| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 312
תל אביב, יום שני, כ"א בשבט תשס"ח, 28 בינואר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: חמדה אביב קאלש: מיספר מזל (שיר).
אהוד בן עזר: האחריות המוטלת מדי יום על ממשלת ישראל והעומד בראשה.
ד"ר גיא בכור: האסטרטגיה הגאונית בה נוקטת ישראל בעזה, והנקניקים של ביסמארק. // אורי הייטנר: 1. מיהו צדיק? – על אנשי גן שמואל. 2. סטייה חולנית.
ואיפה הבול של אסתר ראב (1894-1981) המשוררת הארצישראלית הראשונה?
נעמי בן-גור: השראה על נעמי שמר ממנדלי או מהשלג בווילנה?
ביטול עיתון ספרותי בקפה-תיאטרון הקאמרי ב-25.1.08 – תגובות נזעמות.
יוסף חרמוני: שיר הפלמ"ח באידיש.
יוסי גמזו: הָאֶלֶגְיָה עַל אִילָן רָמוֹן.
שו"ת אליהו הכהן: יוסף חרמוני: בעניין שאלתו של פוצ'ו על השיר "מעשה שהיה בפרלמנט האנגלי". / משה ברק: "אז קם אלנבי ויפתח בנאום." / אירית שושני: מי זוכר את שיר הגלידה ב"יבנה חולות" בפולנית?
ברוך תירוש: מחדליו של וינסטון צ'רצ'יל.
דורון גיסין: שני גברים ומזרן אחד, או – ירושלים פנים רבות לה.
ד"ר יחיעם שורק: יו-טו בשבט?!
אמנון בי-רב: סיפור השבוע, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
אם יש לכם 50,00 מטבעות שנקל נכניס את "דודו פאפל" לפרסומת ברדיו.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק י"ז, "אַל תכה את הילדים!"
עוז אלמוג: הישרדות בע"ם / ציטוט מתוך– y-net
אוריאל כהן: "אשר יצר" גשעפטן – קַנְטָטָה לַפְּרוֹסְטָטָה.
עקב נסיעת העורך לפגישה עם ילדים בגינוסר הוקדם מועד שליחתו של הגיליון
אהוד בן עזר
גם מבלי להתייחס למסקנות של ועדת וינוגרד, השופטת לאחר מעשה, כדאי להזכיר כי האחריות המוטלת מדי יום על ממשלת ישראל והעומד בראשה – אינה נופלת בחשיבותה ובתוצאותיה האפשריות מזו שהביאה להחלטה על היציאה למלחמת לבנון השנייה, לדרך ניהולה ולסיומה.
צריך להיות תמים או מיתמם כדי לחשוב שאפשר לנהל מדינה מול תסבוכת של אויבים-בפועל ואויבים-בכוח – כאשר כל צעד וכל קבלת החלטה עומדים בצל פניות לבג"צ, תביעות משפטיות ואיום בוועדות חקירה. ככה אי אפשר לנהל מדינה ולהבטיח את ביטחונה.
צריך להיות אידיוט כדי לחשוב שישנה איזושהי דרך פעולה פלאית אחרת שבה אפשר לשרוד במזרח התיכון מבלי לשלם את המחיר, שאמנם לעיתים קרובות הוא כבד מאוד מנשוא, בייחוד לאלה ששכלו את יקיריהם.
לכן אני תומך במאה אחוז בראש הממשלה, כי הוא ראש ממשלה – והאחריות הנוראה להווה ולעתיד רובצת עליו. תנו לו לפעול עד סוף הקדנציה וחירצו את המשך כהונתו בבחירות הבאות, והפסיקו את מחול השדים סביבו – שגובל בהסתה אינטרסנטית ופוליטית, שעלולה להביא לכך שרק חסן נסראללה יישאר על מכונו!
חמדה אביב קאלש
מִסְפָּר מַזָּל
רַבִּינוֹבִיץ מְגָרֵד אֶת הַמַּזָּל –
כְּבָר יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה.
מְסַמֵּן בִּקְפֵדָה עַל הַטֹּפֶס
אֶת הַמִּסְפָּרִים שֶׁלּוֹ:
64937
מִתְפַּלֵּל שֶׁגַּם הַפַּעַם
יִהְיוּ אֵלּוּ הַמִּסְפָּרִים הַנְּכוֹנִים.
5 – הוּא מִסְפָּרוֹ הַנּוֹסָף –
הִפְרִיד בֵּינוֹ לְבֵין מוֹתוֹ.
מֵאָז –
מְהַמֵּר עַל כָּל הַקֻּפָּה.
יָעֲצוּ לוֹ לְנַסּוֹת
מִסְפְּרֵי יוֹם הֻלֶּדֶת,
הוּא בִּטֵּל בִּתְנוּעַת יָד
הִפְשִׁיל שַׁרְווּל
וְהִצְבִּיעַ עַל זְרוֹעוֹ:
אֵלּוּ הַמִּסְפָּרִים שֶׁלִּי
אֵלּוּ הֵם!
ד"ר גיא בכור
האסטרטגיה הגאונית בה נוקטת ישראל בעזה, והנקניקים של ביסמארק
עד היום הפלסטינים והמצרים הם שחילקו לנו את הקלפים, וקבעו לנו את אפשרויות הבחירה: מדינה פלסטינית, דו-לאומית, כל אזרחיה, כאשר המשחק כולו היה בתוך התחום והאחריות הישראליים. איך המצרים היו משקיפים בנחת מן הגבול שלהם על המהומה שבה היינו שרויים עד צוואר בעזה? בימים האחרונים אנחנו מחלקים את הקלפים, והם נדהמים.
קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק (1815-1898), זעם על הביקורת הבלתי פוסקת של רודולף וירשאו (פתולוג ופוליטיקאי ליברל גרמני), עד ששלח את מקורביו אל המדען הביקורתי, כדי להזמינו לדו-קרב, כנהוג באותה תקופה. וירשאו הודיע לו שכצד המוזמן לדו קרב, יש לו הזכות לבחור את הנשק, והוא בוחר באֶלֶה: והוא החזיק בידו בשני נקניקים גדולים, שנראו זהים. הוא אמר: "אחד מהם נגוע בחיידקים קטלניים, והאחר נקי לחלוטין. הוד מעלתו יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה לאכול, ואני אוכל את השני."
הקנצלר הודיע לאחר רגע שהחליט לבטל את הדו-קרב.
מתוך: רוברט גרין, ג'וסט אלפרס, כוח 48 החוקים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002
מה שעשה המדען הגרמני היה פשוט אך גם מתוחכם: הוא הביא את ביסמרק לשחק בקלפים שהוא חילק, וזו אחת הטכניקות הטובות ביותר להשגת עוצמה וכוח. אתם מחלקים את הקלפים, ולאחרים אין ברירה אלא לשחק בכללים שאתם קבעתם. זוהי שליטה באפשרויות הבחירה, משחק שעד היום ספק אם ידענו להפעיל.
מספרים על המליארדר היהודי שלדון אדלסון ("ישראל היום") שהוא משתמש בטכניקת משא ומתן ייחודית: הוא נותן הצעת מחיר (כך קראתי בעיתונות שעשה גם לגבי קניית "מעריב"), אך קובע שכל יום של המתנה המחיר שהוא מציע יורד אוטומאטית ב X-דולרים. זוהי טכניקה של אפשרויות בחירה מצטמצמות, כך שאנשים הססניים יבינו שהם חייבים לסגור עיסקה מהר, אחרת יקבלו תמורה מופחתת יותר ויותר.
עד היום הפלסטינים והמצרים הם שחילקו לנו את הקלפים, וקבעו לנו את אפשרויות הבחירה: מדינה פלסטינית, דו-לאומית, כל אזרחיה, כאשר המשחק כולו היה בתוך התחום והאחריות הישראליים. זוכרים כיצד עזה היתה בוערת, אך דממה היתה שורה על הגבול המצרי של עזה? איך הם היו משקיפים בנחת על המהומה שבה היינו שרויים עד צוואר?
ביומיים האחרונים נוקטת ישראל באסטרטגיה גאונית, אין מילה אחרת להגדיר את מה שקורה כאן, שגורמת בפעם הראשונה מאז 1967 לצדדים הערביים לשחק בקלפים שאנחנו מחלקים.
זוכרים את מאמר המצודה? ובכן היא נופלת, ולא אל השטח שלנו. יותר מעשר שנים נהגתי לומר בהרצאות שלי, ואלפים רבים שמעו זאת, שהמצרים נהנים לראות אותנו מתבוססים בדמנו ברצועת עזה, בעוד הם מפצחים גרעינים במרפסת בצפייה נעימה בנו. ציר פילדלפי, שלכאורה בא להג עלינו, הגן קודם כל עליהם, ובודד אותם מעזה ומצרותיה. אנחנו עשינו להם את השירות הגדול ביותר: בודדנו אותם מהפלסטינים ומצרותיהם.
היום בו חיילים ישראלים קיבלו פקודה לזחול על ברכיהם ולחפש בגישוש בחול חלקי גופות של חבריהם, לאורך ציר פילדלפי, היה נקודת השפל החשוכה ביותר בתולדות צה"ל, והמצרים גיחכו מן העבר השני, בחיוך של בוז. צה"ל הגדול – נגזזו מחלפותיו, בשל טיפשות של מפקדים.
גם הפלסטינים חילקו לנו תמיד את הקלפים, בעזה, ביו"ש, בטרמינולוגיה ("אנתיפאדה", "נכבה", "רגיעה") ואנחנו שיחקנו את המשחק שבו הם רצו: נלחמנו, הרגנו, הצטלמנו רע, התבוססנו, פתחנו מנהרות, סגרנו מנהרות, כל כך הרבה שנים של משחק בקלפים שחילקו אחרים.
לא עוד.
ביומיים האחרונים השלטונות המצריים בהלם מוחלט, והחמאס במבוכה עצומה, לא רק כי שניהם יודעים מה הולך לקרות, אלא משום שהם קיבלו קלפים ישראליים. הם משחקים לראשונה בקלפים "ציוניים", כפי שחמאס נהנה כל כך אוהב לקרוא לזה; ואין להם מה לעשות.
זוכרים כיצד רצו אצלנו רבים להיכנס לעזה במבצע יבשתי גדול? וכיצד האתר שלנו הזהיר מן המלכודת?
אם כך היה קורה, היינו מתחברים לעזה מחדש, וכל המהומה היתה חוזרת אלינו ומתרחשת אצלנו. לעומת זאת עכשיו, כל האחריות לעזה נפלה בבת אחת על מובארק. לראשונה מאז 1967, מצרים נשאבה לתוך עזה, וחמור מכך: עזה נשאבה למצרים! – נגמרו השנים שחסכנו למצרים את עזה, היא עכשיו שלהם. מובארק מבין שהוא הסתמך יותר מדי על ישראל שתסגור לנצח את עזה, ולכן הפקיר את פילדלפי, מתוך כוונה לאפשר לפונדמנטליסטים שלו להוציא קיטור. לפתע מתברר לו כי עזה חודרת אל קאהיר, והיא עלולה לחולל מפץ בפוליטיקה הפנימית שלו. חברי פרלמנט מצריים בדרכם לעזה, והמבט של המפלגות בקהיר עולה צפונה. עזה הפכה לכלי במשחק הפוליטי הפנים-מצרי!
חמאס חגג יומיים את פתיחת המעברים למצרים, עד שקלט שהניצחון הוא נצחון פירוס: פה כבר לא יהיו בג"ץ, אירגוני "זכויות האדם" של ישראל, וערביי ישראל שיעזרו לו. כאן מחכה לו כבר המדבר הצחיח של הפוליטיקה ומערכות הביטחון הערביות. הוא פתאום קלט שבכך הוא מנתק את עזה מן המשוואה הישראלית, ומעבר אותה אל המשוואה המצרית!
לו ידעו בחמאס אידיש אולי היו צועקים: "גוואלד!"
מי שהבין זאת מיד היו אירגונים פלסטיניים כמו עדאלה ומנהיגות ערביי ישראל, שרואים בעיניים כלות כיצד עזה הולכת וחומקת מידיהם, ומתחברת למערכת מצרית, שאין להם שום קשר אליה. זו הסיבה שנזעקו לבג"ץ כבר ביום ראשון, לחבר מחדש את ישראל למישוואה, ולהציל את העניין הפלסטיני שחלק ממנו פשוט הולך להיעלם. גם אבו מאזן קיבל קלפים ציוניים, שכן הוא מושתק מלעזור לחמאס. עזה נראית היום כמי שאין לה עוד שום קשר עם יו"ש.
מה המדיניות הישראלית הרצויה ברגעים האלה?
כדי לשמור על ההישג ההיסטורי, בניטרול עזה מן המשוואה הישראלית, אסור לישראל להתערב בשום צורה ואופן במתרחש, שכן זהו כבר עניין ערבי-ערבי, והעולם כבר רואה זאת ככזה. חובה להחזיק מעמד עוד כמה שבועות, עד שהעניין יושלם. כל עוד היה מדובר במשהו מרוחק, מצרים לא התערבה. אך עכשיו זו כבר הפוליטיקה העיקרית שלה, והיא תמשיך ותישאב פנימה.
לא להתערב!
לבטח אתם זוכרים מה אמרה גברת בֶנֶט המתוחה והמשעשעת לבנותיה, בשעה שמר בינגלי הסתגר עם בֲתה ג'יין, כדי לבקש את ידה? "עוד חמש דקות יעשו את הטריק, אל תפריעו להם," וכך היה (ג'יין אוסטן, "גאווה ודעה קדומה", יצירה נפלאה, בפרקי הסיום. גב' בנט העצבנית והמשעשעת, יודעת כי –Five more minutes will do the trick – פשוט לא להתערב במה שאינו נוגע אלינו עוד, כאשר רצוי להודיע כי לאור חיבורה של עזה למצרים, וחוסר הרלבנטיות לישראל, יופסק בעזה השימוש בשקל כהליך חוקי. אם אין ברירה, אז להודות למצרים על שהיא נוטלת על כתפיה את האחריות לאחותה הפלסטינית. זה הרגע להחזיק מעמד עוד קצת, ובכך יושלם תהליך ההתנתקות של רצועת עזה להרבה מאוד שנים.
המצרים שהבינו את מה שאנו הבנו מזמן, ילחצו, אולי גם יעוררו מהומה. זה לא יעזור להם. "עוד חמש דקות יעשו את הטריק.
"האם נצליח לעמוד בכך?
25.1.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
יעקב ניר
הערות ל"סודו של הנילוס" מאת גיא בכור
להלן מספר פרטים "טכניים" הקשורים בנילוס [ר' גיליון 310], ליתר פירוט והבהרה.
1. ה"נילומטר" הינו כאמור מד-גובה פני הנהר, ופרט לעובדה שהפלח הפרעוני ידע מתי יגיעו מים לחלקתו גם אפשר לכוהנים לתכנן את המס על הפלח: מפלס גבוה – מיסים גבוהים...
2. הבריטים, כ-17 שנה לאחר שכבשו את מצרים, החליטו "לעשות סדר" ולאפשר לווסת את מי הנילוס על מנת שהחקלאות המצרית לא תסבול בתקופות שפל, ולא תוצף יתר על המידה בתקופות שפע (ישנם זמנים בהם הנילוס שופע בין 600 ל-800 מליון מ"ק ביממה; בעוד הממוצע היומי הרב שנתי הינו 240 מליון/יממה בלבד...) ואז הוחלט לסכור את הנהר באסואן. העבודה החלה בשנת 1899 וכעבור כשלוש שנים הסתיימה. מאז חל שיפור באספקת המים לעמק הנילוס ולדלתא. אולם גובהו של הסכר שהיה 54 מ' לא הספיק וכמעט קרס, לפיכך הוחלט להגביהו וזאת בשני שלבים: 1907-1912 ו-1929-1933. מאחר שגם צעדים אלה לא הספיקו, הוחלט על בנית סכר חדש, "הסכר הגבוה" או "סד אל עאלי" בערבית. שלבו הראשון הסתים בשנת 1964 וסיום בניתו היה בשנת 1970.
3. הסכר הגיע לשלבו הראשון כבר בשנת 1964 ולשיא בשנת 1976. האגם שנוצר ("אגם נאצ'ר") משנה גודלו בהתאם לכמויות המים, ושטחו נע בין 4,500 ל- 5,500 קמ"ר. כל מטען הטעונת, שהיה מגיע בזמנו למישורי ההצפה ולים, נשאר ושוקע באגם, וכתוצאה מכך משנת 1964 מי הנילוס מאסואן לים התיכון היו ללא טעונת, מצב אשר גרם להחמרה בגדותיו של הנהר שנהרסו, לאי אספקת חול לחופי הדלתא וכתוצאה מכך לארוזיה מוגברת בחופיה, וכן להפסקת אספקת טין וחמרי מזון לשדות מחד ולים מאידך. התוצאה המיידית היתה הצורך בדישון מוגבר ביבשה, ומוות ודלדול של שדות הדיג, ובעיקר הסרדינים בים.
אורי הייטנר
1. מיהו צדיק? – על אנשי גן שמואל
הרצאתו של אלידע בר-שאול באירוע לקראת ט"ו בשבט בקצרין היתה מאלפת. אלידע סיפר את הסיפור המופלא אודות מאבקם הנחוש של חלוצי מזכרת בתיה היא עקרון על שמירת שמיטה כהלכתה, בשנת השמיטה תרמ"ט (1889). הגם שאני סבור שמצוות השמיטה כפשוטה אינה מתאימה לימינו, וטוב שהציונות הדתית מצאה פתרונות הלכתיים שמאפשרים קיום לחקלאים בשנת השמיטה – הערכתי לאותם חלוצים חקלאים על דבקותם בדרכם ונכונותם לסבול סבל רב ולהקריב קורבן כבד במשך אותה שנה, כדי לחיות על פי עקרונותיהם – רבה מאוד. זה היה המסר של המרצה – הדבקות בשמיטה כסמל לדבקות בעיקרון, לדבקות בקרקע, לנכונות לשלם מחיר למען רעיון בו קהילה מאמינה.
אחד הגיבורים המרכזיים של הסיפור היה הרב שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות וממנהיגי תנועת "חובבי ציון". הגם שגישתו בנוגע לשמיטה היתה שונה משל חלוצי מזכרת בתיה, הוא נתן גיבוי למאבקם וגונן עליהם, גם במחיר קרע מוחלט עם הברון רוטשילד, ובמחיר נכונות למשוך לעברו את האש שכוונה לאנשי מזכרת בתיה. הרב מוהליבר ראה במעשה זה את פסגת עשייתו הציבורית, וביקש להיקבר כשלמראשות ראשו מכתב שקיבל מאנשי מזכרת בתיה. לא בכדי, כשעצמותיו של הרב מוהליבר הועלו לארץ, הוא נקבר במזכרת בתיה.
המרצה הציג את הרב מוהליבר, בצדק רב, כדמות מופת. לקראת סוף דבריו, ביקשה אישה אחת מן הקהל את רשות הדיבור. ניכר היה שחשוב לה מאוד לומר את דבריה. "איך זה ששמו של צדיק כמו הרב מוהליבר, מונצח דווקא בקיבוץ של 'השומר הצעיר'?" היא שאלה.
על פניו של המרצה עלתה הבעת השתוממות, והשואלת התעקשה לחזור על שאלתה, ואף ציינה שבוודאי אנשי "השומר הצעיר" מנסים לשנות את השם כדי למחות את זכרו, וכך הלאה – דברי בלע כלפי אנשי "השומר הצעיר".
אינני שייך לתנועת "השומר הצעיר" ומעולם לא הייתי חלק ממנה. השקפותיה הפוליטיות של תנועה זו רחוקות משלי. אולם לשמע דבריה של אותה אישה חשתי ממש עלבון אישי. גם אנשים אחרים שישבו סביבי, חשו מבוכה רבה לשמע הדברים. ניגשתי אליה ואמרתי לה את עיקרי הדברים אותם אני מעלה כאן על הכתב.
השאלה שנשאלה שילבה שנאה, התנשאות ובורות. איני יודע כיצד מתמודדים עם שנאת אחים והתנשאות, אך הדרך להתמודד עם בורות היא הצגת העובדות.
גלגולו הראשון של היישוב גן שמואל היה מטע של אתרוגים. בשנתיים האחרונות יצא שם רע לאתרוג, אך בידוע שהאתרוג, שיש בו טעם ויש בו ריח, משול לישראל שיש בהם תורה ומעשים טובים. בשנת 1895, ביום הולדתו ה-70 של הרב מוהליבר, העניקו לו תלמידיו ומעריציו, חברי הזרם הדתי בתנועת "חובבי ציון" בפולין, שי – נטיעת מטע אתרוגים לכבודו סמוך למושבה חדרה, ונתנו לו את השם "גן שמואל". "חובבי ציון" שעלו לארץ והקימו ארבע שנים קודם לכן את המושבה חדרה, נטעו את המטע.
השטח הועבר לידי פיק"א ומאוחר יותר לידי קק"ל. ב-1912 יישבה קק"ל את המקום בידי הפועלים שעבדו במטע, במגמה להפוך את המקום למושבה יהודית. אולם המקום ננטש ובמחלקת ההתיישבות של הסוכנות החליטו שאין טעם עוד להתעקש על המקום, שתנאי המחייה בו קשים ובלתי אפשריים, ויש למחוק אותו ממפת ההתיישבות.
בשנת 1922 התעקשו חלוצי תנועת העבודה, חלקם אנשי "השומר הצעיר", ליישב דווקא את המקום ה"בלתי אפשרי" הזה. בשנת 1935 החליט הקיבוץ להצטרף לתנועת "הקיבוץ הארצי", כיוון שהרכב הקבוצות שיישבו אותו יצרו רוב גדול לחברי "השומר הצעיר". היום, 86 שנים לאחר מכן, הנקודה הבלתי אפשרית להתיישבות היא קיבוץ פורח ומצליח, פרי היאחזותם העקשנית של חלוצי "השומר" הצעיר בקרקע, נכונותם לסבל ולקורבן למען הרעיון, למען יישוב הארץ, למען הקמת הקיבוץ וקיומו.
האם האנשים האלה ראויים או אינם ראויים לשאת את שמו של צדיק כמו הרב מוהליבר?
בשנת 1954 השתתף בן הקיבוץ, אורי אילן, בפעולה של יחידה מובחרת בעומק סוריה – הטמנת מכשירי ציתות לצרכי מודיעין. אילן וארבעת חבריו נפלו בשבי. אורי אילן שהוחזק בבידוד, עונה בחקירות בידי שוביו, שניסו להוציא ממנו מידע אותות מטרת הפעולה. כאשר חשש שישבר בחקירות ויגרום לנזק ביטחוני, הוא שם קץ לחייו, ועל פתק שקשר לרגלו ניקב בסיכה על נייר את המילים "לא בגדתי."
אורי אילן חונך בגן שמואל. מסירותו והקרבתו הם פרי החינוך שקיבל בקיבוץ "השומר הצעיר". האם קיבוץ שאלה בניו וזה חינוכו אינו ראוי לשאת את שמו של הצדיק?
אני יודע, יהיו מי שלמקרא הדברים יזכרו בבן נוסף של גן שמואל – אהוד [אודי] אדיב, שעמד בראש רשת הריגול והחבלה היהודית ערבית ונדון ל-17 שנות מאסר. אולם אדיב הוא גידול פרא, עשב שוטה בשולי המחנה, כפי שלדאבוננו גדל עשב שוטה בשוליו של כל מחנה. הקיבוץ התנער לחלוטין מאהוד אדיב וגינה אותו ואת מעשיו בכל תוקף. לעומת זאת, עד היום גאה גן שמואל באורי אילן, רואה בו דמות מופת, ומחנך את בניו על מורשתו.
אורחות חייהם של חברי גן שמואל אינם אורחות חייו של הרב מוהליבר. אולם אין לי ספק שזכרו של הרב מוהליבר מתברך בכך שקיבוץ גן שמואל נושא את שמו ושהקיבוץ מתברך בכך שהוא נושא בשמו את זכר הרב מוהליבר.
בהרצאתו, קבל בר-שאול על כך שהרב מוהליבר מוגדר כ"מבשר הציונות" ולא כציוני, ורמז שההיסטוריוגרפיה הציונית החילונית הדירה את ההנהגה הציונית הדתית והציגה אותה כפחותה בחשיבותה.
אין לכך שחר. המושג "מבשרי הציונות" הוא תואר כבוד ולא פחיתות כבוד. את התנועה הציונית – התנועה הלאומית המדינית של העם היהודי, שלראשונה תבעה בשמו מדינה ריבונית בארצו, הקים הרצל. המונח "מבשרי הציונות" נועד להבהיר שהרצל לא פעל בחלל ריק, ולתת כבוד לאלה שקדמו לו בהפחת רוח חיים לאומית בחברה היהודית במחצית השניה של המאה ה-19. ההיסטוריוגרפיה הציונית העלתה על נס את היהודים שיצאו מן החומות בירושלים, את מייסדי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", את מייסדי פתח תקווה, את חלוצי העלייה הראשונה, את "חובבי ציון" ואת הביל"ויים. היא העלתה על נס את האישים שקדמו להרצל, קראו להקמת מדינה יהודית ואירגנו חוגים לאומיים להגשמת הרעיון. הם לא הצליחו להקים תנועה משמעותית כפי שהצליח הרצל, אך תרומתם חשובה ביותר. יש בין האישים האלה מנהיגים ואנשי רוח חילוניים, כמו ליליינבלום, פינסקר והמנהיג וההוגה הסוציאליסט משה הס. יש ביניהם רבנים חשובים כמו הרב יהודה אלקלעי והרב צבי הירש קלישר. אחד החשובים והמכובדים שבהם הוא הרב שמואל מוהליבר.
2. סטייה חולנית
ט"ו בשבט הוא חג המסמל את הזיקה של העם היהודי לא"י. בגיליון קודם ציטטתי טקסט של מנדלי מוכר ספרים ועיבודו לשיר בידי נעמי שמר – טקסטים המתארים את ט"ו בשבט בגולה; חג פאסיבי של געגוע, שביטויו האקטיבי המקסימלי הוא שליח המביא מא"י פירות יבשים מפירותיה.
הציונות מרדה בפאסיביות הזאת של "בשנה הבאה בירושלים", והגשימה את הגעגוע באקטיביזם של עלייה והתיישבות. הדבר בא לידי ביטוי גם בציביון ט"ו בשבט, שהיה לחג של נטיעות. הנטיעות נועדו לסמל את ההתיישבות היהודית בא"י, את הכאת השורשים של העם היהודי בארצו. הנטיעות היו ללב ליבו של ט"ו בשבט במאה ועשרים השנים האחרונות.
השנה, בשל שנת השמיטה, לא היו נטיעות, למעט מקומות שנהגו כמונו – נטיעות על מצע מנותק.
אך... לא. לפחות טקס נטיעות גדול אחד התקיים השנה – טקס נטיעות עם פלשתינאים בכפר קפאין שבשומרון. ט"ו בשבט, חג הנטיעות המסמל את השתרשותנו הציונית בארץ, היה לחג המזדהה עם העמקת שורשי הפלשתינאים בארץ; אותם פלשתינאים החותרים לעקירתנו מן הארץ. בימים שבהם נורים מידי יום טילים על שדרות ויישובי הנגב המערבי, בדיוק באותה שעה שבה נקבר שוטר משמר הגבול שנפל בפיגוע ירי, יש בתוכנו מי שזו דרכם לציין את ט"ו בשבט.
לטקס הנטיעות הזה הוזמנו אח"מים פלשתינאים ובהם פדואה ברגותי, אשתו של הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי המרצה 5 מאסרי עולם אחרי שבית המשפט הרשיע אותו בחמישה מעשי רצח. אגב, כתב האישום היה חמור הרבה יותר, אך רק חמישה מקרים הוכחו בוודאות. אני מרשה לעצמי להניח שהאמת האמפירית קרובה יותר לכתב האישום המקורי מאשר לאמת המשפטית.
יש הקוראים לשחרר את ברגותי מהכלא ולנהל עמו מו"מ, בשל היותו מנהיג אוטנטי ופרגמטי שיכול לספק את הסחורה ולהגיע להסכם שלום עם ישראל. בעיניי, חשיבה כזאת, אחרי 15 שנות ניסיון מר מאז אוסלו היא נאיבית ומנותקת מן המציאות, אולם זו דעה לגיטימית.
אך הטקס בקפאין אינו מו"מ מדיני עם אוייב מר, כי אם הזדהות עם האוייב, ובמקרה זה – עם הרוצח. הזדהות עם האוייב אינה דעה פוליטית לגיטימית, אלא סטייה חולנית. הפיכת חג יהודי כט"ו בשבט לחג של הזדהות עם העמקת שורשי האוייב בארץ, היא התגלמות הפרברסיה האידאולוגית. דומני, שמאז שירבעם בן נבט בדה מלבו חגים חלופיים לחגי ישראל, במועדים אחרים ועם עליה לרגל למקדשים אחרים, לא חולל כך חג בישראל.
מפגני הזדהות עם האוייב אינם תופעה חדשה. אירגוני שמאל רדיקאלי כמו "אנרכיסטים נגד הגדר", "גוש שלום", "יש גבול" וכדומה מתמחים בכך מזה עשרות שנים. תנועת הסרבנים והעריקים "יש גבול", למשל, עורכת מידי ערב יום העצמאות, במקביל לטקס המשואות, טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, שכולו שנאת ישראל והזדהות עם האוייב.
מה שמייחד את טקס ט"ו בשבט בקפאין, השנה, הוא שאין המדובר בארגון שוליים סהרורי. זה הטקס המרכזי של התנועה הקיבוצית בט"ו בשבט תשס"ח. הסטייה החולנית הזאת היא בבית שלנו פנימה. את האירוע המביש הזה מארגן האגף למשימות לאומיות (!) של התנועה הקיבוצית. לא להאמין! תנועת התיישבות ציונית, שכל ההיסטוריה שלה היא הירתמות למשימות לאומיות ציוניות, נרתמת למשימות לאומיות של הלאום הנאבק נגדנו על הארץ הזאת.
את היוזמה מוביל מנהל האגף יואל מרש"ק, נרקומן רייטינג אובססיבי, שאינו בוחל בכל צעד שעשוי להביא לו תקשורת. אליו חוברים הזויי השמאל הרדיקלי מתוך התנועה ומחוצה לה. והחמור מכל – הנהגת התנועה אינה מתערבת במעשיו, כיוון שב-17 שנותיו בתפקיד הוא צבר כוח גדול יותר משל המזכירים המתחלפים בבחירות דמוקרטיות מדי ארבע שנים. בכל פעם שמישהו מעז לצייץ בגנות תעלוליו של מרש"ק, מוצפת העיתונות הקיבוצית המודפסת והמקוונת בעשרות מכתבים "ספונטניים" המגנים את מי שיצא נגדו (אני אישית חוויתי זאת פעמים רבות, כולל בשבועות האחרונים, אחרי שיצאתי נגד טקס ט"ו בשבט האנטי ציוני הזה).
כן, זו הדרך שבה התנועה שלנו, הממומנת מהמיסים שלנו, התנועה שהובילה את מפעל ההתיישבות הציונית, ציינה השנה את ט"ו בשבט.
אני מתבייש להשתייך לתנועה כזו.
ואיפה הבול של אסתר ראב (1894-1981) המשוררת הארצישראלית הראשונה?
אין, וכנראה לעולם גם לא יהיה
"בתחילת דצמבר הנפיק דואר ישראל דף הנצחה מהודר הנושא את דיוקנו של "זקן המקובלים" מירושלים [הרב (?) כדורי], במלאת שנתיים למותו.
לכבוד דומה זכו בשנים האחרונות יצחק רבין והאסטרונאוט אילן רמון. דף ההנצחה כולל בול שימושי מנוילן ובול מוחתם בחותמת היום הראשון (לאספנים) עם רישום קו של הרב, על רקע שלל עיטורים במסגרת זהב – וחמסה ורדרדה, הסמל הקבלי של עשר הספירות [?] ודיוקן הרב המברך. המחיר 28 שקלים. כקמע זו מציאה ממש, מה גם שניקוב מיוחד בגב הכרטיס מאפשר לתלותו על הקיר או להשעין על רגלית נשלפת מעל לטלוויזיה."
(גוף הידיעה, למעט הכותרות, מתוך "מוסף הארץ", 25.1.08)
נעמי בן-גור
ההשראה על נעמי שמר ממנדלי או מהשלג בווילנה?
לאהוד שלום,
נהניתי כתמיד מהקטע של אורי הייטנר "שלג על קיבוצי" ובו סיפר על ההשראה שקיבלה נעמי שמר ממנדלי מוכר ספרים לכתיבת שירהּ "פירות חמישה עשר" – אלא שבספר "הכל פתוח – כל שירי הילדים" של נעמי שמר, שיצא בהוצאת עם עובד בשנת 2006, מוזכרת השראה אחרת. נכתב בו כי "בשנת 1935 לקחה רבקה ספיר את נעמי בתהּ בת החמש לווילנה, לביקור אצל בני משפחה. נעמי הקטנה מעמק הירדן נחשפה לחורף האירופי ולחיים השלווים של יהודי העיר, שמימשו את געגועיהם לארץ ישראל השמשית באכילת פירות חמישה-עשר... [פירות] שהביאו איתם את ניחוח ארצות החום. כעבר ארבע שנים פרצה מלחמת העולם השנייה. תוך שנתיים-שלוש הפכה הקהילה היהודית בווילנה לאפר. נעמי נותרה עם זיכרון העיר המושלגת. כך או כך, ידוע כי השראה ליצירה יכולה לבוא מכיוונים שונים, ומרמות תודעה שונות, המתלכדים יחד לכדי ניצוץ. לעתים היוצר גם מזהה את מקורות השראתו בדיעבד. מכל מקום, זהו יופי של שיר!
ביטול עיתון ספרותי בקפה-תיאטרון הקאמרי
ביום שישי, 25.1.08 – הודעה על כך שלחתי ב-24.1 בצהריים:
נמענים יקרים אל תטרחו לבוא
למרבה הצער האירוע הזה בוטל מחוסר משתתפים
זאת לאחר שלדברי המארגנים
לא היה לו פרסום ולא היו הזמנות כרטיסים מראש
אהוד בן עזר
תגובות
עצוב איך אירוע תרבותי כה חשוב מתבטל. זה רק מעיד לאן הידרדרה הארץ התרבותית. על כל פנים תודה על ההודעה.
דליה אליאב
אודי שלום,
מאוד מוזר: רק משום שלא הוזמנו כרטיסים מראש מבטלים מופע? – האם לא מקובל, אפילו בתל אביב, שאנשים מגיעים למופעים כאלה, שאינם הצגות תיאטרון או קונצרטים, וקונים כרטיסים רק לפני המופע? ומי אשם בחוסר פרסום, האם לא המארגנים עצמם? מוזר. 21 עיתונים חיים הם כן הצליחו לארגן?
עזי ש.
ירושלים
חבל! ומצער. שבת שלום.
אלישבע
היינו שם, לא ידענו שזה בוטל. חבל!
ברכות,
מרים עקביא
שלום רב לך אהוד בן עזר,
לדעתי, כדאי לקבוע תאריך אחר ולתת יותר פרסום לאירוע וכך יבואו אנשים. אני אישית מאוד מעוניינת להגיע. פשוט קיבלתי את ההודעה קצת באיחור.
בתודה מקרב לב
נילי אמיר-סגל
מעריצה של אסתר ראב ומשוררת בזכות עצמי.
אהוד בן עזר: ידוע לי על עשרות אנשים שהתכוננו לבוא למופע ולא באו לאחר שקיבלו ממני את הודעת הביטול, וכן על אנשים שלא קראו אצלי את הודעת הביטול, ובאו לשווא. המארגנים מצידם לא טרחו להודיע שהמופע בוטל!
לכן אני סבור שלא אסכים בעתיד להשתתף בעיתון ספרותי חי של איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי, ולא אתן, כבעבר, את הודעותיהם אצלי, כדי שלא להפיל בפח את הקוראים ולגרום להם להתפתות לבוא למופעים חסרי אמינות ומזלזלים-בקהל שכאלה. לולא הודעתי מיד לכל נמעניי, איש לא היה יודע על ביטול המופע הזה – שהיוצרים מופיעים בו חינם, והקאמרי גובה דמי כניסה!!!
יוסף חרמוני
שיר הפלמ"ח באידיש
נתגלגל לידי ספר הפלמ"ח באידיש. הספר הוא תרגום ספר הפלמ"ח שיצא בתשי"ג-1953 בארץ, והיה פריט חובה על כל מדף של חברי הקיבוץ המאוחד (ומן הסתם גם על מדפי הפלמ"חניקים בכל הארץ). הנוסח האידי של שמחה סנה, בוענאס איירעס, 1959, התשי"ט – שמר גם על חזותו של הספר ומתכונתו: שני כרכים, שכריכתם מצופה בד בצבע אפור-חאקי, האמור לתת לה גוון מדים ואדמה, חלוציות שורשית.
קריאה בנוסח האידי היא חווייה מרתקת, גם לי, ששליטתי באידיש רופסת משליטתה של ישראל בירושלים המזרחית. זוהי חווייה משונה, מדמיעה ולא מצחוק. אך המרתק והנוגע ללב מכל הוא "שיר הפלמ"ח" בלבושו האידי. זה מצחיק? עצוב? מרתק? – הכול. שהרי זוהי הפיכת הפלמחאות על ראשה: ההווייה ה"צברית" הגאה, המורידה את מי רגליה על גחלי המדורה בתום הקומזיץ (אופס! מילה באידיש...), ההווייה הכובשת, האנטיתזה להגשת הצוואר אל הסכין (הלא היא הגשת הסכין אל צוואר השונא), המביסה, – מוחזרת, לכאורה, אל השטעטל; אל המקום שבו – כך ידעו יפי הבלורית והתואר – גדלו הגלותיים האלה, ארוכי הפאות והשטריימל, טרם שהובלו למשרפות.
כשראיתי את הנוסח האידי הזה של שיר הפלמ"ח, עלה בראשי כי תהיה זו התנסות מעניינת: להחזיר את התרגום האידי לעברית, תוך ניסיון להתעלם מהיכרותי עם הנוסח העברי של זרבבל גלעד. התוצאה איננה יצירה ספרותית גדולה. יש כאן "גלגולו של ניגון" שיש בו קריצה דומעת.
ליד פון פלמ"ח
איבערזעצער: שמחה סנה
שטורעם ברויזְט פון אַלע זייטן,
נָאר מוּטיק בּלייבּן מיר און וואך.
דער באפעל – ער טרעפט אונדז גרייט
– שטענדיק גרייט –
מיר, מי-ר זענען דער פלמ"ח.
פונעם נגב בּיזן צפון,
פונעם ים בּיז מדבר-ראַנד, –
ווער ס'איז יונג און טויג צום וואפן,
אויף דער וואַך פוּן אונדזער לאַנד.
ס'האָט דער אינד אין בערג אַ שטעגל,
אין די הימלען אדלער פליט,
אונדזער וועג דעם פיינט אנטקעגן
צווישן פעלדז און תהום זיך ציט.
שטענדיק זענען מיר די ערשטע,
שיינט דער טאָ-ג צ-י שוואַרצט די נאַכט,
דער בּאַפעל – ער טרעפט אונדז גרייט
– שטענדיק גרייט –
מיר, מי-ר זענען דער פלמ"ח.
הנוסח האידי נכתב, כך נראה לי, כדי שיזדמר עם הלחן. בדרך כלל זה עובד לא רע, עם צימרמנים אחדים. אבל, אני מעז לומר, שלא עלה בידי סנה, המתרגם, להסתדר עם מיספר ההברות שהלחן מנפיק בשורה השלישית של הבית הראשון והאחרון. אני מזמין את הקורא לפתור את הבעייה בעצמו. בהחזרת הטקסט לעברית, "תיקנתי" זאת, אף כי המלה "תמיד" מושרת בהטעמה הפוכה (מלעיל במקום מלרע).
להלן התרגום: הוא נכתב כדי להזדמר עם הלחן, תוך ניסיון להיצמד לטקסט האידי. באיזו מידה עלה בידי להתעלם מהנוסח העברי? ישפוט הקורא. אני ניסיתי להיות טאבּוּלָה ראסה, שאין לה אלא: א. לחן. ב. נוסח אידי.
שיר הפלמ"ח
איבערזעצונג פון יוסף חרמוני
סער מכל צד תְקָפָנוּ
אך משמרת לא נזנח,
את הצָו נפגוש, ואנו
הכן תמיד, אנו הפלמ"ח.
מהנגב לִגְלִיל-סלע
הר יַרְאֶנוּ,
בשמיים עיִט עף,
ודרכנו, מול אויבנו,
בין שדות ותהום יִשְגַב.
ראשונים תמיד אנחנו,
לְעֵת יאיר היום, אִם לֵיל יחשך
אֶת הַצָו נפגוש, ואנו
הָכֵן, – תמיד, אנו הפלמ"ח.
ועתה, כמה גילויים מרעישים מכיבשונו של האיבערזעצער / המתרגם: ראשית, הודאה בכישלון: את השורה הראשונה בבית השני (פונעם נגב ביזן צפון – מהנגב עד הצפון) לא הצלחתי להעביר כלשונה. "צפון" לא נחרז לי עם מלה כלשהי שיהיה בה המסר "מי שצעיר וכשיר לנשק", שזהו תרגומה המילולי של השורה השלישית בבית. על כן, ויתרתי על 'צפון', ובחרתי ב"גְליל-סלע", כדי לחרזו עם "שלח", חלופה סבירה ל"נשק".
וכמו כן:
א. כשנתקלתי במילה אינד, חיפשתיה במילוני ולא מצאתיה. בתחילה הציע לי מישהו כי זו צורה של 'אינדיק', תרנגול הודו. נוּ, איך האב אים געזוקט דאָס ס'נישט אַ גלאנצענע מחשבה [אמרתי לו שזה לא רעיון מבריק ]. שאלתי יפהפייה מיסוד המעלה (שרה זמירי, ראש המועצה לעתיד), והיא פתרה את התעלומה: לא אינדיק ולא נעליים – אלא אָיָל.
ב. שמחה סנה, המתרגם לאידיש, נפל בפח ותירגם את נשר לאדלער, כלומר עיט. זהו פח שרבים וטובים נוקשו בו לפני חמישה עשורים וגם כיום: מילון עברית-אידיש-עברית שבידי (משנת 2000), חוזר על הטעות. אתלונן על כך בפני עזריה אלון. אני, מכל מקום, הלכתי בעקבות טעותו של סנה, ותרגמתי עיט (אדלער).
ג. מדוע בחרתי ב"ראשונים תמיד אנחנו'', חרף כוונתי לברוח מהטקסט המקורי? פשוט, לא היתה ברירה. השורה האידית היא: "שטענדיק זענען מיר די ערשטע", כלומר: "תמיד אנו ראשונים." ניסיתי אלף נתיבי מילוט מ"ראשונים תמיד אנחנו," ולא עלה בידי. נסו לשיר "תמיד אנו הראשו-הו-נים," או "ראשונים אנחנו ת-ה-מיד." אֶחח! צימרמן! וכן הלאה. אני מזמין חרזנים אמיצים לעשות את התרגום שלי א ביסאלע פארבעסערט, אובר נישט געקורצט!! ס'איז א פארהייליקטער ליד, יאָ?! [כלומר: קצת משופר, אבל לא מקוצר!! זהו שיר מקודש, כן?! ]
ד. ולבסוף – האיבערזעצער [המתרגם] מזמין את כל החפץ בכך, להציג תרגום נאה יותר. מעניין יהיה להשוות את הגירסאות.
יוסי גמזו
הָאֶלֶגְיָה עַל אִילָן רָמוֹן
בּמלאות חמש שנים לנפילתו
אֲנִי בּוֹכֶה עָלֶיךָ, אִילָן, בְּעֵינַיִם
שֶל עַם שָלֵם וְדִמְעוֹתָיו הַחֲנוּקוֹת.
גַּם הַקְּשוּחִים בֵּינֵינוּ, הַטּוֹבִים לַטַּיִס
אֵינָם קְשוּחִים כָּל-כָּךְ הַיּוֹם שֶלֹּא לִבְכּוֹת.
כִּי הַתּוּגָה וְהַיַּתְמוּת הָאֵלֶּה אֵין לְהָכִילָן
בְּשוּם מִלָּה מֵהַגְּדוֹלוֹת הַהֵן שֶלָּנוּ
וְהָאָסוֹן חֲסַר-הַלֵּב הַזֶּה גָדַע לָנוּ אִילָן
שֶשָרָשָיו יִחְיוּ תָמִיד בְּלֵב כֻּלָּנוּ.
אַתָּה הִמְרֵאתָ כְּמוֹ מַלְאָךְ, שֶהוּא בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם
מִמּוּשוֹ שֶל הַחֲלוֹם הֲכִי-הֲכִי
וְלֹא יָדַעְתָּ שֶהָיִיתָ לָנוּ, עִם אוֹ בְּלִי כְּנָפַיִם,
אֱנוֹשִי יוֹתֵר
מִכָּל הַמַּלְאָכִים.
אַתָּה רִחַפְתָּ שָם, מַקְרִין אֶת חִיּוּכֶיךָ הַטּוֹבִים
שֶכָּל אֶחָד מֵעֲמִיתֶיךָ בָּם זָכָה
וְלֹא יָדַעְתָּ שֶהָיִיתָ שָם, קָרוֹב לַכּוֹכָבִים,
כּוֹכָב זוֹהֵר מְאֹד אַתָּה בְּעַצְמְךָ.
אֲנִי מַצְדִּיעַ לְךָ, אִילָן, בְּיָדַיִם
שֶנִּפְנְפוּ לְךָ מֵאֶרֶץ אֲהוּבָה
בְּשֵם כֻּלָּנוּ יַחַד אֶת תְּחוּשַת-הַבַּיִת
שֶבִּזְכוּתְךָ מָלְאָה בְּחֹם וְגַאֲוָה.
אֲנִי זוֹכֵר תַּנַ"ךְ קָטָן שֶלְּךָ בְּתוֹךְ הַחֲלָלִית
וּבוֹ כָּתוּב אֵיךְ בַּסֻּלָּם הַהוּא הִסְלִימוּ
כָּל מַלְאָכָיו שֶל יַעֲקֹב וְהֵם יוֹרְדִים וְגַם עוֹלִים
אַךְ לֹא כָּתוּב שָם שֶיּוֹרְדִים
וְלֹא עוֹלִים עוֹד.
אֲנִי חוֹלֵם עָלֶיךָ, אִילָן, יוֹם וָלַיְלָה
כְּעַל אֶחָד מִן הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים
שֶל יִשְֹרָאֵל יָפָה כָּל-כָּךְ שֶכְּבָר לֹא דַי לָהּ
בְּגִבּוֹרִים חַיִּים כִּי אִם גַּם בְּמֵתִים.
אֲנִי מַרְכִּין בְּשֵם כֻּלָּנוּ רֹאש כָּבֵד בַּעֲנָוָה
אֶל מוּל אָבִיךָ וּמוּל רוֹנָה. הֵם שֶלָּנוּ
עִם טַל, יִפְתָּח, אָסָף וְנֹעָה שֶהָאֹמֶץ לֹא כָּבָה
בְּיַתְמוּתָם שֶהִיא כַּיּוֹם יַתְמוּת כֻּלָּנוּ.
כַּמָּה הֵרוֹאִי וּקְשֵה-עֹרֶף וְנוֹעָז הוּא
צִמְאוֹן-הַדַּעַת הַמַּמְרִיא לִבְלִי פָּסֹק
אֶל הַמֵּעַל וְהַמֵּעֵבֶר בִּמְרוֹמֵי תַּעֲלוּמָה זוֹ
שֶבָּהּ אִיקָרוּס שוּב מִתְעַקֵּש לִנְסֹק.
וְזֶה מַתְמִיהַּ, אִילָן, מַה עֲנָק הוּא תְחוּם הַחֲשֵכָה
שֶל הֶחָלָל שֶרַק הֵחֵל דְּלָתָיו לִפְתֹּחַ
וְלֹא תָמִיד אָנוּ זוֹכְרִים אוֹתוֹ, בְּעוֹד שֶחֶסְרוֹנְךָ
פּוֹעֵר חָלָל כָּזֶה
שֶאִי אֶפְשָר לִשְכֹּחַ.
שו"ת אליהו הכהן
יוסף חרמוני:
בעניין שאלתו של פוצ'ו על השיר
"מעשה שהיה בפרלמנט האנגלי":
אני גאה להפגין ידע גדול מזה של הרה"ג אליהו הכהן שליט"א. השיר הזה הסתובב בארץ, ולו בתים רבים. באזורים רבים נוספו לו בתים, קומות ומרפסות.
באיילת השחר היינו שרים כמה בתים, שרק אחד מהם זכור לי. היתה זו תוצרת מקומית, וריאציה די חובבנית על החרוזים-שאינם-מתוחכמים שהציג בפנינו פוצ'ו, בשאלתו. השיר 'שלנו' הולך, או רץ, כך: [את הלחן אוכל להעביר לרה"ג שליט"א, אם ירצה בכך]:
מעשה שהיה בִּזְבֶּד המושבה
שישבו שם היאטים והרגישו שיעמום.
אז קם האחד ופתח בנאום:
שעוד טיפה של בָּארֶד לא תזיק לו כלום.
ועוד טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה של בָּארֶד
ועוד טיפה של בארד לא תזיק לו כלום.
משעמם, חסר ברק והומור ככל שיהיה, אהבנו לצרוח את השיר הזה, כמו עשרות אחרים. היינו מעודנים אז כמו מחבט של דודס.
הי, אתם שם בחוץ – מישהו מכיר בתים נוספים של השיר הצרוד הזה?
אגב, למעוניינים: יאטים (ביחיד: יאט) הם צעירים, 'תכשיטים'. כך לחש לי מילון האידיש שלי. מישהו יגלה לי מאין חדרה המילה לאידיש?
ומהו המשקה הזה, 'בארד'? אולי זהו משקה קר כלשהו. בן עזר, התוכל לגלות את אוזני? הן בן מושבה אתה. (בערבית 'בארד' פרושו קר, אך המשמעות האמיתית היא פלגמאטי, אדיש).
[נדמה לי שבָּארֶד כאן פירושו משקה קר. – אב"ע].
הסבר קטן: זְבֶּד (זי"ן שוואית, בי"ת דגושה וסגולה) הוא כינוייה הגלילי של יסוד המעלה, שבדווים משבט הזבּד היו מעורבים בה. הכינוי מציין את החיבה המהולה בהתנשאות קלה שרחשו אנשי היישובים בגליל אל המושבה הקטנה ואנשיה עזי הרוח, שהערבית, האידיש והעברית התערסלו על שפתיהם, מתעלסות זו עם זו. יסוד המעלה הוקמה על אדמות שגבלו באדמות השבט זבּד. אנשי השבט היו עובדים במושבה, גרים בחצרותיה. ידידי, אליעזר גולן-גידולטר ז"ל, סיפר לי כי מיניקתו היתה ערבייה משבט הזבּד שחייתה בחצר הוריו. אליעזר, איש אדיר על פי כל קריטריון שהוא, דיבר אידיש וערבית עד שהגיע לבית הספר. רק אז החלה העברית לכבוש לה מקום של ממש בפיו.
ונסיים בשאלה לרה"ג אליהו הכהן שליט"א:
מה יודע הרב על השיר הבא, שרק שורה ממילותיו אני מכיר: "עוד נתראה, ונהיה מאושרים. עוד נתראה..."
זהו טנגו, ואני יודע רק את הלחן של השורה דלעיל. השיר הוא מ-1951-52. ייתכן שיפה ירקוני שרה אותו.
רקע היסטורי, מה-זה חשוב, חבל"ז, קצה הדרך: את שורת-השיר הזו קלטתי מפי מורי, מנחית-הסטירות, הבוהמיין, המשוגע קצת, משה ברק. הוא היה מזמזם אותו לעצמו, תדיר. השנה היתה 1952. משה ברק היה מ"פ, ידוע למדי, באחת מחטיבות הצפון, אולי 'כרמלי', במלחמת העצמאות. הוא פיקד על פלוגה בניסיון הכיבוש הכושל של ג'נין. ברק היה צייר שעיטר את בית הילדים שלנו, באיילת השחר, בציורי קיר מדהימים בגודלם, יופיים וצבעוניותם, בנוסח ליליאן (בצבעים). הציורים היו אמיתיים, לא קשקשת 'מודרנית'. ניתן היה להבדיל בהם בין השמיים לעיזים, וידענו היכן העז ומי היא הילדה היפהפייה שצויירה כרועה. ולאו מילתא זוטרתא היא, אז. כשנואש מהוראה, ובצדק, נמנה ברק על מייסדי כפר האמנים בעין הוד. סופו שנהרג בתאונת דרכים בלוס-אנג'לס, ב-1960, לאחר שהתחתן עם יהודייה עשירה.
היי, אתם שם: מישהו יודע משהו על בתו של משה ברק, הצייר מעין הוד?
יוסף חרמוני
משה ברק:
"אז קם אלנבי ויפתח בנאום"
פוצ'ו, אליהו ואהוד, שלום!
ובכן אני מכיר את השיר מסוף שנות השלושים וראשית הארבעים כבן קרית חיים, חבר הנוער העובד. בסניף בקריית חיים. זה היה "להיט" למצב רוח טוב, עם נפנופי ידיים תוך כדי שירה, כלגלוג על האנגלים והצגת האכזריות של התורכים, עם אפשרות לאילתורים. על השיר חזרו כלשונו פעמים רבות אך החליפו בכל פעם את שם המנהיג האנגלי. והשיר נשמע כך:
מעשה שהיה
שהיה במלחמה
כשירו התורכים בכדורי הַדּוּם דוּם
אז קם אלנבי ויפתח בנאום
(או אז קם לויד ג'ורג' ויפתח בנאום וכו')
כי עוד טיפה של ויסקי לא תזיק לו כלום
כי עוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה
ועוד טיפה של ויסקי
לא תזיק לו כלום.
אני זוכר את הלחן במדויק גם כיום. לא זכור לי ששמעתי אי פעם, איזכור של "הפרלמנט" ו"ג'נטלמנים שהרגישו שיעמום". הדבר המרכזי שהסעיר את הדמיון היו "כדורי הדום-דום", שהקליע שלהם נקטם ובשל כך היתה פגיעתם היקפית וחמורה יותר.
נדמה לי שגירסתי היא המקורית יותר, לא רק בשל הפרש הגיל ביני לבין פוצ'ו אלא גם בגלל העובדה שכל השיר התבסס על חריזה עם "דום-דום" הפוגע בנשמה שהמילה "שיעמום" לא יכלה לעורר.
ייתכן מאוד, שבשלושת השנים שחלפו בין ילדותי לילדותו של פוצ'ו, נשכח פירושו של המושג "דום-דום" ובמקומו שובץ משהו "הגיוני" בשם שיעמום.
אך מכיוון שמדובר בפולקלור, ייתכן שגם אני טועה.
משה ברק
גבת
תשובותיו של אליהו הכהן:
ליוסף חרמוני ולמשה ברק,
שלום,
1. בעניין שאלתו של פוצ'ו על השיר "מעשה שהיה בפרלמנט האנגלי"
אכן, על סמך המילים בלבד אינני מזהה את השיר. אשמח אם תשלחו אלי או אל אהוד את הלחן. גם גרסת השיר המקומית מן ההווי של איילת השחר וגם הנוסח השונה שהביא משה ברק מקריית חיים עם כדורי הדום-דום, אינן מזכירות לי דבר. לא אתפלא אם יגיעו עוד ועוד תוספות מסוג זה בגיליונות הבאים.
אל תתמהו על כך. הסיכוי לרכז או אפילו להכיר את המיצבור של כל מה שהושר אי פעם בארץ בכל יישוב, בכל השנים ומכל סוגי השיר, הוא קלוש עד אפסי. ככלות הכל התגלגלו בגרונותיהם של תושבי הארץ הזאת (כמו בכל ארץ) במרוצת השנים פזמוני הווי מקומיים למאות ולאלפים, ביניהם שירי רחוב, פרודיות שנכתבו למסיבות לפי לחן זה או אחר, הימנונים של בתי ספר, שבטי צופים, מחנות עבודה וטיולים. דומה כי כל אזרח בארץ מכיר שיר או פזמון כלשהו שנכרך בהווי הפרטי שלו וזולתו לא שמע עליו. לא כל שיר המושר בנשף פלוגתי, או בכנס גדודי או בסיום של תרגיל אוגדתי נכנס לרפרטואר המוכר של שירי הזמר הישראליים. במקרה הטוב הוא הופך נחלתה של קהילה מצומצמת שהייתה שותפה בהיווצרותו.
2. על השיר "עוד נתראה"
אפשר שתופתעו לדעת שמחברו של הריקוד ה"סלוני" הזה הוא לא אחר מאשר יחיאל מוהר. כידוע, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד לאמצע שנות החמישים, גאה בארץ גל של פזמונאות ריקודים בקצב הטנגו, הוואלס, הסאמבה והפאסאדובלה. צצו בתי ספר לריקוד, קמה תעשיית תקליטים חדשה שהפיצה מאות תקליטי ריקוד, וגלי האתר שידרו, בצד שירי הלאום החדשים ושירי הצ'יזבטרון וזמרת רועים וצאן, גם מוסיקה ופזמונים לריקודים.
בראשית שנות החמישים, עוד לפני שהחל לכתוב שירים ופזמונים ללהקת הנח"ל, התפרנס יחאל מוהר, בין היתר, מחיבור פזמוני ריקוד להווי הסלוני של בתי הקפה שעל חוף ימה של תל אביב, בסגנון שהיה רחוק מאוד מזה של זמר הלהקות שהיה מזוהה עימו בשנים שלאחר מכן. שותפו לצעדים ראשונים אלה היה המלחין הרי צלנר, מי שהיה אחראי להלחנתם של עשרות רבות של שירי ריקוד. שיתוף הפעולה ביניהם הוליד שירים כמו "הסאמבה רק הסאמבה", "הרנדוו הראשון", "סרנדה לילית", ועוד. השירים האלח לא נכללו במושג "ריקודי עם" ולא היו עוברים את סף הכניסה לפסטיבלי המחולות שנערכו בקיבוץ דליה מאז שנת 1944, אך יש להודות שהם עינגו זוגות רבים והעמיקו את הקשר הבין-זוגי בנשפי ריקוד שנערכו בבתים פרטיים.
כך חברו מוהר וצלנר לחיבור שני שירי ריקוד בקצב הטנגו שהוטבעו משני צדדיו של אחד התקליטים המושמעים ביותר בקול ישראל של ראשית שנות החמישים: השיר האחד היה "קסמי הוורד" והשני "עוד נתראה". את שניהם שר שמשון בר נוי – אז נוימן – בליווי תזמורת בניצוחו של חנן וינטרניץ. אלה היו בין תקליטי ה-78 המוקדמים של חברת "הד ארצי".
בברכה,
אליהו הכהן
מי זוכר את שיר הגלידה ב"יבנה חולות" בפולנית?
אהוד שלום,
הנוסחים השונים של שיר הגלידה עוררו בי נוסטלגיה והעלו על ליבי את הנוסח האישי של מוכר הגלידות ב"יבנה חולות" (היא יבנה שזכתה לכינוי הזה בזכות החולות עליהם נבנתה) של 1957-8. מוכר הגלידה שהיה משוטט בין האסבסטונים הלבנים ונושא את המיכל על גבו, המציא לעצמו שיר אותנטי, אותו היה מדקלם ושר לסירוגין בקול תיאטרלי, וכיוון שהעולים מפולין היוו חלק נכבד מאוכלוסיית העולים שם, עיקר השיר היה בשפה הפולנית. זכור לי הפזמון של השיר שהיה מורכב מתחינת הילד שיקנו לו ארטיק ומתגובת האם שאין לה כסף:
אימא, קני לי ארטיק, אימא, בבקשה,
אין לי כסף, אין לי כסף...
וכל ילד שזכה לקבל ארטיק היה בר מזל, כי זו הייתה תקופת מצוקה ובאמת לא היה כסף... אני מתארת את ההווי של סוף שנות החמישים ב"יבנה חולות" בספרי "לצייר את מרג'י", בהוצאת גוונים.
ושוב עליי לציין שהנוסחים "המטופשים" של שיר הגלידה ריגשו אותי מאוד.
בברכה ובתודה,
אירית שושני
* * *
ברוך תירוש: מחדליו של וינסטון צ'רצ'יל
החיבור העוקצני ב"חדשות בן עזר" 311 אודות מחדליו של וינסטון צ'רצ'יל והכפשתו [כביכול] על-ידי הציבור הבריטי, עורר בי הרהורים, מה גם שנכללו בו רמזים אודות דיכוי אישים בימינו; ו"המשכיל בעת ההיא יידום" וייטיב לעשות אם ייצפה במתינות לבאות.
באשר לווינסטון צ'רצ'יל עצמו, למרות התהילה וההילה שנקשרה לאישיותו, הוא אכן נשא על גבו "קופה של מחדלים" החל מצעירותו במלחמת ה"בורים" בדרום-אפריקה, דרך הרפתקת ניסיון הנפל לפרוץ לרוסיה מבעד לדרדנלים והבוספורוס בכדי להציל את משטר הצאר המושחת והעריץ. הרפתקה שעלתה בחיי מאות אלפים מבני אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, אנגליה ותורכיה, וגם כזכור השתתפו בה אנ"ש בני ארץ ישראל בגדוד נהגי הפרדות בפיקודו של יוסף טרומפלדור.
את מכשלת מלחמת העולם השנייה הוא אכן ירש מקודמו, צ'מברלין, אך התבוסות המבישות בדונקירק ובארנהיים, ביוון ובצפון אפריקה, התחוללו תחת שרביטו, אם כי כנראה גם הוא הוכשל על-ידי מפקדי צבאו. התבוסות נשכחו בעקבות נסיגות הצבא הגרמני סביב הים התיכון במהלך התמקדות היטלר בהצלת צבאו ברוסיה, והצטרפות משמעותית של גייסות צבא ארה"ב.
אולם למרות התגדרותו כ"ציוני" בפגישותיו עם יקירנו הפרופ. חיים וייצמן, בדיעבד התנגד צ'רצ'יל לשאיפות הציונות בתפקידיו השונים בממשלות בריטניה, ובשנים 1922-23 כאשר התעוררה בעיית "קיפוחו" של האמיר עבדאללה במהלך חלוקת מרחבי האיפריה העותמנית בין מדינות ערב, הוא לא טרח להקצות לעבדאללה שטח מתאים בחצי האי ערב או בעירק הענקיות, אלא מיהר לקרוע עבורו את עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל, "כבשת הרש" במרחב המצומצם שהוקצה לבית הלאומי היהודי.
בהמשך הוא לא גינה את המגבלות הדרקוניות שבריטניה הטילה על היישוב היהודי ב"ספר הלבן", ועם התמנותו כראש הממשלה, גם הופעל ההסגר האכזרי על דרכי מילוט היהודים מהארצות שנכבשו על-ידי הנאצים, והצי הבריטי שולב בחסימת נתיבי הים להעפלת ניצולי השואה ארצה.
אכזריות הממשל הבריטי בהנהגתו של ויסטון צ'רצ'יל בחסימת גבולות הארץ בפני מימוש תקוות ה"בית הלאומי היהודי" ובמאבק בפעילות הצלת יהודים מהתופת הנאצית עדיין לא קיבלה עד היום ביטוי ראוי, וסטירת הלחי שצ'רצ'יל קיבל בבחירות מהציבור הבריטי היא נחמה פורתא בלבד.
דורון גיסין
שני גברים ומזרן אחד או ירושלים פנים רבות לה
לחילונים שבקוראינו מזומנת מדי פעם שעה של "קורת רוח" כאשר בכלי התשקורת השונים שוזפת עינם ה"רעה" אירועים וסיפורים מעולמו ה"חשוך" של המגזר החרדי. שמחתם מרקיעה שחקים לנוכח "חשכת ימי הביניים" בה שרויים לדעתם המאמינים – אל מול נאורותם ורוחב יריעתם האינטלקטואלית של החילונים. לא פעם נותרתי גם אני פעור פה אל מול התהום התרבותית הפעורה בין החוגים השונים, אבל אז אני מזכיר לעצמי את הכללים שלאורם מנהלים עצמם בני החוגים ה"חופשיים": נסה לקבל את השונה ממך, כבד את הליכותיו ומנהגיו אף אם אינך מבינו. או לפחות ראה בשונה מקור לסקרנות אנתרופולוגית ונהג בהתאם.
לפיכך חולף בי יצרי הרע שהיה מסיתני להגיב ברשעות צינית, שכה אופיינית, ולראות בכל פרסום או דווח את מה שאין הכתב או העיתונאי טורחים לספר לקהלם. כל חברה סגורה שמנסה להגן על אורח חייה, סוגרת את עצמה בסייגים של התנהגות ומראֶה ומבדלת עצמה מהסביבה השונה. כך היה וכך הווה מעולם ואין ימינו אלה נבדלים מימים רחוקים. בכל משפחה כמעט משקשקות עצמותיהם של השלדים מאחורי הדלתות הנעולות שבארון. אין מי ששש לפתוח את הדלתות לרווחה ולאוורר את השלדים ולחשפם לאור יום.
כל ההקדמה הארכנית הזו לא באה אלא להקדים לסיפורים שמקורותיהם בחברה שממנה יצאו בשעתם חלק מקרובינו – הלא הם החברה החרדית הירושלמית.
בעיתון החרדי "בקהילה" מפרסם צבי יעקובסון סיפור על שני גברים ומזרן אחד [וזה לא מה שאתם חושבים!]
יהודי חרדי ירא שמיים בעל בעמיו אך רש ועני, לא עלינו, זוכה ומקיים מצווה גדולה וחשובה – עליה לרגל לקברו של ר' נחמן מברסלב שבעיר אומן שבאוקראינה. באין הפרוטה מצויה בכיסו, הולך ונספח אל חבורה של חסידים שדואגים למחסורו עד הגיעם למחוז חפצם. באין לו מקום להניח את ראשו לעת ליל, מקבל צדיקנו את הצעת אחד החסידים ללון בחדרו של זה האחרון. אך לבטיו מרובים, וחרדתו שמא יעבור על איסורים מאיסורים שונים. למשל, איסור על שימוש בשעטנ"ז – עירוב של צמר ופשתים במזרון שבמלון האוקראיני.
דעתו נחה כשהחסיד מגלה לו כי גם הוא חרד מהאיסור הנ"ל ודאג להביא עימו מזרן מתנפח זוגי אותו יניח על המיטה.
ומה בנוגע לאיסור לינה משותפת עם אדם (זכר) אחר באותה מיטה – על כן מרגיע עצמו ואומר הריני כבר בעל בעמיו וסב לנכדים ולכן אין חשש. אך שנתו נודדת ואין מנוח לעצמותיו. הוא נעמד במרכז החדר, שהרי שכנו למיטה הוא רווק צעיר ולכן יש חשש לאיסור וחטא בכך שהוא חולק את יצועו עם אחר. לילות אוקראינה קרים וחשוכים והשעות שנוקפות מכריעות את צדיקנו המתלבט, וכשהוא לבוש בכל בגדיו הוא משתרע על רצפת החדר הקרה. הקור תוקפו במלוא עוזו ובאין לו במה שיתכסה הוא פורש על עצמו שתי טליתות שנמצאו לו על מנת שיחם לו.
אי שם בשעות המוקדמות בבוקרו של יום נשמעות זעקות אימה מהחדר ומקיצות את הצדיק בחטף. שכנו נעור משנתו ומגלה לחרדתו גופה מכוסה בטלית מונחת על הרצפה במרכז החדר. החסיד היה משוכנע כי מת מוטל לפניו!
*
איסור חמור הנתון לפרשנויות יותר או פחות מחמירות, וחוצה זרמים ויוצאי עדות מכל גוון בחברה הדתית – הוא איסור הייחוד. אפילו סידרה מצליחה שודרה בטמבלביזיה – שלא ימצא עצמו בד' אמות עם אישה זרה שאינה אשתו. והמחמירים גוזרים על עצמם חומרת יתר ואין עינם שוזפת את אברי גוף רעיותיהם מחשש הפיתוי והסחת הדעת מתלמודם, אפילו לא בעת תשמיש מיטה.
וכך מספר אבישי בן חיים במדורו בעיתון "מעריב – כניסת השבת", על אדמו"ר אחד מהיותר מפורסמים, שעמד בפני שאלה מביכה בבוא עת בתו להינשא לחסיד מחצר אחרת. קיימת מכשלה נאמר לאדמו"ר, כי מנהגם של אלה שיש לגלח שיער ראש בנותיהם בהינשאן. אצלנו מאידך אין מכריחים, אם אין הבת חפצה בכך. אך אם לא יתקיים המנהג – אוייס שידך.
"זו שאלה נכבדה," ענה האדמו"ר, "אך איני מוסמך לענות עליה ואזדקק לדעת רעייתי."
לאחר ימים אחדים חוזר השדכן אל האדמו"ר לשמוע את פסיקתו וזה עונה לו: "נראה לי שזה בסדר ולא תהיינה בעיות עם גז מחלפות בתי. בדקתי עם אישתי והיא אמרה לי שגם היא עצמה מגולחת ראש מיום חופתה."
[הבנתם? רק עכשיו נודע לו הדבר!]
*
בתרגום למחזמר קברט שר כוכב ההצגה בשיר המפורסם על תאוות הבצע של בני האדם:
"הכסף מטמטם ת'עולם."
ושנו רבותינו מקדמת דנא: הכסף יעוור עיני חכמים. אכן אין שיעור לתאוות הממון ואין יקירינו החרדים שונים משאר בני האנוש. הלכו ופתחו גבירי וגבאי הישיבה הגדולה את בית הגנזים אשר בו טמונות כל תעודות ותולדות הישיבה והעלו מנבכי העבר את שמו ותעודתו של אחד, העילוי והבחור המצויין – ר' חיים געיידמאק ואת תולדות תלמודו המופלא, ולא בכדי.
בעת שחלקו כבוד לנדיב הידוע ר' ארקדי גיידמק שליט"א, שאירחוהו בחנוכה וכיבדוהן במצוות הדלקת נר של חנוכה – מתוך קריצה לכיסו העמוק של ר' ארקדי, וביודעם את חולשתו לכיבודים, לקחו את מסמך הבחור ר' חיים געיידמאק, ארזו במסגרת מפוארת והגישו אותו ברוב טכס לר' ארקדי כמתנה.
"אנו משוכנעים כי אותו תלמיד חכם הוא מבני משפחתך המכובדה, ובניגוד למשמיציך וחורשי רעתך החילוניים והתשקורת השמאלנית שלהם, אנו לא שוכחים את מיטיבינו. אנו יודעים להעריך את נדיבותך ורוחב ידך וגם קבענו עת למניין לומדים, שיתמידו בתפילה ובלימוד משניות לעילוי נשמתו של קרובך הנכבד." ואת אשר חשבו ליבא לפומה לא גלי: והעיקר שתשפיע עלינו מטובך ומממונך, וכל שתרבה הרי זה משובח!
קטונתי
לא כל צדיק זוכה להקים לו חצר ולקבץ אליה חסידים ומאמינים. עליו לטרוח ולהוציא את נשמתו באוהלה של תורה. להוכיח את טוהר מידותיו ולהרבות במצוות שלא על מנת לקבל תמורה. ואז, משיצא שמו למרחוק, זוכה ומתקבצים אצלו חסידים ושוטים, קבצנים ועשירים ועדת חנפים ואוכלי חינם שניזונים מפירורי יוקרתו ומתפרנסים ממשרות אוויר שכל נחיצותן היא בעצם קיומן. כך היה וכך הווה ואין חדש תחת שמש ואין לשמש תחת חדש.
זכה ר' יהויכין שווינרקלפר והפך למנהיג חצר שכזו. על מנת שלא יוציא זמנו לריק נמנו חסידיו והעמידו לו עוזר ופקיד שיהיה המוציא והמביא, וכך יוכל רבו למלא את עיתותיו בש"ס ובפוסקין. ר' יהויכין היה מצטנע, ולכל משבחיו היה עונה במילה אחת, בחינת מועט המחזיק במרובה –
"קטונתי."
לא שהתכוון לכך באמת אלא מצא שצניעותו רק מאדירה את שמו ומביאה לו חסידים נוספים.
למרות שלא הגיע לרום מידות רבו הנערץ, הלך עוזרו ועושה דברו, ר' ירחמיאל מרנצנקווצ'ר וסיגל לעצמו את סממניו החיצוניים של רבו. היה מתלבש כמותו, מתהלך כמותו, ואף נימת דיבורו דמתה לזו של הרב.
יום אחד שמע הרב את עוזרו הנאמן עונה לשבחיו של אחד החסידים באותה מטבע לשון ידועה: "קטונתי."
נפנה אליו ואמר: "היזהר ידידי מלומר מילה זו על עצמך, כי לך, עוד יאמינו!"
אהוד: לאחר שהחליף קלמנט אטלי מהלייבור את וינסטון צ'רצ'יל מהשמרנים בתפקיד ראש ממשלת בריטניה, שהפסיד לו בבחירות, אמר עליו צ'רצ'יל שתי אמירות בלתי-נשכחות:
"ראש הממשלה אטלי הוא אדם צנוע מאוד, ויש לו סיבות טובות לכך."
"בפתח הדאוניג סטריט 10 עצרה מכונית ריקה ומתוכה יצא ראש הממשלה קלמנט אטלי."
מהיותי איש זקן עדיין אני זוכר את השמחה המשונה שנפלה על אנשי ארץ ישראל העובדת עם היוודע נצחונם של הלייבור על השמרנים בשלהי שנת 1945, אם איני טועה. הם האמינו בתמימותם כי לא ייתכן חיכוך כלשהו בין מפלגת הפועלים הבריטית לאחותה העברית בארץ-ישראל. הם טרם שיערו מה מחכה ליישוב העברי ולפליטים היהודים באירופה מנחת זרועו של שר החוץ הבריטי שחיק עצמות, המנוול ושונא היהודים – ארנסט בווין, שכיהן מטעם הלייבור בממשלת אטלי.
ד"ר יחיעם שורק
יו-טו בשבט?!
לפני ימים ספורים חגגנו במקומותינו את חג האילנות, הלוא הוא ט"ו בשבט המסורתי. מקור המינהג קדום אך הציונות "השכילה", כמו גם לגבי עניינים אחרים לרתום אותו לטובת מפעל ההתיישבות הקולוניזטורי.
מקור החג נעוץ היטב בתקופת הבית השני, והוא מנוסח בפתיחת מסכת ראש השנה שבמשנה כ"ראש השנה לאילן", כשבין בית שמאי ובין בית הלל פרצה מחלוקת בעניין מועדו – א' בשבט כדעת בית שמאי וט"ו בשבט כדעת בית הלל. עניין החגיגה החקלאית נקשר במצוות ובחובות חקלאיות ותו לאו.
בתקופת ימי-הביניים המאוחרים התגבש החג כאוצר בתוכו מינהגי אכילת פירות שונים, והקשריו החקלאיים-יישוביים התנסחו, איך-לא, בארץ ישראל של שלהי המאה ה-19, כנראה בזכרון יעקב, פרי יוזמתו של המחנך והסופר זאב יעבץ, שעודד את תלמידיו לצאת לשטח ולהרבות בנטיעות. מינהג ראשוני זה נקלט במושבות רבות, זכה לברכת הסתדרות המורים ב-1908 ואומץ על-ידי הקרן הקיימת לישראל וההסתדרות הציונית בכלל כחלק אינטגראלי ממה שכונה בשם "כיבוש השממה".
הציונות, שראשיתה עוד מימי הקולוניאליזם ההרצליאני, חיבקה בחום כל מפעל שפיתח את העקרון ההתיישבותי, והיא כלל לא בושה לכנותו בשם כיבוש: "כיבוש העבודה" – השתלטות עברית על כל מקורות התעסוקה בארץ, "כיבוש השמירה" – הובלת היעדים הביטחוניים מאדנות ערבית לציונית, "כיבוש הקרקע" – השתלטות על כל פלח קרקע בארץ ואף "כיבוש הרביעה" – חדירה לתחום רעיית הבקר והצאן, ובכללה – המרעה הלילי.
כל הכיבושים הללו רופדו בשירים לאומיים-לאומניים, כמארשים מתקתקים, על מנת להצדיק את חליטת הנכסים והפרנסות של הערביים המקומיים, הפלשתינאים, ולהטמיע את המסר ההתיישבותי בפי כל בן תשחורת בנוסח של "דונם אחר דונם, רגב אחר רגב, כך נגאל אדמת לאום מצפון עד נגב." באופן זה הוצדקה המנטרה המפורסמת של הציונות של "עם-ללא-ארץ לארץ-ללא-עם," שאין כמותה כובשנית ואגרסיבית.
למגמה זו נרתם החג ט"ו בשבט, אשר שינה לחלוטין את פרצופו מימי הבית השני והפך לעוד מנוף להשתלטות על הקרקע, ומה קל יותר בנידון מלרתום את ילדי ישראל לתמונה, וזכורני עוד כזאטוט זב-חוטם כיצד הערו לתוך וורידינו המורים-המחנכים את חשיבות "גאולת הקרקע" (עוד ביטוי מנטרתי) בזיקה לט"ו בשבט, כשיצאנו עם "רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר" לשתול ולנטוע.
והנה אנחנו היום מרחיבים את רדיוס הנטיעות על-ידי התנחלויות, מאחזים, כבישים עוקפים, קראוונים ושרים מה-יפית לכיבוש. והעיקר שכחתי – עוקרים ברינה מניה-וביה את מטעי הזיתים של הפלשתינאים, שהרי "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה!"
חג ט"ו בשבט שמח!
רוב הטקסטים איכותיים
שלום, אהוד,
תודה, על ששלחת לי את "חדשות בו עזר". יוזמה יפה וברוכה, שלא ידעתי עליה. רוב הטקסטים איכותיים, וכולם גם יחד חושפים פן אחר, חיובי, מאיר... בניגוד לניהליזם הפושה בחברה הישראלית.
תבוא עליך הברכה,
חלי אברהם-איתן
אהוד: אני מקווה שהטקסטים הפחות איכותיים אלה הם שלי בלבד, ולא של אחרים שבחרתי להביאם אצלי.
אמנון בי-רב
סיפור השבוע
מזיכרונותיו של עורך עיתון
פרק מהספר "סיפור עיתונאי", שהופיע בהוצאת "מעיין"
כמעט כל עיתון המכבד את עצמו, מפרסם אחת לשבוע סיפור.
בצד החדשות המסעירות, הפרשנויות המתפלפלות, הטורים האישיים המתחכמים, המאמרים היבשים, הביקורות הקוטלות והמשבחות והמדורים המנסים שוב ושוב לחדש נושאים לעוסים, נחבא לו באחד העמודים האחרונים של העיתון סיפור השבוע.
האמת היא שזהו מעין מס שהעיתון משלם לקוראיו. וברוב המקרים – לקוראותיו. בעיקר לכל אלה שנמאס להם לחיות בהווה הפרוע והמטריד, והם מעדיפים להפליג אל מחוזות הדמיון, שהם לעיתים קרובות הרבה יותר מעניינים ומפתיעים מאשר המציאות.
אל הפינה הקטנה והתמימה הזאת נכנס בתנופה ובמרץ יורם אביבי.
הוא היה מהנדס כבישים וגשרים כבן חמישים, נשוי ואב לשלושה בנים, ששניים מהם כבר סיימו את לימודיהם האקדמאים והקימו חברות היי-טק מצליחות. הבן השלישי היה עדיין בצבא, אבל גם הוא התגלה ככישרון מבטיח, אם כי בתחום המוסיקה דווקא.
מאז שיורם אביבי סיים את לימודיו בטכניון, הוא הועסק כשכיר באחת החברות הגדולות בארץ. היתה לו משכורת גבוהה למדי, רכב צמוד של החברה ופנסיה מובטחת כאשר יגיע לגיל פרישה.
המהנדס הבכיר היה תמיד גם איש משפחה חם ולבבי. את מרבית זמנו החופשי הקדיש לגידול הילדים ולטיפוח הקן המשפחתי. הוא היה זה שהחליף חיתולים, שלקח את ילדיו לגן ולבית הספר, הלך לימי הורים, הצטרף לטיולים כהורה מלווה ותקופה מסוימת אפילו כיהן כיושב ראש ועד ההורים של בית הספר התיכון.
הוא היה גדל גוף ובעל פנים עגולים וחייכניים. היו לו עיניים ירוקות גדולות, שתמיד היה בהן ניצוץ של משובה. לראשו היתה קרחת גדולה, שהאפילה אך במעט על כרס עגולה שהלכה ותפחה משנה לשנה.
אבל לפתע התברר לו, שהבית התרוקן מילדים וחלק נכבד מתפקידיו כאבא נותר ללא תעסוקה. ומאחר שגם תוכניות הטלוויזיה נסכו עליו שיעמום, החליט יורם אביבי לנצל את שעות הפנאי שלו כדי לכתוב סיפורים.
הוא היה יושב שעות רבות מול המחשב ומנסה להעלות על הכתב כל מיני רעיונות שצצו במוחו. תחילה היו אלה משפטים ספורים. אחר כך הוא צירף אותם לעלילה ולבסוף גילה שהצליח לכתוב סיפור שלם, עם התחלה, אמצע ואפילו סוף מפתיע. הוא קרא שוב ושוב את יצירתו והגיע למסקנה שעלה בידו לכתוב סיפור טוב, הראוי לדפוס.
הוא לא המתין זמן רב מדי. לאחר שעיין בכל העיתונים, בחר את זה שנראה בעיניו המתאים ביותר ושלח אל עורך המוסף השבועי את יצירתו הספרותית הראשונה. להפתעתו, הסיפור פורסם שלושה שבועות לאחר מכן על עמוד שלם. אל הסיפור צורף איור צבעוני שהותאם לתוכן הסיפור ואפילו הכותרת שיורם אביבי בחר – נותרה כפי שהיתה.
כמה ימים לאחר מכן התקשרה אליו מזכירת המערכת וביקשה ממנו את כל פרטיו האישיים, כולל מספר תעודת זהות שלו, על מנת שיוכלו לשלוח לו את שכר הסופרים המקובל.
מעודד מההצלחה שלא ציפה לה, הוא התיישב ליד המחשב במרץ מחודש והחל לכתוב סיפור נוסף. אבל הפעם הדרך היתה קשה הרבה יותר. לא היה לו רעיון, לא היתה לו עלילה והוא התקשה אפילו לתת שמות מתאימים לגיבורי הסיפור שטרם נכתב.
כדי לגבור על המכשלה האחרונה, שנראתה בעיני קלה יותר, הוא פתח את ספר הטלפונים המקומי והחל לחפש שמות שייראו בעיניו כמתאימים לגיבורי הסיפור העתידי. למזלו, לא נזקק לזמן רב מדי. כבר בעמוד החמישי של ספר הטלפונים הוא גילה את שמה של נורה אילני.
תחילה התעכב לשניות אחדות על השם, מנסה להיזכר מאין הוא מכיר אותו. אך מיד נזכר: היה זה שמה של הדיירת שגרה בפנטהאוז, ממש שכנה בבית המשותף בו הוא גר. הוא אמנם לא הכיר אותה אישית. האמת היא שמעולם אפילו לא פגש בה. אחרי הכול, בבניין בן 24 קומות קשה להכיר את כל הדיירים. אבל לפי הכתובת בספר הטלפונים, לא היה לו ספק שהיתה זו אותה נורה אילני, שאל שמה נקשרה מחרוזת של סיפורים עסיסיים, שיושב ראש ועד הבית, גדעון ברקוביץ', טורח לספר בכל אחת מישיבות הוועד.
יורם אביבי חש שהוא זוכה להארה גדולה. לבו החל פועם בהתרגשות ועיניו ברקו באור גדול. הוא לא הבין איך לא חשב על כך קודם. הרעיון לספר סיפורים אמיתיים ולהסוות אותם בשמות בדויים היה כל כך פשוט וכל כך מתבקש, עד כי כל חששותיו הקודמים נעלמו כלא היו. הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו ותוך דקות אחדות היתה לו רשימה של יותר מחמישה סיפורים עסיסיים ששמע בשבועות האחרונים בישיבות המשעממות של ועד הבית. כל מה שנותר לו לעשות עכשיו, הוא רק לכתוב אותם.
לא היה לו ספק, שכאשר יש סיפור טוב – הכתיבה היא רק הליך טכני, שאפשר לגבור עליו בקלות ולהשלים את המשימה בתוך מספר ימים.
ואמנם, הוא נרתם למלאכת הכתיבה בהתלהבות גדולה. הוא בחר את הסיפור העסיסי ביותר ששמע על נורה אילני, התאים לה שם אחר שדלה מתוך ספר הטלפונים, ותוך שלושה ימים סיים לכתוב את יצירתו החדשה. אחר כך קרא את הכתוב שוב ושוב, תיקן, שיפץ, ערך וסיגנן, עד שהסיפור נראה בעיניו קריא, עסיסי, מרתק ומושלם.
עוד באותו יום הוא שלח את הסיפור החדש שלו לעיתון. לאחר מספר ימים התקשר אל העורך, הציג את עצמו, שאל אם הסיפור השני כבר הגיע למערכת וניסה לגשש אם ישנה אפשרות שסיפוריו יופיעו בקביעות במוסף השבת. העורך אמנם לא התחייב, אבל בהחלט עודד את יורם אביבי להמשיך ולשלוח לעיתון מפרי עטו.
למען הגילוי הנאות, עלי לציין כבר עכשיו שיורם אביבי הוא קרוב משפחה רחוק שלי. בימים רגילים אין בינינו כל קשר, אבל אנחנו נפגשים לעיתים רחוקות באירועים משפחתיים, ואז אנחנו לוחצים ידיים ואפילו מחליפים כמה מילים.
בוקר אחד הוא התקשר, שאל מה נשמע ומה קורה ואיך הולך, ולבסוף הגיע לעצם העניין.
"האם אפשר לקפוץ אליך לשיחה קצרה?"
"במה העניין?" שאלתי.
"אספר לך כשאגיע," הוא לא רצה לפרט בטלפון, "אבל בוא נקרא לזה ייעוץ מקצועי."
הוא הגיע במועד שקבענו. זכרתי אותו חייכן ולבבי. הפעם הוא נראה לי קודר ועצור. אחרי שהתיישב מולי וסירב לכוס קפה שהצעתי לו, החלפנו כמה מילות נימוסים ואז שאלתי אותו:
"ובכן, יורם, במה אני יכול לעזור לך?"
למרות שוודאי התכונן היטב לשיחה שלנו, נראה היה שהוא מתלבט כיצד לפתוח את דבריו. לבסוף התעשת ושאל בסקרנות:
"אתה קורא סיפורים שמתפרסמים בעיתונים?"
הודיתי שלא.
ואז סיפר לי את כל ההיסטוריה הקצרה שלו כמחבר סיפורים. איך כתב את הסיפור הראשון ושלח אותו לעיתון, איך שמח כשהתפרסם, איך החליט לכתוב את הסיפור השני ואחר כך השלישי והרביעי והחמישי. כולם התפרסמו במוסף השבת, וזיכו אותו בשכר סופרים נאה בהחלט.
"חמישה סיפורים שזכו לפירסום," אמרתי לו בהערכה, "זה בהחלט יבול נאה לאחד שלא כתב מעולם סיפורים."
"נכון," הוא אמר בצניעות לא לגמרי משכנעת, "כנראה שבאיזשהו מקום תמיד היה חבוי בי הכישרון הזה. אבל העבודה, אתה יודע, הילדים, המשפחה – אלה גוזלים את כל הזמן שלך. פשוט, מעולם לא ניסיתי לכתוב."
"אף פעם לא מאוחר מדי," ניסיתי לעודד אותו.
"גם זה נכון," הוא הסכים.
"ומה עכשיו?" שאלתי אותו, "אתה ממשיך לכתוב?"
"זהו," הוא אמר בקול עצוב, "בגלל זה באתי להתייעץ אתך. מתברר שהעניין הזה בהחלט לא כל כך פשוט."
"מדוע?"
הוא נשען בכיסא לאחור וגירד ביד שמאל את סנטרו בהבעה מוטרדת וחסרת מנוחה. אחר כך נעץ בי מבט חודר ואמר:
"לפני שבוע קיבלתי בדואר רשום את המכתב הזה."
הוא הוציא מכיסו דף נייר מקופל, פרש אותו על השולחן ודחף אותו לעברי.
"קרא," הוא אמר, "ותגיד לי מה דעתך על מה שכתוב בו."
לקחתי את הדף בידי וקראתי.
לכבוד מר יורם אביבי
הנדון: פלאגיאט
א.נ.,
בימים אלה נודע לי שאתה מפרסם סיפורים במוסף השבועי של עיתון ערב נפוץ.
הנני להודיעך בזה, כי הסיפורים הללו גנובים.
אתה אמנם מנסה להסוות את הגניבה בתיאורים שלא היו ולא נבראו, אבל העובדה היא, שהסיפורים האלה פורסמו בספר בשם "אהבה אסורה", שהופיע בהוצאת "עשת".
אתה נדרש בזה להפסיק לפרסם את הסיפורים האלה בעיתונך.
בנוסף לכך, אתה נדרש לפרסם בעיתונך הודאה והתנצלות על מעשה הגניבה.
בכבוד רב,
(כאן היתה חתימה מסולסלת ובלתי קריאה)
העתקים: אגודת הסופרים, עורך דין יעקב סיוון, הוצאת "עשת".
יורם אביבי עקב אחרי בעיניו בשעה שקראתי את המכתב. כאשר סיימתי והנחתי את הדף על השולחן, נעץ בי מבט חוקר.
"מה דעתך?" שאל בחשש גלוי.
"מוזר," אמרתי לו, "אתה כתבת את הסיפורים האלה, לא כן?"
"ודאי," הוא ענה כמעט בכעס.
"אם כך, לדעתי אין לך מה לחשוש. המכתב הזה הוא במקרה הטוב מתיחה חסרת טעם."
"תשמע," הוא אמר, "הרי אני לא בדיוק פראייר. גם אני הערכתי שמישהו מנסה לעבוד עליי. הלכתי ובדקתי מה בדיוק קורה כאן. ובכן, בחמישים השנים האחרונות לא היתה במדינת ישראל הוצאת ספרים בשם 'עשת'. לעומת זאת, הופיעו כמה וכמה ספרים בשם 'אהבה אסורה'. לא הצלחתי להשיג את כולם. חלקם הופיעו כבר לפני כמה עשרות שנים. אבל קראתי שלושה כאלה ובאף אחד מהם לא היו הסיפורים שלי. וחוץ מזה, רובם היו מתורגמים מאנגלית."
הוא נשם נשימה עמוקה, קיפל את המכתב והכניס אותו לכיסו. אחר כך הוסיף:
"חיפשתי עורך דין בשם יעקב סיוון. יש אחד כזה בירושלים. התקשרתי אליו ושאלתי אותו מה ידוע לו על המכתב. הוא סירב לענות, בטענה שיש חיסיון משפטי לכל אחד מהלקוחות שלו, אין לו זמן לבדוק על איזה מכתב אני מדבר, ובכלל, הוא אינו חייב לתת לי דין וחשבון."
"נראה לי שעשית חקירה יסודית," אמרתי לו, "אני במקומך לא הייתי מתייחס למכתב כזה ברצינות. תמשיך לכתוב סיפורים מעניינים. אם עורך המוסף השבועי, שאני מכיר אותו כעיתונאי קפדן, מסכים לפרסם אותם, כנראה שהם כתובים היטב."
מהבעת פניו של יורם אביבי ראיתי שהוא נרגע מעט.
"תודה שהסכמת לדבר אתי," הוא אמר בהקלה, "אני באמת אמשיך לכתוב. ואם יהיו התפתחויות בסיפור הזה, אני אדווח לך."
שלושה שבועות לאחר אותה שיחה יורם אביבי התקשר אליי שוב.
"לא תאמין," הוא אמר ובקולו יכולתי להבחין בשביעות רצון מהולה בהתלהבות, "הצלחתי לפענח את התעלומה."
"כל הכבוד," אמרתי לו, "מי כתב את המכתב?"
"בחייך," הוא כמעט נעלב, "זה לא סיפור לטלפון. מתי אני יכול לבוא אליך?"
קבענו שיגיע למחרת בשלוש אחר הצהריים והוא לא איחר אפילו בדקה אחת.
הפעם שוב היו פניו חייכניים ובעיניו ריקד ניצוץ של סיפוק והנאה.
הוא התיישב מולי, שילב את ידיו על חזהו והמתין שאשאל אותו איך גילה את כותב המכתב.
שאלתי.
"תשמע," הוא אמר לי בגאווה גלויה, "כנראה שיש לי לא רק כישרון כתיבה, אלא גם כישרון בלשי. החלטתי שאני אפענח את המסתורין הזה ולא יעזור בית דין. לא ייתכן שמישהו יכתוב מכתב כזה וישלח אותו בדואר רשום, מבלי שתהיה לו סיבה טובה לעשות זאת."
"הגיוני," הסכמתי.
"וגם לא סביר שאותו אדם יציין שם של הוצאת ספרים שלא קיימת ויתקשר עם עורך דין שכן קיים, רק כדי לאיים עלי שאפסיק לכתוב ולפרסם את הסיפורים שלי."
הסכמתי אתו בניד ראש.
"ובכן, התחלתי את החקירה שלי בשיטת האלימינציה. דבר ראשון – השמטתי מרשימת החשודים את כל אלה שאין להם כל קשר וזיקה לעלילות הסיפורים שלי. במילים אחרות – כל בני משפחתי, שוודאי אין להם עניין לפגוע בי. כל החברים שלי, שחלקם אפילו לא קראו את הסיפורים שהתפרסמו. כל השכנים שלי, שאת רובם אני אפילו לא מכיר, שוודאי אין להם כל עניין לכתוב מכתב מוזר כזה."
הוא הביט בי במבט קנטרני.
"בקיצור," סיים, "אחרי שפסלתי את כל האנשים שאני מכיר ושמכירים אותי בדרגת קירבה זו או אחרת, לא נשאר לי ברשימה אפילו חשוד אחד."
הוא בנה את סיפורו שלב אחרי שלב ואני התחלתי להבין ולהעריך גם את כישרון הכתיבה שלו.
"ואז," הוא הזדקף בכיסאו, נכון להגיע לשיא המתח, "נזכרתי בעובדה אחת שקודם לא הבאתי אותה בחשבון: שבעצם, ארבעה הסיפורים האחרונים שלי היו מבוססים על עלילותיה של אותה נורה אילני, שגרה בפנטהאוז בבניין שלנו, ושאותם שמעתי מפיו של יושב ראש ועד הבית שלנו, האדון גדעון ברקוביץ'."
"ומה עשית?"
"מה נשאר לי לעשות? לקחתי את המכתב, עליתי לקומה השתים-עשרה, צילצלתי בדלת של גדעון ברקוביץ', הראיתי לו את המכתב ושאלתי אותו מה זה צריך להיות. המסכן הסמיק והתבלבל, אבל די מהר חזר לעצמו והזמין אותי להיכנס לסלון. אחר כך הוא חיפש בספרייה שלו ושלף משם ספרון ישן, שהופיע לפני יותר משישים שנה בהוצאת 'עשת'. שם הספרון היה 'אהבה אסורה, עלילותיה של נערת רחוב'. היו בו יותר מעשרים סיפורים. הוא נתן לי את הספרון ואמר: 'כדאי לך לקרוא את הספר הזה. מכאן לקחתי את כל הסיפורים שאני מספר לכם בישיבות ועד הבית. ושים לב לשם המחבר: יהושע ברקוביץ', אבא שלי, זכרונו לברכה."
יורם אביבי עשה הפסקה קצרה בסיפורו, כנראה לשם הגברת סקרנותי. אחר כך אמר:
"אל תשאל אותי למה הוא בחר בדרך כל כך לא הגיונית כדי לספר לי את הסיפור שלו. הרי הוא היה יכול פשוט להגיד לי שאת הסיפורים האלה כתב פעם אבא שלו. אבל לא ניסיתי לחקור אותו מה ולמה. יש אנשים שאוהבים לעשות הכול בדרך הכי מסובכת שהם יכולים. כל מה ששאלתי אותו היה, מדוע הדביק את כל הסיפורים האלה דווקא לאותה נורה אילני, שגרה בפנטהאוז של הבניין שלנו.
"הוא חייך אלי במבוכה גלויה ושאל: 'אתה לא מכיר את נורה אילני?'
"'לא', אמרתי.
"'ובכן', הוא אמר, 'היא בת יותר מתשעים. עיוורת וחרשת כמעט לגמרי. לא יצאה מהדירה שלה כבר כמה שנים. יש לה שתי מטפלות פיליפיניות, שדואגות לה עשרים וארבע שעות ביממה. ידעתי שאם אהפוך דווקא אותה לגיבורת הסיפורים של אבא שלי, אשיג בכך שני יתרונות חשובים: ראשית, הסיפורים יהיו הרבה יותר עכשוויים ורכילותיים. ושנית, הייתי בטוח שהיא לא תבוא בטענות.'"
אם יש לכם 50,00 מטבעות של שנקל לבזבז נכניס את "דודו פאפל" לפרסומת ברדיו
עלה בדעתנו, שאם כבר הפיצה הוצאת הספרים מטר מחדש את ספרנו "דודו פאפל" (עם ציוריו של אבנר כץ) בחנויות הספרים ברחבי הארץ, אולי תיתן עליו קטע פרסומת קצר ברשת ב' של "קול ישראל", משהו כמו:
"דודו פאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב. ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דודו פאפל" הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
ענה לנו המו"ל שזהו רעיון יפה ואפילו יפה מאוד אלא שישנה בעייה קטנה אחת בדרך למימושו – הוא עולה קרוב ל-100,00 שקלים, ורק הוצאות ספרים גדולות, שקשורות עם חנויות של רשתות ההפצה, יכולות להרשות לעצמן הוצאה שכזו על ספר אחד!
אז בינתיים אתם מתבקשים להעיף עין על הספר בהימצאכם בחנות ספרים, כי מודעות וביקורות לא תהיינה עליו. ובהזדמנות זו שאלו גם על הספר שלי "הילדה מן הים" – ילדיכם ונכדיכם, אולי גם הנינים, יודו לכם.
ורק שערו בנפשכם אלו סכומי עתק מוצָאים על פרסומת ברדיו לספרים, שאינם אפילו רבי-מכר, ולעיתים יש רושם שהפרסומת היא גחמה פרטית של מחברי-ספרים עשירים, שמוכנים לזרוק עשרות אלפי שקלים ובלבד ששמם ושם ספרם יושמע פעמים אחדות ביום ברדיו.
זֶמֶרֶשֶׁת
שלום רב,
אנחנו חבורת צעירים שהקימה ארגון בשם זֶמֶרֶשֶׁת, ששם לו למטרה להציל ולהפיץ את הזמר העברי המוקדם, מראשית הציונות ועד קום המדינה, כשלב ראשון.
אנחנו בקשר אישי עם אליהו הכהן, חוקרי זמר עברי אחרים, ומנויים קבועים של כתב העת (ד"ר נתן שחר, ד"ר טלילה אלירם, פרופ' רנה שפירא, ועוד), ועוקבים בשקיקה אחר הפרסומים שלהם בעיתונך, לומדים הרבה, ונהנים הנאה רבה. נשמח להיות מנויים על כתב העת בכתובת מייל זו zemereshet@gmail.com
כמו כן, נשמח איכשהו להשתלב כ"אייטם" קטן באחד הפרסומים הבאים, היות שלדעתנו יש לכך קשר ישיר לכתב העת (או לפחות לחלק ממנו), ועושה רושם שציבור המנויים ישמח לדעת על האירועים שאנחנו מארגנים ועל שאר הפעילויות שלנו הקשורות להצלת זמר עברי מוקדם.
זהו אתר האינטרנט הזמני שלנו: www.zemer.co.il – ושם תוכלו למצוא מידע נוסף על אודותינו.
בברכה,
גלי נחמן,
צוות זֶמֶרֶשֶׁת, פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם
050-8464425, 054-4654234.
מחב"ע: נשמח להעביר לנמענינו הודעות על אירועים שלכם.
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק י"ז
"אַל תכה את הילדים!"
"תעני לי!"
חליפה לא ענתה.
"תעני לי!" צעק עליה ניסים, "איפה הבעל שלך? אני רוצה לדבר איתו."
"הלך."
"מה הלך? אני רוצה שתסבירי לי בנוכחותו מה קרה באוטובוס? מה אַת עשית לאישתי?"
"תשאל אותה. מה אתה בא אליי? יותר טוב תשמור עליה."
"אַת בהמה. איפה משה דויד? אני צריך לראות אותו."
"אמרתי לך – הלך. ואַל תלכלך עליי את הפה שלך, מפני שאתה בעצמך לא יודע מה שאתה מדבר."
לאחר שהשכיב את ציפורה במיטתה ורחץ את פניה וניגב בזהירות את השׂרטוֹת וחיטא אותן בכוהל נקי, יצא מן הבית לברר בכפר מה קרה לאישתו באוטובוס. פגש כמה אנשים שנסעו איתה ומפי כל אחד שמע סיפור אחר. מישהו טען כי חליפה האשימה את ציפורה שגנבה ממנה את השמלה, ולכן התנפלה עליה וניסתה לקרוע אותה ממנה ולהפשיטה. אחד הילדים אמר כי חליפה תפסה בשערותיה של ציפורה ושׂרטה אותה לאחר שזו אמרה לה שהיא מלכלכת אותה בתרנגולות שלה. אחרים עירבבו את הריב עם המהומה שהיתה תחילה בין חליפה לבין הפועל שנדחק אליה, וסיפרו כי הגברים הרגיזו את חליפה, ולכן החלה משתוללת ומכה בתרנגולותיה על ימין ועל שמאל ונפגעו הרבה נוסעים וגם ציפורה ביניהם. רק במקום אחד הזכירו כי חליפה העליבה את ציפורה על-ידי שפגעה במשפחתה. אולם איש לא העֵז לחזור לפני ניסים על האשמותיה של חליפה נגדו.
מכל הנאמר הבין כי חליפה נפרעה מאישתו על העלבונות שגרם הוא לבעלה במחצבה. הוא החליט כי לא לפי כבודו הוא לריב עימה ולהענישה על הפגיעה, ולכן בא לתבוע ממשה דויד את עלבונה של ציפורה. לא לפי רוחו הוא הוויכוח עם נשים, ודמעות שאין הוא מבין מאין הן באות, וצעקות, ולשון חריפה. מוטב להסביר למשה דויד שאם לא ירסן את אישתו ויחזיק אותה בבית, ואם לא תבוא זו להתנצל לפני ציפורה על הפגיעה שפגעה בה, עתיד משה דויד לחוש היטב את נחת-ידו של ניסים לוי במחצבה. וסופו מחוסר-עבודה וילדיו רעבים ללחם. תחשוב חליפה בדבר ותתקן את דרכיה.
כשנכנס לביתו של משה דויד, שהכיל בסך-כל חדר אחד ופינת-מיטבח, הדהימוּ אותו הדלות והלכלוך ואי-הסדר. ספה כפולה היתה פתוחה לרוחב החדר, סדיניה כהים ומקומטים ותינוק מתגלגל בהם. המיטה נגעה בשולחן רחב שעליו עמדו סירים, צלחות, קעריות מלאות שיירי קליפות של גרעינים, עצמות-עוף מכורסמות, בקבוק-חלב לתינוק ומַפּה מגולגלת בפינה. מכבר לא סר אל משה דויד, אולי מן הימים הראשונים לבואם למקום. הוא לא שיער כמה מוזנח ועלוב הבית. בתחילה היו רוב בתי הכפר כמוהו – קטנים, צפיפותם רבה, וכל המשפחה חיה בחדר אחד ואין לאיש פינה של פרטיוּת, רֶווח בינו לבין האחרים. אולם במשך השנים הצליחו רוב התושבים להוסיף חדר או שניים ולשפר את תנאי מגוריהם, ואילו בביתו של משה דויד לא נגעה כמדומה יד מטפלת מיום שנכנס לגור בו. התקרה שחורה מן הפתיליות, הרצפה מלוכלכת בשִכבה כהה של שומן ואבק שהתקשה, והמקום דומה יותר לאורווה מאשר למִשכּן בני-אדם. "איך אינו מתבייש?" הירהר ניסים, "מדוע אינו מתאמץ לתקן את הבית, להוסיף עליו, להשקיע בו מעט עבודה? הרי משכורתו אינה נמוכה כל-כך. עובד ותיק הוא. וגם אם נחשֵב את הניכויים השונים – עדיין נשְאר לו די כדי לדאוג לביתו. מה הוא עושה בכסף? הולך ושותה? אולי לא הייתי צריך ללחוץ עליו כל-כך? למרות חוצפתו ועקשנותו אין עליו תלונות בעבודה ולא מגיע לו לחיות בצורה כה עלובה. הייתי צריך להקל עליו מעט, בייחוד עכשיו, שכבר הכוח בידי ואין לי חשש ממנו, ועוד למד לקח ממני במסיבה."
חליפה ניצבה בפינת-המיטבח ומשם דיברה אל ניסים לוי. מחבת היתה על הפתילייה ובה שמן רותח. מפעם לפעם החליקה בידה על הידית. קשה היה לטעות במטרת האיוּם המסותר. סיפורים שונים על חליפה התהלכו בכפר, והדֵעה הכללית היתה שהיא מסוגלת לכל דבר, ולכן מוטב שלא להרגיז אותה. במקרה הגרוע ביותר תטען שהתנפלו עליה, ואין זה תענוג גדול ביותר לקבל מחבת שמן רותח בפרצוף.
ניסים לוי התהלך הנה והנה, בזהירות, במעבר הצר שבין השולחן לדלת, והוסיף לחקור אותה. אולם את כעסו האמיתי שמר לשעה שיופיע משה דויד.
חליפה חשה בהיסוסיו והבינה כי משהו מונע בעדו מלהתנפל עליה ולכלות בה את זעמו על כל פגיעותיה באישתו. הם שתקו כמה רגעים והביטו בבן הצעיר, זה שכבר מבקר בבית-הספר, אשר שיחק בקוביות-עץ על הרצפה.
שאלה חליפה: "מה יש לך, ניסים לוי?"
"איפה הבעל שלך?" חזר בעקשנות, "איפה הוא? אני צריך לדבר איתו."
"מה יש? אני לא בן-אדם? כבר לא נאה לך לשוחח איתי? למה אתה לא שואל אותי עוד מה עשיתי לאישתך? למה אתה שותק? אתה יכול להגיד לי כל מה שאתה רוצה! בבקשה."
"לא אריב איתך. אני לא יכול להכות אותך בחזרה, אַת מבינה? בשבילי אַת לא בן-אדם בכלל. ואין לי עניינים איתך. רק הבעל שלך יִתן את החשבון על המעשים הנאים שעשית בכפר."
"אה, אה," לעגה לו, "כבר אתה גיבור גדול ולמטה מן הכבוד שלך להתעסק איתי? אז בבקשה, תשב, תחכה לו עד שיבוא הביתה."
"איפה הוא?"
"איפה הוא, איפה הוא? מאיִן אני יודעת לאן הלך? אולי יושב אצל מנטלו, שם הוא נמצא כל יום. יותר טוב תשאל אתה את האישה שלך."
ניסים קפץ כנשוך-נחש ועבר מיד בשביל הצר שבין השולחן והקיר, ובינתיים הזיז בלי משׂים כמה מן הקוביות שהילד היה בונה מהן בניינים קטנים, ונעצר ליד חליפה בפינת-המיטבח.
"מה אַת מתכוונת, חליפה?"
"אָה? כבר נהייתי טובה בשבילך לדבר איתי? הרי רצית לחכות למשה דויד, לשמוע ממנו את הכול!"
"מה אַת מתכוונת, חליפה? איתי אַת לא תעשי חוכמות. כאן לא האוטובוס. דבּרי!"
חליפה התבוננה בו ושקלה בדעתה מה תאמר – אם להטיח בפניו את חשדותיה ובדרך זו לגרום לריב בינו לבין ציפורה? האם יאמין לה? וכיצד ישפיע הדבר על יחסו למשה דויד? האם יפטר אותו אחר-כך מן העבודה?
"אני לא אומרת שום דבר, רק מה שאנשים בכפר מדברים. לא, יותר טוב שאני לא אגיד לך מילה. למה שאני אקח דברים כאלה על האחריות שלי?"
ניסים הרים עליה את ידו והיה קרוב להכותה. והיא חייכה אליו בדבּרה. הוא משל ברוחו וחש כמה יימצא מגוחך בחוקרו את חליפה על דברי-הרכילות המסופרים בכפר עליו ועל אישתו. פנה ממנה בשאט-נפש וחזר אל השולחן.
"מה קרה לך, ניסים?" חזרה ושאלה אותו, "איפה הכוח והבריאות שהיו לך? למה אתה עצוב כל-כך?"
ניסים הביט אל הקיר ממול. הירהר מעט. לא פנה אליה וענה: "אני? מה איתך, אישה? זאת רק העייפות מן העבודה והסבלנות שלי שאני לא מתפרץ עלייך וגומר איתך את החשבון. אבל אַל תחשבי לך שתתחמקי ממני וממה שמגיע לך בעד השריטות והמכות שעשית לאישתי."
"למה אתה מענה אותה?"
"אני? את מי?" נִפנה כלפיה בתמיהה.
"למה אתה הולך לבלות אצל הבת של חדידו?"
"מה? זה גם העניין שלך? מה פתאום התחילו כולם עוקבים אחרי המעשים שלי?"
"מה זה העניין שלי? ניסים, יותר טוב שהאישה שלך היתה מאושרת ממך ולא עושה לי צרות."
"תסבירי לי את המילים שלך."
"תחשוב עליהן לבד, ניסים. אני לא צריכה להיות הרופא שפותח לך את העיניים העיוורות שלך. רק תביט בעיניים של האישה שלך," והיא חייכה אליו והביטה בו ברחמים ובאהדה ובלגלוג גם יחד.
"אני אהרוג אותך, חליפה. אם תמשיכי לדבר כך," התרתח ניסים.
"מה איכפת לי? כבר במילא החיים שלי לא שווים פרוטה. למה אתה מרמה את עצמך, ניסים? זאת היא האישה שלך שהרסה לשנינו את החיים. איפה השכל שלך להבין לבד?"
"תפסיקי להזכיר אותה! שקרנית!" קם ושוב התקרב אליה ונופף באגרופו, "אני אלמד אותך לקח על המכות שאַת נתת לה! מנוּולת, מלוכלכת שכמוך, איך אַת מעֵזה?"
חליפה חיכתה כמה רגעים כדי שתישמענה היטב צעקותיו בכל הסביבה ואחר-כך החלה צורחת ומיללת ומכה על סיר בכף גדולה. התעורר הילד הקטן וצרח גם הוא, והשכנים מיהרו מן הבתים הסמוכים אל ביתה, והיא קראה כל הזמן:
"יַא, יַא, הצילו! בא הרוצח הזה להתנקם ממני! בא כמו גנב בזמן שאין הבעל שלי בבית בשביל להתנפל עליי. הצילו – אישה מסכנה!"
והיא מרטה את שׂערה ופרעה אותו ומשכה את חלוקה הקרוע ונופפה בזרועותיה הארוכות. הילד הקטן, ששיחק על הרצפה, קם בפנים חיוורים והסתער על ניסים לוי באגרופיו הדלים:
"שלא תכה את אימא שלי, אתה שומע?"
ניסים נבהל מן המהומה שקמה לפתע, ובייחוד מן התינוק שצרח ללא הפסק כאילו שוחטים אותו, והוא פשט את ידיו וניסה להרחיק מעליו את הילד הקטן.
"עזוֹב, עזוֹב אותי," אמר לו, ומשלא הפסיק, תפס בידיו והחזיקוֹ בכוח. אולם הילד החל נושך אותו ובועט בו ברגליו, וכאשר ניסה להרחיקו מעליו מיהרה חליפה אל החלון וצעקה:
"תבואו! תבוא מהר! משטרה! כבר הלב שלי נקרע, הוא רוצח את הילד שלי! הצילו!"
לעיני האנשים שנכנסו לבית התגלה ניסים כשהוא מחזיק בידיו את הילד הקטן המתפתל כנחש ובועט ונושך בו. לבסוף, כיוון שלא היה יכול לעצור בו, השליך אותו לפינת החדר. שכב שם הילד ויִבּב, ואילו ניסים עמד מרעיד ושפתיו מעלות קצף ועיניו מביטות בזעם ובחרדה על סביבותיו.
ניגש אליו אחד האנשים ואמר: "תירגע, תירגע, ניסים! איפה הלך הכבוד שלך, שאתה כבר לא יכול לחכות עד שיבוא האבא שלהם מן העיר ותדבר איתו על כל מה שיש לך בלב? כך עושים, מתנפלים על האישה והילדים המסכנים כשאין אף אחד בבית?"
ניסים שתק. החדר התמלא אנשים. חליפה מיהרה וחלצה אחד משדיה הגדולים כדי להיניק את התינוק, אף כי גמלה אותו זה מכבר. הכול הביטו אל ניסים בבוז ובשינאה. ואילו הוא תחב את חולצתו לתוך מכנסיו ומחה את הזיעה מעל מצחו, העיף מבט בחליפה היושבת על המיטה והסתלק כאילו לא חש כלל בקהל שהקיף אותו.
"איפה הלך השכל של ניסים לוי?" התלחשו האנשים לאחר שיצא, "מה הוא רצה לעשות לך, חליפה?"
כעבור כמה דקות החלו משוחחים בקול וחוקרים את הילד. תוך שעה התפרסם בכל הכפר כי הלך ניסים לוי והִכה את האישה והילד של משה דויד מפני המריבה שהיתה לה באוטובוס עם אישתו. והכול אמרו: "איפה הכבוד של ניסים לוי שהלך להכות אישה? מה קרה לו שנהיה משוגע כזה?"
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
ביקור חוזר ב"תמרה", עסקית לשניים ב-171 שקל
ארוחה עסקית בצהריים לפי המנה העיקרית, שמחירה כולל גם את המנה ראשונה.
ארוחה ב-64 שקל: מנה ראשונה מרק חרירה אדמדם וקצת חמוץ עם ירקות וגרגירי חימצה. המיסתורית מאוד נהנתה ממנו, אנחנו לא. עיקרית: המבורגר ברוטב יין עם מעט תרמילי אפונה ירוקים גדולים במיוחד. טעים. תוספת בקערית נפרדת: תפוחי אדמה מבושלים ואפויים עם בצל ותבלינים.
ארוחה ב-52 שקל: מנה ראשונה שקשה לוותר עליה ב"תמרה": פטה כבד עוף טעים שמורגש בו טעם הקוניאק, עם דבלת תאנים מבושלת ברוטב מתוק טעים, ושני צנימונים. עיקרית: 4 קבבוני טלה טעימים ברוטב טחינה, וחציל בינוני אפוי בתנור, ממש מעדן, ועם תוספת בקערית נפרדת של אורז מבושל, רגיל ופראי עם פרוסות שקדים וצימוקים. טעים.
1 בירה היינקן, 20 שקל.
1 גלידת סורבה סיציליאנית, שני כדורים, 15 שקל. בייחוד כדור המנגו היה טעים.
חופשי: סלסלת לחם כפרי כהה טרי וטעים ביותר עם קערונת חמאה. מים קרים.
סך הכול 151 שקל + תשר 20 שקל שהם 171 שקל.
תמרה, חשמונאים 95, תל אביב, טל. 03-6240707. האווירה נעימה. מומלץ מאוד. (מה עוד ששמענו על חברים שאכלו במסעדת יוקרה ב-450 שקל לסועד וחזרו הביתה עם שלשול!) – סיפרנו לבעלים הקרח, יובל, על שני פריטים שטעמנו בספרד.
האחד: רבו דה תורו אלה קורדובֶּסה – rabo de toro a la cordobeca – ואמר שבישראל יש בעייה להשיג זנב שור, ומשתמשים בזנב פרה, והמנה שהוא מכין אצלו לארוחות ערב, ובקרוב ייתן אותה גם לעסקית בצהריים, נקראת בשם "נזיד זנב"!
והפריט השני, לקינוח: סורבה לימון מעורבב היטב עם שמפניה ספרדית –cava con – ואפשר לקבלו גם עם וודקה. מעולה. שותים בגביע גבוה של שמפניה. נסו לערבב בבית!
* * *
עוז אלמוג
הישרדות בע"ם / ציטוט מתוך:
27.01.08, y-net
כשמתפלצים מההידרדרות המוסרית בחברה הישראלית, ראוי שנדע שגורמים לכך גם המסרים המוצפנים בתוכניות כמו "הישרדות", בהן סולידריות חברתית ודאגה לזולת הם לא יותר מהתנהגות פראיירית.
הסידרה "הישרדות", המשודרת בערוץ 10, היא תמהיל שמייצר כדור אקסטזי הממכר צופים רבים. הנוסחה המיובאת, פשוטה וגאונית: איים אקזוטיים, צעירים וצעירות חטובי גזרה, סיר לחץ קבוצתי בסביבה מבודדת, דינאמיקה אנושית רוויית יצרים ותככים, תחרות עזה על פרס חומרי יקר ערך (דירה וג'יפ, איך לא?) הפתעות ותפניות בלתי צפויות בעלילה, דמויות רב תרבותיות, מגזריות ומגדריות, המאפשרות הזדהות של קהלים רחבים (חוץ מהערבים והחרדים, שמקומם נפקד כצפוי), גיבורים טרגיים וקומיים, ארוטיקה ומתח מיני, ומנחה "סלב" שכבר זכה ב"פרס הגדול" – יעל בר זוהר, הדוגמנית-שחקנית-שרדנית.
כולנו אוהבים להזדהות עם החזק והחלש, חווים מתחים וקשיים בחיי היומיום, מתחמנים ומתוחמנים, מאכזבים ומאוכזבים, וכמובן אוהבים לצותת, להציץ ולרכל. לכן, גם כאשר הריאליטי היא לא בדיוק מציאות, אנחנו מרותקים למסך הכסף, תרתי משמע.
הישרדות מדברת אלינו כמובן גם בגלל הפן הישראלי, שכן הגיבורים דוברי עברית ומזכירים לנו בחזותם, תגובותיהם וצורת החשיבה שלהם את עצמנו וחברינו. מדי פעם גם מבליחה איזו תזכורת סמלית, כדוגמת מולי היפיוף, המניח תפילין בבוקר – תמונה שמסמנת לנו שגם הבלונדינים הם יהודים כשרים למהדרין. למעלה מזה, החיים בישראל הם סדרת הישרדות אחת גדולה וקל לנו להזדהות עם סבל ומצוקה, גם כשהם וירטואליים ומרופדים בעצי קוקוס וים תכול. ובניגוד לרוב האמריקנים, שלא יודעים מהם חיי צבא, אנחנו הדלקנו מדורות ולפידים בשבטי הצופים וסחבנו 20 קילו על הגב במסעות הכומתה. כך שהמבחנים של סבאנה וג'יבארו קטנים עלינו והתחושה מוכרת.
עם זאת, בסופו של דבר "הישרדות" היא ביסודה סידרה אמריקנית. היא כזו לא רק בגלל שנוצרה במקור בארה"ב, אלא משום שהיא משקפת את תמצית תפישת העולם הקפיטליסטית, העומדת ביסוד אימפריית הכוכבים והפסים. זו תפישה מוסרית ומפלצתית כאחד, המעודדת את הנאצל והשפל שבאדם.
עצם השם מבטא הכול. הישרדות ב"אמריקנית" אין פירושה פשוט לחיות ואפילו לא להיות מאושר, אלא לנצח את האחרים ומעל לכל להתעשר, רצוי על חשבונם.
אז נכון, בתחרות הזאת יש כללים וחוקים מוסכמים שצריך לכבד. לא בכדי המודח עוזב במהירות מבלי למחות או לקלל – ממש כמו הספורטאי האמריקני שיודע להפסיד בכבוד, או המפוטר המקבל עליו בהכנעה את דין הבוסים. נכון גם שכדי לנצח צריך להפעיל דימיון יצירתי, חשיבה אסטרטגית וכושר אילתור, וכמובן נחישות וסיבולת. אסור להישבר, כי על המפסידים אין רחמים, רק שמחה לאיד. עיין ערך הרגע המבחיל שבו הקבוצה שניצחה זוללת בהנאה מול העיניים הכלות של היריבים המובסים והרעבים.
אך השורה התחתונה במשחק הזה היא שהמטרה מקדשת כל אמצעי. מותר לכרות בריתות עם האויב ולשקר לידיד, ולגיטימי להפר הבטחות ולהכשיל את השבט שלך, שרק לפני דקה גונן עליך. כי לא הקולקטיב מנצח. הניצחון הוא בסופו של דבר אישי והזוכה לוקח את כל הקופה.
המשחק הזה מדמה היטב את המציאות הכלכלית והתרבותית בארה"ב, ובעצם בכל העולם המערבי, גם במובן זה שהוא אינו מתבייש לחשוף את השקר בדבר התחרות ההוגנת ואת אשליית הדרוויניזם החברתי (The survival of the fittest). שהרי בסידרה, ממש כמו במציאות, יש מי שמושך בחוטים השקופים, כלומר מנווט את המשחק, בין השאר באמצעות הענקת חסינות עקיפה למתחרים שמעלים את הרייטינג – לרוב, התככנים והיפים.
אז יהיו שיגידו שסדרות לא אמורות לחנך, אלא רק לבדר. אולי. ובכל זאת, אם אנחנו חוזרים ומתפלצים מהידרדרות הקוד המוסרי בחברה הישראלית, ראוי שנדע מהיכן מגיעים "המזהמים". הרעל התקשורתי-בידורי מגיע גם דרך המסרים המוצפנים בתוכניות כמו "הישרדות". הצופה ההדיוט לומד מהם שהחיים הם רק משחק – בדרך כלל משחק סכום אפס; שאסור להיות גלוי וישר עד הסוף ורצוי להעמיד פנים, כדי לא לחשוף את הקלפים ולתמרן ביעילות את הזולת; ושגם מי שנראה לכאורה אלטרואיסט הוא בסופו של דבר אגואיסט, כלומר מניפולאטור עם מטרה אישית. לכן סולידאריות חברתית ודאגה לזולת הם לא יותר מהתנהגות פראיירית.
בעבר האדרנו את ה"חברמן" והוקענו את ה"סוציומט" – שתי מילים ישראליות מאוד, שקשה לתרגמן לשפות אחרות. היום אנחנו מאדירים את התחמן. תחמנים רבים, שלא סופרים את הזולת, באמת מנצחים אצלנו חדשות לבקרים, אבל ראוי לזכור שהניצחון האישי שלהם לא יקדם את ההישרדות של החברה הישראלית.
פרופ' עוז אלמוג הוא סוציולוג מהחוג ללימוד א"י באוניברסיטת חיפה.
* * *
"הגזמת. אולמרט מקבל תקשורת אוהדת מאוד!"
אהוד, הגזמת [גיליון 311]. אולמרט מקבל תקשורת אוהדת מאוד ומאתרגת מאוד, בעיקר בשל דרכו המדינית המר"צית החדשה. קרא, לדוגמה, את המאמרים האחרונים של יואל מרקוס ושל נחום ברנע, שני העיתונאים הבכירים ביותר בישראל והם אינם היחידים.
אורי הייטנר
אורי, אמרת שניים אלה, אמרת כמעט הכול, בתוספת יוסף טומי לפיד. והשניים הראשונים ה"בכירים" הם אנשי מערכות עיתוניהם ולא משתתפים מן חוץ. לא הגזמתי. אבל כמובן שאשמח אם המגמה שלהם תתחזק. על יואל מרקוס אני קצת פחות סומך כי עמדותיו הן לעיתים בגֶדר שבשבת.
אהוד
אז הנה יש לך תוספת מהבוקר [25.1] – גדעון לוי. אני לא הייתי מתגאה בכך, והעובדה שגדעון לוי תומך בו, ויריב אופנהיימר תומך בו – היא לא מקרית. הבנאדם [אולמרט] השתגע ואימץ ומנסה ליישם את תפיסת השמאל הרדיקאלי. כמו שרון לפני ההתנתקות – תסמונת האתרוג פועלת. הוא הולך והופך ליקיר התקשורת, בלי קשר למחדליו וכשליו.
אורי
* * *
האזכרה לזאביק פרסטמן
לשעבר חבר גרעין "שדמות" וממייסדי קיבוץ עין גדי
תתקיים ביום שלישי הקרוב, 29.1.08 בשעה 14.30
בבית העלמין סגולה בפתח תקווה
* * *
יורם טהרלב מזמין אתכם לגלוש באתר החדש שלו באינטרנט
* * *
אויבי איש אנשי ביתו
אם יש לך בממשלה את ציפי ליבני בתור שרת החוץ
אתה כבר לא צריך את ביבי בתור ראש האופוזיציה
ולציבור יש הזדמנות לראות עד כמה ליבני לויאלית ומתאימה להיות ראש ממשלה במקומך!
* * *
עצומת הסגל האקדמי הזוטר
שלום לכולם,
אלה מכם המזדהים עם מטרות העצומה בקישור הרצ"ב, מוזמנים לחתום עליה, וגם להפיץ הלאה. אולי זה יצליח. שלכם תמיד,
האהרונים
http://www.atzuma.co.il/petition/carny/1
* * *
אוריאל כהן
"אשר יצר" גשעפטן – קַנְטָטָה לַפְּרוֹסְטָטָה
מִשְׁתוֹלֶלֶת פּה קְטָטָה:
שַׁלְפּוּחִית וּפְּרוֹסְטָטָה,
הַאַחַת לָחוץ תִּלְחַץ
הַשְּׁנִיָּה מָחוץ תִּמְחַץ.
אוי גֶוואלְד הַשַּׁלְפּוּחִית
לְעַצְבֵּן כָּל כָּך מוּמְחִית
בִּגְלָלָהּ בַּיּוֹם בַּלַּילָה
חֶרֶשׁ אֵצֶא לִי וַאֲטַיְּלָה
צַעַד צַעַד אֶל הַקֶּרֶשׁ
אֶל אֲשֶר יוּטַל הַפֶּרֶשׁ.
לחובבי חזון גדוד העבודה: הַך פַּטִּישׁ וְאַל תִּצְנַח
מָה קָרָה שֶׁכַּך תִּגְנַח ?
טִיפּ-טִפָּה, מַפְסִיק וְנָח?!
פוּנְקְצִיּוֹתֶיך אַל תִּזְנַח,
לאנשי העליה הראשונה ולצאצאיהם: נֵט הַמֵּיתָר נֵט אֲנָך!
למסיירים בלילה למרגלות הניאגרה: אֶנְדֶנְדִינוֹ אֶנְדֶנְדִינוֹ
לכל מי שסבלנותם דולפת: נוּ כְּבָר נוּ, אִינַעַנְדִּינוֹ...
כַּמָּה כְּבָר נַתָּתִי שַׁי לָהּ
אֶלֶף דֶלֶף אַך לא דַי לָהּ
אַך אֲנִי עוֹד כַּף אֶמְחָא לָהּ
שִׁיר מִזְמוֹר אַגִישׁ מִנְחָה לָהּ
שִׁיר וָשֶבַח וְקַנְטָטָה
מִן הַחֲגוֹרָה וָמַטָּה,
כֵּן חֶבְרָיָה, כַּף אֶל כַּף
עַל כָּל רֶבַע טִיף טִיף טָף.
אָז יָשִׁיר מִן הַמֵּיצָר
אִישׁ שֶׁצִּנּוֹרוֹ הוּצַר
וּבְלִבּוֹ תִּקְוָה נָצַר
לְבָרֵך "אֲשֶׁר יָצַר":
רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ
בְּבִטְנִי הוֹמֶה שַׁלְפּוּחַ
יְבַקְשֵּנִי: קוּם נָשׂוּחַ
הָאַסְלָתָה שָׁם נָנוּחַ
אם חל ביום חול: צַנְתָּרַי שָׁם יִלְחֲשׁוּ אַאַח...
אם חל בשבת : בְּנֵי מֵעַי שָׁם יֵאָנְחוּ אַאַח...
פּה וְשָׁם גַם יִרְעֲמוּ: הַך!
אוּצִי נָא טִפָּה שְׁכוּחָה
חִישׁ כָּאֲיָלָה שְׁלוּחָה
אִם יוֹם חוֹל וְאִם שַׁבָּת
לא חָשׁוּב מִנַיִן בָּאת
הָעִקָּר לְאָן תֵּלְכִי
רוֹן קִלּוּחַ בַּצִּנּוֹר
מִזְדַּמְרֵר כִּצְלִיל כִּנּוֹר
תַּם הַחֵרֶם
עַז הַזֶּרֶם
כִּבְיָמִים
שֶׁל אָז וְטֶרֶם
סַר סָפֵק מִלֵּב שׁוֹאֵל,
לְצִיּוֹן כִּי בָא גוֹאֵל
אֵיך, כֵּיצָד, וְכָל הַיֶּתֶר,
נָא עַיֵּן סְעִיף "קָתֶטֶר"
ביבליוגרפיה:
מתוך: אוריאל א' פרק חט"א פסוק זי"ן
[הערה: בגלל התבנית המיוחדת של הקנטטה הבאנו אותה באותה שונה מזו הנהוגה אצלנו]
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,717 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 308], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.3% מהנמענים לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל