חדשות בן עזר

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 314

תל אביב, יום שני, כ"ח בשבט תשס"ח, 4 בפברואר 2008

עם צרופת מודעה לפרדסנים משנת 1932 להשמיד כנימות באמצעות וואלק, Volck – להשיג בחביות ובפחים אצל יעקבזון ורבינוביץ ברחוב בוסטרוס

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

הידד לאהוד ברק על החלטתך האמיצה להישאר בממשלה!

עוד בגיליון: ניצה וולפנזון: הִגְדלְתָּ בהעלאת זיכרו של השמוטי. // שיר פרסומת לשמוטי אמיתי מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים [פרסום חוזר].

פוצ'ו: פינת החיפוש בבוידם: מתוך יומנו של אפרים חרל"פ (1891-1899).

אהוד בן עזר: לילה של ניסים ונפלאות בפילהרמונית, "דון קרלו" לוורדי בניצוח מהטה. // ד"ר יחיעם שורק: נשיאות, לא בבית ספרנו.

שירי ארצי על שירי ש. שפרה, נגיעה מאגית בלוז הלב [ציטוט מ"ספרים"].

ד"ר גיא בכור: סיפורה הלא-יאומן של שביתה, ששינתה את תולדות הסכסוך היהודי-ערבי לתמיד. // ד"ר מור אלטשולר: "האופציה המצרית" של גיא בכור עלולה להתגלות כמסוכנת.

יוסף דוריאל: לאטימות המתנשאת יש מחיר קטלני.

איליה בר-זאב: מַצָּבִים חֲדָשִׁים (שיר).

אורי הייטנר: מלחמת הדישדוש, על אהוד אולמרט ללכת הביתה.

נחום ברנע ושמעון שיפר: "ציידי הליקויים" [ציטוט מ"ידיעות" והרחבה].

שו"ת אליהו הכהן: תשובות לנירה קרן, לאורי הייטנר ולעפר גביש.

ס. נידח: האם "הארץ" הפך ל"צהרון" צבעוני נוסח "ידיעות אחרונות"?

יוסי גמזו: יְרוּשָלַיִם בַּשֶּלֶג. // רות ירדני כץ: יש הפתעות גם במסיבות הפתעה.

אהוד בן עזר משיב לרונה קופרבוים על קביעתה: "בספרות הצעירה אין קול ואין בשורה כבר כמה שנים רעות."

מרדכי (מוטי) נעלי: הָאֲוָזִים הַמֻּבְרָזִים [שיר מספר חדש "שנינה ומשל"]

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"ב. "מי שאין לו מכנסיים שלא יחשוב על חתונה!"

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק י"ט, "ציפורה, למה אַת מתעניינת איפה נמצא משה דויד?"

אב"ע: "אהבה בימי כולרה", סרט מקסים ורציני שלא כל אחד יקסים.

הִגְדלְתָּ בהעלאת זיכרו של השמוטי

שלום אהוד,

עם העיון ב"חדשות בן עזר" 313 התעוררו בי מיספר תגובות שברצוני להגיב, ואבחר באחת מהן, המרגשת ביותר מבחינתי.

כוונתי ל"שיר פרסומת לשמוטי אמיתי", שמן הסתם הפסבדונים "חיימקה שפינוזה" החתום עליו הוא שלך. רבים מתגעגעים לפירות ולירקות של פעם, בעלי הריח והטעם הראשוניים, האמיתיים. הגדלת בהעלאת זיכרו של השמוטי, והתמונה שהצטיירה אצלי הזכירה לי מיד תיאור נפלא של קילוף פרי הדר שתיארת באחד מספריך. איני צריכה לאתר את הקטע, זוכרת היטב את תיאור נקישת הפיצוח של הקליפה, אדי הריח שנפוצים והידיים המתלחלחות במיץ. לא טעות כתיב. לא מתלכלכות, כי לדעתי זה הרי לא לכלוך.

גם אני מתגעגעת לתחושות האלה. בחצר בית הוריי גדל עץ קלמנטינות עסיסיות בעלות קליפה דקיקה. אבא הרכיב עליו מנדרינה, וחציו של העץ הניב מנדרינות עם קליפה עבה, מרוחקת מהפלחים, ומעשה הקילוף תאם את תיאורך הציורי.

אני מצרפת פריט מאוספי – מודעה לפרדסנים משנת 1932. אולי נוטעי עץ השמוטי האמיתי השתמשו במוצר שהמודעה מפרסמת?

בברכה,

ניצה וולפנזון

לניצה היקרה,

אנא שילחי לנו מדי פעם מכמנים כַּמודעה, ורק שהרזולוציה שלהם תהיה נמוכה כדי שלא להכביד על הנמענים את קליטת קובץ הגיליון באינטרנט.

לבקשת נמענים רבים אנחנו שבים ומביאים את שירו של חיימקה שפינוזה, אשר כידוע אין כל קשר בינינו לבינו. הוא משורר בזכות עצמו, אמנם, גם הוא מאחת המשפחות הוותיקות ביישוב העברי בארץ ישראל, משפחת שפינוזה, אלא כנראה שבעורקיו זורם דם ספרדי מיוחס.

בברכת צאצאי הראשונים,

אהוד

* * *

שיר פרסומת לשמוטי אמיתי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בא לי לחבק את עץ השמוטי הזקן

המפיק עדיין תפוחי-זהב נפלאים כל כך

באדמת כפר מעש של פתח תקווה

ולומר לו: "התמהמה נא

יפית כל כך!"*

עד כדי כך –

במשק גולדשטיין

רחוב השלושה 76

כפר מעש בדרום המושבה

כל חורף

כאשר עולים נעוריי בתפוזים

פֶּלח, ציפה ריח קליפות

נודף מאצבעותיי פלא

זמן עומד מלכת

עם שמוטי אמיתי

בפה

* גיטה, פאוסט, בתרגום יעקב כהן. והכוונה היא שלפי החוזה מפיסטו, השטן, ייקח את נפשו של פאוסט ברגע שפאוסט יהיה מאושר ומרוצה כל כך מן הרגע החולף. ציטוט מהזיכרון.

פוצ'ו: פינת החיפוש בבוידם

בעקבות רשימתה של עדינה בר-אל [גיליון 313] המחזקת את מגמת החיפוש בבוידם לקראת שנת ה-60, הוצאתי מהקיטבג את סולם החבלים שלי טיפסתי אל הבוידם ומצאתי דפים מצהיבים של אחד מראשוני המתיישבים ברחובות, אפרים חרל"פ שמו. הוא כתב יומן מאלף על אותם ימים רחוקים, וחשבתי שמן הראוי להדפיס כמה קטעים מהם (בשפת הכותב, בלי לשנות אפילו תג אחד) כדי שידידנו אהוד בן עזר יֵדע אחת ולתמיד שחוץ מפתח תקווה היו אז עוד כמה מושבות בארץ.

פוצ'ו

מתוך יומנו של אפרים חרל"פ (1891-1899)

...בנתים החלטנו, בזמן שנגמר הקומה הראשונה והקומה השניה, לפנות לפקידות שימסרו לנו חדר, בשביל הוספיטל: בית חולים בשביל הפועלים.

בין הפועלים נמצא איש אחד שהיה ברוסי רופא סוסים, וטרנר. היה לו ידיעה קטנה במדיקה. האיש הזה אמנם עוד לא צירפנו לעשרות, שעדין לא היה לנו ניכר הנפשיות שלו, אבל המסרות שלו לחולה היה יוצא מן הכלל. מסרנו לו את הטיפול בבית חולים. סידרנו שמה כמה מיטות. שם היה גולשטיין שנכתר אצל הפועלים בשם "זקן הפועלים". למר גדולדשטיין ופין נמסר הבית חולים...

...התקנה הראשונה שהחלטנו היה לקבץ סכום כסף מהשלושה גרשים שיהיה מוזמן לקנית אדמה בשביל הפועלים. באותה שנה קיבצנו סכום, בערך עשרה נאפוליאון ומסרנו לטיומקין. בזמן שיצליח לקנות העמק יזרעל, שיצרף גם סכום פעוט זה בתור מעות קדימה. לדאבוננו נאבד הכסף שלנו יחד עם כל כסף בית ישראל, בערך 90.000 פרנק. הסיבה שנאבד הכסף, משום שנסגר האימיגרציה ויותר לא שלחו בני חול"א כסף. ונאבד גל הכסף שנתנו בתור מעות קדימה. בין הים היו מרננים שהכסף נשאר או ביד יהושע חנקין, או אצל טיומקין.

...מנחלת ראובן [נס ציונה] התחיל מר לרר למכור חלקים גדולים ובתוך החלקים, קנה חלק גדול אדם בשם מיכל הלפרין. האיש הזה היה פנטס גדול, התחיל לבנות מבצר גדול, ממש מבצר חזק בכל מושגים של טכסיסי מלחמה. בית גדול ועל הגג גינה וככה הלך למעלה, מעלה. נסע כמה פעמים לרוסי והביא עמו נשק קוזצקי כמו קים, עד שאימו נלאה ליתן לו כל כך כסף. עד שמוכרח היה לפנות לחברת חובבי ציון וחברת חובבי ציון שקעו הון הם בנחלה הזאת...

...באותו הלילה קרה בראל"צ מקרה בלתי טהור. הפקידות פטרו 9 אנשים מפועלי – הותיקים של היקב. הועד הפועלים מהיקב מסר לנו, על-ידי שליח מיוחד, הידיעה המעציבה. שלחנו להם תשובה שיבחרו ביניהם אנשים, שיכולים לדבר צרפתית, ויציגו את הדבר לפני פרינטי [פקיד הברון], להסביר להם על המקרה הזה.

כמובן, בבוקר באו האנשים הנבחרים לפגוש את פרינטי בראל"צ ומצאו עגלה רתומה לפניהם, שחיכו שאד' פרינהטי יסע ליפו. מסרו את בקשתם, אבל לא נתנו להם להכנס ולדון. מר פרינטי יצא ועלה על העגלה. פנו שוב לפניו בבקשה בהיותו על העגלה, שיקשיב לכמה רגעים את מבוקשתם. מר פרינטי אמר להנהלה מהפקידים הראשיים, בשפה צרפתית, שיטלגרפו לפוליסי, להשוטרים. חברי הועד המושבה מראל"צ הסבירו לפריני שעד היום לא לא השתמשו במושבה בשוטרי הממשלה, ובאותם הרגעים, החברים שלנו תכף רתמו את הסוסים מהעגלה, במקלות בידיהם. ומר פרינטי נשאר יושב על העגלה בלי הנהיגה...

פרינטי פנה אלי, בתור ראש הפועלים, בשאלה פקנטית:

"הישמע כזאת, ששמתני במאסר?"

עניתי לפרינטי:

"עליך לברך ברכת שהחיינו. זה כאלפיים שנה שאנחנו מתפללים שיה' כוח בידי יהודים לאסור יהודי, במאסר יהודי וע"י יהודי. ואתה זכית להיות הראשון להמצווה הזאת."

מכלל הדמויות ביומן, משכה את תשומת ליבי דמותו של הווטרינר המסור מרחובות שהקים וניהל את בית החולים הראשון במושבה. האם מישהו שמע עליו?

פוצ'ו

אהוד בן עזר

לילה של ניסים ונפלאות בפילהרמונית

"דון קרלו" לוורדי בניצוח מהטה

מי שלא שמע ביום חמישי בערב, ה-31.1, במשך כשלוש וחצי שעות, את הביצוע הקונצרטנטי של האופרה "דון קרלו" (ביצוע בכורה, פריס, 1867) מאת ג'וזפה ורדי (1813-1901) בניצוחו של זובין מהטה (מהמחזור שלי, ועוד מעט גם שמן כמוני) – הפסיד את אחד הערבים, הקונצרטים – הטובים ביותר של העונה. זה היה מדהים, וכמעט לא הרגשת איך הזמן עבר ולא ראית נרדמים בקהל!

הרגשת הרוממות החלה מיד במערכה הראשונה, כאשר לאחר הפתיחה הקצרה של התזמורת, בהרכב לא גדול אך מעולה, ואם שינוי מעניין במיקום הכלים על הבמה– פצח בשירה הטנור השמן (הדומה לאברהם כץ-עוז) – יו סמית האמריקאי, בתפקיד דון קרלו, ועימו דריו סולרי האורגוואי, בריטון גברי נפלא, בתפקיד ידידו הטוב של דון קרלו – רודריגו, המרקיז מפוזה. – אלו קולות! איזו עוצמה! וניקיון! ואקוסטיקה שלא אתפלא אם היא מן הטובות בעולם! בתוך ההיכל הזה, העומד להיחרב בידי זדים – עדיין אתה זוכה לשמוע שיאים של הגניוס האנושי, שספק אם יש כמותם מתבצעים באיזשהו מקום או תחום אחר בישראל! זו היתה הנאה צרופה לשמוע את השניים קורעים את החלל, בייחוד הטנור יו סמית, שזו לו הופעתו הראשונה עם הפילהרמונית בישראל.

ומה שמרנין הוא שפעם היו כמה שמות גדולים של זמרים וזמרות, שלעיתים נדירות הגיעו להופעות בישראל, ואם לא שמעת אותם בהופעה חיה, היתה לך הרגשה שלא שמעת את הדבר האמיתי. ואילו בשנים האחרונות קמה גווארדיה מעולה, מהמדרגה הראשונה, של מבצעי אופרות, שאולי אינם עדיין בעלי הילה של כוכבים בינלאומיים, אבל איכותם היא ללא עוררין, ואין צורך להיות סנוב מוסיקלי כדי ליהנות מהם.

אחרי שני הזמרים המדהימים הללו, ששמים ללעג כל אמצעי הגברה אלקטרוניים, כי במשך שלוש שעות וחצי, אמנם לא רצופות, הם ממלאים בקולם העז את כל הסדקים המוזנחים-בכוונה של ההיכל (מוזנחים כדי שייקל לטעון שצריך להרוס אותו) – הופיע הזמת הרוסית היפהפייה והאנרגטית, המצו-סופרן יוליה גרצבה, בתפקיד הנסיכה אבולי התככנית, המאוהבת בדון קרלו. איזו עוצמה, איזו צלילות קול! איזה צירוף מושלם של יופי גופני, עוצמה גופנית עם חזה שופע, וביצוע מוסיקלי מרגש ומושלם. היא קצרה מחיאות כפיים רבות, שוב ושוב, בסיום האריות שלה, ובייחוד האריה הממושכת במערכה השלישית, כאשר היא מתוודה על חטאיה ומחליטה לפרוש למנזר. כאן היה אחד השיאים של הערב, והקהל הנרגש הודה לה וקרא לה לשוב מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה.

פחות מלהיבה היתה הדמות החשובה-מאוד באופרה, המלכה אליזבת מוולואה, אשתו של המלך לואי פיליפ, ואהובת-ליבו של בנו דון קרלו – והיא הסופרן מרינה משריאקובה הרוסית. אולי בגלל דמותה המגוחכת-קמעה, שמנה מאוד, כמעט ללא צוואר, נמוכה ופניה לא מלהיבות במיוחד, אולי מפני שתפקידה חייבה לשיר תחילה בטונים נמוכים – היא נראתה פחות זוהרת מהשלישייה הקודמת, וגם קשה היה להאמין שהמלך פיליפ, כמו גם בנו דון קרלו, מאוהבים בה. מה גם שדון קרלו עצמו, חרף קולו הגאוני, נראה על הבמה כמין אגס שמן וגבוה, כאשר התחת העצום והכדורי שלו הוא תחתית האגס.

לאליזבת זומנו באופרה תפקידים גדולים, בייחוד האריות במערכה הרביעית והאחרונה. אבל אולי התפקיד הוא כפוי טובה במקצת, מה עוד שהסיום העלילתי של האופרה (הקצת מבולבלת, גם אם היא כביכול מאדירה את החירות לה שואפים בני פלנדריה הכבושה בידי הספרדים) – הוא שמאלצי למדיי ולא משכנע; והדברים גם מוסברים היטב במבוא המצויין והארוך-יחסית שכתב בתוכנייה יוסי שיפמן על ורדי, האופרה והרקע ההיסטורי האמיתי והבדוי שלה. בהקלטה המעולה שקנינו בהפסקה, בניצוח קרלו מריה ג'וליני, שרה את תפקיד המלכה אליזבת – מונסרה קאבייה, (לצד פלסידו דומינגו כדון קרלו), וזאת ברשימת המצבעים כתפקיד השני במעלת חשיבותו באופרה, ואכן התקליטור נשמע אצלנו כאן במערכת המכתב העיתי ללא הפסקה.

רפל סיווק הפולני, באס, בתפקיד המלך פיליפ, משתלב אף הוא באנסמבל המעולה, ונותן את מופע הסולו שלו באריה הפותחת את המערכה השלישית, כאשר הוא מהרהר בקול על חייו הבודדים ונעדרי האהבה. אליו מצטרף האינקוויזיטור הגדול, הבאס גודיון אוסקרסון האיסלנדי, ויחד הם מלמדים אותנו פרק בצביעות שלטונית, באכזריות, בצדקנות וברדיפות דתיות. בסוף המערכה השנייה, המתרחש בכיכר מדונה אטוצ'ה שבמדריד, אנחנו נוכחים אפילו באוטו-דה-פה, כאשר קבוצת כופרים נשלחת על עמוד השריפה לקולות מקהלת האופרה הישראלית רבת המשתתפים והמעולה, וצלילי התזמורת הרמים. ומעתה אתה ההלך, הבא למדריד, לכיכר מדונה אטוצ'ה לך, לא רחוק ממוזיאון הפראדו, בואכה מוזיאון המלכה סופיה שבה מצוייה הגוארניקה של פיקאסו, וצלילי "דון קרלו" ילווּך עם זעקות המועלים למוקד. מן הסתם שרפו שם גם יהודים רבים, אם כי בתקופת התרחש האופרה כבר לא היו יהודים בספרד.

וראוי גם שלא לקפח את שאר התפקידים, קטנים כגדולים, הסופראן חן רייס היפהפייה, הבאס פאולו בטלייה, הטנור גיא מנהיים, וכמובן מקהלת האופרה הישראלית, התזמורת הפילהרמונית, זובין מהטה המנצח בעל-פה ובקלות מדהימה על כל האנסמבל המורכב הזה, הפעם ללא בדיחות פרטיות באמצע, ואת כתוביות התרגום העברי שעשה ישראל אובל, ואשר מבלי לעקוב אחריהן אי אפשר להבין את עלילת האופרה. אני מברך את מזלי שאתרע לי בחיי לראות את מיטב האופרות ובביצועים מעולים דווקא בהיכל התרבות (העומד ליהרס, שלא תהיינה לכם אשליות, בתל אביב היזמים מצליחים בסופו של דבר כי עימם הכוח, שהוא הקשרים והכסף הגדול) – היכל בעל אקוסטיקה מופלאה, בארץ היחידה בעולם, שיש בה כתוביות בעברית שאחריהן אני מסוגל לעקוב בקלות ולהיווכח שהאופרה היא גם מחזה בעל עלילה ותוכן. כן, יכול כל זמן שלא הרסו את ההיכל, ואנחנו עדיין ברמה אחת עם מיטב ביצועי המוסיקה שאפשר למצוא במקומות המעולים בעולם, ואיננו רק פרובינציה נידחת של יזמי קניונים, הורסי בריכות ולוקחי אחוזים מגיוס כספים ומהוצאות בנייה של פרוייקטים מיותרים.

ד"ר יחיעם שורק

נשיאות, לא בבית ספרנו

לטעמי על המוסד הנשיאותי להיעלם מהנוף הישראלי, וללא כל קשר לפרשיות המוסריות האחרונות שנתלו בנשיא המכהן, מר משה קצב.

טעמי ביטול מוסד הנשיאות הינם אלה:

ראשית – סיבה היסטורית – מוסד הנשיאות בארצנו נתפר למעשה על ידי דויד בן-גוריון למידותיו של חיים וייצמן, כדי להביע מחד הוקרה לפועלו הרב לטובת המדינה, ומאידך לנטרלו מכל השפעה פוליטית. המוסד האמור לא נזכר ואף לא נרמז במגילת העצמאות של המדינה. נדמה שחלפה-עברה חשיבותו של מוסד זה וטוב אם יתייתר לאלתר.

שנית – סיבה כלכלית/כספית – מדובר על מוסד ענף ומסועף המכביד כספית על אוצר המדינה. אחזקת מעון הנשיאות, הפעלת לשכתו, תיקצוב מיזמי אירוח, נסיעות לחו"ל ובכלל היבטים לוגיסטיים מהווים נטל נוסף על קופת המדינה, שממילא לא "סובלת" מעודף כסף.

שלישית – סיבה משפטנית/מהותית – המעורבות של מוסד הנשיאות במתן חנינה לעבריינים אינה תקינה במערכת הדמוקרטית. החנינה אינה תקיפה ללא "חתימת קיום" של שר המשפטים, או שר הביטחון, אם העבריין נידון בבית-דין צבאי. כתוצאה מכך מתקיימת התייעצות בין הנשיא לבין שר המשפטים בטרם יגיע הנשיא לשיקול הדעת העצמי שלו. מצב זה יוצר מראית עין של מעורבות פוליטית, עקיפה כמובן, בשיקול דעתו של הנשיא, כשברור ששר המשפטים הוא דמות פוליטית, וששיקולים זרים עלולים להשתרבב להחלטותיו. זו לגונה לא בריאה במשטר דמוקרטי תקין.

כמו כן, מעורבות הנשיא בעניין חנינה או המתקת עונש לעבריינים, בשעה שלנשיא אין עבר משפטני, מעט פוגעת בתקינות הפרה-רוגטיבה הנשיאותית הזו.

רביעית – סמליות מיותרת – הנשיא הוא דמות סמלית, בעל מאפיינים של טכסיות וייצוגיות של החברה הישראלית. את ריבונות המדינה מייצגים מוסדותיה ורשויותיה, ובעיקר הכנסת, הממשלה והרשות השופטת. אין מקום למוסד מייצג, כמו מוסד הנשיאות, שכל תפקידיו עשויים להתפצל בין הרשויות השונות. נשיאות הכנסת תארח נציגות זרה ומכובדת, משרד החוץ יטפל בכתבי האמנה, משרד הביטחון יתן חסות לוועד למען החייל ועוד.

הנשיא גם אמור לייצג את כל החברה על שסעיה ומחלוקותיה, מה שהוא בלתי אפשרי וגם פוגע בעיקרון של הפלורליזם.

חמישית – מעורבות פוליטית – על הנשיא להיות מרוחק ככל שאפשר ממעורבות פוליטית ומהתייחסות לנושאים קונטרוברסליים שרווחים בקרב הציבור, אלא שרוב הנשיאים חטאו בלשונם ואף במעשיהם, והגדיל מכולם הנשיא הקודם שחיזק את ידי המתנחלים, שיבח את חברון כ"עיר האבות", צידד קולנית בממשלת אחדות לאומית, התנגד לקיום שיחות תחת אש ועוד.

נו, אז מי צריך בכלל נשיא?! רק בגלל הסמליות המלאכותית של אחדות העם? נו באמת?! תהיו רציניים!

אהוד: לד"ר יחיעם שורק שלום. אני מביא את רשימותיך במלואן כדי לגוון את המכתב העיתי בקשת דיעות רחבה ככל האפשר, אבל לפעמים נדמה לי שאתה לא חי את ישראל, ולא בישראל, אלא על איזה כוכב רחוק וזר.

שירי ארצי על שירי ש. שפרה

נגיעה מאגית בלוז הלב [ציטוט]

"משי לחשת לי", ש. שפרה. הוצאת זמורה-ביתן, 175 עמ', 84 שקלים

בזכות איכותה של הביקורת, ובהנחה שלא כל קוראי המכתב העיתי קוראים את מוסף "ספרים" של "הארץ", אנחנו מרשים לעצמנו לחזור ולצטט את הרשימה מיום רביעי, 30.1.08

יש מקרים, נדירים, שבהם קולו הכתוב של מישהו נדמה לכם מוכר כאילו בקע מתוך תיבת התהודה של עצמכם. תחושה כזאת לא נובעת מאיזו קירבה ביוגרפית או מפרטי חיים דומים. היא נובעת מיכולתו של הזולת לנסח עבורכם דברים שלא ידעתם שאתם רוצים לומר, מנגיעה מאגית כמעט בלוז הלב שלכם, בשדרת הרגש.

כך הרגשתי כשנחשפתי לראשונה לשיריה של ש. שפרה. היכולת שלה לפרוש מניפה של תמונות נפש נשיות, לדבר בתעוזה ובמלים נקיות מאיפור על התבגרות ועל זיקנה, על קנאה וגעגוע, על אהבה שהיא בו-בזמן ממוטטת ומצמיחה – היכולת הזאת מותחת מצע של אפשרויות שהנפש יכולה להתרחב בתוכן. שיריה קורנים רוח של כנות בלתי-אמצעית, הכרח נלהב להישמע לצד ייאוש שורף בקצוות שבהם נדמה שהיא חוששת לא להיות מובנת.

הבעירה הזאת מצויה גם בספר שיריה החדש, "משי לחשת לי", שראה אור לאחרונה. זהו ספר שיריה השישי של ש. שפרה, שפירסמה גם קובצי סיפורים רבים[?] ועוסקת כבר שנים בעיבוד ובחקר ספרות המזרח הקדום והמיתוסים העתיקים ותרגומם לעברית. הספר נפתח בשער הקרוי "כל נשות המלך", שחלקים ממנו גם הולחנו בידי גיל שוחט והושמעו בהזדמנויות שונות. כאמנית של תחפושות טומנת שפרה את נפש האשה שלה בזהויות שונות ומשתנות. פעם היא בת שבע שאומרת "אני אהבתי את / דוד שנאתי את המלך", ופעם היא מיכל, ובשמה היא כותבת את התובנה הנוקבת: "אשה היא רק זירה, שדה / קרב, במשפחת המלך גברים / באו זה על זה על גופת / נשים (...)" (עמ' 16).

הזמן אצל שפרה הוא מנהרה שבתוכה פוסעת האשה שלה קדימה ואחורה בין עבר להווה, אשה שהיא התכה של כל הנשים כולן ובו-בזמן היא גם מקרה פרטי. שיריה חושניים, מלאים בפריחת הארץ, בהבהוב נר הלילה על קו החוף, בשיכרון פרדסים מתעלפים בגשם. העונות מתחלפות בשיריה כגברים, והאשה של שפרה מתנה אתם אהבים.

גם כשהיא כותבת מילים של אישה מודרנית יש בש. שפרה איכות של מלכה גולה. בבדידות ובגאון היא מישירה עיניים, נושאת פנים שהזמן חרץ, מסתירה צוואר קמוט בצעיף. היא נפרדת מהיופי, מתבוננת ממרחק בנעורים, כותבת אמיתות באופן אכזרי, בלי רחמים עצמיים, באיזון עדין בין פגיעות לכוח, כמו בשיר "נכנסת הביתה": "בחוץ אשה נראית כל כך שפויה שום / אדם אינו מנחש כמה נפשה / רוטטת על חוט הפלדה המתוח, (...)" (עמ' 37).

גם בספר הזה, כמו בקודמיו, מוטבעות בשירים עקבותיהם של המיתוסים הקדמוניים שצמחו במזרח העתיק. רוחות האלים ההם מצויות ברקע, פרועות וטבעיות ובעיקר מקומיות מאוד, קשורות בקשר שלא ניתן להתרה אל ההווה, ענודות באותם שובלי ריח וטעם שבהם ענודים גם אנו, שותפות לאותם גורלות עמוקים, עתיקים, שבתוכם מתגלגלים שירי לידה ומוות.

באחד המחזורים החזקים ביותר בספר, "תיקון לילד שבוי בחיק אמו", מתייחסת שפרה למיתוס שוּמרי על אמאל – תינוק פגום שיש לו ראש ובתוכו פה, בנם המעוות של נינמח' האלה-האם ואנכי אל מי התהום. שפרה משתמשת במיתוס כדי ליצור מחזור שירים מצמרר, שהדובר בו הוא הילד שלא נולד, תינוק הנפל של אהבת הוריו, בן לווייתה הדומם, הצועק בלי קול של אם חסרה, חשוכה תמיד: "אני אמאל , שבוי בחיקך / לא איש חי, לא איש / מת, אני רק פה לעדות" ("פה לעדות", עמ' 83).

הפה הריק הזה נפער לנוכח געגועיה הבלתי פוסקים של האם החיה אל האב המת. מתוך חשכת הבטן הריקה הוא אומר לה: "מוזר, ככל שאת קרבה / והולכת אלי חסרוני גדל, כמעט / מפלצתי, דוקא בשאלות / הלא חשובות, מי יגיד / יתגדל, והיכן ישבו, ביתך / הריק ממני ריק, ..." (ז', עמ' 90).

הברית העצובה הזאת בין אם ללא ילד משמשת גשר אל פנים מבועת, מאפשרת עיסוק בשאלות של מוות מתקרב מתוך מצב של עקרות נמשכת והולכת, פורטת עריריות בודדה אחת לרב שיח פנימי, מלא הטחות ואשם, הצלבות של "כמעטים" ושל "אילו רק" שיוצרות משולש קורע לב ומפעים בין גבר מת, אשה חיה וילד שלא נולד.

אותה בדידות צפה גם כששפרה עוסקת במושג הפילגש, שבו היא חוזרת והופכת כבר שנים. פילגש בתוך בבואות של זמנים משתנים, צעירה ובוגרת, נטושה או חוזרת, תמיד מצפה, תמיד עד כלות. גם כשיש לה אין לה, גם כשהיא חוקית היא נושאת בתוכה חטאת. הפילגשים בשיריה של שפרה מנהלות יחסי אהבה-שנאה עם מעמדן. מתחשבנות עם העולם המתחשבן אתן ובו-בזמן נדמות כמו מכורות לזוהר האסור, לטעם תאווה גנובה שהמתיקן.

כמו בספרה הקודם, "אשה שמתאמנת בלחיות", כך גם ב"משי לחשת לי" ש. שפרה משתמשת במושג "אישה" כדי למדוד ולהחליף שמות, פנים וגוף, לזוז קדימה ואחורה בזמן, לעטות שמלות מלים בגנדרנות ואחר-כך לפשוט אותן באומץ, לעמוד מול מראה חזיתית, להתבונן באישה הפשוטה, המופשטת שהיא, להתבונן עד תהום הגוף, לחדור עד לוז הנפש, ולכתוב את זה על הדף בדיוק מפעים.

* ש. שפרה (ילידת תל אביב, 1931) היא משוררת, מתרגמת מספרויות המזרח הקדמון ומבקרת ספרות. בין ספריה: "שיר אישה" (מחברות לספרות, 1962); "בימים הרחוקים ההם", אנתולוגיה משירת המזרח הקדום (עם עובד, 1996), "עלילות גלגמש לילדים ולבני נוער" (עם עובד, 2000).

* ספרה של שירי ארצי "בוץ" ראה אור בהוצאת חרגול, עם עובד.

ד"ר גיא בכור

סיפורה הלא-יאומן של שביתה, ששינתה את תולדות הסכסוך היהודי-ערבי לתמיד

בעקבות השביתה המדהימה הזו, גאוותנית והרסנית, התמוטט היישוב הערבי בארץ ישראל בתחושת ייאוש, בחורבן כלכלי, מינהלי, מנהיגותי ופוליטי, ממנו לא התאושש עד היום. רעב פשה בסקטור הערבי, טרור, ואלפי רציחות פנימיות. ומי מכריז בדיוק היום על שביתה?

הרעיון נולד פה אחד בשכם, בישיבה של ראשי הארגונים הפלסטיניים: להכריז על שביתה כללית ומוחלטת, עד שהממשלה תיכנע ותקבל את כל דרישות הערבים, ואילו הן:

הפסקת העלייה היהודית,

איסור העברת קרקעות ליהודים,

והקמת מוסדות ממשל פלסטיניים עצמאיים.

אלא שזה היה באפריל 1936, אז פרצה "השביתה הגדולה", והחל "המרד הערבי הגדול", שאנו קראנו לו "המאורעות". מתחיל תהליך הרסני, של חרב מתהפכת, שאין לי אלא לכנותו –מדהים.

לאחר הכנס כבר החלו באופן מאורגן רציחות כנגד עוברי אורח יהודים, למשל ביפו, בירושלים, ובערים אחרות; לנסוע לחיפה או לירושלים היה כבר בבחינת סכנת נפשות, אך גולת הכותרת של המנהיגות הערבית היתה אמורה להיות "ה-ש-ב-י-ת-ה", אם כל השביתות. זו היתה אמורה להכניע את הממשלה הבריטית, לגרום לקריסה כלכלית של היישוב היהודי בארץ ישראל, ולהביא לצד הערבי סוף-סוף את מילוי דרישותיו.

כיצד התנהלה השביתה? קודם כל אי תשלום מיסים; סגירת החנויות, בתי העסק והשווקים; אילוץ הפועלים הערביים לא לעבוד עוד אצל יהודים; האשפה לא פונתה; ודרשו גם מן הפלאחים לציית לשביתה, ולהפסיק למכור את תוצרתם החקלאית, בעיקר ליהודים. המסחר הערבי הלך אט אט ונעצר, האשפה התגבבה ברחובות. תוך כמה חדשים החלו הסוחרים לפשוט רגל ויד, אך איש לא העז להמרות את פי "הוועד הערבי העליון", שהוקם באותו חודש, בראשותו של המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני.

והחרב המתהפכת המשיכה להסתחרר: השווקים הערביים נסגרו, הבנקאות הערבית נעצרה, ורעב החל להגיע, אך את השביתה לא יעצרו! היו תחינות לסיימה, מגעים שקטים, ושום דבר לא עזר. לאחר כמה חודשים היו כאלה שהכריזו כי היא נסתיימה, אך בפועל השביתה הכללית נמשכה. בשלב מסויים כבר אי אפשר לדעת היה אם יש שביתה או אין. האנרכיה הרימה את ראשה.

חמור מאוד: המשטרה הערבית הפסיקה לתפקד, וכיוון שכך, החלו להתרבות בארץ מעשי השוד, הביזה והפלילים. החלו לקום כנופיות של עבריינים, שלכאורה פעלו בשם העניין הלאומי: כנופיית אבו ג'ילדה בשכם, כנופיית היד הירוקה, היד השחורה, ועוד. אחת הכנופיות המפורסמות היתה של עז א-דין אלקסאם, שנולד בסוריה וברח לכאן. הכנופייה הזו היתה אחראית לשורה של מעשי רצח נגד יהודים. היא פעלה לכאורה בשם האסלאם, ודיברה על חובת הג'יהאד, אך בפועל השליטה טרור ברחבי הארץ, גם כנגד ערבים.

ואכן, לכנופיות האלה היתה מטרה נוספת: האליטה הערבית, שנגדה פעלו ואת בניה ביקשו לחסל או לגרש, כדי לצבור שליטה. הטרור הלך והרחב, בחלקו נגד יהודים בחלקו נגד הערבים עצמם. הבריטים התערבו בלית ברירה, ובשנת 1936 הרסו חלק מן העיר העתיקה ביפו כדי לשלוט בה טוב יותר. באוקטובר 1937 הדיחו את חג' אמין אלחוסייני מתפקידיו במוסדות הערביים, ואף הוציאו חלק מהם אל מחוץ לחוק. הוא עצמו הצליח להימלט לביירות, משם המשיך להנהיג את המרד, שהמשיך לאבד שליטה. בהמשך הבריטים מרימים ידיים במדיניות של התערבות מינימאלית (יש להם כבר דברים דחופים יותר באירופה), המרד נמשך, והכיאוס מתרחב.

בשנת 1938, שנתיים לאחר הכינוס האומלל בשכם, שמכריז על השביתה, אין כבר הנהגה ערבית ברורה בארץ ישראל, להוציא הכנופיות האלימות. בכל מקום פושים שוד, פרוטקשן, ורציחות. אלו כנופיות כפריות, שנושאות נשק, ומי שמתנגד להן בסקטור הערבי – מאויים, ואף נרצח. הן משתלטות על העיר יפו ודורשות מן התושבים העירוניים להחליף את "התרבוש" העירוני בכאפייה ועקאל כפריים. בחיפה וביפו הן דורשות להחרים את הערבים הנוצרים. בספטמבר 1938 משתלטות הכנופיות על חלק מחיפה הערבית, והן אוסרות על התושבים הערבים להשתמש בחשמל (!) שכן החשמל הוא "יהודי", שהגיע מתחנת רוטנברג. מצד הטרוריסטים – שהתושבים הערביים ישתמשו בנרות, העיקר לא להשתמש בחשמל של היהודים. התוהו ובוהו הולך וגובר, והיישוב הערבי נאנק תחת גאוותו ההרסנית. פקידי הממשלה הפסיקו להגיע לעבודה, שכן איש לא שילם להם, שוטרים פוטרו, האדמיניסטרציה הערבית פשוט נעצרת. בסוף 1938 מתחילה תופעה של בזיזת בנקים. הרעב מתגבר.

בכל אותה עת נרצחים פלסטינים על ידי אחיהם: כ-4,500 במספר, יש אומרים – יותר. האליטה הערבית נמלטת מן הארץ, מאימת הטרור הפנימי, וכך, בזמן מלחמת השחרור, לא היה כבר מי שינהיג את התושבים הערביים.

באותו זמן משגשג היישוב בעברי בארץ ישראל, ומתעצם, בדיוק הפוך למה שתכננו מנהיגי המרד הערבי. כיוון שהפועלים הערבים הפסיקו להגיע מרצונם לעבודה, נולדה תופעת "העבודה העברית". מוקם נמל תל אביב, כיוון שנמל יפו כבר לא היה רלבנטי, ומוקמת שורה של מפעלים עצמאיים. הכלכלה היהודית פרחה, כך שהשביתה הערבית היתה בבחינת התרומה החשובה ביותר לכלכלה של מדינת ישראל, שעוד תקום. מובן שהערבים הענישו רק את עצמם. לאיש מלבדם לא היה איכפת שהשביתה הזו תימשך לנצח.

בשנת 1939, קרס הישוב הערבי בארץ ישראל, שכן אי אפשר היה להמשיך עוד. המחאה נעצרה, השביתה נסתיימה בקול ענות חלושה, הישגים לאומיים לא ממש הושגו, והמרד נגמר בתחושת ייאוש, בחורבן כלכלי, מינהלי, מנהיגותי ופוליטי, ממנו לא התאושש היישוב הערבי בארץ ישראל, אפילו עד היום.

ובחזרה לימינו. אני כבר לא מדבר על מלחמת האחים בעולם הפלסטיני של היום, על החיסולים הפנימיים, והחלוקה לשתי ישויות נפרדות, על שלטון הכנופיות בעזה וביו"ש, או על אבו מאזן שפטר (!) את תושבי עזה מלשלם מיסים לממשלת החמאס. אני מדבר על שביתה.

היום, יום שישי [1.2], הכריזה "ועדת המעקב" של ערביי ישראל על שביתה במגזר הערבי, וכן על קיום הפגנה ארצית אחר הצהריים, וזאת בשל החלטת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שלא להגיש כתבי אישום נגד השוטרים המעורבים-לכאורה בהרג אזרחים ערבים במאורעות אוקטובר 2000. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי כל המפלגות הערביות בישיבה שנערכה בנצרת.

דווקא שביתה?

אז מי אמר שהפלסטינים לא לומדים דבר מן ההיסטוריה שלהם?

1.2.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אהוד: אני יצאתי מרחם אימי באותו חודש של פורענויות, אפריל 1936, ואני סבור שאולי היה זה מזלי שעשאוני לפני המרד והמלחמה, כי השנתונים של 1938 עד 1944, שנולדו בארץ, היו דומני קטנים יותר, והסיבות ברורות. אבל אולי אני טועה.

אני זוכר את ימי ספטמבר 39', את הידיעה על פרוץ מלחמת העולם השנייה – אף שהייתי אז רק בן שלוש, ואני גם זוכר את ימי ספטמבר-אוקטובר 2000, כאשר חלק גדול מאוד מערביי ישראל, שמכנים עצמם פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית – חבר אל אחיהם להגדרה הלאומית מעבר לקו הירוק, והחל במרד גלוי, מסוכן, הרסני וקטלני – נגד מדינת ישראל ואזרחיה היהודים.

לכן אני אסיר תודה לשוטרים שחירפו נפשם כדי להגן עלינו נגד ההמון הערבי המשולהב, ולכן אני מקבל בחילה כל אימת שאני רואה במודעות ובכתבות את הסילוף הנורא של האמת, שהחל בוועדת אור – סילוף המטיל על השוטרים והחיילים, שהגנו עלינו – את אשמת פרוץ המהומות שנועדו לערער את עצם קיומנו במדינת ישראל, אף זו שבגבולות 67'!

אכן אין גבול לחוצפה, לסילוף ולשקר ההיסטורי! – ערביי ישראל המיטו על עצמם במו ידיהם את הרג צעיריהם באותם חודשים, חודשי המרד שכפו עלינו – ומצידם גם הרגו יהודי אחד מראשון לציון (בזריקת אבנים בכביש החוף הגובל בג'סר א-זרקא), אחד – רק מפני שלא הצליחו להרוג יותר בהתנפלויות אכזריות על אזרחים יהודים חסרי הגנה – אז שיבואו בטענות אל עצמם! הם מופלים? לפחות בניהם אינם מגוייסים לסדיר ולמילואים ואינם נהרגים על הגנת המדינה מפני האוייב הערבי, האוייב מפנים והאוייב מחוץ – בעוד הם, המופלים-כביכול – לומדים ומפגינים באוניברסיטאות שלנו וכופרים בריש גלי בַּצידוק וּבַזכות, גם המשפטית, של עצם קיומנו כאן בארץ!

אגב, נולדתי ברמת-גן, בבית חולים "רפאל", ולא כמו אבי, שנולד בבית בפתח-תקווה, כך שאולי יש לי פחות זכויות בארץ-ישראל, שבה יגורו בעתיד, כאשר הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ישלטו בה – רק היהודים שגרו בפלשתינא ביישובים שהיו קיימים בעת הצהרת בלפור, וצאצאיהם הישירים שנולדו אף הם באותם מקומות.

ד"ר מור אלטשולר

"האופציה המצרית" של גיא בכור עלולה להתגלות כמסוכנת

אהוד יקירי,

אני נהנית לקרוא את הפרשנויות של ד"ר גיא בכור הידען והחכם. אבל הפעם [גיליון 313] התחכום שלו עלול לחזור אלינו כבומרנג. המלצתו, לגלגל את הבעייה הנקראית "רצועת עזה" לפתחה של מצרים ולהניח למצרים לקחת את הרצועה תחת חסותם, עלולה להוביל לכניסה מסיבית של צבא מצרי לשם. תחילה, כדי לעשות סדר, ובהמשך – כשיפור עמדות מול הצבא הישראלי. בתוך זמן קצר עלולה ישראל לעמוד מול מציאות חדשה ומאיימת, של צבא מצרי חמוש ומוכן לפעולה על גבול הרצועה, ממש כמו לפני מבצע סיני (1956) או מלחמת ששת הימים (1967).

במילים אחרות, "האופציה המצרית" של גיא בכור עלולה להתגלות כמסוכנת מהאנרכיה וחוסר היציבות של היום! ולכן, לטוב ולרע, רצועת עזה צריכה להמשיך להטרידנו כבעייה של ישראל.

בברכה,

ד"ר מור אלטשולר

כרמי יוסף

הידד לאהוד ברק

על החלטתך האמיצה להישאר בממשלה

אל תקשיב ואל תשים לב לכל חורשי הרעה, שואפי הבחירות המוקדמות והמלכת ביבי במקומך ובמקום אהוד אולמרט. אתה עשית החלטה אמיצה של מנהיג, ולפי הרגשתי הציבור תומך בך ומבין כי השארת הנהגת המדינה בידי אהוד אולמרט ובידיך, תוך תקווה שתעבדו יחדיו באמון ובשיתוף מלא – היא הדבר הטוב ביותר להנהגת ישראל כיום, והיא רק תחזק לא רק את המדינה אלא גם את שניכם לקראת הבחירות הבאות במועדן, אשר בהן – מי מכם שמפלגתו תזכה ביותר מנדאטים, יהיה ראש הממשלה, והשני יהיה השני במעלה, שר הביטחון – אם זה אתה, או שר האוצר – אם זה אולמרט.

אהוד בן עזר

יוסף דוריאל

לאטימות המתנשאת יש מחיר קטלני

התבצרות הקברניטים נגד בדיקת רעיונות שלא באו מתוך החמולות שלהם ממשיכה לעלות במחיר מפלות, בושות וחיי אדם

הם לא למדו כלום מדוח וינוגרד. אילו למדו – גלעד שליט כבר היה חופשי, ירי הקסאמים היה נפסק, ומקהלת ההסתה העולמית נגד ישראל היתה משתתקת. ועדת וינוגרד לא אמרה איך לעשות זאת אבל הדגישה מספיק את הכשל הגדול של חוסר חשיבה מערכתית ואנדרלמוסיה של עבודת מטה, שסללו את הדרך למפלות, בושות ואבידות. ואני מרשה לעצמי לכתוב זאת, כי לו היתה לקברניטים עבודת מטה מסודרת – היו בוחנים את בציעות ההצעות שפורסמו על ידי החתום מטה מזה 7 שנים.

אחרי שהשר היחידי שמבין את המצב הושתק במשמעת קואליציונית, אני מציג את האתגר לחברי כנסת שמסוגלים לגייס תומכים לחקיקה – שתחייב את הממשלה להפסיק להתפתל בשבילים עוקפי-שכל-ישר, ולעשות מה שכל עם נורמאלי היה עושה במצב אליו נקלענו. ולהלן עיקרי החוקים שיש להעביר בכנסת:

חוק גלעד שליט: חוק זה, נגד חטיפות ישראלים למטרות סחיטה, יקבע שחברי ותומכי ארגונים השותפים לחטיפה ונמצאים במאסר בישראל יזכו לאותו יחס כמו החטופים הישראלים שבידי חבריהם: שום קשר עם החוץ, שום ידיעה על מצבם ושום ביקורים – גם לא של צלב אדום.

חוק נגד הפגזות וירי משטח אוייב: תושבי הסביבה שממנה מפגיזים ויורים לכיוון ישראל יוזהרו בעלונים שיופצו בה – שעליהם להתפנות תוך זמן נקוב, כי השטח יופגז ללא הפוגה, לפי רשות שניתנה למפקדי צה"ל בכל גזרה רלוונטית – להחזיק את מרחבי ההתקפות על ישראל ריקים ושוממים. עלונים אלה, עם צילומי הפגיעות של ההפגזות על יישובי ישראל והנימוקים לחוק זה יופצו דרך כל צינורות ההסברה של ישראל – למערכות התקשורת, לקהילייה הדיפלומאטית ולאו"ם.

חוק נגד עלילות דם על ישראל: לאחר שאויבי ישראל גילו שעלילות דם נגד יהודים נקלטות מהר בעולם בעל הדעות הקדומות המלוות אותו מאז צליבת ישו, הם למדו להשתמש בהן כנשק אסטרטגי במלחמתם הפושעת. כך זה היה עם "רצח הילד מוחמד א-דורה", "הטבח בג'נין" ו"טבח הילדים בכפר קנא". למרות שוועדת השופט אור קבעה שהריגת 13 הערבים באוקטובר 2000 נגרמה בעקבות הפצת סרטון הטלוויזיה על "רצח מוחמד א-דורה", יוזמי אותה עלילת דם ותומכיהם היהודים ממשיכים לפעול באותן השיטות. הבסת ישראל במלחמת לבנון-2 הושגה באותה שיטה – של צילומי "טבח כפר קנא". החוק נגד עלילות דם יקבע כי יוזמיהן ומפיציהן ייראו כמסיתים לרצח. הסתה כזו כבר נקבעה על ידי טריבונאל בינלאומי (על הג'נוסייד באפריקה) – כשוות-אשמה עם רצח עצמו.

זהו רק חלק מחבילת חקיקת הגנה לישראל, שהוכנה ביוזמת פורום ותיקי מלחמת העצמאות, על סמך ניסיון ממושך עם מערכת חוקים המונעת הגנה יעילה על מדינה במלחמה. שלוש הצעות החוק הנ"ל הן רק בגדר עזרה ראשונה – לעצירת הידרדרות המדינה אל אובדן שליטה בגורלה, מול מזימות חיסולה. הנגזרת המיידית מכך צריכה להיות – הפסקת המיקוח המשפיל על שחרור פושעי מלחמה מהכלא, וחזרה לעמידה איתנה על הסיכום עם הנשיא בוש – שאין דנים על מחוות לרשות הפלשתינית לפני הפסקה מוחלטת של הטרור.

המשך התנהלות הקברניטים לפי פרדיגמה שגונתה בוועדת וינוגרד ככישלון – לא תוכל להסתיים בוועדת חקירה חדשה אלא רק בתביעה משפטית על רשלנות פושעת שעולה בחיי אדם. בדיוק כמו רשלנות מנהל מפעל בו נהרגו אנשים בגלל פעילות הנוגדת את כללי הבטיחות. על מצב כזה כתב השופט (בדימ') של ביהמ"ש העליון, פרופ' יצחק זמיר: "רשות מנהלית המפעילה את שיקול הדעת שלה ללא בירור העובדות הנוגעות לעניין, ומחליטה על יסוד תחושה בעלמא, או שדעתה נוטה להגיע לתוצאה מסוימת ללא תלות בעובדות המקרה, אינה מפעילה שיקול דעת כנדרש בחוק. במקרה כזה ניתן לומר על הרשות, כי היא פועלת בשרירות. שרירות היא סוג של שחיתות. יש בה חומרה קיצונית." (פרקים 29, 30, בספר "הסמכות המנהלית"). ועוד הבהיר השופט זמיר: "שיקול הדעת הוא חופש לבחור בין אפשרויות שונות, אך אין הוא חופש מוחלט."

חברי כנסת שימשיכו להשלים עם שרירות ברשות המבצעת יהיו שותפים לאותה עבירה.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

איליה בר-זאב

מַצָּבִים חֲדָשִׁים

אַתְּ קוֹרֶצֶת בְּחֵן

וּמְבַצַּעַת מַהְפָּךְ לוּלְיָנִי עַל

מִשְׁטָח הַמִּשְׂחָקִים.

כְּבָר סְמִיכָה קִדְמִית –

מַצָּבִים חֲדָשִׁים.

חָלָל הַבַּיִת מְאַפְשֵׁר לָךְ

לַנוּעַ, לְהִתָּקֵל

בְּמִכְשוֹלִים לֹא מֻכָּרִים.

עֲדַיִן מֻקְדָּם לִבְדֹק מְגֵרוֹת נִפְתָּחוֹת,

נִסְגָּרוֹת.

לְעִתִּים הָאֶצְבָּעוֹת כּוֹאֲבוֹת

וְיֵשׁ הַרְבֵּה מִסְתּוֹרִין.

בֵּינָתַיִם, כְּדַאי לְהִצְטַעֲצֵעַ

עַד שֶׁתַּעַמְדִי עַל דַּעְתֵּךְ

וְיַבְשִׁילוּ הַמִּלִּים.

שירים לנטע, 2007

אורי הייטנר

מלחמת הדישדוש

על אהוד אולמרט ללכת הביתה

כותרות העיתונים בימים שקדמו לפרסום דו"ח וינוגרד, התמקדו במתקפה הקרקעית ב-60 השעות האחרונות למלחמה. אולמרט הואשם בכך ששלח עשרות חיילים למותם מסיבות אישיות, פוליטיות, תקשורתיות, ספיניות, לא ענייניות. ההתמקדות הזאת יצרה ציפיה למסקנות חמורות שתתמקדנה בנושא זה. ועדת החקירה הפריכה את ההאשמות הללו והציגה את המתקפה כהכרחית. הפער בין הציפיות למסקנות בנושא זה, יצר תחושה של דו"ח קל, שהיטיב עם אולמרט. אולמרט וסביבתו, מצדם, נאחזו בעובדה זו כמוצאי שלל רב, מנסים להפוך את הדו"ח לניצחון פוליטי.

אל לנו להתבלבל. השורה התחתונה של הדו"ח, והיא החשובה ביותר, היא שצה"ל לא ניצח במלחמת לבנון השניה. במזה"ת, אסור לישראל לא לנצח במלחמה. במקרה זה העובדה שלא ניצחנו במלחמה חמורה במיוחד, כיוון שצה"ל הגדול והחזק כשל מול ארגון גרילה וטרור קטן. במשך 33 ימים תמימים, מלחמה ארוכה מאוד, לא הצליח צה"ל להתמודד עם ירי הקטיושות ששיתק 1/3 מדינה. עד היום האחרון למלחמה, צה"ל לא הצליח אפילו לצמצם במעט את מכסת הקטיושות היומית. המלחמה היתה חייבת להסתיים אחרת לגמרי – בניצחון מוחלט ומוחץ של ישראל, בריסוק חיזבאללה, בניצחון שיוציא לאוייב את החשק להתעסק איתנו עוד שנים רבות. כתוצאה מהכישלון הזה, נפגע קשות כוח ההרתעה של צה"ל, עובדה שבאה לידי ביטוי מידי יום בשדרות.

זהו כישלון אדיר מימדים. לא היה בתולדות המדינה כישלון גדול מזה. מי נושא באחריות לכישלון הזה? מי שהיה נושא באחריות להצלחה, אילו היתה. אילו ישראל ניצחה במלחמה, התהילה היתה בראש ובראשונה של ראש הממשלה, אחריו של שר הביטחון ואחריו של הרמטכ"ל, ובדין. זו בדיוק היררכיית האחריות לכישלון. מותר להנהגה לטעות ולהיכשל. איני סבור שמשמעות של אחריות לכישלון היא בהכרח התפטרות. יש צדק רב באמירה שלעיתים משמעותה של אחריות היא תיקון הכשלים. השאלה היא מה סדר גודל הכישלון. מלחמה היא המיבחן העליון של ההנהגה. הנהגה שלא הצליחה להביא לניצחון, במלחמה כזו, מול אויב כזה, אינה יכולה להישאר על מכונה. שלושת האחראים חייבים להתפטר. שניים מהם כבר עשו כן. האיש הנושא באחריות העל, ראש הממשלה אהוד אולמרט, חייב ללכת בעקבותיהם.

מה הגורמים לכישלון?

ועדת וינוגרד הצביעה על כשלים וליקויים חמורים בהתנהלות הדרג המדיני, הדרג הצבאי והממשק שביניהם. אולם הכשל העיקרי הוא ערכי. הכישלון נבע מכך שערכי הלחימה של צה"ל, ובראשם הדבקות במשימה ובהשגת ניצחון בכל מחיר, נשחקו קשות. צה"ל פחד ממלחמה, פחד מקורבנות ולכן המלחמה התנהלה בשיטת המשגל הנסוג. כל המלחמה היתה דישדוש אחד גדול. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להלחם, ולמלחמה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא יוכל לנצח. בעיות ערכיות מסוג זה, הן תוצאה של כשל מנהיגותי. אין זה כשל מנהיגותי של צה"ל בלבד, אלא בראש ובראשונה של הדרג שמעל צה"ל – הנהגת המדינה.

הקונספציה המופרכת, על פיה ניתן לנצח במלחמה באמצעות חיל האוויר וירי ארטילרי מרחוק, הינה תוצאה ישירה של הפחד ממלחמה. דווקא הישגיו המרשימים של חיל האוויר בהשמדת מאגר הטילים ארוכי הטווח שהיו בידי חיזבאללה, ממחישים את מופרכותה של הקונספציה – חיל האוויר מקצועי ומתפקד היטב במשימות שלשמן הוא קיים, אך אין ביכולתו להחליף את כוחות היבשה. אין מלחמה דה-לוקס.

הקונספציה היתה שגויה מראש, אך חמורה יותר הדבקות בה אחרי שהתבררה מופרכותה. ביום הראשון למלחמה היה על צה"ל לגייס את המילואים ולאמנם, כדי להיות ערוך לצורך במתקפה קרקעית. עוד בשבוע הראשון של המלחמה, כשהתברר שפעולת חיל האוויר לא הביאה לניצחון, היה צורך בהחלטה על פעולה קרקעית. ניתן היה לסיים את המלחמה בניצחון גדול בתוך שבועיים. אך הממשלה היססה. הפיקוד של צה"ל היסס. הפעולה נדחתה ונדחתה. הירי על יישובי הצפון נמשך וגבר. כוחות קטנים של צה"ל נשלחו להתברבר ולדשדש, ללא מטרות ברורות, סמוך לגבול. כושר ההרתעה הישראלי הלך ונשחק. את ההחלטה על המבצע הקרקעי קיבלה הממשלה רק כאשר כבר לא נותרה לה ברירה, אך גם כאשר לא היה בידי כוחות צה"ל סיפק להשיג את מטרות המבצע ולהביא לניצחון. זהו כישלון נורא, המחייב התפטרות האחראים לו.

יש לציין, שעצם ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. זו היתה מלחמה צודקת מאין כמותה. אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות מתמדת בריבונותה. ברגע שישראל השלימה את נסיגתה המוחלטת מלבנון לא היתה כל עילה לפגיעה בישראל. ברגע שנעשו פיגועים, היה על צה"ל להגיב בחומרה. אולם ישראל לא עשתה כן, ובמשך שש שנים חיזבאללה התגרה שוב ושוב, ניסה פעמים רבות ופעמיים הצליח לחטוף חיילים. ירה מפעם לפעם קטיושות. המציא את פיקציית חוות שבעא וניהל מלחמת התשה באזור הר דב. ובמקביל – התעצם, השתלט על כל דרום לבנון, אגר ארסנל טילים אדיר מימדים, ואחרי כל תגובה ישראלית לפרובוקציה של חיזבאללה, הפגיז את האוכלוסיה האזרחית לאורך הגבול. תושבי צפון הארץ היו לבני ערובה של חיזבאללה. חטיפת שני החיילים וירי הקטיושות הנרחב בבוקר ה-12 ביוני 2006 היו השיא. לא היתה לישראל כל ברירה, אלא לצאת למלחמה. אולמרט ופרץ ראויים לשבח על עצם ההחלטה הזאת.

אולם המלחמה היתה חייבת להסתיים בניצחון. ואם היא לא הסתיימה בניצחון, מוטב שלא פרצה משפרצה. מי שנושא באחריות לתוצאה, הוא מי שניהל את המערכה בצורה קלוקלת. אהוד אולמרט חייב להתפטר.

הכשל התרבותי שגרם לכישלון הצורב, לא התחיל באולמרט. הכירסום בתחושת הצדק של הציונות ולפיכך בנכונות להלחם לשלם מחיר דמים על הגנת המדינה, לא החל באולמרט. אשליות השלום המשכרות והמשקרות מאוסלו ואילך סיממו את החברה הישראלית, את ממשלות ישראל ואת צה"ל וניוונו אותו.

אולמרט אינו אשם בכשל המתמשך, אך הוא חוליה בשרשרת האחריות לו. איתרע מזלו שהמלחמה פרצה במשמרת שלו, אך הוא ניהל אותה על פי הקוד התרבותי הלקוי שהביא לכישלון. לכן, עליו להתפטר.

ראוי היה שאולמרט יתפטר מיד אחרי המלחמה ולא להמתין למסקנות הוועדה. היה עליו להתפטר בדיוק מהסיבה שחייבה הקמת ועדת חקירה – עצם הכישלון החמור במלחמה. אולם משלא עשה כן, היו לו שנה וחצי להפיק לקחים ולתקן את דרכו. תיקון הדרך, היה שינוי הכיוון התרבותי; חינוך הציבור להכיר במציאות החיים המזרח תיכונית שאינה עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין – אי הכרת הערבים בזכות קיומנו, עובדה שבעטיה לא צפוי שלום בדורנו. אולמרט עשה את ההיפך הגמור – דבק במסכת האשליות, בתהליך אנאפוליס ובהימנעות מתגובה נחרצת למתקפת הטרור ופשעי המלחמה נגד תושביה האזרחיים של שדרות ובנותיה.

אילו הפיק לקחים ושינה את דרכו, היה היגיון מסויים בטענה שחרף הכישלון הצורב במלחמה, יש לתת לו הזדמנות. משלא הפיק לקחים והוא ממשיך ללכת בדרך שגרמה לכישלון, עליו ללכת הביתה.

נחום ברנע ושמעון שיפר

"ציידי הליקויים" [ציטוט]

אולי המשגה הכבד ביותר של חברי ועדת וינוגרד הוא שבמסע הציד שלהם אחר ליקויים – 213 פעמים מופיעה המילה "ליקויים", בהטיות שונות, בגוף הדו"ח – הם יוצרים את הרושם שאם רק היה מתקיים עוד דיון מסודר, עוד קצת עבודת מטה, מישהו היה מוסיף עוד קצת שמן למימשק בין הדרג הצבאי לדרג הפוליטי, היינו מכריעים את חיזבאללה חיש קל.

"החמצה גדולה וחמורה," אמר השופט וינוגרד בנאום שנשא שלשום, עם הגשת בדו"ח. מי שאומר החמצה אומר בצדק כשלים ומחדלים ופספוסים, אבל הוא אומר גם עוד משהו: שהניצחון היה בהישג יד.

זוהי אשלייה.

היא עלולה לשוב ולהכות בישראל בסבב האלים הבא.

ההנהגה הישראלית הנוכחית, מראש הממשלה ועד אחרון האלופים, תפסה בעקבות המלחמה שמול אוייב מהסוג הזה אין הכרעה. "המלחמות של העבר נגמרו," אומר אחד מקובעי המדיניות, ואחרים מחרים-מחזיקים אחריו. "במלחמות הבאות נצטרך להתמודד עם מאות הרוגים בעורף, אם לא יותר."

מתוך: "כל העלבון לצה"ל", מאת נחום ברנע ושמעון שיפר, "ידיעות אחרונות", יום שישי, 1.2.08.

אהוד: נחום ברנע אינו מזכיר זאת במאמריו, אבל גם הוא עצמו אב שכול. בנו החייל נהרג בפיצוץ טרור פלסטיני באוטובוס ישראלי בירושלים, כאשר יצא בבוקר מביתו לנסוע לבסיסו. אבל ברנע נמנע בעקביות מלהשתמש בנימוק הזה נגד "המשפחות השכולות" היוצאות נגדו והסבורות שהן המייצגות את כל ציבור השכול בארץ ואולי את הציבור הישראלי כולו, ולכן הן תובעות את עריפת ראשו של אולמרט, וממשיכות בכך גם אחרי מסקנות ועדת וינוגרד – בעקשנות ובבלעדיות שמזכירות את דבריו ההחלטיים של הגאון האסטראטגי ביבי בגנות כישוריו של אולמרט לשמש ראש ממשלה.

אני עצמי, את דבריהם המצוטטים לעיל, טענתי וכתבתי במשך כל החודשים שעברו מאז הסתיימה מלחמת לבנון השנייה. אך מאחר שאינני "סופר חשוב", "גיבור תרבות" או אישיות תקשורתית – דבריי-שלי לא נשמעים ולא ניתנה ולא ניתנת לי במה פומבית וציבורית לכתוב ולומר אותם, כמו שניתנת למשל לפושע-לשעבר בעל הפה המלוכלך נתן זהבי, שבעזות-מצח מלמד אותנו מוסריות מהי לאחר שהודה בפומבי כי בשעתו שרף במזיד את ארכיון "העולם הזה" אך לא הועמד למשפט בגלל חוק ההתיישנות.

אני לא מרמה את עצמי, אם אני הייתי קורא לנשיא ארה"ב להוציא את שגרירו מישראל עד שזו תיסוג מההתנחלויות, דבריי לא היו זוכים לשום פומבי מעבר לקבצי המכתב העיתי ולהערותיה העוקצניות של מזכירת המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

ולכל האסטראטגים הגדולים, הלועגים להסתמכות ישראל וצבאה על חיל האוויר במלחמה, כדאי להזכיר שאם במלחמות הבאות לא נשתמש בעליונותנו האווירית שמטרתה גם לחסוך חיי חיילינו, אלא נעדיף מערכות קרקעיות זוללות אדם מהסוג שכל כך חביב על מבקרי המערכה בלבנון, מערכות שבהן על כל חייל ערבי הרוג יפול חייל ישראלי – נישאר עד מהרה בלי חיילים. וזה בדיוק מה שאויבינו רוצים. ולכך מטיף גם האסטראטג הגדול נתניהו, שהיה לדבריו מנהל מלכתחילה את מלחמת לבנון השנייה כפלישה ישראלית רחבת היקף ועוקפת דרום בלב לבנון.

שו"ת אליהו הכהן

נירה קרן: "האב איך מיר מאנטעלע"

שלום לך אהוד בן עזר,

הצצתי לעיתונך בהמלצת חברתי רננה שוקרון גרין, ונשביתי. אם תצרפני לחבר קוראיך, אשמח ביותר. בינתיים, כאילו אני כבר קוראת מן השורה, ברצוני לשלוח שאלה שירית לאליהו הכהן, וכזו היא:

בספרו של סימס טבק "המעיל המופלא של יוסף", בתרגומה של רחל עזוז ובהוצאת כנרת משנת 2002, מצויין המקור שהוא שיר עם יידיש "האב איך מיר מאנטעלע". השיר מובא בתרגום חופשי, ולפי הרגשתי גם לא במלואו.

מאוד אשמח ואודה אם אוכל לקבל פרטים יותר מדוייקים ומלאים על שיר זה.

בברכה ובתודה,

נירה קרן

אליהו הכהן, במענה לפנייתה של נירה קרן:

האָב איך מיר אַ מאַנטעלע,

"מעילון יש לי מבד חדש"

השיר שעליו את מבקשת פרטים נוספים הוא שיר עם שטרם הובררה זהותם של מחברו ומלחינו. הוא נמנה עם קבוצת שירי העם היהודיים אודות בעלי המלאכה השונים וכרוך בהווי ה"שניידער'לס", החייטים היהודים של מזרח אירופה. זהו שיר על חייט, ככל הנראה מתמחה, שהיה לו מעיל חדש לא מוצלח ועל כן ניסה לעשות ממנו מיני לבוש אחרים. לאחר שרשרת ניסיונות כושלים הצליח בסופו של דבר לעשות ממנו כיס.

כנהוג בשירים רבים, שם השיר הוא על פי מילות הפתיחה שלו. מן הסתם ראוי היה לכנותו "גלגולו של מעיל", משהו בנוסח חד גדיא:

האָב איך מיר אַ מאַנטעלע

האָב איך מיר אַ מאַנטעלע פון נאַייעם געוואַנט