| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 313
תל אביב, יום חמישי, כ"ד בשבט תשס"ח, 31 בינואר 2008
עם צרופות המכתב שקיבלה עדינה בר-אל משוטר ישראלי בנפת עזה ב-1957!
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: אחרי המדורה (שיר).
אהוד בן עזר: ההר הוליד עכבר – על מסקנות ועדת וינוגרד.
אורי הייטנר: קריסת ציר פילדלפי – איוּם או הזדמנות?
הפינה של ההוא מחלם, יִשְׂרָאֵל הַר: כּוֹס תַּרְעֵלָה (ועוד שיר וקטעים).
יוסי גמזו: שִיר מוֹלֶדֶת.
ד"ר גיא בכור: עקרונות זריקת הבומרנג ולקחי עזה.
אלישע פורת: הדובדבן של דודתי (ממואר).
משה שפריר: פָּלִינְדְרוֹמוֹת.
שו"ת אליהו הכהן: יוסי ריגר: הנציב העליון מק מייקל. / משה ברק: על כדורי הדום-דום. / עידית פז: האם התערבבו פה שני שירים? / עפר גביש: צימרמן. /
אליהו הכהן עונה לכל אחד ואחד.
שיר פרסומת לשמוטי אמיתי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אלי יזרעאלי: על בול הרב כדורי: בהמשך תשווק רשות הדואר מים עם תמונתו.
עוז אלמוג: הספינינט ואנחנו [ציטוט].
דורון גיסין: הטיפשות, האמונה והיונה.
מאיר ריבקין: הַעֶצֶב שֶאֵין לוֹ סוֹף (שיר).
פנינה פרנקל: הכתם (סיפור).
עדינה בר-אל: מבצע חיפוש אחרי כחמישים שנה.
אריאל עינת: מדינת ישראל – "מדינת חוק" או "מדינת חוקים"?
תקוה וינשטוק: דרור טישלר אורון.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק י"ח, חליפה מסַפּרת.
יצחק אוורבוך-אורפז
אחרי המדורה
עָשָׁן מְעַט. אֵפֶר לֹא הַרְבֵּה. שְׁתִיקָה.
וְאֶצְבָּעוֹת בָּאֵפֶר
בְּהוּלוֹת
לִתְפּוֹס אֵיזוֹ חֲמִימוּת אַחֲרוֹנָה.
מתוך המחזור "נגיעות" (5)
אהוד בן עזר: ההר הוליד עכבר
מסקנות ועדת וינוגרד, שלקריאתן מפי השופט האזנו חצי שעה, יכלו להיות מסה או מאמר מחקרי ארוך של פובליציסט מוכשר (אם כי לא צודק בכל אבחנותיו) – שהתבונן במציאות בעיניים פקוחות ועקב אחרי מלחמת לבנון השנייה מלפני תחילתה ועד אחריתה, אחרית שטרם הוכרעה. לא היה נדרש לשם כך האפראט הוועדתי הגדול והיקר, והעבודה המרובה, והשיגוע של מדינה שלמה, על רוחשי הרע ורוחשי הטוב שבקירבה. יש ביוונית מושג, קאירוס, שעת כושר. יש שעת כושר להיכנס למלחמה, שעה שלא היתה קודם, בזמן שרון, ולא לאחריה, כי לא היינו זוכים לַתמיכה הבינלאומית. ויש שעת כושר לניצחון במלחמה, שלא האירה לנו פנים מפני שמלחמה דומה אולי למשחק שחמט, אבל עם שני שחקנים ולא עם שחקן אחד בכל המהלכים.
יש גם לברך גם על ההססנות של הממשלה, שלא יצאה למבצע צבאי נרחב מלכתחילה אלא הניחה זמן למכה האווירית, שאחרת היינו תקועים שוב בדרום-לבנון הכבוש במחיר מאות אם לא אלפי לוחמים שלנו, וגם נופלים במארבים מדי יום שבו אנו יושבים שם, וכל זה לא היה משנה את תוצאותיה של המלחמה אלא אם כן היינו מוחקים את כל דרום-לבנון בפצצה אטומית, וזאת מפני שהגרילה של הטרור החיזבאללי היתה נמשכת גם תחת "כיבוש" ישראלי.
לא נחזור כאן על כל דברי ההבל, וגם הדברים החכמים, שנאמרו ונכתבו מיום סיומה של המלחמה, ושרובם גוייס לעריפת ראשו של אולמרט. ולא נדבר גם על החוכמה הצבאית המוגבלת מאוד של הוועדה, בעיקר בקשר לתיפקודו של חיל האוויר, שבהחלט היא בחנה אותו בחוכמה שלאחר-מעשה, ובעצם בחוסר-חוכמה שלאחר מעשה. לא נחזור גם על הדרך שבה גילינו את ערוותו של העלון המגמתי "ישראל היום" כאשר ניסינו לכתוב בו כמה דברים נכונים ואמיצים בנושאים האלה, והתפוטרנו. נאמר רק שאנחנו שמחים בגיבוי שקיבלו ראש הממשלה, ועימו למרבה הפלא גם שר הביטחון דאז, על חלקם במלחמת לבנון השנייה, ואנחנו מאחלים לראש הממשלה (ולשר הביטחון כיום) המשך כהונה משותף שתהיינה בה גם הרבה שעות כושר ושעות מזל, כי התסבוכות והאִיומים שבפניהם אנחנו בכמדינה עומדים הם באמת איומים.
* * *
אורי הייטנר
קריסת ציר פילדלפי – איום או הזדמנות?
קריסת ציר פילדלפי והמעבר ההמוני של פלשתינאים מרצועת עזה למצרים וחזרה מוצג כשבר, כמכה לישראל. האם באמת מדובר באיום, או שמא האירוע הוא דווקא הזדמנות לשיפור מצבה של ישראל?
מכמה בחינות, מדובר באירוע שלילי ומסוכן: א. מדובר בהפרת ההסכמות מצד מצרים, שהתגלתה כפרטנר בלתי אמין. ב. קיים חשש של העברת נשק ואמל"ח מסיני לרצועת עזה ללא הגבלה. ג. מדובר בכישלון קונספציית המצור – הפעלת לחץ על האוכלוסיה הפלשתינאית כדי שתפיל את ממשלת חמאס או לכל הפחות תביא להפסקת ירי הקסאמים. השילוב של הפסקת החשמל המבויימת ופריצת החומה חיזקו את מעמד חמאס.
להבדיל מהיבטים אלה, האירוע יוצר הזדמנות לתפנית אסטרטגית רבת חשיבות – הפניית כיוון האוריינטציה של הפלשתינאים מתלות בישראל לתלות במצרים. מאז קום המדינה, הנציחו הערבים את בעיית הפליטים, ככלי ללחץ על ישראל, מתוך מגמה לשטוף אותה בפלשתינאים. מדינות ערב לא נקפו אצבע כדי לסייע להם ודעת הקהל העולמית ראתה בישראל אחראית למצבם. אחת השגיאות הגדולות ביותר של ישראל, מתהליך אוסלו ועד תהליך אנאפוליס, הוא עצם הנכונות להעלות את סוגיית הפליטים לדיון. בעצם הנכונות לדון בסוגיה, ישנה הכרה בכך שישראל נושאת באחריות לנושא.
ישראל שילמה מחיר כבד מנשוא בהתנתקות מרצועת עזה – עקירת היישובים, גירוש התושבים, תקדים בעייתי ביותר של נסיגה לקווי 4.6.67. התמורה, למענה שילמנו את המחיר הזה, היתה אמורה להיות כפולה: א. "להיפטר מעזה", כלומר לא להיות עוד אחראים על מיליון וחצי הפלשתינאים החיים בה. ב. הפסקת הטרור מעזה, כיוון שלא תהיה לעזתים עוד עילת "הכיבוש".
המחיר שולם במלואו, ואף מעבר לכך – המדינה, שידעה לעקור ביעילות מירבית את היישובים, גילתה ומגלה חוסר יכולת מתמשך במציאת פתרון לעקורים. והתמורה? הטרור נמשך במלוא עוזו והעולם ממשיך לראות בישראל אחראית על הפלשתינאים בעזה. העולם? אפילו בג"ץ, בהחלטה שערורייתית בנושא לא לו, התייחס לישראל כאל אחראית על רווחת האוכלוסיה הפלשתינאית ברצועת עזה. הפסקת החשמל המבויימת והצגת נוער הנרות הפלשתינאי הביא את תיאטרון האבסורד הזה לשיא – כאשר בעולם ובארץ הופעל לחץ אפקטיבי (שאף הניב תוצאות וגרם לברק למצמץ מוקדם מדי) להפסיק את הסגר על רצועת עזה.
קריסת ציר פילדלפי, היא הזדמנות למהפך – לחיבור הטבעי של הפלשתינאים ברצועת עזה עם אחיהם המצרים. מן הראוי שהאחריות על סיוע לפלשתינאים תהיה של המצרים. האבסורד, שבו הפלשתינאים מבצעים מידי יום פשעי מלחמה נגד ישראל ומשגרים טילים לעבר אוכלוסיית האזרחית ובמקביל ישראל מאכילה ומשקה אותם, מספקת להם דלק וחשמל, חייב להפסק. אין כל היגיון בהמשך האבסורד של ירי טילים בניסיון לפגוע בתחנת הכוח המספקת חשמל, המשמש גם לייצור הרקטות. התנתקנו מעזה ועל הנתק להיות מוחלט. על ישראל להודיע על מועד קרוב ככל הניתן, שבו היא תפסיק את אספקת החשמל, ובכל מקרה, כל עוד הטרור נמשך – לא לספק חשמל. אין כל סיבה שישראל תהיה אחראית יותר מממשלת חמאס על רווחת הפלשתינאים. אין גם כל סיבה שדווקא ישראל ולא מדינות ערב תיצור רשת ביטחון לפלשתינאים הנפגעים מחוסר האחריות של ממשלתם. קריסת פילדלפי עשויה להפנות זרקור לעבר האחריות המצרית ולהסירו מטענת האחריות הישראלית.
לנוכח ההזדמנות הגדולה הזאת, ניתן לבחון מחדש את האיומים אותם הצגתי בראשית דבריי. הפרת ההסכמות בידי מצרים – אין בכך כל חדש. כל הסכמי הנורמליזציה בין ישראל למצרים, שאמורים להיות תשתית השלום בין המדינות והעמים ותכלית הוויתור הכואב על כל סיני ועקירת היישובים, מופרים ברגל גסה בידי מצרים מידי יום ביומו. נשיא מצרים מדיר את רגליו מישראל. מצרים מובילה הסתה חמורה נגד ישראל בתוכה ומחוצה לה (היא שעמדה מאחורי הועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן). מצרים יוצרת חדשות לבקרים משברים ביחסים עם ישראל. אפילו שגרירות מצרים בת"א שבתה שנים רבות. עוד הסכם הופר? זה ממש לא מעלה ולא מוריד.
העברת נשק ואמל"ח לרצועת עזה – גם בכך אין כל חדש. אוטוסטרדת המנהרות תחת אפם של המצרים עובדת כל העת.
כישלון קונספציית המצור – אין לישראל אינטרס לפגוע באזרחים הפלשתינאים. הפחד מפני משבר הומאניטרי שיתק את יכולת התגובה הישראלית. חמאס היטיב לנצל את הסגר הישראלי כדי להציג פגיעה הומאניטרית בפלשתינאים. הלחץ הבינלאומי על ישראל, שהקשה עליה להתמיד בהפעלת הסגר, נבע מההתייחסות אליה כאחראית על הפלשתינאים. כעת תוכל ישראל ביתר קלות לפעול בדרכים שונות נגד הפלשתינאים. מצור? אדרבא, יש רפיח המצרית, יש אל עריש, זה הכיוון הטבעי והנכון לתושבי עזה.
האם ישראל תשכיל לנצל את ההזדמנות שנקרתה לה? הצעדים המדיניים שהממשלה נוקטת – הלחץ על מצרים להחזיר את המצב לקדמותו, הם איוולת. על ישראל לעודד את המעבר החופשי בין רצועת עזה למצרים. במצב החדש, ייקל על ישראל להתמיד בסגירה המוחלטת של המעברים ולהתנתק סוף סוף מעזה. יש רק לקוות, שבג"ץ ינהג איפוק, לא יתערב ולא יענה לעתירה של ארגון עדאללה, שמטרותיו ידועות.
במקביל, על ישראל להיערך בעוד מועד לאיום חמור – ניסיון פלשתינאי למעבר המוני לישראל, כפי שנעשה בגבול מצרים. יש להכין דרכי פעולה שימנעו הצלחה של צעד כזה, בלי לגרום למרחץ דמים.
* * *
חזק ואמץ!
לכל העומדים על משמר חיינו התקינים
בַּקור, בסערות, בגשמים, בשלג, בשיטפונות, בַּגבולות, בִּמְפָגְעִים וּבְמִפְגָעִים
בעוד אנו ספונים היטב בדירותינו החמימות
תודה!
* * *
הפינה של ההוא מחלם
יִשְׂרָאֵל הַר
כּוֹס תַּרְעֵלָה
בֵּין שִׁבְעִים בֶּן גְּבוּרָה קוֹצִים
מְהַלְכִים בְּאֶצְבְּעוֹת רַגְלַי –
כֶּלֶב הַב מַחַט גִיד וּמְשׁוֹךְ זְרוֹעַ
– אֶבֶן גָזִית גְּדוֹלָה בְּעָמְדִי לְהַלֵךְ
אוֹי – מַה לִּי עוֹמֵד וְאוֹי לִי כִּי
אֵשֵׁב עַל קַרְקַע אֶרֶץ אֵין מַיִם
זַכִּים לִמְּזוֹג כּוֹסִי
אֵין רְוָיָה לַצָּמָא –
גְּרוֹנִי פָּתוּחַ
עד כאן השיר ותודה לכם אהודים יקרים
עלי דנדיס ועומר טאה רצחו ליד חברון את אחיקם עמיחי הי"ד ואת דוד רובין הי"ד ונשפטו בבית משפט צבאי פלישטינאי ל-15 שנות מאסר, אני חוזר חמש עשרה שנות מאסר, התובע, מר ואצף אלג'עברי, אמר שבית המשפט טיפל בפרשה בלי משוא פנים כי... השניים לא תיכננו את הרצח. ואתה, השר חיים רמון, מה אתה אומר על אודות עלי דנדיס ועומר טאה ה"נמקים" בכלא הפלישטינאי. מעניין אותי, אזרח ותושב בישראל, לדעת מה דעת השר בעניין?
בכבוד הראוי,
ישראל הר
היה היה לי בנעורי הבוגרים כלבלב חמוד קראו לו בנקי עתה בזקנותי הוא רוצה לבלוע אותי... והרי הסיפור של אתמול: לכל הבנקאים יש שיגיונות ו"עמלות" שהם גובים ממני ממך ואף פעם לא, חלילה – נותנים ללקוח - עד אין סוף וגבול, ועתה, אישית אני יודע זאת מזה זמן רב כאמור – נוספה גם חוצפה: הבנק – הלאומי – שלח לי מתנה בתנאי שאשלם לו תמורתה
אודה לכם מאוד אם תפיצו סיפור קטן זה בין קוראי הגיליונות חדשות בן עזר
בכבוד רב,
ישראל הר
כֵּסֶל
אשר
הגבר אשר שָׂם לבבו
ולא
טחו עיניו ולא פנה אל
רהבי
שלום עכשיו ושטי כזב
אין
מזל לחגית מהר אַרְבֵּל
התאהבה
המון בְּנּוּן בְּרוֹקְוֵי
והוא
את החולה אהב לילה
לילה
לצוד שׁורי בר יצא
בוקר
ולא שב חגית חפשו יצאה
קו קרן
זהוב פגעה את
עֵינָה
דוֹק כִּסָּה – אהובה
על
קרני שור הבר נגרר
הכסיל
– הוא
שאמרנו
– אין
לחגית
מזל אהבה
עד כאן אהוד יקר וכל טוב ושמחה בנטיעות אהבה של גיליונות חדשות אהוד בן עזר
* * *
האם ישתלטו פיראטים על אקו"ם?
* * *
יוסי גמזו
שִיר מוֹלֶדֶת
אֵלֶּה שֶיֵּש לָהֶם צֹרֶךְ לוֹמַר לָךְ
גַּם אֶת הַדְּבָרִים הֲכִי קָשִים וּמַכְאִיבִים,
אֵלֶּה שֶלֹּא שוֹכֲחִים כַּמָּה מַר לָךְ
לִרְאוֹת יוֹצְאֵי-שוֹאָה וְיַלְדֵי-עֹנִי עֲזוּבִים.
אֵלֶּה שֶכְּפוֹר חַסְרֵי-בַּיִת בַּגֶּשֶם
חוֹדֵר אֶל לְבָבָם שֶלֹּא כְּמוֹ אֵלֶּה הַסְּרוּחִים
בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הַחֶבְרָתִי כְּשֶאַתְּ פּוֹגֶשֶת
נָכִים מְקֻפָּחִים וּפֶנְסְיוֹנֶרִים מֻזְנָחִים.
אֵלֶּה שֶלֹּא נִמְצָאִים בַּפּוֹזִיצְיָה
שֶל מַכְחִישֵי הַפַאקְט שֶהַחִנּוּךְ עַל הַפָּנִים
כְּשֶיֵּש לָךְ תַּקְצִיבִים לְעוֹד שָֹרִים בַּקּוֹאָלִיצְיָה
אַךְ לֹא לְאָמָּנוּת וְסִפְרִיּוֹת וְאֻלְפָּנִים.
אֵלֶּה שֶלֹּא חֲדֵלִים מִלִּרְתֹּחַ
עַל הַפְקָרַת שְֹדֵרוֹת לַחֲמָסָם וַחֲמָא"סָם
שֶל כַּת רוֹצְחִים שְפָלִים בְּעוֹד שִפְעוֹת מָמוֹן וָכֹחַ
מֻפְנוֹת לְשֹחַד מִפְלָגוֹת בִּמְקוֹם בְּלִימַת קָסָאם.
אֵלֶּה שֶדֵּי מֻדְאֲגִים מִן הַנֹּעַר
הַמִּתְחַנֵּךְ עַל הַדֻּגְמָה שֶל "גַּם אִם כְּבָר יִפְשַע
מִמְשָל מֻשְחָת הוּא אֶל כִּסְּאוֹ מֻלְחָם כָּאן לִבְלִי נוֹעַ"
גַם אִם לָעָם אֵין כָּל אֵמוּן וְלוֹ אֵין כָּל בּוּשָה.
אֵלֶּה שֶלֹּא מִתְעַלְּמִים אַף לְרֶגַע
מִן הַסְּקַנְדָּל בּוֹ הוֹן-נִתְמַךְ-שִלְטוֹן כָּאן מַעֲבִיר
אֶל כָּל מַעַרְכוֹתֵינוּ יוֹם וָלַיְלָה אֶת הַפֶּגַע
שֶל הֶרֶס חוֹף וָנוֹף וְזִהוּם מַיִם וַאֲוִיר.
אֵלֶּה שֶכְּבָר הִתְעַיְּפוּ מִלִּשְמֹעַ
אֶת הַסִּכְלוּת שֶל "אָנוּ, שֶקִּלְקַלְנוּ – נְתַקֵּן"
כְּשֶעֲזוּבַת הַמִּקְלָטִים כַּיּוֹם מַמָּש כָּמוֹהָ
כְּפִי שֶהָיְתָה לִפְנֵי שָנָה, וְהַמִּגּוּן גַּם כֵּן.
אֵלֶּה שֶכָּל תֵּרוּצֵי מַפְכָּ"לֵינוּ
לֹא מַרְגִּיעִים אוֹתָם מֵהִתְעַצְּמוּת הַבָּאלָאגָאן
בּוֹ הַמִּגְזָר הַיְּחִידִי שֶמְּאֻרְגָּן אֶצְלֵנוּ
הוּא זֶה הַמִּתְקָרֵא בַּמַּאפְיָה פֶּשַע מְאֻרְגָּן.
אֵלֶּה שֶכָּל יַחְ"צָנָיו שֶל הַטִּיחַ
שֶל חַארְתּוֹת אֲחָ"מֵינוּ לֹא הִצְלִיחוּ לְבַיֵּם
לָהֶם שוּם show שֶל שַֹר שֶלֹּא הִבְטִיחַ לְהַבְטִיחַ
אֲבָל, כְּקוֹמְבִּינָטוֹר, לֹא הִבְטִיחַ לְקַיֵּם.
אֵלֶּה שֶכְּבָר מִמִּאוּס נֶחְנָקִים פֹּה
מִגִּלּוּיֵי תַּרְבּוּת פּוֹלִיטִית עֲמֻקַת שִבּוּש
כְּשֶשְּלַל בְּכִירִים לֹא מִתְחָרִים עַל לוֹבִּי לַדְּפוּקִים פֹּה
כִּי אִם עַל מִי יֻזְמַן לַאֲרוּחַת-גּוּרְמֶה עִם בּוּש.
אֵלֶּה שֶמִּכְתַּב הַמִּלּוּאִימְ'נִיקִים וְזַעַם
הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת עַל רֹאש-הַמֶּמְשָלָה
הַמִּתְחַמֵּק מֵאַחְרָיוּת אִישִית פַּעַם בְּפַעַם
אוֹמְרִים וּמְבַטְּאִים אוֹתָם מַמָּש בְּכָל מִלָּה, –
כָּל אֵלֶּה שֶכּוֹאֵב לָהֶם כָּל נֶגַע מִמַּדְוַיִךְ,
כָּל אֵלֶּה שֶאִכְפַּת לָהֶם וּמַצְפּוּנָם לֹא מֵת
אֵינָם, בְּשוּם פָּנִים, מִן הַפְּחוּתִים בְּאוֹהֲבַיִךְ
בְּאָהֳבָם אוֹתָךְ אַךְ לֹא פָּחוֹת אֶת הָאֱמֶת.
וְאִם גִּדּוּל מַמְאִיר שֶבָּךְ עַל מַצְפּוּנָם גוֹזֵר לוֹ
לוֹמַר לָךְ זֹאת גְּלוּיוֹת אֵין הֵם שוֹקְדִים עַל חִפּוּיוֹ.
כְּשֶמִּישֶהוּ יָקָר לְךָ חוֹלֶה – אֵינְךָ עוֹזֵר לוֹ
בְּהַכְחָשַת הַחֹלִי אֶלָּא רַק בְּרִפּוּיוֹ.
וְאֵין רִפּוּי-אֱמֶת בְּלִי דִיאַגְנוֹזָה מְרַבִּית בּוֹ,
כָּזֹאת שֶהַחוֹלֶה חַיָּב לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינָיו.
רְאִי אֵינוֹ אָשֵם בְּכִעוּרוֹ שֶל הַמַּבִּיט בּוֹ,
הוּא רַק מַרְאֶה לוֹ בְּבֵרוּר מָה הָשְחֲתוּ פָּנָיו.
וּמִי שֶצִּיּוֹנוּת אֶצְלוֹ אֵינֶנָּה זְרִיַּת פִּיחַ
וָחוֹל בְּעֵין אֶחָיו לִלְאֹם – אֵינוֹ עוֹכֵר-עַמּוֹ
כִּי אֶת אֲשֶר יֹאהַב יוֹכִיחַ לֹא בִּמְרִיחַת טִיחַ
כִּי אִם, לְהֶפֶךְ, בְּאִתּוּר כָּל נֶגַע וּמוּמוֹ.
רַק בַּמּוֹנַרְכִיָּה הָאַבְּסוֹלוּטִית שֶל הַמֶּלֶךְ
לוּאִי בּוּרְבּוֹן הָאַרְבָּעָה-עָשָֹר שֶסָּח: "état'L
cet moi" ("הַמְּדִינָה זֶה אֲנִי") נִשְטְפוּ כָּל מֹחוֹת חַנְפָנָיו שָם בְּהֵלֶךְ-
הָרוּחַ הַסּוּפֶּר-דֶּבִּילִי הַזֶּה שֶל זִהוּי הַמִּשְטָר הַמֻּשְחָת
עִם עֶצֶם מֻשַֹּג הַמּוֹלֶדֶת, שֶכָּל הַמֵּעֵז לְצַיֵּץ וְלוּא קֹרֶט
צִיּוּץ שֶל אִי-נַחַת עַל טִיב נִהוּלָם שֶל מוֹסְדוֹת הַשִּלְטוֹן בִּתְחוּמָהּ
הוֹפֵךְ אוֹטוֹמָטִית בְּשֶל חֻצְפָּתוֹ לְהַשְמִיעַ מִלָּה שֶל בִּקֹּרֶת
לְמִי שֶמִּדַּת אַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת שֶלּוֹ יְרוּדָה מִשּוּם מָה.
מָה שֶּאֵין כֵּן כָּל מִי
שֶבְּטַאקְט לְאֻמִּי
לֹא צִיֵּץ כְּשֶהַמֶּלֶךְ פִשֵּל
וְחִפָּה וְיִפָּה וּבְלַאכָּה צִפָּה כָּל בְּדַל פְיַאסְקוֹ וּבְּרוֹךְ וְחֶרְבּוֹנוּס:
הַלָּה נֶחְשַב מִלִּיל עַד נִיס, מִמֶּץ עַד לָה-רוֹשֶל
בְּתֹּקֶף זִהוּיָם הָאֱוִילִי וְהַכּוֹשֵל
שֶל אֶרֶץ עִם הַשֶּרֶץ,
שֶל אֻמָּה עִם הַמּוֹשֵל
לְפַּטְרִיוֹט שֶהַבְּרִיּוֹת צְרִיכוֹת לַחְלֹק לוֹ בּוֹנוּס...
אֶלָּא שֶדַּוְקָא חֻצְפָּתָן הַצִּינִית שֶל תּוֹלְדוֹת
צָרְפַת, שֶמֵּעוֹלָם לֹא צִדְּדָה בְּשוּם אִידִילְיָה
בֵּין חֲסִידִים שוֹטִים שֶהִתְאַמְּצוּ תָמִיד לִבְדוֹת
מִין wishful thinking שֶל צֵרוּף כְּזָבִים וְאַגָּדוֹת
וּבֵין אֲטִימוּתָם שֶל הַבּוּרְבּוֹנִים לָעֻבְדּוֹת
כְּמוֹ הַהֶבְדֵּל בֵּין לֶחֶם לְעוּגוֹת אוֹ בֵּין פָמִילְיָה
אוֹטִיסְטִית, אֶלִיטִיסְטִית, וּבֵין עַם שֶקָּץ בַּבְּלוֹף
תָּקְעָה לָהֶם בַּסּוֹף
סִיּוּם בֶּסְטְיָאלִי
בַּבַּסְטִילְיָה...
וְגַם אֶצְלֵנוּ, יָפָתִי, יֵש מָה-יָּפִית'נִיקִים
שֶיֵּש לָהֶם פָּטֶנְט רָשוּם עַל אַהֲבַת מוֹלֶדֶת
וְאֵלֶּה, שֶלִּשְלַל הַסִּרְחוֹנוֹת הַמַּחְנִיקִים
שֶל בַּאנְדַּת הַדְּבוּקִים אֶל הַכִּסְּאוֹת וְהַתִּיקִים
אֵינָם קוֹרְאִים שָאנֶל 5 וְלֹא מִתְלַקְּקִים
נִרְאִים לָהֶם כְּמִי שֶבִּקָּרְתָּם תָּמִיד נֶחְשֶדֶת
בְּאֵיזוֹ הִתְרַשְּמוּת מֵאֵיזוֹ אֶרֶץ הַתְּקוּעָה
אֵי-שָם מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ, אַף כִּי לָנוּ
בָּרוּר כָּאן מִי עוֹמֵד בִּשְתֵּי רַגְלָיו עַל קַרְקָעָהּ
שֶל מְצִיאוּת חַיֵּינוּ שֶכָּל מוּם שֶבָּהּ הוֹקַעְנוּ
דַוְקָא מִשּוּם הָאַהֲבָה הַזֹּאת אֶל הַחֲלוֹם
הַצִּיּוֹנִי שֶבִּזְכוּתוֹ הִגַּעְנוּ עַד הֲלוֹם,
זֶה, שֶאִם אַתְּ סוֹטָה מִמֶּנּוּ לִמְחוֹזוֹת הַשְּמוּץ
אֲנַחְנוּ מְטִיחִים בָּךְ אֶת חִצֵּינוּ בְּלִי קִמּוּץ
בְּעוֹד שֶשוּם חָסִיד שוֹטֶה לֹא יְטַהֵר בְּקַ"ן
בְּדוּתוֹת וּטְעָמִים אֶת הַשְּרָצִים שֶצָּצוּ כָּאן...
ד"ר גיא בכור
עקרונות זריקת הבומרנג ולקחי עזה
טעות קשה טעו פרשנים ואתרי אינטרנט למיניהם, כאשר סברו שבסיני ישלוט תוהו ובוהו, וחוליות טרור פלסטיניות יסתובבו שם באין מפריע נגד ישראל. מי שחושב כך אינו מכיר את המצרים ואת תפיסת עולמם. זו המדינה הצנטרליסטית ביותר במזרח התיכון, שסיכה לא תימצא שם ללא אישור או פיקוח. ומה מלמדים אותנו אירועי עזה על חמאס? על "הנכבה" של 1948, ואבוי, ועל עצמנו?
איחזו את הבומרנג בין האגודל לשתי האצבעות הראשונות. הכנף האחת שלו צריכה להיות כמעט ניצבת, כך שהכנף השנייה תצביע קדימה, וכשהצד השטוח מרוחק מכם. יש לשגר את הבומרנג בעוצמה קדימה, ואם זרקתם אותו נכון, ובעוצמה המספיקה, הוא גם ישוב אליכם. בתחילה הוא ישעט קדימה בקו ישר, לאחר מכן יסטה בערך 90 מעלות, כאשר חיתוך האוויר מעלה אותו למעלה, הוא יעלה ויעלה, ולאחר מכן יחתוך לכיוון שלכם חזרה, תוך שהוא דואה את דרכו חזרה (ראו שרטוט באתר של ד"ר גיא בכור). ישנם בומרנגים שמאליים וישנם ימניים, וכיווּן הזריקה הוא בהתאם למבנה הבומרנג. הוא חותך את האוויר ולכן משמיע קול שריקה מתגלגלת תוך כדי הסיבוב. הטווח יכול לנוע בין 25 ל-40 מטרים, וכל התופעה הזו היא נפלאה, אם יודעים לנצל אותה נכון.
ישראל ניצלה אותה בימים האחרונים נכון, לאחר שהרטוריקה המצרית חזרה אל השולח.
במשך עשרות שנים מטיחים המצרים בישראל על כי היא מתנכרת לפלסטינים ומענישה אותם, תוך שהמצרים, כמו יתר הערבים, טוענים כי יש כמובן לעזור לפלסטינים. זו היתה רטוריקה ריקה כמובן מתוכן, אך מה זה היה משנה: הפלסטינים היו לחלוטין בתחום האחריות הישראלית. כך גם התעלמו המצרים לגמרי מן הפלסטינים, וגם נהנו להאשים בכך את ישראל. הרטוריקה הפרו-פלסטינית היתה הנשק הערבי נגד ישראל.
הלחץ הישראלי על עזה [התחזק] עד כדי כך שהלחץ פרץ את הגבול בין עזה לסיני, שבר את כללי המשחק הישן. המצרים שיגרו שנים ארוכות את טענותיהם כנשק נגד ישראל, אך פתיחת הגבול הפכה את הטענות הללו לבומרנג, שחזר אל המצרים, והוא מביך אותם מאוד.
איך אפשר עכשיו להאשים את ישראל, כאשר הצדדים הערביים שהתחברו לעזה אינם עושים דבר למען הפלסטינים? איך אפשר לגרש אותם חזרה לרצועה, כאשר מצלמות הטלוויזיה של הערוצים הערביים מצלמים זאת בשידור חי? הרטוריקה התנפצה בידיהם של האחים הערביים כבומרנג. מצרים נפלה קורבן לרטוריקה שלה עצמה, וזה המיוחד באירועים האחרונים: אם תסגור באלימות את הגבול, מטיחים בה, ובצדק, שהיא אכזרית מישראל. ואם לא תסגור את הגבול, הבעייה הפלסטינית הופכת להיות גם שלה. בינתים מצרים פוסחת על שני הסעיפים, במבוכה.
טעות קשה טעו פרשנים ואתרי אינטרנט למיניהם, כאשר סברו שבסיני ישלוט תוהו ובוהו, וחוליות טרור פלסטיניות יסתובבו שם באין מפריע נגד ישראל. מי שחושב כך אינו מכיר את המצרים ואת תפיסת עולמם. זו המדינה הצנטרליסטית ביותר במזרח התיכון, שסיכה לא תימצא שם ללא אישור או פיקוח. סיני בנוי במעגלי פיקוח מתהדקים, ולכן קל היה לצבא המצרי לנתק את צפון סיני מייתר חלקי חצי האי, ובוודאי מן התעלה ומאיזורי מצרים פנימה. לפיכך טענות כאילו "כבש" חמאס את צפון סיני או הקים שם אמירות אסלאמית, יכולים להעיד על בורות גדולה בהבנת התפיסה העצמית המצרית. למצרים הגבולות הם קדושים, ולא יעלה על הדעת לפגוע בהם. למשטרה המצרית שורה של הבנות עם הבדואים בסיני, ואלה ידווחו על כל חוליה או גורם עויין, אם ילחצו עליהם. המערכת שם מיוצבת, עם טולרנטיות לצד זה או אחר, במסגרת הבנות שקטות.
מה שכן, מצרים בנויה בצורת פירמידה, ולכן רק מלמעלה יתקבלו ההוראות, בשום אופן לא מדרגי הביצוע השונים. והעברת ההבהרות למעלה וקבלת התשובות לוקחות כמה ימים, בדיוק כפי שקרה.
המצרים שבים וסוגרים את רצועת עזה, אם כי מעכשיו היא כבר שלהם: יהיה גבול משותף, עם מעברים, אינטרסים ופיקוח. זהו מהלך טוב לישראל, אשר אסור לה בשום אופן להמשיך ולהתנדב להעביר לרצועה דלק, או כל ציוד אחר, אפילו באופן הומניטרי, שכן מצרים יכולה לעשות זאת הרבה יותר טוב. לנו יש עניין לנצל את האירועים כדי להתנתק, ולא להתחבר מחדש. ואכן, מצרים הולכת ונשאבת לענייני עזה, ולנו אסור להתערב בכך מחדש.
גם לחמאס יש עניין להחזיר את העניינים לסדר, שכן אם מחצית מהאוכלוסיה שלו "ברחה" למצרים, על מי הוא בדיוק ישלוט? זו עדות לתחושת החנק הנוראה, לה גרם פנימה. אם מצרים נשאבת לעזה, זה בא על חשבונו, ובכך הוא אינו מעוניין. העובדה שהוא מכנס את הפלסטינים פנימה מעידה על חוסר הנחת של חמאס מן האירועים האחרונים. הוא הרי השלטון, ושלטון מעוניין לשמור על עצמו ועל עוצמתו.
הנשיא מובארק למד מפרשת עזה לקח חשוב: הוא הבין שהוא המעיט בסכנתה של זו. הוא סבר שמדובר בנקודה מרוחקת בממלכה שלו, כזו שלא תסכן את גורמי היציבות בכלל המדינה. והוא טעה, שכן לפתע עזה התפרצה, מאות אלפים החלו לנדוד לסיני, והאופוזיציה האסלאמית חגגה על חשבונו. הוא מבין עכשיו שאסור לו להתעלם עוד מעזה, שכן אם יעשה כן, עזה עלולה לחזור אליו ואל שלטונו. הוא יכונן מעכשיו מנגנוני שליטה מסודרים עם חמאס, כאשר מבחינתנו יציבותו של מובארק תשמש כערבות ליציבות המצב גם מולנו. בחודשים הקרובים יווצרו משוואות כוח חדשות בדרום.
התבדו לפי שעה נבואות הזעם על קריסת הגבול עם מצרים, "כיבוש" סיני, ומה לא, כפי שאלה התבדו גם לאח הנסיגה מלבנון בשנת 2000. חמאס יודע שהמצרים הם לא ישראל הרכה, ואיתם אין להגזים במשחקים. מצרים זו כבר המערכת הביטחונית הערבית, העלול להיות אכזרית מאוד.
אירועי עזה מלמדים אותנו על אירועי 1948. בשבוע האחרון נטשו את עזה מעל חצי מליון פלסטינים ונדדו דרומה, בדיוק כפי שקרה כאן בשנת 1948. זו השיטה המקובלת באיזור שלנו כאשר יש מהומות או אלימות: נוטשים זמנית ועוברים לאיזור אחר. לפתע אירועי "הנכבה" המתוארים כאיומים ונוראיים (משווים אותם לשואה!) – מקבלים פרופורציות. אתם מבינים איך הדברים האלה קורים. ההבדל היחיד הוא שבשנת 1948 ישראל פשוט סגרה את הגבול, ולא התירה לפליטים לשוב, צעד שהיה הכרחי לאור מלחמת הקיום שנוהלה כנגד ישראל, דבר שלא קרה הפעם.
מכמיר לב לראות את ישראל בשנת 2008 ואת התקשורת שלה, כאשר ברירת המחדל שלהן היא כישלון, אלא אם הוכח ההיפך. עמדת המוצא היא של מחדל, והנטל על המימשל להוכיח את ההיפך.
עמדת התקשורת שלנו היתה אוטומאטית של כישלון ישראלי, "מט בשני מהלכים", תוך קריאות הצילו, ואפילו דרישה צדקנית לוועדת חקירה. במילים אחרות, עוד לא יודעים מה קרה, ומה היעדים שלנו, וכבר מכריזים על כישלון. זו היתה הסיבה שהמאמר המפורסם שלנו היכה בהלם את הציבור ואת התקשורת, שכן הוא מנתח באופן ענייני את האירועים, ולא מחפש אשמים סידרתי. אין כאן נטל הוכחה.
חשוב להבין שהגענו לרמה של ציניות, מרירות, שנאה עצמית ולעגנות עצמית – עד כדי סכנה קיומית.
המצרים הם קורבן לרטוריקה של עצמם? גם אנחנו. אפקט הבומרנג עובד גם לרעתנו, כאשר הביקורת האוטומאטית משוגרת על ידינו לחלל האוויר, ובסופו של דבר היא חוזרת אל השולח, ומכה אותנו שוק על ירך.
29.1.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אהוד בן עזר: ישר כוחך ד"ר גיא בכור! אתה אחד האנשים החכמים ביותר, הרואים נכוחה והיודעים גם לשחות מול הזרם ההיסטרי השוטף בישראל כיום. אילו אני ראש ממשלה או שר ביטחון, הייתי ממנה אותך ליועץ קבוע שלי או לפחות קורא כל סקירת מצב חדשה שלך באתרך!
אלישע פורת
הדובדבן של דודתי
לפני כארבע שנים, כמה חודשים לפני פטירתה, העניקה לנו דודתי מתנה מרגשת: שתיל רך של דובדבן. אינני יודע בדיוק איזה מין של דובדבן העניקה לנו דודתי שוש ישראלי ז"ל. האם זהו דובדבן חג ה'סאקורה' היפני? הדובדבן הפעמוני שהובא לפני כעשרים שנה ארצה, בידי המאמינים מכת ה'מקויה' היפנים, אוהדי ישראל? או אולי דובדבן קטן פרחים? יש כמה דובדבנים בארץ, מסתבר, שסוגלו לאקלים החם שלנו. עוד אינני יודע את שמו הלטיני, אבל אני יודע שהוא דובדבן חמוד. פגשנו את דודתי שוש לגמרי באקראי, בטיול הקשישים של קיבוצנו, בגן הבוטני בירושלים. ולא העלינו אז בדעתנו שתהא זו פגישתנו האחרונה.
שוש ישראלי ז'ל, הייתה הבכורה מבין ארבעת בנותיה של תלמה ילין, הצ'לנית המפורסמת. לא אכנס כאן לתולדות משפחות ילין, בנטוואיץ', וקרוביהן. כל מי שקרוב אצל תולדות ארץ ישראל יודע ומכיר את סיפוריהן. מאושיות היישוב, כמו שנהוג לומר היום, בשמץ ציניות, מה'משפחות המכוננות' של היישוב היהודי בארץ, שבטרם מדינה. אבל כן אציין שדודתי היתה אוהבת צמחים אמיתית ומסורה. שנים רבות עבדה כמתנדבת בגן הבוטני בירושלים, למעשה עד פטירתה ממש. בביקוריה אצלנו הייתה תמיד מספרת לנו בהתלהבות, איזה גינות מטופחות יש בקיבוצנו! ושעה קלה לפני נסיעתה, הייתי חייב, ממש חייב, לקחת את קלשון הברזל ה'ענתיקה' שלי, וללכת להתחנן אצל בעלי הגינות היפות, שמא יתנו לנו בצל כזה או פקעת כזו או ציצת שורשים מהממת, שדודתי ראתה וחמדה בגינתם.
קיבלנו ממנה את שתיל הדובדבן הרך, שהיה כרוך בשקית של פלסטיק. המעסיק הרשע שלה, במשתלת הגן הבוטני, פנסיונר אף הוא, מאחת המשתלות היותר מפורסמות בתנועה הקיבוצית, נזף בה, לעינינו, שתחזיר את העציץ, אם היא בכלל מוכרחה לתת לנו מתנת-שתיל. ודודתי שוש, בעלת הזכויות הרבות שיילא עטי מלתארן, נכנעה לו בענוותה, סילקה את העציץ, ונתנה לנו את השתיל באריזה חסכונית, כביכול, אבל מאד לא מכובדת. זרקתי את השקית מתחת למושבי באוטובוס, ושכחתי עליה ועל השתיל הרך שבתוכה. אבל כשהגענו הביתה, והנהג סרק את המושבים, שמעתי לפתע שהוא קורא ומחפש מי השאיר שתיל קטן מתחת למושבי האוטובוס.
כמו שהגענו לחדרנו ולגינתנו, התנפלתי על אותו קלשון חפירה כבד וחלוד, שבו הייתי מכבד את דודתי בצמחי המקום בטרם נסיעתה. חפרתי בקדמת הפרגולה בור קטן, ואף על פי שהייתה זו כבר ראשית הקיץ, אמרתי לעצמי שאם לא יועיל גם לא יזיק. ממילא לא האמנתי שדובדבן מפונק יוכל להיקלט באדמת החמרה הדלה של עמק חפר. אבל זכותה של הדודה שוש ישראלי ז"ל עמדה לשתיל הרך והוא נקלט! חרף נזיפותיו של הקמצן הרשע מהמשתלה, וחרף הדרך הבזויה שבה השלכתי אותו מתחת לספסל, וחרף הזלזול שלי והבור הרדוד שחפרתי בשבילו. הוא נקלט ועוד איך! והחל להגביה ולהתעבות, ולא הפסיק מצימוחו התוסס במשך כשנתיים רצופות!
אלא מה? אינני בטוח כלל שהוא עצמו יודע שהוא דובדבן. בחיפושיי באינטרנט מצאתי תמונות נהדרות של הדובדבן הזה ושל קרוביו. פריחה משגעת בוורוד סגלגל. ומה שמצא חן בעיניי לא פחות, שלכת בכתום, מאדימה ויפהפייה. אבל הדובדבן של הדודה שוש אינו מחובר לאינטרנט, ואינו רואה את הפריחה ההדורה של בני מינו. הוא גם לא רואה את השלכת הסתווית המקסימה, שהיא ממש לא מהמזרח התיכון, אלא מאזורים צפוניים קרירים. הוא חי לו לא רע, ובחורף הזה החליט לראשונה להשליך את עליו, ולעמוד קצת עירום. אלא מה? השלכת היא צהובה, כלל אינה מרשימה, ומזכירה שלכת מצויה של אגוז הפקאן הסמוך. וכשאני יושב על המרפסת, מתחת לפרגולה, ומתבונן בו, אני תוהה האם יחליט סוף כל סוף, באביב הקרוב, להואיל ולפרוח? ואני מבקש ממנו בלשון שרק אני והוא מבינים, שיעשה מאמץ, שישתדל לפרוח, ולו רק לזכרה של דודתי הבלתי נשכחת, שוש ישראלי לבית ילין.
משה שפריר
פָּלִינְדְרוֹמוֹת
(שהם "שירים רָצוֹא וָשׁוב", כי יש בהם מלים, שאותיותיהן נכתבות גם בסדר הפוּך)
טִיט הוּא טִיט, כִּי נִקְרָא הוּא כָּךְ יָשָׁר וְהָפוּךְ.
כָּךְ גַּם גַּג וְגַם לֵיל וּמַיִם וְשֶׁמֶשׁ וְשַׁיִשׁ וְזִיז וְְגַם כּוּך:
וְכָךְ גַּם דַּד וְנִין, לוּל וּמוּם, סוּס וְתוּת, דּוֹד וְעוֹד,
וְאֶשֶׁד הוּא דֶּשֶׁא וְשַׁחַר הוּא רַחַשׁ וְקְרָב הוּא בָּרָק
(לֵאמֹר: "עַל אֶשֶׁד הַדֶּשֶׁא רָחַש שַׁחַר – קָרַב בָּרָק");
וְאִם יֶלֶד הוּא כְּמוֹ דְּלִי מִתְמַלֵּא, הֲרֵי כְּאִיש הוּא מַגּיעַ לְשׂיִא;
וְאִמָּא הִיא אִמָּא תָּמִיד
(גַּם אִם זוֹ מִלָּה אֲרַמִּית).
אָנוּ נִנְהַג בִּזְהִירוּת
אִם נֵדַע (בִּזְכוּת הַפְּרִי מִגַן-הָעֵדֶן),
כִּי לְעִתִּים הַמַּנְהִיג הוּא גַּם שְׁלִיחַ הַגֵּיהִנֹּם,
וְהַמָּוֶת מוּבָא עַל-יָדוֹ לִפְעָמִים גַּם בִּגְלָל תּוֹם.
וְלָכֵן אַל לָנוּ לְִצְעֹד תָּמִיד
בְּחַיֵּיְנוּ אַחַר כָּזֶה מַנְהִיג,
וְְרַק בּוֹשׁ נֵבוֹש אִם אֵלָיו שׁוּב נָשׁוּב.
אהוד: הָשֶׁם רירפש יקירי, אני משבח את כישרונך וחושב שהוצאת מתחת ידך שיר יפה מאוד על האוייב שלנו, חסן נסראללה: חסן – נַחְס. נסראללה – הַלְּלֹא רסן.
שו"ת אליהו הכהן
יוסי ריגר: הנציב העליון מק מייקל [גיליון 309]
לעורך הנכבד אהוד בן עזר שלום,
בקשר לשאלתו של עודד שוסטרמן לאליהו הכהן מגיליון מס' 309:
מילות השיר על הנציב העליון מק מייקל נכתבו על ידי תלמיד בית הספר העממי אז, ועורך הדין התל אביבי היום, אוריאל גניהר.
פרט זה, שהיה בזיכרוני, אושר השבוע על ידי המחבר עצמו.
בכבוד רב,
יוסי ריגר
לידידי הטוב יוסי ריגר,
תודה על זיהוי מחבר השיר על הנציב העליון. ראה בהמשך גם את מכתבי לעודד שוסטרמן שבו אני מביא את הבית הרביעי של השיר, כפי שנהג לשיר אותו בתום מלחמת העולם השנייה תלמיד הגימנסיה "הרצליה" זאב גולני. אני מקווה שאוריאל גניהר יאשר שהמילים נאמנות לנוסח המקורי שאותו חיבר.
בתודה
אליהו הכהן
משה ברק: על כדורי הדום-דום
לאליהו הכהן שלום!
אני שוב נזקק לענין השיר "מעשה שהיה..." – גירסתו של פוצ'ו על "השיעמום בפרלמנט האנגלי" וזו שלי על "כדורי הדום-דום במלחמה" (מלחמת העולם הראשונה) שתיהן גירסאות שונות של שיר כלל ארצי ולא של גנובה (פלגיאט) מקומית.
שתי הגירסאות שלנו שותפות ב"לגלוג על הבריטים והתמכרותם לטיפה המרה" אך בגירסה ששרנו בקרית חיים זה נעשה מתוך איזכור נשק הדום-דום ששימושו נאסר באמנות הבינלאומיות. אני מעיד עלי ששמעתי שיר זה בשנת 1939 או לכל היותר בשנת 1940, כלומר שש שנים לפני שפוצ'ו למד שיר זה במחנה במקוה ישראל. זמן מספיק כדי להשכיח מן התודעה את זוועת הכדורים הקטלניים שמובנם השתכח, והוחלפו בגירסה על "ישיבת ג'נלמנים והרבה שעמום."
הגירסה של איילת השחר, היא באמת גנובה מקומית עם סממנים מקומיים, עליה אמרת שיש להניח מציאות של גירסאות מקומיות נוספות לצרכים חולפים. אך במקרה זה ניכר שהמקור היה בגירסה שלי, מכיוון שבבית החוזר הוא משתמש במלים "ועוד טיפה ועוד טיפה" ולא "ועוד כוסית ועוד כוסית" כבגירסת פוצ'ו, אף על פי שכוסית מתאימה יותר לשתיית בארד.
אליהו הכהן עונה:
על שירים "מקומיים"
למשה ברק שלום,
בתשובתי אליך בגיליון שעבר הזכרתי, בצד שירים "מקומיים", סוגים רבים של שירים שלא הפכו לנחלת הכלל. השיר שהזכרת הוא אחד מהם, אם בנוסח שלך או של פוצ'ו או של חרמוני.
אכן גם שירים "ארציים" רבים לא פילסו דרכם לקורפוס של שירי הזמר העבריים, לא נדפסו בשירונים, לא הוקלטו ולא תועדו. יש מאות כאלה ואולי אלפים.
רק כדי להמחיש את התופעה, הנה דוגמה אחת של שירים שבלשונך היו "ארציים" ובכל זאת לא שרדו: בהצגות הסאטיריות של תיאטרון "המטאטא", שנערכו ברחבי הארץ, הושרו במרוצת השנים קרוב ל-500 שירים ופזמונים. בשעתו נהנו רבים להאזין להם כשהושרו מעל במת התיאטרון. בפועל – 90% מהם נעלמו כמעט ללא זכר. עם זאת פה ושם ודאי תמצא מישהו מתל אביב היכול לצטט מהם שברירי פסוקים ולחן, ואחר מקריית חיים המשוכנע שזוכר נוסח שונה, ואחד מאיילת השחר היכול להישבע על עוד וריאציה.
מאוד ייתכן שהשיר שהזכרתם הושר באחת מהצגות "המטאטא".
על האפילוג לשיר על הנציב העליון מקמייכל
לעודד שוסטרמן שלום,
בתשובתי אליך (חדשות בן עזר 310) בעניין השיר על הנציב העליון מקמייכל דבקתי בנוסח פנייתך וסיפקתי לך מידע על פי בקשתך.
בעקבות המשך ההתכתבות בנושא, חלפה בדעתי המחשבה שאולי אתה מעוניין גם בבית הרביעי של השיר והרי הוא לפניך. זה היה הבית העיקרי, ולכן המצונזר, שבשיר, משום שאפשר היה לראות בו הסתה לפגיעה בנציב העליון:
נציבנו היקר
תפקידך כבר נגמר
ועליך נגזר
לעזוב אותנו כבר,
אך אל ייאוש –
בתחנה האחרונה
תקבל כדור,
מק מייכל!
בברכה
אליהו הכהן
עידית פז: האם התערבבו פה שני שירים?
נראה לי שהתערבבו פה שני שירים: "עוד נתראה" ו"אנו ניפגש" [גיליון 312] – שניהם מתחילת שנות החמישים, את שניהם, למיטב זיכרוני, שרו גם יפה ירקוני וגם שמשון בר-נוי, והם דומים, מטבע הדברים.
ה"ונהיה מאושרים" בסוף הוא מ"אנו ניפגש". היה מתישהו איזה ביצוע מקסים של אריק איינשטיין, נדמה לי שיחד עם יפה ירקוני – לשיר הזה.
המילים (בערך): "אנו ניפגש / מתי ואיך זאת לא אדע / אך תקוותי אחת / תפילה ובקשה / לחזות בך במהרה. // בחדרי, בליל אפל / בודד אני וגם עצוב / לבי הומה ומייחל / וכך אני אומר לך שוב / אנו ניפגש / גם אם יפרידו מרחקים..." וכן הלאה וכן הלאה – כשמילות הסיום הן "ונהיה מאושרים."
ואילו "עוד נתראה" – שברי השורות שאני זוכרת – ואותו כנראה חיבר יחיאל מוהר –
"עוד נתראה / עוד תשוב אלי בבוא העת / עוד נתראה / ושוב לא ניפרד
ושותקים נלך [...] אותם שבילים שבם צעדנו [...]
עוד ניפגש / אם עכשיו גם לבבי שומם
עוד ניפגש / והלב ירעד..."
אם כבר נוסטלגיה...
בברכה,
עידית פז
*
עידית,
התיקון שלך לציטוט של יוסף חרמוני נכון בהחלט. הסיומת של "עוד נתראה" היא: "והלב ירעד."
הראשון שהקליט את השיר "עוד נתראה" וכלל אותו בהופעותיו היה שמשון נוימן (בר נוי).
בברכה,
אליהו הכהן
עפר גביש
צימרמן
בדבריו אודות תרגום הימנון הפלמח ליידיש [גיליון 312], הזכיר יוסף חרמוני כמה פעמים את המילה "צימרמן". בכלל לא בטוח שכל קוראי חב"ע מודעים למונח, ויותר מכך, גם אלה המודעים לו, ייתכן שאינם יודעים מנין הגיע.
למרות שקטונתי מדעת ליד האילנות הגבוהים המעניקים צילם לעתון, הנני מביא את המידע ואשמח לתוספות והחכמות.
ובכן, מי אתה ומנין באת צימרמן?
במילון העולמי לעברית מדוברת מגדירים נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ: "צימרמן – כינוי לשיר הכתוב בחרוזים כשהמשקל לא נשמר, מפאת חוסר כישרון, והדבר מעורר גיחוך."
מוסיף שאול ביבר אחד מאבות המהלך שהוביל ליצירת המושג: "צימרמן הוא חרוז במשקל לא מדויק ובחריזה לא טובה."
ובמילים פשוטות, צימרמן זה כאשר המילים לא נכנסות טוב למנגינה. המושג בא לעולם בעקבות תקלה מוסיקלית מביכה ומצחיקה שהתגלגלה לידי האנשים הנכונים (או לא) בזמן המתאים (או לא) ושמיד תסופר.
ובכן, הכל החל בגלל שיר. צימרמן.
לכאורה, אם יש שיר שהביטוי "עממי" מתאים לו, זהו השיר על צימרמן. צמח משום מקום, מעולם לא נכתב בנוסח רשמי, אין איש מסוים שכתבו והוא הולך בפי העם ומקבל חיים משלו, ובמקרה שלפנינו, אפילו יוצר מושג, ביטוי חדש שאומץ על ידי העם והיה לחלק מהשפה הבלתי רשמית. אבל, מפתיע לגלות שאפילו לשיר כזה היו יוצרים, קבוצה שניתן להגדירה, תלמידי בית הספר החקלאי כדורי ובהם מי שיהיה האבא הלהקות הצבאיות, שאול ביבר.
ומעשה שהיה כך היה.
מספר יואל צימרמן מהמושבה יבנאל, בנו של צימרמן שבשיר: "אבא שלי, שמואל צימרמן, היה יושב ראש התאחדות האיכרים בגליל התחתון. בתקופה ההיא, סוף שנות ה-30, תחילת ה-40, המושבות היו חוט השידרה של ההתיישבות ושל ההגנה, אבל לא היה ועד נפרד לכל מושבה, כשרצו משהו היו באים לראש הועד של האזור."
כלומר, שמואל צימרמן היה משהו דומה ליושב ראש המועצה האזורית של היום. אליו היו באים כשרצו תקציב או תמיכה, ולו היו אומרים תודה במסיבה אחרי שהדברים היו מסתדרים. ואכן זה מה שקרה, החבר'ה בכפר תבור רצו להקים מועדון לצעירים, אל מי פונים? אל צימרמן. יו"ר ההתאחדות עזר ותמך והמועדון קם והיה. וכאשר תמה המלאכה, נותר לצעירים רק לומר תודה. אירגנו מסיבה ובמסיבה שרו. מה שרים? כמו היום בימי הולדת או במסיבות בית ספר, או בערבי הקן/השבט/הגדוד התנועתי, לוקחים שיר ידוע ומשנים את מילותיו. ביבר: "היתה מלחמת העולם השנייה והיה שיר ידוע של אורלנד וזעירא "חבר'ה ליצים, חבר'ה יטים, בחורים כארזים,' על המנגינה הזו עשה מישהו ממסחה שיר לפתיחת המועדון."
עד כאן הכל טוב ויפה אלא ששני דברים השתבשו, האחד, שכותבי המילים לא הצטיינו במלאכתם, והשני שהחבר'ה מכדורי הגיעו למסיבה. ממשיך שאול ביבר: "יום אחד אמרו למחזור שלנו בכדורי שפתחו מועדון במסחה ועושים מסיבה. עכשיו צריך להבין, לנו היה מושג על שירה, אצלנו בבית הספר היה חיים גורי, ידענו מה זה חריזה, לא כמו היום שגדולי המשוררים עושים חרוזים איומים. אחד מכיתה ח' אצלנו היה מתבייש בחרוזים של חתן פרס ישראל. הפזמון שהם עשו היה במושגים של היום צימרמני, משקל לא מדויק, חריזה לא טובה, על זה אנחנו עשינו פרודיה וזה הגיע לכל הארץ וצימרמן הפך להיות מושג. אי אפשר להגיד מי חיבר אבל זה ממש הכיתה שלנו."
ועכשיו, נסו לזמזם את "חברה ליצים חבר'ה יטים" ולדחוף לתוכו את המילים הבאות:
צימרמן
מילים: בוגרי מחזור 1940 בבי"ס כדורי
לחן: מרדכי זעירא
אז הלכנו אל צימרמן
וביקשנו ממנו שיתן לנו חמש פונט ושבעים וחמש גרוש
אז הוא נתן לנו שני פונט
ואמר שאת השאר נקבל במושבה
היי... היי...
הבהרה: ככל שיר עם, ובוודאי לאור הסיפור שסופר, יש להניח שבמרחבינו מרחפות גירסאות רבות של הטקסט הזה. כאן הבאתי את מה שלימדתני אימי, בת העמק ובוגרת בי"ס חקלאי בעצמה. כל נוסח אחר דינקותכם סביר ובריר, כשיר ושַריר.
הערות אליהו הכהן:
אכן סיפורו של יואל צימרמן, חברי לספסל הלימודים בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, הוא אמת ויציב. אשר לתוספות של עופר גביש יש לי ארבע הערות:
1. את הפזמון "חבר'ה לצים, חבר'ה יאטים" לא חיבר יעקב אורלנד לבדו. היתה זו עבודת צוות שנטלו בה חלק נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, מרדכי זעירא ויוסי ידין. כל אחד תרם בית אחד או יותר לשיר, וזעירא הלחין אותו. את שם השיר קבע אורלנד: "פזמורת".
2. הצימרמן הראשון בתולדות הזמר העברי בארץ היה אריה רובינשטיין, מחבר השיר "אריה, אריה, קם התנדב לגדוד העברי." הוא המציא את השיטה של דחיסת כמה שיותר מילים לתוך כמה שפחות מנגינה. מי ששיכלל את שיטתו של רובינשטיין היה קדיש יהודה סילמן, שבאחדים משיריו הפליא לנתק את הזיקה של המילים אל הלחן. רק כימי דור לאחר מכן, בשנות הארבעים, נולד השיר על צימרמן ונולדה ההגדרה "צימרמן" לכל שיר שבו המילים אינן תואמות בדיוק ללחן.
3. המשותף לשני השירים "חברה לצים" ("פזמורת") ו"צימרמן" הוא ששניהם היו פרי עבודת צוות ספונטאנית, אלא ש"צימרמן" – להבדיל מ"חברה לצים" – כתוב בעלגות לשון וקצב.
4. השיר שהשגיר בארץ את המושג "צימרמן" לא כלל בית אחד בלבד, כמובא לעיל, אלא בתים הרבה והוא סיפור בפני עצמו.
בברכה,
אליהו הכהן
* * *
שיר פרסומת לשמוטי אמיתי
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בא לי לחבק את עץ השמוטי הזקן
המפיק עדיין תפוחי-זהב נפלאים כל כך
באדמת כפר מעש של פתח תקווה
ולומר לו: "התמהמה נא
יפית כל כך!"
עד כדי כך –
במשק גולדשטיין
רחוב השלושה 76
כפר מעש בדרום המושבה
כל חורף
כאשר עולים נעוריי בתפוזים
פֶּלח, ציפה ריח קליפות
נודף מאצבעותיי פלא
זמן עומד מלכת
עם שמוטי אמיתי
בפה
על בול ה"רב" כדורי:
בהמשך תשווק רשות הדואר מים עם תמונתו
על מה מלינה דליה אליאב? [גיליון 312] אז התבטל איזה ערב שירה עלוב... אבל לא פסה תרבות מן הארץ!!! עובדה, הוציאו גליון זיכרון לזכרו של הרב כדורי. בהמשך תשווק רשות הדואר שמן זית עם תמונתו, מים עם תמונתו, פצצת סירחון עם תמונתו (נראה לי שזה יזכיר את ריחו של הקדוש למקורביו) ועם התפתחות הטכנולוגיה, גם ד.נ.א. של כדורי. ראו הוזהרתם. אל תתפלאו אם אחוז הלוקים בפיגור שכלי בשנים הבאות יעלה בגרף תלול. גם להם אפשר יהיה לעשות חור בגב, לתלות על הכותל ולדחוף להם פתקים לאוזניים ולאף. הרי כבר מזמן ידוע, שדתות נאורות רואות בכל מיני אוטיסטים, אימבצילים ושאר מאותגרי מוח וסביבה, קדושים...
ובינינו, עד כמה שזכור לי, כדורי לא הוציא מילים בהקשר כלשהו מפיו. אם כן, תסתפק המדינה בתרבותו ואנו נממש את הנדל"ן, העולה ביחס ישר לפיגור, ונימלט מפה למדינות חסרות תרבות כמו איטליה, צרפת, יוון או אוסטרליה.
להתראות על החוף,
אלי יזרעאלי
עוז אלמוג
הספינינט ואנחנו
אי אפשר להתפלץ מהידרדרות מצב החינוך וההשכלה, ויום אחר כך להעלות על נס את תרבות השום-כלום בדמות התספורת של נינט. פרט לניפוח המניפולטיבי שעושה התקשורת לסלבריטאים דה-לה-שמאטע, מועבר כאן גם מסר פגום לציבור: לא צריך לעשות הרבה כדי להתפרסם.
סליחה, אתם השתגעתם, ירדתם מהפסים?! מה זה השטויות האלה?! זו היתה התחושה שלי, ואפשר להניח של עוד רבים כמוני, כאשר כלי התקשורת התעקשו לעדכן אותנו בתספורת של נינט בסוף השבוע. אמנם כבר התרגלנו לקבל דיווחים שוטפים על "המאמי הלאומית" וקורותיה בעמים: מה לבשה, מתי חייכה, מה אכלה ועוד עניינים "חשובים". אבל הפעם היה זה באמת ציון דרך חדש של שפל תקשורתי ותרבותי נמשך. על מה ולמה התנוססה תמונת ענק של נינט בעיתונים – גדולה ובולטת בהרבה מתמונות סמוכות של חיילי גולני השבים פצועים משדה הקרב ומתמונת נכה אומלל שקפא למוות? זה קרה כי נינט הסתפרה. אחרי הפוני והקארה הגיע שעתו של 'הקצוץ של המדינה' (אני מצטט) וזה היה אירוע שהצדיק לדעת העורכים את הפרסום הגרנדיוזי.
באופן כמעט אירוני, ובוודאי סמלי, מתחת לידיעה המרעישה על התספורת החדשה, הופיעה הידיעה המטרידה ש"תלמידי ישראל מובילים בעולם בשנאה לבית ספר."מי שלא רואה את הקשר בין הדברים, עיוור או תמים. לא בכדי הצעירים, שמתים על נינט, לא ממש מתים ללמוד.
מעבר לכך שפרסום התמונה והידיעה על הפארקאקטע תספורת נובע משיקול דעת עיתונאי מזעזע, ושיעבוד כל ערך מקצועי לטובת רייטינג זול, מדובר במעשה בלתי מוסרי בעליל. הגיע הזמן להגיד לברוני התקשורת שהם משחקים משחק כפול וצבוע. אי אפשר יום אחד להתפלץ מהידרדרות מצב החינוך וההשכלה, ומהתפשטות נגע הבורות והחומרנות (כתבה צנועה וסתמית על השביתה הנמשכת באוניברסיטאות נדחקה לעמודים פנימיים יותר, וזה אומר דרשני), ויום אחרי להעלות על נס את תרבות השום-כלום. כי פרט לניפוח המניפולטיבי שעושה התקשורת לסלבריטאים דה-לה-שמאטע, מועבר כאן גם מסר פגום לציבור. המסר הוא שלא צריך לעשות הרבה כדי להתפרסם.
נינט היא זמרת ושחקנית מתחילה שהרקורד המקצועי שלה לא מגיע לקרסולי הרקורד של עשרות אמנים ישראלים שהשיגו פי מליון ממנה – כמותית ואיכותית כאחד. פירסומה חסר התקדים לא בא בשל הישגיה המקצועיים יוצאי הדופן, ואפילו לא בשל פעילותה למען החברה. כזכור, 'ליידי די', הבריטית המלכותית והנאווה, שנחשבה למגה-סלאב, זכתה לפרסום עולמי בין השאר משום שסייעה לנדכאים ברחבי העולם ותרמה להקטנת הסטיגמה סביב חוליי האיידס. אצל הבריטים הסלב היתה "ליידי" תרתי משמע, ואילו אצלנו תואר האצולה הוא "מאמי"; כי בישראל תרומה ממשית לקהילה, לאמנות או למדע לא הכרחית כדי לזכות בפרסום רחב היקף. כדי להפוך לידוען (שזה משהו קצת אחר מ'אדם עם מוניטין') כל מה שנדרש זה יופי, חביבות וקמצוץ כישרון; וכמובן "להתגלות-עאלק", כלומר להיות מסומן על ידי התקשורת.
אני מודה, נינט באמת "מאמי". יש לה "לוק" סקסי, חיוך ביישני כובש וקול נעים. היא גם מקרינה חום אנושי וטוב לב. אבל אם זה מה שמספיק במדינת ישראל כדי להפוך ל"הכוכבת", בהא הידיעה, אנחנו בצרות. מדוע להשקיע שנים בלימודים מפרכים (ובכלל זה לימודי משחק ושירה)? מדוע ליצור בעצמך ולהתאמץ להיות מקורי? מדוע להשתפשף ולפלס דרך? כשהכל אינסטנט ו"כזה כאילו", באמת אין צורך לטפח מערכת מפוארת של השכלה ועוד כמה מוסדות חשובים, שתובעים עבודה קשה ולא מביאים תהילת אינסטנט.
התחזית שלי היא שהבלון התקשורתי של נינט יתפוצץ בקרוב מאוד, ועוד לפני שהסינדרלה מקריית גת תפרע את הצ'קים השמנים מחברות הפרסום, היא תמצא עצמה תחת מתקפה תקשורתית. כשם שהתקשורת רוממה אותה ללא שום פרופורציה, היא גם תתעלל בה ללא שום פרופורציה. ככה זה בתעשיית הפרסום הכוזבת. בסופו של דבר נינט, כמו ידועני-מריונטה רבים אחרים, היא רק כלי משחק. אני מאחל לבחורה החביבה הזאת שתשרוד את התהליך הזה, ואני מאחל לנו, כחברה, שנשרוד את תקופת הטמטום התקשורתי והתרבותי, בדרך לעידן השפיות.
פרופ' עוז אלמוג הוא מרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.
המאמר פורסם ב-YNET, "ידיעות אחרונות" – 23.12.07 ומובא כאן לידיעת אלה שלא קראו אותו בעיתון בשעתו.
דורון גיסין
הטיפשות, האמונה והיונה
חצרו של המקובל הגאון ר' יהויכין שווינרקלפר הלכה וצברה לה עוד ועוד מאמינים וחסידים וגם זרם המרשרשים הלך והתגבר. על מנת להרבות דעת תורה הוקמה ישיבה ונוסדו שטיבלך ומונו מלמדים ומרביצי תורה ברוח חצרו של הרב הצדיק. העוזרים והמשמשים הלכו ורבו, ור' יהויכין הפך לאדמו"ר. על מנת להרבות תהילתו החל עוזרו הנאמן ר' ירחמיאל מרנצנקווצ'ר לכנס סביבו חבר חסידים שוטים והיה מפאר את צדיקות רבו ומפליג בתיאור מעשיו ואמרי פיו תוך שאינו חוסך את חלקו שלו במעשי הפלא שיגדלוהו באוזני שומעיו. תוך זמן קצר החלו המאמינים להפיץ ולספר את נפלאות רבם והירבו את תהילתו. רבים וטובים החלו לחלות פני האדמו"ר ולבקש קירבתו הן לשם שמיים והן לשם מילוי הכיסים.
יום אחד ראו תלמידי הישיבה מראה שבגינו חדלו מתלמודם ומיהרו לחלות פני רבם. יונה צחורה מטפחת בכנפיה ומעופפת מחלון לחלון, מטיחה ראשה בחלונות הסגורים כמבקשת להיכנס לחדרו של הרב הקדוש. משום צער בעלי חיים ניגש הרב ופתח לה פתח שתיכנס. תוך שהיא מעופפת ואינה מוצאת מנוח ראו שחתיכת גוויל אחוזה במקורה בחינת לא לבלוע ולא להקיא. בינתיים הגיע מי מהחסידים ואמר שראה את היונה כשהיא סובבת בבית הקברות ומגיחה מקברו של אחד מנכבדי העיר שמת זה מקרוב. מששמע זאת הרב פסק שנשמתו של אותו אדם נתגלגלה ביונה וזו מבקשת לה כפרה ומחילה.
מיד הוציא הרב את תלמידיו מחדרו סגר אחריו את הדלת וכל מי שנדחק לאותו מבוא שמע את הרב קורא לעבר היונה התועה: "מחול לך, מחול לך, מחול לך."
דממה ירדה על חדרו של הרב, ומשנפתחה הדלת נמצא בו הרב עטוף טלית, חלון פתוח ושתי נוצות לבנות. משיצאו החסידים את בית המדרש נמצאה היונה מוטלת מתה ליד הפתח ובמקורה נעוץ עדיין הגוויל. משפתחו את קיפוליו נתגלו אותיות בכתב אשורי קדום ולא נמצא להן פשר.
כל זאת פורסם ברבים, ורבים וטובים התחזקו באמונתם כי אכן קדוש ודורש בנסתר הוא רבם והתנאו בקרבתם אליו. על שאירע יכול רק גאון מילים אחד לכתוב בספרו את השורות הבאות:
"סיר נפוח בא לנוח על זנבו של דג מלוח ובסדק שור הבר מתנגח עם עכבר. עכביש וזבוב קירח טסים לתפוש את הירח וחמור כותב שירים לקהל של חזירים." (א. שלונסקי, "עלילות מיקי מהו").
ולכל המאמין יבושם.
* * *
"קול ישראל" ישדר סדרת תוכניות
על הספר שתירגם משה גרנות יחד עם שאול כרמל
משיריה של המשוררת הרומניה
אנה בלאנדיאנה
שמו של הספר "כל שמחה פוצעת מישהו" (בהוצאת "קשב" לשירה).
מועדי השידורים הם:
קול המוסיקה, יום א' 3.2.2008 בשעה 11.55; יום ב' 4.2.2008, בשעב 11.55.
רשת א' יום ג', 5.2.2008, בשעה 15.55; יום ד', 6.2.2008, בשעה 15.55.
קול המוסיקה, יום א', 10.2.2008, בשעה 22.55; יום ב', 11.2.2008, בשעה 22.55.
* * *
מאיר ריבקין
הַעֶצֶב שֶאֵין לוֹ סוֹף
הִיא פָסְעָה מֵמִשְעוֹל הַשְאוֹל
אוֹ אֵלַיו.
לֶראשָה, זֵר פְּרָחִים נְבוּלִים,
בְּחֵיקָה. יֶלֶד מֵת.
מִתַחַת הַזֵר הַקָּמֵל, עוֹטֶה ראשָה
שֶבִיס, חִיגַ'אבְ אוֹ צֵ'דָר.
בִּכְיָה: נְהִי הַעֶצֶב שֶאֵין לוֹ סוֹף.
הַשְכוֹל שֶאֵין בּוֹ קֵץ.
חָלְפוֹ עוֹנוֹת מַסִיק וגָם שָלֶכֶת,
בַּאַווִיר נִיחוֹחָ פַּרְדֵסִים עַכְשָיו,
הִנֵה שוּב הִגִיעָה עֵת קְצִיר חִיטִים,
וְרַק לַדָּם הַנִּיגָר, אַין תּוֹם עוֹנָה,
אֶין שַבָּת, אֵין חַג, אֵין הַפוּגָה.
חיפה, יוני 2006
פנינה פרנקל
הכתם
את העננים הכבדים ציירה אתמול במכחול רווי מדי. הכול נזל שם ולא ניתן היה לעצור. בלילה נספג הצבע על הבד כמו כתם דיו של רורשך שכל אחד יטיל בו סיפור אחר. אבל באותו בוקר כשקמה עם חיוך לוהט, הוסיפה טיפות גשם ורודות ופיזרה אותן בתנועה גדולה.
ועדיין לא הייתה מרוצה.
היא עזבה את כן הציור. אכלה בבהלה לחמנייה מאתמול, שתתה כוס קפה, התלבשה ומיהרה לעלות על אוטובוס שנסע צפונה. הפעם לא הפריע לה להתגלגל לאט בפקק הארוך של הבוקר. התבוננה בנוף הבורח בעד החלון וחיפשה שם תשובות לשאלות שלא ידעה לשאול.
כשהתקרבו לפארק, לצד גשר הירקון, גילתה אוהל של קרקס. בהחלטה של רגע להודיע לנהג שיעצור כדי שתוכל לרדת. היא חצתה את הכביש, התקדמה עם הקהל הגדול ונעמדה בתור הארוך שלפני הקופה.
התור נע באיטיות, מה שאיפשר לה להתבונן במהומה שסביב. אנשים, ילדים ומשפחות עם תינוקות זרמו כולם לכוון האוהל. דוכנים של נקניקיות חמות, שתייה ופופקורן ניסו לצוד את עיני הילדים ולפתות אותם לקנות.
פתאום הבחינה בגבר שניצב לפניה בתור. רזה, גבוה לבוש בהידור של ערב: חליפה כחולה, חולצה ורודה, עניבה צבעונית וכובע לבד אירופי אפור לראשו. אבל, משהו בתבנית גופו ובתנועותיו הזכיר לה אותו. תחילה לא הייתה בטוחה. היא זזה לזווית בה יכלה לראות את פניו בברור, עכשיו לא היה לה ספק. "הי, סלח לי, אתה, זוכר אותי?" קראה אליו בחיוך.
היתה בטוחה שזיהתה בו את פניו של ב., חבר לכיתה בבית הספר השכונתי. זכרה איך היה עוקב אחריה בהפסקות. "עלוקה" היא נהגה לקרוא לו והוא לא נרתע מגידופיה. יחד עם חבורת הבנות ליגלגה לאפו הארוך ולזיעה שכיסתה כל פיסה בעור פניו, אך הוא המשיך לחייך אלה מרחוק.
גם עכשיו חייך את אותו חיוך נבוך וקפוא.
נראה שהפנייה הנשית הנלהבת, היטיבה איתו. אבל הוא שתק בסבלנות ממתין להמשך, כמי שמבין שעדיין לא סיימה את דבריה.
"זוכר? ישבתי ספסל אחד לפניך בכתה ג' בבית ספר 'מרחבים'." אמרה נלהבת.
"הא!" הגיב לקונית.
"למה הוא מתכוון? איך לפרש את התגובה שלו? האם הגיב כך כדי לצאת ידי חובה?" שאלה את עצמה.
"זוכר, איך נהגת ללכת אחריי כל הדרך מבית הספר עד לבית שלי? "
הוא הסתפק בתנועת ראש קלה.
"קשה להיזכר, הה?" קרצה אליו בחיוך המזמין לתגובה.
לפתע הוא קרב ונגע בה קלות בזרועה החשופה.
"רגע אחד, אולי הוא חושב שהיה בינינו עניין רציני!" תהתה.
"כן, הכול השתנה," הצהיר לפתע, וקולו היה זר ושונה.
"כנראה שהוא לא מעוניין. הוא לא רוצה לפתוח בסיפורי זיכרונות," חשבה אבל המשיכה.
"אתה פוגש את החבר'ה? ראית מישהו שהיה בחבורה שלנו אז?" לא הרפתה.
"לא, לא פוגש אף אחד," ענה.
"אתה יודע, אהרון, זה שהיה החבר שלך, נפטר לפני שנה – התקף לב," הוסיפה בניסיון לזעזע, לעורר אצלו זיכרון כואב ולדחוק אותו לתגובה ברורה יותר.
" לא ידעתי?" הגיב בלי שמץ של התרגשות.
השתיקות שלו עוררו אותה להמשיך. הן הבעירו בה להט שלא הכירה קודם. היא חייבת לפתור את הסוד שלו. זוכר או לא זוכר? אולי הוא לא רוצה להיחשף, אבל אני חייבת לדעת. זעקה בתוכה.
ניסתה, להיזכר – איך קראו לו? "בני? או ברוך? ואולי בניהו?" למרות הביטחון שלה במראה דמותו לא הצליחה להיזכר בשמו.
פנתה אליו ישירות: "תגיד, אתה בכלל זוכר אותי? זוכר איך קראו לי?"
הוא הביט בה דקה ארוכה, וליבה דפק בחוזקה: "שיגיד את שמי, שיגיד את שמי, הוא חייב לזכור אותי!" זעקה בליבה.
לפתע קרב אליה, ובלי לומר מילה, הושיט ידו והעביר את כף ידו בליטוף רך על לחייה.
הוא השתהה לרגע ואחר כך נבהל, כאילו התעורר ממקום אחר.
"אולי בפעם אחרת," הספיק ללחוש לה, לפני שסב על עקביו ופנה לאחור בצעדים מהירים, נכנס לתוך החורשה הסבוכה והתרחק עד שלא היה ניתן לראותו עוד.
היא נשארה תקועה מול הקופה. שותקת, בוחנת אותו מתרחק לתוך חורשת האקליפטוס. קרני האור שהציצו פתאום בין העננים הכבדים צבעו את השמים במסך אדום כתום כמו אש. "זה הצבע! זה בדיוק הצבע שאני צריכה כדי לסיים את הציור." לחשה אל עצמה בהתלהבות.
"גברת, כמה כרטיסים את צריכה?" הפרה הקופאית את השתיקה.
בתנועות לא לה היא שלפה את הארנק, הושיטה לקופאית שטר עבור כרטיס הכניסה, אחזה בו ובחנה אותו בעיני זכוכית. כשניצבה לפני הכניסה ההדורה של האוהל עצרה לפתע, כאילו חזרה אל עצמה, הסתובבה ופנתה לצעוד חזרה לכיוון תחנת האוטובוס.
היא התיישבה בספסל הפנוי שמאחורי הנהג וכשהתבוננה בראי שמעליו ראתה את עצמה ויכלה להבחין בכתם אדום שמתפשט אצלה אט אט על הלחי.
עדינה בר-אל
מבצע חיפוש אחרי כחמישים שנה
לאהוד היקר שלום וברכה,
באחד הגיליונות הקודמים של "חדשות בן עזר" הצעת לקוראיך להציג גלויות מתולדות העם וארץ. בנוסף לכך, במסגרת שנות השישים למדינה אנו מתבקשים באמצעי התקשורת לחפש בבוידם דברים אותנטיים. עשיתי כך (לא כל כך בבוידם. במושבים אין בוידם כמו בתל-אביב ובגבעתיים של פעם...) ומצאתי מכתב מעניין. אני מקווה שתואיל לפרסם את פרטיו, למרות שאיננו גלויה.
ובכן מעשה שהיה כך היה: כאשר הייתי תלמידה בכיתה הֵ"א בבית ספר "גורדון" בגבעתיים, פרצה מלחמת סיני, שנקראה "מבצע קדש". (אכן, את גילי אני מסגירה היום). במצוות המורה שלחנו מכתבים ללוחמים, ואני קיבלתי מכתב תשובה שיצא מהעיר עזה.
כזכור לכול, רצועת עזה נכבשה אז בידי כוחותינו. המכתב נשלח באחד בינואר 1957. וכחודשיים וחצי לאחר מכן הוחזרה הרצועה לשליטת המצרים.
שמו של הכותב היה אברהם רינגוירץ (אם אכן פיענחתי נכון את חתימתו) והוא כתב שהוא משרת כשוטר בנפת עזה. כמו כן הוא כתב לי, שהוא עמד שעות בתור כדי להשיג עבורי את הבול הישראלי ביום הופעתו. ואכן, סדרת הבולים הישראלים נמצאת על המעטפה שקיבלתי.
רצופות בזה הסריקות של המעטפה ושל המשפטים האחרונים במכתבו.
אבקש לפנות לקוראי "חדשות בן עזר": אם מישהו במקרה מכיר אותו או את בני משפחתו, הייתי שמחה ליצור עימו/עימם קשר. למרות שהשנים חלפו ואני כבר סבתא ולא ילדה, וגם הוא בוודאי לא נשאר צעיר.
בתודה ובברכה
עדינה בר-אל
נפתח מכון למסג' של המצפון האירופי
על ידי סופרים עבריים
התגמולים יינתנו ביד נדיבה ובאופנים שונים
המועמדים מתבקשים להגיש יצירות מתורגמות
עדיפוּת תינתן למאמרים פובליציסטיים
המדגישים את הסבל הפלסטיני
"הנער שחלם לעוף" מאת משה גרנות
בהוצאת "דני ספרים"
"הנער שחלם לעוף" הוא סיפורו של אילן רמון – האסטרונאוט הישראלי הראשון, סיפורו של נער יפה ומוכשר, שמגיל צעיר חלם להיות טייס ואסטרונאוט. הוא התגבר על מגבלות של בריאות, והפך להיות טייס בחיל האוויר, השתתף במבצעים נועזים, ביניהם – הפגזת הכור הגרעיני בעיראק, ולימים הוא אף זכה להגשים את החלום, שאף ישראלי אחר לא הגשים לפניו – לטוס לחלל.
מחבר הספר, משה גרנות, התחקה אחר קורות חייו של אילן רמון מילדותו בבאר-שבע ועד היום המר והנמהר, יום אסון המעבורת. לצורך כתיבת הספר ראיין משה גרנות עשרות בני אדם: את האלמנה רונה רמון, את האח גדי רמון, את חבריו מחיל האוויר, איתם יצא למבצע הנועז להפצצת הכור בעיראק, ביניהם, תא"ל מיל' יפתח ספקטור ותא"ל ישראל (רליק) שפיר, את חברי ילדותו ונעוריו בבאר-שבע ורבים אחרים. התוצאה – ספר לבני הנעורים רהוט ומרגש, החושף בפני הקורא את דמות המופת שהשאירה רושם אדיר בתודעה הישראלית.
[דבר המו"ל]
אריאל עינת
מדינת ישראל – "מדינת חוק" או
"מדינת חוקים"?
"מדינת חוק" מהי כולם יודעים, כי התקשורת והפוליטיקאים מדברים עליה בלי סוף, אך מהי "מדינת חוקים"?
"מדינת חוקים" היא מדינה חסרת ערכים, ואת חוסר הערכים מנסים לתקן על-ידי האות הכתובה. הבעייה היא שבעוד שבחברה עם ערכים נשמרים הסדר וההגינות, פחות או יותר, בלי להזדקק לשוטרים או לשופטים – הרי שב"מדינת חוקים" יש להחזיק כמות גדולה של שוטרים ושופטים כדי לשמור על "האות הכתובה", והאזרח נצרך לעורך דין על כל פעולה שהוא רוצה לעשות.
אנחנו, לדאבוני, "מדינת חוקים".
רק ב"מדינת חוקים" צריך לחוקק חוק על מנת לאפשר לעובד לשבת או לחוקק חוק למניעת הקנטת נכה על נכותו. אם אני מכנה מישהו "אידיוט" אז אם אני מוכיח שהוא אכן אידיוט הריני פוגע בו בגלל נכותו ואם אינני יכול להוכיח זאת הרי שהוצאתי דיבתו רעה, חוק כזה אינו ניתן לאכיפה אפקטיבית, זאת דוגמה שהחוק הכתוב לא תמיד יכול להחליף את הנורמות והערכים החברתיים.
מערכת החוקים שלנו לא מאפשרת לאדם להגן על נפשו, משפחתו ורכושו בלי עורך דין צמוד. אֵם שתטמין מצלמה נסתרת לבדוק אם המטפלת נוהגת כראוי עם הילד, בבית או בגן, תואשם בהאזנת סתר פסולה ותועמד לדין, ואז גם מה שתגלה המצלמה לא יהיה קביל על מנת להרשיע את המטפלת.
במערכת כזאת, כשהמשטרה לא יכולה לספק ביטחון לאזרח או לשוטר, מה הפלא שחקלאי בדרום מגן על חייו ועל רכושו עם נשק חם ושוטרים מנהלים "מלחמות פרטיות" נגד עבריינים.
אנחנו על מסלול שבו אזרחים ייאלצו לקחת את ה"חוק" לידיהם על מנת לשרוד אבל אז אנחנו לא נשרוד כחברה וכמדינה.
כאשר מערכת החוקים אינה ניתנת לקיום ואכיפה, ייווצר מצב שבו כולנו נהיה עבריינים, והשלטונות יוכלו להחליט את מי לדון ואת מי לא לדון, וזה אחד המאפיינים של משטר טוטליטארי.
הגיע הזמן לשידוד מערכות בחקיקה, באכיפה ובחינוך, הם כולם קשורים זה בזה.
תקוה וינשטוק
דרור טישלר אורון
באולם ה"באוהאוס" ברחוב דיזנגוף בתל אביב מתקיימת עתה תערוכה לזכר יוסף טישלר, אדריכל שפעל בעיקר בתל אביב ובסביבתה. באלבום שיצא לזכרו מצויין כי טישלר בנה בעיר שלוש מאות בתים, מהם ידועים מאד העומדים עד היום על תילם, כגון "בית ההגנה" בשדרות רוטשילד, הבניינים ליד כיכר הרברט סמואל, הבית בפינת אלנבי ושוק הכרמל. כמו כן היה עסקן צבורי.
הביקור בתערוכה הציף אותי בזכרונות מימים רחוקים, על ידידתי דרור.
הידידות ביני לבין דרור החלה בבית הספר התיכון. יום אחד, כשלמדתי בכיתה החמישית, פנתה אלי המורה לאנגלית גברת קריסטל ואמרה כי שתי כיתות מעליי לומדת דרור טישלר "ולדעתי היא מתאימה להיות חברה שלך."
גברת קריסטל היתה אישה יפהפיה שלימדה ספרות אנגלית בכשרון של שחקנית. כשקראה לפנינו מ"אותלו" – בהטעמה, בתנועות המתאימות ובעיניים כחולות זוהרות – שבתה את לב כולנו. היא היתה מורה יוצאת דופן בבית הספר הדתי שלנו, וגם הצעתה לי היתה יוצאת דופן.
לא היכרתי את דרור אך היכרתי את השם טישלר – בנסיעות מפתח תקווה לתל אביב, סמוך לבני ברק, הזדקרו לעיני כעשרים בתים על עמודים, בתים-תאומים בני קומה אחת. זו היתה שכונה שהקים המהנדס טישלר. כשהכרתי את דרור הבנתי למה מצאה גברת קריסטל נקודות חיבור בינינו: גם דרור הצטיינה בלימודים ההומניים, בייחוד בכתיבת חיבורים, וחייה הזכירו במקצת את פרשת חיי.
אולי שמעתי את הדברים מפי דרור עצמה ואולי מחברה אחרת – מסתבר שדרור האמינה כי היא בתם של שרה ויוסף טישלר, אף שלעתים תמהה מניין להוריה, שניהם יוצאי פולין, שארי בשר ספרדים, ילידי הארץ. רק זמן קצר לפני שהיכרתי אותה, כשהיתה בת שש עשרה, גילו לה ההורים את הסוד: אמנם חנה טישלר היא אימה, אבל יוסף טישלר הוא אביה המאמץ. אביה הביולוגי, בעלה של אימה בנישואיה הראשונים, היה רפאל מהודר. הוא נפטר בגיל צעיר, כשדרור היתה כבת שנתיים, ואימה נישאה לטישלר שהיה לדרור כאב.
רפאל מהודר היה בן למשפחת שלוש הידועה מנווה צדק. אימו היתה אחת מארבע בנותיו של אהרון שלוש, הנחשב לאבי השושלת השלושית בארץ. רפאל היה רוקח. אחיו הצעיר, אמיל מהודר, היה בעל פרפומריות בתל אביב ובירושלים. אחת מהן, ברחוב אלנבי סמוך לים, נודעה מאוד בתל אביב הקטנה.
בעלי, ירוחם לוריא ז"ל, סיפר כי רפאל נהג להגיע מתל אביב לבית המרקחת שלו, הקרוב ליפו, תוך הליכה ליד פסי הרכבת שנמשכו עד יפו. התורכים ששלטו בארץ אסרו את המעבר ליד הרכבת ומי שעבר היה מוחזר על ידי השוטרים התורכים למקום ממנו יצא – אם הלך מתל אביב ליפו היה מוחזר לתל אביב ולהפך. רפאל מהודר התחכם, וכשהיה יוצא מתל אביב ליפו ומבחין בשוטר – שינה מיד את המסלול ופנה כלפי תל אביב. השוטר היה ממהר להחזירו ליפו – וזו היתה בדיוק מטרת הליכתו. כך עשה בשני הכיוונים. –ותמיד הגיע למטרתו...
בסיום הגימנסיה נרשמה דרור לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם למדה לימודים קלסיים – יוונית ולטינית, ואף תירגמה לעברית מלשונות אלה. בין היתר תירגמה את המחזות "היפוליטוס" של אורפידס ו"איאס" של סופוקלס. התרגומים נכללו בספר "איסכלוס ואתונה" מאת ג'ורג' אמרסון, בתירגומו של א.ד. שפיר. היא היתה מעורה בחוגי הספרות והאקדמיה בירושלים ובין ידידותיה היו רעה טנן, שנעשתה מרצה לצרפתית, רענננה מרידור, לימים מורה ליוונית באוניברסיטה, שרה דבורצקי שהיתה למתרגמת מלטינית. כן התידדה מאד עם רננה בן גוריון (שלמדה דווקא מדעי הטבע...) ועם פניה שולם, אשתו של פרופסור גרשום שלום.
דרור נישאה לאדריכל יוסף אורון. החתונה נערכה במלון הרצליה ברחוב אחד העם בתל אביב, מקום יוקרתי בימים ההם. בחתונה הציגה לפניי את ירוחם לוריא, שהיה בן דודתה: רחל מהודר, אימו של אביה רפאל, וסולטנה לוריא, אימו של ירוחם, היו אחיות, שתיהן בנות של אהרון שלוש.
דרור האיצה בי להינשא לדודנה ירוחם "אדם אציל נפש ומשורר מעולה." אבל היא לא הספיקה לראות אותנו נשואים. שנים מיספר אחר נישואיה, כשהתארחה בביתי באחת מגיחותיה לתל אביב, גילתה גוש בחזה, ולאחר מחלת סרטן, בה עמדה באומץ רב, להתפעלות הרופאים, נפטרה והיא בת שלושים ושש בסך הכל, בדיוק בגיל בו נפטר אביה.
בנה, רפאל – דרור קראה לבעלה יוסף, "יוסי", אך הקפידה לקרוא לילד בשמו המלא רפאל, כשם אביה – היה בן חמש במותה. כעבור שנים מספר התייתם רפאל גם מאביו .
אחר מותה הוציא ירוחם רומן ביוגראפי שכתבה ולא השלימה – "גנזי צרות וגנזי ישועות" (הופיע ב-1965 בהוצאת עם עובד) שזכה בפרס אנה פרנק.
את התערוכה אירגן יצחק טישלר, בנם של יוסף וחנה טישלר, אחיה של דרור מצד אימה. יצחק היה עתונאי נודע לכלכלה בעיתונות הכתובה ובעיקר המשודרת: "על מספרים ואנשים", ו"הפוך על הפוך", יומן הכלכלה של רשת ב'). גם הוא חיבר ספרים אחדים, בהם "אחרונים על הרכס" ב"הספריה לעם" של "עם עובד".
סיפור מסיפורי תל אביב.
* * *
קבלת שבת בצוותא מס' 51
15/2, ט באדר א' תשס"ח
בשעה 12:00 בצוותא 1
פרשת השבוע היא "תצווה" הנקראת תמיד בשבוע שבו מציינים את יום פטירתו של משה רבנו, ז' באדר. במרכז הפרשה תיאור מעמד הכהונה ובגדי הכהנים אשר שירתו במשכן ובבית המקדש. קבלת שבת מביאה רוח ונשמה, עבר רחוק עם קרוב, נשמה יהודית ובוהמה רוסית.
אורחי קבלת שבת הם: ד"ר שלי גולדברג, חוקרת הקבלה המלמדת באוניברסיטת בר-אילן, שתספר על דמותו של משה רבנו כפי שהיא משתקפת ב"זוהר", ספר היסוד של הקבלה. נשמע גם על קבלה בצפת ו"מקובלים" בהוליווד. אורח נוסף יהיה הארכיאולוג מאיר בן-דב שבמשך שנים רבות ניהל את חפירות הכותל הדרומי בירושלים. מהם הממצאים שנתגלו בירושלים והמעידים על קיומו של בית המקדש ועל הפולחן הדתי שניהלו בו הכוהנים?
"היה או לא היה" הוא שמו של שיר שכתב אלכסנדר פן והוא גם שם ההצגה שכתבה המחזאית עדנה מזי"א. ההצגה מספרת את סיפור הרומן שהסעיר את תל אביב הקטנה בין אלכסנדר פן ומלכת התיאטרון העברי חנה רובינא. דרך ההצגה, ובשיחה עם המחזאית נחזור להווי, לתרבות ולרוח של שנות ה-30 במאה ה-20.
עורך ומנחה: יואל רפל.משתתפים: ד"ר שלי גולדברג, מאיר בן-דב, עדנה מזי"א. קטעי קריאה: צבי סלטון. פסנתר ושירה: גילה חסיד. הפקה: דורית רום-רפל, קרן מיצנר.
מחיר מוזל לקוראי בן עזר 35 ₪. כולל קפה ועוגה בכניסה. כרטיסים בקופת צוותא, טל. 6950156. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה.
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק י"ח
חליפה מסַפּרת
בשעה מאוחרת בלילה, באוטובוס האחרון, הגיע משה דויד לכפר. הכיכר הקטנה, שבה נמצאים החנויות ומשרד-הדואר, היתה חשוכה לגמרי וברוב הבתים כבר כבה האור. הוא גישש את דרכו בסימטה הארוכה, היין ששתה עירפל את מוחו, הנסיעה באוטובוס הריק יִסרה את קיבתו והוא השתוקק למנוחה ולשינה. מדוע הדרך לבית ארוכה מן הרגיל? פתאום ראה שטעה והרחיק מרחק כמה בתים בלי לחוש כלל במִפנה אל ביתו, עד שהגיע לקצה הסימטה, מקום שניראים מרחוק, במזרח, צלליותיהם של ההרים הגבוהים, ואורות מנצנצים.
שב על עקביו ופתח את השער הקטן. החלונות היו אפלים, והדלת כרגיל – לא נעולה. התפלא על חליפה שהקדימה לעלות על משכבה בלי לחכות לו, לרוץ לקראת האוטובוס ולמלא את הבית צעקות בהיכנסו. הוא חלץ את נעליו בפתח וחמק פנימה. הילדים ישנו על מיטת-הברזל שמתחת לשולחן, הנמשכת עד לפינת-המיטבח. ובעֵבר השני עמדה הספה הכפולה שלו ושל חליפה. "מדוע אני לא שומע את נחרתה? האם אינה ישנה? האם איננה בבית? להדליק את החשמל? לא, הילדים יתעוררו."
התקרב בחשאי למיטתו, פשט את בגדיו העליונים. היא מחכה דומם במיטה. האם היא ישנה? אולי קרה לה משהו? אולי התעלפה? מה היא זוממת? עשה עצמו כאילו אינו מרגיש בה, העלה רגליו על המיטה, יִשר אותן ושכב קופא במקומו. עדיין לא העֵז להניח ראשו על הכר. לבסוף ריפה את אבריו והחל לגשש אחר השמיכה כדי להתעטף בה והתהפך על צידו כלפיה. האם היא שומעת? חיכה, הביט בה. האם היא מסתכלת בו? עוקבת אחריו? האם היא נושמת?
לפתע חש כאב חד מפלח את בטנו וכל מעיו מתהפכים בו. תפס בשתי ידיו במקום הכאב ולא הבין מה קרה לו. האם התפוצץ דבר-מה בתוכו? האם השתייה קטלה אותי? התקפל מרוב כאב ונאנק כילד קטן והתגלגל לעבר שפת המיטב, וכמעט נפל ארצה.
"שתוֹק!" לחשה לו בקול תקיף ושקט ומשכה אותו בכוח אל המיטה. היא שהִכתה בו אפוא באגרוף! שכבה לה בחושך וחיכתה לבואו. לא נרדמה, ארבה לו, הניחה לו להיכנס בשקט, לזחול אל המיטה כגנב, להכין עצמו לשינה. ולבסוף – הִכתה בו בכל כוחה וכמעט הרגה אותו מרוב כאב. ואיפה – בבטנו, לאחר שתייה, ובמפתיע.
"רוצחת!"
"שתוֹק!" חזרה ולחשה כאילו ניחשה את מחשבותיו, "אם תצעק, תעיר את הילדים."
בלע את רוקו ותקע אגרופיו במזרן ושאל אותה בקול חנוק:
"מה אַת רוצה, אישה?"
יינוֹ פג לאחר המכה והוא קירב ברכיו אל כתפיו, כמצטנף מפניה, וכדי להקל על כאבו.
"איפה היית, יא ממזר שכמוך?"
"מה אַת שואלת?" נאנק, "כבר חדש בשבילך לאן אני הולך כל ערב? ישבתי עם מנטלו. ואם הילדים לא היו כאן, כבר לא היית יוצאת ממני בשלום על ההתעללות שלך – "
"מה עשית אצל מנטלו?"
"דיברתי."
"ומן הדיבורים שלו אתה שיכור כל-כך, יא שקרן שכמוך?"
"מה זה העניין שלך?"
"מה זה העניין שלי? – שאתה מסתיר ממני מה שאתה עושה?"
"מי מסתיר? את לא יודעת שאני שותה? זה חדש בשבילך? מה יש לי להסתיר ממך?"
"רק שתית?"
"מה אַת מתכוונת, אישה?"
"אתה יודע שהיה כאן ניסים לוי הערב? חיפש אותך."
"מה זה קשור?"
"קשור מאוד. הִכּה את הילד שלך."
"מה? שטויות. מה אַת מדברת, אישה?"
"שטויות? טוב, תשאל מחר בכל הכפר. יגידו לך אם אני מדברת שטויות ואם לא. כבר אתה לא מאמין לי וחושב שאני משקרת אותך, ועד שאתה לא שואל אנשים ברחוב אתה לא מאמין למילים של אישתך?"
"מה פתאום הִכה אותו."
"מפני שהתנפל עליו ורצה לעצור אותו – "
"מה לעצור? דבּרי אישה, מה אַת משחקת איתי? רק תגידי מה המנוּול הזה עשה ואני הולך מיד אליו ומסדֵר איתו את כל החשבונות. מה הוא רצה לעשות כאן?"
"אמרתי לְך, חיכה לְך."
"ומה עשה כאשר לא באתי?"
"התרגז עליי, רצה להכות אותי, רץ עליו הילד – הִכּה והשליך אותו. באו השכנים והפרידו בינינו."
"אני אהרוג אותו, חליפה! מה אַת עשית פתאום חושך בבית, אנחנו מתביישים? אנחנו חיים בגלות? אין משטרה בארץ? אבל למה לי משטרה? אני פשוט אהרוג אותו. עוד הלילה אלך אליו הביתה. כבר נמאסו לי החיים ממנו – כל היום, ועכשיו הוא בא אצלי לבית. מה הוא רוצה ממני, כמה הוא יכול עוד למרר את החיים שלנו? לא מספיק שהִכה אותי בערב החגיגה, עוד מעֵז לבוא אלינו, כאילו כל הכפר כבר שייך לו וגם הנשמות שלנו שייכות לו והגופות שלנו. למה אַת לא מדליקה את החשמל? אני צריך להתלבש."
"למה אתה לא שואל מדוע הוא רצה להכות אותי?"
"מה זה חשוב לי? אם הוא עשה כך, הוא ישלם בעד זה."
"למה אתה לא שואל מדוע?"
"אמרתי לך – תדליקי את החשמל."
"שתוק! הילדים יתעוררו ממך. חכה, אַל תקום – לפני שאתה הולך אליו אני אגיד לך מדוע הוא בא אלינו."
"מה אַת שוב זוממת, אישה?"
היא עצרה בידו שנשלחה לעבר הכפתור ואמרה: "אתה יודע למה התחילה המריבה עם ניסים לוי? מפני שהאישה שלו קראה לי באוטובוס 'גנבה'."
"מה! מה אַת מסתירה ממני, מה אַת עשית לה, חליפה?"
"..."
"למה אַת שותקת? סַפּרי, מה קרה?"
"..."
"דבּרי! איפה היא עכשיו?"
משה דויד נפנה אליה, עמד על ברכיו במיטה, שלח את ידו אל פניה וסובב את ראשה לעומתו. "דבּרי! דבּרי!" אולם היא פנתה בעקשנות לעבר השני. בחשכה החליקו אצבעותיו על פניה, ולפתע חש שהן רטובות.
"אַת בוכה, חליפה? סַפּרי מה היא פגעה בך?"
"אתה לא רוצה אותי," התייפחה חליפה, "אתה לא צריך לי. רק חושב עליה כל היום, ולא איכפת לך מאישתך ומהילד שלך שהִכה אותו ניסים לוי. ואם אתה שומע עליה, מיד נעלמת כל השינאה שלך. אתה שותק, משה דויד? תסלח לי על כל הצרות שאני עשיתי לך בחיים שלנו, וגם היום, כשהיא הִכתה אותי באוטובוס, אולי היא לא היתה אשמה כל-כך כמו שחשבתי קודם. אתה תלך עכשיו לניסים לוי? אתה תדבר איתו מחר?"
"..."
"אתה רואה? אף אחד לא מגן על האישה שלך, משה דויד. כל החיים שלי אני צריכה להילחם לבד נגד כולם. ואתה דומה לה, לאישה של ניסים לוי. כשאני קיללתי את בעלה ואמרתי לה בפּנים את כל המעשים היפים שלו, היא לא אמרה עליך אפילו מילה רעת אחת. וכשאני הזכרתי את השם שלכם ביחד התנפלה עליי כמו מטורפת והתחילה לסתום לי את הפה עד שחשבתי שאני נחנקת. עכשיו, שבא ניסים לוי ושפך על אישתך את כל הבוז שלו והתנפל עליה, אתה לא יכול לעשות לו דבר מפני שגם אתה מתנהג אליה כמו שהיא אליך ולא יכול לפגוע בה. כמה צריך לרחם עלינו, משה, אחרי החיים האומללים שאנחנו עשינו ביחד."
משה דויד התבונן בה ככל שיכלו עיניו להבחין באפלה בגוף השׂרוּע מולו. החשכה המיסה את זיכרון היקף הגוף העצום, האברים הבלתי-מטופחים, השׂער הפרוע והקשה, הגסות. "אני לא בן-אדם אני," הירהר. "מסכנה אַת, חליפה, שקילקלתי לך את חייך מפני האכזבות שלי. אני אשם בכול – בכל ההתנהגות שלך, ואפילו אם אַת הכית אותי ובכפר צוחקים ממני ומפחדים ממך, זה הכול שום דבר עדיין לעומת הצער שאני גרמתי לך במעשים שלי. אַת לא אשמה, חליפה, רק הגורל שלנו עשה אותנו רעים כל-כך. והילדים שלנו מוטב שלא היו נולדים ויוצאים לאוויר העולם."
והוא ליטף את ידה ואת אצבעותיה המגודלות ואמר: "אני אעשה כל מה שתרצי, חליפה. תסלחי לי על ההתנהגות שלי איתך עד עכשיו. האמיני לי שגם אני רציתי שיהיה לנו טוב ונוכל לגדל את הילדים שלנו בשמחה ולהיות עשירים, ואז גם היו מכבדים אותנו האנשים בכפר ולא היינו צריכים לעשות מעצמנו לעג בפה שלהם. אם היא פגעה בך, אני אלך לשם ואגיד להם הכול בפרצוף ולא איכפת לי משום דבר. אַל תגידי לי שאף אחד לא מגן על האישה של משה דויד. כאשר אני מבטיח לך – כל כוח שבעולם לא יעצור אותי. למה אַת שותקת, חליפה? אַל תגידי שאני כמו האישה שלו. עלֵינו אין שום דבר רע להגיד. הוא אשם בכול, לא צריך להשוות את החיים שלנו לחיים שלהם. ואם היא פגעה בך באוטובוס – אני מבטיח לך שלא יעבור הדבר בשלום ולא אתן לו לפגוע בכבוד המשפחה שלנו. אַת שומעת, חליפה? למה אַת שותקת? אַת שותקת? אַת טועה בכל מה שאַת חושבת עליי, אני כבר אקום ואלך – "
"אני לא רוצה שאתה תלך אליו."
"מה איתך?"
"אני לא רוצה שאתה תלך. כבר שכחתי כל מה שהיה. יותר טוב לי לשמוע את הדיבורים האלה שלך מכל המריבות שלכם בחוץ. אני רוצה שאתה תישאר איתי."
"..."
"למה אתה לא בא אליי, משה?"
"אני לא יכול, אישה. אני עייף, רוצה לישון. הרג אותי כל הקוניאק ששתיתי הערב. פעם אחרת."
"אני לא יכולה יותר, למה אתה לא אוהב אותי? אני צריכה אותך, יש לי צורך אצלי."
"אַת יודעת שאי-אפשר להכריח את זה. עזבי אותי. לא, לא! מה אַת עושה? אסור כך..."
"אתה לא רוצה אותי, אתה משקר, ואני צריכה אותך, משה, משה..."
והיא החלה מחבקת אותו בכל כוחה ומלטפת בידיה הגדולות את גבו ואת ירכיו, והוא מתפתל בתוך ידיה ולוחש: "עזבי אותי, אישה, אסור להכריח..."
חליפה לא שמעה לו ונישקה בלהיטות את פניו וצווארו וחזהו, וידיה עוברות על גופו ותובעות ממנו ומחַיוֹת אותו. הוא שכב על גבו וידיו פרושׂות לצדדים, מפקיר עצמו ללטיפותיה ולנשיקותיה ולאהבתה שאינה יודעת גבול. עיניו נעצמו מעט. חליפה לא הרפתה ממנו, והוא חש כיצד שרירי רגליו נמתחים לעומתה. התמלאה חליפה שמחה וחזרה ונישקה אותו על פניו וקירבה אותו אליה. וכשראתה שאינו בא מיד, תפסה בו בידיה והצמידה אותו אליה. החזיקה בידה גוף שהיה מדולדל כסחבה, קהה ואטום, וידיו פרושׂות לצדדים כמשותקות וכמו אינן שייכות לו.
כבשׁה ראשה בחזהו ובבטנו והחלה חופרת בו בייאוש, ואחר-כך חזרה ונלחצה אליו ותפסה רגל אחת משלו ולחצה בכל כוחה והידקה אליה. לקחה את ידיו ומשכה וכרכה סביב גופה ועל גבה ועל מותניה, והחלה מעבירה בידה את כף-ידו על חזהּ ועל בטנה ועל ירכיה. והאצבעות היו אילמות כשל בּובּת-קש. היא פרצה בבכי חנוק ונפנתה אליו ועלתה על גופו העירום ולחצה אותו בכל כובדה כמבקשת לחנוק כל חלק ממנו באותם אברים שלה שכיסוהו. נשימתו נעצרה. הניע ידיו כטובע וקרא קריאות קטועות ושלח רגליו באוויר כשהוא מתפתל כולו ומנסה לדחוף אותה מעליו ולהשתחרר ממנה, אלא שלא הניחה לו.
"משה, משה..." לקחה ידו בידה והרטיבה אותה בדמעותיה, "כל השריפה שלי נחנקה בי, אבל לא נכבתה. אני אמות מרוב אהבה אליך, אני אמות."
והוא לא שמע. משהִרפתה ממנו התרוקן ראשו ושקע בשינה כבדה. "כאילו הרגו אותו," חשבה, "אוי, משה, משה, כמה אני צריכה אותך! למה אתה מת בתוכי במקום לאהוב?"
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
הזמנה לקריאה
נורית גוברין: "עַיִט וֵאֱלֹהִים יַחְדָּו" (יצחק למדן)
המקרא כנושא לספרות
ספר מיכאל
בין הזמן הזה לימים ההם / מחווה למיכאל בהט
עורך: אבי שגיא
הוצאת רכס – פרויקטים חינוכיים בע"מ והוצאת כתר, תשס"ז/2007
המאמר דן באיוּם המתמיד המלווה את ההיסטוריה של עם ישראל מראשיתו, מאז ה"ברית בין הבתרים" ועד היום, שהעַיִט, מייצג אותו, כפי שהוא בא לידי ביטוי ביצירותיהם של יוצרים עבריים וישראליים. ארבעה היוצרים שנבחרו להדגמה הם: אסתר ראב, יצחק למדן, שאול טשרניחובסקי ויורם קניוק. סעיפי המבוא מציגים את הדרכים שבהן משמש המקרא כנושא לספרות; את הפרשנויות השונות להופעתו של העיט ב"ברית בין הבתרים" בפרשת "לך לך"; ואת העַיִט כריאליה וכסמל. במרכזו – הדיון ביצירותיהם של ארבעה היוצרים, על רקע הזמן והמקום שבהן פורסמו, על המשותף והמפריד ביניהן והמשמעויות העולות מהן בדורן ולדורות.
* * *
קרן ליאור
תרבות ואמנות לחיילי צה"ל
ע"ש ליאור וישינסקי ז"ל
חברים,
בימים אלה אנו שוקדים על הקמת ספרייה במועדון היחידה של ליאור וישינסקי ז"ל.
המועדון נמצא בבסיס האם של יחידת "יהלום", אליו מגיעים לוחמי היחידה המשרתים ברחבי הארץ.
הקמת הספרייה אושרה ע"י ראש אכ"א והתקבלה בברכה על ידי מפקדי היחידה, שהתחייבו לטפל בכל הדרוש לניהולה המסודר.
אני פונה אליכם בבקשה לתרום ספרים ובכך לסייע לקרן ליאור לממש את יעדיה, לרווחת החיילים ולזכר הנופלים.
אם יש לכם בספרייה הביתית ספרי קריאה, ספרי מתח, ספרי ארץ ישראל, ואפילו ספרי בישול שאתם יכולים ומכנים להעביר לספריית החיילים?
אשמח לתשובתכם לדוא"ל tamar227@gmail.com או לטלפון 03-5466475 054-2271959
בברכה חמה ותודה על כל ספר שתתרמו,
תמר הררי
מנהלת הפרויקט
* * *
סופשבוע מושלג בבית ספר שדה כפר עציון
לאור השלגים שירדו בהרי יהודה ובפסגות גוש עציון בימים האחרונים בית ספר שדה כפר עציון מציע לציבור הרחב להגיע להתארח בסוף שבוע בבית ההארחה של בית ספר שדה. המתארחים יזכו לחוויה מיוחדת השמורה בדרך כלל למתארחים במלונות באירופה וייהנו ממראה גוש עציון המושלג ולאווירה המיוחדת של הקיבוץ העטוף בלבן. השלג המכסה את הדשאים, הבוסתנים, המטעים, החורשות, וגן שיר השירים מעניקים חוויה מיוחדת במינה לתושבי גוש עציון ולמבקרים הרבים הבאים לפקוד את האזור בימי שלג. השלג בגוש עציון המתנשא לגובה של קרוב ל-1000 מטרים הגיע כבר לגובה של עשרות סנטימטר.
לאור הביקוש פתחנו עבור הציבור הרחב את האפשרות לבלות במשך שבת פרשת משפטים (2/2/08) בקיבוץ המושלג בעלויות אטרקטיביות. למתארחים יערך סיור רגלי אל הפינות המושלגות של הקיבוץ וכן יוכלו המתארחים ליהנות ממגוון שיעורים תורניים של הרב אלחנן סמט וחנן פורת (תוכנית מדויקת תימסר בעת ההרשמה).
לפרטים נוספים- לחץ כאן
בית ספר שדה כפר עציון - 02-9935133 או http://www.k-etzion.co.il/
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,721 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 308], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.3% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל