| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 315
תל אביב, יום חמישי, א' באדר א' תשס"ח, 7 בפברואר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: עניין של שם.
עמוס כרמל: סערת ברק: הבטחה מופרכת מלידתה.
אליעזר כהן צ'יטה לגדעון לוי: "אחמד בא לעולם" עמוד שלם שלך.
ישראל הר: יָרְדָה חַשְׁכָה.
ד"ר גיא בכור: על תחבולת "הקסאם האנושי" בדימונה. לאן זה לוקח אותנו.
ברנרדינו גומז על נפנוף החזה המגרה של השוטרת בחולצה תכלת של בנק יהב.
אורי הייטנר: יש הרוגים. אין אחראים?
נתן אלתרמן: הטור השביעי, 1955. // משה ברק: למען הדיוק ההיסטורי.
פוצ'ו: האם היה הוא ד"ר קרומהולץ? // יוסי גמזו: חָלַף עִם הַדּוּ"חַ...
"הארץ" נמצא בשלב מתקדם של צימוק המוח ונראה כמו האח הגדול והמפגר של "ידיעות אחרונות"! או – מרוב צבעים לא רואים את העיתון.
משה בר-יוסף: לכל המתגעגעים לשמוטי אמיתי.
שמאי גולן [עורך]: על מצבותיהם ביקש פליקס לכתוב: "ניצולי שואה". [מתוך הספר החדש: "טניה ופליקס גולדשטיין"].
שו"ת אליהו הכהן: "גילגולו של מעיל" לקדיה מולודובסקי / שאלתו של אהרון אמיתי: שיר הפרטיזן ובערבות הנגב. / תשובת אליהו.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק כ', פיטורי משה דויד.
אבי חרל"פ: אפרים חרל"פ הוא סבא של אבא שלי.
SWEDISH MIGRATION BOARD BANS FREEDOM OF EXPRESSION
יצחק אוורבוך-אורפז
עניין של שם
גּ'וּק שִׁיֵּט עַל שֻׁלְחָנִי.
מָעַכְתִּי אוֹתוֹ
וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי
הִנֵּה נָגַעְתִּי בְּגּ'וּק וְלֹא מָאַסְתִּי
בַּפַּעַם הַבָּאָה אוּלַי
אַף אֶקְרָא לוֹ בְּשֵׁם:
תִּיקָן. נָעִים לְהַכִּיר.
אָדָם.
מתוך המחזור "נגיעות" (6)
עמוס כרמל
סערת ברק: הבטחה מופרכת מלידתה
אי-אפשר להפריז בחשיבותן של נורמות מוסריות בפוליטיקה, אבל רצוי לא לכלול בהן נורמות שמבוססות על מוסר כפול. כמו הנורמות שמציגים עכשיו פוליטיקאים ממפלגת העבודה, ומחוצה לה, כשהם קובלים על אהוד ברק שלא קיים את הבטחת שדות ים.
המוסר הכפול של ההקשר הנוכחי מתחיל בסוף אפריל 2006, בבחירתו של עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון. לפי מיתוס רווח בתקשורת, פרץ לא נבחר לתפקיד הזה אלא מונה. לא סתם מונה, אלא כתוצאה מספין חסר אחריות של אהוד אולמרט שדי בו לבדו להצדיק את סילוקו של אולמרט מלשכת ראש הממשלה ללשכת התעסוקה.
אבל המיתוס הזה אינו מתיישב משום מה עם העובדה שראש ממשלת ישראל איננו מחזיק בסמכויות שיש לנשיא ארה"ב ולכן איננו ממנה שום שר, בוודאי לא שר שאינו נמנה עם מפלגתו. המיתוס הזה גם אינו תואם את העובדה שמפלגת העבודה ענתה "אמן" על רשימת נציגיה בממשלה שקבע מי שהיה אז יו"ר המפלגה והמועמד שלה לראשות הממשלה.
שמו היה עמיר פרץ. והוא תבע בתוקף את התיק הבכיר ביותר שהוצע ל"עבודה" – תיק הביטחון – וגם קיבל אותו. בין השאר, בתמיכתם הנלהבת של שלושה מבכירי המתלוננים על ברק היום (פינס, כבל ויחימוביץ) ובהסכמתו של המתלונן הבכיר הרביעי (יתום). כלומר, הם "מינו" אותו, לא אולמרט. בינתיים לא היכה איש מהם על חזהו שלו בגלל אותו "מינוי" כושל. בינתיים היה המוסר של פינס וכבל גמיש די הצורך להישאר בממשלה בראשות אולמרט גם כמה חודשים לאחר המלחמה. בינתיים נותק עמיר פרץ מראשות מפלגתו ומלשכת שר הביטחון לא מפני שהוא "התפטר בדרכו שלו", אלא רק מפני שהוא הפסיד בהליך של בחירות פנימיות שנקבע לפני שפרצה אותה מלחמה.
בקיצור, קשה לראות מוסריות מיוחדת בתביעה להתנערותה של מפלגת העבודה מן הממשלה, שנציגיה שלה ישבו בה בעת המלחמה, שהיושב-ראש שלה היה שותף מלא לכל הליקויים של הדרג המדיני.
לא פחות מכך קשה לראות את עודף המוסריות שהציף את ההבטחה המפורסמת של ברק כבר בשעת מעשה. משתי סיבות.
ראשית, ההבטחה הזאת היתה חלק ממהלך פוליטי שלא דיקדק בנורמות מוסריות. קשה לדקדק בנורמות כאלה כאשר קבלני קולות מגייסים למען ברק שיעורי הצבעה של יותר מ-90% בכפרים נידחים.
שנית, ההבטחה האמורה היתה מופרכת מעיקרה כבר ברגע שניתנה. זה היה כמעט שנה לאחר המלחמה, אפילו לאחר דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, בזמן שאדם כמו ברק – עם כל הידע והניסיון שצבר בתפקידיו הקודמים – כבר היה צריך לגבש לעצמו דיעה ברורה על תיפקודו של אולמרט ערב המלחמה ובמהלכה ועל כשירותו להמשיך לעמוד בראש הממשלה.
לחלופין, ברק עצמו התבטא אז כמי שיודע בבירור שגם הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לא יחמיא לאולמרט. ובכל זאת, ברק הבטיח באותו מעמד שבינתיים הוא יצטרף לממשלה בראשותו של אולמרט. בהמשך ישיר להודעתו בראשית מערכת הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה שהוא מציג את מועמדותו לתפקיד שר הביטחון. והמיתממים של מפלגת העבודה בלעו את הנורמה המוסרית המפוקפקת הזאת במלואה. יחימוביץ ויתום, פינס וכבל שמעו את צמד ההבטחות הסותרות ולא ראו בהן שום פגם. איש מהם גם לא יצא מכליו כאשר שומר ערכים אחר, עמי איילון, הצטרף לממשלה בתפקיד של כלום.
עכשיו, מה לעשות, קשה להתרגש מהזעם המוסרי היוקד שלהם.
[עד כאן פורסם ב-5.2 ב"ידיעות אחרונות"]
שלשום (יום שלישי) ביקר נשיא המדינה שמעון פרס בשדרות, כיאה וכיאות. אבל דומה שבפמליה שלו הוחלט שצריך להוסיף לביקור הזה גם משהו צורם. שלישו (או מזכירו) הצבאי של הנשיא, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, ושמו שמעון חפץ, הסביר למחרת הביקור ב"גלי צה"ל" כי הסיפור היה כרוך בחישוב מדוקדק. בהתייעצות עם גורמי הביטחון, אלה דברי חפץ, נבחרה שעה שבה ההסתברות לנפילת "קסאמים" בשדרות וקרבתה היא הקטנה ביותר. אין ספק, נשיא המדינה אינו צריך להצטרף לפשיטות של יחידות מובחרות מעבר לקווי האוייב. גם לא לשבת במוצבים קדמיים, אפילו ממוגנים, שנקלעים לחילופי-אש. אבל כשהוא יוצא לבקר אזרחים באזור ספר, רצוי שמשמשיו לא יסדירו לו תנאים חריגים מאלה שאותם אזרחים נתונים בהם. עדיין לא שמענו שתושבי שדרות ועוטף עזה מתבקשים – ויכולים – לצמצם את נוכחותם בשטח רק לשעות שההסתברות לנפילת "קסאמים" היא הקטנה ביותר. אם תת-אלוף בצה"ל אינו יודע על כך, כדאי שהממונה עליו – הנשיא – יפנה אותו למרכז רפואי לקבלת עירוי חירום של קמצוץ שכל ישר.
אליעזר כהן צ'יטה לגדעון לוי
"אחמד בא לעולם" עמוד שלם שלך
ב"הארץ" 25 ינואר
מר גדעון לוי
"הארץ"
האם שאלת את עצמך, כיצד זה קורה שהפלשתינים לצידנו 60 שנה,עדיין אין להם דבר חוץ ממערכת ענפה של טרור, חימוש, לוחמים נשק והרג?
מדוע אין לאישה שכרעה בתל רומיידה, בעיר ערבית שגודלה כנתניה, חדר יולדות משלה?
פשוט חדר עזרה ראשונה וחדר יולדות.
הלילה לא נרדמתי מהמילים הנרגשות, האנושיות, המתחשבות, החמות והאינטלקטואליות כל כך שלך, כדרכך וכהרגלך. כל כך אנושי ומרגש: "אישה כורעת ללדת בשכונת תל רומיידה בחברון. היא הולכת ברגל למחסום..."
מכאן נשברתי: "אסור לאמבולנס פלסטיני להיכנס... מדוע האמבולנס לא לוקח אותה לחדר הלידה על שם יאסר עראפאת הגדול והזכור לטוב שבנה מדינה, והשיג אותה במלאכת ידיו.
"משתרעת על הכביש, בעלה לצידה, השכנים מביאים מזרן..." אלו נשמות טובות, חס וחלילה לא יכניסו אותה לביתם. "בקור מקפיא, נולד בנם, אחמד," כשיגדל, לא ישאל מדוע אימו היתה צריכה לקפוא. גם אביו ואמו לא ישאלו מדוע מליוני דולרים מוזרמים לנשק ולחומרי נפץ, וחדר לידה אחד ! אין בחברון הערבית.
היהודים אינם רגישים ואינטלקטואלים כמוך מר לוי, הם פשוט דואגים קודם כל לבניהם, לבני משפחתם, ורק כשהם מוכרחים כי הורגים אותם, הם משיגים גם נשק, באותה סביבה באותם ימים מרצחים פרצו להרוג את בני הישיבה. באותו כביש שהיולדת הערבייה כמעט קיפחה את ישבנה מקור.
אינני מתפלא עליך, אני קורא אותך כדו"ח מודיעין, כחומר זמין על מה האויב חושב. כמוך לא חסרים לנו בעם המופלא והמורכב בגווניו הרבים. כמוך, היו לנו לאורך כל ההיסטוריה של עמנו, תמיד קמו כאלה שדאגו לאויבינו ולא השמיעו מילה, אפילו אחת! לטובת בני עמם, הקלגסים, הכובשים והמנוולים. שבנו ארץ מופלאה שאפילו 21 ואחת המדינות, בעלות כל אוצרות הטבע שבעולם, עם כל אוכלוסיית המאות מיליונים שלהם, ואמונת העל שלהם, מתאמצים כל כך להשמידה ואינם מצליחים, גם לא יצליחו בכך לעולם.
בעיתון שנותן לך במה כל כך מתרחבת והולכת הפכת לבינתחומי, אפילו פרשן טלוויזיה, חוץ מלרקוד אתה עושה הכול. אבל, לא קראתי מילה אחת שלך, למשל, על השוטר שנרצח השבוע, או על החקלאי הזר בעוטף עזה. או אולי על תושבי שדרות שעירם נחרדת זה שבע שנים, וודאי שלא תכתוב מילה על 18,000 יהודים שנעקרו מבתיהם וראו את הרס ביתם, שבנו כמפעל חייהם על חולות מדבר שהפריחו, בשכנות לעזה המקוללת לעד, שתישאר כזו, כל עוד מנהיגיה יעסקו במה שהם עוסקים יום יום, ולא ידאגו גם לרגע לבני עמם.
הפעם הקדשתי כמה דקות לתגובה זו פשוט, בגלל רמת הפואטיקה המדהימה של סיפור נרגש כל כך זה. אינני מתפלא עליך בכלל לא, האינטלקט נשפך לך מהאוזניים כמו לבשארה המכיל והנאור. אך מה קרה לבוס שלך מר שוקן, אותו הנני מעריך באמת, שנותן לזבל שלך להשתלט על העיתון?
מודה באשמה, כקלגס בודד למענך, שנלחם עשרים וארבע שנים בשרות סדיר ועוד עשרים במילואים. בעל עיטור מופת יחד עם אחיו, רב העיטורים שנהרג בקרב. כמו כל בני משפחתו וכל האחרים שנתנו ונותנים הכול למען העם והארץ כדי שאתה תחיה ותשגשג בארץ הזו, ומעל לכל שיהיה לך חופש לכתוב.
בברכה,
אליעזר כהן צ'יטה
הפינה של ההוא מחלם
לחדשות בן עזר לילה טוב לכם, אהודים יקרים
ישראל הר
יָרְדָה חַשְׁכָה
בַּבֹּקֶר כָּרַע נָפַל
מֶלֶךְ הַשֶּׁלֶג הַגָּדוֹל
וְהַנּוֹרָא הָיָה וְאֵינֶנּוּ עוֹד
לְאַחַר הַכְּפוֹר וְהַגֶּשֶׁם
בַּיּוֹם הַשִּׁמְשִׁי הָרִאשׁוֹן
בָּחֹדֶשׁ צָעֲדוּ יַלְדֵי הַגַּן
פּוֹחֲחִים וְרוֹמְסִים בְּמַגָּף
וְהַבּוֹגְרִים בְּנַעֲלֵיהֶם
וְהַמְּכוֹנִיּוֹת בְּצָהֳלָה
טוּ טוּטוּ טוּ טוּטוּ טוּ טוּ
הַ-מֶּ-לֶ-ךְ מֵ-ת
מֵ-ת הַ-מֶּ-לֶ-ךְ
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב שָׂמֵחָה
וְאוֹתִי חֲשֵׁכָה עָטְפָה אוֹתִי
כִּי חוֹלֵם הָיִיתִי אֶחָד מֵעִיר
וְאֵין שֵׁנִי לִי בְּאֵין מִשְׁפָּחָה
עד כאן למכתב עיתי לגיליון חדשות בן עזר
מישראל הר וכל טוב לכם
ד"ר גיא בכור
על תחבולת "הקסאם האנושי" בדימונה. לאן זה לוקח אותנו?
היום [4.2.] שיגר פתח "קסאם אנושי" לדימונה, כדי שאולי עכשיו תתחיל ישראל לפעול נגד חמאס. עוד לא בוצעה הפעולה וכבר התפאר בכך דובר פתח מעזה. מעזה! זה הרי לב העניין. מהר מאוד הבהיר פתח כי המפגעים יצאו מעזה, כדי להפיל את ישראל במלכודת, שכן אם יצאו מיו"ש, ישראל הרי לא תפעל נגד חמאס בעזה. לאחר הבנת התחכום הנורא, מה אנו עושים עכשיו?
פתח, הלאומיות הפלסטינית וממשלת אבו מאזן בלחץ עצום: בעיניים כלות הם חוזים כיצד רצועת עזה הולכת ונשמטת מידיהם לנצח, כיצד היא אובדת ל"עניין הפלסטיני", וחוברת למצרים ולעולם הערבי. בעינים נדהמות מזעם הם צופים כיצד חמאס מתנתק מישראל, דהיינו מן המשחק הקיים, ובעיקר מהם, וחובר למצרים. בעינים כלות הם צופים כיצד מצרים הולכת לסכם עם חמאס הסכם בנוגע למעברים, כשמשמעות הדבר: הכרה מצרית דה-פקטו בשלטון חמאס בעזה. מצד אחד של מעבר רפיח תשלוט מצרים, מן הצד השני חמאס. כבר היום, בעקבות ההסכם, סגרו מצרים וחמאס את הגבול לחלוטין, חוץ ממעבר רפיח, משם תתמוך עכשיו מצרים ברצועת עזה, כולל סיוע הומניטרי. הסגירה הזו חשובה גם לחמאס, כדי לפקח על פיגועים שאינם באינטרס שלו, כפי שנראה להלן.
מצרים פרסמה אתמול את ההודעה שלה לתנועת חמאס, בה קבעה כי "מצרים היא מדינה מכובדת, וגבולותיה אינם מופקרים. איש לא יזרוק אבנים על שוטרים מצריים, ואיש לא סייע לבעייה הפלסטינית כמו מצרים," רוצה לומר: אנחנו לא ישראל המופקרת. בכל מקרה ההפקרות נגמרה, והושג הסכם בין מצרים לחמאס.
מבחינת הלאומיות הפלסטינית, מבחינת ההתכנות של מדינה פלסטינית, משמעות הדבר היא קטסטרופה, מה גם שיבוא יום ומישהו יגיד שכשם שעזה הועברה לאחריות מצרים, את הגדה יש להעביר לאחריות כלשהי של ירדן, ובזה נגמר החזון הפלסטיני. או אפילו גרוע יותר: חמאס עוד יזכה בהכרה ערבית אם ישתלט יום אחד על יו"ש. עזה מן הבחינה הזו היא תקדים.
מה הם עושים?
מהו כלל הזהב, כאשר צד ערבי נמצא באיום קיומי? במי הוא משתמש? בישראל כמובן.
המשחק של תנועת פתח מעזה ושל הג'יהאד האסלאמי שם היה עד היום שקוף: הן שיגרו את הקסאמים לעבר שדרות והאיזור, מתוך תקווה שישראל בטיפשותה הקבועה כבר תציל אותם, כלומר תכבוש את רצועת עזה, ותעניק אותה חזרה לפתח ולאבו מאזן. אלא שזה לא עבד, הקסאמים לא זעזעו מספיק את ישראל, ולא יצרו את האפקט הנדרש.
היום שיגר פתח "קסאם אנושי" לדימונה, כדי שאולי עכשיו תתחיל ישראל לפעול נגד חמאס. עוד לא בוצעה הפעולה וכבר התפאר בכך דובר פתח מעזה. מעזה! זה הרי לב העניין. מהר מאוד הבהיר פתח כי המפגעים יצאו מעזה, כדי להפיל את ישראל במלכודת, שכן אם יצאו מיו"ש, ישראל הרי לא תפעל נגד חמאס בעזה.
מעזה, מעזה! מדגישים דוברי פתח בשעות האחרונות, רוצים לומר ליהודים: יללה, תתחילו לנוע לכיבוש עזה; תתחילו לעשות בשבילנו את העבודה. הפעולה בוצעה בדימונה דווקא, בגלל הכור הגרעיני, כלומר להכניס לפעולה מימד אסטרטגי-לכאורה, ולהפעיל לחץ נוסף על ישראל.
זו המלכודת של הפעם.
החמאס מבין את הטקטיקה הזו, אך חייב לברך על הפיגוע, מה הוא לא תומך בפיגועים?
וכך גם זכו אנשי פתח בעזה בסוג של לגיטימציה: הם לא בוגדים במאבק הפלסטיני. כבר הסברתי את האפקט הזה בעבר.
זהו המשחק בו פתח לוחצת על החולשה של חמאס כדי למלכד אותו, כפי שאנו לחצנו על החולשה של חמאס ושל מצרים. בשבועות האחרונים מתנהל משחק הלחץ על החולשות של הזולת. זהו משחק קבוע במעמקי המזרח התיכון, אך הפעם גם ישראל משתתפת בו, לטובתה, לא רק נזהרת ממנו.
מה יש לעשות עכשיו?
להבהיר לאבו מאזן שהמשחק הזה, שבו "מנגנים" על ישראל, נגמר. אי אפשר לנהל איתנו משא ומתן "לשלום", ובאותה שעה התנועה שלו עצמו משגרת מפגע מתאבד נגדנו. תנאי לחזרה לכל משא ומתן: חשיפת שמות המעורבים על ידי אבו מאזן עצמו, סילוקם מתוך שורות פתח, והפסקת תשלום המשכורות אליהם. הפעם הוא לא יכול לברוח מאחריות ולהאשים את חמאס. אילו אנשיו, ועוזריו חייבים לדעת מי ביצע את הפיגוע האכזרי.
יש לשוב ולעקוב אחר המבוקשים של פתח שקיבלו חנינה. פיגוע כזה שהגיע מרצועת עזה, היה חייב להיותת מתואם עם הפעילים של הארגון מבפנים.
ישראל הרי הציגה את פתח ואת אבו מאזן כ"טובים", הישגנו למענם מליארדים של דולארים אך לא מזמן. האם במשחק הזה יש רעים בלבד?
כפי שציפינו, עזה נשאבת למצרים, ומצרים נשאבת לעזה. לא לגעת, לא להציע ולא להתערב. עדיין.
כמובן שאת הגבול בין מצרים לבין ישראל היה צריך לסגור לפני שנים, ודי להזכיר את הפיגוע באילת לפני כשנה, שהגיע דרך סיני. אם רצו להוציא פיגוע מעזה לתוך ישראל יכלו לעשות זאת גם לפני חצי שנה, דרך המינהרות, כך שפריצת הגבול לא שינתה הרבה, זה אולי קל יותר. כפי שכבר כתבנו, אין זה גבול של שלום אלא גבול בעייתי מבחינה פלילית, סמים, זנות, הברחות, דמוגרפיה וטרור. נכון הוא שסגירה לוקחת זמן, אך יש להתחיל במהירות, ולתגבר את הגבול כולו במערך קבוע של משמר הגבול.
להבהיר לממשלת סלאם פיאד ולפתח, שישראל לא תכבוש את רצועת עזה בשום צורה ואופן, ולא תתחבר אליה עוד, לאחר שנפרדה ממנה סופית. יש להציג זאת כאינטרס אסטרטגי וקבוע של מדינת ישראל, כלפי כולי עלמא. כך ש"רעיונות יצירתיים" של הצד השני, לא יעבדו עוד על ישראל.
האיזור לא יציב, שכן הכללים הערביים-פלסטיניים והישראליים משתנים עכשיו לנגד עינינו. חובה להמשיך ולפענח את הנסתר, שלא ניפול בפח, כהרגלנו מן העבר, שלא בטובתנו.
4.2.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
"בנק יהב, תמיד היה, תמיד יהיה, הבנק של עובדי המדינה, בנק יהב!"
למערכת "חדשות בן עזר" שלום,
שמי ברנרדינו גומז ואני עולה חדש בישראל ושומע רדיו ורואה טלוויזיה ויש לי בעייה קשה מאוד כל פעם שאני שומע בנק יהב ורואה בטלוויזיה שוטרת בחולצה תכלת וכובע מצחייה כחול מנענעת בקצב הפרסומת את השדיים הגדולים שלה אני מתגרה מה זה כל כך שאני מתחיל לנענע גם את החזה שלי כמוה ולשיר יחד עם הפרסומות מקבל אורגזם ומתיז כמו בתוכנית "שיחות פרטיות" עם הקוסית המנחה הנחמדה אורורה של ערוץ ה"פלייבוי" שבו בחורות ערומות פותחות מול המצלמה את הווגינות שלהן לפי הבקשות בשיחה עם גברים שכאשר הם מטלפנים להן הם אומרים שעכשיו הם כבר מתיזים מול המרקע ולפעמים הן פותחות גם התחת מול המצלמה וזה מותר בישראל כי כל זמן שאין חדירה זה לא נחשב לפורנוגרפיה.
אבל כל זה פחות מגרה אותי משכשאני שומע ברדיו את הפרסומת בנק יהב אני מתחיל לשיר אותה ומנענע בחזה שלי כמו השוטרת בחולצה תכלת וכאילו השדיים שלה קופצים עליי ואני מתיז ונעשה לי מאוד לא נעים במקומות ציבוריים. מה עושים?
ברנרדינו גומז
לברנרדינו גומז הנכבד,
לדעתנו התרופה היחידה לבעייה שלך לקוחה בהשאלה מתחום ההדברה הביולוגית. קדחת הפרסומות והפטפוטים המופיעים בשכיחות, אולי שנייה בהיקפה, בטלוויזיה וברדיו, אחרי הפרסומת של בנק יהב – הם שלשולי הפה הנואלים של עדי אשכנזי, ואנחנו משוכנעים שאם תרבה לשמוע אותה ותקפיד לזמזם את הפטפוטים המטופשים והאינפנטיליים שלה כל פעם שתופיע שוטרת החולצה תכלת המגרה של בנק יהב בטלוויזיה או בדימיון שלך, ייפסק לך מיד הקישוי, גם בעזרת היד, ולא תתיז עוד אלא אם כן אתה כל כך מסכן שגם עדי אשכנזי עושה לך את זה מהפה שלה. לדעתי אתה גבר שבגברים אבל היזהר ואל תנענע הרבה את החזה שלך כמו שעושה שוטרת החולצה תכלת בטלוויזיה פן תהפוך לנקבה וגם הביצים שלך תיפולנה!
בכבוד רב,
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מזכירת המערכת
אורי הייטנר
יש הרוגים. אין אחראים?
החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז שלא להעמיד לדין שוטרים בעוון הריגת 13 מפגינים ערבים, מתוכם 12 אזרחים, באירועי אוקטובר 2000, עוררה סערת רוחות במגזר הערבי ותגובות חריפות במערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל. הטענה המרכזית של המוחים, היתה שלא ייתכן שיש הרוגים ואין אחראים. התוצאות הקשות של האירוע מחייבות הגדרת אחריות ואשמה.
הם צודקים. אכן, לא ייתכן שיש הרוגים ואין אחראים. יש אחראים ואשמים. מי שהסיתו, התסיסו והובילו את מרד ערביי ישראל באוקטובר 2000 נושאים באחריות ובאשמה לכל תוצאות המרד.
השיח התקשורתי הִרְגיל אותנו לתאר את אירועי אוקטובר 2000 כאירוע שבו נהרגו 13 מפגינים ערבים. יש המרחיקים לכת ומציגים זאת כאירוע שבו נרצחו המפגינים. זר שלא חי כאן באותם ימים קשים, או ששטיפת המוח השכיחה ממנו את העובדות, עלול לחשוב שמשטרת ישראל שלחה צלפים לכפרים ערביים כדי שיירו בערבים ויהרגו אותם.
האמת שונה לחלוטין. באוקטובר 2000, לאחר שערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק לשלום בין ישראל לפלשתינאים, פתחו הפלשתינאים במלחמת טרור חסרת תקדים. העילה בה נתלו לפתיחת המלחמה המתוכננת, היה ביקורו של אריק שרון בהר הבית, כלומר חילול האתר המוסלמי (שהרי ידוע שהר הבית הוא אתר מוסלמי) ברגליים יהודיות טמאות. מיד עם פרוץ המלחמה, פתחו ערביי ישראל בחזית שנייה. עשרות אלפי מתפרעים חסמו באלימות קשה את הצירים המרכזיים של צפון הארץ, הפעילו אלימות חמורה וקשה ביותר כלפי נהגים יהודיים ואזרחים יהודיים, רגמו באבנים ובבקבוקי תבערה מכוניות ישראליות ושוטרים שמילאו את תפקידם, צרו על יישובים יהודיים, הבעירו מתבנים. כל צפון הארץ היה מנותק במשך ימים. נהגים יהודיים נשלפו ממכוניותיהם והוכו. נהג נהרג מפגיעת אבן בג'אסר א-זרקה. המרד עלול היה להתדרדר למלחמת אזרחים עקובה מדם ולאובדן שליטה מוחלט.
משטרת ישראל הצליחה להפסיק את המרד. האירועים, שאילו קרו במדינה דמוקרטית אחרת היו עלולים להסתיים בעשרות אם לא מאות הרוגים, כיוון שאף מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב כזה, הסתיימו במחיר זעום, יחסית. משטרת ישראל ראויה לכבוד ויקר הן על דיכוי המרד והן על כך שהוא דוכא ללא מרחץ דמים.
משטרת ישראל אינה נקייה מטעויות. העובדה שלא היה למשטרה מודיעין על העומד להתרחש היא מחדל קשה. אילו היה מודיעין, ניתן היה לבצע מעצרי מנע והמשטרה היתה נערכת בכוחות מוגברים ובאמצעי פיזור הפגנות ואמצעי אל-הרג מתוחכמים, כך שהאירועים לא היו מגיעים לעוצמה שהגיעו ומחיר הדמים היה נמנע ברובו.
אולם במציאות, מול המוני המתפרעים האלימים ושטופי השנאה ניצבו שוטרים מעטים, שחייהם היו בסכנה של ממש. כתוצאה מכך נאלצו לפתוח באש, ממנה נהרגו 13 פורעים.
טוב עשה היועץ המשפטי מזוז, שהחליט שלא להעמיד לדין את השוטרים, אם כי הוא לא עשה כן מהסיבות הנכונות. הימנעותו מהעמדה לדין נבעה מקושי ראייתי בזיהוי השוטרים שירו. מן הראוי היה, שהדרישה החצופה להעמיד את השוטרים לדין היתה נדחית בשל העובדה שהם ביצעו את תפקידם בתנאים קשה ביותר, והם ראויים למלוא הגיבוי.
ההתבכיינות של ערביי ישראל בשל העובדה שהמרד גבה מחיר דמים, אופיינית לשיח הפלשתינאי, של התנערות מאחריות. מן הראוי שלא ניתן לתרבות הזאת לבלבל אותנו.
אהוד: אני חותם על כל מילה שלך. זאת בדיוק כתבתי גם אני בגיליון שעבר. אבל "השיח הציבורי" שלנו, בעזרת חלקים ניכרים בתקשורת, מלא רמייה עצמית, ובמידה רבה גם פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי. אני מבטיח לך שרשימתך זו לא תידפס באף לא אחד משלושה העיתונים הגדולים.
על מה הם מלינים עכשיו?
סופר נידח שלום,
לדעתי אורי הייטנר לא מבין את הסיבות לכישלון צה"ל במלחמת לבנון השנייה (גיליון 314). צבא שעסוק במשימות שיטור בגדה המערבית וברצועת עזה, באיוש מחסומים, במירור חיי התושבים, ואינו מתאמן במשך שנים, אינו יכול לנצח נצחון מוחץ במלחמה נגד כוחות אוייב מצוידים ומיומנים.
אורי הייטנר ועיתונאים מסוימים תמכו במהלך המלחמה בכל המהלכים של צה"ל לרבות הפעולה הקרקעית בסיום המלחמה, כשכבר היה ברור שיושג הסכם הפסקת אש. הם (כולל העתונאים ארי שביט, בן כספית ודן מרגלית) אף דחקו בראש הממשלה לא לוותר, לא להרפות ולבצע את הפעולה הקרקעית שהיתה בסוף המלחמה. על מה הם מלינים עכשיו? מדוע הם דורשים את הדחתו של אהוד אולמרט, שבסך הכל ביצע את כל מה שהם דרשו והטיפו לו בזמן המלחמה?
רון וייס
רמת-גן
נתן אלתרמן, הטור השביעי, 1955
נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים
יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד,
אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים.
נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה
מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב
אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה?
וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך...
הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.
רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת,
יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה
בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת.
חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס,
וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס.
וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ
אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִים
יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻומְלָלָה
הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַייִם.
לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹביצֶר בָּנוּ הוֹלֵם.
אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.
וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע
אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה.
תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה –
אֲבָל מֵילָא.
כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת
אַקְטִיבִיזְם-מֻבְהָק לֹא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא
סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻכְנַעְתִּי כִּמְעַט
מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי.
וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם
לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ
לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם
וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ...
רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת
אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת...
יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל
לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ...
יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל
הִסְתַּיְּיגוּת... מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ...
הָעִיקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר)
אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לֹא-אַקְטִיבִיזְם...
הָעִיקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר
קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם...
זֶה מַשְפִּיעַ... מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָרְשָן
שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא,
אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן
גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא.
האומנם יצאו מן האולם?
הייתי גם אני בקונצרט האופראי "דון קרלו" של ורדי ביום חמישי האחרון. איני יודעת אם שמת לב לכך, שלאחר איזכור ה"אוטו דה פה" (האפיזודה האחרונה לפני ההפסקה), עזבו את האולם לא מעט אנשים.
עובדה זו מעוררת מחשבה, במיוחד בשל כוונת מארגני הקרנבל של ריו השתא, לשלב מיצג של השואה המורכב מערימה של גופות, מוזלמנים.
מיכל עין-בר
אהוד: לא שמתי לב לתופעה, וחוששני שבכל מקרה את טועה, ומדובר באנשים, בייחוד נשים, שרצו להקדים ולתפוס בהפסקה תור בשירותים לאחר יותר משעה וחצי רצופות של מוסיקה וזימרה. והרי מדובר היה בקטע מוסיקלי בלבד, ולא באופרה מוצגת, כך שלולא התרגום העברי לא היו יודעים אפילו שמדובר ב"אוטו דה פה". יהודים כבר לא היו בספרד בעת התרחש האופרה "דון קרלו", רק אנוסים. ואולם ידה של האינקוויציה חזקה היתה לא רק עליהם. הנה האינקוויזיטור הגדול נותן למלך פיליפ מחילה-מראש לרצוח את בנו דון קרלו.
משה ברק
למען הדיוק ההיסטורי
לארכיון הפלמ"ח, שלום!
בהזמנה שקיבלתי להשקת אלבום הפלמ"ח ב-17 בינואר 2008 צורף איור יפהפה של צייר בן ימינו. אך מתוך אי ידיעה הוא שם בידי המנגן אקורדיון, בעוד שבשנים 1940-2 היה זה כלי יקר ונדיר ביותר בארץ, ונגנינו השתמשו לריקודים ב"מפוחית יד" (לצד "מפוחית פה") מונח שהחליף את המונח הרוסי "גרמושקה". מפוחית היד היתה קטנה יותר, זולה בהרבה, ללא קלידים, שבמקומם היו כפתורים, שהשמיעו צליל שונה בעת "נשיפת" המפוחית מזה שבעת "שאיפתו", ועוד אי אלה הבדלים.
בציור רואים גם פינג'אן ולידו כוסיות קפה. כבר דובר רבות שזו אחת הסטיות בזרימה של פולקלור עממי מעם לעם ומדור לדור. את המונח פינג'אן אימץ הפולקלור הפלמ"חאי מן השפה הערבית, הקוראת כך לספלונים הקטנים בהם מוגש הקפה אישית. אך הפלמ"ח הפך אותו לשם כלי הבישול של הקפה. והנה, גם כשהכירו בטעות ולמדו שכלי זה נקרא בערבית בקראג', לא היה ניתן להחזיר הגלגל אחורה, שכן בינתיים קיבל "פינג'אן" עברי זה את הכבוד להיות מסובב שבע פעמים מעל לאש, בטקס בישול הקפה "סביב המדורה", שתועד ועוצב אמנותית בשיר "סובב לו סובב הפינג'אן", שכבש לב כל בימי תש"ח, חרף נעימתו הארמנית אותה גילה אליהו הכהן.
גם בציור הפינג'אן טעה הצייר בן ימינו. כלי הקפה הגדול המונח בציורו על המגש, מקובל כיום בשוק המזכרות המזרחיות, ולא יקר יחסית כי הוא נוצר בייצור סידרתי ממוכן, עם צריבה של הקישוט באמצעים כימיים. אך בימי הפלמ"ח נוצר כלי כזה בעבודת יד, עם ריקוע איכותי באיזמל. אז זה היה כלי יקר יחסית, אשר לכל היותר היה מצוי בבתים של עשירי המזרח התיכון. הפלמ"חניקים הסתפקו בפינג'אן נחושת ללא איורים מזרחיים. זה היה חרוט בגובה כוס ללא מכסה, עם פתח בדמות חרוט הפוך, שקיבולתו היתה במקרה הטוב שתי כוסות נוזלים. את זה סובבו...
האהל והצריף מדוייקים.
פלמ"חניקים שידעו להסתדר, השיגו גם "הל" יקר לתיבול הקפה. לפי המסורת התורכית, עם פולחן "שבע ההרתחות". רק בימינו אלה מגלים מפי אשפי-טועמי הקפה הברזילאי-הקולומביאני, שהקפה מצוי בשיא הניחוח (ארומה) רק בחליטה של 98 מעלות. ההרתחה מסלקת חלק מהניחוח, על אחת כמה וכמה כחוזרים על ההרתחה שבע פעמים...
אין להתפלא על כן, שתרבות קפה זו הגיעה לרעיון התיבול ב"הל", שבעוצמתו הסווה את העובדה שניחוח הקפה כמעט ונעלם, וכולם התפעלו מניחוח... ה"הל".
אז לכל אלה שמצפונם אינו נקי מכך שאינם מרתיחים שבע פעמים ומסתפקים ב"קפה בוץ", פילטר או אספרסו – אפשר לבשר, שבמקרה זה הדרך הקלה של תרבותנו החדישה היא גם הדרך הנכונה.
משה ברק
גבת ד"נ עמקים 36579
עוד על מיכאל הלפרין
לאהוד בן עזר שלום רב,
במובאה שהביא פוצ'ו מדברי חרל"פ במכתב העיתי האחרון [314], נזכר מיכאל הלפרין, שהקים צבא פרטי ובנה מבצר ייחודי. חשוב לציין את תרומתו להנפתו הראשונה של הדגל בנס ציונה על ידו, ולהיותו איש מיוחד, כנראה קצת משוגע, שרבות מעלילותיו עדיין מצפות שיגלון, יגאלון, ויעלון על הכתב.
אבל איפה היינו בלי משוגעים כמותו היום?
מוטי קלינמן
אהוד: כבר נגאלו. חברי המנוח הסופר יהואש ביבר ז"ל כתב בשעתו את הרומאן ההיסטורי היפה לנוער "הגיבור מכלוב האריות", שגיבורו הוא מיכאל הלפרין.
פוצ'ו: האם היה הוא ד"ר קרומהולץ?
בעקבות קטעי היומן של אפרים חרל"פ, שבו התפרסם הסיפור על רופא הסוסים שהתמנה להיות המנהל של בית החולים הראשון ברחובות, קיבלתי הבהרה מהווטרינר ד"ר אהרון טרומפ, המרצה בפקולטה לחקלאות, ולפי דעתו מדובר בד"ר קרומהולץ (שמו הפרטי נשמט מזיכרונו כי אף אחד לא קרא לו בשמו הפרטי) והוא היה בראשית המאה ה-20 הווטרינר היחיד של כל מושבות הדרום, היה מסור מאוד לתפקידו והיה רוכב על סוסו ממושבה למושבה, ומגיע בעיקר לבאר טוביה, הידועה ברפתותיה. מסירותו של ד"ר קרומהולץ היתה לשם דבר ולא פלא שהתבקש לנהל את ההוספיטל של רחובות. (למען הדיוק יש לציין שמדובר בחדר חולים אחד שפקידות הברון נידבה למען חולי המושבה).
פוצ'ו
נ.ב. מעניין אם בפתח תקוה היה אז בית חולים, או שהעבירו את החולים לרחובות? את מי אפשר לשאול?
אהוד: אין צורך לשאול. בפתח תקווה גר בדרך-כלל רופא קבוע, אחד המפורסמים שבהם היה ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, וכן היה בה "חדר רפואות" או בית מרקחת, אם איני טועה בשם, שנוסד בתמיכת הברון ליד בית הפקידות שלו [חובבי ציון פינת מונטיפיורי], והיה ה"פלטשער", מעין חובש יודע-כל שטיפל בתושבים, אסתר ראב מספרת כיצד טיפטף לעיניה טיפות מכאיבות במיוחד; והיו כמובן המיילדות, כי הנשים ילדו בבתים. במקרים חמורים היו מעבירים לבית חולים או דורשים בעצת רופאים ביפו ובירושלים. לא היה צורך להעביר את החולים לרחובות.
באשר לד"ר קרומהולץ, טרם נתפניתי לבדוק על אודותיו באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של דוד תדהר, ואולם ידוע לי כי השוטר-לשעבר והעיתונאי, שהיה גם חוקר תולדות התנועה הנאצית במושבות הטמפלרים בארץ-ישראל, שמו היה חביב כנען, מקודם קרומהולץ. והוא נולד בפולין בשנת 1913 ועלה ארצה בשנת 1935 אך אולי היתה לו קירבה משפחתית כלשהי לאותו רופא?
* * *
לולא החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 היינו חיים עד היום בגן עדן של שוטים מבחינת מצבנו הביטחוני!!!
מחב"ע
יוסי גמזו
חָלַף עִם הַדּוּ"חַ...
סִפּוּר מְאַלֵּף מִן הַפוֹרוּם
שֶל רוֹמָא בַּזְּמַן הָעַתִּיק:
נִצְּבוּ שָם תְּרֵיסַר פִּסְלֵי קְווֹרוּם
נִכְבָּד, מְקֻדָּש וּוָתִיק
שֶל כָּל אֱלִילֵי הַצַּמֶּרֶת,
נִצְּבוּ שָם שָנִים, בְּלִי לַחְדֹּל,
אַךְ יָאנוּס, פֶּרְסוֹנָה מֻכֶּרֶת,
צָחַק עַל כֻּלָּם בְּגָדוֹל.
"וְכָל זֶה עַל מָה וּמַדּוּעַ?"
סָבִיר כִּי תִשְאַל, יְדִידִי.
– עַל שוּם שֶכָּל אֵל, כַּיָדוּעַ,
נֻפַּק לוֹ פַּרְצוּף יְחִידִי
מִידֵי אַפְסְנַאי הַיָּמָ"ח (הוּא
מַר יוּפִּיטֶר, רֹאש הָאֵלִים)
וְאִלּוּ לְיָאנוּס הֻצְמָחוּ
בָּרֹאש
פַּרְצוּפַיִם
(כְּפוּלִים).
אֶחָד – הַמֻּפְנֶה רַק יָמִינָה,
שֵנִי – מְצֻדָּד רַק לִשְֹמֹאל
וְרוֹמָא כֻּלָּה הֶאֱמִינָה
כִּי גַם הַמָּחָר, גַּם הַתְּמוֹל
יִזְכּוּ בַּמִּישוֹר הַלּוֹקָאלִי
לְסֶקֶר אָמִין בִּמְיֻחָד
בִּזְכוּת אוֹתוֹ אֵל בִּי-פוֹקָאלִי
וּשְנֵי פַּרְצוּפָיו כְּאֶחָד.
הָיוּ שֶאָמְרוּ לוֹ לְיָאנוּס
כִּי לֹא כָּל פַּרְצוּף וּכְפִילוֹ
פּוֹתְרִים כָּל נוֹשֵֹא וְעִנְיָנוּס
בְּתֵיקוּ שֶל כֵּן-אַךְ-גַּם-לֹא,
אַךְ יָאנוּס עָנָה כִּי כֵּיוָן שֶ-
לְיוּפִּיטֶר שְלַל תֵּרוּצִים
עַל כָּל פִשּוּלָיו וּמוּבָן שֶ-
אוֹיְבָיו הַיּוֹרִים בּוֹ חִצִּים
גַּם הֵם קִטְרוּגָם נֶגְדּוֹ לֹא רַק
לֹא פָּג אֶלָּא אַף מַעֲצִים –
רַק כָּך, בְּקָדִימָה-אָחוֹרָה,
יֵצְאוּ שָם כֻּלָּם מְרֻצִּים...
לָכֵןְ הִתְאַמְּצָה שָם, וִיהִי מָה,
סְפִינַת הָאִימְפֶּרְיָה לָשוּט
אָחוֹרָה אֲבָל גַּם קָדִימָה
בִּשְווּנְג בּוֹ-זְמַנִּי, אַךְ פָּשוּט
מִפְּאַת כִּווּנָהּ הַבִּינָארִי
הִיא לֹא הִתְקַדְּמָה גַם סַנְטִים
וּדְבַר תְּבוּסָתָהּ לַבַּרְבָּרִים
רָשוּם בְּדִבְרֵי הָעִתִּים...
*
סִפּוּר מְאַלֵּף מִן הַשְּטֶעטְל:
לְרַבִּי אֶחָד רַב-יֻקְרָה
הָיוּ חֲסִידָיו מוֹסְרִים צֶעטְל
(דְּהַיְנוּ: פִּתְקָה זְעִירָה)
וּבָהּ – כָּךְ כָּתַב מִי שֶיֵּש לוֹ
דְּבַר רִיב עִם שְכֵנוֹ, אוֹ מָדוֹן –
הָרֶעבֶּע עַצְמוֹ מִתְבַּקֵּש לוֹ
לִשְפֹּט בּוֹ בַּקֵּיְס הַנָּדוֹן.
יָצָא אָז שִמְעוֹ שֶל הָרֶעבֶּע
בְּכָל הַסְּבִיבָה כְּשוֹפֵט
הַדָּן כָּל מִקְרֶה וּמִקְרֶה בְּ-
שֹוֹם שֵֹכֶל וְטַאקְט לְמוֹפֵת
וּבָאוּ לִרְאוֹת וְלִשְמֹעַ
אוֹרְחִים מֵעַיְרוֹת הַסְּבִיבָה
אוֹתָהּ הַצְלָחָה-אֵין-כָּמוֹהָ
בָּהּ קֵץ בָּא לְכָל מְרִיבָה.
נִכְנַס הָרִאשוֹן בָּאוֹרְחִים שָם
לִרְאוֹת כְּצוֹפֶה מִן הַצַּד
אֶת מַה שֶכֻּלָּם מְשִֹיחִים שָם
עָלָיו כְּעַל פֶּלֶא (כֵּיצַד
מַשְֹכִּיל כְּבוֹד הָרֶעבֶּע כָּל פַּעַם
לִגְרֹם לַצְּדָדִים הַנִּצִּים
לָצֵאת מִשָּם לֹא רַק בְּלִי זַעַם
כִּי אִם גַּם פָּשוּט מְרֻצִּים).
וּמַה שֶרָאָה נִרְאָה כָּכָה
וּמַה שֶּשָּמַע נִשְמַע כָּךְ:
הָרֶעבֶּע הִקְשִיב בְּרֹב נַחַת
לַצַּד הָרִאשוֹן וּפָקַח
עֵינָיו עַל הָעֵד שֶעַל פַאשְלוֹת
הַצַּד שֶפָּגַע בּוֹ הֵעִיד
וְסָח, כְּשֶלְּעֵזֶר הוּא חָש לוֹ:
"אִתְּךָ הוּא הַצֶּדֶק, רֶבּ יִיד!"
שָמַע זֹאת הַצַּד שֶכְּנֶגֶד
וְתֶכֶף חָטַף עֲצַבִּים
כְּמִי שֶשּוֹפֵט בּוֹגֵד בֶּגֶד
הוֹשִיב אוֹתוֹ אֶל עַקְרַבִּים
וּבְלִי מַעֲצוֹר, בְּרֹב שֶפֶךְ
סִפֵּר בַּחֲמַת לְבָבוֹ
לָרֶעבֶּע דְנָן אֶת הַהֶפֶךְ
מִמַּה שֶּסָּח בַּעַל-דְּבָבוֹ.
הִקְשִיב לוֹ הָרֶעבֶּע בְּנַחַת
מַמָּש כְּמוֹ לַצַּד הָרִאשוֹן
עַד תֹּם מוֹצָא-פִּיהוּ, וְכָכָה
אָמַר לוֹ בְּמֶתֶק-לָשוֹן:
"שָמַעְתִּי הֵיטֵב אֶת דְּבָרֶיךָ
שֶבָּאתָ אוֹתָם לְהָעִיד
וְזוֹ תְשוּבָתִי לְךָ, אֶחָא:
"אִתְּךָ הוּא הַצֶּדֶק, רֶבּ יִיד!"
קָפַץ אָז פִּתאֹם הָאוֹרֵחַ
כְּצָץ לוֹ מִתְּהוֹם-נְשִיָּה
וּבְעוֹד הוּא לִקְלֹט זֹאת טוֹרֵחַ
הִקְשָה לוֹ לָרֶעבֶּע קֻשְיָה:
"כֵּיצַד זֶה, כְּבוֹדוֹ – אִם בּוֹדְקִים עִם
כָּל צַד אֶת דְּבָרָיו מוּל אוֹיְבוֹ –
יוֹצֵא שֶשְּנֵיהֶם כָּאן צוֹדְקִים, אִם
כָּל צַד פֹּה הָפוּךְ מִירִיבוֹ?
הֲרֵי זֶה נִגּוּד גְּרַנְדִּיוֹזִי
שֶאֵין לוֹ תַקְדִּים בַּחֻמָּש
אוֹ פְּסַק-הֲלָכָה רֶלִיגְיוֹזִי,"
וְכָאן, טֶרֶם זָז לוֹ וּמָש,
הוֹסִיף בְּמִלְעֵיל אַשְכְּנוֹזִי:
"זֶה תַּרְתֵּי דְּסָתְרֵי מַמָּש!!!"
חִיֵּךְ לוֹ הָרֶעבֶּע בְּנַחַת
וְסָח: "אִם יִבְדֹּק הַבּוֹדֵק
יִמְצָא כְּמוּנָח בְּצַלַּחַת
כִּי גַם אֲדוֹנִי פֹּה צוֹדֵק."
-"כֵּיצַד זֶה?"
סָח אוֹרְחוֹ וְגָח
הַחוּצָה כְּטִיל "גְּרָאד".
אָמַר הָרֶעבֶּע כָּךְ:
"וְהַמֵּבִין – יָבִינוֹגְרַד..."
* * *
"הארץ" נמצא בשלב מתקדם של צימוק המוח ונראה כמו האח הגדול והמפגר של "ידיעות אחרונות"!
או – מרוב צבעים לא רואים את העיתון
לשם השוואה: נותרו ב"הארץ" שני עמודי פובליציסטיקה בלבד, ובהם גם מדור מנוון בהיקפו של "מכתבים למערכת", ומודעות, והם תקועים בסוף עמודי החדשות, חיקוי לשינוי שנעשה בשעתו ב"ידיעות אחרונות" – בעוד אשר מוסף "גלריה", שבו לא נגעו החידושים לרעה, מכיל מדי יום עשרה עמודים אשר בדרך-כלל הקריאה בהם בקצב הדפדוף היא איטית מדי. כתוצאה מצימוק הפובליציסטיקה גדל גם משקלם של הכותבים הפרו-פלסטינים והאנטי-אולמרט-ברק, ומתמעט הסיכוי, שגם קודם לא היה רב, לקרוא בעיתון דיעות אחרות. נדמה לנו שעל העיתון לצאת בהקדם גם במהדורה ערבית יומית, לא רק אנגלית, כדי שיגיע לקהל המתאים לו ביותר מבחינה הפוליטית, אם כי אולי לא מבחינה תרבותית.
משה בר-יוסף
לכל המתגעגעים לשמוטי אמיתי
השמוטי נשמט ברוב עונת ההדרים בארץ כי הזן הזה, שהוא טעים להפליא בחודשים ינואר ופברואר פחות טוב מהבירורים החדשים של התפוזים הטבורייים ומטיפוסי הוולנסיה החדשים בתחילת ובסוף עונת התפוזים בהתאמה. מי שמתגעגע למרחץ ידיים באדי שמן קליפות תפוזים מוזמן לקנות כמה מנדרינות מהזן תופז או בשמו המקורי אורטניק, ויתמלא מלוא חופניו משמן המשחה הצהובה.
אך העיקר, מי שמעוניין בקלמנטינות, שלא יחפש אותם בעונה הזו. היום השווקים בארץ מלאים אור ומור – זני קליפים שטופחו במכון וולקני על ידי פרופ' שפיגל וד"ר עליזה ורדי, ובזכות טעמם וקילופם הנוח הם הפכו ללהיטים מבוקשים בשווקי ואצל מגדלי ההדרים בעולם.
אז אנא, באם יש לכם מודעות מעניינות על חומרי הדברה אותם "זרקו" על עצי הדר לפני 80 שנים, זה יפה, שימרו אותם בארונות סגורים של ימים שחלפו וטוב שכך. מאז פותחו שיטות הדברה טובות יותר, כולל שימוש בצרעות טפיליות להדברת כנימות מגן, ואם אלה לא יספיקו ניתן גם להוסיף ריסוס כזה או אחר. והעיקר אל תשירו לעבר, הישירו מבט לדברים נפלאים שקמו במקומות בהם גידלו תפוזים ופועלים הזיעו בעבודת ה"באחר" [עידור עמוק] עבור שכר שהספיק בקושי לקיומם של שניים, והיום קמו שם מפעלים המפרנסים עשרות.
ומי שבכל זאת מעדיף להתמוגג מפירות הדר, ייסע לו לבית האריזה החדש של קיבוץ ניצנים ויראה יהודים המגדלים, אורזים ושולחים לשווקים בארץ ובעולם פירות הדר טובים וטעימים מכל מה שזכרו והכירו.
ובהזדמנות הזו יבקרו נא גם בשכונת הקראוואנים הסמוכה של מפוני מושבי גוש קטיף, שלאחר שנתיים מגירושם מבתיהם עדיין מתגוררים בשכונות מעבר.
אהוד: למשה בר-יוסף שלום. מוכרת לי מרשימותיך הקודמות איבתך לפרדסני פתח-תקווה ולצאצאיהם, שמביאה אותך להשמיץ את ה"שמוטי" בכלל, ולפסול אפילו את ה"שמוטי" הפתח-תקוואי משום שבשעתו פועלים יהודים עברו בפרדסי המושבה בעבודת עידור קשה (עבד גם לוי שקולניק שהיה "פיושניק", מעדרן בטוריה, מצטיין). והרי כל הכעס על האיכרים יצא בשעתו על כך שהעסיקו ערבים! אז ממה נפשך? שלא היו מעסיקים את היהודים?
צר לי, אבל ה"שמוטי" של דרום הארץ אין לו את הטעם הנדיר שנוצר בבית גידולו המקורי של ה"שמוטי" באיזור השרון, מחדרה עד גדרה, ואני מקווה שיום אחד השמוטי ישוב ויתגבר על כל האוֹרים והמוֹרים והטָבּוֹרים של פירות הדר שאמנם הם קליפים ופופולאריים אבל נחותים ממנו בטעמם. בעיניי, למשל, גם הקלמנטינות עבות הקליפה ורבות הגרעינים אינן משתוות לקלמנטינות הדקות והעסיסיות של פעם.
ברגע האחרון: חדשות מדהימות ממסדרונות הכוח והשלטון בישראל – צוות "ארץ נהדרת" יחליף את הממשלה, טל פרידמן יהיה שר הביטחון לאחר שהוכיח את כישרונו בחיקוי של אהוד ברק, שלי יחימוביץ תצטרף לתוכנית בגלוי או בחיקוי כדי לנהל בדרך הנכונה את המדינה, הידד הידד הידד לממשלת הסטיריקאים המצטיינת ולנתניהו, והבוז למציאות!!!
מחב"ע
* * *
הזמנה לאוהבי ה"שמוטי"
לאהוד שלום רב,
קראתי את שיר ההלל לשמוטי הזקן ולמנדרינות במכתב של ניצה וולפנזון ובשיר שלך. אני מזמינה את הקוראים לבוא אלינו לטעום, למשש ולהריח את פירות ההדר בטעם של פעם.
להתראות,
אילנה
משק גולדשטיין
רחוב השלושה 76
כפר מעש [בדרום פתח תקווה]
* * *
אנחנו חיים בְּמלחמה כמו בְּשלום וחיים בְּשלום כמו בְּמלחמה ולא נראה שיהיה לכך סוף!
חיימקה שפינוזה
* * *
שמאי גולן [עורך]
על מצבותיהם ביקש פליקס לכתוב:
"ניצולי שואה"
[מתוך הספר "טניה ופליקס גולדשטיין"]
שניהם, טניה ופליקס גולדשטיין ז"ל, עלו לישראל מפולין בשנת 1950, לאחר השואה, מתוך הכרה ציונית עמוקה. הם היו כאן אזרחים בעלי מודעות רבה ורופאים מצטיינים ומסורים, שאלפי אנשים הכירו להם תודה ואהבה. אבל בעומק נשמתם הם חשו את עצמם ניצולי שואה. זכרונות השואה המרים לא חדלו לייסר אותם כמו גם האבל המתמשך על אובדן רוב בני משפחותיהם המסועפות. אבל דווקא מעומק הכאב ותחושת השכול הם שאבו את הכוח ואת הנחישות, לחיות בישראל כיהודים גאים, ולתרום למדינה ולאנשיה ככל יכולתם.
הם בגרו בתוך התרבות הפולנית, אך הם נשאו בליבם, בייחוד טניה שבאה ממשפחה דתית – את זכר ילדותם, משפחתם והיהדות שגדלו בה, ושהשואה מחקה אותה מן האדמה הפולנית ועיצבה בהם הכרה יהודית חדשה.
ילדים לא היו להם. אך אנו, בני קרוביהם – בני אחותה של טניה ובני דודיו של פליקס – היינו להם כבנים. הם העניקו לנו תחושת משפחה, ואנחנו מילאנו לגביהם, ולו במעט, את מקומם של הילדים. גאוותנו היתה עליהם כבני אדם וכרופאים, נועצנו בהם בשעת מחלה שלנו ושל ילדינו, ותמיד הם היו כאן עבורנו, לסייע וגם לרפא. הם גם עשו להם שם ורכשו להם ידידים בקרב המשכילים בירושלים.
בספר זה אנו מבקשים להנציח את זיכרם היקר לנו, והראוי להיפקד בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל.
פליקס היה גם יוצר בנשמתו, בצד הרופא והחוקר הרפואי שכן בו גם סופר. אנו מביאים בספר הזיכרון "טניה ופליקס גולדשטיין" מסיפוריו, בצד עדויותיהם של טניה ופליקס בראיונות עימם, זאת בנוסף לדברים עליהם מאת בני משפחתם. כמו-כן הבאנו תעודות מתחנות מכריעות בחייהם, וכן תמונות המנציחות פרקים בהם. יהא זכרם ברוך!
שמאי גולן
לפרטים נוספים ולקבלת הספר "טניה ופליקס גולדשטיין" בעריכת שמאי גולן (גולדשטיין) אפשר לפנות לשמאי גולן, 054-7542184 או בדואר אלקטרוני: (golan-sa@barak.net.il)
הקטע להלן מובא כסידורו בספר המודפס, אחרת היה צריך לערוך מחדש את כל הטקסט לפי הנהוג במכתב העיתי. השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין לשמאי גולן נערכה בשנת 1993.
בראשית המלחמה
פליקס :
אני הייתי רופא, קודם כל, אחרי בית-ספר לקצינים. הייתי בצבא כרופא,
וכשפרצה המלחמה, הייתי למעשה קצין, "פודפורוצ'ניק". כשגמרתי את
בית-הספר לקצינים, קיבלתי פנקס צבאי, ושם היה כתוב שבזמן המלחמה
אני
צריך להתגייס מייד ביום הראשון של המלחמה, לנסוע ללובלין. כי
היחידה
הצבאית שלי נמצאת בלובלין. והייתי צריך תיכף ביום הראשון של
המלחמה
לנסוע לשם. הרי כמה ימים לפני פרוץ המלחמה ידענו שתהיה מלחמה. כבר
היתה מוביליזציה. כמה ימים לפני זה, ידענו, הרי היטלר דיבר ברדיו.
שמאי : ומה דיברו אצלכם? שהצבא הפולני יכול לנצח?
פליקס :
כן. ככה חשבו, בוודאי. ידענו שמאחרינו עומדות צרפת ואנגליה. היו לנו
הסכמים איתן. בפולין פרצה המלחמה בראשון לספטמבר. הצרפתים
והאנגלים
החלו לגייס את המילואים.
שמאי : כן, הן הכריזו מלחמה נגד הגרמנים.
פליקס : הכריזו מלחמה ב-3 לספטמבר, יומיים אחרי שהגרמנים נכנסו לפולין.
שמאי : רק שהם לא זזו.
פליקס : טוב, כמובן שלא זזו.
שמאי : הם לא באו לעזרה לפולניה.
פליקס
: בוודאי שלא. הצרפתים לא רצו בכלל להילחם. הם קראו לזה המלחמה
המלוכלכת. זה היה בעיתונות הצרפתית כל הזמן, הם כתבו: "אנחנו לא
נילחם בשביל דנציג." העיר שעליה היה סלע המחלוקת. הפולנים לא רצו
לתת לגרמנים את דנציג. והגרמנים חשבו שהם יקחו את פולניה כמו את
צ'כוסלובקיה ואוסטריה. אתה יודע, הם רצו את כל הפרוזדור של דנציג.
שמאי : אני יודע, כן. אבל זה היה בעקבות הסכם שהיה לגרמנים עם הרוסים.
אחרי שהם הבטיחו לעצמם שהרוסים לא ילחמו נגדם.
פליקס
: חוזה ריבנטרופ-מולוטוב. חלוקת פולין בין רוסיה לגרמניה. ובגלל זה הצבא
הגרמני הלך לאט, כדי להשאיר זמן לרוסים לכבוש את החלק שלהם של
פולין,
בהתאם להסכם ביניהם.
שמאי : בזמן ההפצצות על ורשה, אתה היית בורשה?
פליקס :
אני אומר לך, בראשון לספטמבר, אני אז התגייסתי, הלכתי לתחנת-הרכבת,
ונסעתי. אבל את ורשה שמעתי שהפציצו הגרמנים.
שמאי : תגיד לי, איך התכוננו ההורים שלך למלחמה? אתה אומר שכתבו בעיתונים
שתהיה מלחמה. מה עשו ההורים שלך?
פליקס
: הם לא עשו שום דבר. אני רק במשך כמה ימים האלה, לפני הגיוס, לפני
שפרצה מלחמה, הלכתי, קניתי כל מיני דברים: שוקולד, דברים כאלה
שעוזרים
לגוף. קניתי סוכר, קמח, אני זוכר שקניתי כמה קילו שוקולד. ועוד
אני זוכר רק
כשהלכתי, נסעתי להתגייס. וזאת התמונה האחרונה מההורים שלי. אבא
התנשק איתי, אני אמרתי אז לאבא ולאמא: אל תדאגו, אני כל פעם שרק
אוכל
אשלח לכם אוכל, אל תדאגו. הדאגה היתה שיהיה רעב. לא, לא תיארתי
לעצמי
שהמלחמה יהיה לה, מהלך כמו שזה היה.
שמאי : חשבת שהמלחמה תיגמר מהר וינצחו את הגרמנים?
פליקס
: כן, "בליצקריג". חשבתי כי בדור שלנו, לא תהיה מלחמה, כמו במלחמת העולם
הראשונה בצרפת: ורדן, מרנה, כל פעם עבר מצד אחד לצד שני, מלחמת
חפירות.
ולא חשבנו שהמלחמה תיקח כל כך הרבה זמן, כי ידענו שהאנגלים
והצרפתים,
בצד שני תיכף יתקיפו את הגרמנים, אתה מבין? אז מה רציתי להגיד לך?
כשהתנשקתי עם אבא ואמא, ויצאתי מהחדר, הסתובבתי וראיתי איך שאבא
הניח את הראש על הידיים, ובכה.
שמאי : כלומר הוא הרגיש כבר אז שמשהו…
פליקס :
בוודאי. הם פחדו. אנחנו, אני והאח שלי, אני אומר לך, חשבתי, האמנתי
לעיתונות הפולנית שזה מה שקורה, אנחנו נלך עד ברלין. הייתי טיפש,
מכיוון
שלא הבנתי, כי הייתי צעיר. אני קצת האמנתי, האמנתי לעיתונות
הפולנית.
שמאי : אבל אם היית נשאר, אז, אתם, עם ההורים, הגורל שלך היה כמו גורל ההורים.
פליקס : אני לא יודע. אני לא יודע.
שמאי : כמעט כולם נרצחו. הנה, הסבא שלי.
פליקס :
יכול להיות. אבל תשמע, תשמע טוב. אני אחר כך הייתי בלוצק, תחת הכיבוש
הרוסי, והייתי רופא, והיו לי שתי מישרות, והרווחתי הרבה כסף. לפני
שהתחתנתי בלוצק עם טאניה, גרתי בקבינט של טאניה שגם היא היתה
רופאה.
ואכלתי בבית-חולים, והיה לי הרבה כסף. אני שלחתי לוורשה כל חודש,
אני
כבר לא זוכר כמה מאות זלוטי, שזה היה הרבה מאוד כסף, שילמתי כמה
מאות
רובל, ואני יודע שהם קיבלו את הכסף והחליפו לזלוטי. זה מה שאני
רציתי
להגיד לך. לא האמנתי לגרמנים אף לרגע. וזה שאנחנו חיים, עכשיו,
הודות לזה
שלא האמנו להם. היה לי ניסיון שאני רכשתי אותו ברגע הראשון,
כשהגרמנים
נכנסו ללוצק. טוב, יש פה כל כך הרבה סיפורים, ואני קופץ מנושא
לנושא. אבל
לא חשוב. מה שאני רוצה להגיד לך, מן הרגע הראשון שראיתי את
הגרמנים
בלוצק, לא האמנתי להם. כשהגרמנים אמרו ללכת ימינה, אני הלכתי
שמאלה.
ואני לא רק הלכתי שמאלה, אני לשם משכתי גם את טאניה. שמאלה. וכשהם
אמרו ללכת פה, אני הלכתי בכיוון הפוך. והיה לנו אחר כך קשר עם
איזה
רופא עשיר, גרמני, וינאי. בלוצק. עוד לפני הגיטו. כשהיה גיטו, לא
היה לנו כבר
קשר איתו. אבל הווינאי הזה, הרופא הזה, אמר לנו, לרופאים: אל
תשמחו, ואל
תאמינו לגרמנים אף רגע. והגרמנים, היה להם רספקט לתעודות. בעיקר
כשהיתה חותמת. כל רופא, וכל בן-אדם שהיה לו מקצוע, קיבל תיכף
תעודה.
בהתחלה, את אלה הם לא רצחו.
אחר כך
כמובן שהלך הכל. אבל קודם, אז הגרמני הזה, הווינאי הזה, הרופא,
אמר: אל תאמינו לשום תעודות. צריך להסתתר, להסתתר. ובאמת, פעמיים
היו
צריכים לבוא ללוצק ה-.S.S,
לחסל. פעם אחת את הרופאים היהודים, ופעם
שניה את האינטליגנציה היהודית. ופעמיים היה מזל, שאלה לא באו
ללוצק. הם
נסעו לעיירה אחרת. אבל הקצין הוינאי הזה, שמו היה ריכטר. אז ריכטר
זה
לקח את היהודים, רופאים יהודים, עם המשפחות שלהם, אמר להם לנסוע
לאיזה מקום. אנחנו התאספנו שם אולי איזה מאתיים איש, ישבנו
יומיים. עד
שהוא בא ואמר: אתם יכולים לחזור ללוצק. ככה שהיו גם גרמנים
הגונים.
שמאי : הוא היה מווינה, לא מגרמניה.
פליקס :
עליו אני אספר לך אחר כך הרבה מאוד דברים, מכיוון שהוא היה בא לד"ר
סטרושינסקה, הרופאה שהסתירה אותנו.
הרופא הזה הווינאי, ריכטר, בא לביקורים אל ד"ר סטרושינסקה כמו
רופא אל
רופא. הוא אהב לאכול טוב, לשתות טוב, הוא אהב אווירה ביתית. היה
וינאי,
ולא אהב לשבת במחנה הצבא. אתה מבין? אז חיפש לו מקום לבוא אליו.
ואחר-כך ד"ר סטרושינסקה סיפרה לנו מה שהוא אמר.
שמאי : הוא היה אומר גם איזו פעולה הגרמנים מתכוננים לעשות?
פליקס : כן. פעמיים הוא הציל אותנו. בגלל זה סיפרתי לך שאני לא האמנתי לגרמנים.
עכשיו בעניין ההורים
שלי: עזרתי להם בכסף, אפשר היה בהתחלה, עוד לפני
שהיה גיטו, וגם אחר כך כאשר היה הגיטו, דרך היודנראט, אפשר היה
לשלוח
חבילות מזון מרוסיה.
שמאי : אתה לא חשבת למשל, שאפשר להעביר את ההורים שלך, מוורשה ללוצק?
פליקס
: בודאי, בודאי, שלחתי בן-אדם, רציתי לספר לך, קוליאש שמו, איש עובד רכבת,
נתתי לו כסף, ונתתי לו פתק, מכתב. אחי לחץ מאוד להביא אותם. אחי
בא
אחרי ללוצק. מצא אותי בלוצק באופן לגמרי מקרי. הוא לא ידע שאני
בלוצק.
הוא יצא ביום השמיני, או התשיעי מאז שהתחילה המלחמה. גנרל אחד
בוורשה, אמר לכל הגברים לעזוב את וורשה, לברוח מוורשה, ולהתגייס,
וללכת
לכיוון רוסיה.
שמאי : כדי להציל את עצמם ולהתגייס לצבא הפולני על אדמת רוסיה?
פליקס : כן. חשבו שהרוסים יתנו להקים צבא פולני. זה היה מאוד סודי. פחדו מבוגדים.
שמאי : הממשלה הפולנית בגדה בעם הפולני, וגם הגנרלים בגדו.
פליקס : הגנרלים
גם, ולא רק גנרלים, גם פקידים גבוהים, אפילו מיניסטרים, שקיבלו
משכורת מגרמניה. זה הוכח אחר כך. הם קיבלו שוחד ובגדו בארץ שלהם.
פשוט
מאוד, בגדו.
המשך יבוא
שו"ת אליהו הכהן
"גילגולו של מעיל" לקדיה מולודובסקי
אורי הייטנר: אליהו הכהן הזכיר את "גילגולו של מעיל" [גיליון 314]. ייתכן שהכוונה לשיר, שזה אכן שמו, של קדיה מולודובסקי, בתרגומו של נתן אלתרמן.
החיט עוסק בחייט
וילדים לו מלוא הבית.
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.
כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.
הו, תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.
רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה - המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.
קם יריד בבית! מה פה!
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!
מה עושים! חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.
רץ בו לייזרקה שנתיים
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה - המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
פעם הוא הרים ידיים
נתפקעו השרווליים!
קם יריד בבית! מה פה!
איזו מן צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרווליים!
מה עושים! נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.
ביילה רצה בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
פעם ביילה מתכופפת...
הבטנה הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה!
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת
הבטנה כפר מתעופפת!
ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!
רצה חיה בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתייפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!
רועמים כולם כרעם!
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה! איך זה כך עושים!
איך זה מאבדים כיסים?
את המעיל בדרך ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.
פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,
ומרגיז את הבריות,
ומקבל מכות טריות,
מיילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.
ובאותו היום בשתים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.
וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מלפנים ומאחור!
מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מין מעיל אדרת!
האזיני, ארץ ארץ
מה עשה בו זה השרץ!
פעם פרץ, לא טיפש,
בא ערום, ומעיל לא יש...
מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סייח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?
אז ענה להם הנער
בלשון חדה כתער:
צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.
והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.
*
שאלתו של אהרון אמיתי: שיר הפרטיזן ובערבות הנגב
הנה כאן המילים של שני השירים. מסגנון השפה של שיר הפרטיזן עולה "חשד" שגם אותו כתב קלצ'קין. האומנם?
שיר הפרטיזן
ביצוע: זוהר ארגוב
מילים ולחן: עממי
שם הרחק ביער אלון עתיק ניצב
ולידו בדשא הפרטיזן שכב
והוא שכב בלי נוע שוב אינו נרדם
תלתלי זהב לו רוח תפזרם
ולידו בדשא אימא בוכיה
בדמעות וצער לוחשת אומללה
אותך בני גידלתי שמרתי מכל רע
רק כדור עופרת בך בני פגע
אותך בני גידלתי שמרתי מכל רע
רק כדור עופרת בך בני פגע
היה היתה לי אישה אשת חיל
ברחה ממני בדמי הליל
לקחה איתה את בני הקטן
את בני מחמדי, יהונתן
מי פילל פילל ומי מילל מילל
שכזאת יקראני לעזאזל
בערבות הנגב
בערבות הנגב מתנוצץ הטל,
בערבות הנגב איש מגן נפל,
לא נשם הנער ונדם הלב,
את בלורית השער רוח תלטף.
הלומת עצבת ויגון נורא,
אם זקנה ניצבת ונושאת דברה,
הדימעה ניגרת מעיני אימך,
בא כדור עופרת ויפלח את ליבך.
את ביכורי שכלתי במצולות הים,
ואותך גידלתי למגן העם.
הם לא ישברוני ביגון ושכול,
הם לא יעקרוני, בני, למרות הכול.
אז צעד קדימה נער גבה קומה
ויאמר לה – "אימא, אל לך בדימעה!
בחורינו, אימא, בימי פקודה,
מול שונאינו, אימא, כחומת פלדה.
מול שודד ומלך צמא דמים עוין,
תניני ואהיה לך אנוכי לבן."
בערבות הנגב הוא לחץ ידה,
אם תרצו, חבריה, אין זו אגדה!
תשובת אליהו הכהן:
לאהרון אמיתי שלום
השיר "בערבות הנגב" נכתב בעצם ימי מלחמת תש"ח ולא להצגה של יגאל מוסינזון בשם זה שהוצגה ב"הבימה" בשנת 1949. הוא נכתב בעקבות שיר רוסי על פרטיזן שנפל בקרב. המנגינה היא רוסית וגם המילים שחוברו על ידי רפאל קלצ'קין אינן אלא עיבוד מתורגם של "שיר הפרטיזן" הרוסי, בשינויי נוסח אחדים, שביקשו להקנות לו זיקה ציונית ("אם תרצו, חבריה, אין זו אגדה") וארץ ישראלית (העברת העלילה לנגב).
לפני שנרתם קלצ'קין לעניין, הושר בארץ בשנות מלחמת העולם השנייה "שיר הפרטיזן" המקורי גם ברוסית וגם בתרגום לעברית שהיה נאמן יותר למקור מזה של קלצ'קין. הוא פתח במילים: "שם הרחק ביער אלון עתיק ניצב" והושר ממש באותו לחן רוסי של "בערבות הנגב" שבא בעקבותיו. כזכור נשטפה הארץ באותן שנים במבול של שירים רוסיים, חלקם מהווי המלחמה (כגון "את חכי לי ואחזור" שזכה לנוסחים אחדים בעברית) וחלקם בהשפעת סרטים רוסיים שהוקרנו בארץ. מכאן תבין כי "בערבות הנגב" ו"שיר הפרטיזן" הם תרגומים/עיבודים שונים של שיר אחד. התרגום העברי הראשון של "שיר הפרטיזן" דעך במשך השנים עד שצץ מחדש בשנות השישים בנוסח ממוזרח, כאשר הושר בפי אחדים מאנשי "חבורת הכרם" הנודעת בליווי המאניירות הסלסוליות המאוואליות שנועדו להרחיק אותו מן המקור הרוסי ולהקנות לו ניחוח מזרחי. חדי אוזן לא התקשו להבחין בדמיון שלו לשיר "בערבות הנגב". תהליך דומה עבר הלחן החסידי של "מעפולה באנו הנה יחד" כשהתמזרח בפי חבורת הכרם.
בין הזמרים ששרו את "שיר הפרטיזן" היו דקלון, זוהר ארגוב ואביהו מדינה, אלא שלמרבה הפלא, בנוסח המזרחי נצמד לזנבו של "שיר הפרטיזן" בית אחד ופזמון מתוך שיר אחר, שיר שיכורים רוסי נודע שגם הוא הושר בארץ לפני הקמת המדינה, אך אין לו כל קשר לפרטיזנים. אני מביא בזה את "שיר השיכור" כפי שהושר בארץ בתקופת היישוב. כמו ב"שיר הפרטיזן" גם בשיר זה טרם הוברר שם מתרגמו. הבית השני הוא הבית שמשום מה הוצמד ל"שיר הפרטיזן":
שיר השיכור
היה הייתי איש תם וצנוע
על כל העולם אהוב וידוע
ועתה חיי, מרים וקשים
חיי שיכור מרופשים
מי פילל ומי מילל
שכזאת יקרני לעזאזל.
היה הייתה לי אישה אשת חיל
ברחה ממני בדמי הליל
לקחה איתה את בני הקטן
את בני מחמדי, יהונתן
מי פילל...
ילדי הרחוב רצים אחריי
קוראים לי שיכור, ממררים את חיי,
אך למה מדוע ישנאוני אחיי
בגללך הבקבוק כל זאת, בחיי.
מי פילל...
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ'
פיטורי משה דויד
"תלך תקרא הנה את משה דויד," אמר ניסים לוי לאחד הנערים שעמדו ליד משרד המחצבה.
"הוא בטח אוכל עכשיו ארוחת-בוקר," ענה הלה.
"תגיד לו לבוא אליי אחרי שיגמור."
הנער הגיע במכונית המביאה מים לעובדים בגבעת המחצבה. מרחוק ניראו גלי הים, קצף לבן, וכחוֹל עד מרחבי האופק. רוח לא נשבה ואוויר הבוקר היה חם ומעיק. כאשר התקרבו לשטח החציבה ניגש אל המַחפּר שמשה דויד הדריך את מפעילוֹ וצעק לעומתם:
"אמר ניסים, תבוא אליו!"
משה לא שמע. "מה אתה צועק? יַא תדבר ברורות שכמוך!"
"אמר מנהל-העבודה – תבוא אליו מיד למשרד שלו!" עשה הנער את שתי ידיו כשופר וצעק בקול רם יותר.
"תגיד לו," החזיר משה כנגדו, "עסוק אני מאוד בעבודה. יפסיד הבּאגֶר את השעות שלו אם אלך."
"אני אמסור לו," אמר הנער והסתלק במכונית-האספקה.
ניסים לוי עמד בפתח המשרד וחיכה למכונית. הנער והנהג ירדו ומשה דויד איננו עימם.
"איפה הוא?" התרגז.
"אמר – חבל על הזמן של העבודה."
"הוא כבר מדבר על עבודה? הוא דואג למחצבה, יא מַסכּין כמוהו? מאיפה למד לדבּר מילים כאלה."
"מה אתה שואל אותי?" שאל הנער, "אני יכול ללכת?"
"ללכת? חמוֹר שכמוך! מה אמרתי לך לעשות?"
"אני לא אשם. מה שאמרת לי להגיד – עשיתי."
"עכשיו תחזור אליו במיוחד באוטו, יא חתיכת עצלן אחד, ואני לא רוצה לראות כאן עוד פעם את הפרצוף שלך לפני שאתה מביא לי אותו, הבנת?"
"יא משה דויד! ההוא במשרד מתעקש עליך. כבר הוציא עליי את כל הכעס שלו בגללך."
"לא שלח מחליף בשבילי לעבודה?"
"אמר – לא העניינים שלך לדאוג לעבודה. עניין שלך לבוא אליו ולעשות מה שהוא אומר לך."
לפי דברי הנער והתעקשותו של ניסים הבין משה דויד שהפעם העניין רציני. הוא השאיר את המַחפּר עם מפעילוֹ ללא עבודה ועלה למכונית. הלה צעק לעברו:
"משה דויד, תחזור אלינו עם הראש שלך שלם, ואַל תעשה אצלו חגיגה."
"אַל תדאג," השיב לו, "אין לי כבר חגיגות בלב בשבילו. לא יוציא ממני מילה מיותרת עליו, אפילו יביא הנה את כל החברים שיש לו בעולם."
כעבור שלוש דקות הגיעו לחצר המחצבה. הפעם לא חיכה ניסים לוי ליד הפתח. משה דויד ירד ועבר ליד המחסן של דנינו. מאז המסיבה היה לו חשד כבד כלפי דנינו. האם הוא מסית אותו בכוונה נגד ניסים לוי ומייעץ לו עצות לרעתו? האם הוא חפץ להפיל אותו בפח?
דנינו יצא וקרא אליו: "שלום, משה דויד, מה זה אתה כבר לא מדבר אליי?"
"מדוע אתה חושב כך?" ענה ומיהר הלאה.
"תבוא מחר בערב לחגיגת החתונה של הבת שלי. אתה שומע, משה דויד? כל הכפר יהיה שם. אתה לא כועס עליי? תבוא?"
"לא כועס עליך," אמר משה דויד ונכנס למשרד. ניסים לוי ישב אל שולחן-הכתיבה ודיפדף ברשימות התשלום.
"שב," אמר לו.
"שלום!"
"שלום," החזיר לו.
שׂררה שתיקה.
"שמעתי אתה אומר עליי שאני גונב לך שעות."
משה דויד שתק.
"נכון?"
משה דויד חשש מפני מלכודת. מה הוא רוצה ממנו? דואג לו פתאום? רוצה לפייס אותו? או לטמון לו מלכודת חדשה?
"מדבּרים כך."
"מה מדבּרים?"
"תראה, ניסים לוי, תגיד לי מה אתה רוצה ממני. אין לי זמן לשבת איתך על חשבון העבודה ולעשות ניחושים. נדבר בסוף היום."
"אתה אַל תדאג לזמן העבודה. בסדר?"
"…"
"שמעת?"
"כן."
"עכשיו תגיד לי. אתה לא מרוצה מההנהלה שלי? אני מפריע לך במחצבה?"
"לא יודע."
"מה לא יודע? תענה לי? אני מתייחס אליך כמו אל חבר, מדבר איתך בגלוי – תהיה גם אתה כך. מה אנחנו, שתי נשים שמתקוטטות?"
"לא."
"אתה רואה? בוא נדבר בהיגיון. כמעט שלוש-עשרה שנים אנחנו רבים בלי הפסק, כחתול ועכבר, והדבר לא טוב בשביל העצבים שלי וגם לא בשביל הבריאות שלך. יש לך טענות עליי? תגיד."
"…"
"אתה שותק. כולכם שותקים. כבר לא נאה לכם לדבר עם ניסים לוי, רק לעשות מזימות מאחורי גבו. אני מבקש ממך, משה דויד –אַל תהיה עקשן. אני מדבר לטובתך ולטובת כולנו, אַל תעמיד את הסבלנות שלי בניסיון."
משה דויד הסתובב באי-נוֹחוּת על כיסאו, תלה מבטו פעם בחלון ופעם בתקרה וניסה ככל יכולתו להשתמט מלפגוש את מבטו של ניסים הבולש אחריו. הטלפון צילצל בחדר הסמוך וניסים רץ לענות. עדיין לא היה בקיא ביותר בסדרי שיחות הטלפון ומרוב התרגשות לא שמע היטב במה מדובר, והיה עונה: "כן, מובן, בסדר, אַל תדאגו." הוריד את השפופרת וחזר לחדר והוא מלא מועקה. "ילך התפקיד לכל הרוחות," הירהר, "כל העולם בא עליי בטענות. בעיר כועסים, הפועלים כועסים, משה דויד כועס, ומי אשם בכול? – אני. עשו אותי שֹעיר לעזאזל בשביל כולם."
"אתה מתגעגע לימים של רבינוביץ?" המשיך ניסים בשיחה.
"אני לא יודע."
"אני לא יודע! אני לא יודע! זה כל מה שאתה יודע להגיד לי. דבּר כמו בן-אדם, אַל תתחבא ממני!"
"…"
"אם היית מבין, היית עוזר לי בעבודה. אני הייתי עושה אותך סגן שלי, כמו שאני הייתי סגן של רבינוביץ. היינו שנינו מנהלים את המחצבה, אני בתקיפות ובכוח שלי ואתה בהבנה ובשׂכל שלך. כי הפועלים אוהבים אותך, למרות שהם עושים לך לפעמים צרות מפני שהם חושבים למצוא על-ידי כך חן בעיניי. למה אנחנו לא שותפים במקום לריב כל היום?"
"יש דמוקרטיה."
"מה זה קשור?"
"מה זה קשור? יש דמוקרטיה, יש בחירות ויש פועלים במחצבה? אני לא צריך לקבל את המינוי שלי ממך."
"טיפש!"
משה דויד קם והחזיק בשתי ידיו בפינות השולחן, שריריו נמתחו והדם פרץ לראשו מן העלבון. קרוב היה להכות את ניסים. אחר-כך הרכין ראשו, הירהר מעט ופנה בכיווּן לדלת.
"בוא הנה! סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך."
משה דויד חזר ועמד ליד כיסאו. אלא שלא ישב עוד.
"טעיתי. אתה לא טיפש כלל וכלל. להיפך – אתה חכם ומחוכם אתה, ויש לך ראש טוב על הכתפיים. למה לך המינוי ממני ושותפות איתי? יותר טוב לך ללכת בדרך שלך, מפני שאתה בטוח כי הכל מגיע לך, לא כך? תקומם עליי את הפועלים, תלשין עליי בעיר, ובעצמך תחתור להיות מנהל-עבודה במקומי. בכלל אתה חושב שכּל מה ששייך לי מגיע לך, הא? אתה לא טיפש. להיפך – אתה מסוכן, אתה שקט ומסוכן כמו נחש. דבּר! ענה לי!"
"אני לא רוצה עניינים איתך, ניסים לוי. עזוֹב אותי בשלום. די לי צרות גם בלי העבודה במחצבה. אתה בעצמך יודע."
"אַל תעשה את עצמך מסכן, מפני שאני כבר למדתי היטב את השיטה שלך. אתה יודע היטב מאיפה מתחילות כל הצרות, ואם אנחנו לא נעשה סידור בינינו – עוד יקרה אסון."
"אני לא מבין על מה אתה מדבר. תראה, ניסים, אולי נמשיך את השיחה אחרי העבודה? גם לי יש כמה דברים להגיד לך, אבל נעשה זאת בכפר ולא כאן."
"בסדר! נדבר רק על עניינים של המחצבה. אתה אין לך שום טענות עליי, נכון?"
"…"
"אתה שוב שותק. ובכן, תראה כמה נדיב-לב הוא ניסים לוי אליך. אני נותן לך עבודה במחצית המשכורת יותר ממה שאתה מרוויח כאן עכשיו, מה? תיארת לעצמך?"
"מה אתה מתכוון?"
"תיכף תשמע. הגיעה הוראה מן ההנהלה המרכזית להעביר באופן דחוף שני בּאגרים עם מדריך לסביבות ירושלים. זה עניין של כמה חודשים, אך ייתכן שמאוחר יותר זו תהיה עבודה קבועה. אתה תעבור איתם, ואם יימשך הדבר זמן רב יוכלו לסדר לך הלוואות ושיכון זול ליד העיר, קרוב למקום-עבודתך החדש. הצעה הוגנת, לא כן?"
"למה את מעביר אותי? יש כאן אחרים, רווקים, ואפילו גרים שם ובאו אלינו לעבוד – הם ישמחו על ההצעה שלך."
"אה, אני רואה שעוד לא למדת את הסדרים החדשים במחצבה, משה דויד. הרי אמרתי לך, בענייני עבודה – אני הקובע. ובכן, כעת מדברים על עבודה, ואתה אַל תדאג ואַל תדחוף את האף שלך, ואַל תגיד לי מה לעשות כאן, הבנת? בשביל זה עשו אותי מנהל-עבודה, ולא אותך."
"אני לא אשתוק לך, ניסים לוי. כל ילד יכול לראות את התחבולה שלך. כמה טוב עשיתי שלא התפתיתי אחרי המילים היפות שאמרת לי בהתחלה. עכשיו אני רואה – אתה פשוט החלטת לזרוק אותי מן העבודה."
"אתה אומר כך. אבל אני רק הצעתי לך העלאה בתפקיד ובמשכורת."
"אני לא מקבל את ההצעה שלך."
"אם לא תקבל, לא תהיה לך עבודה בסוף החודש, מה תעשה?"
"אלך – "
"לאן תלך? תתפטר? שמעת כבר פעם שמישהו מוותר על מקום-העבודה שלו? ומה יהיה על האישה שלך, והילדים?"
"אני לא אתפטר, אני מבטיח לך. אלך לדבּר – "
"עם מי? מִסכן שכמוך, ברגע שאתה פותח את הפה – כבר הפסדת את הכול."
"כך אתה חושב, ניסים לוי. אבל עוד יש צדק ויש משפט ויש אנשים הגונים בארץ, ואני נשבע לך שסוף-סוף אעשה את החשבון איתך, ואפילו יעלה לי הדבר בפיטורים מן המחצבה וייהרסו כל החיים שלי. אתה שומע? אני נשבע לך שאפתח את הפה ויותר לא אסגור אותו לעולם. לעולם, לעולם!"
"בסוף החודש הזה אתה מפוטר, משה דויד, ואין לך מה לבוא יותר למחצבה. יסדרו אותך בעבודה בעיר, על-ידי הלשכה, תקבל ממני פתק בשבילם. מעבירים אותך מפה, אתה מבין?"
"בסוף החודש הזה, ניסים לוי, אתה תלך לעזאזל – "
"סתוֹם את הפה, משוגע! איך אתה מדבר? הסתלק מכאן לפני שאני אסדר איתך אחת לתמיד את החשבון שלי פה במקום!"
משה דויד צעד לעבר הדלת וחייך אליו בהתגרות. ניסים קם וכבר קרוב היה להתנפל עליו. פועלים התאספו מסביב, ניסים עצר בעצמו ונישאר עומד באמצע החדר. משה דויד הוסיף לעברו מן הדלת: "אנחנו עוד ניראה מי משוגע, ניסים לוי. אני מבטיח לך שלא יעזרו לך כל הכוח שלך וכל התפקיד שלך וכל הפחד שאתה מטיל עלינו – אם רק יקום מישהו ויסַפּר בגלוי על המעשים שלך!"
"הסתלק מכאן!"
"מסכן, אם היית חכם יותר לא היית מסתבך בצרות האלה."
"אתה מסכן, משה דויד, כל העולם נגדך, טיפש."
כיוון שהצעקות הקהילו קהל רב, שהחל מעיר הערות ונהנה מן המחזה, הפסיקו את הריב, ומשה דויד עוד צעק אליו לפני שהסתלק:
"היום אני נוסע לחבר ספראי, הוא עוד ישמע ממני את הכול עליך."
ניסים קרא אליו בחזרה מן החלון: "מה אתה חושב? ספראי זה רבינוביץ? חה-חה-חה, כבר עברו הימים ההם. הוא לא יאמין לשום מילה מן המילים שלך. אני נשבע לך שכבר אדאג לזה!"
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
כאן ועכשיו / אמיר אור
לכל מי שלא יכלו להגיע להרצאתו של אמיר אור על ההייקו והבוטו (ובעיקר לירושלמים שמחו על שלא דחינו) ולכל מי שהגיעו ורוצים לקרוא שוב – תמליל ההרצאה הועלה עבורכם על הבלוג שלו וניתן לקריאה או להורדה:
1. מההייקו ועד הבוטו:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3249&blogID=182
2. מהבוטו ועד ההייקו:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3250&blogID=182
* * *
חדשות מהעם היהודי בימינו:
היהודים החרדים שמדברים וקוראים אידיש אינם קוראים את הספרות היפה באידיש כי אינם קוראים כלל ספרות.
היהודים המודרניים שקוראים ואוהבים את ספרות האידיש (למשל, את בשביס-זינגר) אינם יודעים כלל אידיש אלא קוראים את ספרותה בתרגום לעברית, לאנגלית ולשפות אחרות.
היהודים שיודעים עברית בישראל כבר לא מעוניינים כל כך בלימוד מדעי היהדות למרות שמרבית המקורות פתוחים בפניהם בשפת אימם.
היהודים בארה"ב שעוסקים הרבה בלימוד מדעי היהדות, עושים זאת באנגלית בלבד, ורובם אינם יודעים כלל עברית או שידיעתם חלקית, כמי שאין זו שפת אימם.
מאת סופרנו ס. נידח
* * *
אבי חרל"פ:
אפרים חרל"פ הוא סבא של אבא שלי
למר אהוד בן עזר שלום,
הערב קבלתי משכנתי – אחותך – לאה שורצמן קטע מהגיליון [314] ובו הרשימה של פוצ'ו "מתוך יומנו של אפרים חרל"פ".
אני יליד רחובות (1945) ואפרים הוא הסבא של אבא שלי.
כמי שחוקר כבר שנים רבות את תולדות משפחתי, מצאתי בעבר דפים מתוך היומן של אפרים שהיו שמורים אצל אחת מבנותיו (בת שבע כץ ) בת"א. בעמל רב הצליחו לפענח את דפי היומן והיה ברור לנו שרק חלקם מצוי ברשותנו.
אשמח מאד אם פוצ'ו (שאיני יודע את שמו המלא) ייצור עימי קשר כדי שנוכל לקבל ממנו את דפי היומן או העתקם.
בהזדמנות זו אשמח אם תצרף אותי לרשימת התפוצה של גיליונך.
בכבוד רב ובתודה מראש,
אבי חרל"פ
פתח-תקווה, 03-9219295
* * *
דברי טעם מיחיעם שורק
אהוד שלום,
סוף סוף דברי טעם מיחיעם שורק [גיליון 314]. הפעם הוא צודק: אין כל צורך במוסד הנשיאות. אתה כמובן לא מסכים איתו, אבל לא שמעתי ממך, או מאף אחד אחר בעבר, ולו סיבה הגיונית אחת מדוע מדינת ישראל צריכה להחזיק מוסד שעלותו כל כך גבוהה ותרומתו כל כך שולית.
בברכה
יעקב פדהצור
אהוד: הנשיא מייצג את המדינה. את תפקידיו הממלכתיים אי אפשר להטיל על ראש הממשלה כי תפקיד ראש ממשלה הוא להיות אחראי לניהול המדינה ולא לקרוע את עצמו מטקס לטקס. גם אם תפסול את כל תפקידיו של הנשיא, כגון האמנת שגרירים, על אחד מהם לא נוותר – הביקור אצל המשפחות השכולות. כל דיבור על עלותו הגבוהה של מוסד הנשיאות ותרומתו השולית הוא דיבור מקומם. הנשיא הוא סמל של הממלכתיות הישראלית. רק ליהודים בגולה לא היה צורך בסמלים כאלה. אנחנו בישראל יכולים להרשות לעצמנו נשיא, אבל אולי כדאי לבחור לתפקיד רק אנשים קשישים, שמצד אחד יהיה בהם עדיין כוח לעמוד בטקסים, ומצד שני לא תהיינה עליהם תלונות של מזכירות, ושל נאנסות סידרתיות.
* * *
לדן שִפטן
רציתי להודות לך על שייצגת ביושר ובכישרון את העמדה הישראלית בפרשה של סגירת תיקי החקירה נגד השוטרים הישראליים שהגנו עלינו במהומות הדמים באינתיפאדה השנייה, בספטמבר-אוקטובר 2000 – וזאת חרף הזמן המועט שניתן לך, כנציג ה"מיעוט" היהודי בישראל, בתוכניתו של רענן כהן ב"קול ישראל" [5.2] – מול ה"רוב" הפלסטיני-ישראלי של הדוברים תוכנית בשם הערבים, והמה שוחים כדגים במים עכורים בתקשורת הישראלית שחלקה הגדול אנטי-ישראלי, תקשורת שאוהדת אותם ונותנת להם פתחון-פה של שקרים גדולים ככל האפשר, פתחון-פה שכמעט לא ניתן לך בתוכנית, כי האמת פועלת עליהם כאור על חושך.
אתה נמנה על האנשים השפויים הבודדים המתעקשים לשמור על המשך קיומה הנורמאלי של מדינה, שחלקים ממנה חפצים להתאבד באמצעות הרעל והשקרים שמופצים בתקשורת שלה בשם "דמוקראטיה" – שבאמצעתה מקווה להשתמש ה"רוב-לעתיד" הערבי כדי לחסל את ה"מיעוט-לעתיד" היהודי.
אהוד בן עזר
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,734 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 308], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.3% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל