| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון חגיגי מורחב מס' 316
תל אביב, יום שני, ה' באדר א' תשס"ח, 11 בפברואר 2008
מחר תימלאנה שלוש שנים לצאת הגיליון הראשון של "חדשות בן עזר"
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: דָּבָר אֶל בְּנֵי הֶלָּס.
אלישע פורת: הגעגועים לתלת-מימד המרכיב את מפת חלומותינו.
ברכות לפרופ' יוסי גמזו למלאת לו שבעים!
ד"ר משה בר-יוסף: על מה נסחפת? היכן מצאת איבה?
יוסף דוריאל: גובים בדרא"פ את דיווידנד א-דורה.
שו"ת אליהו הכהן: המעיל ליורם טהר לב.
ד"ר גיא בכור: ועוד הפתעות, מתוקות כלענה. // יוסי גמזו: שְמַע אֶת הַשֶּקֶט.
דודו אמיתי: חברה הכורתת את הענף עליו היא יושבת, וגילוי דעת גבעת חביבה.
אורי הייטנר: החזית השנייה.
משה גרנות: ביבליופיל אוהב ספרים? על "לפני המקום" של חיים באר.
יואל נץ: יעיינו במכתב העיתי גם בני הדורות הבאים.
"יש מלך בירושלים", סרטם המצויין של יעקב גרוס, אלי כהן וצבי שפי.
ארוחת שלושה דגים לארבעה סועדים ולילדון חמוד בשצ'ופק תל-אביב.
האם עבר הצבא הנאצי דרך שוודיה הנייטראלית? עמוס כרמל, רון טננבאום.
נביא אתה לא, על ההבלטה התקשורתית חסרת התקדים לדבריו של גרוסמן.
מתוך הספר החדש: "טניה ופליקס גולדשטיין", המעבר לגטו.
יש לי שלושה זוגות גרבי צמר של טייסים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק כ"א, ביקור בבית-הקפה של אַבּו-סנין.
צעדים חשובים בבריטניה הירוקה לקראת הפיכתה למדינת הלכה מוסלמית.
"חדשות בן עזר", מיבחר מתוך שלושה הגיליונות הראשונים, פברואר 2005.
יצחק אוורבוך-אורפז
דָּבָר אֶל בְּנֵי הֶלָּס
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹצֵא וּבָא
גּוֹרֵר אֶת גּוּפוֹ הַכָּבֵד.
הַגֶּפֶן יָבְשָׁה, לַקַּיִץ תִּיקַץ.
דִּיוֹנִיסוֹס לֹא חַי וְלֹא מֵת.
דִּיוֹנִיסוֹס עָיֵף וְלָמוּת אֵין לוֹ כֹּחַ.
יָבְשׁוּ גַּפְנוֹ וְגִתּוֹ.
אַל תִּפְתְּחוּ לוֹ, בְּנֵי הֶלָּס, הַתֹּהוּ בֵּיתוֹ.
בֶּן מָוֶת הָאִישׁ שֶׁלֹּא מֵת אֶת מוֹתוֹ.
שָׁבַת גִּיל בִּמְעוֹנֵנוּ, אֲסָמֵינוּ רֵיקִים.
מִי טָרַף הָעוֹנוֹת וְשִׁבֵּשׁ אָרְחוֹתָם.
בֵּן יְנַבֵּל אָב, כַּלָּה אֶת חֲמוֹתָהּ,
אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ,
אַנְשֵׁי גְּבוּל יְחַפְּשׂוּ אֶת הַגְּבוּל
וְלֹא יִמְצָאוּהוּ –
הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת! –
אֲבָל הָאֹחַ, מְבַשֵּׂר אֲסוֹנוֹת, יֶהֱמֶה בִּגְבוּרָה כָּזֹאת.
עָיַפְנוּ לָמוּת וְלִחְיוֹת אֵין כֹּחַ.
בְּשָׂרֵנוּ יִמַּק, שִׁירֵנוּ תַּנִּים.
אַל תִּסְפְּדוּ לוֹ, בְּנֵי הֶלָּס, וְאַל תְּקוֹנְנוּ
עַד אִם יִשַּׁח כְּאֶחָד מֵעִמָּנוּ
עַד אִם עָנָו, כְּמוֹ גֶּפֶן בַּחֹרֶף,
יַעֲמֹד עֲרִירִי וְיָבֵשׁ –
לַקַּיִץ תִּפְרֹץ עַלְוָתוֹ כְּמוֹ אֵשׁ!
אלישע פורת
הגעגועים לתלת-מימד
המרכיב את מפת חלומותינו
גד יעקבי ז"ל, מהבנים הראשונים של מושב כפר ויתקין, משורר ואיש ציבור, שנסתלק לאחרונה, כתב שירים יפים. באחד משיריו הוא כתב על ביקור מולדת במושב ילדותו, וניסח זאת כאילו הוא רואה את כפר ויתקין ראייה דו-מימדית. הוא רואה את הכפר הפורח שסביבו, כשהוא פוסע על המדרכות, אבל בה בעת קופצים לנגד עיניו מראות השתייה של ילדותו: כפר ויתקין כפי שנראה בשנות השלושים והארבעים. וכך מתאחדת, אצל המשורר הזוכר, תמונת ההווה הצבעונית, עם תמונת הזיכרון בשחור לבן, או בצבע ה"סאפיה", החום המיוחד לצילומים עתיקים.
דברים דומים כותב גם הצייר מיכאל קובנר, בן קיבוץ עין החורש, שכן קרוב של כפר ויתקין, בספרו האחרון על מקורות ציוריו ויצירתו. גם הוא רואה את עין החורש בראייה דו-ממדית: עין החורש של ילדותו, הנוף שכל כך אהוב עליו, נוף ותמונה שהוא זוכר, מצייר ומתגעגע. ועין החורש של היום, שבה הוא מבקר מדי פעם בפעם את משפחתו. כדרכו של צייר, מביא מיכאל בספרו גם מפה מצוירת. מפת השיכון של בית הוריו. במפה הוא מסמן, כזיכרון חי, את דירות השכנים שהקיפו את דירת הוריו. את השבילים הצרים, את המדרכות המוליכות לחדר האוכל ולמרכז הקיבוץ. וכך מתאחדת, אצל הצייר הזוכר, תמונת ההווה הצבעונית, עם תמונת הזיכרון. גד יעקבי המשורר ציירה במלים, ומיכאל קובנר האמן משרטטה ברישום.
אני, כשאני שב מטיולי האופניים שלי, אינני חולק על מה ששניהם הביעו ביצירתם. אדרבא, אני יכול רק להוסיף עליה: אני רואה את הקיבוץ, בשובי מהרכיבה, בראייה תלת-מימדית. המימד הראשון הוא כמובן התמונה הנוכחית: קיבוץ ותיק בעמק חפר, שהליכי ההפרטה המכאיבים מעמיקים בו, ומתחילים להסתמן גם כשינוי בנוף הממשי. התמונה השנייה היא מצרף התמונות השמורות בארכיון המשק. כל אחד מבני המשק הראשונים מרכיב לו בוודאי את הפאזל שלו, מהמון התמונות שראה והצטלם. אלו שבאלבומי משפחתו, אלה שבאלבומי המחזור או הקבוצה, ואלה הנמצאים בארכיון. אחדים מצילומים אלה, שהוגדלו וגם נקבעו במסגרות יפות, הפכו לציוני דרך מוכרים ואהובים בתולדות הקיבוץ.
אבל אני מוסיף לשני המימדים האלה גם את המימד השלישי: עין החורש של חלומות געגועיי. כל אדם חולם וכל אדם מתגעגע. ואצל רבים מאיתנו חוזרת ומופיעה מעין מפת געגועים חלומית, שהתקבעה בזיכרון-החלום שלנו. זוהי מפה מורכבת ומוזרה, השונה ממפת הקיבוץ האמיתית, אבל גם דומה לה מאוד. ממש כשם שדמויות יקירינו המופיעות בחלומותינו דומות להם אך גם שונות. ויש לי רצון, בירידתי מהאופניים, לומר לגד יעקבי ז"ל: צדקת מאוד בשירך על כפל המימד שבו ראית את מושב ילדותך. אבל למה לא הוספת את מפת החלום שראית בוודאי בלילות רבים? ויש לי רצון לומר למיכאל קובנר: מפת שיכון א' שהבאת בספרך, ובעיקר ציון שמות המשפחות שהקיפו את חדר הוריך, מרגשים מאוד. וציורי נחל אלכסנדר שלך אף הם מרגשים. למה לא הוספת כמה ציורי חלום, שבהם מופיע הקיבוץ במימד השלישי, המימד החלומי?
אינני אוהב את ההפרדה המלאכותית בין "ירושלים של מעלה" כביכול, לירושלים של מטה. אבל לפעמים, כשאני חושב על כך, אני סבור שגם גד יעקבי וגם מיכאל קובנר ואמנים רבים נוספים, מביאים ביצירתם את יישוב ילדותם האהוב, גם בגרסת "עין החורש של מעלה" למשל. או "כפר ויתקין של מעלה" למשל. ההבאה האמנותית הזו, אינה מתכוונת להעטות על יישוב הילדות מעטה של "מעלה". ובודאי שאינה מתכוונת להעטות על היישוב של היום, מעטה של "מטה". היצירה מביאה את השקפתם של היוצרים הזוכרים על מה שהווה ונראה, ועל מה שהיה, נשכח, אבל נזכר ביצירה.
ואני, תרומתי הצנועה היא בכך, שאני מעלה גם את "המימד השלישי" למעלת מעצב תרבות. אני הייתי מבקש שגם הם יראו את כפר ויתקין ואת עין החורש, בתלת מימד. אני הייתי מבקש שיתנו גם למימד השלישי נוכחות פעילה ביומיום. ולא רק מהם אני מבקש זאת, אלא מכל אחד מאיתנו. אנו הרואים את יישובינו כפי שהם, אך זוכרים אותם כפי שהיו. הבה נערב בחיי היומיום שלנו גם את הממד השלישי, את הגעגועים לתלת-מימד המרכיב את מפת חלומותינו.
יום עיון וּגלידה במשתלת וולך
חברים וחברות שלום!
אנחנו מזמינים אתכם ליום עיון במשתלה בנושא הרכבות, גיזומים וטיפולים בגינה לקראת האביב. ההשתתפות היא חינם, צריך להגיע עם מזמרה, סכין יפאנית ואיזה כיבוד קל שהכנתם בבית...
ניפגש ביום שישי ה-15 בפברואר בשעה 08:00 בבוקר. נפתח שולחן, נשוחח ונספר בדיחות (חלק מצחיקות). מלבד התוכנית המקצועית אנו מציעים יום של כיף, חברים חדשים... וגלידות!!!
מבחר טעמים מיוחדים של גלידות (שומשום שחור, תה ירוק ופרג, גלידות ע"ב סויה ועוד) לטעימות ולמכירה במשקל. ובנוסף... מכירת עוגות ביתיות מ-ע-ו-ל-ו-ת מעשי ידיה המבורכות של שלומית, בא לי משהו מתוק...
מחכים לכם,
משפחת ולך
משתלת עצי פרי אקזוטים
ת.ד 5050 גן שומרון 37915
פונים שמאלה בכניסה לקיבוץ עין שמר ומיד שמאלה למשתלה
טל: 04-6372477
פקס 04-6272340
לתיאום ביקורים 052-3111107
הפרסום ב"חדשות בן עזר" חינם. המקום מומלץ. אחד משישים טעמיו של גן עדן דלתתא.
גם זו לטובה
מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר", העורך וצוות העובדים
מברכים את חברם פרופ' יוסי גמזו
למלאת לו שבעים שנים ביום חמישי, 14.2.08
מאז "הטור השביעי" ופזמוני הזמר של נתן אלתרמן לא היה לנו משורר מוכשר כמוך ולא היה לשפה העברית מאהב במילים כִּקסמיך בה, ושמחים אנחנו על הזכות שנפלה בידינו לפרסם מדי גיליון את שיריך לבל תהיה תלוי בשרירות הלב ובאטימותה של העיתונות הכללית וכדי שתוכל להשתרע פעמיים בשבוע במלוא חרוזיך על מכתבנו העיתי
ואנו מקדימים את ברכותינו כי ייתכן שיחול איחור של יום בהופעת גיליון 317 והוא יישלח רק ביום שישי, 15.2.08, כי המערכת תהיה עסוקה במחקר הבריכות והרקפות ביערות הכרמל
ד"ר משה בר-יוסף
על מה נסחפת? היכן מצאת איבה?
צר לי לקלקל את התיזה שלך בעניין בלעדיות הטעם של ה"שמוטי", [גיליון 315] שהיא אומנם נכונה בתקופה של כחודשים ואינה נכונה בחלקים האחרים של עונת התפוזים. אך זה כמובן עניין של טעם, ובפארפרזה לדברי הפרשנים בעניין טעמי המצוות "הטעם אינו תמיד הטעם-הסיבה."
ומכאן מחאה קשה כנגד קביעה אומללה בתגובתך "מוכרת לי מרשימותיך הקודמות איבתך לפרדסני פתח-תקווה ולצאצאיהם, שמביאה אותך להשמיץ את ה'שמוטי' בכלל, ולפסול אפילו את ה'שמוטי' הפתח-תקוואי משום שבשעתו פועלים יהודים עברו בפרדסי המושבה בעבודת עידור קשה (עבד גם לוי שקולניק שהיה 'פיושניק', מעדרן בטוריה, מצטיין). והרי כל הכעס על האיכרים יצא בשעתו על כך שהעסיקו ערבים! אז ממה נפשך? שלא היו מעסיקים את היהודים?" –
היכן מצאת איבה לאיכרים בדברים שאמרתי או כתבתי פעם, כל שביקשתי זה לשמור על פרופורציות בעניינם של טעמי תפוזים.
וזה מזכיר כי באחד הביקורים במעבדה מקרוביולוגית באוניברסיטה דרום-אפריקאית התפלאתי למצוא כי הם רכשו כמות גדולה של מכשירים חדישים בעלות שמעבדות רגילות בתחום הזה זוכות אולי במשך עשור ויותר. שאלתי את מנהל המעבדה מה מקור הבונאנזה והוא ענה לי – "זה מטעם היין."
התברר כי זמן קצר קודם לביקורי שם, התאחדות הייננים הדרום-אפריקאית, המאגדת כמה מהיקבים המפורסמים ביותר, דירגה את היינות השונים של חברי האיגוד באמצעות פאנל של מומחים מפורסמים. כידוע תוצאות הדרוג של פאנלים מהסוג הזה מעלות מעלה את מחירי היינות המוכרזים כמצטיינים ומורידות את מחיר היינות שנמצאו פחות ערבים לחיכי המומחים. וההבדלים בין בקבוק מסידרה שהוכרזה כמצטיינת בשנה מסוימת ליינות אחרים שווה היה אז למשכורת חודשית של פועל שם.
והנה קרה המקרה ובטעות מצערת אותה סידרה של יינות דורגה פעמיים על ידי אותם פאנליסטים, והתברר כי לא היתה כל התאמה בין דירוג הטעמים בסבב הראשון לסבב השני של אותם יינות ממש.
זה גרם כמובן לרעידת אדמה אותה ניסו להשקיט על ידי מתן מענקי מחקר נדיבים לכמה מעבדות מהם ציפו לפתח שיטה "מעבדתית" לקביעת קריטריונים אובייקטיביים יותר לטעם. חלפו מאז כעשרים שנים המכשירים שנקנו אז הוחלפו מן הסתם במכשירים יקרים פי כמה, ועדיין לא ניתן לדרג טעם יין באופן מדעי.
אפשר אומנם להצביע על מרכיב כזה או אחר המוסיף או גורע טעם אך טעמים מעריכים בחיך וגיל החיך ומצב בלוטות הטעם בו נגרעים עם הזמן והרבה מהטעם הוא נוסטלגיה לימים של פעם.
והאגדה הזו שכל מה שהיה פעם בפתח-תקווה היה רק טוב ומאז הדברים רק מתדרדרים גם היא אין לה על מה לסמוך וזה כמובן אינו גורע דבר ממפעל ראשונים וזו לא קביעה של אוייב אלא של אדם שמעריך את מעשי ומסירות הנפש של הראשונים ובוודאי בענייני פרדסנות עברית, שכפי שציינת פירנסה כאן במשך תקופה ארוכה וקשה את מחצית היישוב
.
אהוד: מעולם לא אמרתי שכל מה שהיה במושבה היה טוב. היה אפילו פעמים רבות רע מאוד – כידוע לכל אחד מחמישה או עשרה האנשים המכירים כיום את תולדותיה. אבל טעמו של השמוטי הטוב, לא רק של פתח תקווה אלא החל ביפו וכל איזור השרון, איננו אגדה או נוסטאלגיה, אף כי ישנם פגעי טבע כמו קרה, מחלות או בצורת קשה והיעדר השקייה מספקת, שפוגמים בטעמו של ה"שמוטי" גם באזורים הטובים ביותר לגידולו.
דבר נוסף, אתה אכן כתבת אצלי לא פעם בלגלוג ובביקורת על איכרי פתח-תקווה שבניהם ירדו מן הארץ וחיפשו מזלם בארצות ניכר. היו אמנם מקרים כאלה, אבל יחסית בטלים בשישים לעומת מושבות הברון כגון ראשון או זיכרון, ששם, על פי האגדה, גידלו את הבנות לנגן בפסנתר ולהיות מטְרֵסות לפקידי הברון, והיו שולחים את היפות שבהן להשתלמויות בפריס.
ובאשר לטעויות בדירוג היין, אתה צודק. יש הרבה הילה ופלצנות בתחום. ויש שותים ומומחים שהרגילו את חיכם לכך שככל שהיין פחות טעים כן הוא משובח יותר. וראה על כך את הפרק על שמרל בעל חנות היין במושבה ב"המושבה שלי", שרק לאחר שהשתין לחביות היין זכה באישורו הנלהב של היינן הצרפתי מאלזאס, ששכב כל הלילה במלון "הירקון" מתוסכל מכך שלא סיפקו לו נערה עברייה כשרה למשכב, כפי ששמע שנהוג במושבות הברון.
יוסף דוריאל
גובים בדרא"פ את דיווידנד א-דורה
אחרי הצלחת הפוגרום הפוליטי על ישראל בדרבן 2001, תחת הכרזות של "רצח הילד מוחמד א-דורה", חוזר אינטרנציונל ההסתה על מסע מחודש, בלתי מופרע, של עלילות דם על ישראל.
ביום 3.2.08 פתח עזמי בשארה, בפורום בינלאומי, את "שבוע הגזענות הישראלית" בדרום אפריקה. אחרי ניסיונם המוצלח עם עלילת הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה", למדו שונאי ישראל את התגובה הפאבלובית של הממסד הישראלי – לא להפריע לעלילות דם נגד מדינת היהודים, גם כשאלו פורצות כל קשר למציאות וגורמות לשפיכות דמים (כפי שקבע דוח השופט אור, בקטע ממנו מתעלמים עד היום). אם שנים אחרי שכל מי שבדק את הסרט המבויים של "רצח הילד" וגילה את השקר שבו – לא יכול דובר צה"ל לומר שחיילי צה"ל לא הרגו את הילד, ובית משפט ישראלי פוסק ומפיץ ברבים – שהתחקיר שחשף את עלילת הדם "אינו מדעי, לא מקצועי ולא אובייקטיבי," הרשות נתונה להמציא כל עלילה שתשניא את ישראל והיהודים בעולם כולו ותקרא לחיסול מדינתם. ועובדה שזה מצליח, פעם אחר פעם, ולאחרונה – אף הכריע גורלה של מלחמה, כשסרטון מבויים על "טבח בכפר קנא" עצר את צה"ל מלהנחית מכה מוחצת על החיזבאללה בלבנון. על כך חייב החיזבאללה תודה גדולה למערך ההסברה המעוות של ישראל. ומי שטוען שמתקנים את השגיאות שהתגלו במלחמת לבנון-2, מוטב שיבדוק את המשך המחדל של חוסר מערכת לסיכול ממוקד ומיידי של עלילות הדם, שהפכו לנשק אסטרטגי מנצח בידי האוייב. והדוגמה האחרונה – מחדל הגמגום מול ההצגה ההמונית של ליל הנרות בעזה, שהפוגרום התקשורתי אחריו – הפך על פיה את ההחלטה להגביל את אספקת הדלק לטרור. וזה הספיק כדי שפקיד מדרגה שלישית בממשל ארה"ב ינזוף בישראל, בפומבי ובנוסח משפיל, על "עבירה הומאניטארית" של צמצום אספקת החשמל לעזה באחוז אחד.
חוסר המוּדעוּת, וכתוצאה מכך – חוסר היערכות וחוסר כלים ממלכתיים למלחמה בעלילות השקר הגסות, המסיתות את דעת הקהל בעולם נגד ישראל, לא יוצרים רק בעיות קשות ליחסי החוץ של מדינת היהודים. אי-העמדה לדין של יוצרי ומפיצי עלילות הדם מקרינה ומשפיעה גם כלפי פנים, בדמורליזציה שכבר חדרה לצבא. מכתב המופץ באינטרנט תחת הכותרת "ישראלי, ציוני, לוחם, סרבן", חתום על ידי רב-סרן בצה"ל, מטיף למען "אומץ לסרב" במלחמה באוייב, וזאת – בהסתמכות מוסרית על עלילת הדם של מוחמד א-דורה. כשדובר צה"ל לא מבין את תפקידו גם אחרי הביזיונות של מלחמת לבנון-2 ולא מסוגל להזים עלילת דם פרימיטיבית – שלא יגידו לנו שהופקו לקחים ומישהו "לקח אחריות" על כך.
בחזית זו – של מלחמה בהסתה – קורה כיום ההיפך ממה שמתחייב מהאמירות החוזרות של הקברניטים על "הפקת לקחים". כשמנהל לשכת העיתונות הממשלתית שוכנע, מכל התחקירים שראה, כי עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה" בנויה על צילומים מבויימים, וביטא את דעתו על הנזק שעלילה זו גרמה לישראל, הוא זכה למכתב זועם ממשרד עורכי דין מיקירי הממסד תחת כותרת "מבלי לפגוע בזכויות". ועל מי מסתמך משרד עורכי הדין? – על פסיקתה של שופטת בישראל, כפי שתוארה לעיל ופורסמה בחו"ל במהירות האור. והנה לפנינו דוגמה טובה לטירוף המערכות השולט במדינה, כשאפשר להרוס אותה ללא עזרה מהחוץ. נשאר רק לקוות שלמשטרת ישראל יהיה האומץ לטפל ביסודיות בתלונה מנומקת, שהוגשה לה בעקבות זאת, ולחשוף את מניעיה של כבוד השופטת לכתוב פסק דין שערורייתי, המשרת את אויבי ישראל. אולי זו תהייה התחלה של "הפקת לקחים" אמיתית, שתעמוד בקרוב לבחינה חדשה – מול הפוגרום התקשורתי שמכינים לנו בדרום אפריקה.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
שו"ת אליהו הכהן
לאורי הייטנר, שלום.
בשיר הידוע "גלגולו של מעיל" של קדיה מולודובסקי, בתירגומו של אלתרמן, שהבאת בגיליון שעבר [315], יש אכן קווי דמיון לשיר ביידיש "האָב איך מי אַ מאנטעלע". גם הוא מבוסס על סיפור אגדה עממי, אך בניגוד לשיר העממי, שהוא תמציתית ומדגים את הרעיון כולו בארבעה בתי שיר ללא פרטנות עלילתית, השיר של קדיה הוא ארכני וסיפורי יותר. אצל קדיה למעיל יש פחות גלגולים והרבה יותר בתים מאשר בשיר "האב איך מיר א מאנטעלע".
אם אתה מחפש דוגמה קרובה יותר לרוחו של השיר העממי המקורי, לך אצל יורם טהר לב, שהצליח להציג את הרעיון שבסיפור העממי הזה בצורה הרבה יותר קולעת ומתאימה לרוח ימינו. שירו "אימא לא זורקת שום דבר" הוא נוסח שובה לב, עדכני ומלא הומור, ובו מתגלגל המעיל בגלגול מעגלי: מעיל – חולצה – ילקוט – בגד ים – ממחטה – שום דבר – מעיל.
לפניך מילות השיר:
המעיל
(אימא לא זורקת שום דבר)
המילים: יורם טהר לב, הלחן: עוזי חיטמן
לאבי היה מעיל ישן ממלחמת העולם
והתפרים שלו כבר נפרמו כמעט כולם
אז אימא שתמיד היתה תופרת חרוצה
מן המעיל המרופט הכינה לו חולצה.
הוי אימא, הוי אימא,
אף פעם לא זורקת שום דבר
הוי אימא, הוי אימא,
כי מי יודע מה יהיה מחר.
הלך אבי עם החולצה ממלחמת העולם
הלך איתה שנים רבות, הזיע כמו כולם,
ולפני שהחולצה הפכה לגמרי לסמרטוט
אמי עשתה – לא תאמינו – בשבילי ילקוט.
נשאתי על גבי ילקוט ממלחמת העולם
עם ביאליק ודובנוב וכל כתבי אחד-העם.
כשאימא ראתה שהילקוט גם הוא נפרם
– בלי להגיד מלה הפכה אותו לבגד ים.
היה לי בגד ים גזעי ממלחמת העולם
והילדים והילדות צחקו עליי כולם.
אז יום אחד קפצתי לבריכה ומה קרה?
יצאתי לי ערום משם, אך אימא לא ויתרה.
היא עשתה לי ממחטה משאריות הבגד ים,
שאשמור על נימוסים כמו במלחמת העולם
וכשהגיעו לארצנו ממחטות נייר,
אז מן הממחטה שלי עשיתי שום דבר.
היה לי שום דבר מזמן מלחמת העולם.
חשבתי איך אמי היתה עושה מזה מטעם,
ויום אחד נכנס אלי האומץ לחזה
וממש משום דבר עשיתי את השיר הזה...
והנה יש לי שיר חדש ממלחמת העולם
ואם ירצה השם עוד יזמרו אותו כולם
יקנו את התקליט שלי באהבה וגיל
ואולי אני אעשה קצת כסף ואקנה גם לי מעיל!
הוי אימא, הוי אימא,
אף פעם לא זורקת שום דבר.
הוי אימא, הוי אימא,
רק לכבודך הפכתי לזמר.
בברכה,
אליהו הכהן
ד"ר גיא בכור
ועוד הפתעות, מתוקות כלענה
חמאס הצליח בכישרון רב לבודד את עצמו באופן מוחלט, וכעת הוא מוקף ביריבים, אולי אפילו באויבים. ישראל כמובן; אבו מאזן, מצרים הנמצאת במסלול של התחברות אך גם עימות עימו; ועכשיו גם ירדן. אם כן, האם יילחם לבדו בכולם? ומי זוכר עוד את יומרות השטות של הנשיא בוש? מו"מ על "הסכם ליבה"? טוני בלייר וקשקושיו? באה רוח החורף, וטאטאה את האשליות לכל עבר. עוד סידרה של עשר הפתעות, המתוקות כלענה.
כחצי שנה לאחר שהשתלט על רצועת עזה בכיבוש צבאי, לקח חמאס את הפלסטינים ברצועה 60 שנה אחורה במנהרת הזמן, ישר לשנת 1948. ציבור המתנהג כעדר, ללא שם, ללא פנים, ללא זהות, ללא שום יעד, לא לאומי ולא אירגוני. רק מניידים את הפלסטינים, מגלים אותם, וכל זאת עושים מנהיגיהם שלהם. כל התנועה הלאומית הפלסטינית נעלמה שם כלא היתה. ללא שם, ללא פרצוף ללא עתיד ברור.
חמאס הצליח בכישרון רב לבודד את עצמו באופן מוחלט, וכעת הוא מוקף ביריבים, אולי אפילו באויבים. ישראל כמובן; אבו מאזן, שהושפל על ידו מחדש רק אתמול [9.2]; מצרים הנמצאת במסלול של התחברות אך גם עימות עם חמאס; ועכשיו גם ירדן, שבכיר בחמאס, מוסא אבו מרזוק, איים אתמול כי הפלסטינים עלולים לפרוץ גם לכיוונה. חמאס הפקיע משאיות סיוע ששלחה אתמול ירדן, ובכך הביך אותה מאוד. נכון, יש לו את סוריה ואיראן, אך הן רחוקות ומרוחקות, ואם כן, האם יילחם לבדו בכולם?
אם חמאס לוקח את הפלסטינים ואת העניין הפלסטיני לאבדון עצמי – אל נא נפריע לו בכך. יש לדאוג למאזן אימה צבאי להפסקת הירי על ישראל, אך לא להציל את חמאס מידי עצמו. זו גם הנחת העבודה של הפלסטינים ביו"ש, המיואשים והמומים ממהלך ההתאבדות של הארגון האסלאמי הזה. לאמיתו של דבר אפילו חמאס כבר לא יכול להציל את עצמו מידי עצמו, שכן גם אם יסכים על סוג של הפסקת אש, מחשקים אותו מימינו הג'יהאד או ועדות ההתנגדות. כרגיל במחנה הזה, מי שהוא יותר רדיקלי ותוקפני, קולו מכריע.
למרות ההרס, החורבן והקריסה שהביא חמאס על עזה, אין שם שום מילת ביקורת עליו או על דרך החתחתים, עליה הוא מוביל את הפלסטינים. בניגוד לתרבות הביקורת המודגשת בישראל כלפי מנהיגינו, שם יש שתיקה. כמו עדר הם הולכים אחר הרועה המחלל את דרכם לאבדון. כמו שבשנת 1948 הורה "הוועד הערבי העליון" לפלסטינים לנטוש, כך גם עכשיו. אין תרבות של ביקורת עצמית, רק ביקורת, כמובן, כלפי ישראל. כך יוצא שבשדרות זועקים היום כנגד ממשלת ישראל, ובעזה זועקים... נגד ממשלת ישראל.
אנו עומדים מול המקרה הראשון בהיסטוריה האנושית, שבו האויב גם רוצה לתקוף את אויבו, היא ישראל, ולהשמידה, וגם דורש שהוא [האוייב] יממן אותו ואת שאיפותיו. גם מפציץ את ישראל והורג את אזרחיה, וגם דורש שהיא תחזור לספק לו את כל צרכיו, בתחום החשמל, הדלק וכל מה שהחיים נזקקים לו (!) – הרי הפלסטינים השוו תמיד את ישראל למדינה קולוניאלית כובשת. טוב. עכשיו ישראל התפנתה לחלוטין, ואיפשרה להם עצמאות מלאה בעזה, עם חיבור חופשי לעולם הערבי דרך מצרים. אז למה הם חוזרים אל המדינה "הקולוניאלית והגזענית" שתממן אותם?
למרבית הצער, ישראל ממשיכה לעשות זאת, שכן אנו מעבירים חודש בחודשו את כספי המע"מ לממשלת סלאם פיאד בראמאללה, והיא עצמה מעבירה לפחות מחצית הכסף הזה לרצועת עזה.
אם מתכננים אצלנו בכל זאת מהלך יבשתי כולל – חובה להכין אותו כראוי. קודם כל יש לגבש לכך תמיכה ולגיטימציה במועצת הביטחון, ולכונן כוח דמוי יוניפי"ל, שייכנס מיידית לשטח, לאחר שצה"ל יכבוש אותו, ויחסל את חמאס. כך נזכה להערכה מזרח תיכונית על חיסול חמאס, וגם בתמיכת העולם, שהמהלך ייעשה יחד איתו. ברור שיש לעבור על תוכניות המבצע בשום שכל, ולהקפיד על הברקה צבאית, הסחה, הטעייה ותחכום. לצה"ל יש את כל הזמן שבעולם. אנו דורשים מהלך מבריק! לחשוב, לחשוב, באופן לא שגרתי.
דובר של חמאס הבהיר בסוף השבוע שהפלסטינים עשויים לפרוץ בהמוניהם לעבר ישראל גם מתחומי הגדה המערבית. ובכן, עוד נימוק מדוע חשוב היה להקים את גדר הביטחון, ומדוע יש להשלימה עכשיו בכל המהירות. אם מישהו היה צריך הוכחה מדוע הגדר הזו היא קריטית, הוא קיבל אותה עכשיו.
אבו מאזן, הנשיא של הגדה המערבית, נשא אתמול דברים, בהם קרא להפסקת אש הדדית בין ישראל לחמאס. הקריאה הזו היא כה מנותקת, עד כי מבינים עכשיו שהמערכת שלו בכלל אינה קשורה עוד לעזה. אפילו מתווך בין ישראל לחמאס הוא לא יכול להיות. יש היום שתי מדינות פלסטיניות, שני עמים ושתי הנהגות. האם לכך התכוונו כשאמרו שתי מדינות לשני עמים?
חמאס ביזה את אבו מאזן כאשר לא רק שדחה את קריאתו על הסף, אלא גם הטיח בו ש"אין לו זכות לדבר עוד בשם העם הפלסטיני." במילים אחרות, ברור שיומרות חמאס הן להשתלט בסופו של דבר על המחנה הפלסטיני כולו. המסר הזה מעיד על התנשאות גדולה של חמאס, תחושת מגלומאניה, ומי שכך סבור, סופו להפסיד.
"לדבר עם חמאס" (!) קראו אצלנו אנשים מרכזיים בשלטון, לדבר עם חמאס. מה לעשות שחמאס לא מעוניין. הרי ההיגיון הישראלי אומר שתמיד אנו או אשמים או אחראים, וקשה לנו לקבל את העובדה שפשוט לא רוצים אותנו. מישהו עוד זוכר את ביקור השטות של הנשיא בוש באיזור? את החששות הגדולים? את המשא ומתן על "הסכם הליבה"? טוני בלייר וקישקשיו האיזוריים? הסכם שלום עם הפלסטינים "עוד השנה"?
באה רוח החורף וטיאטאה את האשליות לכל עבר.
10.2.08
[מקצת הדברים נאמרו אתמול, יום ראשון, בשידור חי בתוכנית הבוקר של "קול ישראל"]
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
יוסי גמזו
שְמַע אֶת הַשֶּקֶט
שְמַע אֶת הַשֶּקֶט,
הַשֶּקֶט לֹא שוֹתֵק,
הַשֶּקֶט מְדַבֵּר אֲבָל בִּשְֹפַת-סְתָרִים שֶל קֶשֶב:
הִנֵּה עֲלֵה הָעֵץ הַמְּסָרֵב לְהִנָּתֵק
מִגֹּבַה הֶעָנָף בְּעוֹד הָרוּחַ מִתְעַקֶּשֶת
לִמְלֹק אוֹתוֹ כְּמוֹ הַזִּקְנָה אֶת חֲלוֹמוֹת הַנֹּעַר,
הִנֵּה אִלְּמוּת תַּחֲנוּנָיו לִשְֹרֹד, לְהִשָּאֵר,
הִנֵּה שְלוּלִית צְלוּלָה כִּבְדֹלַח הַצּוֹפָה בְּלִי נוֹעַ
בִּנְדֹד עָבֵי הַסְּתָו אֶל קַו הָאֹפֶק הַבּוֹעֵר
וְהִיא לָהֶם, לְרֶגַע קָט, רְאִי קָלֵידוֹסְקוֹפִּי
בּוֹ מִשְתַּקֵּף יָפְיָם בְּאוֹר קַרְנַיִם אַחְרוֹנוֹת
כִּפְנֵי הָאֲהָבוֹת שֶלֹּא יוֹתִירוּ אֶלָּא קוֹפִּי
דָהוּי, מִקֵּץ שָנִים, בְּמַרְתְּפֵי הַזִּכְרוֹנוֹת.
שְמַע אֶת הַשֶּקֶט,
הַשֶּקֶט הַנִּמְתָּח
כְּמֵיתָרָהּ שֶל קֶשֶת לֹא נִרְאֵית אֲבָל נִדְרֶכֶת
בָּאוּבֶרְטוּרָה הַדְּמוּמָה שֶל טֶרֶם הִפָּתַח
לֹעוֹ שֶל שֶבֶר-הֶעָנָן הַמִּתְמוֹטֵט כְּרֶכֶס
שֶל מַיִם אַדִּירִים בָּהֶם פּוֹרֵץ מִמְּרוֹם חַסְדּוֹ
שֶל גֶּשֶם-נְדָבוֹת אֵיזֶה וִדּוּי נוֹרָא שֶל זַעַם
עַל פְּנֵי סַפַּת הַפְּסִיכִיאַטֶר הַגְּדוֹלָה שֶל שְֹדוֹת
הָעֵמֶק הַמֻּחְרָש פִּתְאֹם בְּכָל תּוֹתְחֵי הָרַעַם
כְּאִלּוּ אֵיזֶה חוֹב שֶלֹּא נִפְרָע דוֹרֵש סִפּוּק
עַל אֵיזֶה עָוֶל קוֹסְמִי, עַל עָצְמָה כְּלוּאָה, נִצְנֶפֶת.
כָּרֶגַע זֶה עוֹד לֹא,
זֶה עוֹד לִפְנֵי,
זֶה עוֹד אִפּוּק,
אַךְ יֵש כְּבָר בַּפְּיָאנִיסִימוֹ הַזֶּה מִטְעָן שֶל נֶפֶץ.
שְמַע אֶת הַשֶּקֶט,
הַשֶּקֶט הַשָּבִיר
שֶל דְּיוּנוֹת קַו הַחוֹף בְּטֶרֶם עוּט מַשְּבֵי הַמֶּלַח
מִפְּאַת הַיָּם לִגְלֹף בָּהֶן בְּאִזְמֵלֵי אֲוִיר
אֶת פְיֶסְטַת הַפִּסּוּל הַסְּבִיבָתִי שֶלֹּא יִדְמֶה לָהּ
שוּם פִידִיאַס, שוּם מִיכֶּל אַנְגֶּ'לוֹ, שוּם הֶנְרִי מוּר
בְּפֶלֶא מַפְסַלְתּוֹ בְּהֵהָפֵךְ תְּלוּלִית נִקְמֶרֶת
בִּן רֶגַע לְמַכְתֵּש וְהַקָּעוּר לְתֵל קָמוּר
כְּמִין עֵירֹם נָשִי עֲנָק הַמִּשְתַּנֶּה בְּלִי הֶרֶף.
וּשְמַע אֶת שְתִיקְָתוֹ הַנְּבוּאִית שֶל הַמִּדְבָּר,
אֶת תֹּקֶף חֻמְרָתוֹ שֶל נֵצַח מְצוּקֵי הָאֶבֶן
שֶבָּהּ לֹא רַק אַתָּה כִּי אִם הַזְּמַן עַצְמוֹ מֻדְבָּר
בַּשֶּקֶט הָרוֹעֵם, הַסְּטוֹאִי, שֶשָֹּשֹוֹן וָאֵבֶל
בְּטֵלִים בּוֹ, לֹא כְּלוּלִים בּוֹ, מַה שֶּאֵין כֵּן הָעֻבְדָּה
שֶיֵּש גַּם לַשְּתִיקָה הַזֹּאת מִצְלוֹל, וְקוֹל, וּמֶסֶר
כְּמוֹ יֶתֶר שְתִיקוֹתָיו שֶל הָעוֹלָם שֶכְּתַב-חִידָה
עַתִּיק מְאֹד מַמְתִּין בָּהֶן כְּמוֹ סוֹד לָאַפַרְכֶּסֶת.
הִנֵּה הָרַעַד הָעוֹבֵר בִּירַק רִיסֵי הָעֵשֶֹב
שֶרַק שְֹפָתָיו נָעוֹת אֲבָל קוֹלוֹ לֹא יִשָּמַע,
הִנֵּה הַדּוֹמְמִים כֻּלָּם שֶיֵּש בָּם נְשָמָה
וְרַק שֶחֵרְשוּתֵנוּ הַכָּל-כָּךְ לֹא מְאֻפֶּסֶת
לְמַה שֶּהֵם אוֹמְרִים אֵינָהּ קוֹלֶטֶת אֶת הַקּוֹד
הַלֹּא מְפֻעֲנָח הַזֶּה שֶל מוּסִיקָה אַחֶרֶת
מִמִּנְעָדָהּ הַצַּר שֶל שְֹפַת מִלֵּינוּ הַנִחֶרֶת
מֵרֹב קְרִיאוֹת רָמוֹת מִדַּי הַשּוֹכֲחוֹת לָקֹד
בִּדְמִי עַנְוַת-הַסְכֵּת לַנֶּאֱמָר בְּאֶפֶס-קוֹל
אַךְ נֶאֱמָר בְּרוּרוֹת מְאֹד לַמֻּכְשָרִים לִשְמֹעַ
אֶת הַנּוֹקְטוּרְנוֹ שֶל עִפְעוּף הַכּוֹכָבִים, בִּכְמֹהַּ
הַיֶּלֶד שֶבְּךָ לִבְצֹר אוֹתָם כְּמִין אֶשְכּוֹל,
אֶת פַּנְטוֹמִימַת צַמְּרוֹתָיו הַמַּשְחִירוֹת שֶל חֹרֶש
וְשֶל צִלְלֵיהֶן לְרַגְלֵיהֶן בְּאוֹר סָהוּר,
אֶת תִּשְדּוֹרוֹת חֻמָּהּ הָאִמָּהִי שֶל שֶמֶש חֹרֶף,
אֶת כָּל אוֹצַר נִיבָיו שֶל הֶחָשוּךְ וְהַזָּהוּר.
וּשְמַע אוֹתוֹ דוֹבֵר לֹא רַק בַּחוּץ כִּי גַם בִּפְנִים:
בָּאֹדֶם הַשּוֹצֵף בְּלַבִּירִינְת מַחְזוֹר דָּמֶיךָ
כְּמוֹ יַיִן בַּיְקָבִים, בְּכָל חוּשֶיךָ הַנִּפְנִים
בְּאַמְבּוּש לֹא נִלְאֶה אֶל הִדְהוּדָם שֶל תְּהוֹמֶיךָ
בָּעֹמֶק הָאַרְטֶזִי הָאוֹרֵב בְּךָ שָנִים
כְּפִצְצוֹת-הַזְּמַן שֶמַּרְעוֹמֵי-הַגַּעֲגוּעַ
כְּרוּכִים בָּהֶן, דְּרוּכִים בָּהֶן, עַזִּים וְעַקְשָנִים
וּמֻרְעֲלֵי תְּשוּקָה שֶרַק שַוְעוֹת הַלֵּב הָגוּהָ
וְהֵן, רַק הֵן אוֹמְרוֹת בְּךָ בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה
כְּחֹד סַכִּין מֻשְחֶזֶת הַנִּנְעֶצֶת בַּסַּרְעֶפֶת
אֶת כָּל הָעֶרְגּוֹנוֹת כֻּלָּם, עַד בּוֹש וְעַד דַּכָּא,
אֶת כָּל הַ-De Profundis שֶל הַנֶּפֶש הַנִּטְרֶפֶת,
אֶת כָּל תְּמִימוּת-הַלֵּב הַדּוֹן קִיחוֹטִית הַבְּזוּיָה
בְּעֵינֵיהֶם שֶל חֶנְוָנֵי הַהִגָּיוֹן הַפְּרַקְטִי
לַחְלֹם אֶת דּוּלְצִינֵיאָה הַיָּפָה, הַהֲזוּיָה
שֶתְּצַפְצֵף עַל פִּקְחוּתָם בְּחֵן כָּל-כָּךְ לֹא טַקְטִי
וְשֶבִּצְחוֹק כָּל-כָּךְ לֹא מְהַסֵּס וּמִתְחַטֵּא
תִפְתַּח אֶת כָּל תְּרִיסֵי צִינוֹק לֵילְךָ לִזְהַב קַרְנֶיהָ
שֶל שֶמֶש-חַג בְּרוּח-הַפְּרָצִים שֶתְּטַאְטֵא
אֶת כָּל הַפָטָלִיזְמִים שֶיָּנוּסוּ מִפָּנֶיהָ.
שְמַע אֶת הַשֶּקֶט,
הַשֶּקֶט הַמּוּדָע
לְעֹמֶק קְשִיבוּתְךָ בְּכָל הַאֲזָנוֹת-הַסֵּתֶר
כְּאֹזֶן הַגַּשָּש הַהֲדוּקָה וְהַצְּמוּדָה
אֶל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַמַּשְמִיעָה לוֹ בֵּין הַיֶּתֶר
קוֹלוֹת מִמֶּרְחַקִּים שֶלְּעוֹלָם לֹא תִקְלְטֵם
שֶלֹּא כְּמוֹ אֶת קוֹלָהּ שֶל הַשְּתִיקָה הַמִּתְיַפַּחַת
שֶהָעוֹלָם אֶת חַיְשָנָיו אֶל שַוְעָתָהּ אוֹטֵם
אַךְ לֹא מַכַּ"ם לִבְּךָ שֶיְּצוֹתֵת לָהּ עַד אוֹר שַחַר
בְּהִתְפָּרְצָהּ בְּכֹחַ אֵיזוֹ נִימִיּוּת סְמוּיָה
כְּגֵיזֶר מְלֹהָט וּכְמוֹ ווּלְקָן מֻרְתָּח מֵאֹפֶל
אוֹתָן הַקָּטָקוֹמְבּוֹת חֲנוּקוֹת הַדּוּמִיָּה
שֶבְּנִבְכֵי הַלֹּא-אָמוּר, הַלֹּא-גָמוּר. הַתֹּפֶת
בּוֹ חֲלוֹמוֹת נִצְלִים עַל כָּל מוֹקְדָיו שֶל הַלֵּית דִּין
וְלֵית דַּיָּן הוּא אוֹ קִצְּךָ אוֹ הָקִיצְךָ: אוֹ קֶרֶש
הַדֶּלֶת הַשְּמוּטָה תַחַת רַגְלָם שֶל הָעוֹמְדִים
בְּצֵל עַמּוּד-תְּלִיָּה אוֹ הַתְּנוּפָה הַמִּזְדַּקֶּרֶת
מִקֶּרֶש-הַקְּפִיצָה אֶל הַסֵּרוּב לְהִתְיָאֵש,
אֶל הַזּנּוּק הָעַז, הַדַּוְקָאִי וּקְשֵה-הָעֹרֶף
אֶל גֹּבַה הָעַל-אַף וְהַלַּמְרוֹת, אֶל קַו-הָאֵש
שֶבּוֹ נִלְחֶמֶת הַתִּקְוָה יוֹם-יוֹם כִּפְתִיל-נְעֹרֶת
עַל זְכוּת אִי-כְּנִיעָתָהּ לִגְזַר הַקֶּרַח הַמַּקְפִּיא
שֶל נְמִיכוּת-הָרוּחַ, הַתִּסְכּוּל וְהַתַּרְעֹמֶת
וְהוּא, אוֹתוֹ הַפְּתִיל, נִדְלָק בְּגֵץ הָאַף-עַל-פִּי
הַמִּתְלַבֶּה בְּלַהַט לִמְדוּרָה גְדוֹלָה שֶל אֹמֶץ
שֶלְּאוֹרָהּ צוֹפֶה אַתָּה בְּלִי חַת וּבְלִי פְּשָרוֹת
קָדִימָה, רַק קָדִימָה, חֵרֶף כָּל חֻלְשָה וָמֹרֶךְ,
מִטּוּנְדְרוֹת הַיֵּאוּש וְהַקָּרָה וְהַצְּמַרְמֹרֶת
שֶעַל פְּנֵיהֶן הָיוּ תָמִיד דְּרָכֶיךָ נִגְשָרוֹת
לְכָל אָרְכָּן הַמַּר שֶל לֹא שְנוֹת-אוֹר כִּי אִם שְנוֹת-חֹשֶךְ
לְפַעֲמֵי רַגְלָיו שֶל אֵיזֶה מְבַשֵֹּר נִכְסָף
שֶגַּם לְךָ יִפְרֹס אוּלַי פְּרוּסָה קְטַנָּה שֶל אֹשֶר
בֵּין כָּל הַנִּקְהָלִים מִזֶּה יָמִים רַבִּים עַל סַף
הַשֶּקֶט הָאוֹמֵר מִבְּלִי לוֹמַר אֶת מַה שֶּאֵין
הַלֵּב סוֹפְסוֹף נִזְקָק בּוֹ כְּבָר
לְשוּם
מִלִּים
שֶהֵן.
(הופיע גם בּ"עַיֵּן עֵרֶךְ שִירָה")
דודו אמיתי
חברה הכורתת את הענף עליו היא יושבת
אהוד,
למרות כל ההתלהמויות, ניסיונות השיכנוע העצמי, גלגולי האחריות וההכללות הגורפות ("השוטרים" – חסרי הדופי, "היהודים" – חסרי האונים, "הערבים" – חסרי הנאמנות), נדמה לי שכולנו מבינים שחברה המשלימה כך עם הריגת 13 מאזרחיה (שלחלקם לא היה שום קשר לאירועים, אך לשיטתך אין שום צורך לחקור זאת) היא חברה הכורתת את הענף עליו היא יושבת. במילים אחרות, מתוך אותו מוסף "ספרים" ממנו הבאת על ש. שפרה בגיליון 314: "כאילו שאפשר לאמלל את הזולת בלי להיות אומלל בעצמך." אני מצרף לתגובתי ברשותך את גילוי הדעת של גבעת חביבה בנושא. שנזכה לימים טובים,
דודו אמיתי
גבעת חביבה
החלטת היועץ המשפטי
על סגירת תיקי אירועי אוקטובר 2000
גילוי דעת
גבעת חביבה והמרכז היהודי-ערבי לשלום רואים בדאגה רבה את החלטת היועץ המשפטי לממשלה, מר מני מזוז, לסגור את תיקי החקירה של השוטרים שהיו מעורבים בהריגתם של 13 אזרחים מקרב ערביי ישראל במהלך אירועי אוקטובר 2000.
ההחלטה שלא להעמיד לדין איש מהאחראים לתוצאות טראגיות אלו עומדת בניגוד גמור להמלצות "ועדת אור", מעודדת אפלייה על בסיס אתני ופוגעת במרקם היחסים החיוני שבין מרכיביה של החברה הישראלית, יהודים וערבים.
אנו רואים בהחלטה זו מכה לדמוקרטיה ופגיעה בתשתית הערכית המשותפת של החברה בישראל. אנו מודאגים מהדה-לגיטימציה שהחלטה זו עושה לציבור הערבי ומן המרחק והמתח שהיא יוצרת בין ערבים ויהודים ובין הקהילה הערבית ומוסדות המדינה.
אנו פונים למקבלי ההחלטות במדינה, למנהיגות הציבור הערבי ולאמצעי התקשורת לקחת על עצמם את האחריות להעלות נושא זה בפני החברה בישראל ולטפל בו בצורה אחראית ומקצועית ללא הסתה או נימות גזעניות. על התקשורת במיוחד להוות כלי אזרחי לשירות כל אזרחי המדינה ולא לתת פתח למי שמבקשים להוציא את ערביי ישראל ממעגל הלגיטימציה והאזרחות. אנו סבורים ששום חברה אינה יכולה להשלים עם פגיעה כזו באזרחיה ללא מציאת האחראים והעמדתם לדין ואת זאת נמשיך לדרוש.
גבעת חביבה יוזמת תוכניות לימוד ופעילויות שמטרתן לקרב בין היהודים והערבים אזרחי מדינת ישראל ויצירת מציאות שוויונית לכל אזרחי המדינה, תוך בחינה ביקורתית מתמדת של המציאות הקיימת וחתירה לשינוי.
אהוד: אם גבעת חביבה מכירה במדינת ישראל ובשלטון החוק והמשפט בה, היא היתה צריכה לתמוך בהחלטתו של מני מזוז ולא להיגרר לדמגוגיה מתרפסת כלפי פורעים ערבים. די היה לשמוע שניים מדוברי הפלסטינים הישראליים בתוכניתו של ד"ר רענן כהן ב"קול ישראל" – מול ד"ר דן שפטן, כדי להבין שאין מדובר כאן בהגנה על זכויות האזרח ובמאבק נגד עוול משפטי – אלא בכפירה חצופה בעצם הריבונות של ישראל, ובהתנערות מכל אחריות פלסטינית, משני צידי הקו הירוק, אחריות להתנפלות על יהודים בחודשי ספטמבר-אוקטובר 2000, אירועים שפתחו את האינתיפאדה השנייה ואת המאה ה-21 ביחסינו עם העולם הערבי והפלסטיני.
הליקוק לעמדה הפלסטינית לא יקרב את השלום, והוא ודאי מעורר גיחוך אצל אויבינו. האיום הפלסטיני-ישראלי בפנייה למוסדות בינלאומיים תוך הבעת אי אמון מוחלט במערכת המשפט הישראלי – הוא אקט של אי-הכרה במדינת ישראל. זו עלולה להיות המכה האמיתית לדמוקרטיה וזו גם סכנה חמורה לעתידם של ערביי ישראל, אם הם נגררים אחר הסתה דתית לאומנית רוויית שינאה למדינתם, המדינה שבה הם חיים את החיים החופשיים והדמוקרטיים ביותר שיש לערבים ולמוסלמים בכל מדינה ערבית ומוסלמית אחרת.
אורי הייטנר
החזית השנייה
"רבותי! להסתובב! הכביש נסגר בשל יידוי אבנים! נא לנסוע בנתיבים חלופיים!"
כך זעקה הכריזה מתוך ניידת המשטרה שחסמה בצומת המוביל את הכניסה לכביש 77 לכיוון צומת ישי. אני הגעתי למקום מתוך כביש 77. ברדיו שמעתי שהכביש נסגר משני הכיוונים. מסתבר, ששעה שנסעתי בכביש, כשמולי מכוניות רבות החוזרות למרכז מסופשבוע בצפון, נרגמו מכוניות באבנים ואישה אחת נפצעה. רק במקרה, לא פגעה אבן במכוניתי, בילדיי.
באותה שעה, לא הרחק משם, בדבּוּריה, נרגמה כבאית וציודה נבזז, שעה שכבאיה עמלו בכיבוי שריפה בכפר, סמוך למחסן מיכלי גז. איזו נבזות! איזו כפיות טובה! ממש מזכיר את עזה, המשגרת טילים לעבר יישובים ישראליים אזרחיים, שעה שישראל מספקת לה חשמל, סולר ואספקה. אותה נבזות!
ובאותה שעה בדיוק, נופל טיל בשדרות, נוסף לעשרות טילים שנורו לעבר שדרות והנגב המערבי במהלך סוף השבוע. ילד בן 8 נפצע פצעים קשים מאוד [אחת מרגליו נכרתה!] ואחיו נפצע פצעים בינוניים. האם זה מקרי?
המצב בגבול הדרומי הולך ומתדרדר. ירי הקסאמים גובר. טיל נופל בחצר גן הילדים של קיבוץ בארי. טיל פוגע פגיעה ישירה בבית בשדרות. דומה שאין מנוס מפעולה משמעותית כדי לשים קץ לפשעי המלחמה האלה, הנמשכים גם כאשר תרוץ "הכיבוש" כבר לא קיים, אחרי שישראל נסוגה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה. ובטרם תצא ישראל לפעולה רצינית, מיידי האבנים מאותתים – צפויה חזית שנייה, חזית פנימית.
זה כבר קרה, באוקטובר 2000. שעה שהפלשתינאים פתחו במתקפת הטרור הרצחנית, המכונה בלשון המכובסת "האינתיפאדה השניה", פתחו ערביי ישראל במרד. אז, לא היה מדובר בקומץ מיידי אבנים בשני כבישים. אז היה מדובר באלפי פורעים, שהתפרעו וחסמו את כל צפונה של הארץ, באלימות קשה ביותר, יידו אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות, צרו על יישובים, רצחו נהג ישראלי, נהגו בזמן מלחמה כגיס חמישי לכל דבר. אלמלא שוטרי משטרת ישראל, שהצליחו להשתלט על המרד במינימום נפגעים (13 מורדים בלבד), היינו עלולים להתדרדר למלחמת אזרחים של ממש. העובדה שבמלחמת לבנון השנייה לא נפתחה חזית שנייה של ערביי ישראל, מעידה על הצלחת משטרת ישראל, במאורעות אוקטובר 2000, ליצור הרתעה.
האם האירועים בכביש 77 ובדבוריה הם איתות לכך שההרתעה נשחקה, ושלצד המלחמה בעזה צפויה להיפתח חזית שנייה בתוככי מדינת ישראל? מן הראוי שממשלת ישראל וכוחות הביטחון ייערכו לאפשרות הזאת.
הפעם לא תוכל המשטרה לומר: הופתענו, לא ידענו. אסור ששוב יצליחו מתפרעים לשבש כך את החיים לאורך ימים ושבועות. הפעם על המשטרה להגיב באופן מהיר ונחרץ, כדי לדכא, בעודו באיבו, כל ניסיון לפתוח בחזית שנייה.
אהוד: האם ישראל חיה על זמן שאול? האם שוב ינסו הפלסטינים לשמוט את הקרקע מתחת רגלינו גם בישראל שבתחומי הקו הירוק? זיכרו את רצח הנערה ביום כיפור בכפר תבור! מהיום למחר עלולות לפרוץ שוב להבות טירוף פנטזיורי של פלסטינים-ישראליים! אלה לא סתם נערים זורקי אבנים אלא הם מבטאים הלך-רוח של חידוש האינתיפאדה בתחומי הקו הירוק! האם לא למדו את לקח ספטמבר-אוקטובר 2000? כנראה שלא, וזאת גם בזכות הטמטום שלנו המציג אותם כקורבנות ואותנו כתוקפנים!
משה גרנות
ביבליופיל אוהב ספרים?
על הרומן של חיים באר "לפני המקום", עם עובד, 2007, 298 עמ'
את הכותרת חסרת השחר הזאת שאלתי, כמובן, מהמערכון האלמותי – "דייג אוהב דגים? אז למה הורג אותם?" חיים באר הוא ביבליופיל בעל מוניטין, ואהבתו העזה לספרים מצאה לה ביטוי בכל כתביו. בספר שלפנינו הוא מתהדר בבקיאות מופלגת – לא רק בשמות ספרים נידחים, מחבריהם, הוצאותיהם ושנות יציאתם לאור, אלא גם בגלגוליהם, תבניות האקס-ליבריס, ציטוט ההקדשות, צבע העטיפה במהדורות השונות – סכנת נפשות! והנה, דווקא בספר הזה של"חולשה" הזאת של חיים באר נפרש כר נרחב למדיי – דווקא כאן הוא "מוציא להורג" ספרים וספריות בסיטונות: שלמה רפופורט, מוכר ספרים ממולח, מגיבוריו הראשיים של הרומן, שונא ספרים, ומנבא עולם ללא ספרים בעתיד. הוא מתאר בסרקזם איך המערב אוגר ספרים מספריותיהם של סופרים ישראלים, כמו שאלפרד רוזנברג, נביא תורת הגזע הנאצית, אסף ספרי יהודים לקראת השמדתם (עמ' 32, 64, 108, 120, 128). הספר גדוש באיזכור אירועים של שריפת ספרים יהודיים: משריפת הספרים שאסף אנ-סקי במסע שלו בתחום המושב לפני מלחמת העולם הראשונה (ע' 127, 132), דרך ספריותיהם של אליעזר ליפא שוואגר ושל עגנון שעלו באש (ע' 143, 256) ועד ספריות שפשוט אבדו ללא שריד, כמו ספרייתו של דוד רפופורט (אביו של שלמה רפופורט גיבורנו, ע' 59 ואילך), או ספרייתו של הרבי מגור (ע' 255). בכל פינה בעולם אורב אסון לספר העברי (עמ' 36, 200, 221, 293).
הגיבור הראשי ברומן הוא חיים באר עצמו – הסופר חיים באר – הוא עצמו, לא מלאך ולא שליח – לא "האני המספר" המחופש, אלא הסופר בשר ודם על כל עברו הישגיו וכישלונתיו. ו"התירוץ"? הוא משתף את הקורא בלבטים שלו לקראת כתיבת הרומן – בדיוק הרומן הזה שהקורא מחזיק ביד! ולא רק בלבטים משתף המחבר את הקורא, אלא גם בתיאור המקומות בהם התלבט, כתב, מחק, התייעץ, התאכזב, שינה כיוון וכדומה (עמ' 9-10, 119 ואילך, 257, 289-292).
בדומה לאודיסיאוס, לאיניאס ולדאנטה, גם לחיים באר יש מלווה בעולם התחתיות, במקרה זה – עולם התחתיות של שורפי הספרים הנאציים. המלווה הוא גיבורנו שלמה רפופורט בן השמונים, שברח בילדותו יחד עם אימו לארצות הברית בתחילת רדיפות הנאצים בברלין, ואשר חזר אליה לסחור בספריו של העם חסר הסיכוי – העם היהודי. אביו מסר לידיו של הילד, לפני הפרידה ממנו, דפים מ"הגלגול" של קפקא, שהצליח להציל מהשריפה שערכו הנאצים בכיכר האופרה בשדרות אונטר דן לינדן בברלין. הדפים החרוכים (שנשטפו אחרי השריפה במי הגשמים) חבויים בתוך ספרו של אנ-סקי, הסופר היהודי שניסה להציל פולקלור יהודי וספרים יהודיים מתחום המושב, ואיבד את כל האוצר בתוהו ובוהו ששרר באירופה במלחמת העולם הראשונה. הדפים האלה הם כל מה שנשאר לרפופורט מאביו ומספרייתו המפוארת, ומשום כך הוא הכין להם בדירתו מקדש מעט – "בית הספר". אחר כך מוביל רפופורט את חיים באר אל אותה כיכר בה נשרפו הספרים ומראה לו את האנדרטה שעיצב האמן הישראלי מיכה אולמן, אנדרטה תת-קרקעית, ובה ספרייה בעלת מדפים ריקים (עמ' 59 ואילך, 99). רפופורט מוביל אותו בשאול הזאת של העולם הנאצי, בה בניינים מגלומניים המעוצבים באסתטיקה מבהילה, בה "טופוגרפיה של טרור" – מקומם של מרתפי העינויים, איצטדיון האולימפיאדה של שנת 1936 ורציף 17 ברובע גרונוואלד, משם נשלחו יהודי ברלין את מחנות ההשמדה.
מסתבר שרפופורט, אשר שמר את השריד האחרון של ספריית אביו ביראה גדולה – מצווה שלאחר מותו ישרפו את גופתו, את הדפים של "הגלגול", יחד עם ספרו של אנ-סקי – ויפזרו את האפר ברציף 17 המקולל (עמ' 275), כדי להתאחד עם אלה שלא זכו לקבר, ושאפרם נזרה לרוח. הצוואה המדהימה הזאת מנתבת את הקורא אל אירוע מדהים אחר המוזכר בספר – מעשהו של יחיאל דינור, הוא ק. צטניק, שגנב את ספר הביכורים היידי שלו מהספרייה הלאומית, שרף אותו, ושלח את הדפים החרוכים למנהל מחלקת ההשאלה (עמ' 233-234).
אבל לא רק את ספריהם של קודמיו "שורף" המחבר ו"מאבד", אלא מסתבר שהוא אכזרי כלפי ספרו שלו, והוא ממש "שוחט" אותו לעיניו הנדהמות של הקורא. הוא מוצא בספר, שעומד להיחתם, אינספור מגרעות: "האין הכניסה לספר איטית יתר על המידה מרוב סטיות?... האין בספר עודף דידקטיות והפגנה מוגזמת של למדנות...?" (עמ' 291, וראו עמ' 289-292).
ביבליופיל אוהב ספרים?
טווח העלילה ברומן הוא מאוד קצר: הסופר מתלבט רבות בכתיבה, וכריש נדל"ן בשם רפאל זוסמן מפתה אותו בכסף ובמנעמי חיים נוספים (טיסה במחלקת עסקים; עותק יקר מציאות של ספר של אלזה לסקר-שילר – ביבליופיל כבר אמרנו?) להשתתף בקולוקוויום בוואנזה שבברלין, קולוקוויום שעניינו – מחקר כדרך הנצחה לבתו מירי שטבעה בצלילה בים סוף (עמ' 19, 44). מה שמכריע את הכף מבחינתו של חיים באר הוא איזכורה של העלמה קתרינה זיגל, חוקרת בעלת תואר דוקטור שנושא מומחיותה הוא אותה משוררת לסקר-שילר, ואשר מראה חיבה, ויותר מזה, כלפי הסופר. לפני הקולוקוויום פוגש חיים באר בשלמה רפופורט מיודענו שעורך לו, כאמור, סיור בשאול הנאצית בליל סערה (עמ' 49 ואילך, 195 ואילך). בקולוקוויום משתתף גם פרופסור בילקר-בולקר, ששמו המוזר בא לו משמות המשפחה של שתי נשותיו (וגם משמם של שני רחובות בילקר ובולקר בעירו של היינריך היינה!), מלומד יליד פולין ששמו האמיתי היה שולקין, ואשר שינה אותו לאחר עלייתו ארצה ולאחר שהתהדר במעמד של משורר –לנמרוד נמרוד. בילקר-בולקר היה ציוני מיליטריסט, והפך עם ירידתו לאוסטריה לשונא ציון מושבע. האיש הוא סופר הסתרים של האוטוביוגרפיה של זוסמן.
אלה הגיבורים העיקריים, ולהם נספחים קצת גיבורי משנה כמו הולגר, בנו של קצין ימייה נאצי שהניח מוקשים בפתח נמל ניו-יורק. הולגר, אוהד ציון, מוביל את חיים באר בשאול אחרת – מרתפו של אביו, שם הוא משמר "מושבה נאצית" על כל פרטיה ודקדוקיה. וכן גם רעייתו של הסופר היא גיבורת משנה, אך על כך בהמשך.
ובכן, הגיבורים הם מעטים, אך השיחות עימם ארוכות, ועניינן ספרים,ספרות, גורלן של ספריות בעולם (כמפורט לעיל), היהודים שספריהם נגזלו, שנאת ישראל... וכן, לא מעט רכילות טובה ועסיסית (שהיא לטעמי, לב ליבה של הספרות) של בילקר בולקר על רפופורט, ושל רפופורט על בילקר בולקר ועל הקשרים שבין זוסמן לקתרינה, של קתרינה על זוסמן ועל רפופורט. כל שיחה כזאת מגלה פרטים חדשים על הגיבורים (כגון הסיבה האמיתית למותה של מירי בתו של זוסמן, או מה אמת ומה בדיה בסיפורו של רפופורט בעניין שרידי ספרייתו של אביו), ובעקבות כך משנות השיחות האלו את עמדת הקורא.
לאורך כל הספר יש הלל ושבח לחיים באר עצמו כידען מופלג בכל הנוגע לעולם הספרים, וכמובן שבחים מפליגים על הספרים שפירסם: הקורא ייפגש ברומן בפרסומים הראשונים שלו ב"קשת" שערך אהרן אמיר (141 ואילך), בטור "תולעת ספרים" שכתב חיים באר בזמנו ב"דבר" (עמ' 188), ברומן "נוצות" (עמ' 39-40, 46, 97, 125), ברומן "חבלים" (עמ' 21, 115, 147), בספרו "גם אהבתם גם שנאתם" (עמ' 128), בעריכתו את סיפוריו של ג' שופמן (179) ועוד. ברומן מוזכרים גם המתרגמים של ספריו לגרמנית (עמ' 87-88, 253). זוסמן, קתרינה, רפופורט והולגר מצטטים מספריו, מהללים אותו ומזכירים אחרים שגומרים על יצירתו וידענותו את ההלל (עמ' 13, 59 ואילך, 73, 103, 111, 121, 144, 153, 162, 164, 185, 192, 211, 212, 227, 280-281).
כל השפע הזה אומר דרשני, כי בוודאי לא נעלמה מחיים באר עצתו של אנרי ברגסון לחכמים להשקיט בתבונה את תשוקת ההתבלטות. זאת ועוד אחרת: הרי בספר עצמו מעלה חיים באר את יציר כפיו על המוקד בביקורת עצמית כמעט קטלנית (עמ' 289-292), ואיך שני קטבים כאלה יכולים לדור בכפיפה אחת? אין זאת כי בדרכו המתוחכמת מניח באר מלכודת אירונית לקורא, שמתבקש לחזור ולשקול בכובד ראש את פסק דינו.
בין הקושיות שעולות מן הספר יש שתיים שמעלות חיוך על שפתותיי: הכיצד חיים באר (הוא עצמו, לא "המספר", "האני הבדוי" וכדומה), שחובש על ראשו כיפה ומקפיד להתפלל ולהניח תפילין – איך הוא אוכל בטרטוריה ובביסטרו ובכל מיני מסעדות שמגישים בהן "דבר אחר" ושרצים לרוב? נכון שהוא עצמו אוכל דגים וירקות, ולא חזיר כמו שאוכל רפופורט, אבל אין להניח שבמקומות האלה הכלים והסכו"ם הוכשרו כדין (ראו עמ' 87, 110, 134, 272 ועוד). רק בקולוקוויום, המנוהל על ידי רפאל זוסמן, מוגש אוכל כשר, ואף מקפידים שהמלצרים לא ייגעו בבקבוקים מחשש יין נסך (עמ' 187-214).
ובכן? הלוואי שידעתי את התשובה.
והקושיה השנייה: בתיה רעייתו, שכאמור, היא גיבורת משנה ברומן, מתוארת כאישה עניינית מאוד וסקפטית לגבי ההתרועעות של חיים עם רפאל זוסמן. כל נבואותיה מתגשמות, וכל עצותיה ראויות לתשומת לב (עמ' 216, 237-242, 251). הסופר חושש שמא היא תטיל וטו על דרך עיצובה ותבקש להוציאה מן הספר בטענה שהיא נראית יותר מדיי קשוחה ונעדרת חמימות אנושית פשוטה (עמ' 292). מהדרך שבה עיצב את דמותה (שלדעתי, רק מחמיאה לה!) הוא חושש, ואילו את הדבר שהוא באמת היה צריך לחשוש ממנו – הוא בכלל איננו מזכיר: לאורך כל היצירה מסופר איך קתרינה זיגל מחזרת אחריו, מחמיאה לו, מרמזת לו שהיתה מפתה אותו, שהיתה יולדת לו ילד. היא מנשקת לו על שפתיו, מחבקת אותו, מכנה אותו "אהובי", מציעה לו להתגורר בדירתה בבואו לברלין, ופעם אפילו מגיעה לחדרו בדיסלדרף ושוהה בו עמו ביחידות (ייחוד – רחמנא ליצלן; ראו עמ' 22-23, 86, 90-91, 113, 139-140, 147, 149, 157, 206, 287, 288, 294, 297). נכון שלא קורה ביניהם, מה שהקורא היה מייחל, אבל הסופר מתפעל מיופייה ומדמה אותה לפלורה מהציור "פרימָווֶרָה" של בוטיצ'לי (עמ' 87), ומרמז על תשוקות חבויות כלפיה שלא התממשו (206).
אפילו ניקח ברצינות את טענתו של הסופר שקטרינה זיגל, כמו מרבית הגיבורים הם ילדי רוחו ופרי דמיונו של המחבר (ראו עמוד הקרדיטים), הרי במקומה עומדת התמיהה – איך לא חשש מסערת רוחה של רעייתו (בהתאם לעיצוב שהעניק לה!) לכשיוודעו לה הרהורי העבירה שלו?
אני חושד שהחיוך שעלה על שפתיי כששאלתי את עצמי את הקושיות הנ"ל תוכנן בקפידה על ידי חיים באר, והוא בוודאי מחייך לעצמו בסיפוק שהצליח במשימתו.
אני אוהב כתיבה ביבליופילית – אני מוצא בה גם בילוש מעודן וגם חיפוש אמת שמעורר השתאות. אני גם אוהב להג של תלמידי חכמים, שהספר הזה גדוש בו (מלבד חיים באר גם רפופורט וגם זוסמן הם בוגרי חינוך תורני) – כי הרפליקות הן בעלות פנים רבות ורבדים רבים; אבל אני חושש שלא רבים בקהל הקוראים חולקים עימי את אותן ההנאות. אני מניח אם כן, שהספר הזה נכתב למעני. ויש לי עוד סיבה לחשוב את המחשבה המוזרה הזאת: זמן לא רב לפני שקראתי את הספר ביקרתי בברלין, וכך שתוך כדי קריאה ראיתי ממש מול עיניי את כל המקומות בהם מסייר הסופר בחיפושיו אחרי ההשראה, וכל המקומות בהם מוביל אותו רפופורט המנסה להרחיק ממנו את ההשראה. הוסף לכך את הלשון המיוחדת לחיים באר, את האירוניה הדקה, את דיוק התיאור ואת הגיגיו הקולעים (ראו למשל, את הגיגיו על האהבה בעמ' 118), והרי ספר שהעניק לי מנה לא מבוטלת של נחת. אני רוצה להניח שלא רק לי.
* * *
קבלת שבת בצוותא - יום שישי 15.2.08 בשעה 12.00
מועדון צוותא ממשיך מסורת שהנהיג ביאליק באירועי "עונג שבת"
הצטרפו אלינו לשעתיים של תרבות יהודית ועברית, בשירה, בשיחה ובקריאה.
אורחי קבלת השבת הם:
ד"ר שלי גולדברג – חוקרת הקבלה, שתספר על דמותו של משה רבנו כפי שמשתקפת ב"זוהר". נשמע מפיה על המקובלים בצפת ובהוליווד.
הארכאולוג מאיר בן-דב – שבמשך שנים רבות ניהל את חפירות הכותל הדרומי בירושלים, יספר על הממצאים המעידים על קיומו של בית המקדש ועל הפולחן הדתי שניהלו בו הכהנים.
המחזאית עדנה מזי"א – שהשיר "היה או לא היה" הוא שיר שכתב אלכסנדר פן והוא גם שם ההצגה שכתבה ומועלית בימים אלו בתיאטרון ה"קאמרי". בשיחה נשמע על ההווי והרוח של שנות ה-30 במאה ה-20 בת"א הקטנה.
עורך ומנחה – יואל רפל, שירה וליווי בפסנתר – גילה חסיד,
קטעי קריאה – צבי סלטון.
להזמנת כרטיסים, צוותא, 03-6950156
קפה ועוגה בכניסה
יואל נץ
יעיינו במכתב העיתי גם בני הדורות הבאים
שלום אהוד,
המכתב העיתי שלך, שהוא שונה מכל האתרים והבלוגים אשר צצים במקומותינו כפטריות אחרי הגשם, ומופץ – כשמו כן הוא – במתכונת של "מכתב עיתי" ישירות לכתובותיהם של הנמענים, מצפה לבר סמכא שינתח את תכונותיו ואת הרעיון שמאחורי בואו לעולם, יעמוד על מהותן של התכונות ויגלה מה גורם לנו להתפעל וליהנות כל כך מן הקריאה בו. עד אשר בר סמכא זה יופיע, מבקש אני להפנות את תשומת ליבך ואת תשומת ליבם של הקוראים בו לפן טכני גרידא, פן שנובע מאילוצי המדיום האלקטרוני שהוא מחייב את הקורא שלא ידפדף בו, כדפדף אדם בספר או בעיתון, אלא יקרא בו תוך גלילתו על פני צג המחשב, בדומה לקריאה במגילה. עניינת ומוזרה היא העובדה, שאופן קריאה זה מחזיר אותנו באחת אלפי שנים לאחור, מן האינטרנט של המאה ה-21 אל הפרדיגמה של שחר התרבות האנושית, אל הימים בהם נכתבו יצירות חשובות מאוד – ולאו דווקא בגלל ערכן ההיסטורי בלבד, כי אם לא פחות מכך, גם בזכות ערך עצמן – על גביהם של קטעי פפירוס מודבקים זה לזה לכדי מגילות ארוכות, שהיו מתכלות במרוצת פגעי הזמן, למרבה הצער והאסון. רבות מן היצירות ההן שרדו בזכות העבודה השקדנית של נזירים בימי הביניים, אשר העתיקו את תוכנן של מגילות הפפירוס אל גיליונות העשויים עור מעובד של בעלי חיים, הגיליונות נכרכו יחדיו לכדי "קודקסים" – הספרים הראשונים בחיתוליהם, והופעתם בישרה קפיצה בפרדיגמה.
היטיבו לתאר את התהליך הזה פרופסור רויאל נץ וויליאם נואל בספרם המרתק, המדעי-פופולארי "הקודקס של ארכימדס", אשר ראה אור לאחרונה גם בתרגומו לעברית, לצד התרגומים ל-15 שפות אחרות (למען גילוי נאות, כפי שנוהגים להצהיר במקומותינו, והן למען גילוי גאווה בלתי מצטנעת – רויאל הוא הבן שלי, יוצא חלציי).
נחזור נא אל המכתב העיתי שלך. נראה שקסם מיוחד שורה על הקורא בו את המאמרים, את השירים, את המכתבים, את הזוטות, את השו"ת, את הרומנים בהמשכים ועוד ועוד, בשעה שהקורא מגולל רצוא ושוב את המגילה הערוכה כיד הדמיון והכישרון הטובה על העורך.
אך דא עקא. כאשר מבקש הקורא לחפש מסיבות השמורות עימו פריט כלשהו בנבכי "גיליונות" המכתב העתי שראו אור בעבר – משתנה מצב הרוח האופורי מן הקצה אל הקצה, משימתו איננה מהנה עוד כלל ועיקר, היא אפילו מייאשת. גלילתן של המגילות הרבות במטרה למצוא בה פריט מבוקש, כמוה, כחיפוש מחט בערמת שחת.
אי לכך, הייתי מייעץ לך וממליץ לפניך בחום רב, כי תשתלב בכל זאת בפרדיגמה האינטרנטית, ככל שהדברים אמורים בגיליונות שראו אור בעבר, ותכונן מחומריהם אתר ארכיוני. כל גיליונות המכתב העתי החולפים יצטרפו אליו ויצטברו בו, לכשיוקם. "אתר" באינטרנט הוא פרדוקס מופלא: אין אתה יכול להצביע על "מיקומו" הפיסי ביקום, אבל כיוון ש"נכנסת" אל האתר, יש באפשרותך להגיע בו כהרף עין אל כל פריט הכלול בו, על ידי הקלקה במקלדת והזזת העכבר. נער מחשבים יהודי חכם יכול "להרים" בקלות יחסית את מלאכת בנייתו של אתר שכזה; החומרים ימוינו בו על פי שמות המחברים, על פי הנושאים, מדורים-מדורים – מאמרים, שירים, אוכל, מוזיקה, שו"ת, זוטות; קטעי רומן שפורסמו בהמשכים על פני גיליונות רבים יישמעו תכף ומיד לפקודה ויתייצבו לפתע ברצף אחיד של רומן שלם.
שקול נא בדבר, אהוד! אני משער שרבים מן הקוראים ישמחו להקמתו של אתר ארכיון שכזה. אולי תשאל לדעתם בנידון? ואם זיכרוני אינו בוגד בי (והוא, מה לעשות, בוגד בי הממזר, גם בוגד...), דומני שהבעת לא אחת משאלה, כי יעיינו במכתב העיתי גם בני הדורות הבאים. חוס עליהם וחסוך מהם את הטורח לגלול מגילות בדיסקים!
בידידות,
יואל נץ
ליואל שלום,
משאלתך היפה אינה אקטואלית. והלא אתה עצמך קיבלתי ממני לבקשתך תקליטור שעליו 311 הגיליונות הראשונים בשישה וחצי קבצים. כל מה שעליך לעשות, אם ברצונך לחפש משהו בגיליונות הקודמים, הוא ללחוץ פקודת "חפש" עם מילת-מפתח על פני 7 קבצים גדולים. אין שום צורך "לגלול" מאות עמודים, כדבריך.
מתכונת העבודה שלי, וגם עקרונותיה, אינם מאפשרים כיום פתיחת אתר. אני לא מאמין בתועלת של אתרים המצפים שייכנסו אליהם. "חדשות בן עזר" הוא מכתב עיתי, לא עיתון ולא אתר פומבי – הנשלח באופן פרטי, כמכתב, לנמעניו בלבד, וכל מה שמתפרסם בו עובר עריכה לשונית (חוץ מישראל הר). הדיסקים שאני שולח לכל מבקש הם-הם ארכיון המכתב העיתי. אבל לקטלג את אלפי עמודיהם לפי נושאים, זו עבודה ענקית שאינה יכולה להיעשות באמצעי סיווג טכניים בלבד אלא מחייבת בקרת אנוש על כל קטע ובסופו של דבר תשרת קוראים בודדים, אם בכלל, קוראים שביתר קלות יכולים להשתמש במידע הכלול ברבי-הקבצים ובשיטה שפירטתי לעיל.
חוץ מזה, חברי המערכת עצלים מכדי לעשות עבודה כה נרחבת כי הם מבלים במסעדות, מבקרים בקונצרטים, רואים סרטים, ישנים הרבה, אוכלים שלוש ארוחות מסודרות ביום ומתחככים בכל שעת כושר בדדיים של המזכירה שפיפונה כדי לשמור על כושר.
אהוד
* * *
חברים וידידים יקרים
למי שמתגעגע לעברית משובחת ולשירתו של נתן אלתרמן
"פגישה לאין קץ"
מופע משירתו של נתן אלתרמן מבוצע ע"י
אורה זיטנר וגדעון שמר
2 הופעות בחודש פברואר
ביום חמישי ה-14 בפברואר בשעה 19:00
* בבית יד לבנים ברמת השרון
כרטיסים בטלפון: 03-5493426, וגם 5493236
* וכן במוצ"ש ה-16 בפברואר בשעה 21:00
בקפה-תיאטרון הקאמרי בתל אביב
כרטיסים בטלפון: 6060960, נשמח לראותכם
אורה זיטנר וגדעון שמר
יש מלך בירושלים
הסרט הופק ע"י הרשות השנייה, במלאת 90 שנה לכיבוש ירושלים במלחה"ע ה-1. הבמאי: אלי כהן, תסריט: יעקב גרוס, צילום: אמנון חורי, הפקה: צבי שפי. משתתפים: סיר מרטין גילברט, ד"ר ברנרד וסרשטיין, לורד מייקל אלנבי, פרופ' גדעון ביגר, פרופ' יהושע בן אריה, ד"ר מוסטאפה כבהא, פרופ' מוסה בודיירי, דוד קרויאנקר, מירון בנבנישתי.
כאשר נכבשה ירושלים מידי העות'מנים בדצמבר 1917, כינה אותה לויד ג'ורג', ראש ממשלת אנגליה: "מתנת חג המולד לאומה הבריטית." לו ידע כמה תעלה המתנה הזו לאימפריה, ייתכן שהיה מבקש מתנה אחרת.
שלושים שנה שלטה בריטניה בירושלים, ממלחמת העולם הראשונה עד הקמתה של מדינת ישראל. מהם שלושים שנה בחייה של עיר בת למעלה משלושת אלפי שנים?
מסתבר, שתקופת המנדט הבריטי, על אף היותה קצרה, חוללה שינוי מהפכני בחיי העיר. ירושלים, שהיתה עד אז עיר קטנה וחסרת חשיבות בשולי האימפריה העותמנית, הפכה תוך זמן קצר למרכז תוסס. כאשר הבריטים נאלצו לעזוב אותה, נגד רצונם, בשנת 1948, השאירו מאחוריהם עיר מודרנית, עיר שמספר תושביה הוכפל פי ארבע, עיר שהפכה לעיר הבירה. אולם בדבר אחד נכשלו הבריטים כשלון חרוץ. הקונפליקטים הלאומיים והדתיים שליוו את חיי העיר גרמו לשפיכות דמים מתמדת ולא נפתרו. החלום הבריטי על ירושלים הקדושה והאהובה, עבר תהפוכות עד שהפך לחלום בלהות. כאשר מתעמקים בבעיות אלה שהטרידו את המימשל הבריטי בירושלים, מגיעים למסקנה מעוררת השתאות: דבר לא השתנה – מה שהיה הוא שהווה!
סיפור ירושלים תחת שלטון המנדט הבריטי, מובא באמצעות נקודות מבט שונות – בריטי, ישראלי ופלסטיני, תוך שילוב סרטי ארכיון נדירים (מארכיוני סרטים מישראל, אנגליה, אוסטרליה וצרפת) שצולמו בתקופת המנדט על ידי צלמי הצבא הבריטי, צלמי חדשות בינלאומיים וצלמי סרטים ארצישראליים. הסרט ממתין להקרנה באחד מערוצי הרשות השנייה (2 או 10) – ועד לאחר הקרנתו לא ניתן לרכוש עותקים ממנו – לצערנו.
עד כאן לשון הקומוניקאט המדוייק והצנוע המלווה את הסרט הדוקומנטארי המרתק, שאת הקרנתו, האחרונה בינתיים, הספקנו לראות בסינימטק תל אביב. מומלץ. בייחוד לבני שישים ומטה.ישראל היא אחת הארצות היחידות בעולמה של הקיסרות הבריטית, שידעו להמשיך את תנופת הפיתוח של התקופה הקולוניאלית לכדי מדינה מודרנית מתקדמת, בעוד אשר בחלקים אחרים בעולם, בייחוד באפריקה, נמוגים שרידי הקולוניאליזם ושוקעים בתהו-ובוהו של התפוררות ואובדן תקווה.
ארוחת 3 דגים ל-4 סועדים ולילדון חמוד בשצ'ופק תל-אביב
1 דג מוסר גדול, פרוס, בגריל, טעים ביותר, 74 שקל.
2 מנות של דג פורל מעושן. 130 שקל. שניים מארבעה הסועדים היו כה מלאים מהמנות הראשונות שהסתפקו במנה עיקרית אחת, הפורל, לשניהם.
1 ארוחה ללא דג, רק המנות הראשונות, בחישוב הכללי של היושבים לשולחן, 32 שקל.
1 קרם בוואריה מצויין. 18 שקל
1 עוגת גבינה טעימה. 18 שקל
ס"ה 272 שקל, ויחד עם הטיפ 310 שקלים, שהם 77.5 שקל לסועד בממוצע.
המנות הראשונות, הטעימות כל-כך, ניתנות ללא הגבלה: דג כבוש עשוי מצויין עם בצל וקצת סוכר, טחינה, לבנה, חצילים מבושלים ברוטב מיץ עגבניות, איקרא, סלט גזר, סלט כרוב, מטבוחה, ועוד. סלט חסה ורוקר בתיבול מצויין. לחמניות בהירות וכהות, אף הן חופשי. קנקני סודה קרה. ולמנות העיקריות: סלט ירקות ותפוחי אדמה אפויים בתנור. צריך אופי חזק כדי לעצור במנות הראשונות ולהשאיר קצת תיאבון לעיקריות. השירות של המלצרית החמודה אולה מוג'לבסקי היה מצויין והיא אף אימצה לחזה את אברהם-יעקב בן השנה-וחצי מבודאפשט, ילדון מקסים ופעלתני שעם הוריו, אורחינו, סוניה ומארק, סעדנו במקום; וביושבו בכיסא הגבוה הוא גם טעם בכפית מהלבנֶה, האיקרא, קרם הבאווריה ועוגת הגבינה.
שצ'ופק. מסעדת דגים. בן יהודה 256 תל אביב. 03-5441973. סגור בימי ראשון.
האם ומתי עבר הצבא הנאצי
דרך שוודיה הנייטראלית?
אהוד, שלום,
חוששני שטעית כאשר כתבת [גיליון 315] שהצבא הנאצי עבר דרך שוודיה כאשר פלש לנורבגיה. למיטב ידיעתי, וגם לפי מה שמצאתי לפני כמה דקות באנציקלופדיה העברית, לאחר שנורבגיה נכבשה, שוודיה התירה מעבר של צבא גרמני ברכבות סגורות מנורבגיה לפינלנד – עניין מגונה בפני עצמו, אבל קצת שונה.
כל טוב
עמוס כרמל
לעמוס שלום,
סיפרתי את דבריך לקרוב-משפחתי רון טננבאום החי בשוודיה, והוא אשר שלח לי את החומר שפירסמתי בגיליון שעבר. הוא אומר ששוחח עם שכנו, שבדי בן למעלה משמונים, שהיה נער בתקופת מלחמת העולם השנייה, וביקש ממנו לדעת את האמת. השבדי סיפר לו שחיילי הוורמאכט הנאצי נסעו הלוך וחזור ברכבות מנורווגיה לגרמניה דרך שוודיה, ואף היו שוהים בשוודיה לחופשות, והוא זוכר כילד כיצד החיילים הגרמניים היו מחלקים להם ממתקים. שלא לדבר על כך ששוודיה סיפקה לגרמניה הנאצית חומרים אסטראטגיים כגון פלדה, עץ, ועוד. כך שאולי לא הפלישה עצמה לנורבגיה עברה בחלקה דרך שוודיה, אבל אחר-כך היה זה ממש גבול פתוח לחיילים הגרמניים לנסוע הביתה ולחזור לנורבגיה של קוויזלינג. זו שכל בני עמה החזירו בדואר לגדול סופריהם, קנוט המסון, את עותקי הספרים שלו לאחר שתמך בגרמנים.
אהוד
אהוד בן עזר
נביא אתה לא
על ההבלטה התקשורתית חסרת התקדים לדבריו החלולים של דויד גרוסמן ב"ידיעות אחרונות", יום שישי, 8.2.
לאחר הפרסום התקשורתי בכותרת העליונה של עמוד החדשות ב"ידיעות אחרונות" לדבריו של הסופר דויד גרוסמן ["תנועה בתוך הריק"], ציפיתי למשא נבואי או לפחות להבנה מקורית חדשה שהיא מעבר לדיבורים סתמיים ברמה של של תלמיד תיכון הנשאל על "המצב" ועונה שצריך ליצור "התגייסות חירום לאומית" של מעין "ממשלת צללים" ש"תדון בבעיות המהותיות באופן נקי ככל האפשר מאילוצים פוליטיים קטנוניים!" – כך לשונו של גרוסמן.
אני יודע שקשה ולא מקובל להתווכח עם אדם שהוא ומשפחתו שילמו את היקר להם מכל בנפול בנם במלחמה האחרונה. אבל דווקא משום כך חיפשתי לפחות מילה אחת של זעם, של הטלת אשמה על אלה שפתחו בהריגת ובחטיפת חיילינו והמשיכו והרגו את בנו ועוד עשרות חיילים שלנו – זעם ותוכחה על הטרוריסטים, חיילי הגרילה של החיזבאללה ועל מנהיגם שיח' חסן נסראללה, ששנאת ישראל והיהודים מניעה אותם ותמיכת איראן מפעילה אותם – ולא מצאתי! – כביכול לא היו כלל שני צדדים במלחמה הזו. היה רק צד אחד, הצד האשם, הצד הישראלי. וזה מביא אותו לכתוב את המשפט המדהים הבא: "ישראל כיום היא מדינה עכורה באופן בלתי נסבל. האקלים הציבורי והאווירה בה אינם צלולים, לפעמים עד כדי גועל."
נכון, גם נביאי ישראל היו נביאי תוכחה, אבל הם ידעו לומר את הדברים הקשים ביותר בעיקר על אלה הבאים להשמיד את עמנו, על אויבינו. תכונה מוסרית אלמנטארית זו לא תמצאו אצל גרוסמן, כי איזה פנים תהיינה לו אז בעולם הנאור התומך באויבינו ומגנה תמיד רק אותנו?
שוב, קשה ואולי בלי אפשרי להתווכח עם השכול. ומי שנפגע בצורה נוראה כזו רשאי לכתוב כך, לראות באקלים הציבורי רק "גועל" – אבל שיעשו מדבריו התמהוניים אורים ותומים של החברה הישראלית תוך מתן כיסוי תקשורתי חסר תקדים? מה, אנחנו השתגענו?
והמדהים מכול הוא שלמרות שהוא חוזר שוב על הדברים החלולים שלו, מהנאום בעצרת בכיכר רבין, על המנהיגות ה"חלולה" של ישראל, ולמרות דבריו ה"מוסריים" הקשים על חטאיו של אולמרט, הוא בסופו של דבר תומך באולמרט בפירוש באומרו:
"אבל מה אפשר לעשות כעת, במצב שנוצר? איש מהמועמדים להחליף את אולמרט אינו מצטייר כמי שיכול ליצור לבדו את תהליך ההחלמה החיוני [החלמה מהמנהיגות ה"חלולה"], וכמה מהם רק יחישו את ההתדרדרות."
ולנוכח דברים אלה עולה השאלה: אולי אמנם, כדבריו: "אלף פרקליטים לא יצליחו לטשטש את ההרגשה, שמדינה שלמה נכנעה, מתוך פסיביות ואפאתיה, או משיקולים של תועלתנות פשוטה, לנחישותו של אולמרט לדבוק במשרתו בניגוד לכל כללי המשטר התקין והשיפוט המוסרי." – אבל אולי, אולי אחד מאותם האלף הצליח בכל זאת לבלבל את דעתו של גרוסמן עד כדי כך שבסופו של דבר הוציא גם הוא מתחת ידו, לקול תופי התקשורת, כתב הגנה מובהק על אולמרט (ראה לעיל). שהרי אם גרוסמן אומר!
[נשלח למדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות" אך הֱיוּ בטוחים שלא יידפס שם]
שמאי גולן [עורך]
על מצבותיהם ביקש פליקס לכתוב:
"ניצולי שואה"
[מתוך הספר "טניה ופליקס גולדשטיין"]
שניהם, טניה ופליקס גולדשטיין ז"ל, עלו לישראל מפולין בשנת 1950, לאחר השואה, מתוך הכרה ציונית עמוקה. הם היו כאן אזרחים בעלי מודעות רבה ורופאים מצטיינים ומסורים, שאלפי אנשים הכירו להם תודה ואהבה. אבל בעומק נשמתם הם חשו את עצמם ניצולי שואה. זיכרונות השואה המרים לא חדלו לייסר אותם כמו גם האבל המתמשך על אובדן רוב בני משפחותיהם המסועפות. אבל דווקא מעומק הכאב ותחושת השכול הם שאבו את הכוח ואת הנחישות, לחיות בישראל כיהודים גאים, ולתרום למדינה ולאנשיה ככל יכולתם.
לפרטים נוספים ולקבלת הספר "טניה ופליקס גולדשטיין" בעריכת שמאי גולן (גולדשטיין) אפשר לפנות לשמאי גולן, 054-7542184 או בדואר אלקטרוני: (golan-sa@barak.net.il)
השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין לשמאי גולן נערכה בשנת 1993.
שמאי גולן
המעבר לגיטו
שמאי : מתי הקימו את הגיטו בלוצק?
פליקס
: אני זוכר, בדצמבר ארבעים ואחת. היה גשם, והיה בוץ, אני זוכר את זה טוב
מאוד. טאניה היתה יכולה לספר לך הרבה על זה. באותו לילה קראו לי
לחולה,
ואני הלכתי, זה היה גוי, הפציינט, וקיבלתי ממנו לא כסף, אלא חתיכת
בשר
חזיר של איזה שני קילו, וחתיכת שומן חזיר שקראו לזה "סלונינה".
וכל כך
מאושר חזרתי הביתה. טאניה ישנה, הערתי אותה, ושמחנו. הלכנו לישון.
בבוקר, שמענו צעקות. פתחנו את הדלת ואת החלון, כי גרנו בקומת
קרקע, ליד
הרחוב, וראינו איך שהגרמנים מכים יהודים. ויהודים עם חבילות,
הולכים,
והולכים. וזה היה המעבר לגיטו. הם הלכו מהרובע שלהם לרובע שהיה
מיועד
לגיטו. הגיטו היה מורכב מכמה רחובות. קיוסלביצ'ה, קושצ'לנה, ועוד
כמה
רחובות.
לשם הכניסו את כל היהודים. עד שאנחנו תפסנו שזה רק גיטו. אנשים
פחדו,
חשבו שזה יהיה מחנה חיסול. כי אנחנו הרי שמענו כבר על חיסולים. זה
היה
חצי שנה אחרי שהגרמנים נכנסו. הם נכנסו בקיץ, וזה היה בדצמבר. אז
אנחנו
באותו תקופה, כחצי שנה כבר ידענו, ושמענו, והרגשנו את הגרמנים.
וידענו מה
הם עלולים לעשות, ומה שעשו בערים אחרות. באותו בית שבו גרנו גר גם
איש
שהיו לו עגלה עם סוס. אז שמנו על העגלה כל מיני דברים, בדרך כלל
חפצים,
ואוכל, והלכנו.
הגרמנים,
כשראו אותנו, התחילו להרביץ לנו. הלכנו ככה הצידה, וכשהגרמנים
עברו, אמרתי לטאניה, טאניו, אנחנו לא הולכים יותר יחד עם כולם.
המשכנו
ברחוב הראשי, וכשראינו סמטה צדדית, נכנסנו אליה, והתחלנו ללכת
בכיוון
לגמרי אחר. בסמטה הזאת כבר לא היו גרמנים. לא היה אף אחד.
וכשהלכתי,
נזכרתי שברחוב הזה היתה גרה משפחה אחת, גויים, שהיו פציינטים שלי.
וכשראיתי את הבית, נכנסנו. האישה שם מיד החווירה. אז אני אמרתי:
אנחנו
לא חושבים להישאר פה, רק כמה שעות, כדי לברר אם זה באמת גיטו, או
אם
לוקחים אותנו לאיזה מקום לחסל אותנו. ישבנו שמה. נתנו לנו תה,
ישבנו
ודיברנו, וככה אחרי כמה שעות האישה הזאת אמרה: טוב, עכשיו אני
הולכת.
כבר נעשה יותר שקט, לא היו כבר אנשים ברחובות, אז היא הלכה,
וחזרה,
ואמרה: תשמעו, אני חושבת שזה גיטו, מפני שכולם הולכים לשמה,
ויודעים
שזה היה רובע יהודי, וזה בוודאי גיטו. אמרנו: טוב, תודה רבה,
והלכנו.
התחלנו לדבר בינינו
מה לעשות. ואז טאניה אומרת: תשמע. אני הולכת לבית-
החולים, שאני עובדת בו, ואתה הולך למרפאה שלך. אני אסתתר בבית-
החולים, ואתה תסתתר במרפאה, ואחר כך אנחנו נראה. וככה היה. היא
הלכה
לבית-החולים. הרי היא עבדה שם. כל יום היא עבדה שם, אז היא הלכה
לשם.
ואני עבדתי במרפאה של עובדי הרכבת. גם כאשר הגרמנים נכנסו, המשכתי
לעבוד שם במרפאה, אבל לא הייתי כבר מנהל, רק רופא. והמנהל היה
אוקראיני אחד. נכנסתי, אף אחד לא ראה אותי, עליתי לעליית הגג,
וישבתי
שמה.
אחרי כמה שעות, לפנות
ערב, הופיע המנהל, הגוי, האוקראיני הזה, ואומר: אני
יודע שאתה שם למעלה, בוא רד, אני אלווה אותך. אתה לא יכול להישאר
פה,
מכיוון שיודעים, ויתפסו אותך. לאן אתה רוצה ללכת? אני אלך איתך,
לעזור
לך, פה אתה לא יכול להישאר. אמרתי: טוב, אלך לבית-החולים שטאניה
עובדת. באתי לשם, וטאניה השכיבה אותי בבית-החולים, במיטה, כאילו
אני
פציינט, חולה, אמרה שאגיד שיש לי התקף אפנדציט.
הדוקטור של
בית-החולים היה פולני טוב, גם מנהל, וגם כירורג ראשי, והוא
אמר: טוב, בינתיים תשכב, אני לא יודע, כביכול, שום דבר. אחרי
יומיים, אי
אפשר היה כבר להמשיך. היינו צריכים לחזור לגיטו, ידענו כבר שזה
גיטו, אז
לא פחדנו. גם רצינו להיות עם המשפחות, שם היתה כל המשפחה של
טאניה.
המשך יבוא
יש לי שלושה זוגות גרבי צמר של טייסים
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
לְפֶּדְרוֹ
יש לי שלושה זוגות גרבי צמר דקים
בצבע כחול עמוק
שנתן לי מתנה לפני כעשרים שנה
מהמדים שלו באל על
חבר טייס שנפל בשבי המצרי
והכחול לא מתאים לי לבגדים
אבל כאשר אני גורב אותן חם לי
בכפות הרגליים הקרות
ובמקום ללכת אני ממריא
מדבר ברמקול אל הנוסעים
בארבע שפות רהוטות
מרחף על מדרכות של עננים
עם שלושה זוגות גרבי פלא
בצבע טייסים שנפלו בשבי המצרי
לפני שלושים וחמש שנים
יש בהם אנרגיה של מנועי סילון
חלומות רולס רויס של קשישים
יָא בָּא יֶה ממש חשתי סחרחורת כחולה בשחקים
יַחְרַבְּ-בֵּיתוֹ בעל הכלב שחירבן במדרכה
* * *
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ"א
ביקור בבית-הקפה של אַבּו-סנין
ניסים צילצל לתחנת-המוֹניוֹת שממול לבית-הקפה של אַבּו-סְנין, ובצוהריים בא נעים לכפר לקחת את ציפורה. הוא ניגש, דפק על הדלת, וכאשר פתחה אמר לה: "שלום, גברת לוי. הודיע לי בעלך לבוא להסיע אותך לעיר."
"מיד," אמרה
"רק אלך להתלבש ולהכין את הדברים שלי."
כעבור רבע שעה היו במרכז העיר. נעים, שחש מעין אפוטרופסות על ציפורה הנוסעת עימו, שאל: "אולי אַת רוצה לרדת לשתות משהו לפני שאַת הולכת לסדר את העניינים שלך?"
"כדאי לטפל היטב באישתו של ניסים לוי," חשב, "ניסים יודע להחזיר לאנשי-חסדו. מה עוד שהיא כה נאה, תענוג יהיה להיראות עימה ברחוב לפני החברים, יראו פעם אישה בעלת הופעה וכבוד, אחרי כל אותן נערות מפוקפקות המסתובבות יומם ולילה בקפה וליד התחנה."
"לאן ניגש?" שאלה.
"יש כאן קפה מהודר – 'פאריס'. נחמד לשבת שם, מיזוג-אוויר וכל הנוחיות."
"לא," אמרה, "אני רואה פה מולכם קפה, נשב שם."
נעים התחרט על הצעתו וחשב: "טיפש, טיפש, עכשיו תהיה מוכרח לקחת אותה לחור של אַבּו-סנין עם הנקבות שיושבות שם , ושום דבר טוב לא יצא מכך. מה הייתי צריך בכלל להתחיל לדבר איתה?"
"באים?" שאלה.
"יותר טוב נלך ל'פאריס', זה לא נאה לך בית-הקפה ממול, אנשים הגונים לא יושבים שם."
"כאן לא המקום בו יושב הבעל שלי כשהוא בא לעיר?"
"כן, אבל – "
"ניסים יודע לאן שהוא הולך."
נעים הניע בכתפו: "אַת אמרת כך, וכל האחריות עליך." פתח את הדלת, יצאה מן המונית ונלוותה אליו לקפה.
"זאת האישה של ניסים לוי?"
"כך אומרים."
"מה הוא רוצה? חתיכה נפלאה, ועוד הולך ומכניס את הידיים שלו אצל אחרות."
"אתה לא יודע? ככה זה. אף פעם לא מספיק מה שיש אצלך בבית, רוצים עוד."
"אבל אחת כמוה, חבּיבּי! זה חלום, תִראה איך שהיא בנוייה, איך שהיא הולכת, חם בלב להסתכל עליה מן הצד."
"טיפש, כבר התרגל אליה. עכשיו כל המחשבות שלו ברגליים של הבת של חדידו."
"אני לא הייתי מתרגל אליה לעולם, אני מבטיח לך."
"זה אתה מדבר מתוך הרעב שלך, לא מתוך השכל."
"זאת האישה של ניסים לוי?"
"כן. ראיתי אותם יחד לפני כחצי שנה בכפר."
"מה היא באה לחפש פה? רוצה לראות מה הטוב אצל הקטנה של חדידו שחסר לה?"
"חסר לה?"
"מה אתה יכול לדעת איך הן בִפְנים? שמעת מה שאומרים: 'שקר החן והבל היופי.' לא הבנת את הפסוק בדיוק? אחרי שטועמים הרבה – מבינים. אין דבר, אתה עוד צעיר."
"תביטו איך היא מסתכלת אל הבת של חדידו, מה זה? כבר עשו כאן כנס של כל הדפוּקוֹת של ניסים לוי?"
"אתה לא מבין? באה ללמוד ממנה מה הם הדברים שהבעל שלה מחפש כאן."
"יותר טוב שהוא היה מלמד לה. עוד לא שמעתי שאישה תוכל ללמד לאישה דברים כאלה."
"תתפלא, די להן להביט אחת בעיניים של השנייה וכבר יודעות את הכול."
"כך, כך, כבר היא עושה בולשת עליו. אוֹי, ניסים לוי, אם האישה שלך כאן, אני רואה שכבר נגמרו החיים הטובים שלך. בכל-זאת אני לא חושב שבחור הגון כמוך צריך לשלוח את האישה לבקר בבית-הספר שלו."
"טיפש, הוא המורה כאן."
"מה אתה חושב, שהיא מקבלת מכל אחד?"
"אני לא יודע, לפי העיניים שלה יש לה הרבה גאווה, לא מחשיבה אותנו."
"אני דווקא אוהב את הסוג הזה, עושה לך הרבה יותר הנאה בכניסה אחרי הקשיים של ההתחלה."
"בכל-זאת לא כדאי לנסות עליה ולהסתכסך עם ניסים לוי."
"אתה צודק. אנשים כמונו, יותר טוב שנדחוף את הראש שלנו אצל אחרות."
ציפורה ישבה זקופה על השרפרף, ועל השולחן הנמוך לידה – כוס מיץ-אשכוליות. נעים הציע לה סיגריה, וקיבלה. חלק מן הדברים שמעה, וחלק מהם השלימה בדימיונה – לפי המבטים, הלחישות, התנועות והגיחוכים שליווּ את הופעתה בבית-הקפה. האולם היה חשוך והאור היחיד בא מכיווּן הדלת ודלפק-המכירה שהיו פתוחים לרחוב. שאר הקירות היו חסרי-חלונות, ואור-החשמל לא דלק במקום. הרהיטים היו שולחנות נמוכים ושרפרפי-קש, אנשים ישבו בקבוצות של שלושה עד שישה-שִבעה, אכלו או שיחקו, ובסביבתם פזורים ספלוני-קפה רבים וכוסות-סודה. כל הזמן רחשה תנועה בלתי-פוסקת במקום. אנשים יצאו, נכנסו, הסתודדו ביניהם, נבלעו ביציאה ולפעמים פנו בכיווּן המיטבח, לחלקו האחורי של בית-הקפה. נערות הסתובבו לכאן ולכאן, לבושות חצאיות צרות וקצרות, וחולצות פתוחות על-פי רוב עד לכפתור השני או השלישי אחרי הצווארון, ולרגליהן סנדלים גבוהי-עקב. הנערות נכנסו ויצאו, עברו מפינה לפינה וענו בצחוק ולעיתים בגסות, כנעלבות, להערות שהושמעו על חשבונן.
נעים סבב בעצבנות על שרפרפו, גמר בשתי לגימות את הקפה וחיכה בקוצר-רוח לציפורה. אולם היא שתתה לאט, בכוונה. איש מחבריו לא ניגש אליהם, עשו עצמם שאינם מכירים אותו, כאילו נכנס הנה עם תיירת מחוץ-לארץ. מעולם לא חש עצמו במצב כה מגוחך ובלתי-נעים בבית-הקפה של אבו-סנין.
בפינה ישבה הבת של חדידו ועיניה השחורות נעוצות בציפורה כעיני חיה נרדפת. הבחור שישב לידה לא הבין מדוע אינה שמה לב אליו עוד, ובהרגשת בעלוּת הניח ידו על ברכּהּ והחל מושך מעט לאחור את החצאית הקצרה. היא תפסה בעצבנות בכפו והורידה אותה מעליה.
שניים אחרים, שישבו לידם וזרתותיהם הנחבאות מאחורי השרפרפים שלובות זו בזו – חייכו, והמבוגר ביניהם אמר: "עוד לא נמאס לך המין הזה?"
"מה אתה מבין?" ענה הבחור שניסה להחזיק בה, "היא פצצה, הקטנה הזאת. פצצה שמתפוצצת כל פעם מחדש באותו הפתיל. מה זה בשבילך פתיל? בחיי, כמו תולעים אתם, פוּי! לא נכון, קטנטונת? אצלך הפתיל זה משהו!"
מיד קמה נעלבת והחלה צועדת לפתח ועדיין מביטה לעבר ציפורה ומודדת אותה בעיניה. הבחור בא אחריה ופרשׂ את ידו על כתפה. היא מיהרה בין השרפרפים וניערה אותו ממנה.
"מה לך היום?" אמר לה, "אפשר לחשוב שהבשר שלך מלא קוצים."
"שתוק!" ענתה לו.
"יותר טוב תשמרי את הקוצים שלך מתי שנעים להרגיש אותם," ענה לה בקול רם כדי שישמעו הכול.
קולות צחוק והסכמה ליווּ אותו. "אַחסַן עליך, שלמה. אבל תיזהר כשאתה מטפל בקוצים האלה שלא תדקור אותך הקטנה הזאת, מפני שהיא חמה מאוד."
ציפורה שמעה הכול. נעים ניענע רגליו הנה והנה ואמר: "אולי נצא כבר?"
"עוד רגע," ענתה לו.
בתו של חדידו צעדה מולה. ציפורה ישבה סמוך לדלת ויכלה להתבונן בה. "איך השתנתה הקטנה בזמן כה קצר," חשבה, "רק לפני כמה חודשים עדיין היתה מבקרת בבית-הספר וקולעת צמותיה, ובוכה לעיתים קרובות, ומטפלת באבא שלה ובאח הקטן, וכולם צועקים עליה ומעבידים אותה, ולפעמים גם מרחמים עליה. יום אחד צמחה ונהייתה לבחורה מושכת ולבשה בגדים הדוקים והבליטה את חזהּ וירכיה, עד שכל הגברים ברחוב הופכים ראשם להסתכל אחריה."
באותה תקופה פגשה בה ציפורה במקרה ברחוב, ועדיין נישאר בה, בקטנה, עם כל חוצפתה, מין תום של בתולים וביישנות אשר עשו אותה ללא ספק מסַקרנת יותר בבואה לעיר. אולם הילוכה היום, ושכבות-הצבע העבות סביב עיניה, והמבט הכבד והאדיש הזה – גרמו לה להיראות זקנה בעשר שנים לפחות, ודומה כאילו כבה משהו בגופה. האם היא יכולה עדיין לגרום להם הנאה בעצב הזה ובלאוּת הזאת שממלאים אותה?
בתו של חדידו עברה ומקרוב ניראו פניה נפוחות וחיוורות תחת שכבות הצבע, והבעתן כאילו הולכת היא להקיא. נזכרה ציפורה בהרגשה הרעה שתקפה אותה לפני יום באוטובוס. תודה לאל, לפחות סימני השׂרטוֹת נמחו מהר. כפי הניראה, נבהלה יותר מדיי. אבל למה ההיא מכווצת את שרירי בטנה ואוספת אותן פנימה בשעת הילוכה? מה ה י א מנסה להסתיר? חשד עמום החל מכרסם בליבה. הילדה ניראתה עצובה כל-כך. האם גם זאת? אלוהים! הייתכן? רק לחשוב על כך, שהיא, וזו –
עשן-הסיגריות העבה והקהל המזמזם ומתבונן בה. חוקר ובולש אחריה, העיקו עליה ולפתע חשה סחרחורת קלה. מיהרה וסיימה את כוס המיץ כדי להיפטר מן הטעם הרע בפיה. אולם המיץ היה חמוץ ועורר בה הרגשה כאילו סכינים חותכות בתוך בטנה. "בתו של חדידו," אמרה לעצמה, "בתו של חדידו בהריון ואותו זרע שהיא נושאת בתוכה יכול להיות שבא מניסים לוי שהוא בעלי, ובן נוסף אני מבשלת לו עתה בתוכי. אלוהים, תן לי כוח לברוח מהם, עשֵה אותי חזקה. אַל תיתן לי ליפול כאן מתעלפת להנאת כולם. אלוהים, תן לי כוח לחיות כפי שאני חפצה לחיות, אפילו שכל העולם ילעג לי וידבר עליי רעות…"
מן הצד קלטו אוזניה שיחה:
"זאת היא?"
"כן."
"מה פתאום התחילה לבוא לכאן?"
"לא שמעת?"
"מה?"
"אתמול, באוטובוס…"
"ברצינות?"
"שכה אֶחיה. אומרים – רק לתפוס בה – והידיים שלך מתחילות לבעור…"
ציפורה הירהרה: "עכשיו כולכם יודעים, ולא חשוב אם זו האמת או שקרים שמתפרסמים והולכים. חשוב רק שאינני שייכת יותר ואינני יכולה להיסתר עוד מפני הזרוּת האיומה הקיימת ביני לביניכם. אישתו של ניסים לוי! לוּ רק ידעו כמה אינני אישתו עוד, ולוּ רק שיערו מהו הרעב ומהי השינאה ומהי הנקמה שיש לי בליבי עליו כל השנים הארוכות הללו שחייתי איתו. ניסים לוי, האם טוב לך שאישתך תרצח את הילדים שלך ואתה תמשיך להתעסק עם הבת של חדידו או עם מישהי אחרת, רק מפני שהכפר שונא אותנו ואנחנו שונאים אותנו וכל העולם מלא שינאה אחרי שלא הצלחנו לחיות בו? אני לא רוצה בנים, בנים אומללים ממך, אתה מבין? ולכן אני בורחת ממך."
"בוא," אמרה לנעים, "די לי להיום."
נאנח אנחת-רווחה ומיהר ללוותה החוצה.
"לאן אַת רוצה להגיע?"
מסרה לו את מַענוֹ של הרופא. הביא אותה למקום, נפרד ממנה לשלום, ולפני שהתניע את המכונית עוד היסס רגע:
"אני מבקש ממֵך – "
"כן?"
"זה היה במקרה – "
"בסדר, אַל תדאג. ממני איש לא ישמע."
מעניין מי מן האנשים שהסתובבו שם הוא אַבּו-סנין בעצמו ובכבודו, חשבה בעלותה במדרגות אל דירת רופא-הנשים. צריכה הייתי לשאול את נעים.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
צעדים חשובים בבריטניה הירוקה
לקראת הפיכתה למדינת הלכה מוסלמית
מאת מודי קרייטמן, לונדון. פורסם ב"ידיעות אחרונות", 8.2.08
בריטניה תשלם קצבאות לבעלים מוסלמים הנשואים ליותר מאישה אחת בהתאם למיספר הנשים שלהם. וכך, גבר שנשוי לארבע נשים יקבל קצבה של יותר מ-10 אלפים ליש"ט בשנה. נוסף על כך תזכה המשפחה המורחבת למגורים חינם בהתאם לגודלה, ולהטבות נוספות.
פוליגמיה נחשבת אמנם לפשע בבריטניה, אבל במשרד העבודה והפנסיה הגיעו למסקנה שאם הבעל התחתן כמה פעמים מחוץ לבריטניה, במקום שבו הדבר חוקי, אין סיבה שלא להכיר בנישואים.
לפי ההערכות, בבריטניה חיים לפחות אלף גברים שנשואים ליותר מאישה אחת, כך שההטבות והקצבאות יסתכמו בעשרות מיליוני ליש"ט בשנה.
בתוך כך: הארכיבישוף מקנטרברי, ד"ר רוואן ויליאמס, הסמכות הדתית הגבוהה לפרוטסטנטים, עורר אתמול סערה פוליטית כשהעריך בראיון לרדיו הבי-בי-סי שהחלת השריעה בקרב הקהילה המוסלמית של בריטניה היא בלתי נמנעת.
רה"מ גורדון בראון מיהר להגיב ומסר שאמונתו היא ש"חוקי בריטניה מחיבים להיות מבוססים על ערכים בריטיים."
הארכיבישוף הסביר שבכל מקרה יש אזרחים שלא מתייחסים לחוק האנגלי, ושאימוץ חוק השריעה יקרב לבבות. הכוונה היא לאפשר למוסלמים לנהל את ענייניהם האזרחיים במתכונת בתי דין רבניים שמורשים לפעול בבריטניה, בעיקר ליישוב סכסוכים.
[האם לא שמעו המוסלמים בבריטניה על הפטנט של הבידואים בנגב? נושאים אישה, מתגרשים, נושאים עוד אישה, מתגרשים, וחוזר חלילה, וככה מרבים נשים ואף מגדילים את קצבאות הביטוח הלאומי לַאימהות ה"חד-הוריות" ומגיעים לעשרים ושלושים צאצאים לאב אחד. בתי הדין השרעיים בבריטניה ודאי יאשרו את ההסדר, ובעתיד בית המלוכה הבריטי יתאסלם כדי להתאים את עצמו לדת הרוב בממלכה].
* * *
כאשר אתם מרחמים על הפלסטינים בעזה חישבו על הילד אושר טוויטו בן השמונה משדרות הפצוע קשה ושאחת מרגליו נכרתה כתוצאה מפגיעת הקסאם.
* * *
יועמדו לדין האנשים שהיו אחראים בשעתו להחלטה לצאת ל"מבצע אנטבה" – שאלמלא הצליח היה נגמר באסון נורא!
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
* * *
האם פרופסור חכם?
האם פרופסור יחזקאל דרור חכם?
האם יחזקאל דרור חכם?
* * *
"חדשות בן עזר" והתנוונות עיתון "הארץ"
קוראינו ודאי שמו לב לתופעה שהמכתב העיתי שלנו תופח והולך וכל פעם יש בו יותר עמודים. ובכן, מאז החל התהליך המואץ של הצטמקותו של עיתון "הארץ" לכדי חיקוי משעמם של "ידיעות אחרונות", ובייחוד מאז ניווּנוֹ המכוון של המדור הפובליציסטי ב"הארץ" – אנחנו מוצפים יותר מבעבר בחומר פובליציסטי מרתק וחשוב שאין לו במה רצינית ופלוראליסטית כזו שלנו, ובמקביל – יותר ויותר אנשים מבקשים לקבל את "חדשות בן עזר".
התנוונותו של עיתון "הארץ" ממלאה אותנו עצב עמוק. אלה הממונים עליו בוגדים בייעודם.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,739 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 311], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.3% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
"חדשות בן עזר"
מיבחר מתוך שלושה הגיליונות הראשונים
באותה תקופה עדיין היה לעורך הרבה יותר מקום לכתוב במכתבו העיתי
חדשות בן עזר
מכתב עיתי מאת סופר נידח
גיליון מס' 1, תל אביב, יום שישי, 12 בפברואר 2005
גיליון מס' 2, תל אביב, שבת, 19 בפברואר 2005
גיליון מס' 3, תל אביב, יום שלישי, 22 בפברואר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
אחרי בלותם היתה להם עדנה
הבעלים של הוצאת "אסטרולוג", מר אלישע בן-מרדכי, הודיע לפני כחודש למר אהוד בן עזר כי הוא עומד לגרוס 480 עותקים אחרונים של "אסתר ראב / כל הפרוזה", ועוד מאות אחדות מהרומאן האחרון של מר בן עזר "חנות הבשר שלי". הספרים אינם נמכרים. הרשתות אינן מוכנות לקבלם להפצה אפילו במחיר מבצע. מצד שני מס הכנסה מכיר כהוצאה 20% ממחירו של כל ספר מושמד, בתור עלות הייצור שלו.
מר בן עזר החליט ששום עותק לא ייגרס. מהיותו בן למשפחת פרדסנים עשירה, כמסופר עליו ברומאן "שלוש אהבות", רכש את כל כרכי הפרוזה של אסתר ראב. תרם 180 עותקים לספריות הציבוריות, באדיבותו של ויקטור בן-נעים העומד בראש מחלקת הספריות במשרד החינוך והתרבות. תרם 50 עותקים בשמו ובשם אחותו לאה שורצמן (בן עזר) למוזיאון פתח-תקווה (יד לבנים) ואלה מחולקים בבתי-הספר בעיר. את השאר איחסן אצל בני-דודים שלו (המונח המקוצר בני דודיו עלול לקבל משמעות שונה), והודיע על אפשרות לרכוש אותם ב-20 שקל העותק – זאת באמצעות משלוח אי-מיילים לכל ידידיו ומכריו, וכן באיגרת לסופרים לילדים ולנוער חברי סומליון. התוצאות היו מפתיעות. עד כה הפיץ מר בן עזר 104 עותקים מתוך 169 עותקים שהוזמנו, ונותרו לו רק עוד כ-60 עותקים פנויים. לא ירחק היום ועותקיו האחרונים של "כל הפרוזה" יהיו שווים לא 20 אלא 200 שקל האחד כי הוא לא יודפס בשנית.
באשר ל"חנות הבשר שלי", נוסף על המידע ברשימת התפוצה שלו באי-מייל – נתן מר בן עזר מודעה קטנה ב"ספרים" של "הארץ" ובה נאמר שכל הפונה אליו באי-מייל, או במכתב לתא הדואר 22135 ת"א – יקבל חינם את הרומאן. הגיעו 192 בקשות, מהן שלח עד כה ספרים ל-101 נמענים, וכל כמה ימים הוא מקבל ארגז חדש של עותקים מהמו"ל וממשיך במשלוח.
במותם עוררו שני הספרים יותר עניין מאשר בחייהם. רק מעטים ידעו על צאתם לאור ב-2001.
[רשימת הנמענים האי-מיילית של מבקשי הספרים, יחד עם רשימת התפוצה הפרטית שהיתה לנו – אלה היו הבסיס למשלוח הגיליון הראשון של המכתב העיתי לתפוצה של 400 נמענים לערך, ועתה יש לנו כבר יותר מ-1,730]
ייצוגנו ביריד הספרים בלייפציג, מרס 2005
הרומאן של מר בן עזר, "אנשי סדום" (1968, 2001), יצא בשנה האחרונה בתרגום גרמני וזכה לביקורות אנטי-ישראליות ופרו-פלשתינאיות אחדות המתעלמות מסיפור ה"טמפלרים" בארץ-ישראל ומיחסי אשמה-כפרה בין גרמנים ליהודים, שהם עיקר העלילה הנפרשת ברומאן.
בחודש מרס יתקיים יריד ספרים גרמני בלייפציג העומד בסימנה של ספרות ישראלית. ואולם המו"ל הגרמני אברהם מלצר ניתק את יחסיו עם בן עזר לאחר שהאחרון לא נטה לתמוך בעמדותיו האנטי-ישראליות (זאת בלשון המעטה) של אותו מו"ל, ישראלי-לשעבר, ולהסכים לכך ש"אנשי סדום" נותן כביכול הכשר לנאצים, (כך גרסתו של המו"ל, שנתברר שאינו מחמיץ שום הזדמנות להציג את ישראל באור שלילי).
נספחת התרבות של ישראל בגרמניה, גברת דבורה בן-דוד, הודיעה למר בן עזר שאמנם היא יכולה לממן לו כרטיס טיסה כמו לשאר הסופרים הישראלים החשובים שהוזמנו ללייפציג, אבל מכאן ואילך כל הטיפול בסופר, והאירוח, חל על הוצאות הספרים ולא על השגרירות, ובאין לבן עזר הוצאת ספרים שתארגן את ביקורו, אין היא יכולה לעזור ואין לו מה לחפש בלייפציג כי איש לא ידאג שם לספרו ולהופעותיו. נוסף על כך אין לשגרירות ישראל כל קשר עם המו"ל אברהם מלצר – בגלל עמדותיו האנטי-ישראליות.
כאשר העיר בן עזר כי מוזר שהוא, שתומך בעמדות ישראל ומגן עליה, ואפילו הסתכסך מפני כך עם המו"ל שלו – לא יוזמן, ואילו סופרים ישראליים אחרים, שלא פעם מעבירים ביקורת על ישראל (זאת בלשון המעטה) – כן יוזמנו, ענתה הגברת בן-דוד כי כל הסופרים הישראליים תומכים בישראל ולכבוד לה שהם מופיעים בלייפציג.
דיין: פוליטיקאי או אסטרטג?
לְסופר נידח נודע כי מטעם שני הגאונים מוטי קישנבאום וירון לונדון היתה פנייה באמצעות תחקירנית אל מר בן עזר אם ייאות להתראיין על משה דיין בתוכניתם בטלוויזיה ולענות על השאלה אם דיין היה פוליטיקאי או אסטרטג. מר בן עזר אמר שהוא מוכן להשתתף, שהרי הוא יודע כמה דברים על דיין בעקבות ספרו "אומץ, סיפורו של משה דיין", אבל הוא לא מבין את השאלה – לדעתו דיין היה גם אסטרטג, גם פוליטיקאי, ואפילו טקטיקן לא-גרוע.
"אם אתה לא מוכן לענות על השאלה ב'כן' או ב'לא' – אין לנו צורך בך לתוכנית," ענתה התחקירנית של שני ההיסטוריונים החשובים.
מאזן האימה בעזה
נדפס ב-26 בינואר 2005 במדור "מכתבים למערכת הארץ"
קולות רבים מבשרים ומקווים שבזכות מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ישראל תשיג ברצועת עזה את ההסדר שהבטיח עד כה שקט בצפון הארץ מצד החיזבאללה.
אבל אולי ישראל צריכה להיות מודאגת יותר מהשגת הסדר עם אבו-מאזן מאשר מאי-השגתו. כי כל זמן שאין הסדר, צה"ל ומערכת הביטחון חופשיים להפעיל את כל האמצעים הדרושים למלחמה היום-יומית בטרור ובאספקת אמצעי-הלחימה לטרור מעזה. ואילו הסדר של אי-ירי פצמ"רים וקאסמים (אבל קרוב לוודאי המשך הפגיעות בחיילי צה"ל ובמתנחלים, שבעיני רבים דמם מותר) – ומנגד איפוק מצד ישראל תוך כדי ניסיון לבצע את ההתנתקות – יביאו לתוצאה אחת ויחידה והיא: עלייה חזקה באמצעי הלחימה של הטרור בעזה, ואז לא רק שדרות ונחל עוז יהיו בסכנה אלא גם אשדוד וסביבתה, חוות השקמים ודימונה, אם לא יותר מזה.
השקט בצפון הוא מדומה, וכך יהיה גם מאזן האימה של אבו-מאזן בדרום.
ההתנתקות כסם הרגעה
נדפס ב-12 בינואר 2005 במדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות"
התשובה על השאלה מה יהיה? היא: לא יהיה. לא יהיה פינוי. יהיה רק תהליך.
אין בסיס לקולות הנבהלים והמבהילים ממלחמת אחים בעקבות ההתנתקות, מימין ומשמאל כאחד. ראש-הממשלה הצהיר במפורש, והדבר מקובל גם על תומכיו בקואליציה ומחוצה לה, כי לא יהיה פינוי תחת טרור. האם מישהו מעלה בדעתו שלא יהיה טרור כאשר הפלשתינים יחגגו תחילת פינוי חד-צדדי של יהודים מרצועת עזה?
לכן התשובה על השאלה מה יהיה? היא: לא יהיה. לא יהיה פינוי. יהיה רק תהליך, שיכול להימשך עד הבחירות לכנסת הבאה, ואולי גם לזו שאחריה. אולי יפונו יישוב אחד או שניים בין מתקפת טרור אחת לאחרת, אבל תהליך ההתנתקות – וממילא מצב "הכיבוש" בעיני הערבים – לא יסתיים בעתיד הנראה לעין.
אם כך, לשם מה העלה ראש הממשלה אריאל שרון את ההתנתקות על סדר היום, וגרם למהומה פוליטית וציבורית כה גדולה?
קודם כל, כדי לקצר קווי-הגנה, אם כי ברור שפצמ"רים וקאסמים יוסיפו ליפול בתוך הקו הירוק כל זמן שלא יפונה ציר פילדלפי ותושלם ההתנתקות (ואם הציר יפונה תהפוך הרצועה למאגר נשק אדיר, צרה צרורה בפני עצמה). שנית בשל הפסיכולוגיה של הישראלים.
הם אינם מוכנים להאמין שהשלום נבצר מיכולתם גם אם יְפנו את כל הרצועה והגדה והגולן ויחזירו את מובלעת לטרון ואת מזרח ירושלים. לכן שם בפניהם שרון אגוז ושמו ההתנתקות מרצועת עזה. עכשיו יש להם במה להתעסק. עכשיו יהודים יכולים לריב אלה עם אלה ולאיים במלחמת אזרחים, כאילו ההתנתקות היא הדרך לשלום. עכשיו גם העולם, ובייחוד האמריקנים, מברכים את ישראל שעושה משהו חשוב למען השלום, אך אינם יכולים או מוכנים להודות כי שלום לא היה בימי אוסלו וגם לא יהיה בעתיד.
האם תרחיש כזה יכול להוליד מלחמת אחים? מותר לפקפק בחזות הקשה הזאת.
[סופר נידח מעיר: המשפט האחרון לא היה במקור, ובמקומו הסתיימה הרשימה במילים האלה – הלא אם באמת יבואו ימות משיח ושלום נצחי, לא נצטרך להתנתקות ולא לגדר – אלא נמשיך לגור אלה בתוך אלה, יותר ממיליון ערבים (שחלקם רואים עצמם פלסטינים) בישראל, ויותר מרבע מיליון יהודים בשטחים. וכל בוקר נקום כולנו ונתנשק ונתחבק ונכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות].
"אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך
מהתחת שלי?"
במוסף "ספרים" של "הארץ" מיום 9 בפברואר 2005 התפרסמה ביקורת של מר סמי מיכאל על ספרו האחרון של מר בני ציפר. חלקה האחרון מוקדש להווי ההומוסקסואלי, גם היהודי, בבגדאד של שנות ילדותו ונעוריו. קטע סיפור מרתק כשלעצמו, שהקורא העברי יכול לקוות שיוליד בבוא היום "ויקטוריה" חדש.
לפני שלוש שנים הוציא סופר בשם א. סודאי (מר אלברט סודאי) רומאן בשם "נוּרִי והפרופסור האנגלי" ("אסטרולוג", 2002, בעריכת אהוד בן עזר) שלא רק שהוא ספר קריאה מרתק אלא היה יכול להיות יסוד לסרט או לסדרת טלוויזיה המתרחשת בעיראק, ישראל ובריטניה. במרכזו נער יהודי בגדאדי בשם נורי, שנעשה שפחת-מין לפקיד בריטי רם-מעלה. לימים עולה נורי לישראל, הבריטי נעשה פרופסור מכובד באנגליה, אבל הקשר הפרובלמאטי נמשך ביניהם כל ימי חיי שניהם.
כמובן שלא היתה אף ביקורת על הספר, שהרי מחברו אינו עורך מדור ספרות באחת ההוצאות הגדולות או באחד העיתונים, אינו מנחה תוכנית טלוויזיה ספרותית, אינו עיתונאי או פוליטיקאי כוחני, אינו הומו, אינו שמאלני, אינו ערבי, אינו פלשתינאי, אינו אנטי-ישראלי, אינו פלילי, אינו אישה צעירה, ואינו נותן מודעות ענק בעיתונים – הוא רק כתב רומאן מקורי יותר טוב משל המפורסמים באותו חודש-חודשיים, אז מדוע שיתייחסו אליו? מדוע יחפשו מטבע מחוץ לאור הפנס אפילו יש בו חור?
לא עמדה למר סודאי אפילו זכות "עיראקיותו" – ל"פליאדה" (מטבע לשון חביב על מר ג. מוקד בשנים בהן בחש בספרות העברית, ואילו הבוחשים עתה אומרים "קאנון") של סופרי העברית והערבית היהודים יוצאי עיראק – לא הכניסו את מר סודאי. קורא העברית אינו יודע דבר עליו ועל ספרו.
בעקבות קטע הזיכרונות המרתקים של מר סמי מיכאל היתה למר בן עזר התכתבות אי-מיילית עם ידידו הרופא ד"ר יעקב זמיר, ידידות שהחלה כאשר נפגשו בערב ספרותי לצאת רומאן חדש של מר סמי מיכאל. סופר נידח לא הצליח להשיג את הטקסטים שהוחלפו בין השניים (הם שומרים עליהם בקנאות מפני זר) גם לא את הסיפורים הבגדאדיים שכתב ד"ר זמיר, אלא רק קטע סיפור אשר למרבה הצער נערך וקוצר בידי מר בן עזר.
יעקב זמיר
מִיטְ-אָ-פִינְגָּער
לפני זמן קצר הופיעה בעיתון "הארץ" ידיעה על ההתעללות המינית בילדים בכנסייה באוסטרליה. נאמר בה שסוף-סוף מתחילים שם לטפל באופן רציני בתלונות כלפי כמרים שונים אשר מאז חמישים שנה ועד היום התעללו מינית בילדים שבאו לחסות בצילה של הכנסייה הקדושה ולשמש בה נערי מקהלה או סתם תלמידים, שגם שימשו בקודש. כגון פרחי הכמורה אשר ילכו אחרי הכומר בעת המיסה ויפזרו הקטורת למען המאמינים.
והלא דבר זה היה קיים וידוע מקדמת דנא. אלה הילדים האומללים אשר "הוקדשו" לעבודת האל ולעבודת בנו, הוא ישוע בנו של הנגר מנצרת – שימשו תמיד מצע נוח וענוג לכמרים אשר תקנות הכנסייה מנעו מהם להתחתן, ובלית ברירה, כאשר הם מוּנְחִים על ידי יצריהם שלא ניתן לדכאם, חיפשו פורקן בבשרם של החניכים שניתנו להם למשמרת.
והנה סקנדל רודף את השני. יומיים אחר כך דווח על מה שהתרחש בכנסייה באוסטריה. שם נתגלה ארכיון גדול של סרטי וידאו בהם מצולמים כמרים כשהם חוגגים באורגיות מיניות עם הילדים. וראש הכנסייה, משנשאל על כך, ענה: "חשבתי שאלה משחקים..."
עד כמה שידיעותיי מגיעות הרי שהתופעה הזו לא פסחה על אף תרבות מאז בריאת העולם ועד ימינו אנו. כך במקדשי מצרים העתיקה, ביוון, וגם אצלנו, העברים. עיין בתנ"ך בספר שמואל א', שם מסופר על שמואל הנער ששירת בהיכל הקודש, מקום בו בניו של עלי הכהן היו בעלי הזרוע ומלאי הזימה ולא פסחו על אף אישה, שבאה להתפלל, שלא הכניסוה תחת כנפם הפרטית. ועוד מסופר שם ששמואל החניך היה ניעור משנתו מדי פעם ורץ אל עֵלִי הזקן לישועה. מן הסתם הוא ניעור בגלל משמושיהם של בנֵי עֵלי שבאו לפקוד את אחוריו באישון לילה. ועֵלִי זה מה ענה לו? "לך שכב," כלומר, קבל את הדין ואל תעשה בעיות.
ועוד הוזכרו בכתבה בעיתון "הארץ" גם בעלי דרגה בחיל הישע הכנסייתי כמי שנגועים בכך גם כן. וכאן עלו בי זיכרונות אישיים מימים עברו. בבגדאד עיר הולדתי נפוצה מאד אהבת הנערים, הפדופיליה. וכבר כתבתי על כך ברשימות קודמות של סיפורי בגדאד שלי, וכאן רק אזכיר משהו מזה. בין יתר הכללים של "התחביב" הזה, לפי אבא, היה הנוהג שרבים מן הפדופילים יבחרו להם מקצוע או מלאכה שנוגעים איכשהו לילדים ולנערים. כגון מוכרי גלידה בשכונות בתי-הספר, או משכירי אופניים לילדים, וכן ובעיקר מדריכי ספורט ושחייה – המדריך ישאף תמיד להחזיק באחוריו של הנער כדי שזה ישפר את תנוחתו במים, כביכול.
ומעשה במוֹשִי אִל-ִסבָּאחְ (משה מדריך השחייה), שיום אחד שפר עליו מזלו ויצא לו להדריך קבוצת נערות. אלה היו באות למועדון השחייה אשר לשפת נהר החידקל, שחוצה את בגדאד, כשהן מלוות על ידי אימהותיהן, לשמירה ולהשגחה. האם, כמובן שהיתה נשארת על החוף כאשר הבת נכנסה למים עם חברותיה-לקבוצה, בהדרכת מוֹשִי המדריך. וכמקובל, היו קושרים למתלמד המתחיל שלושה מצוֹפים עשויים מחתיכות של כפות תמרים מרופדות בבד רך. אחרי תקופת מה, ועם התקדמות הלימוד, יוסָר מצוף ועוד מצוף לקראת העצמאות במים.
והנה, יום אחד מבשר מוֹשִי שלנו לאחת מתלמידותיו, היא דֵייזִי החמודה, שהיא מתקדמת יפה, ושסוף-סוף בעוד יומיים-שלושה יסיר ממנה את המצוף השלישי ואפשר יהיה לומר שתוכל לשחות עצמאית.
ועונה דייזי החמודה למוֹשִי: "אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך מהתחת שלי?"
ועונה מושי שלנו: "לא, אני עדיין מְפחֵד חס וחלילה שתטבעי...!"
ואלסלאם עלייכום!
רמת גן עיר הפיג'אמות
"מילאנו"
1.1.05. שבת. ממש הפתעה נעימה היא ההצגה "מילאנו" מאת שמואל הספרי ובבימויו, שאנחנו הולכים לראות ב"קאמרי החדש" בשש לפנות-ערב. האמת שלא היו לי ציפיות רבות כי מההצגה שלו "אישה, בעל, בית" לא התלהבתי ביותר. אבל "מילאנו" היא הצגה צבעונית, סוחפת, מצחיקה, מרגשת, שתופסת אותך במשך שתי מערכות על פני שעתיים עם הפסקה, ואתה נהנה מכל רגע.
המחזה, למרות שיש בו כמה "חורים" עלילתיים, למשל, שקבלן השיפוצים קדוש, שאותו משחק מצויין יונתן צ'רצ'י, לא ידע שבנו רועי, איתי תורג'מן המצויין באותו תפקיד שעשה גם ב"אישה, בעל, בית" – נמצא בטיפול פסיכיאטרי כבר שלוש שנים. או השיחה האחרונה של נפתלי הבלש, סוכן הביטוח ומפריח היונים, שמשחק אותו נהדר דב נבון גם בתור מלאך המוות – עם שני הילדים המתים, יובל ורועי. היה אפשר לסיים את ההצגה תמונה אחת קודם.
אבל לבד משני אלה, זהו מחזה שנון, בנוי היטב, מלא הפתעות ויחד עם זה כתוב לפי מיטב המסורת של הקומדיה או הטראגיקומדיה, ואף שאולי התכוון מחברו שהוא יהיה סאטירי, מצליף ומוכיח – הוא לא. בשיחה עימו בתוכנייה מנסה הספרי לתת משמעויות פוליטיות, שמאלניות כמובן, למחזה, אבל איכשהו המחזה שלו מוכיח דווקא את ההפך, את הסולידאריות הישראלית, את הגורל המשותף, את הרגשת הבית ואת תרבות הבית שזר לא יבין.
מבחינה זו המחזה קשה מאוד לתרגום כי הוא מניח מראש שאתה יודע הרבה דברים שרק נרמזים כאן אבל ברורים לכל ישראלי. התאבדותו של רועי בסוף, לאחר שכבר ביקש להתגייס אך נראה שמצבו הנפשי באמת מעורער – היתה צריכה להיות הבשורה הפוליטית-חברתית של המחזה, אבל מבחינת העלילה היא החלק הפחות משכנע ופחות חזק משאר ההתרחשויות במחזה, והתגובה של הצופה בהתאם.
ואילו שמואל הספרי כבמאי הוא ממש אשף, ויכול להיחשב כאחד מטובי הבמאים שלנו. שפע של המצאות, מעברים מהירים, שימוש במסך ענק לקטעים מוסרטים, דוקומנטאריים בחלקם, שעשויים הרבה יותר טוב מהאפקטים המוגזמים של יבגני אריה בתיאטרון "גשר". ציון 9 מגיע להספרי על הבימוי לא פחות מאשר על כתיבת המחזה.
עלילת המחזה פשוטה וסוחפת. שתי טיסות של קבוצת אוהדי הפועל תל-אביב למשחקי חוץ בניקוסיה (במקום בישראל) ובמילאנו, נגד קבוצת מילאן האיטלקית, במאבק על רבע גמר גביע אירופה. ובינתיים נפרשים יחסים מורכבים ומשתנים בקרב חלק מהאוהדים, שאינם רק סטאטיסטים רוקדים ושרים, אלא קשורים ביניהם ביחסים משפחתיים ושיפוציים, שזה נושא אהוב על הספרי. הבתים משופצים והמשפחות מתפוררות. אבל הרקע הפסיכולוגי להתפוררות אינו תלוי רק במצב הביטחוני או בממשלה הימנית, אלא אלה כמעט כולם אנשים קצת דפוקים, קצת פאתטיים, שמחפשים את האושר ואת השלווה שאינם, שהרי אם היו, על מה היינו כותבים מחזה?
ציון 9 מגיע בהחלט גם למשחקם של ליליאן ברטו בתפקיד נעמי, בייחוד הראיון שהיא עורכת לעצמה בתור פסיכולוגית העונה לשאלות מוקלטות שלה-עצמה, ליונתן צ'רצ'י בתפקיד קבלן השיפוצים קדוש, לאיתי תורג'מן בתפקיד בנו רועי, לדב נבון בתפקיד נפתלי, וגם לדורית בר-אור, המאהבת מרינה, שכולה מצבּוּר שובה-לב של מרץ, הומור ונוכחות חזקה על הבמה, אף שאינה יפהפייה.
יפהפייה היא הילה רביב, שממלאת כמה תפקידים צדדיים אבל פניה יפות להפליא וקורנות יופי כל אימת שהיא נראית על הבמה. שני האחים בהצגה, יואל (חוקר הבאוהאוס בתל-אביב ששכל את בנו בפיגוע בדיזנגוף סנטר) ומוטי (כתב הספורט), יואב הייט ומוטי כץ – אף הם טובים מאוד, אבל ממש צפוף בצמרת הציונים בהצגה הזו.
ציון 9 מגיע גם לאלדד לידור על המוסיקה ולדרור הרנזון על התפאורה הפשוטה יחסית וגם מדהימה ומשכנעת, בייחוד השימוש המדהים בצבע האדום, צבעו של "הפועל תל-אביב", שמעניק לכל ההצגה חותם ואווירה בלתי-רגילים. ההצגה ודאי תזכה להצלחה רבה ותוצג חודשים ארוכים. הושקע בה גם ידע רב בספורט הכדורגל ובתולדותיה של קבוצת הפועל תל-אביב, ונראה שכל העובדות הספורטיביות המתוארות בה, כך אכן אירעו.
מאוהב בגבְּריאלה
רק מעטים שמו לב לכך שהסופר בן עזר הקדיש בתמימותו את הרומאן האחרון שלו, "חנות הבשר שלי" (בהוצאת "אסטרולוג", 2001) – "אַ לַה גרנדֶה אקטריז גבּריאלה סְפַּאניק, לַה אוּזוּרפָּאדוֹרָה" – לשחקנית הטלנובלות המקסיקאיות היפהפייה, ילידת ונצואלה – גבריאלה ספאניק, "הפולשת" (זה השם העברי לטלנובלה שבה כיכבה, אחרי "המתחזָה" ולפני "בשם האהבה"); ורק מתי-המעט שקראו את הספר גם הבחינו כי בעל חנות הבשר השמן מגבעתיים, הקצב-הרוצח – גיבור הרומאן, מכור אף הוא לטלנובלות והן משמשות לו תחליף לחיים אמיתיים.
ומדוע תמימותו של מר בן עזר? גבריאלה ספאניק אפילו לא ענתה לו במכתב תודה לאחר ששלח אליה את הרומאן, המלוּוה במכתב כתוב בספרדית, כמו גם שפת ההקדשה בגוף הספר – וזאת על פי הכתובת שהמציא לו הירחון העברי של הטלנובלות הלטינו-אמריקאיות "ויווה פלוס".
והנה, החל מיום חמישי, 17 בפברואר 2005, מככבת גבריאלה ספאניק בטלנובלה חדשה, "לַה פְּריסוֹניֵירָה", כלומר, "האסירה" (בימי חמישי, שישי ושבת בערוץ "ויווה פלטינה") – "ומי אם לא מר לב שבור בן עזר," קובע בצער סופר נידח, "מזניח את עבודותיו האחרות ואינו מחמיץ אף פרק שבו מככבת השחקנית האהובה עליו, אשר על אודותיה מן הסתם הוא חולם בלילות ותקופת-זמן אף החל לדבר בקול עבה, כמוה – חרף התכחשותה לו."
לסופר נידח נודע כי שותפה להתמכרותו של מר בן עזר לטלנובלות בהן מככבים גבּריאלה ספאניק (וגבּריאל קוראדו) – היא עוזרת-הבית שלו, והשניים מדסקסים את הפרקים האחרונים שראו – בארוחות-הבוקר המשותפות להם במיטבח בימי שלישי; ארוחות אשר במרכזן ניצבים כד מיץ תפוזים סחוט טרי מפרדסיו עמוסי הפרי של בעל הבית וקערת סלט ארצישראלי עשיר שהוא מכין [מתכונו יובא באחד הגיליונות הקרובים לאחר שתוסדר החסות המסחרית למרכיביו השונים מטעם היצרנים או ממועצת הצמחים].
העוזרת מעדכנת את בעל-הבית במועדי השידור ומביאה לו לעיון את "ויווה פלוס". לאחרונה הצטערו שניהם לקרוא בירחון כי גבריאלה ספאניק נכוותה קשות במיטבח ביתה (יש גם תמונה של המסכנה).
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
פברואר 1973
מתוך ספר שיריו של בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" העומד להופיע בקרוב בהוצאת "אסטרולוג".
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את הגיליונות הקודמים
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל