| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 321
תל אביב, יום חמישי, כ"ב באדר א' תשס"ח, 28 בפברואר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: או (שיר).
רות ירדני כץ: בא לבכות (על קצב).
דגנית עמיר: שׁוֹשַׁנָּה שְׁקֵטָה (שיר).
ד"ר גיא בכור: 1. כיצד מממנת ישראל את טרור הקסאמים נגדה: "יקירתי, רק שכחתי להתכופף..." 2. מובארק טעה בעזה, והוא הבין זאת: הולמים ומכים ב"אחים המוסלמים" בקהיר.
אורי הייטנר: 1. השלמה למדינת הרווחה. 2. דן שומרון, מופת של יושר וענווה.
יוסי גמזו: רָאִית פַּעַם אֵיךְ שוֹתוֹת הַצִּפֳּרִים?
עמוס כרמל: ההשתלחות בפרידמן: האשמות מופרכות מיסודן.
שו"ת אליהו הכהן: דב אֹשרוב, עזריה אלון, אורי הייטנר, אלי ברק, והנוסח המלא של "מוּל דִּילֵי הַדַּעֲזוּעִים", בלדה מאת יחיאל חגיז, מחבר "צאנה צאנה".
מבוקשים פרטים על תולדות התעשייה בפתח תקווה.
"תפוח בדבש", נעמי שמר לילדים, מאת: עדינה בר-אל.
מאיר ריבקין: אלכסנדר פן: "הוא היה אדם פשוט".
יִשְׂרָאֵל הַר: מִמּוֹשָׁבִי בִּמְרוֹם הָאוֹטוֹבּוּס הָאָרֹךְ (שיר).
יעקב זמיר: שלום רב לך אהוד. // אל תדברו רעות על ג'וליה רוברטס.
מתוך הספר "טניה ופליקס גולדשטיין": ימים ראשונים אחרי היציאה מהמרתף.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק כ"ו, "לא צריך לדבּר יותר!"
ס. נידח: מפלאי הפילהרמונית: כיצד נהניתי ערב אחד בו-בזמן משני הכנרים המצויינים זניידר וגלוזמן המנגנים בסטראדיוואריוס אחד!
יצחק אוורבוך-אורפז
(או)
אוֹ
דַּבְּרִי אֵלַי
גִּבְרִי אֵלַי
(וּבְלִי הַבּוּלְשִׁיט הַזֶּה שֶׁל לִשְׁתֹּק בְּיַחַד)
דַּבְּרִי אֵלַי
מִלָּה. הֶגֶה. גְּרֶעפְּץ. שֶׁיִּהְיֶה
מַשֶּׁהוּ
אַתְּ יוֹדַעַת מָה
נְשִׁימָה, בְּבַקָּשָׁה מִמֵּךְ. תְּנִי נְשִׁימָה
(אֶפְשָׁר גַּם בַּטֶּלֶפוֹן)
וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת כָּל הַשִּׁיר הָרָע הַזֶּה בְּמַתָּנָה.
מתוך המחזור "נגיעות" (9)
* * *
ברכותינו ל-39 הסופרים העבריים
שהוזמנו ליריד הספרים של פאריס
שייפתח ב-14 במארס 2008
ואשר בו ישראל תהיה אורחת הכבוד
זיכרוּ
אל תשכחו להשתין על המדינה מבחוץ
אחרת לא יתייחסו אליכם ברצינות
בקושי יהיה לכם כיסוי תקשורתי
ואיש לא יתעניין בספריכם
* * *
בא לבכות!
אהוד שלום,
הנשיא לשעבר שנחשד באינוס ובהטרדות מיניות זכה לעיסקת טיעון והעיסקה אושרה על ידי בג"ץ. הנשיא לשעבר יקבל עונש קל, מאסר על תנאי ופיצוי לשתי מתלוננות, סך הכול חמישים אלף שקלים. עורכי דינו המהוללים יעשו הכול כדי למחוק את הסעיף "עבירה שיש עימה קלון", והוא יוכל לחזור לפעילות ציבורית ולנהל מערכות גדולות. בא לבכות!
רות ירדני כץ
אהוד: אני סבור שמלכתחילה קצב לא היה ראוי לכהונתו, וסירובו הצדקני והצבוע לכנות בשם רב רבנים רפורמים וקונסרבטיבים – חיזק בנו את הגישה השלילית כלפיו, (זאת עוד בטרם התפוצצה פרשת ההאשמות נגדו על רקע מיני), וחדלנו לכנותו ב"חדשות בן עזר" בתואר נשיא.
אך מטעמים מעשיים בתכלית וגם הומאניים, אנחנו סבורים כי צדק היועץ המשפטי בהחלטתו לסגור את הפרשה בעסקת טיעון. אילו נערך משפט, הוא היה נמשך שנים, המוטרדות וה"נאנסות" היו נאלצות לעלות על דוכן העדים ויש סימנים רבים לכך שרבות מעדויותיהן לא היו עומדות במיבחן החקירה הנגדית, ולבסוף היה קצב יוצא זכאי או בנזיפה קלה. הוא את עונשו כבר קיבל, ובגדול, כגודל נפילתו ממעמדו הרם. ואפשר לומר אפילו שנכנס לפולקלור בתור בדיחה. והלוואי שכל מעשי האונס האמיתיים, הנוראים והבלתי-מפוענחים שמתרחשים בישראל היו זוכים לאותה מידת התייחסות וטיפול יקרים ואינטנסיביים שלהם זכה הפיאסקו המזמזני של שולח-הידיים קצב. אגב, בגלל הקלון יש חשש שאכן המשפט יתקיים.
* * *
דגנית עמיר
שׁוֹשַׁנָּה שְׁקֵטָה
הַפְּצָעִים שֶׁלִּי הֵם סְכָרִים
שֶׁעוֹצְרִים אֶת דָּמִי
מִלִּשְׁעֹט הַחוּצָה
וְלִשְׁטֹף אֶת כָּל רְחוֹב שֵׁינְקִין
בְּצָהֳלָה מִשְׁתַּפֶּכֶת
חַסְרַת מַעֲצוֹרִים,
(וּלְהַלְבִּין אֶת פָּנַי בָּרַבִּים
עַל כִּי יֵשׁ לִי דָּם
שֶׁאֵינִי מֻכְשֶׁרֵת לְצַמְצְמוֹ
שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁלִיטָתִי, לְעִנְיָנַי הַפְּרָטִיִּים
לְחַדְרֵי חֲדָרִים).
אָז כָּכָה יוֹם אֶחָד
כְּשֶׁיָּשַׁנְתִּי אוֹ עָשִׂיתִי מַשֶּׁהוּ אָחֵר
הוּא הִתְגַּנֵּב הָחוּצָה וְאָז
פָּרַץ וְשָׁטַף בַּמַּדְרֵגוֹת
טָס שְׂמֹאלָה בְּמֶלְצֶ'ט וּפָנָה
בַּחֲרִיקָה יָמִינָה לַגִּנָּה
וְהֵצִיף אֶת הַכֹּל בּחֻצְפָּה
וְדִלֵּג לַמִּזְרָקָה וְהֵחֵל לִנְבֹּעַ
מַפָּלִים מַפָּלִים
לְעֵינֵי הַכְּלָבִים וְהַיְלָדִים
וְכָל מִי שְיָּשַׁב וְהָלַךְ שָׁם.
כֻּלָּם הֵרִימוּ גָבּוֹת
כְּשֶהוּא צָרַח:
זַיְּנוּ אוֹתִי זַיְּנוּ אוֹתִי
וַאֲנִי רַצְתִי אֲחַרָיו מַלְבִּינָה
וְנִיסִּיתִי לְהַחֲזִירוֹ אֵלַי
בְּכוֹסִיּוֹת יָיִן שֶנִּזְרֶקוּ אֵלַי
מִבָּתֶּי הַקָּפֶה שָׁמָה
וּבְשָׂקִּיוֹת פְּלַסְטִיק מֵהַמִּכְבָּסוֹת
צְהוּבּוֹת וּכְתוּמּוֹת
וְהַשֶׁמֶשׁ בָּעֲרָה
וְהַדֶּשֶׁא הַיָרוֹק נִהְיָה אָפוֹר
כִּי אָדוֹם וְיָרוֹק הֵם צְבָעִים
מַשְׁלִימִים וְאָסוּר לְעַרְבֵּב בֵּינֵיהֶם,
וְשׁוּם דָּבָר לֹא עָזַר.
הַכְּלָבִים כְּבָר שִׁכְשְׁכוּ בְּדָמִי
וּמֶלְצָרִיּוֹת הִגִּישׁוּ אוֹתוֹ חַם
לַפִילוֹסוֹפִים וְלָאֳמָנִיוֹת וְלַבַּטְלָנִים
וְנָשִׁים צָבְעוּ בּוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִים שֶׁלָּהֶן.
בָּכִיתִי
אַתֶּם שׁוֹתִים אֶת דָּמִי
אַתֶם שׁוֹתִים אֶת דָּמִי
אֲבָל כֻּלָּם כְּבָר הִתְנַהַגוּ כָּרָגִיל
כִּי מְבוּכָה בָּעִיר הַזוֹ
הִיא קְלָלָה בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת.
וּבַסּוֹף – מֶה הָיָה בַּסּוֹף?
לֹא מַשֶׁהוּ מְיֻחָד.
זוֹ הָפְכָה לִהְיוֹת אָפְנָה
וְכַעֲבוֹר שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים
כְּבָר שִׁיעֲמֵם לְכוּלָּנוּ
וּבָא הָאָרְט דַּיְרֶקְטוֹר עִם
מָה שֶּׁנִשְׁאָר
נוֹשֵׂא אֶת דָּמִי הַתָּשׁוּשׁ
אֶלַי בַּמַּדְרֵגוֹת
וְרָאָה שֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת כָּרָגִיל בַּכֻרְסָה
קְצָת לְבָנָהּ יוֹתֵר
וּמְחַכָּה שְׁיָּבוֹאוּ.
הוּא הָיָה נָבוֹךְ
וְנִיסָּה לִהְיוֹת עִנְיָנִי :
"בָּאתִי לְהַחֲזִיר לָךְ אוֹתוֹ
בֶּטַח תִּמְצְאִי כְּבָר מָה לַּעֲשׂוֹת
אִיתּוֹ'" וְהָלָךְ אֲפִילּוּ לֹא
נִשְׁאר לְקָפֶה.
וְשׁוּב נִשְׁאָרְתִּי לְבַד עִם דָּמִי.
הָיָה שָׁקֶט – מַה שֶׁאֲנַחְנוּ
קוֹרְאִים בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ – שׁוֹשַׁנָה...
הִבַּטְתִּי בּוֹ בִּסְלִידָה
וְהוּא זָחַל בְּהִתְרַפְּסוּת חֲזָרָה
לְתוֹךְ כֶּלֶא עוֹרְקַי וּוְרִידָי
וְהִתְחִיל לְהִתְאַמֵּן שׁוּב בְּכַמָּה שְׁנִיּוֹת
הוּא סוֹגֵר מַעֲגָל.
עָבַר זְמָן.
בְּעוֹרִי הַלָבָן, הֶחָלָק,
הֵחֵלוּ כְּמוֹ שִׂיחֵי הַוְרָדִים
בַּגִּנּוֹת
לִפְרֹחַ פְּצָעִים.
* * *
באבל על מותה של רחל (רחלצ'ה) פרידמן
בת דודה של אימי מצד אבי-אימי חנוך יששכר ליפסקי
הלווייתה התקיימה שלשום, יום שלישי, בפתח-תקווה
תנחומים לבני משפחתה
אהוד בן עזר
* * *
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
1. כיצד מממנת ישראל את טרור הקסאמים נגדה: "יקירתי, רק שכחתי להתכופף..."
מומחי טרור מפרסמים תילי תילים של מאמרים באילו דרכים מתוחכמות מממן הטרור את עצמו. ובכן: אין צורך. אנחנו מעבירים להם את זה באופן ישיר. כנראה שיש אצלנו ליקוי מאורות בעניין, מישהו שכח עד כמה הכסף חשוב, ואם מתנתקים מעזה יש לתקן זאת מיד.
מלחמות בתולדות המין האנושי הוכרעו לעיתים קרובות בזכות כוח העמידה של צד אחד לעומת השני, ובמילים אחרות, כסף. אחת הדוגמאות החשובות של המאה העשרים היא נפילת מעצמת הרשע של ברית המועצות, אותה מדינה שהביאה למותם של מיליוני אזרחים.
כמה ליגלגו החוגים השמאלניים באמריקה על "תוכנית הכוכבים" של הנשיא האמריקני רונלד רייגן (1911-2004), להתגוננות בפני טילים סובייטיים ולהרתעה מעצמתית נגד ברית המועצות. לעגו לו שזה לא ישים, שזה מגביר את המתיחות בעולם, שהרוסים יצחקו מזה.
מה שקרה הוא שארצות הברית גררה את ברית המועצות למירוץ חימוש ולהוצאות צבאיות כה אדירות, שבפועל היא ריסקה את הכלכלה הסובייטית, שלא יכלה לעמוד בנטל, והאיצה את נפילת ברית המועצות. אין זו כמובן הסיבה היחידה לכך, אך זה היה זרז אדיר, ובאופן אירוני, מול משטר שראה בכלכלה את חזות הכול, על פי תפיסת קרל מארכס ופרידריך אנגלס ב"מניפסט הקומוניסטי".
ארצות הברית הביאה לקריסת ברית המועצות קודם כל כי המשטר הכלכלי הסובייטי נחנק, במחדלים שלו, בכלכלה ובמנהל המיושנים, חסרי התמריץ, אך ייתכן שהוא היה ממשיך עוד שנים רבות, אלמלא האיצה ארצות הברית את התהליך.
עשה את זה נשיא שהליברלים בארצות הברית ראו כליצן, כקאובוי, ודווקא הוא הצליח לשנות את העולם. "Honey, I just forgot to duck," – "יקירתי, רק שכחתי להתכופף," אמר רונלד רייגן לאשתו ננסי, לאחר שנורה בניסיון התנקשות בחייו, בחודש מרץ 1981. זה היה ציטוט מפורסם של המתאגרף האגדי ג'ף דמפסי לאשתו, לאחר תבוסתו בקרב, והפסד תואר אלוף העולם במשקל כבד, בשנת 1926.
חשיבות הכסף במלחמות. רומי העשירה יכולה היתה לממן הרפתקאות צבאיות של שנים; גרמניה הנאצית הבינה זאת מיד והפכה את היהודים ועמים אחרים לעבדים כלכליים; האימפריה הבריטית הזינה את עצמה בסיפוחיה, לאחר שעושרן של המדינות הנכבשות הועבר לבריטניה (למשל "מלחמת האופיום" נגד סין); הכנסייה הקתולית העשירה וכיבושי האפיפיור ידעו זאת; והעולם הערבי מצליח להתמיד במלחמתו בישראל רק בזכות הנפט. ביום שזה ייגמר, בעוד כארבעים שנה, המצב ייראה אחרת לגמרי. יקירתי, האם שכחנו זאת?
עד לפני כמה שבועות התרוצצו שמועות, וגם אני הזהרתי מכך באתר שוב ושוב, אך החודש קיבלנו אישור רשמי: בנק ישראל מעביר אחת לכמה שבועות שיירת משאיות מלאות שקלים ישראליים כשרים לרצועת עזה, וכסף זה משאיר אותה חיה, בועטת ומשגרת קסאמים עלינו. כדבר הזה לא היה עוד בתולדות האנושות. מדינה שמממנת במו ידיה את אוייביה. ואני חשבתי שמדובר בניתוק הקשרים עם עזה החמאסית.
השרה המקשרת בין הממשלה לכנסת, השרה רוחמה אברהם בלילא, אישרה החודש בהודעה רשמית כי "מדינת ישראל מאפשרת העברת שקלים ישראלים לשטחי הרשות הפלסטינית, כולל בחבל עזה." לדבריה מדובר ב"אינטרס ישראלי", שבו תושבי עזה משתמשים בשקלים, ולכן "העברת הכספים לא תופסק נכון לשלב זה." מדובר בעשרות מיליוני שקלים המגיעים כל חודש מיו"ש לעזה, דרך שטח ישראל. אלו ממש שיירות של משאיות, כסף מזומן, עם דיוקן גדולי הציונות, המזינות את עזה המורדת.
מדוע ממשיכה ישראל לעשות זאת? השרה אברהם בלילא: "בעקבות הסכם פאריז משנת 1994 בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. עמוד התווך של ההסכם היה הסדר 'מעטפת המכס' אשר קבע כי משטר המכס והמיסים העקיפים סביב השטחים שבשליטת ישראל והרשות יהיה אחיד, והפלסטינים יקבלו את חלקם על פי מנגנון סליקה מוסכם." לא נשאר הרבה מן ההסכם האומלל ההוא, הסכם פאריז, שחבל בכלל שנולד, אך ישראל ממשיכה להזרים כספים לעזה כאילו כלום. כאילו אין ממשלת חמאס, כאילו אין קסאמים, כאילו אנחנו בעצמנו איננו דורשים מכל מדינות העולם להחרים את עזה.
מאיפה מגיעים הכספים הללו? אלו כספים שמגיעים מבנקים פלסטיניים ביו"ש, כמו בנק "קאהיר-עמאן" או "בנק פלסטין", ומקורם ברשות הפלסטינית של אבו מאזן, או בהעברות כספים מחו"ל. אלו כספים מארגוני "צדקה" בעולם (כלומר מערכת המימון האסלאמית הבינלאומית) ובהחלט יתכן גם מאיראן ומחיזבאללה. אין שום בעיה לכבס את כספי איראן דרך בנקים זרים בתנועות סיבוביות, למרות החרם הבינלאומי על איראן. האיראנים עושים זאת כל הזמן. הכספים נוחתים בהעברות בנקאיות ביו"ש, ומשם הם מועלים על משאיות, ונוסעים פיזית לעזה. אם חשבנו שהנייה מבריח איתו כספים במזוודות, או שהם מגיעים במנהרות מסיני, אז לא, אין צורך. הרוב מגיע דרך ישראל. מכספים אלה משלם חמאס משכורות לאנשיו, כולל הצבא שהקים נגד ישראל. לעיתים יש לחמאס צרכים מיוחדים, שלהם הוא נזקק לתוספת כסף, ולכן בחודש נובמבר 2007, למשל, אישרה ישראל העברת סכום של 105 מיליון שקלים לבנקים בעזה, לאחר שרזרבות השקלים בבנקים בעזה ירדו ל-252 מיליון שקלים בלבד.
בחלק גדול מן המקרים הכספים הללו אינם מופקדים כלל בבנקים בעזה, אלא מועברים במזוודות ענק לידי ממשלת חמאס, והיא נותנת אותם בראשית החודש לאנשיה, במזומן. מגיע "ביד", ניתן "ביד". זוכרים מה אמר ברוך במערכון של הגשש על הבנק? "אין לי בעייה ברוטו, אבל ביד."
הבנקים הפלסטיניים מתרצים את המעבר הזה של כספים במשאיות כ"תנועה פנימית בין הסניפים שלנו," בגדה המערבית ובעזה. לא יאומן. התנהגות זו של בנק ישראל תמוהה, שכן עזה הוכרזה כיישות עויינת, ולכן כל הבנקים הישראליים כבר הפסיקו את שיתוף הפעולה שלהם עם הבנקים בעזה. האחרון שבהם היה בנק דיסקונט, אשר באוקטובר האחרון הודיע על הפסקת שיתוף פעולה בנקאי עם בנקים ברצועת עזה. הודעה זו הצטרפה לבנק הפועלים, שניתק אז גם הוא את קשריו הבנקאיים עם עזה. אם כן, למה להמשיך להעביר לעזה שקלים באופן פיזי? האם לא נותק הקשר? הדבר מוזר שבעתיים, שכן ישראל מנהלת מלחמה נגד העברות הכספים מאיראן אל הטרור. רק החודש נעצרו חמישה חלפני כספים פלסטינים בפעולה משותפת של צה"ל, שירות הביטחון הכללי, המנהל האזרחי ומשטרת ישראל. במהלך הפעילות, שהתבצעה בג'נין, בשכם, בטול-כרם, ברמאללה ובחברון, הוחרמו כ-3 מיליון שקלים, שהגיעו על-פי החשד ממדינות תומכות טרור כאיראן וכלבנון.
מומחי טרור מפרסמים תילי תילים של מאמרים באילו דרכים מתוחכמות מממן הטרור את עצמו. מאירגוני צדקה, תחכומי אינטרנט ופעולות מייצרות הכנסות. ובכן: אין צורך. אנחנו מעבירים להם את זה באופן ישיר. כנראה שיש אצלנו ליקוי מאורות בעניין, מישהו שכח עד כמה הכסף חשוב, ואם מתנתקים מעזה יש לתקן זאת מייד. "יקירתי, רק שכחתי להתכופף."
25.2.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
2. מובארק טעה בעזה, והוא הבין זאת: הולמים ומכים ב"אחים המוסלמים" בקהיר
בעקבות ניצול אירועי עזה בידי תנועת "האחים המוסלמים" במצרים מגיעה עכשיו תגובת המשטר, והיא קשה. מאות מבכירי האחרים המוסלמים כבר נעצרו עוד לפני אירועי עזה, וביניהם מן המנהיגים החשובים ביותר. רק בשבוע שעבר נעצרו עוד 44 מפעילי "האחים המוסלמים" באשמה של "ניצול אירועי עזה האחרונים להסתה של דעת הקהל נגד השלטון," והנה הקשר הישיר לעזה. ומה יקרה עכשיו בעזה?
מאירועי הפרקים הקודמים:
קונדוליסה רייס מדהימה את הנשיא מובארק בדרישתה לשתף את "האחים המוסלמים" בבחירות לפרלמנט בקהיר. "האחים" מעולם לא שותפו בתהליך בחירות מאז קם הארגון בשנת 1929. מובארק מתחנן בפני האמריקנים, אך לא עוזר דבר. הנשיא בוש החליט הרי ללכת על דמוקרטיה במזרח התיכון.
דצמבר 2005: קטסטרופה וחורבן, כאשר התוצאה לא איחרה להגיע. התנועה האסלאמית השתלטה על 88 מתוך 454 המושבים בפרלמנט המצרי, דהיינו כ-20%. התוצאה עלולה היתה להגיע ל50% אלמלא בלם מובארק בסיבוב האחרון של הבחירות את תנופת התנועה בגל מעצרים מהיר.
ינואר 2007: מובארק מכה בחזרה: החוקה המצרית מתוקנת, ומעתה אסור להתאגד יותר על בסיס דתי, במילים אחרות התנועה האסלאמית לא תיכנס עוד אל הפרלמנט. התיקון עבר גם במשאל עם.
תודה לאל! כישוף הדמוקרטיה הוסר.
ינואר 2008: תנועת חמאס הורסת את הגבול בין רצועת עזה לסיני. תנועת "האחים המוסלמים" מנצלת את ההזדמנות למפגן כוח ועצמה בקאהיר "לטובת הפלסטינים והאסלאם".
עכשיו הגיע תורם של הנשיא מובארק ושל המשטר להלום בחזרה, והם עושים זאת בימים אלה, ללא רחם.
מובארק טעה, והוא הבין את טעותו הקשה. בעצימת העין ממה שקורה בעזה, הוא קיווה לקנות שקט מן "האחים המוסלמים", שכן המישטר לכאורה עוזר לחמאס, תנועת הבת שלהם בעזה. זו הסיבה המרכזית מדוע העלים מובארק עין מן ההברחות הרבות במנהרות, ומדוע התעכב כמה ימים, עד שנעל בחזרה את סיני מן הפלסטינים ומחמאס. הטעות הקשה היתה שהאחים המוסלמים ניצלו את המהומות בעזה כדי להתסיס את הרוחות בקהיר: באוניברסיטאות, ברחוב ובכלי התקשורת הכפופים להם. המשטר נחרד מפני השימוש שעשו האחים המוסלמים בעזה.
עכשיו הגיע התגובה הקשה של המישטר. מאות מבכירי האחרים המוסלמים כבר נעצרו עוד לפני אירועי עזה, וביניהם מן המנהיגים החשובים ביותר, למשל ח'ירת א-שאטר, סגנו של "המדריך הכללי", מוחמד מהדי עאכף. כולם נמצאים בבתי כלא באיזור צבאי סגור ליד קאהיר, וכפופים לבתי הדין הצבאיים, הנתונים לשליטה מלאה של המשטר. האישומים כנגדם קשים מאוד, אם כי רוככו מעט (לא כוללים תמיכה בטרור), אך השתייכות לארגון "בלתי חוקי", השתייכות לארגון הפוגע בחוק, הפוגע בחוקה, מניעה ממוסדות השלטון לבצע פעולותיהם, פגיעה בחירות האישית ובזכויות האזרחים, התכנסויות בלתי חוקיות, נסיון להדיח סטודנטים לארגון בלתי חוקי, ועוד. האישום של "הלבנת כספים" נמחק, ובמקומו באו אישומים כלכליים מרוככים יותר.
רק בשבוע שעבר נעצרו עוד 44 מפעילי "האחים המוסלמים" באשמה של "ניצול אירועי עזה האחרונים להסתה של דעת הקהל נגד השלטון," והנה הקשר הישיר לעזה.
מטרת השלטונות: הטלת אימה על מנהיגות האחים, ריסוק הארגון, או לפחות המנהיגות שלו, ורדיפה יומית אחר מנהיגיו ופעיליו. המתח גואה ועולה שכן הבחירות המוניציפאליות מתקרבות, ב-8 באפריל, ותנועת "האחים המוסלמים" הכריזה כי תתמודד ברשויות המקומיות השונות.
איך מתמודד אירגון האסור על פי החוקה? אז זהו, שמתחכמים. עכשיו קוראים לארגון "עדאלה" ("צדק") ואין משתמשים עוד בסיסמה האסורה "האסלאם הוא הפתרון" אלא מנהלים "מאבק נגד השחיתות (אלפסאד)". מנהיגות התנועה טוענת שאין היא נאבקת עבור יעדים דתיים, אלא עבור יעדים ממלכתיים ומוסדיים. כהוכחה היא מראה כי היא משתפת אזרחים נוצרים-קופטים בין מועמדיה.
המישטר כמובן אינו קונה זאת, והמאבק נמשך. עליי להוסיף כי הבחירות האזוריות במצרים אינן כה חשובות, שכן מעל לראשי הערים נמצאים מושלים, רובם ככולם אנשי צבא לשעבר, הממונים על ידי מערכת השלטון והנשיא, כך שתמיד יש פיקוח למישטר על מה שמתרחש ברחבי המדינה הגדולה.
מה יעשו עכשיו "האחים המוסלמים", אלה אשר העזו לפרסם לאחרונה את המצע שלהם, כאשר יתפסו את השלטון במצרים? היום [27.2] הם קיימו הפגנה של כ-3,000 איש מול בית המשפט הצבאי, עבור התקשורת העולמית, כאשר ידי המפגינים כבולות בשרשראות. חלק מהם באו כשתרבושים על ראשם, אחד מסמלי הארגון, שמייסדו, חסן אלבנא, תמיד הלך עם תרבוש על ראשו. הטענה היא שמצרים בולמת את חופש הדיבור במדינה, ואכן יש כבר כמה אירגוני "זכויות אדם", אשר הגיעו למצרים כדי לתמוך בטענה הזו. אירגונים אלה, מאמריקה ומאירופה, הרי לא יפסיקו לתמוך בזכויות האדם, ולא ירפו, עד שמצרים לא תיהפך למדינה חומיניסטית, שבה לא יתקיים עוד, ולו קמצוץ של זכויות.
שאלה מעניינת: האם ישתמשו "האחים המוסלמים" גם ברצועת עזה, כדי להמשיך ולפעול נגד המישטר במצרים? סביר להניח, שכן זהו אינטרס משותף שלהם, ושל תנועת הבת שלהם, חמאס. משמעות הדבר: אינטרסים משותפים חסרי תקדים למצרים ולישראל, ובסיס לשיתוף פעולה שחובה לנצלו. המצרים גם יצטרכו עכשיו לנתק בין החמאס לבין "האחים".
לאחר שבאו לקלל, יכול שיתוף הפעולה הזה בין עזה ל"אחים" במצרים דווקא להסתיים בברכה מבחינתנו, בכך שיכונן מצע לתיאום ביטחוני הדוק בין ישראל למצרים.
ובכן, צריך להתחיל לעבוד.
27.2.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אורי הייטנר / 2 רשימות
1. השלמה למדינת הרווחה
החלטת הממשלה למסד את שיתוף הפעולה בינה לבין הארגונים האזרחיים – "המגזר השלישי", הפועלים בתחומי הרווחה, החינוך, התרבות ואיכות הסביבה, עוררה ביקורת מצד גורמים במחנה החברתי בישראל, שראו בה פגיעה במדינת הרווחה וצעד נוסף להפרטתה.
אני מאמין ברעיון מדינת הרווחה ומתנגד להפרטתה, ואת עמדתי זו ביטאתי פעמים רבות, גם בטור זה. אולם איני שותף לביקורת זו. איני רואה בחברה האזרחית את ניגודה של מדינת הרווחה, אלא השלמה למדינת הרווחה.
מדינת הרווחה אינה ערך בפני עצמו, אלא מכשיר למימוש הסולידריות החברתית. הרעיון העומד בבסיסה, הוא אחריות חברתית – בניגוד לג'ונגל שבו כל אדם לעצמו והאדם נשחק במרוץ המטורף אחרי הבצע, כאשר החלשים נדחקים, מודרים ונדרסים, המדינה רואה עצמה אחראית להבטיח את החינוך, הבריאות והרווחה של אזרחיה ומונעת את נפילתם בג'ונגל.
מדינת הרווחה היא הביטוי המדיני של ערך הסולידאריות, אך הביטוי המדיני אינו היחיד ולא בהכרח החשוב ביותר. הביטוי האנושי, של חברה סולידארית, של איכפתיות בין אנשים, בין שכנים, בתוך הקהילה ובין קהילות, חשובה לא פחות. החברה האזרחית – הארגונים הוולונטריים הפועלים למען החברה, למען החלשים, למען התרבות והחינוך, היא ביטוי חשוב ויפה של הסולידאריות האנושית, שיש לעודד אותו ולטפח אותו. יש לעודד את רוח ההתנדבות, כיוון שבלעדיה גם במדינת רווחה, החברה תהיה קלוקלת. רוח ההתנדבות, האכפתיות והסולידאריות, היא ההופכת ג'ונגל לחברה, לא פחות ואולי יותר ממדיניות חברתית של ממשלות.
הטענה נגד המיגזר השלישי, היא שהוא משחרר את המדינה מחובתה כלפי האזרחים. לכאורה, אם לא היה מיגזר שלישי, המדינה היתה רואה עצמה מחוייבת לדאוג לרווחת אזרחיה, ובהיות מיגזר שלישי, יש לה אליבי.
איני מקבל טענה זו. תרומתה של החברה האזרחית חיונית ונחוצה הן במדינת רווחה והן במדינה מופרטת. במדינה מופרטת, האירגונים החברתיים אמנם מהווים תחליף לעשייה הממשלתית, אך אין הם משחררים את המדינה מחובתה, אלא משרתים את האזרחים ומגנים עליהם מפני פגעי הקפיטליזם מחוסר הרסן. ללא אותן עמותות ואותם ארגונים, מצבם של האזרחים ובפרט של החלשים בחברה, היה קשה מנשוא, הרבה יותר מכפי שהוא, כאשר ארגונים אלה פועלים.
במדינת רווחה, תפקידם של הארגונים הוא להעצים את הפעולה למען החברה, לסייע לממשלה ולהשלים את פעולתה. תפקידה של החברה האזרחית הוא לפעול היכן שהמדינה אינה פועלת, לפעול נכון היכן שהמדינה אינה פועלת נכון ולהיות כלי נוסף לקידום החברה בנוסף למדינה, שקופתה אינה אינסופית.
בכל מקרה המיגזר השלישי חיוני ותרומתו גדולה. אין כל הצדקה להתנגד לו. מי שהאידיאולוגיה שלו היא צדק חברתי וסולידאריות יתמוך במיגזר השלישי. מי שמתנגד למגזר השלישי, בשם הסוציאליזם – האידיאולוגיה שלו אינה מכוונת לטובת החברה, אלא הוא שבוי באידיאולוגיה דוגמאטית, שהחברה היא כלי שרת שלה.
מדינת הרווחה הישראלית רוסקה והופרטה בשנים האחרונות, ותוצאות מדיניות זו דירדרו את החברה הישראלית למצב קשה ביותר. החלטת הממשלה על מיסוד הקשר עם הארגונים החברתיים אינה המשך התהליך, אלא שינוי כיוון. האירגונים החברתיים קיימים ופועלים, עם הממשלה ובלעדיה. החשיבות שבהחלטת הממשלה, היא שבהחלטה זו הממשלה לוקחת אחריות על החברה, ומסתייעת באירגונים החשובים האלה ובסולידאריות וברוח ההתנדבות שהם מבטאים, כדי לממש את אחריותה. אחריותה של המדינה על מתן שירותים כגון בריאות וחינוך לאזרחיה אינה נפגעת כלל כאשר היא מסתייעת בקרנות ועמותות, כאשר היא ממשיכה לממן את הפעילות, לפקח עליה, לבקר אותה ולהתוות את המדיניות. המטרה היא האזרחים, החברה, ואחריות המדינה היא להבטיח שהשירותים הללו יתקיימו בצורה הטובה והמקצועית ביותר, אם ישירות באמצעות משרדי הממשלה וחברות ממשלתיות וציבוריות, או בעקיפין, באמצעות הארגונים האזרחיים החברתיים.
בהחלטת הממשלה, ישראל מצטרפת למדינות נוספות באירופה, שמיסדו את הקשר עם המגזר השלישי. באופן לא מפתיע, מדובר במדינות רווחה.
2. דן שומרון, מופת של יושר וענווה
ביולי 1996, במלאת עשרים שנה למבצע אנטבה, הזמנתי את דן שומרון, מפקד המבצע, עימו הייתי אז בקשר בהיותו מראשי תנועת "הדרך השלישית", להרצאה באורטל.
בתשובה לשאלתי, הוא שלל בכל תוקף את האפשרות שנשלם לו על ההרצאה, גם לא החזר נסיעה. סיכמנו שהוא ילון בצימר באורטל.
היה לי ברור שהצימר הוא על חשבוננו. כשהגיע והבין זאת, הוא כמעט נפגע. הוא בשום אופן לא הסכים לקבל מאיתנו צימר, ושילם את מלוא המחיר. כשהגשתי לו אחרי ההרצאה בקבוק יין, הוא חייך בביישנות כאומר: "טוב, לא אעליב אותך."
רבות סופר ועוד יסופר על דן שומרון הלוחם והמפקד. אנקדוטה זו מאירה על דן שומרון האדם, שהיה מופת של יושר וענווה.
יהי זכרו ברוך!
יוסי גמזו
רָאִית פַּעַם אֵיךְ שוֹתוֹת הַצִּפֳּרִים?
רָאִית פַּעַם אֵיךְ שוֹתוֹת הַצִּפֳּרִים
כְּמוֹ גַנָּבוֹת קְטַנּוֹת? שִֹמְחַת שְלוּלִית הַמַּיִם
הוֹפֶכֶת, חֲנוּקָה בְּמַקּוֹרָן הַדַּק – לְרֶגַע
חָטוּף וּמִסְתַּמֵּר אֶחָד
שֶל כּוֹנְנוּת-סְפִיגָה
שֶבָּהּ סוֹבֵב הַפַּחַד הַיְּהוּדִי, הַפָּרָנוֹאִי
עַל צִיר שַבְשֶבֶת צַוָּארָן הָרַךְ וְהַפְּלוּמִי
יָמִינָה, שְֹמֹאלָה וְאָחוֹר לִרְאוֹת אִם אֵין שוּם אַמְבּוּש
שֶל חֲתוּלֵי גֶּסְטָאפּוֹ אוֹ חָמָא"ס שֶבַּסְּבִיבָה.
וְרָאִית, לְהַבְדִּיל, אֶת הַשֶּקֶט שֶבּוֹ הַסּוּסִים
שוֹקְעִים, עַד מִצְחֵיהֶם הַיָּפִים, בַּחֹשֶךְ
הַחַם, הָעֲטִינִי, שֶל שַֹק-עִוְרוֹן-הַתַּעֲרֹבֶת
וְכָל הָעוֹלָם סְבִיבָם כְּלֹא הָיָה,
אֻרְוָה פָּרַח?
אֲנִי יוֹדֵעַ: צִפֳּרִים זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר
רוֹמַנְטִי, אַךְ לִבִּי עִם הַשְּקֵטִים, יַלְדֵי הַשֹּקֶת
וְהָאֵבוּס הַמְּגֻדָּלִים הָהֵם, שֶאֵין בָּהֶם כָּל פַּחַד
שֶיּבוֹאוּ לָקַחַת מֵהֶם אֶת מַה
שֶאֵין לִי וְלֹֹא הָיָה לִי.
כָּכָה לִטְבֹּעַ בָּךְ, כָּך –
עַד מֵעַל לָעֵינַיִם, בְּלִי שוּם
תַּצְפִּיּוֹת וּסְרִיקוֹת, סִדּוּרֵי אַזְעָקָה, אַבְטָחָה וּמִגּוּן. שֶיִּקְפֹּץ לִי
סֵפֶר מִשְלֵי: אַשְרֵי אָדָם
לֹא מְפַחֵד תָּמִיד. שֶקֶט
אֵינוֹ בְּהֶכְרֵחַ הַהֶפֶךְ מִמַּה שֶּרוֹצֶה לְהַשְמִיעַ הַקּוֹל
אֲבָל בְּלִי שְתִיקָתוֹ הֲרֵי לֹא יִוָּלֵד
הַהֵד.
(נדפּס בּ"הליקון")
עמוס כרמל
ההשתלחות בפרידמן:
האשמות מופרכות מיסודן
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 26.2.08
מעשה שהיה, ע"פ השמועה, במוסקבה של ראשית שנות השישים. שני שיכורים צעקו בחוצות העיר ששליט בריה"מ ניקיטה כרושצ'וב הוא אידיוט והועמדו לדין בפני שופטים שונים. אחד מהם נידון ל-3 שנות מאסר בגין הסתה. חברו נכלא ל-20 שנה על חשיפה של סוד מדינה.
שר המשפטים דניאל פרידמן חשף לפני ארבעה ימים סוד מדינה דומה. בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" (22.2) הוא הציג, במלוא הפיכחון, פגיעה מדאיגה של בית המשפט העליון בכלל היסוד הדמוקרטי של הפרדת הרשויות. בין השאר, בכך שהגוף החשוב הזה "מנהל תעמולה, עושה לובי אצל עיתונאים וחברי כנסת, מקיים פגישות עם חברי כנסת. ... נוצר מצב שיש מפלגות שאיתו ויש מפלגות שאינן איתו. אחר-כך פונות המפלגות האלה בעתירות לבג"ץ."
אבל מתנגדיו של פרידמן – וביניהם נותני הטון במערכות "הארץ" ו"ישראל היום" – החליטו לטשטש את חומרת הבעיה ולהטיח במי שחשף אותה האשמות דמגוגיות של שיכרון, גידוף ואפילו הסתה.
הם לא הכחישו את הפעילות החוץ-שיפוטית של דורית בייניש למען השקפותיה. הם התעלמו מטענות נכוחות של פרידמן (לא רק בראיון האמור) – למשל, על שיטת "חבר מביא חבר" לבית המשפט העליון, על הצורך לחזור למודל בית המשפט העליון בהנהגתם השקולה והנאורה של הנשיאים זוסמן ולנדוי, על פלישה לא מידתית של שופטים לתחום סמכותה של הממשלה, וגם על הניסיון לייחס לו פעולות שלא עשה. תוקפיו אתמול ושלשום חשבו שאפשר לטייח את כל אלה בביטויים מתלהמים כמו "אילו בחר פרידמן לדון במקום להסית, לבקר במקום לזרוק רפש" או "הוא עושה שימוש מסוכן בפטישים רבי העוצמה של פוליטיקה גסה ותקשורת המונים," או הוא כותש "עד דק את אמון הציבור בשלטון החוק לשנות דור." השופט בדימוס חשין לא הציע לגדוע את ידו של שר המשפטים אלא רק התפייט על כך שהוא "מדבר כאילו המדינה ניתנה לו, שועט קדימה כמו בריון. הלשון משתלחת." ודן מרגלית חזר על הבדותה שאולמרט מינה את פרידמן והגדיר אותו, בלשון נקייה, "איש ציבור רע ושר נורא."
לנוכח הדברת הפרועה הזאת מתבקש לא רק לשוב ולהזכיר את הצורך החיוני לבחון את דבריו לגופם, אלא גם להעמיד כמה דברים על דיוקם.
ראשית, בדומה לכל השרים בישראל דניאל פרידמן לא מונה לתפקידו הנוכחי. הוא נכנס לתפקיד הזה רק לאחר שהכנסת אישרה ברוב גדול (50 מול 24 ונמנע אחד) את הצעת ראש הממשלה לבחור בו. ממילא, הוא נבחר ציבור ולא ממונה מטעם.
שנית, הוא אינו פועל – ואינו יכול לפעול – בשרירות. כשר משפטים, הוא אינו עושה שום דבר במחתרת. הוא מנסה לשכנע את הכנסת לשנות חוקים שנראים לו פגומים, בהתאם לסמכותה המלאה. מי שאומר שניסיון לגיטימי כזה פוגע בדמוקרטיה ובשלטון החוק אינו מבין כנראה את פשר המילים שיוצאות מפיו.
שלישית, אמון הציבור בבית המשפט הוא מושג ערטילאי ומדידתו בסקרי דעת קהל היא פופוליסטית וחסרת משמעות. בדמוקרטיה מתוקנת אין מקום לדרוש שהאמון הזה יהיה עיוור ובית המשפט צריך לבנות אותו בכל יום מחדש, בלי להתעטף באצטלה של קדושה ובלי לתבוע חסינות גורפת מפני ביקורת.
ולבסוף, מפלגה דתית היא מוסד כשר לחלוטין בדמוקרטיה הישראלית. כאשר פרידמן מייחס את התואר הזה לפעילות הפוליטית של בית המשפט העליון, הוא אינו מגדף ומטיל רפש. החטאים האלה רובצים הפעם על מתנגדיו.
אגב פרסי ישראל
נחום גוטמן לא זכה מעודו בפרס ישראל לציור אלא לספרות ילדים
דבורה עומר לא זכתה בפרס ישראל לספרות ילדים אלא על מפעל חיים
אסתר ראב מעודה לא התקרבה אפילו להיות מועמדת לפרס ישראל
פנחס שדה מעודו לא זכה בפרס ישראל לספרות עברית, לא בשירה ולא בפרוזה
אלימלך שפירא, החי עד היום על גדת הירקון והוא זקן הסופרים העבריים, לא התקרב אפילו להיות מועמד לפרס ישראל לספרות
מאיר ויזלטיר וישראל פנקס זכו בפרסי ישראל לספרות עברית בשירה
עודד תאומי לא זכה בפרס ישראל לתיאטרון
חנוך ברטוב, סמי מיכאל ונתן שחם טרם זכו בפרסי ישראל לספרות עברית.
* * *
גלריית השלום" במרכז האומנויות, גבעת חביבה מציגה:
גבי בן זנו ואדוארד דגה
פסלי הרקדניות של דגה – ברישום פחם על קירות הגלריה
אירוע מיוחד במסגרת התערוכה בשבת 8.3 בשעה 12:00
ריקודי בטן ומחול מזרחי
בתוכנית: בית הספר לריקודי בטן "סהרה סיטי" – נשים רוקדות עם פסי גירש, קרן אלפסי, רוני פרנקו.
הכניסה חופשית
התערוכה פתוחה עד 19.3. שעות הביקור: ימים א-ה בין השעות 8:00 עד 16:00, בשבת בתיאום מראש בטלפון 04-6309287, או בדו"אל artcenter@givathaviva.org.il
בברכה, דודו
גבעת חביבה
* * *
שו"ת אליהו הכהן
עזריה אלון: "ערב רוח קר יפוח, הצפרדע תקרקר"
אליהו ידידי,
בא לי לשאול אותך כמה שאלות. לפעמים בא סתם זמזום של איזה שיר מן העבר שאינך יודע מה טיבו. על שניים כאלה אני מחפש מידע ואני מניח כי הוא מצוי בידך:
1. ערב רוח קר יפוח, הצפרדע תקרקר
ואנחנו חמשתנו חיש עוברים את הגדר
הי ג'ינג'י ג'ינג'י ג'ינג'י
נצפצף על השומר.
מה זה? שיר? בית משיר? מי חיבר? מתי?
2. באחת ממסיבות ט"ו בשבט עלה איש ופתח בשיר שחוץ ממנו וממני איש לא שמע. אותי הקפיץ השיר הזה יותר משבעים שנה אחורנית, ואלה מילות הפתיחה שלו:
עם שחר נשכימה, עוד טל על השביל
עם שחר לנטוע, לנטוע בגיל.
אין לי ספק שאתה מכיר את השיר ותוכל לומר לי מי חיבר את המילים, מי חיבר את המנגינה. נראה לי שהיא איננה מקורית אלא שאולה.
בתודה מראש ושלום לדליה,
עזריה אלון
תשובת אליהו הכהן
"הוֹי, כַּמָה צִוְתָה לִי אִמָא"
במענה לעזריה אלון
"אהובי סולל דרכו" ו"ערב רוח קר יפוח הצפרדע תקרקר" הן שורות מתוך שני שירים קלילים הנוגעים ל,הווי הכרמים, של ימי העלייה הראשונה והשנייה. חיי האהבה ומנהגי החיזור בכרמים שתוארו לא מעט ביצירות הספרותיות של התקופה ובעיקר בסיפוריו של משה סמילנסקי, באו לידי ביטוי בשירה הצרופה הבלתי מולחנת וכמובן גם בשירי הזמר.
כדוגמת "שם שועלים יש" שחיבר קדיש יהודה סילמן (בהטעמה המלעילית), כך הוא השיר "הוי כמה צוותה לי אימא'" – שיר וידוי של בת כורם ממושבות יהודה, המצליחה להערים על אימה, המבקשת ממנה שלא להביא בחורים אל הכרם המשפחתי. על אף שהשיר היה מן המפורסמים בשירי הנוער בימי העלייה השנייה והשלישית, לא ברור מדוע לא פורסמו עד כה מילותיו בשירוני הארץ או התפוצות.
בזכות שאלותיכם, דב ועזריה, אציג אותן לראשונה כאן:
הוֹי, כַּמָה צִוְתָה לִי אִמָא
וַהֲלֹא הִתְרְתָה בִּי,
כִּי בָּעֶרֶב אֶל כַּרְמֵנוּ
בַּחוּרִים לֹא אָבִיא.
הוֹי, אִמָא, אִמָא, אִמָא,
בַּחוּרִים לֹא אָבִיא.
הוֹי אִמָא, אִמָא, אִמָא,
בַּחוּרִים לֹא אָבִיא.
עֶרֶב, רוּחַ צַח יָפוּחַ,
הַסְמָדָר נוֹתֵן רֵיחוֹ
וּמִבֵּין דָּלִיּוֹת הַגֶפֶן
אֲהוּבִי סוֹלֵל דַּרְכּוֹ.
הוי, אִמָא, אִמָא, אִמָא,
הוּא סוֹלֵל אֵלַי דַּרְכּוֹ.
הוי, אִמָא, אִמָא, אִמָא,
הוּא סוֹלֵל אֵלַי דַּרְכּוֹ.
מילות השיר הותאמו ללחן רוסי עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והשיר היה נפוץ בעיקר בקרב בני נוער במושבות השפלה: בפתח תקווה, ברחובות, בראשון לציון, בנס ציונה ובמזכרת בתיה.
לימים התפתחו ממנו וריאציות אחדות.
כידוע, בני נוער הרבו "להתפלח" לכרמים ולמקשות אבטיחים, בעיקר בלילות אפלים באין ירח. בכרמים ניצבו "שוֹמֵרוֹת", סוכות שמירה מוגבהות שבהן ישבו שומרים שהגנו עליהם מפני חמדנים למיניהם. שדה הראייה שלהן היה מוגבל ולכן מדי פעם יצאו השומרים לפטרל מסביב כשהם קשובים לכל רחש.
היגרסה הבאה של השיר נוצרה כאשר פעם אחת הצליחה חבורת צעירים, ביניהם אחד ג'ינג'י, להערים על השומר, לחדור לתוך אחד הכרמים כשקרקור או חיקוי של קרקור צפרדע משמש להם חיפוי, ולקטוף אשכולות ענבים. את האירוע הם הנציחו בשיר מאולתר על-דרך "הוי, כמה ציוותה לי אימא" ובווריאציה שונה כדי שיתאים לצרכיהם:
עֶרֶב, רוּחַ קַר יָפוּחַ,
הַצְפַרְדֵעַ תְּקַרְקֵר
וַאֲנָחְנוּ חָמֵשְׁתֵנוּ
חִישׁ עוֹבְרִים אֶת הַגָדֵר.
הֵי גִּ'ינְגִ'י, גִּ'ינְגִ'י, גִּ'ינְגִ'י,
נְצַפְצֵף עַל הַשׁוֹמֵר,
הֵי גִּ'ינְגִ'י, גִּ'ינְגִ'י, גִּ'ינְגִ'י,
נְצַפְצֵף עַל הַשׁוֹמֵר.
נדמה לי שגירסה זו קשורה לקבוצת "החוגים" בראשיתה ול"מחנות העולים", ואני מציע לך, עזריה, לבדוק אם הג'ינג'י בשיר זה לא היה אלא כינויו של יונה ירחי, חבר קיבוץ "בית השיטה" ובנו של הסופר י"ח רבניצקי.
לימים נולדה בתל אביב גרסה נוספת, שונה לחלוטין אך בנויה על אותו לחן ובאותו מבנה. המעמד הפעם הוא של חגיגת יום הולדת:
הוֹ, גִּילוּ, גִּילוּ, גִּילוּ,
יוֹם הוּלֶדֶת הִנֵה בָּא,
הוֹ, גִּילוּ, גִּילוּ, גִּילוּ,
יוֹם הוּלֶדֶת הִנֵה בָּא.
שיר הנוטע / במענה לעזריה אלון
"שיר הנוטע" היה אחד השירים העבריים המלהיבים ביותר שנכתבו לחגיגות ט"ו בשבט בתל אביב הקטנה. כתב אותו המשורר יעקב פיכמן, ומאחר שילדותו עברה עליו בנאות כפרים וחוות חקלאיות, הדיפה שירת הילדים שלו ניחוחות שדה ועבודת אדמה. פיכמן כתב את השיר לבקשת חנינא קרצ'בסקי, מלחין השיר. קרצ'בסקי היה מורה לזמרה במוסדות החינוך המרכזיים של תל אביב בראשיתה: גימנסיה "הרצלייה" בתל אביב, בית הספר לבנות בנווה צדק ובית המדרש למורות ולגננות ע"ש לוינסקי. הוא ביקש להעשיר את הרפרטואר המוזיקלי של חגיגות ט"ו בשבט, ובעצמו תרם מנגינות אחדות לשירי חג זה ("משוש לך ארץ חמדתנו", "קהל גננים טובים אנו" ועוד).
תחושתך לא הטעתה אותך. המנגינה שהלחין קרצ'בסקי ל"שיר הנוטע" אכן נשמעת כאילו הושאלה מיצירה קלאסית ומזכירה את שוברט בשירי ה"ליד" שלו. אך נאמנה עליי עדותו של ברוך בן יהודה, תלמידו של חנינא (שליווה את פעילותו מקרוב והכיר היטב את יצירתו), כי הלחן הוא מקורי של קרצ'בסקי שאף חיבר לו עיבוד לשני קולות. כך גם ציין בן יהודה בקובץ "צלילי חנינא" (תל אביב תרפ"ז) שהיה בין יוזמיו ועורכיו.
לאחר עשרות שנים שבהן לא הושמע השיר באמצעי התקשורת לסוגיהם ואף לא הוקלט, שרה אותו בשנת 2006 מקהלת "המיולה" במופע "צלילי חנינא" שהוקדש לסקירת מכלול פעילויותיו של קרצ'בסקי בתחום הזמר והחינוך המוזיקלי בארץ. במסגרת המופע שנערך במכללת לוינסקי הוקלט השיר.
שִׁיר הַנּוֹטֵעַ
המילים: יעקב פיכמן הלחן: חנינא קרצ'בסקי
עִם שַׁחַר נַשְׁכִּימָה, עוֹד טַל עַל הַשְׁבִיל;
עִם שַׁחַר לִנְטֹעַ נַשְׁכִּימָה בְּגִיל.
נַפְקִידָה בְּחֵיק אַדְמָתֵנוּ הָרַךְ
כָּל נֶטַע וּנְבָרְכוֹ: עֲלֵה פֹה וּצְמַח!
כָּל רֶגֶב וְרֶגֶב נַשְׁקְ מַיִם וּנְחַל:
עֲלֵה חֹרֶשׁ יָרֹק עַל כָּל סֶלַע דָּל!
פֹּה נַעֲבֹד, לֹא נִיעַף מֵחֲפֹר וּמִשְּׁתֹל,
עַד נַהֲפֹךְ גַּן צֵל פֹּה כָּל רָמָה שֶׁל חוֹל
אַשְׁרֵינוּ מַשְׁכִּימֵי עֲבֹד עִם הַטַּל –
כָּל נֶטַע שָׁתַלְנוּ: עֲלֵה פֹה וּגְדָל!
דב אֹשרוב: שאלה לאליהו הכהן
שלום אהוד,
אבי אבשלום אשרוב, יליד המושבה פתח תקוה (1901), נהג לפזם לעצמו ולהנאתו שירים עבריים שלמד בבית הספר פיק"א ואחר כך בבית הספר החקלאי התיכון במושבה. אחד השירים אשר זכור לי במיוחד: "דרך דרך לי קשה ומלאת מכשולים... וביודעים... אי הדרך נלכה.... אנו הולכים ובאים..." וכן הלאה. אלה קטעי הבתים שנותרו בזיכרוני, אך את המנגינה אני זוכר היטב.
שיר נוסף מיני רבים ששמעתי מפיו הוא: "הוי אימא, אימא, אימא, אהובי סולל דרכו..." וגו'. גם המנגינה לשיר זה זכורה לי. התוכל להפנות שאלה בעניין זה לאליהו הכהן?
דב אשרוב
אנו עולים ושרים / במענה לדב אֹשרוב
השיר שהבאת שברי פסוקים ממנו הוא "אנו עולים ושרים". חיבר אותו המשורר יעקב כַּהַן בשנת 1903 בשוויץ ובימי העלייה השנייה הותאמה לו מנגינה שעד כה לא הובהר מקורה. בעקבות חוות דעתה של הגב' רחל ינאית, רעיית הנשיא השני בן צבי, שסברה כי זוהי מנגינה אמריקאית, שלחתי את התווים לכמה מכוני מוסיקה בארצות הברית לצורך זיהוי הלחן – אך הם העלו חרס בידם.
הרקע לשיר הוא פרעות קישינוב שהתרחשו בשנת 1903. שלושה שירים כתב יעקב כהן בעקבות מאורע זה ושלושתם הולחנו:
1. "שיר הבריונים" ("קַמְנוּ, שַׁבְנוּ, צְעִירֵי אוֹניִם") ממנו הושאל המשפט "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" שהפך לסיסמה של ארגון "בר-גיורא" שהיה ל"השומר". למרבה הפליאה הפך קטע משיר זה כעבור זמן לאחד משירי בית"ר והמחתרות.
2. "ליטשה, ליטשה צורי לי" שהולחן בידי אברהם צבי אידלסון והושר בהצגות שהציגו תלמידי בתי ספר עבריים בארץ בתקופת העלייה השנייה.
3. "אנו עולים ושרים", שהפך להיות משיריה המפורסמים ביותר של תנועת "השומר הצעיר", אף כי מחברו יעקב כהן היה מזוהה עם האגף הימני ביישוב. על שם השיר הזה נקרא גם מופע היובל של תנועת "השומר הצעיר", שנערך בשנת 1963 בהיכל התרבות בתל אביב ביוזמת המלחין והמנצח אורי גבעון משער העמקים. שירי המופע הוקלטו על גבי שני תקליטים "אריכי נגן" שיצאו אז, והיא זמינה היום גם על תקליטור בהוצאת העמותה למורשת הזמר העברי:
אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים
המילים: יעקב כהן
אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים עַל חֳרָבוֹת וּקְבָרִים
אָנוּ פּוֹסְעִים וְעוֹבְרִים, וּבָאוֹר וּבַחֲשֵׁכָה.
וּבְיוֹדְעִים וּבְלֹא יוֹדְעִים אֶת הַדֶרֶךְ נֵלֵכָה
אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים, אָנוּ שָׁרִים וְעוֹלִים.
פֶּרֶא דֶּרֶךְ הָהָר, תּוֹעֶה וּמְלֵא מִכְשׁוֹלִים.
רֹאשׁוֹ טָמוּן בַּעֲרָפֶל וּמִי יְשׁוּרֵנוּ?
וְאִם יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר לֹא נַגִּיעֵנוּ –
אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים, אָנוּ שָׁרִים וְעוֹלִים.
*
אורי הייטנר: בנוגע ל"כבר מרש הקרנש"
בנוגע ל"כבר מרש הקרנש" – בראשית שנות השישים, במופע "יוסי חזקי יונה" של יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ותיבדל לחיים יונה עטרי, הוצג המערכון "ישיבת מערכת המוסף הספרותי". הם דנו בשיר "השילק שנדם – בלדה" ובו שורות כמו "השילק שנדם בשולי הזליף / עת מלמול השעון," וכו' וכו', ושיר נוסף "הפינה משתלחנת מולי וזועקת / היא מבקשת שקט," וכן הלאה. אף שהמערכון עתיק, לפני שנולדתי, אני זוכר אותו, כיוון שנשמע ברדיו לא מעט בשנות השבעים. גם השיר "כבר מרש הקרנש" נשמע לי מוכר. ייתכן שהוא חלק מאותו מערכון, או ממערכון אחר.
*
אלי ברק: לא מסתר לי התיזמון
תודה על התשובה [גיליון 320], אבל: לא מסתדר התזמון. את השיר הזה שמעתי בשנת 1954. חושבני שבאותו זמן יוסי בנאי עדיין לא הופיע במערכונים.
אולי אפשר לברר הלאה?
תשובת אליהו הכהן לאלי ברק
איש בשורה אנוכי היום ובידי התשובה המדוייקת והמלאה לשאלתך. אולם בטרם אשיב, כמה הערות לי:
1. טקסטים נעדרי משמעות ונטולי לחן מעולם לא היו תחום התמחותי, ומכאן אי הדיוק בתשובתי (המסויגת!) הראשונה אליך, ועל-כך התנצלותי. על שולחני נערמות מדי יום עשרות פניות המשוועות למידע על שירים "נורמליים" בעלי משמעות ועדוּיי לחן, ובמקום להקדיש את מעט הזמן הפנוי העומד לרשותי כדי להשיב עליהן – משימה שאני נאמן לה בלב ונפש ומבצעהּ בחדווה רבה – מצאתי עצמי טרוד לעייפה בסוגיית-על של אוסף מילים חסרות פשר ונעדרות קשר, שאין ביני לבינן אלא לב כבד ומועקה שבגין העיסוק בקטנות.
2. למזלך העליתי מנבכי זיכרוני המתעתע את יחיאל חגיז, מחבר השיר "צאנה צאנה", עת נזכרתי לפתע שפעם חטא בחיבור בלדה מצלולית בשם "מול דילי הדעזועים", למערכון שעניינו משורר צעיר המוסר למערכת עיתון שיר ביכורים שלו. ואז גיליתי, מה חבל, כי בנוסח השיר שהבאת קיימים אי דיוקים רבים המקשים על הבנתו. ראשית השם – "שיר הגלזוזים" – כבר הוא בעייתי (ומתאים אולי לשיר הקיוסקים הראשונים של תל אביב), אך בשום פנים אין הוא משתווה לשם המקורי טעון המשמעות ורב הפשר של השיר שחיבר המורה לספרות והפזמונאי מימי הבריגאדה יחיאל חגיז.
3. כל ילד יבחין בפער בין הנוסח החובבני שהבאת ובין הנוסח המקורי והמעמיק של השיר כפי שיתברר להלן. ההבדלים בתוכן, בנִמְלָצוּת, ברטוריקה ובעושר הלשוני זועקים לשמיים. הנוסח שלך מייאש עד זוועות, ואילו הנוסח המקורי מרגש עד דמעות. ואכן דמעות ניגרו מעיניי בעת שהשחתתי זמני לריק בניקודו למענך ולמען קוראי "חדשות בן עזר", אבל משימה היא משימה ואסור לי להתכחש לה:
מוּל דִּילֵי הַדַּעֲזוּעִים
בלדה מאת יחיאל חגיז
הנוסח שרשם אלי ברק הנוסח המקורי
כבר מרש הקרנש עלי סשר הקלש, כְּבָר מָרַשׁ הַקַרְנַשׁ עֲלֵי סֶשֶׁל הַקְלַשׁ,
עוד מעט וקרנף כחורם, עוֹד מְעַט יְקַרְנֵף כְּחוֹרֵם,
אך בשרמי הרימוק משתצל התרמוק וּבְשַׁלְמֵי הָרִימוּק מִשְׁתַּצֵל הַטִלְבּוּק
מתרקל מתבקל ושוחם. מִתְרַקֵּל, מִתְבַּקֵל וְשׁוֹרֵם.
שיץ המשץ זץ ונמשץ כִּי שָׁף וְנִמְשָׁף שִׁיר הַמַּשָׁף
ורלם הקולנץ זץ וזוסע וְזָלַף הַקְלָף זָף וְזוֹפֵע גם במולץ יהום ולץ גַּם בַּמוּלָף יַעַף בַּלַף
ורלם שונץ במפלע. כִּי רֶלֶף שׁוֹנֵף בַּמַפְלֵעַ.
ולפתע – אָז נִרְמְשׂוּ רְקִיטִים וְצוֹרְקוּ קַרְלִיטִים נמצלו צללי מגול גואיל בואיל וביגול כַּעֲרוֹל צִיטוּמִים בַּקַרְמָךְ יזעמו בזיל הנדל עזו הומילו מעגיהם לֹא חָלְזוּ לֶאֱרוֹם, לֹא עָלְזוּ לְאֶפְרוֹם
ויאמזו את הגמיז לאמוז בגלזוזים וַיִרְטוּ שִׁנְעָרָם הַנִרְדָּךְ
ולנגוז בלגי תנגיז.
וּלְפֶתַע הוֹמִיגוּ מַהֲגַיִים וַיִרְטוּ אֶת הַגָּמִיז
לַעֲמוֹד בַּגַּמְזוּזִים וְלִגְלוֹז בְּגַלֵּי תַּגְלִיז.
אודו גודו אל תלודו עוּגוּ-זוּגוּ, אַל תָּלוּגוּ
דגוזי וירוזו לומו לום אַל תּוֹגִידוּ גִּינְדּוּלִים
ולא חמזו לאפרום כִּי בַזֶמֶל קָם הַמֶּמֶל,
וירטו שינרם המירצח גַּם בַּקֶמֶל בִּילְבָּלִים.
סיפול ציטומים בקרנח.
דנינו מאגדי, דַּעְנוּ – זַעֲזוּעַיי,
זענו כל אמוזי זַעְנוּ – כָּל הַדּוּזַיי
ואני בנוזי וַאֲנִי זוֹקֵל בִּלְגוּזַיי
אמוזי בני זיזו. וַאֲזִיזַיי בְּזִיזַיי...זַיי...!!!
גם אם מסתובבת השמועה שזהו "שיר איגיון" שחיבר שלונסקי, גם אם מלחשים אחרים שלעמוס קינן יש בו יד, ואפילו ישנם המייחסים את השיר לאהרן אמיר – מעתה יהיה ידוע לכל כי לטקסט הזה אחראי יחיאל חגיז בלבד, הוא ולא אחר, וכא לציון גואל.
ולסיום – אמנם נהנינו להשתטות כאן, אך נקווה שלא ניסחף יותר מדי למחוזות כגון אלה.
בברכה,
אליהו הכהן
* * *
מבוקשים פרטים על תולדות התעשייה
בפתח תקווה
למר אהוד בן עזר שלום.
אני מקבל ונהנה כל פעם מחדש מהעיתון שלך דרך האיי מייל.
מכיון שאני גר בפתח תקווה, וגם כמדומני למשפחתך היה חלק נכבד בהיסטוריה של העיר, דע לך כי העירייה החליטה להקים מוזיאון של התעשייה ולהנציח את ותיקי התעשייה.
במידה ויש לך חומר נשמח לקבל.
בראש הנושא עומד מר קטלר חבר מועצת העיר אבל הגוף המבצע הוא מינהלת התעשייה בראשות מר שלמה בנימין. ויו"ר עמותת התעשיינים בעיר מוטקה פנחסוב ואני משמש מנהל העמותה הזו.
אנו בשלב של גיוס הכסף וחומרים מההיסטוריה. וחשבתי אולי דרך העיתון שלך אפשר לעניין מבני פתח תקווה, שכבר לא גרים בעיר ואולי נמצאים בחו"ל שירימו תרומה למען הקמת המוזיאון. הקרקע תינתן חינם על ידי העירייה.
תודה מראש
אבי שמואלביץ
לאבי שלום,
אני מקווה שקוראי המכתב העיתי שיש להם חומר עבורך יפנו אליך ישירות דרך כתובת האי-מייל שלך אבל כמובן לא נתנגד אם ישגרו בנושא גם רשימות לפרסום אלינו.
האמת היא שבפתח תקווה, אם המושבות והפרדסנות העברית, שהיתה במחצית הראשונה של המאה שעברה מושבת הפרדסים הגדולה ביותר בארץ-ישראל, היה צריך לקום מוזיאון הפרדסנות, כזה שהוקם לבסוף דווקא ברחובות. אבל אין בוכים על מיץ תפוזים שנשפך, ובייחוד שכבר אין פרדסים באם הפרדסים.
אני סבור שעליכם קודם כל לבלות ימים עם תחקירנים בארכיון פתח-תקווה ושמה יהיה לכם הרבה חומר לעבור עליו. אזכיר שגם ברבים מהספרים לתולדות פתח תקווה יש בסוף עמודים רבים של מודעות של תעשייה בפתח תקווה, וייתכן שגם רשימות בנושא.
למשפחתנו, למיטב ידיעתי, לא היה קשר לתעשייה בפתח תקווה, אבל אפשר לפנות למר אורי צגלה, בן למשפחה של אוליבקס, למשפחת סימקין, למשפחת רבינוביץ, לדוד בן עזר שהוא מלא ידע על פתח-תקווה, לרמי גור-גורביץ שלאביו היה מפעל של פילטרים, לעמנואל בן עזר שעבד במגן צ'טווד, למשפחות בעלי המפעלים מרצפיה, עץ לבוד, עץ הזית, יקבי פרידמן, מפעל המתכת אל-ער, מפעל התרופות צרי, יכין, בית החרושת לנעליים של גבעת השלושה, ועוד. ואין אלה אלא רשימה ראשונה וחלקית ביותר. פנינה רוזנבלום יכולה לספר על מפעל קופסאות הפח שבו עבדה אימה. היה גם מפעל לעיבוד עורות, מסריח במיוחד, בסגולה.
"תפוח בדבש"
נעמי שמר לילדים
מאת: עדינה בר-אל
כאשר נעמי שמר ביקרה בהיאחזות הנח"ל בסיני, היא ראתה שם "... מעשה כשפים – / ספרי שירה קטנים על מדפים." היו אלה "שירי רחל וכוכבים בחוץ / כמו לפני שנות אלף בקיבוץ."
והנה נוסף ספר, גדול אמנם, שבוודאי ראוי למקום כבוד על מדפים בכל הארץ, ולא רק בקיבוץ. זהו הספר "הכול פתוח: כל שירי הילדים" של נעמי שמר. את הספר, שיצא לאור לאחר מותה, ערכו בתה ללי שמר וחברתה תמר רודנר. עיצבה דורית שרפשטיין. ("עם עובד", 2006). הוא משמש לנו הזדמנות להפנות את הזרקור לנעמי שמר המשוררת לילדים ולהוסיף עוד כמה מילים על אלו הרבות שנאמרו ונכתבו עליה.
"יש לי חבר"
אני זוכרת תכנית טלוויזיה אחת, שהוקדשה לנעמי שמר ולשיריה. כל המשתתפים ציינו שהם חברים של נעמי שמר, עד שהגיע תורה של אחת הזמרות הידועות בארץ והיא אמרה: "אני לא חברה של נעמי..." וזאת, אם אני זוכרת נכון, כדי להדגיש, שלמרות שלא היה ביניהן קשר אישי, השירים של נעמי "דיברו אליה." ואז, לאחר שסיימה הזמרת את דבריה, אמרה לה נעמי: "אַתְּ אולי לא חברה שלי, אבל אני חברה שלך..."
נעמי היתה חברה של כולם, בכל הארץ: בירושלים, ברמת-אביב, בראש-העין, בכפר-החורש, באשקלון, בעתלית, בחוף מכמורת ובעפולה עילית, גם בבאר-שבע, בכרם שלום, בנהלל, בגבע ואפילו בסדום. בטיול אחד על פני הארץ, כפי שכתבה בשירה "יש לי חבר", היא מוצאת את חבריה. ויותר מזה, בדרכה היא פוגשת "אנשים טובים באמצע הדרך." ולא רק בדרך יש חברים. "אצלנו בחצר" מגיעים להתארח ילדי כל העולם. אמנם הם מדברים בשפות שונות. האחד אומר בונג'ורנו, השני בונג'ור, אבל כולם "אומרים שלום."
"סימני דרך"
כמו כל המשוררים הטובים לילדים, היא זוכרת היטב את ילדותה: תחושות, קולות, מראות, ריחות. ומתוך חומרים אלו, בצירוף כל מה שחוותה במשך השנים, היא יצרה שירי ילדים נהדרים מנקודת מבטם, כדוגמת השיר: "הדואר בא היום."
הוכחה לכך שהיא היתה כבר בילדותה "בור סוד שאינו מאבד אף טיפה," הוא שיר שדווקא מבוגרים אוהבים לשיר. השיר "פירות חמישה עשר" – המוכר יותר על פי שורת הפתיחה שלו "שלג על עירי" – מספר על עיר מכוסה שלג, שנח עליה "כמו טלית", ועל ציפייה לאהוב שיביא מארצות החום תמר, תאנה, חרוב, תפוח-זהב, ובכלל: "אורחת גמלים עמוסי כל-טוב." מסתבר, על פי "הפתקית" הצמודה לספר זה, שהשיר הוא על וילנה. יחד עם אימה ביקרה נעמי בעיר זו בהיותה בת חמש! והיא אצרה בתוכה את החוויות הללו של ילדה בת חמש: השלג, הקור, הכיסופים של יהודי המקום לארץ ישראל, ואולי גם את הגעגועים הפרטיים שלה. ומתוך חומר גולמי זה היא יצרה את השיר שמדבר אל כל לב. זהו ט"ו-בשבט בגולה. [על כך עמדה כבר לפני גיליונו אחדים הסופר נעמי בן גור ברשימתה. – אב"ע].
אבל יש לה גם ט"ו-בשבט בארץ. בשיר "ט"ו-בשבט שלי", (שנמצא בספר זה עמוד אחד לפני "שלג על עירי..."), יש "עציץ של אמנון ותמר", עדת שותלים קטנה, שקדייה וגם "מרפסת טובלת באור," שכל-כך מאפיינים את ארצנו.
וגם את חוויותיה מגיל שש היא זוכרת, כאשר בנה הולך לכיתה אל"ף. אבל בנוסף לנקודת המבט של ילדה שהולכת לכיתה אל"ף בראשון בספטמבר עם ילקוט על הכתפיים, תפוח ובננה; יש פה נקודת מבט של אם חרדה באחד משלבי הצמיחה של בנה, שיוצא לראשונה לדרך, אל מחוץ לסינרה. זהו צעד ראשון אל תוך מערכת החינוך. אכן, "מסע גדול מתחיל היום." וכולנו יודעים כמה המסע הזה ארוך ורצוף מהמורות. ואין דימוי מוצלח מזה שבחרה נעמי לתאר את רגשות האם הצופה מן הצד, ומשלחת את בנה אל המסע: היא "כמו יוכבד או מרים" שמסתתרות בקנה הסוף ומשקיפות על הילד שהופקר לגורלו בלית ברירה.
כמה משוררים כתבו לילדים שירי אל"ף-בי"ת לזכירה? רבים מאוד, בכל השפות. אבל אצל נעמי שיר זה – "אל"ף-בי"ת" – משלב בתוכו גם אלמנטים מוכרים לקטנים כמו "אוהל", "בית" ו"גמל גדול"; אבל גם "מָן וָנֹפֶת"; וגם הומור והווי מקומי: "ראש גדול על הכתפיים / ילד טוב ירושלים." ועוד יש בשיר היסחפות לקשר בלתי אמצעי עם הקורא, לשיחת חולין, אשר גם בה אסוציאציה מקראית, למרות חילוניותה ויום-יומיותה: "ד"ש למשפחה שלך / ולֵךְ לְךָ לדרכך,"
גדולתה של המשוררת היא בתיאור המציאות, אבל בהעלאתה בדרגה. גם מה שנראה לכאורה תיאור של "קמתי-התרחצתי-התלבשתי-אכלתי" מקבל בשירים שלה ערך מוסף. דוגמא לכך היא השיר "שלומית בונה סוכת שלום". היא מתארת את הילדה העסוקה בבניית הסוכה, בקישוטה, בהוספת ארבעת המינים, באירוח השכנים שבאים בהמוניהם, (זוכרים את מוטיב החברוּת של נעמי?). אבל זה לא נשאר בתחום הריאליה. הבית האחרון מוסיף נופך לירי וגם הקניית ערכים: "ואז מתוך הסכך / יציץ לו ויזרח / כוכב בהיר כיהלום: / שלום סוכת-פלאים / מה טוב ומה נעים – / שלומית בונה סוכת-שלום!" ולפתע הפעילות של הילדה הקטנה בעלת השם הסמלי, היא בכלל לא יום-יומית. היא יוצרת משהו פלאי, היא משרה טוּב ונועם על הכול, והיא מפיצה את בשורת השלום. והשיר עצמו הוא "כוכב בהיר כיהלום" בין כל שירי חג הסוכות שלנו.
מובן שגם הקלילות והשובבות של נעמי לא נעדרה מספר זה: מתוך "ארבעה אחים" בהגדה, דווקא זה שלא ידע לשאול "לקח את היפה מכול".
מה עוד ניתן לכתוב על שיריה ולא נכתב? נראה שהכול מכירים את איכויותיהם: יש בהם שילוב בין הסלנג לבין משלב גבוה של שפה, שמרומם ומעשיר את הקורא, אך לא מתסכל אותו. יש בהם רבדים, שמתארים את הכאן ועכשיו, אבל מעוגנים באוצר הספרות התנ"כית וכל הספרויות שבאו אחריה. יש ההתאמה מדהימה בין מילים ומנגינה, בין שהמילים שלה ובין של אחרים, שגם כמה מהם כלולים בספר; ביניהם: ע. הלל, טשרניחובסקי, זאב, מרים ילן-שטקליס. (הידעתם שהיא חיברה את הלחן של "מיכאל"?) ואחרים. ועוד מיותר להזכיר פה את המקצב והחריזה של הטקסטים, שהם חג לאוזן גם אם מסתפקים בקריאה, ללא הלחנים.
"הכול פתוח"
יקצר המצע מלהזכיר את התכנים, המוטיבים והמסרים בספר זה. אולם יש לציין את ייחודו של הספר, והוא עיצובו המרהיב. בנוסף לחוויה לאוזן הוא ממש חוויה לעין. הספר מחולק למדורים, וכל מדור מאויר בידי מאייר אחר. מכאן שאופי האיורים שונה, ואנחנו מרוויחים מגוון עבודות אמנות של: אבנר כץ, מיכל בוננו, רות צרפתי, רינת הופר, אמי רובינגר, נעמה בנזימן והילה חבקין. כולם מאושיות המאיירים לילדים בארץ. לא קל למצוא קובץ מסוג זה בכריכה אחת. כסופרת לילדים אני מוכנה לשתף פעולה עם כל אחד מהם. הספר הוא ממש מוצר אמנותי, שכדאי להעניק כמתנה לקטנים ולגדולים.
עוד יתרון לספר הוא בהסברים המצורפים לחלק גדול מן השירים. הטקסטים הקצרים הללו, שמעוצבים כפתקיות (עם הפרח המפורסם מחתימתה של נעמי שמר), מאירים את השירים מבחינת נסיבות כתיבתם ועוד ועוד.
ב"לשיר זה כמו להיות ירדן," שיר ארס-פואטי, כותבת נעמי: "סופך לגווע כמו ירדן [...] אבל / [...] בהמולה גדולה צוהלת / אחריך / שיריך מפכים להם."
וכן, שיריה של נעמי שמר מפכים להם מעל גלי האתר, בערבי שירה, באירועים לאומיים ופרטיים וגם מעל דפי הספר "הכול פתוח". הספר הזה מזמין לדפדוף ולשיר "יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה."
אלכסנדר פן: "הוא היה אדם פשוט"
לאהוד ידידי שלום!
בעניין תיאור הוויית בית חרושת/תעשיה בשירה של שנות השלשים בארץ. לדעתי אין כמו אצל אלכסנדר פן. בפואמה שלו 'נגד' משנת 1935, או כפי שאנחנו כינינו אותה על פי הפתיחה של השיר, בשורה הראשונה – "הוא היה אדם פשוט." עד היום כשאני חוזר וקורא את השיר מהדהד באוזניי קולו של המשורר עצמו, אלכסנדר פן – שהייתה לי הזכות להאזין לקולו המיוחד המדקלם בריתמוס ובקצב של תהליך חרושתי-תעשייתי כפי שנכתב ובוטא בקצב טורי שירו. כמובן שאלו רק חלקים מקטעי השיר הנפלא הזה.
מאיר ריבקין
שחר,
שער בית חרושת,
דוּד,
כבשן ומכונות.
שמן, פיח, נפט.
ולפתע
הברגים נעים ברטט,
לחץ זיע,
עוד ועוד,
המנוע המזיע
אץ לַחֲרֹש את
הדממה המנמנמת.
חלקים...
גלגלים חֹרזים בטֶקֶט:
– הלאה!
– עופו!
– קרע השקט!
רצועות
שורצות
בחרק:
– בתנופת סיבוב נחיה רק!
המכונה
מונה
הדֹפק
ופוקדת ודופקת:
– אל התפת
בדיל לצקת!
ונשפכת
ונִגרת
הסוררת...
(וכן הלאה...)
הפינה של ההוא מחלם
לחדשות בן עזר – שלום אהודים יקרים
שולח
יִשְׂרָאֵל הַר
מִמּוֹשָׁבִי בִּמְרוֹם הָאוֹטוֹבּוּס הָאָרֹךְ
רָאִיתִי שֶׁלֶט וְחֵץ מוֹרֶה הַדֶּרֶךְ
לְסִּמְטָא רָמַתגַּן גָּג
לְתִּקּוּן תְּקָרִים פַּנְצֶ'רְמָכֵרִים לְבַד
תודה לכם
עורכי מכתב עיתי, לקוראיו, ולכל העוסקים במלאכה – מהנ"ל המאחל כל טוב
* * *
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה
הננו מתכבדים להזמינך לערב חגיגי
"שמשון" – התירגום השלישי
לרגל צאתו לאור מחדש של הרומאן מאת זאב ז'בוטינסקי
(בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, "כתר" ו"סטימצקי")
משתתפים:
מר פטר קריקסונוב – המתרגם מרוסית
ד"ר אנה איסאקובה – סופרת ועיתונאית
פרופ' יאיר זקוביץ – חוקר המקרא
מר ערי סטימצקי - ברכה
מר דן כנר – קטעי קריאה
מר יוסי אחימאיר – הנחייה
יום שני, כ"ו אדר א' תשס"ח, 3.3.2008, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
באירוע ניתן יהיה לרכוש את הספר החדש במחיר מוזל
* * *
לקראת האביב
כתובת של אתר צמחי ארצנו!!!
http://www.wildflowers.co.il/israel-60/israel-celebrates-60.htm
* * *
הסטודנט רוני יחיא, אב לארבעה, בן 47, נפגע מטיל קסאם במכללת ספיר ולאחר מכן מת מפצעיו. 50 רקטות נורו אתמול מרצועת עזה לעבר הנגב המערבי!
ככל שנהרוג בפלסטינים המנוולים כן הם ישישו ויחגגו כי זה מה שהם רוצים. לשחוק אותנו בדילמה שבין חוסר תגובה, שמשדר היחלשות וחוסר יכולת להגן על אזרחינו באזורי הנפילות – לבין פעולות צבאיות רחבות היקף מצידנו, שבעקבותיהן יקום העולם כולו להגנת הפלסטינים ולגינוי הישראלים.
אבל אין ברירה. אין פתרון פלאים. זוהי מלחמה לחיים ולמוות. כל מקום בישראל עלול להימצא תחת מטר רקטות של קבוצות גרילה פלסטיניות. אמנם, קל לדבר כשאתה יושב בתל אביב, ששום טיל לא נפל עליה מאז מלחמת המפרץ הראשונה. ואולם, אם זו מלחמה – אסור לנו לסכן אזרחים ברולטת מוות בטרם יימצא פתרון צבאי, אפילו חלקי, למטר הקסאמים.
עברתי שלשום באוהל המחאה של שדרות בכיכר רבין וראיתי את השולחן שעליו נערמו שרידי הקסאמים החלודים, נשק פרימיטיבי למדי, ועם זאת – רולטת מוות. האם אני הייתי מוכן לגור בשדרות מרצוני החופשי? איזו זכות יש לי לדרוש זאת מאחרים? ייתכן שמוטב לבצע פינוי זמני של מרבית אזרחינו, בעיקר נשים וילדים, מיישובי "עוטף עזה" – אך זאת רק בתנאי שנעשה פעולות שטרם היו כמותן נגד הרוצחים הפלסטינים, אלה המנוולים, שאין להם מטרה אחרת בחיים אלא להשמיד אותנו. ונעשה זאת במינימום קורבנות חיילים מצידנו. יום ולילה להשמיד אותם מן האוויר. זה לא נכון שנכשלנו בכך במלחמה לבנון השנייה. עד היום הם מלקקים שם את פצעיהם ויודעים בסתר ליבם את האמת ומה צפוי להם אם יחדשו את מטחי הטילים בצפון.
אהוד בן עזר
יעקב זמיר
שלום רב לך אהוד
בתגובה לרשמי המסע שלי בגיליון 319
תודה לך על שקראת כל מילה שכתבתי ואף את התמונה של נשות וורברטון הערומות פירסמת.
צדקת בעניין הלאמפה שיכולתי להביא מאוסטרליה לכאן. הייתי שמח לתת לך את זה במתנה. אגב אלה לא כל כך מתאימות לנו שכן הנורה היא מהלוגן שמחממת, ובקיץ זה גיהנום, ואנו מספיק משופעים בחום גם בלעדיה. ולעניין הסתרת התמונות התלויות על קירות ביתכם: לתמונות המכובדות שבדירתך מגיעה לכל אחת מנורה מיוחדת מעליה כמו במוזיאונים.
באשר לטמפלרים, גם אני מתפלא ששכחו אותך אחרי שהגשת להם את ספרך במתנה. כנראה שנזכרו שאחרי הכול אתה יהודי שחי בארץ אשר ממנה גורשו.
עניין אחר שאני מבקשך לפרסם אם יעלה רצון מלפניך. זו התנצלות בפני זוגתי על שהלעזתי עליה בכתיבת הרשמים שלי שפירסמתם בגיליון הנ"ל. במשך כל השנים הדבקתי לה את כל הגוזמאות והיא כיכבה בכל ההלצות שבעולם, וזה בהיותה סובלנית וסבלנית כלפַי. כי כידוע לך איני יכול לכתוב רק דברים רציניים. חייבים קצת דברים שיעלו חיוך על השפתיים אף אם משבצים בהם כמה בדיות. עולמנו משופע בדברים רציניים ועגומים וצריך לחלוח כלשהו. ולפי גארסיה מארקס, גדול מספרי הסיפורים בימינו, אין חובה לדייק בדברים כגון אלה בעת כתיבת סיפור.
כך גם ברשימה הזו בה כתבתי שהיא שתתה את הקולה של השכן במסעדה. הכל היה נכון חוץ מן העניין הזה. אלא שכאשר ישבתי שם וראיתי את המצב עלה בדעתי שזה אכן יכול היה לקרות, וסיימתי במשהו שיעלה חיוך על השפתיים. כידוע לך הסיומת חשוב שתהיה מעניינת. משום מה אשתי כעסה עלי הפעם על שייחסתי לה מעשים שלא עשתה, ואינה מוכנה להסתפק בפחות מהתנצלות. הנה היא: אני מתנצל (על שלא כתבתי גוזמאות גדולות יותר...)
אני מביא להלן קטע מיומן מסע לארצות הברית מלפני זמן מה. גם בו כיכבה זוגתי שתחי' במיני עלילות שעיקרן אמת עם קצת שיפוצים למען החיות את העניין, כאמור. אז לא באה בשום טרוניות . והנה עתה... איך שהזמנים השתנו!
"...קרובים לנו באמריקה לכל רוחבה ואורכה. אבל אלה שהכי הכי, נמצאים בניו יורק וגרים בלונג איילנד. אזור יוקרתי ובו הרבה בתי עשירים ובעלי הון. מרחקו מן המרכז והחוסר הגמור כמעט של הרכבת התחתית בו, הופכים אותו אוטומטית לאזור אקסקלוסיבי. והיות שבבואנו לארצו של הדוד סאם, אנו מתארחים אצל קרובינו החמודים ונדיבי הלב אשר בלונג איילנד, נזקקים אנו לרכבת תחתית ועילית על מנת להגיע "העירה", קרי למנהטן האגדית.
חופש זה חופש. קמים לאט לאט, עושים רכיבה על האופניים בסביבה היפהפיה והרוגעת, מלאת המדשאות, הציפורים, עצי התות, הפארקים, הנחלים והאגמים עם ברבוריהם ושאר מיני העופות. ואלה פותחים את היום בשירי זמרה והלל לבורא-עולם שזימן אותם דווקא למקום כזה נחמד ולא אחר.
ואחרי הסיבוב חוזר אני לביתם של מאַרְחַיי לארוחת בוקר אמריקאית שמנה מלאה ורגועה. סיפורים צ'יזבאטים וחוויות, ואחר כך בזריזות לעיר הגדולה והמעניינת. רכבת עילית-תחתית טסה כדרך החפרפרות לתחנה המרכזית ברחוב 34 במנהטן היא ה-PEN STATION. זה מין קומפלקס אדיר במימדיו ובו הרבה תחנות ומסילות מחילות ומעברים עיליים ותחתיים שאפילו השטן בכבודו ובעצמו לא היה יכול לתכנן. מן הרציף שאליו מביאה אותנו הרכבת בבטן האדמה באותה תחנה ענקית, ועד לאווירו של הרחוב, שם רואים סוף סוף את אור השמש, יש מהלך כרבע שעה בתוך נחשול אדיר של בני אדם מכל הצבעים והמינים הגדלים הצורות התסרוקות הקריזולים ציורי הקעקע העגילים והגיטארות ועוד. ביניהם גם כייסים, שודדים, מסוממים וסתם חולי נפש, ושיכורים ותימהוניים שאמריקה משופעת בהם לרוב.
כך נשפכים לרחוב 34 יחד עם היצורים הנ"ל וְאַלְלָה ירְחַמוּ! כּלֵך לךָ לכל הרוחות יחד עם כל המיליונים השורצים שם. ואנו, אף על פי שהיינו כבר מספר פעמים בעבר במקומות הנ"ל, עדיין מוצאים את עצמנו מרותקים בהתפעלות לאתרים הגדולים והנפלאים והעצומים בהם הרחוב הזה משופע. לא ארצה להתחרות בשום אופן במדריכי התיירים, ורק את רשמַיי אני בא למסור, (ואת עלילותיה של זוגתי עם המלצרים).
מאז שאכלנו את משמניה של אמריקה ועד שנשפכנו לרחוב ה-34 עברו כבר מיספר שעות. סמוך לכך התמוססה לה כבר הארוחה הנזכרת לעיל ופינתה מקום לבאה אחריה. וקרה לא פעם שרק נחתנו ברחוב 34 וכבר אנו רעבים ופוזלים לעבר הבייגלה הנקניקיות וכל יתר המאכלים המוצעים בחנויות האזור ועל מדרכותיו בשפע ובגוונים רבים.
את הנקניקיות מוכרים פורטוריקנים לא מעוררי תאבון, ובבייגלה מטפלים כושים מזוהמים למדי, בננות שאפשר לקנות בחנות פֵרות אינן די משביעות. מכאן שאם כבר, למה שלא נשב באיזו מסעדה? האיזור משופע במסעדות מהירות ובמזנונים, שעיקר מרכולתם היא אוויר דחוּס. לחמניות ספוגיות שטעמן לא ניתן לזיהוי והן ממולאות במיני דברים שגם להם אין טעם ועליהם יש משחות בצבעים שונים, שהאמריקאים קוראים להם (DRESSINGS), ר"ל רוֹטָבים. אלה טעמם עלוּם אף על פי שצבעיהם זוהרים והם נדבקים לחיך כמו גריז. הנה, מסעדה סינית! ובאמריקה אין טוב מזה, חשבנו.
לא אחדש אם אומר שבארץ ישראל עושים מהאוכל הסיני אגדה ועבור ארוחה שצריכה לעלות עשרה שקלים גובים מאה ושלושים. אבל באמריקה האוכל הסיני תופס בדיוק את המקום המגיע לו בלבד. כלומר בעקרון הוא אוכל פשוט קל וזול בהרבה ממזון אחר. אפשר לקנות ארוחה טובה מאד בצורה פשוטה, בגביעי קרטון וסכו"ם מפלסטיק, לאכול את זה בפינת החנות בלי הרבה גינונים תמורת דולרים מעטים. כך נהגנו פעמים הרבה.
לא כך היתה המסעדה הזו ברחוב 34 במנהטן.
זה היה מקום מרווח מאוד ומגוון. עמדו בצד כחמישים מגשים מלאי מזון סיני למינהו, עופות בשר מרקים פירות וכל כיוצא בזה. ושלט גדול תלוי מעל הכול בכל פינה לאמר: כל מה שאתה חפץ בשני דולרים האונקיה. והכוונה שאדם בוחר לו מזון כפי רצונו ואחר כך בקופה שוקלים לו והתשלום לפי המשקל. ולא משנה מה לקח, אורז או בשר או מרק או איטריות וכו'.
לא התעמקנו בסוגייה בראשית מסענו במסעדה הזו, וכל שהבנו זה שאנו יכולים לאכול כמה שאנחנו רוצים תמורת שני דולרים בלבד! העברתי את המסר לזוגתי, שקיבלה אותו ללא שום עוררין שכן בדרך כלל אם היא איתי היא סומכת עלי בענייני הניווט ולא טורחת לקרוא שום שלטים. אם כן היא נטלה צלחת גדולה והחלה מגבבת מכל מטעמי המסעדה שהיו טריים ומהבילים שזה עתה הגיעו מן המטבח בראשיתו של היום: כנפי עוף, כרעיים, איטריות בחזה ברווזים, קוביות בשר עם ירקות, בשר גולש, שניצלים ובשר צלוי עם רוטב עסיסי ועוד.
בראותי את המגדל שהערימה בצלחתה הענקית שאלתיה, "מה זה? את חושבת שאת באולם חתונות בגני התערוכה? מי יאכל את כל זה?!"
"אל תדאג, אם ישאר נעשה מזה סנדוויצ'ים. מה אכפת לך הלא זה כמעט בחינם..."
אני הייתי איטי יותר, ולפני שהספקתי להחליט מה לקחת, באו לי ההארה וההתגלות: לא ייתכן שאמריקאי, ועוד סיני, ייתן את כל זה בשני דולרים! עיינתי ביתר דקדקנות בשלטים ואז הבנתי שאת המגדל יש לשקול והתשלום לפי האונקיה. אז הערתי לה לאישתי את העדכון. אמרתי שלהערכתי מה שהיא שמה בצלחתה יעלה לנו איזה ששים דולר לפחות. "מה, כך? אז אני מחזירה! חבל על הכסף!"
אמרה ועשתה. החלה מחזירה למגשים כל מין למינהו. השניצלים והצלי, הקוביות והכנפיים, הכרעיים והבשר וכך הלאה.
אגב כך הבחין המלצר שקראו לו מן הסתם יִיִנְג צָ'אוֹ יאנג YING CHAU YANG, בנעשה והתקרב לגברת ושאל אותה אם הוא יכול לעזור. יש לזכור שהסינים חונכו לאיפוק ולהסתרת הרגשות ולא תראו סיני מתפתל מכאביו, למשל. אפשר לראות רק את אגלי הזיעה הקרה מבצבצים ממצחו.
אשתי אמרה שהתחרטה ורוצה להחזיר. הוא נטל ממנה בעדינות את הצלחת-מגדל והמשיך במלאכת ההחזרה. את הקוביות והדברים הגדולים החזיר ללא קושי מיוחד. בסוף נשארו לו האורז עם המון רוטב של הצלי. ואיך יחזיר דבר כזה? הוא העיף מבט על הצלחת, הניד בראשו קלות, (זוכרים שהסינים חונכו להסתרת הרגשות?), הסתכל בייאוש גובר על מה שיש לו ביד, ופתאום הרים את הצלחת מעל לראשו ושפך הכול על עצמו.
הַא לכם תרבות מאופקת מַפְנימָה ושקטה לחלוטין, ושחרור קיטור הכעס אצלה הוא בזרזיף דק ומעודן. עמד המלצר הסיני כפסל במרכז המסעדה, וכמה שבא לו לצעוק לקלל ולהכות, הוא לא הוציא הגה כלפי הלקוח המכובד, אלא כִּיוון את הכול כלפי עצמו. נדבקו לו האיטריות לשפמו הדק בדרכן מטה, האורז נמרח לו על הפרצוף והרוטב הדביק והחום התפזר והרטיב את שערותיו וטיפטף על חולצתו הלבנה.
רק אז הבינה אשתי את הרמז הדק והיא נסוגה חיש החוצה על מנת לחפש מקום חליפי...
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
נ.ב.
לעניין העיתון 320. לא אגיד לך מה אני חושב מי כתב את המכתב שחתומים עליו דיירי בית הזקנים "זוקף כפופים ומלחלח בתולות". מי שכתב אותו ניסה להתחפש כמו שפו הדב ניסה להתחפש מאחורי בלון ועף למעלה וכו'...
תמה אני על הכתוב במכתב הנ"ל שישנם כביכול יוצאי עיראק הכותבים סיפורים אף "יותר גסים" משלי. האם ציטטות שהבאתי מ"השולחן ערוך", שהוא גולת הכותרת בארון הספרים היהודי, הן גסויות?
בברכה
י"ז
אהוד: אכן הגזמתי, ממש כמוך!
* * *
אל תדברו רעות על ג'וליה רוברטס
Shalom,
I'd like to know who
wrote the poor-taste, shallow description of Julia Roberts. (320).
Anybody who knows a bit about her would surely not stoop to this trashy
depiction. There is so much more to that woman, than this cheap portrayal. I
hope this ... does not reach too many people. I am personally insulted for her,
and for all other women her age, who are aging wise and well, while some others
are .... well ... never mind.
Ronit R.
אהוד: יש לי הרגשה שבסרט הזה, "מלחמתו של צ'רלי וילסון", [גיליון 320], מנצלים באופן קצת ציני את היותה של ג'וליה רוברטס מושכת קהל וממלאת קופות כדי להעניק לה תפקיד צדדי שאינו מחמיא לה ואינו משכנע ולכן היא נראית בו "משומשת". אני ממעריציה הגדולים ולכן כה התאכזבתי מהשימוש הנלעג שעשו בה בסרט הזה.
* * *
משפט אחד לחיזוק תשובתו המפורטת של ראובן אדיבי [גיליון 320]: אני מסכימה עם כל מילה ומילה שלך. יפה שנאמרו.
תקוה ניב
שמאי גולן [עורך]
מתוך הספר החדש "טניה ופליקס גולדשטיין"
השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין, אשתו טאניה ושמאי גולן נערכה בשנת 1989
הימים הראשונים אחרי היציאה מן המרתף
טאניה :
סטרושינסקה נתנה לנו לצאת. בבקשה, אמרה. הגרמנים כבר לא היו באותו
זמן, ולא פחדנו שיתפסו אותנו. אמנם היה מסוכן לצאת, אבל עכשיו, לא
היו
כבר גרמנים בעיר, הם כבר עזבו. הפרטיזנים תפסו אותם, אז אפשר היה
לצאת.
סטרושינסקה נתנה לנו כרית מקש, וסדינים. ובשעה טובה, הלכנו. אני,
ככה
פחדתי שיכירו אותי. ראשונים פגשנו זוג רופאי-עיניים, ידועים בעיר
שלנו.
פליקס : השם שלו יאשינסקי.
טאניה :
היו בינינו יחסים טובים, אני הייתי שולחת אליהם פציינטים שלי. והשארתי
אצלה את הפרווה. זאת אומרת אני נתתי לסטרושינסקה, וסטרושינסקה
הביאה אליה. היו אצלה כל מיני דברים ששלחתי אליה לשמירה.
אני אז עבדתי
בבית-החולים לא רק בתור רופאת ילדים, אלא גם רופאת נשים.
ידעתי לעשות "סקרבנקי"
–
"גרידות" - הפלה מלאכותית, בבית-החולים
למדתי.
באתי
אל יאשינסקה, והיא אמרה: אני אחזיר לך דברים שנתת לי. מי שיבוא
אלי בשם שלך, זה הכל יהיה בסדר. ואחרי זה סיפרו לי, איך היא סיפרה
לאחרים: באה אלי טאניה, היא היתה נראית כמו תינוק שנולד לפני הזמן.
ככה
אני נראיתי. היה קר, לא היה לנו מה ללבוש. היה חורף. אני זוכרת, היא
נתנה
לי את החליפה שלי האנגלית, שלפני המלחמה עשו לי, משהו אלגנטי. היה
קר
מאד. שקלתי אז 38 קילו. באנו לבית של האמא שלי, האח שלי בנה עוד בית
כזה על ידו. בבית הזה השני גרה פולניה, מורה עם בעלה. כשהרוסים באו,
לא
היו רפואות, לא היה שום דבר. לי היו רפואות, ואני הייתי רופאה
ידועה,
שכשבאו הגרמנים אמרתי: תדעי לך, אם חס וחלילה אנחנו צריכים לצאת
לגיטו, את לוקחת את כל הדברים, אבל שתחזירי לנו חלק גדול מזה.
כשבאנו
אליה, אחרי שיצאנו מן המרתף, היא היתה לבושה בחליפה שלי, הרהיטים
היפהפיים שלנו היו בדירה שלה. אתם בחיים? שאלה. תדעי לך אנחנו
נשארנו,
ענינו לה. לא ראה אותך אף אחד שנכנסת אלי? שאלה. השעה היתה שש
בבוקר.
את לא צריכה לפחד, אנחנו עוזבים מיד, אמרתי, אבל קר לי, אולי יש לך
משהו
לשים על הראש? אולי זוג גרביים, או משהו? אנחנו יצאנו, עם בעלי, בלי
לקבל
שום דבר. אז היא רצה אחרינו וזרקה לי איזה סמרטוט. אני לא ידעתי מה
זה.
הלכנו בכיוון מחנה הצבא. שם היה המקום של הפרטיזנים. חשבתי: אנחנו
נבוא, נציג את עצמנו, נדבר יפה ברוסית, ונבקש אותם: פעם אחת הצלחנו
להינצל, בפעם השניה תצילו אתם אותנו.
פליקס : אבל למחנה הצבא אסור היה להתקרב, לא נתנו להיכנס.
טאניה :
והם אמרו: מה את חושבת?
אנחנו צריכים להאמין מה שאת תספרי לי? אולי
אתם נשארתם בגלל זה שעזרתם לגרמנים? אסור לנו להכניס אתכם פנימה. אז
מה אנחנו נעשה? שאלתי, בגללכם יצאנו מן המחבוא, חשבנו שאתם תצילו
אותנו. הם אמרו שיבדקו אותנו. אנחנו עומדים שנינו, מחכים. ניגש
אלינו איזה
איש חשוב, זקן, קוזלוב שמו. אני לא אשכח את השם שלו בחיים שלי:
קוזלוב,
הוא ניגש אלינו, שאל אותנו, ואמרנו לו שאנחנו רופאים. הוא אמר:
לדאבוני,
אין לי רשות להכניס אתכם, אבל בואו איתי. הוא הביא אותנו למשרד.
הוציא
את כל המגירות, והכניס אותן לאש בתנור שיהיה חם. הביא לנו קש, על יד
התנור, ואמר: תתחממו בינתיים, אני אביא לכם אוכל. והביא לנו כזה כלי
עם
דייסה. דייסה עם שומן, עם מלח. את הטעם של הדייסה, אני גם כן לא
אשכח
אותו. נתן לנו לאכול, לא יכולתי לגמור. אני ופליקס, אמרנו לו
שהדייסה טובה.
ניגש אלינו עוד רופא אחד ואמר: אתם יודעים, תלכו לשם, יש שם יהודים.
בא
עוד אחד ואמר: אני רופא יהודי. הוא חשב שגם שאנחנו צריכים ללכת לשם.
אחרי זה הגיע עוד זוג אחד.
שמאי : ומה עם השלושה האחרים, שהיו איתכם במרתף?
טאניה :
לא ידוע. הם היו להם
פולנים, שאיתם היו ביחסים טובים, אלה שבתחילה
הסתירו אותם ביער. אז הם הלכו אליהם. הם נשארו אצלם עד הסוף. אחד
מהם נפטר. הם לא דיברו במשך שנה, שנתיים, שלוש שנים! אחד היה על
"הבוידם", בעליית הגג. הוא לא יכול היה לעמוד, ולא יכול היה ללכת,
אבל הוא
דיבר. הכניסו להם מידי פעם קצת אוכל. גויים אחדים החזיקו אותו,
פציינטים
שלו.
בינתיים כל
אחד מן הרופאים שהגיעו התחיל לספר. כל אחד חשב, מה שאני
עברתי, אף אחד לא עבר. ואתה רואה שהשני היה לו עוד יותר רע, והשלישי
עוד
יותר רע. כולם קיבלו אוכל, ואמרו להם: עכשיו תלכו העירה, ותחפשו לכם
מכרים, לא לפחד. אחד אמר: את הרופאים אני לוקח איתי. אני זוכרת,
אותי
לקח ביד, ואמר, היום פה נמצא דירה, דבר הראשון, איפה לגור. אנחנו לא
ידענו
שזה לחודש ימים. אחרי חודש הם עזבו.
שמאי : ומי נכנס?
פליקס : הצבא!
שמאי : איזה צבא?
פליקס : הרוסים, כן, עוד פעם.
שמאי : אה , לא הגרמנים.
טאניה :
שלוש פעמים הי הרוסים אצלנו, והגרמנים היו עוד הפעם. רגע. אני רוצה לגמור
את מה שהתחלתי לספר קודם. נכנסנו לבית-מרקחת. איפה בעלך? שואל הרופא
שליווה אותנו אל בעלת בית-המרקחת. בצבא, היא עונה, לקחו אותו, אני
לא
יודעת, אני לבד בבית. זו דירה גדולה, אומר המלווה שלנו. פה שלושה
חדרים.
בשני חדרים האלו תקבל ד"ר קוניצה חולים. את צריכה לתת לה מנורה,
שהיא
תראה משהו, ואפשרות לעשות לה תה. אני אבוא לביקורת, אם אני אדע שאת
לא דואגת להם, תיזהרי! ואנחנו נשארנו שמה. בחדרים אלה גרו קודם
גרמנים,
הם ישנו שם. עכשיו, אני חושבת, צריכים לצאת החוצה, ולהתחיל לחיות.
אין
שום דבר. אין כוס, אין כיסא, אין אוכל, אין שום דבר. אז פליקס אומר,
כשאני
עבדתי כרופא של עובדי הרכבת, היה עוד רופא גוי. אנחנו היינו
בידידות. אני
אגש אליו, אמר פליקס, אלך העירה, נראה. יצאנו. פתאום ניגשת אלינו
אישה
אחת. דוקטור, היא אומרת. מאיפה אני מכירה אתכם? הסתבר שהיא היתה
זונה, ופעם בלילה מישהו פתח לה את הראש, והיא באה אלינו. ופליקס תפר
לה
את הראש כל-כך יפה שאף אחד לא הכיר אחרי זה. אני אומרת לה: אולי יש
לך
משהו לתת לנו? היא נתנה לי כובע - ברט על הראש. האוזניים כמעט כבר
קפאו
לי, מרוב קור. נתנה לי שאל - צעיף, נתנה לי קצת סוכר, קצת אוכל
ראשון.
הבטיחה: אני אחפש, תקבלי יותר, אבל בינתיים תיקחי את זה.
יצאנו. הלכנו הלאה,
ופגשנו עוד זוג: הוא היה בעבר המנהל האדמיניסטרטיבי
של בית-החולים היהודי. בית-החולים היה האחרון שחיסלו אותו. הזוג הזה
הסתתרו אצל זוג פולנים. הם שילמו לפולנים, לכן הם החזיקו אותם עד
עכשיו.
ועכשיו החליטו גם כן לצאת. אז הוא אמר: אם יש לך דירה, יכול אני
להביא
אוכל. פליקס הביא לחם, והוא הביא עצמות. לפני שנכנסו הגרמנים הוא
היה
קונה אוכל לבית-החולים. עכשיו נתנו לו סיר גדול עם עצמות. בינתיים
הופיע
עוד רופא אחד, שהוא עכשיו בקנדה. הוא ופליקס, הלכו לחפש פחם, כדי
לחמם
את החדרים. הם חזרו והביאו לנו, פליקס הביא עגלה עם ספרים, כי אם
הוא
רואה ספר, אז הוא כבר לא רואה שום דבר אחר. והרופא הביא לנו מהשדה
"קפוסטה" - כרוב. אז היה לנו כרוב, עצמות, ועשינו מרק. ואני אמרתי,
עכשיו
לא יהיה אף יהודי אחד שלא יהיה לו מקום. חדר אחד לנו, בחדר השני, כל
אחד
יקבל מקום לינה, וכל אחד יקבל צלחת מרק. ככה. עוד פעם הלכתי העירה
ופגשתי שם את הבוס שלי בבית-החולים. אחר-כך הוא הגיע עם עגלה, שק
קמח, שק תפוחי-אדמה, גריסים, מה שרק אפשר. סוכר. הוא אמר ככה: אני
גר
מולכם. זה היה הרחוב הראשי, ושם היה גם בית-מרקחת. הוא אמר שהוא גר
במקום הגבוה ביותר. שמה היו שלושה בתים, איפה שאני פעם גרתי. אם
משהו
יקרה לכם, אני אעזור לכם. אשתי היא צלמת. אני אעשה לכם דבר הראשון
תמונות. באמת יש לנו צילומים מאותו זמן.
מי שבא לעיר לחפש
יהודים ידע שאנחנו הכתובת לברר. בינתיים עמדו
הפרטיזנים לעזוב, ואנחנו ויהודים ניצולים אחרים לא ידענו מה לעשות.
פחדנו
שהגרמנים יבואו שוב. שאלנו את מנהל בית-החולים, מה לעשות עכשיו? אז
הוא אמר לי ללכת אחרי הפרטיזנים. אבל הם לא נתנו לנו ללכת. אז אנחנו
השגנו עגלה עם סוס ועגלון והגענו לכפר. בכפר קיבלנו אוכל.
שמאי : למה העגלה לא יכלה לנסוע הלאה?
טאניה
: הוא מכר את הסוס תמורת
שני ליטר ספירט. הוא אמר: תיכף יבוא הצבא
הרוסי. תמורת הספירט הצבא יביא אתכם לאן שאתם רוצים. והוא נעלם. לא
יודעים עד עכשיו מה קרה איתו. ככה נשארנו עם הספירט. פתאום הגיעו
שני
אנשים, בעלי דרגות, קצינים רוסים, ואנחנו תמורת הספירט, קיבלנו
אישור
להביא אותנו לרובלה. זו היתה העיר היחידה, שבה כבר היו רוסים. ביתר
העיירות מסביב היו עוד גרמנים. אנחנו באנו, תועים ברחוב, מה לעשות
עכשיו?
איפה לחפש משרד הבריאות? איפה לחפש מקום לישון? נורא קר. אתה יודע,
איך בפולניה היה, כמה קר, ואנחנו עומדים, באמצע הרחוב, במרכז בעיר,
והחבילות איתנו. פתאום אנחנו רואים ברחוב קבוצת פרטיזנים מקומיים.
היו
להם מעילים ארוכים, והיה איתם רופא. אנחנו מסתכלים, פתאום אחד מהם
שואל: טאניה? זה היה הרופא שלהם, שלמד איתי בפראג, בצ'כוסלובקיה.
עכשיו נראיתי יותר טוב, והוא הכיר אותי. הוא אמר: בואי איתנו, אנחנו
לקחנו
בית, בינתיים יהיה לכם איפה לשכב, הלילה, ויש לכם אוכל ממה שיש לנו,
ולמחרת צריכים ללכת העירה ולחפש, לפי המזל של כל אחד ואחד. יש
רוסים,
אין פולנים, ואין גרמנים, לכן לפחד אין לך ממי.
באנו לשם. בלילה הם
הרגו פרה, וכל אחד יכול היה לקחת עם כף גדולה בשר
עם מרק, ולאכול. אכלנו, גמרנו מהר מאוד, כי היו אולי ארבעים איש.
שכבנו.
למחרת היום, פליקס ואני הולכים לבד. הכל היה זר לנו. אמרתי לך. לא
סיפרתי
לך מומנטים. אי אפשר היה להאמין, שאנחנו נשארנו בחיים. פתאום צעקות,
איזו אישה צועקת. לנו תמיד היתה עזרה ראשונה. מורפיום תמיד, בלי זה
לא
הלכנו. זה היה הדבר היחיד יותר טוב מזהב. לא היו רופאים, לא היתה
עזרה.
נשמעו קריאות לעזרה, ואנחנו נכנסנו. היא הסבירה שהיתה לה התקפת
אבנים,
והיא לא יכולה עוד מרוב כאבים. הוצאתי את המזרק, ונתתי לה זריקה.
עברו
בקושי חמישה רגעים, והיא התחילה לנשק אותי, ואמרה: אתם לא הולכים
לשום מקום, אתם נשארים פה, יהיה לכם פרקטיקה. אמנם לא ישלמו לכם
בכסף בעד הביקורים, אבל תקבלו הכל. אני אתן לכם את הכל. בינתיים
תגורו
פה, על יד התנור. על יד הקיר הזה עם התנור
היא שמה מיטה,
בשבילנו. ככה
היתה הדירה שלנו הראשונה.
סוף הקטעים מתוך השיחות
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ"ו
"לא צריך לדבּר יותר!"
"שלום."
נכנס בחיוך. מדוע לא הופתע? האם ידע שהיא בפנים? ודאי מנטלו סיפר לו. התקשתה לענות לו ורצתה לבכות.
"שלום – "
"חזרת כבר?"
"כן. חיכית הרבה זמן?"
"אני לא יודעת."
"הוא פיטר אותי, אַת יודעת?"
"היית אצל ספראי?"
"כן."
"מה אמר?"
"כלום."
לבוש היה עדיין בגדי-העבודה. האם ידע שתבוא? אולי לא. ומה יעשו עכשיו?
"אכלת?" שאל.
"כן. ואתה?"
נזכר שלא טעם כלום מן הצוהריים. בשעה זו רגיל היה כבר לאכול ארוחה מבושלת.
"לא, אבל עליי לנוח קצת. עוד אני מרוגז מן הביקור אצל ספראי. לא אחזור יותר לכפר."
"נדבר אחר-כך, תלך להתרחץ?"
"טוב."
"בינתיים אכין לך את הארוחה."
כעבור רבע שעה חזר לחדר, רחוץ, לבוש חלוק ששאל ממנטלו, שׂערוֹ סרוק ומבוּשׂם מעט.
"כמה שאתה נחמד!" אמרה ונשקה על מצחו. השולחן היה ערוך בקפידה, "תשתה קצת יין?" שאלה.
"כן."
מזגה לו יין לבן יבש, וחייכה.
"בסדר, בסדר," אמר, "כבר הלכו כל הקוניאק והעראק לעזאזל."
שתקו, הסתכלו זה בזה ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. הביטה בו כיצד הוא אוכל, והביט בה כיצד היא מתבוננת בו, ולא היה להם מה לומר. לבסוף שאלה:
"חיכית שאבוא?"
"כן."
"איך ידעת?"
"הבן של מנטלו ראה אותך אתמול מסתובבת כאן."
"אה! היית פה אתמול?"
"כן."
"כל יום?"
"כמעט."
"אני מצטערת, הייתי חולה."
"אין דבר, גם אני."
"אה!"
"נשכח הכול, ציפורה."
"כן."
"לא אחזור יותר לכפר."
"ומה יהיה על חליפה, והילדים?"
"אני עוזב אותם."
"ואתה בטוח שלא תתחרט?"
"אני מתחרט שחייתי כך כל השנים."
"גם אני."
"אם רק היינו יכולים לתקן את השגיאות שלנו."
"כן."
"ציפורה – "
"גם אני לא אחזור אליו."
מנטלו דפק על הדלת, נכנס ושאל: "חסר לכם משהו? אפשר לעזור?" הביט אליה משה דויד בשאלה והנידה ראשה בסירוב. "לא, מנטלו, תודה לך." חייך אליהם ובצאתו אמר: "תרגישו כמו בבית. כל מה שֶשלי – שלכם."
"אני לא אחזור אליו יותר, משה."
"הוא יעשה צרות."
"אני יודעת."
"ירדוף אחריך להחזיר אותך. נצטרך לברוח."
"אני יודעת."
"לא אחזור יותר לעבוד במחצבה. אישאר אצל מנטלו."
"יופי."
"אבל אַת, ציפורה, אַת צריכה לחזור עד שאני אכין את הכול."
"לא."
"נצטרך לעזוב את הכפר, אולי גם את העיר, ללכת רחוק."
"אתה מפחד?"
כילה ארוחתו, ושוב שתקו.
"משונה," אמרה, "חשבתי שנצטרך לדבר הרבה. עכשיו פתאום הכול ברור, ואין מה לומר."
"כן," ענה, "גם מה שאנחנו לא אמרנו, הכל ברור. שמעתי על הכול."
"גם אני. הייתי חולה באותו לילה, כשלא באתי לכאן."
"ואני מצטער על מה שקרה באוטובוס."
"אבל הכול היה טוב בשבילנו."
"אַת בטוחה?"
"כן."
קם וניגש אליה. נפחדה ומיהרה לקום מן הכיסא. עמדו זה מול זה. החזיק בידה, ובידו השנייה עטף אותה.
"זה בסדר מה שאנחנו עושים?" שאלה.
"כן. הכל בסדר, הכול."
בשעה מאוחרת יותר לחש אליה: "אולי היה טוב יותר שתחזרי עוד הערב לכפר? אם לא – הוא ידאג לך ומחר כבר יתחילו לחפש אחרינו ולא נספיק לברוח."
"עכשיו – כל מה שתגיד לי אעשה. אם אתה רק חושב שכך צריך."
"מחר יש חתונה אצל הבת של דנינו. ילכו לשם ויֵשבו עד שעה מאוחרת בלילה. תגידי שאַת חולה ותישארי בבית. שילך הוא לבדו, ואנחנו ניפגש פה."
"טוב."
"עד מחר אני אתייעץ עם מנטלו. יש לו קשרים, ונוכל לנסוע מכאן."
"טוב."
חיכו עד לצאת האוטובוס האחרון לכפר.
"אני מפחדת," אמרה.
"ממה? רק עוד לילה אחד."
לפתע נזכרה כל הצפוי לה – ההריון, אם יתאמת החשד.
"אני מרגישה לא טוב."
"אַת מתחרטת, ציפורה? אַת חושבת שמה שאנחנו עושים זה לא בסדר?"
"אם אני מתחרטת?" חשבה, "שאני אחזור לשם? לא. מוטב שאמות."
"מוטב שאמות!"
"מה אַת מדברת?" נבהל.
"מוטב שאמות משאחזור לכפר."
"אה!"
כאשר קמו להתלבש הסתתרו בביישנות איש-איש בפינתו. "האם איננו מכירים זה את זה? כמה שאַת השתנית, ציפורה!" – "וגם אתה לא דומה עוד למה שהיית בצעירותך. רואים אֶת החיים הקשים שהיו לך, על גופך ועל כפות-ידיך. אבל טוב שאנחנו פה."
"נִדמה לי שזה היה אתמול," אמר.
"לא, זה היה לפני הרבה שנים. אבל השנים האלה לא היו בכלל, ואסור לנו לחשוב עליהן."
"אַת צודקת. הלוואי שאנחנו נצליח."
"אתה תלווה אותי?"
"גם אני אחזור איתך, באוטובוס, כדי שחליפה לא תקים צעקות. אגיד לה שמחר יש לי שוב עניינים לסדר בעיר, ולכן לא אהיה קודם בבית אלא אבוא ישר לחתונה. בינתיים, מתוך השמחה שתהיה שם, לא תרגיש שאני חסר עד למחרת בבוקר."
"ואתה יודע מה נעשה מחר?"
"כן. מנטלו יעזור לנו."
"טוב שיש לך ידיד כמוהו."
"נכון."
האוטובוס הגיע לכפר בשעה מאוחרת. ירדו כל אחד לבדו, כיוון שהיו עימם עוד אנשים מן הכפר שנסעו לקולנוע. לאחר כמה פסיעות השיג אותה וליווה עד לביתו של ניסים לוי.
"אני לא יכולה לדבּר," אמרה.
"גם אני לא," ענה, "אין לי יותר מילים."
"אני לא יכולה לדבר," המשיכה, "אבל כך אף פעם לא היה לנו, ולי – "
"ולכן לא צריך לדבר," ענה.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
איננו מכירים אותו ואין לנו שום קשר איתו
אבל ליבנו עם עמרי שרון שנכנס אתמול לכלא!
זה לא מגיע לו!
* * *
מפלאי הפילהרמונית: כיצד נהניתי ערב אחד בו-בזמן משני הכנרים המצויינים זניידר וגלוזמן המנגנים בסטראדיוואריוס אחד!
לעיתים אני לא נוהג לקרוא בעיון את תוכניית הקונצרט, וכך היה בקונצרט שנערך בהיכל התרבות ביום שני, 25.2. האולם היה מלא מכיסא לכיסא כי הקונצרט למנויים הוכרז בעיתונים גם כקונצרט מיוחד ונמכרו אליו כרטיסים בתור סדרת קונצרטים מיוחדים. המנצח הכנר הישראלי-לשעבר יצחק פרלמן התקבל במחיאות כפיים עזות, התיישב בדי עמל על הבמה תוך שהכול מלווים את מאבקו ההירואי המתמיד במחלת הפוליו ששיתקה את רגליו, והחל בניצוח על קונצ'רטו ברה לתזמורת וכלי קשת מאת איגור סטרווינסקי. סטרווינסקי הוא מלחין מרתק, מגדולי המלחינים של המאה ה-20, ואולם היצירה שנוגנה היתה משעממת למדי ולא היה לנו די ידע כדי לשפוט אם ממהותה היא כך או שהניצוח לא נפח בה חיים כראוי.
פרלמן נשאר לשבת ואז התרחב הרכב התזמורת ועלה הכנר הסוליסט שניגן את הקונצ'רטו במי מינור לכינור ולתזמורת אופוס 64 של המלחין ממוצא יהודי פליקס מנדלסון. למין הצליל הראשון של כינור הסטראדיוואריוס שהחזיק בידיו נעשינו כולנו שבויים בנגינתו החמה, הווירטואוזית, הבוטחת, הנוגעת ללב וחודרת חדרי בטן, ובייחוד שהיצירה היא אחת מן היפות שנוצרו אי פעם, וכולה מתנגנת בשומע. מעודי לא ראיתי ולא שמעתי את ניקולאי זניידר, ועתה התענגתי על נגינתו המופלאה, שהיה בה גם כמין סמל, שהנה פרלמן היהודי הקשיש, שכבר ממעיט לנגן בכינור ומעדיף את הניצוח, מעביר את השרביט, במקרה זה הקשת, לכנר צעיר ממנו בדור אבל בעל איכות נגינה שאינה רחוקה משלו. הינחתי לעצמי להתענג על צלילי הקונצ'רטו שאותו מנגן כנר ברמה בינלאומית שהוא גם יהודי וגם ישראלי-לשעבר. מה עוד שהיו קטעי דיאלוג יפים של הסולן בכינור מול חליל הזהב של יוסי ארנהיים.
גם ההדרן, לאחר כארבע כניסות ויציאות למחיאות הכפיים, היה מצויין והדגים שוב את נפלאות כלי המיתרים הקטן הממלא בצליליו את כל היכל התרבות, שכידוע האקוסטיקה שלו אינה מספיק טובה לאוזני היזמים, הקבלנים ופרנסי העיר הזוממים להרוס אותו ולהצמיד אליו קניון.
רק בהפסקה נודע לי שאילו הייתי קורא בעיון את התוכנייה הייתי רואה כי "לצערנו נאלץ הכנר ניקולאי זניידר לבטל את הופעותיו עקב מחלה. אנו מודים לוודים גלוזמן על שניאות למלא את מקומו." אני מניח ששטאנץ עם הניסוח מוכן דרך קבע בדפוס של הפילהרמונית מאחר שאחד מכל שני מוסיקאים מפורסמים שהיא מודיעה על בואו, לבסוף חולה ואינו בא.
ובכן, הכנר המצויין ששמעתי כלל לא היה הכנר היהודי זניידר אלא כנר ישראלי שנולד באוקראינה ועלה ב-1990 וגם הוא מנגן בסטראדיווארדיוס ועם מיטב התזמורות ברחבי העולם אך זו לו הופעתו הראשונה עם הפילהרמונית. ובאמת, למה לא. הרי הוא ישראלי אז למה שייקחו אותו אין תקלה ולא צריך ממלא מקום?
בקיצור, כך שמעתי את גלוזמן הנהדר בחושבי שהוא זניידר הנהדר, וחווייה כזו – של שני כנרים מעולים המגולמים בדמות אדם אחד – לא היתה לי מעולם.
נעם בן-זאב כותב על גלוזמן ומנדלסון ב"הארץ" מאותו יום: "הרצינות התהומית אותה הפגין, כאילו לא מדובר באחת הקלישאות הגדולות של הרפרטואר, היתה קצת מצחיקה אפילו. ובפרק האחרון: אסון." אני מכיר עוד כמה פלצנים ופלצניות שמדברים במילים כאלה. העברת ביקורת ידענית-כביכול גורמת להם הנאה רבה יותר משמיעת המוסיקה עצמה.
בחלק השני נוגנה הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, שעליה אין צורך להכביר מילים. יצירה מדהימה וסוחפת, חודרת אל מתחת לעור, מקיצה נרדמים. בקיצור, שתי טוּבּוֹת, שפע חצוצרות, שני נבלים, מצילתיים, חמישה מפעילים של כלי הקשה, יוסי ארנהיים חלילן ראשי עם חליל הזהב שלו, וכל שאר התזמורת בהרכב מלא – מה עוד צריך כדי ליהנות?
צריך שכל מנוי יביא איתו בקבוק של שמן פשתן או שמן מירוּק וריענון אחר לרהיטי עץ, וישים בכניסה, ויירשם ליום עבודה כדי לחדש סוף-סוף את מערך העץ הגדול, רצפות, קירות, במות – שהממונים על היכל התרבות מניחים להם להתייבש, להתפורר ולהיפחת כדי שיהיה קל יותר להקים קול זעקה שיש צורך להרוס את ההיכל הגווע. שום עירייה באירופה ובארה"ב לא היתה מרשה הזנחה מכוונת, צינית וחצופה שכזו להיכל הקונצרטים המרכזי של העיר!
ס. נידח
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
נמענים יקרים, ככל שתרבו לשאול על "דודו פאפל" בחנויות של רשתות הספרים הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת מטר תוציא לאור את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – כי ככה זה השוק היום!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,756 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',
וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל