חדשות בן עזר

תל אביב, יום חמישי, ט"ו באדר א' תשס"ח, 21 בפברואר 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: ויש כמירה (שיר).

עמוס גלבוע: 4 קושיות בעקבות חיסולו של מורנייה והספדו של נצראללה.

פנינה פרנקל: שוב תוקפים אותי הפחדים (סיפור).

גורי גרוסמן: הכה בישראל ותזכה בפרסים, מצוטט מאתר NFC.

סוֹסְקָה המוצצת שלי ברוסית, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

עמוס כרמל: בתום ה"שבעה", שלוש הערות על מורנייה.

שו"ת אליהו הכהן: ש. שפרה: סתיו מאפיל או סתיו חד-אור. // חנן רפפורט: מי חיבר את "גלגלי העולם"? // נגה רובין: 3 פרטים לסוגיית "גילגולו של מעיל".

יוסי גמזו: הָאֹמֶץ הָאָדֹם הַזֶּה שֶל כַּלָּנִית בּוֹדֶדֶת (שיר).

ד"ר גיא בכור: איראן קוראת לרצח-עם, זה הזמן לעבוד.

תָּדִיר – תְּדִירִים – משה ברק מנבכי חולשונו ו'.

יעקב זמיר: רשמים טריים מעיר הפיג'אמות לאוסטרליה ובחזרה.

מתוך הספר החדש "טניה ופליקס גולדשטיין": "גרידות" בסתר.

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק כ"ד, אסון (הפרק הגנוז שאינו מופיע במהדורה הראשונה של "הספרייה לעם", "עם עובד", משנת 1963).

4 קושיות בעקבות חיסולו של עימאד מורנייה והספדו של נצראללה בהלווייה:

לי אישית אין שמץ של מושג. למדינות וגורמים רבים היה עניין מובהק בחיסולו, והיו להם גם יכולות מבצעיות ומודיעיניות לעשות זאת בלב דמשק. אבל, רק בישראל התפתח לו צונאמי תקשורתי של ברברת, קריצות עין, חיוכים מוסתרים של יודעי דבר שלא יודעים דבר, וחיוכים של אלו שיודעים את האמת. אומנם החיזבאללה האשים את ישראל עוד בטרם ידע בדיוק מה קרה, אבל למה לנו לשחק לידיו, ומול כל העולם, ולהתנהג כגנב שהכובע בוער על ראשו? אם אנחנו חיסלנו – חובה לשתוק! האפקט ההרתעתי המדהים של החיסול, והמסר המאיים שהוא שלח לכל "שונאי ישראל", הושג בין כה וכה מעצם הודאת חיזבאללה ואיראן כי היד הארוכה של ישראל והציונים הגיעה ללב החצר שלהם. בבחינת, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.

ואם לא אנחנו חיסלנו – בוודאי שצריך לשתוק! הרצון ל"השוויץ" הוא מובן וטבעי: זה מעלה את המוראל הציבורי, זה משכיח לכמה ימים את שדרות, וזה מעלה את המניות הפוליטיות של ראש הממשלה, המוכיח לעם ישראל כי הוא מסוגל לקבל החלטות ביטחוניות מהמעלה הראשונה, שקודמיו סירבו לקבל. אבל, הנזק הוא לא קטן, ומביא אותנו לקושיה השנייה.

מה הלאה? נצראללה איים כי חיזבאללה יגיב. לא בדרום לבנון ! אלא בכל מקום בעולם נגד מטרות ישראליות וציוניות. הוא יגיב, בוודאות, אולי ביום השלושים להלוויה של מורנייה (כפי שהיה לאחר חיסול עבאס מוסאווי ב-1992, בפיגוע בשגרירות הישראלית בארגנטינה), או בחג הפסח, או כמובן בכל זמן ומקום שיבחר. כאן יתרון ההפתעה בידיו. יתר על כן, חובה עליונה, לדעתי, להבין שחיזבאללה הוא בסך הכול כלי ביצוע של איראן, ובהקשר הרחב יותר הוא כלי ביצוע של "ציר הרשע" שספג מכה קשה כשמורנייה חוסל. במילים אחרות, בדיוק כמו בארגנטינה בשנות ה-90, כך הפעם איראן היא זו שתחליט כיצד והיכן ומתי נוקמים, היא תהיה אחראית על התיכנון, היא תהיה אחראית על אספקת האמצעים השונים בדואר הדיפלומטי שלה, היא זו שתפעל בעיקר בקרב האוכלוסיות השיעיות ברחבי העולם (בעיקר במערב אפריקה ובאמריקה הדרומית). אולי גם סוריה תתרום לכך משהו. כלומר, אנו צפויים למהלכי טרור גלובאליים של"ציר הרשע".

ישראל כבר פתחה בצעדי התגוננות, אך הדבר המרכזי הנחוץ עכשיו הוא לחשוב ולתכנן מה תהיה מדיניות התגובה שלנו לקראת ובעקבות פיגוע רצחני-המוני,ביעד ישראלי/יהודי בחו"ל. מאיימים לפני פיגוע, אך עוברים לסדר היום אחרי הפיגוע ואומרים ש"אנחנו רואים זאת בחומרה"? או מאיימים ובאמת מגיבים בחוזקה? או שלא מאיימים כלל? בכל אחת מהאפשרויות תעמוד לנו לרועץ העובדה שהקהילה הבינלאומית (למעט ארה"ב) עלולה להגיד לנו: אתם לבד! אתם חיסלתם אותו, אז תפסיקו לבכות לנו אם "הרשעים" נקמו בכם, ובצדק על פי תפיסתם!

והקושיה השלישית, מה החיסול בדמשק מעיד על סוריה? ישנה גישה הגורסת כי סוריה, בהנהגתו של בשאר אסד, נתונה בחיבוק דוב של איראן ועז חפצה להיחלץ מהחיבוק הזה, ולעבור לחיבוק "המערב" החמים. אולי כן ואולי לא. אבל, דומני שדבר אחד הוא ודאי: סוריה אינה מחובקת על-ידי הטרור. היא זו שמחבקת אותו באופן כמעט מובנה, שיטתי ואכזרי מזה עשרות בשנים. מורנייה היה אחד מהחיבוקים האינטימיים של הצמרת הסורית.

והקושיה הרביעית: האם יש למורנייה תחליף? כל המתנגדים לחיסולים, באשר הם, מעלים תדירות את שני טיעוני "המחץ": לכל אחד יש תחליף, והוא יכול להיות גרוע יותר עבורנו מהמחוסל (כמו נצר אללה שהחליף את עבאס מוסאווי שחוסל), ובכלל החיסול רק יעורר זעם וירבה שפיכות דמים.

אלו, לדעתי, טיעוני סרק הנותנים חיסיון נצחי לכל טרוריסט רצחני וגם תעודת הכשר להמשיך במעשיו. במישור המעשי, ישנם כאלה שיש להם תחליפים, וישנם כאלה שאין להם תחליף. למשל, בלבנון, הסורים עמדו מאחורי רצח בשיר ג'ומייל הכריזמטי, המנהיג הצבאי והמדיני של המחנה הנוצרי. עד היום לא נמצא לו תחליף בעל שיעור קומה במחנה הנוצרי בלבנון. למורנייה יהיה מחליף, זה ודאי, אך תחליף לא יהיה לו בטווח הנראה לעין.

בוקר שבת. משתהה במיטה בתנוחה דובית מתחת לשמיכת הפוך. העיניים עצומות, אני לא כאן. שלא יעירו אותי. בין נשימה לנשימה הגוף שלי תופח בשנתו כמו הכסת העבה שמכסה אותה מעל לראש. לרגע ארוך אני מתכווצת ומקפיאה בה הכול. לא לזוז!! אולי כך הכול ייעצר ללא תנועה. כמו סרט שנתקע פתאום ומסרב לנוע: שום דבר לא קורה, שום דבר לא מזמין אותי לצאת. חמים ורך.

אפשר לנסות לחלום, אולי משהו שכבר חלמתי. רק כך אוכל להיות במקומות שהייתי בהם פעם – זורמת במי הנהר החמים בלי להניע יד או רגל, נסחפת על גלים קלים המלטפים את גופי נגד כיוון התנועה של המים. אפשר גם להתהפך על הגב ואז עם עיניים פקוחות לשאוב לתוכי – שמיים, עננים חולפים ומשתנים, ציפורים שעוברות ביעף.

מתמסרת לתנועת הרוח הקלה הנושבת מבעד לחלון, נותנת לכל זה להוביל אותי. מפלי הנהר משנים את צבעם ואני עדין נעה לקול הצלילים הענוגים של טיפות המים המטפטפות היישר לנקודה הרכה שבמצחי ולמגע אצות הים המלטפות את כפות רגליי נוגעות לא נוגעות בנקודות אפלות ומרטיטות אבריי כמו נבל קסום.

הגוף נע מעליו חותר מעלה, מעלה בקצב הולך וגובר עד לאובדן השליטה. מנער את קשקשי הזהב מסנפירי הזנב ועד לטבעת הפה הזועקת כמו דג שפורץ את הרשת. אני מכה בסנפיר בתנועה ארוכה ונעלמת במעמקי הים אל קצה הדממה והשקט.

יום ראשון. שוב תוקפים אותי הפחדים. אולי לא אספיק? אולי לא אמצא? אולי לא יסתדר? אולי לא אסיים?

הם יכעסו עליי תמיד: "נו מה קורה?" יאמר האחד. "מה עם הסיכומים שהבטחת?" יאמר השני. "סמכנו עליך," ירטון השלישי. "זה לא לעניין," ילחש הרביעי. "אנחנו כבר באיחור של חצי שנה, לא, אי אפשר להמשיך, כך לא מתנהגים," יסכם אותי האחרון.

זה יהיה מאד לא נעים. "כן," אני שומעת את עצמי אומרת להם "אני ממש מסיימת, עוד כמה פרטים קטנים, ממש שום דבר, אני צריכה רק להתיישב, לפתוח את המחשב, למצוא את הקובץ האחרון לפי השם והתאריך, לפתוח את התיקיות, זה עניין של כמה שעות שקטות."

בתוכי אני יודעת שזה לא יקרה. בכל פעם שאני ניגשת למחשב אני מוצאת עצמי עוברת לאתרים אחרים, מתנחמת בכמה סיפורים ושירים. טובעת בהודעות מעניינות בעיתונות, עושה סדר ומארגנת מחדש, לפי נושאים, מכתבים שקיבלתי לפני שנה – הכול נראה נחוץ יותר מסיום העבודה.

עכשיו אני ממש רעבה, צריך לבשל משהו. י. מגיע עוד מעט. יש מרק מאתמול בפריזר. יש בשר עוף לשניצלים, אפשר לעשות משהו מהיר. מוציאה גם ירקות לסלט. כעבור שעה הבלגן במטבח עובר על גדותיו.

אוף! עכשיו לנקות את כל זה? כמה כלים? הכול מלא בשמן חם, ריח של טיגון ממלא את הבית. לפתוח הכול, לדחוף לכיור, לסדר אחר כך.

הוא מגיע: "מה זה? אין צ'יפס?" שואל. "איזה בלגן עשית כאן? טוב תעזבי אני אקלף כבר לעצמי כמה תפוחי אדמה."

בורחת אל המחשב. פותחת. מחפשת את התיקייה: זה לא זה. איזה שם קראתי לה? מתי פתחתי אותה בפעם האחרונה? צריך למהר. אני חייבת להספיק. אני לא מוצאת. אולי הכול נמחק או התחבר בטעות תחת שם אחר. נו, ועכשיו לחפש תוכנית שהלכה לאיבוד בתוך אלפי קבצים. טוב שעשיתי פעם גיבוי. אבל איפה הוא? לא עכשיו. הוא קורא לי לאכול. עורכת את השולחן, מחממת את המרק במיקרו, מספיקה גם להציץ בעיתון, "שוב מאמר על הוועדה." אלה כותבים בעד, האחרים כותבים נגד. צריכה לצלם את זה לפתיחת השיעור ביום ראשון. עוד לא הכנתי שום דבר.

הטלפון מצלצל, סטודנטית שלמדה אצלי לפני שנתיים, מבקשת שאבדוק עבודה שלא הגישה. "תתחשבי בבקשה," היא מתחננת, "לא הספקתי ובלי הציון הזה אני מפסידה שנה שלמה."

לאחר כמה הצהרות על תקנון ונהלים, אני מסכימה. "תשלחי את העבודה, עד סוף השבוע לבדיקה."

חוזרת לשולחן. "מי זה היה?" הוא שואל. "למה הסטודנטים שלך מצלצלים בשעות כאלה?"

שוב אני אשמה. מה אני יכולה לעשות? גם אני כסטודנטית מעולם לא הגשתי עבודות בזמן.

"לא בא לי!!!" כך היתה מגדירה את המצב הבת שלי בתקופת המרד. אבל גם היא גדלה ועכשיו גם היא ממהרת כל הימים: להספיק, להאכיל, לרחוץ, לקחת לגן להחזיר מהגן, לקחת לחוג, להחזיר מהחוג, להספיק למספרה, להספיק מהעבודה.

אפילו לעזור לה אני לא מצליחה. היא שוב תצעק עלי: "הוי, מה עשית? החלפת את הבקבוקים? הם עוד לא אכלו ארוחת צהריים? איזה בגדים הלבשת להם? את רוצה לבשל אותם בתוך המעיל? את, אל תתערבי במריבות שלהם שיסתדרו לבד. עזבי אותו, שיעלה על השולחן, אם ייפול הוא לא יעלה יותר."

אני עוצמת עיניים לרגע. ושוב שבת. אני לא כאן. וסוף סוף איש לא מבקש ממני דבר.

לפיכך ידע כל תסריטאי, במאי, או מפיק ישראלי הרוצה לזכות בפרסים בחו"ל, ובעיקר בגרמניה (כפי שמצליח שם הסופר עמוס עוז) וגם לחייך כל הדרך אל הבנק, שיש נוסחת פלא להצלחה: הסיפור חייב להתבסס על פלסטינים אומללים וחסרי ישע הנרמסים במגפי קלגסי צה"ל.

"ברלין בידינו" מתמוגגת הכותרת ב"ידיעות אחרונות". "הצלחה לקולנוע הישראלי בברלין", מתהדרת הכותרת ב"הארץ". והאזרח הישראלי הגאה, הלומד מקריאת האותיות הקטנות את גודל ההישג המרשים שלנו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי המתקיים בימים אלה בברלין, לא יודע את נפשו: האם לצחוק או לבכות. ואולי יש כאלה "ימנים חשוכים" החושבים במסתרים ש"עוד ניצחון שכזה ואבדנו."

הסרט "עץ הלימון" המבוסס על תסריט משותף של סוהא עראף וערן ריקליס, זכה בפרס חביב הקהל נגד 50 סרטים אחרים שהתחרו על ליבו של הקהל הגרמני. ו"חביב הקהל" על שום מה? כי עלילת הסרט מספרת על סלמא, אלמנה פלסטינית אומללה, הנאבקת להגנת עצי הלימון שלה, שקלגסי צה"ל רוצים לעקרם מסיבות ביטחון, משום שהם נטועים סמוך לביתו של שר הביטחון הישראלי.

סרט ישראלי נוסף שזיכה אותנו בפסטיבל ברלין בפרס פיפרסק"י מטעם ארגון מבקרי הקולנוע הבינלאומי לסרטים דוקומנטאריים, הוא הסרט התיעודי "שהידה".

"שהידה", תסריט ובימוי נטלי אסולין (שהייתה תחקירנית בערוצי הטלוויזיה: 10, 2, ו-1) והמפיקות טליה קלינהנדלר ואילת אפרתי, מתעד את עולמן של אסירות ביטחוניות פלסטיניות בכלא השרון. כולן כמובן הורשעו בביצוע ובסיוע לרציחתם ולפציעתם של אזרחים ישראלים. ולמי שלא מבין את המסר של הסרט מסבירה התסריטאית באתר הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון: "הן נשים נפלאות שמשתפות פעולה עם החברה שלהן."

מילא התסריטאית והמפיקות שהחליטו שכדי להצליח בעולם חיוני לראיין רוצחות פלסטיניות בבית הכלא השרון. אך מי הם האחראים בשב"ס שאיפשרו להן לבצע את זממן ופתחו בפניהן לרווחה את תאי האסירות, האם אין הם במקרה שלטונות הכלא של הרשות הפלסטינית?

שני הסרטים האלה מצטרפים לסרטים ישראלים נוספים שזכו לתשואות אצל "חובבי ציון" בחו"ל כמו הסרט "בופור" שהתמקד בחיילים הנואשים במוצב ולא בקטיושות שהתפוצצו בקריית שמונה. גם הסרט "רוח שקד" של רן אדליסט, שחיפש נושא מתאים להכפשת צה"ל בסיפור, שרבים מכחישים אותו, מלפני 40 שנה במלחמת ששת הימים, בו חיילי צה"ל הרגו לכאורה 250 חיילים מצריים שהשליכו את נשקם.

לפיכך ידע כל תסריטאי, במאי, או מפיק ישראלי הרוצה לזכות בפרסים בחו"ל, ובעיקר בגרמניה, וגם לחייך כל הדרך אל הבנק, שיש נוסחת פלא להצלחה: הסיפור חייב להתבסס על פלסטינים אומללים וחסרי ישע הנרמסים במגפי קלגסי צה"ל – אך חלילה להם מלצלם את ילדי שדרות המסתתרים מאימי הקסאמים מתחת לשולחנות בבית הספר, או להתבסס על הטרגדיה של המשפחה בת 5 הנפשות שנטבחה באוגוסט 2001 בהתפוצצות מתאבד בפיצריה סבארו במרכז ירושלים.

גלעד שליט הוזכר בכלי התקשורת גם בהקשר של החיסול המפורסם בשבוע שעבר בדמשק. איש הערוץ הראשון (הממלכתי, כך אומרים) אמיר בר-שלום עשה זאת, למשל, ביום שישי כאשר הצליף בשירותי הביטחון הישראליים: אם באמת אתם מיומנים ומחוכמים עד כדי כך שאפשר לייחס לכם את ההתנקשות בעימאד מורנייה המקצוען והעל-מאובטח בלב דמשק הרחוקה, איך זה שאתם לא מצליחים לפעול מול חובבנים ברצועת עזה הקרובה ולחלץ את גלעד שליט?

לכאורה, מכה אל החומש. מה גם שהאוויר רוחש שמועות על מחדלים שהיו בטיפול בעניינו של שליט, ואפילו עמי איילון, השר לכלום בהווה וראש השב"כ בעבר, הספיק להצהיר בינתיים שמדובר ב"כשל מודיעיני". היה אפשר או לא היה אפשר לעשות משהו ב-600 הימים ויותר שחלפו מאז החטיפה – מול התחכמויות כמו אלה של בר-שלום, מזדקר ההבדל הקטן. תקלה בהריגתו של עימאד מורנייה היתה מסתכמת בהישרדותו של הטרוריסט המתועב הזה או, לא עלינו, במותם של המתנקשים, יהיו אשר יהיו. תקלה במבצע חילוץ של החייל גלעד שליט עלולה להביא להריגתו בו במקום ע"י מי שמחזיקים בו. ראו, עם כל ההבדלים, המקרה הקודר של נחשון וקסמן ז"ל ב-14 באוקטובר 1994.

אל נקמות השם, במילים המקראיות האלה, בנוסח הדתי הזה, הודיע ח"כ אפרים סנה לאב השכול חיים אברהם על הריגתו של מורנייה. אולי, בדוחק, היה מקום לאמירה הזאת אילו מת מורנייה מדום לב או ממכת ברק או מכל פגע פתאומי אחר שיד אדם לא היתה בו במכוון. אבל מכיוון שסילוקו מארץ החיים נעשה, לפי כל הסימנים, בעקבות כוונה אנושית מכוונת, גרירתו של הבורא לסיפור אינה מומלצת. לשם תזכורת, כאשר הרב עובדיה יוסף קשר בדרשותיו בין הביצוע של "תוכנית ואנזה" הנאצית ובין שמירת המצוות של יהודי אירופה, היו דתיים וחילונים, שתבעו ממנו לא להיגרר לחילול השם ולא לעשות את חשבונותיו של הקב"ה. לא מיותר לתבוע זאת גם מאיש מפלגת העבודה שאינו חובש כיפה. שלא לדבר על האפשרות הסבירה לפיגוע נקם קטלני של חיזבאללה בגין מותו של מורנייה. לפי האמירה הנמהרת והאומללה של סנה ניאלץ לראות גם פיגוע כזה כהוראה מכיסא הכבוד.

ואם כבר הגענו לנקמה ולחשבון דמים, עדיין אין צורך להיסחף. לפני ארבע שנים פחות חודש, לאחר ההתנקשות במנהיג הרוחני של חמאס אחמד יאסין, נשמעו אזהרות דרמטיות מפני הפיגועים המובטחים. היו אפילו מי שהתפייטו על אנשים חפים מפשע שאינם יודעים כי הריגת יאסין חרצה את דינם למות בקרוב. למרבה השמחה, הם אינם יודעים על כך עד היום. הנקמה הצפויה לאחר ההתנקשות ההיא נבלמה ונמוגה – אפשרות לא בלתי סבירה גם עכשיו.

לחלופין, לא כדאי להתעלם מן הדיווח שהופיע שלשום ב"סאנדיי טיימס" הלונדוני על כך שמורנייה חוסל לא רק בשל עברו אלא גם בשל מה שתיכנן לעתיד הקרוב שלו: פיגוע נקם על תקיפת המתקן הסורי בדיר א-זור בראשית ספטמבר של השנה שעברה. אם אכן כך היה – מה שאי-אפשר להוציא מכלל חשבון – מי יכול לומר כמה בני-אדם ניצלו ממוות תודות להצלחת ההתנקשות?

ועוד לחלופין, כאשר נסראללה מתלהם ומאיים על ישראל בנקמה נוראה ומכאיבה על מה שהוא מייחס לה, אין סיבה להסתפק באזהרות לישראלים הנוסעים לחו"ל. במלחמת התעמולה במזרח התיכון, מותר גם להזהיר אותו במפורש שנקמה תעלה לו ביוקר.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 19.2.08

אני מודה לך מאוד על תשובתך המרתקת (כמו תמיד). [גיליון 318]. לא ידעתי דבר וחצי דבר על גלגוליהם של השירים "סתיו מאפיל" ו"לאן תעוף", אם כי ברור היה לי שמדובר במראות-שיר מזרח אירופיים. ייתכן שהלחן העצוב שָבה את ליבנו בימים ההם, והמילים נתנו ביטוי לצער העולם, לעצבת נעורים, שלא היתה קשורה כלל לסתיו הארץ-ישראלי.

דבריך על עצבת עונת הסתיו בשיר ובזמר הישראלי שבו וחיזקו את טענותיי שהשירה המזרח אירופית העברית שיבשה את תפישת המציאות של יוצרים ארץ-ישראלים. והלוא ברור שהספרות לא רק נותנת ביטוי למציאות אלא גם מעצבת אותה. השיר העברי שעוסק בסתיו הקודר מצייר תמונה של סתיו מזרח-אירופי מובהק. המחזוריות הארצישראלית העונתית שונה מזו האירופית: אצלנו חורף וקיץ קוטביים ממותנים באביב קצר ימים ובסתו חד אור. אור הסתיו הוא הצלול באורות. אצלנו מצפים לגשם אחרי תקופת יובש ארוכה. שדות השלף מצפים לתחייה מחודשת. עם הגשם תתכסה האדמה לא בשכבת כפור או שלג אלא בעשב ירוק ורך. והאביב קצר הימים – אם לא תזדרז ותחטוף מראה שדות פרגים ובבונג יכה אותך הקיץ בקוציו.

ולכן כאשר אורלנד כותב: "סתיו בחלונות" לא לסתיו שלנו הוא מתכוון. וכאשר נעמי שמר כותבת "עצוב למות באמצע התמוז" – תמיד עצוב למות – אבל "נכון" מנקודת הראות של המחזוריות המקומית למות באמצע התמוז כאשר השדות מכוסים בקוצים ודרדרים יבשים למיניהם. ולכן כאשר מאיר ויזלטיר טוען באחד משיריו "אביב אין בארץ הזאת" הוא טועה ומטעה. והשיר "הקיץ גווע" של ביאליק לא יכול היה להיכתב בעברית-ישראלית נאמנה למראות השתייה של המקום (אם כי הוא שיר נפלא). אחד משיריי הראשונים שלא פורסם – רק בית אחד מתוך ארבעה מצא לו מקום בספרי הראשון "שיר אישה" – נקרא "קינה על מות החורף", כי אצלנו החורף גווע.

ולא נותר לי אלא לשוב אל אסתר ראב המשוררת המקומית המופלאה שכה היטיבה לשיר עצמה בתוך המחזוריות העונתית הארץ-ישראלית שצופה את זמן מותה עם אחרון הפרגים בראשית הקיץ.

ט.ס. אליוט באחד ממאמריו על השירה כותב שהיא המקומית מכל האומנויות. חבל שאי אפשר לומר זאת על השיר והזמר הישראלי.

אני מציעה, אליהו, כדי לאשש את טענתי, שבשנה הבאה עלינו לטובה תרד לשפת הים בשלהי חודש אלול – את חיי הפנימיים אני חיה על פי שנת הירח. כמה נפלא לדעת את התאריך מתוך התבוננות בירח – ותתבונן בקו האופק. אם תראה שהוא מתחדד והולך באור הצלול תדע שהסתיו בפתח.

אנחנו שנינו מאותו הכפר. אוהבים את הסתיו הארצישראלי, שקיפותו וצבעי אורו המיוחדים. שירת הסתיו, שגם היא כה אהובה עלינו, אכן לא פעם 'חוטאת' בתיאורי סתיו מאפיל או קדורני, הנתפס בעיניך כ'לא מקומי' ואשר גררו אותך למסקנה מרחיקת לכת לטעמי. והרי מדובר באותה כפילוּת מוכרת המאפיינת את הספרות והזמר העבריים משכבר הימים: נופי הגולה מול נופי כנען, עונות השנה בארצות הפזורה היהודית מול העונות בארץ.

ראי לדוגמה את טשרניחובסקי. כשהוא מזכיר בשירו המפורסם את תבנית נוף מולדתו, הוא מתאר בשיריו את היערות, הנהרות והנופים של מיכאילובקה וארץ מולדתו אוקראינה. כעבור שנים הוא מגיע ארצה והנה, הוי, ארצו מולדתו משנה פניה והיא "הר טרשים קירח" בתוך השניות הזאת מי היא לו ארץ המולדת?

בצעירותו כתב טשרניחובסקי שיר זמר עברי לט"ו בשבט בשם "השלג הראשון". ברור כשלג שבשיר הזה אין תפישת מציאות ארץ-ישראלית גם אם אכן יורד לפעמים שלג בארץ. הרי אצלנו כידוע עוסקים שירי ט"ו בשבט בנטיעת עצים שבארצות הקור אין לה זכר בט"ו בשבט.

אורלנד שכתב את "סתיו בחלונות ואור בבית פנימה" בגוון אירופאי הוא אכן יליד כפר סמוך לקייב, אך את כל שיריו כתב כאן. גם אם נופי ארץ הולדתו נצרבו בו וחילחלו לשירתו, שיר זה שלו הוא בעיניי שיר ארץ-ישראלי מובהק. גם יצירותיו של מלחין השיר מרדכי זעירא עמדו כל השנים בסימן של שְׁנִיוּת. הרבה קולמוסים נשברו על ההשפעה הרוסית בלחניו. היא ניכרת גם בשיר "סתיו בחלונות", אשר מחד יש בו קטע של סולם כרומטי יורד הנושא תו היכר "רוסי" ומאידך מופיע בפזמון החוזר סלסול האופייני לפיוט המזרחי. בעיניי זהו קסם השניות.

אכן יש הטוענים כי בפועל יש בארץ רק שתי עונות. לו היה המלחין ויוואלדי תושב הארץ, אפשר שלא היה מחבר יצירה על ארבע העונות אלא על ארבעה כיווני אוויר.

לדברייך, שיבשה השירה המזרח-אירופית העברית את תפישת המציאות של יוצרים ארץ- ישראליים. לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך. הלא עד ימי מלחמת העולם השנייה והשואה שבעקבותיה, יותר משהיו השירונים העבריים נחלתם של יהודים בארץ, היו הם בשימושם של יהודים בגולה, ומקראות עבריות גדושות בשירים עבריים היו בשימוש ילדי הגולה יותר מאשר ילדי הארץ. לפיכך כל עולם המושגים של התקופה שלפני הקמת המדינה כבול בעצם בעבותות השניות הזו שבין הגולה והמולדת. מכורח הנסיבות הייתה תפיסת המציאות מורכבת משני עולמות שונים אלו. אלא שלא זו בלבד שהם לא שיבשו אותה אלא תמיד התקיימו זה בצד זה תוך העשרה הדדית אמנותית.

ראשית, אבקש להודות לך מקרב לב על "חדשות בן-עזר" אשר אני מקבל באופן קבוע באמצעות ידידי. אני תמיד מוצא ב"חדשות" נושאים, או כתבות שהן לרוחי ומעשירות אותי.

בבואי לבקש את עזרתך בעניין הבא, חשבתי לבקש בהזדמנות זו גם את הכללתי ברשימת התפוצה שלך, בכדי שלא אצטרך לחכות לעזרת ידידי הטוב להעברת ה"חדשות".

המניע הנוסף בא בעקבות קריאת הכתבה הקצרה בדף האחרון, אשר נקראה שו"ת אליהו הכהן. לא מצאתי בכתבה את כתובת האי-מייל של אליהו הכהן ולכן אני מבקש לברר אצלו, באמצעותך, את השאלה העומדת בפניי.

לפני זמן מה סיירתי בקיבוץ נגבה, במסגרת קבוצתית, את הגן היפה של צמחי ארץ ישראל אשר הקים חבר הקיבוץ יואב קידר כאנדרטה מרגשת לבנו תום ולחברו תומר, להם ולשאר 71 הבחורים שקיפחו את חייהם כאשר שני מסוקי יסעור שיצאו לעבר מוצבי צה"ל בלבנון התנגשו זה בזה בטרם חצו את הגבול ב-4 בפברואר 1997.

בסופו של הסיור התכנסנו בגן, לבקשת האב השכול, והתבקשנו לשיר בצוותא משירי ארץ ישראל. האב חילק לנו דפי שיר ושרנו בנפש חפצה לזכרם של הבנים. אחד מהשירים, היה השיר המתחיל במילים:

"גלגלי העולם חורקים שן במפעל, ברינה מתמתח כל שריר." ושם המחבר הכתוב בשירון היה נתן אלתרמן.

ביודעי כי המחבר היה יחזקאל סאן, אשר היה מורי בבית הספר היסודי בנשר שעל-יד חיפה, פניתי לאב בסופה של השירה, וביקשתי להעמידו על טעותו.

הוא נדהם וסיפר לי שידוע לו כי מרגוט קלאוזנר ביקשה את נתן אלתרמן לחבר שיר זה לאחד מסרטיה. אולם הוא ביקש מאוד לעזור לו במציאת המקור המודפס המראה שהשיר חובר על-ידי יחזקאל סאן, כדי שהוא יוכל לתקן את המעוות.

מאז, ניסיתי לעשות זאת ולא הצלחתי. כל חבריי ללימודים ידעו ואישרו את אשר ידעתי, אולם לא יכלו לעזור לי במציאת המקור המודפס. מורה אחר שלי, שהיה חברו הקרוב של יחזקאל סאן, ובעל תואר של דוקטור בספרות עברית, אישר גם כן את העובדה, אולם לא הצליח לעזור לי. הוא ידע למסור לי שהשיר התפרסם כנראה, לראשונה, באחד מהגליונות של הנוער העובד.

מר אליהו הכהן, אנציקלופדיה מהלכת בנושא הזה, יוכל בוודאי לעזור לי להביא בפני אותו אב שכול את ההוכחה הכתובה בדפוס שאכן היה יחזקאל סאן מחברו של השיר "גלגלי העולם".

אכן, יחזקאל סאן הוא מחבר השיר "גלגלי העולם" ויצחק אדל הוא מלחינו. הוא התפרסם לראשונה בכתב-עת עברי שראה אור בוורשה תחת השם "שיר המחר". שם המלחין מופיע עליו באיות: יצחק עדעל. הוא נמצא אצלי איפה שהוא ואנסה לאתרו ולצלמו עבורך כדי שתוכל להראותו ליואב קידר.

לנתן אלתרמן זכויות רבות בשירה העברית ובזמר העברי ואין כל צורך לייחס לו את מה שאינו פרי יצירתו. הרי כשהושר בארץ "שיר המחר", בראשית שנות השלושים במצעדים ובחגיגות, היה אלתרמן סטודנט לחקלאות בנאנסי שבצרפת ועדיין לא כתב ולו שיר זמר אחד.

הסיפור עם השירים שהזמינה ממנו מרגוט קלאוזנר קשור לפרשה אחרת לגמרי. אלה הם ארבעת השירים שחיבר אלתרמן לסרט "לחיים חדשים" וזו פרשה בפני עצמה ואם תבקש אשמח להרחיב עליה.

בינתיים אתה יכול להיכנס לכל ספרייה מוזיקלית ולבקש את הקובץ "לשוננו רינה" – שירי מקהלה שהלחין יצחק אדל (הוצאת המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות, תשל"א) ובעמודים 94-95 תמצא את שירו של יחזקאל סאן "גלגלי העולם" מודפס שחור על גבי לבן, שאולי בינתיים הצהיב.

הייתי רוצה להוסיף שלושה פרטים לגבי סוגיית "גילגולו של מעיל" לקדיה מולודובסקי, כפי שהתפרסמה בעיתונך בזמן האחרון, ובעיקר בכתבתה של עדינה בר-אל בעיתון מס' 318.

א. "גילגולו של מעיל" (כפי שהוא נקרא בתרגום לעברית) של קדיה מולודובסקי (וביידיש, כפי שציינה בר אל "אַ מאַנטל פון אַ טונקלן געוואַנטל" [=מעיל מאריג כהה]) נדפס, ככל הנראה, לראשונה, בקובץ שיריה של המשוררת "מעשֹהלעך" (שתת-הכותרת שלו היא "גייען שיכעלעך אַוועק וווּ די וועלט האָט נאָר אַן עק" – הולכות נעליים במקום שבו רק יש לעולם סוף), בוורשה ב-1931.

ב. עובדה מעניינת ביותר היא שקדיה מולודובסקי הייתה תלמידתו של יחיאל הלפרין, בעלה של פנינה הלפרין, המתרגמת של שיריה. היא למדה בסמינר שלו שנתיים (פרטים על כך ניתן למצוא באוטוביוגרפיה שפירסמה מולודובסקי ביידיש בכתב העת "די סביבה")

ג. עובדה מעניינת לא פחות התגלתה לי למקרא חוברת "דווקא" מיספר 4, שבט תשס"ח (היוצא לאור ע"י בית שלום עליכם). במאמרו של ד"ר רוני ענבר על אברהם גולדפדן ("אני אשנה את ההיסטוריה היהודית") הוא כותב שב-1900 הודפס בבית הדפוס של אליעזר בן יהודה תרגום ראשון לעברית של מחזה כלשהו של אברהם גולדפדן. היה זה תרגום ל"די ביידע קונילעמעל" (המוכר בתרגומו המאוחר: 'שני קוני למל'). התרגום משנת 1900, שנעשה על ידי מר-דרור בדפוס מערכת "הצבי", נקרא בשם "שני יקטן יקשן". יקטן, כזכור, הוא השם שבחרה פנינה הלפרין ל''פנטל'' של קדיה מולודובסקי, ו"פרץ" על פי תרגומו המוכר של נתן אלתרמן.

דומני כי עניין "המעיל" לא עוזב את קוראיך. אעיר רק מילים אחדות לדברי נגה רובין:

הגילוי על "שני יקטן יקשן", תרגומו הראשון של "שני קוני למל" לעברית, הוא אולי חדש לכותבת המכתב, אך הוא ישן נושן כמעט כמו התרגום עצמו. כתבו על כך לפני שנים ג. קרסל, גליה ירדני ואחרים.

השם יקטן מופיע בספרים עבריים רבים ("יקטן הנבון" – תרגום סיפורי האחים גרים משנת תרנ"ח; "יקטן ובניו" – סיפור של יהודה צבי לוין משנת תרס"ז; "יקטן בתל אביב" של יעקב פיכמן משנת תרצ"ו, ועוד). לכל אלה, כמו גם ל"שני יקטן יקשן", אין כל קשר ל"כנעניות" ול"עם עבר". לעומת זאת בתרגום שמו של התכשיט פנטל ב"המעיל" של קדיה מולודובסקי, בחירתה של פנינה היילפרין בשם יקטן נעשתה, כפי שציינתי, ממניע אידיאולוגי...

ואגב, שם התרגום שנזכר למחזה של גולדפאדן "די ביידע קונילעמעל" הוא "הקנאי". "שני יקטן יקשן" הוא שם משני שלו. שם המתרגם שהוזכר, מר דרור, הוא פסבדונים. מאחוריו הסתתר המחנך והמורה מרדכי אזרחי-קריצ'בסקי.

מאבקו של שר המשפטים דניאל פרידמן נגד המשפטיזציה של מדינת ישראל הוא צודק וראוי. אני סבור שדרכו לוחמנית וקיצונית מידי, ולכן פחות אפקטיבית, אך הרעיון הוא נכון – המשפטיזציה מעקרת ומסרסת את החיים הציבוריים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ולכן נזקה רב.

ביטוי אחד של הנזק, הוא הפוליטיזציה של בית המשפט העליון. התערבותו של ביהמ"ש בסוגיות פוליטיות ומדיניות, והצגת דעה פוליטית כאמת משפטית אובייקטיבית ומכאן – דה-לגיטימציה לדעה הנגדית, פוגעת הן בהליך הפוליטי והדמוקרטי התקין, והן במעמדו של בית המשפט העליון. מאחר ובית משפט חזק הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה תקינה ולמדינת חוק מסודרת, הרי שהאקטיביזם השיפוטי המכרסם באמון הציבור בבית המשפט, מכרסם בשלטון החוק בישראל. לכן, אף שיש המציגים את הפעולה לדה-פוליטיזציה של בית המשפט ולאיזון האקטיביזם השיפוטי וצמצומו כפגיעה בבית המשפט, למעשה מדובר בצעדים שיחזקו אותו.

אולם למשפטיזם יש פן נוסף, שלילי אף יותר – הפגיעה בנורמות הציבוריות. הריצה למשטרה ולבית המשפט בכל מקרה של התנהגות בלתי נורמטיבית ובלתי הולמת של איש ציבור, סירסה את השיח המוסרי, הערכי והנורמטיבי, והמירה אותו בהתדיינות פלילית. במציאות זו, איש ציבור שיצא זכאי בדין או שלא היתה תשתית ראייתית להגיש נגדו כתב אישום, סיים את ההליך כצדיק, גם אם דבק בו רבב והתנהגותו היתה מושחתת. אפילו המושג קלון הפך למושג משפטי, וכאשר בית המשפט הגדיר מעשה פלילי שבו הורשע השר רמון ככזה שאין בו קלון, נסללה הדרך לקידומו של השר המורשע. האמת המשפטית אינה בהכרח האמת האמפירית. די בכך שאי אפשר להוכיח אשמתו של אדם ואת כוונתו הפלילית, כדי שמבחינה משפטית הוא יהיה זכאי. אך אין זה מן הנמנע, שהתנהגותו אינה ראויה, או אף ראויה לגנאי מן הבחינה הציבורית והמוסרית. מציאות זו פוגעת בטוהר המידות, וגם אם היא נובעת מרצון כן להילחם בשחיתות, בפועל היא מעודדת שחיתות.

פרשת מצגר, הרב הראשי לישראל, יצרה הזדמנות להחליף את השיח המשפטי בשיח ציבורי מוסרי. נגד הרב נפתחה חקירה על קבלת טובות הנאה מבתי מלון בהם התארח ללא תשלום. בחקירה לא נמצאו די ראיות כדי להעמידו לדין, וטוב שכך – הסכמה לאירוח חינם אינה ראויה לדין פלילי. אולם מבחינה ציבורית, זו התנהגות שאינה מעידה על ניקיון כפיים ועל רמה מוסרית נאותה, מצד אדם נישא מעם, הנושא בתפקיד רוחני וחינוכי שאמור לשמש דוגמה ומופת. הדברים שעשה, הניסיון לטשטש זאת בחקירה והעובדה שהאיש שיקר בחקירה, כפי שקבע היועץ המשפטי לממשלה, אותו יועץ שהחליט שלא להעמידו לדין, פוסלים את האיש מלכהן בתפקידו הרם, ובוודאי שפוסלים אותו מלשבת בבית הדין הרבני העליון.

והנה צוות בראשות שר המשפטים החליט להתעלם מהמלצתו של מזוז להתפטרותו של הרב ואישר את המשך תפקידו וישיבתו בבית הדין. בכך שיחק פרידמן לידי האקטיביזם השיפוטי, כיוון שהוא חיזק את ההנחה שאין היום שיניים לשיח מוסרי בחברה הישראלית, מה שמחזק דווקא את חיפוש הסעד המשפטי לצורך המלחמה בשחיתות. בהחלטה זו, הבקיע פרידמן גול עצמי לקו אותו הוא מנסה להוביל.

ההחלטה של הוועדה בראשות פרידמן בנוגע למצגר בעייתית משני אספקטים נוספים – היא מנוגדת לערך הדוגמה האישית אותה אנו דורשים מהמנהיגות, והיא פוגעת פגיעה קשה במעמדה של הדת בעיני הציבור הישראלי.

בימים בהם בית המקדש היה קיים, שיאו של יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, היה כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים. הכהן הגדול היה האדם היחיד שמותר היה לו להיכנס לקודש הקודשים, ורק יום אחד בשנה הדבר מותר לו. תפקידו של הכהן הגדול בקודש הקודשים היה לכפר על עוונות ישראל. זוהי ההתגלמות העליונה של המושג שליחות ציבורית.

על פי המסורת, הכהן הגדול לבש בגד חלק, ללא כיסים וללא קפלים, על מנת שאיש לא יחשוד בו שהסתיר בין כפלי בגדו כסף שאינו שלו. נשאלת השאלה – אם אין אמון בשליח הציבור, אם הציבור חושד בו מראש עד שהוא נדרש להוכיח בעצם לבושו את ניקיון כפיו, מה משמעות היותו של האדם שליח ציבור?

הדרישה הזאת מהכהן הגדול אינה מבטאת חשד. זו הדרישה לכך ששליח הציבור הנישא מעם, יהיה נקי מכל חשד. הצדק צריך גם להראות, ויש לפעול באופן אקטיבי לכך שלא ידבק בו רבב, ואף לא צל צלו של חשד.

במשנה (מסכת שקלים פ"ג משנה ב') מתוארת כניסת הכוהנים, בשלושה מועדים במהלך השנה, ללשכה מיוחדת בבית המקדש, שבה היתה מונחת תרומת מחצית השקל, שכל יהודי נתבע לתת פעם בשנה (בראש חודש אדר). על הכוהנים הללו, שליחי הציבור, נכתב:

"אין התורם נכנס... לא במנעל ולא בסנדל... שמא יעשיר, ויאמרו 'מתרומת הלשכה העשיר.' לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום." והרי בתורה נאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל." (במדבר ל"ב כ"ב).

פנחס קהתי מפרש זאת: "שלא יחשדו הבריות שגנב שקלים מן הלשכה והחביאם שם," כלומר, שלא יחשדו שגנב והסתיר בנעליו מן השקלים שבלשכה.

מן הראוי שנאמץ נורמות אלו כלפי אישי ציבור בימינו, ובוודאי כלפי מנהיגים רוחניים. והנה, האיש המתיימר למלא את תפקידם של הרב קוק, הרב הרצוג והרב גורן, הוא איש הגורר עימו קופה ענקית של שרצים. זוהי ציניות ממדרגה ראשונה. אם אין זה חילול השם, חילול השם מהו?

ייתכן שהרב מצגר הוא גדול בתורה, אולם דרך ארץ קדמה לתורה. אדם שאינו בעל מידות מוסריות הנושא בתפקיד של רב, לא כל שכן רב ראשי, גורם נזק נורא למעמד הרבנות ולהתייחסות הציבורית לדת וליהדות בכלל.

אילו נתפס הרב מצגר אוכל טריפה או מחלל שבת, הוא לא היה נשאר יום אחד בתפקידו. אולם משהוא נכשל בעבירות שבין אדם לחברו, שבין אדם לציבור; בעבירות של דרך ארץ, הוא נשאר בתפקידו. ולאן נוליך את החרפה?

אני מחזיר לך "מנה" [חומר על אודותיו] תמורת "מנה" שקיבלתי ממך לפני זמן מה [פרסום יומן סיורו בלבנון ב-1935].

אני מניח שאתה יודע שהעיתונאי קבנצל-תמיר הוא שפירסם, וחזר ופירסם, בעשור [שנות] ה-40 של המאה הקודמת, את העובדה ההיסטורית, האחת והיחידה בתולדות היישוב, שסבא-רבא יהודה ראב היה הראשון שחרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה! וממילא באדמת הארץ!!!

אהוד: יוסף קבנצל הוא העיתונאי הפתח-תקוואי ולימים ח"כ ו"מר שמירת הסביבה" – יוסף תמיר, והוא כיום תל אביבי בן 93 – עד מאה ועשרים! בגיליון 311 פירסמנו את רשמי סיורו בלבנון כפי שנדפסו בעיתון "הארץ" מיום 20.9.1935 תחת שמו – י. קבנצל.

יוסף תמיר הוא עיתונאי וחבר כנסת לשעבר; יסד בשנת 1968 את המועצה לארץ ישראל יפה; חתן פרסי הגנת הסביבה מטעם הכנסת, 1983, והאומות המאוחדות, 1994, וכן נשיא ומייסד של ארגון הגג "חיים וסביבה", 1973.

כנראה התרשם תמיר בפגישה עימי מגילי הצעיר – רק בן 71! – וכך עשה את סבי יהודה ראב בן עזר לסבא-רבא שלי. אכן, סבא-רבא שלי, אליעזר לאזאר ראב, אביו של יהודה, היה גם הוא באותו מעמד של חריש התלם הראשון, שהתקיים לפי המסופר והמתועד יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878, לפני כ-130 שנה, ואליעזר נותר עם בנו, הוא סבי יהודה, להמשיך בעבודת החריש לאחר שמהכובדים הלכו.

הָאֹמֶץ הָאָדֹם הַזֶּה שֶל כַּלָּנִית בּוֹדֶדֶת

הָאֹמֶץ הָאָדֹם הַזֶּה שֶל כַּלָּנִית בּוֹדֶדֶת

אֵי-שָם, בַּעֲרוּצוֹ הַזָּב שֶל וָאדִי-אֶל-עַמּוּד

כְּמוֹ קְפוֹץ לִי, כְּמוֹ סֵרוּב-פְּקוּדָה סוֹרֵר, כְּמוֹ נָא בָּאֹזֶן

לְכָל פְּקוּדוֹת שִגְרַת עָרִיצוּתוֹ שֶל כְּפוֹר גְּלִילִי, –

הַיֹּפִי הַזָּקוּף הַזֶּה בְּלֵב אַגְמֵי הָעֵשֶֹב

הַמִּצְטַמְרֵר וְשָח תַּחְתָּיו בִּצְלֹף בּוֹ רוּחַ שְבָט

מַזְכִּיר לִי עַד דְּמָעוֹת, עַד הִשְתָּאוּת, עַד אֹשֶר פֶּרֶא

אֶת קְשִי-עָרְפָּהּ הַתָּם, הַדַּוְקָאִי שֶל הַשִּירָה.

הִיא יוֹדַעַת, כָּמוֹנִי, שֶשְּנֵינוּ אֵינֶנּוּ אוֹרְחִים רְצוּיִים בְּעוֹלָם זֶה

הַדֹּפֶן הַפָּתֵטִיִּים שֶל מַה שֶּיֵּש לוֹ עֵרֶךְ

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, חֵרֶף נֹמֶךְ הָרֵיטִינְג

גֵּאֵי הַבְּדִידוּת, חַכְלִילֵי עַלְעַלֵּי הַכּוֹתֶרֶת רַכֵּי הַקְּטִיפָה

בַּזְּמַן הַנַּדְלָ"נִי הַזֶּה, הָאַנְטִי-אֶקוֹלוֹגִי

הִיא צָצָה, פְּרוֹבוֹקַצְיָה נֶהֱדֶרֶת שֶל חֻצְפָּה,

בֵּין פֶבְּרוּאָר לְמֶרְץ, בֵּין הַנִּצָּן שֶכֻּלּוֹ מֹרֶךְ

וּבֵין אוֹתוֹ קְרֶשֶנְדּוֹ פִּירוֹמָאנִי שֶל פְּרִיחָה

שֶבּוֹ הִיא מְנוֹפֶפֶת בְּסֻמְקָהּ כְּמִין טוֹרֶרוֹ

בַּבַּד הַמִּתְנַחְשֵל לוֹ כִּקְרִיאוֹת-תִּגָּר שוֹצְפוֹת

מוּל שוֹר נַגָּח, שָחוֹר שֶל זַעַם עַנְנֵי הַחֹרֶף

וְאֵימְתָנִי כְּנַהֲמוֹת-הַקְּרָב שֶל רְעָמָיו.

לָמָּה אִם כֵּן, בְּעִקְשוּת מֻפְלָאָה שֶשּוּם וֶטוֹ-קְפוּא-קֹר לֹא יוּכַל לָהּ

הִיא שָבָה שָנָה בְּשָנָה וְחוֹזֶרֶת בְּמִין לְהַכְעִיס מִצְטַהֵל

עַל כָּל רֶפֶּרְטוּאַר הַמִּי-צָרִיךְ-אוֹתִי-בְּעֶצֶם

מִלְּבַד רוֹמַנְטִיקָנִים שֶכָּמוֹךָ, אֲדוֹנִי,

מִזַּן בִּלְתִּי-מוּגָן, בִּלְתִּי-מוּבָן, פַנְטַזְיוֹנֶרִי

בְּתֵאַטְרוֹן-אַבְּסוּרְד-חוֹלֵי-הַיֹּפִי-הַצָּרוּף

שֶאֵין לוֹ לֹא קָהָל, לֹא הֵד, לֹא מְחִיאוֹת כַּפַּיִם

מִלְּבַד אַהֲבָתְךָ הָאֲנוּשָה וְהַשְּבוּיָה

בְּאֵיזֶה מַאֲסַר-עוֹלָם לַקַּאמְבֶּק הַקָּבוּעַ

הַאִם הִיא יוֹדַעַת שֶכְּמוֹ מְאַהֵב אוֹבְּסֶסִיבִי אֲנִי מְחַכֶּה לָהּ

מִפֶבְּרוּאָר עַד פֶבְּרוּאָר מִפְּנֵי שֶהִיא כָּזֹאת

יָפָה וַאֲדֻמָּה, שְמוּרָה לְאֵלֶּה שֶאִתָּם הִיא

כְּמוֹ זוּג, כְּמוֹ הַצֵּרוּף הָאַלְגֶּבְּרָאִי שֶל בִּינוֹם

בּוֹ עִקְשוּתִי פְּלוּס עִקְשוּתָהּ הֵן הוֹכָחָה נִצַּחַת

באחד מימי השבת האחרונים האזנתי בשקיקה לדבריך ברשת א' בתוכניתו של דני בלוך. בין השאר קראת אז שיר יפהפה על זקנה. הייתי מאוד שמח לקרוא בו ב"מכתב העיתי" – ברשותו של אהוד – להנאתי ולהנאת ידידיי הזקנים.

ואני מבקש להמליץ בחום בפני ידידיי הקוראים ב"מכתב העיתי" – אפילו שאינני מכיר אותם אישית – על פואמה מופלאה של יוסי גמזו בחוברת "הו!" האחרונה, "דם בשלג" לרגל מלאות 170 שנה למותו של א.ס. פושקין.

על ממשלת ישראל לדרוש עכשיו כינוס מיוחד של עצרת האו"ם, ובעקבות זאת מועצת הביטחון, כדי לא רק לגנות את איראן, אלא פשוט לסלקה מן האו"ם. אמנת האו"ם אוסרת באופן החריף ביותר איום בהשמדת-עם, מצד מדינה אחת לרעותה. אין זו גזענות, מהסוג שבו מאשימים את ישראל, זו קריאה לרצח, להשמדת עם מהסוג הגרוע ביותר. זה הזמן לעבוד.

לפנינו קריאה להשמדת עם, הנוגדת את כל החוקים הבינלאומיים, האמנות והרוח עליהם קם מוסד האו"ם לאחר מלחמת העולם השנייה, מתוך כוונה של "לעולם לא עוד". האו"ם קם קודם כל בשל לקח שואת העם היהודי.

והנה, ללא שום היסוס או הסתרה, ההיפך, בגאווה ובאופן רשמי, ביהירות, בשנאה יוקדת, ובהתנכרות לכל מה שהמין האנושי מאמין בו, מכריז היום מפקד משמרות המהפכה באיראן, גוף טרוריסטי, הנמצא כבר מחוץ לחוק בארצות הברית, הגנרל מוחמד-עלי ג'עפרי, כי הוא מאמין ש"החיידק הסרטני שנקרא ישראל" ייעלם בקרוב, בידי לוחמי חיזבאללה. כך דיווחה סוכנות הידיעות האיראנית "פארס".

אלה, כמה אלפי לוחמי חיזבאללה, הם להערכתו שינצחו את ישראל. לא פחות.

עוד כתב ג'עפרי, במכתב תנחומים לנסרללה על חיסול המחבל מורנייה, כי "אני משוכנע שבכל יום שעובר עוצמתו של חיזבאללה גוברת, ובעתיד הקרוב נהיה עדים להיעלמותו של החיידק הסרטני הזה שנקרא ישראל." מורנייה נחשב למקורב למשמרות המהפכה ובמיוחד לכוח "אלקודס", של משמרות המהפכה. יחד הם אימנו את לוחמי חיזבאללה בלבנון ובאיראן ויזמו פעולות טרור ברחבי העולם.

זוהי אנטישמיות מן הסוג שקשה להאמין שעדיין קיימת, שבה יהודים נקראים "חיידקים", בדיוק אותה טרמינולוגיה כמו אצל הנאצים, ואשר מאתגרת את כל המוסדות הבינלאומיים. אם מוסדות אלה לא יתאגדו עכשיו כאיש אחד נגד איראן, אין עוד ערך למוסדות אלה, ולא לכל לקח השואה. הכול היה לשווא, ורק מילים הן.

במילים אחרות: ההצהרה הזו היא קריאת תיגר על הציוויליזציה כולה: על ה"אני מאמין" שלה, על ראיית העולם שלה ועל זהותה. זוהי אבן-הבוחן של הציוויליזציה האנושית המערבית. זו צריכה להיות גם שעתם של חכמי האסלאם להראות באיזה צד הם עומדים בסכסוך הזה: בצד של דו-קיום או של שאיפה להשמדה.

על ממשלת ישראל, יחד עם המעצמות, לדרוש עכשיו כינוס מיוחד של עצרת האו"ם, ובעקבות זאת מועצת הביטחון, כדי לא רק לגנות את איראן, אלא פשוט לסלקה מן האו"ם. אמנת האו"ם אוסרת באופן החריף ביותר איום בהשמדת עם מצד מדינה אחת לרעותה. אין זו גזענות, מהסוג שבו מאשימים את ישראל, זו קריאה לרצח, להשמדת עם מהסוג הגרוע ביותר.

הקריאה הנואלת הזו של מפקד משמרות המהפכה, צריכה עכשיו לשמש עמוד הבסיס של מדיניות החוץ הישראלית, וזה הזמן לשגר שליחים לכל בירות העולם החשובות, מתוך כוונה להראות למדינה זו שהעולם המודרני אינו מוכן לסבול עוד התבטאויות נחותות מן הסוג הזה. איראן חייבת לשלם מחירים על מילים כאלה, כדי שבכירי הפיקוד שלה ישמרו בפעם הבאה על פיהם, ובהמשך לכך גם על מעשיהם. אם כך לא ייעשה, הצהרות כאלה ייהפכו לנורמה בקרב מדינות אסלאמיות או אנטי ישראליות. איני זוכר התבטאויות כה עכורות במזרח התיכון מעולם.

זוהי ירידה לשפל חסר תקדים, לנורמות נפיצות ומסוכנות.

על שגרירי ישראל בכל בירות העולם להעביר שדרים כתובים מראש הממשלה ומנשיא מדינת ישראל אל ראשי מדינות אלה; חבל שמחתרת השטרודל אינה קיימת, אפשר היה לשגע את התקשורת העולמית.

ההצהרה הזו מלמדת גם את מדינות העולם, וגם את מי ששכח אצלנו, מיהו המאיים ומיהו המאויים במזרח התיכון. אצלנו תמיד הציגו את ישראל כ"גורם החזק" במשוואה, והנה ישראל ויהודיה חוזרים לימים כמו טרום מלחמת העולם השנייה. וכמו אז, העולם שותק??

אין זה זמן לעמוד מן הצד או לדבר. זו שליחות דחופה עכשיו למקבלי ההחלטות בישראל לצאת אל העולם, ולהתחיל לעבוד. אין לסבול עוד דיבורים מזוויעים מן הסוג הזה. מילים, כבר למדנו, יכולות להיות מתורגמות למעשים על ידי מדינה, ארגונים או פרטים.

זו חובת האירגונים היהודיים לצאת עכשיו במסע הפגנות נגד נציגויות איראן ברחבי העולם, להביך את האיראנים ככל האפשר. לחשוף אותם, כמות שהם. אלפי תגובות בפורומים, מכתבים למערכת, בלוגים ותקשורת. זה הזמן לשמוע את דעת כל המועמדים לנשיאות בארצות הברית בעניין, את נשיא ארצות הברית, את האינטלקטואלים המובילים בעולם, ושומרי החותם של האנושות. יש להבין:

התייצבות לימינה של ישראל היא התייצבות לימין הציוויליזציה כולה.

ההצהרה האיראנית האנטישמית הזו מציבה בפנינו הרבה מאוד עבודה. יש להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד – עכשיו. הסיסמה לעבודה שלנו: מי שאינו מתייצב נגד ההצהרה הזו בעולם כולו – כאילו תומך בה.

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

לרגל צאתו לאור מחדש של הרומאן מאת זאב ז'בוטינסקי

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

באירוע ניתן יהיה לרכוש את הספר החדש במחיר מוזל

תָּדִיר – סוכנויות התיור עורכות טיולים להם הם קוראות בשם REGULAR (ברבים – רגולרים).

ה"רגולר" הוא טיול קבע, לפי תוכנית שנתית או רב-שנתית קבועה מראש, היוצא כרגיל, באותו יום בשבוע, לאותו מקום בכל תנאי, בכל מיספר משתתפים. כל זאת כדי לאפשר לתיירים מזדמנים מקריים הסדר זמין במחיר סביר לכל יעד צפוי.

המושג הלועזי הקיים "רגולר" מדגיש שזה "טיול רגיל" אך מחטיא את משמעותו האמיתית שהוא טיול זמין תמיד. המילה "רגיל" אינה מתאימה לעברית גם בגלל היותה קשורה ל"רגל" המזכיר מחד טיול הליכה ברגל ומאידך "עלייה לרגל" שהיא טיול חג.

לכן אני מציע לקחת את שם התואר תדיר כשם עצם (במשקל קטין, קשיש) של טיולים אלה שיקראו מעתה תָּדִיר ביחיד תְּדִירִים ברבים.

נפלה הגזירה, וכרבים בארצנו מצאנו גם אנו את עצמנו תושבים בארץ האבות. יען כי הבנים עוזבים לניכר ואנו יושבים כאן אכולי געגועים. הלכו הבנים הרחק ונטלו איתם את הנכדים שהם כדברי הכתוב בספר משלי "עטרת זקנים בני בנים.."

ארצו של קפטן קוק היושבת הרחק מכאן ליד הקוטב הדרומי היא כאבן שואבת של צעירים מוכשרים מכל הארצות ובין היתר גם מישראל.

באוסטרליה היפה הירוקה והרחבה נראים דברים מוזרים בעיניי ואף מצחיקים, כגון, שהמלח יורד מן הממלחה בעלת החור האחד, והפלפל השחור יורד מהשנייה, זו שבקודקודה שלושה חורים.

סיפור המחירים מצחיק עוד יותר. אם גביע יוגורט עולה חמישים סנטים, רביעייה (לא תנחשו) עולה מאתיים וחמישים סנטים. יוצא שמשתלם לקנות ארבעה בודדים במחיר של מאתיים ולא ארבעה דבוקים במחיר של מאתיים וחמישים. כנ"ל אריזה בשקיות של פירות יבשים. שקית של מאה גרם עולה שלושים סנט אבל שקית של חמש מאות גרם עולה לא פי חמש אלא פי שש!

מאחר שיבשת זו הינה אי גדול ועצמאי, היא יכולה במידה גדולה למנוע כניסת מחלות של צמחים אל תחומה על ידי הידוק הפיקוח על הכנסת זני שתילים ופירות מבחוץ. כל כך מהודק הפיקוח עד כדי אובססיה ממש. לא רק שהמוכסים שם הרבה יותר קפדנים ומחמירים, כי אם גם כל אלה שעובדים בשדה התעופה כגון דיילות ועוד, רואים את עצמם כמוכסים.

על המוכסים אין להרבות במילים. לא סתם מזהירים מדריכי הטיולים בהזדמנויות שונות שלא להתחכם עם המוכסים או עם אנשי הגבולות, לא להתבדח איתם ותמיד לקצר בתשובות. ושח לי אחד בגילוי לב, שהכשרה של מוכס נמשכת חודשים אחדים, בהם הוא נדרש ללמוד ולהפנים תכונות של קשיחות וחוסר הומור או גמישות. וכמו משמר המלכה בשערי ארמון בקינגהאם בלונדון, שם השומר אמור לא לזוז ולא לעשות שום עוויה גם אם מנסים להצחיקו מיני לצים –כך גם המוכס באוסטרליה עובר אימונים בהם הוא לומד איך לעטות פני אבן זועפות עם מצח קמוט. במסגרת אותם האימונים הם עומדים בשורה כמו בצבא, כאשר המדריכים מספרים להם כל מיני דברים מצחיקים ובדיחות והלצות, וליצנים עושים להם מיני עוויות. ומי שמתגלה אצלו צל של חיוך או שינוי בזווית הפה, מסולק מן הקורס מיידית.

אם הגעת לנמל התעופה ובכליך נמצאה בננה שלא הספקת לאכול, שריד מאותה ארוחת בוקר עלובה שהגישה חברת התעופה האוסטרלית, כי אז חינגא. מוזעקים אנשי משמר חמושים, וסביבך מתקבצים מוכסים רבים לחזות ביצור הזה, שנכשל בבננותו. נזיפות ואיומים בקנסות והתראה שתירשם ועוד, על שניסית להחדיר ליבשת מוצר חקלאי אסור!

זהו. על בננות הם יכולים. אבל לא על הנחילים אדירי המימדים של הזבובים הקטנים והטורדניים מאוד שנכנסים לאוסטרליה מהיכנשהו באין מפריע. בזמנו כתב נחום גוטמן על הזבובים בפתח תקווה, היא מלאבס, שהם גדולים ומרובעים. אם כן אלה האוסטרליים הינם קטנים בנפח וגדולים בעוצמה. כאן משמשת אוסטרליה, דרך הזבובים שלה, דוגמא ומופת לדבקות במשימה, לעקשנות ולהתמדה. במקומות מסויימים, שאותם פוקדים אלפי תיירים ונופשים, יש אשר נחילי זבובים יתלבשו על אובייקט ולא ירפו ממנו גם בעת שהוא עושה ממש שמיניות באוויר. מוכרי תכשירי המנע למיניהם מתעשרים מכך אבל זה לא מושיע בכהוא זה.

והדיילות שעובדות לא הרחק מעמדת המוכסים, ובהפסקות שותות איתם קפה פה ושם, נדבקות מהם ואט-אט הן מסגלות לעצמן את תכונותיהם. הן אמנם לא מחפשות במזוודות בננה או גזר אך שוקלות במאזניים אנליטיות של בית מרקחת את המזוודות ואת תיקי היד ומתחילות להמציא מתחת לאדמה סיבות לטרטר את הנוסע. כאן יש לך קילוגרם וחצי נוספים, וגם תיק היד נראה מעט נפוח מן הרגיל. או קיי, נלבש את מעיל הרוח ונקשור את הסוודר סביב למותניים והכל יהיה בסדר. התקשתה לבלוע את הצפרדע וראינוה נאבקת עם עצמה איך להתמודד עם העובדה שיש יצורים לא כל כך מרובעים כמותה.

אחרי שנפטרנו ממנה היא דלקה אחרינו לאמור: "אתם עדיין ב'סכנה'! תדעו לכם שגם בפתח המטוס יכולים לשקול לכם את תיקי היד ואם יהיה עודף, (כלומר אם תדחסו את הסוודר הכרוך סביב למותן בתיק היד), גם אז יחייבו אתכם לשלם בגלל המשקל העודף."

אבל ישנם גם דברים נחמדים מאוד שם והרבה מאוד נקודות זכות.

ראשית, הכול מאוד יקר, כך שמן הרגע הראשון הבנו שאין מה לקנות כאן יען כי בארץ הקודש יותר זול. וכמו כן האוסטרליים שקטים, קורקטיים ומנומסים. נכון שהם לא צועקים אחד לשני באהלן שקורע את תוף האוזן מקצה הסופרמרקט ועד קצהו. הם גם לא צועקים בכלל, ומדברים בשקט, ולא צופרים ברחובות כמו מטורפים. נראה שלא אצה להם הדרך ואינם ממהרים להדביק כל חידוש שצץ במערב. המיבנים משומרים בצורתם העתיקה הקלאסית תוך כבוד לישן. הרבה בניינים בני עשרות רבות של שנים מחודשים ונצבעים כך שאופיים המקורי נשמר. זה אך מוסיף חן ויופי למקום. למשל במלבורן, שהיא עיר שטוחה מאוד ועל כן משתרעת על שטח גדול, לא רבים גורדי השחקים. אבל אלה שקיימים מצטיינים ביופי והדר וניכר שהושקעה מחשבה רבה בתיכנונם כך שיהיו גם יפים ולא רק יעילים. על הגינות הרבות והפארקים הפזורים ברחבי העיר אין להרבות במלים. אלה מרעננים את הנשמה ובעת הפסקת הצהריים הם מתמלאים המון אדם המנצל את הרגעים האלה למנוחה ולהתרעננות.

הממשלה האוסטרלית עשתה חוזה עם השמש היוקדת שלה שלא למחוק את הפסים הלבנים בכבישים ולא במעברי החצייה. עובדה שכל הסימנים שרירים וקיימים ומרהיבים בלובנם. חשבתי הלוואי שמע"ץ היתה מתאמצת לכרות חוזה כזה גם אצלנו.

היא גם פתרה בקלות את עניין שביתות המצילים בחופי הים שלה. בארצנו אנו מתבשרים בדרך כלל על פתיחת עונת הרחצה בידיעה שהמצילים ישבתו החל מן היום הראשון שבו היא נפתחת. ומחזה נפוץ הוא בחופי הים הישראליים לראות ביקתת מציל שעליה לעולם כתוב "אין מציל" ודגל שחור מתנוסס למעלה גם כאשר הים שקט וחלק כמראָה. באוסטרליה לא מוצבים מצילים בחופים, וכל אחד עושה לו את עונת הרחצה שלו, ובא לאנזאגים גואל.

גם ראינו שעובדי המזון שם לא נוגעים במוצרים בידיים חשופות כי אם רק אם הן עטויות כפפות ניילון. שהדבר הזה יתגשם גם אצלנו, זה עדיין בחזקת חזון לימות המשיח בן דוד. (בעיר הפיג'אמות שלי מתעקש בעל המאפייה במרכז העיר לא להשתמש בכפפות ניילון או לחילופין במלקחיים בעת שהוא מגיש את הלחמניות למשל. "מה יש? הידיים שלי לא נקיות מספיק בשבילך?" בירור בעירייה העלה שאכן אין חוק שיחייבוֹ לכך!)

יותר ויותר אנשים שם מדברים עם עצמם. לפני שנים הרבה ראיתי באמריקה רבים ההולכים ברחוב ומדברים אל עצמם. אמרתי שבארצו של הדוד סאם רוב האנשים משוגעים. היום כאשר המיקרופון של הטלפון הסלולרי הינו בגודל ראש סיכה המחוברת לדש החולצה, יש קושי להבדיל בין אלה שמדברים באמת לטלפון, לבין אלה שמדברים אל עצמם בגלל השיגעון שכפו עליהם החיים המודרניים. אבי היה אומר בעניין הזה שהקושי הוא שאין רישום מסודר של המשוגעים במקום מרוכז, נאמר במשרדי העירייה, למשל, דבר שהיה מאפשר לנו לברר מיהו מה. באמת בעייה!

כמו כן יש לאוסטרלים מנהג נחמד לשים מול הבית את החפצים שהם אינם מעוניינים בהם יותר, וזה על מנת שכל דכפין יבוא וייקח. אפשר למצוא בין הדברים הללו רהיטים, ארונות, כלי בית וכו', חלקם הגדול שימושיים ובמצב טוב מאוד. ושחו לי קרובַיי שאף הם, בשיטוטיהם בשכונות העשירות, מצאו דברים אלה ואחרים ואימצו אותם לעצמם חינם אין כסף והעמידום בביתם לתפארת. גם אני בלכתי בדרך, אם לטיול ואם ללוות את נכדַיי החמודים לבית הספר, סרקתי את הסביבה ובחנתי את החפצים המונחים מול הבתים כאמור. כך מצאתי בין ערימה של רהיטים מכובדים מנורת סלון, כזו שעומדת קוממיות ומאירה כלפי התיקרה עם נורת הלוגן וצבעה כצבע הזהב. שלימה ומתום אין בה. הרמתיה ומצאתי שהיא כבדה למדי בגלל גוש הברזל שבבסיסה שהונח לשם הייצוב. בכל זאת אמרתי אקח אותה לביתם של מארחיי. הדרך ארוכה והשמש זורחת והמשא מכביד אך זה לא ריפה את ידיי. וכדי להפיג את המאמץ החלתי מדבר אל המנורה מיני דברים. כי נזכרתי באמריו של ידיד שלי, שאמר (כנראה בתרגום מרומנית או מיידיש), "דַבֵּר עם הלָאמְפָּה" כלומר שככל שתדבר אין מי שישמע לך. שנאמר –NO BODY LISTENS – וזה כדרכם של בני תמותה. ומצאתי שיש יתרון נוסף בדבור עם הלאמפה. היא לא עונה ולא משסעת אותך בדברים תפלים, ואתה יכול להתוודות אצלה על כל החטאים שעשית והיא לא תטיף לך מוסר ולא תוכיח אותך במאומה ולא תדרוש כסף דמי כפרת עוונות, כדרכם של הכמרים בכנסיות הקאתוליות. כך הלכתי עם הלאמפה הכבדה עד שהגעתי לבית מארחיי, שם הנחתיה בפינה מכובדה ועוד באותו בוקר סרתי לחנות לדברי תאורה ומצאתי שכמותה עולות שלוש מאות דולרים אוסטרליים טבין ותקילין.

ארבעת הספסלים הראשונים בקדמת האוטובוס באוסטרליה שמורים למבוגרים ולמוגבלים. כאשר עלינו לאוטובוס ובאלה ישבו צעירים, קם הנהג ממושבו וציווה עליהם לפנות את מקומם. זה בהחלט נחמד שמכבדים לפי חוק את המבוגרים יותר.

תנאים סוציאליים "מן הסרטים" ממש שוררים במדינה החמודה הזו. מיספר דוגמאות: בעל אזרחות אוסטרלית אשר שוהה בחו"ל במשך שישה חדשים ומצהיר בשובו שלא היתה לו הכנסה באותו חו"ל בו שהה, יקבל שכר של שישה חדשים מלאים מן המדינה. דבר זה מנוצל היטב על ידי הלבנונים למשל (מהם יש רבים ביבשת הזו) שנוסעים למולדת לחצי שנה ויושבים לכייף על כוסות קפה ונרגילה וחוזרים לאוסטרליה על מנת לקבל את שכרם עבור "עמלם" זה.

האוסטרלים משוגעים על המיחזור RECYCING. ליד כל בית ומוסד עומדים שני פחי אשפה אחד רגיל ואחד צהוב למוצרי מיחזור: פלסטיק נייר ניילון קרטונים קופסאות שימורים וכו'. שמתי לב שאין מי שאוסף פחיות ריקות של משקאות קלים, למשל. למרות שגם שם יכולים להחזירם לחנות ולקבל תמורת כל אחד 25 סנטים. הוסבר לי שאין לאיש צורך לאסוף פחיות כאלה שכן מה שהוא מקבל מן הממשלה בתור קיצבת סעד פוטר אותו מכך.

במדינה הצעירה הזו, ובאין בה ארכיאולוגיה כמו בארץ הקודש למשל, שבה קונים "מומחינו" בשש מאות אלף דולרים חותם מזויף עשוי בוץ המיוחס לכוהן הגדול בבית המקדש, האוסטראלים שומרים על הקיים מן ההיסטוריה הטרייה של כמאה וחמישים השנים האחרונות. כגון בית הטלגרף הראשון ביבשת שעשאוהו מוזיאון, ומגדלור זה ואחר. כדי להוסיף עניין באותו המגדל-אור מפרטים מכמה אבנים נבנה וכמה סתתים עבדו על האבנים. כן מביאים בפמפלטה גם דברי הסבר פיקנטיים. כגון שהמנהל הראשון שלו פלוני פלמוני היה איש קשוח ולא הסתדר כל כך טוב עם עוזרו היחידי, שגם גר בסמוך. הלה אירגן לעצמו מן הגרוטאות שבסביבה לול תרנגולות לשם תעסוקה בשעות הפנאי וגם כמשק עזר. המנהל הקשוח התנגד ונלחם עד חרמה בלול התרנגולות הזה והדבר הובא להכרעה בפני מועצת המחוז, שם ישבו כמה פוליטרוקים מרובעים שהחליטו פה אחד שיש לפרק את הלול. (מרתק, נכון?)

מעל שרשרת הרים גבוהים ליד חוף הים מתנשא מבצר מבוצר היטב לשמור על הכניסה הדרומית של הארץ בפני פולשים אפשרים אשר לא ידעו שבעה, כגון היפאנים. לפני מאה ושלושים שנה בנו שם ביצורים. אבל ביצורים!! כל מה שהיה ברמת הגולן ובקו בר לב בסיני נחשב כמשחקי מיניאטורה לילדים. בין היתר ראינו תעלות ביטון מזויין בעלות עובי של ארבעים סנטימטרים, תקרות ותעלות קשר כנ"ל, וכן חדרי המגורים והקשר והאספקה, ועוד ועוד. עד שמגיעים לעמדות התותחים הכבדים מאוד והאימתניים גם במושגים של ימינו. ולמי שראה את הסרט תותחי נבארון על מלחמת העולם השנייה ביוון וכולי – גם הם היו משחק ילדים לעומת אלה. העמדות שלהם גדולות ועגולות, עם אפשרויות סיבוב והרמה לגובה של כלי הירי. היו עולים יורים ושוב מונמכים ומתחבאים ולכן קראו להם התותחים הנעלמים. שרשרת הגבעות הזו מאוד ארוכה ומהווה שמורת טבע מוגנת.

שפע של אתרי נוף רבים ומדהימים ביופים ובייחודם, מפרצים ויערות עד וחורש טבעי עד האופק פזורים על פני היבשת הזו שלא לדבר על עולם החי המגוון, והמה מרשימים מאוד קרתנים כמונו.

יש כאן נהר שנקרא נהר היארה YARA, וכמובן גם עמק לצידו. טיול לאורך העמק של הנהר הזה הוא חוויה מרטיטה ממש. שפע של יערות יפים, מפלי מים, ירק אין סופי ויערות-עד וגם יערות גשם ומאגרי מים שכל אחד מהם הוא מעשה הנדסי לתפארת. ואנו כמובן שנמלאנו קינאה לראות כל כך הרבה מים אשר במקומותינו כה חסרים.

תחנות ההדרכה לתיירים אשר בדרך מספקות מידע מפורט עד כדי זוועה! חוזרים מודפסים בהם מצויים פרטים רבים של כל מסלול ומסלול. כמה אורכו מה תמצא בדרך ועל מה כדאי להתעכב מה הקושי של כל חלק ועוד. ושם, כלומר בעיירה המרכזית שבעמק הזה שנקראת וּורְבָארטוֹן מצאנו תחנת הדרכה למטיילים ובין היתר קנינו שם גלויה מאד מיוחדת בה מצולמות בעירום אמנותי מאוד מעניין חברות "אגודת הנשים למען קידום העיירה". וסיפורן של הנשים הללו נפוץ ומוכר בכל דרום המדינה. רעיון נחמד ומקורי בהחלט. וראה התמונה להלן:

בתום הסיור של הרבה שעות בעמק הנפלא הזה חוזרים בדרך עוקפת ויפה, עייפים ומרוטים ומלאים תקווה למצוא בית קפה להתרענן בו. אך בעיירה הסמוכה שנקראת סורנטו (לא טעיתי. יש סורנטו באיטליה של דון קורליואנה ויש סורנטו בקליפורניה, ועוד היד נטויה). השעה היתה חמש וחמישה וכבר הכול נראה כמו עיירת רפאים יען כי את החנויות סוגרים בשעה חמש בדיוק. שמענו שהיו תלונות מהתרנגולות שהתלוננו בפני פרנסי העיר למה זה יקחו מהן את התואר שאומרים הלכו לישון כמו תרנגולות – והנה בעלי החנויות מחשיכים את העיר עוד לפני שהתרנגולות אמרו לילה טוב זו לזו. פניותינו לבעל בית הקפה שיחוס וירחם וישקנו מן הנוזל השחור ההוא אשר במכונה עלו בתוהו. הוא המשיך להפוך את הכסאות על השולחנות והסביר את סירובו לאמור שזה בתוקף אמנה אוסטרלית בינעירונית האוסרת סטייה מן הנוהג הזה.

יש גם פינגווינים בימיה של אוסטרליה והם מקננים ודוגרים על חופיה. לצופים הסקרנים נבנו טריבונות מיוחדות ליד חוף אחד, לשם באים הפינגווינים בשעה יעודה כל ערב. סדר מופתי וקור מקפיא באתר הצפייה, אבל זו חוויה מיוחדת לצפות בהם כאשר הם יוצאים מן האוקיאנוס והולכים למחילותיהם אשר על צלע החוף, שם ידגרו על הביצים וכו'. יש אשר יקרה שבדרך יפגשו באיזה שכן שיש להם שיח ושיג עימו ויתחשבנו איתו במהלומות. אגב מי שדוגר על הביצים הם הזכרים דווקא. הנה פמיניזם בהתגלמותו.

כמובן גם מקומם של הקנגורוס החמודים לא נעדר והם ממלאים פארקים מסויימים במשפחותיהם, ומשעשעים את המבקרים.

בשמחה ובחיוך קראתי בשנית, שם אצל מארחַיי, קטעים מספרו של אהוד בן עזר "אנשי סדום", בו מסופר בין היתר גם על הטמפלרים, שכידוע הגיעו בחלקם בשנות הארבעים של המאה הקודמת לאוסטרליה. כן יש בין האוסטרלים כאלה ששירתו בצבא הבריטי באזורנו, כולל סיני ועוד. אלה זיכרונותיהם עמהם ושמחו לפגוש מישהו מאותה ארץ רחוקה. כגון אותו בן תשעים ושלוש, ששש לספר לי שבשנות השישים עבד במפעלי הנפט באבו רודס שבסיני והירצה בפנַיי את רשמיו החיוביים מן הצבא הישראלי. "היה מעניין שם בארץ הקודש, ואני בתור קאתולי היה לי הרבה מה לראות..."

אחר, מבוגר מאוד, בשומעו שאני ישראלי, הצביע על אוזנו הימנית לאמור שהיא נחרשה משירותו בחיל התותחנים בצבא הבריטי בתעלת סואץ באז הימים, שם היריות מתותחי 25 פאונד חיסלו את שמיעתו כמעט לגמרי. אף הוא קפץ משמחה לדעת שגם אני יוצא יחידת תותחים של 25 פאונד. אחוות לוחמים בחלוף עשרות שנים.

לאנזאגים [אם איני טועה, ר"ת של ניו-זילנד ואוסטרליה. – אב"ע], אלה גדודי הניו-זילאנדים והאוסטרלים שבמלחמות המאה העשרים גייסה האימפריה הבריטית לשורותיה ושלחה אותם למות בשדות קרב לא להם, כגון בדרדנלים במלחמת העולם הראשונה ועוד – נקבע יום זיכרון מיוחד בו כל המדינה מציינת את גבורתם של אלה אשר נתנו את נפשם הרחק מן המולדת למען המלכה [בשעתם זה היה למען המלך. – אב"ע]. הם נטמנו בניכר ולא נשארו מהם אלא שדות של מצבות שיש עגומות, גם בירושלים. [ולא רק בירושלים אלא גם בחיפה והם בתי קברות מטופחים למופת וכלל לא עגמומיים. ביקרנו באחד מהם גם בתאילנד, באיזור בו נבנה הגשר על נהר קוואי, ומצאנו אפילו חיילים יהודים מאוסטרליה קבורים שם. – אב"ע].

סידני המפורסמת בבניין האופרה שלה ובנמל המקסים יושבת לה כמו אבן יהלום בדרום אוסטרליה. הכל בסגנון האנגלי של אימא אנגליה. הרחובות, השמות, סיגנון הבנייה, והתרבות כמובן. במדינת שלום די מבודדת השכילו תושביה לשקוד על פיתוחה וייפויה של הארץ עד כמה שניתן. וזה ניכר בפארקים בשמורות הטבע, בעיירות התיירות והנופש וגם בערים עצמן. את "הנמל" של סידני הפכו לאתר תיירות מן היפים ביותר בעולם. והכול נקי ומסודר ומשרה נועם וחן. בין היתר בולט שם בניין האופרה המפורסם הבנוי כמו קונכיות אחדות של "אם הפנינה".

וממול בצד השני קיים הגשר המפורסם של העיר אשר מחבר שני חלקים שלה. הגשר יפהפה וכמובן עוברים עליו רכבות ואטובוסים ומכוניות והוא תלוי על קשת פלדה אדירה. על הקשת אפשר לטפס תמורת מאה וששים דולרים. ומזה עשו האוסטרלים אגדה (באין מצדה ושביל נחש..) – THE CLIMB OF YOUR LIFE. נרשמים, משלמים, רואים סרטי וידאו הדרכה ושיחות הכנה, ואחר כך מטפסים על הגשר עם חגורת בטיחות ובגד בטחון ועוד ועוד. וסביב לכל זה מסעדות בארים וגינות ובתי מלון מפוארים ורציפים רחבי ידיים ותזמורות ונגנים ולהטוטרים ואמנים אחרים פזורים לכל אורך הטיילת המקסימה. ואפילו קלושמרל קלאסי מצאנו למרגלות הגשר. שלא לדבר על חנויות היוקרה היפות ובתי הקפה ועוד. בקיצור חגיגה לעיניים וללב.

ההמון חוגג כל העת וההמולה רבה מאוד כל היום ומעבורות שטות הלוך ושוב לחלקי העיר לכל הכיוונים. אנו ניצלנו את זה עד כלות כוחותינו כי לא כל יום מזדמנים למקום כזה.

בשיטוטינו אחרי הצהריים במקום הנפלא הזה ישבנו לפוש קמעא בלובי המפואר של מלון HAYAT אשר לחוף המפרץ על כורסאות עור נוחות מאוד ליד חלון גדול הצופה לים ועל כל הטיילת. בעוד אנו נחים ובאמת "מסתלבטים" חינם אין כסף ומשקיפים על העוברים ושבים, עבר בטיילת זוג צעיר כשהבחורה מלקקת גלידה. הבחור היה חתיך והיא יפהפייה שמנמונת, העתק מדויק של הפסל שנקרא "סייסטה" של הפסל הספרדי RICARDO MESSA שדוגמניתו היתה אישה צעירה שמנה בצורה יפה עד מאוד ועם שיער ארוך ומתולתל. כל כך יפה היה המראה שלא יכלנו להסתיר את התפעלותנו מיופייה של הבחורה. חייכנו לעברה והשיבה בחיוך מקסים. המפתיע היה שהבחור, בראותו כך, עלז מאוד ונופף לעברנו לאות שמחה ותודה על זה שאנו שותפים לאושר שנפל בחלקו ויש לו יופי כזה המהלך לצידו. זה מאוד שיעשע אותנו לראות לראשונה בחור מרוצה מכך שיופייה של בת זוגו עורר את התפעלותם של הצופים. [אבוי לי כי המיסתורית לא היתה מניחה למקרה שכזה להתארע לנו אלא קוטעת אותו בתחילתו באומרה שצריך לשלוח אותי לטיפול פסיכיאטרי. – אב"ע].

אוסטרליה היתה חלק מן האימפריה הבריטית (סעיף א' תת סעיף ג' של החוקה...) והיות שרוב האוכלוסין המקוריים היו אנגלים, אף על פי שהיא כבר לא שייכת לאנגליה מבחינה מדינית פוליטית, בכל זאת ההשפעה האנגלית ניכרת ביותר כאן, ומתייחסים לאנגליה בהדרת כבוד. לדוגמא, מכבדים מאוד תעודות שהוצאו בבתי ספר אנגליים ומוקירים כל דבר אנגלי. מבחינה רשמית המלכה האנגלית לפי תארה הינה גם מלכת אסטרליה. שלא לדבר על מוסדות תרבות מרכזיים כאן, שנושאים שמות אנגליים מסורתיים כגון של המלכה ויקטוריה או אליזבט או גורג' החמישי ועוד.

כל העת אמרנו בהיתול שישנה מדינה אחת בעולם שהתושבים בה לא מנופפים בכך שהם יושבים בה כך וכך דורות וזכות יתירה להם – הלא היא אוסטרליה, יען כי ידוע שהיא שימשה בתחילה כמושבת עונשין לפושעים שאנגליה היגלתה מארצה. בזמן האחרון קמו אוסטרלים רבים שעירערו על כך. מה פתאום אביו של סבי היה פושע? הוא בסך הכול היה עני מאוד ורעב וסחב חצי כיכר לחם מן השוק. בגלל זה דנה אותו החברה האנגלית הצבועה לשנים של מאסר והגלייה. ועוד מיני טיעונים כאלה למכביר. ישנם גם שחוקרים ומפשפשים בתיקים של אותם "פושעים" וזאת בתור עבודה על תואר שני באוניברסיטאות ובבתי האולפנה שם.

סידני, כמוה כהרבה ערים באוסטרליה, משופעת בפארקים ובגנים רחבי ידיים הפזורים בעיר. גם בכוחותינו הכלים והולכים לא יכולנו שלא לשוטט רגלית ברחובותיה כדי לחוש אותה מקרוב. נקלענו למקום עליו קראה אשתי בחוברת הפרסומת במלון ואשר נקרא VICTORIA HOUSE. מין קניון ענקי מפואר עד מאוד המכיל שלוש קומות של חנויות יוקרה שיופי תכולתן עולה על מה שהמוזיאונים יכולים להציע. שלא לדבר על היפהפיות והמעונגות והעשירות והמטופחות הפוקדות את המקום. הבניין מרשים ביופיו ובצורת בנייתו בפנים ובחוץ. ברחבה אשר ליד הכניסה מוצב פסל גדל מימדים מברונזה ולידו שלט המורה שזה פסלה של המלכה ויקטוריה ושהוא עמד קודם לכן ליד הפרלמנט האירי. בדוכן המודיעין שבפנים ישבה בחורה חיננית ושאלתי אותה מה פירוש הדבר הזה. האם קניתם את הפסל מהממשלה האירית? ולמה הוא הובא דווקא לכאן?

ענתה בחיוך לא כי. כאשר אירלנד קיבלה את העצמאות שלה מידי בריטניה, לא רצו האירים שהפסל הזה, שעמד מול הפרלמנט שלהם וסימל בעיניהם את שלטונם של האנגלים עליהם, ימשיך וידקור להם בעיניים כל יום ויזכיר להם את הצורר שסוף סוף נפטרו ממנו. על כן אמרו "רק תקחו את הפסל הזה מכאן."

והאוסטרלים התנדבו לעשות זאת והם ארזו ונשאו והובילו אותו והעמידוהו כאן.

הערתי שהנה נקודת זכות לאירים שלא ניתצו את הפסל כפי שנהגו עמים אחרים בפסלי השליטים של אתמול כמו בעיראק של סדאם חוסיין או רוסיה אחרי סטאלין.

חברות הסלולר, המשופעות בתביעות של דיירים המסרבים להציב את האנטנות שלהן בקרבתם, מצאו להם פתרון מקורי כאן, בארצו של קפטן קוק. רבות האנטנות המוצבות על חודי המגדלים של הכנסיות, ממש מעל לצלב. הפרת הקדושה? יש להניח שהדבר נסתייע אחרי שמנהלי המכירות הראו לאחראיים ערימה של שטרות מרשרשים, דבר שהכשיר חיש את העניין.

בלב הסיטי ההומה של העיר היפה הזו ישנו רחוב מדורג רחב ידיים מקושט בפסלים לכל אורכו וכן ספסלים בהם יינתן ליגעים כוח והוא שנקרא MARTIN PLACE. חמוד ביותר ונעים לפוש בו על ספסל כלשהו ולהסתכל על העוברות ושבות שהן חלק מיפי הבריאה של הקדוש ברוך הוא. או להיכנס ללובי של מגדל קומות מסחרי ולעשות פיפי ולנוח על כורסאות העור אשר שם, וגם כמובן ליהנות מזיו יופיין של הפקידות הצעירות שזורמות אליו. בעת הצהריים מתמלא המקום במאות אנשים צעירים, וצעירות בעיקר, העובדים בסביבה ואשר יוצאים לשבור את רעבונם. במרכזו של הרחוב יושב לו בניין בצורת תפוז חצוי, בנוי בצורה מעניינת ביותר ומכיל עשרות מסעדות למזון מהיר. כל המסעדות יושבות סביב סביב ובאמצע מתחת לכיפת זכוכית גבוהה ושקופה מסודרים כסאות ושולחנות קטנים לידם יושבים הסועדים הרבים. ממש חגיגה לעיניים. דוכני אוכל למאכלים סיניים תאיילנדיים יפאניים טורקיים הודיים ועוד רבים אחרים, וכן בתי קפה של TAKE AWAY וגלידריות. כל אלה מגישים מזון טעים מאד במחירים סבירים כי השירות הוא עצמי. נקי עד מאוד מסודר להפליא וכאמור ממש חגיגה.

שוטטנו ומצאנו דוכן-אוכל המגיש אוכל טורקי שגירה את תיאבונה של אשתי. לעצמי הזמנתי מנת שווארמה המוגשת בצורה מאוד מעניינת וטעימה, וזוגתי שתחי' הזמינה מה שהטורקים קוראים "לַחְמָה צ'וּן". זו מין פיתה אפויה כמו לחם, חצוייה באמצעיתה ומלאה בבשר טעים עם פטריות ועוד. וכמובן צורפה לה גם פחית קולה. כאמור המקום הומה והשולחנות זעירים כי מספר הסועדים רב מאוד. ישבנו ליד שולחן אחד וצמוד לו שולחנון נוסף, והכול צפוף. אחרי מספר שניות התיישב לידנו גבר צעיר, שהביא איתו קופסת קרטון קטנה עם ASIAN FOOD בתוכה ושני מקלות כסכו"ם. גם לו היתה פחית קולה, אותה פתח והניח לידו וכן פרש עיתון על ברכיו וקרא בו.

עיסוקִי שלי היה כמובן להזין את עיניי ביפי הבנות שמילאו את המקום, כך שלא שמתי לב למה שקורה על השולחן הזעיר שלידינו.

פתאום שמעתי קול מלמול עצוב דומה לבכי חנוק לידי. מסתבר שהשכן עם ה-ASIAN FOOD – אחרי שאכל חלק מן המנה שרכש לעצמו, הושיט את ידו לפחית שלו ומצא אותה ריקה כשהקשית מרוחה בקצה באודם שפתיים. זוגתי שתחי', שכל העת הביטה רק על בגדי הצעירות האופנתיים, הושיטה מדי פעם את ידה מבלי משים גם לפחית שלו ושאבה משם את התכולה.

היא נבהלה מן המראה של השכן הדומע, בחושבה שיש כאן איזה פסיכי מוזר שעלול אולי גם לתקוף אותה. וכהרגלה במקרים כאלה, היא קמה והסתלקה חיש מן המקום ועדיין לא חשבה על כך שהיא בעצם שתתה לשכן המסכן את הקולה שלו.

חבל, חבל שלא גררת את ה"לאמפה" העומדת מאוסטרליה עד הנה לישראל – כי כזו בדיוק מחפשת זוגתי מאז שעברנו לדירה החדשה, ואין אנו מגיעים לעמק השווה, וזאת כי שום מנורה עומדת שנראית לה אינה מוצאת חן בעיניי, והאמת היא ששונא חידושים אני וכי עצם הרעיון נראה לי מיותר כי המנורה גם תפריע לראות את התמונות התלויות על הקיר, אבל זוגתי מתעקשת. אגב, לפני כשנה או יותר התקיימה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה מעניינת על הטמפלרים ובאה משלחת של צאצאיהם מאוסטרליה. יצא לי לדבר בחטף עם ראש המשלחת וגם שלחתי לו בדואר את הרומאן שלי העוסק בטמפלרים, "אנשי סדום", שיצא לאור בתרגום גרמני, ועד היום לא שמעתי ממנו מילה. אך גם לא שמעתי מילה ממארגני התערוכה בארץ, שהתעלמו לחלוטין מכך שאני הסופר העברי היחיד שכתב רומאן שמתייחס לטמפלרים, ובקיא בתולדותיהם בעיקר מנקודת המבט של משפחתי בפתח תקווה – ולא רק שלא הזמינו אותי לרב-שיח של התערוכה אלא אפילו הזמנה כאחד מהקהל לא שלחו לי, וזאת למרות שביקשו ממני חומר לפני עריכת התערוכה.

אין עינינו צרות במקבלי פרס ישראל לתיאטרון בשנת ה-60 למדינה, מה עוד שאחד מהם כבר עבר את גיל ה-80, ובכל זאת נדמה לנו שמי שהיה ראוי מכולם לקבל את הפרס, ומסיבות מובנות לא נימנה כאן את כל הסיבות, הוא השחקן עודד תאומי, אחד מגדולי שחקניה של הבמה העברית, שמעולם, מעולם לא הִיזְנָה את ייעודו ולא מכר את עצמו לפרסומת ולבידור.

השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין, אשתו טאניה ושמאי גולן נערכה בשנת 1989

טאניה : כן. אני רק רוצה לספר איך עשינו את "הגרידה", ההפלה, אצל ד"ר
סטרושינסקה.

טאניה : כן. ד"ר סטרושינסקה הכל הכינה, האינסטרומנטים, הכינה סטריליזציה,
            וקשרה לה את העיניים. אני רק נכנסתי, בחלוק לבן. הפציינטית לא ראתה
            אותי, עשיתי מה שעשיתי, מהר ירדתי בחזרה דרך החור במטבח, ירדתי בחזרה
            למרתף, והיא גמרה לנקות אותה, והכל היה בסדר. הפציינטית שילמה, והיה
            לנו אחרי זה הרבה אוכל שוב.

טאניה : כן, בזמן שהיינו אצלה, מתחת לאדמה, בזמן הגרמנים. באו אליה נשים לבקש
לעשות הפלה.

טאניה : לא. אמרתי לסטרושינסקה כמה לבקש תשלום. למחרת בבוקר הכול היה מוכן,
             היא רק סגרה לה את העיניים, ואני לאט ובשקט נכנסתי. הכל היא הכינה. ויטה
            היה השם שלה, ויטה הכל הכינה, ואני עשיתי את ההפלה, והיא כבר ניקתה את
            הכלים אחרי זה. ד"ר סטרושינסקה דיברה איתה. הפציינטית לא ידעה שהיה
            עוד מישהו בדירה.

טאניה : לא. היא לא ידעה. היא חשבה שרק הרופאה, ד"ר סטרושינסקה, עושה.

טאניה : אבל הכל היה סגור. אף אחד לא ראה. והיא שכבה עם עיניים קשורות. נכון?
            ד"ר סטרושינסקה היתה מקבלת את החולה במרפאה שלה. ואני בחלוק, אז
            הפציינטית חשבה שזאת ד"ר סטרושינסקה. אף אחד לא ראה אותי. זה לקח
            חמישה רגעים. לפני זה ואחרי זה יש הכנות רבות. אבל אני, רק כמה רגעים.

של סמינר הקיבוצים – המכללה לחינוך ולאמנויות

שחקנים יוצרים, תלמידי משחק שנה ג' בסמינר הקיבוצים:

מורן ארג'נטרו, נעמה ארמון, תמר בן-עמי, אורית ברדה, ניצן גליק, לאה גלפנשטיין, טלי הירשפלד,

מאור זגורי, צוף כהן, רותם מיטרני, דורון עמית, רוי קלדרון, אייל רדושיצקי, יובל שלומוביץ'.

סיפורה הטראגי של אשה, אשר בכמיהתה הכפייתית לילד משלה, הורסת עד כלות החושים את עצמה ואת הסובבים אותה. יצירה חדשה ומפתיעה של נועה לב המתרחשת בחלל פתוח עם קבוצת שחקנים-יוצרים בשיתוף פעולה עם בי"ס רימון בהנחייתו של פרופ' עודד זהבי.

"התיאטרון שהאריך ימים היה תמיד תיאטרון המשוררים. התיאטרון היה טוב יותר ככל שהמשורר היה גדול יותר" פ.ג. לורקה.

ההצגות תתקימנה בסמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149 תל-אביב, במועדים הבאים:

יום ב' 25.2 20:30

יום ג' 26.3 20:30

יום ד' 27.3 20:30

יום ו' 29.3 14:00, 21:00

יום ש' 1.3 21:00

יום א' 2.3 20:30

יום ב' 3.3 20:30

יום ג' 4.3 20:30

יום ד' 5.3 20:30

יום ה' 6.3 20:30

יום ו' 7.3 14:00, 21:00

יום ש' 8.3 21:00

אשמח אם תצרף את המכתב הבא לעיתון הווירטואלי הנפוץ הידוע:

לפני כשבועיים ביקרתי בבית-הספר נווה הדר בנתניה. בית הספר נמצא בשכונה שנקראת עין התכלת וכל תלמידיו הם ילדים עם הפרעות התנהגות שונות, שנובעות בעיקר מקשי חייהם עד עתה ולא מסיבות קוגניטיביות. כולם ילדים ששכלם עימם אבל עברם, בצל הורים לא מתפקדים, אימהות שעבדו ברחוב, נרקומנים, אסירים וכאלה, יצרו בהם בעיות התנהגות, שממותנות בעזרת הצוות והמורות. כל הילדים הם בעצם ילדי מצוקה חסרי בית, או שיש להם בית שמוטב שלא היה, והם באים מפנימיות שונות באזור, בעיקר פנימייה שנמצאת בסמוך בחבצלת השרון.

בבית הספר צוות חם ואוהב, שמתמודד עם עבודה קשה ומורכבת. לבית הספר, משום מה, אין תקן לספרנית ואין תקציב לספרייה. מורה ושמה תמר יזמה הקמת ספרייה במקום, מתרומות שקוששה בקושי מפה ומשם, ועכשיו היא טורחת להזין אותה גם בספרים. חלק השיגה, כאמור, מתרומות וכבר הילדים מחליפים וקוראים אבל אוצר הספרים עדיין דל וזקוק לתגבור רציני.

אלה מכם שירצו לתרום לספרייה זו ספרים, משל עצמם ומשל אחרים, יתקבלו בברכה.

הכתובת: בי"ס נווה הדר, עין התכלת, רחוב הדר 1, נתניה.

שם הספרנית המתנדבת, כאמור, תמר או תמי. הטלפון הנייד שלה: 0544-988311.

ספרים גם לטף, גם לילדים בגיל הביניים וגם לנוער – רצויים. גם ספרי עזר, אנציקלופדיות וכאלה. אם יהיו פניות רבות, אולי נוכל לארגן איסוף ולהביא את כל האוצר במרוכז לבית-הספר.

ספרים שאתם כבר מזמן לא פותחים – הם לילדי נווה הדר אוצר יקר.

אנו שמחים להזמין אתכם לאירוע זֶמֶרֶשֶׁת 4, אירוע מיוחד לפורים!

האירוע יתקיים ביום ו', ה-21.3.08, בשעות 13:00 עד 16:00, כולל הפסקה. חשוב: השירה תתחיל בדיוק בשעה הנקובה. בתוכנית: אירוע עליז במיוחד לכבוד פורים. כרגיל, נשיר שירים מראשית הציונות עד קום המדינה בלבד.

גיטרה והובלת שירה: נגה אשד, מנדולינה: עליזה נגר

מיקום: "צוותא" (אולם "חזן" 3), לונדון מיניסטורס, תל אביב

כניסה: 50 ₪ לחברי זֶמֶרֶשׁת. שימו לב: המחיר לקהל הרחב הוא 60 ₪.

כדי לקבל כרטיס מוזל, עליכם להזדהות בעת ההזמנה כחברי זֶמֶרֶשׁת.

"מעניין איפה גר הרופא שעושה שאפשר יהיה להיפטר מן הילדים?" – חשבה לעצמה בשעה שעברה ברחוב. ההמון זרם לעומתה, דחפוּ, מיהרו, "תשימי לב איך שאת הולכת, בחורה!" קרא מישהו. ליד תחנות האוטובוסים נתמשכו תורים ארוכים. פועלים חזרו מן העבודה, נשים עם ילדים נסעו למרכז העיר כדי לערוך קניות, והרחוב היה סמיך ומלא אדם. "שאני אלך לרופא?" חשבה, "או שאני אלך לרכבת?" – "שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת," – "שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת," והמילים הצטלצלו בה בקצב של מנגינה טיפשית אותה שמעה לפני כמה רגעים מפי שלמה אשר זימזם לעצמו בחדר, "שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת?"

פעם דיברו בבית-הספר על הרופא שעושה דברים כאלה, היו נשים שהלכו אליו, כך התלחשו, הדבר עולה הרבה כסף, אבל הוא לא מספּר לאף אחד. מה אני אגיד לו? הוא יכול להיות כמו האבא שלי. שהרופא יצעק עליי? ניסים לוי גם כן יצעק עליי אם אני אספר לו. הוא אמר לי שצריך להיזהר, אחר-כך לא ניזהר בעצמו, מה זה להיזהר? אני מפחדת ממנו. שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? כמה כסף עוד יש אצלי? היה אפשר לקחת משלמה מה שיש לו, אביו יתן לו עוד, אבא שלו לא משוגע, יש לו מסגריה. אם הייתי אישה של שלמה היו הילדים שלנו הולכים לבית-ספר מקצועי ולא לרופא. שאני אלך לרופא? פעם גילו הבנות בבית-הספר את הכתובת שלו. ראו אישה יוצאת ממנו וזכרו את הרחוב. שאני אלך לרחוב הזה? אפשר להביט מה שכתוב על הגדות, איפה שיש שם של רופא נשים, שם הוא.

פעם ראיתי סרט בו הגיבורה הראשית הולכת בסוף ושמה את הראש שלה תחת פסי-הרכבת. אחר-כך בטח בכו כל המשפחה, והאהוב שלה, וכל אלה שעשו לה צרות. אם היתה יודעת שאפשר ללכת לרופא לא היה עליה למות צעירה כל-כך. שאני אמוּת צעירה? אימא שלי תצטער אם היא תשמע כי לבת שלה עשו ילד בבטן, היא תגיד שהייתי טיפשה. לאבא שלי לא יהיה מי שיבשל אבל גם עכשיו כבר אני לא גרה אצלו רק שוכבת עם ניסים לוי וחבריו. אבא שומר בלילה במחצבה וניסים לוי מפרנס אותו בגללי. אם אמות יפטר אותו מהעבודה.

הנה כאן הרחוב של הרופא, דווקא עכשיו הייתי רוצה שניסים יהיה על-ידי וייקח אותי ביד ויביא אליו. אם אני בכלל אמצא אותו? ניסים בוודאי שהיה כבר מוצא את הכתובת. אולי אחרי שאלך אל הרופא ואשתחרר מזה יהיה לי הבית שלי והמקרר שלי במיטבח וגז לבישול ורדיו גדול ומרבדים רכים בבית. שאני אתחתן? הוא כל כך מצחיק, שלמה, אבל הוא יאמין לכל מה שאספר לו, לא צריך שיידע שאני עשיתי הפלה. אולי אני אתגעגע לניסים לוי? מי יודע. מה שבטוח שאני לא אחזור עוד לבית הקפה של אבו-סנין. כמה שניסים לוי היה טוב אליי, כל-כך מהר עברו הימים היפים האלה, כשהוא היה לוקח אותי אני הייתי נפתחת כולי וכאילו מתחלקת לשני חלקים שנפרדים ורוצים להתחבר חזרה ביחד ולא יכולים עד שכל הגוף מתחמם מחוסר-היכולת הנפלאה הזאת. ואילו שלמה נישאר עליי למעלה כאילו לא נוגע בי. אני לא יודעת מה היו המחשבות שלו, ואולי אני אשמה מפני שנכביתי אחרי ההריון וכל מה שהבחורים הוציאו עליי והיו מדברים בגלוי עד שלא הייתי יכולה עוד לקבל אותם מבלי שאחשוב דברים רעים בראש. אולי אחר-כך, כשאני אגמור עם הצרות שלי, יהיו החיים שלנו יפים ואני ארגיש אותו אצלי עוד יותר טוב ממה שניסים לוי פתח אותי כשאני בכלל לא הבנתי שום-דבר –

על השלט רשום השם שהזכירו הבחורות בבית-הספר, יש לבית כמה קומות, מעניין באיזו קומה הוא גר. עלתה. בקומה השנייה שוב כתוב השם שלו על הדלת. צריך לצלצל? לא, הדלת פתוחה, משונה, אולי כך המנהגים כאן? נכנסה בלי להקים רעש. חדר קטן בכניסה, על הקיר – ראי, קולב למעילים, והקירות מצופים בבד-פרחוני. הדלת לחדר השני פתוחה, ובו – שולחן נמוך, כמה כיסאות, כורסאות, ספסל צמוד לקיר, ושתי נשים יושבות, גבן אליה, לא שמעו שנכנסה.

להמשיך הלאה? הרגישה כמו גנב. לפתע נפתחה הדלת הלבנה שהובילה אל חדר-הקבלה, "בבקשה, גברת – " יצא הרופא לבוש בחלוק לבן, אחר הִיטה מעט את גופו קדימה ופינה מקום לצאת, זו שבפנים התמהמהה מעט, לבסוף באה.

אוי! מה היא עושה פה? נכון, סיפרו בכפר שהוא הרופא שלה. בטח מספר לה הכול, אבל לשם מה לו לספר לה? הרי היא בעצמה רואה אותי כאן. אחר-כך יעבור הדבר לניסים? לא. אבל אפילו אם לא תספר, מספיק שתדע, אני לא יכולה להביט בעיניים שלה. שאני אשאר? ודאי ראתה אותי. לא. אף אחד מהם לא שם לב אליי, הם מדברים, שם בחדר יש אור מהחלון וכאן הכול חשוך והדלת פתוחה. הנה, היא מתכוננת לצאת, אני אברח כדי שלא תראה אותי, ואחר-כך אחזור עליו.

היא הסתובבה וחמקה, אבל מתוך מהירות ומחוסר תשומת-לב נתקלה רגלה בעציץ שעמד על כן ברזל גבוה וצר, ומבלי שתספיק לעצור נתפס אבזם סנדלה ומשך אחריו את אחת הרגליים הדקות ונשמע קול נפילה, ומכה אטומה של העציץ ברִצפּה, והרעש הקטוע של החרסים המתפזרים, וצלצול הברזלים הדקים שהתהפכו.

"היתה שם מישהי – " הספיקה עוד לשמוע את קולה. לא הביטה אחריה, ירדה במדרגות במרוצה, מישהו עמד למעלה וקרא – "הי! הי!"

מיהרה לדלת היציאה, עברה את שביל האבנים הקצר, השער, המדרכה, הרחוב, שדרת העצים. האם רודפים אחריה? האם ראו אותה ורוצים להעניש אותה? המשיכה במרוצתה כמה רחובות. לאן שאני אלך עכשיו? שאני אבוא שוב לחדר של שלמה? שאני אסע הביתה אל אבא? שאני אלך לבית-הקפה של אבו-סנין ואחכה לניסים לוי עד שיבוא? בחודש האחרון אין הוא מופיע הרבה, אומרים שהוא עסוק מאוד, יש עניינים במחצבה ואשתו היתה חולה. אולי כבר לא אוהב אותי כמו בהתחלה? שאני ארוץ אל החדר של החבר של שלמה שגר לא רחוק מתחנת-הרכבת? אני אגלה לו את הכול. אם הוא אוהב אותי באמת – ודאי יעזור לי. הוא יכול לעזור? ילְמד. הוא צריך ללמוד אם באמת דיבר אליי כך. כבר אי-אפשר לחזור אל הרופא אחרי שהם חושבים שבאתי לגנוב, אם אני אלך לשם יקראו בטח למשטרה ואחר-כך יבואו אבא וניסים לוי ויצעקו עליי ויכו אותי.

שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? לרופא לא אלך. אני אלך לשלמה שגר ליד תחנת-הרכבת. אַת הולכת לתחנת-הרכבת שנמצאת ליד החדר של החבר של שלמה, או לשלמה שנמצא בחדר של החבר שלו שגר ליד תחנת-הרכבת? אימא, אימא, איפה אימא שלי עכשיו? אם אימא שלי היתה הולכת איתי אל הרופא אולי לא היה העציץ נופל וציפורה לוי לא היתה רודפת אחריי והרופא לא היה צועק עליי – הי, הי, גַנבה.

הייתי רוצה שניסים לוי לא ירשה לי לעשות את ההפלה. שהוא יגיד לי – תבואי אליי, נתחתן, אעזוב את האישה שלי ואת הילדים וניסע בכסף שהרווחתי לחוץ-לארץ ואַת יהיו לך חיים טובים כמו השחקניות שבסרטים. ואיפה יגדל הילד שלנו, ניסים? הוא באמת הילד שלנו? כן, כן, מפני שאתה היית הראשון אצלי, וכל התקופה ההיא, בהתחלה, רק אתה היית בא אליי. אבל אם יש לך אישה יפה כל-כך שרודפת אחריי בבית-הקפה של אבו-סנין ואצל הרופא של הנשים ואתה לא בא להגן עליי מפניה – סימן שאתה כבר לא רוצה אותי בשבילך. כבר אני לא טובה לך מפני שנכנסתי להריון ואני מפחדת להרוג את הילד שלי. יותר טוב שיהיה לי בעל וילדים כמו לבחורות שהתחתנו בכפר, ולכן כבר אני לא יכולה לאהוב אותך כמו שאהבתי פעם, כמו שאתה לימדת אותי לאהוב, והיית אומר לי שאני האישה שעושה לך טוב יותר מכל אישה אחרת בעולם. אתה זוכר את הימים ההם, ניסים לוי?

הנה שומעים את השריקה של הרכבת. הבית קרוב לתחנה. "את אוהבת לנסוע?" שאל אותי. – "תלוי במה," אמרתי לו. – "ברכבת, באווירון, באונייה, טסת פעם?" – "לא," עניתי, ואתה?" – "גם כן לא." ואחר-כך אמר שהוא אוהב אותי. מתי זה היה? לפני שעה, ואולי בימים שהייתי עוד ילדה קטנה ואף אחד לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אפילו לא ידעתי שיש מילה כזאת – "אהבה". אחר-כך בבית-הספר היו הילדים הגדולים-יותר ממששים אותי דרך החלוק הקרוע שלי ומכניסים את הידיים שלהם, וזה קרה עוד לפני שהיה לי כסף לקנות חזייה, ואומרים – "היא מתפתחת טוב!" – ובערב היו כותבים את השמות שלהם, שהם אוהבים אותי, על הקירות. והיו מציירים בין השם שלי והשם שלהם ציורים גסים. וכל הילדים הקטנים היו רצים אחריי ושואלים: "תגידי? כבר עשו לך? כבר עשו לך? איך זה, הם אוהבים אותך?" – ובכן זאת היתה אהבה? מה שהם רשמו עליה על הקירות של בית-הספר והצרכנייה? – ניסים לוי אמר לי שהוא אוהב אותי. ואחרי שאמר כך ביקש ממני לעשות כל מיני דברים בשבילו, והיה שוכב ומוציא מתוכו קולות כמו ילד קטן, ובפעמים ההן אמר שאני האישה הכי טובה בשבילו. אז זאת היתה אהבה? ואולי אני הייתי הכי טובה בשבילו מפני שכל השאר לא הסכימו לעשות לו מה שאני עשיתי? מפני שהאבא שלהן לא היה משוגע שעובד אצלו במחצבה והאימא שלהן לא הסתובבה כמו שמספרים עם המלחים בנמל?

ופעם אמר – "את יודעת, אני לא יודע מה זאת אהבה, אף פעם לא אהבו אותי באמת." – והיא אמרה: "אולי זה ניסים מפני שאתה לא יודע עברית טוב, ולא מזמן למדת פה את המילה?" – והוא צחק ואמר: "טיפשונת, אהבה זה לא תלוי במילים אלא בא מן הלב, ולא חשוב באיזו שפה מדברים בה." – "אתה מדבר יפה, ניסים," אמרה לו, "כמעט כמו בסרטים, איך שהם יש להם לפעמים מילים שעושות לך חם בלב." – "רק איתך אני יכול לדבר על כך," אמר, "מפני שאַת מבינה אותי, קטנטונת. לא רק את הגוף שלי, גם את הנשמה שלי." – אבל מאוחר יותר ביקש ממנה לשכב עם כל החברים שלו. – "למה אתה עושה לי כך, ניסים?" – שאלה אותו בבכי. – "אני לא יכול להחזיק אותך לבד," אמר, "עוד יֵצא לי שֵם שהוצאתי אותך מהבית ואני מחזיק אותך בשביל התענוגות שלי. אבל אם את תסכימי להיות טובה ולהתחלק עם כל הבחורים, גם לך יהיה קל יותר, ואף אחד לא יחשוד בנו ונוכל להמשיך את חיינו היפים מתי שנרצה. את צריכה להשתדל להתחבר עם הנערות המסתובבות בקפה והן תדאגנה לך ותרגישי מצויין. – "אני לא רוצה," צעקה בבכי, "לא רוצה שכל העולם ימשש אותי ויעשה לי, לא רוצה להיות כמו האימא שלי, אני אוהבת אותך, לכן הלכתי אחריך ובאתי וישבתי כאן כל הימים, אני נערה טובה, אתה יודע שלא נתתי עוד לאף אחד חוץ ממך, ניסים, ניסים!" – ואיך שהוא נבהל והתרגז והיכה אותי, אי-אפשר היה להכיר בו את ניסים שהיה שוכב והבשר שלו מדבר כמו יונים קטנות. רק צעק: "אני אהרוג אותך אם אשמע ממך עוד פעם מילים כאלה! ואם אשמע מן החברים שלי שאַת עושה שביתה בין הרגליים שלך ולא טובה אליהם כמו שאַת טובה אליי – אכה אותך מכות-רצח עד שלא יישאר עלייך שום דבר יפה ואעשה לך צלקות כאלה בפנים שאיש לא ירצה עוד לשכב איתך ותצטרכי ללכת ולעשות סְפּוֹנזָ'ה [שטיפת רצפות] כל היום והגב שלך יתפוצץ. אַת שומעת? אני אחקור אותם בדיוק, ואוי לך אם זה לא יבער אצלך כמו שצריך – "

הרכבת שרקה שנית. כעת ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים. הוא אמר לי: "תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – " ואני שתקתי. הנה הבית שלו, חדר-המדריגות, הדלת, למה לא עונים? אולי הפעמון מקולקל. שאני אדפוק? חזק, חזק, עוד יותר חזק, באגרופים. שקט, נידמה לי שבדירה של השכנים מתקרב מישהו לדלת, שוב יצעקו עליי? איפה הוא? למה הלך ועזב אותי? אני לא רוצה להישאר לבד, אני מפחדת, מפחדת, "אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה," – "אני כבר היום אחפש עבודה," – הוא הלך לחפש עבודה בשבילי ובשביל הילד שלי ואותי השאיר כאן לבד? חָה, חָה, חָה, אתה כבר יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים.

חה, חה, חה, אני לא יכולתי להתאפק, – אין דבר, גם אני לא יכולה יותר, – שאני אדפוק עוד פעם, חזק, חזק, "שלמה! הָלוֹ, שלמה!"

גנבה, אני גנבה, שלום, תגיד לי שלום ילד רע שכמוך, השכנים שלך גירשו אותי. "את צריכה כסף אולי?" – לא, לא, חה חה חה, הרכבת עוברת קרוב מאוד לכאן. – "יופי, יופי, תחשבי עליי?" – כן, אני אחשוב כל הזמן עליך, עד הסוף, אשתדל. אפשר לשמוע את דפיקות הגלגלים על פסי המסילה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. אוֹי לא ידעתי שפסי-הרכבת קרובים כל-כך, הבית עומד ממש ליד המסילה, צריך רק לעבור את הגדר. אתה לא צריך לחפש עבודה יותר, אתה יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים ולנסות לשים את היד על הברכיים של מישהי אחרת שתהיה ילדה קטנה כמוני אבל שלא נכנסה עדיין להריון. אחר-כך תביא אותה אליך לחדר ותבקש סליחה, ועוד פעם סליחה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. עכשיו יש כבר קטרי-דיזל חדשים, שם בסרט זה היה קטן ישן ושחור עם ארובה ודוד גדול מלפנים. אפשר לראות את הרכבת מרחוק? הנהג יחשוב שאני קוטפת פרחים, יותר טוב שאתכופף כאילו לאסוף אותם, למרות שבכלל אין עכשיו פרחים. אַל תגיד לאף אחת אחרת שאתה אוהב אותה, ואַל תכעס עליי, גם אתה אשם, אם היית מחכה לי בחדר לא הייתי הולכת אל המסילה. שאני אלך אֶל הרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? מִסְכּנה, מִסְכּנה שכמוֹך, תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק – ניסים לוי, איפה אתה ניסים לוי שתבוא ותיקח אותי מפה? – וַי, אתה לא דואג לילד שלך? – תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק, ווּאוּ אוּ – אתה לא חזק כל-כך, ניסים לוי, כמו שחשבתי, אם אתה לא יכול לעצור בעד הקטר – ווּאוּ אוּ – הוא בא – בכלל לא – וַי –

[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].

מתוך האפילוג למהדורת 2001 השלמה של "המחצבה" בהוצאת "אסטרולוג"

בשלהי שנת 1961, בישר לי טלפונית מזכיר מערכת "עם עובד" ירוחם לוריא כי הספר התקבל, ובאפריל הבא יפתח את הסידרה של שנת 1963, תשכ"ג. ירוחם לוריא, ועורך ההוצאה א"ד שפיר, טיפלו באהדה רבה בהוצאתו-לאור של הספר. אסיר-תודה הייתי להם, אך הוכרחתי להשמיט פרק אחד, "אסון", מתוך הנוסח של כתב-היד המקורי, (הוא שב ונדפס כסִדרוֹ הנכון במהדורה החדשה, פרק כ"ד, ואילך). הפרק ניראה להם נועז ובוטה מדיי, אף כי לדעתי הוא אחד הפרקים המרגשים ברומאן. ממש "ראיתי" את הבת של חדידו רצה בייאוש מאחד הרחובות הקטנים במרכז ירושלים לעבר המסילה, המגיעה לתחנת-הרכבת מכיווּן המושבה הגרמנית.

אם אתעקש על השארת "אסון", כך הם אמרו לי, לא יֵצא "המחצבה" לאור.

הייתי מוכרח להתפשר ולוותר כי חשוב מכל היה לי לאפשר את צאתו לאור של ספרי הראשון.

כך יַרד מיספר הפרקים במהדורה הראשונה מל"ב לל"א, ובמקום "לב" עמד הרומאן בסימן "לא" – וזו גם היתה תשובתה של הסטודנטית, לה הקדשתי את "המחצבה", ובה הייתי מאוהב נואשות ושולח למענה מכתבי-אהבה כמעט מדי יום.

[היא נפטרה בספטמבר 2006, יומיים בטרם מלאו לה שבעים. רבים מן השירים במחזור "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" בספר שיריי הנושא את השם הזה, הוקדשו לה בשעתו].

ייתכן שמשהו מאהבתי הנכזבת השפיע על המשולש הרומנטי העומד ביסוד הספר – משה דויד, ציפורה וניסים לוי, שיחסיהם אינם נובעים רק מהיכרותי הקרובה עם ההווי המזרחי שאותו תיארתי בספרי – אלא משקפים לא-במעט את מצבי הנפשי באותה תקופה.

יפה שציטטת את בילינסון בעיתון הקודם שלך, [גיליון 318] אבל דומני שכדאי להוסיף לידיעת הנוער גם את הפרטים הבאים על הפובליציסט הדגול הזה:

לפי השכלתו הוא היה רופא, ומכאן הדוקטורט שלו. העובדה הזאת היתה בין הגורמים לכך שהוא שימש בתפקיד יו"ר הוועד המפקח של קופת חולים. הוא עשה זאת לצד עבודתו ב"דבר" (ששם היה העורך הראשי בפועל, בשל העיסוקים הרבים ומצבי הרוח של העורך הראשי ברל כצנלסון; דרך אגב, ברל סמך עליו לחלוטין, ואחרי מותו כתב עליו יצירת מופת בשם "אדם עם פנס").

תפקידו של בילינסון בהקמת בית החולים באם המושבות היה אפוא דומיננטי – לא סתם אחד מיוזמיו – ולכן השערורייה של דחיקת שמו לטובת רבין גדולה שבעתיים ומעידה על כפיות הטובה של שירותי בריאות כללית כלפי מי שהיה אחד מאבותיה החשובים (ואישיות בסדר-גודל לא קטן מזה של רבין).

לידיעתך, בנובמבר 2001, כאשר פרץ, בצדק, הרעש סביב ההחלטה של עיריית בני ברק לשנות שם רחוב מהרצל לרב שך, כתבתי ב"ידיעות" מאמר בשם "מהדורה קודמת של הרצל-שך", שבו מחיתי על שני מעשי העוול.

מצורפת הזמנה מקוונת לכנס "שישים שנות ספרות ישראלית" בתחילת חודש הבא באוניברסיטת חיפה.

נשמח לראותכם בין אורחינו ונודה לכם מאוד אם תוכלו להפיץ את הבשורה בין מי שעשויים להתעניין.

אך מאחר שאני ונושאי הפרוזה שלי כמו "המחצבה" או "המושבה שלי" אינם שייכים כנראה לשישים שנות הספרות העברית, אין לי מה לעשות בכנס הזה, שחלקו מתמחה כנראה בליקוק תחת לכל רב-מכר חדש, רדוד ככל שיהיה, וללא שום פרספקטיבה ספרותית היסטורית.

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.

נמענים יקרים, ככל שתרבו לשאול על הספר בחנויות של רשתות הספרים הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת מטר תוציא לאור את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – ככה זה השוק היום!

האם אפשר לקבל את המכתב העיתי בלי הטינופת של

רציתי לשאול את העורך הנכבד, המסתתר תחת השם הכללי – המערכת, עד מתי תמשיך לפרסם את ה"שירים" הדביליים של החבר שלך שהוא גם בן-חסותך חיימקה שפינוזה, שלהגיד עליו שהוא מפגר זו תהיה מחמאה גדולה. רציתי לשאול אם יש שירות מיוחד לקבל את "חדשות בן עזר" בלי הטינופת שלו. מילא אם הוא היה חנוך לוין ז"ל או יבדל"א עוזי וייל ואהרן שבתאי – אז היה מותר לו, אבל קוּס אֶמָכְּ! – מיהו בכלל שירשה לעצמו לנבל את הפה?

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,750 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',

וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.3% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל