכוח שלא התעניין במה כותבים סופרים יהודים, אלא במה אמורים סופרים אלה לכתוב. השאלה הבוערת היתה באותם ימים אם יש לכתוב בעברית או ביידיש, וזאת במסגרת "ריב הלשונות" הנודע, שעסק בשאלה מהי השפה האותנטית של היהודים, עברית או יידיש. היה זה ויכוח פוסט-משכילי, ספוג באידיאולוגיות השונות שרווחו ברחוב היהודי במוצאי תקופת ההשכלה, ויכוח שכיום כבר הוכרע כמעט ללא עוררים. השפה העברית הייתה לשפת דיבור יום יומי, יצרה ספרות ענפה ועשירה, ומשמשת עיתונות, תיאטרון וקולנוע חיים ותוססים, ואילו יידיש, למרבה הצער, גוועה, גם בשל התערבותם של היהודים דוברי יידיש והתערותם בארצות מושבם ובלשונותיהן, וגם בעקב רציחתם של מיליונים דוברי יידיש במהלכה של מלחמת העולם השנייה. השפה ותרבותה נשארו באקדמיה, ואינם קיימים בחיי יום-יום אלא בשולי השוליים של התרבות היהודית. יתר על כן, מחקר מטא-היסטורי, מעין זה שמירון מציע, נוטה לעיתים קרובות להציע "יעדים" לספרות, כפי שאכן מתרחש בביקורת הפריסקריפטיבית, החותרת להבנות היסטוריות של הספרות הישראלית, מימין ומשמאל.

שאלת אחדותה של הספרות היהודית כשלעצמה היא שאלת סרק, שכן כל מכלול ספרותי עשוי להיות מחולק בחלוקות שונות, דיאכרוניות, סינכרוניות, ז'אנריות, לשוניות ועוד, ובאותה מידה ניתן לצרף יצירות שונות למכלול כזה או אחר, על פי נתונים וקריטריונים שונים. אנו מדברים על "ספרות עולם", וזו כוללת גם את "ספרות המערב", "ספרות אירופה", "ספרות אנגלית" שכוללת את הספרויות של העמים הרבים והשונים דוברי אנגלית, או "ספרות גרמנית", שכוללת מלבד ספרות שנכתבה בגרמניה גם ספרות שנכתבה באוסטריה, צ'כיה, שוויץ וכיוצא באלה. כמו-כן נוכל לצרף או לחלק את הספרויות השונות על פי נתונים דיאכרונים, אנו אכן מדברים על ספרות הזמן העתיק, ספרות ימי הביניים, ספרות הזמן החדש, ספרות קלאסית, ספרות רומנטית וכן הלאה. אפשריים כמובן גם צרופים אחרים וחלוקות אחרות והדברים ידועים. מהצד האחר נוכל ללכת אחרי ההבחנות של ס' יזהר, שטען שאין "ספרות", "סיפורת" או "שירה", יש רק סיפור ועוד סיפור, שיר ועוד שיר. אפילו לכלל יצירתו של סופר או משורר כלשהו לא ניתן לדעתו להתייחס כאל "מכלול". אבל אם נניח ש"מכלול" איננו בהכרח אחדותי, נוכל לראות את הספרות במבטים צולבים, ולהניח שספרויות היהודים על הצדדים השונים שבהן, גם מהבחינה הלשונית וההיסטורית, וגם במגמות הספרותיות והחברתיות שלהן, מהוות את "ספרות עם ישראל", ההיסטורית והאקטואלית.

אבל תפיסתו של מירון איננה פשוטה עד כדי כך. מירון יודע היטב מהי אחדות ומהי אחידות, הוא מציע על פי תפיסתו תשובות ערוכות וסדורות היטב לשאלות כגון הזיקה שבין הלשון העברית והלשונות הארמית והיוונית בספרות הזמן העתיק ובימי הביניים, הזיקה ללשון הערבית בספרות ימי הביניים, הסימביוזה שבין הספרות העברית וספרות יידיש בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שאלת הסופרים הדו-לשוניים, שכתבו גם בעברית וגם ביידיש, ועוד שאלות שמעמידות בספק את ההנחה ש"ספרות עם ישראל" אינה קיימת ואיננה אפשרית. מירון אמור לדעת שאין קושי ענייני להכניס את ספרויות היהודים, הנבדלות זו מזו בלשונן ולא רק בלשונן, אל מתחת לגג אחד של "ספרות עם ישראל", מבלי להתכחש לשוני שאכן מבדיל בין הספרויות השונות, ואפילו לעובדה שאין עליה עוררים שהספרות העברית שונה מספרויות אחרות בכך שבמשך דורות רבים שפתה לא הייתה שפת דיבור אלא רק שפת הכתב. נראה לי אם כן שמאחורי המאבק הנמרץ כנגד האפשרות של "ספרות עם ישראל" מסתתרת, ביודעים או בדיעבד, אידיאולוגיה כוללת באשר למהותו של הקיום היהודי.

איני חושב שיש מי שיתנגד לדעה שהספרות היא נשמת אפה של התרבות היהודית, שבלא ספרות התרבות היהודית אינה קיימת. לפיכך, אם אמנם אין "ספרות עם ישראל" אין גם תרבות יהודית, גם אי אפשר שתהיה, ויש רק תרבויות שונות של יהודים, בלשונותיהם השונות ובמקומותיהם השונים. ומכיוון שכל תרבות יכולה להיווצר רק במסגרת של עם, אין ולא יכול להיות גם עם יהודי, ומן הסתם מעולם גם לא היה. ישנן רק קבוצות אתניות של יהודים בארצות שונות, שהקשר ביניהן אינו חורג מרגשות של נוסטלגיה, במידה זו או אחרת. אם אמנם כן הוא, הרי שכמיליון מאזרחיה היהודים של מדינת ישראל, דוברי רוסית, מהווים קבוצה תרבותית, ולפיכך גם לאומית, נבדלת מכל וכל מיתר תושביה היהודים של מדינת ישראל, דוברי עברית. ומהצד האחר יהודים דוברי רוסית ברוסיה, בישראל ובארצות הברית הם עם אחד, בעל תרבות אחת. ועוד, יהדות ארצות הברית היא לפיכך צרוף של כמה עמים יהודיים, אמריקאים דוברי אנגלית, רוסים דוברי רוסית, ישראלים דוברי עברית ועוד.

זוהי כמובן אידיאולוגיה לגיטימית, שיש לה בסיס רחב במציאות. היא מקובלת בחוגים שונים בארצות הברית, גם בדיעבד וגם להלכה, וכבר קיבלה ביטוי מחקרי, בין היתר בספרם של קארין אביב ודוד שנייר [שניאור?], "יהודים חדשים – קץ התפוצה היהודית".^{^[2]} לדעתי נמשכת אידיאולוגיה זו מתורתו של משה מנדלסון, מהמאה השמונה עשרה, ששללה את רעיון קיומו של עם יהודי, וראתה ביהודים קהילות דתיות השייכות מבחינה לאומית לארצות מושבם. אביב ושנייר דוחים גם את הקשר הדתי, ורואים את הזהות היהודית, שהיא מהות פלורליסטית מכל וכל, רק בהגדרה של פרטים את עצמם כיהודים, ולא יותר. הם דוחים את הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל כ"ארץ מובטחת", אליה אמורים היו היהודים להגיע בקץ הנדודים בין העמים וארצות התפוצה שלהם, שכן כבר היום רואים יהודים רבים את עצמם כשייכים שייכות מלאה לארצות מושבם, ורואים בהן את ביתם. מדינת ישראל איננה יותר מרכזו של העולם היהודי, ואינה עומדת בניגוד ל"תפוצה", היא רק אחת הארצות שבהן יושבים יהודים. "יהודים הם בני-אדם עם תרבויות רבות, שרואים את ביתם במקומות רבים, ויש להם אין-סוף דרכים יצירתיות כדי להביע את המשמעות של להיות בבית כיהודים," מסכמים אביב ושנייר את מחקרם.

אין זו תפיסה חדשנית. כאמור, גישה דומה היתה מקובלת על חכמי ההשכלה במרכז אירופה, ובמהופך זוהי תפיסה ישראלית שנקראה "כנעניות". הכנענים, קבוצת אינטלקטואלים שקמה מסביב למשורר יונתן רטוש בשנות הארבעים של המאה העשרים, דברו על "אומה עברית" שנוצרת בארץ ישראל, ואין לה דבר עם הגולה, או הפזורה היהודית, שכן היהדות היא דת, ובארץ ישראל נוצרת אומה חדשה שאיננה מזהה את עצמה עם הדת היהודית. מהצד האחר, "היהודים החדשים" בארצות הברית מנתקים את עצמם ואת יתר הקהילות היהודיות ברחבי העולם מהזיקה למדינת ישראל כמרכזה של יהדות העולם, תשובה הולמת לרעיון הכנעני. אבל, שלא כמו אנשי ה"השכלה" וה"כנענים", אביב ושנייר דוחים את הטענה שזהו קץ היהדות כמהות לאומית, שכן לדעתם עשויים להיות קשרים של תיירות ולימוד הדדיים בין הקהילות השונות של היהודים, "מגעים", כפי שקיימים קשרים בין יהודי התפוצות לבין מדינת ישראל, לפי תפיסתה של הציונות. כאמור, לדעתי זוהי השקפה לגיטימית שיש לה אחיזה לא מבוטלת במציאות, רק חבל שדובריה אינם מוותרים על ההנחה שיש בכל זאת קיום לעם יהודי. "מגעים" אינם יוצרים עם, והזיקה האישית ליהדות בהגדרה עצמית בלבד איננה מספקת לקיומו של עם. הגדרה עצמית יפה כתשובה לשאלה מיהו יהודי, ולא לשאלה מהי יהדות. התשובה היחידה האפשרית לשאלה זו, מנקודת ראות חילונית, מצויה במשקעי התרבות היהודית, המשותפים, ככלל, לכל הקהילות היהודיות ברחבי תבל. אם אין תרבות יהודית כוללת, כפי שמסתבר מטיעוניהם של אביב ושנייר ושל דן מירון, אין ולא יכול להיות, וככל הנראה גם מעולם לא היה עם יהודי.

כמו אביב ושנייר, גם דן מירון מציע לתאר את הקשר בין התרבויות היהודיות כ"מגעים". לדעתו יש "להרפות" מתפיסת האחדות של הספרות היהודית, על מנת שנוכל לתת מקום ולהבחין ב"מגעים" בין הספרויות היהודיות, לאמור, בין התרבויות היהודיות. אבל גם לדידו אין ב"מגעים" אלה כדי להיות "ספרות עם ישראל", או, כמשתמע מכך, תרבות יהודית. אני מניח שמירון, ממש כמו אביב ושנייר, נרתע מהמסקנה ההכרחית מתפיסתו שאין ולא יכול להיות, גם לא היה מעולם עם יהודי. עם זה שהוא משתמש פה ושם במושג "תרבות יהודית", הוא אינו נזקק לשאלת קיומו של עם יהודי מכל וכל, הוא מסתפק בדחיית האפשרות לראות בספרויות היהודים את ספרותו של העם היהודי, גם לא בבחינת "גג" המסמן את גבולותיה המטושטשים, רחבי השוליים, של התרבות היהודית.

לדעתי, מהותה של התרבות היהודית והמסגרת הרופפת המאגדת אותה, או הגג הסוכך על התרבויות היהודיות השונות, היא בקונטקסט שלה עם הקיום היהודי, בהכרזתה על קיום יהודי, במשמעות הרחבה ביותר ורבת הפנים שניתן להעניק למושג זה. אמנם, הקיום היהודי מאופיין במשקעי התרבות שלו, שאלמלא כן אי אפשר לדבר על עם יהודי. אפשר לשאול אם כן אם אין אנו סובבים במעגל סגור. למעשה, הקיום היהודי והתרבות היהודית הם שני פנים של מהות אחת, ההכרזה על קיום יהודי היא מעשה של תרבות, והמשכו של הקיום היהודי הוא במסגרת של יצירה תרבותית. לכן כל גילוי של קיום הנתפס כיהודי שייך למערכות הרבות והשונות של התרבות היהודית, ובכלל זה "ספרות עם ישראל".

[1] כונסה לספרו "אם לא תהיה ירושלים", 1987.

[2] Aviv Caryn & Shneer David, New Jews – The End of the Jewish Diaspora, New York U.P., 2005.

אִם מִישֶהוּ הִשְלָה עַצְמוֹ עַל תֶּקֶן-תָּם-מֻשְלָם כָּאן

לְאוֹר מִשְדַּר-הַטֶּלֶוִיזְיָה עַל הַ"פַּנְתֵּרִים"

שֶבְּרוֹךְ הַשֵּד הָעֲדָתִי עָבַר מִן הָעוֹלָם כָּאן

וּבְלִי הֶבְדֵּל גּוֹן-עוֹר כָּל יִשְֹרָאֵל כְּבָר חֲבֵרִים –

כְּדַאי שֶיִּתְעוֹרֵר מִן הַתַּרְדֶּמֶת הַנָּאִיבִית

וְיִתְבּוֹנֵן יָשָר וּבְלִי טִיּוּחַ בִּפְנֵיהֶם

שֶל גִּלּוּיֵי עֻבְדּוֹת הַגִּזְעָנוּת הַסֶּלֶקְטִיבִית

כְּלַפֵּי עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה (אֲבָל לֹא רַק כְּלַפֵּיהֶם).

כִּי כְּמוֹ שֶבְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן הָאַחְרוֹנָה פֹּה

שוֹמְעִים הָיוּ אֶצְלֵנוּ יִשּוּבֵי קַו הָעִמּוּת

כָּל "יְצִיאָה" וְכָל פְּלִיטַת קַטְיוּשָה שֶכֻּוְּנָה פֹּה

אֵלֶינוּ יְמָמוֹת תְּמִימוֹת אַךְ כְּלָל לֹא בִּתְמִימוּת –

כָּךְ נִתְכַּבַּדְנוּ בִּ"יצִיאוֹת" אַגְרֶסְיָה וְאוֹפֶנְסְיָה

שֶלֹּא הוֹסִיפוּ שוּם כָּבוֹד לְנֶעבֶּעךְ-יֻקְרָתָם

שֶל גֶּנֶרָל אֶחָד בְּמִיל. וּשְנֵי סוֹפְרִים בְּפֶּנְסְיָה

עַל בְּנֵי צְפוֹן-אַפְרִיקָה – וְהַטִּמְטוּם הַזֶּה לֹא תָם

גַּם כְּשֶאֻלְּצוּ הַלָּלוּ לְנַגֵּב, אַפּוֹלוֹגֶטִית,

בְּבַקָּשַת סְלִיחָה כְּפוּיָה אֶת שְמוּצֵרַי-דְּבָרָם

בָּם הֻכְתְּמָה עֵדָה שְלֵמָה, חַמָּה וְאֶנֶרְגֶּטִית,

בְּתֵרוּצֵי "הוֹצִיאוּ אֶת דְּבָרַי מֵהֶקְשֵרָם..."

וּכְלוּם צָרִיךְ עוֹד לְהַזְכִּיר אֶת הַסְּטֶרֶאוֹטִיפִּים

בָּהֶם הֻכְפַּש צִבּוּר עוֹלָיו שֶל חֶבֶר-הָעַמִּים

בְּהַכְלָלָה גוֹרֶפֶת בְּתוֹסֶפֶת שֶפַע "טִיפִּים"

עַל נַעֲרוֹת-לִווּי וּסְבוּאֵי-ווֹדְקָה אַלִּימִים?

כָּךְ שֶאוֹתוֹ חַיְדַּק עוֹד כָּאן הוּא וְתוֹבֵעַ בֶּדֶק-

בַּיִת עָמֹק מוּל מַחֲלָה לָטֶנְטִית אַך תְּמִידִית

(זֹאת שֶקָּרָא לָהּ מַרְטִין בּוּבֶּר בִּזְמַנּוֹ בְּצֶדֶק

הַנֶּגַע שֶל הָאַנְטִישֵמִיוּת הַיְּהוּדִית).

לְהַפְלוֹת בֵּין הַפְרֶענְק לַשִּכְּנוֹזִי

לְקוֹנְצֶרְט-מְנוּיִים, הִנָּהּ שְוַארְצֶה

מַה שּוֹנִים הֵם בְּטִיב הַפִּיגְמֶנְטִים,

בְּמִלְחֶמֶת בְּנֵי-לוֹקְש בִּבְנֵי-חוּמוּס

זֶה שֶ"צַּח" הוּא אוֹ זֶה שֶשְּחַמְחוּם הוּא?

דודי יחיאל קיל, שכונה מעודו קיל, סיים סמינר לרבנים בווארשה, ובדרכו ארצה, בית ספר לגננות ולשתלנות בפריז. כשעלה, הצטרף לגבעת השלושה, ועבד במשתלת נזלה. במרוצת הזמן נשלח להשתלם אצל "הדוד יהושע" מרגולין, בסמינר ששכן בצריף עץ, בפאתי רחוב יהודה הלוי, שבחצרו התקיים גן זואולוגי זעיר. כשסיים הפך למורה נערץ בגבעה, וחובב נלהב של ארצנו, על הרריה, עמקיה, החי והצומח.

בין בכירי תלמידיו, נמנו שלומקה מילר, חלוץ מחלקת הטייסים של הפלמ"ח, שנפל ב-1946 בפקדו על פעולת תגמול בפג'ה [כפר ערבי שנמצא במזרח פתח-תקווה, על גבול עין-גנים], אחר רצח השחקן מאיר תאומי, בקפה "גן הוואי" על הירקון.

יוחנן זריז, לעתיד מפקד הגדוד השביעי של הפלמ"ח בנגב.

אביבה זק, בתו של בכיר בנק הפועלים, שדן בן אמוץ במדורו "מה נשמע", ליגלג על ארבעה דפי העיתון "דבר", עמוסי ברכות בנוסח: "לבנק הפועלים ולשולקה, ברכות לנשואי אביבה לבח"ל..."

גם סמל המחלקה יוסקה חצקביץ, שבשלהי 1948 הופקד על כיתת יורים, נוכח הסרן מאיר טוביאנסקי ז"ל, שנשפט כמרגל על-ידי "בית דין שדה פזיז" בראשות "איסר הגדול", בנימין ג'יבלי, אברהם קדרון ודוד קרון – על שדאג, כמהנדס חברת החשמל בירושלים, לבקש מהמנהלים הבריטים הקצבות חשמל לעיר הנצורה, לפי צרכים מדורגים. הללו מסתמא, העבירו את הרשימה למפקדי הלגיון, שזיהו לפי הצריכה, את מיקום מפעלי התע"ש ומכוני המים. וכיוונו תותחיהם הישר למטרה...

הדוד קיל שהפליא לחנך דורות של תלמידים, במדעים, ובהכרת ובאהבת הארץ, ביקשני יום אחד בשנות החמישים, עת לימודיי ב"בצלאל", להסיעו באופנועי לכנס ארכיאולוגי ברמת רחל. פרופסור יוחנן אהרוני, הציג לסובביו ממצאים מהחפירות, לרבות כותרות "פרוטו אאוליות" – דמויות קרניים שחשף, ו-טרא-ח-ח – צרור מקלע מהכפר צור-באחר קצר בקבוצת הנאספים. שוב חייל ירדני ש"חטף ג'נאנה", כתירוץ החוזר ונשנה... במבוכה שנוצרה וריכוז הפצועים, זוהו שלושה הרוגים, ביניהם האדריכל והחוקר יעקב פינקרפלד.

בעת החילוץ נראה הפסל הנודע לעתיד מנשקה, בבגדי עבודה כחולים של "אתא", נושא על כפיו נערה מעולפת כששבר פתוח בשוקה. והדוד קיל נעלם ואיננו... חיפשתי פה חיפשתי שם, והילד איננו.... האתר התרוקן ונשימתי נעתקה. על גב האופנוע החילותי לחפש בין בתי החולים בבירה, ולשווא...

עם חשכה ובלב כבד, פניתי לבית דודתי – אכסניתי בעת לימודיי, ולהפתעתי בראש השולחן הדוד קיל, לפניו צלחת ערבית, סכין בימינו, מזלג בשמאלו, ובני הבית בפיות פעורים, בולעים את סיפורי היום, והיאך נסתפח לסייע באחד האמבולנסים...

ואז נזכרתי בסיפור מצמרר משלהי 1948. יום חמסיני עטור עננות ברחש, כתום ההפוגה הראשונה. אנחנו מחלקת חבלנים של הגדוד החמישי, מצופפים במשאית צבאית, עמוסה לעייפה בתרמילינו, ב"דרך בורמה" המתעקלת בואכה שער הגיא. לאחר "התארגנות" וקורס חבלה בסרפנד, שתורגל ב"הרמת" כפרֵי מרצחי-הדרך, יאזור ובית דג'ן. המשאית נשנקת בהילוך ראשון במעלה דרך עפר. ענן אבק עולה השמימה. בכאפיות על ראשינו ומשקפי אבק, אנו מוטלים נים לא נים, כשעין אחת פוזלת לדרך.

פתע אני מזדקף: לפנינו צועדת קבוצת תלמידים בתרמיליהם, בראשם משכמו ומעלה, הדוד קיל ולצידו בכורו מנחמ'קה. אני מזדעק בקול גדול: "ק-י-ל!"

תוך שבריר שניה מחזיר לי הדוד בצעקה: "הבא-לי-שלד-לחדר-טבע!!!"

חבריי למסע פקחו עיניים תמהות, אני התכנסתי בעצמי והתעלמתי. לעת ערב הגענו לבסיסנו, "בית ההבראה ארזה" ריק ממחלימים, לשמחתנו המיטות עוטות מצעים צחורים!!! הנוף מדהים, והאוויר צלול כיין.

יום התארגנות, והחילונו בפירוק מוקשי הקסטל, שהוטמנו אחר כיבושו, לסיכול התקפת נגד. עוד מיספר ימים, ונקראנו במפתיע על-ידי מפקד הפלוגה גלינקא, להתפרש במשלטי בית-נובה, מעל לטרון. מאחר ופלוגה א' של זיוי צפרירי, שכבשה טרם הפוגה את הכפר צובא, השתתפה בכיבוש שיח' ג'ראח – שפינתה נוכח תותחי הבריטים. וכבשה תוך אבדות כבדות, את "משלט "14" מזרחית ללטרון – מעוז חטיבתי של הלגיון, עקב טעות סיירים, במקום "משלט 13" המוגן פחות. מה שגרם ללגיון, להתחיל להתקפל מלטרון! אלא שנתק בקשר אלחוטי, עם הגדוד השלישי של "יפתח", גרמו לאחרון לחזור לבסיסו, מבלי שהצטרף להתקפת הגדוד החמישי... כשהתכנון המקורי נשתבש, נאלצה פלוגה א' לסגת ממשימתה על נפגעיה...

זיוי, שהועלה מיד למשלטי בית נובה, החליט בהתרסה, לרדת עם פלוגתו הפגועה מהמשלט, בשל הזנחתה והעדר אספקה, ישׂכה שדמי המג"ד שלל לאלתר את דרגתו במשפט, הפכו לטוראי, והדיחו מהגדוד לשלושה חודשים תמימים. זיוי חזר לאספסת בקבוצו עינת. ואנו הופקדנו מעתה על המשלט, בדריכות מפני תקיפה של הלגיון, ושמירה צפופה בין אוהל סיירים למשנהו. מוקפים במוקשים קופצים... כשמדי פעם קופץ מוקש לאויר, ומתפוצץ בשריקת רסיסים. עקב התכווצות התייל הממעיד, הנשלף בקור הלילה.

חלפו יומיים, ושכני לאוהל, רעי מנוער דודייה, מטלטלני בבוקר: "קום! מצאתי שלד עבור דודך!"

ועד שאני נחלץ בבגדיי ונעליי משק השנה, מאיץ בי חברי כשבידו שק גדול וחבל... הוא בראש ואני אחריו, מדדים חפוזות מזרחה. לפתע מכה בנו ריח מוכר ונורא: לפנינו מוטלים שלושה חיילי לגיון, חותלות ברגליהם, מכנסיי צבא קצרים וחולצות. כשבשרם נאכל על ידי תנים עד לעצמות. מתחת לכובעי הפלדה, גולגלות חושפות שניים מפחידות ושפמי ענק שחורים. במטפחות על אפינו, אני מאנפף לדודייה: "הכנס אותו לשק!"

והוא מאנפף לי מניה וביה: "הכנס אתה, זה הדוד שלך..."

למאהל חזרנו בידיים ריקות ללא השק והחבל, והאירוע נשתכח...

עתה, לאחר אירועי היום ברמת רחל, נזכרתי ושאלתי את קיל: "ומה עם השלד לחדר הטבע?" והוא משיב בשקט: "כתום קרבות 1949 יצאתי עם כתה ח' לפג'ה וחפרנו שלד אחד שלם..."

סגן אלוף זיוי צפרירי ואלוף משנה שמואל גלינקא זכרם לברכה, נפלו שניהם בראש יחידותיהם ב"מבצע קדש" בסיני, בכ"ז חשוון אלף תשע מאות חמישים ושש.

היום [23.1], כאשר עשרות אלפי פלסטינים מעזה פרצו את המעברים בין עזה למצרים – נפל דבר בתולדות האיזור שלנו והסכסוך בכלל. מה שהיה צריך לקרות לפני כשנתיים, מתרחש היום: עזה חברה למצרים ולסיני, וכללי המשחק השתנו בת אחת, למבוכת הרבה גורמים.

אי אפשר שלא לשים לזה לב: המצרים אוהבים לבנות גדול. הכל אצלם גדול מהחיים, למשל אולפני טלוויזיה או רדיו, שאצלם הם עצומים בגודלם, לחלוטין ללא שום צורך, או הטרמינאלים במעברים שתמיד יהיו גדולים, עם תקרות גבוהות, לעיתים עם קישוטים והידור (בדרך כלל שריד דוהה לימים מפוארים יותר), מצופים שיש, לעיתים קרובות ללא שום הצדקה. לעומתם הטרמינאלים הישראליים יהיו בדרך כלל איזה מבנה טרומי מוארך וצר, סוג של צריף או קרוואן פונקציונאלי, שהאלתור בולט בו (נתב"ג החדש הוא לכן יוצא מן הכלל. זה אינו מבנה "ישראלי".

הרבה פעמים, כאשר עברתי מצד לצד, בין מצרים לישראל, שאלתי את עצמי לפשר התופעה הזו. המצרים בונים בסדר גודל עצום ממדים אך לחלוטין לא פונקציונאלי, הישראלים לעומתם יעדיפו את הקטן אך תמיד הפונקציונאלי.

יום אחד הבנתי. החללים המצריים העצומים נותנים למי שעובר בהם תחושה של קטנות: הוא חלק מתופעה, מלאומיות, ממשהו הרבה יותר גדול מן הפרט, כמו כנסיות גותיות שנועדו להדגיש עד כמה גדולה הנצרות. מצרים היא מדינה של אידאולוגיות הגדולות תמיד מהחיים: הלאומיות, הנאצריזם, הדת הפוליטית, המלחמות, השלום. לעומת זאת ישראל תמיד תציב במרכזה את הפרט, את האדם, ולכן בטרמינאל הישראלי האדם הוא גדול, בעוד המתקנים סביבו ייראו כקטנים. הוא השולט. שם זו המדינה.

אופי הבנייה קשור קשר ישיר לאופייה של חברה: בחברה שבה הרעיון גדול מן החיים (בדרך כלל בחברות פשיסטיות, קומוניסטיות, אך גם של לאומנות גדולה מהחיים) הבניינים יהיו גדולים מן האדם; בחברות ליברליות-אינדיבידואליסטיות, בוודאי כמעט-ניהיליסטיות, כמו ישראל, האדם יהיה גדול מן המבנה. ואל נשכח: זו מצרים, "אם העולם" על פי תפיסת הגדולה העצמית שלה. ציביליזציה של אלפי שנים, הרואה עצמה כמלכה הראוייה לשלוט במרחב כולו.

אופי הבנייה שלה הוא עדות לתפיסתה העצמית. רק בישראל נקלטו, למשל, בהתלהבות מבני הבאוהאוס הבינלאומיים: מבנים קטני מידות, די כעורים, המעמידים במרכזם את האדם הגר בהם. הם נוצרו עבורו, ולא להיפך. מכאן שיש למצרים הצדקה לחללים הגדולים והעצומים, אך חסרי הצורך לכשעצמם. אלא שהפער הזה בין התחושה העצמית הגאה לבין המציאות העגומה יוצר שם הפרש חלול ומריר, מרחק מכאיב בין הרצוי לבין המצוי, ואכזבה תמידית. המראה החיצוני גדול מן היכולת האמיתית.

הסיטואציה הישראלית היא הפוכה: הפונקציונאליות-בלבד יוצרת סוג של עליבות, כאשר היכולת גדולה מעבר למראה החיצוני (אצלנו עוד מתגאים בכך ומכנים זאת: דלות החומר), וגם זה מבחינתנו סוג של אכזבה, שכן היינו רוצים לראות משהו יותר מפואר וייצוגי לישראל שלנו, בשעה שאנו יודעים שאנו יכולים הרבה יותר. הנה לנו שתי חברות הפוכות לגמרי, אך שתיהן מתוסכלות, בלי לדעת למה. כל כך הרבה שנים של שלום בין מצרים לבין ישראל, ועדיין אלו שתי תרבויות הפוכות, שאינן מבינות זו את זו.

היום, כאשר עשרות אלפי פלסטינים מעזה פרצו את המעברים בין עזה למצרים – נפל דבר בתולדות האיזור שלנו והסכסוך בכלל. מה שהיה צריך לקרות לפני כשנתיים, מתרחש היום: עזה חברה למצרים ולסיני, וכללי המשחק השתנו. הפלסטינים נכנסו לסיני לאחר שחמאס פוצץ את המעברים בואכה הטרמינאל המצרי, כך שכרגע זו כבר ישות טריטוריאלית אחת.

חמאס עשה שימוש ציני בפלסטינים עליהם הוא שולט, בטענה שישראל סגרה את רצועת עזה, והטילה עליה מצור בלתי-אנושי. אך ברגע שהמעבר בין עזה למצרים פתוח – נפלה טענת ה"מצור". אם כן, מדוע שהמצרים לא ידאגו לפלסטינים בכל הרמות, מהלך שאין טבעי ממנו? הרי ישראל היא האוייבת, אך מצרים היא האחות הגדולה. איך אפשר לטעון עכשיו במועצת הביטחון שהפלסטינים סגורים ונצורים, כאשר הגבול שלהם עם סיני ומצרים פתוח לרווחה?

מצרים נמצאת עכשיו במבוכה עצומה, שכן מצד אחד היא לוחצת לכנס את מועצת הביטחון נגד ישראל בטענה שהיא סוגרת את הפלסטינים, בעוד שהיא עצמה עושה את אותו דבר! בעולם הערבי כולו נדהמו הכל מן הצביעות שבה נקטה ממשלת מצרים, שלא היססה לירות לעבר הפלסטינים, עד שנכנעה לצעקות מהעולם הערבי כולו, ופתחה לרווחה את הגבול.

עוד לפני ההתנתקות טענתי בכל פורום שישראל חייבת להתנתק ניתוק מלא, כך שהנטל ייפול בסופו של דבר על מצרים. לא עשינו זאת בזמן, וחבל. עכשיו זה קורה, כלומר ישראל מתנתקת באמת רק עכשיו מרצועת עזה. לא רק ברמת ההסברה הבינלאומית, אלא זו מעכשיו חובתה של מצרים, שכן הגבול שלה עם עזה פתוח, והוא גבול מצרי-פלסטיני – Welcome to Egypt – הפלסטינים של עזה חזרו למצרים, לשיח החברתי שלה, לראשונה מאז 1967. מעכשיו הם ינהלו את הכל דרך מצרים: ייצאו לעולם, יעבדו, יקנו ויסחרו. ישראל מצידה חייבת עכשיו להפסיק את השימוש בשקל כהליך הפיננסי בעזה. מתברר שקל היה להוציא את ישראל מעזה, אך קשה מאוד להוציא את עזה מהמוחות של הישראלים. עד שבאו הפלסטינים, פרצו למצרים, ועשו זאת בעצמם.

מדהים לראות באיזו מהירות נשאבו עזה למצרים ומצרים לעזה: השיח העזתי היום הוא בחלקו כבר מצרי: היחסים של מובארק עם "האחים המוסלמים" אצלו, הקשר בי האחים בעזה למצרים, והעובדה שמובארק רצה לתת לאחים המוסלמים להוציא קיטור (נגד ישראל כמובן) בעזה, ולא בקאהיר. מבחינה ישראלית הופכת עזה יותר ויותר לבעייה מצרית. זהו הפרי האמיתי של ההתנתקות, דבר שהמצרים חששו ממנו מאוד.

פעם היה בעזה השיח הישראלי: בג"ץ, אירגוני זכויות אדם, עיתונאים ישראלים, ועוד. היום ההקשרים הם כבר מצריים, וכך זה צריך להיות. הפלסטינים הוציאו עצמם מן העגלה הישראלית המצליחה, כך שנותרה להם העגלה המצרית. איזו אירוניה של ההסטוריה: תהליך אוסלו, שהיה אמור לחבר את ישראל לרצועת עזה בחיבורים פוליטיים וכלכליים הביא בסופו של דבר לתוצאה ההפוכה: אנתיפאדה, התנתקות, והתחברות מחדש דווקא למרחב הערבי.

ומה היה קורה אם המצרים היו מעניקים לאחיהם הפלסטינים כמה עשרות אלפי דונאמים משטחו העצום של מדבר סיני, להגדלת הישות שלהם בעזה? האם למצרים העצומה בגודלה חסר שטח? מדבר סיני לבדו גדול מכל ישראל. מדוע שהאחים הערביים לא יתרמו לפתרון בעיית אחיהם הפלסטינים? האם רק ישראל חייבת לעשות זאת, משטחה המצומק? אם למובארק הפלסטינים כה חשובים, שייתן להם גם הוא משהו. האם מישהו יהיה מספיק אמיץ אצלנו כיד להעלות את הסוגייה הזו?

מכל אלה יוצא שאין הגיון בכל התפיסה של מדינה פלסטינית עצמאית, בגבולות כה מצומצמים ביו"ש ובעזה. אין למדינה כזו סיכוי להתקיים לאורך זמן. אם כן, חוזרים למצב כפי שהיה לפני 1967: מצרים נוטלת אחריות על עזה, ירדן חייבת לעשות זאת עם הזמן לגבי הפלסטינים ביו"ש. ראו, עשינו סיבוב שלם, וחזרנו לבסוף לנקודת היציאה ב-1967. הפלסטינים הוכיחו בהתנתקות כי הניסיון לא צלח, הם תירגמו זאת להמשך הטרור כלפי ישראל, ולכן פתרון "פלסטיני" הוא סכנה לישראל, כמו גם לאיזור. גם העולם מתחיל להבין זאת, למרות הפרחת הסיסמה הריקה מתוכן של "שתי מדינות"

טועים אצלנו לחשוב שערוץ ישראלי בערבית רק יעשה הסברה, שכן במזרח התיכון זו גם יכולה להיות הוויה יוצרת. עובדה שהיא שכבר כמה ימים ערוץ אלג'זירה, גדול הערוצים הלוויניים, הופך את עניין עזה לטרגדיה נוראה, ומאחד סביב זה (וסביב עצמו כמובן) את העולם הערבי. הערוץ מתסיס את הרוחות בקליפים של האומללות הפלסטינית, הוא הביא במבוכה את המצרים, וחייב אותם לאפשר לפלסטינים להיכנס, הוא יוצר תסיסה בקרב הפלסטינים, בקרב מי מערביי ישראל, ועוד. הערוץ המעניק בימה חופשית לחמאס ולאחים המוסלמים מתסיס וזורע עוד ועוד מבוכה וגירויים. הוא יוצא מן ההנחה שהקל ביותר הוא לצבור פופולאריות אגב הליכה על הקו הרדיקלי ביותר, ואולי הוא צודק במרחב שלנו. אכן, כמה קל לנפח פרשה כמו זו בעזה, ולהציגה כגורל של הערבים כולם. כך תורם חמאס לאלג'זירה פופולאריות, וכמובן, גם להיפך, על חשבון היציבות, הרגיעה והשלום.

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

נראה לי טיפשי להעסיק את מר אליהו הכהן בשירי סתם ושירי סרק, אך מי יודע, אולי ניתן ללמוד גם מאלה משהו? נדמה כי השיר (הטיפשי) הבא מעיד על העלייה מגרמניה – כשכידוע דוקטורים ופרופסורים ויתר בעלי מקצוע חופשיים הרוויחו את לחמם ממכירת נקניקיות בחזית ראינוע מוגרבי וכיו"ב.

זה כל השיר. המנגינה מזמזמת באוזניי. השיר היה עוד יותר חשוב בעיניי כי נערתי שמה היה לִידָה ושרתי לה את השיר הזה בלי "ג".

במקום תשובה רציתי להפנות אותך לספרי "בכל זאת יש בה משהו", שירי הזמר של תל אביב בצליל, באומר ובתמונה (הוצאת דביר, ת"א, 1985), שבו סיפרתי (בעמודים 26-27) על נוסחיו של השיר "קוקו – אהה!" – מן השירים המוקדמים של תל אביב. אין מה לחפש כאן מחברי מילים ולחן. המילים הן ככל הנראה וריאציות על נוסחי כריזה של מוכרי גלידה. הלחן, שצליליו הראשונים אמנם מזכירים ניגון חסידי ידוע, אך להערכתי נולדו גם הם כאלתור חובבני מהווי הרחוב הא"י עוד בימי השלטון העות'מאני.

מאחר שספרי אזל לפני שנים, אני שב ומצטט כאן את אשר כתבתי בו לפני 23 שנים על השיר המבוקש (בספר מופיעים גם נוסחי התווים וצילומי הקיוסקים הראשונים):

עוד לפני שהיה בתל אביב כביש סלול אחד, כבר עמד בה קיוסק: ביתן משושה ובראשו כיפה ותורן, שנראה בצילומים הראשונים של תל אביב ככלוב שניתקע בחולות. עד היום מרווה קיוסק זה ('הקיוסק של קיסילוב') את צמאונם של תושבי העיר בקרן הרחובות הרצל ושדרות רוטשילד.

בעקבותיו צצו קיוסקים בזה אחר זה בכל קרן רחוב, ובהדרגה נוצר הווי קיוסקאי, ענף בלתי מבוטל בפולקלור הרחוב הארץ-ישראלי, שהצמיח פזמונים, אנקדוטות ומונחי-עגה רבים. גדולים ונכבדים ביישוב התכבדו בתרומה להווי זה, בהם ח"נ ביאליק, שפנה פעם למוזגת גזוז במשפט המפורסם "גזזיני ואגרשך והעדיפיני במילייך," ובכך הפך מטבעות כסף למטבעות לשון.

הנפוץ בין הפזמונים היה "קוקו אהה!" – שהושר לפחות בשלושה נוסחים: הראשון – נוסח הקיוסק התל אביבי שבו מכרו בעיקר גזוז, עסיס וגלידה, ולעתים גם צוף. נוסח שני היה בפי מוכרי הגלידה הניידים שהובילו מיכלי מתכת מבהיקים על אופניים או בעגלת יד, ובתוכם גלידה מתוצרת בית. מאוחר יותר הצטרפו אליהם מוכרי אסקימו ("גלידה מקלות") שנשאו על גבם תיבות עץ מקוררות בקרח יבש ודילגו בחיפזון מבית ספר אחד למשנהו כדי להקדים את צלצולי ההפסקות ולהספיק לצוד כמה שיותר לקקנים, למורת רוחם של המורים שלא נלאו מלהתריע על המפגע הבריאותי והרחיקו את הרוכלים משערי בית הספר, עובדה שכמובן שיפרה את טעם הגלידה.

שני הנוסחים שנזכרו הם גלגולו של פזמון רב בתים שהושר במושבות הבארון. להלן שלשת הנוסחים:

אם כבר מדברים אצלך על שירי ממשלת המנדט, אז אני לא יכול שלא להיזכר בשיר שלמדנו בשנת 1946 כשהיינו במחנה עבודה במקווה ישראל, ואחר-כך לא נתקלתי בו לא ב"משפחת הפלמ"ח" ולא ב"אוטוביוגרפיה" של נתיבה, ספק אפילו אם אליהו הכהן שמע עליו. ואלה מלות השיר:

אשמח לדעת מי עוד זוכר את השיר הזה , ומי מחברו. ואיך אני יכול שלא לנצל במה זו כדי להודות מכל לב לכל אלה שהשתתפו בכתב ובעל פה באבלי על מות רעייתי האהובה דיצה, שהחליטה שלחיות עמי 46 שנים זה קצת יותר מדי. יהי זכרה ברוך.

אינני מכיר את השיר ששאל עליו פוצ'ו. אני מניח שהוא מדבר על ג'נטלמנים ועל לויד ג'ורג', אך לא שמעתיו מעולם וייתכן שהוא שייך לפולקלור האזוטרי שצמח בהווי בתי ספר ומחנות עבודה ולא היה לנחלת הרבים.

הפרס על מפעל חיים בספרות ניתן לסופר חנוך ברטוב

הפרס לעידוד פרסום היצירה על-שם שלמה טנאי ניתן לסופר צביקה שטרנפלד על "מפזר הזכוכית"

הפרס לעידוד פרסום היצירה לספרות ילדים ונוער ניתן לסופרת ציפי גון גרוס על "אף פעם לא מלכה"

הפרס (להגשה) בעילום שם לשירה ניתן לטל ניצן על "נקודת הרוך"

הפרס (להגשה) בעילום שם לסיפורת נתן לאביבה ברושי על "רגע של חסד"

השופטים היו: חנה גולדברג, ציפי שחרור וחיים באר.

את מיטב ברכותיהם לזוכים בפרסים שולחים שמאי גולן, נציג הסופרים בדירקטוריון אקו"ם, ועורך המכתב העיתי אהוד בן עזר

הַפִּתּוּיִים הַמְּצוּעֲצָעִים מְחַפְּשִׂים יָד נוֹגַעַת.

וְזוֹחֵל לְיָדָהּ עַל הַשָּׁטִיחַ בַּסָּלוֹן,

עַל פְּנֵי הַשָׁטִיחַ אֶת סָבַי וְסָבְתוֹתָי.

קָשֶׁה לַחֲשׁוֹב עַל מַה שֶׁלֹא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

למכתב עיתי צהריים טובים לכם אהוד יקר התואיל לתת בגיליון חדשות בן עזר

באמצע הדרך כי הנוצרים מימין והמוסלמים משמאל

אתה – לוביסט של ערביי ארץ ישראל? לוביסט של מוסלמים? של נוצרים? של מורמונים? פרס נובל[ליסט] אתה מצפה לקבל? או תפקיד שגריר ארצות הברית או שגריר השלום של האו"ם בדרפור או נציגו של המזכ"ל בלבנון? אוי והוי יהודי שכמותך! ראיתיכם די והותר, העלו אותנו בעשן! וַי לך, יהושוע, ואבוי לי

זמן רב עבר מאז כתבתי לך לאחרונה כשאני יודע שאין בכוח המילים אפילו לעודד אותך במאבקך הקשה במחלת הסרטן אשר לבסוף הכריעה אותך בינואר לפני שנה ואת עזבת אותנו ואת לונדון ואת דיקי ואת הילדים ואת הנכדים – לתמיד. רציתי לספר לך שלונדון בלעדייך זו כבר לא אותה לונדון ובכלל כבר לא בא לנו לנסוע לבקר בה. הבית שלך ושל דיקי היה מעין שלוחה של ארץ-ישראל ושל הספרות העברית ושל העברית בלב לונדון שבהמפסטד הית'. לשבֶת בבוקר במיטבח המרווח שלך ליד מגש הגבינות הנצחי הגדול (שכמוהו אימצנו גם לנו בארץ) ולהשוות רכילויות על האנשים שאנחנו מכירים וגם על אלה שאנחנו פחות מכירים אבל הם חלק מלשון הרע הנעימה שנילווית להתרחשויות הספרותיות בארץ, ולהחליף מידע על הנושאים המשותפים לשנינו.

וגם בכל הקשור ללונדון, לאנגליה, לאקדמיה, לתיאטרון ולתערוכות – היה אפשר לקבל ממך את המידע הטוב ביותר כי את היית ונשארת צברית ישראלית יפה, "גזעית" ואתלטית מחוף הים בנתניה, בת משפחת ביל"ויים ותיקה בארץ ובת לראובן פריזנר, השחקן, השופט ולימים מאמן הכדורגל המפורסם של מכבי נתניה – ואת גם ידעת תמיד מה יעניין בלונדון ובבריטניה אותנו, כישראלים, שהרי גם לאחר עשרות שנים בלונדון ובקמברידג' – נותרת בשר מבשרנו.

הלך לעולמו גם פרופ' דייוויד פטרסון, מאוקספורד, שיסד את המרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוקספורד-ירנטון, וידע עברית וכתב על הספרות העברית. מצד אחד הייתם שתי מלכויות, את בקמברידג', שם הקמת מתוך ראייה מרחיקת לכת את הקתדרה ללימודים עבריים, שיש לה קרן מכובדת של כמיליון פאונד מאחוריה והיא תתקיים גם שנים רבות לאחר מותך, שהרי ממילא כבר היית בתהליך של פרישה לפנסיה. ואילו פטרסון הצליח לקנות לפני שנים רבות עבור המרכז באוקספורד, בסיוע תורמים יהודים אנגליים עשירים– את אחוזת ירנטון המקסימה, ולהקים בה מוסד מפואר ללימודים עבריים ויהודיים; אבל, בדיוק כפי שחששת, קשריו של המרכז הזה עם הקולג'ים הוותיקים והיוקרתיים באוקספורד אינם רבים ואינם חזקים, לכל היותר אחדים ממוריו זוכים ללמד גם בקולג' ולהשתייך אליו.

ומצד שני, היהלום שבכתר, שעימו החל פטרסון את המפעל עוד בטרם נקנתה אחוזת ירנטון – היה הזמנת סופרים עבריים לשנת שבתון או לחודשי שבתון באוקספורד; והנה המפעל המבורך הזה, (שגם אני נהניתי ממנו פעמיים וכתבתי בו חלקים מ"המושבה שלי") – הלך וגווע, וכיום כבר אין שום סופר עברי מוזמן לירנטון, ובכלל לא שומעים ולא מדברים עברית באחוזה הירוקה והשלווה אלא רק בשיעורי עברית למתחילים מכל קצווי העולם, הבאים ללימודי תעודה של שנה אחת; ולמעשה, מחוץ לאנשי אקדמיה העוסקים בספרות עברית ושוהים לעיתים על חשבונם באחוזה – אין שום קשר חי בין המרכז בירנטון ובאוקספורד לבין הספרות והסופרים העבריים. יוצא שאת, שגייסת את הסכום העצום לשם כינון הקתדרה, שבראשה גם עמדת עשרות שנים, את אמנם לא הקמת בקמברידג' מרכז עברי-יהודי לעצמו, אבל הצלחת לבסס לתמיד את לימודי הספרות העברית בתוך מערכת הלימודים הרשמית של קמברידג'.

ואני, מאז הלכתם שניכם, כבר אין לי מי שאכתוב אליו עברית באנגליה, אלא רק ליודעי אנגלית בלבד. ואני נזכר שכאשר נסעתי פעם ראשונה לירנטון, שאלה אותי שרה, אימה של יהודית, מה אעשה שם. וכאשר עניתי שאכתוב, צחקה ואמרה – "מה פתאום? הלא באנגליה כותבים אנגלית, לא עברית!"

גם חדלתי לאסוף את מוספי "ספרים" של "הארץ" ולשלוח לך מדי מיספר שבועות בחבילה אשר בתוכה יש תמיד עוד משהו מתחום הספרות שוודאי יעניין אותך, או ספר חדש שלי.

תמיד היית קמצנית במענה למכתבים, אפילו באי-מייל, והזהרת אותנו שלא ניעלב כי כזאת את, ורבות המשימות שעימן את מתמודדת מדי יום ומדי שבוע: אוניברסיטה, משפחה גדולה ובעל אוהב. ולכן כשאני כותב לך כיום, ויודע שאת כבר אינך, זה במידה מסויימת לא משנה לי בכתיבה – כי גם אילו חיית לא היית עונה לי מיד אלא מחכה שניפגש, ואני מניח שביום מן הימים ניפגש היכן שנפגשים כולם אחרי מאה ועשרים, ואז גם תוכלי לענות לי בעל-פה על כל המכתבים שלא הספקת לענות עליהם בחייך וגם לא אחר מותך.

ואז אולי, אולי גם אשאל אותך את השאלה שמעולם לא העזתי להעלות על דל שפתיי בימי חייך – מדוע קיבלת על עצמך תמיד את דין החוּנטה האקדמית הספרותית בארץ ולא העזת להתייחס בכתיבתך ובעבודת ההוראה שלך לספרים ולסופרים שאינם שייכים ל"מֵין סטרים" של הספרות העברית?

עד כה היתה תמימות דעים בקשר לכך שהסופר העברי עמוס עוז הוא המועמד לפרס בעל הסיכויים הרבים ביותר מטעם הספרות העברית, ואולם לאחר פנייתו של הסופר העברי א"ב יהושע לנשיא בוש להחזיר את שגריר ארה"ב מישראל עד שיפונו המאחזים הבלתי-חוקיים בגדה המערבית – עלו מאוד סיכוייו של יהושע להיות מועמד מועדף לפרס.

מציינים גם את העדינות הרבה שבה בחר א"ב יהושע את העיתוי לצאת עם הכרזתו האנטי ישראלית. הוא חיכה שתרגום ספר חדש שלו יצא לאור בפריס בעת שהותו בה, ואז ניצל את העניין הבינלאומי והתקשורתי האדיר שהתעורר עם צאת ספרו לאור, כדי להביא את הקהל האירופי הנרגש להתייחס גם להצהרתו הפוליטית, השוּלית כפלוץ, בעיתון נידח באיטליה – אשר אלמלא עורר ספרו הדים כה רבים ועצומים בתקשורת ונמכר מיד באלפי עותקים – איש לא היה מתייחס אליה ברצינות, שהרי א"ב יהושע כבר ידוע בחיבתו התמימה והמתלהבת לזעזע את השכל הישר על ידי הפרחת פרדוקסים מוזרים בחלל התקשורת שתמיד מתמסרת לו בהנאה.

ביום שני, 21.1, הלכנו לראות בסינימטק תל אביב, במסגרת שבוע הסרט האנגלי, סרט דוקומנטארי שנערך כנראה במיוחד להקרנה זו והוא מורכז מקטעי סרטים ויומני חדשות מכניסת גנרל אלנבי לירושלים בשנת 1917 ועד ליציאת אחרוני החיילים הבריטיים מנמל חיפה בשנת 1948. שם הסרט אינו זכור לי בבירור אבל הנושא הוא "שנות המנדאט הבריטי בארץ-ישראל", ארץ שכמובן אינה מוזכרת בשמה אלא כל הזמן בשם האנגלי פַּלֶשתַיין.

לאנשים זקנים כמוני יש בסרט תזכורת למעמדים שבתקופתם חיינו, בייחוד שנות הטרור היהודי נגד הבריטים – כמו המראה המזעזע של תוצאות פיצוץ מלון המלך דוד; הסרט עשוי ברובו מנקודת מבטם של הבריטים, כך למשל בסרט ארוך על משטרת פלשתיין לא נזכרים כמעט ולא נראים שוטרים עבריים, רק בריטים וערבים. אמנם, עלילותיו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ותקופתו הנאצית מוצגים באובייקטיביות ראוייה לציון. כדאי לעקוב אחר לוח הסרטים בסינימטק ולא להחמיץ הקרנה נוספת של הסרט, אם תהיה.

בהזדמנות זו חילקו לנו הודעות על הקרנה נוספת של הסרט "יש מלך בירושלים" לציון 90 שנה לכיבוש ירושלים על ידי כוחותיו של הגנרל אלנבי. סרטם זה של יעקב גרוס, אלי כהן וצבי שפי, הומלץ לנו על ידי חברים שכבר ראו אותו. ההקרנה תיערך ביום שלישי, 5.2.08, בשעה 21.00, וכדאי להזמין כרטיסים מראש.

כחודש ימים שכבה ציפורה במיטתה עד שחזרו אליה כוחותיה והבריאה. הבריאה בגופה, אבל נפשה אינה שקטה, והיא מסתובבת בבית ועיניה חולמות בהקיץ, אינה מטפלת בילדים, אינה מבשלת ואינה עושה דבר כל היום כולו, רק יושבת ליד החלון וקוראה בעיתונים מצויירים. שׂכר ניסים לוי מטפלת בילדים, ולאישתו קנה מתנות רבות כדי לפייסה ולהתחבב עליה. לפי בקשתה היה הולך לישון לחדר אחר, עם הילדים, אך כל מה שעשה לא סייע לו שתשוב ותתרצה אליו. היתה מביטה אליו וכאילו אינה רואה אותו. ופעם אחת הדליקה גפרור והסיחה דעתה ודלק הגפרור עד תומו ושרף את אצבעה והיא פרצה בצעקות ובבהלה ובבכי מר ורצה לחדרה. וניסים מביט ושותק וליבו חרד לה.

כשבוע לאחר שהבריאה אמר לה ניסים: "ציפורה, מדוע לא תיסעי לעיר? תיקני לך מה שאַת צריכה בחנויות, תמצאי עיתונים חדשים, תלכי לקולנוע – כבר הרבה זמן שלא טיילת קצת מחוץ לבית."

"אתה באמת רוצה שאסע?" שאלה אותו, "אולי יותר טוב שאישאר תמיד בבית ולא אצא מכאן עוד לעולם, לעולם..."

"מה אַת מדברת, ציפורה, מי שׂם בלב שלך מחשבות כאלה? מה חשבת לך, שאני מתבייש באישה שלי ושומר אותה בבית כל הימים?"

והוא הוציא שני שטרות של עשר לירות והניח על השולחן ואמר: "הנה לך, ציפורה, תיסעי!"

היא ניגשה ונשקה אותו לפתע על מצחו וברחה בבכי אל חדרה.

ניסים הביט אחריה ושוב חש מעין חרדה סמוייה בתוכו, אך את הנשיקה זכר בליבו ימים רבים והיה מהרהר בה כל פעם שמצא רגע של פנאי להתייחד עם עצמו.

אחר-הצוהריים קמה ציפורה ויצאה מן הבית, היא נסעה באוטובוס עד לרחוב המרכזי בעיר ונכנסה להצגה יומית ובלעה בעיניה שעתיים וחצי סרט שאפילו את שמו לא ידעה. מישהו ניסה לשים את ידו על ברכּה באולם האפל, ורגע עבר אותה כאב חד בכל אבריה עד שחשבה שהיא מתעלפת. הלה לא הרגיש בכך והיה סבור כי אינה מתנגדת למשחקו. כאשר התיישבה עליה דעתה כבר נמצאה ידו בין רגליה. מיד משכה עצמה ממנו ושינתה מקומה והניחה ידה על ליבה ונשכה בכל כוחה באצבעות ידה השנייה כדי שלא תפרוץ בבכי.

יצאה וקנתה כמה עיתונים מצויירים. נזכרה שרצתה לקנות נעליים לבתה הקטנה. נכנסה לחנות והחלה לתאר את הצבע והדוגמה וצורת העקב, אך נשכח ממנה מיספר הנעל. הביטה במוכר והביט הוא בה ואמר: "גבירתי, אולי מוטב שתבואי פעם אחרת ותביאי את הילדה איתך."

והוא מנה לפניה את כל המיספרים האפשריים. ודאי אחד מהם היה הגודל המתאים, אולם בשום פנים ואופן לא הצליחה לזהותו.

ידיה רעדו והיא קמה וברחה מן החנות בלי לומר שלום. "מה יחשבו עליי?" הירהרה בליבה, "מה יחשבו עליי לאחר התנהגות כזאת?"

רגליה נשאו אותה לסימטאות בלתי-מוכּרות. בחור אחד שרק אחריה והיא רצה עד שנעלמה מפניו. התעייפה מן הריצה וישבה לנוח על ספסל. דיפדפה בחבילת העיתונים שבידה ונוכחה כי איבדה שבועון אחד. נפל ונעלם. רצתה לחזור ולחפש אותו, אך נזכרה שטעות בידה, לא קנתה אותו, רק דיפדפה בו מעט והחזירה אותו למקומו בחנות. מחשבותיה החזירו אותה לחנות-העיתונים הקטנה וחשד כירסם בליבה – שמא שכחה לשלם. בושה כיסתה את פניה. הסמיקה ורעדה. מיהרה לפתוח את הארנק ולמנות את כספה, ונרגעה לאחר שעשתה את חשבון הוצאותיה.

קמה והוסיפה ללכת עד שהגיעה לסימטה הצרה של השוק שמעליה פרושׂים שקים להצל מן השמש, ומשני עבריה צפופות חנויות קטנות זו לזו עד למקום שגלי הים נושקים לרציף. התעכבה לבחור ירקות, כמנהגה, והנה נזכרה שאין סל בידה ונאלצה לבקש מן המוכר, שכבר שקל בשבילה כמה דברים, להחזיר הכול למקומו.

השוק, שאותו אהבה כל-כך לפני שחלתה, ניראה לה היום זר ומלא שינאה כלפיה. אנשים דחפו אותה, הירקנים לא חייכו אליה ולא ביקשו ממנה לסור אל דוכניהם, כאילו חשו שאין היא מעוּניינת עוד בסחורתם. הדוחק העיק עליה, הריחות הרעים מחנויות-הבשר, מחנויות-הדגים ומחנויות-העופות, עוררו בה הרגשת בחילה והיא החלה נלחמת בקהל, דוחפת ודוחקת וממהרת לצאת, להסתלק. בשארית כוחותיה הגיעה לסימטה ריקה, נאחזה בעמוד-חשמל, ניסתה להקיא אולם לא עלה בידה.

ישבה על שפת גדר-אבן נמוכה ונחה. עברו כמה ילדים קטנים והתבוננו בה.

"אולי אנחנו יכולים להביא לך משהו. אנחנו גרים קרוב לכאן, בבית ממול."

הביאו לה, שתתה, התעודדה מעט והמשיכה בדרכה. עברה במורד הסימטה והגיעה עד לבקעה שבה עומד ביתו של מַנטלוֹ. השעה קרובה לחמש – שעון לא היה עימה, רק הרגישה לפי הצל שהתמשך מן הבתים. מתי הבטיחה למשה דויד לבקר שנית? ודאי ישב וחיכה לה עד שעה מאוחרת ואחר-כך שתה והשתכר וחזר לכפר ונפל בידי אשתו שהִכתה בו כל הדרך, וכאשר עברו על-פני ביתה שמעה את קולה: "יחרב ביתו, יחרב ביתו מן המשקאות שלך והראש השיכור שעליך."

האומנם כך היה? אולי חלמה? אולי החום הגבוה? אחר-כך יצא ניסים וצעק: "הסתלקי מכאן עם השיכור שלך. איך אַת לא מתביישת להכות את בעלך ברחוב?"

אפשר לשאול את ניסים אם באמת יצא ואמר כך לחליפה. אבל אם תשאל את ניסים יתחיל לחשוד: "מה אַת מתעניינת במשה דויד, מה הוא חשוב לך בכלל האיש הזה?"

האם הוא מחכה לה כאן, בחדר האפלולי, בביתו של מנטלו? אולי להיכנס ולשאול? סיפרו שחלה מן השתייה. אחר-כך הבריא והיו מכות בינו לבין ניסים במסיבה, ושוב חלה. מה הוא עושה עכשיו?

הקיפה כמה פעמים את הבית ולא עמד בה האומץ להיכנס. לפתע ראתה את בנו הקטן של מנטלו יוצא החוצה. נבהלה פן יכיר אותה והסתלקה.

הגיעה לתחנת-האוטובוסים. חיכתה כרבע שעה עם עשרות הנשים שסחבו עימן סירים, סלים, תרנגולות חיות, אבטיחים ושקים מלאים ירקות. ואילו לה רק חבילת העיתונים תחת בית-שחייה וידיה ריקות. עמדה ויִשרה בעצבנות את שולי שמלתה. "למה היה עליי לנסוע לעיר דווקא ביום שהן יוצאות כולן לקנות את צורכי השבוע?" הירהרה.

"שלום, ציפורה," אמרו לה כמה מן הנשים. "שמענו, אַת היית חולה. עכשיו, תודה לאל, בריאה."

"היית בשוק?" שאלו והתבוננו בסקרנות בחבילת העיתונים שנשאה עימה. "אולי אין לך עוד כוח לקנות את הדברים הביתה? אין דבר, עוד שבוע תהיי חזקה ותוכלי כמונו לקחת הכול בידיים שלך."

"אני כבר סידרתי את הדברים שלי," שיקרה להן בכוונה. התביישה לספּר כי המבשלת ששׂכר ניסים ערכה את כל הקניות ובישלה למענם.

"אַת לא צריכה להתבייש מאיתנו, ציפורה. אַת יודעת – תמיד אנחנו מוכנות לעזור לך. היית מביאה הדברים שלך, כל אחת לוקחת לך קצת ומביאות לך הביתה לכפר. מה יש? כל-כך הרבה אנחנו לוקחות איתנו, יבוא עוד מעט משֶלך, לא נורא."

בתור עמדו נשים מכל הגילים: צעירות לבושות שמלות פרחוניות ומשתדלות להיראות נאות ולשמור מעט על חן נעוריהן. אחדות מהן היו הרות, מַבּטן כבד, ראשיהן כפופים מעט, השמלה מורמת (כי לא נהגו ללבוש שמלות-הריון מיוחדות), ובכך התכערה צורת הגוף. הנשים המבוגרות יותר לבשו ברובן חלוקים בהירים, גִדלוֹת-גוף היו ושׂערן פרוע וציפורניהן שחורות, והן היו צועקות בקולי-קולות ובודקות זו בסלי רעותה וממשמשות את התרנגולות שקנו ומוציאות מיני-מתיקה מתוך שקיותיהן ולועסות בלי הרף. לבסוף הזקנות, צנומות, שׂערן הלבן קלוע בצמות קטנות, חלוקיהן כהים ולהם מלפנים פתח רחב, המגלה חזה מצומק ומקומט. נושאות היו שקים גדולים, בולשות בעיניהן בקהל ומקימות מהומה על כל פגיעה קלה. בידיים עצבניות קשרו והתירו וחזרו וקשרו את צרורותיהן, וכשהגיע האוטובוס נדחקו ראשונות בתור בקולי-קולות.

ציפורה לא ידעה נפשה. מכל עבר דחפו אותה, רמסו, שילחו תרנגולות מקרקרות מול פניה, ליכלכו את שמלתה באבק ובכתמי עגבניות, תקעו ידיים בגבה ומרפקים בצלעותיה עד שחשבה שהיא נחנקת בתוך המהומה.

"יאללה, יאללה! אני אסגור את הדלת אם לא תפסיקו להידחף!"

ראה שאינם נשמעים לו ודחף בכוח כמה מן העומדות החוצה ושיחרר את ציפורה מפקעת הנשים שהיתה אחוזה בה והעלה אותה שתי מדרגות עד שיכלה לשאוף אוויר. המאבק נמשך בקהל עד שנאלץ הנהג לסגור את הדלת פעם ופעמיים, ורק אחר-כך הכניסם אחד-אחד פנימה.

ציפורה תפסה מקום ליד החלון. כמה דקות ישבה חסרת-אונים ואותות המאבק ניכרים בה. אחר-כך פתחה את אחד השבועונים והסתכלה בו.

האוטובוס התמלא במהרה. תחילה נתפסו המקומות שליד החלונות, אחר-כך הפנימיים. במעבר הצר שבין טורי הכיסאות נערמו סלים ושקים, תחת המושבים קירקרו תרנגולות וניקרו ברגלי היושבים, וליד הדלת האמצעית שׂם מישהו דודי-כביסה ריקים שחסמו כליל את המעבר אל החלק האחורי. אנשים צעקו ודחפו, הצעירים עברו את מסלול-המכשולים כשהם מבצעים להטוט של הליכת-ידיים על משענות המושבים שעה שרגליהם תלויות באוויר. אחרים דרכו בגסות על הסלים ועוררו עליהם זעם מצד בעליהם, ותוך כדי כך התפתחו מריבות קולניות מלוּווֹת איומים ונפנופי-ידיים באוויר. מישהו שׂם תרנגולות בשבכת-הברזל המיועדת למזוודות ולתיקים מעל לראשי היושבים. התרנגולות הִכו בכנפיהן ופיזרו נוצות ועשו צורכיהן. וּפרץ וצווחה מזה ומזה.

חליפה פילסה לה דרך במרפקיה הגדולים. זרועותיה השמנות וכתפיה רוטטות מתוך המאמץ, וכתמי-זיעה כהים עולים בבתי-שחייה. היא נשאה עימה כמה סלי-בד, שתי תרנגולות ושמיכת צמר-גפן עטופה בנייר וקשורה בחוט.

"יא חליפה!" קראו אחדים מן הגברים שעמדו במעבר, "מה שלומך? אפשר לעזור לך?"

הם התעלמו מדחיפותיה ושלחו אליה ידיים כדי לתפוס בסלים ובינתיים העבירו אותן לכמה מקומות צנועים בגופה, ובגלל הדוחק הרב היה קשה להם לאוספן והם נהנו לא מעט מן המגע החם בבשרה עד שהצליחה לנער אותם ממנה בצעקות.

"שקט! שקט!" צעקו מן הקהל, "מה לך, חליפה? שוב פעם אַת מנַבּלת את הפה!"

גופה השמן ומזגה הסוער היו מפורסמים בין תושבי הכפר. וכיוון שידעו כי אין היחסים בינה לבין בעלה משוּפּרים כל-כך, ניסו מזלם בה ועיניהם בוערות בתשוקה למראה אבריה העצומים. באוטובוס היתה להם הזדמנות נפלאה לחוש זאת בלי להסתכן הרבה, מה עוד שגם את מכותיה המפורסמות לא יכלה להעיף בקלות בדוחק הרב.

אחד מן הפועלים העובדים בעיר, גבר צנום, לבוש בגדי-עבודה ונושא עימו תרמיל-צד צבאי מיושן ובו בקבוק ריק וכמה ראשי-כרוב טריים, עמד מולה וניענע בראשו:

סירוס לשונו עורר גלי-צחוק באוטובוס, והוא המשיך: "למה אַת צוֹנאת אותנו כל-כך, חליפה? צֶה לא טוב, באמת."

הנערים גיחכו ועזרו לו בדחיפה, ומשום שמאחוריה היה המעבר מלא אנשים לא יכלה להימלט מגופו ההדוק אליה. ואילו הוא, כדי להגן על עצמו, צעק:

שירבב רגל אחת משלו בין רגליה הענקיות וקלט כדורי ביטנה וחזה הרכים וחש חום נעים והנאה.

חליפה ניסתה בכל כוחה לשחרר את ידה המחזיקה ברגליהן העקודות של שתי תרנגולות, ומשהצליחה – הרימה אותן ותוך צעקות-מחאה מצד יושבי הספסל שעל-ידה, אשר נפגעו מפירפוריהן, הנחיתה אותן במכה אחת על ראשו של הגבר הנדחק אליה, ובתוך הבהלה שבאה עליו מחמת השריטות והקרקורים השתחררה ממנו ומחיבוקו וחמקה הצידה.

השתחרר מן המכה שירדה עליו, מיד פרץ בצעקות ונופף באגרופו כלפיה: "מצ'וּגעת אַת! יַא מצ'וּגעת אחת! אַת יכולת להרוג אותי, יא מצוּפלצֶת שכמוֹך! רק לבית-מצ'וּגעים צריך לקחת אותך. רצית להוציא לי את העיניים? אה? אה?"

אכן, לולא צעק ואיים היה הקהל חושד בו כי בכוונה נדחף אליה. כאשר ניגשו והפרידו ביניהם, נרגע מהר והסתלק מיד לסוף האוטובוס כשהוא רוטן ומקלל. הנהג, שלמד מניסיונות קודמים, שתק כדי שלא לחולל מהומה חדשה. כל מילה שהיה זורק לחלל האוטובוס היתה מעוררת מיד תגובות חדשות, ולבסוף היה פורץ ריב בינו לבין הנוסעים.

עייפה ורותחת מן העלבון הצורב גילתה לפתע חליפה את המקום הפנוי שליד ציפורה ומיד צנחה עליו כשאחוריה הבריאים ממלאים את כולו ודוחקים את ציפורה הצנומה לפינת החלון. את סליה הניחה תחת המושב ואת השמיכה שׂמה על ברכיה והתרנגולות על השמיכה. אחת התרנגולות הִכתה בכנף צהובה מזוהמת על ידה הימנית של ציפורה והניחה סימן בעיתוניה.

ציפורה, שניסתה לצמצם עצמה ולהתעלם מן המתרחש סביבה, לא יכלה להתאפק עוד ופנתה אליה:

בחפץ-לב היתה נמלטת מן האוטובוס ואולי מחכה לבא אחריו. אולם בדוחק הרב לא היתה כל אפשרות לצאת, ובינתיים החל האוטובוס נוסע.

חליפה לא שמעה את הבקשה. עסוקה היתה בסידור חפציה ובחילופי-דברים קולניים עם השכנים במעבר. ציפורה חזרה על דבריה, והפעם נגעה קלוֹת בזרועה של חליפה כדי להסב את תשומת-ליבה.

"יַא חצוּפה! מה אַת נוגעת בידיים שלי?" קראה חליפה, "מה אַת חושבת לך? נהיית אַנטיליגנטית וכבר אַת יכולה לעשות לנו מה שאַת רוצה? יַא חולנית שכמוך?"

"שתקי," אמרה לה ציפורה, "שתקי אַת וקחי הצידה את התרנגולות שלך ואל תדברי אליי יותר."

"שמעתם?" קראה חליפה, והשתדלה לרכז סביבה את התעניינות הנוסעים, "שמעתם? כבר לא נאה לה לדבר אליי. מה יש? מה אַת חושבת, אם אַת האישה של ניסים לוי כבר תוכלי להרים את הראש על כל האנשים שבכפר?"

הנימוק עורר קריאות של הסכמה מצד כל הקהל. ומדוע יסרבו? הנה הזדמנות נפלאה לראות בהשפלת ניסים לוי בלי להסתכן כלל, רק לעודד את חליפה לעשות את חשבונה עם אשתו – וממילא תיפול כל האשמה עליה. חליפה, שחשה בהסכמתם, התמלאה אומץ והפעם לא רק דחפה את התרנגולות לעומת ציפורה, אלא שיחררה אותן בכוונה מידיה והניחה להן ליפול לעֶברה ולנחות על ברכיה כשהן מרשרשות בערימת העיתונים המצויירים ומטנפות אותם. ההתגרוּת היתה גלוייה, והקהל עקב במתיחות אחר הנעשה. וחליפה, ללא בושה, הוסיפה:

"יותר טוב תעזרי לי במקום לדחוף אותי ולהפיל לי כל הדברים מהיד. מה אַת מתאוננת? אַת אין לך שום דבר לקחת עלייך, והבעל שלי לא כמו הבעל שלך, שיכול לקחת לך משרתת שתעשה לך את כל העבודה ואַת תלכי לך לטייל בעיר. מה נטפלת אליי?"

ציפורה היתה קרובה לבכי. לוּ היה ניסים כאן, חשבה, היה קם להגן עליה ונותן מנה הגונה אחת לכל אלה המרימים ראש בנוכחותה ומתבוננים בשתיקה כיצד חליפה מתעללת בה. אולם היא נזהרה מלהזכיר את שמו כדי שלא לעורר עליה לעג וצחוק וכדי שלא לאַשר את האשמותיה של חליפה. היא הרימה בשתיקה את התרנגולות והחזירה אותן לחבילה שעל ברכי חליפה. מן העיתונים נדף ריח לשלשת, ידיה התלכלכו ושוב היתה קרובה להקאה וחוששת שמא לא תוכל להתאפק בתוך האוטובוס. היא מיהרה לפתוח סדק בחלון ולשאוף מעט אוויר צח. איש לא עזר לה להרימו, ובקושי עלה הדבר בידה.

חליפה לא ויתרה על המשך המריבה. את התרנגולות שציפורה החזירה לחבילה הניחה לנפשן, ולא עוד אלא הרימה מעט את ברכה הימנית ויצרה שיפוע קל כלפי ציפורה. כל אותו זמן חייכה אל העומדים מולה שעקבו בעֵרנוּת אחר גלישתן האיטית של התרנגולות. לבסוף נפלו הללו שוב על ברכיה של ציפורה בקול-צווחה ונפנוף-כנפיים.

ציפורה, שעד אותו רגע לא הרגישה במזימה, קפצה כנשוכת נחש והחלה צועקת בקול היסטרי:

ואילו חליפה ענתה להנאת כל הנוסעים: "ראיתם? ראיתם מי מדבר על להתעסק? יותר טוב תגידי לבעל שלך יפסיק להתעסק..."

"שתקי? ראיתם – עושה עצמה עליונה עליי, כאילו כל העולם לא יודע שהבעל שלה מתעסק עם הבת של חדידו ודופק אותה כל לילה בעיר!"

המילים עוררו גלי-צחוק וקריאות-שמחה מצד אנשי האוטובוס.

ורק אחדים ניסו לומר לה: "תפסיקי, תפסיקי, לא יפה לדבר כך."

ציפורה, משהרגישה שכל העיניים ננעצות בה, החווירה ואמרה:

"שקר? חה-חה-חה!" החלה חליפה עושה תנועות גנדרניות בכתפיה. "היא עוד מגינה על הבעל שלה. תענוג לה, מתחלקת בו עם הקטנה של חדידו ומחכה לו כל לילה עד שיבוא עייף מן ההיא. חה-חה-חה! בחור בריא הבעל שלך אם נישאר לו עוד תיאבון אלייך, אחרי שאומרים כל הבחורים – ההיא מומחית גדולה במקצוע שלה."

ציפורה חשה כיצד כל גופה רועד ומתקומם בתוכה. הפרצופים מיטשטשים, טלטולי האוטובוס באים כמחלום רחוק. לוּ יכלה לענות לה, להשיב מנה אחת אפיים גם על מעללי בעלה, להשפילה ולעקור ממנה את הגאווה והחוצפה והשמחה-לאיד. גם על משה דויד היו סיפורים נאים – שיכרוּתוֹ, גלגוליו בעיר, מריבותיהם הקולניות, ילדיו המלוכלכים, ריטוניו כל היום. לוּ יכלה לשפוך הכול על ראש האישה הזאת היושבת לידה. והיא הכינה בליבה המון מילים ותשובות: "מוטב תדאגי לבעל השיכור שלך ואַל תכי אותי כמו שאַת מכה אותו. מוטב תרחצי הכּינים מתוך הילדים הפרועים שלך. מוטב תרחצי את עצמך כדי שלא יחפש נשים אחרות," ועוד, ועוד. "אבל מדוע אני לא יכולה להגיד עליו שום דבר רע?" אמרה לעצמה. "הנה יושבת אישתו ומקללת אותי ומתנקמת בי על הכאבים שלי, ועל הכאבים שלה, ועל המעשים המכוערים של בעלי, ואני במקום לחרף את בעלה כמו שהיא עושה לי אינני יכולה להגיד עליו שום דבר רע. מדוע? מדוע? למה אני לא יכולה לגרום בושה למשה דויד בשביל להציל את כבודי וכבד בעלי?" והיא הסבה פניה לחלון, חום פשט בכל אבריה והיא ניסתה להתעלם מן הצעקות והעלבון ולעגם של האנשים.

חליפה הרגישה שכל התגרוּתה אינה מועילה להוציא את ציפורה מגִדרה. להיפך, זו הסתגרה עוד יותר בתוך שִריונה, ונִדמה ששום כוח בעולם לא יוציאנה ממנו. לכן שינתה טעמה ודיברה בלשון רכה וארסית.

"היא שותקת, הגברת הנכבדה שלנו, היא שותקת ומצפצפת עלינו. אפילו לא איכפת לה כל מה שהאוזניים שלה שומעות מאיתנו עליה, מפני שכל הלב שלה מלא בוז אלינו. מתגאה עלינו, כאילו לא נולדה איתנו יחד באותה עיר. חכמה גדולה, עיתונים היא קונה לה!"

"תפסיקי," קראה ציפורה ותפסה בכוח בחבילה. התרנגולות נשמטו בינתיים ונחו בשלווה על רצפת המכונית.

"תפסיקי, היא אומרת לי, תפסיקי! היא מתביישת בעיתונים שלה – אַנטיליגנטית. ואתם רוצים שאני אגלה לכם מדוע היא שותקת כל הדרך, מדוע היא לא אומרת בחזרה אף מילה רעה אחת על המשפחה שלי?"

"מפני שהיא שׂמה שוב עין, הממזרה הזאת, על הבעל שלי, שהיה הראשון אצלה – "

וכאן לא יכלה עוד ציפורה להתאפק ושלחה את כף-ידה אל פיה של חליפה וסתמה אותו בכל כוחה וצעקה:

"שקרנית! שקרנית! שלא תעֵזי להוציא מילים כאלה מהפה שלך! אני אהרוג אותך! אני ארצח אותך! אַת גַנָבה. מדוע סחבת לי את העיתונים? אני אסתום לך את הפה עם השקרים שלך!"

חליפה רק לרגע זה חיכתה – מיד הפילה את השמיכה והסתובבה אל ציפורה, סילקה את כף-ידה מעל פיה, תפסה ביד האחת בשׂערהּ ומשכה ראשה לאחור, ואילו ביד השנייה החלה מכה על פניה ושורטת וסוטרת לה ומתגברת עליה בכוחה העצום וצועקת אליה:

"שקרנית? שקרנית אַת תקראי לי? ואֶת היד שלך תעֵזי להרים עליי ולסתום לי את הפה? מה אַת חושבת לך, לבוא עלינו בכוח כמו שהבעל שלך עושה במחצבה עם הפועלים שלו? הנה לך, הנה לך בפרצוף בשביל מה שהוא נתן לבעלי! גנבה תקראי לי? ומה הבעל שלך? ומי גונב את השעות מהבעל שלי ומכל הפועלים במחצבה? מאיפה חשבת שיש לו כסף לתת לך בעד העיתונים, ובעד השמלה היפה שלך, והעוזרת שלך? ומדוע הילדים שלי הולכים מלוכלכים ברחוב ואַת מטיילת לך בעיר ולא עושה שום דבר? גנבה אַת קוראת לי? קחי! קחי!"

והיא תפסה בצווארה של ציפורה, ולאחר שמילאה את כל פניה שׂריטות החלה מושכת בשמלתה וקורעת אותה מעליה בכוח, בלי לשים לב לראשה המתעלף של ציפורה, ומורידה ממנה עוד ועוד עד שנגלה החזה הלבן ובמשיכה אחת נקרעת שארית האריג ומשתחרר אחד משדיה ונותר לו שם רועד ועירום בפיטמתו האדומה-כהה, בודד בתוך כל ההמולה והצעקות וההתרגשות שתקפה את הנוסעים.

עברו כמה רגעים עד שנדמה המהומה. חליפה נבהלה והרגישה לפתע שהגדישה את הסאה. מישהו קרא אליה:

"תפסיקי, תפסיקי! תכסי את זה. זה לא יפה חליפה מה שאַת עושה."

חליפה מיהרה ומשכה חזרה את השמלה על השד הקטן, תחבה אותו פנימה, הידקה עליו היטב ועזבה את ציפורה המתעלפת לנפשה.

אנשים החלו מתלחשים: "תיזהרי לך, חליפה! תיזהרי לך עכשיו מאוד מניסים לוי, רק ישמע מאשתו מה שעשית לה, ואַת תִראי – "

"אני מצפצפת עליו!" אמרה חליפה, "יבוא יגיד לי מדוע אישתו קראה לי גנבה."

אבל קולה בגד בה ובליבה החלה חוששת שמא הפריזה על המידה.

איש לא ענה לה. מישהו אמר: "אנחנו לא יודעים מה קרה, חליפה. זה העסק שלך איתה ועם בעלה. למה לנו צרות איתו? יכול להיות שהיא קראה לך, יכול להיות שלא, אנחנו לא בטוחים."

האוטובוס הגיע לכפר. האנשים ירדו מהר. חליפה אספה את חבילותיה, ציפורה ישבה מעולפת-למחצה ובוכייה, ראשה שעון לאחור על פינת החלון ועיניה עצומות.

"תיקחו אותה הביתה," אמרה חליפה לנשים שקמו איתה, "תיקחו אותה, אני מפחדת שהיא חולה."

והיא שׂמה את העיתונים בידה של ציפורה והידקה אותם תחת בית-שחייה.

"תסלחי לי, ציפורה. זה הכעס שלי לא ידע מה שהוא עושה. באמת שלא התכוונתי להעליב אותך ולפגוע בך."

חליפה חמקה מן המכונית ומיהרה לעבור את הרחוב, על-פני ביתו של ניסים לוי, ולהגיע לביתה לפני שיתפרסם הדבר בכפר.

הנשים הרימו את ציפורה והביאו אותה לביתה. ניסים עמד בפתח המואר ומשראה אותן באות איתה מתוך חשכת הרחוב רץ למולן וקרא:

"שום דבר, ניסים," הרגיעו אותו הנשים, "תפסה איזה ריב קטן והתחילה לבכות. לא היתה צריכה להתחיל להכות את האישה החזקה של משה דויד – ולא היו לה שריטות בפנים."

"היא? היא פגעה בה? אני תיכף אסדר איתה את החשבון. אבל תכניסו אותה קודם הביתה. היא חולה. אני מרגיש שהיא חולה מאוד."

בפתח פקחה ציפורה את עיניה וראתה את ניסים גוחן עליה, דואג.

"הם העליבו אותי. העליבו אותי ואותך, ואני לא יכולתי לענות להם, אתה מבין?"

"לא, לא, אתה לא מבין? אני לא יכולתי לעשות לה מה שהיא עשתה לי. אני רוצה למות, ניסים."

חיבקה אותו כאשר הרים אותה ונשאהּ למיטתה ויִבּבה: "אני אמות, ניסים, אתה מבין?"

[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].

שגרר את בריטניה למלחמה מיותרת וארוכה שבה נפלו מיליוני קורבנות, אנשי צבא ואזרחים. מלחמה שאליה נכנסה בריטניה ללא הכנה מספקת ועם מחסנים כמעט ריקים של תחמושת מיושנת ובלי מספיק חיילים ומנות קרב. מלחמה שאותה ניהל צ'רצ'יל בחוסר ניסיון צבאי, ובה תבע מהאוייב כניעה ללא תנאי כאשר היה אפשר להגיע להסדר הגיוני שהיה עולה רק במחיר שליחתם למחנות ההשמדה של יהודי בריטניה, אירופה וארץ-ישראל. צ'רצ'יל, שהיה איש מושחת שעישן סיגרים ואהב את הטיפה המרה – אשם גם בכך שפינה מלונדון מתוך פחדנות וחוסר מנהיגות, בימי הבליץ – מאות ואלפי נשים, ילדים וטף, לאזורים רחוקים יותר בבריטניה, אשם בכך שהניח ללופטוואפה להפציץ את לונדון לילה-לילה תוך שחיקת כוח ההרתעה של בריטניה, ואשם גם ששלח את טייסי חיל האוויר המלכותי למוות בטוח בניסיונם לעצור את מטוסי האוייב במטוסיהם הישנים ובציוד בלתי מספיק, וכן שדחף למבצעים כושלים רבים וגם סירב להפסיק את המלחמה בשלב מוקדם יותר, כפי שהציעו לו ח'ג אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, ששהה אצל היטלר, והציעה גם שרת החוץ של בריטניה גברת אנתוני-ציפי אידן-ליבני – אלא התעקש צ'רצ'יל להגיע לניצחון מוחלט וזאת גם חרף העצות האסטרטגיות שהגישו לו הלורדים יוסי שריד, פלוץ בן-שחר, ביבי נתניהו, אחמד טיבי ומוחמד בָּרָכֶּה, שככה אמר לו, לצ'רצ'יל: "שַׁעַר מִן טִיז אִל חַנְזִיר – בָּרָכֶּה." שפירושו: למרוט שערה מישבן של חזיר, גם זו ברכה. ומכאן גם נגזר שמו של בָּרָק (המבורך) אוֹבָּמָה, שוודאי גם אביו נקרא בשם הערבי בָּרָכֶּה.

ועדת החקירה מטעם הכתר הבריטי בהשתתפות הלורדים מיכה לינדנשטראוס, עמוס שוקן, עוזי דיין, הרולד פינטר, דן מרגלית, דניאל ברנבוים, שאול מופז וההיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי – תדון בשאלה אם למחוק את שמו של צ'רצ'יל מכל המונומנטים והספרים, כולל ספריו שלו, העוסקים בו ובמלחמת לבנון השנייה.

ט"ו בשבט הופיע לראשונה כ"ראש השנה לאילן" במשנה, כתאריך הקובע לתשלום מס, מעשר על פרי האילנות. ממועד זה ואילך הפרי שייך לשנה החדשה. אין זה מועד של חג.

בגלות לא היה אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ ולכן לא היתה עוד משמעות למועד זה. אולם כיוון שהמועד הופיע במשנה כאחד מארבעת ראשי השנה, הוא קיבל בהדרגה סממנים מסויימים של חג, שסימל את הגעגוע לא"י, לטבע שלה ולפירותיה.

אחד המנהגים המקובלים בו, היה אכילת פירות א"י. כמובן שאי אפשר היה לאכול פירות א"י טריים, ולכן נאכלו פירות מיובשים – צימוקים, דבלים, תמרים מיובשות וכו'. מכאן המנהג הנהוג עד היום, גם כאן בא"י, לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט. וכמו בגולה, גם אנו אוכלים פירות יבשים המיובאים אלינו מעבר לים...

מצויים בידינו תיאורים רבים ומרגשים על ט"ו בשבט בגולה. אחד היפים מהם הוא בפרק "פירות חמישה עשר בק"ק [קהילת קודש] בטלון", בספרו של מנדלי מוכר ספרים: "מסעות בנימין השלישי".

וכך מתאר מנדלי את החג: "חרוב שניטל לברכה בחמישה עשר בשבט, זהו אצל הבטלונים המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיוון שרואים אותו – זכר ישראל לפניהם בא. מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים. עיניהם ליה ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם... ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהיה לפלא. והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא. זה התמר הרי הוא מארץ ישראל! ... הביטו לו – וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם. הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חפנים מעפר הארץ!!! אוי אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל. ומרבים לספר בביאת הגואל."

בשנת 1977 הוצג המחזמר "מסעות בנימין השלישי", בעיבודה של נעמי שמר. בהשראת תיאורו של מנדלי את ט"ו בשבט, היא כתבה את שירה "פירות חמישה עשר" – חמישה עשר בשבט. בשירה היא מתארת נערה יהודיה היושבת בגולה, בחורף המושלג של אירופה, וחולמת על א"י, "ארצות החום", ועל אהובה שיביא לה תמר מארץ-ישראל. השיר מוכר יותר לפי שורתו הראשונה - "שלג על עירי":

שלג על עירי, כל הלילה נח / אל ארצות החום, אהובי הלך / שלג על עירי, והלילה קר / מארצות החום, לי יביא תמר // דבש התאנה, מתק החרוב / ואורחת גמלים, עמוסי כל טוב / הנה שוב ישוב, שמש לבבי / ומשם תפוח זהב יביא // שלג על עירי, נח כמו טלית / מארצות החום, מה הבאת לי / שלג על עירי, שלג על פני / ובתוך הפרי, כל געגועיי.

השנה, חגגנו גם אנו את ט"ו בשבט כמו היהודים בגולה, בשירה של נעמי שמר. שלג ירד על קיבוצנו. את סדר ט"ו בשבט האזורי נאלצנו לבטל בשל הסופה. הפירות היבשים של הסדר (למעט מעשר שיוגש הערב, 18.1, ב"שישי מתוק") ייתרמו לחיילי צה"ל.

רשימתו של אליהו הכהן על "שלכת", כמו כל רשימותיו – מרתקת, מאלפת ומחכימה. אני רוצה להוסיף לרשימת המבצעים של השיר את ביצועיהם היפים של נורית גלרון ושל אריק לביא.

בהזדמנות זאת, אני רוצה להמליץ על סיור בקבוצת כינרת בעקבות נעמי שמר, בהדרכת צילה בן נבט, חברה הקיבוץ. היום ערכתי את הסיור, ביום גיבוש של צוות מתנ"ס הגולן, אותו אני מנהל. הסיור היה מרתק ומרגש.

איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי

מחר, יום שישי, 25.1.2008, בשעה 12 בצהריים, באולם 'קפה תיאטרון',

בניין הקאמרי החדש, שדרות שאול המלך, תל-אביב

עורך: זיסי סתוי / מנחה וקוראת: השחקנית דליה שימקו

המשוררת מיכל סנונית, על ספרה החדש 'שירת הלב'

הסופר אהוד בן עזר, על דודתו המשוררת אסתר ראב

המשוררת רחל חלפי, על ספרה החדש 'פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף'

המשוררת דנה אמיר, על ספרה החדש 'שירי איניג'

המשוררת דנה אמיר תופיע בנגינה בפסנתר של שירי משוררות מולחנים

מחיר כרטיס: 40 שקל. 25% הנחה למנויי הקאמרי ולגימלאים.

הזמנת כרטיסים מראש: בקופת הקאמרי טל. 03-6060960

ראש-הממשלה הקודם אריאל שרון הוא לכל הדיעות עדיין חי. כשהיה לא רק חי אלא גם מתפקד כראש-ממשלה, לא עבר יום שלא שפכו את דמו בתקשורת. כך למשל באתר האינטרנט של אחד העיתונים המשפיעים היה אייקון של מדור יומי קבוע שבו יכולת בלחיצת עכבר לקבל את כל תולדות פרשיות השחיתות של ראש הממשלה שלך.

היתה הפוגה מסויימת בשיכרון הרדיפה אחרי שרון בימי הנסיגה מגוש קטיף, שתאמה את השקפותיהם הפוליטיות של חלק ניכר מן העיתונאים ועורכיהם, אך עד מהרה התחדש מחול השדים, כאשר ידיעה רודפת ידיעה, וכאשר יש ערפדים שמתמחים במציצת דמו של שרון – עד שגם אדם חזק כמוהו, שלעג לביקורות והבטיח בחיוך אבהי לפחות עוד קדנציה בראשותו – כרע-נפל, ולדעתי חלק מכריע בהתמוטטותו יש לתקשורת הזדונית הישראלית, ששמה לה למטרה מסחרית וגם פוליטית להרוס כל ראש-ממשלה מכהן בישראל.

רוצים הוכחה? איך מיד איבדה התקשורת הישראלית עניין בשרון לאחר שהרגה אותו בעודו ממשיך לחיות? ומה קרה לכל טחנות הצדק המשפטיות והעיתונאיות, שבמידע עליהן טירטרו אותנו הכותרות יום-יום? – הן נמוגו.

האדרת נפלה על כתפי אהוד אולמרט, שכמסופר בעיתונים, בלילה בו איבד שרון את הכרתו ואולמרט הופקד מיד תחתיו כממלא-המקום, אמר: "מה, כבר?" – כאילו קיווה שיידחה עוד קצת המועד שבו תוטל עליו האחריות העליונה למדינת ישראל, וכולנו נחסה עדיין תחת כנפי האחריות של שרון, הוותיק והמנוסה ממנו, לכל הדיעות, כולל דעתו של אולמרט עצמו.

לפני הבחירות האחרונות היו בסקרים ל"קדימה" בראשות אולמרט כמעט אותו מיספר מנדטים שהיו לה בסקרים בראשות שרון. אבל אז צצה דמות פרולטארית-פאתטית עם שפם ארוך, שלא הצליחה להיבחר אפילו למזכ"ל ההסתדרות בשעתו – עמיר פרץ (שקיבל את התפקיד לאחר שהמזכ"ל המנצח חיים רמון עבר לממשלה); ומבלי לדעת אנגלית, ועם שפם קצוץ קמעה, וכאשר מאחוריו סנדק אקדמי בדמות פרופ' אבישי ברוורמן הטירון הפוליטי היהיר – שבהּ לפתע את דימיון הציבור והתקשורת, שהתמסרו ל"חזונו" החברתי ולחזון "השלום" שלו, שניהם הזויים לגמרי ורחוקים מאוד מהבעיות האקוטיות, בייחוד הביטחוניות, של ישראל, שעימן היתה אמורה להתמודד הממשלה שתיבחר.

"קדימה" הפסידה בסקרים ובבחירות את אותם שבעה או עשרה מנדאטים של חסידיו השוטים של פרץ, שעזבו אותה ובחרו "עבודה", וכך נאלץ ראש הממשלה אולמרט להפקיד את תיק הביטחון בידי האיש המצחיק הזה עם השפם הקצוץ (כעצת תדמיתניו). אלמלא כן, היה יכול שאול מופז להמשיך להיות שר ביטחון, או מתן וילנאי, או אהוד ברק, כפי שלבסוף קרה, ובצדק, אך באיחור של מלחמה קשה אחת.

אז תפסיקו להאשים ולהתלונן ברוב צדקנותכם! – אתם שפכתם את דמו של שרון, שללא ספק היה מנהל את מלחמת לבנון השנייה בצורה מקצועית יותר, אם כי קשה לדעת אם בתוצאות טובות יותר עבורנו.

ואתם, בטיפשותכם האלקטוראלית, המלכתם עלינו את פרץ כשר הביטחון באותה מלחמה. ועכשיו אתם, התקשורת, אתם הציבור המתבכיין – כולם אשמים לכם ורק אתם צדיקים! – אז תמשיכו להקיז גם את דמו של אולמרט, ולהחליש עוד יותר את מפלגתו "קדימה", ואני מבטיח לכם שאחרי הבחירות הבאות עוד תתגעגעו למצב של היום!

ואם שבעה עד עשרה מנדאטים של קדימה והעבודה ילכו לגאידמק בבחירות הבאות, תוכלו לזקוף לזכותכם ממשלה רעועה התלוייה בַּגביר המיסתורי, וקרקס במקום כנסת.

אהוד: מיטיבֵי זכור מבין הקוראים יודעים ודאי שזוהי הרשימה שבגלל אי-פירסומה חדלתי לכתוב בינואר השנה את הטור הדו-שבועי שלי בעיתון "ישראל היום". אני שב ומדפיס אותה כאן כי בינתיים היא נשלחה על ידי גם ל"ידיעות אחרונות" ול"הארץ" (עם התוספת הקצרה בסוף על גאידמק) – ובשניהם לא נמצא לה מקום. אני מניח שאם הייתי שולח רשימה שמאשימה את ישראל בפשעי מלחמה של הרעבת פלסטינים בעזה או קוראת לנשיא ארה"ב להחזיר את שגרירו מישראל עד שנחזיר את משטרת לטרון לפלסטינים או רשימה שמוקיעה את השחיתות של אהוד אולמרט – הייתי נתקל בפחות קשיים לפרסמה.

המסקנה שלי היא שהתקשורת הישראלית כיום חסומה כמעט לגמרי בִּפְנֵי כל מאמר או הבעת דיעה של תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!!!

התיתכן נבָלָה כזו במדינה מתוקנת המתיימרת להיות דמוקראטית ובעלת עיתונות חופשית?!

"חדשות בן עזר" נכתב ונשמר לא רק למען ההווה אלא גם למען ההיסטוריה, למען הדורות הבאים – והם ישפטו את עורכי העיתונים (וזאת אם הדורות הבאים אכן יהיו ראויים לשפוט אותם ולא גרועים מהם!) – ואני על האמת שלי אמשיך להילחם ואבקש אתכם, נמעניי, שאני יודע שרבים מכם בדעתי וכי סלדה נפשכם מהקמפיין נגד אולמרט – להפיץ ככל האפשר את גיליון "חדשות בן עזר" הזה, העושה את מה שהיה על התקשורת הישראלית לעשות אלמלא היתה זונה.

עירית תל אביב-יפו \ מינהל החינוך והתרבות \ אגף התרבות והאמנויות

משרד המדע התרבות והספורט \ מינהל תרבות \ המחלקה לספרות

הערב, יום חמישי, י"ז בשבט תשס"ח (24.1.2008) בשעה 20:00

דברים: פרופ' נורית גוברין / המשורר עודד פלד

מנחה ומראיינת: פרופ' חנה יעוז / פרקי קריאה: ד"ר שילהב קסט

גימלאים, תלמידי תיכון, סטודנטים וחיילים: 10 ₪

ילדי ישראל היקרים, עכשיו, כשיורדים גשמים ורואים את העננים באים ממערב ומורידים עלינו את טיפות המים, אני מקווה שתבינו כי העננים נוצרים ובאים מן הים, והרוחות מסיעות אותם אלינו, והם לא כלואים במערה בהר ואין צורך בסבא אהרון לגולל את האבן שבפתחה כדי שירד מטר על שדותינו. ילדי ישראל היקרים, חשוב מאוד לקרוא ספרים וליהנות מהאיורים היפים שלהם אבל חשוב עוד יותר שהספרים לא יכניסו לכם שטויות לראש, גם בצחוק, כאילו הייתם ילדים דביליים!

ממני הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון הדרומית

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,707 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 308], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל