| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 318
תל אביב, יום שני, י"ב באדר א' תשס"ח, 18 בפברואר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: שני מאמרים על המצב, קיץ 1936, מאת ד"ר משה בילינסון:
1. טעם המערכה. 2. בזאת ננצח.
יוסף דוריאל: חיסול מורנייה יצר הזדמנות אסטרטגית.
יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל אָלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן.
ד"ר גיא בכור: לאחר חיסול מורנייה: נסראללה והאופציות הנסוגות שלו.
אהוד בן עזר: "סל תרבות" או סל של חוסר תרבות?
אורי הייטנר: משיחיות השקר של עמוס עוז.
משה בר-יוסף: את ועדות החקירה יש להקים לפני ולא אחרי אירועים קשים.
עופר גביש: עוד על סיפור הסיגרים השרופים.
שו"ת אליהו הכהן: מענה לש. שפרה על "סְתָיו מַאֲפִיל" ו"לְאָן תָּעוּף" // שתי השלמות לשאלתה של עדינה בראל: מקור ועוד תרגום – "גלגולו של מעיל" –
יָקְטָן, ע"פ קדיה מולודובסקי, תירגמה הגננת פנינה היילפרין.
"אולי כדאי לנסות לשתף פעולה עם המוסלמים במחקר מדעי בחסות האקדמיה של אוקספורד?" – ידידיה יצחקי, אהוד בן עזר.
תפריט ארוחת ראש השנה הסיני 2008 באחוזת הבריאות יערות הכרמל
עם השף ישראל אהרוני ושף האחוזה אמיר כלפון, עם דיווח מִפֶּה ראשון.
בוקר שאין בו פיגוע אני מתוח, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
מתוך הספר החדש "טניה ופליקס גולדשטיין", פרק הבריחה מן הגיטו.
* מדריך חשוב להבנת שוק המניות.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק כ"ג, בתו של חדידו.
* תזכורת: תשלומים לסופרים מהספריות לשנת 2007.
שני מאמרים על המצב
מאת ד"ר משה בילינסון
[1936-1890]
בימים קשים אלה של קסאמים ורקטות למיניהן המושלכים אל אדמתנו, כאשר מכל צד ניחתות עלינו גם עצות טקטיות, אסטראטגיות, תבוסתניות או גם ג'נוסיידיות – רצוי לזכור את דבריו של ד"ר משה בילינסון מלפני 72 שנה [זה גילי היום. – אב"ע] – משנת 1936, כעשרה שבועות לאחר פרוץ מאורעות 1936-1939, המכונים גם "המרד הערבי", תחת שלטון המנדט הבריטי:
"בּזאת ננצח, אם רק ימָצאו בּנוּ קשיוּת-העוֹרף, ערוּת-החוּשים, תקיפוּת-האוֹפי, אוֹמץ-הרוּח – לתביעת תביעתנוּ ולהגנה."
1. טעם המערכה
60 יוֹם ויוֹתר נמשכת המערכה הכּבדה. ב-34 חללים, בּעשׂרוֹת פּצוּעים, בּאלפי פּליטים, בּמאוֹת דוּנַמים תבוּאה, בּרבבוֹת עצי-תרבּוּת עלתה לנוּ. איוֹם החשבּוֹן. דבר וחצי דבר לא נמחק ממנוּ, דבר וחצי דבר לא נסלח ממנוּ ולא נשכּח ממנוּ. נביא במלוֹאוֹ את החשבּוֹן בּפני עמנוּ וּבפני העוֹלם, על כּל רצח-נפש ועל כּל רצח-עץ נבוֹא בּמשפּט, נתבּע לדין את האחראים ואת האשמים. לא נרכּין ראש ולא נשלים עם המערכה הזאת, ונסיק ממנה את כּל המסקנוֹת הפּוֹליטיוֹת והישוּביוֹת. וכשתיגַמר המערכה, לא נראה את עצמנוּ חייבים בּרגשי-תוֹדה לשליטי הארץ, בּאשר החזירוּ לנוּ חוֹק וּמשפּט, אלא נתבּע סדרים וּמשטר אשר יבטיח אוֹתנוּ מהישנוּת המערכה האיוּמה.
אך אם לא 60 יוֹם ויוֹתר, אלא פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקורבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה.
עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹייב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים איתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה.
ג' תמוז תרצ"ו, 23.6.1936
2. בזאת ננצח
ועוֹד איננו יוֹדעים מתי יגָמר המצוֹר, מתי תיפסק המלחמה. אך זאת הננו יוֹדעים כּבר עתה: עם הפסקת מלחמת-מארב זוֹ לא תיפסק עוֹד היאָבקוּתנוּ על זכּות חיינוּ. גדוֹלה מזוֹ: אך יוּקם החוֹק והסדר, כהבטחת השלטוֹן – אז תתחיל המלחמה. לא על בּיטחוֹן הדרכים והמטעים, ולא על בּטחוֹן-החיים של יוֹשבי ציוֹן, אלא על זכוּתוֹ של העם העברי לבנוֹת את חייו בארצוֹ. והמלחמה הזאת תדרוֹש מאתנוּ לא פחוֹת קשיוּת-עוֹרף, עֵרוּת-חוּשים, תקיפוּת-אוֹפי, אוֹמץ-רוח מאשר דוֹרשת מאתנו העמידה על הנפש בימים האלה.
מי ינצח במלחמת המארב – בזאת אין לפקפק. ברגע שהשלטון יגלה רצוֹן נאמן ותקיף, במוֹעד הנכוֹן, בּהתמדה ולאוֹרך כּל החזית, כּפי שהוא מגלה באיחוּר זמן ולפרקים בּלבד ובשטחים ידוּעים בלבד, בּרגע זה תיפסק מלחמת המארב, אך מי ינצח בהיאָבקוּת הפוֹליטית העתידה לנוּ? והן השאלה הזאת – היא המדריכה את המנוּחה, כי מה לנוּ ביטחוֹננו אנוּ ושלוֹמנו אנוּ, אם לא ינתן לנוּ למלא את התעוּדה שקיבּלנוּ על עצמנוּ וּלהשלים את המפעל?
וידענוּ מתוֹך הניסיוֹן: אפשר שבהיאָבקוּת הפוֹליטית תהיה חלוּקת הכּוֹחוֹת אחרת מאשר במלחמת החוֹק של הימים האלה; אפשר שכּמה וכמה כוֹחוֹת פּולִיטיים המאוּחדים איתנוּ כּרגע בּדרישת הקמת הסדר, יהיוּ בּמחנה אחר בשעת ההכרעה הפּוֹליטית; אפשר שנראה כּוֹחוֹת גדוֹלים קמים נגדנו אפילוּ מבּין המגינים על החוֹק והסדר בּרגע זה; אפשר שאפילוּ כּמה וכמה מהידידים הנאמנים לא יבינוּ לנוּ הבנה מלאה; אפשר שכּמה כּוֹחוֹת שוֹנים יתחבּרוּ נגדנוּ, וּבכל זאת, על אף כל הניסיוֹן המר, על אף כּל הפּיכּחוֹן שבּראִייתנוּ, ידענוּ בעוֹמק-ליבּנוּ ידיעה בּרוּרה וּמוּחלטת: אנו נצא מנצחים מההיאָבקוּת הפּוֹליטית, תימשך כאשר תימשך, ויהיוּ הכּוֹחוֹת שכּנגד כּאשר יהיוּ. ולא רק יען כּי התחַייבוּת האוּמה הבּריטית והתחַייבות 52 מדינוֹת-עוֹלם [חבר הלאומים] תעמוֹדנה לימיננוּ, ולא רק יען כי טוֹהר מפעלנוּ וגודלוֹ יעמדוּ לימיננוּ, ולא רק יען כּי ישׂראל בּכל תפוּצוֹתיו יעמוֹד לימין מפעלוֹ, ולא רק יען כּי גם היישוּב הזה, אשר עוֹד מִיצער הוּא בּעינינוּ הרוֹאוֹת את העתידוֹת, מהווה כּבר עתה גוֹרם בחיי הארץ אשר אין לבטלוֹ ואין לזלזל בּוֹ, – אלא משוּם שאיתנוּ כּוֹח עצום וכבּיר, אשר שוּם שליטים ושוּם "מוֹרדים" לא יוּכלו לו, והוּא המבטל את כּל החשבּוֹנוֹת, הוּא המנצח בּכל המלחמוֹת – כּוֹח החיים, הכרח-החיים.
שני עמים יעמדוּ לפני כּיסא ההיסטוֹריה ויתבּעוּ – האחד זכוּת-יחיד שלוֹ על הארץ הזאת ושלילת הזכוּת מן השני, והשני את זכוּתוֹ לעבוֹד בּארץ הזאת ולבנוֹתה לפי כּל מידת כּוֹחוֹתיו. בּדין גדוֹל זה יהיה הניצחוֹן לנוּ בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר, בּיסוּרים פחוֹת אוֹ בּיסוּרִים יוֹתר.
האוּמה הערבית – יש לה אפשרוּת הקיוּם והגידוּל וההתפתחוּת והיצירה גם אם ארץ-ישראל תימלא עִברים. ואף לאוֹתוֹ חלק האוּמה הערבית היוֹשב בארץ-ישראל לא תאוּנה כל רעה, ואי-אפשר שתאוּנה כל רעה כשתימלא הארץ עִברים.
האוּמה הישׂראלית – אין לה אפשרוּת הקיוּם והגידוּל וההתפּתחוּת והיצירה בּלתי אם בּארץ-ישׂראל. היישוּב העברי בארץ-ישׂראל לא יוּכל לשכּוֹן לבטח בּארץ זאת, אם היא לא תימלא עִברים. זאת הוֹכיחוּ, הוֹכחה שאין למעלה ממנה בטרַגיוּתה, עשׂרת שבוּעוֹת אלה. בזאת ננצח. כי הכרח-החיים של האומה בּעדנוּ. כּי לגבּינוּ וּבשבילנוּ – זהוּ משפט לחיים אוּ למות ולא כן הוא לגבּי התוֹבע השני, יהיה תוכנה של מלחמתוֹ כּאשר יהיה – רצוֹן שׂררה, שׂנאת זרים, קנאה בּמי שעוֹמד על מדרגה אחרת של ההתפתחות, אוֹ גם טעמים שפלים יוֹתר אוֹ אפילוּ טעמים נעלים יוֹתר – אין משפט לחיים אוֹ למות כּרוּך במלחמתוֹ.
בּזאת ננצח, אם רק יימָצאו בּנוּ קשיוּת-העוֹרף, ערוּת-החוּשים, תקיפוּת-האוֹפי, אוֹמץ-הרוּח – לתביעת תביעתנוּ ולהגנה."
ה' תמוז תרצ"ו, 28.6.1936
לידיעת הנוער: המרכז הרפואי רבין בפתח תקווה הינו לשעבר בית החולים של קופת החולים של ההסתדרות העברית בארץ-ישראל – בית החולים בילינסון, וככה הוא חקוק במשך עשרות שנים, מאז היווסדו, בתולדותיה של ארץ-ישראל. ד"ר משה בילינסון (1890-1936) היה מיוזמי הקמתו של בית החולים, שנקרא על שמו לאחר מותו. לאחר שעלה ארצה ב-1924 הצטרף למערכת עיתון "דבר", כתב מאמרים נוקבים והיה לדוברה הראשי של תנועת העבודה.
יוסף דוריאל
חיסול מורנייה יצר הזדמנות אסטרטגית
חסן נסראללה עשה את שגיאת חייו בנאומו בלוויה. אסטרטגיה ישראלית נכונה תוכל להפיק מכך יותר תועלת מאשר מחיסולו הפיזי של רב-המרצחים שלו.
בהופעה מתלהמת בטלוויזיה, לעיני ולאוזני כל העולם, הצהיר חסן נסראללה: "אני מודיע לעולם כולו: מעכשיו, המלחמה בינינו פתוחה, עד שהסרטן הציוני יימחק וייעלם."
זוהי הצהרת מלחמה חד-משמעית, עם איום בג'נוסייד, המעניקה לישראל את כל הזכויות של צד לוחם, לפי החוק הבינלאומי. ובמלחמה כמו במלחמה: כל התכנסות של חיילי החיזבאללה במדים ו/או תחת דגליהם, עם או בלי נשק, הופכת למטרה לגיטימית לתקיפה ישראלית. את זה חייבת ישראל להבהיר לכוחות יוניפיל ולכל העולם, בהצהרה מנומקת – הקובעת שכל התכנסות כזו תותקף כדי להרוג, כל עוד קיים מצב המלחמה שהוכרזה על ידי מנהיגם, וההוצאה לפועל של התקיפות תתחיל ברגע שתבוצע פעולת טרור נגד יעד יהודי בכל מקום שהוא בעולם. זה, ולא מיגון עצמנו לדעת בכל מקום בעולם, ייצור את המחסום היעיל לכוונות הרצחניות של החיזבאללה.
לא צריך דמיון עשיר כדי לראות בארגון האיסלמו-נאצי בלבנון – העתק קטן של הנאצים בגרמניה שמלפני 70 שנה. ולא רק ההצדעה במועל יד. ההשפעה המהפנטת על ההמונים – של מיסדרים ומצעדים המוניים של אנשים במדים – היתה לכלי מרכזי לגיוס מתנדבים לשורותיהם, וסוגדים להם מבחוץ. חיזבאללה בלי מיסדרים ומצעדים – מאבד מיד את המעמד שהוא כה נלחם עליו בלבנון. את המחיר הזה הם לא יהיו מוכנים לשלם תמורת פיצוץ יעד יהודי/ישראלי כלשהו בחו"ל. כל מה שדרוש להשגת מצב כזה – זה כושר ניתוח אסטרטגי בהנהגת המדינה ותעוזה לעמוד על זכויותינו כמדינה ריבונית.
ולסיום, הערת תזכורת קטנה: זה, בדיוק, מה שהצעתי – להחזרת חיילינו שנחטפו ללבנון. אני מזכיר זאת, לאחר שרמטכ"ל מלחמת הכישלון חזר והתלונן על שלא איפשרו לו להרוס יעדי תשתית בלבנון כ"גביית מחיר" על מעשי החיזבאללה. הוא לא מבין, עד היום, שגשרים ותחנות כוח הרוסים, כמו הרס שכונת הדאחייה, יכלו רק לעזור לנסראללה במלחמת התעמולה שלו נגד "אכזריות" ישראל, כפי שהוא עשה עם ההצגה של "הטבח בכפר קנא". כל עוד אזרחי לבנון ולא הוא [נסראללה] משלמים את המחיר – הרווח כולו שלו.
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.
* * *
הבוז לממשלה החלולה של ראש הממשלה החלול אהוד אולמרט. מעולם לא היה מצבנו חלול ומגעיל כל כך. אנחנו מתגעגעים לימים הטובים של אוקטובר 1973. אז היתה לנו הנהגה לא חלולה. לכן היה לנו מצב טוב. והלוואי שנחזור לימים הטובים ההם!
על החתום:
התנועה להחלפת הממשלה מטעם האופוזיציה מימין ומשמאל, מיליארדרים זרים שאינם יודעים עברית וסופרים עבריים חשובים המשתינים על המדינה מבחוץ ומקנחים מבפנים.
* * *
יוסי גמזו
הַבָּלָדָה עַל אָלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן
בּמלאות 102 שנה להוּלדתו ו-36 שנה לפטירתו
אִשָּה צְעִירָה מַגִּיעָה אֶל הַיָּם הַצְּפוֹנִי וּכְרֵסָהּ בֵּין שִנֶּיהָ
לָלֶדֶת תִּינוֹק מַחְתַּרְתִּי, לֹא חֻקִּי, שֶאָבִיו לֹא יוֹדֵעַ דָבָר.
הַיֶּלֶד גָּדֵל לְלֹא אֵם, לְלֹא אָב, אַךְ עִם סַבָּא זָקֵן וְגוֹנֵחַ,
צַיַּד-דֻּבִּים שְוֶדִי מִבֵּית-הַמְּלוּכָה, שֶפָּגַע בּוֹ הַדֹּב הַלָּבָן.
וְאֵין לָהֶם כְּלוּם שָם, לַסָּב וְלַנֶּכֶד, רַק "אִיגְלוּ" מִבְּלוֹקִים שֶל קֶרַח
וְאִמָּא כְּבָר מֵתָה, וְסַבָּא גַם הוּא מִתְכּוֹנֵן לְהַחֲזִיר שָם צִיּוּד,
אַךְ טֶרֶם מוֹתוֹ הוּא מוֹשִיט לוֹ, לַיֶּלֶד, מִכְתָּב שֶנִּשְמַר לְמַזְכֶּרֶת
מִמִּי שֶנָּתַן לָהּ, לָאֵם, אַהֲבָה בַּדִּמְיוֹן וְתִינוֹק בַּמְּצִיאוּת...
– "תַּקְשִיב לִי טוֹב," אוֹמֵר הַסָּב, "מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ
יֶשְנוֹ רְחוֹב שֶשְּמוֹ הוּא בְּרוֹדְסְקִי וְיֵש עִיר שֶשְּמָהּ מוֹסְקְבָה
וּבַבִּנְיָן שֶמִּסְפָּרוֹ הוּא כָּךְ וְכָךְ יֵש אוֹ שֶ, אוֹ שֶ:
אוֹ אָב נָכְרִי שֶיִּתְנַכֵּר לְךָ אוֹ יָם שֶל אַהֲבָה."
חוֹלְפוֹת שֵש שָנִים וְהַיֶּלֶד נוֹדֵד, כְּמַנְהִיג כְּנוּפִיַּת חוּלִיגָאנִים,
יַלְדֵּי הַהֶפְקֵר, הַסַּכִּין וְהָעֹנִי, עַל פְּנֵי אִמָּא רוּסְיָה כֻּלָּהּ.
הוּא בָּא לְמוֹסְקְבָה, לִרְחוֹב בְּרוֹדְסְקִי, פָּרוּעַ כְּמִין צוֹעֲנִי בֶּן צִיגָאנִים
וְאַבָּא פּוֹגְשוֹ כְּמוֹ הַחֵטְא אֶת עָנְשוֹ וְעֵינָיו מְבַקְּשוֹת מְחִילָה.
הַנַּעַר נִשְלָח לִישִיבָה רַבָּנִית, אַךְ גּוֹמֵר בִּישִיבָה בְּבֵית-סֹהַר
וְחִיש מִתְפַּרְסֵם כְּאַלּוּף-הָאִגְרוּף שֶל "מַכַּבִּי" בְּרוּסְיָה. עֻבְדָּה.
אַךְ יֵש לוֹ קוֹצִים בַּיַּשְבָן וְהוּא קָם אֶל חוֹלוֹת פָּלֶשְתִּינָה לִנְסוֹעַ
בִּמְקוֹם לְחַרְתֵּת צִיּוֹנוּת-שֶל-פָּאלַאבְרוֹת עַל הָא וְעַל נְיֶט וְעַל דָא...
– "תַקְשִיב לִי טוֹב," אוֹמֵר לִבּוֹ, "מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ
בּוֹעֶרֶת אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ כְּמוֹ אִשָּה בְּתַאֲוָה,
וְהִיא יָפָה וְאַכְזָרִית, וּבְחֵיקָהּ יֵש אוֹ שֶ, אוֹ שֶ:
אוֹ אֵש גִ'יהָאד וְדָם אוֹ שְדֵה-טְרָשִים נֶחֱרָש בְּאַהֲבָה.
וְכָךְ מִתְמַחֶה הֶחָלוּץ בְּחִלּוּץ וְחוֹלֵץ בַּפַּרְדֵּס וּבַכֶּרֶם
פְּקָקִים מֵאַלְפֵי בַּקְבּוּקִים שֶל שֵכָר וּגְנִיחוֹת מֵאַלְפֵי אֲהוּבוֹת,
נִדְבָּק בְּשָלוֹש מַחֲלוֹת אֲנוּשוֹת: קוֹמוּנִיזְם, שִירָה וְסֻכֶּרֶת,
חוֹבֵר לְרוֹעֵי שֵייח' אַבְּרֵיק וּמַדְלִיק בְּיָפְיוֹ לֶהָבוֹת בַּלְּבָבוֹת.
אֲבָל הַשִּירָה הִיא פַּסְפּוֹרְט לְרָעָב, קוֹמוּנִיזְם הוּא פָאטָה מוֹרְגָאנָה
וְרַק הַסֻּכֶּרֶת אֵינָה נֶעֱקֶרֶת, לְהֶפֶךְ: עוֹשָה בּוֹ שַמּוֹת.
לִבְסוֹף, כְּרוּת-רַגְלַיִם כְּעֵץ שֶנִּגְדַע, הוּא לוֹחֵש לוֹ, לַלֵּב: "הֵרָגַע נָא"
וְהוּא, אֶפִּיקוֹרֶס אָדוּק, מִתְעַקֵּש עַל "קַדִּיש" שֶיַּגִּידוּ עַל שְמוֹ...
– "תַקְשִיב לִי טוֹב," הוֹגוֹת שְֹפָתָיו, "מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ
יֵש אֵיזֶה צֶדֶק מְאֻחָר כָּזֶה, כְּמוֹ אוֹר שֶלֹּא כָּבָה,
שֶבּוֹ הוֹפְכִים הַנִּשְכָּחִים לְאַגָּדוֹת – וְאוֹ שֶ, אוֹ שֶ:
אוֹ שֶאוֹמְרִים 'הַכּל דַאוִּין'
אוֹ שֶזּוֹכְרִים בְּאַהֲבָה...
ד"ר גיא בכור
לאחר חיסול מורנייה: נסראללה
והאופציות הנסוגות שלו
כללי המזרח התיכון הנסתר מן העין, בעיקר מעין הציבור שלנו, קובעים שלחיזבאללה ולאיראן יש קושי רב לנקום בישראל. הם מבינים שנקמה תתגלגל אליהם. מדוע? איך זה קשור לניהול הסכסוך שלנו בדרום לבנון? ומדוע התביישתי לצפות בסוף השבוע בתקשורת שלנו? זו לא עבודה של נסראללה, ההפחדה הזו. זו כבר עבודה שלנו.
מאז המלחמה האחרונה כתבתי שוב ושוב שאמנם אין לנו פתרון לסכסוך מול נסראללה בדרום לבנון, אך יש לנו ניהול של הסכסוך איתו. עכשיו נראה אם מרחב הניהול הזה אכן מתקיים, ומהם ממדי הטווח שלו. לפי שעה, וכך צפוי להיות, הניהול של הסכסוך בדרום לבנון מתקיים, ונשמר.
למה אני מתכוון?
נסראללה היה מאוד רוצה להגיב על חיסול עימאד מורנייה, הכואב לו מאוד, אך בדרום לבנון נוצרו כרגע תנאים, שאינם מאפשרים לו פעולה חופשית, כפי שעשה לפני המלחמה. קודם כל נוצר מרחב הרתעה, כאשר הוא יודע שהתקפה ממשית שלו על ישראל תגרור חידוש המלחמה, והפעם אולי אף השמדת ארגונו, שכן הרבה לקחים כבר הפיקה ישראל מן המערכה האחרונה. הפעם היא כבר תצא למלחמה ממש, לא למבצע.
במילים אחרות, את זה הוא לא יכול להרשות לעצמו, אלא במחירים כבדים מאוד. בדרום לבנון החיים כמעט והשתקמו, והנזקים לשיעים שלו יהיו אדירים, אם ינהג שוב בפזיזות ובהרפתקנות. הוא עלול להסתבך באובדן לגיטימציה אצל בני עדתו, ואולי אפילו להיות מושמד.
אין לו עניין להסתבך עכשיו עם צבא לבנון, הפרוס דרומית לליטאני, מהרבה סיבות פנים-לבנוניות; אין לו עניין להסתבך עם כל המדינות ששלחו חיילים ליוניפי"ל, שכן יהיה ברור לעולם כולו שהוא הפר את תנאי הפסקת האש. זו תהיה הפרה מהדהדת, ובכך אין לו עניין, שכן חידוש הלחימה עלול להוביל גם ליישום בינלאומי של החלטה 1559, דהיינו החלטת מועצת הביטחון שהתקבלה, לפרק את חיזבאללה כליל מנשקו, דבר שמרבית הלבנונים היו רוצים שיקרה.
אז פיגועי חו"ל? גם זה אינו פשוט. המומחה, מי שהיה אחראי למבצעים מעין אלה, עימאד מורנייה, כבר אינו קיים. וכפי שכתבנו, האשמה במבצעים כאלה תיפול מייד על חיזבאללה. אין זו משימה פשוטה עבור נסראללה, שהצליח להעלות את אירגונו ממעמד של כנופיית טרור, חוטפת זרים מערביים, לגורם לכאורה-לגיטימי, למפלגה שיש לה נציגים בפרלמנט, ושאיפות להנהיג את לבנון. בפיגוע כזה, שהעולם כולו יאשים בו את חיזבאללה, הוא הורס את הלגיטימציה שיש לארגונו ולשיעים של לבנון. גם זה, אם כן, בעייתי.
הדילמה הזו קיימת גם לאיראן, מדינה שסובלת יותר ויותר ממשטר הסנקציות העולמי, והיא יודעת שאם תבצע פיגוע נגד יעד ישראלי או עולמי, האחריות תיפול אוטומאטית עליה, והדבר רק יחמיר את מצבה בפני מועצת הביטחון והעולם כולו.
מבחינת איראן האיש מורנייה לא היה כה חשוב, ורק הסולידריות עם חיזבאללה תחייב אותה לפעול. אך הסולידריות הזו עלולה לפגוע באיראן עצמה, הנמצאת ברגעים רגישים, ולכן האיראנים צפויים להסס. הם מחפשים מוצא מתוחכם מן הדילמה הזו.
גם איראנים וגם גורמים בחיזבאללה העלו בסוף השבוע את הסברה, שלא הם יבצעו פיגוע נקם בישראל או בישראלים אלא "ידידי ותומכי חיזבאללה" בעולם. זהו ניסיון לנקום בלי אחריות, ניסיון שקוף, שיידחה מיד על ידי העולם, וגם הם יודעים זאת. סביר שגורמי ציר הרשע ימתינו לפחות כמה שבועות, ואולי אף חודשים, כדי לטשטש את הקשר הסיבתי בין החיסול לניסיון תגובה.
אז מה כן?
בנאום בעת הלווייה נקט נסראללה בטקטיקה שאנחנו לא הבנו, כפי שלא הבנו את דבריו ומעשיו ערב המלחמה. כאן נכנסים כללי המזרח התיכון הנסתר מן העין, למשל כללי יצירת ההרתעה.
האיומים שלו אין משמעותם נקמה בהכרח, אלא יצירת מאזן אימה מחודש באשר לחיסולים, מתוך תקווה שאלה ייפסקו. הוא הבין מה משמעות חיסול כה מתוחכם בעומק אירגונו. מובן שצה"ל ומערכת הביטחון שלנו חייבים לנקוט את כל צעדי ההכנה שקיימים, כולל אופציות מלחמתיות, אך נסראללה פועל ומגיב מתוך מרחב אופציות נסוגות. כל שיעשה, יפגע קודם כל בעצמו.
התביישתי לצפות בתקשורת שלנו מאז החיסול, ברגעי השפל שלה. התקשורת לא רק שנכנסה לפאניקה, אלא שהיא כמעט והצליחה להכניס את הציבור שלנו כולו לפאניקה. זו התקשורת שבאה חשבון עם כל האחראים למחדלי מלחמת לבנון האחרונה, חוץ מעִם עצמה, כמובן. שוב היא שידרה את נסראללה וצווחותיו עשרות פעמים (!) – כולל תירגומים מדוייקים, שחלילה לא נפסיד דבר מן הלוחמה הפסיכולוגית שלו; ומיד לאחר מכן, שעה אחר שעה, מהדורה אחר מהדורה, תרחישי זוועה כיצד נותקף, ומי עלול להיות מחוסל מבין הקצינים הבכירים שלנו, כולל תמונות המאויימים (על ידי התקשורת). מומחים כתבו כי התגובה תגיע בוודאות, ומיד, השאלה היא רק מתי ובאיזו עוצמה, הכול על הציבור המופחד שלנו, שנדמה לו כי בכל רגע השמיים יפתחו עליו, להשמידו.
זהו מקרה נוסף של "המזוכיזם היהודי". קשה לי להסביר מהן הסיבות של ההלקאה העצמית הזו, הבזויה; זה מחייב דיון פסיכולוגי מעמיק, ומטריד מאוד. יכול להיות שתהיה תגובה של חיזבאללה, זו או אחרת, אך ההפחדה העצמית הזו גרועה מכל תגובה של האויב.
מהו טרור? טרור היא הפחדה, מילים, פסיכולוגיה, זריעת אימה, וזה בדיוק מה שעשה נסראללה כלפי הציבור שלנו. איש לא היה שם ליבו אצלנו לכך, אלמלא הרמקול האדיר שהתקשורת שלנו הצמידה להפחדות האלה. במילים אחרות, אנחנו מעצימים את הטרור נגדנו, ואנו עושים זאת בחדווה. נפלא. מכאן אתם מבינים שנסראללה כבר נקם, אפילו בלי לנקום!
שנחזור שוב על סודות הטקטיקה של המנהיגות השיעית ללוחמה פסיכולוגית?
בעוד התקשורת של חיזבאללה עסוקה אך ורק בלוחמה פסיכולוגית נגדנו, עסוקה התקשורת שלנו... בציטוט הלוחמה הפסיכולוגית של תקשורת חיזבאללה. לא רק שאין אנו עומדים מול הלוחמה של האוייב, אנו גם מצטטים ומקרינים אותה אצלנו בחדווה! במילים אחרות, בכל הנוגע לתקשורת שלנו, שום דבר לא נלמד ממלחמת לבנון האחרונה. שום דבר. שום בגרות, שום אחריות, שום סינון משכיל של הדברים. שלא לדבר על כל מיני אתרי אינטרנט שממציאים מהגיגי ליבם תרחישי אימה והפחדה, ושמהם יש פשוט להתרחק.
זו לא עבודה של נסראללה, ההפחדה הזו. זו העבודה שלנו.
17.2.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אהוד בן עזר
"סל תרבות" או סל של חוסר תרבות?
לידיעת חבריי הסופרים,
ככה מטרטרים אותנו בתשלומים לנו עבור נכונותנו להיפגש עם תלמידים בכל קצווי הארץ, בנסיעות שנמשכות שעות ארוכות, ובתשלום לא גבוה. המכתב דלהלן נשלח ל"סל תרבות ארצי" בתאריך 7.2.08 ובו נאמר:
דרישת תשלום עבור מפגש עם תלמידים ב-28.1.08
אבקש לשלם לי סך 851 שקל [ברוטו] עבור 2 מפגשים שקיימתי ביום 28.1.08 בבית הספר נופי ארבל, גינוסר, ברשות האזורית עמק הירדן.
התשלום אינו כולל מע"מ, ומאחר שאינני עוסק מורשה עליכם להוסיף ולנכות את המע"מ במקור. אני מצרף שוב אישור ניכוי מס במקור משכר מרצים שלי בשיעור 5% עד ה-31.3.09. רצוף בזה גם תצלום מכתב של יועץ המס שלי [שמו חסוי] המאשר שאני מנהל ספרים, זאת לצורך חוק עסקאות ציבוריות. תוקפו עד 31.3.08. כך שילמו לי עד כה בכל מקום ציבורי.
לדברי יועץ המס שלי אסור לכם לנכות משכרי דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות משום שאני מקבל קצבת זקנה, שממנה מנכים לי דמי ביטוח בריאות, וכן מאחר שאני עוסק עצמאי, ואני עדיין משלם מדי חודש דמי ביטוח לאומי שכוללים גם ביטוח בריאות, ולא ייתכן שעל אותה הכנסה שנתית שעליה אני מצהיר – אשלם פעמיים ביטוח בריאות וביטוח לאומי. [אבל הביטוח הלאומי, שיודע כה יפה לגבות, דומה שאין לו מחשב מרכזי שיאחד את כפל הסכומים שגבו מכל אזרח בעל תעודת זהות במרוצת השנה].
פרטי הבנק שלי הם: [חסויים]
בגלל דרישתכם חסרת ההיגיון, אני מצרף טפסים [ששלחתם לי] חתומים – לפיהם אני "עובד" שלכם (כל זאת על הרצאה אחת השנה) וחייב כביכול להמציא לכם אישור על תיאום מס!
יועץ המס שלי יעץ לי שכדי שלא להיכנס למעגל הטירוף הביורוקראטי שלכם, שאינו חל עליי כלל – אבקש מכם לנכות ממני את מקסימום המס [47%!] – ומאחר שממילא אני מגיש הצהרת שומה שנתית, אקבל חזרה את המס, באם ניכו לי יותר מדי, בקיץ 2009!
והרשו לי לסיים ולומר שהצורך למלא מגילה כזו, עם כל האישורים, עבור מפגש שהסכום שאתם משלמים עבורו הוא פשוט מביש, ועתה אקבל רק את מחציתו – מורה על טירוף מערכות.
מוטב שהייתם משלמים יותר לסופרים ופחות מבלבלים להם את המוח למען כל תשלום. אתם לא סל תרבות אלא סל אנטי-תרבות, ועושים הכול כדי שלא יהיה אפשר וכדאי לסופרים להיפגש עם תלמידים.
אודה לכם אם תעבירו דבריי להנהלה.
בברכה,
אהוד: על המכתב לא קיבלתי שום תשובה עניינית אלא "תלוש משכורת" של החברה למתנ"סים עבור חודש ינואר 2008 ובו מתוך "משכורת" ברוטו של 851 שקל עבור 1 ימי עבודה קיבלתי 451 שקל נטו וגם אישור שניכו משכרי 47% "ניכויי רשות" בסך 451 שקל. איך מסתדר החשבון הזה, עם ברוטו של 902 שקל? – אל תשאלו אותי. זהו תלוש מבולבל ומטעה. וכך, על 2 הפגישות, שיחד עם הנסיעות השתרעו משבע בבוקר עד שלוש וחצי אחר הצהריים, יום עבודה של שמונה וחצי שעות – קיבלתי סכום של 225.5 שקל להופעה!
אורי הייטנר
משיחיות השקר של עמוס עוז
בראיון ל"קול ישראל", בעקבות זכייתו בפרס דן דוד, יצא הסופר עמוס עוז בתקיפות נגד מבצע קרקעי בעזה וקרא לנהל מו"מ עם החמאס על הפסקת אש. מעבר למלל, צרמה לאוזניי המוסיקה בדבריו של עוז, בראיון הארוך, כדרכו, התבטא עוז בביטחון עצמי, בשיכנוע עצמי עמוק, ללא כל סדק לספק כלשהו באמיתות דבריו ובצדקת דרכו, ובבוז לבעלי דעות אחרות. עובדה זו צורמת כל כך, לאור העובדה שהדרך לה מטיף עוז במשך עשרות שנים, תחילה כנציג של מיעוט אידאולוגי קטן, היתה במשך השנים למיינסטרים של הפוליטיקה והמדינאות הישראלית בעשור וחצי האחרונים, נוסתה שוב ושוב, והתוצאות הן... איך לומר? לא בדיוק זהות לנבואותיו.
לפני 15 שנים נחתם הסכם אוסלו. הסכם זה אמור היה להביא לשקט ולשלווה, להפסקה מוחלטת של האלימות והטרור, וכתוצאה מכך להוביל לשלום בין העמים ולסיום הסכסוך. אילו נבואותיו של עוז היו מתגשמות, כל הדיון הציבורי האקטואלי אודות ההתמודדות עם ירי הטילים מרצועת עזה, לא היה מתקיים. תהליך אוסלו נחל כישלון חרוץ, ובכל זאת, אנו מנסים להחיות אותו, בדרכים שונות, שוב ושוב, והמציאות שבה ומתפוצצת בפנינו, תרתי משמע, שוב ושוב. ועמוס עוז בשלו – באותו ביטחון, באותה נחישות, באותה יהירות, מתעקש שדרכו שכשלה היא הדרך הנכונה, היא ואין בלתה, ואין לסטות ממנה ימין ושמאל. אין בדבריו אפילו הד קלוש לצליל כלשהו של ספק.
בהתייחסו לקשר בין ההתנתקות לירי הקסאמים על שדרות והנגב המערבי, הזכיר עוז את העובדה שמתוך 7 השנים של ירי הקסאמים, כמעט 5 שנים היו עוד כשהיינו ברצועת עזה. הוא צודק. מי שטוען שמתקפת הטרור ופשעי המלחמה החלו בהתנתקות והן תוצאתה הישירה, טועה ומטעה. אולם היא הנותנת – אם אין הבדל בין המצב לפני ההתנתקות ואחריה, לשם מה היא נעשתה? הרי בהתנתקות שילמה החברה הישראלית מחיר נורא, כבד מנשוא – חורבן של חבל התיישבות שלם, עקירה של יישובים רבים, גירוש של אלפי תושבים, מבוגרים וילדים, מביתם, הרס מפעל חייהם, מכה קשה לציבור רחב בישראל שטרם הצליח להתאושש ממנה, העמקת הקרע בחברה הישראלית, חוסר יכולת לתת מענה למצוקתם של העקורים, תקדים מדיני הרסני של נסיגה מוחלטת עד קווי 4.6.67. כל זאת, כדי שמה שהיה הוא שיהיה?
לפני ההתנתקות הובטח לנו שאחריה לא תהיה עוד עילה להמשך הטרור, שהרי הטרור הוא תולדה של הכיבוש. ואם בכל זאת הטרור ימשך, תהיה לנו הלגיטימציה להגיב במלוא העוצמה, בקונסנזוס לאומי ובינלאומי רחב. והנה, הטרור נמשך ללא הרף, אנו נרתעים מתגובה בעוצמה רבה, וגם על המעט שאנו עושים אין הסכמה מבית ואין הסכמה מחוץ. גם כשאיננו ברצועת עזה, אנו נתפסים כאחראים לספק חשמל, דלק ומזון לאלה שתוקפים אותנו ומפעילים נגדנו טרור, אנו מוקעים על כך שהפכנו את רצועת עזה ל"כלא ענק" ובראש המתנגדים לתגובה הולמת, ניצבים אלה שעודדו את ההתנתקות. שילמנו מחיר יקר בהתנתקות, אך מהתמורה שהיינו אמורים להפיק, לא הפקנו דבר.
לכאורה, הפקנו תמורה דמוגרפית – השתחררנו מעולם של מיליון וחצי הפלשתינאים ברצועת עזה. אולם יש לזכור, שמהעיר עזה ומערי הרצועה נסוגונו כבר ב-1994, ביישום השלב הראשון של הסכם אוסלו, "עזה ויריחו תחילה". כבר אז נוכחנו שהנסיגה אינה מקרבת את השלום ואינה מחזקת את הביטחון, אלא מייצרת טרור, אולם אז היתה לכך תמורה דמוגרפית. בהתנתקות לא עזבנו את עזה, בה כבר לא היינו, אלא את היישובים שלנו ואת האזורים שאינם מאוכלסים. וכל המחיר הזה – לשווא.
עמוס עוז היה אחד התומכים המובהקים והבולטים של המהלך, אך אין בדבריו אפילו רמז – אם לא לחרטה, לפחות לספק. הוא ממשיך להטיף כבעבר לדרך שכשלה, תוך התעלמות מהמציאות. יש לתופעה הזאת שם בעברית – משיחיות שקר.
משה בר-יוסף
את ועדות החקירה יש להקים לפני
ולא אחרי אירועים קשים
הדברים שצוטטו מפי פרופ' דרור על שיקולים פוליטיים שנלקחו בחשבון בדו"ח שהגישו, מצביעים להערכתי על ההבדל היסודי בין הבאים מרקע אקדמי קלאסי לבין משפטנים ופוליטיקאים.
הראשונים נכשלים לעיתים כיוון שמעיזים להביע את האמת, ולעיתים מה שנדמה להם כאמת גם כאשר היא מורכבת וכואבת – ואילו האחרונים זוכים בנקודות כי הם יאמרו רק דברים המבטיחים השג כלשהו בטווח המידי.
אך זו רק הערת שוליים למסקנות ועדת ווינוגרד, שקבעה ללא קשר למסקנות הפוליטיות, כי היה כשל וניתן היה למנוע חלק מהכשל הנורא לו היו שוקלים ופועלים אחרת.
ומכאן השאלה המתבקשת – למה את כל ועדות החקירה שהכרנו הקימו רק לאחר כישל888ונות? הרי רוב מסקנות הוועדה ובוודאי האופרטיביות מוסכמות על כולם ואם כך הדבר מה פשוט יותר מאשר להעמיד צוות מומחים של חמישה אנשים שישבו וינתחו את התוצאות הצפויות לפני הצמתים המדיניים המכריעים עם ישראל נגרר לקראתם על ידי יוצרי ומתעתעני דעת קהל.
לדוגמה קונקרטית, הממשלה עושה כל מאמץ להגיע להסדר לפי מתווה הנשיא בוש שלפיו תקום בסמוך למדינת ישראל מדינה פלסטינאית על השטח שפונה ברצועה וזו שתפנה ישראל בגדה המערבית.
האם אין מקום לוועדת מומחים שתעריך את הסיכוי והסיכון בצעדים אלה?.
האם אין מקום לשקול ולהעריך נכונה ובטווח קצת ארוך מפתק הבוחר בבחירות הקרובות, מה הם סיכויי השלום עם מדינה פלסטינית שתקום על שטח צר של 6000 קמר ( בהנחה הבלתי סבירה כי נחזיר להם עד למ'מ האחרון)?.
האם לא יחזור סיפור הפינוי מהרצועה כאשר למחרת חגיגות השחרור שם התברר להם כי השטח שהוחזר השאיר אותם עם רצועה צרה הכלואה במרחב של פחות ממחצית שעה נסיעה לכל כיוון?.
האם אין זה ברור כי אנשי הגדה יעתיקו את מעשי עזה בשדרות לכפר סבא רמת גן ותל-אביב?.
ואולי חששות אלה מופרזים והפלסטינאים יקימו מדינה שוחרת שלום?
לשמאל ולימין הישראלי יש כמובן דעות מגובשות בעניין הזה, אך אלה וגם אלה מבססים את עמדתם על אמונה בלתי שפיטה, האם לא הגיעה השעה לבחון את הדברים מתוך שיקול מדוד יותר בטרם נגרור אנשים מבתיהם ובטרם הפיכת שדרות לעיר מקלט לפליטי תל-אביב.
עופר גביש: עוד על סיפור הסיגרים השרופים
לקוראי החב"ע התמימים והנעימים,
סיפור הסיגרים שנדלקו בשריפה (יזומה) הגיע גם לעיתוננו הרגיש-סביבתי (לא כורתים עצים בשביל לפרסמו). וזו הזדמנות לומר שסביבתנו העכשוית הינה הרבה מעבר לעצים ולאבנים ונוגעת גם לסייבר ספייס, כלומר, למרחב האינטרנטי.
במילים אחרות, זו הזדמנות לתת לקוראי העיתון כלי לסינון (כפי שאומרת בתי בהקשר סלולרי), מכתבי שרשרת שקריים או במקרה הטוב בדיחתיים, כדוגמת סיפור הסיגרים (חב"ע 317).
מרבית מכתבי השרשרת המציפים אותנו ברשת, אינם אמיתיים (ביל גייטס יתן לך חצי מיליון דולר אם תעביר את המכתב הזה לשמונה חברים, חתול ג'ינג'י ירסק לך את המחשב) ולעיתים היו אמיתיים בעבר אך פג תוקפם (מת מזמן הילד שביקשו לתרום לו דם, נמצאה מזמן הנערה שהלכה לאיבוד, ועוד ועוד). בואו לא ניתן יד ללכלוך הסביבה המקוונת.
אז מה עושים?
הכירו את אתר המידע הדיגיטלי של חנן כהן, איש יקר העושה מלאכת מחשבת ובודק עבורנו את הטעון בדיקה או אישור. הנה כתובת האתר שלו: www.info.org.il
ומה אומרת בדיקת סיפור הסיגרים?
הסיפור הזה מסתובב בעולם לפחות מאז 1965. החל כנראה כבדיחה שהלכה והתנפחה למכתב שרשרת הזוי שכבר עשה כמה סיבובים על פני הגלובוס ולא התעייף. התחקיר מתבסס על אתר בינלאומי בשם, urbanlegends, תחקירים אחרים מתבססים על אתרים נוספים (כבר אמרנו מלאכת מחשבת?) הבדיקה אמינה עד כמה שניתן ונותנת בסופה המלצה.
הפעם ההמלצה היא: "לא להעביר!"
אז זהו, שמרו על סביבה נקייה.
אשמח אם תכנסו לביקור באתר שלי www.gavisho.com
אהוד: מלכתחילה התייחסנו לסיפור הסיגרים השרופים כאל קוריוז וראינו בו המצאה משעשעת. בדיעבד, אם הוא סיפור נפוץ כל כך, אזיי חבל שהבאנו אותו כי אין לו צורך בנו.
שו"ת אליהו הכהן
ש. שפרה מבקשת לדעת סודותיהם של "סְתָיו מַאֲפִיל" ו"לְאָן תָּעוּף"
כמו תמיד רשימותיו של אליהו מרתקות.
נהגנו לשיר שני שירים עצובים לפעמים בשני קולות ותמיד יחד. בכלל נדמה לי שהיו שירים שתמיד משכו זה את זה. האחד, שאני זוכרת את הבית הראשון שלו וכמה מילים מן השני:
"סתו מאפיל ציפורים נדמו,
עירום היער שדות נתיתמו.
אך חלקת שדה אך גם היא קצורה,
תעורר מחשבה נוגה ומרה
[---] לנוח,
קשה לשמוע את ילל הרוח..."
והשני:
"לאן תעוף לאן תדאה
ענן שחור כל כך.
נא הגֵדה לי הגֵדה,
מי ירדוף אותך כל כך
אם הבאת בכנפיך גשם מי ברכה,
העצר נא. פה לרגע,
שפוך אותם אנא שפוכה..."
אשמח אם אליהו יפענח לי את סודותיהם.
בתודה,
ש.שפרה
אליהו הכהן על "סְתָיו מַאֲפִיל" ו"לְאָן תָּעוּף"
מענה לש. שפרה
"עצבותם" של שני השירים שנתבקשתי "לפענח את סודם" לא בכדי היא, ומקורה בעונת הסתיו הקדורנית הנרמזת בהם. כש"מת אב ומת אלול ומת חומם" וטרם "נאסף תשרי ומת עימם", כמאמר נתן יונתן (ששאל את שורת שירו משיר יין של רבי שמואל הנגיד), נשמעים פעמי הסתיו. באורח טבעי הם מביאים עימם מדי שנה שירי זמר עבריים המוקדשים לסתיו. מכל ארבע רוחות הארץ בוקעים אז הצלילים הנוגים של "סתיו בחלונות ואור בבית פנימה" (אורלנד וזעירא), "סתיו בחלונות ובלבבי" (אמיתי נאמן), "זה הסתיו עם הענן" (מוהר וזראי), "השמיים משתנים לעיני החקלאים" (רחל שפירא ודני עמיהוד) ורבים אחרים.
בעבר נתלוו אל שירי הסתיו הארצישראליים צלילים סתוויים מארצות ניכר שבמרוצת השנים אמנם נטמעו בהם לבלי הכר והושרו תדיר בשירת היחיד והציבור, אך בכל זאת הם עדיין נחשבים לזמורות זר, בבחינת יפת באוהלי שם. כאלה הם שני השירים הנזכרים – "סתיו מאפיל" ו"לאן תעוף לאן תדאה". שרו אותם בדביקות במחנות עבודה, בטיולים ובהכשרות וצליליהם נמסכו בעשן המדורות הליליות יחד עם יתר שירי אימא רוסיה שנתגלגלו אלינו ממורדות הדנייפר ומערבות הדון. נוכל למצוא אותם במדור הרוסי של מה שקרוי אצלנו "שירי תנועות הנוער", שפריחתם היתה בשיאה בשלהי שנות השלושים ובעיקר הארבעים למאה שעברה.
ואולם, לאמיתו של דבר, שני השירים האלה קדמו כימי דור למלחמת העולם השנייה ולתקופת "שירי תנועות הנוער". "סתיו מאפיל" נכתב באמצע המאה התשע-עשרה בידי המשורר הרוסי נקראסוב ותורגם לראשונה לעברית בשנת 1895 בשם "חלקה נעזבה" בידי מאיר זאב זינגר. כעבור כשני עשורים שב ותורגם השיר, הפעם בארץ, בידי ישראל דושמן בשם "החלקה הנשכחת". נקל להבחין בהבדל שבין לשונו המשכילית הגבוהה של מ"ז זינגר איש ברדיצ'ב (מתרגמם של משלי קרילוב), לבין תירגומו של תושב הארץ, המורה לדקדוק איש העלייה השנייה, ישראל דושמן, שהיה מן המורים הראשונים שקידמו בפועל את השגרת הדיבור העברי בארץ בחיי יום יום ("פה תפרח גם שפת התורה" – חזה בשירו "פה בארץ חמדת אבות"). דושמן תירגם את השיר לעברית אשכנזית מלעילית שעדיין רווחה אז. כך גם כתב את שיריו הראשונים ("שירו נא המשוררים"), על אף שבעבודתו כמורה לעברית (בראש פינה, במטולה ובעיקר בגימנסיה "הרצליה" בת"א) הנהיג את ההטעמה הספרדית המלרעית. עד היום מחקים תלמידיו את נימת דיבורו בשעה שהכתיב להם במלרע את הכלל הדקדוקי: "בתים אלה למה המה שמה, אנא הנה תיכף ימה" – אלה תשע המילים שבהן יבוא דגש אחרי תנועה גדולה.
מבין שני התרגומים שהוזכרו לעיל, רק תרגומו של דושמן הושר בארץ בלחנו של ניקולאי ראדקביץ'. תרגומו של זינגר אינו תואם ללחן. לצורך ההשוואה, הנה שני התרגומים זה לצד זה:
הַחֶלְקָה הַנִשְׁכַּחַת חֶלְקָה נֶעֱזָבָה
חיבר: ניקולאי אלכסייביץ' נֵקְרַאסוֹב חיבר: ניקולאי אלכסייביץ' נֵקְרַאסוֹב
תירגם: ישראל דושמן תירגם: מאיר זאב זינגר
הלחן: ניקולאי איוונוב רַאדְקֵבִיץ'
סְתָיו מַאֲפִיל, צִפֳּרִים נָדַמּוּ, כְּבָר עָבַר קַיִץ, נָדוּ עָפוּ הַצִפֳּרִים,
עֵירֹם הַיַּעַר, שָׂדוֹת נִתְיַתָּמוּ, הַיַעַר הִתְפַשֵּׁט, הִתְנַצְלוּ שַׁדְמוֹת הָאִכָּרִים.
רַק חֶלְקַת שָׂדֶה אַחַת אִי-קְצוּרָה וְרַק חֶלְקָה אַחַת נִשְׁאָרָה בְּשִׁבֳּלֶיהָ,
תְּעוֹרֵר מַחֲשָׁבָה נוּגָה וּמָרָה. וְרוּחַ עֶצֶב תְּעוֹרֵר בִּלְבַב רוֹאֶיהָ.
נִדְמֶה שִׁבֹּלֶת לִרְעוּתָהּ תָּשׂוּחַ: דִּמּוּ כִּי הַשִּׁבֳּלִים כֹּה תְּשׂוֹחַחְנָה:
קָשֶׁה לְהָבִין אֶת יְלֵל הָרוּחַ, אוֹי לָנוּ מִזְמָן בּוֹ רוּחוֹת תָּפֵחְנָה.
קָשֶה לְהַרְכִּין אַרְצָה אֶת הַמְּלַאי צַר לָנוּ מְאֹד לָכוֹף אֶת רָאשֵׁנוּ,
וּלְהַטְבִּיל הַזֵּרְעוֹנִים בְּאַדְמַת שָׂדַי. לְהִתְגָּאֵל בֶּעָפָר זַרְעֵנוּ, קַרְנֵנוּ.
לַיְלָה וְלַיְלָה מְכַלִּים בָּרֵינוּ לֹא יַעֲבוֹר לַיְלָה בְּלִי אָסוֹן וָפֶגַע,
עוֹפוֹת הַמַּסָּע הָעוֹבְרִים עַל פָּנֵינוּ. כָּל עוֹף טוֹרֵף יְבִיאֵנוּ פִיד* וָנֶגַע.
אַרְנֶבֶת רָמְסָה, שִׁדָּפוֹן מַכֶּה, הָאַרְנֶבֶת תִּרְפְּשֵׂנוּ, הַסַּעַר יְפִיצֵנוּ,
הֵיכָן הוּא יוֹגְבֵנוּ וּלְמַה מְחַכֶּה? אַיֵה אֵיפֹה הָאִכָּר זוֹרֵעַ זַרְעֵנוּ?
* פיד – נקירה של עוף.
לשירת הארץ חדרו רק שלושת הבתים הראשונים של "סתיו מאפיל", שהם כשליש מהיקפו המקורי. בשאר בתי השיר מסופר מדוע לא נקצרה חלקת השדה שהישרתה עצב בלב: האיכר הותש כוחו, כהו עיניו ולא יכול היה לסיים את מלאכת הקציר, וגם על שירתו בא הקץ. נקראסוב (1878-1821), שחווה בנעוריו שנים של רעב ודלות, הרבה לשורר על עובדי האדמה הכורעים תחת נטל עבודתם. היתה זו התקופה שלפני היות הקומביין ("קְצַר-דָש עַצְמוֹ-נָע" בעברית משכילית) והקציר נעשה במגל או בחרמש, בתהליך מתיש של עבודת כפיים.
המנגינות של שירי נקראסוב הותאמו גם לשירים ביידיש. מי שבמיוחד עודד זאת היה שלום עליכם הצעיר, שבתחתית שיריו נהג לרשום הוראות בנוסח: "לשיר במנגינה של שיר פלוני של נקראסוב." השירים עצמם של נקראסוב היו מקובלים מאוד בראשית תקופת חיבת ציון ולראייה, ההיסטוריון שמעון דובנוב ידע על פה רבים מהם, ויל"ג הצעיר הביע רצונו להיות משורר כמותו. לעומת זאת דווקא אחיו לעט, בני עמו של נקראסוב, טולסטוי וטורגנייב, המעיטו בערך כישרונותיו הפואטיים.
השיר "לאן תעוף, לאן תדאה", אף הוא שיר מוקדם שהושר בארץ עוד בימי העלייה השנייה, ועד כה לא נודעה זהות מחברו. בנוסחו המאוחר הוא נדפס בשירונים כ"עממי רוסי", כדלקמן:
"לְאָן תָּעוּף, לְאָן תִּדְאֶה"
לְאָן תָּעוּף, לְאָן תִּדְאֶה,
עָנָן שָׁחוֹר כָּל כָּךְ?
נָא הַגִּידָה לִי הַגִּידָה:
מִי יִרְדֹפָה כֹּה אוֹתָךְ.
אִם אָצַרְתָּ בִּכְנָפֶיךָ
גֶּשֶׁם מֵי בְּרָכָה,
הֵעָצֵר נָא פֹּה אַךְ רֶגַע,
שְׁפֹך אוֹתָם, אָנָּא שְׁפֹכָה.
למעשה נקרא השיר במקורו "אל הענן", וחיבר אותו יעקב שטיינברג, אז נער בן 15 שנחשב לאחד הכישרונות המבטיחים בשירה העברית החדשה. "ציפור חדשה מן המגביהות עוף" כתב עליו ביאליק ברשימתו "שירתנו הצעירה" כשמנה אותו, יחד עם זלמן שניאור ויעקב כהן, בין שלושת המשוררים הצעירים שנשקף להם עתיד מזהיר. את השיר "אל הענן" פירסם שטיינברג בשנת 1902 בעיתון הילדים "עולם קטן" שיצא לאור בוורשה בעריכת א"ל בן אביגדור וש"ל גורדון, והוא כלל בית אחד נוסף על הנוסח המושר. חדי העין יזהו גם שינויים קלים בשני בתיו הראשונים. הנה הוא:
אֶל הֶעָנָן
המילים: יעקב שטיינברג
הלחן: רוסי
אָנָה תָּרוּץ, אָנה תִּדְאֶה,
עָנָן שָׁחוֹר זוֹעֵם כָּכָה?
הַגֵּד, עָנָן, נָא הַגִּידָה:
מִי יְרַדֵּף, מִי אוֹתָכָה?
אִם אָצַרְתָּ בִּכְנָפֶיךָ
נִטְפֵי גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם בְּרָכָה,
אָז הֵעָצֵר נָא פֹּה רֶגַע,
ושְׁפֹך אוֹתָם, אָנָּא שְׁפָכָה!
אַךְ אִם הַעֲטוֹת הָרָקִיעַ
רַק תָּבוֹאָה בִּכְסוּת שְׁחוֹר –
אָז יִרְדָפְךָ הָלְאָה רוּחַ,
עָנָן שָׁחוֹר, בְּרַח, עֲבֹר!
מכאן שהשיר "לאן תעוף, לאן תדאה" הוא גירסה מקוצרת של הנוסח המוקדם של שטיינברג. בעצם שני בתיו הראשונים של "אל הענן" הנם השיר "לאן תעוף, לאן תדאה" שהותאם למנגינה הרוסית וכך הוא מושר מאז.
בשיר "אל הענן" ניכרת השפעת שירו של לרמונטוב "אל העבים". שטיינברג עצמו, ככל הנראה, לא התלהב מיצירת נעורים בוסרית זו שלו, ולכן לא כינסה לאסופת שיריו שיצאה על-ידי ועד היובל בשנת 1937, אך צלילי רוסיה שדבקו בשיר שימרו אותו במשך למעלה ממאה שנים.
עדינה בראל: מקור ועוד תרגום – "גלגולו של מעיל"
בגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר" היה עיסוק במוטיב "גלגולו של מעיל". בגיליון 314 הביא אליהו הכהן טקסט תחת הכותרת האָב איך מיר אַ מאַנטעלע; בגיליון 315 הציג אורי הייטנר את התרגום מיידיש של נתן אלתרמן לשיר של קדיה מולודובסקי גלגולו של מעיל; ובגיליון 316 הביא אליהו הכהן את שירו של יורם טהר לב המעיל (אימא לא זורקת שום דבר).
והרי תרומתי לנושא: ראשית כל, למען חובבי היידיש בין קוראיך, אביא את הטקסט של קדיה מולודובסקי (קאַדיע מאָלאָדאָווסקי) ביידיש. אני מצאתי את הטקסט בעיתון ילדים "גרינינקע ביימעלעך", שיצא לאור בווילנה, בגיליון מחודש ספטמבר 1933. כותרו הוא: אַ מאַנטל פון אַ טונקעלן געוואַנטל. [המשך] [מעיל מאריג כהה]. אני מצרפת בזה סריקות של שני עמודים מתוך עיתון זה עם השיר (נסרק מצילום זירוקס). המקור הראשון הוא כמובן באחד מספרי הילדים שלה. (לצערי לא היה לי זמן השבוע להגיע לספרייה הלאומית בירושלים ולמצוא את פרטי הספר המדויקים. יסלחו לי קוראיך אך הפעם).
שנית, מצאתי תרגום אחר לשיר זה, שנעשה לפני 74 שנים בידי פנינה הלפרין (הַילפרין). השיר נדפס בתאריך כד' שבט תרצ"ד, בעיתון "דבר", ב"מוסף לילדים" של יום שישי; אשר לימים הפך לעיתון בפני עצמו: "דבר לילדים".
השובב בתרגום של הלפרין נקרא יקטן ואצל אלתרמן שמו פרץ; ואילו במקור של מולודובסקי נקרא "התכשיט" פַּנְטְל. מעניין להשוות בין התרגומים מבחינות נוספות. יעשה זאת כל קורא להנאתו. להלן תרגומה של פנינה הלפרין:
מעט פרטים על המתרגמת ובני משפחתה. המשוררת פנינה הלפרין (1886-1980) נולדה בוורשה. בפולין היא הוכשרה להיות גננת. היא נישאה ליחיאל הלפרין (1880-1942). במשך כל השנים פעל יחיאל בתחום הכשרת גננות וטיפוח החינוך לגיל הרך. זאת החל מייסוד גן-ילדים עברי וניהול סמינר עברי לגננות בוורשה (יחד עם יצחק אלתרמן, אביו של נתן); ועד לפיקוח על כל גני הילדים בארץ ופתיחת בית מדרש לגננות. פנינה רעייתו היתה שותפה מלאה בפעילויות החינוכיות וגם בכתיבת ספרות לגיל הרך. (פרטים נוספים על פועלם הרב של פנינה ויחיאל הלפרין ניתן למצוא באתר מכון "גנזים" ועוד).
צאצאיהם המשיכו בתחום הספרות והלשון. בתם מירי דור ז"ל היתה סופרת. בניהם היו המשורר יונתן רטוש ז"ל (הוא גם אוריאל שלח, מקים תנועת "העברים", שכונו "הכנענים"); והבלשנים פרופ' צבי רין ז"ל וייבדל לחיים ארוכים פרופ' עוזי אורנן.
בברכה
עדינה בר-אל
אליהו הכהן: שתי השלמות
לעדינה בר-אל שלום,
שתי השלמות לי בעקבות מכתבך.
פנינה ויקטן: הבחירה של פנינה היילפרין בשם יקטן כתרגום ל"תכשיט" של קדיה מולודובסקי, בשיר "גלגולו של מעיל", אינה מקרית ובוודאי לא מפתיעה. הרי יקטן במקורותינו היה בנו של עבר שהיה בנו של שלח – כולם בני שם. לשמות אלה היתה משמעות אידיאולוגית במשפחתה של פנינה. בנה של פנינה, יונתן רטוש, אימץ את השם שלח, סבו של יקטן.
פנינה והמעיל: אני זוכר את פנינה כגננת ב"מעון הדוגמאי לילדים" ששכן בשנות השלושים בבית מס. 1 בשדרות רוטשילד. בחגיגות פורים דאגה לשלל תחפושות. בין היתר, הלבישה אחדים מבני הגן במעילים, כתחפושת של זקנים, וחיברה להם שיר שאחד מבתיו היה:
חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ שֶׁל יֶלֶד חֵן
לְהִתְלַבֵּש בִּלְבוּשׁ זָקֵן;
אַבָּא-סַבָּא, הַב תִּלְבֹּשֶת,
אֶתְנַהֵל לִי מִבְּלִי בֹשֶׁת.
יֶלֶד קָט – וְהוּא זָקֵן.
– הֵן פּוּרִים הַיּוֹם, לֹא כֵן?
השיר הולחן בידי עמנואל פוגצ'וב (לימים עמירן) ונקרא "זמר לפורים". את השירים שלימדה פנינה בגן הדפיסה עם תווים בסדרת גלויות "שירים חדשים לגני ילדים" שיצאה בהוצאת בית המדרש לגננות מיסודו של יחיאל היילפרין.
* * *
"אולי כדאי לנסות לשתף פעולה עם המוסלמים במחקר מדעי בחסות האקדמיה של אוקספורד?"
פרק 1.
[ציטוט מגיליון 317]
אהוד בן עזר
יום 69 בירנטון, ליד אוקספורד, ב-12 במאי 2003
12.5.03. יום שני. [---] בדרך חזרה מהידינגטון, באוטובוס, אנחנו נוסעים במרסטון רוד, בדרך ממרסטון לדרום-מזרח אוקספורד, מקום התפצלותם של איפלי רוד וקואלי רוד. מצד ימין, צפון, אני רואה שטח מדשאה ענקי, כמו של מרוצי סוסים, ובאמצעו מפעל בנייה אדיר, עדיין איזה חמש קומות מתחת לאדמה על פני שטח של מאות מטרים מרובעים, כאילו בונים כאן כור אטומי, ופתאום מופיע שלט גדול: "המרכז האיסלאמי של אוקספורד".
אני נזכר שהיה בעיתונים ויכוח גדול עם הקולג' שמכר להם את השטח, אם איני טועה הקנייה נעשתה בעורמה, משהו היה לא כשר, ותחילה עברו שנים ולא אישרו להם. עתה הם בונים שם משהו שניראה יותר כמיבצר טרור עולמי ומרתפים לאימון בנשק ולאיחסונו, מאשר קולג' או מרכז לימוד. אני מתאר לעצמי איזה גדודי מוסלמים קיצוניים ומשכילים יצאו מכאן בעוד שנים אחדות לפעול נגד ישראל, נגד יהודים (כולל באוקספורד עצמה), ונגד האנגלים המטומטמים שמאפשרים להם לבנות מיבצר אוטונומי שכזה בלב-ליבה של עיר האוניברסיטה העתיקה והמפוארת. זה יחזור אליהם כמו בומרנג. אני משוכנע שהכול נבנה בכסף סעודי ובקרנות משפחת בן-לאדן, וכי כל חוג לימוד וכל פירסום שהם יממנו יהיה אנטי יהודי ואנטי ישראלי מלכתחילה, ומבחינה מדעית כל העשייה שלהם תהיה שווה לתחת. כמו שראינו בשעתו בתערוכה על הקופטים במרכז המוסלמי בפריס, מילה אחת לא נכתבה שם על רדיפותיהם ועל אפלייתם בידי השלטונות המצריים עד עצם הימים האלה.
פרק 2.
אהוד ידידי,
אני בטוח שנהנית מאוד בירנטון, במרכז של אוקספורד ללימודי עברית ויהדות. גם אני הייתי שם, ויש לי זיכרונות יפים מאותם ימים. אבל למה אתה חושב שרק מרכז יהודי ראוי להיות באוקספורד, ומרכז איסלאמי אסור? האם המרכז ללימודי יהדות הוא בהכרח בסיס של המוסד? אולי כדאי לנסות לשתף פעולה עם המוסלמים במחקר מדעי, בחסות האקדמיה של אוקספורד?
אגב, במרכז ללימודי יהדות ניתנות מילגות לחוקרים בלימודי האיסלאם, האם זה בסדר בעיניך?
בברכה,
ידידיה יצחקי
פרק 3.
אהוד: הצחקתני. אין כל דימיון בין המרכז העברי היהודי הקטן באוקספורד וכן באחוזת ירנטון, שכבר גם אין בו כמעט יודעי עברית ואינו קשור לישראל וכבר גם לא מארח במלגות סופרים עבריים, שזו המטרה שלשמה נוסד – ושגם אין לו נוכחות משפיעה באוקספורד עצמה – לבין המיבצר האימתני שבנו המוסלמים באוקספורד, ואשר לאחרונה, אם קראת בעיתונים, תבעו גם שקריאות המואזין מהמסגד המרכזי באוקספורד, (שאולי הוא נמצא באותו מרכז), תשודרנה חמש פעמים ביום בעוצמה שתישמע בכל רחבי העיר, ולבסוף התפשרו על פעם אחת בשבוע ביום שישי.
אנחנו לא שמענו על מלגות לחוקרים במדעי האיסלאם שניתנו על ידי המרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוקספורד כי זו אינה מטרתו וספק אם יש לו אמצעים לכך. כן פגשנו סטודנטים לא יהודים, בהם גם ערבים, שהתקבלו לקורס השנתי של לימודי תעודה במרכז בירנטון. שזה בדיוק לפי המנדט של המוסד ואיש לא ראה בכך משהו יוצא דופן. אני מניח שגם אנשי אקדמיה ערבים שעוסקים במדעי היהדות התארחו בירנטון. רובם ודאי ערבים ישראליים.
עם זאת אני זוכר סטודנטית יפה ומוכשרת אחת, מארץ סקנדינבית, שאילו הייתי צעיר הייתי מתאהב בה בחשק רב – שהתאהבה כנראה בסטודנט ערבי שלמד באוקספורד העיר, והיתה מביאה אותו לעיתים קרובות לאחוזת ירנטון הסמוכה לעיר; ומה אגיד לך, לא מתוך גזענות או קינאה – אלא מתוך חרדה ביטחונית, לא מצא חן בעיניי שהבחור מסתובב חופשי ולומד את פנים האחוזה לכל מבואותיה ומוצאותיה, כי בעיניו יכולתי לראות את השינאה כלפינו, כפי שאנחנו רואים לא פעם כאשר אנחנו פוגשים פלסטינים בחו"ל מבלי להתוודע אפילו, רק מבט עיניים בחנות או בספסל ממול מטרו. כמובן, כאשר הסתכל בסטודנטית הסקנדינבית לא היו לו מבטים כאלה, והיא לא חשדה במאום כי לא נולדה במזרח התיכון.
ואני לא ארחיב כאן את הדיבור על סידורי הביטחון באחוזת ירנטון, שזה שנים אחדות גם איני מעודכן בהם – ורק אומר ששומר פתאים אדונַי וכי אני משוכנע שלמרכז המוסלמי באוקספורד אין מה להיות מודאג מהתקפת פתע של טרוריסטים ישראליים-יהודים, אשר גישתם אליו תהא קלה מאוד.
תמשיך בתמימותך לחשוב שמאות מיליוני הדולרים שמשקיעות סעודיה ואולי גם משפחות ומדינות ערביות אחרות במרכז המוסלמי באוקספורד נועדו למחקר מדעי חסר פניות ו"לשיתוף פעולה עם יהודים בחסות האקדמיה של אוקספורד" – אבל לאנשים לא תמימים כמוני יש תקווה והיא, שככל שחוצפתם והשפעתם של המוסלמים על המימסד האקדמי בבריטניה בכלל ובאוקספורד בפרט תגבר, ככל שישפכו יותר כסף ויפיצו את השקרים שלהם ואת שנאתם לישראל – כן תגבר גם חוצפתם כלפי הבריטים עצמם, כמו במקרה השמעת תפילות המואזין, ובמו-ידיהם הם יִצרו את הנוגדנים באומה הבריטית לתהליך האיסלאמיזאציה האנטישמית והאנטי-ישראלית שהם מובילים בבריטניה ובעוד ארצות במערב אירופה.
ומאחר שאין שום סיכוי שבארצות מוצאם, חוץ מאשר בישראל, יזכו לדמוקרטיה אמיתית ולחופש אקדמי אמיתי – הרי שההגירה המשכילה והאקדמית של הערבים לאירופה רק תלך ותתחזק במשך השנים, וכספי הטרור והנפט הנשפכים לאוניברסיטאות במערב ימשיכו להחזיק את המהגרים המוסלמים בביצים.
בתקופה הנזכרת ביומני, אביב 2003, היה הרחוב הראשי באוקספורד, היימארקט, מלא מדי סוף שבוע בדוכנים של תעמולה פלסטינית אנטי-ישראלית ארסית, וברחובות לונדון צעדו מוסלמים ואנשי שמאל בריטיים כשבראשם גם חתן פרס נובל לעתיד המחזאי היהודי-הבריטי הרולד פינטר – בהפגנות ענק של תמיכה בתליין סאדם חוסיין ובפלסטינים, ונגד ראש ממשלתם טוני בלייר, ועם כרזות הקוראות להשמדת ישראל. איש מחברינו וממכרינו האנגלים, גם היהודים שבהם, רובם מתחום האקדמיה, לא תמך בטוני בלייר וגם לא היה איכפת לו שסאדם חוסיין ימשיך להתהולל ויצית את כל המזרח התיכון, כי זה נראה להם רחוק מהם כפי שנראתה לדומיהם צ'כוסלובקיה ב-1939. אנחנו היינו היחידים שהגנו על ראש ממשלתם מפני ביקורתם החריפה. כן, איש מהם לא העז לשחות נגד הזרם הפרו-מוסלמי-מיליטנטי מחשש לתדמיתו ואולי גם למעמדו בקהילייה האקדמית הבריטית, זו שמתוך מרציה, חלקם יהודים, יצאו גם אלה שביקשו להטיל חרם אקדמי על אוניברסיטאות בישראל.
מה דעתך?
* * *
תפריט ארוחת ראש השנה הסיני 2008
באחוזת יערות הכרמל
עם השף ישראל אהרוני ושף האחוזה אמיר כלפון
שהתקיימה ביום רביעי, 13.2.08
מנות ראשונות
סלט עוף חריף עם צ'ילי ונענע
חציל מאודה בסויה, שום וג'ינג'ר מוגש עם בצל ירוק וכוסברה
כדורי עוף מאודים, מצופים באורז, עם מטבל סויה וחרדל
"ספרינג-רול" עם ירקות וג'ינג'ר מוגש עם מטבל סויה
כיסונים מאודים עם פטריות ובוק צ'וי
ירקות בתחמיץ
מנות עיקריות
שוקי עוף עם ערמונים ובצלי שאלוט
נתחי פילה סלמון בזיגוג סויה ותבלינים, עם תלתלי בצל ירוק
אטריות מוקפצות עם בקר פריך, ברוקולי ובצל ירוק
שיפודי אנטריקוט על מצה ירקות ירוקים, שום קלוי ושקדים
מנות אחרונות
ג'לי שקדים עם ליצ'י טרי
סלט פירות טריים עם ג'ינג'ר מסוכר וסורבה ליים וג'ינג'ר
סופלה שוקולד
דברי הסבר:
תוך כדי שיטוטיה של המערכת כדי לבדוק את מצב הרקפות ביערות הכרמל – היא נפלה לתוך אחוזת יערות הכרמל עצמה, ומצאה עצמה כלואה בסוויטה למשך שני לילות שהם כשלושה ימים, שניים מהם חצאי ימים, אשר למרבית הפלא גם התברר לפי הרשומות בספרי האחוזה – שהם סמוכים ממש ליום הולדתה של המיסתורית, שהצטרפה אף היא לטיול המערכת ביערות הכרמל.
המערכת הקפיד לשחות בתקופת הזמן הזו בבריכה המחוממת כארבע שעות נפרדות שהן, בקצב האיטי שלו, סך כולל של 4 קילומטר; לבלות בג'קוזי החם מאוד ולשכשך רגליים עם נערות חמד בביקיני מדנמרק שיכלו להיות נכדותיו ואשר שדיהן הבתוליים היו, פחות וגם יותר, בגודל השדיים שלו, כך שלא היה לו במה להתבייש; וגם בחמאם בילה והיזה מים קרים על ספסל השיש הלוהט שעליו הונח בכבדות שתוֹ הקשיש.
ביום רביעי לפנות-ערב שמעו המערכת והמיסתורית הרצאה מעניינת של ישראל אהרוני על תולדות האוכל ועל דרך המשי. אהרוני מרצה בעברית רהוטה, בידע רב, בהומור, וללא שגיאות מביכות של בעלי מקצוע שהעברית אינה מומחיותם. תענוג לשמוע אותו. הוא קשר את האיטריות והכיסונים הממולאים למיניהם, בסין וברומא – להשפעות הגומלין של דרך המשי שקישרה בין שני הקצוות הללו החל מהמאה הראשונה לפני הספירה, ואשר עליה עמד גם, פחות או יותר, בית סבתו בבוכרה, שהיתה מבשלת כיסונים בתה ירוק ושופכת עליהם שמנת או קרום של חלב היאק, שהוא בהמה כשרה, וזה מאכל שאותו מצא גם בנפאל, והכול בזכות דרך המשי וסבתא.
משום מה לא עלה על דעתו שהטיפול בבצק, כמו גם אפיית הלחם והפיתות – החלו להתפתח במקביל על פני מאות שנים ובמקומות רבים ושונים בעולם, כמו עשיית הילדים, למשל, או ניגוב התחת האנושי.
יש לאהרוני תיאוריה מעניינת על כך שהתבשילים המיוחדים והטעימים ביותר באים דווקא מהמיטבח של העניים, משום שאלה היו צריכים לטפל בסוגי בשר נחותים כגון מעיים, ולבשל מהם אוכל טעים, ואילו העשירים היו לוקחים את נתחי הבשר הטובים וצולים אותם ללא תכונה מיוחדת.
לדעתו גם אין לתת משקל רב מדי למאכלים ולמתכונים "אותנטיים" במאה אחוז, משום שלעיתים דווקא הם גרועים למדי, אפילו אם ככה עלו על שולחן קיסרים, ואילו במשך השנים והשינויים – טעמם השתפר והתעדן.
הוא לא ירד לרמה של מתכונים ושל צורות ההכנה של המאכלים, אלא נשאר בתחום הפילוסופיה של האוכל, ולכן היתה הרצאתו מעניינת, אם כי אפשר לערער על אחדות מקביעותיו.
ובערב –
נערכה הסעודה החגיגית למאות הנופשים באחוזת יערות הכרמל, ובשתי משמרות, סעודה שכללה עשרות מלצרים ומלצריות לבושים מדים של חאקי כהה בסגנון של חיילים סיניים בתקופת מאו ולראשיהם כובעי בד חאקי בסגנון מאו עם מצחיית-בד וכוכב אדום במרכזה.
סעודה שנערכה באולם מקושט בפנסים סיניים צבעוניים ועל השולחנות מניפות סיניות מצויירות ומקלות אכילה.
סעודה שבתחילתה הוגשו לכל שולחן (אצלנו 2 סועדים בלבד) שש קעריות קטנות של המנות הראשונות, כמפורט לעיל. בעינינו מצאו חן בעיקר החציל המאודה, ה"ספרינג רול" הלוהט, הפריך והדק כנייר, וכיסוני הבשר המאודים שאותם הכין כל אותו זמן, כשהם טריים-לחלוטין, טבח שניצח על מערכת של סלסלות דים סאם שניצבו זו על גבי זו על ווֹק ברזל שחור גדול שניצב על האש.
לא היה אפשר שלא להתפעל ממאות המנות הקטנות, שכל אחת מהן מורכבת בתשומת לב דקורטיבית מפריטים צבעוניים רבים, שהוגשו למאות הסועדים. רק לחשוב על כמות העבודה העצומה שהושקעה לא רק בבישול ובהכנת המנות אלא גם בעיצובן האסתטי להגשה.
המנות העיקריות, ארבע במיספר, היו קצת מאכזבות, בעיקר מפני שכמותן וכמות הסועדים לא איפשרה להגיש את כל המזון כשהוא חם מאוד. העוף היה כבר קצת קשה, שיפודי האנטרקוט קרים ולא טעימים, ולציון הטוב ביותר זכו האטריות המוקפצות, הפריכות, עם פירורי בשר הבקר. אל נתחי הסלמון כבר קשה היה להגיע כי שבענו וגם איננו מערבבים בשר בדג במנה העיקרית. מה עוד שבלטו בחסרונם פלטות החימום, שאין ארוחה במסעדה סינית בלעדיהן, וכן כדים של תה סיני ירוק, שהוא המשקה המתאים ביותר לארוחה שכזו.
המנות האחרונות היו דקורטיביות בצורה בלתי-רגילה. ג'לי השקדים עם הליצ'י הטרי בצנצנות זכוכית קטנות, סופלה השוקולד הלוהט בגלילי חרסינה לבנים, קטנים וגבוהים, ששמרו על החום; והמעניין ביותר היה סלט הפירות הטריים החתוכים דק-דק שהיה נתון בתוך פרי פסיפלורה גדול ומרוקן שפחסו בסכין את תחתיתו כדי שיעמוד, והוא שימש כגביע ירוק-חום אשר מעליו מתנוסס כדור לבן כשלג של סורבה ליים קפוא כקרח. בקיצור, סיני או לא סיני, זו היתה סימפוניה של מעדנים. ובכלל, פסק הזמן שאפשר לקחת מן המציאות הישראלית בתקופת הבילוי באחוזת יערות הכרמל מומלץ ביותר מהבחינה ההיגיינית-הנפשית, אף כי אינו זול ביותר, שאחרת היינו נוסעים לשם לפחות פעמיים בחודש.
לזכותה של אחוזת יערות הכרמל ייאמר עוד שכל הסעודה רבת הפריטים הזו הוכנה במקצועיות אך גם על טהרת הכשרות, לא בשר לבן ולא פירות-ים, וככה כל נוהגו של מיטבח האחוזה המעולה: ארוחת בוקר חלבית הנמשכת עד לצהריים, שעיקרם דגים ופסטות, גם כן הכול חלבי, (עם מקלוני בצק אפוי פריך מצופה בשמן זית ומלח גס, מאכל תאווה!) – ורק ארוחת הערב היא בשרית. נעים לראות מסתובבים בחלוקים ובכפכפים הלבנים גם זוגות דתיים, מבוגרים, וגם צעירים הבאים לירח הדבש, והכול בנחת ובאווירה טובה, גם בבריכה ר"ל. לא אתפלא אם אחדים מהזוגות הדתיים הצעירים היה להם ערב אהרוני זה לא רק ערב שלאחר ליל הבתולים הראשון של ירח הדבש אלא גם טעימת הבתולין הראשונה בחייהם מן האוכל הסיני.
ולא מנינו כאן עוד אחדות ממעלותיה של האחוזה, שיש בה ספא משוכלל ובו עשרות סוגי עיסויים וטיפולים לגוף וגם לפנים; שאסור באיסור חמור להשתמש בה בפלאפונים אלא בחדרים הסגורים עצמם; שאסור לעשן בה אלא במקומות פתוחים, בחוץ; שבחורף היא כולה תחת גג אחד ואין צורך לצאת אלא אם חשקה נפשך לעשות סיבוב ביער; שבקיץ יש בה גם בריכה חיצונית גדולה מוקפת גן ודשאים; שאין להביא אליה ילדים אלא מגיל שש עשרה לערך, ומעלה, שאז החזה של הנערות כבר מפותח דיו כדי לעורר עניין בקשישים; שאין צורך לקנות או לצרוך בה דבר במשך היום כי שלוש הארוחות, ועמדות התה והחליטות המדהימות, ותפוחי העץ, מספקים צמאו ותיאבונו של כל אורח שלא שבע דיו לאחר הארוחה, והכול חופשי וללא תשלום נוסף; והחשוב מכל הוא ששוררת באחוזה אווירה של קביעות שמרנית, וגם אם באת לאחר שנתיים, דבר לא השתנה. העיתון ליד הדלת מבחוץ בבוקר. החלוק הלבן תלוי בחדר האמבטיה. תיק הרחצה השקוף הניתן חינם עם הכפכפים החד-פעמיים; נוף גבעות הכרמל הירוקות ורצועת החוף והים למטה; חפיסות הסבון הריחני שאינן משתנות ושאין למצוא כמותן בשום מקום אחר. בקיצור, פינוק. פינוק. פינוק.
בוקר שאין בו פיגוע אני מתוח
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בוקר שאין בו פיגוע אני מתוח
כצופה מול במה ריקה של תיאטרון
שטרם התרחש בה מאומה
העצבים שלי מגורים מאוד
השקט החלול דופק לי את המוח
אני צריך ריגוש כדי להתקיים
מפיצוץ לפיצוץ
והכי טוב של אוטובוס
כי קסאמים כבר לא עושים לי את זה
אם היה אפשר לאונן פיגועים
הייתי משפיך אותם כל היום
כדי להגיע לסיפוק עצמי להרגיע
את עצביי המגורים
אולי רעש אדמה עז
עם נפגעים רבים
יביא לי אורגזמה ישראלית
שמאי גולן [עורך]
על מצבותיהם ביקש פליקס לכתוב:
"ניצולי שואה"
[מתוך הספר החדש "טניה ופליקס גולדשטיין"]
שניהם, טניה ופליקס גולדשטיין ז"ל, עלו לישראל מפולין בשנת 1950, לאחר השואה, מתוך הכרה ציונית עמוקה. הם היו כאן אזרחים בעלי מודעות רבה ורופאים מצטיינים ומסורים, שאלפי אנשים הכירו להם תודה ואהבה. אבל בעומק נשמתם הם חשו את עצמם ניצולי שואה. זיכרונות השואה המרים לא חדלו לייסר אותם כמו גם האבל המתמשך על אובדן רוב בני משפחותיהם המסועפות. אבל דווקא מעומק הכאב ותחושת השכול הם שאבו את הכוח ואת הנחישות, לחיות בישראל כיהודים גאים, ולתרום למדינה ולאנשיה ככל יכולתם.
השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין, אשתו טאניה ושמאי גולן נערכה בשנת 1989.
הבריחה מן הגיטו
טאניה :
האח של פליקס בא ואמר לנו שיש אי שקט בעיר. אנחנו בזמנו שאלנו אותו, את
סטרושינסקי, אם הם יוכלו לעזור לנו לפי הצורך. אז הם בהתחלה אמרו,
שעם
הבעל זה קצת מסוכן. אז אני התחלתי לחפש בשבילו מקום. היה אצלנו
רופא
אחד, מצ'כיה, איפה שלמדתי איתו יחד. אז היתה קבוצת צ'כים שבאו
לעזור
לפולנים במלחמה נגד הגרמנים. והוא חי בכפר קטן, מחוץ לעיר, פתח
לעצמו
קליניקה. הוא בא אלי והציע, את בעלך אני אקח. כי יש לי כבר בחורה
אחת
איתי אחות שלי, והוא יהיה הרוקח שלי. בינתיים הם חזרו לצ'כיה. אבל
האח
של פליקס היה בגיטו שוטר יהודי. ואז הוא לקח אותנו לפנות ערב,
בתור שוטר,
והוציא אותנו מן הגיטו, והביא אותנו לעבודה. אחרי שיצאנו מן העיר
הורדנו
את הטלאי הצהוב מן הבגד, והלכנו דרך שדות שאף אחד לא יראה אותנו.
הגענו
לבית של סטרושינסקי. קיבלו אותנו כמו מלכים.
שמאי : עם האח של פליקס?
פליקס וטאניה : לא.
שמאי : הוא חזר לגיטו?
פליקס : לאח הייתה משפחה בגיטו, תינוקת, ואישה, והוא חזר אליהם לגיטו.
שמאי : ואתם הלכתם לסטרושינסקה?
טאניה :
לא, רק לראות, אם יש לה מקום מחבוא. היה לה מקום. פליקס והבעל
סטרושינסקי, התחילו לתכנן מחבוא. בינתיים אנחנו רואים: בית
מלא אור,
לעומתם אנחנו בגיטו, כאילו חיינו בבקבוק. פליקס קיבל בגיטו התקף
אסטמה
בגלל שהוא לא סבל את ריח עשיית סבון. אותנו קיבלו אצל סטרושינסקה
יפה
מאוד. הם כיסו את השולחן במפה לבנה. בגיטו קשה היה להתרחץ, ולעשות
כביסה, אז הכביסה היתה שחורה. אצל סטרושינסקה הבת יצאה ליער, כי
הבית עמד בסוף העיר, והביאה לנו "פוז'צ'קי" - גרגירי-יער. ארוחה
נהדרת עשו
לנו. והם החליטו לחשוב על משהו בקשר למחבוא. הבית, למטה היה ריק,
כי
שם החזיקו את האוכל, במחסן, במקום קר מתחת לאדמה. חלק מן המקום
היה חם, וחלק קר. והחלק למטה היה גדול כמו הבית. אז הם סגרו את
החלק
הזה. הם החליטו להוציא כמה שאפשר אדמה שיהיה יותר מקום. הם עבדו
בלילה.
סטרושינסקי הכיר טוב
את הגרמני שעמד על הגשר, שמר. הוא שמר בצד השני
של הגשר, בצד העיר, והבית של סטרושינסקי היה בצד השני של הגשר.
סטרושינסקי ופליקס החליטו להשתמש בחלק של המחסן לעצים כדי להכין
לנו
מחבוא.
החלק
השני של המחסן היה בשביל תרנגולות, וכל מיני דברים אחרים. אז הם
עם פליקס החליטו, שאנחנו נחזור לגיטו, גם כי סטרושינסקי הבטיח
שנחזור עד
הבוקר. היה לנו אישור מזויף לצאת וחייבים היינו לחזור. ובינתיים
הם הכינו
תוכנית איך יהפכו את המחסן למחבוא. הם הרחיבו את החלק הריק בין
העצים
לבין הקיר. בינתיים הציעו לנו שנישן אצלם, לילה אחד בלי פחד.
שמאי : כן. וזה היה אותו לילה שחיסלו את הגיטו?
טאניה :
בשעה שלוש, התעוררתי עם כאבי לב. היתה לי הרגשה שמשהו קרה בגיטו.
פליקס ישן אותו לילה מצויין. אני מרגישה שקרה משהו. אי שקט כזה
שאי
אפשר, אי אפשר להסביר איך זה. סטרושינסקי כנראה שמע שאני מתהלכת.
הוא נכנס, ושואל, פאני ד"ר, מה קרה? ואני אומרת לו: אני מבקשת
אותך
לנסות לברר אם קרה משהו בעיר. הגיטו היה מעבר לנהר. צריך לראות מה
קרה, וצריך לראות אם האיש הזה שהבטיח לך לתת לנו לחזור, אם הוא
עוד
עומד שם. סטרושינסקי יצא וראה שכבר לא היה על הגשר אף אחד.
על הקירות ברחובות
היו הודעות של הגרמנים: כל הפולנים שיימצאו אצלם
יהודים, יהרגו יחד עם היהודים. להוציא את כולם!
שמאי : הוא סיפר לכם את זה? כשהוא חזר הוא סיפר לכם?
טאניה :
כן. חשבנו, מה לעשות? הם עכשיו יבואו לחפש, הם ימצאו אותנו. אז הוא אמר:
צריך להחליט, אם לצאת או לא לצאת. זה היה בספטמבר. היה לא קר, היה
חם
עוד אצלנו. החליטו להוציא שני קרשים מן המחיצה והכניסו אותנו דרך
המחיצה לקבר הזה, כמו שאני קראתי למקום הזה. ובערב, פתחנו פתח
באדמה
כדי להעביר לנו אוכל, ולהוציא את הכלי שאנחנו צריכים לעשות. וסגרו
אותנו,
ושמו את התרנגולות על יד המחיצה הזאת. על הרצפה. מעלינו.
התרנגולות
הסתובבו שם.
שמאי : את אמרת, אנחנו חיים בתוך הקבר.
טאניה :
ככה הרגשתי. בלילה, אם לא מסתדרים, ורוצים להסתובב לצד השני…לא
היה
מקום, אתה מבין? והיו שם "שצ'ורי" - עכברושים. אמרתי לעצמי, אם זה
ימשיך כך, לא כדאי לי להמשיך. אבל עוד לא ידענו על הגיטו.
סטרושינסקי הלך
העירה, לדעת מה קרה. הוא חזר עם פולני אחד. הם דיברו ביניהם,
ואנחנו
שמענו הכל. התברר שנכנסו לגיטו בלילה, בשלוש לפנות בוקר.
באופן מיוחד היו
רעים הליטאים שהם היו הגרועים ביותר. זה מה שאמרתי קודם: ראיתי
בדרך
הרבה משאיות.
אחר-כך
סטרושינסקי ואשתו הכינו עוד עצים, ודיברו ביניהם מה נעשה בעיר.
הם סיפרו שלקחו את האנשים ליער. ובדרך הרבה אנשים זרקו את עצמם
לנהר, שהיה בקרבת מקום. לא רצו לחיות. עוד לפני זה, הרבה אנשים
גמרו עם
עצמם. התאבדו, המון. הם לקחו את כל היהודים מהגיטו. ידעתי שכולם
נהרגו.
הם הכריחו את היהודים לחפור בורות והרגו אותם שם. ירו בהם, וישר
זרקו
למקומות האלו, לבורות. אומרים שהם זרקו גם ילדים חיים.
פליקס : זה היה בעיירה בורקה פולונקה.
שמאי : לקחו את היהודים מלוצק לעיירה בורקה פולונקה?
פליקס : כן, במשאיות. ובאותו לילה לקחו אותם.
טאניה :
ואמרו להם להכין לבד את המקום לקבורה ולהתפשט ערומים. ושם זרקו אותם
אחרי שהרגו אותם.
שמאי : מאיפה את יודעת? מי סיפר לך את זה?
טאניה : סטרושינסקי. הוא עבד על יד הגיטו.
שמאי : הזוג סטרושינסקי דיברו ביניהם, ואת שמעת מה שהם מדברים?
טאניה : אנחנו שמענו. הם העבירו לנו אוכל מתחת לרצפה.
פליקס : הם עשו חור כזה, "טונל", מינהרה.
טאניה :
הביאו לנו, אני זוכרת, לחם ועגבניות. את הסיר עם הצרכים שלנו, הבת שלהם
הלכה בלילה וזרקה. ובחזרה נתנו את הכלי. אז, באחד מהלילות אני
החלטתי,
אם את כולם הרגו, אם אף אחד לא נשאר לי, מה אני אעשה פה? למה לי
לחיות? ואני החלטתי, באחד מהלילות אני אפתח ואני אצא, אשב ביער,
שהחיות יטרפו אותי. אז הוא, פליקס, התעורר, ואמר, אם את תצאי, נצא
יחד,
את לא תעזבי אותי, מה שלא יהיה, את רוצה, אנחנו יחד, אבל לא תלכי
לבד.
אז אני רציתי לעזוב אותו. באמת חבל היה לי עליו. למה שהוא ימות?
הוא גבר,
יש לו כוח. אבל אני אישה, חלשה, הקטנה ביותר בבית הייתי,
ה"מזינקה",
שפתאום אני צריכה לחיות. בשביל מי? בשביל מה? אז הבטחתי לו.
בשבועה.
פליקס : שאת לא יוצאת לבד.
טאניה :
שאני לא עוזבת אותו, בלילה, כי בינתיים אני קיבלתי חום. היה קר, בלילות. אז
ב-11:00 בלילה הם פתחו את המחבוא, והוציאו אותנו והביאו אותנו
לבית
שלה, עשו לנו אמבטיה, נתנו לנו לאכול, ואמרו, שבקרוב כבר יהיה
מקום יותר
טוב. חזרנו מתחת לאדמה. כן. חזרנו בחזרה, בינתיים הגיע רופא אחד.
הוא חי
בחוץ על ניירות "אריים", כאילו הוא גוי. אבל מישהו הכיר אותו. הוא
רץ, רץ,
רץ, פתאום הוא ראה את דוקטור סטרושינסקה נכנסת, וביקש להישאר
אצלה,
רק רבע שעה.
שמאי : זה היה רופא יהודי, שברח?
טאניה :
יהודי, שברח, רופא שהכירו אותו. הוא ברח מה"אקציה". אבל אצלנו לא היה
עוד מקום. הוא היה במחבוא אחר, ושמה הכירו אותו. הוא הראה לנו את
הרגליים שלו, הציפורניים שנפלו מריצה. אז סטרושינסקה אמרה לבעלה,
תשמע, אותה סכנה אם יש לנו שניים להחביא, או שלושה. אם אנחנו
עושים
למעלה את המקום, נכין עוד מקום. ננקה עוד חתיכת אדמה.
אני כל כך מתרגשת, אלה היו הימים הגרועים ביותר, שהיו לנו.
המשך יבוא
* * *
מדריך חשוב להבנת שוק המניות
פעם אחת הופיע בכפר אדם והודיע לכל תושבי הכפר כי הוא מוכן לקנות כל קוף ב-10$.
הכפריים, שידעו שיש קופים רבים בסביבתם, יצאו בהמוניהם אל היער והחלו ללכוד אותם.
האיש קנה מהם אלפי קופים תמורת 10$ לאחד, ואולם משהצטמצמה אוכלוסיית הקופים עד כי קשה היה לאתרם, חדלו הכפריים ממאמציהם. כיוון שכך, הודיע האיש כי מעתה ישלם בעבור כל קוף 20$. הודעתו זו חידשה את מאמצי הכפריים והם שבו במרץ למלאכת לכידת הקופים.
אלא שבמהרה אזלה שוב אספקת הקופים והכפריים שבו לעבד את חוותיהם. האיש העלה את הצעתו ל-25$ ואולם אספקת הקופים הצטמצמה עד למאוד וקשה היה לראות אפילו קוף אחד ביער, שלא לדבר על ללכוד אחד.
האיש הודיע עתה שהוא מוכן לרכוש כל קוף ב-50$, אבל מכיוון שהוא חייב לנסוע העירה לצרכים עסקיים מסוימים, העוזר שלו ייצג אותו בהעדרו ויבצע את רכישת הקופים מהם.
כשנסע האיש פנה העוזר שלו אל הכפריים ואמר להם "הסתכלו על כל הקופים שבכלוב הענק הזה, אותם רכש הבוס שלי לאוסף שלו. אני אמכור לכם כל אחד תמורת 35$, וכשהבוס שלי ישוב לכאן תוכלו למכור לו אותם תמורת 50$ לראש!"
הכפריים אספו וריכזו את כל חסכונותיהם וקנו מהעוזר את כל אלפי הקופים.
מאז הם לא ראו יותר את האיש או את העוזר שלו. כל מה שראו סביבם היו אלפי הקופים אותם רכשו במיטב כספם.
עכשיו יש לכם הבנה טובה יותר איך עובד שוק המניות.
הביא: אריק קרויטורו
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ"ג
בתו של חדידו
"כמה עולה להפיל?" הירהרה בצאתה מבית-הקפה של אבו-סנין.
שלמה אמר: "יא קטנטונת, למה לך לבזבז את כל אחרי-הצוהריים בחוץ?"
"תִקנה לי גלידה?" קראה באי-סבלנות.
"מה אַת מרוגזת? ראית את האישה של ניסים לוי, וכבר אצלך הבטן מתהפכת? יותר טוב תחשבי עליי. אַת רואה שאצלו כבר אין לך הרבה סיכויים. מספיק להביט על האישה שלו כדי לדעת שרק טובה עשה לך כשהכניס אותך לעניינים. מה אַת שווה לעומתה? אַת חושבת שהוא יוותר עליה בשבילך?"
"סתוֹם את הפה שלך."
"רוצה גלידה?"
"…"
"תגידי, מרגיזה שכמוך. אני צריך לנחש מה שהולך על הלב שלך?"
"טוב."
ניגשו לקיוסק והזמין מנה. כשהוציא את הארנק לשלם הרכינה ראשה מעט לפנים והסתכלה בתוכו בחטף. הרגיש בכך וסגר בדפיקה את הארנק והחזירוֹ לכיסו וירק בכעס על הרצפה.
"קחי. אַת באה?"
"עזוֹב! אני לא מרגישה טוב היום."
"מתגעגעת לניסים לוי? הוא איננו. הוא עכשיו גונב בוודאי כסף בשבילך במחצבה."
"שתוֹק!"
תפס בידה וכיוון אותה לרחוב שאליו רצה להגיע.
"לאן אתה לוקח אותי?"
"למקום טוב, אַל תדאגי."
"אמרתי לך, אני לא יכולה. אני חולה."
ניסתה להשתמט מידיו ולא יכלה. הניח אותה לפתע, ירדה בתנופה מן המדרכה אל הכביש ועמדה.
"לאן תלכי לבד?" שאל אותה, "מה אַת חושבת, שאני חיה? תבואי איתי ואדאג לך."
"לאן תלך לבד? לחזור לקפה? – אי-אפשר כל עוד ההיא יושבת שם. לנסוע הביתה? – כבר שבועיים שלא היתה. ואל ניסים אינה יכולה לבוא ככה סתם." הביטה רגע אל שלמה, הירהרה וחזרה למדרכה.
"אַת רואה? צריך לדעת להיות טובים אחד עם השני."
הלכו בשתיקה, עברו כמה רחובות. ילדים חזרו מבית-הספר, רבו, צחקו, רצו. ילדות מבית-ספר תיכון עברו על פניה, בתלבושת אחידה, כה דומות זו לזו. בנות כמה הן? בנות שש-עשרה, שבע-עשרה. יכלו להיות חברותיה. היא יכלה ללמד אותן, והן היו נהיות מומחיות. חה-חה-חה, היה נעשה להן חם בבטן, במקום המורים שעומדים להן על הראש. מה הן יודעות? ניסים לוי לא השכיב אותן על הרצפה, ושלמה לא לוקח אותן עכשיו בשביל למשש להן את הבשר עד שיכאב. "אתן רוצות לשחק איתי?" רצתה לשאול, "אני לא רוצה לשחק עוד עם הבחורים. מעולם לא היו לי חברות. בבית-הספר כולן שנאו אותי, ואבא היה מגרש כל מי שהיתה באה אליי הביתה. אני רוצה חברות…"
הכניס אותה לחדר-מדרגות אפל, בבית ישן. צבע הקירות מתקלף, וריח של בצל מטוגן ממלא את המקום.
"לאן אתה לוקח אותי?"
"יש כאן חדר של חבר. תנוחי."
"אני לא רוצה."
"מה אַת רוצה?"
תפס בידה ונעץ ציפורניו בזרועה. כמעט צעקה מכאב. בייחוד דקרה אותה ציפורן הזרת שהיתה ארוכה ומחודדת כסכין.
"עזוֹב!"
הִרפה ממנה ועלתה בעצמה. "חכי!" הוציא מפתח ותקע אותו במנעול.
המפתח לא התאים. זיעה עלתה במצחו. עמדה והביטה בו, נפחדת. גופו רעד שעה שהתכופף והוא האדים כולו. "כמו חיה," חשבה.
"מה אתך?"
הניח את המפתח תקוע במנעול, נִפנה אליה, תפס בה ודחף עצמו בכוח אליה. "החזיקי אותי, החזיקי אותי – " גימגם ונשך בתחתית צווארה, בשקע הכתף. תיבת שעוני-החשמל לחצה על עורפה והכאיבה לה.
"עזוֹב אותי!" קראה, משתנקת מחמת ריח הזיעה, החולצה המלוכלכת ובית-השחי. "אני, אני רוצה ל – "
"מה אַת רוצה?" דיבר לתוך שערותיה, "לאן אַת רוצה שאני אלך? שאלך אל החברים שלי? אלוהים עשה אותך בשביל שתהיי טובה."
"עזוֹב אותי. יכולים לבוא פה אנשים. משוגע!"
התחמקה ממנו, ניגשה לדלת, סובבה פעם ופעמיים את המפתח ונכנסה פנימה. הדירה היתה קטנה, מלאה ארגזים ישנים, בגדים ישנים, אבק, ספרי-כיס על הרצפה, משקופי-עץ ערומים ודלתות בלתי-צבועות. החזיקה בבטנה ורצה אל החלון. פתחה תריס והוציאה ראשה החוצה. שמעה את צעדיו, בא אחריה ותפס בה.
"עזוֹב, עזוֹב אותי. אני רוצה להקיא."
נבהל ממנה והלך למיטבח הקטן. שמעה את קול הברז, הקיאה בינתיים כלפי חצר קטנה ועזובה. מזל שאין איש בסביבה. חזר והביא לה כוס מים.
"הוקל לך? שתי."
שתתה.
"סליחה."
"אין דבר. אני לא כועסת עליך, תודה."
"אַת משגעת אותי. אַת יודעת שאַת משגעת אותי. אני מצטער שהתנהגתי איתך כך."
"לא נורא, אתה לא אשם. הכול בא ממני."
"אני לא מבין. מה יש לך?"
"שום דבר, תשכח."
פרשׂ לה כיסוי דהוי על מיטה בלתי-מסודרת, החביא במגירה פיז'אמה של גבר, דחף גרביים מלוכלכים לתוך הארון ושׂם כר בפינה.
"בבקשה, תנוחי קצת, תשכבי."
חלצה סנדליה ושכבה על המיטה.
"אולי אַת רוצה שאביא לך משהו? שאלך לרופא?"
"לא, תודה."
ישב על המיטה והביט בה – שׂערה מפוזר על הכר, חצאיתה השחורה התרוממה מעט וגילתה את ברכיה. "למה אַת מרגישה לא טוב?" הירהר, "אני כל-כך רוצה אותך. אף פעם לא היית אצלי. סוף-סוף הבאתי אותך לחדר, לבד." נשמה במהירות, חולצתה עלתה וירדה. הביט בה וטעם של תפוח לפני נגיסתו עלה בפיו. נגע קלוֹת באחת משוֹקיה, שתקה ותלתה עיניה בתקרה, הוסיף ללטפה בין רגליה.
"כבר טוב לך?" שאל.
לא ענתה.
הניח ראשו על ברכיה והחל מנשקה. "איפה אני? כבר טוב לך?" חשבה. שמעה אותו מדבר, לוחש, מבטיח, מתחנן. "למה לך ניסים לוי? אני אקח אותך, יש לי עבודה במסגרייה. אַת לא צריכה ללכת עם כולם. אני רוצה שתהיי שלי, שלי, רק שלי." בינתיים עלה עליה ולחץ בכל גופו, ושוב הזיע ונשם. "תגמור כבר," לחשה לעצמה, "אני לא יכולה יותר." חיכתה, תפסה בו, משכה אותו אליה. "תגמור כבר." אחר-כך הסמיק והחל נאנח ולוחש אליה: "תיכף, תיכף, חכי לי – " הרגישה שהוא מגשש לידה ומתאמץ. ריחמה עליו, סילקה את ידיו ממנה ועזרה לו. טיפות זיעה ירדו עליה, ושוב נאנח. לבסוף נרגע. התבוננה בו, לקחה את ראשו בידיה וליטפה את שערותיו.
"סליחה," אמר, "אני מצטער. רציתי שיהיה לך טוב ממני. היה?"
קשה היה להכיר בו את הבחור היהיר מן הקפה, עם דיבוריו החצופים, תנועותיו, ועיניו הערמומיות.
"היה לך טוב? אוֹי – "
נוכח שאולי השתטה בשאלתו, ושוב אמר: "תסלחי לי, אַת בטח מומחית יותר גדולה ממני. תסלחי לי שאני שואל."
"מה אתה מדבר?"
היה כה נרגש, וגאה, ומאושר. ונישק אותה שוב ושוב. "האם היתה זו פעם ראשונה לו?" חשבה. אולי העמיד פנים, וכאשר נישאר עימה איבד את כל ביטחונו.
נשמעה שריקת הרכבת. הבית קרוב לתחנה. "אַת אוהבת לנסוע?" שאל אותה.
"תלוי במה," אמרה.
"ברכבת, באווירון, באונייה. טסת פעם?"
"לא. ואתה?"
"גם כן לא. אני בסדר?"
"לְמה הוא מתכוון?" חשבה. נזכרה בחשדהּ הקודם. "כן, אתה בסדר גמור," ענתה לו, "אתה נפלא."
"אני כל-כך שמח לשמוע ממך."
הרכבת שרקה שנית. עתה ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים.
"תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – "
שתקה.
"אַת לא רוצה להבטיח? אני אעשה הכול למענך. אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה. יותר לא אשב שם לפני-הצוהריים."
"בן כמה אתה?"
"שבע-עשרה, גדול ממך בשנה. זה בסדר. אנחנו לא נסַפּר לאף אחד ונתחתן. אַת מבטיחה?"
לא ענתה, רק הביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה.
"אה," אמר, "אַת לא אוהבת אותי. בטח יש לך גברים אחרים, יותר טובים ממני."
פניו היו מלאים אכזבה, כילד קטן ונזוף, כילד שגזלו ממנו צעצוע יקר והוא קרוב לבכי.
ליטפה שוב את שערותיו, לחצה את ראשו בכל כוחה בין ידיה.
"אַת מבטיחה שלא תשובי לשם, לעולם, לעולם?"
הרכבת עברה קרוב מאוד. ניתן לשמוע את קול הגלגלים על פני המסילה. תַק. תַק-תַק-תַק.
"תגידי, כן?"
"כן."
"לעולם?"
"לעולם. אבל עכשיו תיתן לי ללכת."
"לאן? כבר – "
"הביתה, אל אבא שלי."
"אַת תיסעי לכפר?"
"כן."
"יופי, יופי. תחשבי עליי?"
"כן, אני אחשוב כל הזמן עליך."
"גם אני עלייך. אני כבר היום אחפש עבודה."
הרכבת נעלמה, אולי כבר הגיעה לתחנה. אין דבר, אחריה יש רכבות אחרות, ופסים ארוכים. ארוכים.
"אני מצטער."
"למה?"
"אַת יודעת, זה אצלי כמעט… ואולי הייתי צריך להיזהר. החברים אומרים ש… אַת מבינה?"
ובכן, צדקה. עכשיו אפשר להבין את התנהגותו. "אוֹי, אַת כבר מומחית גדולה. מכניסה אחרים בסוד. היינו צריכים להיזהר, טיפשון. אין כבר מה לפחד. אין מה לדאוג, בכלל – " הירהרה.
"אני, אני לא יכולתי להתאפק."
"אין דבר, אַל תפחד. שום דבר לא יקרה."
קמה, ישבה על שפת המיטה והביטה אליו באלכסון.
"אַת בטוחה?" שאל והקיף אותה בידו ופניו קרובים אליה.
"כן." לוּ ידע כמה היא בטוחה. "אלוהים, שמוֹר על הנער הטוב הזה, אם הייתי מכירה אותו לפני שנה, אולי היה הכול אחרת," חשבה.
"ואַת לא תחזרי יותר לניסים לוי?"
"לא."
"ו – "
"מה?"
"מוּתר לספר לחברים שאנחנו – "
"לא, לא. תחכה עוד קצת."
"טוב, אני מבין," אמר וחייך אליה כממתיק-סוד.
"מה אתה מבין?" חשבה. "נשק אותי," אמרה.
תפס ונישק את פניה, מצחה, שׂערהּ.
"עוד?"
"עוד."
הִרפה ממנה, והיה שקט גדול בחדר. שמש של אחר-הצוהריים חדרה פנימה, האירה את הקיר, המיטה. איפה הרכבת? שוב לא שומעים אותה. קמה, קם ועמד לידה. ניגש אל החלון וכיפתר בבושה את מכנסיו. בחדר-האמבטיה סידרה את בגדיה הפרועים.
אחר-כך עמדו בחדר-הכניסה הקטן, ליד הדלת.
"אלווה אותך."
"לא, לא צריך."
"בכל זאת, אצא איתך."
"לא, תישאר פה. אני לא אוהב אותך, אם לא תעשה מה שאוֹמַר," חייכה.
משהו כאילו הפריע לו והוא התבונן בה. "אַת צריכה אולי כסף?" התפרץ בגסות ובבושה, והסמיק. נזכר שהכול משלמים לה. אבל הפעם? ובכל-זאת, אולי? סתם חסר לה כסף להגיע לכפר. הרי הם –
"לא, לא צריך. באמת, תודה."
"אבל אני יש לי, ואני לא רוצה שתחשבי שאני קמצן," הסתבך בלשונו, גימגם והסמיק כפליים.
"אין דבר," אמרה, "תשמור לך את זה למזכרת ממני."
"אני לא מבין?"
"לא צריך שתבין, מוֹתק," תפסה את ראשו בידיה ונשקה על מצחו. "אַל תכעס עליי, טוב? תגיד שאתה מבטיח שלא תכעס עליי לעולם."
"טוב, אבל אני לא מבין."
עמדה בחוץ, והוא – ליד הדלת הפתוחה, בתוך הדירה.
"לא צריך שתבין. תגיד עוד פעם שאתה אוהב אותי."
"אני אוהב אותך."
"חה-חה-חה," נשקה אותו, עוד פעם אחת היא נשקה אותו, "שלום."
"למה אַת בוכה? לא הכאבתי לך?"
"לא, חה-חה-חה. שלום! תגיד שלום, ילד רע שכמוך."
"שלום."
היא ירדה במדרגות והצחוק שלה ממלא את הבית. ועיניה אדומות, אדומות ודומעות. רץ אל המעקה וקרא כלפיה:
"להתראות!"
אך היא לא שמעה. ראה רק רגע את שׂערהּ. מיהר אל החלון וראה שהיא עוברת בפינה. קרא אליה ונופף בידו. נפנתה ונופפה אף היא ונעלמה בסיבוב.
"היא אוהבת אותי," אמר לעצמו, "היא אוהבת אותי, היא אוהבת אותי…" והחל לזמזם שיר מאחד הסרטים שראה באחרונה, ולהשיב את הסדר הקודם בחדר ויותר ממנו. החבר ודאי יופתע למצוא, בשובו, חדר כה נקי.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
תשלומים לסופרים לשנת 2007
המחלקה לספריות שבמשרד המדע, התרבות והספורט
מפעילה באמצעות הזכיין "מרכז הדרכה לספריות בישראל"
את הסדר התשלומים לסופרים על פי מיספר השאילות של ספריהם בספריות הציבוריות [במידגם].
סופרים המעוניינים לקבל את התשלומים ו/או את פירוט תנאי ההסדר
יפנו בכתב עד 28 בפברואר 2008 אל מרכז ההדרכה לספריות בישראל, רחוב ברוך הירש 22, בני ברק 51108, טל. 03-6180151, שלוחה 112.
סופרים שכבר פנו השנה ונרשמו במרכז ההדרכה לספריות בישראל
אינם צריכים לפנות שנית.
פרטים נוספים אפשר לקבל דרך האתר www.gov.il
אהוד: ברצוננו להעיר כי מדי שנה גדל מיספר הסופרים הפונים וגדל מיספר הספרים הנכללים במידגם, ואילו הסכום הכללי העומד לחלוקה איננו גדל, ועל כן הולכים וקטנים, בדרך כלל, משנה לשנה – הסכומים שהסופרים מקבלים, והאכזבות רבות. ישראל היא, אגב, ארץ העברית האחת והיחידה שבעולם. אין לנו ארץ אחרת.
הפינה של ההוא מחלם
למכתב עיתי ולחדשות בן עזר ערב טוב לכם אהודים יקר, יִשְׂרָאֵל הַר
זְהָבָה פַּיִס
מברכת את פרופ' נומן מִמַּכָּבִּי טבע ואת רעייתו הֶינְיָה הִינְדֶּה אישדוב בן חומץ התירושי לרגל מינוי של הַבָּרָק-רַעַם, איש סוֹד שֶׁלְרַבּ יוּסֶף עֲבְּדוּל אִל אַלְלָּא, הבה נרימה כוס יין מזוקק בגת עם מוט נחושתן, הממריא בזכות צלחת דגון, ואי"ה [ואינשאללא, גם] יביאו לנו את קרנֵי השליט. אכי"ר
עד כאן וכל טוב לכם עורכי וקוראי גיליונות מכתב עיתי – מישראל הַר
שאפּוֹ – לניסן נתיב, ידידי בקבלך את פרס ישראל ועוד תזכה לדוכן בפקולטה באוניבסיטה לבית הספר למשחק ושיתפוצו כל המקנאים – ישראל הר
* * *
מתארגנת שיירה של מעל אלף מכוניות
אל תוך שדרות
אהוד שלום,
בהמשך לשיחתנו דאז רציתי ליידעך ביוזמה נוספת למען שדרות – מתארגנת שיירה של מעל אלף מכוניות ביום שישי ה-22 לפברואר אל תוך שדרות. מארגן המשלחת, אילן כהן, הבהיר לי עד כמה חשובה נוכחותם של אנשי ציבור ורוח במשלחת שכזו.
אם אירגונכם [סומליון, סופרים ומשוררים לילדים ונוער] ימצא לנכון לקחת חלק בעניין אני בטוחה שזה יחזק מאוד את המעמד, ויתרום לתהודה התקשורתית. באופן אישי אגיע לשם, אך אינני מתכוונת לארגן מפגש נוסף כרגע, עקב מחוייבותי הצבאית\חברתית השוטפת שאינה מותירה זמן או מקום לעוד התארגנות.
אם תרצה לקבל פרטים נוספים הרי מספר הטלפון של אילן המארגן – 052-6493828.
כל טוב ושבת שלום,
מרוה
* * *
קול המוסיקה מודיע כי פינה תוקדש
לספר השירים החדש של משה גנן
"סונטים למריאן" (בהוצאת עיתון 77)
ביום א', 24.2, בשעה 22:55
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,742 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.3% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל