| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 317
תל אביב, יום חמישי, ח' באדר א' תשס"ח, 14 בפברואר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, ביום רגיל של ים (שיר).
דב אֹשרוב: זיכרונות משפחתיים מפתח תקווה.
ד"ר גיא בכור: 1. "חיסול אלוהי"? על חיסולו הנועז של עימאד מורנייה. נסראללה בצרות. 2. קריאת המואזין מעל לעיר אוקספורד, ובריטניה המתאסלמת.
אהוד בן עזר: יום 69 בירנטון, ליד אוקספורד, ב-12 במאי 2003.
הפינה של ההוא מחלם: ישראל הר / זריקה (שיר).
אורי הייטנר: 1. אחריות נוסח רבין. 2. בין גולדה לאולמרט.
רות ירדני כץ: במסעדת "קרוון" באבו-גוש.
יוסף דוריאל: אסון האסטרטגיה של מעלי גירה.
יוסי גמזו: זַעֲקַת שְֹדֵרוֹת.
ברוך תירוש: עצות לחיים יבין לַסרט על ערביי ישראל.
משה שפריר: עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי (פזמון ליום חג האהבה).
יעקב פדהצור: אין לעמדתי שום קשר לנשיא הקודם, חובב השמלות.
צבי גנין: האם הקהילות היהודיות הקטנות בדרום ארצות הברית נעלמות?
רשמי מסע במדינת מיסיסיפי, אוקטובר 2007.
בוב דילן: הבריון של השכונה.
"צבא סדיר הנדרש לחסל אירגון טרור לעולם לא יצליח לעמוד במשימתו!"
שמאי גולן [עורך]: מתוך הספר "טניה ופליקס גולדשטיין": הייתי רופא בגיטו.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק כ"ב, משה דויד הולך לדבר עם ספראי.
ארוחה חגיגית לשלושה עם אנקל בן בשבת בצהריים ב"עד העצם" ב-540 שקל כולל הטיפ.
יצחק אוורבוך-אורפז
ביום רגיל של ים
בְּיוֹם רָגִיל שֶׁל יָם
אֵין יוֹם רָגִיל שֶׁל יָם
כָּל יוֹם רָגִיל שֶׁל יָם
הוּא אִישׁ טוֹבֵעַ
וְחוּט שֶׁל עֲפִיפוֹן
שָׁמוּט
מְצַיֵּר עַל הַחוֹל.
מתוך המחזור "נגיעות" (7)
* * *
וכרגיל מי מרוויח מהמצב?
ש"ס!
ובל נשכח את החרדים המתפרנסים משנת השמיטה ומיבול הגויים על חשבון החקלאות היהודית!
ואת הדתיים שטוב להם זרע של גוי מזרע של יהודי לשם הפרייה חוץ גופית מחשש לממזרות ולגילוי עריות אבל אם בתם תינשא לגוי... אוי ואבוי!
* * *
דב אֹשרוב
זיכרונות משפחתיים מפתח תקווה
שלום אהוד,
כמה זיכרונות משפחתיים מהמושבה פתח תקווה, אם המושבות, משנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19.
פנחס בן יעקב הלוי אשרוב, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1888. הוא התיישב תחילה ביפו ובשנת 1890 נמנה על מקימי המושבה רחובות ועל ראשוני תושביה. שנתיים אח"כ עלו גם אחיו דב בן ה-15, הוא סבי, ואחותו שרה בת ה-17, מהעיירה ויטבסק שברוסיה הלבנה. השניים פנו תחילה למושבה ראשון לציון. ישרה נשאה שם לבן משפחת רפופורט, מראשוני המושבה, ואילו סבי דב עבר בשנת 1892 לפתח תקווה. הוא עבד באחוזתו הגדולה של אמיל לחמן, יהודי שישב בגרמניה וניהל משם את האחוזה בידי נציגים מקומיים, הרב י.ל.פרומקין, שגר בבניין הגדול דמוי הצריף של החווה, ואחריו עקיבא ליברכט, שאף הוא גר במקום. בשנת 1896 שימש כבר סבי בתפקיד מנהל עבודה בחווה. באותה שנה נשא סבי לאישה את מרים (מושי) בת דב בן שניאור זלמן לוין .על סבתי מרים ומשפחתה, ברצוני לספר הפעם
שם משפחתה המקורי היה חפץ. כאשר קיבל אביה צו גיוס לצבא הרוסי, טיכסה המשפחה עצה כיצד להסיר מעליו את רוע הגזרה. היות והחוק פטר אז בנים יחידים מחובת הצבא, הגיעה המשפחה להסכם עם שכניהם, בני משפחת לוין, שהיו חשוכי ילדים, שבנם דב יאומץ על ידם רשמית כבנם היחיד. כך שוחרר דב מגיוס ושם משפחתו הוסב מחפץ ללוין. אחד מאחיו, ישה (היו לו 15 אחים ואחיות), היה הכנר המהולל ישה חפץ.
לדב היו 12 בנים ובנות. אחת הבנות היתה סבתי מרים. סמוך לשנת 1898, שנת העלייה ארצה, התאהבה רבקה, אחות סבתי, בקצין צבא רוסי, לא יהודי. כדי להרחיקה ממנו, החליט אביה דב, שהיה יהודי אדוק, לעלות ארצה. גם מותה הפתאומי של אשתו לא עצר בעדו. הוא עלה על האונייה בנמל אודסה עם 12 ילדיו והפליג ארצה. שייטי הסירות הערביים בנמל יפו, אשר השליכו אותו ואת 12 ילדיו בזה אחר זה מהאוניה אל הסירה שהביאה אותם אל החוף, כינו את דב בכינוי המתאים: "אבו טנעש" (אבי ה-12), וכינוי זה דבק בו לאחר הגיעו לפתח תקווה ואף עבר אח"כ לאחד מבניו.
הריחוק מאהובה לא ריפה את ידי רבקה. האהבה גברה על הכול. היא חזרה לרוסיה ונישאה שם לבחיר ליבה. אביה האומלל ישב עליה "שבעה", כאילו עברה מן העולם.
סבתי מרים היתה בת 10 בהגיעה למושבה, ובת 18 בהינשאה לסבי. חיי בני המשפחה במושבה והקשיים והסבל שהיו מנת חלקם הם עניין לרשימה נפרדת. אסיים באנקדוטה הקשורה בטובה, אחות סבתי מרים. טובה נישאה, בנישואים שניים, לנפתלי ("נפתולה") סווטיצקי (1849-1949), יליד רוסיה, שנמנה על חבורת הבילויים ואח"כ על מחדשי היישוב בפתח תקווה. "נפתולה" היה אלמן, אב לשני בנים ובת, גבה קומה, חזק בגופו ויפה תואר, בעל מטעי שקדים וזיתים במושבה. לו ולאחיו ראובן ואברהם היה שטח אדמה גדול באדמות ה"ביצה" של פתח תקווה (עניין אדמות הביצה הוא פרק מעניין בפני עצמו בתולדות המושבה).
"נפתולה" זכה בחיים ארוכים. עד ימיו האחרונים עבד בטוריה, דאג לעצמו וזיכרונו היה צלול לחלוטין. מסופר עליו שנהג להלך בנעליים בלי שרוכים, ושברוכבו על חמורו היו רגליו הארוכות נגררות על הקרקע. כאשר חלה יום אחד בשפעת קשה, רכב על חמורו למושבה ראשון לציון, שם אושפז במרפאה. האחות הניחה בקבוק תרופה ליד מיטתו והוא שאל אותה מתי יוכל לחזור לביתו.
האחות ענתה שיהיה רשאי לחזור כשיגמור "את כל הבקבוק."
לאחר שיצאה האחות לגם "נפתולה" את תוכן הבקבוק בבת אחת, גרר את רגליו, יצא מן המקום, עלה על חמורו וחזר לפתח תקווה.
ד"ר גיא בכור / שני מאמרים
1. "חיסול אלוהי"? על חיסולו הנועז של עימאד מורנייה. נסראללה בצרות
סוריה ואיראן קיוו לנהל את המערכה בתוך ישראל או ברשות הפלסטינית הצמודה אליה? ובכן, המערכה נודדת אליהן, לפחות לעומק סוריה. זוהי תזכורת כי המזרח התיכון הוא בבחינת כלים שלובים, מה שיורד כאן, עולה שם , ולהיפך. זוהי הרחבה של הסכסוך במטרה לצמצמו. האם החישוב הזה יצליח? את זה עוד נראה.
חיסולו של הארכי-טרוריסט עימאד מורנייה הינו מכה קשה לארגון חיזבאללה, לגרורות של הארגון כמו חמאס, וכן לאיראן, שמורנייה היה המתאם הראשי שלה בקרב אירגוני הטרור באיזורנו. האירגונים יתקשו להשתקם מן החיסול, שכן למורנייה היו קשרים ומערכי הפעלה נסתרים שהיו ידועים רק לו, ואת כל המערך הזה הוא לקח איתו. בעוד אבו ג'יהאד, שחוסל באפריל ,1988 היה כבר מחוץ למשחק, מורנייה היה עמוק בתוכו.
סגירת מעגל: עימאד מורנייה, האחראי המרכזי על המבצעים בחיזבאללה, אחראי לשרשרת של רציחות בחיילי צה"ל. החל מפיגוע צור, שבו נהרגו חיילי צה"ל רבים, המשך בתכנון חטיפת שלושת חיילי צה"ל בשנת 2000 – עדי אביטן, עומר סואעד, ובני אברהם ז"ל, ולאחר מכן של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. מורנייה היה מעורב בפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה, וכן במרכז הקהילה היהודים בבואנוס איירס. מבחינת ישראל הוא היה אוייב גדול.
זהו לקח לטרוריסטים, שבכל זאת, יש לבסוף שכר ועונש, אפילו אם הדבר מגיע במאוחר, דבר שעשוי ליצור מערך הרתעה לטרוריסטים עתידיים. על הקהילה הבינלאומית לגבות את סילוקו של ארכי טרוריסטי כזה, ולהתאגד מאחוריו.
אינני יודע מי ביצע את החיסול הזה, וישראל מכחישה, אך מדובר בחיסול מדוקדק, מתוכנן, ומקצועי. הוא מעיד על ידע עמוק ומקורות בתוך ארגון חיזבאללה, מקורות, מודיעין בזמן אמיתי ותעוזה. לא סביר להניח שבידי אירגונים לבנוניים אנטי-סוריים למיניהם ידע כה מעמיק ומקצועי או עניין במורנייה דווקא.
דמשק אינה חסינה, וניתן להגיע גם אליה בחיסולים פוליטיים. אם חשבה סוריה שלבנון תבער, ישראל תבער, וכך עיראק והרשות, בעוד היא חסינה, הרי שהיא טועה, ויעיד על כך החיסול הזה. כל צמרת חמאס אינה חסינה עוד, למרות שהיא מסתתרת בדמשק, לכאורה הרחק מן הסכסוך. משמעות הדבר שכל הצמרת הזו חייבת עכשיו לרדת למחתרת, בדיוק כמו הכפופים לה ברצועת עזה.
זהו לקח לנסראללה, כי פחדיו, שגרמו לו להסתתר בשנה וחצי האחרונים – אינם רחוקים מן המציאות. אם בתוך דמשק התבצע חיסול מדוקדק שכזה, אז בביירות? שם הרבה יותר קל.
איפה "הניצחון האלוהי" עליו מיהר להכריז נסראללה? ואם זה חיסול כה מתוחכם, אולי זהו חיסול אלוהי?
החיסול הזה הוא מכה מוראלית קשה לחיזבאללה, שכבר כך שרוי במרה שחורה, אותה הוא מסווה בהתפארות ניצחון. המכה כה קשה, עד כי בארגון לא חושבים אפילו לעטוף גם אותה בשלל ניצחונות מזוייפים.
חיזבאללה אמור להיות מודאג מאוד,שכן מתברר שהרבדים החשאיים ביותר שלו, חשופים למתנגדים לו, יהיו אלה מי שיהיו. הרבה מאוד בירורים פנימיים יצטרך עכשיו הארגון לעשות.
החיסול הוא גם הטלת אלומת אור חזקה לעבר דמשק, ששוב מתברר שהמחבלים המסוכנים בעולם מסתובבים אצלה באין מפריע. בכירי חמאס, הג'יהאד, חיזבאללה, ואולי גם פושעים נאציים, שקיבלו שם מקלט מזמן. זהו איתות לסוריה שגבולותיה פרוצים, וכי ניתן לעשות בשטחה כמעט כל דבר. זהו איתות שמצטרף לתקרית המטוסים מן הקיץ, ובייחוד גם הסורים אמורים להיות מאוד מודאגים מהמתרחש בשטחם, ואשר אותו אין ביכולתם לעצור.
סוריה ואיראן קיוו לנהל את המערכה בתוך ישראל או ברשות הפלסטינית הצמודה אליה? ובכן, המערכה נודדת אליהן, לפחות לעומק סוריה. זוהי תזכורת כי המזרח התיכון הוא בבחינת כלים שלובים, מה שיורד כאן, עולה שם, ולהיפך. זוהי הרחבה של הסכסוך במטרה לצמצמו. האם החישוב הזה יצליח? את זה עוד נראה.
חיזבאללה מאשים ישירות את ממשלת ישראל בחיסול. אם הדבר נכון, הרי כל מלחמת לבנון מקבלת פרספקטיבה אחרת לגמרי. אם כך הוא הדבר, הרי שלישראל כלים מודיעיניים מבצעיים מתוחכמים, עד כדי פליאה. הבעייה במלחמה האחרונה היו הידיים שלא ידעו לנהוג במכונית כה משוכללת. אפילו מרצדס, אם תונהג בידי טירון, עלולה להתהפך.
ושוב, אם נאמץ את טענת חיזבאללה, הרי שהארגון הזה מעיד שישראל חזרה לפעול "עם ראש", להעיז, לחזור למיתקפה ולא רק מיגננה, לתכנן ולבצע, בדיוק מעורר תדהמה. בהנחה שחיזבאללה צודק.
חיסולו של מורנייה אמור לעורר דאגה רבה בצד השני, לא רק בגלל הנזקים שנגרמו לו עם החיסול, אלא בשל מה שמתברר כידה הבאמת ארוכה של ישראל, אם אכן ידה בעניין.
13.2.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
2. קריאת המואזין מעל לעיר אוקספורד, ובריטניה המתאסלמת
נושא האסלאם אינו יורד מסדר היום האנגלי, כאשר ראש הכנסייה האנגליקנית קרא ליישם חלק מחוקי השריעה האסלאמית בממלכה, כאשר תופעת ריבוי נשים מוכרת למעשה, ועכשיו הוויכוח החדש שם: האם יותר למואזין של אוקספורד להשתמש ברמקולים בקריאה היומית לתפילות?
קריאות המואזין מעל לעיר אוקספורד הבריטית, מעוז האקדמיה ותרבות המערב? טוב, זה כבר קורה חמש פעמים ביום, מן המסגד המרכזי של העיר. אלא שהוויכוח שניצת שם באחרונה הוא מתקדם יותר: המסגד המרכזי הגיש בקשה להשמיע את הקלטות המואזין חמש פעמים ביום – באמצעות מערכת רמקולים, בנימוק, ההגיוני, ש-7,000 המוסלמים של העיר אינם יכולים לשמוע את הקריאה לתפילה ללא רמקולים. כיוון שבריטניה היא דמוקרטיה ליברלית, האם יקופחו הזכויות הדתיות של אלפי המוסלמים בעיר?
קמה מהומה גדולה. קודם כל השכנים של המסגד הגישו התנגדות בוועדות העירוניות, בטענה שזה יפגע ברגשותיהם ובאיכות החיים שלהם, וכן, שבעקבות הקריאות יהפוך האיזור הגובל עם המסגד למוסלמי, תהליך שכבר קורה כיום.
גם ראשי הכנסיות המקומיות הגישו התנגדות, ואפילו הפרופסורים הנאורים של אוקספורד, אלה שתמיד יהיו נגד ישראל ובעד הצד הערבי, עד שזה מגיע אליהם הביתה. אז הם פתאום משנים את דעתם. פרופסור להיסטוריה באוקספורד ובעצמו תושב העיר, אלן צ'פמן, אמר לאלג'זירה: "אנו כועסים מאוד, כי הם מנסים לכפות את דעתם ואת דתם על סביבה שאינה מוסלמית. אנו רואים זאת כניסיון לכפות את האסלאם על חברה שתרבותה נוצרית." כומר אחר בכנסיה המקומית אמר על מערכת הכריזה המוצעת מן המסגד: "זהו צעד שאינו אנגלי."
מיספר התושבים באוקספורד כ-150 אלף, ומיספר המוסלמים כ-7,000 –אלא שמיספר המוסלמים מזנק ועולה, ובעוד עשר שנים המספרים יהיו כבר אחרים. בבריטניה כ-55 מיליון אזרחים, מתוכם כשלושה מיליון מוסלמים. כבר היום עולה מיספר המתפללים במסגדים באנגליה על אלו הפוקדים את הכנסיות, כתוצאה מחילון של הרוב, וכמעט-עוינות ללאומיות הבריטית, תוצאה של חינוך ארוך שנים לרב-תרבותיות. חלק מן הציבור הבריטי מתרחק מן הכנסייה האנגליקנית שלו, שראשיה מחוללים סקנדל אחר סקנדל. לפני כשנתיים טען בישוף אנגליקני שישו לדעתו היה בכלל הומו. לדבריו, "ישו לא היה נשוי. הוא נסע עם חבורת גברים, ונהנה ממערכת יחסים קרובה עם אחד ממאמיניו." הדברים התפרסמו בעיתון הבריטי "דיילי טלגרף", וכרגיל עוררו סערה והתרחקות של אזרחים נוספים מן הכנסייה הזו וממנהיגיה השערורייתיים.
בחודשים האחרונים הולכות וגוברות דרישות המוסלמים בבריטניה, דבר שרק מגביר את המתח הדתי והעדתי במדינה, עד שבסופו של דבר יתפוצץ. לאחר שכארבעים אחוזים מן המוסלמים הבריטים ציינו בסקר ("סנדיי טיימס") שהם מעונינים ביישום חוקי האסלאם ("השריעה") בבריטניה, הדהים בימים האחרונים את כולם ראש הכנסייה האנגליקנית, והסמכות הרוחנית הבכירה ביותר של הכנסייה הזו, ד"ר רואן וויליאמס. הוא אמר בשבוע שעבר כי אימוץ חוקי ההלכה המוסלמית בבריטניה הוא מהלך "בלתי נמנע", לאור האופי הדמוגראפי החדש של הממלכה. הוא טען כי הממלכה הבריטית צריכה להתאים את עצמה לכמה מחוקי ה"שריעה" בניסיון לפתור את חילוקי הידעות סביב מספר נושאים החשובים לאיסלאם. הדבר עורר ביקורת קשה ברחבי בריטניה ובתוך הכנסייה האנגליקנית.
לאור ההתנגדות הרבה שדבריו עוררו הוא התנצל, אך הנושא חדר אל הפוליטיקה הבריטית, ועוד יחזור, שכן המוסלמים מתחילים להיות כוח אלקטורלי. רואן התכוון בדבריו בעיקר לדיני המעמד האישי, חוקי המשפחה, כולל ריבוי נשים, בנקאות מוסלמית, נישואין, גירושין ועוד. בבריטניה ריבוי נשים הוא אסור, כמובן, אך באחרונה עבר תיקון שמכיר דה-פקטו בריבוי נשים אצל מוסלמים. לאור התיקון בחוק יינתנו קיצבאות ביטוח לאומי עבור כל אישה הנשואה לאותו גבר. מה משמעות הדבר? תופעת ריבוי הנשים תתלקח עכשיו כמו אש בשדה קוצים, שכן רבים יחמדו את הקצבאות הנוספות. בהתאם לכך גם הריבוי הדמוגראפי.
בריטניה, כמו כל מערב אירופה עומדת בפני דילמה קיומית: אם יבלמו את המוסלמים יואשמו בגזענות, והדבר סותר את החינוך הליברלי שהעניקו לעצמם. לא יבלמו – ייכחדו.
הממשלות האחרונות בבריטניה ניסו להתמודד עם הבעייה כמו השליטים הערביים: לנסות ולהגיע להסדרים עם המנהיגות המוסלמית הפוליטית, מתוך תקווה שזו תבלום את הקיצוניים בקרב העדה. תמורת הבנות והסדרים אלה המנהיגות הפוליטית המוסלמית דורשת מטבע הדברים תמורה.
ובחזרה לאוקספורד: לאור ההתנגדות שקמה בעיר להשמעת קריאת המואזין ברמקולים, הולכים הצדדים כפי שזה נראה לסוג של פשרה, לה מוכן גם האימאם של המסגד הגדול: במקום קריאת מואזין עם רמקולים חמש פעמים ביום, כפי שזה בכל מדינה מוסלמית, יסתפקו הצדדים בקריאת המואזין עם רמקולים רק פעם אחת בשבוע, בתפילת יום שישי. עוד פשרה בסגנון האנגלי.
13.2.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אהוד בן עזר
יום 69 בירנטון, ליד אוקספורד
ב-12 במאי 2003
[מתוך היומן שיועמד במלואו לרשות הציבור בשנת 2036]
12.5.03. יום שני. [---] בדרך חזרה מהידינגטון, באוטובוס, אנחנו נוסעים במרסטון רוד, בדרך ממרסטון לדרום-מזרח אוקספורד, מקום התפצלותם של איפלי רוד וקואלי רוד. מצד ימין, צפון, אני רואה שטח מדשאה ענקי, כמו של מרוצי סוסים, ובאמצעו מפעל בנייה אדיר, עדיין איזה חמש קומות מתחת לאדמה על פני שטח של מאות מטרים מרובעים, כאילו בונים כאן כור אטומי, ופתאום מופיע שלט גדול: "המרכז האיסלאמי של אוקספורד".
אני נזכר שהיה בעיתונים ויכוח גדול עם הקולג' שמכר להם את השטח, אם איני טועה הקנייה נעשתה בעורמה, משהו היה לא כשר, ותחילה עברו שנים ולא אישרו להם. עתה הם בונים שם משהו שניראה יותר כמיבצר טרור עולמי ומרתפים לאימון בנשק ולאיחסונו, מאשר קולג' או מרכז לימוד. אני מתאר לעצמי איזה גדודי מוסלמים קיצוניים ומשכילים יצאו מכאן בעוד שנים אחדות לפעול נגד ישראל, נגד יהודים (כולל באוקספורד עצמה), ונגד האנגלים המטומטמים שמאפשרים להם לבנות מיבצר אוטונומי שכזה בלב-ליבה של עיר האוניברסיטה העתיקה והמפוארת. זה יחזור אליהם כמו בומרנג. אני משוכנע שהכול נבנה בכסף סעודי ובקרנות משפחת בן-לאדן, וכי כל חוג לימוד וכל פירסום שהם יממנו יהיה אנטי יהודי ואנטי ישראלי מלכתחילה, ומבחינה מדעית כל העשייה שלהם תהיה שווה לתחת. כמו שראינו בשעתו בתערוכה על הקופטים במרכז המוסלמי בפריס, מילה אחת לא נכתבה שם על רדיפותיהם ועל אפלייתם בידי השלטונות המצריים עד עצם הימים האלה.
שתי הערות לד"ר גיא בכור
סופר נידח שלום,
אני מסב את תשומת לב הקוראים לשתי טעויות/הטעיות במאמרו של ד"ר גיא בכור:"ועוד הפתעות, מתוקות כלענה"(גיליון 316).
1. גיא בכור טוען שישראל איפשרה חיבור חופשי של רצועת עזה לעולם החופשי דרך מצרים. ההיפך הוא הנכון. לפי דרישת ישראל, נסגר מעבר רפיח ולכן לא היתה תנועה של סחורות אזרחיות ואנשים בין רצועת עזה למצרים.
2. החמאס לא מעוניין לדבר איתנו על שלום, אך הוא כן מעוניין לדבר איתנו על הפסקת אש (הודנא), ועל הפסקת המצור. אנו מנהלים מו"מ עם החמאס (באמצעות המצרים) כדי לשחרר את גלעד שליט. טענתו של גיא בכור כאילו החמאס לא רוצה כלל לדבר איתנו, אינה נכונה.
רון וייס
רמת גן
הפינה של ההוא מחלם
אהוד יקר אני שולח למכתב עיתי ולחדשות בו עזר
ישראל הר
ז ר י ק ה
מוֹר וְקִנָּמוֹן מֵרִיחַ אַפִּי מֵאָז יוֹבַנְקָה רְאִיתִיךְ
רוֹקֶדֶת הִזְמַנְתִּי אוֹתָךְ לִסְעוּדַת דָּגִים בְּבֵית הָאֹכֶל
תַּחַת הַמַּדְרֵגָה שֶׁל הַמִּסְגָּד בַּכְּנִיסָה לִנְמַל יָפוֹ לְעוֹלָם
לֹא אֶשְׁכַּח אֶת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הַחוֹשְׁקוֹת זְרוֹעִי בַּמַּעֲלֶה
רָצִית לָחוּשׁ אֶת הַחוֹל בְּכַפּוֹת רַגְלֵינוּ וְאֶת הָרֶשֶׁת – בָּא
גַּל הַגָּדוֹל שֶׁסְּחָפַנּוּ עַד לְסֶלַע אַנְדְרוֹמֶדָה שָׁם אָבַד זִכְרוֹנִי
וְצָמְחָה בּוּעָה בְּמַרְפְּקִי כְּגֹדֶל כַּדּוּר טֶנִיס וְהַדּוֹקְטוֹר קַפְקָא
צָעַק אֶל אֲחוֹתוֹ הַיּוֹשֵׁב בַּדִּין צָרִיךְ לְהַזְרִיק זְרִיקָה שֶׁתְּפָצַח
הַחֲסִימָה בִּקְלִפַּת הַמֹּחַ וּמוֹר וְקִנָּמוֹן בָּא כְּאֵשׁ אוֹר מֵאֲחוֹרֵי
הַקְּלָעִים מִנְּהַר הַלֵּתֵי רָאִיתִי אֶת סָבִי וְסָבָתִי חֲבוּקִים מְגִינִים
עָלַי מִפְּנֵי הַמַּכָּה וּסְטִירוֹת שֶׁבָּאוּ וְעוֹד יָבוֹאוּ
תודה אהודים יקרים מישראל הר
אורי הייטנר / שני מאמרים
1. אחריות נוסח רבין
"יועמדו לדין האנשים שהיו אחראים בשעתו להחלטה לצאת ל'מבצע אנטבה' – שאלמלא הצליח היה נגמר באסון נורא!" – כתב אהוד בן עזר בגליון 316, רמז לביקורת על אולמרט בעקבות כשלון המלחמה.
ובאמת, מה היה קורה אילו נכשל המבצע? יש הבדלים רבים בין מבצע אחד למלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות, מלחמה צודקת, שאלה שהחליטו עליה ראויים על כך לשבח, אך היא נוהלה באופן שערורייתי ולכן תוצאותיה הן כישלון חרוץ.
בעיניי, גם אם מבצע אנטבה היה נכשל, ראוי היה להצדיע לראש הממשלה רבין על עצם ההחלטה, כפי שראוי היה להצדיע לו על ההחלטה לנסות לשחרר בכוח את נחשון וקסמן, בקדנציה השנייה שלו, כעבור 17 שנים, על אף כישלונה.
זו עמדתי, אך זו אינה עמדתו של רבין. כאשר רבין הציג בפני הממשלה את תוכנית המבצע, הוא אמר שאם הוא ייכשל חלילה, הממשלה תהיה חייבת להתפטר. איפה הוא, ואיפה אולמרט, שאחרי הכישלון הודיע שייכתב אשר יכתב בדו"ח וינוגרד – הוא לא יתפטר?!
שלב א' בלקיחת אחריות על כישלון, הוא להודות בכישלון. בנאומו בכנסת הציג אולמרט את הכישלון כהצלחה גדולה. אם כך הוא רואה את הדברים, אין ספק שהוא אינו האיש המסוגל לתקן את הכשלים.
2. בין גולדה לאולמרט
"גולדה מאיר נהגה כיאות בימים הקריטיים שקדמו לפרוץ המלחמה. מיד לאחר שובה מחוץ לארץ היא נפגשה עם סגן ראש הממשלה, שר הביטחון, השר ללא תיק גלילי, והרמטכ"ל לדיון, בעיקר במצב ברמת הגולן. בתום ההתייעצויות היא החליטה להביא את המצב לאורך הגבולות לידיעת הממשלה בישיבתה הבאה שנועדה ל-7 באוקטובר. ביום שישי, 5 באוקטובר, היא החליטה, על בסיס ידיעות מטרידות שהגיעו אליה באותו יום, לזמן את כל השרים שהיו אתה באותה עת בתל אביב. בפגישה ביקשו השרים את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על גיוס, אם יהיה צורך, במהלך יום הכיפורים... ראש הממשלה השתמשה בסמכותה כראוי ובתבונה בעת שהורתה על גיוס המילואים בשבת בבוקר, למרות השיקולים הפוליטיים כבדי המשקל שהיו כרוכים בכך."
טקסט זה לקוח מתוך דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שחקר את המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים. הוועדה המליצה להדיח מתפקידם את הרמטכ"ל דוד אלעזר ואת ראש אמ"ן אלי זעירא. היא לא תבעה מראש הממשלה גולדה מאיר ומשר הביטחון משה דיין לשאת באחריותם המיניסטריאלית למחדל ולהתפטר. הדו"ח אף שיבח את גולדה על התנהלותה. ואף על פי כן, ימים אחדים אחרי פרסום הדו"ח, החליטה גולדה להסיק מסקנות אישיות ולהתפטר, ואף פרשה מהחיים הפוליטיים. "לעולם לא אסלח לעצמי," אמרה, על כך שלא פעלה על פי האינטואיציות שלה והעדיפה לקבל את עמדותיהם של הגנרלים שהקיפו אותה – דיין, דדו, בר לב וזעירא, בימים שקדמו למלחמה.
אין לקבל את מסקנות הוועדה ואכן, הציבור הישראלי לא קיבל אותן. צה"ל כפוף לדרג המדיני, והממשלה נושאת באחריות להצלחותיו ולכישלונותיו. ניתן לפתור את הממשלה מאחריות כאשר מדובר בכשל נקודתי של הצבא, אך בוודאי שלא בכשל מערכתי הרה אסון, כמו מחדל יום הכיפורים. אך מה שראוי לציון, הוא שלמרות שהוועדה, שבניגוד לוועדת וינוגרד כן הגישה המלצות אישיות, לא דרשה את התפטרותה של גולדה ואף החמיאה לה, גולדה הבינה שהיא נושאת באחריות העליונה, ובחרה להתפטר, מרצונה החופשי.
ועדת וינוגרד לא הגישה המלצות אישיות, אולם הדו"ח שלה הוא כתב אישום חריף ביותר כלפי אולמרט. הדו"ח החלקי מצביע באופן ישיר על אולמרט, אישית, כאחראי לכישלון. הדו"ח הסופי, בעקבות התערבות בג"ץ, נמנע מלנקוב במפורש בשמו של אולמרט, אך הוא הצביע עליו כאחראי לכשלים, כשהוא מכנה אותו "הדרג המדיני". אולם בניגוד לגולדה, אולמרט אינו שוקל אפילו להתפטר, ועוד בטרם התפרסם הדו"ח הוא הודיע שבכל מקרה לא יתפטר.
המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים היה נורא. הוא החל כבר ב-1970, כאשר גולדה החליטה להתעלם מקירוב טילי הנ.מ. המצריים לתעלת סואץ, תוך הפרה ברורה של הסכם הפסקת האש בין המדינות, בטרם יבש הדיו מההסכם.
בשל הדבקות בקונספציה לפיה מצרים לא תצא למלחמה, צה"ל לא נערך, לא יצא למתקפת נגד, לא גייס בזמן את המילואים, לא קירב את כוחותיו לכיוון תעלת סואץ. אילו עשה כן, ייתכן מאוד שהמלחמה כלל לא היתה פורצת, ואילו פרצה בכל זאת, היתה מסתיימת בניצחון מהיר, תוך חיסכון של רבות מן האבידות. כתוצאה מן המחדל, המלחמה החלה בעדיפות ברורה של האויב, עד כדי סכנה קיומית למדינה. האחראים למחדל, הן צמרת צה"ל והן הדרג המדיני שמעליו, היו חייבים להתפטר.
אולם ראוי לזכור, שחרף תנאי הפתיחה הקשים מנשוא, המלחמה הסתיימה בתוך פחות משלושה שבועות בניצחון ישראלי מזהיר, כשצה"ל עצר 101 ק"מ מקאהיר ופחות מארבעים ק"מ מדמשק. הניצחון הזה הביא את מצרים להתייאש מהסיכוי לנצח את ישראל בשדה הקרב ולחתימה על הסכם השלום עם ישראל. הניצחון הביא לכך שמדינות ערב נמנעו עד היום, 35 שנים לאחר המלחמה, ממלחמה כוללת נגד ישראל.
גולדה מאיר, ניהלה ביד רמה את המלחמה, עמדה כצוק איתן במבחן המשברי הזה, לא נשברה כמו שר הביטחון משה דיין, קיבלה את ההחלטות הנכונות, והכול חרף השבר הקשה, רעידת האדמה בתחילתה של המלחמה. היא ניהלה בנחישות ובתבונה את המו"מ להפסקת האש ולאחר מכן את המו"מ על הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה, והשיגה בהם הישגים מדיניים ניכרים. ואף על פי כן, פחות מחצי שנה לאחר המלחמה, החליטה להתפטר.
אהוד אולמרט, לעומתה, הוביל את המערכה הכושלת ביותר בתולדות המדינה. מלחמה שהחלה בהחלטה ישראלית נכונה ומוצדקת, בפעולה מוצלחת מאוד של חיל האוויר שהשמיד את ארסנל הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה ובאווירת אופוריה של ממש, הסתיימה בכישלון חרוץ. במשך 33 יום, יותר מכל מלחמה אחרת מאז מלחמת העצמאות, לא הצליחה ישראל לנצח ארגון טרור קטן. במשך 33 יום, שותק צפון המדינה בירי מאסיבי של טילים, ועד היום האחרון לא הצליח צה"ל אפילו להקטין את היקף הירי. המלחמה נוהלה בצורה כושלת ומבישה. מצמררת המחשבה מה היה קורה, אילו מלחמת יום הכיפורים, בתנאי הפתיחה שלה, היתה מתנהלת בצורה דומה... מי שנושא באחריות העליונה לכישלון, הוא המנהיג העליון – ראש הממשלה. אך בניגוד לגולדה מאיר, אולמרט דבק בכיסאו.
אף שהשמאל הרדיקלי, בעל ההגמוניה באקדמיה ובתקשורת, אוהב לשנוא את גולדה מאיר, תוך שהוא מדביק לה את עלילת הדם כאילו "סרבנות השלום" שלה גרמה למלחמה, אני מאמין שההיסטוריה תשפוט אותה כמנהיגה גדולה, חרף כישלונה במחדל יום הכיפורים. לעומת זאת, אהוד אולמרט צפוי להיזכר כעסקן קטן וממולח, שעיקר כישרונו – יכולת ההישרדות האישית המרשימה שלו.
* * *
הבעייה של מלחמת העולם השנייה היתה
שאדם יהיר ועקשן וצמא-דם כמו וינסטון צ'רצ'יל
עמד אז בראש ממשלת בריטניה
ראש ממשלה אנגלי אחר
היה מוצא דרך לסיים את המלחמה מהר יותר
ועם פחות קורבנות מכל הצדדים
תוך השגת הסכם שלום סביר עם הקנצלר היטלר
שאותו אפילו ח"כ זהבה גל-און היתה מאשרת
* * *
רות ירדני כץ
במסעדת "קרוון" באבו-גוש
אהוד שלום,
בוא נדבר על כפר אבו-גוש. מתי ביקרת שם בפעם האחרונה?
יודעי דבר מספרים שהכפר קיים למעלה מ-6,000 שנה, ובתקופת המקרא הוא נודע בשם קריית יערים, שבה הוצב ארון הברית. בתקופה הצלבנית ייחסו לכפר את מקום התגלותו של ישו, ואז הוקם המנזר הבנדיקטי. מבנה יפהפה שעד היום קיים וניתן לבקר בו.
כפר ערבי-נוצרי שנמצא בדרך העולה מירושלים לתל אביב, שבנוי על צלע הר, ושהוקם בתקופה העות'מנית בידי משפחת אבו גוש, שצאצאיה הם מרבית התושבים במקום (כ-5,500). בזמן מלחמת השחרור אנשי הכפר נלחמו איתנו נגד הערבים,
האתרים ההיסטוריים מושכים תיירים רבים ופעמיים בשנה (בחג סוכות ובחג שבועות) מתקיים שם פסטיבל למוסיקה ווקאלית, אליו מגיעות קבוצות ומקהלות מן הארץ והעולם, והמקום הומה אדם.
בנוסף הכפר, שלדעתי כבר עיר, משופע במסעדות. מיספר המסעדות שישנן באבו-גוש הוא לא מבוטל, ובימי שבת הן עמוסות ביותר. כמובן שהחומוס הוא מקור גאוותם, וכל מסעדה מתפארת בו. אכלנו בשישי בערב במסעדת "קרוון". המסעדה היתה כמעט מלאה במשפחות שבאו לחגוג יום הולדת, או לחסוך בישול בבית וליהנות יחד. היינו שבעה. המלצר הגיע וביקשתי ממנו "תפנק אותנו."
הוא הביט בי ואמר: "אין בעיה."
פתחנו בעראק, והשולחן התמלא בשפע של סלטים שונים וטריים, פאלפל ופיתות קטנות וחמות מטובלות בשמן זית וזעתר. הפאלפל היה מצויין, ומגש של ממולאים: חצילים וקישואים, ומג'דרה. התנפלנו כי היינו רעבים.
עוד מגש ענק עלה על השולחן שכלל: צלעות כבש, קבב, פרגיות, חזה עוף, ושישליק כבש עם טוגנים. את המנה הזו ליוונו ביין אדום, מרלו חרמון. אבל אחרי מנות הפתיחה כמעט לא נשאר מקום.
לסיום, תה עם נענע ובקלוואה.
כל מה שהוגש היה יותר מבסדר. השירות הפתיע. שירות כזה מזמן לא קיבלנו. אף פעם לא שאלו אותנו: "הכול בסדר?"
לסיום נכונה לסועדים הפתעה: אנשי הפועל ירושלים, שזכו בגביע המדינה בכדורסל ביום חמישי, הגיעו עם הגביע.
שאלתי: "במה זכינו?"
התברר שבעלי המסעדה הם אוהדי "הפועל", ותורמים הרבה כסף לקבוצה, וכהוקרה על תרומתם הביאו להראות להם את הגביע המפואר.
עלות ארוחה לסועד, עם כל ההתפרעויות, כ-130 שקלים, לא כולל שירות.
על השולחן נשאר הרבה אוכל. יהודית, השפית והבעלים של מסעדת השיפודייה במחנה יהודה, לימדה אותי שאם נשאר אוכל, לא להתבייש לבקש לארוז אותו ולקחת הביתה כי ממילא הם זורקים אותו. ביקשתי מהמלצר ששירת אותנו כל-כך יפה לארוז כל מה שנשאר.
יוסף דוריאל
אסון האסטרטגיה של מעלי גירה
כשחוזרים ולועסים את הפתרונות שנכשלו בעבר
אין סיכוי שחשיבה יצירתית תחדור לתודעת הקברניטים
מזה שבע שנים, מתחילת ההפגזות של ישראל משטח אוייב, שקובעי המדיניות וחסידיהם בתקשורת חוזרים ומעלים גירה עם הפתרונות שנכשלו ונשנו למכה זו. בורים במה שנוגע לאופי המערכתי של הבעייה, השמיעו לנו את הנוסחה הפשטנית של "פתרון צבאי" מול "פתרון מדיני", כשלא זה ולא זה הם כלי עצמאי לחיסול הנגע. לאחרונה גם שמענו שר בכיר, מחביבי התקשורת, מטיף – "למחוק שכונה אחת בעזה" – כעונש על כל הפגזה – כאילו לא למדנו כלום מהרס שכונת הדאחיה בביירות במלחמת הכישלון בלבנון. וטוב עשתה ח"כ זהבה גלאון כשמחתה נמרצות נגד שטות זו.
בשורה גדולה הביאו הקברניטים לעם ישראל, כשהבטיחו, מבלי להסמיק, שבעוד שנתיים וחצי יהיה לנו פתרון ליירוט הקסאמים במעופם. מהידע הצנוע שלי בבדיקת אמצעי לחימה, נראה לי שפתרון זה נגוע לא רק בבוּרוּת צבאית אלא גם בבורות באריתמטיקה של בית ספר עממי. וזאת, מבלי לדבר על חשיפת הכוונה – לפיה חיי התושבים בגבול רצועת עזה יהיו עד אז הפקר, וישראל תפסיק לתפקד כמדינה ריבונית, במילוי החובות לאזרחיה והדיפת תוקפנות של אויביה.
במשך שש שנים לא הצליחו מעלי הגירה לבדוק תכנית השונה מאלו שהמשיכו ללעוס, שנבחנה בפורום מקצועי רציני, חוץ-ממסדי, ונמסרה, פעם אחר פעם, לכל מי שצריך. עיקריה היו:
הפצת הצהרה ממשלתית הקובעת שישראל שוללת פגיעה בתושבים בלתי-לוחמים, בניגוד לכנופיות הטרור, שמטרתם המוצהרת היא – הרג ללא אבחנה של אזרחי ישראל, ולכן – מזהירה את התושבים הבלתי-לוחמים במרחבים בהם מסתתרים יורי הטילים והפגזים – שעליהם לפנות את האזור הנגוע, כדי לא להיפגע מירי תגובה ישראלי.
להפעיל את כל אמצעי ההסברה, תוך שימוש בצילומי פגיעות הטרור בישראל, כדי להבהיר לכל הגורמים בעולם את חוסר הברירה של צעד כזה, אם לא רוצים לפגוע בתושבים בלתי לוחמים. החומר ילווה בפרשנות משפטית מוסמכת לצעד זה, לפי החוק הבינלאומי.
במועד שייבחר משיקולים מקצועיים, להפיץ באזורים המחייבים פינוי – כרוזים, ובמקומות שאפשר – להכריז ברמקולים – על הצורך להתפנות מהמקום תוך 4 שעות, כי לאחריהן תתחיל הפגזה כללית של השטח. ההפגזה לא תיפסק – עד שהשלטון ברצועה יוכיח שהוא מפסיק את מעשי האיבה ומשחרר את החייל הישראלי החטוף.
ההפגזה הכללית לא צריכה להיות הרסנית. כל מפקד גזרה על הגבול יקבל מרגמה ניידת אותה הוא יפעיל להטחת אש ספוראדית על השטח, במינון המספיק למניעת תנועה בטוחה של אנשים בו. תוספת אחוז וחצי למספר פליטי מלחמה החיים כיום במזרח התיכון לא צריכה לזעזע איש.
תוצא אזהרה לכל המתמחים בהפצת עלילות דם על ישראל, שאם ייתפסו עם צילומי הצגות מבוימות מהסוג של "רצח מוחמד א-דורה" – הם יועמדו למשפט על הסתה, לפי חוק מחמיר לאיסור תעמולה נאצית, שאם הוא לא ברור עד היום – הוא יעודכן בהתאם. מנהל לשכת העיתונות הממשלתית יוסמך להקים צוות מעקב וסיכול ממוקד מיידי של כל ניסיון להפצת מידע מבוים המסית נגד ישראל.
בשום פנים ואופן לא יישלח כוח של צה"ל לכבוש שטחים ברצועת עזה, לא יופצצו בנייני ממשל ריקים, ולא יישלחו חיילים לצוד מנהיגי חמאס ברצועה.
מישהו במערכת השלטונית חייב להרים כאן את הכפפה, ולנסות לדון, בצורה עניינית, בתוכנית החורגת מהעלאת גירה.
הכותב התמחה במחקר ותיכנות אסטרטגי.
יוסי גמזו
זַעֲקַת שְֹדֵרוֹת
לַשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם אֲבָל גַּם, מִזֶּה שָבוּעַ,
אֵין רֶגֶל לְיַלְדּוֹן בֶּן שְמוֹנֶה מִיַּלְדֵי שְֹדֵרוֹת
שֶרֹעַ-מַזָּלוֹ הָיָה בִּכְתָב-גּוֹרָל טָבוּעַ
לֹא עַל פְּנֵי קִיר אֶחָד בִּלְבַד כִּי אִם עַל פְּנֵי קִירוֹת
רַבִּים בִּסְוִּיטוֹת מְקַבְּלֵי-הַהַחְלָטוֹת שֶלָּנוּ
הַמַּחְלִיטִים לֹא לְהַחְלִיט הַשֵּד-יוֹדֵעַ-עַד-
מָתַי, וְשוֹכֲחִים מוּל בְּרַד קָאסָאמִים כִּי כֻּלָּנוּ
תְּקוּעִים כָּאן בְּסִירָה אַחַת וְכָל קָאסָאם נוֹעַד
לֹא רַק לְתוֹשָבֵי שְֹדֵרוֹת וּמַעֲרַב-הַנֶּגֶב
שֶהַמִּמְסָד מוֹסִיף אוֹתָם יוֹם-יוֹם לָאֵש לַחְשֹף
כִּי אִם גַּם לַבּוּעָה הַתֵּל-אֲבִיבִית שֶמִּנֶּגֶד
רוֹאָה אֲבָל טוֹעָה אִם הִיא סְבוּרָה שֶזֶּה הַסּוֹף.
וְכָךְ, בִּמְדִינִיּוּת-הַזִּקִּיּוֹת הַמְּזַגְזֶגֶת
בֵּין הַכְרָזוֹת-מִתְּמוֹל ("לֹא נְמַגֵּן עַצְמֵנוּ כָּאן
לָדַעַת") לְאִינְפְלַצְיַת-הַבְטָחוֹת-מִגּוּן חוֹגֶגֶת
הַיּוֹם – כְּשֶבֵּין דִּבּוּר לְמִמּוּשוֹ הַמְּעֻדְכָּן
עֲדַיִן, כַּיָדוּעַ, יֵש מֶרְחָק גָּדוֹל – מֻפְקֶרֶת
מֵעֵבֶר לַבּוּעָה הַתֵּל-אֲבִיבִית הַשְּלֵוָה
עִיר שֶתְּחוּשַת-הַבִּטָּחוֹן בָּהּ כְּלָל אֵינָה מֻכֶּרֶת
כְּבָר שֵש שָנִים אַף לִשְנִיָּה אַחַת פְּטוּרַת-אֵיבָה.
אַךְ כָּל זֶה לֹא מֵזִיז לַעֲצוּלַת חוֹלָיו שֶל אֹטֶם-
הַלֵּב הַחֶבְרָתִי אֶת מַצְפּוּנָהּ הַמְּדֻשָּן
גַּם אִם יוֹם-יוֹם זְוָעָה זוֹ מִתְרַחֶשֶת תַּחַת חֹטֶם
אוֹתָהּ זְחִיחוּת-הַדַּעַת שֶהִיא תַו-הֶכֵּר יָשָן
שֶל כָּל הַמַּטְמִינִים רֹאשָם בַּחוֹל כְּאִלּוּ יֵש פֹּה
שְתֵּי מְדִינוֹת, שֶל הַשָּוִים וְהַשָּוִים יוֹתֵר.
רַק גְּבוּרָתוֹ שֶל צַהַ"ל הַמֵּשִיב מַכּוֹת שֶל אֵש פֹּה
עוֹמֶדֶת עוֹד בַּפֶּרֶץ, אַךְ גַּם זֶה אֵינוֹ פּוֹתֵר
אֶת קַלּוּתָהּ הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל תְּשוּקַת-הָרֶצַח
שֶל אֵלֶּה הַחוֹרְשִים בַּחֲמָסָם וַחֲמָ"סָם
עַל גַּב נְתִינֵיהֶם שֶשּוּם שְפִיּוּת עוֹד לֹא הֵנֵצָה
בִּיוֵן-שְטִיפוֹת-מֹחָם הַמְּמַכֵּר אוֹתָם כְּסַם.
לַשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם אַךְ לַהִשְתַּהוּת יֵש אֶלֶף
דְּחִיּוֹת וְתֵרוּצִים שֶל לֹא הַיּוֹם וְלֹא מָחָר.
כַּמָּה טְרָגֶדְיוֹת נוֹסָפוֹת עוֹד נְחוּצוֹת לְאֵלֶּה
הַמַּמְתִּינִים לָרֶגַע בּוֹ יְהֵא כְּבָר מְאֻחָר
לְאִמָּא שַכּוּלָה, לְבֵן יָתוֹם, לְגוּף כְּרוּת-אֵבֶר
שֶשּוּם תְּגוּבָה צְבָאִית כְּבָר לֹא תַחְזִיר לָהֶם אֶת מַה
שֶּלֹּא טָרַחְנוּ מִבְּעוֹד עֵת לַחְסֹךְ לָהֶם, אִם קֶבֶר
וְאִם נָכוּת לְכָל שְנוֹת חַיֵּיהֶם, וְאִם אֵימָה?
שוּם מִשְטָרָה שֶמּוֹנַעַת מְאוֹת מַפְגִּינִים מִשְֹּדֵרוֹת הַמֻּרְעֶשֶת
בִּירִי הַקָּאסָאמִים לָבוֹא לְהַפְגִּין מוּל בֵּיתוֹ שֶל בָּרָק בַּבּוּעָה
הַזֹּאת, הַתֵּל-אֲבִיבִית, הָאוֹטִיסְטִית, הַחֵרֶשֶת
לִזְדוֹן שְכֵנֵינוּ לֹא תוּכַל לִמְנֹעַ אֶת בּוֹאָהּ
שֶל הַשָּעָה שֶבָּהּ יֵרֵד הָאֲסִימוֹן לְפֶתַע
(וּמִי יוּכַל לְהִתְנַבֵּא בְּאֵיזֶה מִין מְחִיר
מֻפְקָע וְסַפְסָרִי שֶל דָּם) כְּשֶנַּעֲמֹד בְּפֶתַח
הַוַּדָּאוּת שֶלֹּא וֻדְּאָה עוֹד לְשוּם שַֹר בָּכִיר?
וְכַמָּה נִפְגָּעִים שֶל חֲרָדָה, אִם לֹא שֶל הֶרֶג
צָרִיךְ שֶיִּגָּבוּ עוֹד מֵאִתָּנוּ תוֹךְ חִשּוּב
טְוַח מְגוּרֵינוּ מֵאוֹתָם טִילִים שֶעַל הַפֶּרֶק
עַד שֶנָּבִין כֻּלָּנוּ, בְּלִי הֶבְדֵּל מְקוֹם-יִשּוּב –
שֶאוֹי לָנוּ אִם לֹא נָפִיק הַיּוֹם אֶת לֶקַח כֶּשֶל
פְלוֹפּ הַפְקָרַת הָעֹרֶף לְטִילֵי הַחִיזְבָּאללָה
כִּי דַם יַלְדֵי שְֹדֵרוֹת אֵינוֹ אָדֹם פָּחוֹת מִזֶּה שֶל
יַלְדֵי כֻּלָּנוּ אַף כִּי בְּחֶלְקָם הַמַּר עָלָה
לִסְבֹּל הַרְבֵּה יוֹתֵר, בְּלִי שוּם צִדּוּק, מֵאֵש טִילֶיהָ
שֶל פַּחְדָנוּת הַמִּסְתַּוָּה מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּם
שֶל יַלְדֵי עַזָּה וּנְשוֹתֶיהָ, שֶמַּעֲלָלֶיהָ
שֶל הַבַּרְבָּרִיּוּת הַמְּטַפְטֶפֶת בְּלִבָּם
אֶת רַעַל הַשִֹּנְאָה הַמַּרְעִיבָה אוֹתָם בְּלִי הֶרֶף
אֵינָם פּוֹקְחִים אֶת עֵינֵיהֶם לִתְפֹּס כִּי שוּם מַשְֹטִין
וְשוּם מַטִּיף-עֲלֵיהוּם צְמֵא-דָמִים,שוּם חַיַּת-טֶרֶף
גִּ'יהָאדִית לֹא הוֹעִילוּ לְעַמָּהּ שֶל פָלַסְטִין
לִגְאֹל אוֹתוֹ מִתַּת-תְּזוּנָה, מִבַּעֲרוּת, מֵחֹשֶךְ
שֶאֵין בּוֹ לוּא גַם שֶמֶץ אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה,
אַךְ עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִים, מַר אוֹלְמֶרְט, אוֹ שֶ אוֹ שֶ,
אוֹ שֶרְחוֹב כְּרֶמְיֶה חָשוּב יוֹתֵר מִצַּעֲרָהּ
שֶל אֵם יַלְדּוֹן כְּרוּת-רֶגֶל וְאָחִיו חֲבוּש-הָאֶגֶד
שֶהִפְקַרְנוּם לְאֵש מִטְוַח-הַבַּרְוָזִים הַזֶּה
זְמַן רָב מִדַּי, נִכְאָב מִדַּי, כְּשֶכָּל תְּגוּבוֹת-הַנֶּגֶד
אֵינָן גּוֹרְמוֹת לְשוּם מִפְנֶה נֶחְרָץ בְּמַחֲזֵה-
אַבְּסוּרְד זֶה, אוֹ שֶבָּא הָרֶגַע בּוֹ נָבִין כֻּלָּנוּ
כִּי חוּץ מִסַּבְלָנוּת לַגְּבוּל יֵש גְּבוּל לַסַּבְלָנוּת
וְשוּם בּוּעַת-סַבּוֹן בָּהּ קֹצֶר-הָרְאוּת כְּבָלָנוּ
אֵין בָּהּ לִמְנֹעַ, חֵרֶף כָּל גִּמְגּוּם וְחַמְקָנוּת
בָּם שְאֵרִית אֵמוּן הָעָם בְּמֶמְשַלְתּוֹ תֹאבַד
(אִם לֹא אָבְדָה גַם כָּכָה)
מַסְקָנָה אַחַת בִּלְבַד:
אִם לֹא יוּאַץ טִפּוּל נִמְרָץ מִיָּד לַמַּחֲלָה פֹּה
וְעֹז הַהַחְלָטָה מֵעַל לַהִסּוּסִים יָצוּף –
גַּם הִיא, בּוּעַת-הָאַשְלָיוֹת, בַּסּוֹף עוֹד עֲלוּלָה פֹּה
לְהִתְפּוֹצֵץ לָנוּ פִּתְאֹם
חָזָק
וּבַפַרְצוּף.
ברוך תירוש
עצות לחיים יבין לַסרט על ערביי ישראל
לאהוד שלום והוקרה רבה,
התרגשות אופפת אותי למקרא מכתבו של צ'יטה, אליעזר כהן, הטייס רב הפעלים בחיל האוויר ובאל על, מי שפעל במרץ ובנחישות לקידום עיצוב חוקה נאורה לישראל; וגם נבחר לכנסת ופעל בה בחריצות רבה. דבריו הנוקבים שכוונו לשווא לגדעון לוי ב'הארץ' חייבים להגיע לרבים וטובים בציבור, ואולי לא יהיו מאמציו לשווא.
ובהקשר לדבריו רציתי להביא בפניך את הדברים שהעברתי לחיים יבין, עם פרישתו, ואולי יסייעו לו בבימוי הסרט אודות ערביי ישראל שהוא עורך כיום, כלהלן:
לחיים יבין, יישר כוח, אל תאנח אלא חזק ואמץ !
לאחר פעילות ממושכת ומפוארת בשידורי ישראל אתה פורש היום, ונאמר כי אתה עוסק ביצירת סרט אודות ערביי ישראל. מתוך הכרת החומר, אני חושש שאתה עמוס וספוג במידע המופץ ע"י הנהגת ערביי ישראל, אותו מידע קנטרני שהופץ ע"י הנהגות הערבים מזה מאה שנה, וכמאמר יקירנו אבא אבן ז"ל "הערבים לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". ואכן הובילו המידע וההנהגות את ערביי הארץ מדחי לדחי, לבד מהעת האחרונה, כאשר בשכבה רחבה בציבור הערבי השכילו לנצל בחריצות את הרווחה בארץ, ולבסס לעצמם מעמד ושגשוג כלכלי. ההנהגה הערבית, מכל מקום, ייתכן שעברה בסרבנותה בעשור האחרון את ה'סמבטיון' שלהם לעבר התנכרות מוחלטת מחובתם לחיות בשלווה כאזרחים במדינת ישראל, והם עלולים ומתכוונים, ח"ו כאותו חג' אמין ואחמד שוקיירי, להוביל את עדתם למאבק דמים נגד ישראל, באורח שיביא עליהם נכבא סופנית והרס מוחלט מעל ומעבר לנכבא של 1948.
באותה העת חיים יבין, ייתכן וראייה נכונה של המציאות על ידך, עשוייה להאיר פינות אפלות ולהצביע על עובדות, ולסייע בכך לציבור הגדול מבין ערביי ישראל השואף בכל זאת להשתלב בחיי החברה ולשמר גם לדורות הבאים את הרווחה והמעמד שהושג; ולשם כך ראוי לך לברר ולבדוק את המציאות בנקודות הבאות:
האם ברורה לערביי ישראל העובדה שמדינת ישראל הוקמה רק על שטח קטן ממרחב ארץ ישראל המנדטורית שהוקצה ליהודים ע"י האומות באותה העת שהוקצו מרחבי ענק לכלל מדינות ערב. וכי בהקמת מדינות ערב 'נתקעו' בהן תחת שלטון עוין ועריץ מיליוני בני מיעוטים קופטים ושיעים, כורדים, נוצרים ואף יהודים.
האם מסכימים ערביי ישראל, אזרחי המדינה, לחיות בארץ בשלווה בארץ כפי שחיים מיליוני בני מיעוטים במדינות מתוקנות, מבלי לעורר מהומות, ומבלי לחתור להרס אושיות המדינה.
מהי משמעות קביעת רבים מבין ערביי ישראל כי הינם פלסטינים, כאשר ברור להם כי כפלסטינים אינם יכולים לשהות במדינה ללא אישור מיוחד, ובודאי לא לכהן בה במשרות ציבוריות. ומדוע הם תומכים במאבק הדמים נגד המדינה ומניפים בהתרסה את דגלי אוייביה.
מדוע הם טוענים לקיפוח, כאשר המדינה מעבירה למגזר הערבי מדי שנה מענקים בסכום העולה על אחד עשר מיליארד שקלים, מול שלוש מאות מיליון שקלים המשולמים על ידי המגזר כמיסים. זאת לעומת הציבור היהודי הנושא בנטל אחזקת המדינה במיסים והוצאות לפיתוח תשתיות ברמה של מעל 60% מהכנסותיו.
האם הם מכירים בעובדה שעקב הטרור הערבי קיימת בעולם כולו עירנות וכוננות מפני החשודים בפעילות טרור, ועקב כך מושפלים מדי יום מאות מיליוני אדם בחיפושים קפדניים בנמלים ובכניסות למבני ציבור?
להבהרת המציאות והמניעים לסרבנות הערבים, לשפיכות הדמים ולמגבלות הדרקוניות שהופעלו על היישוב היהודי, אני מציע לך, חיים יבין, לקרוא בעיון את המאמר "בגידת בריטניה" במוסף הארץ 01.02.08. במאמר המרתק מובאים מסמכים המתארים את הבטחות בריטניה לאישים ערבים להפר את ההתחייבויות בהכרזת בלפור, ולדכא את השאיפות לעצמאות היישוב היהודי בארץ; כפי שאכן התבטאו במגבלות הדרקוניות ב'ספר הלבן' ובמאבק האכזרי במאמצים להצלת יהודים מהתופת הנאצית ובהעפלתם ארצה.
משה שפריר
עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי
(פִּזְמוֹן ליום חג האהבה)
לְרַגְלֵי הֶהָרִים, בְּעִמְקֵי אֲרָזִים
שָׁם אֲנִי בַּיֶּרֶק טוֹבֶלֶת.
בּוֹא-נָא עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי:
תַּפּוּחִים מְרַפְּדִים אֶת חָזִי,
תַּפּוּחִים מְרַפְּדִים אֶת חָזִי.
שִׁפּוּלֵי הַגְּבָעוֹת בַּשְׁפֵלָה שֶׁל הַחוֹף,
שָׁם אֲנִי לְךָ עוֹד עוֹרֶגֶת.
בּוֹא-נָא עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי
וְנַגִּיעַ לְעֵמֶק-שָׁוֶה,
וְנַגִּיעַ לְעֵמֶק-שָׁוֶה.
חֲמוּקֵי עֲרוּצִים בַּישִׁימוֹן הַלּוֹהֵט,
שָׁם אֲנִי לְךָ עוֹד שׁוֹקֶקֶת.
בּוֹא-נָא עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי
לְפַכּוֹת בְּחֵיקִי הַצָּמֵא,
לְפַכּוֹת בְּחֵיקִי הַצָּמֵא.
מוּל רָאשֵׁי הֶהָרִים עֲטוּרֵי הַטְּרָשִׁים
שָׁם אֲנִי לְךָ כְּבָר יוֹלֶדֶת.
בּוֹא-נָא עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי
אֶת יוֹצֵא-חֲלָצֶיךָָ רְאֵה,
אֶת יוֹצֵא-חֲלָצֶיךָָ רְאֵה.
אהוד: ומהזיכרון אני מצטט מתרגומו המופתי של שלונסקי להמלט: "מחר יומו של ולנטין / ולאור היום אלכה / אל מול חלון בית להיות / לוולנטין שלך // הוא קם וחיש מהר פתח / דלתו הנעולה / בתולה נכנסת אל חדרו / שוב לא יוצאת בתולה! // בשם אלים ואראלים חרפה היא וי לי וי / כל גבר כך אם רק יצלח / זה עוול בחיי / הן לפני כן אמרת לי / היה תהיה אשתי / וכך היה לולא אויה / מיהרת לשכב איתי!"
יעקב פדהצור
אין לעמדתי שום קשר לנשיא הקודם, חובב השמלות
אהוד הנכבד,
שוב פעם עולה השכול, והפעם כדי לתמוך במוסד הנשיאות. [דבריך בגיליון 315]. האם אני יכול להסיק מדבריך שכאשר יהיה שלום אמת ולא יהרגו עוד חיילים, נוכל לוותר על מוסד הנשיאות?
מאחר שאנחנו חיים במזרח התיכון, אני מניח, לצערי, שמוסד הנשיאות יתקיים עוד דורות רבים. אם זה המצב, אני יכול רק לקוות שמוסד הנשיאות ייהפך יותר רלוונטי ופחות יקר למדינת ישראל. כדי לבצע את מה שהוא מבצע, אין צורך בעשרות עובדים ותקציב של מיליוני שקלים בשנה. אני יכול לחשוב על יעדים טובים יותר (חינוך לדוגמא...) להשקיע את הכסף שמלכתחילה אין לנו, ושמגיע אלינו מכספי החלוקה מארה"ב. אגב, אין לעמדתי שום קשר לנשיא הקודם, חובב השמלות. זו היתה עמדתי מאז ומתמיד.
בברכה,
יעקב פדהצור
צבי גנין
האם הקהילות היהודיות הקטנות בדרום ארצות הברית נעלמות?
רשמי מסע במדינת מיסיסיפי, אוקטובר 2007
במיגוון האירועים לציון שישים שנים להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 כמעט נשכח תפקידה המכריע של התנועה הציונית האמריקנית בהשגת הרוב הדרוש של שני שליש להשגת ההחלטה ההיסטורית. אכן, זו היתה שעתו הגדולה של אבא הלל סילבר מנהיג התנועה, הרב הרפורמי מקליבלנד, שבהנהגתו התגייסה יהדות אמריקה למען המאבק באו"ם. אולם יהדות העולם החדש לא התרכזה רק בערים הגדולות: ניו-יורק, בוסטון, פילדלפיה, ואשינגטון, שיקאגו ולוס אנג'לס. כבר לפני שמונים שנה אמר חיים ארלוזורוב המנהיג הארץ ישראלי הצעיר, שבשני ביקוריו בארצות הברית עמד על קווי יחודה של יהדות זו: "היהדות האמריקנית החדשה, הצומחת ועולה... לה קוויה המיוחדים, לה אקלים, טיב קרקע, אוצרות טבע, שדות חיטה זהובה, עמק מיסיסיפי – כל אלה מיוחדים לעצמה... אותה יש לקבל כמות שהיא, כחטיבה היסטורית ממין מיוחד, ניסיון עצמי, ששמו יהדות אמריקנית."
שמונים שנה לאחר ביקור ארלוזורוב, ולאחר עיסוק רב שנים בתולדות יהדות אמריקה, נתאפשר לרעייתי ואנוכי לסייר במשך שבוע בשלוש קהילות יהודיות במדינת מיסיסיפי שב"דרום העמוק": בג'קסון, עיר הבירה, ובויקסברג ונאצ'ז – שתי ערי חוף שעל גדות נהר המיסיסיפי. בפגישות מעניינות עם חברי הקהילות היהודיות בערים אלו למדנו על ההיסטוריה היחודית של יהודי "הדרום העמוק" ועל מאפייני הקיום היהודי בקהילות ותיקות – אך קטנות אלה. למרבה הצער רבות מהן הולכות ונעלמות.
מתי הגיעו ראשוני היהודים למיסיסיפי ולשאר מדינות "הדרום העמוק"?
המידע שבידינו מקוטע אך ברור שבניגוד למרבית יהודי ארה"ב דהיום, שאבותיהם הגיעו בגל ההגירה הענק ממזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, הרי שכבר בשנת 1830 התקיימו בתי קברות יהודים בבילוקסי ובנאצ'ז – עדות ברורה לקיום קהילה יהודית מאורגנת. סחר הכותנה שהתפתח, אדמה זולה, ואפשרות התחבורה בנהר המיסיסיפי הענק, משכו יהודים צעירים והרפתקנים, שמאסו באפלייה ובאנטישמיות הממוסדת בארצות דוברות גרמנית ובאלזס (ואף ממזרח אירופה), הוקסמו מאווירת החופש באמריקה והיגרו לדרום ארצות הברית. דור ראשון זה למהגרים לא ליקק דבש. רבים מהם החלו דרכם כרוכלים הנושאים רגלית את סחורתם למכירה לחוואים. עם חלוף השנים, המוכשרים שבהם חסכו די כסף לרכישת סוס ועגלה, ולאחר מכן לפתיחת חנות כלבו קטנה – שברבות הימים הפכה לכלבו גדול וריווחי.
בחיי הדת אימצו מרבית הקהילות היהודיות את הנוסח הרפורמי של פולחן בית הכנסת – או כיבוא מגרמניה מולדתם, או כפרי התפתחות של חייהם במציאות הדתית והתרבותית החדשה והשונה לחלוטין מזו שהכירו באירופה. ואכן עד היום מרבית בתי הכנסת בדרום ארצות הברית משתייכים לתנועה הרפורמית (כך למשל מתוך 15 בתי כנסת במדינת מיסיסיפי 12 משתייכים לתנועה הרפורמית).
למרבה הצער קיימות דעות קדומות ואי-הבנה במדינת ישראל באשר לתרומתם המשמעותית של התנועה הרפורמית (והקונסרבטיבית) לשימור היהדות בעולם החדש. המהגרים היהודים מגרמניה ומאלזס והרבנים הרפורמים שהגיעו בהדרגה מאירופה, או כבר הוסמכו בארצות הברית, הפכו בתהליך מעניין את בית הכנסת למכשיר מרכזי בתהליך המודרניזציה שאיפשר התערות בחברה הפרוטסטנטית בדרום – תוך שמירה על יחודם היהודי. בכך נוכחנו לפני שבועות אחדים כאשר השתתפנו בתפילת ליל שבת בבית הכנסת "בית ישראל" בעיר ג'קסון שהוקם בשנת 1860. הנוכחות היתה סבירה אך יותר מכל היתה יוצאת דופן העובדה שהתפילה נוהלה בידי שלוש נשים צעירות: רב הקהילה (אשה), החזנית (אשה צעירה בעלת קול ערב להפליא), ורבנית נוספת שקראה בתורה.
יתרה מזו, המיפגש עם בית הכנסת ממחיש את חשיבותו הרבה בייזום פעולות קהילתיות, בחינוך לצעירים ומבוגרים, ובטיפוח הקשר עם חברים חולים, מאושפזים, או כאלה השרויים באבל. בעיירות הקטנות מהווה איפוא בית הכנסת את המרכז הקהילתי היחיד המשמר את קיום קבוצת המיעוט היהודית הקטנה. אולם בדור האחרון פקדו רוחות שינוי עזות את יהודי מיסיסיפי (ואף את הקהילות הקטנות בשאר מדינות הדרום) – רוחות המאיימות על המשך קיומן.
למרבה האירוניה, ההצלחה הכלכלית של הדורות הראשונים, וכמובן כוח המשיכה של החברה האמריקנית הכללית – הם האחראים לתהליכים הדמוגרפים של הידלדלות הקהילות, לנישואי התערובת ואף לעזיבת הדת היהודית. דור המייסדים, או בניהם, שהפכו לבעלי חנויות כל בו גדולות וסוחרים מצליחים, שלחו את בניהם ללמוד באוניברסיטאות בערים הגדולות שבדרום ובצפון. הללו, כשסיימו את לימודיהם הגבוהים וטעמו את טעם החיים המאתגרים בערים הגדולות, סירבו לחזור ולהשתלב בעסקי ההורים ונשארו לגור במרכזים הגדולים – שם אף הקימו את משפחותיהם הצעירות. בו זמנית פעל ללא הרף כוח המשיכה של החברה האמריקנית הכללית שהביאה למספר גדל והולך של נישואי תערובת – ועימם זניחת היהדות. בהיעדר דור צעיר הלכו הקהילות היהודיות הקטנות הזדקנו והחלו להיעלם מן הנוף היהודי.
בביקורנו עמדנו על תהליך זה. כך למשל בשנת 1980 שכנו במדינת מיסיסיפי 3200 יהודים – וכיום נותרו רק 1500. בג'קסון שוכנת הקהילה היהודית הגדולה ביותר המונה 600 נפש, ואילו בויקסברג נותרו 25 משפחות המונות 35 נפשות, ובנאצ'ז נותרו 3 משפחות. כלל הציבור היהודי בעיירה זו מונה רק 20 נפשות. ברור איפוא שמיספרים זעירים אלה אינם יכולים לממן אחזקת רב קבוע. עם זאת ראוי לציין שאחדות מן הקהילות הזעירות הללו נעזרות בתלמידי רבנות מ"היברו יוניון קולג'" בסינסינאטי המגיעים לעריכת תפילות בימים הנוראים ובסוף שבוע פעם בחודש במשך תשעה חודשים. בשאר הפעמים מנהלים אנשי המקום את התפילות. וכך נותרו בעיירות היסטוריות חשובות אלה בתי כנסת מפוארים—אך כמעט ללא יהודים. יש להניח שתוך דור אחד, תעלמנה כליל קהילות אלה – וכמותן רבות אחרות ברחבי הדרום.
בהקשר זה היה מעודד לשמוע בנאצ'ז ששכניהם הנוצרים מסייעים להם בהשלמת המניין ובתמיכה בבית הכנסת. כאן אף מן הראוי לציין את החוויה לה זכינו שבני הזוג אליין ורוברט ליהמן, מעמודי התווך של בית הכנסת, הזמינו את טרי טילמן לפגישה איתנו. טרי טילמן, בת החמישים, הינה נוצרייה שסבו של בעלה היה יהודי. והנה הינה מעורה בחיי בית הכנסת ומשמשת כאנציקלופדיה חיה לתולדות יהודי נאצ'ז ומוצאם המשפחתי.
אולם מי שלא השלים עם המצב הנוכחי של קיום בתי כנסת מפוארים וכמעט ללא יהודים היה מייסי ב. הארט, יליד מיסיסיפי, שבפעולתו הוכיח ששינויים היסטורים נעשים בידי יחידים בעלי חזון מרץ ותושייה. לאחר שנים של מעורבות עמוקה בחינוך יהודי בניהול מחנה קיץ, הוא הגיע למסקנה שהפתרון למצבן המדאיג של הקהילות היהודיות הקטנות נעוץ ביצירת ארגון חדש – כלל יהודי – שאינו שייך לאף תנועה דתית יהודית-אמריקנית. לשם כך הקים בשנת 2000, בג'קסון, את "המכון של חיי היהודים בדרום" על שם גולדרינג וולדנברג, שתרמו 3 מיליון דולר לצורך הקמתו (עד עתה גוייס כמחצית מסכום היעד הדרוש לפעולות המכון: 17.5 מיליון דולר).
כיום מועסקים במכון 24 עובדים, גברים ונשים, שרבים מהם צעירים העוסקים בתחומים הבאים ב-13 מדינות הדרום:
רבנית הנוסעת לקהילות זעירות ברחבי הדרום העורכת איתם טקסי שבת והכנה לבר-מצווה.
מורים העוסקים בפיתוח תוכניות לימודים ואף נוסעים ללמד בקהילות הזעירות.
מחלקה להיסטוריה בראשות ד"ר סטוארט רוקוף, היסטוריון צעיר ורב מרץ, יליד טקסס, הנוסע לקהילות הקטנות ומטפל בשימור בתי כנסת, בתי קברות ומיסמכים היסטוריים.
מחלקה לטיפוח התרבות היהודית באמצעות סרטי קולנוע, פסטיבלים ותוכניות ספרותיות.
מוזיאון לתולדות יהודי הדרום.
מחנה קיץ יהודי הפותח שעריו גם לחסרי יכולת.
צלמת וידיאו הנוסעת מאות קילומטרים ברחבי הדרום ומתעדת עדויות ותיקים.
בשנות הארבעים למאה התשע עשרה כתב הרב יצחק מ. וייז, אבי התנועה הרפורמית באמריקה, "כיצד קרה הדבר שמתוך כל היהודים שהיגרו לאמריקה בין [1654] ל-1829 לא נותרו אפילו מאתיים משפחות שהשתייכו לקהילות," מן הסתם השאר התבוללו ונטמעו בחברה האמריקנית. (ה.סאקר, היסטוריה של היהודים באמריקה, 37).
סיפור יהודי הקהילות הקטנות בדרום ממחיש את תלונתו של יצחק וייז, אך ההיסטוריה אינה צועדת בנתיב דטרמיניסטי: הקמת "המכון של חיי היהודים בדרום" מצביעה על כוחות היצירה וההתחדשות הטמונים כיום בקרב יהדות אמריקה.
בוב דילן
שם המתרגם אינו ידוע
הבריון של השכונה, הוא סתם עוד אדם,
אויביו אומרים שהוא חי על אדמתם.
מספרם עצום, פי מליון יותר ממנו בהחלט,
אין לו לאן לברוח, אין לו לאן להימלט.
הוא הבריון של השכונה.
הבריון של שכונה חי כדי לשרוד, זה כלל לא משונה,
על כך שעודנו חי הוא מבוקר ומגונה.
לא מצפים ממנו להשיב מלחמה, מצפים ממנו לפתח עור עבה,
מצפים ממנו לשכב ולמות כאשר דלתו מנופצת והאור בביתו כבה.
הוא הבריון של השכונה.
את הבריון של השכונה גירשו מכל הארצות,
כאיש גולה הוא הספיק כבר את כל העולם לחצות.
הוא ראה את משפחתו מפוזרת, עמו קרוע בתוך עם לועז
הוא תמיד עומד למשפט על כך שבכלל להיוולד העז.
הוא הבריון של השכונה.
עשו לו משפט לינץ', הביקורת עליו שכיחה,
נשים זקנות גינו אותו, אמרו שהוא צריך לבקש סליחה.
כאשר הוא הרס בית חרושת לפצצות, אף-אחד לא התרשם,
הפצצות נועדו להיזרק עליו, ציפו ממנו להרגיש אשם.
הוא הבריון של השכונה.
אין לו כמעט צ'אנס, הסיכויים שלו ממש לא טובים,
הוא לא יצליח לחיות לפי החוקים שאחרים ממנו לקיים תובעים.
יש לולאת חבל על צווארו, לגבו קנה רובה מוצמד,
ורשיון להרוג אותו – כל מאניאק לקבל מועמד.
הוא הבריון של השכונה.
אין לו בני-ברית שהוא יכול עליהם לסמוך,
הוא צריך לשלם על כל מה שהוא מקבל,
מאהבה אף אחד בו לא יתמוך.
הוא קונה כלי נשק שיצאו משימוש, הכל הולך נגדו,
אף אחד לא ישלח חיילים של בשר ודם שילחמו לצדו.
הוא הבריון של השכונה.
הוא מוקף פציפסטים, רודפי שלום מושלמים,
מדי לילה מתפללים שיתם מרחץ הדמים.
הם לא יפגעו בזבוב, אם יפגע אחד הם יבכו,
הם ישכבו ויחכו שהבריון יירדם.
הוא הבריון של השכונה.
כל אימפריה ששיעבדה אותו כבר התפוררה,
המצרית, הרומית, גם בבל הכבירה.
הוא יסד גן עדן פורח בין דיונות מדבר נודדות,
לבדו במיטה, מאף אחד לא מקבל פקודות.
הוא הבריון של השכונה.
כל ספריו הקדושים בגסות נרמסו,
כל חוזה שעליו הוא חתום שווה בדיוק לקליפת השום.
הוא אסף את פירורי הלחם של העולם ועשה מהם הון תועפות,
בריאות הוא הביא לכל מקום בו שררו מחלות ומגפות.
הוא הבריון של השכונה.
מה כולם חבים לו? בעצם על מה?
שום-דבר, הם אומרים. הוא רק מחרחר מלחמה.
גאווה, דעות קדומות, כל דבר טפל
רובצות לפתחו של הבריון כמו כלב המחכה על המזון להתנפל.
הוא הבריון של השכונה.
מה הוא כבר עשה שגופו כל כך מצולק והחריצים בו כה עבים?
האם הוא היטה נהרות? האם הוא זיהם את הירח והכוכבים?
הבריון של השכונה, על הגבעה את עצמו מעסיק
רץ בתקופה אחרת, הזמן להתקדם הפסיק.
הבריון של השכונה.
(מתוך האלבום: INFIDELS , 1983)
NEIGHBORHOOD BULLY
(Words and Music by Bob Dylan)
מקרה משפטי מדהים או סיפור מבדח?
עו"ד מהעיירה
שרלוט שבצפון קרוליינה רכש קופסה של סיגרים נדירים ויקרים וביטח
אותם כנגד אש, בין שאר הסעיפים. חודש לאחר מכן, כאשר סיים לעשן את כל חפיסת הסיגרים
הנהדרים הללו, ומבלי ששילם עדיין את התשלום הראשון עבור פרמיית הביטוח, הגיש העו"ד
תביעה כנגד חברת הביטוח. בתביעתו, ציין העו"ד כי הסיגרים אבדו "בסדרה של דליקות
קטנות".
חברת הביטוח סירבה לשלם, בטענה ברורה כי האיש צרך את הסיגרים באופן הנורמלי.
העו"ד תבע את החברה... וזכה!!!
בפסיקתו,
הסכים השופט עם חברת הביטוח כי טענת התביעה היא חסרת-ערך. אך יחד עם זאת ציין
שהעו"ד החזיק בפוליסת ביטוח מטעם החברה שבה צוינה אחריות כי הסיגרים
מבוטחים וכן הובטח ביטוח כנגד אש, מבלי להגדיר מה נחשב כאש בלתי מקובלת, וחייב את
הנתבעת לשלם בהתאם לכתב התביעה.
במקום לסבול ממהלך ארוך ובזבזני של ערעור, קיבלה חברת הביטוח את תוצאות המשפט ושילמה 15,000 דולר לעו"ד בגין אובדן הסיגרים הנדירים ב"דליקות".
ועתה לחלק המעניין ביותר – לאחר שהעו"ד פדה את ההמחאה, חברת הביטוח הביאה למעצרו תחת ציון 24 סעיפי אשמה בגין הצתה בזדון!!! – וכך, כאשר תביעתו המקורית ועדותו במשפט הקודם משמשים כנגדו, הורשע העו"ד בדין באשמת שריפה במזיד של רכושו המבוטח ונגזרו עליו 24 חודשי מאסר וקנס בסך 24,000 דולר.
לידיעת צאצאי אפרים חרל"פ ומוקיריהם
שלום אהוד,
יורם סלע העביר לידי עותק מהעיתון שאתה מוציא לאור, לשתף אותי בקטעים מתוך יומנו של אפרים חרל"פ, סבא שלי. פוצ'ו שהוא ידיד המשפחה, תיאר בלשונו המיוחדת ובדימיונו הספרותי, את מאמציו למצוא את הדפים הצהובים של היומן.
למען ההגינות, יש לתת את הכבוד והיוזמה לאבי חרל"פ, נינו של אפרים חרל"פ, שממנו קיבלתי צילום של היומן, בכתב ידו של סבי. גם אצל אבי לא היה מקור של דפים צהובים, אלא צילום של המקור. כשהגיע לידי צילום המקור, ישבתי לפענח את הכתוב, במשך כ-10 חודשים, ובחודש אוגוסט 1995 הוצאתי לאור את הזכרונות. בעת הדפסת "זכרונות אפרים חרל"פ", מכל אחד עשר ילדיו, נותרו רק אבי – אמנון, אחותו – שושנה, אשת אחיהם שלמה – שולמית ואימי – פירה.
"זכרונות אפרים חרל"פ" חולקו לכל בתי האב של משפחת חרל"פ הענפה, הועברו לארכיון רחובות ולספריה הלאומית בירושלים, שם קיבלתי עזרה מרפי וייזר ורבקה פלסר שהעבירו לידי מסמכים בכתב ידו של סבא.
לאחר שנים רבות, קיבלתי את היומן הכתוב, "הדפים הצהובים", המצויים בביתי ולא בעליית הגג. סיפור הוא סיפור ואפשר לעגל בו עובדות, אך מציאות היא מציאות ומדי פעם יש לחזור אליה.
יעלי פסח (לבית חרל"פ)
"צבא סדיר הנדרש לחסל אירגון טרור לעולם לא יצליח לעמוד במשימתו!"
לאירגונים בלתי סדירים כמו חמאס, חיזבאללה ואל קאעידה, כמו למשפחות פשע, יש מכנה משותף ברור: אירגון משולב, פועל וחי בתוך אוכלוסייה אזרחית. אם חברי הוועדה [ועדת וינוגרד] היו משכילים לראות כי הגבול בין אירגון טרור לאירגון אזרחי וקהילה דתית אינו קיים, הם היו מבינים שלא ניתן "לנצח" אירגון טרור וירטואלי. ניצחון של אירגון טרור נובע מכושר שרידותו מול צבא סדיר העולה עליו בכמות ובאיכות הלוחמים והנשק. צבא סדיר הנדרש לחסל אירגון טרור לעולם לא יצליח לעמוד במשימתו.
בעז תמיר, דה מארקר, "הארץ", 12.2.08.
אהוד: ראוי להתייחס במלוא הרצינות להבחנות האלו, ובייחוד מול הזעקה הציבורית והאופוזיציונית הקוראת לכבוש מחדש את רצועת עזה וכביכול לשים בכך סוף לקסאמים. צבא חכם חייב להילחם בגרילה ובטרור באמצעים חכמים כי אחרת אנחנו נכנסים שוב למילכוד מלחמת לבנון השנייה: אוי לנו אם לא היינו מגיבים ואוי לנו שהגבנו. ובהקשרים האלה ראוי להאזין לדבריו של פרופ' שלמה אבינרי, המתפרסמים אף הם ב"הארץ" מאותו יום, כאשר כותרת המאמר היא "מה שכחו המומחים?" –
יותר מדי נשמע בדיון על מלחמת לבנון השנייה, כי כל מה שישראל זקוקה לו הוא שיפור תהליך קבלת ההחלטות. תהליך זה, נטען, מוכרח להיות מושכל יותר, מאורגן יותר, בעבודה מטה מסודרת יותר. זה כמובן נכון, אך גישה ביורוקרטית וארגונית צרה זו מתעלמת מההקשר שבו החלטות מתקבלות – וההקשר הוא פוליטי ותקשורתי.
ניזכר באווירה שבה הממשלה מצאה את עצמה ב-12 ביולי [2006] לאחר חטיפת שני החיילים, זמן קצר לאחר החטיפה בגבול עזה. האווירה הציבורית והתקשורתית דרשה לעשות משהו מיידי, דרמטי, להכות בחוטפים, ללמד אותם לקח, להשיב את הבנים הביתה – ומיד. גם אם היו עומדים לרשות הממשלה הכלים הטובים ביותר ברמה המקצועית והצבאית, גם אם צה"ל היה ערוך טוב יותר, גם אם בראשות הממשלה ומשרד הביטחון היו עומדים אישים בעלי ניסיון ביטחוני עשיר יותר – עדיין השאלה המכרעת היתה: מה היה קורה אילו אמר ראש הממשלה: נעשה מה שנוכל כדי להחזיר את הבנים הביתה, אך לא ניגרר לפעולות נמהרות, נפעל לפי לוח הזמנים והשיקולים המתאימים לנו.
לו היה ראש הממשלה פועל כך, דעת הקהל – וכמובן האופוזיציה – היו מאשימות אותו בתבוסתנות, בפחדנות, בכישלון, ודורשות את החלפתו. הפופוליזם הדמגוגי היה חוגג.
איש מהמומחים לארגון ולמינהל אינו מתמודד עם הבעייה הזאת, של מציאות פוליטית דמוקרטית שאינה מתנהגת כמו סמינר אקדמי סטרילי. רובם מתעלמים לחלוטין מההקשר הפוליטי שבו החלטות מתקבלות. ממש בימים אלה מתברר, כי אם יוחלט על פעולה מקיפה בעזה, זה יקרה לא רק מתוך שיקולים אסטרטגיים: החלטה כזאת לא תהיה מנותקת מן ההפגנות והלחץ הציבורי המופעלים מדי יום על הממשלה.
ועדת וינוגרד נגעה, במרומז בלבד, בסוגיה זו. אסור שהדיון יתרכז רק בבעיות אירגון ומינהל. עליו להביא בחשבון גם את האילוצים הפוליטיים הקשים שהמערכת הדמוקרטית כופה על ההנהגה. וכאן רצוי, כי הציבור יבקר לא רק את ההנהגה, אלא גם את עצמו.
עד כאן דברי שלמה אבינרי.
אכן, אוי לנו אם לא היינו מגיבים ואוי לנו שהגבנו!
שמאי גולן [עורך]
על מצבותיהם ביקש פליקס לכתוב:
"ניצולי שואה"
[מתוך הספר "טניה ופליקס גולדשטיין"]
שניהם, טניה ופליקס גולדשטיין ז"ל, עלו לישראל מפולין בשנת 1950, לאחר השואה, מתוך הכרה ציונית עמוקה. הם היו כאן אזרחים בעלי מודעות רבה ורופאים מצטיינים ומסורים, שאלפי אנשים הכירו להם תודה ואהבה. אבל בעומק נשמתם הם חשו את עצמם ניצולי שואה. זיכרונות השואה המרים לא חדלו לייסר אותם כמו גם האבל המתמשך על אובדן רוב בני משפחותיהם המסועפות. אבל דווקא מעומק הכאב ותחושת השכול הם שאבו את הכוח ואת הנחישות, לחיות בישראל כיהודים גאים, ולתרום למדינה ולאנשיה ככל יכולתם.
השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין לשמאי גולן נערכה בשנת 1993.
הייתי רופא בגיטו
פליקס :
כן. אני הייתי רופא, בגיטו, רופא סניטרי, האחראי על התברואה. היינו שלושה
רופאים סניטרים, איך אומרים רופא סניטרי? רופא מטעם העירייה. זה רופא
גם למניעת מחלות, לבדוק אוכל, לבדוק מצב סניטרי. ועזרנו לאחי להיות
שוטר
יהודי בגיטו. ואשתו עבדה בתור אחות. פעם אחרונה ראיתי את אחי, כאשר
הוא ליווה אותי להסתתר אצל סטרושינסקה, מחוץ לגיטו. מאז אני כבר לא
ראיתי אותם, כי הגרמנים לקחו ב"אקציה" גם את השוטרים יחד עם כל
היודנראט, וחיסלו אותם.
שמאי : גם את השוטרים היהודים לקחו?
פליקס :
כן. בוודאי. בוודאי, בסוף. קודם, קודם השוטרים עזרו לאסוף את כל היהודים
למשאיות. לקחו אותם לגונקברונקה, עשרים וכמה קילומטרים מלוצק. שם ירו
בהם כמו בכולם. הרגו שם עשרים אלף יהודים. זה היה באוגוסט 1942, זאת
אומרת אחרי כמעט שמונה חודשים בגיטו.
שמאי : התחילו בוודאי לפני כן? הרי לא לקחו את כולם ביום אחד וירו בהם. כל יום
הוציאו חלק?
פליקס : לא! תוך חצי יום רצחו את כולם.
שמאי : את כל העשרים אלף?!
פליקס : כל העשרים אלף. מכונית אחרי מכונית, מכונית אחרי מכונית.
שמאי : ולא ידעו לאן לוקחים אותם?
פליקס : לא. ודאי שלא. אמרו שלוקחים אותם לעבודות.
שמאי : ותוך חצי יום לקחו את כולם, וירו בכולם, והרגו אותם שם?
פליקס :
כן. אתה לא ראית בצילומים? קודם אמרו להם להתפשט. ואחר כך העמידו
אותם, כולם, אחד ליד השני, ירו בכל אחד.
שמאי : אז אתה ידעת כבר למחרת שאחיך כבר איננו.
פליקס :
כן. אני ידעתי, מכיוון שאנחנו היינו אצל סטרושינסקה, וסטרושינסקי חזר
שמה לגיטו ובדק.
שמאי : לקחו את כולם.
פליקס : אנחנו הרי יצאנו בלילה, יום לפני חיסול הגיטו.
שמאי : ממש מזל, יום אחד לפני…
פליקס :
טוב, הרי אמרו לנו שהגרמנים מתכוננים לעשות משהו. סטרושינסקי עבד
בעירייה. הוא היה פקיד גבוה. אולי סגן ראש העיר. אבל הוא לא ידע
בדיוק מה
יהיה. הוא ראה שבאו, שהגיעו גם אוקראינים, גם לטבים. הם הקיפו מסביב
את הגיטו. ואז הבנו שמשהו יקרה. ואז אנחנו יצאנו, וסטאשק, אח שלי,
עזר
לנו לצאת, כי הוא היה שוטר.
שמאי : הוא יכול היה לעזור לך לצאת?
פליקס : כן, הוא יכול היה לעזור לנו.
שמאי : והוא לא חשב על עצמו? הוא לא פחד שיקרה לו משהו?
פליקס : הוא היה לו תינוק.
שמאי : הוא לא ניסה לצאת?
פליקס : לא. היה משאיר את התינוק?! את אשתו עם התינוק?!
שמאי : הוא לא היה יכול לצאת עם אשתו ועם התינוק?
פליקס : נו, בוודאי שלא. לאן הם ייעלמו עם התינוק?
שמאי : כן, עם התינוק. הוא ידע שיקרה משהו?
פליקס : לא.
שמאי : באותו לילה?!
פליקס : אני לא יודע… אף פעם לא… לא…
שמאי : לא דיברתם על זה בדרך לד"ר סטרושינסקה?
פליקס :
דיברנו, דיברנו, ואמרתי, אמרתי לו, זו הכתובת, אם אתה תצטרך, דע לך איפה
אנחנו נמצאים.
שמאי : מה הוא אמר?
פליקס :
טוב, מה הוא אמר? אבל הוא
ידע שלא ייצא מזה שום דבר. כולם היו, היו כל כך
אדישים. לאף אחד כבר לא היה איכפת.
שמאי : למה? כי היו תנאים קשים? היו חיים קשים בגיטו?
פליקס : כן, בוודאי. וראו שאין לאן לברוח. זה לא… כמו, כמו… בערים אחרות שהיו
איזה
אירגונים, שאירגנו מרד והיתה להם אפשרות לצאת ליערות. לא, זה לא
היה.
שמאי : לא היה יער על יד לוצק?
פליקס : לא. היער הראשון היה במרחק עשרים וכמה קילומטרים.
שמאי : לא היה לאן לברוח?
פליקס : לא.
שמאי : אבל בלוצק היו תנועות נוער, הם לא התארגנו?
פליקס : תשמע. למחרת שהגרמנים נכנסו, הם הרגו 5,000 יהודים צעירים גברים.
שמאי : חמשת אלפים?!
פליקס :
מיד, חמשת אלפים. למחרת אחרי שהגרמנים נכנסו היו הודעות: כל יהודי מגיל
15 עד גיל 65, צריך לבוא למבצר לוברט. היה שם מבצר כזה. ועוד הודיעו
שצריך לבוא עם אוכל, ועם בגדים להחלפה, ועם כלי עבודה, את חפירה. והם
באו, ובאותו יום הרגו אותם. את כולם. כו---לם. אז אם אתה תשמע
שאומרים
שהוורמאכט, לא רצח - זה לא נכון.
שמאי : זה הוורמאכט הרג?
פליקס : לא היה שם בכלל .S.S, לא היה גסטאפו. רק וורמאכט, הצבא הגרמני.
שמאי : זה היה מיד כשנכנסו?
פליקס : מיד. למחרת! למחרת!
שמאי : אז זה היה הצבא הגרמני?
פליקס : וודאי!
שמאי : זה לא היה גסטאפו.
פליקס : בוודאי שלא. בוודאי שלא.
שמאי : אני גם אומר את זה לכולם, הוורמאכט גם רצח.
פליקס : בוודאי.
שמאי :
אבל מנסים להגיד, להבדיל ביניהם, שהגסטאפו רצח והוורמכט לא רצח, וזה
לא נכון.
פליקס : כן.
שמאי : אז בלוצק ידעו כבר מה מחכה להם מהגרמנים? אחרי שהרגו מייד בהתחלה?
פליקס : לא, לא ידעו שהרגו אותם.
שמאי : לא ידעו שהרגו אותם?
פליקס : הגרמנים היו עד כדי כך מומחים לרמות.
שמאי : הם רימו בצורה מושלמת.
פליקס :
כן. עוד הרבה חודשים אחרי זה, משפחות של ההרוגים לא ידעו. קיבלו
מכתבים. אני נמצא פה ופה, טוב לי, אני עובד, ואם תהיה אפשרות תבואו
אלינו.
שמאי : מה אתה אומר? ומתי נודע שרצחו אותם?
פליקס : לא ידעו עד הסוף. לא ידעו.
שמאי : כלומר הם עד הסוף לא ידעו, שבני משפחותיהם כבר לא בין החיים.
פליקס : או. קיי. מספיק להיום.
שמאי : כן. נסתפק בזה היום.
שמאי : זאת היתה שיחה ראשונה, עם הדוד שלי, ד"ר פייבל פליקס גולדשטיין,
ואני מקווה שאנחנו נקיים עוד מספר שיחות כאלה, מפני שהדברים חשובים
ומעניינים מאוד.
[אך למעשה לא היה המשך לשיחות אלה, כנראה בגלל כאב הלב שהן גרמו לפליקס. ואילו טאניה כבר לא היתה בין החיים. – שמאי גולן]
המשך יבוא
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ"ב
משה דויד הולך לדבר עם ספראי
משה דויד ניגש למודיעין ושאל: "איפה יושב כאן חבר ספראי?"
הפקידה באירגון-הפועלים אמרה: "קומה שנייה, חבר." ולא טרחה כלל להסביר לו אם ספראי נמצא ואם הוא מקבל קהל. מה איכפת לה? יעלה וייווכח בעצמו אם הוא דווקא מתעקש לדבּר עם ספראי.
לאחר השיחה עם ניסים החליט לנסוע לעיר. תחילה רצה לנסוע באמצע היום, אך נמלך בדעתו וסיים את יום-העבודה. בשעה ארבע לערך, עודנו לבוש בבגדי-העבודה, הגיע למקום.
עבר במסדרון הקומה השנייה כשהוא בודק את השמות הרשומים על כל דלת ודלת. לבסוף מצא את הדלת הנכונה. דפק ולא קיבל תשובה. ניסה לפתוח – נעול. קרא את הפתק התלוי: "הכניסה מן החדר הסמוך".
ניגש לשם, דפק, לא ענו. דפק שוב, לבסוף ענו. נכנס, אל שולחן-הכתיבה ישבה מזכירה, מבוגרת, בעלת ארשת-פנים חמורה, והביטה בו כמורה של בית-ספר הנוזפת בתלמיד שסרח.
"מה אתה רוצה, חבר?"
"אני צריך לדבר עם חבר ספראי."
"אתה לא יכול לקרוא מה שכתוב על הדלת?"
"מה כתוב על הדלת?"
"שעות-הקבלה שלו. עכשיו הוא לא מקבל קהל."
"מתי מקבל?"
"בעוד חצי שעה."
"אני אחכה."
"בבקשה, תחכה."
יצא וישב במסדרון על ספסל ארוך. עימו נמצאו עוד כעשרה אנשים.
"אתם לספראי?" שאל.
"כן, חבר. ויש תור. אתה באת אחרון."
"הוא נמצא בפנים?"
"אומרים שכּן, בישיבה."
"מישהו ראה אותו?"
"לא."
ובינתיים הביט סביב. הקירות צבעם בהיר. רובם חלקים, רק כמה מודעות וכרזות-תעמולה צבעוניות. חלק מן האנשים התהלכו הנה והנה, אחרים ישבו באורך-רוח, בלי להעיף מבט ובלי להוציא הגה. שקט שׂרר במסדרון, כמו בחדר-המתנה של רופא. רק שניים מן המחכים, כפי הניראה אב ובנו, ישבו בפינה ושוחחו ביניהם בלחש. רוב המחכים היו בבגדי-עבודה, כמוהו.
כעבור שעה התחילו אנשים להיכנס. כל אחד חייך בקומו ואמר: "רק כמה דקות. מיד אני חוזר, חברים." הראשון יצא מספראי רק לאחר רבע שעה, השני שהה מחצית השעה. בינתיים יצאו ונכנסו אחרים, חלקם מעובדי האירגון, חלקם מבקרים שחמקו פנימה – כל אחד בטענה משלו, זה למסור הודעה, זה לקבל חשבון, זה הכיר את המזכירה. הרביעי היה חבר של ספראי ונכנס דרך חדר צדדי. הטלפון צילצל לעיתים תכופות ונגזלו דקות רבות משעות-הקבלה. זמן-הקבלה של ספראי היה שעה אחת. משחלפה, עדיין חיכו שלושה אנשים בתור לפני משה דויד. כמה פעמים ניסה להיכנס ולדבר עם המזכירה.
"אדוני, חבר, יש תור. מה אני אשמה לך? תבוא מחר אם אין לך זמן."
לא ידע מה לענות. חזר וישב. האם אפשר להסביר לה שבא אחרי יום-עבודה? שהעניין דחוּף? תגיד שגם היא עובדת, ולחבר ספראי יש הרבה עניינים דחופים. "אולי אתה יכול, חבר, לסדר את העניין שלך אצל מישהו אחר? ספראי אינו יכול לטפל בכל הבעיות של האירגון, יש פקידים לכל דבר, ויותר מדיי אנשים רצים מיד אל ספראי בכל עניין קטן ומבלבלים לו את המוח."
בשש, כשעה לאחר שהחל ספראי לקבל אנשים, ומחצית השעה לאחר גמר המועד האחרון לקבלתם, לפי הכתוב על הדלת, עדיין חיכו שני אנשים לפני משה דויד.
פתח את הדלת ואמר:
"חברה, אני מבקש ממך – "
"אני לא בטוחה," אמרה לו, "אשתדל לדבר עם ספראי."
כעבור חמש דקות חזרה ואמרה: "הוא ממהר, ביקש ממני שתבוא אליו פעם אחרת."
האדם שחיכה בתור לפניו הקים צעקות.
משה דויד שאל: "הוא עוד בפנים?"
"כבר יוצא," אמרה.
"אבל העניין דחוף!"
"תשתדל להשיג אותו במדרגות, יצא מן הצד השני ויורד למטה."
משה דויד מיהר, עבר את המסדרון וירד, ובאולם-הכניסה ראה את ספראי בא מולו, נושא בידו תיק שחור ומשוחח עם בחור צעיר.
ניגש אליו ואמר:
"חבר ספראי – "
הלה לא שם לב אליו, מיהר לדרכו.
"חבר ספראי, חבר ספראי," רץ אחריו משה דויד ונגע בזרועו.
"חבר! בבקשה!" פנה אליו ספראי בתרעומת, "מה אתה רוצה? יש שעת-קבלה."
"לומר לו ששעה וחצי אני מחכה לו לחינם? לא, מוטב לא להתווכח על כך." תחת זאת אמר: "יש דבר דחוף במחצבה."
"מה אני? מטפל במחצבה?" ענה ספראי, "תיגש לניסים לוי או לוועד-העובדים שלכם במקום או למזכיר שלהם כאן." והוא המשיך בדרכו.
"אבל, חבר ספראי – "
הלה כבר יצא לרחוב. משה דויד לא ויתר ומיהר אחריו עד לפתח מכוניתו.
"חבר ספראי, אתה מוכרח לשמוע מה שיש לי לומר."
"אני לא יכול, חבר. אתה רואה שאני ממהר, יש לי ישיבה שהתחילה כבר לפני רבע שעה. באמת, אני מצטער, אולי תכתוב לי מכתב או תבוא בפעם אחרת?"
משה דויד כמעט ויתר על בקשתו. הוא אמר בליבו: "האִם חייב האיש לשבת כל הימים ולחכות עד שאני אבוא להשמיע את צרותיי לפניו? ודאי גם הוא טרוד מבוקר עד ערב, נוסע ממקום למקום, בינתיים עוד מקבל קהל, שומע טענות, מטפל בבת-אחת בעניינים רבים. הרי אי-אפשר לדרוש ממנו לעשות בעבודתו יותר ממה ששעותיו מספיקות."
ספראי כבר ישב בתוך המכונית, כאשר ניסה משה דויד עוד פעם אחת לגשת אליו, ואמר לו: "חבר ספראי, ניסים לוי עושה במחצבה מה שהוא רוצה – פיטר פועלים, גונב שעות. חבר ספראי, אתה מוכרח שתבוא ותעשה סדר שם."
ספראי פתח את החלון והביט אליו בחוּמרה: "חבר, אתה יודע מה שאתה מדבר? אלה הן האשמות חמורות. לא אומרים אותן על רגל אחת ברחוב. צריך לברר קודם, לפנות לוועדת-הביקורת, לעשות חקירה. יש סדר במפעל, ואתה לא יכול לבוא ולהאשים מישהו סתם."
"אבל, חבר ספראי, אין לי זמן. אם אני אחכה – בינתיים לא יהיה לי מה לאכול."
"מה אתה מדבּר? אַל תגזים. תוכל לפנות למזכיר הממונה על ענייני העובדים במחצבה והוא יטפל בעניין שלך. ואם יש לך טענות על גניבה – עליך להביא הוכחות. אתה רואה – רק היית פונה ושואל במקומות הנכונים, והיית חוסך זמן. כי אחרי הכול – אני לא לשכת-מודיעין!"
"חבר ספראי – "
"באמת, מספיק."
אלא שמשהו במבטו של משה דויד היה מוכּר לו, ולפתע חייך ואמר: "הֵי חבר, אתה לא זה שדיבר אז ברדיוֹ, בערב המסיבה?"
"כן."
"אתה רואה, זכרתי אותך," אמר ספראי בשמחה. תמיד אהב להפגין את ידידותו עם בני-אדם במקומות שבהם ביקר.
"כן," ענה משה דויד.
"ובכן, מה אתה רוצה, חבר? אם אני לא טועה, אמרת אז שהכול בסדר. וגם שמענו אותך אחר-כך ברדיו. הרי לא שיקרת לנו, נכון? הנה לך בעצמך הוכחה כמה אתם ממהרים לכעוס ולשנות את דעתכם משבוע לשבוע. לא נכון?"
"נכון," אמר משה דויד והסתלק.
ספראי נישאר פעור-פה – מה מתכוון הבחור לומר? ובמאוחר יותר נזכר בפרטי המסיבה אחד לאחד, וכיצד נגמר אותו שידור משונה ברדיו. "שכחתי," אמר לעצמו, "הרי הבחור הוא שיכור, שיכור מוּעד."
המכונית יצאה לדרך ובלב ספראי רגש לא נעים. הבחור לא הכחיש דבר. ובכל-זאת לא חזר בו ממה שאמר קודם-לכן. משונה, משונה מאוד. וההרגשה התמוהה שהיתה לו אותו ערב בשעת ההקלטה חזרה ופקדה אותו. "כמין אזהרה על רעידת-אדמה העומדת להתחולל כל רגע," הירהר, "לא נוח, מאוד לא נוח. ואיזה מבט היה לבחור! מחר אסע לכפר ואראה מה מתרחש שם. ואולי גם אצטרך לרסן מעט את ניסים לוי. אחרי הכול, צריך לפקוח עין על המתרחש. חבל שלא אמרתי לאותו בחור שאבוא. ממילא עליי לערוך כבר ביקור בכפר. ועכשיו הוא ודאי כועס עליי. חבל."
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
ארוחה חגיגית לשלושה עם אנקל בן בשבת בצהריים ב"עד העצם" ב-540 שקל כולל הטיפ
שבת בצהריים עמוסה במיוחד ולכן על הסועדים לא רק להזמין מקומות מראש אלא גם לבחור בין שתי משמרות, רבע לאחת או רבע לשתיים. ולא שברבע לשתיים מפנים אתכם, אלא שכך הם מבטיחים שלא כל העומס ייפול בבת אחת בין אחת וחצי לשתיים.
בחרנו במשמרת הראשונה וטוב עשינו כי המסעדה "עד העצם" בהרצליה פיתוח היתה עדיין כמעט ריקה, הצוות מלא והשירות מצויין. ואילו כשיצאנו אחרי יותר משעה כבר כמעט לא היה מקום פנוי במסעדה רחבת הידיים, ועשרות בני-משפחות לעסניים, מציבור הרעבים של גוש דן, הסבו לשולחנות עמוסי כל טוב, ולפי שיירי עצמות הסְפֵּר ריבְּס בצלחות הגדולות, הרי שהמדינה ממש מתפוררת.
לפתיחה מקבלים קערה גדושה סלט חסה, מלפפונים ועגבניות שרי, מתובל על בסיס חומץ, ובמזל, לא לחם ולא חמאה, שאחרת לא היינו מסיימים את המנות הבאות.
שתייה: 1 בקבוק היינקן, 22 שקל. שתי כוסות חצי ליטר כ"א של הבירה ווינשטאפן, קצת בטעם קינמון ובמרירות קלה וטעימה, 26 שקל הכוס הגבוהה, יחד 52 שקל.
מנות ראשונות: 1 חלת בצל, שהיא סלסלת קש מלאה בצל מטוגן בשמן עמוק עם עטיפת טמפורה חומה או בלילה אחרת, 36 שקל. טעים באופן יוצא מן הכלל ואוורירי למרות הטיגון. את הפירורים האחרונים אספנו באצבעות.
1 מנה קליפות תפוחי-אדמה, וזה לא מ"עלובי החיים" אלא מהרצליה פיתוח. שלושה חצאים-קליפות של תפוחי אדמה גדולים, מרוקנים-כמעט מתוכנם וממולאים שמנת ומוקרמים בתנור עם שכבת גבינה צהובה ועליה פתיתי בייקון. חלקנו כל אחד חצי קליפת תפוד. מעולה. אפוי בדיוק במידה. 33 שקל.
מנות עיקריות: 1 סטייק לבן צלע, ברוטב קג'ון, על מחתת ברזל שחור לוהטת שמונחת על בסיס עץ. נאכלה במהירות ולא נודע כי בא אל קירבה. 72 שקל.
2 מנות של סמוקד בייבי ריבס, שהם צלעות מעושנות לא גדולות של בשר לבן בגריל, שהיו הסיבה לבחירתנו במקום, ולא התאכזבנו. הצלעות מגיעות בחטיבה אחת, כעשר צלעות מחוברות, מנה גדולה למדי, ויש להפריד אותן בסכין ולאכול באצבעות תוך טבילתן ברוטב ברבקיו חום שאותו יש לבקש בנפרד. מעולה. ממש מעולה.וגם מעסיק היטב את השיניים והחיך כאשר מגרמים את העצמות משיירי הבשר שעליהן. 96 שקל המנה. יחד 192 שקל. שווה כל רגע של זלילה ושל התמסרות לבשר, מה שמזכיר לגוף שלנו שאנחנו בכל זאת ממשפחת הטורפים. אנחנו יודעים שהרבה מטיפים בשער ונביאי חורבן מטיילים בארץ ובעולם על חשבונם או על חשבון מזמיניהם או על חשבוננו, זוללים ונהנים כמונו אבל מצניעים זאת כדי שלא לפגוע בתדמית המוסרית והמיוסרת שלהם. אנחנו מדווחים הכול, אחד על אחד.
נוספו על מנות הבשרים 3 קעריות מתכת, אולי אלומיניום, בגודל בינוני, מלאות מקלוני צ'יפס טריים, ארוכים, דקים, חמים ופריכים. בטיב מעולה שאינו אופייני למסעדות ישראליות שמגישות בדרך כלל צ'יפס מקומט ועייף במצב ספוגי עד דייסתי. המחיר כלול במנה העיקרית. במקום הצ'יפס אפשר לקבל גם תפוחי אדמה אפויים או אורז.
מנות אחרונות, כמו הראשונות, על בסיס "ויחלוקו": 1 מוס בננה, 34 שקל. 1 קרם ברולה עשוי כהלכה. גרגירי וניל זעירים בתחתית, גוף המנה קר ורך, והמעטפת חמה, קשה, לאחר שנצרבה במבער. 33 שקל.
זהו. לא האמנו אבל סיימנו הכול, לא נותר דבר לקחת הביתה ב"דוגי בג". השירות של המגישה שני היה מצויין.
סך הכול המחיר 480 שקל, כולל 6 שקלים לאבטחה, והוספנו עוד 60 שקל טיפ, יחד – 540 שקל, שהם כ-180 שקל לסועד או 50 דולר בשערו הנמוך כיום. זו כמובן לא ארוהה של יום-יום אלא שמורה להזדמנויות חגיגיות דוגמת ימי הולדת, ועם זאת אפשר לבוא ל"עד העצם" באמצע השבוע לצהריים עסקית במחירים יותר זולים.
הכתובת: "עד העצם", רחוב הגלים [שדרות אבא אבן] פינת משכית, בית מרכזים, הרצליה פיתוח 09-9503138. מומלץ.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,739 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 311], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.3% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל